ידי דוד ק

מוקמינן ליה למצורע דעלמא לית ביה כי אם לאו גרידא ולזה קאמר דמנא ליה לאוקים ליה לנזיר דמוכרח להיות בו תרתי לאוין הו"ל לאוקומי במצור' דווקא דאין בו כי אם לאו דהקפה. אבל צריך להבין הכוונה דאם ראשו אתא ללאו דהקפה דאית בה לאו גרידא. למה לי לימכתב ראשו והא כתיב זקנו וילפינן מנה דדחי לא תעשה ועשה וכ"ש לאו גרידא אלא ודאי דראשו אתא לנזיר מצורע כדי למילף מינה דבעי תער בתגלחת מצורע וכמ"ש התו' לעיל בד"ה ואי כתב וכו' וכ"ת לכתוב זקנו ולשתוק מראשו דראשו איצטריך לר"א לאגמורי לן דמצות גילוח במצורע הוי דווקא בתער ולא בשאר משחיתים כדאמר לעיל עכ"ל ולכאורה דתקשה נמי על מה שכתבו לעיל ראשו מת"ל וכו' והא דלא מוקי ר"א ראשו בראשו דכל אדם ולא בנזיר ולמדתי לאו דהקפה גרידא וכו' נפקא לר"א מגדילין כדבסמוך ע"כ דאיך איפשר לומר דראשו אתא ללאו גרידא והא מדכתיב זקנו וכתב ראשו משמע דאתי לומר על תגלחת דמצורע דהוא בתער דראשו איירי בנזיר ומיהו הא לא קשיא על דבריהם דלעיל דכוונת דבריהם דאימא דאתי ללאו גרידא ואז כדכתב רחמנא זקנו הוא ודאי דבא ללאו דכהנים דאית בהו עשה נמי דראשו אתי לגלות אזקנו אבל הכא אי איפשר לומר כך דהא כתבו דלרבנן מצינו למימר דאם ענין לשאינו שוה בכל דנפקא לן מזקנו אפי' עשה ולאו שאינו שוה בכל תנהו ללאו השוה בכל והכוונה דכיון דכתב זקנו משמע דזקנו דכל אדם בין כהן בין ישראל ולהכי ראשו תנהו ללאו השוה בכל כמש"ל וא"כ להר"מ ז"ל דאית ליה האי סברא ברבנן ג"כ נאמר כך לר"א דזקנו סתם משמע בין כהן בין ישראל דדחי לאו ועשה וכיון שכן למה ליה למכתב ראשו אם הוא אתא ללאו גרידא והא מכ"ש אתי מזקנו שא דמוכרח לומר דאתא לנזיר ומצורע וכדי ללמוד דבעי תער בתגלחת מצורע. ונראה דהכוונה דהו"ל לימעבד כרבנן דאתא לאם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל ומדלא עבד הכי ודריש ליה לנזיר ומצורע כדי ללמוד תער בתגלחת מצורע אלמא ללאו דשוה בכל אית ליה קרא אחרינא. ולהכי דריש לראשו לנזיר מצורע אע"ג דאית ביה תרי לאוין ודוק והנה לכל הפירושים כקא בעי לר"א על לא תעשה דעלמא ולרבנן לא בעי לכל אחד לפי מה שמפרש ולכולהו נזיר מצורע הוא דחי עשה דתגלחת ללאו ועשה דנזיר אלא דלא ילפינן בעלמא משום דאינו שוה בכל או משום שכן ישנו בשאלה וכן מוכח מסוגיא דלקמן דף נ"ח ומכמה סוגיות וכיון שכן קשה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהל' נזירות דנזיר מצורע בטל העשה ולא נשאר אלא ל"ת ומה שהליץ הכ"מ על רבינו דחדא מתרי טעמי נקט א"כ למה לא אמרו בש"ס דמכאן ילפינן לדעלמא דאתי עשת ודחי ל"ת דליכא למיפרך מדי. ומה שנלע"ד הוא שבכמה מקומות הוא כותב טעם דלא כהש"ס מקום דלא נפקא מינה לדינא והכא ס"ל לרבינו דבנזיר מצורע ליכא עשה כי אם לא תעשה:

ע"ב גמ' האי בנזיר טמא כתיב ע"כ מדקאמר מתקיף לה משמע דלא מקשה אלא אדברי רב אחא בריה דרב איקא ולא אברייתא ישום דאבהיתא ליכא אתקפתא ואע"ג דהיא איירי בנזיר טהור. משום דאברייתא לחודה אמרינן דלא קא מפקא להאי דינא מביום השביעי יגלחנו דהוא איירי בנזיר טמא אלא מקרא אחרינא קא דריש לה אבל רב אחא בריה דרב איקא קאמר זאת אומרת על הברייתא דטעמא הוא משום דכתיב וביום השביעי יגלחנו דקרא כתיב בנזיר טמא והברייתא איירי בנזיר טהור דבנזיר טהור לא גלי רחמנא:

הכא נמי כי שייר שתי שערות ולא כלום עבד ע"כ כתב המפרש וא"ת וליגמר מניה הא לא איפשר משום דהוו להו נזיר ומצורע שני כתובין הבאין כאחד ע"כ הנה במצורע ליכא תרתי עוד דבשבועי יגלחנו כמו בנזיר ומהיכן דרשו דשני שערו' מעכבי:

ונ"ל לומר משים כיון דכבר כתב רחמנא ביום השביעי יגלח את כל שערו למה ליה למכתב עוד ואת כל שערו וגילח אלא לומר דבעי גילוח כל שערו:

ואח"כ ראיתי דבת"כ דרשי לה לענין אחר ולא ידעתי אי זו קרא דכתיב במצרע דמינה למדו דשני שערות מעכבי. ועוד ראיתי דבספרי דרשי יגלחנו לרבות לילה ודלא כהאי תנא דדריש ליה לשתי שערות וא"כ נימא נמי דלהאי תנא לא דריש כל שערו כמו שדרשו בת"כ ומנה יליף שתי שערות למצורע:

ונראה כיון דתנא דידן לא דריש שיגלחנו לב' שערות להכי הרמב"ם ז"ל השמיט דין תגלחת לילה דלא צריך לימוד להכשרת לילה דלא בספרי ודו"ק:

בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מי מעכבי או לא כתב המפרש וצמח ראשו וחזר וגילחן נמי לאותן ב' שערות ע"כ משמע דהבעיא היא שגילח ראשו כלו לאחר שצמח ומשום זה אמרינן כיון דהשתא קא מגלח להו להאי דהדר צמח לא חיישנן ולא מעכבי דזה צד שלא ליעכבו כמו שכתב בדיבור שאחר זה. ומשמע מזה דאם גילח דווקא אותן שני שערות פשיטא דלא מהני ומעכבי כיון דלא גילח להו אלא לאחר שצמח שער ראשו אין זה גילוח:

אבל הת' מפרשי להבעיא באיירי דגילח לשני השערות לבד דמי אמרינן אותו תגלחת דשתי שערות לאו כלום הואיל כשגילחן ראשו מלא שער ע"כ משמע דאם גילח כל ראשו ליכא ספיקא דודאי מהני: