ים של שלמה על קידושין ב

האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. ופריך בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא. א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא של עגל לכבוד שבת ורבא מלח שיביטא פי' דג גדול. א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדר' יהוד' אמר רב דאמר רב יודא אמר רב אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ויתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעיך כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בה מתקדשת בשלוחה מיבעיא א"ר יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוט' אבל בהא איסורא לית בה כדאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתה וכתב הר"ן וז"ל ואע"ג שהאשה אינו מצווה על פרי' ורבי' מ"מ יש לה מצו' מפני שמסייעת לבעל לקיים מצוה. וקשא מאחר שיש מצוה עליה משו' שמסייעת לבעל א"כ לפ"ז איסורא נמי אית גבה שמסייעת לעבירה. על כן נראה אע"ג דאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ מצוה איכא לגבה דומיא דמחריך רישא אטו מחוייב למחריך רישא. אלא מצוה איכא ומסיק הא דקתני בסיפא האיש מקדש בתו כשהיא נערה כו' נערה אין קטנה לא מסייע לרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה והאידנא אין נזהרין בזה ועיין בפרק אעפ"י סי' י"א תו מסיק דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ותניא ר' יהושע בן קרחה מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל כולה שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומינה ילפינן בכל דוכתין דשליח של אדם כמותו דכי פרכת מה לגירושין שכן ישנן בע"כ אמרי קדשים יוכיח וכי פרכת מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח גירושין יוכיח ואתיא מבינייא. ולדבר עבירה לא אמרינן שליח של אדם כמותו דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. חוץ ממעילה דילפינן מקראי דיש שליח לדבר עבירה וחייב המשלחו ומ"מ מסופק הוא ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כדאמרינן בסוגיא אבל היכא שאמר הגזבר לשליח אכול ככר זה ולא ידע שהוא של הקדש וגם השליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואף ע"פ זה נהנה וזה מתחייב הוא מ"מ לא קשה דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנהת השליח אלא ע"י הגבאה דשליח דמיד דאגבוהו שליח קניי' וההיא שעת' מחייב משלח ע"כ. ומה דמסקי' תניא האומר לשלוחו צא הרג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון ולכאור' הלכה כת"ק ופטור אפי בדיני שמים מעונש רוצח שיהיה חייב מיתה כאלו הרג אלא עונש אחר שהתקלה באה בגרמתו והכי איכא לחד אוקומתא בסוגיא. אכן הרמב"ם פסק להדיא המשלחו חייב מיתה בידי שמים ועיין בסי' ל"ב בפרק מרובה ושם הארכתי הסוגיא באריכות כתב המרדכי וז"ל פסק הקדוש מדרווש דהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפי' איתנס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט ה"נ הא איכא מסירת הטבעת לא דמי דגבי גט אשה מתגרשת בע"כ מיד כשיגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קדושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך הוה לי' מילי ע"כ. ואומר אני דאף דנפק מפומיה דגברא רבא לא צייתינן לי' דהא ברייתא דושלח ושלחה דמלמד שהשליח עושה שליח מייתי בסוגיא דהכא לענין קדושין ואמרי' אכולהי מילתא ואשכחן גירושין קידושין מנלן. ומסיק אמר קרא ויצאה והיתה כו'. וה"ט דכל היכא ששלחו לעשו' מעשה ובגמר שליחותו נגמר המעשה לא הוי מילי משא"כ בכתיבת הגט וחתימתו וכה"ג כתב מרדכי בסוף פרק התקבל:

אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו'. כתבתי בפ' אלמנה ניזונית סימ' כ'. תו מסיק אמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה המקח לא אמרן אלא דלא שווי' שליח אבל שווי' שליח מצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והקשו התוס' מהא דאמר רבא התם דשליח כדיינים ושם כתבתיו בסי' י"ט. תו מסיק והא דאמר יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר ניפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר ניפלוג בשומא דבי דינא לא דהא תנן שום הדיינין שפחתו שתותו או שהותרו שתות מכרן בטל כי הלכה כחכמי' והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונא' לקרקעות כך גירס' ר"ח והרי"ף וגירס' התוספו' ועיקר. ובפ' הזהב כתבתי דין ביטול מקח קרקעות בפלגי דווקא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילוייא אבל פליג במשחתא לא כדרבא דאמר כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונא' חוזר ומ"ש הר"ן בשם הרשב"א דלא ביטל מקח קאמר אלא שמחזיר אונא' ליתא כמו שכתבתי בפר' הספינה סי' כ"ד ונראה אפי' אין בו אונאה כלל כגון שאותה חלק הרבה לו במדיד' או דבר שבמשקל אינו שוה יות' מאיד' חלק אפ"ה בטל החלוקה דסוף סוף נעשה בטעות:

איתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי ר' שילא אמרי אין שליח נעשה עד והלכתא שליח נעשה עד. אמ' רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכן בגירושין וכן בדינו ממונות כגון שאמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הן אומרים נתננו ומלוה אומר לא נטלתי מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה. יכלי למימר פרענו למלוה. וה"מ קודם שתקנו שבועו' היסת אבל השתא דתקנו רבנן שבועו' היסת אמרי אי אהדרינהו ללוה בעי אישתבעי ליכא מיגו ניחא להו למימר פרעתינהו למלוה הלכך נוגעין בעדותם ולא מהימני לאפסודי למלוה. וכתב הר"ן היכא דפטרן הלוה מן השבועה קודם שליחתם דמהימני מני במיגו דשוב לא נוגעין בעדותם והקשו בתוספו' אמאי לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו שהרי שוב אין נוגעין בעדותם ואומר ר"י דלכך הן אינן נאמני' לאחר שנשבעו משום דרחמנא אמר ע"פ שני' עדים יקום דבר דמשמע דנאמנים בדיבורם בלבד אבל עדים הטעונים לישב' קודם שיאמינו דבריה' אין ממש בעדותן ואין חילוק בין עד א' לשני' ועיי' בפ"ק דב"מ סימ' ו' ע"ר נחזיר לסוגי' ומ"ה משתבעי' שנתנ' למלוה ועשאו שליחות הלוי ונפטרו הימנו והמלוה נשבע שלא נתנם לו ויגבה חובו מן הלוה כדין חנווני על פנקסו. וכתב הרא"ש מכאן ראיי' דאין הלכ' כבן ננס דאמר בפ' כל הנשבעין כיצד אלו ואלו באין לידי שבועות שוא ואע"ג דבריש ב"מ דחק ליישב כבן ננס כמו כן דוחק להעמידו כסומכס אע"ג דקי"ל כרבנן ע"כ ירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש חד בר נש אפקי' גרבי דחמרא גבו חברי' וכפר בי' אתא עובדא קמי' דר' ירמיה ונעשה השליח עד וחייבה שבועה על הכפירה, וזה לשון הירושלמי וחייבי' שבועה ע"י הכתף ע"י השליח הפועל שנשא המשא. ומכאן דקדק הר"ן דאפי' בשליח מושכר איירי דנעשה עד לחייבו שבועה אבל תמהיני דבתר דתקון רבנן שבועות היסת אין לנו לחייב שבועה ע"י שליח פי' שהרי נוגע בדבר. ואפשר דנ"מ אם פטרה השבועה תחלה וכמו שכתבנו. ובעל התרומות כתב ההיא עובד' מיירי כגון שהמפקיד הלך עצמו עם הכתף ותו לא מצי מפקיד למיחשדי' שעיכבם לעצמו וליכ' עלי' שבועה כלל הלכך נעשה עד ע"כ וכן פסק הטור אחריו השליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע בעדות שהרי צריך לישבע ליפטר לפיכך אם אין השליח צריך לישבע כגון שהמשלח הלך עם השליח ועומד מרחוק וראה שעשה שליח שליחותו הרי אין השליח צריך לישבע לפיכך חשוב כעד א' ומזקיק למלוה לישבע שבועה דאוריית' ואם הן שנים פטו' הלוה אבל כשלא ראה המשלח שעשה שליחתו אפי' אם רוצה למחול תביעתו כנגד השליח כדי שיעיד על המלוה אין שומעין לו וכתב הקאר"ו וז"ל ואם הם שנים הן עדים ופטור הלוה ג"ז דברי בעל התרומות שם ויש לתמוה עליו דבשלמא כשהוא שליח אחד דין הוא שיהא הלוה נאמן לומר שראה שליח שעשו שליחתו לחייב למלוה שבועה דאוריית' כיון שאינו מחייבו ממון אבל כשהם שנים היאך נסמוך על הלוה לומר שראו שעשו שליחתם ומשווינן להו עדים על פיו לאפקועי ממוניה למלוה וצ"ע ע"כ ולי אין זו קושי' כלל דאין לך מיגו גדול מאחר שהוא טוען ברי ראיתי ששולחיי נתנו לך מעות והשלוחי' מעידי' כן אי בעו לשקר ה"ל ללוה או לנפקד למימר למלוה פרעתיך או למפקי' חזרתי לך והם יעידו כדבריו ולא יאמרו שהן שלוחים וה"ה בשליח א' נמי הוי מיגו כה"ג מ"ה נרא' היכ' שעשה שליח בעדי' לא מצי למימר אח"כ שלא היה שלוחים אלא עדים אפי' בשליח א' אין נעשה עד לחייבו למלוה שבועה כמה שאמר הלוה שראה שנתן לו ואין נראה לחלק בין שליח א' לשנים כמו שדימה הקאר"ו לחלק ביניהם. וגדולה מזו נראה אפי' כשבא הלוה לפני הב"ד והודה לשלוחי' שראה שעשו השלוחי' שליחתן קוד' שבא המלוה וטען שלא נתנו לו אפ"ה אין נאמני' אם לא במיגו שלא היו שלוחי' כדפרשי' אבל בלא מיגו איכא למימ' דמ"ה אמר כן כי כבר שמע שיכפור המלוה ויאמר שלא נתנו לו ומ"ה מקדים באלו שיהיו נאמנים. ומ"מ אם פוטר אות' משבועה קודם ששלחם פשיטא דשוב אינ' נוגעי' בעדותן וכן כתב הר"ן וז"ל וא"ת ואכתי יפטור הלוה את העדי' משבוע' ושוב לא יהיו נוגעי' בעדותן וכדאמרינן בפ' חזקת הבתי' ולסתלקו בתרי מינייהו ולידייני' י"ל דלא אמרינן הכי אלא כשאין להם הנאה בדבר אבל הכא כיון דאיהו פט' להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלין ממנו הם מעידין לו ולפיכך נראה שאם פטרם בשבועה בתחלה פי' קודם שליחתן ששלחם מהמני ע"כ והא דאמרינן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו וכו' ירשלמי א"ר אבין נראין הדברים כשקדש בשטר אבל בכסף נעשין נוגעין בעדותן א"ר יוסי מכיון שהאמינם תור' אפי' בכסף מהימני אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד וכתב הרא"ש וז"ל וה"ר יונתן הכהן ז"ל כתב בקדושי הכסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרות לפקדון נתנוהו לי והם אומרי' לקידושי אמרינן הן הן שלוחי הן הן עדי' אבל היכא דאיכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לא קבלתי כלל. לא אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדי' ע"כ והר"ן כתב וז"ל על דברי ר' יוסי תמהינן דאמר מן התורה מהימני כיון דתקנו רבנן שבועו' היס' נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפי' יש להחמיר כדברי לא מיבעיא כשהיא מכחשיתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת וודאי דכיון שאין נאמני' מצד עצמן אלא מצד הודאות ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניה' מודי' אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר' יוסי המוזכרת בירושלמי חוששין וצריכה גט. ובעל הלכות ז"ל הבי' סתם הא דפסקינן הלכת' שליח נעשה עד ולא חלק בין קודם תקנה לאחר תקנה וכן הרמב"ם ז"ל כתב סת' בפ"י מהלכות אישות השליח נעשה עד ולא חילק בין קידושי שטר לקידושי כסף וכבר השיג עליו ר' משה כהן ז"ל ע"כ. ולא הבנתי דעתו איך שייך לומר חוששין לחומרא ולהצריכה גט מאחר דמדאורייתא הוי עדות ומה בכך מאחר שנוגעין בעדות משום דנוגעין בעדותן:

פסק כתב הר"ן הכא דאישתבע תרווייהו המלוה ועדים לאו בחד גוונא משתבעו דשבועות מלוה הי' שבועות המשנה בשבועות חנווני דהתם משו' דליכ' שבועות המשנה אלא בנשבעין ונוטלין וכן דעת הרב אלפסי ז"ל ועיקר שלא כדברי הר"ן הלוי ז"ל שכת' שאף שבועות השלוחין היו בנקיטת החפץ כשבועות המשנה ולית' והר"ם במז"ל כתב בפרק ראשון מהל' שלוחין והשותפין שהמלוה נשבע שבועות היסת ולא ידעתי למה שהרי שבועו' מלוה כשבועו' הפועל ושתיהן שבועו' המשנה בנק"ח והקאר"ו כתב שברמב"ם שלפנינו לא כתב היסת אלא גירסא משובש נזדמנה לו והכי איתא השליח נשבע היסת שנתן וב"ח נשבע שלא לקח ופיר' שבועו' הנוטלין שהרי לא כתב היסת אלא גבי שליח ובקצת נוסחאות כתב להדיא נשבע שבועו' התורה ע"כ ודווק' הכא אבל גבי חנווני ופועלין שניהן נשבעין שבועות התורה לפי ששניהן נוטלין וכן כתב הרמ"ה וכתב עוד הר"ן ושבועו' מלוה דהכא ופועלין דהת' לאו מדינא היא דהוי לי' כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע אם פרעתיך או לא דחייב אלא משום דשלוחין מכחישי' מלוה. וחנווני מכחיש פועלים תקנו רבנן דלישתבעו פועלין ומלוה וא"ת למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לא ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעי' היסת אלא בטענת בריא י"ל דכיון שהלוה טוען בריא שמסר להם והמלוה ג"כ טוען בריא שלא נתנם לו מצרפין טענותיה' ומשביעין אותן וכיון דמשום הכי הוא היכי דמת מלוה פטירי העדים אפי' מהיסת דהויא לה שבועו' הלוה טענות שמא ואין נשבעין עליה. והיכא דמיתי שלוחין נמי שקל מלוה בלא שבוע' וה"ל אינו יודע אם פרעתיך כיון דליכא דמכחיש לה ורבותא בפועלין אם מת חנויני שקלי בלא שבועה מהאי טעמא אבל מתו פועלין אין חנווני נוטל בלא שבועה משום דחנווני מדינה אפי' בשבועה לא שקל דה"ל כמנה לי בידך וה"ל אומר איני יודע אם נתחייבתי לך אלא המע"ה תקנו רבנן בשבועה לפי שנתן הוא לו רשות ליתן לפועליו הלכך אפילו ליכא דמכחיש לי' שבועה בעי דומי' דמוציא הוצאה על נכסי אשתו דליכ' דמכחיש לי' אפ"ה אינו נוטל אלא בשבועה כדתנן בכתובות המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ו מהלכות מלוה והלוה שאם מת פועל או בע"ח נוטל החנווני שלא בשבועה מפני שאין בע"ה מפסיד כלים ואינו משלם אלא תשלום אחד וחלקו עליו לפי כשמתו פועלים יורשיהם בעין ונפרעין מן בע"ה בשבועו' היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא דהא מסקינן בפר' כל הנשבעין שאם מתו יורשין נשבעין ונוטלין כגון פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועו' היורשין ונוטלין דהא אמרינן התם אדרב ושמואל דאמ' אין אדם מוריש שבועה לבניו הבו דלא לוסיף עלי' וכדאית' התם וכיון שאין נמצא בעל הבית שנפסד הלכך חנווני אינו נוטל אלא בשבועה ע"כ והנה הדברים קצת מגומג' בתחל' דבריו כתב שמ"ה החנווני לעולם צריך לישבע לפי שמן הדין שלא יטיל אפי' בשבועה וכו'. ולפ"ז אפי' תאמר שיורשי הפועלין אין נוטלין אפי' בשבועה ומ"מ צריך לישבע וכמו שכתבו הטעם נמי במגיד משנה בשם הרמב"ן והרמ"ה ובסוף דבריו כתב וחלקו עליו על הרמב"ם לפ"ז אפי תאמר שיורשי הפועלין אינן נוטלין כו'. משום דיורשי הפועלין באים ונוטלין בשבועה א"כ נמצא שמפסיד בעל הבית שמשלה שני תשלומין ולענין הלכה נראה עיקר כסברא הראשונה דמ"ה נשבע משום דמן הדין לא הי' לי ליטול אפי' בשבועה כו'. אבל לא מטעם שיורשי הפועלין יבואו ויטלו בשבועה כי אין בדין כן אף שכך פסק הרמב"ם כי הרבים החולקי' עליו בזה וכן פסק הרשב"א בתשובה והבאתי בפר' השוכר את האומנין סי' ז' ע"ש וכן פסק הטור דלא אמרי' יורשים נשבעים ונוטלי' אלא בשטר ולא בשכיר ונגזל שאף אביהם לא הי' נוטל בשבועה אלא מכח התקנה ולו נתקנה ולא ליורשי' והוא מדברי העיטור כתב הטור וז"ל שאלה לא"א הרא"ש חייב לשמעו' מנה ודר בעיר אחרת ולוי חייב לראובן מנה אמר ראובן ללוי תן לי המנה שאתה חייב לשמעון ולוי אמר נתתי ושמעון אמר לא קבלתי אם יש חילוק בין הולך מנה לפלו' או תן לו מנה שאתה חייב לי בשניה' הוא נשבע היסת שעש' מאמרו ונפטר ובעל חוב נשבע בנקיטת חפץ ונוטל וזהו פשוט. וכתב עוד הרמב"ם שלח המלוה שלוחו ללוה להביא חובו לו והחוב הי' מנה וטעון הלוה שנתן לשליח כל המנה והמלוה אומר שלא שלחו להביא לו אלא חמשים זוז ולא נתן אלא חמשים והשליח אומר שנתן לו כל המנה ישבע השליח היסת ללוה שנתן למלוה כל המנה והמלוה ישבע שבועה חמורה שלא שלחו לקבל אלא חמשים ולא נתן אלא חמשים כדין כל מודה מקצת ויטול המלוה חמשים ע"כ ואינו מבין דבריו דמה ענין זה למודה מקצת דמודה מקצת נשבע ליפטר אבל היאך ישבע זה ויטול אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אמר שנתן לו הכל והמלוה אומר שלא נתן לו אלא חציי ישבע הלוה ויפטר. וכתב הקאר"ו וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' שלוחין הכי איתא לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון ובה ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים ועשרי' לבד הביא לי ישבע כדין כל מודה מקצת ולוי נשבע היסת החמשי' שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ויישובן של דברים כך הוא דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשי' משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כך דינרים וישלח' לו ביד לוי ושמעון אומר חמשים היו וראובן אומר לא היו אלא עשרים הרי ראובן נשבע שבועה דאורייתא שלא היו אלא עשרי' כדין כל מודה מקצת והוא נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר וודאי לא פרעת שכיון שלא מניתיו שליח להביא אלא עשרי' מה שנתת לו יותר לא בשליחתי נתת לו וא"כ לא הוי כהגיע לידו וגם לא הביאם לי ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב וה"ל כאומ' שמא פרעתיך הלכך ישלם שמעון לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קבל אלא עשרי' ולא חשש הרמב"ם לכתוב שישבע ראובן לפי שסמ' לו על מה שכתב באותו פרק דבשליח אומ' נתתי וב"ח אומ' לא לקחתי שישבע הבע"ח שלא לקח וישלם לו הלה חובו. כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם. ומ"ש הטור כיון ששלח שלוחו להביא שלו וכו' טעמו כיון שהמלוה עשאו שליח הרי הלוה ירד ברשות ליתן לשליח החוב ואם השליח הטעהו ותבע ממנו כל החוב איהו דאפסיד אנפשי' למנות שליח שאינו הגון ויש לדחות דס"ס ה"ל אומר אינו יודע אם פרעתיך ע"כ וטעות הוא הדחיי' כי גבי אינו יודע דפרעתיך היינו שזה טוען ברי לי שלא פרעתני אבל הכא המלו' גופי' טענת שמא הוא דדילמא פרע הוא לשליח הכל:

פיסקא תנן התם בפרק המקבל נערה המאורסה הי' ואביה מקבלין גיטה א"ר יהודא אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אביה מקבל גיטה בלבד פרש"י דוקא נערה אבל קטנה דברי הכל אביה ולא הי' וכתב התוספות וז"ל ואע"ג דאמרינן בפ' המקבל ג' מידות בקטן וקאמר וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה פי' שמקבלת גיטה צריך לומר דאיירי ביתומה או בנשואה ואפי' יש לה אב אבל מן האירוסין אביה ולא היא. ומיהו קשה דלקמן קאמר בשמעתין קטנה שאמר' התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה משמע אבל כשהגיע גט לידה מגורשת ואע"ג דמוקי שאין לה אב היינו משום דקשי' ליה דיוקא דהא נערה ה"ז גט אבל מ"מ מתחלה הוה ס"ד דמיירי בשיש לה אב ואפ"ה משמע כשיגיע גט לידה מגורשת ש"מ קטנה יש לה יד לקבל גיטה לכך פי' ר"י ברבי מאיר דנקט נערה וה"ה קטנה להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' הכי אביה ולא היא ושוב חזר בו רש"י והגיה בפירושו דנקט נערה וה"ה קטנה ע"כ וכן הסכים הרא"ש. תו שנינו שם וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פי' בקונטרס לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה לפי שהיא נשואה ושוטה ממעטינן בפ' חרש מושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת ומביא ראי' מהירושלמי כו' וכבר כתבתי זו בפ' חרש סי' ד' אמר ריש לקיש כמחלוקת לגיטין כך מחלוקת לקידושין ור' יוחנן אמר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד"ה אביה ולא היא והלכתא כר' יוחנן בעי מיני' רבא מרב נחמן מהו שתעשה שלח לקבל גיטה מיד בעלה מי אלימא ידה כיד אביה לשווייה שליח או לא אמר לי' אין נערה שיש לה אב נעשה שליח וכן הלכתא. איתמר קטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון. אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון אם מיאון למה גט שדרי' לקמי' דרב אמר להו האלקי' צריכה גט וצריכ' מיאון וטעמא מאי אמר רב אחא בריה דרב איקא צריכ' גט שמא נתרצה האב בקידושיה. צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה א"ר נחמן והוא ששידכו פי' כששידך בה לאביה קודם קידושין דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוי לי' קידושי' למפרע עולא אמר אפי' מיאון אינה צריכה אע"ג דשידכו. מאן דמתני הא לא מתני הא. א"ד אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינ' צריכ' ופרש"י מאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מתני אדשמואל האי פירש דפריש בי' רב נחמן והוא ששידכו איכא דאמרי אמר עולא מילתא באנפי נפשי' הוא מתני לה ולא אדרב ושמואל וסתמא קאמר לה והתוס' כתבו וז"ל וקשה דאין זה סברא לומר שתהא חילוקה כל כך דהא לעיל פריך תלמודא דאע"ג ששידכו צריך מיאון והכא ללישנא דאיכ' דאמרי אמרינן דלא צריך לכך נראה לפרש דלעולא לא מיירי אלא דווקא בלא שידכו ויש חילוק בין איכ' דאמרי ללישנא קמא. דלישנא קמא פליג אדרב ושמואל כדפי' בקונטרס דמאן דמתני פלוגת' דעולא אדרב ושמואל וכו'. ולהך א"ד דכ"ע סביר' דלא פליג אדשמואל ומילת' באנפי' נפשי' איתמר בלא שידכו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליג ע"כ. ומ"מ התוס' כתבו לקמן דמאיכא דאמרי ואילך אפי' שידכו אינ' צריכ' לא גט ולא מיאון כדמסקינן אמר להו רב שימי בר אשי בפירוש אמר רבינא לא ס"ל להא דאמר רב ושמואל פי' שאין חוששין לשמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו שליח אלא א"כ שמענו בפירוש וכן כתב הקאר"ו וז"ל ונראה דהלכה כרבינא וכרב' בר רב שימי דבתראי נינהו ואפי' מיאון אינה צריכה דלא הצריכה רב ושמואל מיאון אלא משום דהצריכו גט דמחמת הגט חיישינן דשמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה וכן משמע בפר' קמא גבי בעיא דיעוד נישואי' עושה קאמר אלימא דקדשה איהי נפשה אלמנה קרית לה אלמא סוגיא דתלמודא ס"ל כרבינ' דאפי' מיאון לא בעי וכן כתב הרב אלפס ז"ל מדאשכחן לרבינא דהוא בתראה דלא סבר להא דרב ושמואל שמעינן דלית הלכתא כרב ושמואל וכולהו רבוותא קמאי ובתראי הכי פסקו כגון רב אשי משבחא ובעל הלכות פסוקו' ובעל הלכות גדולות ורב האי גאון בתשובותיו והני כולהו פסקו הלכת' כרבינא ודחו להא דרב ושמואל בין בקטנה בין בנער' אפי' בשידך והאריך וקצרתי והרי"ף הפריז על המידה וכתב והיכא דקדשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתה דאביה לא הוי קידושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה וכתב עליו הרא"ש וז"ל ותימא הוא בעיני דכולהו סוגיא משמע דפליגי בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן דנתרצה מיד כששמע לכ"ע הוי קידושין וכן פרש"י דלא חיישינן אכן לא שמענו כן והא דאמרינן גבי חופה דאם לא מיחה האב דהוי חופה ם לחלק לפי דברי רב אלפס דשאני התם דנתקדשה לדעת הלכך הוי כאלו נתן לה רשות שתכנס לחופה אבל נתקדשה שלא לדעת אעפ"י שנתרצה האב לא חשבינן לי' כדאומר לבתו צאי וקבלי קידושין כיון דלא הוי גילוי דעת קודם קידושין ע"כ. והר"ן כתב י"ל לדע' הרב אלפסי ז"ל אלו הי' דעתו כשכתב ואפי' נתרצה לא מהני דהיינו דווקא כשנתרצה לסוף משום דאמרינן השתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא. ומיהו מודה ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא מהני ואפ"ה לא חיישינן וה"נ ליכא למימר לשליח שווי' בין בבנו בין באחר וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהל' אישות נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינ' מתקדשת אפי' נתרצה האב אחר שנתקדש' וכן משמע דסבירא לי' ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוי קידושי אבל תמהני במה שסיים ז"ל דבריו וכתב שם בין היא בין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתי היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר אפי' נתרצה האב אח"כ אינ' מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע ע"כ אני אומר שבטלה דעת הרי"ף נגד המשיגים. וכתב הרא"ש נראה כיון דקי"ל דהלכה כר' יוחנן דאמרינן בקידושין דברי הכל אביה ולא היא בנערה נמי איכא לאיסתפוקי שמא נתרצה או שמא לא נתרצה ולמ"ד לקמן אפי' מיאון אינה צריכה ה"ה בנערה ולא מסתבר לחלק לפי שהיא בת דעת שיש לחוש יותר שמא נתרצה האב והאי דנקט קטנה לפי שבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון לפי שבגדולה לא תיקון מיאון כדאמרינן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ואם היתה נערה בגט לבד לא שייך לתקן בה מיאון וכן מצינו בכמה מקומות גט בגדולה מדרבנן ולא חששו שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותו ובקטנה דשייך בה מיאון תקינו שתמאן ואפשר דבנערה צריכ' הכרזה שלא היו קידושי דאורייתא ע"כ. ובר"ן נתן עוד טעם לדבר אע"ג דבנערה לא שייך מיאון ליכא למיחש לתקלה לשמא יאמרו וז"ל אבל בנערה דלא אפשר במיאון לא אסרינן לה משום חששא ועוד אפשר דבנערה ליכא למיגזר דבקטנה הוא דאיכא למיחש שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותו משום דמימר אמרי כיון דאצריכנהו רבנן גיטא קמו בהו בקידושיה דנתרצה האב דאי לא כיון דאין מעשה קטנה כלום אפי' בשאין לה אב לא הוי מצרכי לה רבנן גיטא אבל נערה כיון דמיחלפא בנערה דעלמא שאין לה אב דקידושיה קדושי תורה מימר אמרי דאעפ"י שלא נתרצה האב חשו רבנן בקידושיה משום חומרא בעלמא ולא אתו אמרינן דאין קידושין תופסין באחותו:

כתב בעל הלכות גדולות קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נשואין וקטנ' שהלך אביה למדינ' הים והשיא' אמה נשואי' נשואין דתקינו רבנן נשואין לקטנה כי ליתי' לאב וכי גדלה גדלה נישואין דידה וכדאתי אב לא צריך לקידושה וכן כתב בשאלתות דרב אחאי דהלכת' כרבינא אפי' היכי דשדיך ועוד כתב בשאלתו' הא דאמרינן דיכולה אמה לקדושי או אחיה היינו היכא דשכיב אב. אבל אי אביה קיים לא יכלה ולכאורה משמע דחלוקות השאלתות על ה"ג דמשמע דוקא היכי דשכיב מצי אמה לקדושי' אבל הלך למדינת הים לא ומיהו מצינו למימר דה"ה הלך אביה למד"ה ובלא הלך איירי ומה שכת' בהלכות גדולות שתקנו רבנן נשואין היכא דהלך אביה למדינת הים כאלו מת על זה קשיא אמאי דחקינן לעיל בסוגי' כדפריך על עולא דאמרינן אפי' מיאון אינ' צריכה הא אשכחן כו' דבעי מיאון. ומשני כגון שנעשה בה מעשה יתומים בחיי האב ודחקינן נמי לשנויי בקידושי יעוד ואליבא דר' יוסי בר' יהוד' ה"ל למימר כגון שהלך אביה למ"ה אחיה ואמה הלכך נראה דאין לה נישואין ואפי' מדרבנן אין לאוסרה משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קידושין ונישואין היא אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דלא חשיב כאלו הן בזנות אצלו אפי' היא גדולה ובת עונשין אע"ג דלא תקנו לה רבנן נשואין כדתנן בפרק האשה רבה בן ט' שנים שנשא אשה ומת פטור מן החליצה ומן היבום ועתה לפי בעל הלכות גדולות צריכ' מיאון אם רוצה לצאת מבעלה ולפיכך פירש התוס' דאפי' מיאון אינ' צריכה כיון דלא תקנו לה רבנן נישואין. וה"ר מנחם ז"ל ה' אומר דאסור לקיימה משום דשמא קדשה אביה לאחר והקש' לי ר"ת ז"ל לדבריו אם מת אביה במדינת הים דהא אסורה לעולם משום דשמא קדשה אביה ואין אנו יודעים מי והשיב נהי דלית לן למיחש לשמא קדשה לשמא יקדש אית לן למיחש כדאמ' רבא בפר' כל הגט שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וקיימא כר' יוסי דחייש התם לשמא ימות ה"נ יש לחוש שמא יקדש ובכל שעתא ושעתא באשם תלוי קאי. והשיב ר"ת מיהו נראה דכיון דלא חיישת בשום פנים לשמא קדש א"כ מותרת היא לעולם ובכל שעתא ושעתא אמרינן עדיין לא קידש ומותרת היא לו. ולא דמי לההיא דפרק כל הגט דחיישינן לשמא ימות ואסורה לאכול בתרומה דהתם נאסרת מחיים לפי שהגט חל שעה א' קודם למיתה וכי חיישת שמא ימות לאלתר נמצא כל השעות אסורות וכן הוא בבקיעת הנוד אם תבקע הנוד עבר למפרע אבל הכא לא יעבור למפרע במה שתתקדש לבסוף וכיון דלא חיישי' שמא קידש לעולם היא עומדת בהיתר כל זאת דברי הרא"ש ומדברי התוספ' ועיין בפ"ק דכתובות סי' י"ד. כתב במרדכי וז"ל מעשה אירע בקטנה שהלך אביה למ"ה וקדשיה אחיה ואמה כשבא האב ושתק ד' או ה' ימים ושוב הפגיע האב לקהל ואמר אין לי חפץ בקידושין והוציא' מבית אבי המקדש ואחר זמן נשא אחרת ושוב אמר אביה הנה קדושין בתי קדושין ומה ששתקתי ד' ימי' לפי שנתרציתי ולא אמרתי אלא להוצי' ממון מהם ובאו לדין על ככה לפני הקהילו' ופסקי דינ' רבי' אליקו' זקני וחתנו זקני ראב"ן שאם היו הקדושין בעין כשבא האב ונתרצ' ושתק וחלו הקידושין מיד כששת' ואינ' יכול' עוד למאן אבל אם נתעכלו הקידושין כשבא האב או נאבדו או נשרפו מקודם לא חיילי הקידושין ויכולה למאן כיון שאין בעין לא חיילי הקידושין וכ"ש היכ' דאין ידוע אם נתרצה דאין הלכת' כרב ושמואל דחיישו שמא נתרצה האב וכן פי' בה"ג ושאלתות ורב האיי ושלחו הדברים לר"מ ולרשב"ם והודו לדבריהם ואמרו דהלכת' כעולא דאמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה ל"ש שידך ל"ש לא שידך וזה שהוציא מבית המקדש בקולי קולות אין נאמן לומר נתרציתי אם לא יביא עדי' שנתרצה מקודם שהוציאה ודווקא שישנן לקידושין בעין כדאמרינן אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושין כו'. אבל לאחר שנתעכלו הקידושין לא יועיל הריצוי ודמי להא דאמר בפ"ק דקידושין אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו שמקודשת כשנתרצית והוא בעין ה"נ בשעת ריצוי האב צריך להיות בעין שמא אביה ימחה והם האריכו ואני קצרתי עכ"ל ומאחר שפסקו הלכה למעשה אין לפקפק עליהם במה שכתבו שהוא קדושין ומה שכתבו יהיו הקדושין דווקא בעין ג"כ זה נראה בעיני דווקא גבי קטנה אבל לא גבי נערה וכמו שכתבתי לעיל סי' ו'.

איתמר מת אית' שקידש לקנותה שלא מדעת אביה ונפלה לפני אחיו ליבום אמר רב הונא אמר רב ממאנת למאמר ואינה ממאנת לזיקתו כיצד עשה בה מאמר צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון. צריכה גט שמא נתרצה אב בקידושי השני צריכה חליצה שמא נתרצה האב בקידושי ראשון צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני ויאמרו אין קידושין תופסין באחותו לא עשה בה מאמר אינ' צריכה אלא חליצה בלבד מאי אמרת תיבעי נמי מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין הכל יודעין אחות חלוצה אינ' אלא מדרבנן דאמר ר"ל ביבמות כאן שנה רבי אחות גרושה מדאורייתא ואחות חלוצה מדברי סופרים. ומיהו איכא למימר היכא אתי למימר דאין קידושין תופסין באחותה דהא איכא חליצה והכל יודעים דאחות חלוצה מדברי סופרים ואעפ"י שיש עמה גט. מ"מ כבר המה רואים שאין הדבר יוצא מידי ספק ולא יבואו להקל בקידושין י"ל דחיישינן דלמא איכא דשמע גט ולא שמע בחליצה וכ"ת ניחוש נמי דשמע בגט ולא שמע בחליצה ומיאון לכולי האי לא חיישינן וכ"ת אי חיישינן איכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה יאמרו אין קידושין תופסין באחותה איכא למימר דשאני התם דלא אפשר דכיון דלא שייך מיאון ליבמה גדולה אין אוסרין אותה מפני חששא זו ולפ"ז קטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת ונפלה לפני אחיו ליבום ועשה בה יבם מאמר מדעת אביה שצריכה גט וחליצה צריכה נמי מיאון דהא אפי' גדולה הית' צריכ' למיאון אלא שאי אפשר. ואחרים אומרים דיבמה שקידושיה הראשוני' קידושי' גמורין אינה צריכה מיאון דליכא למיחש לשמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה דהתם הכל יודעין דגט יבמי הוא ומדרבנן בעלמא שהרי אשתו גמורה של אחיו היתה אבל הכא דקידושי ראשון הי' שלא מדעת אביה לא מחמר בי' רבנן ואין תולין גיטו של שני בקדושי מאמר משום דבמאמר גופו לא הוו אלא מדרבנן וסברי דכל שנעשה שלא מדעת אביה לא מחמיר בי' רבנן כולי האי למצרכי' גט דקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה אלא אמרו קמו בהו רבנן בקידושין קמא ולא הוו קידושי' לפי שלא נתרצה האב קידושי' שני קדושי תורה ויאמרו שאין תופסין קדושין באחותה ולפ"ז אפי' היא קטנה שנתקדשה לדעת אביה אינה צריכה מיאון ע"כ דבריו ונ"ל דקי"ל כאחרים דכל היכי שנתקדשה לדעת אביה דאין צריכה מיאון כי עיקור היסוד שרצה לדייק מיני' הוא הקושיא אהא דכתב דחיישינן שמא איכא דהוי בגט ולא הוי בחליצה כו'. ולדברי התוס' לא קשה מידי שהם כתבו בע"א וז"ל וא"ת ולמה לי מיאון כיון דצריכה חליצה א"כ חיישי' שמא נתרצה לראשון וא"כ אפי' נתרצה נמי לשני קידושין תופסין באחותה ומיאון למה לי. וי"ל דאי לא בעינן מיאון איכא למיחש שמא יאמרו חליצה אינה הוכחה כי יעלה על דעת בני אדם לומר שכך האמת שנתרצה לשני ולא לראשון שהרי הראשון עשה שלא כהוגן שקדש' שלא לדעת אביה והלכך איכא למימר דלא נתרצה לו. אבל השני שלא עשה כל כך שלא כהוגן כמו הראשון שהשני היה סבור שהית' זקוקה לו והלכך איכא למימר שנתרצה לשני ועם שהוצרכה חליצה אינו אלא לרווחא דמלתא משום בני אדם שאינם בעל סברא ויעלה על דעתם שנתרצה לראשון לכך הצריכום מיאון להודיעם שאנו מסופקי' דשמא אינו אשתי של שני וקידושין תופסין באחותה:

הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמר' תיתי ציפי בבבל פי' אילוני צפצפה שהוא מין ערבה בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא ויהיב לי' לחברי' אמר מיקדשא לי ברתיך לברי אמר רבינא אפי' למ"ד הבת שנתקדשה שלא לדעת אביה שמא נתרצה האב אמרי' שמא נתרצה הבן לא אמרי' בקידושין שקדש לו האב שלא מדעתו ופרש"י דאב בקידושי בתו כל דהו ניחא לי' טב למיתיב טן דו אבל גברא דייק ונסיב וכן אינו ברשות אביו לקדש לו שלא מדעתו. א"ל רבנן לרבינא ודלמא שליח שווי' לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודלמא ארצייה ארצייה קמיה וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לו לאדם שלא בפניו אמר להו רבה בר רב שימי בפירוש אמר מר דלא סבר אדרב ושמואל ופרש"י בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר לה אדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אלא א"כ שמענו ודקאמר אפי' למ"ד וכו'. לרווח' דמילת' כי היכי דליקבלי' מיני' קאמר הכי. והנה מה שפרש"י אלא א"כ שמענו אין הפירוש אלא א"כ שמענו שנתרצה האב בקידושיה דא"כ הי' לו לפרש אלא א"כ שמענו שנתרצה. ועוד מסתמא איירי האי עובד' שנתרצה הבן דאי לאו הכי היה מוחה בדבר אלא שאין מועיל ריצוי דבן לגבי אב שהרי אין בידו לקדש לו אלא דאיכא למיחש שמא נתרצה בעשיי' זו שאביו נעשה לו שליח על זה משיב דלא חיישינן להא דרב ושמואל שמא נתרצה האב אלא א"כ נתרצה להדי' אח"כ ואז זכות הוא לו וחל למפרע ה"נ גבי בן לא חיישינן שמא נתרצה בענין זה שיהי' קידושין כגון ארצויי אלא א"כ שמענו שעשאו שליח בפי' וה"ה ארצויי קמי' דהוה נמי שליח אבל גבי בתו פשיטא שאם שמענו שם אח"כ שנתרצה הוי מקודשת וכמו שפי' הרא"ש ולאפוקי מדעת הרי"ף וכמו שכתבתי לעיל לכך פי' הרא"ש וז"ל נתרצה האב אמרי' נתרצה הבן לא אמרי' דגבי בת אם נתרצה האב חיילי קידושין ממילא למפרע הוי כאלו אומר לבתו צאי וקבלי קידושיך כדאמר לקמן גבי נתקדש' לדעת והלך אביה למ"ה ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה. ואם נתרצה הוי חופה למפרע וכן בקידושין דכשנתרצה האב הוויין קידושין למפרע. אבל בבן אפי' נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח. א"ל רבנן לרבינא ודלמא שליח שווי' לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודלמא ארצי ארציי קמי' ושתיק כלומ' גילה הבן דעתו לאב שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא מדעתו וזכיי' הוי מטעם שליחות כדכת' לעיל והרי כאלו עשה את האב שליח לקדשה לו. וכתב עוד מכאן נרא' לדקדק שאין צריך עדים במינו' שליחות של קדושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב"ם ז"ל כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשותו בפני שני עדים. אבל שאיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדי' שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפי' אם הודו השליח והמשלח אין צריכין עדי' כמו שליח הגט וכמו שליח שהורשו להפריש תרומה וכיוצא בזה בכל דבר ששלוחו של אדם כמותו. והראב"ד כתב וז"ל תמי' היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודים א"כ מועיל הודאות השליח והמשלח כיון דהודאת' חיובא לאחרים ויש לחלק דלוודאי כגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שליח לקדשה לו מהניא הודאת' כמו בשאר שליחות. אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהניא הודאת' האיש ושלוחו לקידושין ולא מהניא הודאת' האשה ושלוחה לענין קבלת קדושין דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט דתנן פרק התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדי' שנים שיאמרו בפנינו קיבל. ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקדושין שבאין לאיסור ונשוה שליח האיש והאשה בקידושין צ"ע ע"כ וזהו שכתב הטור כתב הרמב"ם ז"ל שאין צריך עדי' במינוי השליחות רק אם שליח והמשלח מודים בדבר אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קידושין צריך שיהא בעדי'. וא"א הרא"ש ז"ל כת' כדברי הרמב"ם והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים ע"כ ורבו בו החולקי' הרשב"א סובר כדברי הרמב"ם וכן בסמך ראיית' מדאמר ודלמא שליח שווי' ולא קאמר ודלמ' שליח שווי' בעדי'. והר"ן בפ' האומר תמה על דברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון לא מהני הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריכין עדים ל"ש שליחות דידי' ול"ש שליחות דידה. וכן דעת הראב"ד והר"מ ז"ל בהגהותיהם ע"כ והמרדכי כתב בשם ר' יעק' וז"ל ודלמא שליח שווי' וכו'. באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי קידושין. משמע דאי הוה חיישי' דשווי' שליח או אם הבן וודאי שווי' שליח או ארצי' קמיה ושתק וודאי צריכה גט וגם בגירושין. מכאן מדקדק ר' יעק' דאין צריך אדם למנות שליח בעדים לקדש או לגרש בו אין זו ראיי' כלל דלמא זה הריצוי הי' בפני עדי' או השליחות דפשיטא הוא דמהני דלאו דווקא שצריך לומר להדי' בפניכם עדים אני ממנה אותו שליח ודין שליח לגט אם צריך עדי' עיי' בפ' השולח סי' ב'. ודרך המחוור מה שכת' הריב"ש בתשובות וז"ל אין ספק שכיון שהשליח והאשה שניה' אומר' שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י השליח הרי היא מקודשת לו ואינ' צריכה קידושי' אחרים אעפ"י שאין עידי הקידושין בפנינו איברא וודאי שאם בא א' וקדשה חוששין לקידושיו עד שיבואו עדי' ויעידו בקידושי השליח שאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חזקת שליח עושה שליחותו מספק לבטל קידושי שני דאמרי' בפ' התקבל דלא איתמר ההיא חזקה אלא לחומרא אבל לקולא לא. ולזה אם רצה הבעל לחזור ולקדשה בשעת נישואין לרווחא דמלתא כיון שאין העדים בקידושי השליח הרשות בידו אבל לברך ברכת אירוסין לא דהוי ברכה שאינה צריכה והוי איסורא ועד א' נאמן באיסורין ע"כ. וכל זאת היכא שהשליח מודה אבל היכא שכפר השליח כת' ר' יעק' וז"ל מדאמר בפרק התקבל בעל אומר פיקדון ושליש אומר לקידושין נאמן כו'. אם כופר המשלח אחר נתינת הגט והקידושין נרא' לי דהוי ספק ואזלינן לחומרא שהרי יצא שליחתו מתחת ידו. ולהראב"ד נרא' דלא הווי קדושין כלל כדאמ' התם מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמני. עוד כתב הרא"ש וז"ל ועוד היה נראה לדקדק משמועה שאם גילה בדעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמ' שזכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו ולא מיסתבר לחלק בין אביו לאינש דעלמא כיון דשדכה מטעם שליחות והרמב"ן ז"ל פירש ודלמא ארצויי מרצי האב מילי קמיה למהוי לה שליח לקידושי' לי' ושתק לי' ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה ולא משמע הכי דכיון דדלמא שליח שווי' אבן קאי אם אית' דדלמא ארצויי ארצי קמי' אאב קאי ה"ל לפרושי ע"כ. והנה מה שכתב שאם גילה בדעת כו'. נראה דוקא בענין זה שעשאו שליח לשדך לו אבל גילה דעת לחוד לא מהני. והא דמשמע בסוגי' דאי בוודאי ארצויי קמי' אב דהוי קדושין אלא דלא חיישי' להכי ה"מ גבי אב. וכמו שכתב במרדכי אבל גבי אחר לא. ומ"ה נראה מה שכתבתי לעיל שאם נתרצה לאיש אחר לקדש את בתו ושוב נתקדשה שלא לדעת אביה דחיישי' שמא נתרצה דוקא לגבי אב הוא דאמרי' הכי אבל גבי אחר אפי' אם הי' רצה לקדש אשה וגילה דעתו להדיא ושוב בא אדם אחר ונעשה שלוחו לא אמרי דשמא נתרצה דאין דרך לקדש אשה לחבירו בלא שליחות ואין דרכו של אדם להיות שלוחו של חבירו בלי מינוי והר"ן נמי כתב וז"ל, ומיהו במקדש אשה לחבירו משמע דבשדיך חיישי' שמא שוי' שליח דבאחר ליכא טעמא דחוצפא אבל בתוספו' אמרו דעד כאן לא חיישי' דשליח שווי' אלא באב דמסתמ' הוא מפקח בצרכי בנו ומשתדל בו להשיא אשה אבל באחר לא חיישינן דשליח שוי' ע"כ והיינו כמו שפיר'. תו מסיק ההוא דאמר לקרביי והיא אמר' לקרובה פי' מעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה כפתי' עד דאמ' לה להוי לקריבה פירש הכריחתו והודה לה לתת לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון אדאכלי ושתו אתא קריבי' באיגרא וקדשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. רבא אמר חזקה אין אדם טרח בסעודה ומפסיד' מאי בינייהו איכא בינייהו דלא טרח והלכה כרבא אבל לכאור' נראה דליכא נ"מ בהא מאחר דקי"ל כרבינא ולא כרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצה ומ"מ זהו דוחק דאביי' שקלי וטרי' אליבא דרב ושמואל דליכא הלכת' כוותי'. וצ"ל נהי דאביי ורבא ס"ל כוותיה. מ"מ קי"ל כרבינא דהוא בתראי וכ"כ וכתב עוד דלא שייכא הא דאביי ורבא אליבא דרב ושמואל אלא הכי קאמרי לא חיישי' שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לי' לקדושין בחשאי לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' ע"כ ותימא הוא בעיני מאחר דלא חיישינן לשמא נתרצה אב ולא חיישי' לשמא ארצויי קמי' דלא הוי חציפות אלא א"כ שמענו ואיך נחוש לזה ע"כ נראה ליישב דהכא מאחר שהיא ידוע שנתרצה היה האב לקדש את בתו לקריבי' וכדמשמע בסוגי' וכה"ג אמרי' שפיר שמא נתרצה וכמו שכתבתי לעיל בסוגיא ובהא קי"ל כרבא דאי לאו דטרח בסעודה הוי חיישי' עוד כתב הרא"ש וז"ל והראב"ד פי' ודלמא ארצויי ארצי האב מילי קמי' למיהוי לי' שליח לקידושין ושתק לי' ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחי' ולא משמע הכי דכיון דדלמא שליח שווי' אבן קאי אם אית' דדלמא ארצויי ארצי קמי' אאב קאי ה"ל לפרושי ע"כ. והנראה בעיני אף שהרא"ש השיג על פירושו על עיקור הדין לא השיג וא"כ אי היה מרצי האב לפני הבן כו' היו הקידושין אלא דלא חיישי' להכי כ"ז שלא ידענו בוודאי ולאותו שפסקו דמינוי שליחות בפני עדים א"כ צ"ל שאותו הריצוי הי' בעדי' וכבר כתבתי דלחומרא לא בעי עדים וכ"כ הטור בשם הרמ"ה וז"ל אם האב הרצה הדברי' לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו ושתק הבן והלך האב וקדשה לו הוו קידושין גמורי' דמחמ' כיסופ' דאב שתק ועשה שליח לקדש לו אבל באינש אחרינא כי האי גוונא הוו ספק קידושין ע"כ. ויש בדברי הטור קיצור שה"ל לכתוב שהרא"ש חולק עליו מאחר שהוא דברי הרמב"ן. וחוץ לכבודו לא דק כי אינו חולק על הרמב"ן בדינו כי אם בפירושיו כאשר כבר כתבתי. אכן במה שכתב הרמ"ה דגבי אחר הוו ספק קידושין לא נהיר' מאחר דאין לומר דשתק מחמת כיסופא א"כ אין כאן שליחות כלל:

נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה בנישואין ורב אסי אמר אינו אוכלת בתרומה שמא יבא אבי' וימחה. הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי וכתבו התוספו' בשם רבינו דהלכת' כרב שרגיל רבינו חננאל לפסוק כרב במקום תלמיד באמוראים ראשונים עד אביי ורבא אבל משם ואילך פסקינן כבתראי ואע"ג דחש לה רב לדרב אסי אין לחוש כמו שמצינו בפ"ק דמגילה דאמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר לעולם בעשרה והוה עובדא וחש לי' רב לדרב אסי ואפי' הכי קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה בפרק הקורא את המגילה דאמר רב חייא בר אשי א"ר יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בציבור ש"מ דסביר' לי' דפעמים נקרא' ביחיד וכתב על זה הרא"ש ונראה לי דלא דמי' ההי' דמגילה דכיון דחש לה רב לדרב אסי אף יש לנו לחוש והא דקי"ל במגילה ביחיד לאו מדברי רב אלא ר' יוחנן. ורב אלפס ז"ל כתב איכא מ"ד הלכה כרב דהא לא אמרי' דהדר בי' רב ואיכ' מ"ד כיון דחש לה רב לדרב אסי הלכתא כרב אסי והכי מסתבר' וכן פסק רב עמרם ז"ל בההיא עובדא דמגילה כרב אסי כיון דחש לה רב ע"כ ובמגילה כתב הטור וז"ל וכן מסתברי והא דר' יוחנן אינ' ראייה דאף לרב אסי קריאה ביחיד כדפרש"י דמצוה לחזור אחר עשרה ואם לא מצא עשרה אינו פטור מקריאתה אלא קורא ביחיד ע"כ ושם נאריך אי"ה. ובמרדכי כתב עוד דיחוי אחר שלא לפסוק כרב אסי וז"ל ותימ' הא הלכה כרב באיסורי ומיהו לא עביד כשמעתיה ואנן נעביד ותרצו התוספות אפ"ה לא הדר בי' רב דקאמר ומודה רב שאם מתה אינ' יורשה אבל אזל רב הכי והכי לחומרא דגבי קידושין ראה רב קטנה בת נכבד א' שנתקדשה לשאינו הגון לה להנשא שלא לדעת אביה וחש רב להא דרב אסי אמר בוודאי הא אנן סהדי דלא נתרצה האב ואינה אוכלת בתרומה וכן יש לומר גבי מגילה ראה א' שרצה להקל ולהניח הקהל ולקרותה ביחיד והשיב לו רב אני על בני הכפרים האנוסים מלבוא אמרתי ולא על המזיד. תו מסיק אמר שמואל בר רב יצחק ומודה רב שאם מתה אינה יורשה דאוקי ממוני' בחזקת מרי' ואפי' הוא מוחזק בנכסים אינה חזקה דנכסי' קיימא בחזקת יורשי האב ואע"ג דשרי לה בתרומה היינו משום דדבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה כך פי' רש"י וכתב הרא"ש ולפ"ז הטעם אינו מטמא לה ואם היינו מפרשים לפי שרוב פעמים אין האב מוחה מסתמא דניחא לי' לאב בנישואיה כיון דכבר נתקדשה לדעת הלכך אוכלת בתרומ' דאזלינן בתר רובא ובממונא הוא דלא אזלינן בתר רובא ואז היה מותר אפי' ליטמא לה אבל אי אפשר לומר כן דהא רב הוא דאמר בריש המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב ע"כ כתב במרדכי מעשה באחד שקבל קדושי בתו כשהית' קטנה ובעודה קטנה מת האב והבת הית' יחידה וראויה לירש נכסי' מרובים והית' חולנית ושאל הבעל ליכנס בעבור שאם תמות שירש הנכסים והקרובי' היו יראים פן תמות ותפקע ירושתם והארוס רוצה לכנוס בחזקה ומענה מקצת רבותי כי אמרו אפי' ישאנה בעודה קטנה כיון שקידושיה היו קדושין דאורייתא ונשואין דיתומה מדרבנן דליכא אב דלימסר לחופה הרי היא כמו בזנות אצלו ואם מתה לא יירשנה כי אם קרוביה ירשנה ושאל פי חכמים ורבינו אפרים בר יצחק מיחה בו וטעמא משום חופה במקום קנין עומדת ולא דמי לנישואין דיתומה קטנה דההיא תקנת' רבנן היא אבל הכא כיון דקידושין דבר תורה בעינן נמי חופה לדעת אביה ושלחו הדבר לפני ר"ת והשיב וז"ל על הקטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת אביה ועברו עליה י"ב חדשים ועודה קטנה ותימא הוא איך יעלה על לב איש שלא יירשנה שהרי לא נחלקו פרק האיש מקדש שלא יבא אביה וימחה אבל הכא לא ימחה לעולם ועוד אפי' כשהאב קיים ובתוך י"ב חודש טעמא משום מציאת ומעשה ידיה דאהא אמרינן אוקי ממונא בחזקת' ואי ירושה נכסים נפלה לה לגבי' דאיהו גופא לאב ממונא הוא אבל לגבי אחי' אם מת אביה אינה ברשותן לא למלאכה ולא למציאה א"כ גבי ירושה שנפלה לאו בחזקת מריה קיימא וקרינא בי' דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ולגביי' לא הוי ממונא בחזקת מריה ותו לאחר י"ב חודש אין אחיו יכולין לעכב כדאמר בפ' אעפ"י אי איהי ניחא לה. אביה מאי נפקא ליה מינה. סבר השתא לא ידעא למחות מלדדהו ונפקא ואתי' ונפלה עילואי אבל לגבי אחיו ליכא למימר עד שתגדיל ותאמר פלוני אני רוצה דכיון שקדשה אביה תו ליכא למיחש שתיפוק פוקא מיני' להשיאה היכן מצינו שתהא תלוי' באחיה ע"כ ודבריו אינן צריכין ראי' תו מסיק נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת ר' ירמיה בר אבא אומר אוכלת וכתב הרא"ש ואפי' למ"ד אוכלת מודה דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למדינת הים דאמר רב אוכלת ומודה רב דאינו יורשה ולכך לא הביא רב אלפס הנהו תרי פלוגתייהו דרב הונא ורב ירמיה ע"כ. ה"פ דאין נפקותא האידנא במה שאוכלת בתרומה כי דין אכילת תרומה אין נוהג עתה ומה ששקל וטרי הרי"ף אי הלכה כרב או כרב אסי בהא דאוכלת בתרומה כו' היינו משום דאיכא נ"מ בכל דוכתא אי קי"ל כרב אסי נגד רב כל היכי דחש לרב ולא עביד כרב אסי. ואני כבר קבלתי עלי בפתיח' הספר שלא לדלג שום דבר ע"כ אביא כל הביאורי' ומאמרים בצורת' נתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת רב הונא אמר אינ' אוכלת ואפי' למ"ד אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מרתח רתח. רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת ואפי' לרב אסי דאמר אינה אוכלת התם הוא דשמ' יבא אביה וימחה אבל הכא מדשתק אתנוחי איתנחא לי'. נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאה שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת. אמר עולא הא דרב הונא כחומץ לשניים וכעשן לעינים. השתא ומה התם דקדושי דאורייתא אמרת לא אכלה הכא לא כ"ש. נראים דברי תלמיד פי' דברי ר' ירמיה שהוא תלמידו של רב הונא אמר רבא מ"ט דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב. פי' מאחר דהיא קדשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאלו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה או שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת איכא למימר בחדא שתיקה ארתח רתח אבל כולי האי לא שתיק. ולעניין הלכה בהך דמיצעי הלכה כרב הונא דהוא רבי' דר' ירמיה דהא עולא קאמר נראי' דברי התלמוד אף שרבא נתן טעם לדברי רב הונא לאו ס"ל כוותיה אלא שבא ליישבו דלא ליהוי מישתבי' וכן פסק הרמב"ם ועיקר:

מתניתין האומר לאשה התקדשי לי בתמרה התקדשי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודש' ואם לאו אינה מקודשת דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קדושין באנפי נפשייהו אבל אמר בזו בזו בזו אם יש שוה פרוטה בכולן מתקדשת ואם לאו אינה מקודשת. והרמב"ם כת' דהוי ספק קידושין ויפה כתב משום דס"ל גבי תמרה אפי' אינו שוה פרוטה מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי כדלעיל סי' י"ח ופריך מאן תנא התקדשי התקדשי הוא דהוה פרוטה. אבל בזו בזו בזו לאו פרוטה הוא אמר רבא ר' שמעון היא דס"ל גבי חמשה תובעין אות' ונשבע לכול' כאח' דאינו חייב על כל אחת ואחת אלא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ונפקא לה מרב יהודא דאמר רב יהודא שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת פי' רש"י דווקא בלא וי"ו אבל ולא לך ולא לך ולא לך כללא הוי. ור"ת גורס איפכא דאדרבא כשאמר ולא לך ולא לך משמע שהוא נשבע לכל אחד אבל כשאומר לא לך לא לך אינו חייב אלא אחת זו פי' הרמב"ם דוי"ו הוי פרטא אם לא שיש כו'. ע"ש בהלכות שבועות וראיתי בפרק שבועו' הפקדון דלשם פרש"י והתוס' דלר' יהוד' דווקא בוי"ו הוי פרטא אבל בלא וי"ו הוי כללא אלא שהתוספו' כתבו לשם וז"ל ומסוגי' דשמעת' קשיא דמוכח בפ"ב דזבחי' דטפי הוי פרטא בלא וי"ו מבוי"ו לר' יהוד' דאמר התם או דלמא כזית וכזית לר' יהודא פרטא הוי וכ"ש כזי' כזי' ובס' ישן גרס הכא כל סוגיא איפכא ור' יוחנן אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך וגרסי' תני' ולא לך תני פקדון ותשומתי' כו'. והיינו כרש"י דהכא ע"כ אין בידי להכריע עד שיבא מור' צדק במהרה בימינו ולענין הלכה נראה דהלכה כר' יהודה דפ' שבועו' הפקדון איתנא דברי ר' יהודא סתמא דת"ק כוותי' וכן נרא' עיקור. ותמה אני על הרי"ף והרא"ש שהביאו המשנה כצורתה ולא כתבו דהך מתנית' מתני' אליבא דר"ש ולית הלכת' כוותי' בזה דבעי התקדשי התקדשי כו'. ויותר להפליא על הרמב"ם שפסק גבי קידושין דהכא ממש כר"ש וכמתניתא דהכא ובפ' שבועות הפקדון פסק כר' דלא בעי שבועה על כל אחת ובפ' המשנה כתב להדיא שם דאין הלכה כר"מ דסבר אפי' בזו בזו הוי פרטא ואין הלכה כר"ש דבעי שבועה על כל אחת ואין הלכה כר"א דבעי לומר שבועה באחרונה ואין לישבו דשמא בקידושי' פסק כר"ש דסתם מתנית' אתיא כוותי' ובשבועו' פסק כר' יהודא דהוא ת"ק. וא"כ בע"כ צריך לחלק ביניהן ולומ' דבקידושין מסתבר לומר דבעי למימר התקדשי על כל א' לברר דבריו. א"כ אמאי מוקי תלמודא מתניתין כר"ש דא"כ שמא אף ר' יהוד' מודה הכי ואתי' ככ"ע. וראיתי בדברי הר"ן שכתב וז"ל וק"ל כר"ש כיון דסתם הכי כוותי'. ובפ' כותבין נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן צריכן פתח לכל אחד ואחד ומשמע דהכא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר כללא הוי והת' נמי מוקמי רבא כר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואע"ג דהתם בפרק הפקדון אפלוגו בהא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא אפ"ה כיון דשקלו וטרי אמוראי בהך סוגי' דהכ' אליבא דר"ש קי"ל כוותיה וכן פסקו ר"ת והרמב"ם ז"ל ע"כ ולא אביא דבריהם דמאי חזית לומר מחלוקת ואח"כ סתם ולאפלוגי בין סתמא לסתמא דת"ק נמי סתמא נימא דתנא הכא אליב' דכ"ע דהתקדשי התקדשי דר"ש כ"ע מודים דפרטא הוי וסיפא בזו בזו בזו וכ"ע כללא הוי כגון לגירסת ר"ת דאף ר' יהוד' מודה בזה ואף שר"מ חולק. מ"מ הלכה כר' יהוד' ולפרש"י נגרס בזו ובזו ובזו דהויא כלל'. וס"ס אתניא מתניתין אליבא דהלכתא אפי' אתי' כר"ש. ובשבועות פסק סתם כר' יהודא דהלכה כוותי'. ומה שכתבו עוד דשקלי' אמוראי אליבא לא ידענא כי כמה שנחלקו רב שמואל ור' אמי בסיפא דאוכלת כו'. דהוי כללא הלא שפיר פליגי אף אליבא דר' יהודא כדפריש' דלר' יהוד' נמי הוי בזו בזו בזו כללא הוי לפי' ר"ת ולרש"י בזו ובזו ובזו ומ"מ חליל' לי לחלוק על כל אלו הגאונים שמא ירוצו גלגלתי אבל מ"מ גבי קידושין אם יבא מעשה לפני כעניין דאמר בזו בזו בזו או שאמר בזו ובזו אם יש שוה פרוט' בכולן ויקבל קידושיה מאחר דצריכא גט אף מן השני דשמא הלכה כר' יהודא דפרטא הוי ואינ' מקודשת לראשון ומכח ספק הגרסות אין חילוק בין בזו בזו בזו ובין ובזו ובזו ובזו ובזו נחזור למשנה הית' אוכלת ראשונה ראשונה אינ' מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה ופריך בגמ' אהיא אילימא ארישא כי אמר התקדשי התקדשי מאי איריא אוכלת אפי' מונחת נמי דהא התקדשי לי בזו קאמר אלא אסיפא דחשיבא לי' כללא קאמר דאם הית' אוכלת ראשונה ראשונה כו'. וכי איכא בחדא מיהא ש"פ מקודש' ואפי' בקמייתא והא מלוה היא כיון דקידושין לא גמרו עד שתקב' כולם והיא כבר אכלה הראשונה קודם שתקנה אותם בקידושין הוי זו הראשונ' מלוה גבי' ואמרי רב ושמואל לעולם ארישא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעי' מונחת דאי איכא שוה פרוטה אין אי לא לא. אבל אוכלת הואי' ומיסרב' הנייתא אימא גמרה ומקני נפשה קמ"ל. ר' אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן ש"פ עד שיהא באחרונה שוה פרוטה ומסיק אמר רבא ש"מ מדרבי אמי תלת ש"מ המקדש במלוה אינה מקודשת וש"מ המקדש במלוה ופרוט' דעת' אפרוטה. פי' מדשניי' למתניתן הכי דכי יש באחרונ' ש"פ מקודשת ואע"ג דקמייתא מלוה הוי בהדה ובכולהו קדשה תהא כללא חשוב לי' גבי מנחת וקאמר דאם יש בכולן ש"פ מקודשת אלמא קידושי אכולהו קיימי אפ"ה גבי אוכלת דהוו להו מלוה ופרוטה מקודש' באחרונה. וש"מ מעות בעלמא חוזרים פי' אם אמר לה התקדשי בפרוטה זו ובזו ובזו ובעוד שלא נגמרו הקידושין חזר בו מלקדשה אמרי' דליהוי המעות שמסר לו קודם החזרה מתנ' אלא פיקדון היא אצל' וחוזרי' לו. וה"נ אמרי' כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובזו ובעוד שלא גמר דיבורו אכלה הראשונה ושנייה מה שאכלה מלוה הן אצלה ולא יחולו אלא על מה שהוא בעין ולכך צריך פרוטה אחרונה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה והיכא דלא נגמרו הקידושין הוו המעות הראשונה מתנה אצלה ולא בעיא לאהדרונהי היכא דגמר דבר לשם קידושין כי הכא נימא דיחולו הקידושין אף על אותן תמרי' שאינ' בעולם וכי אכלה מדידה אכלה דבשלמא בעלמא לא הוי קידושין שהרי מתנה הן אצלה כי הדר בי' מקידושין. אבל הכא שלא חזר מלקדשה נהי נמי דכי אכלה הראשונ' עדיין לא גמר כל הקידושי' מקדשי נמ' אף בקמייתא אף בכולן מקודשת ע"כ:

והיכא שקדש על תנאי ולא נתקיים התנאי או המקדש בקידושי טעות כתבתי בפ' המדיר סי' כ"ב שהמעות חוזרין:

כת' הטור וז"ל. וכתב הרמ"ה ה"ה נמי כי אמר בזו ובזו אם גמר כל דבריו קוד' שקבלה אותן כולן מצטרפות אפי' אכלה הראשונה ראשונה. ור"י אמר אפי' גמר קודם שקבלה אותן אינן מצטרפות כיון שחלקו זו מזו ע"כ. ולפי דעתי שאין זה ר"י בעל תוספות כי אדרבה מדברי התוספו' משמע כמו שכתב הרמ"ה וכן עיקור. וכל הני תלת מילי הלכת' נינהו והלכה נמי כרב אמי מדמסיק רבא עלי' ש"מ מדר' אמי כו' וכן דעת כל המחברי' אכן תמה אני על מה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו הני תלת מילי ונהי הני תרי מילי המקד' במלוה ומלוה ופרוט' כבר נפסקו במקומו' אחרי' אכן הך תלית' דמעו' חוזרי' לא מצינו בשום מקום כי אם פה ואפשר דפשוט הוא בעיני המחברים מאחר דקי"ל כרב אמי דדוקא נשתייר באחרונה שוה פרוטה מקודשת ולא בקמיית' ממילא המעות חוזרין כמו שפירשו התוספו' ורש"י. ומסיק אמר רבא ל"ש דאמר בזו ובזו אבל אם אמר התקדשי לי באלו אפי' אוכלת נמי מקודשת ומצטרפות כולן לשוה פרוטה וה"פ ל"ש היכא דאוכלת ראשונה אין מצטרפות לפרוטה אלא דאמר בזו ובזו דלא גמרו קידושין ולא נקנו עד נתינת אחרונה שהיא גמר דיבורו וכבר היו הראשונות מלוה אבל אמר לה באלו מקבלת ראשונות לא באתי לידה בתורת קדושין דמשנגמר הדיבור הקנה לו בתורת קידושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפי' אוכלת ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה:

ת"ר המקדש במלוה מקודשת ושוין במכר שקנה ומוקי לה רב דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת דלאו במקדש במלוה איירי דא"כ מאי קאמר ושוין במכ' שקנה ואי מלוה להוצאה ניתנ' ואינה מקודש' במכר אמאי קנה אלא בע"כ איירי כגון שאמר התקדשי לי במנ' ונמצ' מנה חס' דינ' פי' נשא' האי דינ' אצלו ובהאי קמפלגי מ"ס כסיפ' לה מילתא למתבעיה ומר סבר לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה. ושוין במכר שקנה דלא כסיפא ליה מילתא למיתבעי ופריך אלא הא דאמ' ר' אלעזר התקדש לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתא אמרי מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למיתבעי' אבל מנה חסר צ"ט לא כסיפא וז"ל הר"ן בפ"ק דקידושין והרב אלפס ז"ל לא כתב זה בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות אישות לא חלק. וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהלכת' כי"א דאמרי מקודשת מדתניא הכא בפרקין התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת דאלמא במנה סתם מקודשת אעפ"י דלא נשתייר אלא דינר ולא אמרינן כסיפא לה מילתא למיתבעי ולפיכך לא כתב הרב אלפ' ז"ל ולי נראה מיהו לא איריא דבמנה זה ודאי לא שייך למתני ליה חסר תשעים ותשעה דינר דאי הכא הא ידעי בזה המנה אין כאן ומיהו דחיק שמיה במנה וסברא וקבלה אבל חסר דינר שאין האשה מגורשת בו בהא הוא דאמר שאינה מגורשת בו בהא הוא דאמר דאינה מקודשת ורבותא קמ"ל כד"א דרך מנה להיות חסר לפעמים ממנו דינר וכיון דאמר' במנה זה כמות שהוא קאמ' קמ"ל דלא ולפיכך אין מכאן ראיי' לפסוק כי"א וכן הראב"ד ז"ל פוסק כת"ק אבל מה שהשמיטוהו הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם משום דס"ל שמלוה קונה במכר וכן נרא' מדברי רב אלפס בפ' הזהב וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מכירה כו'. ומעתה כיון דאוקי הך פלוגתא דת"ק וי"א כגון דא"ל התקדשי לי במנה כו'. היינו משום פרכא דאי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו ואנן קי"ל דבמכר קנאו ממיל' מיתוקמא פלוגתייהו דת"ק וי"א כפשטא במקדש במלוה ולא מפלגינן בין התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ובין התקדשי לי במנה ונתן לה תשעים וט' עכ"ל, והנה מה שכתב שנראה מדברי הרי"ף בפ' הזהב שמלוה קונה במכר לא מצאתי שום דבר אלא שהביא סוגי' דמים שהן כחליפין כו' כלומר שקונה בעד החוב שהי' לו עליו וזהו נמי מה שכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' מכירה. וכל זו אינה ראייה דהתם בע"כ שקנה במחילת מלוה כמו שכתב הרא"ש לעיל בפרקין והבאתי בסי' ז' אם נאמר מאחר שהרמב"ם כתב שיכול לקנות בחוב שיש לו עליו. א"כ כפשוטו בלא הנאת מחילת מלוה ואמת שכך הבין אות' הראב"ד והשיגו וז"ל. אמר אברהם לא ידעתי למה זה שהרי השוו הגאונים כולם מלוה להוצאה ניתנה ואינה בנתינת מעות כלל והרי אמרינן בקידושי' ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה ואולי הטעוהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנה מיירי אלא לאסור ריבית ע"כ. וכתב המגיד משנה ובאמת שדבריו נכונים שאין מלוה קונה:

וכן דעת ר"י בעל התו' כאשר כתבתי לעיל בפ"ק סי' ו'. ומ"מ לעניין דינא נראה שפסק כי"א שהרי כתב להדי' האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרים ונתן לה אפי' דינר א' הרי זה מקודשת וישלים כו' ולא חילק היכא שנתן הכל חסר דינר א' שאינה מקודשת אלא אפי דינר א' קאמר והיינו דס"ל כי"א ולא צריכא להאי שינוייא לחלק בין מאה חסר דינר א' למאה חסר צ"ט ואוקימנא ר' אלעזר כי"א ותלמודא הוא דבעי לדחוקי ולשנויי דלא אתי' כתנאי בלא צורך וכ"כ המגיד משנה להדיא שזו היא דעת הרמב"ם שלא חלק וכתב ונתן לה אפי' דינר א' שפסק כי"א וזה שבהלכות לא הביאו בסוגיא. אבל מ"מ קשה מניין לנו לחלוק על הסוגיא שמחלק בין חסר דינר לחסר צ"ט וא"כ דברי ר"א מסייע לן דלא קאמר מקודשת אלא בחסר צ"ט דלא כסיפא לה למתבעי' אבל בחסר א' דכסיפא לה אינה מקודשת ובפרט מאחר דכל דוכתא קי"ל כת"ק מניין לנו לחלק הכא וכן הרא"ש פסק להדיא כת"ק וכן דעת הרשב"א. ומ"מ לא נהירא לומר דאיירי שאומר לה הדינר החסר יהא עלי בהלוואה כמו שפי' רש"י דכה"ג הוי מקודשת דהוי כאלו מקדש במנה בתנאי שיתן לה עוד דבוודאי כה"ג מקודשת וכן פסק הטור להדיא היכ' שאמר לה שהדינר יהא עליו בהלווא' דכה"ג בוודאי מקודשת ואף שהרא"ש פסק כתנא קמא קמא אלא שמע מיניה דבכי האי גוונא לא פליגי ועיין בפרק קמא סי' י"א:

ת"ר עשה לי שירים ונזמים וטבעת ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה וכי היכי דלא תהוי מלתא דרב כתנאי מוקי להאי ברייתא דלא פליגי במקדש במלו' דכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ובישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי מר סבר יש לשכירו' מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה. ומר סבר אינה אלא לבסוף ולפי זה הלכ' כרבנן דקי"ל דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף כן פסקו התוס' והרא"ש והארכתי בזה בפ' הגוזל קמא סי' כ"א ומסיק דכ"ע ישנה לשכירו' מתחלה ועד סוף והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי מ"ס אומן קונה בשבח כלי ולא הלוואה היא. ומר סבר אין אומן קונה בשבח כלי והלוואה היא ולפ"ז נמי הלכה כחכמים דאין אומן קונה בשבח כלי ס"ל ומה שכתב הטור בא"ע סימ' כ"ח וז"ל כתב הרמ"ה ל"ש אם הוא שכיר יום על המלאכ' ל"ש אם הוא קבלן דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה"ל כמלו' וכ"כ רב אלפס ז"ל אבל ר"י כתב דקי"ל אומן קונה בשבח כלי דאין כאן מלוה כשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ נ"ל שטעה הטור בזה שהוא סבר שדעת אביו כר"י ור"ת מדהביא בתחלת דבריו דעת הרי"ף דאין אומן קונה כו'. ואח"כ כתב דעת ר"י ור"ת דאומן קונה משמע דס"ל הכי וליתא כאשר הארכתי לשם בפרק הגוזל קמא סימ' כ"א. תו מסיק דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי והב"ע כגון שהוסיף לה בעשיית השירי' ונזמים נופך משלו מר סבר מלו' ופרוטה דעתי' אמלוה. ומ"ס דעתי' אפרוט' ולפ"ז קי"ל כר"א דמקודש' כר' אמי דאמר לעיל ש"מ תלת כו' דמלוה ופרוטה דעת' אפרוטה ואף שאין לקדש באבן טוב לפי שאין שומתו ידוע כבר כתבתי הכל בביאור בפ"ק סימ' ה'. תו מסיק תניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם. ר' מאיר אומר מקודשת וחכמי' אומרים אינה מקודשת האי שטר חוב ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא לאו שטר חוב דידיה ובמקדש במלוה קמיפלגי לעולם שטר חוב דאחרים והכא במלוה בשטר ובמלוה על פה קמיפלגי במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגת' דר' ורבנן קמיפלגי דתניא אותיות נקנית במסירה פי' אין צריך לכתוב שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו דברי ר"מ וחכמי' אומרים בין שכתב ולא מסר פי' בין שכתב לו שטר מכירה ולא מסר לו שט"ח ובין שמס' לו שט"ח ולא כתב לו שטר מכירה עליו לא קנה עד שיכתוב וימסור מר אית לי' דר' ומר לי' לי' דר' ואב"ע דכ"ע לי' לי' דר' והכ' בדר' פפא קמיפלגי דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחברי' צריך למיכתב לי' קני לך הוא וכל שיעבודא מר אית לי' דר' פפא ומר לית לי' דרב פפא ואב"ע דכ"ע אית לי' דרב פפא והכ' בדשמואל קמיפלגי דאמ' שמוא' המוכ' שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחו' אפי' יור' מוחל דמר אי' לי' דשמואל ומר לי' ליה דשמואל ואב"ע דכ"ע אית לי' דשמואל והכא באשה קמיפלגי מ"ס אשה סמכה דעתה היא מימר אמרה לא שבק לי לדידי ומחל לי' לאחרים מ"ס אשה נמי לא סמכא דעתה במלוה ע"פ במאי קמפלגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מ"ס ה"מ בפיקדון אבל מלוה לא ומ"ס ל"ש מלוה ול"ש פיקדון. והנה לשינוייא קמא דפליגי באותיות נקנית במסירה כו' הלכה כחכמים דאינ' מקודשת דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה כדברי ר' וכן מה שמסיק בדר' פפא פליגי ג"כ הלכה כחכמים דאינו מקודשת דקי"ל הלכה כרב פפא דכל היכא דלא כתיב קני לך הוא וכל שיעבודא דילי' דלא קנה ואי פליגי בדשמואל הלכה כחכמים דאינה מקודשת במקדש אותה בשטר דאירוסין דהא קי"ל כשמואל ואפי' ללישנא אחרינא דפליגי בסמכה נמי דעתה אינ' מקודשת דהלכה כחכמי' לגבי ר"מ וכן פסק הטור להדיא כל היכא דלא הקנה ע"י מעמד שלשתן אפי' הקנה לה השטר בכתיבה ומסיר' כראוי אינ' מקודשת וטעמא משום דלא סמכה דעתה וכן פסק הר"ן ומסתמא שכן דעת הרמב"ן וכן חוב שכתב סתמא שיש לו ביד אחרים שלא יכול לקדש בו אא"כ שאם יש לו משכון על אותו חוב שמקודשת משמע דבשטר לא מהני וכתב המגיד משנה שיש מחמירים בדבר ואיני יודע חומרא זו אם לא שנאמר מנלן דכה"ג לפלוגי דלמא כ"ע ס"ל סמכ' דעתה ופליגי בחד מהנך שינויי' קמא וזה לא קשה לי דבכל דוכתא קי"ל כלישנא בתרא ועוד דלישנא בתרא רוויח טפי דהשתא ברייתא דמקדש בשטר דפליגי בכל גוונא איירי דאינה מקודשת ובמלוה על פה דפליגי במעמד שלשתן אי שייך מעמד שלשתן במלוה ולפ"ז קי"ל כר"מ דס"ל מעמד שלשתן קונה בין במלוה בין בפקדון וכן פסק הרמב"ם דבמלוה ע"י מעמד שלשתן מקודשת דקי"ל נמי שאינו יכול למחול וכן דעת כל המחברים אלא שהמגי' משנה כתב שגם במעמ' שלשתן יש מי שאומרים שאינה מוקדשת וראוי להחמיר ע"כ ואני אומר שמקודשת קדושין גמורין ובוודאי החולק אומר נהי דמעמד שלשתן קונה הוא סביר מלוה הוא ולא קשה מידי כאשר פירשו התוס' וז"ל דוודאי מלוה דיד' שקנאתן כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש שהרי אותו המעות הי' שלה קודם קידושין דין הוא דאינה מקודשת אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת דנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות הוא לו כאלו היה בעין ע"כ ובע"כ צריך לחלק בכך דהא מתחלה דבעי למידק תנאי אמקדש בשטר וקאמר שטר דאחרים היינו מלוה ביד אחרים משמע המלוה ביד אחרי' לא הוי תנאי דלא דמי כלל למקדש במלוה ולא פליגי אלא באם יכול להקנות אבל פשיט' שאם יכול להקנות לה דמקודשת. תו מסיק נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר' מאיר אומ' אינ' מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרי' שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת האי שטר ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר דלעיל אדר' מאיר כו' אלא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי אמר רב נחמן בר יצחק הב"ע כגון שקדש' בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמי' דאמר עידי מסיר' כרתי ור' אליעזר לטעמי' דאמר עידי חתימה כרתי ורבנן מספקי להו אי כר"מ אי כר"א הלכך שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ועוד איכא אוקימתי אמריתי בכותבה שלא מדעתה או שלא לשמה כו' וכתב הר"ן וז"ל נקטינן דמקדש במלוה דידה אינה מקודשת אפי' במלוה דאית' בעין משום דלהוצאה ניתנה מיהו יש מי שאומר שאם הית' מלוה בשטר והחזיר לה את השטר בשעת קידושין ויש בנייר שוה פרוטה דמקודשת דה"ל כמקדש במלוה ופרוטה דהא אמרינן בגמרא נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינו מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בה ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובעינן לאוקמי מעיקרא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמפלגי ואע"ג דדחינן לי' לאוקמי לדרב בכ"ע ואיירי בשטר אירוסין. מ"מ ילפינן מינ' דבשט"ח דידה אם יש בנייר ש"פ מקודשת. וכן איתא במגיד משנה וכן פסק הטור אלא שכתב בשם הרמ"ה דלא מהני ש"פ אלא א"כ יאמר התקדשי לי בשטר זה אבל אי לא אידכר לי' בעידן קדושין לקדושי בזה סתמא הוי כמקדש במלוה לחודיה ויפה כתב ולישנא דבריית' מסייע לי' התקדשי לי בשטר. ובאידך בריית' נמי תני התקדשי לי בשטר חוב זה. ונראה מ"מ שיש לחלק ביניהן היכא שאמר התקדשי לי בשטר זה א"כ משמעתו נמי משאמר שהוא מקדש בשטר עצמו אפ"ה אפי' הנייר אינו שוה פרוטה מקודשת מספק כאשר כתב הטור דחיישינן שמ' שוה הוא פרוטה במדי אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה דעיקר משמעתו משמע בחוב עצמו אלא שמ"מ אי הוי שוה הנייר פרוטה א"כ נוכל לומר דעתי' נמי אנייר הוי כמקדש במלוה ופרוטה דמקודשת. אבל אי אינו שוה פרוטה מסתמא דעתי' אחוב היה ולא אנייר ואינ' מקודשת כלל ולא כדברי הטור וכל זאת להלכה כתבתי ולא למעשה. וכתב עוד הר"ן ובמלוה דאחרים בשטר אעפ"י שהקנו לה בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת דכיון דיכול למחול לא סמכא דעתה במכר לא קני וליכא למימר בהא שמין את הנייר משום דהנייר של אחרים ואי מחיל לי' ע"כ מהדרא לי' ניירא ע"כ. ואמת שדברים של טעם הן אכן קשה לי על דבריו דהא מתחלה דייקי תלמודא אי בשטר דאחרי' קשה דר"א כו' דמשמע אי לאו האי קושי' הוה מיתוקמא שפיר בשטר דאחרים אלמא אף בשטר דאחרים אם יש בו ש"פ מקודשת ואפשר לומר שאיירי שהמלוה היה נותן שכר הסופר ומעכב לי' שטרא מפשיטא דספרא. א"נ ס"ד דמקשה הא דפליגי בשטר דאחרים ולא פליגי בסמכ' דעתה ולא חיישינן למחילה אלא בהך שינוייא קמאי דלעיל אי אותיות נקנית במסירה כדרב פפא וא"כ אפי' אין נקנית לה גוף החוב מ"מ השטר נקנית לה עד שיתן הלוה דמי שויו והוי כאלו קדשה במשכון ולא גרע ממשכון בשעת הלוואתו שכתבתי בפ"ק דכמה גאונים סוברים דיש לחוש אבל מ"מ לפי האמת דס"ל כל שטר שיכול למחול לא סמכה דעתה א"כ אפי' איכא ש"פ בשטר אינ' מקודשת א"ל שנתן המלוה דמי הסופר וכן נראה עיקור ולאפוקי מדעת הטור שכתב בסתם דאף בשטר חוב דאחרים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת. עוד שמעינן מהאי סוגיא היכא דקדשה בשטר אירוסין אפ"ה ס"ל לרבנן דשמין את הנייר אי הוי ש"פ מקודשת וכן כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל ואעפ"י שהשטר פסול לקדש בו שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם אין בו ש"פ ספק קידושין משום דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וכתב הקאר"ו שר' ירוחם כתב כן בשמו והסתפק דבריו דכיון דלא קדשה בשטר לשם כסף אפי' שוה פרוטה אינ' מקודשת ולא להכשיר אלא כשרוצה לקדשה בו משום כסף וה"ק אעפ"י ששטר זה שכתבו שלא מדעתה פסול לקדש בו מתורת שטר אם בא לקדשה בו משום כסף. שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת כלומ' יכול לקדשה בו בתורת כסף ואם אין בו ש"פ וקדשה בו הוי ספק קידושין משום דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ואפשר דאפי בתורת שטר קאמר דאם יש בו ש"פ מקודשת מתורת כסף וזה נרא' יותר מדקדוק הלשון ע"כ ואיני יודע על מה נדחוק הלא מוכח להדיא מן הסוגיא היכא דמקדש בשטר אירוסין וה"א פסול. אפ"ה אומרים חכמים שמין אותם אם יש ש"פ מקודשת:

מתניתין התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש. דבש ונמצא יין בדינר זה של כסף ונמצא של זהב. של זהב ונמצא של כסף. ע"מ שאני עשיר ונמצא עני. עני ונמצא עשיר אינה מקודשת. ר"ש אומר אם הטעה לשבח מקודש'. ע"מ שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן. נתין ונמצא ממז'. ממזר ונמצא נתין. בן עיר ונמצא בן כרך. בן כרך ונמצא בן עיר. ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק. ע"מ שיש לי בת שפחה מגודלת ואין לו. אין לו ויש לו ע"מ שיש לו בנים ואין לו. אין לו ויש לו. על כולם אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"י כן פרש"י שאעפ"י שהדבר כן כמו שהוא עכשיו אינ' מקודשת והיינו טעמא דדברים בלב אינן דברים ועיין בפ' המדיר סי' י"ח. וכן האשה שהטעתו. וכתב הרמ"ה דווקא שאמר' בלבי היה ולא הוציאה בשפתה. אבל אם אומרת כן בשעת קידושין הוו קידושין כיון ששמע בעל ושתק נתבטל התנאי פי' בשעה שאמר המקדש על מנת כך וכך אמרה היא אפי' לא יהיה כך אני מתרצה להתקדש ושתק הוא ולא השיב לה לא אלא ע"מ כך וכך בה' מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידש בלא תנאי. אית' בירושלמי שיהא כהן ונמצא לוי. לוי ונמצא כהן מאי איכא למימר לא בעינן טרחא דכהונתא עני ונמצא עשיר לא בעינן דאיכא רווחא רבה עליה בן עיר ונמצא בן כרך בעינא הוי מצנעא. רחוק ונמצא קרוב בעינא הוי מטרפסא ואזלא מטרפס' ואתיא ע"כ ופריך ולית לי' לר"ש יין ונמצא חומץ. חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהם אלמא איכא דניחא לי' בחלא וכו'. פי' ואע"ג דחמרא עדיף פעמים שזה צריך לחומץ ה"נ איכא ניחא לה בכספא כו' פי' בתוספו' כגון שצריכה כסף להשלים תכשיט של כסף שעושה מסוגיא זו יראה דווקא שאומר סתם בדינר של כסף או של זהב דאפשר דינר של כסף שהוא גדול במשקל ושוה בערך של זהב ובכה"ג איכא למימר איכא דניחא לי' בכספא ואיכא בדהבא אבל אם אמר בדינר פלוני של כסף ששומתו ידועה ונתן לה דינר של זהב ששוה הרבה יותר בכה"ג נרא' דליכא למימר איכא דניחא לי' בכספא ואיכא בדהבא. אפי' אם צריך לכסף הלא יכולה למכור הזהב ולקנות כסף ולהרוויח בו ומ"ה השמיט הטור דין זה דדינר. דבעי' ליתן טעם ע"מ שאני עני ונמצא עשיר כו'. אלמא דבלא טעם לא הוי אמרינן קפידא וא"כ הכא ליכא טעמא גבי דינר של כסף ונמצא זהב. ומ"מ נראה בבגדים ותכשיטים השייכים לגופה אעפ"י ששינה לשבח הרב' איכא קפידא ואינ' מקודשת שיכולה לומר מסאני דרב מכרעי לא בעינא כי הוא חשוב יותר מדאי לפי ערכי ולמכור ג"כ אי אפשר מפני שבושה משכינתיה למכור תכשיטיה. כתב הטור מי שאמר התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אח"כ שאלו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה או דבש ונמצא יין בכולן אפי' אומרת בלבי היה להתקדש לו אפי' לא יתקיים התנאי אינה מקודש' ל"ש אם קבלה היא הקידושין ל"ש אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח ע"כ. וכתב עליו הקאר"ו כתב הרשב"א סי' קפ"ו אצל מי שקיד' בכוס או בגד ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ופניה מכוסות שורת הדין אינה מקודשת שטעות היא זו ואפי' הטעה לשבח ואפי' אמרה בלבה הי' להתקדש בכל מה שיתן אבל אם ראתה היא במה היא מקדשה אעפ"י שאמר בטבעת זו מסתברא לי שהיא מקודשת לפי שהרי ידעה היא שאין זה טבעת ואפ"ה פשטה ידו וקבלתו והביא ראיי' לדבר ומ"מ נכון הוא לחזו' ולקדש כדי לצאת ידי ספק שמא תפשוט ידה ותקבל קדושין מאחר ויבא ב"ד אחר ויקלקלנה מאחר שאין אתנו ראיי' מוכרחת שהיא מקודשת ודאית עכ"ל כתב הרא"ש וז"ל אמ' עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח קידושין דברי הכל אינה מקודשת מ"ט מסאני דרב מכרעיה לא בעינא וקי"ל כת"ק ע"כ ודבר תימה הוא א"כ למאי נפקא מיניה כתב בהא דעולא מאחר דקי"ל כת"ק מתנית' מיירי להדיא בשבח ממון ואפ"ה אם הטעה לשבח קי"ל דאינה מקודשת ונראה בעיני דכך הי' הצעת דעולא אמר מחלוקת כו' ומשמע מיניה דהלכה כר"ש דמ"ה איצטרכא לי' למימר דמודה בשבח יוחסין אפ"ה בזה דקי"ל כת"ק ואפי' הטעה בשבח ממון דאינ' מקודשת. תוספת' פרק שני על מנת שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון על מנת שאני בשם ונמצא בשם ובורסקי על מנת שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך ה"ז מקודשת. ע"מ שאיני אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון. ע"מ שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסקי. שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך אינה מקודשת. תו מסקינן ת"ר התקדשי לי בכוס זה תניא חדא בו ומה שבתוכו. ותניא בו ולא במה שבתוכו, ותניא אידך מה שבתוכו ולא ולא קשיא הא במיא והא בחמרא והא בציהר' ורש"י פי' במיא בו ולא במה שבתוכו דלא חשיבא ואין דעתו אלא בכלי במה שבתוכו ולא בו בחמרא דעביד למשתי' ומהדר כסא למריה בציהרא פי' בציר דגים שעשוי לימים רבי' לטבל בו או הוא מלשון יצהר והוא שמן שצריך כוס לשומרו בתוכו בו ומה שבתוכו וכתב וכן פי' ר"ח. וה"ר משה ז"ל פי' במיא בו ובמה שבתוכו משום דמיא בטילי' לגבי כלי בו ולא במה שבתוכו בחמרא משום דחשיבה דמסתמא דעתה אמנא עדיף אעילוייא חמרא וחמרא לא בטל לגבי כלי בציהרא במה שבתוכו ולא בו משום דעדיף ממנא ודעת' עילויי' ע"כ וכן פי' התו' בשם ר"ת והרמב"ם פי' עוד בסיגנון אחר וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי בכוס זה אם היה מלא מים ה"ז מקודשת בו ובמה שבתוכו. ואם היה מלא יין ה"ז מקודשת בו ולא במה שבתוכו. ואם היה מלא שמן הרי זו מקודשת במה שבתוכו ולא בו לפיכך אם לא היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת בספק משום דשמא ש"פ במדי ואם היה בשמן שוה פרוטה ה"ז מקודשת ודאי ואין משגיחין על הכוס ע"כ ואין בכאן מקום הכרע ויש לחוש לכל הפירושי' להחמיר:

מסקינן על מנת שאני קורא כיון דקרא ג' פסוקים מקודשת דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שיקרא ויתרגם והלכה כר' יהוד' לגבי ר"מ תרגום דידן של אונקלס וכך הוא לשון הסוגיא דפריך יתרגם מדעתי' והתניא ר"י אומר המתרגם פסוק כצורתו ה"ז זו בדאי והמוסיף עליו ה"ז מחרף ומגדף אלא מאי תרגום אונקלס פי' בקונטרס שבא לומר הואיל וניתן להוסיף מוסיף אני בכל מקום שארצה הרי זה מחרף פי' מבזה את השם משנה את דבריו ואונקלס שהוסיף לא מדעתי' הוסיף שהרי בסיני ניתן התרגום שנשתכח וחזר ויסד כדאית' במגילה ור"ח פי' המתרגם פסוק כצורתו כגון ויראו את אלהי ישראל דמתרגם וחזו ית אלהי ישראל ה"ז בדאי דשכינה ממש לא ראו כדכתי' כי לא יראני האדם וחי והמוסף עליו דאמרי' וחזו ית מלאכא דאלהא ה"ז מחרף שתלה שבח המקום במלאך אלא הכי מתרגמין וחזו ית יקרא דאלהא ישראל ע"כ. מכאן יראה מה שאמרו צריך כל אדם לחזור הפרשה אם פי' של רש"י שהוא מנופה כסולת נקיה וכל דבריו מדברי רז"ל, ובכל מקום שנצטרך לדברי תרגום אונקלס הוא מביאו שאין תרגום ופי' מעולה בו ובפרט שרוב הפרשני' נתנו לו כתר המלוכה כי קטן וגדול שם הוא. וכן דעת הסמ"ג והטור אלא שר"י ורב עמרם ורב נטרואי כתבו דווקא תרגום אונקלס שזכה שניתן בסיני ואומר אני קצת סיוע לדברי' מאחר שהזהיר על השנים מקרא וא' תרגום ולא די במקרא ותרגום א"כ יש בו סוד א"כ כל ירא שמים ידחוק עצמו לקיים דבריה' ויקרא ג"כ פי' רש"י אולי יגיע להשיג סודם ע"ד סוד ה' ליראיו אבל מי שלא יכול לקיים הכל שאין השעה מספקת יקרא פרש"י שמועיל יותר מן התרגום. דאמר קרינא אבל אי אמר קראה אנא עד דקרי אורייתא נביאי וכתובים בדיוקא ע"מ שאני שונה [חזקיה אמר הלכות רבי יוחנן אמר תורה מיתיבי איזהו משנה רמ"א] הלכות ר' יהוד' אומר מדרש מאי מדרש מדרש תורה. וכ' הרי"ף ומסתברא כחזקיה חדא דרבי' דר' יונתן הוא ועוד דהא מסקינן כוותיה דאמרי' ה"מ דאמר תנינא אבל אי אמר תנא אנא עד דתני הלכת' סיפרי וסיפרא ותוספת' פי' הלכות משנה ע"כ. וכתב עליו הרא"ש ויותר היה נראה דהלכה כר' יוחנן דסבר כר' יהודא וסיפרי וספרא הם מדרשי התורה והא דקאמר תנא אנא מוסיף הלכת' ותוספתא ע"כ ואני אומר שיש להחמיר ולהצריך גט בשניהם. ע"מ שאני חכם אין אומר כחכמי יבנה כר"ע וחביריו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומר'. על מנת שאני תלמיד אין אומר כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין דבר א' בתלמודו ואומרה ואפי' במסכת' כלה פי' רש"י לקולא דמסכת כלה אין עומק בה ובריית' היא שנויי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה והר"ן כתב וז"ל בספ' הערוך כתוב פר"ח ואפי' במסכת דכלה שמתעסקין בה תלמידי חכמים שרוצים לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר. ובפ' אלו טריפות דף מ"ט ע"א אמר שמואל בריה דרב אבוהו אבא מרישי כלה דרפרם הוה. ע"כ וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מהלכות אישות על מנת שאני גיבור אין אומר כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה אלא כל שבני עירו מתייראין ממנו מפני גבורתו על מנת שאני עשיר אין אומר כר' אליעזר בן חרסום וכר"א בן עזריה. אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו. על מנת שאני צדיק אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בלבו לעשות תשובה. ע"מ שאני רשע אפי' הוא צדיק גמור מקודשת שמא הרהר בע"ז בלבו וכתיב בי' בע"ז למען תפוש חת בני ישראל בלבם. ובהני תרי בתראי הוי ספק קידושין ובכולן אעפ"י שאמרה בלבי היה כו':

פיסקא ובכולן אעפ"י שאמר' בלבי כך היה. ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעת' למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר מידי אמר רבא הוי דברי' שבלב ודברי' שבלב אינן דברים פרש"י לנכסי מקרקעי וכתב הרא"ש דמ"ה פי' הכי לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן אבל אם מכר כל מטלטלין שלו אפי' אמר בשעת מכירה אדעתא למיסק המכר קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפי' דעתו לישאר בכאן. ועיין בפ' אלמנה ניזונית סי' י' ועוד מעניין דברי' שבלב כתב' בפר' המדיר סי' י"ח. תו מסיק ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל סליק ולא איתדרי לי' אמר רבא כל דסליק אדעתא למיסק למיתדר והא לא איתדר לי' איכא דאמרי דאמר רבא אדעתא למיסק הוא דזבין והא סליק והלכת' כלישנא בתרא ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק אמר רב אסי אי בעי סליק. ואיכא דאמרי אי בעי לא סליק מאי בינייהו דאתלייד אונסא באורחא ללישנא קמא אי בעי סליק כשימצא חבורה ללישנא בתרא צריך שילך בלא עיכוב והלכתא כלישנא בתרא. והני תרי עובדא מיירי שגילה דעתו בשעת מכירה ע"כ. וכתב הטור וז"ל וכן הדין נמי במוכר חפץ לקנות בדמיו דבר ידוע ולא איצטריכא לי' זוזי אם אמר בשעת מכר שלו דעתו הוא למוכר בזול ולקנות דבר ידוע אעפ"י שלא התנה. ואם לא אמר הוי דברים שבלב והמקח קיים. וכתב ר"ח דווקא במוכר קרקע הוא דהוי האי דינא אבל לא במטלטלין אלא כיון שמשך קנה ושוב אין המוכר יכול לחזור ודווקא דלא איצטריכא לי' זוזי משום דבר שנתחדש אח"כ כההיא בצורצא דהוה בנהרדעי זבנינהו לאפרנייהו למזבן חיטי או שמוכר נכסים לקנות דבר ידוע ואח"כ חזר בו המוכר ולא רצה למוכרה לו. אבל אם הוא בעצמו חזר בו ולא רצה לקנות אותו הדבר שמכר נכסיו בשבילו כדי לקנותן המקח קיים ע"כ. ומי שמשכי' ביתו על ג' שנים כי קנה במקום אחר מן השר המכס והרחיים ושאר דברי' הדומים לו על ג' שנים ולא שהה לשם כי אם שנה ומחצה כי השר חזר ולקח ממנו בחזקה כל אותן הדברים והוצרך לחזור לעירו ורוצה מן השוכר לחזור לו ביתו ורוצה לדמות לההיא עובד' דהכא עיין בפ' השואל בסי' כ"ד. ומי שהי' בדעתו לילך מטבריא לציפורי ומכר ביתו לשמעון ובשעת המכירה אמר שאדעת' דהכי קמזבין ואח"כ כתב לו שטר מכירה כדרך שאנו כותבי' ואח"כ בא לו אונס וסיבה ידוע שאי אפשר לו לעקור מטברי' וביקש לחזור כו' כתבתי לעיל פ"ק סימן מ"ג:

מתניתין האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת דהרי היא במקום פלוני שם תמצאנה וליכ' קפיד'. המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים כו' כתבתי הכל בפ' המדיר סי' י"ד גרסינן בנזיר והרי"ף והרא"ש הביאו אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם דחזקה דשליח עושה שליחתו ובכל אחת איכא למיחש שמא היא קרובתו של אות' אשה שקידש השליח. אמר רבא ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה בת ולא אם שהן פנויות שמותרת. פשיטא לא צריכא אע"ג דאית לה השתא פנויות אלא בשעת שליחתי' לא הוו פנויות אלא נשואות ובתר דנישאו שליח איתגרשו ונעשו פנויות אפ"ה מותרת כי משוי שליח היכי דאיהו מצי לקדושי אבל היכי דאיהו לא מצי לקדושי לא משוי שליח וכתב הר"ן וז"ל ויש שדקדקו מכאן שהאדם יכול להיות שליח להוליך קידושין לקרובתו ולקדשה לאחר אעפ"י שאינו יכול לקדשה לעצמו דאי לא יאמרו שמותר בקרובות השליח פי' ולמה אסרו עליו כל הנשים שבעולם אלא וודאי רשאי כשם שהוא רשאי להיות שליח קבלת קידושין שלה כדאמ' לקמן בסמוך בגמר' הכא במאי עסקינן דשוותי' שליח כלומר שהבוגרות מנתה אביה שליח לקבל קידושיה ה"ה נמי להולכה. והריב"ש כתב בתשובה סי' פ"ב שמדין זה יש ללמוד שהעושה שליח לקדש לו אשה ידוע מיד נאסר בקרובותיה מטעם חזקה יש לספק שקדשה השליח עד שתאמר היא לא נתקדשתי ואם השליח אומר קידשתיה למשלח והיא אומרת לא נתקדשתי המשלח אסור בקרובותיה מפני שדברי השליח שהוא כמותו והיא מותרת בקרובי המשלח ע"כ. והיכא שבאו כל הקרובי' לפני ב"ד ואמרו שלא נתקדשה לזה השליח לדעת הרמב"ן שרי ולדעת התוספ' אסור והמגיד משנה הביא דעת שניהם והר"ן הכריע לאיסור וז"ל וכתבו בתוס' דהוא אסור בכל הנשים שבעולם אבל לכל אדם אין לאסור לקדש ולחוש שמא זו היא שקדשה השליח דאם אית' שנתקדשה לא הית' חוזרת ומתקדשת אבל האי אסור לקדש דשמא שלוחו קידש לו אחת מקרובותיה ואפי' באו כל הקרובות ואמרו לא נתקדשנו לא סמכא אדיבור' בעלמא ולפ"ז מותר המשלח לקדש אשה שכל קרובותיה נתקדשו לאחרי' דאם אית' שקידש השליח אחת מהן לא היו חוזרות ומתקדשות ואסור בכל הנשים שבעולם היינו נשים שיש להן קרובות פנויות והקשו על דבריהם יתומה קטנה תיתסר לכל אדם שמא קידשה שליח זה ע"י אביה לכך העלו דקנסא בעלמא הוא דקנסינן לי' שצוה לקדש סתם ולא חש על עצמו שלא יבא לידי תקלה אבל מן הדין מותר בכל הנשים שאין זו חזקה גמורה דאינה בידו להתקד' שמא לא תתרצה. ועוד דאזלי' בתר רובא ואפ"ה שפיר דייק דחזקה שליח עושה שליחתו דאי לא לא היה ראוי לקונסו כו'. והרמב"ן הקשה דאי הכי מאי מוכח מהא דחזקה שליח עושה שליחתו לעולם אימא לך דאין חזקה ואפ"ה קנסינן לי' דמ"מ הכניס עצמו לספק כזה ועוד מאי עשה בזה וכי היה לו לחו' שימות שליח. ועוד אי משום קנס היאך עלה בדעתם בגמרא לומר דאפי' לקולא נאמר כאן. לכך פי' דכל הנשים מותרות להינשא אפי' קטנות שמת אביהם לפי שבחזקת פנוי' הן ואין חזקת שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקה ועוד חזקה על האב שאינו מקד' בתו ושותק לקלקל עליה שאלו קדשה היה מודיע לה ולנשים הרבה. אבל אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדון בפנינו מועלת לו הא אלו באות קרובות ואמרי קיד' שליח וודאי מותר בהן דעד א' נאמן באיסורין וכ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא שמתוך שנאמנות על עצמה ונישאת לאחרי' נאמנות הם לזה אלו דברי' וז"ל ולא איתבררו אצלי דמדאמרינן סתמא אסור בכל הנשים שבעולם ואי לאו משום קנסא בלחוד היאך היא מותר בעדות עד א' הוה לי' דבר שבערוה ודבר שבערוה אין פחות משנים אע"ג דלא אתחזק איסורא שהרי אפי' לאיסור אמרו כן בפ' האומר בקידושי' לפיכך נראה כדברי התוספו' דקנסא בעלמא הוא שאין אומר חזקה שליח עושה שליחתו אלא במה שבידו וכאן אין בידו ומה שהקשו אי משום קנס הוא היאך עלה בדעת' בגמר' כאן ובמסכת' חולין לומר דאפי' לקולא נאמר כך לא קשה מידי דאנן הכי קאמרי' בשלמ' אי אמרי' דחזקת שליח עושה שליחתו כלומ' דכל מה שבידו וודאי עושה אף כאן אעפ"י שאין בידו ראוי לקונסו דכיון שוודאי יעשה כל יכולתו היה לו לחוש שמא ימצא אלא אי אמרת אפי' מה שביד השליח לעשות אין חזקתו לעשות שליחתו כ"ש הכא שאין בידו שאין החשש כל כך מצוי שיהא ראוי לקונסו מפני שלא חשש בו דהא איכא ספיקא טובא שמא לא ישתדל שליח כלל לעשות שליחתו ואת"ל יעשה שמא לא ימצאו ואת"ל ימצא שמא יחזיר ויודיענו:

מתניתין המקדש שתי נשים בפרוטה א' ואשה א' בפחות משוה פרוטה אעפ"י ששלח סבלונת לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושי' הראשוני' שלח וכן קטן שקידש. איתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות וכן אמר רבה חוששין לסבלונו' פירש רש"י היכא דשדיך ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא שלחם לשם קידושין והקשו התוספו' אהא דלעיל בפ"ק נתן לה סתם ולא פירש לא הוו קידושין אלא א"כ דיבר עמה תחלה על עסקי קידושין ועסקו באותה ענין בעינן ע"כ נראה לפרש דחוששין שמא קדשה בפני עדים והלכו להם. אבל הרא"ש כתב שיש חששא לרש"י דמ"מ אעפ"י שלא פירש חששא איכא ויראה מדבריו דנתן ולא פירש דאינו מקודשת קידושין ודאי קאמר אבל חששא איכא וצריכה גט מספק ולא מצאתי זו בשום מחבר ע"כ נראה דווקא בסבלונות הידועים לפי מנהג המקום לשלוח דורנות כאלו לרוב חיבת הכלה ואהבת הנשואין להראות שלבו חפץ בה ובהא איכא למיחש שמא לשם קידושין עצמו נתן משא"כ בנתן לה קידושין בשתיקה ומ"מ דווקא בשלח לה סבלונות סתם אבל אם פירש להדיא לשם סבלונות לית כאן חששא כלל לפי' רש"י לומ' שהן עצמן קדושין וכן כתב הר"ן ומ"מ נראה דווקא לסבלונות. אבל אם אומר שמשלח לה דרך אהבה וחיבה איכא למימר שיהו לשון קידוש כמ"ה הר"ן בתשובתו בסוף האי פרקא די"ל ע"מ שיהיה אהב' וחיבה בינינו ותהי' אהובתי דלא גרע האי לישנא ממיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי תפוסתי לקוחתי חרופתי וא"כ אהובתי נמי איכא לספוקי ע"כ כתב עוד הרא"ש הא דפריך ממתניתין אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת דמשמע כפי' רש"י דהך חששא הוא בקידושין עצמן ומ"מ הוי ס"ד לאקשויי ממתניתין אבל מ"מ כתב כמו פירש השני של התוספו' בשם ר"ח וכתב הא דמייתי בתר הכא הוחזק שטר כתיבה בשוק וחיישינן שמא קדש' משמע כפירושו של ר"ח ואסיקנ' באתרא דמקדשה והדר מסבלי חיישי' אפי' מיעוט' מסבלי והדר מקדש' אזלי בתר רובא. ור"ח גרס מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשה ומיעוט' מקדש' והדר מסבלי מ"ד לא ניחש למיעוטא קמ"ל דחיישינן למיעוט' להחמיר. וכתב הרא"ש ואין לתמוה אמאי חיישינן למיעוט' דמצינן נמי בכה"ג דלענין איסור אשת איש זימנין דחיישינן למיעוט' כגון גוסס מגוייד דאין מעידין עליו כדמוכח בהאשה רבה שהלכה ואע"ג דרוב גוססין למיתה וכן מים שאין להם סוף דאשתו אסורה. והר"ן כתב טעם אחר וז"ל ולפי גירס' ר"ח והגאוני' לעולם חיישינן אלא באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי והיינו טעמא דנהי בעלמא לא חיישינן למיעוט' הכא חיישינן לפי שאין רוב זה קבוע ומחוייב דומיא דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטא מפילות שהוא קבוע מצד טבע העולם אבל רוב זה שאינו אלא מצד המנהג והמנהג עשוי להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש עכ"ל ומסי' בעיא מיני' רב אחא בר רב הונא מרב הוחזק שטר כתובה בשוק מהו א"ל וכי מפני שהוחזק שטר כתובה בשוק מחזקינן לה בא"א מה הוי עליה אמר רב אשי באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן כתבי והדר מקדשה לא חיישינן מקדשה והדר כתבי פשיטא לא צריכא דלא שכיחא ספרא מ"ד ספרא מיתרמי לי' קמ"ל וכתב הר"ן וז"ל ובעיר חדשה שאין בה מנהג מסתברא דחיישינן דכיון שאין בה מנהג רואין אותה כמחצה על מחצה ועוד שהרי לגירסת הגאוני' ז"ל אפי' למיעוטי חיישינן. ובמרדכי נמי כתב דהאידנא חיישינ' לסבלונו' ואע"ג דמסקינן דלא חיישינן אלא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי מ"מ מי יכנוס ראשו לידע מנהג העיר ותו דר"ח גורס דחיישינ' למיעוטי ע"כ ורב אלפס והרמב"ם נמי סבירה דחיישינן למיעוט' ע"כ (וכן פסק הרי"ף והרמב"ם דחיישינן למיעוט' ע"כ) וכן דעת הרא"ש וכ' כן מהרא"י בת"ה וז"ל ונוכל לומר דהא דכתב מהר"ם ומחמיר טוב' דחיישינן למיעוט ולא רצה להכניס ראש ולידע מנהג מקום היינו דווקא בדר' דלהון דהוו רגילין שמקדשין לפעמים קודם הנישואין זמן מרובה כמו שרגילין בימי חכמי התלמוד והכי מוכח בכמה תשוב' בארי' דכתבו כמה עובדא בההיא דהא שהיה מקדשין קודם הנישואין ולכך אין לידע בבירור מנה' המקו' אי נהגו דמקדשי והדר מסבלי או איפכא אבל עתה בדורותינו בכל גבולינו וכמדומה לי שכן הוא בכל ארץ אשכנזי' שאין א' ממאה דמקדש מקודם אלא דווקא בשעת הנישואין והחופה. והיה גנאי לקד' מקוד' ולא עבדי הכי אלא הנהו דמקדשי ברמאות שלא בידיעת הקרוב או ע"י אונס או כה"ג וא"כ הואיל ולא מקדשי כלל אלא בשעת נישואין ולאחר נישואין לא שייך כלל שלחו הסבלונות דכל מאי דיהיב לה בתר נישואין לאו סבלונות איקרי תדע דבכל דוכתא תלמודא נקטיה לסבלונות בלשון שליח והיינו משום שעדיין היא אינו אצלו אינו ברשותו אבל לאחר נישואין שאצלו היא שייך לומר לשון מתנה ולפ"ז איתברר לן דהאידנא מסבלי והדר מקדשה דכל הסבלונות לא משדר להו אלא קודם הכנסת החופה וקודם הכנסת החופה לא מקדשו האידנא אפילו איכא א' או שנים דמיקדשו מקודם. מ"מ אפי' לפי' ר"ח דגרס חיישינן למיעוטי נוכל לומר דלמעוטי דלא שכיח בזה דלא חיישינן כדמחלק תלמו' בריש פ' בנות כותים לר' מאיר דסבר דחיישי' למעוטי בכל מקום למעוטי כזה דלא חיישינן. ומעתה נבאר נידון דידן והי' נרא' לומר דאע"ג דלא ברירה לי להקל בפשיטות מההוא טעמא דפרישית דבזמנינו דלא שכיח כלל לקדש מקודם שעת נישואין איתברר לן בכל מקומינו אתרי דמסבלי והדר מקדשי אינון. מ"מ היכא דכבר קבלו ק"ס ואח"כ שלח בו סבלונות הי' סברא לומר דאין כאן בית מיחוש לכ"ע אמרי' דסבר דק"ס מהני שתהא נקנית לו ע"י כך כדמהני לקנות בו בית או שדה ועל דעת אותו קידושין שלח סבלונות כדתנן בפ"ב במקדש בפחו' מש"פ דאייתינהו לעיל וקנין חליפין עדיף טפי מקנין פחות משוה פרוטה כדמוכח בריש קידושין דלא מפיק לי' בקנין חליפין באשה אלא משום דחליפין מייתינהו בפחות מש"פ ואשה בפחות משוה פרוט' לא מקנה נפש' אמנם יש לחלק שפיר דאף על גב דבתלמודא עדיף לי' קנין חליפין מקנין פחות מש"פ מ"מ לא כ"ע דינא גמירי ולרובה דעלמא פשוט טפי דלא מהני חליפין באשה מפחות מש"פ משום דרוב קידושי' ע"י כסף או ש"כ והעם לא ידעי בשיעורים דבעינן ש"פ אבל קנין חליפין לא טעו אינשי כלל וליכא דטעו בה כו' והאריך וכל זאת רוב ענותנותו גרם כל אלה דמאי אית לן למיחש האידנא הכל מסבלי והדר מקדשי בפרט בדבר שהכל חששות בעלמא הן ובפרט שגדול א' העתיק מתשובו' הרא"ש בארץ הזאת דמסבלי והדר מקדשי אין בסבלונות משום קידושין ואי שיצא קול שהיא ארוסה מחמת הסבלונות לאו קול הוא להצריכה גט כי כן דרך הנשים לומר עכ"ל. א"כ אית לן גדול למיתלי בי' אפי' במקום דאית בי קצת תיוה' כ"ש בענין דלית בי' שום חשש שלא נביא להחמיר בכדי ולהצריך גט ולפוסלה לכהונה גם מהרי"ק כתב בשורש קע"א וז"ל שדבר פשוט הוא שלא הית' כוונת הר"ם להחמיר אלא במקום דמיעוט' מיה' דמקדשה הדר מסבלי דבין מיעוט' לפלגא או לרובא עבידי אינשי דטעו אבל היכא שכולן מסבלי תחלה בזה לא דבר הר"ם וכתב עוד שם לכשתמצא לומר דאות' עובד' שעליה דיבר הר"ם היה באיש נכרי שבא מארץ אחרתה ונתן הסבלונות מדקאמר מי יכניס ראשו לידע המנה' שהו' יצא משם משמע שיצא מארצו ובא לכאן והתם דאיכא למיטעי אבל כשהוא במקומינו וידוע לנו מנהג אנשי מקומו על הברור נלע"ד שהי' מתיר לפי פי' רש"י דסביר' לי' דלא חיישינן למיעוט' וכ"ש שיתיר אפי' לדברי ר"ח היכא שהוא עומד במקומינו וקים לן בגווי' דהוא מאחרי דכולהו מסבלי ברישא וכ"ש לפי מ"ש הר"ן בשם הרשב"א דמאי דאמרי' דאפי' באתרא דמיעוט' מקדשא והדר מסבלי חיישינן מסתבר' דה"מ כשהן מקפידין בכך שאינה סומכי' לשלוח סבלונות אלא לאחר קידושין דכה"ג הסבלונות מוכיחין לפי מנהג המיעוט שקדמו לה הקידושין אבל היכא דלא קפדי משום סבלונות כלל אעפ"י שמיעיט' מיקדשי מפני חשש דברים אחרים ואח"כ מסבלי אין חוששי' לסבלונות שיהיו קידושין או שקדמו להן קידושין דכיון שאינ' מקדשין תחלה מפני הקפד' הסבלונו' אין סבלונות הוכחה על הקידושי' וכתב דמשום כך במקומות אלו אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ"ל. והו' בעצמו כ' בתשו' אין מוסרין אשה ע"י סבלונות אלא באתר' מיה' מקדשין הדר מסבלי בהקפד' גמורה כלו' שהן מקפידין שלא לשלו' סבלונו' אלא אם קדשו עכ"ל. והמגי' משנ' נמי כת' בשם הרשב"א הא דמיעטי מקדשי והד' מסבלי דחוששי' דווק' שיש שם מיעו' שעושין כך ברגילו' אבל היכ' דלעתי' מקדש' במקר' והד' מסבלין אפי מיעו' לא מקרי ובמקומ' שלנו שאין עושין שם אלא מחמת מקר' שמתחדש שם אין חוששי' לסבלונות כלל ומעשים כל יום ואין חוששי' להם עכ"ל. וכתב עוד הר"ן וכל היכא דחיישינן אפ' אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידושין חיישינן ולדברי האומרים דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אם נתרצה אביה בפי' חיישי' וכמו שכתבתי למעלה אפי בקטנה נמי חיישינ' לסבלונות אם נתרצה בהן אביה ולא עוד אלא אפי' בקטנה שאין לה אב כל ששדכה בחיי האב אעפ"י שלא שלח סבלונות עד לאחר מיתת האב לפי' רב אלפס ז"ל חיישי' שמא קיבל מאביה קידושין אבל לדעת רש"י ז"ל שאינ' חושש אלא שמא הסבלונות בעצמן קידושי' הכא שאב אין לה במיאון סגי לה ע"כ, עוד איכא נפקות' בין פרש"י ור"ח היכא ששולח הסבלונות בלא עדים לפי' רש"י אין חוששי' להם אפי' שניה' מודי' בדבר דאין קידושי' בלא עדים ולפי' ר"ח חוששי'. ובתשובות א"ז הגדול כתב תשובה לרבינו שמחה אפי' לפי' רש"י לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוה באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי משום דהך סברא דשלוח סבלונות חששה ברורה כחזקה שאינה פוסק' שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה אין עדי' חתומי' על השטר אלא א"כ עושה גדול וכן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הני חזקה באים מן הרו' כלומ' רוב בני אדם אין עושין אלא בעני' זה אפי' בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג וחזקה פוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת והכי נמי אית לן למימר השולח סבלונו' לאחר שידוכין הואיל וכן דרך חתנים ודאי בתורת קידושין שלח ואנן סהדי כאלו קדשה בפנינו ולא בעי עדי' על הקידושי' ואע"ג דבעלמא אפי' פי' להדי' לשם קידושי' בלא עדי' לא מהני אפי' שניהם מודי' שאני התם דליכא דאנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר ותו מסיק בהאי תשובה דעובדא הוה באתרא דמסבלי והדר מקדשה ששלח אחד סבלונות והורו הגאונים הר"ר אברהם והר"י הלבן אם יש עדים ששלחן חוששין. והר"ר יצחק והר"ר אליעזר ממי"ץ הורו אע"ג דליכא עדים חוששין כדמסיק בכתובות רקדו בפניה הוי עדות ה"נ באותו מלכות היו רגילין לעשות קנין ונותנין טבעת ומוליכין מנעלים לה ולקרובה ואין לך עדות גדולה מזה על הסבלונות ע"כ וכל זה איננה שוה לי כי כל האחרונים כתבו להדיא דלפי' רש"י בעינן עדים ואף שכתב מהרא"י בתורת כהנים דאף לפי' רש"י לא בעי עדי' בקבלות הסבלונות אלא בשלוח הסבלונות. ובזה מתיישב שפיר דברי ר' שמחה שכתב אפי' לפי' רש"י לא בעי עדי' היינו ר"ל בקבלת הסבלונות אבל בשלוח בעי וכן יראה מלשון רש"י גופי' שכתב מי ששידך אשה ושלח לה סבלונות בעדים משמע דווקא דשלוח בעדים בעי והיינו טעמא דכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קידושין שלח ובוודאי השליח עשה שליחתו ונתנה לה כאשר צוה המשלח ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן בפרק האומר דלבית הלל הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואע"ג דהביא' היה הקידושין והמקדש אשה בביאה והעדים אינן רואים הביאה הואיל ורואין דברים שמתוכו יבא ודאי לידי ביאה דחשיב עדות וה"ה שלח סבלונות כדמפרשינן ולזה כיון לעיל בתשוב' הר"ח א"ז דבשעת חיילת הקידושי' לא בעי שנים וראיי' מפרק האומ' כך היא לפרש"י אבל לפר"ח לא בעי עדים אפי' בשעת שלוח סבלונות אלא רק ששניה' מודים שנשתלחו סבלונות הוו כשנים מעידי' שקדשו שנים והלכו למדינת הים דהוו מקודשת וודאי כדאמרי' בפ' האומר ע"כ. מ"מ נראה חומר' יתירה הי' ולהוציא דברי רש"י מפשוטו ואדרבה לשונו משמע דשליחות לחוד הוו עדים ממש מדקאמר ושלח סבלונות בעדים ולא קאמר בפני עדים דהוי משמע דשליחות לחוד הוי כעדים. גם עיקר דברי ר' שמחה שבנה עליו היסוד הוא במה שאומר שאינ' חששא בעלמא אלא חזקה גמורה וזה אינו כמו שכתב הרא"ש לעיל דאינו אלא חששא בעלמא לרש"י ונ"מ היכא דאיכא עדי' שלא קדשה אחר ששדכה עד ששלח סבלונות שכתב הטור דליכא למיחש לפי' ר"ח מידי וכן קטנה שמת האב אחר ששדכה דליכא חששא אלא לפרש"י אי הוי שלא בעדים לא הייתי חושש להצריך גט אם מעשה בא לידי אלא באתרא דמקדשי והדר מסבלי. שוב מצאתי בשם הרשב"א שכתב בתשובה פי' רש"י חוששין שמא אותן סבלונות עצמן לשם קידושין נתנו ושלחם ע"י שני עדים כשרים או שנתנו לה השליח בפני עדים כו' והייני ממש כדברי שוב מצאתי בדברי הריב"ש דלפרש"י צריך שתהיו העדים רואים שתקבל האשה הסבלונות בידים או שינתנו לתוך חיקה כדרך שאר קידושין ע"כ ולענין הכרעה בין פירש ר"ח ותוס' ולפירש"י דע שרוב אחרונים לא רצו להכריע ביניהם אף שלפי' ר"ח הסכימו הגאוני' והרי"ף והרמב"ם. אכן רוב גדולים דברו דברים וחלקו דמה שיש לחלק הכל לפירש רש"י. והרא"ש כתב להדיא שיש פנים לפי' ר"ח מן הסוגיא וכן לפי' רש"י ע"כ יש להחמיר בשניהם וכן כתב הטור. והיכא ששניהם לפנינו והודו שלא קדשו מעולם נכתוב לקמן אי"ה בסי' כ':

פסק"א העתיק א' מהגדולים מתשובת הר"ח א"ז וז"ל ונרא' דסבלונות יש לחוש אפי' קבלה אשה אחרת דדלמא שליח שוויתי' כיון שכבר קבל' קנין על הקנס וכ"ש אם קבל אביה דיש לחוש לפרש"י והא דאמרינן אין דבר ערוה פחות משנים ע"כ בשעת חיילת הקדושין לא בעיא שני' וראיי' מפרק האומר עכ"ל. והנה מה שכתב דלא בעי עדים בשעת חיילת הקידושין כבר כתבתי דאין לחוש לדבריו אף שמהרא"י בעי ליישבו אף מה שכתב שאין לחלק אפי' קבלה אשה אחר' יפה כתב וז"ל מהרא"י בת"ה נ"ל לפרש"י אף שלא קבלה המשודכת הסבלונות בידים אלא הניחם לקבלם קטנה אחת שאינ' ראוי' להיו' שליח כדאית' בהדי' פ' האומר בגיטין דאין קטנה נעשה שליח לזכות לאחרים אפ"ה חיישינן כיון דהטעם הוא משום דחיישינן שמא קדשה כבר דאפי' אם לא קבלתה היא נמי שלוח סבלינו' מגלה לן דקדשה כבר הואיל באתרא דקדשה והדר מסבלי הוא ואין לומר דגילתה היא דלא התקדשה מדלא קבילת' בעצמה איכא למימר מחמת כיסופא הוא דעבדא הכי כי כן דרך הנשים וליתא הכא גילוי מילת' מידי. אמנם מנהג בגבולינו שכלות מונעות מלקבל סבלונות בידיהם בזמן שמוליכין אותן להם ביום החתונ' קודם החופה או ביום שלפניו ואומרים שמשום חשש קידושין נמנעו. ובמה שכתבתי אינו מספיק דאין כאן גילוי מלתא שפיר אעפ"י שכולם נוהגין אין כאן הוכחה דאימור כולי מחמת כיסופא עבדי. ואע"ג דכתב לעיל בתשובה הר"ח א"ז דחוששין לסבלונות אפי' קבלת' אשה אחרת דדילמא שליח שויתה משמע דווקא משום דחיישינן דילמא שוית' שליח הא לאו הכי לא היינו כפרש"י דסבר דסבלונות גופין קידושין הן בעינן שתקבל היא או שלוחה אבל לפי' ר"ח דסבלונות מוכיחין דקדשה כבר לא בעינן ומ"מ קשה הלא מסקינן לעיל כל היכא דלא שמענו בפירוש שהאב נתרצה לבתו או האב לבנו ולא חזינן דארצויי קמי' לא אמרינן דשוי' שליח הוי בשידך אבל מאחר שקבלו קנין על כך א"כ עדיף מארצויי קמי' יש לחוש שמא שווי' שליח בעדים לקבל קדושיה. וז"ל מהרא"י בכתבי' סימ' ע"ד על הסבלונו' אני משיב לך כבר שמעת ממני שהצרכתי להקל ולהתי' על הסבלונו' משום דהוכחתי דסבלונו' אינו אלא חששא בעלמא ולא חזקה גמורה ולכן ניתן לצדד להקל. וכיון דמסיק תלמודא דבאתר' דמסבלי והדר מקדשה לא חיישינן. ובדורות שלנו אין לנו רגילות כלל וכלל לקדש רק בשעת נישואין החופה ולאחר נישואין לא שייך שליח בסבלונות. א"כ ברור לן דבכל המקומות והמדינות שלנו הן אתרי דמסבלי והדר מקדשי מקדשי לא רציתי בפשיטות לסמוך על זה להתיר אלא א"כ איכא נמי צד אחר להתיר וכאן נדחה נמי צד להתיר לפי דברי העד שלא רצתה לקבל מכח החתן אלא מכח האם או מכח השליח הוי הוכחה שלא קבלה לשם קידושין וגם שלא נתקדש כבר. אע"ג דכתבתי בתשובתי שעל הסבלונות דאיכא למיחש שמא מחמת כיסופא עבדי דלא קבלה בעצמה היינו היכא דשתקה והניח' לקבל איש או אשה אחרת. אבל דהזקיקה לומר בפירוש שלא תקבל מכח החתן אלא מכח אח' כולי האי לא תלינן בכיסופ' אלא שבדעתה היה ליזהר בקידושין אלא כך תהא הבתולה נשאלת אם היא אומרת בעד הזה ומכחשת דברי העד השני שהעיד שקבלה הקרענצי"ל בעצמה בסתם מהימנה היא כדאית' בפרק האומר ותסברא אחד מי מהימן אפי' בקידושין גמורין כ"ש בחשש סבלונות ע"כ ואף שכבר אני כתבתי שכל זאת גרם עינותנותו היתירה שלא רצה להתיר בפשיטות כי אם בצירוף היתר אחר אבל אנו אין חוששין לסבלונות בצירוף רוב הטעמים שהבאתי ומכ"ש היכא שקנו כבר קנין דטפי מסתב' לומר שלא לשום קדושין שלח. מ"מ איכא נפקות' באתרא דכל הפחות מעות מקדשי והדר מסבלי ואנו חיישינן לחומרא. מ"מ היכא שאינו רוצה לקבלן להדי' אלא ע"י אחר דלא חוששין והיכא דלא הוי כקנין אפי' הוי באתרא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי ולא אמרה מידי כל זמן שלא קבלה להדיא בידה לא חיישינן לקידושין כגון לפרש"י דמן הסתם לא אמרינן שליח שווי' אלא דאיכא למיחש חששא דפר"ת שמא כבר קדשה. והיכא דבטל חששא דר"ת כגון דאיכא עדים שלא קדשה כבר או שהית' קטנה נראה דאין כאן חששא כלל אם היא טוענת שמתנות חנם היו ולא לשם קידושין (כתב מהרא"י בכתבי' דאפי' היכא דחיישינן לסבלונות היינו בידעינן בוודאי בשליחות הסבלונות אבל לקלא דסבלונות פשיטא) נראה שהיא נאמנת כדין אשה שאמר' לבעלה גרשתני דנאמנת דחזקה דאינה מעיזה. ה"נ במשדך ע"כ. כתב מהרא"י בכתבים דאפי' היכא דחיישינן לסבלונות היינו בידעינן בוודאי בשליחות הסבלונות אבל לקלא דסבלונות פשיטא דלא מחמירי בי' כולי האי עכ"ל:

פסק כתב מהרא"י בת"ה ז"ל נראה דכיון דפסקו רבנן למילת' דחיישינן באתרא דמקדשי והדר מסבלי שמא קדשה כבר לא מהימן נגד מאי דקים להו לרבנן וכה"ג כתב בא"ז במסכת יבמות גבי בועל שפחתו דכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוון אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך. ותו כיון דמנהג העיר דמקדשי והדר מסבלי א"כ אי מהימנינן לי' שלא קדשה כבר אפ"ה הוא מסבל והיינו תמורת המנהג. והטוען תמורת המנהג אפי' במיגו אינו נאמן הכי פסיק הא"ז בפ' השוכר את הפועלים ופר' המקבל בשם ר"ת בשערי' דרב האי גאון ועוד כתב היעתק לו תשוב' א"ש וכתב דלפי' ר"ח אם אומר שלא קידש כבר מהימן ולא חיישינן להנהו סבלונות. אבל לפרש"י אפי' אמר שלא שלחום לשם קידושין לא מהימן וה"ק לנפשי' מההי' דיבמות גבי בועל שפחתו דבכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוונת אינו נאמן לומר לא נתכוונתי דלפרש"י י"ל הכי אבל לא לפירוש ר"ח ע"ש. ומהררי"ק כתב בתשובה וז"ל מאחר דכן הוא דאיכא בינייהו מיעוטא דמקדשי והדר מסבלי דוודאי יש להחמיר כפר"ח ואעפ"י שיש להראות פנים ולומר דלא נאמרו הדברי' אלא כשאין הבעל עומד לפנינו שמת או הלך למ"ה התם הוא דחיישינן לסבלונות. אבל כשהבעל לפנינו ועומד וצווח שלא נתכוון לשם קידושין הדעת מכרעת שאין לחוש לשום פוסק כדמשמע מתוך לשון המרדכי פרק האיש מקדש. מ"מ אעפ"י שאני מדמה בע"ז איני רוצה לעשות מעשה באיסור ערוה חמור כזה אעפ"י שאין להחמיר בו כ"כ א"כ על כל פחות הוא במסבלי והדר מקדשי חזינא דסמכא רבנן ארובא לעני' שאם נשאת לא תצא גבי מים שאין להם סוף. מ"מ אין להקל לכתחלה לע"ד ע"כ ונרא' בעיני שאין להקל אפי' בדיעבד שהרי ר' ניסו כתב להדיא לעיל בסי' י"ח כל היכא דאנו חוששין אפי' אמרו שניה' להדיא שלא נתכוונו לשם קידושין חיישינן בתשו' אורחות חיים אם הוא טוען שלשם קידושין נתן סבלונות והיא טוענת שמתנות חנם היו ולא לשם קידושין נראה שהיא נאמנת כדין אשה שאמר' לבעלה גרשתני דנאמנת דחזקה דאינה מעיזה ה"נ במשודך ע"כ וכתב עליו הקאר"ו וז"ל ואין דבריו מכרחת ואדרבה פשט דברי הגמר' והפוסקים מיירי כשהיא טוענת שלא קבלה הסבלונות לשם קידושין ומה שדימה זה לאומרה לבעלה גרשתני אינו דומה לו אלא לאומ' לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכיון ששלח סבלונות ומנהג המקום דמקדשי והדר מסבלי והוי כאלו יש עדים שקדשה שוב אינ' נאמנ' לומר לא קדשתני ע"כ ואני אומר דאף הוא מיירי באתרא דמסבלי והדר מקדשי דלא תימא מאחר שהוא טוען וודאי שיהא נאמן. אבל מ"מ לא היה צריך לטעמ' דאינ' מעיזה בפניו אלא משום שהוא טוען תמור' המנהג:

ונ"מ דאפי' שלא בפניו מהימנ'. וזו התשובה אשר כתבתי בימי חורפי הלכה למעשה על השאלה אשר עליה וזו נוסחא במיתב בי תלתא כחדא הווינא ואתא לקדמנא ראובן ושמעון והעידו בג"ע באם לא יגיד ו"ע איך ששמענו ממשודך אחד שאמר שקידש למשודכתו בפני לוי ויהוד' ויששכר ושוב העיד לוי בעונש הנ"ל איך שראה שיששכר הנ"ל היה מליץ בין המשודך והמשודכת ודיבר עם המשודכת בלשון לע"ז והוא לא הבין ואח"כ אמר דברי המשודכת למשודך והוא לא יכול לשמוע כי דברו בלחש ואח"כ ראה שהלך המשודך הנ"ל לבית המשודכת ובידו ד' זהו' אדומים ורצה ליתנם אל משודכת ולא רצת' לקבלם ולא ראה הנתינה וגם לא שמע לשון קידושין ושוב העיד יודא הנ"ל בעונש הנ"ל איך שהלך הוא ולוי ויששכר עם המשודך לבית המשודכת והיה יששכר הנ"ל מליץ בינו ובין המשודכת ורא' איך שהמשודך הנ"ל היה בידו' ד' זהובי' אדומים ורצה ליתנם אל המשודכת ולא רצת' לקבלם אבל לסוף ראה שקיבלתם ואמר שכדומה לי שאמה צותה לה לקבלם אבל לא שמע לשון קידושין ולא לשון מתנות. ושוב העיד יששכר הנ"ל איך שהיה הוא ולוי ויהודא הנ"ל בבית המשודכת וראיתי איך שהמשודך הנ"ל לקח ד' זהובי' אדומים ורצה ליתנם אל יד משודכת ולא רצת' לקבלם ואמר לי שאדבר על לבה שתקבלתם כי כן הדרך בינינו שהמשוד' נותן אל משודכת ואז קבלם מידו לידה אבל לא שמעתי שום לשון קידושין מן המשודך עכ"ל תשובה יראה בדעתי דאותה הבתולה המשודכת להבחור בקניין ועתה עברה עליו רוח סערה ובא עליה בטענות סבלונות באמרו שהיו לשם קידושין אם היה מעשה של סבלונות במקומי ובנחלתי נחלת ה' ותורתו הייתי מתיר להדיא אפי' היה צווח ואמר ברבים שהסבלונות היו לשם קידושין האידנ' דליכא אפי' מיעוט דמקדשין והדר מסבלי ולא שמענו פוצה פה ומצפצף דאל"כ אתה מוציא לעז על הראשונים וכ"כ להדיא מהררי"ק בשור' קע"א ואף שמדבריו נראה שלא כתב להתיר אלא היכא שלא טען החתן שקדשה אבל היכא שטען שמא חוששין לדבריו וכן מוכח מדבריו. אכן לא נראה בעיני כלל מאחר שדין פשוט כשהוא אומר ארסתיך כו'. דלא מהימן אלא לאיסור קרובותיה וה"נ דמהימן כה"ג לאסר' היינו היכא דמקדשי והדר מסבלי ואפי' איכא מיעוט' חיישינן לחומרא למיעוטא אבל היכא דליכא מיעוט פשיטא דלא מהימן וגרע מאלו אמר סתם קדשתיך בפני פלוני ופלוני וכו'. והלכו להם למ"ה ק"ו היכא שטען שהסבלונו' היו לשם קידושין שהוא תמו' המנהג שכל הסבלונו' היו לשם דורון וחיבה וא"ל שיהא מהימן [במגו] דקדשתיך בפני פלוני ופלוני כו'. חדא דאין זה מיגו טוב שסובר שהוא טענ' גרוע ואין במה לתלות הקידושין משא"כ בסבלונות שתולה קידושין בסבלונות ועוד הטוען תמורת המנהג אפי' במיגו אינו מהימן ועוד אפי' הוי טוען קדשתי' קודם ששלחתי הסבלונות ג"כ אינו לפי מה דאנו האידנא כולהו מסבלי והדר מקדשי אפי' כה"ג לא חיישינן כאשר מוכח לפי פי' ר"ח וא"כ כל הטוען בסבלונות בין שאומר קדשתיך באותו סבלונות או קדשתיך כבר ע"י עדים והלכו להם וע"י אותן הקידושין שלחתי לך הסבלונות לא מהימן האידנא כלל ואפי' לא הי' לי שום צד להצטרף לשרות' כאשר כתב מהרא"י בכתבי' שלא רצה להתיר בהאי טעמ' לחוד דכולהו האידנא מסבלי והדר מקדשי כי אפשר בימיו אף שלא היה מן המצוי כלל להיות מקדשי והדר מסבלי מ"מ גם בסבלונות לא היו מצוין כ"כ כ"א לפני החופה ואף ע"י שינוי שלא היתה מקבלת בעצמה ומ"ה אי אירע באחד ששלח סבלונות הי' חוכך קצת להחמיר וכ"ש היכא שטען בעצמו שקדשה. אבל האידנא שרבו הסבלונות ורובא דרובא ששולחין סבלונות אל הכלה טבעת וזהובים אדומים ושארי מיני קשוטים פעמים ושלש פשיטא שאין בהם ממש כ"ש לפי מה שכתב הרשב"א דלא אמרי' דחיישינן למיעוט מקדשי והדר מסבלי אלא שאותן המיעוט מקפידים שלא לשלוח סבלונות קודם הקידושין דכה"ג הסבלונות מוכיחים לפי מנהג המיעוט שקדמו להם הקידושין אבל אם אינ' מקפידין כו'. אין חוששין לסבלונות שיהיו לשם קידושין או שקדמו להן כו' וכ"ת שכך הוא מעשה בכל יום ומ"ה אין חוששין לסבלונות כו'. כ"ש בימינו דליכ' קפיד' וליכא אפי' מיעוט דלית בה חששא כלל. ומה שמקצת מן הרבנים בקרוב החמירו בענין הסבלונות שרו לי' מריה כי רדפו אחר חומרת' לשכר הנאתן להם ולסופריה' כאשר נתגלגל מסיבה זו מגל אל גל עד אשר נתמלאו אמתחתם בצר צורר כספם אף התנצלותם שאמרו אין זה נגד הדת מה שאנו מחמירין שקר והבל ורעות רוח דלמה להם למפסל בנות לישראל לזרע של אהרן והעזר' אם משרת' תצווח עליהם צווחה ודומה לזה כתב המרדכי בשם מהר"ם גבי המקד' בעד א' וכתב יצריך גט לחומר' נמצאת פסולה לכהונה כו'. ומן הדין לא הי' לי להאריך כלל בדבר זה אכן באתרא ההיא אשר שם אירע המעשה במקום פלוני החכמים מושכים ידיהם מן פסק הסבלונו' ואינם רוצים להתיר היכא שטוען שהם לשם קידושין עד אבא עם הספר כתוב וחתום. ואתחיל ואומר דלית ממש' בהאי קלא דמפיק האי משודך דמאחר שהודה בעצמו שלא קדשה כבר א"ל ע"י סבלונות א"כ אזל חששא דר"ח דפי' חיישינן לסבלונו' פשיטא לפי דעת המרדכי שפי' דאף לפי' ר"ח לא חיישינן לסבלונות א"ל שיאמר קדשתיך בפני פלוני ופלוני כו'. וא"כ הכא שהוא גופא אינו טוען בוודאי ליכא האי חששא אפי' לאותן דחיישינן מסתמ' מ"מ מודים היכא שהוא גופ' אומר שלא קיד' כבר קודם הסבלונות דאין חוששין כלום כמו שכתב הא"ז בשם ר' שמחה ואפי' לפי דעת האבן עזר שכתב דלא מהימן אלא איכא סהדי שלא קיד' כבר ולפי זה אפי' שניהם אומרים שלא קיד' חיישינן ומ"מ אין נרא' כלל לומר סברא זאת אלא באתר' דמקדשי והדר מסבלי ומשום דהוי כטוען תמורת המנהג כו'. כמו שכתב הגאון מהרא"י בת"ה ואפי' באתרי דמסבלי והדר מקדשי אפי' אי הוי מיעוט דמקדשי והדר מסבלי נהי דחיישינן למיעוט וחוששין שמא הוי מן המיעוט היינו מן הסתם אבל אי אמר להדיא דלא קיד' פשיט' דאין חוששין כלל ק"ו בנו של ק"ו האידנא דליכא אפי' מיעוט אי מודה שלא קדשה כבר דאין חוששין כלל ואף א"ת חוששין אפי' האידנא אפי' מודה שלא קדשה היינו היכא שאמר שלא קדשה דשמא לא ניחא לי' למתסר בקרובותיה מ"ה משקר אבל היכא דאוסר בלאו הכי קרובותיה עליו שהרי אומר שקדשה בסבלונות דבוודאי לא משקר ועוד בנדון זה דומה כאלו הוי סהדי שלא קדשה כבר דאי קדשה כבר בוודאי הוי טוען האמת ואף שכתבתי לעיל שהיה טענת גרוע מ"מ לא שביק אינ' מילתא קושטא דאית לי' טענת שקר מלבו א"ל שהכל שקר אז בדה זה מלבבו וסבר למצא עיל' בזה ועוד מאחר דבהאי נדון ליכא אלא חששא לפיר' רש"י דשמא קדשה בסבלונות האלו שהוא מן המיעוט דמיעוט וא"כ מאחר שאחד מן השני עדים שראו הנתינה העיד להדי' שלא רצתה לקבלה עד שהוא ציוה לומר לה בשבילו שתקבל ממנו מאחר שהוא הסדר שהחתן מתשיר אל הכלה אלמא שהעיד שלא נתן אלא דרך מתנה ולא דרך ד קידושי' כלל וגם אמר שזה הוא לפי סדר הנהוג וכבר ידוע שהסדר אינו כלל לשם קידושין אלא לשם חיבת דורון בעלמא וא"כ מאחר דאיכא עד דמסייע לה פשיטא דאין חוששין כלל. חדא מאחר שלוי לא ראה הנתינה א"כ לא נשארו רק שני עדים דהיינו יהוד' ויששכר הנ"ל וא' מהן מעיד להדיא שלא היה לשם קידושין א"כ לא נשאר אלא עד א' וכבר כתב מהררי"ק דפשיטא גבי סבלונות אין חוששין לעד א' כלל וא"ל מאחר ע"ש מ"מ ראה שקיבלה לא נראה דמהני אלא שראו תחילת ההכנה לסבלונו' דראתי השולח דאז הוי כאלו ראו כל המעשה אבל הכא שלוי לא ראה כלום ולא שמע שרצה אפי' להתשיר לה ומה שראה שלקח הזהובים בידו שמא לא היה בדעתו אלא להראות עושרו נגד הכלה או לשחק עמה א"כ הוא ברור לפניך שלא היה עדים אלא א' באותו סבלונות וכ"ע מודו דלא חיישינן לה כדפרשינן ועוד אפי' הוי כמה סהדי בהאי סבלונות. מ"מ האי עד א' נאמן באיסורי' היכא דלא אתחזק לא איסורא ולא היתרא כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן כאשר כתב הרא"ש בפ' הניזקין והמרדכי בפ' האשה רבה כ"ש בהאי ספק דמסייע לנו חזקה דהיתרא שהרי בחזקת פנויה היא עומדת וא"ל דהכא ליכא חששא אלא חזק' שאינה פוסקת שבוודאי קידושין הם כמ"ש ר' שמחה. מ"מ כתב הרא"ש להדיא דלפירש"י חששא בעלמא הוא והיינו ספק ונתן זה נמי לית בי' חששא אלא לפרש"י שהסבלונות הן בעצמן קידושין ודעת הרא"ש עיקור לגבי ר' שמחה כמו שכתב מהרא"י ועוד נרא' לפרש דלא ליפלג ר' שמחה והרא"ש לומר מ"ש ר' שמחה שאינ' פוסקת היינו לפי' ר"ת דסבירא לי' בוודאי אין אדם שולח סבלונות אלא א"כ קדשה כבר אבל לומר שקדשה באלו הסבלונות אינו אלא חששא מכח ראיות שהביא ולסתור דברי ר' שמחה אבל בזה אין ספק שאף אם דברי ר' שמחה ישרות שהוא חזקה שאינה פוסקת לפי' ר"ח. מ"מ מודה דלפרש"י אין שייך לומ' חזקה שאינה פוסקת שהרי אדרבה באתרא דמקדשי והדר מסבלי שתבא חשש הקידושין ממנו אינן מקדשי בסבלונו' אלא שצריכים לומ' מאחר דמקדשי והדר מסבלי ולא מסבלי והדר מקדשי א"כ איכא למיח' דלמא קדשה ואינו אלא חששא וכן נראה מלשון התוספו' שכתבו בפי' אהא דקאמר תלמודא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישי' ופריך פשיטא דמקודשת ופי' התוס' וז"ל כלומ' היכא דשלח הסבלונות מקודם דמקודשת דדלמא לשם קידושין שלח. ויש מפרשי' פשיטא דמקודשת דאמרינן דקדשה כבר והוי כמו שפי' ע"כ ועתה פקח עיניך וראה שלפי' הראשון שהוא אליבא דפרש"י דלמא לשם קידושין שלח והיינו חששא ולפי' ר"ח כתבו פשיטא דאמרינן שקידשה כבר ולא הזכירו לשון דלמא וסמכו על הראשון מ"מ שמעינן דלפי' רש"י אינו אלא חששא ועוד אף אם נאמ' דהוי חזקה היינו באתרא דמקדשי והדר מסבלי אבל היכא דאיכא מיעוטא דמקדשי והדר מסבלי נהי דקא"ל תלמודא דחיישינן למיעוטא משום דלאו חומרא מ"מ אינו אלא חששא וחומרא בעלמא דחיישינן לחומרא דאיסור אשת איש כמו שפי' התוס' להדיא וכ"ש האידנא דליכא אפי' מיעוט' דלא שייך לומ' כאן חזקה ועוד נראה לומ' דאפי' הוי חששא דקידושין דומה לחזקא שאינה פוסקת אפי' הכי הוי כאן עד א' מהימן דלא שייך לומר שאין עד א' מהימן היכא דאתחזק איסורא כגון גבי טבל וקונמות דפרק האשה רבה והעד בא לומ' שהוא מתוקן ולהוציא מאיסורא דאינו מהימן וכן בעדות אשה שהיא כבר בחזקת אשת איש אינו מהימן מדאורייתא לולי דחשו חכמים משום עיגון אשה והחמירו כו'. בכה"ג קרוי בחזקת איסור אבל הכא שמעיד העד דהאי חששא לית בה ולא היתה מעולם בחזקת א"א פשיטא דמהימן ונעמיד הבתולה בחזקת שהית' עד עתה ושריא להנסבא לכל גבר די תיצביין ומותרת אף לקרוביו אכן הוא אסור בקרובי' דשווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא והרי הוא מכחי' העד. ומ"מ מותר לו לישא אשה אחרת ואין זה בכלל חרם ר"ג מ"ה שהרי הוא אומר שאין העכבה ממנו ולא תיקן ר"ג שיתבטל האדם מפרי' ורבי' וכבר יש בידי תשובות חבילות על זה דמותר לו לישא אשה אחרת ואם נראה ביד האלופים להחמיר עליו ולענשו בעבור שרצה להוציא לע"ז על בת ישראל ולפוגמה ולביישה כדי לנקום נקמתו הרשות בידם ויראו לדרוש על מי ובשל מי המעל ע"כ עיי' לקמן בפ' האומר סי' י"ט ואילך מעניי' קדושין הבאים להוציא לע"ז על בנות ישראל בעדות שקרים או פסולים או באיזה ענין למצוא תחבולות כדי לבטלן.

מתניתין המקד' אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אדם א' כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה ואמר להן הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו וקבלה א' מהן ע"י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ולקמן בסי' כ"ג אי"ה אפר' המשנה ומסיק איתמר קידושין שאין מסורין לביאה כגון שאמר לאב א' מבנותיך מקודשת לי אביי אמר הוי קידושין רבא אמר לא הוי קידושין והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם וזו א' מהן ופריך רבא לאביי ממתניתין דקתני מעשה בחמ' נשים ובהן ב' אחיות כו'. ואמר להן הרי כולכם מקודשת לי בכלכלה זו ואמרו חכמים אין אחיות מקודשת אחיות הוא דאינן מקודשת הא נכריות מקודשת ה"ד אי דאמר להו כולכם קני את, וחמור הוא פי' משל הוא שהרי החמור בוודאי אין בו צד קנין וא"כ קני את וחמור הוא פשיטא דליכא ממש בדבריו ה"נ הנותן מתנה לנולד ולעובר שבמעי אמו שאינו קנה כלום הנולד אינו קונה שהרי לא הקנה לזה בלא זה וה"נ איכא חדא דלא חזיא לי' כלל אלא דאמר להו אחת מכם וקתני אין אחיות מקודשת והיינו משום שאינה ראוי' לביאה ומשני לה אביי דאמ' אחת מכם הראויה לביאה מכם התקדשי לי דהשתא וודאי אין אחיות מקודשת דאין אחת מהן ראוי' לביאה וכתב הרא"ש וז"ל והרי"ף לא הביא כל זה משום דס"ל דהך פרכא דקני את וחמור לאו אליבא דהלכתא היא דקי"ל כרב נחמן בדיני ואיהו דאמ' בפ' מי שמת קני את וחמור קנה מחצה ומוקי אביי מתניתין בדאמ' כולכם אלא דאורחא דתלמוד' מהדר לאוקמי מתניתין ככולהו אמוראי אע"ג דלית הלכתא כוותייהו. ומיהו בעל הלכות מוקי מתני' דווקא בדאמר אחת מכם הראוי' לביאה תתקדשו לי ור"י פיר' דרבא דפריך מאת וחמור לא פליג ארב נחמן רבי' אלא אליבא דמאן דאמר לא קנה פריך דאיהו ע"כ מפר' מתניתין הכי ולא אשכחן אמוראי אחריני דפליג עלי' באוקימתא דמתניתין ויש מחלקין דהתם דמפיק להו בתרי ואמר את וחמור קאמר רב נחמן דקנה מחצה אבל הכא דבחדא לישנא מפיק להו דאמר כולכם מודה רב נחמן דלא קני ולי נראה שדבר האחרון שכתב לחלק בין את וחמור לכולכם הוא המחוור בעיני ובזה יתיישב הסוגיא כפשוטה. גם מסתב' לומר היכא דכולל תרווייהו בחדא שאחד לא יקנה והשני יקנה מחצה. ומ"מ נראה דוקא שאומר קני את וחמור שהוא חלקו אם אמר לא יקנה חלקו וכן הנולד והעובר אבל אם אמר יקנה החמור וכן העובר והילוד גרע מאלו אמר כולכם ושום א' לא קנה. והר"ן נמי כתב דברים של טעם על דברי הרי"ף דס"ל דסוגי' זו דלא כהלכתא הוא וז"ל אבל בעל הלכות והרמב"ם ז"ל מהלכות אישות העמידו משנתינו דווקא האומר הראוייה מכם לביאה מקודשת לי הא לאו הכי אין אחת מקודשת ויש לתמוה למה ונראה שהן סוברים דהכא אליבא דהלכתא אקשינן ואפי' לדידן דקי"ל קנה מחצה הכא לא מתקדשת חדא מינייהו משום דבשלמא במקנה איכא למימר שדעתו הוא שיקנה מי שיוכל לקנות שאין טעם לומר שמפני שזה אין לו יד לקנות שלא יקנה מי שיש לו יד אבל מקדש זה קונה הוא אותן נשים בכלכלה של תאנים ולא נתנה להם אלא כדי שיזכה בכולן שכן דרך הלוקח לוקח רע ויפה כאחת משום יפה ומוכרי' יעשו פשרה ביניהן וכשם שלוקח ממוכר אחד יכול לומר כל מקחי אני רוצה ולא חציו בחצי דמיו כדמוכח בפ' בית כור בשמעת' אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים דקי"ל בטלה מחלוקת ומ"ה נמי אמרינן דכור בשלשים אני מוכר לך דיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כך ראוי שיהא הדין בלוקח אחד משני מוכרים וסברו ז"ל כך כדי שתהא שמועתינו עולה להלכה ע"כ וכתב עוד אעפ"כ אין הדבר מחוור להקל בכך כיון דאשכחן פירכא בתלמודא אליבא דהלכתא ע"כ ואני אומר אם היתה מעשה בא הייתי מתירה בלא גט ולסמוך על חילוקים אלו שחילק הרא"ש והוא כי מסתברות כ"ש שסוגיא דתלמודא משמע אליבא דהלכתא הוא ועוד מדמסיק בסוגיא לקמן דרב מספק' לי' אי נוקמא מתניתין כרבא או כאביי ומאי ספיקא מאחר דקי"ל קני את וחמור קנה א"כ לאביי מוקמינן מתנתין כפשטא ופשיטא דלא שבקינן לאוקמי מתניתין כפשטא מלתקוני מתניתין ולהגיה אות' אלא ש"מ דאף לאביי צריך אתה לפרש המשנה ולהוציא מפשטא:

תו מסקינין בסוגיא ת"ש המקדש את בתו אין הבוגרת בכלל הא קטנות בכלל ואמאי הא קדושין שאין מסורין לביאה נינהו ומשני לה הכא בדליכא אלא בוגרת וקטנה וקמ"ל אע"ג דשויתיה בוגרת שליח אין הבוגרת בכלל דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה וכתב הרא"ש מדברי התוספו' מכאן דקדק ר"ת דאם שידך אדם אחת מבנותיו ואמ' המשדך בתך מקודשת לי אנן אומרי' המשודכת קידש משום דשארית ישראל לא יעשו עולה כדאמרי' לעיל ולא שביק אינש מידי דעבד בי' מצוה ועביד מידי דעבירה וכ"ש אם המשודכת במעמד החתן והאב דדעתייהו עילוה וגם נראה אם אמר לו בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת דליכא לספוקי מידי דגדולה שבכולן קאמר כדאמר לקמן בפר' האומר אמצעית שמא אית לה ועוד אומר ר"ת דאפשר להיות דלא חשיב אין מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כדקתני בסמוך אחת מבנותיך לאחד מבניי אבל בתך מקודשת משמע דווקא גדולה אפי' בלא שידוכין ולא להורות הלכה למעשה אמר כן ע"כ והר"ן כתב שבבית דינו של ר"ת הוצרך לתת גט לכולן. כתב הרשב"א בתשובה על שמואל שהיה משתדל עם יצחק לשדך שתי בנותיו לשני בניו והביא בידו טבעות לתת לבנות ויצחק לא נתרצה בכך לתת בנותיו לבניו וכשראה זה כן אמר שמואל לאשת יצחק אעפ"י שאין יצח' בעליך מתפייס בשידוכין הא לך טבעות לבנות' כי אנשים אחים אנחנו וקבלתן האשה ואח"כ טען דלשם קידושין נתנם אם הבנות קטנות או נערות אין להן יד לקבל קידושין שלא מדעת האב אפי' הם גדולות והיה שמואל ניתן ליד הבנות בפירו' לשם קידושין לא עשה כלום לפי שהמקד' את האשה משלו לצורך אחר אינה מקודשת אא"כ עשה אות' האחר שליח או שנתרצה בכך קודם הקידושין וכאן אין חוששין שמא עשאי הבנים את האב שליח דלא חציף אינש לשויי' שליח לאבוה כו'. כדאית' בפר' האיש מקד' ועוד אפי' עשאו הבנים שליח בעדים וקידשן בעדים אם לא פיר' פלונית לפלוני בנו הן אסורות לינשא בין להם בין לאחרי' ולפיכך כופין אותם לגר' וכתב עוד ואם נתנה לה האם בין לגדולה בין לקטנה אין אחת מהן מקודשת שאין הבת מתקדשת ע"י האם אלא א"כ גדולה ועשתה האם שליח לקבל לה קדושיה והקול שהוציא אין חוששין לו דכל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא ע"כל:

אמר רב ש"מ מתניתין ארבע ונקט רב בידו תלת פי' שלשה דינים הנזכרי' אמר בסדר גירסתו אבל דין הרביעי דאשמעינן מהאי מתניתין אי קידושין שלא נמסרו לביאה הוי קידושין או לא לא רצה לסדר כסדר הגמרא דמספקא לי' אי כאביי אי כרבא כו'. ש"מ המקד' בפירות שביעית מקודשת וש"מ קדשה בגזל אינה מקודשת ואפי' בגזל דידה ממאי מדקתני ושלהן היתה ושל שביעית היתה טעמא דשביעית היתה דהפקר נינהו הא בשאר שני שבוע לא וש"מ אשה נעשית שליח לחברתה אפי' במקום שנעשה לה צרה ופיר' רש"י ואעפ"י שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרות נאמנת שליחות מיהא כיון דעבדא עבדא וכתב עליו הרא"ש וז"ל ואין זה שום חידו' כיון שעשאה שליח והיא נתרצית להיו' שלוחה למה לא תהי' שלוחה אעפ"י שנעשית לה צרה ור"י פיר' דאיצטרך לאשמועינן אפי' כשקבלה סתם נעשה שליח לחברתה ואני אומר דלא בעי למימר כשקבלה סתם שלא אמרה לה קבלי בשבילנו דפשיטא דלא מהני כלום דאטו אם אמר אדם לאשה התקדשי לי בחפץ זה וקבלה אשה אחרת את החפץ בלא ציוויה תהיה מקודשת וא"ל שאני הכא שהמקבלת גם עצמה מקודשת דכ"ש דגרוע טפי דאדרבה יש לנו לומר דדוקא לעצמה קבלה שהרי לא אמרו לה שמא לא הסכימה לעשות שליחותן להכניס ד' צרות לביתם אלא ה"פ כשקבלה סתם הכי אמרו לה קבלי בשביל כולנו והיא לא אמרה כן אקבל גם בשבילכם אלא שתקה וקבלה סתם וקמ"ל כיון שקבלה בסתם ולא אמרה בפירו' איני רוצה לעשות שליחתכם מסתמא בשביל כולם קבלה ואעפ"י שנעש' לה צרות עכ"ל. ומסקינן אהא דאמר רב דבגזל אינה מקודשת וכן אמר ר' יוחנן המקדש בגזל אינה מקודשת דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואותיבנא עלי' מהא דתניא קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקיד' בו מקודשת ופרקינן התם בגזל דידה ומקשינן והא מדקתני סיפא או שחטף סלע מידה מכלל דרישא בגזל דעלמ' ופרקינן פרושי קא מפר' קדשה בגזל ובחמס ובגניבה כיצד כגון שחטף סלע מידה וקדשה ואקשינן והא מתניתן דגזל דידה וקאמר רב אינה מקודשת ופרקינן לא קשיא הא דשדיך הא דלא שדיך וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו שמעינן מיני' דגזל דעלמא היכא דלא נתייאשו מהם בעלים אינ' מקודשת כלל בין שדיך ובין לא שדיך וגזל דידה בדשדיך הוי קידושין ובדלא שדיך לא הוו קידושין ודוק' בדשתקה אבל אמרה אין אפ' בלא שידך מקודשת וכאשר כתבנו לעיל בפ"ק סי' כ' וסי' כ"א. תו מסקינן ההיא איתתא דהוה קא משייה כרעי' בשמיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה ושדא לה ואמר מקודשת לי אתו לקמיה דרבא אמר להו לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאו' בעלים הוא. תו מסקינן ההיא אריסא דקדי' במוזא דשמכי פי' מלא יד של בצלים אתא לקמיה דרבא א"ל מאן פלג לך וה"מ במוזא אבל בכישא מצי אמר לי' שקלי כישא פי' אגודה את נמי שקיל כישא כי כישא אבל במוזא מקפיד בעל הבית שמא יתן לו קטנה והוה גזל מעיקרא. תו מסקינן ההיא גברא דקדי' בפרומא דשיכרא פי' הפסולת לאחר שהוציא ממנו השכר וראוי לתת עליו עוד מים כי יש בו לחלוחית אתא מרא דביתיה אשכחיה א"ל אמאי לא תיתיב לי' מהאי חריפא דטבא מיניה אתא לקמיה דרבא אמר להו לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל הא מחמת כיסופא הוא א"ל הכי:

מתניתין המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קידש דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר בשוגג לא קידש במזיד קידש דם ובהקדש במזיד קידש ובשוגג לא קידש ומסיק אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כוותיה והלכה כר' יהודא בהקדש והואיל וסתם לן תנא כוותיה כר' מאיר במעשר מאי היא דתנן כרם רבעי ב"ש אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור וב"ה אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור. ב"ס אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וב"ה אומרים כולו לגת מ"ט דב"ה גמרי קודש קודש ממעשר [וכו'] וב"ה אומרי' כמעשר כמאן סביר' להו אי כר' יודא אמאי כולו לגת האמר מעשר ממון הדיוט הוא אלא לאו כר"מ וכר' יהודא בהקדש מאי היא דתנן שולח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנווני חנווני מעל לכשיוצא וכר' יהודא במעשר מי לא תנן והאנן תנן הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חומש בין משלו בין שניתן לו במתנה. מני אלימא ר' מאיר מי מצי יהיב לי' במתנה והאמר מעשר ממון גבוה הוא אלא לאו ר' יהודא לא לעולם ר"מ והב"ע כגון דיהיב ניהליה בטיבליה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ת"ש הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישתו בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אילימא ר' מאיר מי מצי יהיב לי' והא גמרי קודש קודש ממעשר אלא לאו ר' יהודא לעולם ר"מ והב"ע כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמ' סמד' אסור מפני שהוא פירי ת"ש משך הימנו מעשר בסלע ולא הספי' לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע מפני שמעשר שני שלו מני אילימא ר' מאיר אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא לעולם ר' יהודא והכא חד סתמא והכא תרי סתמא ואי סתמא דוקא מאי לי חד סתמא מאי לי תרי סתמא אמר רב נחמן הלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כוותיה פי' במסכת' עדיות ע"כ הסוגיא והשתא לפי מה דקי"ל כר"מ א"כ צריכא לאוקמי מתניתן דמעשר שני דמוסיף חמישתו בשניתן לו במתנה היינו בטיבלא ומתניתן דנטע רבעי כו'. היינו דיהיב לי' כשהוא סמדר (וכן הלכה) דסמדר אינו פירי וכן הלכה ואע"ג דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי שאני הכא דסתמא דמתניתן בפ"ק דערל' ס"ל דסמדר אינו פירי והא דמשך הימנו מעשר בסלע כו'. אליבא דהלכתא הוא ואינו משתכר בסלע כי אינו קניין כלל וחוזר המקח. ואם רוצה לוקח להחזיק בפירות צריך ליתן לו שני סלעי' כתב הרמב"ם בשיטה אחרת וז"ל הלוקח פירות מ"ש בסלע בכסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשאר למעשר ע"כ ואין משיטת הגמרא ולא מלישנא דמתניתין וכבר השיגו הראב"ד:

מסקינן בסוגי' תנן התם בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכמידתה לכל רוח זכרים עולות דחיישינן שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות יוצאות ממנה זבחים הם ואיכא לספיקה בכל זבחים שהוא ראוי' להם הלכך זכר דחזי לעולה מספקא לעולה נקבות זבחי שלמים ליכא לספוקי בהא בעולה ופריך אלא זכרים עולות הוא דהוי זבחי שלמים לא הוו ותירץ ר' אושיעא בבא לחוב בדמיהן עסקינן כלומ' אם בא אדם לקבל על עצמו חוב כל דמים שהוא בספק ולהוציא לחולין ולהקריב את דמיה ור"מ היא דאמר הקדש בדמיה במזיד מתחלל ויכול זה להוציאה לחולין מזיד ויתפסו הדמים בקדושתו אם זכר הוא נתחייב אף בדמי עולות ויביא שני בהמות על תנאי א' לעולה וא' לשלמים ויאמר אם עולה היא הרי היא מתחלל על זו והשני' שלמי נדבה ואם שלמי' היא הרי היא מתחללת של שלמים והשני' לנדבת עולות. ומסיק תהי בה ר' יוחנן וכי אומרי' לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה פי' דכל בהמות מזבח אסור לחלל בבל ענין אלא אמר ר' לא היא ולא דמיה קריבין בעודה תמימה אלא ממתין לה עד שתומ' מום קבוע ומייתי שתי בהמות א' לעולה וא' לשלמים ומתנה. ופרכינן ודלמא תודה היא ומתרץ דמייתי נמי תוד' ומתנה והא בעי לחם דמייתי נמי לחם ודלמא אשם הוא דליכא למימר דמייתי נמי אשם דאין אשם בא נדבה ודלמא חטאת היא חטאת בת שנתו ואישתכח בת שתי שנים. אשתכח בת שנתה מאי לפי שנוכל לומר שתהי' תקנה ברעי' דכל שבחטאת מתה באשם רועה. וא"כ תרעה עד שתסאב והדמים יהיו לקיץ המזבח אבל בחטאת אין בה תקנה כלל. ומ"ה בעי תלמודא מאי תקנתיה. ותו הקשו על הא דאמר דמייתי נמי תודה אמאי צריך להביא בהמה אחרת באותה עצמה שיעשה זבחי שלמי' יתנה ויאמר אם אינה שלמים תהא תודה דהא המתנות הוו שיוין וגם האי תנא ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. ותירצו משום דתודה בעיא לחם וא"ל דמייתי נמי לחם דהא אין לחם לחוד בא נדבה וחולין בעזרה הוא עכ"ל. ומהשתא נראה מה שכת' הרמב"ם וז"ל בהמה שנמצא' מירושלי' ועד מגדל עדר וכמידתה לכל רוח אם נקיבה בת שנתו היא כונס' לכיפ' עד שתמות שמא חטאת היא היתה בת שתים יביאנה שלמים ויבי' עמהם לחם שמא תודה היא ע"כ. וליתא דבגמרא משמע להדיא שצריך להביא תודה בפני עצמה אף גבי נקיבה. מצא זכר בן ב' שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ועדיין לא כיפרו בעליו. מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום ומביא שתי בהמות ומתנה אם עולה היה זה עולה תחתיו ואם שלמים היה זה שלמים תחתיו ומקריב הא' עול' ונסכיו משל ציבור והאחת שלמים עם הלחם שמא תודה היה ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובזמנו הכל נזהרין וא"ת שמא אשם מצורע הוא או אשם נזיר הוא. אינו מצוי תמיד לפיכך לא חשו בהן עכ"ל:

ת"ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלים ופרש"י דכתיב וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך. אבל ר"י פי' הטעם גזירה שמא יגדל עדרים עדרים וה"נ אמרינן בפ' לולב הגזול דקאמר התם מעות מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין דברי ר"מ וחכמים אומרים על שחוטין מתחללין על חיין אין מתחללין ומסיק מחלוקת בזכרי' אבל בנקבות ד"ה אין מתחללין על חיין שמא יגדל מהן עדרים ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקיבות או לא דר"מ לא גזר ורבנן גזרי והא דקאמר אין לוקחין גזירה זכרים אטו נקיבות עכ"ל. ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם פי' רש"י כופין המוכר להחזי' הדמים דמקח טעות הוא שאלו ידע שהן מעות מעשר לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים ובמעות הוה ניחא לי' לאמטוייה. במזיד תעלה ותאכל במקום בירושלים. והקשו התוס' כמאן אתיא הך בריית' אי כרבנן הא אמרי אין מתחללין אפי' דיעבד ואי כר"מ אפי' לכתחלה מחללין דהכא איתא בהדיא במסכ' שבועות והא דנקט מתחללין במילתיה לאשמועי' דכוותייהו דרבנן דאפי' דיעב' אין מתחללין ותירץ ר"י דאתיא כרבנן ומיירי הכא בתמימה דחזיא לשלמים ולכך מתחללין בדיעבד ויביא אותה לירושלים ויאכלם בתורת שלמים והתם מיירי בבעלת מים דלא חזיא לשלמים ולכך אין מתחללין בדיעבד גזירה שמא יגדל עדרים עדרים עכ"ל אמר ר' יודא הא דבמזיד תעלה ותאכל במתכוון ולקחן תחלה לשם שלמים אבל במתכוון להוציא מעות מעשר שני לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם דקנסינן לי' למוכר דלאו עכברא גנב אלא חור' גנב. ופרכינן והאנן תנן ר' יודא אומר במזיד קידש ולא אמרינן משום קנסא ליבטל מאחר דליכא מקח טעות ומשני אשה יודעת שאין מעשר שני מתחללין על ידה ועולה ואכלתו בירושלים. ופריך והרי בהמה טמאה ועבדי' וקרקעו' דאדם יוד' שאין מעות מעשר שני מתחלל עליהן ותנן אין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות במעות מעשר ואם לקח יאכל כנגד' בירושלי' פי' הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהיו מחוללין על אלו ויעלם ויאכלם ולוקי מתניתין באשה חבירה דידעה שאין מעשר שני מתחלל ע"י קידושה ויאכל בירושלי' אבל סתם מוכר לא ידע שאין מעש' שני מתחלל על בהמה טמאה וכל זאת אליבא דר' יהוד' אבל אנו קי"ל כר"מ במעשר שני דבין בשוגג ובין במזיד לא יקדש גם אין הלכה כר' יהוד' בהאי בד"א דקאמר אלא כת"ק דאינו מחלק בין מתכוון לשם שלמי' בין מתכווין להוציא תו מסיק אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי לא אמרינן יחזרו דמים למקומן כי הא דלעיל ומוקי לה. כשברח. אבל לא ברח לעולם קנסינן למוכר דהוא עביד איסורא ולא לוקח כי לא עכברא גנב אלא חורא גנב והקשו בתוס' לפ"ז דאוקמינ' לי' בברח א"כ איך יכול הלוקח לחללם ולאכול כנגדן והרי אין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו כדאמר בפרק מרובה בשמעתא דצנועין דפרי' לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ופריך מהא דצנועין שהיו אומרים כל הנלקט מזה יהו מחוללין על מעות הללו אלמא דמשוה חלול להקד' ומשני כל המתלקט ופי' ריב"א דאין זה אלא קנסא דקנסינן ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר והרב ר' מאיר מפ' שאני הכי שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לאדם שלא בפניו דהא זכייה מטעם שליחות והרי כמו שליח הכי נמי אמרינן בנדרים דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו א"ד ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ע"כ לא מיבעיא לי' התם אלא משום דאמר ניחא לי' לאינש למיעבד בממוני' אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכות' אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכא שהרי הגזלנים עצמן אינן יכולין לתקן כלו' מה שביד' שהרי אינו שלה והוי גזל ולא נתייאשו הבעלי' וכיון דאינהו לא מצי עבדי והשתא ניחא שכשהמעות ביד המוכר יצאו לחולין אם יאכל הלוקח כנגדו אעפ"י שאין בידו דכיון שהוא זכות למוכ' יעשה לוקח שלוחו ויחללנו ע"כ ואף שאין בידי להכריע מ"מ פשטא דסוגיא משמע שאם לא ברח יחזירו הדמים למקומן ואם ברח מחללין על המעות והן יוצאין לחולין גם התוס' כתבו לקמן דסוגי' מוכחא טפי לפי' הרא' ולפירש ריב"א:

מתניתין המקדש בערלה ובכלאי הכרם ובשור הנסקל אפי' אם קדם ושחטו קודם שנסקל ובעגלה ערופה ובציפורי מצורע ובשער נזיר ובפטר רחם חמור אפילו קודם עריפה ובבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה ולפי מה שהוכחתי במרוב' סי' ב' דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן הן כר"ש א"כ לא קי"ל כהאי סתמא דאינה מקודשת וכתב הרא"ש מדברי התוס' במסכ' ע"ז פ' ישמעאל פי' רש"י דאיהו אסור לאתהנויי מהנך דמים לפי שהן דמי ערלה בידו אבל אשה שרי לאתהנויי שאינן דמי ערלה לגבי דידה ואעפ"י שנהנה במה שמתקדשת לו באלו גבי קדושי אשה לא החמירו כל כך ולא אסרו לוקח מהדמים מהני אלא כגון כלים ופירות שהוא דבר הניכר ונראה א"כ גבי קדושי אשה התירו משום ביטול פריה ורביה מודה רש"י דלדידי' נמי שרי מדאוריית' כיון דלא תפשי דמיהן וכן משמע בפ"ק דחולין גבי אומצא של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ומסיק משום דלא שביק היתרא ואכל איסורא ואם היו מחליפין אסורין אף מדאוריית' מה היו מרוויחין בחילוף וכן פרש"י התם דאע"ג דבחמץ של גוי דנחלף משלהם נמי איכא איסורא שהוא משתכר באיסורי הנאה מכ"מ כל מה דאשכחו היתרא טפי שקלי ונראה שדקדק רש"י לאסו' מדרבנן מהא דאמרינן בנדרים פר' השותפין בעי רמי בר חמא קונם פירות הללו על פלוני מהו בחילופיהן וכו'. ת"ש המקדש בערל' ובכלאי כרם וכו'. ודייק מדקתני בסיפא מכרו וקידש בדמיהן מקודשת. אלמא חליפי איסורי הנאה מותר ודחי דלמא לכתחלה הוא דלא הא אי עביד עביד. ותמ' א"כ מאי פריך בריש פרק בתרא דע"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מ"ט אלימא משום דאסירי הנאה שכרו אסור והרי ערלה וכלאי הכרם דאסירי בהנאה ותנן מכרו וקידש בדמיהן מקודשת. ומאי קשיא לי' הא אמרינן לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע לי' דאסור בין לדידי' בין לאחרים כמו ביין נסך הלכ' פריך ולאחרינ' אמאי אסור מ"ש מחליפי ערל' דשרי לאחריני כדאשכחן בהדי' גבי חמץ של נכרי שמותר לאחר הפסח מיד מפני שהן מחליפין ומה שמחלק רש"י בין כלים ופירות ובין קדושי אשה משום דכלי' ופירות הוא דבר הניכר ונראה או שהקילו בקידושי אשה משום מצות פרי' ורביה נראה לי שלא היה צריך לזה דקדושי אשה נמי לא שרו לכתחלה לקדושי בדמי ערלה אלא אם בדיעבד קידש בדמיהן מקודשת וכן פירות וכלים נמי אסור לקנות מדרבנן בדמי ערלה דאעפ"י דאסירי בהנאה לא תפסי דמיהן גזרו רבנן שלא יהנה מחליפיהן גזירה אטו הן עצמן אבל אם בדיעבד לקח בדמי אסורי הנאה פירות וכלים חליפים לא גזרו רבנן ושכרו אסור כמו יין נסך דאף חליפי שכר אסורין לכך פריך לי' ממכר וקידש בדמיהן מקודשת. וא"ת הא הני זוזי לאו דידי' נינהו שצריך להחזיר בדמים כיון שמכר לו אסירי הנאה. וי"ל דמיירי כשמכרו לגוי או לישראל והכיר בהו דהוי מעות מתנה ירושלמי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר' חגי בשם ר' זירא אמר שאין תופסין דמיהן א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל פי' לפיכך היא מקודשת לפי שאין תופסין דמיהן לאיסור ודייק מינה ר' חנינא שמקדשין בגזל דמאחר שאין דמיהן נכנסין תחתיהן לאיסור נשארו הן אסורין והמותר גזל הן בידו ואנן דקי"ל דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת צריך לאוקמי כדפרישית שמכרה לגוי או לישראל והכיר בהו וכו'. ואי לאו הירושלמי דמחשיב לי' גזל לא הוי קשיא לי מידי דלאו גזל הן בידו כי בתורת מקח בא לידו דאע"ג דמקח טעות הוא ישלם מביתו אבל הני זוזי להוצאה ניתנו ע"כ, והא דאין חליפין אסורי הנאה נתפסי' בדמים פריך בתלמוד' מנלן ומשני מדגלי רחמנא בע"ז והיתה חר' כמוהו כל שאתה מהייה הימנו הרי הוא כמוהי. מכלל דכל איסור שבתורה שרי וניליף מינה משום דהוו ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ע"ז הא דאמרן. שביעית מאי היא דתניא כי יובל היא קוד' תהיה לכם מה קודש תופס את דמיו. וכתב. הרא"ש וז"ל ומוכ' בשמעתין דהמקדש באיסורי הנא' דרבנן מקודשת מדאמרינן תניא המקדש בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא מיהו אשכחן בפ"ק דפסחים א"ר גידל המקדש בחיטי קרדנייתא משש שעות כו' אבל חולין שנשחטו בעזרה כל איסור' מדרבנן כו' והארי' וקצרתי וכתבתי כל הצורך בפ' אלו נערות מ"ה:

מסקינן בסוגיא עגלה ערופה מנלן אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בי' כקדשים ציפורי מצורע מנלן דתנא בי' ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר מבפנים בכל הקרבנות ונאמר מכשיר ומכפר מבחוץ מכשיר מבחוץ פי' מכשירי מבחוץ הן שהרי חוץ לעיר נעשית מצותה ולהכשיר את המצורע לבא במחנה מכפר בחוץ עגלה ערופה מה מכשיר ומכפר האמור בפנ' עשה מכשיר כמכפר פי' לא חלק בין אשם מצורע לשאר אשמות אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר תו מסיק איתמר ציפורי מצורע מאימתי אסורים ר"י אומר משעת שחיטה נאסרת פירש השחוטה והמשולחת מותרת ור"ל אומר משעת שחיטה נאסרת שתיהן עד שישלח המשולחת וניתרת בשליחה ור' יוחנן אומר משעת שחיטה. שחיטה הוא דאסרה ור"ל אמר משעת לקיחה מעגלה ערופה נפקא מה עגלה ערופה בחיים אף ציפורי מצורע מחיים ועגלה ערופה מאימתי נאסרת אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבירי לומר ירידת' לנח' איתן היא אוסרת ופריך אי מה עגלה ערופה משעת לקיחה לא מיתסרא אף ציפורי מצורע נמי משעת לקיחתה לא מתסרי ומשני הכי השתא התם אית לי' גבול אחרינא פי' ירידת' לנחל איתן היא הגורמת לה שם עריפה ואוסרתו הכא מי אית לי' גבול אחרינא פי' וכיון דילפינן לה איסו' מחיי' מעגלה ערופה ע"כ קיחה היא דגרמה. איתיבי' ר' יוחנן לרי' לקיש כל ציפור טהורה תאכלו לרבו' את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואי ס"ד מחיים אסורה לאחר שחיט' מבעיא ושקלו וטרו עד דמסיק כתנאי היא דתנא דבי ר' ישמעל נאמר מכשיר ומכפר מבפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ כו'. פי' סבר כתנא דבי ר' ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר סבירא ליה דמתסר מחיים כמכפר. ור"י ס"ל דלא יליף האי היקשא ויליף איסור לשחוטה כתנא דלעיל מזה אשר לא תאכלו וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דצפור השחוטה אינה נאסר' מחיים ומ"מ כתבו התוס' דס"ל דמשולחת נמי איסור משחיטת חברתה עד השילוח ואין לפרש משעת שחיט' בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא בציפורי מצורע דמשמע תרווייהו ע"כ ולענין עגלה ערופה פסק הרמב"ם והסמ"ג אחריו כר' ינאי דאמר ירידה לנחל איתן היא אוסרת וס"ל דר' ינאי קאי לכ"ע בין לר"ל בין לר' יוחנן דבעגלה ערופה כ"ע מודים שנאסרת מחיים ומדברי התו' לא משמע הכי שכתבו בסוגיא אהאי תנא דיליף מכשיר ומכפר כו'. תימא דהכא משמע דילפינן ציפורי' אסורים בהנאה מעגלה ערופה ובכריתות משמע דילפינן עגלה ערופה מציפורים. וי"ל דמעיקרא צריך למיליף ציפורים מעגלה ערופה מה עגלה ערופה אסורה לכל הפחות משעה עריפה אף ציפור דמשולחת אסורה לכל הפחות איסור דשייך בה והיינו ע"כ מחיים קודם שנשתלחה וכיון דאשכחן איסור מחיים במשולח א"כ שפיר יליף התם עגלה ערופה דנאסר מחיים מציפור המשולח ואח"כ ילפינן ציפור השחוטה דנאסרת אף מחיים דהיינו משעת לקיחה מעגל' ערופה ע"כ וא"כ לפי זה דקי"ל כר' יוחנן דלא ילפינן מכשר ומכפר א"כ עגלה ערופה גופא לא נאסרה מחיים וזו היא עיקור דעיקור קרא דאסירנא עגלה ערופה הוא מוערפו שם שם תהא קבורתה והיינו לאחר עריפה וקרא דכפרה דכתיב בי' בקדשי' לא בא לאסור מחיים כי עיקור הקרא בא להוציא את הטריפה כמו שפי' התוס' והכי אית' בפ"ק דחולין אח"כ ראיתי בפ' ששי דכריתות דמסקינן שם עגלה ערופה אמתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבא אמר לאחר טריפ' בשלמא לרבא מעידנא דאיתעביד בה מעשה אלא לרב המנונא מאימתי אמר ר' ינאי גבול שמעתי ושכחתי ירידת' לנחל איתן אוסרת' כו' ומסתמא קי"ל כרבא דהוא בתראי שאינ' נאסר' אלא משעת טריפה ועוד בסוף הסוגיא מסי' כתנאי ורב המנונא דרש מכשיר ומכפר והיינו כר' יוחנן דהכא וכן הלכה. והרמב"ם והסמ"ג לא דקדקו בסוגיא זו ושגגה הוא לפניהם שוב ראיתי בקרית הספר שהשיג נמי על הרמב"ם מסוגיא דכריתות תו מסיק באותו סוגיא איתיבי' ר' יוחנן לריש לקיש שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לשנייה והראשונה מותרת בהנאה ואי ס"ד מחיים אסורה הראשונה אמאי מותרת בהנאה א"ל הב"ע כגון שנמצאת טריפה בבני מעיים דלא חל עלי' קדושה כלל ע"כ. ומשמע לפי מה דקי"ל כר"י אפי' נמצאת טריפ' בשחיטתה האחרת מותרת אבל אם נמצאו שנקבו הדקין אין האחרת מותרת דאדרבא איכא למימר שמא אחר שחיטה באו ואסורה ותלמודא דקאמר כגון שנמצא טריפה בבני מעיה היינו ר"ל שנטלה או טריפה אחרת שוודאי היה משנולד ואף שמדברי התוס' משמע היכא שניקבו הדקין שנאמר בוודאי שנעשה קודם שחיטה דמ"ה לר"י מותרת אחרת אפשר דאיירי בענין שניכרת שהוא מכה ישנה שלא נעש' כהרף עין אחר שחיטה. אבל לעולם היכא דאיכא מינכרא אף לר"י האחרת אסורה כדפרישית תו מסקינן תניא ושלח את. פני השדה שלא יעמו' ביפו שהוא מקום שחומת' על הים ויזרקנה וגם לא יעמוד בגב' ויזרקנה למדבר ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה לתוך העיר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנ' חוץ לחומה ופי' רש"י כל שעומד בעיר וכו' דבשדה לא מהני שלוח. וכתב התוס' וקשה שהרי מצורע היה ונטהר חוץ לעיר שהרי אסור ליכנס לפנים מן החומה וי"ל דשמא אחר הכפרה הי' הכהן נושאה או הוא או שלוחו לעיר ומשלחו חוץ לעיר ע"כ. משמע מדבריהם דלגמר' ל"ק מידי דאפשר לפרש דה"ה בשדה נמי יוכל לשלח ולא צריך לעמוד בעיר כשמשלח ציפורי' ועומד חוץ לעיר צריך לשלח' שלא כנגד העיר וכן מצאתי בפסקי תוס':

מתניתין המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות כהונה במי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת אעפ"י שהוא ישראל. ומסיק אמר עולא טובת הנאה אינה ממון ומתניתין דקתני אעפ"י שהוא ישראל איירי שנפלה לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין וכתב הרא"ש וז"ל כת' הר"ח אע"ג דסלקא שמעתא דטובות הנאה אינה ממון מ"מ קי"ל דממון הוא דהכי מסיק רבא למתניתין דנדרים בפרק א"נ כהנים ולווים כהני' כו' דטובת הנאה כו' ומילת' דרבא עיקר וכן הלכה ע"כ וכן כתבתי בהגוזל קמא סי' ס'. תו גרסינן בסוגיא המקדש במי חטאת ובאפר חטאת כו' ורמיכהי הנוטל שכר לדון דיניו בטלין להזות כלומ' על הטהור ולקדש כלומ' לתת האפר על המים מימיו מי מערה כלומ' מים מכונסים ולהזאה מים חיים בעינן ואפרו אפר מקלה דהיינו כל סתם אפר שבא מן הקלוי באש ומפרקינן לא קשיא כאן בשכר הבאה כאן בשכר הזאה וקידש. ופרש"י בשכר הבאת האפר ממקום למקום ושכ' מילוי המים דמילת' דטרחא היא ורחמנא לא רמיא עליה דשרי למישקל אגרא ומקוד' ומתניתין דבכורו' בשכר קודש דליכ' טרחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל. והתור' אמרה ראה למדתי אתכם וגומ' מה אני בחנם אף אתם בחנם ומסיק דיקא נמי דמתניתין לאו בהזאה בקידוש קאי דקתני מי חטאת ואפר חטאת שעדיין אינם מעורבין והתם קתני להזות ולקדש ש"מ. ומפירש"י משמע דמקד' אותה בהאי שכר שראוי ליטול ממנה אבל לא בגוף המים והאפר והר"ן כתב וז"ל בשכר הזא' וקידש כלו' דכיון דשכר הבאה ומילוי שרי כשמקדשה בגופן אית לי' הנאה מינייהו שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן מחמת טורח הבאתן ומלוין כן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' חמישי מהל' אישות ולא כפי' רש"י ז"ל ע"כ ואין לי להכרי' עד יבא מורה צדק ויגאלנו במהרה בימינו:

הדרן עלך פרק האיש מקדש