ים של שלמה על קידושין א

האשה מתני' האשה נקנית לבעלה בשלשה דרכים וקונה את עצמה להיות ברשותה להינשא לאחר בשתי דרכים נקנית בכסף ובשטר ובביאה בכסף ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכן הלכה וכמה היא פרוטה של נחושת אחד משמנה באיסר האיטלקי של כסף פי' כשהאיסרים אינם מתייקרים ולא מתייזלי' אלא הם בערכ' הפשוט. וקונה עצמה בגט ובמיתת הבעל. והיבמה נקנית בביאה וקונה עצמה בחליצה ובמיתת היבם:

ומסיק בסוגי' ונתני האיש קונה. אי תנא האיש קונה. הוה אמינא אפי' בעל כרחך תנא האשה נקני' מדעתה אין בע"כ לא. תו מסיק מניינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה איקני' בחליפין אף אשה נמי איקניא בחליפין קמ"ל ואימא ה"נ. חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה כדאית' בפ' הזהב דקונין בכלי שאין בו ש"פ. ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקני' נפשה הלכך בטל לה לתורת חליפין בקידושין ואפי' בכלי שיש בו ב"פ אי יהיב לה בלשון חליפין לא מהני עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין ופירש"י לא מקניא נפשה בדידה תלי' מילתא כלומר משום דגנאי הוא לה. גם הר"ן פ' דאנן סהדי דאשה בפחות מש"פ לא מקני נפשה וליתא דא"כ אם פשטה ידיה לפחות מש"פ כגון בחליפין מי מקניא אלא עיקר כגירסת ר"ת אשה בפחות מש"פ לא מקניא דילפינן מכסף דעפרון דהוה שוה פרוט' וא"ה בטלה תורת חליפין לגבי אשה אפי' הוא ש"פ. ומסיק מניינא דסיפא וקונה את עצמה בשתי דרכים למעוטי חליצה סד"א דתיתי מק"ו מה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצא בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה. ואימא ה"נ. אמר קרא וכתב לה ספר כריתות ספר כורתה ואין ד"א כורתה. תו מסיק בכסף מנלן א"ר יהודא אמר רב דאמר קרא ויצאה חנם אין כסף אין כסף באמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימ' נערות ומצי למכתב ויצאה חנם אין כסף למה לי אלא לדרוש אין כסף לאדון זה ביציאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה כו' ומאי ניהו אב. ותנ' מייתי מהכא דכתיב כי יקח איש אשה אין קיחה אלא בכסף וכה"א כסף השדה נתתי קח ממני וילפינן קיחה קיחה בג"ש. ובעלה מלמד שנקני' בביא' ומניין שאף בשטר אמר קרא ויצאה והית' מקיש הוויי' ליציאה מה יציאה בשטר אף הוויי' בשטר ירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש אחריו וז"ל הדא דתימא בשטר בשטר שאין בו ש"פ אבל יש בו ש"פ כסף הוא ולפי הנראה שאין בזה צורך דאי ללמדינו דאפי' בפחות מש"פ הלא בברייתא בהדי' נאמר אפי' פחות משוה פרוטה כו'. וכן אמר רב א"ר נחמן כתב לה על הנייר כו' אפי' פחות מש"פ כו'. והביאו הרי"ף בהלכותיו וכן הרא"ש לכן נ"ל להשמיענו בא אפי' שטר פסול דאינה מקודשת מכח שטר כגון שלא לשמה או שאר עניינים כה"ג. מ"מ אי אית בי' ש"פ מקודשת דבקידושי שטר דעת' נמי אנייר וכן איתא בהדיא בטור וכן מוכח מסוגי' דפ' איש מקדש מדברי חכמים דשמין הנייר כו' כאשר הוכיח הר"ן ועיי' לקמן בפ' האיש מקדש סי' י"ג שמקדש במחובר או בקרקע לא מצינו להדיא מפורש אי בכלל שוה כסף או לא אכן הר"ן כתב מיהו איכא מאן דאמר ואע"ג דשוה כסף ככסף לענין קידושין. הכי מילי מטלטלין אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הוויה ליציאה. ומהך היקשא ילפינן קידושי שטר וכיון שמקשינן להדדי מקשינן נמי מה יציאה במחובר לא שאין כותבין הגט במחובר לקרקע כדאיתא בפרק המביא תנינא אף הוויי' נמי במחובר לא והביאו נמי ראי' ממה דאמרינן בפרק קמא דגיטין גבי האי דתניא התם בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דפרכינן עלה והא איכא מחובר ומשנינן מילתא דאיתא בקידושין קתני מילתא דליתא בקידושין לא קתני אלמא דמחובר אף בקידושין פסולין וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסולין בקידושי שטר הוא דמקשינן ליציאה אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה והכי מוכח לקמן בגמרא גבי בעיין דשטר אירוסין כתבו שלא לשמה מהו דאמרינן עליה מה הויה דכסף לא בעי לשמה אף הויה דשטר לא בעינן לשמה כלומר דלא בעינן שתהא צורת הדינר טבוע לשמה ואעפ"י שיש לדחות ראיי' זו ולומר דאפי' מקשינן הויה דכסף ליציאה אפ"ה אינן בדין דניבעי שיהא הדינר טבוע לשמה שהרי אינה מתקדשת מפני טבועו אלא מפני שווי' דאע"ג דמקשינן הוויות להדדי לגמרי מקשינן להו כדמוכח בהדיא. אפ"ה כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ומדברי התוס' פ"ק דקידושין דף ה' ד"ה שכן פודין בו הקדשות כו'. שם איתא להדיא שמקדשין בקרקע או בכל דבר המחובר. ותמה אני על הגאון שלא הביא דברי התוספת ההם ובתוספו' דמכילתין מוכח בהדיא שאם קידש במחובר מקודשת מסתברא דהוי קידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל:

אמר רב הונא חופה קונה מק"ו פי' מה כסף שאין גומר להיות כאשתו ליורשה ולטמא לה אפ"ה קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ומסיק מבניינ' משלשתן מכסף שטר וביאה ופריך תלמודא מה להצד השוה שבהן שהן בע"כ. ומשני רב הונא כסף מיהא באישות בע"כ לא אשכחן פירש על שלשתן מה להצד השוה שבהן שהן בע"כ ביאה ביבמה שטר בגט אשה כסף גבי אמה העבריי' שמוכר אותה האב בכסף בע"כ לאמה. משא"כ בחופה שלא מצינו שום בע"כ והשיב רב הונא כסף באישות לא אשכחן בע"כ פי' אעפ"י שמצינו בע"כ אצל כסף לענין מכירת בתו אבל לענין קידושין שהוא אישות לא מצינו שם בע"כ גבי שטר וביאה וא"כ אמרינן כסף יוכיח וכו'. ומסיק רבא שתי תשובו' בדבר חדא דשלש תנן וארבע לא תנן ועוד כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין כו' וגמרינן חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין. א"ל אביי הא דקאמרת שלש תנן וארבע לא תנן תנא מילתא דכתיבי בהדיא קתני מלתא דלא כתיבי בהדי' לא קתני. ודקאמרת כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין רב הונא נמי הכי קאמר ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה וכתב הרא"ש וז"ל. וכתבו התוס' דלא כרב הונא מדפריך סתמא דתלמודא לעיל ולרב הונא דאמר חופה קונה משמע דרב הונא הוא דקאמר הכי ולא סבירא כוותי' ואע"ג דתלמודא אית לי' לעיל הך סברא דרב הונא דכסף מיהא בע"כ לא אשכחן באישות וה"מ כדבעי למיליף כסף משטר וביאה וכיון דלא אשכחן כסף בע"כ באישות כמו בשטר וביאה חשיב פרכא ולא ילפינן מינייהו דאין הלמד שוה למלמד אבל רב הונא דיליף חופה מכסף שטר וביאה ואיכא למפרך שכן ישנו בע"כ אעפ"י שאין בפרכא שוה בכולן דמקצתן הוי באישות ובמקצתן שלא באישות פרכינן שפיר דעל מה הצד פרכינן כל דהו ורב הונא סבר דאפי' פרכא כל דהו לא חשיב. ורבא דאמר ב' תשובת בדבר לאו משום דס"ל כרב הונא דהאי לא חשיב פרכא שכן ישנו בע"כ דכיון דכסף באישות לא אשכחן ולכך מהדר לפרוכי פרכא אחריתי אלא לפ"ד רב הונא קאמר וגם רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רב הונא משום דס"ל דלאו הלכת' נינהו וכן פסק הרמב"ן דלא כרב הונא דהקשה רבא על דבריו אע"ג דשנינו אביי הלכתא כרבא ועוד דשנויי דאביי לאו אליבא דהלכתא סלקי האי דקאמרינן מילתא דלא כתיבי בהדי' לא קתני ליתא דהא קתני במתניתין במיתת היבם ואמרינן לקמן דאתי' לן בק"ו מאשת איש אע"ג דלא כתיב בהדיא קתני לה במתניתין והא דקאמר אליבא דרב הונא חופה שגומרת אחר (זמן) כסף אינו דין שתקנה איכא למיפרך דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה לגמור אינו גומרת אלא אחר כסף אף לקנות לא תקנה אלא אחר כסף. אבל לזה הסכימו כל הפוסקים כרבינו חננאל ז"ל שכתב והא דרב הונא ספק היא דהא פרקי כל מה שמקשי עליה. והר"ן נמי כתב שהרמב"ן גופא מספק בדבר וכו'. והאריך וכתב מאחר שר"ח מספק אותה אי אפשר להקל אבל מ"מ קשה בעיני איך עולה לנו לספק מאחר דקי"ל דאמרי' דיו אפי' היכי דמפריך ק"ו א"כ הלא אינו דיו כמ"ש הרמב"ם דאמרינן דיו אסוף דינא מה חופה גומר אחר כסף אף אינו קונה אלא אחר כסף. ולי נראה דאין זו דיו כלל דאין שייך קנין אחר קנין דאין קנין לחצאין אלא גומר נישואין אחר קנין והכי מיליף מה כסף שאין גומר כלל מ"מ קונה. חופה שגומרת אחר קנין מכ"ש שקונה ומ"מ אינו קונה וגומר דבהא איכא למפרך דיו אתחילת דינא מה כסף אינו אלא קונה ולא גומר אף חופה כן ולפי זה חופה בלא כסף אינו אלא קונה וצריכ' נישואין אחרים וא"ל מה יועיל חופה אחרת מה אולמי דהך מהאי כמ"ש בתוס' על כסף אחר כסף וה"ה כסף אחר שטר היינו משום שדין כסף ושטר אין דינו אלא שיקנה ולא שיגמור אבל חופה שדינו שגומר אלא שחופה בלא כסף אין גומר מכח דיו א"כ חופה שנייה גומר שפיר כדינו לרב הונא. אבל מ"מ לפי מה דלא קי"ל כרב הונא וא"כ שמא חופה לא קני' כלל וא"כ בלא קידושי' לא מהני כלל אכן קידושי' שנעשו בטעות והי' לשם חופה אין צריכה חופה ואף דא"ל עכשיו. מ"מ אין צריכ' חופה אחרת דהלכתא כרב הונא שקונה חופה א"כ אין חשש ואם חופה אין קונה א"כ ניליף ק"ו להיפך שכסף גומר אחר חופה ויקדש אותה אח"כ בכסף. ומה חופה שאינה קונה גומר אחר כסף. כסף שקונה ק"ו שגומר אחר חופה משום דאיכא למידי' דשפיר חופה קונה. אבל מ"מ אינו גומר כדפרישי' אבל מ"מ כתבתי בפ"ק דכתובות סי' ט"ו דאין צריכה לא אירוסין ולא חופה אחרת כלל. (אני מסתפק בכל ספק קידושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאי אפשר לומר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למידק העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא).

תנו רבנן בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתי הרי זה מקודשת. אבל האשה נתנה לו ואמרה לו הריני מקודשת לך הריני מאורסת לך הריני לך לאנתו אינה מקודשת ודייק מרישא טעמא דנתן הוא ואמר הוא. הא נתן הוא ואמר היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה אינ' מקודשת טעמא דנתנה היא ואמרה היא אינ' מקודשת הא נתן הוא ואמר' היא מקודשת. ומתרץ ה"ק נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת. נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישי' מדרבנן שאם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם שמא לא היו הראשונות קידושין וחלו קדושי שני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני וכתב הר"ן ז"ל והאי לישנא דאמרינן ספיקא הוא דחיישינן מדרבנן מספקי לי טובא דכיון דספיקא הוא ה"ל ספיקא דאורייתא והיכי קאמר דחיישינן מדרבנן הא מדאורייתא נמי איכא למיחש. ורב אלפ"ס ז"ל כתב בלשון זה בהלכות ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וצריכה גט ולא כתב וספיקא היא ונראה דס"ל דכי אמרינן ספיקא הוא לאו דווקא דמדינא פשיטה דלא הוו קידושין כיון דאמרה היא אלא שחכמים החמירו בדבר ועשאוהו כספק. ולישנא דספיקא לא אתי שפיר והרמב"ם ז"ל כתב בספר הנזכר נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת בספק ולא הזכיר מדרבנן כלל אלא ספק קידושין ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאי אפשר לומר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן בי' העמד על חזקתו והסכימו בו כל גדולי אחרוני' ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו ה"נ מדינא אית לן למימר הכי ותהא מותרת לינשא אלא מפני חומרא דא"א אסרוה מדרבנן ומ"ה אמרינן הכי דספיקא הוא וחיישינן מדרבנן אבל רב אלפס ז"ל כתב לקמן בפרקין בבעייא דרב מרי בכלב הרץ אחריה דסלקי בתיקו וה"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ וכן נראה עיקר בעיני דהכא ספיקא מדאורייתא וחיישינן מדרבנן לאו דוקא אלא כלומר מאחר שאין וודאי קידושין מדאורייתא אלא מספק ואזלינן לחומר' קאמר וחיישינן מדרבנן כלומר להצריך גט. לכן נראה בעיני עיקר שלא להקל אף כי הטור כתב סתמא ספק הוא וכתב הוא כדברי אביו הרא"ש שתפס לשון הרי"ף וחיישינן מדרבנן ונ"מ שאם קדשה השלישי קידושי דאורייתא אחר מיתת הראשון שצריכה גט מן השלישי דשמא קידושי הראשון הוו קידושי דאורייתא וקדושי השני לא חלו ונמצא שחלו קדושי השלישי משא"כ אי צריכה גט מן הראשון מדרבנן אף שאינו קדושין כלל א"כ קדושי השלישי לא חלו כלל. ועוד איכא נ"מ אי מת השני ויש לו אשה אחרת ואותה הספיקה היא ערוה ליבם דאינה פוטרת צרת' לגמרי אלא חולצת ולפי ענין זו איכא נ"מ אפי' גירשה השני ויש לו אח מן האם ואח"כ נשאה אחיו מן האב אותה אשה של אחיו מן האם ונפלה לפניו אותה אשה ועוד אשה אחרת דאם היה קידושי השני קידושי' גמורין א"כ הוי גרושת אחיו ופטור מן החליצה משא"כ בספק שאפי' היא צריכה חליצה:

(וכתב הרא"ש דאיירי שלא דיבר עמה מתחלה על עסקי קידושין דאלו דיבר עמה מתחלה על עסקי קידושין אפי' נתן לה בשתיקה מקודשת כדאית' לקמן ובשביל אמירתה בוודאי לא גרע):

והיכא שנתנה היא ואמר הוא מחלקינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת ובאינו חשוב שאינה מקודשת. וכתב הרא"ש וז"ל והא דפשיט' לי' לרבותינו ז"ל לפרש דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת כלל משום דעיקר קיחה היינו נתינת כסף ובעינן כי יקח איש. אבל מלישנא דגמרא ליכא למידק מדלא הזכיר התלמוד נתנה היא ואמר הוא מקודשת אלמא ס"ל דלא הוו קידושין כלל דאיכא למימר משום דלא פסיק' לי' דהא באדם חשוב מקודשת וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט ע"כ. והר"ן בוזי כתב דאיכא לדקדק דמנ"ל דבנתנה היא ואמר הוא דפשיטא לן דבאינו אדם חשוב דלא הוו קידושין דלמא בדידי' נמי מספקא לן כי היכי דמספקא לן בנתן הוא ואמרה היא ואיכא למימר דלא דמי דבשלמא נתן הוא ואמרה היא כיון דבשעת נתינה אמרה היא והוא שתק הרי הוא כמסכים לדבריה כשם שהיו אומרים בנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא דשתיקה דידה כהודאה. וכאן נמי כיון שהוא שותק בשעת נתינה י"ל שהוא מסכים לדבריה ואעפ"י שלא פירש הוה לי' כמדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה קדושיה ולא פירש דקי"ל כר' יוסי דאמר דיו הלכך איכא למידק דה"ל כנתן הוא ואמר הוא אבל נתנה היא ואמר הוא כיון שאינו חשוב ליכא למימר דקרינן ביה כי יקח כלל ומשום הכי ליכא לספוקי דלהווי קידושין. והא דאמרינן נתן הוא ואמרה היא דספק קידושין הוא כתב הרא"ש דווקא בשלא דיבר עמה על עסקי קידושין. אבל דיבר עמה על עסקי קידושיה לא גרע מאלו נתן לה בשתיקה דבשביל אמירתה לא גרע וכ"כ הטור. וכתב עוד וז"ל וכתב הרמ"ה מכ"ש אם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוי וודאי קידושין אפי' אם אין עסוקין באותו ענין. והנה מה שכתב אפי' אם אין עסוקין באותו עניין לאו דווקא קאמר דה"ה אפי' לא דיבר עמה על עסקי קידושין והרמ"ה שהזכיר עסוקין באותו ענין העיקר תפס דלא מהני דיבר עמה על עסקי קדושין אלא עסוקין באותו ענין כדלקמן והיכא שאינן עסוקין באותו ענין דאינה מקודשת. נראה בעיני דאין כאן בית מיחש כלל להצריכה גט מספק ועיין בפרק האיש מקדש סימן י"ח גבי חיישינן לסבלונות אבל בעל הלכות גדולות ז"ל כתב דנתנה היא ואמר הוא נמי ספיקא ולא נראין דבריו:

אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתי הרי זו מקודשת הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש פי' אין כאן אפי' ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה ואין חילוק דיבר עמה מתחלה על עסקי קדושיה משום דהני לישני גריעי. וכן בגירושין נתן לה ואמר לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ה"ז מגורשת איני אישך איני בעליך איני ארוסיך אין כאן בית מיחוש פי' אף לפסלה לכהונה. אמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות פי' בית יד אחיזת הדבר אע"פ שאינו מוכיחות אחיזת לשון גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן הוון ידים פירש ואמר דלדידה קדשה והתנן האומר אהא פי' אהי' הרי זה נזיר והווינן בה ודלמא אהא בתעני' קאמר ואמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו פי' דודאי אהיה אני כזה קאמר טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא אלמא בעינן הוכחה הכא במאי עסקינן דאמר לי. אי הכי מאי קמ"ל הני לישנא בתראי פי' לישנא בתראי דקא' בהו אין כאן בית מיחוש בין בקידושין בין בגירושין קמ"ל הכא כתי' כי יקח ולא שיקח את עצמו והכ' כתיב ושלח' ולא שישלח את עצמו. והקשו התוס' ותימא דהכא משמע דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ובריש מסכ' נדרים אמר האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש ממך מורחק אני ממך שאינו אוכל לך שאינו טועם לך אסור וקאמרי' עלה בגמר' אמר שמואל בכולן עד שיאמר איני אוכל לך שאיני טועם לך ומסיק מ"ט דלמא מודרינא ממך דלא משתעיינא בהדך משמע מופרש אני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מורחק אני דלא קאמינא בד' אמות דילך משמע. ופריך לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומשני שמואל אוקי מתניתין כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לאו ידים מדקאמר שמואל אוקי מתניתין כר' יהודא מכלל דהוא לא סביר' לי' כוותיה אלא ס"ל דהוון ידים ואין לפרש דשמואל מוקי מתניתין כר' יהודא וסבר לי' כוותיה מדאמר בתר הכי מאי דוחקי' לשמואל לאוקמי מתניתין כר' יהודא ומאי קשי' אמאי דחיק ומוקי מתני' כר' יהודא משום דס"ל כוותי' לכך מוקי כר' יהודא אלא ודאי קים ליה דהוו ידים ועוד דאמר בגטין גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודא אומר ודן די יהוו לך מינאי. הוא גופו של גט ופליגי רבנן עליה ושמואל סבר כרבנן תירצו די"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי לא משמע כלל דמקודשת לי קאמר דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו וידים שאין מוכיחות כלל כי הני וודאי קאמר שמואל לאו ידים. אבל בהאי דנדרים הוי מוכיחות וכן ההי' דגיטין דהרי את מותרת לכל אדם דהוי גופו של גט נמי הוי ידים מוכיחות דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו כו' והנה עיקר הקושי' שבנה עליו היסוד ליתי' לפי דברי הר"ן שכתב בפי' בנדרים וז"ל אין שמואל מוקי למתניתין כר' יהודא כלומ' אין וודאי הכי ס"ל לשמואל דמוקי למתניתין כר' יהודא וכו'. וכי תימא א"כ היכי מקשי ואמאי דחיק שמואל ומוקי למתניתין כר' יהודא נימא דמשום דהכי ס"ל לאו קושי' היא דאי לאו דדייק שמואל ממתניתין דאסיק כר' יהודה לא שביק רבנן ועביד כר' יהודא והכי מוכח בפ' קמא דקידושין דמוקי ליה לשמואל הרי את מקודשת דאמר לי אלמא שמואל גופיה כר' יהודא ס"ל דבעינן ידים מוכיחות גם תמי' בעיני דלפ"ד התוס' דשמואל מוקי מתניתין כר' יהודא ולי' לא סבירא לי' וא"כ הלכתא כשמואל וידים שאינן מוכיחות הוו ידים וזה הוא תימא דהא אסיק תלמוד' להדי' דפליגי אביי ורב' דאביי ס"ל ידים שאינן מוכיחו' הווין ידים ורבא ס"ל דלא הווין ידים ומסתמא הלכה כרבא ואינה קשה מהאי דפסק שמואל כרבנן דר' יהודא גבי גיטן משום דהוו ידים מוכיחות שפיר דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו כדמסיק התם להדיא דרבא אמר אנא דאמרי אפי' כרבנן דלא אמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו. גם הרא"ש בפ' קמא דנדרים פסק כשמואל וכרבא דהתם ואין להקשות א"כ אמאי מוקי שמואל למתניתין כר' יהודא לוקמי כרבנן ושמא דאף רבנן מודו הכ' דבעינן ידים מוכיחות ולא פליגי אלא בגיטין משום דהוי ידים מוכיחות לפי שאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אין זו קושי' לפי שלא כדברי רבנן ס"ל דבעינן ידים מוכיחות כ"א כדברי ר' יהודא ע"כ מוקי למתניתין הכי וכך ס"ל הלכתא כהאי דמתניתין אבל בעיקור דינא ס"ל אף הוא כרבנן. ועוד נראה בעיני לומר הא דקאמר התם שמואל מוקי למתניתין כר' יהודא היינו משום דאליבא דאביי דס"ל דידים שאין מוכיחות הוי ידים איהו בוודאי אינ' מחלק לומר דווקא גבי גיטין הוא דס"ל לרבנן הכי אלא אדרבא קאמר בנדרים ואביי אמר אנא קאמרינא אפי' לר' יהודא ע"כ לא קאמר ר' יהודא דבעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דבעינן כו' וליכא וא"ל א"כ היאך מוקי מתניתין כר' יהודא הא איכא למימר דלא קאמר ר' יהודא אלא בגיטין ומשום כריתות בעל כרחך תנא דמתניתין לא סבירא ליה הכי דאם כן לא אתי' סתמא דמתניתין כמאן. ומ"מ נראה שצריכין לחלק בדברי התוספו' דגבי קידושין בלא לי לא הוי ידים כלל דאל"כ מאי דייק אהא בנזיר דשאני התם דאינו מוכיחות כלל אם לא שנזיר עובר לפניו ובפרט דאיכא גירסא ליה להדי' בנזיר דמסקינן התם אהא דקאמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומשני עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות לכל הפחות. אבל אין עובר לפניו אפי' שאין מוכיחות לא הוי א"כ בע"כ צריך לומר דגבי קדושין נמי כשלא אמר לי דלא הוי אפי' ידים שאין מוכיחות ועוד הוסיף הרא"ש וכתב וז"ל הלכך אפי' לאביי דאית ליה ידים שאין מוכיחות הווין ידים מודה הוא בקדושין שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הויין קדושין משום דלא הוי הוכחה כלל והשתא ניחה דכי אמר ליה רב פפא לאביי לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחית הוויין ידים לשני ל' אביי דאמר לי ואמאי נידחק אביי לשבישי מילת' דשמואל ולהגיה דבריו ולאוקימי שמואל דלא כוותיה וכי לא ניחא לי' טפי להעמיד דברי שמואל כהווייתו ויסבור שמואל כוותיה אלא וודאי משום דמודו כ"ע בקידושין אי לא אמר לי דלא הוי יד כלל לפיכך הוצרך להגיה דבריו בדאמר לי וכתב עוד הרא"ש ובלאו הכי קי"ל כהאי סוגי' דנדרים דפליגי אביי ורבא בידים שאינן מוכיחות דאביי סבר דהוויין ידים ורבא ס"ל דלא הוויין ידים וקי"ל כרבא א"כ לפי זה צ"ל מתניתין דקתני דאמ' אהא הרי זה נזיר ואוקמי שמואל בנזיר עובר לפניו דאז הוי מיהא יד לידים שאינם מוכיחות הוי ידים וכמו שפי' רש"י בפ' בתרא דנדרים דא"כ קשי' מתניתין לרבא דס"ל דידים שאינם מוכיחות דלא הוי ידים ולהכי פירוש' אליבי' כשנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במידי והוי ידים מוכיחות ואם אין נזיר עובר לפניו אפי' יד לא הוי ולפי סוגיא דווקא בקידושין הוא דבעינן לי דאם לא אמר לי אפי' בית מיחש ליכא אבל בגירושין לדברי הר"ן אפי' לא אמר מנאי אלא מגורשת או משולחת סגי בין באמירה בין בכתיבת הגט והיינו טעמא דסמכינן אסוגי' דנדרים דקאמר רבא אנא דקאמרינן אפילו לרבנן כו'. והא לך לשון הר"ן ולענין הלכה קיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והיכי דאמר לה לי כדשניין דהא מלתא דפלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דנדרים ורב' הוא דאמר לא הוי ידים וקיימא לן כוותי' וכיון דמסקינן ברישא בדאמר לה לי משמע לכאורה דדכוותי' בסיפא נמי גבי גט דאמר מינאי אבל הרב אלפסי ז"ל הזכיר בקידושין לי ולא הזכיר בגירושין מנאי ונותנין טעם לדבריו דכיון דכתי' בגיטין מנאי דתו לא צריך ולא נר' שיהא זה דעתו שהוא לא הזכיר בגירושין אמ' לה הרי את משולחת כו'. אלא כך כתב וכן בגירושין הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו'. נראה שהוא בלשון הכתוב בגט. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ד מהלכות גירושין בלשון הזה כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זו מגורשת אבל אם כתב איני בעלך אין זה גט שנא' ושלחה ולא שישלח את עצמו ע"כ. נראה מדבריהם שהם סוברי' דמה דאמרינן וכן בגירושין וכו'. והוא הלשון הכתוב בגט דאפי' בגט לא בעי' מנאי ולפי' נראה לי שהרב אלפסי ז"ל סומך בזה על הסוגי' דפרק קמא דנדרים דאמרינן התם גבי פלוגת' דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות לימא בפלוגת' דרבי יהודא ורבנן קמפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודא אומר ודן דיהוויין ליכי מנאי ספר תרוכין וכו'. דאביי אמר כרבנן ורבא כר' יהודא ודחינן אמר לך אביי וכו'. ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים אלמא איכא למימר אפילו לרבנן דאמר לא הוי ידים בגט לא בעי' מנאי הלכך נהי דקי"ל כר' יהודא דבעינן ודן כדמוכח במגרש דאיבעיא לן התם אי בעינן ודן או לא ולא איפשטא והביאה שם הרב אלפסי ז"ל בהלכות אפשר דמסתבר טעמי דר' יהודא משום דאי לא כתב ודן אמר לי בדיבור גרשה ושטרא ראיה בעלמ' כדאית' התם והוו להו ידים שאין מוכיחות ולא מסתבר טעמיה במינאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו הלכך נקטינן בי' כרבנן דכיון דאפש' דרבא אמר כותייהו לא שבקי כללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולפיכך הזכירו הרב והרמב"ם ז"ל בקידושין ולא הזכירו מנאי אפי' בכתיבת הגט אבל הרמב"ם ז"ל טעה שהוא סובר דאפי' ודן לא בעינן ואכתוב בזה במסכת גיטין בס"ד ע"כ. ודקדוק קלוש וחלוש הוא מה שכתב הרי"ף מקודשת לי היינו שהוא גמר הדיבור של הרי את מקודשת. אבל מנאי אינו גמר הדיבור של מגורשת או משולחת אלא הוא ענין בפני עצמו ודן די יהוי ליכי מנאי וסמך על סוגי' דגמרא דפ' המגרש דמסקנא דבעינן ודן וה"ה מינאי דבתרוויהו פליגי כמו שפירשו התוספו' וכן הר"ן גופי'. ומאחר דפליגי בתרווייהו פליגי מכח ידים מוכיחות א"כ מנלן לחלוקי בינייהו בפרט מאחר שלא מצינו שום רמז בתלמוד דאיכ' לחלוקי בינייהו ע"כ נראה לדעת הרי"ף והרא"ש בעי' תרווייהו ומעכבי ולשם בגיטין אי"ה נאריך בזה ומ"מ נראה אם לא אמר בשעת מסירת הגט ממני דכש' בדיעבד לכל הדיעות דסמכינן אכתיבת הגט שכתב בו ממני ועוד מן הדין אפי' בהרי זה גיטך לחוד סגי. ומה שכתבתי שאם לא אמר לי דלא הוו קידושין כלל אפי' לחומרא לא בעינן גט. וכן האריך הרא"ש בתשובה והטור הביאה באה"ע בסי' ל"ו ודווקא כשלא דיבר עמה על עסקי קידושין כאשר כתב הרא"ש וכתב הטור בשם הרמ"ה אבל אם קידש תחלה אשה אחת קידושין גמורין ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות נינהו וחוששין לקידושין ע"כ. ודווקא חוששין קאמ' אבל קידושין גמורין אינו והיינו טעמא משום דמדמי לי' לנזיר עובר לפניו מוכח מילתי ודאי דאהא אנזיר קאמר אבל הכא כיון שקידש לעצמו אחרת בפניה כי אמר לאחרת תהא מקודשת לא מוכחי מילת' כולי האי דלעצמו קאמר דאפשר דלחבירו הוא רוצה לקדשו ובפרט שהיא סבר' קידש אחת ותרתי למה לי' הלכך ספיקא היא עכ"ל הקארו שם ויפ' כתב. כתב הריב"ש בתשובתו על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קידושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דיבור שלם דכיון שנזכר שהוא הניתן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת ולא שביק אינש מצוה דנפשי' ומידי דרמי עלי' ואפי' ידענו שהוא נעשה שליח והיא נעשה שליח לאחרת אפ"ה אמרי' דלא שביק אינש מידי דרמי עלי' ועביד מידי דלא רמי עלי' ע"כ ולאפוקי מה שכתב המרדכי בסוף הג"ה דגיטין בבחור א' היה מדבר עם יהודית אחת להלוות לו מעות על קרס של כסף והראה לה הקרס ואח"כ אמר לה תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך התחילה לשחק וחז' ואמר לה והרי הוא לך לשם קידושין ממש בזה הלשון אמר לה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי בזה הקרס והנה הח"ר נתן מורה בה להתירה ותפס לו בשיט' דגמרא פרק דקידושין. אמר שמואל בקידושין נתן כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת ופריך לימא קסבר שמואל ידים שאינם מוכיחו'. ומסיק הב"ע דאמר לי ופליאה דבר זה בעיני מי גרע מאלו שתק ולא אמר לה לשם קידושין מהני כיון שהי' מדבר עמה על עסקי קידושין דהא פסקינן כר' יוסי דאמר הי' מדבר עמה על עסקי גיטין וקידושין ונתן ולא פירש מידי. והכא נמי הרי היה מדבר עמה ששאל לה כדלעיל וכו'. והאריך הרבה לשם ומשמע דס"ל דאי לאו שהיה מדבר עמה מתחלה על עסקי קידושין לא הוו קידושין במה שאמר בשעת נתינה הרי הוא לך בתורת קידושין. ואולי יש לחלק בין אמר הריני נותנו לך ביד בין הרי הוא לך. ובזה יתיישב במה שהכשיר בקידושין משום שהי' מדבר מתחלה כו'. הלא בתחלה ג"כ לא אמר אם תרצי להתקדש לי אלא להתקדש כו'. אלא מאחר שאמר אם תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך משמע שהוא המקדש כמו שאמר הריני נותנו לך:

דין דקי"ל ידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים הלכך המודר הנא' מחבירו ואמר מורחק אני ממך או מופרש או מודר אני ממך אינו אסור ממנו בהנאה עד שיאמר בכל שאינו אוכל לך היום. המקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת לי ואם לא אמר לי אינה מקודשת ואינה צריכה גט אפי' מכח חומרא. אבל אם מגרש אשה ואמר הרי את מגורשת או משולחת ולא אמר מנאי הוה מגורשת בדיעבד. אבל לכתחלה צריך לומר מנאי. וגבי קידושין נמי אם דיבר לה מתחלה על עסק קידושין וקידש אותה אח"כ אע"ג דלא אמר לי או אפי' ה"ז מקודשת לגמרי קידושין ואם קידש מתחלה אשה אחת בקידושין גמורין ולאחר זה אמר לאשה אחרת בפניה הרי את מקוד' ולא אמר לי הוי קידושי ספק. ואם נתן לאשה טבעת ואמר לה בשע' הנתינה הריני נותנו לך בתורת קידושין אף שלא אמר להיות את מקודשת לי הוי מקודשת לי' קידושין גמורין אבל אמר לאש' הרי לך טבע' זו לשם קידושין אינה מקודשת אם לא שאמר לה מתחלה תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך דאז מקודש'. ואם נותן לה מיד אפי' לא אמר לה כלל דבר מקדושין ואם הוא אז אומר לה הריני אישך או ארוסתך אעפ"י שאומר' בכל לישנא מעלי' דיכול לאומרה אינו מקודשת. וכן בגירושין. ואם נזיר עובר לפני' ואמר אהא אף שלא אמר אהא נזיר הרי זה נזיר:

דין זה שייך קודם סי' ד':

ת"ר הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת וכתב הרשב"א בתשובה אין אשתי כנשואתי שאלו אומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה ע"כ. איבעיא להו מיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי לקוחתי מהו. פשוט מיהו חדא דתניא האומר לקוחתי מקודש' דכתיב כי יקח איש אשה. וממילא כל הני לא איפשט דאזלינן לחומרא. ובמרדכי ס"פ האיש מקדש כתב מהר"ם בתשובה דה"ה אם אומר אהובתי יש לחוש ע"כ. שוב מסיק איבעיא להו חרופתי מהו ת"ש האומר הרי את חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ופריך וכי יהודא הוי רובא דעלמא. ומשני דה"ק האומר את חרופתי ביהודה הרי זו מקודשת שכן קורין ביהודה כו'. וכתב הרא"ש וכן בכל הלשונות של אירוסין שבכל מקום ומקום אבל הני לישני דברירא לן דהוי לשון קידושין לאו כל כמיניה למימר לא הוי ידענ' דהוי לשון קידושין וכל אלו הספיקות איירי שהיו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם לאו אין בהם ממש דאמרינן מנא ידעה והנה מה שכתב שה"ה בכל הלשונו' וכו'. אומר אני דכ"ש הוא דאפי' חרופה שבלשון המקרא אין לשון קידושין להאי תנא דמוקי קרא בשפחה כנענית שאין קידושין תופסין בה והוי בע"כ לשון יחוד כמו שפי' רש"י אפ"ה ביהודה הוי לשון קידושין ולשון הפסוק לחוד ולשון בני אדם לחוד מכ"ש שאר לשונות שאינ' כנגד לישנ' דקרא דאזלינן אחר לשון בני אדם רק שתכוון אותו לשון וז"ל הטור וכן בכל לשון שמשמעתו לשון קידושין וודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין ע"כ ונראה בעיני אפי' הני לישנא דוודאי הוי לשון קידושין אפ"ה בעינ' שתדע שהוא לשון קידושין וא"ל לא מהני וכן יראה לשון הטור וז"ל וכ"ש אם אמר לה לשון קידושין וודאית אלא שאינה מבינה דהוי קידושין אם הי' מדבר עמה על עסקי קידושין כו' וז"ל המגיד משנה. ודע שאלו הלשונות מועילים והוא שתהא האשה מכרת בה אעפ"י שאינו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם אומרת שאינה מכרת בהם כיון שלא אמר לה לשון הקידושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא הי' מדבר עמה על עסקי קידושיה אינה מקודשת. אבל אם מדבר עמה על עסקי קדושיה וודאי לא גרע מאם שתק ולא א"ל כלום שהיא מקודשת. וכל זה מתבאר בדברי הרמב"ם וכך העלה הרשב"א ז"ל מה שכתב הרא"ש דבלשון וודאי של קידושין לאו כל כמיני' לומר לא הוי ידענ' כו'. היינו דווקא לגבי איש המקדש דסתמא דמלת' דהמקדש ידע בטוב אבל גבי אשה המתקדשת בעינן שתדע. שמעתי בשם הרשב"א שהפריז על המדה וכתב שבזמן הזה כולן לא הוי קידושין אם לא הרי את מקודשת לי ולא נהירא דאף האידנ' הרבה מבינות לשון הקודש אלא דווקא באמרה שלא ידעה וכדמשמע מלישני' של המגיד משנה וכן עיקר. ולענין חרופתי כתב הרמב"ם האומר חרופתי מקודשת משמע בכל מקום וכתב הר"ן טעם לדבר וז"ל משום דקי"ל כר' עקיבא בחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר וראיתי שהוקשה היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתי' בחצי' בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבי' ביה לשון יעוד אפ"ה מספק' לן מיועדת לי מהו. והא לא קשיא לי מידי לשון יעוד דכתי' באמה העבריה לשון מושאל הוא בוודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתי' הילכו שניה' יחדיו בלתי אם נועדו:

אבל חרופתי גבי אישות דחצי' שפחה וחצי' חורין אפשר שהוא מיוחד בו אלא מיהו הא קשיא לי כדבעי' הוא בגמ' חרופתי מהו ולא איפשט' שתה' מקודש' גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוי ס"ל דמקודשת למ"ד דבחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר כיון דלא סליק הכי ואי דחי לי' היכי ניסמך ונימא דמקודשת גמורה ולא ניחוש לקידושי שני דהא וודאי לא נהירא ואפ"ה משמע חרופתי נמי ספק מקודשת הוי עכ"ד. ולא נהירא דיפה כתב הרמב"ם דמקודשת הוי מ"מ דקי"ל כר"ע דקרא איירי בקידושין ותלמודא הוא דאוקי בריית' דווקא ביהוד' לפי שאי אפשר לישבה אלא בענין זו וצריך לומר לברייתא דבכנענית איירי קרא ואפ"ה ביהוד' מקודשת ונ"מ לכל שאר לשונות שנהגו בכל מקום ומקום כמ"ש הרא"ש אבל אנו דקי"ל כר"ע א"כ האומר חרופתי בכל מקום מקודשת קידושין גמורין תו מסקינן (וכתב הרא"ש וכן בכל הלשונות של ארוסין שבכל מקום ומקום אבל הני לישני דבריר' לן דהוי לשון קידושין לאו כל כמיני' למימ' לא הוי ידענא דהוי לשון קידושין וכל אלו הספיקות איירי שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין דאם לאו אין בהן ממש דאמרי' מנא ידעי והנה מה שכתוב) תנן התם במסכת מעש' שני הי' מדבר עם האשה על עסקי גיטא וקידושיה ונתן לה גיטה או קדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו. ר' יהוד' אומר צריך לפרש. אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקי' באותו ענין לאפוקי בשפסקו מאותו ענין של קדושיה ודברו דברי' אחרים אעפ"י שהם צריכי' כגון כמה שדות יש לך להתפרנס כמה נדוני' כו'. דכל זה אין מועיל עד שיתעסקו באותו ענין של קידושין ממש דקי"ל הלכה כר' מחבירו ולא כרשב"א דאמר אפי' מענין לענין. כתב המרדכי בריש קידושין היה מדבר עמה לאו דווקא אלא ה"ה אם מדברים עם אחרים בפניה והם דברים נכוחים וכן מצאתי בספר אגודה שכתב כן בשם הא"ז ומסיק אלא הא דאמר רב יהוד' אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם פי' רש"י לא יהא דיין בדבר שמא יתיר איסור ערוה וזה הוא עיות שאינו יכול לתקן. והר"ר עזריאל פי' שלא ידבר עם הנשים על עסקי קידושין לקדש שפעמים תהא מקודשת באמירה או בנתינ' ולא יבין וכן בגירושין ואיכא למיחש בכהן ועי"ל דאיכא למיחש בגירושין דאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אם נאמר אפי' לא שמיע ליה הא דא"ר הונא אמר שמואל לא יהא לו עסק עמהם א"ל אין הכי נמי ואמר רב אסי א"ר יוחנן וקשין לעולם אות' שאינן יודעים בטיב גיטין וקידושין ויש להם עסק עמהם יותר מדור המבול דכתי' אלה וכחש ורצח וגנוב ונאוף (והשבע לשקר) פרצו ודמים בדמים נגעו מאי משמע כדמתרגם רב יוסף מולידין בנין מנשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין וכתי' בתרי' על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה בחית השד' ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו ואלו בדור המבול א"ר חסדא לא נגזר גזירות על דגי הים שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים:

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת פי' דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה נתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו. בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית ופריך האי הנאת מלוה ה"ד אלימ' דאזקפ' ואמר לה ארבע בחמשה פי' מעקרא ארבע בחמשה והשתא אמר לה בזוז חמישי התקדשי לי הא ריבית מעליות' הוא ואמאי קרי לה הערמת ריבית ועוד היינו מלוה פיר' שאף הזוז הזה כבר מחוייב' ועומדת ומשני לא צריכא דארווח לה זמנה פרש"י זמן הלוואתו ואומר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואפי' לאגר נטר לא דמי כלל ואם פירש לה כך מקודשת והערמת ריבית הוא דהוה ולא ריבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי בהנאת מחילה זו דהשת' הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הן ברשותה והם שלה וכן דעת הרי"ף והרא"ש כפרש"י והנה מה שפי' רש"י שיפייסני על כך או לי י"ל ואיך יכול ליטול מעות על כך אין לך ריבית גדולה מזו. והאמ' שהתוספות שהביאו פרש"י לא כתב בו או לי וכן בר"ן שהביא לשון רש"י אינו ומ"מ אין קושי' דל"ד קאמר רש"י דשרי אלא דחשיב אותה הנאה פרוטה שהרי הי' צריך ליתן לאחר שיפייסנו או לו אם היה אפשר שיקבלנו ממנה אלא שהוא אסור משום ריבית אבל מ"מ אותה פרוטה חשוב ממון שהרי היא היתה נתנה לאחר שיפייסנו. אבל מ"מ הקשו התוספות והלא ריבית גמור הוא אם הוא מקדש באותו פרוטה שהי' לו ליטול אהרווחת הזמן וא"כ אותה פרוטה שצריך ליתן לה בקדושיה ולא נתן הוי אגר נטר ממש ע"כ פירש ר"ת דאיירי הכא שהית' חייבת מעות לאדם אחר והגיע הזמן לפרוע ובא זה ונותן פרוטה למלוה לארווחי לה זמנה וקדשה באותה הנאה שזהו אינו ריבית אלא הערמת ריבית. אע"ג דשרי בפ' איזה נשך למימר לחברי' שקל ד' זוזי ואוזפי זוזי לפלוני דלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה. היינו כשאין הלוה נותן כלום להלוה אבל אם היה נותן נראה כשלוחו. וה"נ הוה כאלו היא נותנת לו אותה פרוטה של קדושיה ליתן למלוה כדי שיתפייס דהוא אסור דמחזי כשלוחה והטור כתב בשם העיטור הפך מסברת התו' דס"ל דכה"ג שפרש"י אפי' איסור אין בו ע"כ. פי' הרווחת זמן כמו שפירש הרמב"ם שאומר לה הריני מלוה לך ממון עד זמן פלוני על מנת שתתקדש לי בההי' הנאה וכיון דלא קץ מידי לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית הוא עד דא"ל ד' בה'. וכתב עוד בשם ר"ח שאם הי' לו מלוה בידה ומרוויח לה הזמן ומקדש בההי' הנאה דאינה מקודשת וכ"כ הרמב"ם וז"ל המקדש בהנאת מלוה הוה מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארוויח לך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואינו תובע ממך עד זמן פלוני היא מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף הזמן שקבע ואסור לעשות מפני שהיא כריבית ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברי' שאין ראוי לשומע' עכ"ל. והטור אחר שהביא כל דעת החולקת כתב דברי הרמ"ה וז"ל וכתב הרמ"ה דכיון דאיכא פלוגת' דרבוות' אם קדשה בהרווחת זמן מלוה דמעיקרא הוי ספק קידושין ולא שרי לעלמא בלא גט ואם קבלה קדושי' צריכ' גט משניה' ע"כ. ותמה אני על הטור היאך לא השגיח בדברי הרי"ף ורש"י ובדברי הרא"ש שהכריעו כותייהו וניתן טעם לדבר וז"ל ואי קשיא. לך היכי אילימא הנאת מלוה מגופא דמלוה לא קשיא הנאת מלוה אית' ומשום הכי מקדשי בי'. מלוה גופי' ליתא דיקדש בה דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה ע"כ. האמת יורה שיש כאן חסרון ואחרי החיפו' מצאתי שזהו דברי הר"ן ע"כ נ"ל להגיה כן. וכתב הר"ן והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"א הצריך שילוה אותה עתה מעות ויאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארוויח לך במלוה זו שתהא בידך כך וכך יום וכו'. נראה שהוא דוחה דברי רב אלפסי ז"ל וסובר אעפ"י שלוה לה כבר אעפ"י שהוא מאריך לה עכשיו הזמן כיון דהשתא לא יהיב לה מידי אינה מקודשת ולא ידעתי למה שאפי' הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקודשת במעות עצמה אלא בהנא' מלוה זו וכיון שכן אפי' מלוה קדמה לקידושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרווחת זמן שהוא שוה לה פרוטה וכל שהוא מהנה אותה כיוצא בזה מקודשת אעפ"י שאינו נותן לה כלום מידו לידה דהא שתוק לפני רקוד לפני אלך לשלטון ואדבר לא יהיב לה מידי ואעפ"י כן מקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף כדאיתא לקמן בפ' האומר ע"כ וכן דעת הרמב"ם ם והרשב"א וכן נראה עיקר בעיני דמה חילוק יש במה שהלוה לה עתה. אי משום שיש כאן נתינה בעין משא"כ בפרוטה שאין בעין לפנינו הלא אותה נתינה ע"מ להחזיר היא וגבי קידושין אינו מתנה. והנאת דפרוטה אינה לפנינו אלא בע"כ הנאת אותה פרוטה חשיב כאלו הי' לפנינו. וה"ה במרווח לה זמני' על הלוואה שהי' כבר בידה ע"כ נראה דהוו קידושין גמורי' אם בא מעשה לידי שתפסה אח"כ קידושין מאחר לא הייתי מצריכה גט אפי' לחומרא בעלמא גם מה שכתב התוס' על פי' רש"י שהוא ריבית גמור לא נהירא דמאחר דלא שקל מידי ולא קץ אלא הנאת אות' פרוט' א"כ אמרינן כאלו קדש אות' באותה הנאת פרוטה שהיתה צריכה ליתן לאחר לפייסו ואף שהוא מלוה עצמו. מ"מ לא מידי שקל אלא כאלו נתן בעבור' פרוטה ובפרט מאחר שכל אלו הגדולי' מסכימי' לפרש"י מכ"ש לבעל העיטור שאומרי' אפי' איסור אין בו כי די בזה שאנו מחמירין לאוסרו מדרבנן ואדרבה על פי' ר' חננאל והרמב"ם לפי' שמלוה לה עתה כו'. נראה בעיני ריבית גמור והוה ממש כאלו מלוה לחבירו מנה כדי שיעשה לו מלאכה שהיא שוה פרוטה שהוא רבית גמור שהרי הוא מלוה לה כדי שתתקדש באותה פרוטה הנאת הלוואה ונהי דקידושי הוה. מ"מ אין לך ריבית גדול מזו כך נרא' בעיני. והיכא דקידש לה בהנאת מחילת המלוה שפרש"י לא מצינו להדי' שחלקו בו המפרשי' דאפשר בכה"ג לכ"ע מקודשת ולא נחלקו אלא בארווח לה זמנה. וז"ל הרא"ש המקדש במלוה אינה מקודשת כגון דאמר לה התקדשי לי במלוה שאת חייבת לי ואפי' הלוה לה מעות מיד ועדיין הן בעין ביד' דהני מעות דיד' נינהו דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה מידי אבל אם אמר לה בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זמנה וכ"ש כאן שמאריך לה זמן לעולם ויש בהנאה זו שוה כמה פרוטות תדע דאמרינן לקמן בפ' האיש מקדש סי' י"ב דבדיעבד נמי לא קנה אם קנה קרקע במלוה ואמרינן בפ' הזהב וכן לקמן בפרקין יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור פי' אם מכר לו שור ואמר לו אח"כ דמי שור שאתה חייב לי פרתך תהא קנויה לי קונה משום דדבר תורה מעות קונות וחכמים תקנו שלא יהיו קונות. ומלתא דלא שכיחי כי האי דלא תקנו ומוקמי אדאורייתא והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת לענין קידושין ע"כ ועיי' בפ' הזהב סי' ג' אכן יש לדקדק אי בעי דווקא לומר בהנאת מחילת המלוה או סגי במה שאמר במחילת המלוה לחוד. ואף שהרא"ש דקדק בלשונו לעולם לומר בהנאת מחילת מלוה ואף לענין מקח וממכר כתב כן כאשר כתבתי בשמו בפ' הזהב בסי' ד' או אפשר לומר דלאו דווקא קאמר דכל מחילת מלוה הוא הנאת המחילה ולא הוי כמלוה עצמו אכן רש"י פי' בפ' המדיר גבי המקדש במלוה ובעל כו' שמחל לה המלוה שהית' ח"ל. וכתבו התוספ' וז"ל ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה למקדש בהנא' מחיל' מלוה דמקודשת כדאמרינן בפ"ק ולר"י אין נרא' דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון שאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאתה חייבת לי דהתם וודאי אינה מקודשת ע"כ אלמא דר"י אינו מחלק בין מחילת מלוה להנאת מחילת מלוה אלא שאין לסמוך על זה למעשה אלא לחומרא ולהצריכ' גט מספק. ואי תפסה קידושין מאחר צריכה גט משניה' לפי שר"י גופי' כתב בלשון שמא ואף בפסקי תוספו' כתב דבמחילת מלוה לרש"י אינה מקודשת ולר"י שמא מקודשת ולענין קנין אי קנה במחילת מלוה ורוצה אחד מהן לחזור בו כל המוחזק בדבר השני שבא להוציא ממנו עליו הראיי'. ואי תפיס מהני דהוי כבעייא שלא נפשטה וכמ"ש בפ' כיצד הרגל ודין מלוה על המשכון והחזיר לה המשכון או לא החזיר לה המשכון ודין המקדש בשט' שיש לו עליה והחזיר לה השטר נכתב אי"ה בפ' שני:

(דין זה שייך לקמן אחר סיום פרק ה') כתב הריב"ש בסימ' ה' על אירוסין שנעשו בנימוסי הגוים אין ספק שאין בהן חשש קידושין אף אם יהיו בפני עדי' כשרי' שהרי לא נתקיים בהם נתן הוא ואמר הוא. ואף אם נאמר שכיון שנתקבצו יחד להתארס הוי כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש וקיימא לן דיו. מ"מ בכאן הרי לא נתן לה כלום רק שהכהן מברך אותם בקול גדול ונותן טבעת לכל א' כו'. והאריך בתשובה. ומהרא"י כתב וז"ל מעשה שבא לפני מומר שנשא בגיותו עם הגלה בת ישראל שהמירה ג"כ ושהו יחד כמו ב' או ג' שנים ולבסוף חזרה היא לדת האמת וקדשה אחר והתרתי לו משום דוודאי המומר לא נתכוון בהזדווגם יחד בגיותו לשם קידושין כדת משה וישראל אלא לייחוד בעלמא כדי שתה' מצויי' לו בכל עת ולא לאחר ולכך בא עמה לגלח לזוגם ואמרתי דהכא לא שייך כלל למימר א"א ע"כ:

עוד מצאתי הר"ר שלמה בן הר"ש בר צמח יהודי נשא גוי' ונתגייר' עמו בלא קדושין וכתובה ואח"כ הלך והניחה אינ' צריכ' גט שאפי' יאמר שבא עליה לשם קידושין כיון שלא נתייחד עמה בעדים אינה כלום ולא כתב ר"ח שצריכה גט מספק אלא אם הכניסה לחופה וכאן אין שום חופה ע"כ:

דין אם אמר הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר קנה בפדיון הבן בנו פדוי אלא לכתחלה לא יעשה כן ואפי' אמר לו כן לא יחזירנו הכהן דהוה ככהן המסייע בבית הגרנות ואפי' האידנא שכל הכהני' מחזירין לא יפה הם עושים וביזוי מצוה הוא על שניהם באשה אינה מקודשת כלל ואפי' ריח קידושין לית בי' ואם נתן לה מתנה לזמן ידוע ואמר לה התקדשי בהנאה שנהנית לזמן מקודשת אמרה תן מנה לפ' ואתקד' אני לך מקודש' אמר הילך מנהו התקדשי לפל' מקדש' אמרה תן מנה לפלו' ואקדש אני לו מקודש'. ובכולהו בין שאמ' המקדש התקדשי לי במה שקבלתי מן השליח בין שאמר השלי' התקדשי לפל' מקודש' ואם אמר' הלוה מנה לפלו' ואתקדש אני לך או הרווח זמן לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת. ואם אמרה הילך מנה ואקדש אני לך אי אדם חשוב הוא מקודשת וכן לעניין ממונא נמי הוי דינ' הכי בין אם אמר תן מנה לפל' ושדי מכורה לך ובין אמר הילך מנה ושדי מכורה לפל' ובין אמר תן מנה לפל' ושדי מכורה לפל' ובין אמר הילך מנה ושדי מכורה לך והוא אדם חשוב הוי מכירה:

אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירה לי במכר לא קנה. באשה אינ' מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי. בתרומ' יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות פירש לפי שבשכר זה יתן לו תרומתו והוי ככהן המסייע בבית הגרנות שיתנו לו תרומה ומחללין השם ועליהם נאמר שחת' ברית הלוי ופריך ומ"ש. ותו האמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ומשני אלא אמר רבא בכולהו קני בר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזיר הסודר שמקנין בו. הלכך אי אמרת דקני אתי למימר אשה נקנית בחליפין וכתב הרא"ש מדברי תוספו' לפיכך אפקעי' רבנן לקידושין אע"ג דאוריית' הוי מקודשת והרמב"ם כתב וז"ל המקדש ע"מ להחזיר אינה מקודשת בין החזירה ובין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום ע"כ. ונרא' בעיני מה ששינ' הרמב"ם בטעם אחר מה שכתב להדי' בגמרא משום שבא להשמיע לנו דאין כאן בית מיחוש בקידושי הללו אפי' מדרבנן כלומ' שאין בהן ריח קידושין כלל והוי כאלו לא נתן לה כלל. והא דמתנה ע"מ להחזיר אינ' מקודשת דוקא בנתן לה ע"מ להחזיר אבל מי שנתן לחבירו מתנה ע"מ להחזיר וקידש בו את האשה הוי מקודשת ובלבד שיחזיר לו או יתן דמיו וכמו שעסק הרא"ש להדי' לקמן גבי טבעת שאולה וכתב ר' ירוחם י"א שאם נתן לה מתנה לזמן ידוע ואמר לה תהא מקודשת לי בההי' הנאה שאת' נהנית באותו זמן דהוי מקודשת וי"א דאינ' מקוד' וראשון נרא' עיקר עכ"ל. ויפה כתב כאשר נכתב לקמן גבי מקדש בטבעת שאולה. והנה מה שאמרנו דמתנה ע"מ להחזיר גבי פדיון הבן פדוי אלא שלכתחלה לא יעשו משום דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות ולפ"ז אפי' לא התנ' עמו ע"מ להחזיר אם מחזיר הוי ככהן המסייע בבית הגרנות וכ"כ הטור להדי' וז"ל ואם ירצה הכהן להחזירם לו אחר שקיבל רשאי ומיהו לא יהא רגיל להחזירם לכל שלא להפסיד לשאר הכהנים שמתוך כך יתנו הכל פדיון בכוריהם לו ולא לכהנים אחרים. אבל לענין דינ' יכול להחזירם אלא שהאידנא נהגו הכהני' פרישות בעצמן ומחזירין החמש סלעים דלא שייך לומ' דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות כו' שהרי כך הדרך בכל הכהני' אבל מ"מ נרא' בעיני ביזוי מצוה הוא על שניהם כי ראיתי בעיני שמקפידי' הבעלים אם הכהן אינו מחזירו ולכל הפחות מחזירו הכהן לצורך הסעודה שעושין לפדיון הבן. והא לך התשובה שמצאתי בתשוב' מהרר"י ז"ל וז"ל יש מרבותינו כתבו אלו הי' ברצוני לא הי' לעשות סעודה אלא לאדם שיש לו סיפק בידו ויכול לעשות שניהם בריווח לעשות סעודה ומעות הפדיון משלם ועכשו הכל עושי' סעודה וסבורי' שהסעודה עיקר המצוה ומתוך כך כבד עליהם לתת כל הפדיון משלם ומתנ' עם הכהן לקבל דבר מועט ואינם יוצאי' ידי חובה ע"כ. תו מסיק אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך פי' וכשנתן המנה לאותו פלוני אמר הרי את מקודשת במנה שנתתי לפלוני מקודשת מדין ערב. ערב אע"ג דלא מטי הנאה לידי משעבד נפשי' האי איתת' נמי אע"ג דלא מטי' הנאה ליד' קא מקני' נפשה. הילך מנה והתקדש לפלוני ואמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן לך פלוני ועשאו פלו' שליח אלא שנתן המנה משלו וכתב הרא"ש או כשלא עשאו שליח ופי' הנותן אמר הילך מנה והתקדש לפלוני ואמ' המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן לך פלוני מקודשת מדין עבד כנעני שקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים אע"ג דלא חסר ולא מידי קא קני נפשי' האי גברא נמי אע"ג דלא חסר ולא מידי קא קניא' לי' להאי איתת'. אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם פירש מבין שני דיני' הללו דערב ודעבד כנעני אנו למידין. מקודשת מדין ערב דלא מטי הנאה לידי' ומקני' נפשי' ומדין עבד כנעני אע"ג דלא חסר מידי קני כו'. וכת' הטור אמרה תן מנה לפלו' ואקדש אני לו ונתנ' לו ואמר לה אותו פלו' הרי את מקודשת לי באותו מנה שקבלתי מפלו' בשבילך מקודשת כתב הרמ"ה ואי נמי לא אמר פלו' לה הרי את מקודשת וכו'. אלא עשה לבעל המעות שליח לקדש לו אשה ואמרה לו האשה תן מנה לפלו' ואקדש אני לו וענה בתרה הן אי נמי היו עסוקין באותו ענין אפי' לא ענה הן מקודשת ע"כ והרמב"ם כתב בפר' ה' דהיינו דוקא כשקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך וכת' המגיד משנה יש מי שפירשה בשאותו פלוני מינה שליח זה לקדש לו אשה הא לאו הכי אפי' הודיע לבסוף ונתרצה כיון שבשעת הקידושין לא הי' יודע בהם אינה מקודש' אלו דבריהם והרשב"א תמה על רבי' למה הוצרך לפרשה כשאמ' מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת בהנאת מלוה שקבלתי ברצונך. עוד כת' ואדרבה לכאורה משמע דכל כה"ג קרוב הוא להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב דווקא וצ"ע עכ"ל הרשב"א. ודברי תימא הן דהא ע"כ אם נפרשה שזהו שליח וודאי הוא אמר התקדשי לפלוני בהנאת מתנה זו שנתתי לו ברצונו שאם לא אמר לה השליח כלום היאך יפה כוחו יותר ממשלחו וכבר נתבאר בפ"ג שנתן הוא ואמרה היא שאינם אלא קידושי ספק כ"ש בכה"ג אלא וודאי כשאמר לה השליח הוא א"כ יפה פי' רבי' שאין כאן צורך שליח וזהו שלא נזכר בגמר' אלא שאותו פלוני א"ל כן ולא הוצרכו להזכיר מפני שכבר ידוע שהמקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת והקושי' שהקש' הוא ז"ל דלכאור' משמ' דכה"ג אם אינו אדם חשוב אינ' מקודשת אני אומר לדבריו א"כ יפה כח השליח ממשלחו שכשהשליח מקדש בכה"ג מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וזה תימא אלא וודאי בין ההיא דבעי אדם חשוב הילך מנה משלה והיא חסר' ממון ולפיכ' בעי אדם חשוב בדווקא ושלא בחשיב במה תתקדש אבל כאן אינ' חסר' ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים כך צ"ל עכ"ל המגיד משנה ודברי' של טעם הן והנרא' בעיני שבשני הענייני' מקודשת בין אומר השליח או בין שאומר הוא בעצמו וכמו שפי' הרמב"ם. וכתב הרשב"א בתשובה דה"ה אם אמרה הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודש. אבל א"ל הרויח לפלו' זמן מלוה ואתקדש אני לך אינ' מקודשת ע"כ ואיני יודע לחלק ביניהן כי לפי הנראה מתקדשת בשתיהן. תו מסיק בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך ואמ' הרי את מקודשת במנה שנתת לי אמ' מר זוטרא משמי' דרב פפא מקודשת וה"מ באדם חשו' דבההי' הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמורה ומקנ' נפשה. וכבר כתבתי לעיל בשם הרא"ש שצריך חקירת חכם מי הוא נקרא אדם חשוב ומסיק בסוגי' אתמר נמי משמי' דרבא וכן לענין מממונא כלומר הנך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן לעניין ממונא. מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלו' ושדי מכורה לך בו קנה מדין ערב הילך מנה ותהא שדך מכורה לפלו' קונה אותו הפלוני השדה מדין עבד תן מנה לפלני ותקנה לו שדה בו קונה מדין שניהם וכתב הר"ן וז"ל כך פי' רש"י ולפיכך לא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמכא להך מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא לי' לרבא ולא איפשט' לי' ואם כן היכא לימא תו וכן לענין ממונא. אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב והילך לך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דבההי' הנאה מיחשבה ככלי דיהיב' הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפי זה אף מטלטלין קנה בה ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנא' מדין חליפין ולא מדין דמים שאם כן שאשה שאינ' נקנית בחליפין היאך נקנית באותו הנאה אלא כך דעתו ז"ל דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא לי' כנותן חליפין וכדמי' ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים מטלטלין מדין חליפין קרקעות שהן נקנין בשניהם מדין שניהם ולא נודע למה השמיט' לזו הרב אלפסי ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' שמיני מהלכות מכיר' האומ' לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב ולא ידעתי למה לא כתב ג"כ מדין עבד כנעני ומדין שניהם שמא סוב' הוא דוקא לגבי קידושין גמרי' מעבד כנעני משום דעבד ואשה בהדדי נינהו דעבד גמר לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מן עבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ"ע:

אמר רבה התקדשי לי לחציי מקודשת. חצייך מקודשת לי אינ' מקודשת והיינו טעמא דכי אמר התקדשי לחציי ה"ק דאי בעינן למינסב אחריתי נסיבנא. אבל באיתת' לא שייך למימר הכי הלכך שייר בקניינו ולא הוי מקודשת. בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו כיון דאמר לה חצי פרוטה פסיק למילת' א"ד מונה והולך הוא ואת"ל מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו כיון דאמר חצייך בפרוט' פסק' למילתי' א"ד כל ביומיה מונה והולך הוא. ואת"ל כל ביומי' מונה והולך הוא נתן לה שתי פרוטות ואמר לה חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר כיון דאמר לה למחר פסק' למילתיה א"ד ה"ק לה קידושי מתחלי מהאידנא ומוגמר לא נגמרו עד למחר והר"ן כתב וז"ל והך בעיא קמייתא לא בשאמר לה עכשיו חצייך בחצי פרוטה ושתק וחזר ואמר לאחר שעה חצייך האחר בחצי פרוטה בכה"ג פסק לי' למילת' ולאו כלום הוא אלא כשאמר לה כן זה אחר זה תוך כדי דיבור וכן הא דאמרי' כל ביומי' מונה והולך לא בשאמר לה חצי הדיבור בבוקר וחצי הדיבור בערב אלא שנתן לה שתי פרוטות כאחד ואמר לה התקדשי לי עכשיו חצייך בפרוטה אחת וחצייך האחר התקדשי לי בערב בפרוטה אחרת וקא מבעיא לן א"א דגמרא בדעתיה לקדשה פלגא השתא ולא מהני א"ד מונה והולך. וה"ק ניתחלו מהאידנא ולא נגמרו עד לאורתא כך פרש"י ע"כ:

והנה מה שכתוב כך פרשו היינו כתוספו' שפרשו דכל הני בעיות איירי שאומר הכל בפעם אחת. אבל מה שפרשו דחצייך בפרוטה כו'. דאיירי בבוקר ובערב לא כתב מזה מידי אבל מ"מ לישנא דכל ביומי' מונה והולך משמע אפי' אמר מתחל' מהאידנא ולא נגמר עד לאורתא שפיר דמי ואין חילוק אם אמר למחר וכך משמעות הסיגי' וכן עיקר. וכן דעת התוספו' דאיירי דווק' שאומ' בפעם א' עוד כת' הר"ן ולי נראה כי אמרי' מונה והולך היינו בסתם ולמעוטי חצייך בפרוטה למחר אתינו. וה"ה לאומר וחצייך בפרוטה לערב דחד טעמא הוא ונקט למחר לרבות' דאפי' בכה"ג איכא לספוקי דמקודשת. א"נ דהכא אורחא דמלתא טפי ע"כ ואין נפקותא בזה כ"א לדבריו דס"ל הני תרי בעיות קמאי איפשטו כדעת הרמב"ם. והך בעיא דחצייך בפרוט' היום וחצייך בפרוט' למחר דווקא סלק' בתיקו ע"כ וכתב דה"ה וחצייך בפרוט' לערב נמי סלקו בתיקו אבל לפי מה דכתוב לקמן בכולהו סלקי בתיקו אין נפקותא בדבריו הללו. תו מסיק שני חצייך בפרוטה מהו. הא וודאי בחד זימנא קאמר לה או דלמא אין אשה לחצאין כלל תיקו בעי רבא שני בנותייך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן ואיכא ממונ' א"ד בתר דידהו אזלינן וליכ' ממונא בעי רב פפא בתך ופרתך בפרוטה מהו מי אמרי' בתך בחצי פרוט' ופרתך בחצי פרוטה א"ד בתך בפרוטה ופרתך במשיכ' כ' בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו מי אמרי' בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה א"ד בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה תיקו פרש"י לא מבעיא גבי פרה מאחר דאינה נקנית אלא במשיכה ולא בכסף להכי שדינן פרוטה בתר בתי. אבל קרקע דנקנית בכסף וכו'. להכי שואל בתך וקרקע וכו'. וכת' הרא"ש וז"ל כתב ר' חננאל ז"ל דכל הני בעיו' עלו בתיקו ועבדינן בהו לחומרא. והרמב"ם כתב דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה. או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מקודשת וודאי וסברתו בזה דזו היא שיטת התלמוד הגאונים דכל את"ל כמו פשיטותא הוא וא"כ נפשטו שתי בעיות הראשונות דכל ביומיה מונה והולך ונראה דבכאן אי אפשר לומר כן דבבעיא אחרונה שני חצייך בפרוטה לא קיימא איבעיא ראשונה ולא שייך בה את"ל ובה מסתברא למימר דמקודשת יותר מכולן כדאוקמי תלמודא הכי וודאי בחד זימנא קאמר א"ד אין אשה לחצאין כלל וכיון דעלתה בתיקו כ"ש הראשונות ואין אשה כלל לחצאין אלא ספק ע"כ וכן דעת הרשב"א והראב"ד נמי השיגו על הרמב"ם ולי נראה שדע' הרמב"ם עיקר שלא לסתור קבלת הגאונים שכל את"ל פשיטות' הוא ואף הכי אמרי' כן דאל"כ לא הל"ל הני בעיות בלשון את"ל. ומה שהקשה עליו מהך בעיות רביעית אין זו קושי' מאחר שקדשה בפעם אחת ואינו מינה והולך א"כ למה אמר שני חצייך בפרוטה ולא אמר כולך בפרוטה אי לאו שבא לקדש לחצאין ואין אשה מקודשת לחצאין כלל וכן דעת הר"ן אכן מאחר שהמגיד משנה גופא כתב שירא להחמיר כדעת הראב"ד ורשב"א לא מלאני לבי להקל:

ואי פשט' וקבלה קדוש' מאחר צריכה נמי גט משני וכתבו התוספו' על הא דאמרי' חצי בפרוטה וחצי בפרוטה שהוא בעיא בגמרא סלקו בתיקו איירי בזה הענין שאמר לה בלשון אירוסין או בשאר לשונות כה"ג. אבל אמר לשון קדושין א"כ הוא כהקד' ופשט בכל האשה כמו מי שמקדיש רגל של בהמה לעולה הרי זה כולה עולה ואעפ"י דכי אמרי' גבי אשה חצייך מקודשת לי אינ' מקודשת היינו משום דתרצינן בגמ' התם בהמה ואין לה דעת לעכב הלכך פשוט בכולה. הכא אשה ויש לה דעת אחרת המעכבת וכי קדש לה לחצייה לא היית' מתרצי' יותר מלחציי' הלכך ליכא קדושין כלל. אכן בשום מחבר לא ראיתי שחילק בזה:

ההוא גברא דמקדש בשיראי רבה אמר לא צריכא שומא ורב יוסף אמר צריכא שומא ואמרי' בלישנ' קמא אי אמר לה כל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא פיר' כל המקדש באותה שיראין סתם ולא הזכיר שומא מקרי כל שהו כאלו אמר התקדש' לי במה שהוא אפילו שוה כל שהו. ואי אמר לה חמשין ולא שוה חמשין כ"ע לא פליגי הא לא שוה חמשין. כי פליגי דאמר לה חמשין ושוה חמשין רבה אמר לא צריכא שומא שישומו הבקיאי' קודם שיקדש אותה דהא שוה חמשין רב יוסף אומר צריכה שומא מקודם כיון דאיתתא לא בקיאי בשומא לא סמכא דעתה עד שישומו מקודם ומסיק לקמן והלכתא שיראי לא צריכי שומא. וכתב הרא"ש ודקדק ר"ת ז"ל דמאי איצטרך לפסוק כרבה לגבי דרב יוסף הא קי"ל הלכת' כרבה בכל מקום בר משדה ענין ומחצה וכו'. ועוד קשה אמאי לא אמר הלכתא כרבה כדקאמר והלכתא כר' אליעזר והלכת' כרבא אמר רב נחמן. ע"כ היה אומר דדווק' שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת [ואין] רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבני' טוב' ומרגליות אין בקיאין בשומתן ובפעמי' שטועין בהן הרבה צריכין שומא משום דלא סמכא דעתה לכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בו אבן. והא דאמרינן לקמ' בפ' שני כגון שהוסיף לו נופך משלו י"ל דמיירי כגון ששמו אותו מקודם א"נ נופך הוי כמו שיראי ששומתן ידוע קצת. ומיהו לא ברירא לי האי טעמא דמה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרינן בכל דהו לפי' לישנ' קמא ואין דרך לתת שומ' לטבעת של קידושין ור"י אומר דמה שהוצרך כאן לפסוק כרבה משום דרב יוסף הביא כאן ראיות לדבריו והא דלא קאמר והילכת' כרבה דלא תימ' היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריך שומא אבל אמר חמשין ושוה חמשי' צריכ' שומא לפיכך הוצרך לפסוק דבכל עניין לא צריכ' שומא עכ"ד ולא הבנתי תמיהתו דנוכל לפרש דהא דבכל שהו לא פליגי או אפי' פליגי והלכה כרבה דווק' בדבר ששומתו ידוע אבל בדבר שאין ידוע ואיכא למיטעי בי' הרבה אפש' לומר דלא סמכ' דעת' אפי' ללישנ' בתר' ס"ל לרבה דלא בעינן מידי דקץ מקודם היינו בדבר דליכא למיטעי כל כך אבל בדבר דאיכא למיטעי אפשר לומר דלכ"ע לא הוי קידושין וכ"כ הר"ן להדיא וז"ל ור"ת אומר משום הכי נקט שיראי לפי ששומת' ידוע לעולם קצת ואין הדבר מצוי לטעות בהן כל כך ביותר משווי' אבל דברי' שרגילין לטעות בשווי' הרבה במרגליות ואבן טוב שיש אינו שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה ששוה כמה וכמה ובהא אף רבה מודה דאע"ג דלא אמר לה דשווי' חמשין אלא אומר לה בכל דהו דצריכא שומא ולפי פירושו תפס שיראי כדי שלא לטעות בדבר זה ואומר ר"ת ז"ל שלפיכך נהגו שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן אלא שכתב בסוף דבניו אבל אחרים אומרי' דמאי דאמרינן שיראי לא צריכי שומ' לא אתי למעוטי מידי והא תנא דנקט שיראי ולא אמר הלכת' כרבה היינו משום דאיכא לישנא אחריני בגמ' דבכל דהו נמי פליג רב יוסף וס"ל שוה כסף ככסף. מה כסף דקץ אף שוה כסף ומשום הכי אלו אמר הלכת' כרב' הוה אתי למעוטי דבכל דהו דווקא הלכת כוותי' כלומר כשקדשה סתם ולאפוקי דרב יוסף דפליג עלי' בלישנ' בתר' ואפי' בכל דהו ומשום הכי אמר והלכת' שיראי לא צריכא שומא דמשמע בשום ענין אפי' אמר לה בחמשין ושוה חמשין וכ"ש בסתם ע"כ כלומר לפ"ז אין ראיי' לפי' ר"ת שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן וזהו כוונת הרא"ש שהבי' פ' ר"י אחר תמיהתו על מה שאין מקדשין בטבעת שיש בו אבן כלומר שלפי' ר"י אינו שום ראיי' לדברי ר"ת. מ"מ נרא' שלא להקל נגד ר"ת שפירושו מסתברא אפי' בלא שום ראיי' דווקא שיראין קאמר ועוד שיש לפקפק על דחייתו דבוודאי אי הוה אמר סתם הלכת' כרב' משמע דבכל דברי רב' קאמר וללישנ' בתרא אפי' פליגי בכל דהו מ"מ סביר' לי' דבאמר חמשין ושוה חמשין נמי פליגי רבה ורב יוסף ובכולהו הוה אמר הלכה כרבה:

א"כ הדרא קושי' לדוכתא למה אמר והלכת' שיראי וכו'. אלא עיקר כפי' ר"ת:

ומ"מ במרדכי כתב בשם בכור שור שהודה שאם אמר אדם התקדשי לי בטבעת של זהב אפי' בו אבן או אפי' יש לחוש שיש תחתיו בדיל או עופרת מקודשת דכיון שפירש בזהב שבו לא סמכי' דעתה כי אם אזהב שבו ומקודשת על כרחה. והרמב"ם יש לו שיטה אחרת שכתב בלשון הזה אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שווים חמשים דינרין והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם אם שווים חמשין דינרין הרי זה מקודשת בשעת לקיחה ואינן צריכן שומא בשוה ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמך דעת' אלא הואיל והם שווים כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה ע"כ. וכתב הר"ן שנרא' מדבריו דתפס דווקא השיראי מתוך שהאשה מתאוה להם גמרה ומקני נפשה כל היכי דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפ"ז למעוטי דברי' שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עוד כתב הר"ן נראה מדברי הרמב"ם דס"ל ז"ל דאפי' רב יוסף לא פליג אלא שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מקודשת ואע"ג דגבי שיראי לא נפקא מינה מידי דהא איפסיק הלכת' דלא צריכ' שומ' נפקא מינה לאותן דברי' שכתבנו למעלה דצריכי שומ' ע"כ ולי נראה דברי הרמב"ם אין לו הכרע כלל וסברא הוא בודה מלבו לחלק בין דברים שהאשה מחמדתן וכו' ואין חוששין לזו גם הטור לא הביא דבריו:

מסקינן בסוגיא דתניא עגב זה לפדיון בני לא אמר כלום. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני פדוי ואוקמינא לה כגון שלא שוו חמש סלעים דאי שוו כיון דקי"ל לא צריכא שומא אפי' לא אמר בה' סלעים בנו פדוי אלא בדלא שוו חמש סלעים עסקינן אפ"ה בסופ' בנו פדוי בדקבלי' כהן עלויה כי הא דרב כהנ' שקל סודר' מבי פדיון הבן ואמר לדידי שווי לי חמש סלעים ואמרינן לה אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנ' דגברא רבא הוי ובעי לי' סודרא אבל כ"ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאמיה דרבא מקובי שוה עשרה בתליסר:

וכתב הר"ן ונראה דה"ה למי שדרכם להתייקר באיזה חפץ שנותן בו לפעמים דמים הללו דמהני דאלת"ה עגל זה בחמש סלעים במה בנו פדוי אלא ודאי כדאמרן ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי אלא שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק אחד עשר מהלכות נדרים נתן לו כלי שאינו שוה בשוק כ"א ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חלק כ"א דרכו להתייקר בו ואם לאו אני מסתפק במקדש בדבר שאין שוה פרוטה אי מצי אמרה לדידי שוה לי דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף והכא שאני כיון דוודאי ממון הוא כי אמר לדידי שוה מהני ואי הוי פשיטא לי דכשאין העדים יודעים שדרכו להתייקר בו לא מהני דהוו לי כקידושין בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים ע"כ דבריו. ולי נרא' דאין ספיקא בדבר דוודאי בעינ' שוה פרוטה:

אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מכת דמי ואמר רב הונ' אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואעפ"י שלא הוזכר שום תנאי דייני' לי' מינ' כאלו התנ' וכפלי' לתנאי' ופסק לקמן בסוגי' כר' אלעזר ופריך עליה מהא דתני' התקדשי לי במנה יהיה מונה והולך ורצה א' מהן לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו הכא במאי עסקינן דאמר במנה זו הא מדסיפא במנה זו רישא במנה סתם דקתני סיפא אמר לה התקדש לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לא ריש' וסיפ' דאמר במנה זו ופרושי קא מפרש רצה אחד לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו. כיצד כגון דאמר לה במנה זו והכי נמי מסתברא דאי ס"ד ריש' במנה סתם. השת' במנה סתם לא הוו קידושין במנה זו מיבעיא וקאמר אי משום הא לא אירי' תנא סיפ' לגלויי ריש' כו'. רב אשי אמר מונה והולך שאני דדעת' אכולה מנה כלומר לא תדחוק לאוקמי במנה זה דלעולם במנה סתם ואפ"ה לא הוי תיובת' דרבי אלעזר דאע"ג דאמר מנה סתם כיון דחזיתי' מונה והולך דעתה אכולה אבל כי לא נתן לה אלא דינר וקבלתי' הא וודאי לשם קידושי קבלתיה על מנת שישלים וכתב הר"ן זו היא סוגיות הגמרא והרב אלפסי ז"ל נראה שסמך אאוקימת' קמיית' ודחאה לאוקימת' דרב אשי משום דאוקימת' קמיית' הווי לישנ' דגמרא וכיוצ' בזה כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפר' ערבי פסחים וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שבעה עשר מהלכות אישות. ומ"מ נראה דעת הרמב"ן בחידושיו דבמנה זה כל שנמצא חסר דינר לא בעי חזרה דממיל' בטלה קדושין וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב עליה דהא דאמרינן דהשת' במנה סתם לא הוי קידושין במנה זו מיבעיא כלשון הזה השת' במנה סתם תנא ליה דיכולין לחזור כל זמן שלא קבלה את כולה במנה זה ונמצ' חסר דינר דהשת' לא קבלה את כולה מיבעי' דמצי הדר' אלמא ס"ל ז"ל דאפי' במנה זו ונמצא חסר דינר בעי חזרה. ונראה דהזקיקו לומר כן דאם אית' דאפי' מן הסתם בטלי קידושי מאי קא פריך במנה זה מיבעי' הא וודאי צריך לדבר שנתחדשו בו דאלו במנה סתם בעי חזרה ואלו במנה זה כי נמצ' חסר דינר בטלי קדושי ממיל' ואעפ"י כן אין דבריו מחוורין דכיון דאמר לה במנה זה ומנה אין כאן ממיל' בטלי קדושי וכדאמרינן לעיל אי דאמר חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה חמשין אלא וודאי ממיל' בטלי קדושי והא דאמר במנה זה מיבעי' ה"ק השת' במנה סתם לא חיילי קידושין מהשת' דלא אמרינן כמאן דאמר לה ע"מ דמי. ומ"ה מצי הדר בי' כ"ש דבמנה זה ליכ' למימר דכמאן דאמר על מנת דמי וכיון שכן נהי דבמנה סתם צריכה חזרה במנה זה ונמצא חסר דינר פשיט' דבטלן ממיל' דתתקדשי לי במנה זה אמר לה ומנה אין כאן ע"כ. וכן פי' התוספו' ולעניין הלכת' כרב אשי או כאוקמי קמיית' נראה עיקר דברי הרא"ש שפסק כרב אשי דהא אוקימת' קמיית' שיכי' ע"י הדחק הוא והוא אמר שלא להצטר' לדחוקי ויפה חילק ובתראי הוא וגדול בחכמה ובמניין ולמה לא נפסוק כוותי', ומסקינן בסוגי' האי דינר של נחושת היכי דמי אילימ' דידעה בי' הא סברה וקבלה לא צריכא דיהיבת ניהלי' בלילה א"נ דאשתכח לי' ביני זוזי ופריך האי דינר רע ה"ד אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת אמר רב פפא כגון דנפק ע"י הדחק פי' כיון דנפק הרי זו מקודשת דמסתמ' לא קפדי ע"ז שהחליפו ואפשר שאין הקידושין תליין בכך ואעפ"י שלא החליפו מקודשת אלא שיש לו להחליף מדין חוב בעלמ'. וכתב הטו' וז"ל ואם אמר לה הדינר החסר יהא עלי כמלוה מקודשת ע"כ ובוודאי שאמרה אין ונתרצה בדבר וצ"ל דהטור לא ס"ל שם כפי' רש"י דאיירי באומר לה שהדינר החסר יהא עלי במלוה דבכה"ג אמאי אינ' מקודשת דלא שייך לומר כסיפ' לה למתבעי אלא בדל' אמר מידי ובפרט מאחר שהוא דבר מועט אבל היכ' שזקפ' עליו במלוה לא כסיפ' לה למיתבע':

ודווק' במנה סתם ואפי' מונה והולך. אבל במנה זו פשיט' שאינה מקודשת דהא מנה זו קאמר ואין כאן מנה. והיכ' דאמר מנה סתם ונמצ' חסר דינר לכאורה מקודשת מסוגי' דהכ' דאוקמי' הא בנמצ' חסר דווק' במנה זו אבל לא במנה סתם א"ל שמונה והולך שאז יכולין לחזור בהן אבל אם אינן חוזרין הוי קדושי' אלא שמ"מ צריך לומר שיהא הדינר עליו כמלוה וכדפרשית דאל"כ כסיפ' לה מלתא למתבעי' בעבור דינר א' כדאית' בפר' האיש מקדש סי' י"ד ששם פסקינן בשם הרא"ש והראב"ד כת"ק דס"ל אפי' במנה סתם אם חסר דינר א' אינ' מקודשת מטעמא דכסיפא לה למתבעיה נמצ' מה שמחלקינן בין מנה סתם למונה והולך היינו לעניין חזרה דבמנה סתם אין יכול לחזור אם נחסר הרבה מן המנה דלא כסיפ' לי' למתבע' וישלים ובמונה והולך חוזר אפי' בדינר האחרון וכ"ש אם נחסור. נמצא פסק של דברי' בג' חילוקי' במנה סתם ובמונה והולך ובמנה זו. ובמנה סתם יש ג"כ ג' חילוקים אם נחסר דינר אינ' מקודשת. ואם אמר לה שזהו דינר החסר יהא עליו כמלוה ואמרה אין מקודשת כדפרישי ואם נחסר הרבה דלא כסיפ' לה מילתא למתבעי' מקודשת ושניהם אין יכולין להחזיר וישלים ומקודשת מיד היה מונה והולך יש בו ג' חילוקי' לענין חזרה יכולין לחזור אפי' בדינר אחרון והיכא שאין חוזרין ונמצא דינר חסר אינה מקודשת. ואם אומר שזהו הדינר החסר יהא עליו כמלוה כדפרשי' מקודשת. ובדינר זו יש בו ב' חילוקי' לעניין חזרה יכולין לחזור בהן אפי' במנה אחרון ואם אינו חוזר' אלא שנמצא חסר בין הרבה בין מעט אפי' אומר שזה הדינר חסר יהא עליו כמלוה אינ' מקודשת אפי' חסר הרבה. תוספת'. והביאו הרי"ף והרא"ש היה מונה לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזיר בה עד שעה שיגמור זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה פי' וקדשה סתם אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתיים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה פי' ומשך את החפץ סתם אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח פי' שנתן לו החפץ סתם יעשו דברי הלוקח:

אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינ' מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. כתב הרא"ש וז"ל יש מפרשי' דהיינו דווקא בקנין אשה ועבדי' די' כי ההוא עובדא דאמתא דבסמוך וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון קנוי שלא נתנה לה זכות בגופו אבל אם אדם ניתן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בשביל המתנ' משיכת המשכון כאלו זכה במתנה. ומביאי' ראיה מהא דאמרינן בפר' השוכר את האומנין דקאמ' התם האומנין שחזרו בהן בדבר האבד ובאת חבילתן ליד בעל הבית דהיינו כלי אומני' של פועלי' שוכר עליהן עד כדי דמיהן אלמא במשיכת המשכון נתחייבו הפועלי' לקיים דיבור' ולית' דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם א' לכולם לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שיעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפיכך לא נשתעבד לו המשכון. אבל התם שנתחייבו לו הפועלים לשלם לו הפסדו כשחוזרין בהם נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עלי' עד כדי דמיו הלכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות זה לזה לשם קנס לא יאמר אם אחזיר בי אני נותן לך כך וכך והרי החפץ זה בידך ע"י ממון שאתחייב לך אם אחזיר בי דבכה"ג לא זכה במשכון כל זמן שאינו חייב לו כלום אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכת' פי' שלא יהי' כאסמכת' בב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזיר ואם יתן לו החפץ במשכון אז יחול השיעבוד על המשכון כיון שנתחייב לו הקנס אם יחזיר בו. אל יאמר לו אם אחזיר בי תזכה בכך וכך ממון בגוף החפץ הזה עכ"ד והוא מדברי תוספו'. ומ"מ אם נתן לו משכון וא"ל אל תחזירני לי עד שאתן לך המתנה יכול לעכב המשכון בידו עד שיתן לו וכן אית' בתוספות ומ"מ נראה אם קדשה במנה והניח משכון עלי' וא"ל אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה נהי שיכול לעכב המשכון כדפרי'. מ"מ קידושין לא הוי דס"ס מנה אין כאן משכון אין כאן דאף גבי מתנה נמי לא קנה אלא שיכול לעכבו בוודאי ונ"מ שאם בא דרך סיבה שחזר המשכון לידו שוב לא יכול להוציא ממנו בדין שהרי גוף המשכון לא הי' קונה וזה יכול לחזור בו ואם הוא מתנה מרובה כדפרי' אבל מ"מ נרא' שאם קדשה בחפץ ואומר תהי' לי מקודשת בו לא תחזיר לי עד שאתן לך מנה מקודשת בקנין החפץ אלא שתנאי הוא שהתנה שאם יתן לה מנה שתחזירו לו והוי כאלו נתן לה מנה ואין זה דומה כלל למתנה ע"מ להחזיר וכן מצאתי להדי' בפסקי תוספות וקבלתי שיש לסמוך עליה אם לא שחולקי' עלי' גדולי המחברי' כי פסקי תוספו' נקראו ולא סימני תוספות:

ודווקא מתנה מרובה אבל מתנה מועטת צריך לקיים את דברו ואם לא מקיים הרי הוא ממחוסרי אמנה ודווקא בעשיר אבל בעני אפי' במתנה מרובה כופין אותו לקיים משום נדר ורוב הדברי' כתבתי באריכות בפרק אעפ"י סי' ה' ומה שכתב מערבונות שעושין בשעת שידוכין ביארתיו יפה בפרק זה בורר סי' ח' תו מסיק איתיבי' רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת התם במשכון של אחרים וכדר' יצחק דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהי' צדקה אם אין קונה משכון צדקה מנין וכתב הרא"ש מדברי התוספות וז"ל מנין לב"ח שקונה משכון איכא לפרושי דמיירי אפי' במשכון שמשכון לו בשעת הלוואתו אע"ג דלא א"ר יצחק אלא שלא בשעת הלוואתו איכא למימר כיון דקני לי' ב"ח שלא בשעת הלוואתו קנין גמור א"כ בשעת הלוואתו נמי אלים שיעבודו ליחשב ממונא לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכה"ג אנו צריכין לומר בפרק השולח כההיא דאמרינן המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט כו'. וכן בפסחים פרק כל שעה בההיא דהמלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח כו'. מיהו צריך לדקדק בסוף האומנין ובסוף פרק שבועות הדיינין משמע דמשום ר' יצחק לא הוי אלא ש"ש ודלא כפרש"י שפי' בסוף האומנין דלר' יצחק קונה המשכון להתחייב באונסין דלא משמע התם הכא דכי מפרש התם טעמא דהלוהו על המשכון שומר שכר כדר' יצחק פריך לי' אימ' דא"ר יצחק שלא בשע' הלואה בשעת הלואה מי אמ' ולפרש"י ה"ל לאקשויי ותסברא אי אית לי' דר' יצחק אמאי לא הוי אלא שומר שכר באונסין נמי ליחייב מיהו יכול לדחות דחדא מתרי פרכא נקט ורבינו חננאל ז"ל פי' שם דלא להתחייב באונסין וצריך לדקדק אמאי קנאו להיות עליו ש"ש אי חשיב קנין גמור באונסין נמי נחייב ואי לא חשיב קנין גמור אפי' ש"ש לא הוי ואין לומ' שזהו שכרו שתופס משכון זה להיות בטוח בחובו דא"כ לא היינו צריכין לדר' יצחק אלא ממילא שמעינן דהוי שומר שכר מידי דהוה אאומני' דהוי ש"ש משום דתפיס לו אאגריה אלא וודאי גבי אומן דווקא שייך האי טעמא שיש לו שכר אחר שמשתכר באומנתם ובשביל שבתפיסת הכלי הוא בטוח משכרו הוי שומר שכר אבל בהלוואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון אלא וודאי היינו שכרו דקנו ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדי' וקרקעות וכן פי' ר"ח דקני לי' לקדש בו את האשה וא"ת אמאי חשיב שומר שכר מהאי טעמא גם במעות היה יכול לעשות זה. וי"ל דבשעה שנטלו לא היו מעותיו בידו ונהנה הוא במשכון שנוטל בו במקומ' פי' להיות עליו ש"ש כיון שיכול לעשות ממנו קידושין או קנין ועוד שיכול לעשות חליפין מן הכלי הממושכן מה שלא הי' יכול לעשות במעות ולפום האי טעמא לא נוכל לפרש בשמעתין דבשעת הלוואה מיירי דכיון שלא בשעת הלוואה לא הוי אלא ש"ש משום שנהנה שיכול לקדש בו א"כ בשעת הלוואה אין לו כח זה וכן משמע לקמן פרק שני גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דקאמר למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי דאינ' מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה. ומ"ש במשכון אחרים בשעת הלוואה דהאי נמי ממושכן לו בשכרו דתפיס לי' אאגריה. הלכך לא איירי הכא אלא במשכנו שלא בשעת הלוואתו. אבל אם הי' לו משכון ממנה אפי' משכנתו לו בשעת הלוואה והחזיר לה המשכון וקדשה בו מקודש' דחזרת הך משכון הוי כמחילת מלוה וכן הלכת' ועוד מוכח לקמן דאף אם קדשה במלוה שיש עליה משכון בלא חזרת משכון מקודשת ע"כ ואף שדבריו דברים של טעם הם. והם מתוספות דס"פ השוכר את האומני' וכן הוא לשם בפסקי תוספות. וכן בתוספות דפ' השולח וכן דעת ראבי"ה שכתב וז"ל קדשה במשכון דאחרי' דקני' לי' מולך תהי' צדקה וה"מ במשכון של ישראל דבר צדקה הוא כגון שמשכנו שלא בשעת הלוואתו דהכי אוקימנא לההיא דר' יצחק בפ' האומנים אבל במשכנות של גוי לא כדאית' בפ' כל שעה דהלכה כרבנן ולא כר"א עכ"ל. אכן רבו החולקי' כגון הרמב"ם שכתב סתמא ולא חילק וכן פי' הר"ן להדי' וכן פי' המגיד משנה בשם הרמב"ן וחלילה להקל כנגד כל הני גדולי עולם:

גם קשה איך בעלי התוספו' בכאן לא השגיחו בזה ע"כ נ"ל דס"ל לבעלי התוספות דלר' יצחק משכון שלא בשעת הלוואתו קונה קנין גמור לכל מילי אלא שצריך להחזיר לו המשכון כשיפדנו ומאחר שאינו שלו לחלוטין א"כ מסתמא פטור מאונסי' דאונס רחמנא פטרי' בכל דבר שבעולם חוץ מן השואל שכל הנאה שלו לחלוטין. א"ה מסתמא פטור מאונסי' ומ"ה מאחר שלא בשעת הלוואה קונה קנין גמור א"כ בשעת הלוואה קונה קנין קצת שיכול לקדש בו את האשה ולקנות בו קרקעות. ומ"מ לא הוי עליו אלא ש"ח דס"ס לא חשבינן זה לשכרו במה שיכול לקדש בו את האשה או לקנות בו בחליפין דבוודאי אם לא הלווהו הי' יכול ג"כ לעשות במעותיו מה שירצה וכי לא היה יכול להשתדל כלי או בגד ששוה פרוטה ע"כ דינו כש"ח אם לא מה ששוה בו המשכון נגד החוב דהוי כאלו התנה שקיבל זה בדמיו שאם יגנבו או יאבד שיפסיד ג"כ חובו ע"כ נר' בעיני להחמיר דממשכון של אחרים אפי' במשכון שלנו בשעת הלווא' שמקודשת וצריכה גט אכן מה שכתב שאם יש לו משכון מ"מ שמקודשת אפילו בלא החזרת המשכון אין דעתי נוחה בזה כ"א במשכנו שלא בשעת הלוואה וכמו שנכתב לקמ' בראי' ברור' סי' כ"ט:

בני רב הונא בר אבין זבין אמתא בפריטי לא הוו להו פריטי אותיבו נסכ' עילייהו פירש חתיכות של כסף אייקר אמת' את' לקמי' דר' אמי א"ל פריטי אין כאן פי' אותו פריטי שהתנו עלי' הלכך נסכא שהו' משכון אין כאן להיות במקומו לקנות ת"ר התקדשי לי במנ' וזרקתו לאור או לכל דבר האבד אינ' מקודשת ומפרש תלמוד' שה"ה אם השליכתו לפניו אינה מקודשת ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואקדש לך דהתם איהי קאמרה לה מעיקרו אבל כאן אמרינן משטי הייתי בך לומר תן מעותיך לאחרים אם אמר התקדשי לי במנה תנם לאבא לאביך אינה מקודשת ואם היא אמרה ע"מ שיקבלם לי מקודשת התקדשי לי במנה תנהו לפלוני אינ' מקודשת ע"מ שיקבלם לי מקודשת ועבי' צריכות' דאי תנא אבא ואביך ה"א אבא ואביך דסמכ' דעת' עילייהו אבל פלוני כו'. אפי' כשאמרה שיקבל לי' אינ' מקודשת דלא סמכ' דעת' עילייהו ואי תנא פלו' ה"א פלו' דלא סמכא דעתי' כו'. דכי אמרה תנהו לפלוני אינ' מקודשת אבל אבא ואביך אפי' כי אמרה תנהו לאבא ואביך מקודשת צריכא תו מסיק ת"ר התקדשי לי במנה תנם על גבי סלע אינ' מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת ופירש"י שהסלע קונה מטעם חצירה בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו. וכתב הרא"ש מדברי התוספות וקשה מההי' דהמוכר את הספינה דקאמר חצר השותפין קונין מקח מזה לזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו אבל ע"ג קרקע לא וא"כ תפשוט מינה דאינ' מקודשת וי"ל דהכא אין הדבר תלוי בקנין שתהא קונה ע"י הסלע דמיירי הכא אפי' זרק המנה לתוך חיקה והא דקתני בבריי' תנם ע"ג הסל' אינה מקודשת מיירי אפי' זרקו לתוך חיקה וקבלתו דכיון דאמרה תנם ע"ג הסלע הוי כאלו אמרה איני חפץ בקידושין ואפי' אם זרק' לתוך חיקה ושתקה מאחר שכבר גלתה דעתה שאינ' רוצ' להתקדש לו יכולה היא שתאמר בתורת מתנה קבלתים אבל בסלע שלה מקודש' שזה הלשון מורה שהיא חפיצה בקידושין ע"כ. ונראה בעיני אף שמלשונו קצת משמע דאפי' בסלע שלה אינ' מקודשת כ"א בזרק לתוך חיקה. מ"מ נראה בעיני פשוט דבכל ענין מקודשת אפי' נתנ' על הסלע מאח' שהסל' שלה הוי כחצירה אלא שהרא"ש רוצה לפרש כל הסוגיא בענין אחר אלא שדברי הטור משמע דווק' בעינן לתוך חיקה שכתב והוא שזרק לתוך חיקה ומ"מ עיקר כמו שפרשתי. ובתשובת מהר"ם שבסוף ספר נשים כתב על ראובן שקידש לאה וזרק לה קדושיה לתוך חיקה ונענעה בגדיה להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור נראה וודאי כיון שחצר שקידש שם אינה שלה אפי' זרק לה הקידושין תוך ד' אמותיה אינו מקודש' כדתנן בהזורק. אבל אם זרקה לתוך חיקה או לתוך קלתה מקודשת אעפ"י שראו עדים שנענה בגדיה להשליך הטבעת של קידושין מעליה אין לדמותה להא דאמרינן בפ' קמא דקידושין התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינ' מקודשת בו דלמה שדיתנהו קמי' דאינ' מקודשת כו'. דשאני התם דאיהי לא אמרה מעול' מקודשני לך אבל בנדון זה כיון דשמעו העדים דאיהי אמר' לו מעיקרא פלוני הוא וקדשני. וגם שוב בשעת הקידושין כשאמר' בפני כול' פלוני' בקש' ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה אע"ג דבתר דנפל לתוך חיקה שדתינהו איכא למימר דמעיקרא קבלה לשם קידושין וכי שדתינהו בתרה כי מהדר קא הדר' בה ואע"ג דתוך כדי דיבור לקבלה שדתינהו בקידושין משום חומרא דא"א קי"ל דתוך כ"ד לאו כדיבור דמי כדאית' בפ' יש נוחלין ופרק ה' דנדרים. ואע"ג דאמר' בלבי לא הי' אלא לשחוק ומעול' לא נתרציתי לו דברים שבלב נינהו ואין דברים. ואע"ג דאיכ' למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ גבי קידושין. משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעת' לומר לא הי' בלבה כך וודאי וליכא אומדן דעתה דמוכח כיון דאיכא נמי למימר אתת' בכל דהו ניחא לה אמנם דקדקתי בכת' העדיות וכתב בו שהעדים לא ראו אם נפלה טבעת של הקידושין בחיקה, ולפ"ז נראה לי דאינ' צריכה גט דאפי' היא יוד' בטוב שנפלה לתוך חיקה בעי' דליהוי סהדי שהגיעו הקידושין לידה. והיכא דאיכא תרי סהדי א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה הוי ספק קידושין. והיכא דליכא אפי' חד שראה שהגיעו הקידושין לידה אינ' מקודשת אפי' מדרבנן. ואעפ"י שהיא בעצמה מודה שנפלה הטבעת בחיקה דומי' דאמרינן המקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו ואפי' שניהם מודים והאריך בדבר ובסוף כתב וטוב בעיני שלא להחמיר להצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כסף סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זאת העלובה כל ימיה עגונה. מצאתי בהגה"ת מרדכי סוף גיטין וז"ל פסק י"ג בתשובתו וז"ל מה שהעד אומר שראה שחלק ידו שע"כ ונתן הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכה גט ואעפ"י שיש עדים שלא דיבר עמה בשעת נתינה כיון שדיב' עמה תחלה הוו קידושין דתנן הי' מדבר עמה וכו' עכ"ל. נחזיר לדברי הרא"ש ומבעיא לי' לרב ביבי אם הסלע של שניהם מה יש לדון בלשון זה נ"מ אם זרקו לתוך חיקה בשתיקה וע"ד זה יש לפרש התם ע"כ שיטת הרא"ש מדברי התוס' אבל הרמב"ם כתב פ' ד' מה"א זרק קידושין לתוך חצר של שניהם או על מקום שניהם אעפ"י שלא הגיע לידה או לתוך חיקה מקודשת מספק וז"ל הרמב"ם הי' עומדת ברשות שהוא של שניה' וזרק לה קידושין מדעת' ולא הגיעו לידה או לחיקה ה"ז מקודשת קידושי ספק וכתב המגי' משנה שאינו דומה לחצר השותפין לענין מכירה דבקידושין יש לחוש שמא הי' משאיל לה זכותו כיון שכבר יש לה חלק בה וכן כתב רבינו ניסים בסגנון זה. וע"כ אין להקל כלל. וכתב הטור בשם הרמ"ה דווק' שיחדה לו הסלע. אבל אם לא יחדה לו הסלע אפי' סלע שלה אינ' מקודש' והביאו הטור סי' ל'. וכן ירא' מדעת הרמב"ם בפ"ד מה"א שכתב אם אמרה לו הנה קידושין תנם על מקום זה ואותו מקום של שניהם מקודשת מספ' שצריך לברר אעפ"י שאין ראי' גמורה על מקום שלה. מ"מ זכר לדבר מיהא דבעינן בירור מקום גם כדי הוא דברי הרמ"ה לסמוך עליו בפרט מאחר שלשון התלמוד מורה כדבריו מדקאמ' ואם הי' הסלע שלה מקודשת ולא אמר ואם הניח על סלע שלה מקודשת אלא בוודאי ה"ק ואם הי' אותו סלע שאמרה להניח עליו הוא שלה מקודשת אלמא דבירור מקום בעינ' תו מסיק התקדשי לי בככר תנהו לכלב אינ' מקודשת ואם היה הכלב שלה מקודשת בעי רב אשי כלב ורץ אחריה לנשכה מהו בההיא הנאה דקא מצלה נפשה גמרה ומקני לנפשה א"ד מצי א"ל מדאוריית' חייבי מחייבת להצילן תיקו:

התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת ואעפ"י שעני הסמוך עליה מ"ט דאמרי לי' כי היכי דמחייבנא בי' אנא ה"נ מחייבת בי' אתה ע"כ הסוגי' וכתב הטור וז"ל גם בזה מפרשי' התוספו' דמיירי בכה"ג שזרקו לה לתוך חיקה אחר שאמרה תנהו לכלב התקדשי לי בככר זו תנהו לפלו' עני אינ' מקודשת אפילו בעני המוטל עלי' לפרנסו גם זה מיירי בכה"ג ע"כ ובתוספו' שלנו לא מצאתי גם הרא"ש לא פיר' וגם לא מסתבר' כלל לפרש בכה"ג ודווק' גבי סלע דלית לי' דעת לקבל' ולא בר מיכל הוא דמפרשינן הכא. אבל אם אמר' תן לכלב או לעני מיירי כפשוטו שאף הוא נותנו להן ולולי דמסתפינא להקל הייתי אומר שאם היא אמרה תנהו לכלב והוא שלה והוא זרק לתוך חיקה יכולה לומר אח"כ לקבולי בעצמי לא בעינא אלא ליתנו לכלב ואת לא קיימת תנאי אלא שיש לומר דבהאי גוונא אין קפידא הלא יש בידו ליתנו לכלבה. ולפי' הרמ"ה שכת' לעיל שצריך היא שתאמר לאותו סלע. א"כ גבי כלב נמי פרושו הכי ואם אמרה תן לכלב והוא נתן לכלב שלה אינ' מקודשת. וגבי עני אפי' אמרה תן להעני הסומך עלי' אינה מקודשת. וכתב הרא"ש ז"ל בתנה ע"ג הסלע או תנה לכלב איכא לספוקי אם אמרה האשה תן מנה ע"ג הסלע ולקדש אני לך כפשוטו בלא זרק לתוך חיקה וכן ככר לכלב ואקדש אני לך אם היא מקודשת מדין הערב כמו תן מנה לאבא ולאביך תן מנה לפלו' תן ככר לעני ואקדש אני לך. א"ד לא אמרי' מדין ערב אלא דומי' דערב דאע"ג דלא מטי לידי' איהו מטי לאינש אחריני גמר ומשעבדי' נפשי'. אבל היכי דלא מטי הנאה לשום אינש לא דמי לערב והא דקתני בברייתא התקדשי לי במנה תנם ע"ג סלע איכא למימר דה"ה אם אמרה האשה תן מנה ע"ג סלע ואקדש לך שאינה מקודשת. אלא אפשר דכייל להו בהדי הך דתנא לאבא ולאביך ותנם לפלוני ואגב אינך תני בהאי לישנ' פירש כי שם אם הית' אומרת ואקדש לך אני וודאי מקודשת ויען כי ראיתי מקצת הגדולים שכתבו דהוי מקודשת מדין ערב כתבתי הנרא' לי שדעתי נוטה דלא דמי לערב כלל וראוי להחמיר בדבר עכ"ל. אבל הרמב"ן חולק שכתב גבי תן לכלב ואקדש אני לך ומקודשת מדין ערב כיון שהוציא ממון על פיה אבל תן על סלע כו' מאחר דלא עביד מידי אפומה אין שייך דין ערב כי מסתבר וק"ו לפי סברת הרשב"א שמיקל בכולהו:

כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימ' י"א שנשאל על לאה שאמרה לראובן תן לי מה שאתה חייב לי ונתן לה ג' פשיטי' וכשנותנה בידה אמר הרי את מקודשת לי והיא כששמעה כן השליכה המעות מידה והרימה קולה וצעקה איני חפיצה להתקדש לך ומרטה בשערה ושרטת בפניה וצעקה אוי ואבוי והשיב יראה לי דאין כאן בית מיחוש כיון שהעדים מעידים שלא נתרצית בקידושין וזרקתן לאלתר מידה ואפי' קול של קידושין לא יצא לה בעיר שהרי יצא שובר עמה ע"כ ותימא דפשיט' הוא מאחר שמצינו אפי' השליכתו לפניו דלא הוו קידושין מכ"ש הוא ונראה דהך תשובה בא להשמיע לנו דאפי' יצא לה קול קידושין בעיר אפ"ה לא חיישינן לה שהרי שובר עמו ומ"מ נראה דלאו דווקא צעקה אוי לי אלא אפי' בהשליכתו נמי קול ושוברו עמו אלא שמעשה שהי' כך הי' אבל מ"מ שמעת' גבי מיהב יהיב או מיהב לחוד וכל הני דלעיל נהי דלא הוי קדושין מ"מ אם יצא לה קול בעיר צריכ' גט משום קלא דאין זה שוברו לפי שאין ברור כ"כ למשמעות לשון בני אדם שמיאנה בקידושין. עוד נראה בעיני אפי' לא השליכה ותפסה בעבור חובה אלא שאין חפיצה בקידושין דלא חיישינן כלל:

מסקינן ההוא גברא דהוה קא מזבין חומרי פי' בוטינ"ש שעושין של בדיל וחורזין הרבה מהן בחוט א' ועושין כמין ענק ונותנין בצוואריהם למכור אתאי ההי' איתתא אמר' לי' הב לי חד שוכה פירש מלא חוט הענק א"ל אי יהיבנא לך מקדשת לי א"ל הב מיהבי אמר רב הונא כל הב מיהבי לאו כלום הוא. ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנות' אתאי ההיא איתתא א"ל הב לי חד כסא. א"ל אי יהיבנא לך מקודשת לי א"ל אשקי משקי. אמר רב חמי כל אשקי משקי לאו כלום הוא ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדיקלא אתאי האי איתתא א"ל שדי לי תרתי א"ל אי שדינא לך מקודשת לי א"ל שדי משדי אמר רב זביד כל שדי משדא לאו כלום הוא. וכתבו התוספות אעפ"י שאמרה תן מעות לפלו' כו'. שמקודשת מדין ערב כ"ש תן לי שאני הכא כיון דמעיקרא לאו בתורת קידושין שאלה מיני' א"כ כשאמרה הב לי אדעתא דמעיקרא קא אמרה וכתב הטור מדברי הרמב"ם וכל כיוצא בזה שמשמעת' לא תשחק עמו בדברים רק תתן:

וכתבו התוספ' והרא"ש אחריהם והא דמייתי הני תלת עובדי לאשמעי' דבין במידי מאכלי' ובין במידי דמשתי' בין במידי אחריני לא הוי קידושין עכ"ל:

וכתב עוד הרא"ש וז"ל ויראה שאם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה ממנו מקודשת. וכן מצאתי בשם הראב"ד ז"ל. עכ"ל:

ונראה בעיני דווקא קבלה הימנו ושתקה אבל אם חזרה ואמר' הב מיהיב או בא' מן הלשונות שאין משמעות' לשון קדושי' לא מהני מידי וכ"כ המגיד משנה בשם הרמב"ן וכתב הר"ן וז"ל איכא מ"ד דטעמ' דאינ' מקודשת משום דאדיבור' קא סמכא דאמרה לי' מעיקרא הב שלא לשם קידושין. אבל אי א"ל איהו מעיקרא אי יהיבנ' מקדשי לי ואמר' הב א"נ הבי מיהבי מקודשת כדקאמר איהו קאמר ומקודשת וכן נמי אפי' היכ' דאמר' איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו ואיהי אמרה הב או הבי מיהבי מקודשת. אבל הרשב"א סובר דאפי' לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דהוא אמר בלשון שאלה אי יהיבנא לך מקודש' לי ואיהי לא איהדר' לי' אין מקודש' לך אלא הב או הבי מיהבי אפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון בלשון שאלה קאמר לה אם אית' דארצויי' ה"ל לאהדורי אין מקדשנא לך מדלא אהדר' הכי אלא אמר' הבי מיהבי וודאי הכי קאמרה בקידושין לא ניחא לי אלא במתנה ולפי' אם חזר ואמר התקדשי לי אינ' מקודשת. ולי נראה כל שלא אמר' בלשונות האמורין בגמר' איכא לספוקי בלשון קידושין וצריכ' גט וכל כיוצא בזה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים עכ"ל. והנראה בעיני מה שהקיל רשב"א אפי' התחיל הוא ואמ' בלשון שאלה אם אתן לך כו'. והיא אמרה הב מיהבי שאין כאן קדושין. והר"ן רצה למחמיר שצריכ' גט לחומר' מאחר שלא נאמר להדי' בגמרא אומר אני שהן קדושין גמורין דדווקא כשהיא תבעה מתחלה שלא לשם קידושין הוא דאמרינן דלאו כלום הוא כדברי התוספו' והרא"ש. אבל כשהוא התחיל בלשון שאלה והיא השיבה שיתן אין לך ריצוי גדול מזו ובכל לשון אינו גורם הפסד כדמוכח במסקנא דאין חילוק ביניהם ואדרבה אמרה תן והנני מוכן לקבל אמרינן חיזוק לשון הוא כמו כל הכפולי' שבתורה עשר תעשר העניק תעניק דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם והוי כאלו אמרה תן ותן והנני מוכן לקבל גם מה שכתב הר"ן בתחלת דבריו שאפי' אמרה איהי מתחלה שלא לשם קדושין וחזר ואמר בשעת נתינה התקדשי לי בו ואמרה איהי הב מיהבי לי דמקודשת כל עיקר דעת הרמב"ן דאינ' מקודשת כדפרישי' והיינו טעמא לעולם אדיבור' קמא קסמכה שלא היו לשם קדושין אם לא שקבלה בשתיקה וכן דעת הרא"ש דלא פסק כשחזר ואמר התקדשי לי בו דיש בו ממש אם לא קבלה בשתיקה כדפרישית:

איבעיא להו הב אשקי מהו פי' דלא כפלי' לדיבורה. אמר רבינ' מקודש' רב סמא בר רקתא אמר תגא דמלכא פרש"י נשבע בכתר המלך אינה מקודשת וכן פי' בשם ר"ח אפי' נתן לה תגא דמלכא אינה מקודשת והלכת' אינה מקודשת:

אמר רבא אר"נ כתב על הנייר או על החרס אעפ"י שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתי בין ע"י אביה בין ע"י עצמה פי' ברשות אביה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה כתב על הנייר או על החרס אעפ"י שאין בו שוה פרוט' הרי את מקודשת לי הרי לי לאנתי בין ע"י אביה פירש שהיא עשתה את אביה לשליח מקודשת מדעתה והוא שבגרה:

וכתב הרא"ש וז"ל הא דאמרינן בקטנה מדעתה מקודשת מיירי בדאמר לה צא וקבלי קידושך כדאמרינן לקמן אומר אדם לבתו קטנה צא וקבלי קידושך ופי' הראב"ד וז"ל דלאו בתורת שליחות הוא דקטן וקטנה לאו בני שליחות נינהו אלא משום דה"ל כמו שאמר תן ככר לכלב שלי או תן על סלע שלי ותתקדש בתי לך וכיון שאמר לבתו קבלי קידושיך הוי כמי שאמר מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי ותתקדשי בו ומיהו קשה דיד קבלת קידושין הוא המעשה והיא לאו בת קבלה אלא מכח שליחות דאביה כו'. ונהי דנתינת כסף הוי הקידושין אי אפשר להיות אלא מטעם שליחות דחשבינן להו כאלו קיבל אביה קידושין וכן שטר הקידושין צריך שיבא ליד האב וידה לא הוי כחצר האב דאף לעצמה אינה קונה להתקד' דקטנה שאין לה אב אין לה קידושין מן התורה כלל. וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר כשקבלה קידושין מדעת אביה הוי היא שליח האב דאין לה יד לקבל מכח קבלתה כו'. וקשה על הראב"ד שכתב לא מתור' שליחות כו'. הלכך נראה לי דהא אין שליחות לקטן היינו כשעשה שליחות לזכות לאחר דמיעוטא דשליחות דקטן היינו משום דאיש כתיב בכל דוכתא דאיתרבאי שליח לגט ובתרומה ובפסח לקמן בריש פר' האיש מקדש והיינו דווק' לזכות לאחר בשליחתו אבל בקידושי קטנה שהי' זוכה לעצמה בשליחות אביה מהני שליחות' לעצמה כאלו קיבל אביה קידושין בשבילה דקטן אית לי' זכי' כשדעת אחרת מקנה לו ובשליחות אביה היא זוכה לעצמה ונראה מה שטרח הרא"ש למצא טעם הגון על הא דקטנה אף שאין נפקות' לעניין הדין מאיזה טעם הוא אלא ששם נ"מ וכמו שנכתוב לקמן גבי הא דאמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה כו'. גם לפי טעם של הראב"ד והרמב"ן אינו מיושב אלא בקידושי כסף דלא גרע מתן על סלע שלי אבל בקידושי שטר לא שמענו כאשר כתב הר"ן אבל לפי דברי הרא"ש אין חילוק וכמו שנכתוב אי"ה לקמן. עוד כתב הרמב"ן וז"ל דבתך מקודשת לי לאו דווקא בתרוייהו דוודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קידושין אי אמר לה הרי את מקודשת לי היא מקודשת וראיי' לדבר מדאמרינן לקמן בפרקין גבי כסף אמר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי ואפי' לר' יוסי בר' יהוד' דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו ומינ' גמרינן דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי ק קידושין אלמא דהמקדש את הקטנה ואמר לה הרי את מהני משמע וודאי דה"ה לנערה שעשתה אביה שליח דאי אמר לה הרי את מהני ועוד ראי' מדאמרינן לקמ' בפ' האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכ' גט שמא נתרצה האב והתם וודאי הרי את קאמר ולא בתך שהרי שלא מדעת האב נתקדשה אלמא קסבר קטנה דאמ' לה הרי את מהני הלכך רב נחמן כי נקט בתך לרבות' נקטי' דאפי' לדידה אי כת' בתך מהני וכ"ש הרי את ומיהו גבי ע"י אביה בדווק' נקטינ' לאפוקי שאם כתב הרי את ונתן לאביה כיון שלא בגרה לא מהני ע"כ:

והשיב עליו הר"ן וז"ל ומה שכתב וז"ל דבתך מקודשת לי דע"י עצמה לאו דווקא דוודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב ובין בתור' שנתן לה רשות לקבל קידושי' אי אמר לה הרי את מהני וגמר לה להא מלת' מקידושי כסף אינו עניין לפי שהכסף הוא שקונה ואמירה אינ' צריכ' אלא לגלות שנתינה לשם קדושין הוא ולפיכך כשלא בגרה ומקבלת קידושין מכח אביה בדין הוא שיאמר לה הרי את ואינו צריך שידבר עם אביה אעפ"י שהוא מקדש כשם שהנותן גט לשליח קבל' בשעה שנתנו לידו אינו מדבר עם האשה אלא לשליח אמר תתקבל גט זה לפלונית ובקידושי כסף נמי בדין הוא שיאמר הרי את מקודשת לי כלומ' קבלי קידושין הללו לעצמך אבל בקידושי שטר כיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקידושין כשם שהמגרש את אשתו ע"י שליח צריך שיכתוב בגט הרי את מותרת שאם כתב הרי בתך או אחותך מותר' אפי' בשנעשה להם שליח וודאי לא מהני שלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים ולפיכך אפשר נראה דכל שלא בגר' ומתקדשת בשטר צריך שיכתוב בשטר בתך ומיהו כי יהיב לה אומר לה הרי את מקודשת כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר עמו אעפ"י שכתב בגט הרי את ולפי זה אף בקטנה מתגרשת ע"י אביה וצריך לכתו' בגט בתך פלונית זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר. ומ"מ כי אמרינן בתך אפי' כי יהיב לה לדידה מהני ה"מ בקידושי שטר דכי כתיב הכי בשטר מהני וכי יהיב לה לדידה אמר לה הרי את וכדכתי' בגמ' אבל בקידושי כסף הדבר ברור שבשעת נתינה צריך שיאמר לה הרי את וסיפ' דרב נחמן דהיינו שבגרה דנקיט לה בלשון הרי את בין ע"י אביה בין ע"י עצמה דווקא הוא דהרי הוא ממש כאשה המתגרשת שכותב בגט הרי את מותרת לכל אדם מיהו כי יהיב שטר קידושין לאביה אומר לי' התקבל קידושין הללו לבתך כשם שבשליח הגט אומר לה התקבל גט זה לבתך או לאחותך. ומ"מ הא דרב נחמן בין ברישא בין בסיפא לישנא קיטא הוא ולא סגי עד דאמר בתך פלוני' מאורסת לאני פלו' או את פלוני' מאורסת לאני פלו' דהא שטר קידושין משטר גירושין ילפינן והתם הא בעינן שמו ושמה כדאית' בפר' המביא תניין טעמא דמלתא דכתי' ספר כריתות דהיינו ספירת דברי' הכורתים בינו לבינה וכל שאין שמותיהן מפורשין אין מוכיח מתוך הגט שיהא הגט זה כורת בין ראובן ללאה אשתו ע"כ. והנה מה שחוכך להחמיר על דברי הרב בלי ראיי' לדמות נוסח קדושי השטר לגט. ואגב זה הוצרך נמי לשנות בגט של קטנה ולא מצינו שום שינוי בכל המחברי' בין גט של קטנה לגט של גדול' בשום ענין גם דברי הרמב"ן מסתבר טפי גם מה שכתב להצריך שמותם בקידושין ולא סגי עד דאמר בתך פלונית מאורסת לי כו' לאו דווקא דאמר כי לא שמענו מאבותי' להזכיר שמות בקידושין כשהוא מקדש בעצמו ואף בנוסח אמירה הגט לא ראיתי אלא נ"ל שצריך לכתוב כך בשטר קידושין..:

מסקינן בעי רשב"ל שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה פי' שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך מהו:

הווייה ליציאה מקשינן מה יציאה בעינן לשמה דכתי' וכתב לה לשמה אף הוויי' בעינן לשמה א"ד הווייות להדדי מקשינן מה הויה דכסף לא בעינן לשמה שתהא צורת הדינר טבוע לשמה אף הוויי' דשטר לא בעי לשמה בתר דבעיא הדר פשטי' הויה ליציאה מקשינן דכתי' ויצאה והית'. איתמר כתב לשמה ושלא מדעתה פרש"י קודם הכתיבה לא נמלך בה וציו' לכתוב לשמה ואחר כתיב' הודיעה וקבלתה ובגדולה קאי וה"ה בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה רבא ורבינא אמר מקודשת רב פפא ורב שרבי' אמר אינה מקודשת וכתב הרי"ף והלכתא כרב פפא ורב שרבי' דהא אותבי' עלי' דרבא ורבינא מהא דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ואע"ג דמוקי לה בשטרי פסיקת' פי' כגון שפוסקין נדוני' כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך זהו אין כותבין אלא מדעת שניהם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא בשטר ההיא שינוי' היא ולא סמכינן עלי' דהא רב אשי דהוה בתראי אוקמ' בפ' הנושא את האשה בשטרי אירוסין ממש כרב פפא וכרב שרבי' למימרא דהלכת' כוותייהו עכ"ל וכן כתב ר"ח ז"ל והבי' ראיי' מדרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל מדעתה והוא שבגרה ועוד כתב יש מי שאומר דהלכה כרבא ורבינא והדבר צ"ע וכתב עליהם הרא"ש מ"ש אשינוי' לא סמכינן אין זה ראייה לעסק הלכה דבפרק הנושא איכא איפכא פי' שהגמר' ג"כ דחי' בשטרי אירוסין ממש. א"כ ג"כ נאמ' אדחי' לא סמכינן דמתחלה מוקי לה בשטרי פסיקת' שהסתם גמר' מקשה על רב אשי מאי לאו שטר פסיקת' כו' ודחי' לה אליבא דרב אשי לא בשטר אירוסין ממש ומדרב נחמן דלעיל ליכא ראיי' דהא רבא דאמר הכא מקודשת איהו דאמר לעיל בשם רב נחמן דבעינן מדעתה אלא מדעתה דלעיל לאו אכתיבת השטר קאי אלא אנתינתו ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם כתב רבינא ורב אשי הלכה כרבינא וכן פסק הלכה כרבא ורבינ' דאמרי מקודשת. אבל ר"י רגיל לפסוק בכל מקום כרב אשי לגבי רבינא ותרווייהו אמוראי בתראי נינהו ורב אשי גדול מרבינא הוי כדא"ל רבינא לרב אשי בפרק הדר אנא נמי תלמיד חבר דמר הי' כו'. וא"כ יהי' כרב אשי שמוכרח להעמיד' בשטרי אירוסין ממש וכיון דאפלגו בהו רבותא עבדינן לי' לחומרא ע"כ וכ"כ הרמב"ן והרשב"א:

איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ומאי נ"מ כגון שהער' בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר א"נ בתולה לכ"ג פרש"י אם סוף ביאה קונה א"כ תחילת ביאה אינה קדושי' וא"כ נמצא בעולה קודם קידושין ולא יהי' בתולה מעמיו כו' ומה שהרא"ש לא הביאו לפי שאין עכשיו נוהג דין כ"ג ולכשיבנה בית המקדש במהר' בימנו יכתיבו' ועוד נ"ל נ"מ אחריתי כגון שמת אחיו של המקדש אחר שהערה בה ויש לו אשה והיא צרת ערוה למקודשת אי תחיל' ביאה קינה א"כ אשת אחיו יצאה בלא חליצה ואי סוף ביאה קונה א"כ מוציאה את ארוסתו בגט ואת יבמתו אשת אחיו בחליצה כדין המקדש אחות זקוקתו והקשו בישיבה א"כ אמאי נקט תלמודא מילת' דלא שכיחי כלל שתהא פושט' יד לקבל קידושין מאחר בשעת התשמיש שהוא רחוק מן דעת ובוודאי מעולם לא נמצא כזו ולא נקט כה"ג דפרישית דהוא אפשר להיות בנמצא. והשבתי דתלמודא נקט הני שני אבעיות דפשטי' ידה כו'. וכן כ"ג וכו'. דאז הך בעיא דמת אחיו כ'. שפרשתי הוא נפשטא מו"מ נראה דאם נפשוט הך בעיות דתחלת ביאה לא קני וא"כ אסורה לכ"ג אע"פ שדעת' היו לשם קידושין לא שתהא אסור' וא"כ כשלא יקדש מדעת' דתחלת ביאה תהא נאסר לו אפ"ה אמרינן כל הבועל וכו'. כשם כשמת אחיו דאמרינן בסתם כל הבועל כו'. וצריכה חליצה והיא יוצאה בגט כדפרישית. ואם נפשוט דתחלת ביאה קונה א"כ נפשט' הך בעיא דפרישי' מכ"ש דפשטה ידה שגילת' דעתה להדיא שאינ' מתרצה כלל בתחלת ביאה לשם קידושין שהרי קבלה קידושין מאחר אפ"ה אמרי' ס"ס מאחר שנתרצית לביאה מיד מתקדשת כ"ש מן הסתם שתחלת ביאה קונה מיצא' בלא חליצה. אמר אמימר משמי' דרבא כל הבועל דעתו אגמר ביאה וכתב הרא"ש מדברי התוספות ודווקא כשגמר ביאתו אז אמרינן דעתו אגמר ביאה ואם קודם גמר ביאה קבלה קידושין מאחר מקודשת לשני אבל אם הערה בה ופירש ולא גמר ביאתו מקודשת וכן אם קודם ביאה אמר אני רוצה שתתקדש בה בהעראה מקודשת דאמרי' בפר' הבא על יבמתו דאשה ניקנת בהעראה דילפינן קיחה מעריות:

ולפ"ז אם גמר ביאתו אז תחלת ביאה אינ' קונה ואם קבלה קדושין מאחר קודם גמר ביאה אזי מקודשת לשני ואם קדשה כ"ג בביאה אסורה לו ואם הערה ופירש וקבלה קידושין אינ' צריכה גט מאחר ולכ"ג נמי שרי':

ואם קדשה בהעראה ולעניין כעין היכא שמת אחיו אחר העראתו ונפלה לפניו זקוקתו שם שהיא ערוה לאות' מקודשת אם גמר ביאתו א"כ תחלת ביאה לא קני וצריכא זקוקתו חליצה ואות' המקודשת מוציא בגט ואם הערה ופירש אז זקוקתו יוצא אפי' בלי חליצה. תו מסקינ' איבעיא להו ביא' נישואין עושה או אירוסין עושה נ"מ ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אי אמרת אירוסין עושה אינו יורש' ואינו מטמא לה ואינה מפר נדריה ואי אמרת נשואין עושה יורשה ומטמא לה ומפר נדריה וכתב המגיד משנה ולא אמרו אם מותר לבא עליה דאפי' את"ל נישואי' עושה אסור לבא עליה פעם אחרת דהא מחסר' כניסת לחופה ולפ"ז נרא' מ"ש הרמב"ם שאם בא על ארוסתו לשם נישואין שזו היא חופתו דווקא ליורש'. אבל חופה צריכ' אמר אביי ת"ש האב זוכה בבתו בקידושיה בכסף ושטר וביאה וזוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר' נדריה ואינו אוכל פירו' בחיי' נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירו' בחיי' קתני ביאה וקתני נישאת פי' ש"מ דביאה אינו עושה נישואי' ודחי' כי קתני נשאת אשארה כו'. וכסף ושטר. אמר רבא ת"ש בת ג' שנים ויום א' מתקדש' בביאה כו'. נשאת לכהן אוכלת בתרומה קתני ביאה וקתני נישאת ה"ק אי הני נישואי' דכהן נינהו פי' כגון שמתקדש בביאה לכהן אוכל בתרומה וזה נישאת לכהן דקתני וכתב הרשב"א והרמב"ן ז"ל דהלכה כאביי ורבא דבעו למיפשט מהאי מתנית' דאירוסי' עושה ואע"ג דדחי' להו תלמודא פשט' דמתניתין כוותייהו משמע. ותו מייתי בגמרא דר' יוחנן בן בג בג בעי למיפשט דנישואין עושה ודחו לה רב נחמן ורבינ' דלעול' ארוסין עושה והלכת' כוותייהו ע"כ דהיינו ביאה שהיא לשם קידושין אבל ביא' שאחר קידושין עושה נישואין כדברי הרמב"ם ז"ל ואיכא למיד' ביאה דקניא בתר קידושין היכי דמי אי דאיכא חופה ל"ל ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפר' ד"א אמרי' דאפי' למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני מאמר דאיסור' לא קני י"ל דאה"נ דאם אפי' בא שלא לשם נישואין אלא לשם זנות דאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה דאע"ג דלא אשכחן בהדי' דקני אלא חופה סבר הוא דכיון דחופה לא קני' אלא מפני שהיא צורך ביאה מכ"ש ביאה עצמה שקונה. ועוד יש ללמוד כן מדין ק"ו ומה יבמה שאין כסף קונה בו ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכ' למיפרך כדפרכינן בגמר' מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומד:

ועוד נראה לי לסמוך זה מדבעיא לן בסמוך ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ובשלמא אי פשיט' לן דביאה דלאחר קידושין נישואין עושה מספקא לן בביאה דקנו' אבל אי לא אשכחן ביאה דלאחר קידושין שתעשה נישואין מנא תיתי בביאה דקידושין וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהבא על ארוסתי לשם נישואין זו היא חופתו:

פיסקא ב"ה אומר בפרוטה כו'. תנא שש מעה כסף דינר מעה שתי פונדיון פונדיון ב' איסרין איסר ב' מסמסין פרש"י כולם מיני מטבעות הן זו קטן מזו מסמס ב' קונטריקון. קונטריקון ב' פרוטות נמצא פרוטה א' משמנה באיסר האיטלקי והיא משקל חצי שעורה כסף צרוף והוא מקבלת הגאוני' ומסיק אמר שמואל קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישי' שמא שוה פרוטה במדי ופריך והא אנן תנן בפרוט' ובשוה פרוטה פי' משמע צריך שיעור ולדברי שמואל אין צריך שיעור דלעולם חיישינן שמא שוה פרוטה במקום אחר ומשני מתניתן איירי בקידושי וודאי אם ישנו שוה פרוטה במקומו הוי קידושי' וודאי ואם בא אחר וקדשה אח"כ מותרת לראשון ואינה צריכ' גט משני ואם אינו שוה פרוטה במקומ' קידושי וודאי לא הוי לבטל קידושי שני אבל קידושי ספק הוה דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ושיעורא אהני לדעת אלו הן קידושין גמורין שמאחר שמקדש בפרוטה במקומ' אין גמגים אפי' קבלה קידושין מאחר אין צריך גט משני לכן צריך פרוטה:

ושמואל איירי בספק פירש אין מותרת לאחר בלא גט. וכתב הרא"ש וז"ל במדי חומרא דרבנן בעלמא הוא דמדאוריית' אין לקדש אלא מקומו ושעתו פי' וקידושין הוא כמו הקדש וכן למקח וממכר והא דקרי לי' בשמעתי' קידושי ספק לא שיהא בו משום ספק דאורייתא אלא קידושי דרבנן נינהו ועשאוהו כמו ספק שאינ' מותרת לאחר בלא גט וגם הראשון צריך לקדשה קידושין אחרים ודאין. והרמב"ם ז"ל כתב שאם קידש בתבשיל או בירק וכיוצא בהן כל דבר שאינו מתקיים אם לא הי' שוה פרוטה באותו מקום אינ' מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ואל יהא שוה כלום ומתוך דבריו משמע שאם היינו יודעי' שהוא שוה בשום מקום הית' מקודשת מדאוריית' כיון דאי אית אורחא להתם שווי' לה פרוט' והא דקרי להו קידושי ספק משום דקאמ' שמואל שמא שוה פרוטה במדי ואין ידוע לנו בוודאי ששוה פרוטה במקום אחר ומחמת זה כתב שאם הוא דבר שאינו מתקיים להגיעו למקום היוקר אינ' מקודשת כלל מדאוריית' ור"י פירש אפי' ידוע ששוה פרוטה במקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. והאי דנקט חיישינן שמא שמא שוה פרוט' במדי לרבותא נקט דאפילו בכה"ג אמרו רבנן דהוי קידושין גזירה אטו אותו מקום ששוה פרוטה א"כ אין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר שאינו מתקיים דכיון דמשום גזירה הוא ע"כ דבריו. והנה מה שכתב מתוך דבריו משמע שאם היינו יודעי' שהוא שוה פרוטה בשום מקום היית' מקודשת מדאוריית' וכו'. והנה דברי' תמוהים כי בעל המגיד משנה כתב וז"ל כתב הרשב"א שאפי' ידוע ששוה פרוטה בוודאי במדי מ"מ אינו אלא קידושי ספק דאין לכסף אלא מקומו וכן הורה לשון רבינו וכן נראה מדברי בעלי התוספות והרמב"ן עכ"ל. א"כ ממש להיפך כדברי הרא"ש גם יראה להדי' מדברי הרמב"ן כן שהרי כתב אם שוה פרוטה באות' מדינה הרי זו מקודשת בוודאי משמע במדי לא. אבל כי מעיינ' בי' משמע להיפך מדברי הרשב"א דס"ד דס"ל אם שוה פרוטה באותו מדינ' שהיא מקודשת בוודאי א"כ משמ' שאין צריך מקומו ושעתו דאם צריך מקומו ושעתו א"כ אפי' באות' מדינה לא יהי' קידושי' וודאי וצ"ל שמדינה דקאמר מקום. וכן דרך הרמב"ם על עיר גדולה מדינה בה' עירובי' בכמה מקומות וא"ל במה שכתב אח"כ גבי תבשיל או ירק אם אינו שוה פרוט' באות' מקום כו'. א"כ מדינה שכתב מדינה ממש אין זו קפידא ואדרבה נוכל לומר שזו מגל' על דבריו הראשוני' דבאותו מקום קאמר ועל הדין של תבשיל או ירק שכתב הרמב"ם כו'. כתב בעל מגיד משנה כתב הרמב"ן דברי' נראין ומקובלי' ויש חולקין עכ"ל. א"כ לפ"ד הרא"ש שסובר שצריך מקומו ושעתו. א"כ הטעם משום גזירה הוא ואין חילוק בין ירק כו'. א"כ יהי' דברי הרמב"ם והרמב"ן מבולבלי' אכן נרא' בעיני דברי הרשב"א שכתב שאפי' הרמב"ם סובר כמותו שצריך מקומו ושעתו א"כ יהי' הטעם משום גזירה פירש שהרואה שהוא שוה פרוטה במקום אחר וראוי להוליך לשם ורואה שאינו קידושין וסבר שאינו קידושי' בפרוטה. אבל הרא"ש שמדקדק מר"י שאין חילוק היינו משום שס"ל גזירה משום הרואים שאם יראה שבכאן לא יחושו לאותו קידושין לא ידע שהטעם הוא משום שאינו שוה פרוטה כי לא ירד לשומא אלא יאמר שאין מקדשין באותו דבר בשום ענין ויבא להתיר אפי' במקום ששוה פרוטה ומאחר שאין הכרע בסברתן א"כ אין להקיש מדברי התוספו' והרא"ש ובכל עניין חוששין לקידושין והר"ן כתב שיט' אחרת וז"ל וכתב הרמב"ן וז"ל וכן בתוספו' דהא דאמרינן דחיישי' לאו למימר דאי ידעינן בוודאי ליהוו קידושין גמורין אלא לומר דאפי' בסתמ' חיישינן שמא שוה פרוטה במדי אבל אה"נ דאפי' ידעי דשוה פרוטה במדי לא הוו קידושי' גמורין כיון דהכא לא שוה דהא לענין גזל אמרינן בפ' הגוזל קמא דבפחות מש"פ אפי בגזילה קימת אין צריך להוליך אחריו דאין חוששין שמא תייקר ולא חיישינן נמי שמא שוה פרוט' במדי ומביא אשם ומתכפר לו אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו כדאמרינן בערכין לגבי הקדש אלא חומרא דרבנן בעלמא באיסור אשת איש ולשון הא דבקידושי ספק לפ"ז לא אתי שפיר לפיכך נ"ל דאי שוה פרוטה במדי קידושי תורה הן דכיון שהיא נתרצתה בהן ושוין פרוטה באיזה מקום אילו יודעי' הערי' שדרכו לתת פרוטה באות' דבר הוי לי' כאלו אמרה לדידי שוה כדאמרי' לגבי חמש סלעים של פדיון בכור וכדאית' לעיל ע"כ. ודברי' של טעם הם ואע"פ שהוא נגד רוב הקדמוני' שקדמו לפניו מ"מ סברתו ישרה ולשון התלמוד נקט סתמא ספק הוא משמע כדבריו וכן נראה מפרש"י דספק ממש קאמר. והרי"ף ג"כ לא חילק ונקט לישנ' דתלמוד' ומ"מ נראה דווקא שידעה שאינו שוה פרוטה כאן ושוה פרוטה במקום אחר ודיבר עמה על עסקי קידושין וקבלה בתורת קידושין דאל"כ תוכל לומר מעולם לא קבלתי לשם קידושין ומשטה אני בך שהרי אינו שוה פרוטה:

ומ"מ דווקא ששוה פרוטה בשום מקום שבכה"ג תוכל לומר לדידי שוה לי ולפ"ז תבשיל או מאכל שנתקלקל אפי' שוה לשם בוודאי פרוט' אינ' מקודשת בוודאי אלא מדרבנן ודווקא בכה"ג בשוה פרוטה הוא דפליגי אבל בהני פרוטה שהוא בידוע לפי המשקל שעורה של כסף דבכל מקום הוא פחות מפרוטה אינ' מקודשת כלל לא מדאוריית' ולא מדרבנן הנרא' בעיני כתבתי כתב הטור וכת' הרמ"ה אי קדיש במילי דלא ידעינן אי הוי שוה פרוטה בעידן קידושין או לא אזלינן בתר השתא ואי אית בי' ש"פ השתא הוו קידושין וודאי עד דאיתברר בסהדי דלא הוו בעידן קידושין שוה פרוטה ואם אפשר להתברר ע"י עדים שהי' שוה פרוט' בשעת קידושין פי' והשתא אין בה ש"פ חיישינן להו ולא שרינן לה' אפי' העדים רחוקי' מכאן הרב' לא מבעיא אם יש עדים שיודעין אלא אפי' יצא קול שיש עדים שיודעים שהי' ש"פ חיישינן להו אבל לא אסרינן לה עפ"י אשה או עפ"י קרוב שאומר שהיו יודעים שהי' שוה פרוטה באותו שעה ע"כ תו מסיק ההוא גברא דאקדש בשוטי דאסא פירש בד של הדס בשוקא שלח רב אחא בר הונא לקמי' דרב יוסף שלח להו נגדיה כרב ואיצריכא גיטא מיני' כשמואל דשמא שוה פרוטה במדי כו'. פירש נגדי' כרב משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא ומאן דמקדש בביאה ומאן דמקדש בלא שידוכי ומאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא ומאן דמצער שליח דרבנן ומאן דחילי' עלי' שמתא דרבנן תלתין יום ולא אתא ותבע לשמתא וחתני' דדייר בבי חמוהו. נהרדעא אמרי בכולהי לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביא' בלא שידוכי וא"ד אפי' בשידוכי משום פריצותא. וכתב הרא"ש האידנא חתנים הדרים בבית חמיהם סמכו על נהרדעא כו'. וכל הסוגי' כתבתי ביבמות בפרק ג' סי' ב' ובפ' המוכר את הפירות סי' י"ג:

מסקינן בסוגיא ההיא גברא דמקדש בציפתא דאסא פי' מחצלת של הדס אמר לי' והא לית בי' ש"פ אמר לה תקדש לי בארבעה זוזי דציירי בה שקלתה ואישתק אמר הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו שתיקה ולאו כלום הוא. אמר רבא מנא אמינא לה דתני' אמר לה כנסי סלע זה בפיקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות לאו כלום הוא רצת' מקודשת לא רצת' אינה מקודשת. מאי רצת' ומאי לא רצתה אלימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא מכלל דרישא כי אמרה לא נמי הוי קידושין ואמאי והא קאמרה לא אלא לאו רצת' דאמר' אין לא רצת' דאישתקה ושמעת מינ' דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא קשו בי' בפומבדיתא משמי' דרב הונא ברי' דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהליה סברא אי שדינהו להו מיתבר ומחייב ובעבור זה שתקה ולא זרקינהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלי פי' ואינו חייב באחריותן אי מיתבר א"כ אי אית' דלא ניחא לה תשדינהו ופריך רב אחא אטו כולהו נשי דינא גמירי ה"נ סברא אי שדינהו להו מיתבר מחייבני' באחריות הוא שלח רב אחא ב"ר קמי' דרבינא כה"ג מאי שלח להו אנא לא שמיע להו הא דרב הונא ברי' דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו להו וכתב הרי"ף הלכך לאפוקה צריכ' גט ולעיול' צריכה לקידושי אחריני ולא סגי להו בהנהו קידושי ע"כ כתב הרא"ש והא דלא חש לי' משום דשמואל שאני הכא שחזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות מש"פ וגם היא לא נתרצית כשאמר לה שאינו ש"פ ע"כ. וכ"כ הר"ן לאפוקי סברת הרמב"ם שכת' להדי' ותהא מקודשת מספק מפני האגודה שמא תשוה פרוטה. וכת' עוד הר"ן וז"ל, והר"ף פסק בשתיק' דלאחר מתן מעות בקידושין כמ"ד חושו לה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפר' ה' מה"א דלאו כלום הוא בשתיקה דלאחר מתן מעות בפיקדון כרבא דהא קאמר רבינא דאינהו לא חיישי' לרב הונא ברי' דרב יהושע אלא דשלח לי' שהם יחושו לעצמן מפני מי שקבלו הדבר מפיו וחייבים בכבודו ובכה"ג ליכא לאפלוגי בין שדך ולא שדך דהא בההיא עובדא דציפתא גופי' כבר נתרצית לו שהרי קבלה הציפת' דאסא לשם קידושין ומשמע וודאי דלא גרע הא משדך אפ"ה אמרינן דאע"ג דאמר לה התקדשי בארבע זוזי דאית בה דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא הוו קידושין ע"כ והנה מ"ש בשם הרמב"ם דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא דברי' של טעם הן שלא אמר רבינא אלא להם שיחושו לעצמן וכן דעת הרמב"ן מ"מ מאחר שפסק הרי"ף ראש הקדמוני' והרא"ש גדול האחרוני' להחמיר אין להקל כנגדם שלא להצריך גט נמצא לדע' הרמב"ם אין כאן ספק קידושין דאוריית' דאין חוששין לשתיקה דלאחר מתן מעות אבל מקודשת מדרבנן דשמא ש"פ במדי ולדברי הרא"ש והר"ן אין כאן חשש דרבנן שמא שוה פרוטה במדי אבל יש כאן ספק קידושין דאוריית' דשמא שתיקה דלאחר מתן מעות בקידושין הוי קידושין ממש ונ"מ היכי שהשליכה המחצלת מידה לאחר שאמר התקדשי לי במאי שבתוכו דגילת' בהדי' בדעתה שאין דעת' נוחה שאין כאן בית מיחוש ולא אמרינן שתהא מקודשת בנתינ' הראשונ' מפני חשש דשמא אית בה ש"פ וכן נרא' עיקר ולענין כנסי סלע זו בפיקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו דאם אמר בשעת מתן מעות או קודם לכן דהוי מקודשת. כתב הטור וז"ל אפי' קבלתו בשתיקה מקודשת דכיון בשתיקה מקבלתו איכא הוכחה שנתרצית בקידושין. וכת' הרמ"ה דווקא דשקלתיהו והיא שתקה אבל זרק לה בקידושיה אפי' לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקא ואזלי לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום היא דהא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת ה"מ היכא דארצאו מעיקר' לקדושה לי' אבל סתמא אפי' ספק קידושין לא הוו:

מסקינן בסוגי' ההיא אתתא דהוה מזבני וורשכי פי' קשורי משי אתא ההוא גברא חטף וורשכי מינה אמרה לי' הבי ניהלי' אמר לה אי יהיבינא ניהלך מקדשת לי שקלתה ואישתק' א"ר נחמן יכולה למימר אין שקלה ודידי שקלה ואי קשיא לך הא דתניא קדשה בגזל בחמס בגניבות או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם בדשדיך וכת' הרא"ש ובלא שדך נמי לא אמרן אלא היכ' דשקלה לה ושתקה אבל אי אמרה אין שקלה לה אע"ג דלא שדיך קדושיה קדושין ודווקא בזה הפעם כשקבלה אבל אח"כ לא ותניא אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצת' מקודשת לא רצת' אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפי' רצתה אינה מקודש' והווינן בה מאי רצת' ומאי לא רצת' אילימ' רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתקא הוי קידושין ליתני מקודשת סתם כי התם גבי כנסי סלע בפקדון אלא לאו רצת' דאמר אין לא רצת' דאישתקה ואוקימנא בלא שדך לפיכך לא הוי מקודשת וכי אמר' אין מיהא הוי מקודשת אלמא בדאמרה אין אע"ג דלא שדיך קידושיה קידושין בין בחוב דילה בין גזל דיד' וכן הלכת' דהוי כדידי' והך בריית' קדשה בגזל ובחמס ובגניבה וכו' מוקי לה לקמן בגזל דידה ופרושי קא מפרש כיצ' חטף סלע מידה ע"כ וכל הדברי' האלו פסק הרמב"ם וכתב פ' ה' מה"א המגיד משנה שאם אחר שהחזי' לה א"ל הרי את מקודשת לי בה אפי' אמר' הן אינ' מקודשת דדומה להחזי' לה את החוב וכן השוו אות' בגמ' בפי' ודבר פשוט הוא שכיון שבשעת חזרה נתן לה בתורה השבה אחר שבא לידה והוא שלה במה תתקדש בו עכ"ל. והטור נמי כתב וז"ל וכתב הרמ"ה דוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות אבל אם גנב או גזל משלה ולא שידך אות' תחילה ובשנתנ' אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה אות' ושתק' אינן קדושין אבל אם שדך תחלה או אפי' לא שדך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמר' אין הוי קידושין אבל אם אחר שבא ליד' אמר התקדשי לי בו ואמר' אין אינה מקודשת וכו'. וכתב הקאר"ו שיש לתמוה מאי תולה בדברי הרמ"ה הלא הכל תלמוד ערוך הוא וכאשר כתב הרי"ף והרא"ש פ"ק. ובחנם תמה כי לא ידע שהספר נחסר בכאן כמו שהגהתי בדברי הרמ"ה זו נוסח' וכתב הרמ"ה דווקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות אבל בגזל שלה ולא שידך אפי' לאחר יאוש אינ' מקודשת כיון דליכא שינוי רשות ואם גנב או גזל משלה ולא שידך אות' תחילה וכשנתנו לה אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה אותו ושתק' אינן קידושין אבל אם שידך תחילה או אפי' לא שדך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה ואמרה אין הוי קידושין ועיקר החידוש של הרמ"ה דיאוש לא מהני גבי גזל דילה. אבל אי הוי מהני אז לא הוי צריכנא לא לשידוך ולא לאמרה הן כמו גבי גזל דעלמא לאחר יאוש ודברי התלמוד דבעינ' שידוך גבי גזל דילה או שתאמר הן היינו לפני יאוש א"כ בא להשמיע לנו הרמ"ה דלית' ומ"ש אח"כ ואם גנב או גזל הוא מדברי הטור וכ"ע מודו בי' ואיירי בין ביאוש בין שלא ביאוש ע"כ:

פסק כתב הרא"ש על כי ראיתי באשכנז שרגילין לקדש בטבעת שאולה נתתי את לבי לדרוש ולתור מאין הרגל זה להם דלכאור' אינ' מקודשת כיון שקבלה הטבעת אדעת' שהיא שלה ואינ' שלה כי היא צריכה להחזירת' לבעלים נמצא שקדשה בגזל אחרים ואינ' מקודשת וראיתי בספר החכמה שיסד רבינו ברוך ז"ל ממגנצא שכתוב מה שנהגו מקצת בני אדם לקדש בטבעת שאולה נרא' דלאו שפיר עבדי ובעל העיטור ז"ל כתב והמקדש בטבעת שאולה איכא דמדמי לי' למתנה ע"מ להחזיר ובאשה אינ' מקודשת ואיכא מ"ד סתם שאלה ל' יום ובההי' הנאה מיקדשה ומסתמא לא עבדינן בה עובדא ע"כ ובספר הדינין שיסד רבינו משה הכהן ז"ל כתב בתשובה א' המקדש בטבעת שאולה מקודשת וכן נמצא בתשובת רבינו שמשון ז"ל שהיא מקודשת ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילו לאחר וקידש בו את האשה והודיעו שהוא שאולה בידו עד זמן פלוני ומסרה לה שהיא מקודשת בהנאת שימש וקישוט שתוכל להתקשט בו עד זמן פלוני שמין אם יש בהנאת אותו קישוט שוה פרוטה מקודשת ואעפ"י שאין גוף הטבעת שלה דכל הנאת שוה פרוטה אשה מתקדשת בה מידי דהוה אארוח לה זמן דהלוואה ונותנת מנה לאדם חשוב והיא מתקדשת לו באות' הנאה שקיבל המנה ממנה אבל בענין אחר אינ' מקודשת כלל בטבעת שאולה וגרע טפי ממתנה ע"מ להחזיר דהוי מתנה ומקודשת מן התורה אלא דחכמי' הפקיעו משום דדמי לחליפין ואתי למימר מתקדשת בחליפין אבל טבעת שאולה אם נתנ' לאחר לא קנה האחר וגזל היא בידו אמנם נ"ל אם יאמר לו השאילני טבעת כדי לקדש בו את האשה דהוי מקודשת בכל ענין אפי' לא הודיעה וג"כ אין צריכ' שומא להנאת קישוט כיון שהשאיל לו מדעת לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קידושין שתהא האשה מקודשת בו כי אדעת' דהכי מסר לידו הטבעת ואם לא יועיל בלשון שאלה יהי' בלשון מתנה לכל הפחות תהי' מן זה המשאיל ע"מ להחזיר והויא מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנה לו או יחזיר לו דמיו וחזרת דמים הויא חזרה אפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג באיצטלית דדוקא התם דלצעור' קא מכוון והא לא ציערה ובכה"ג מפליג תלמודא בפר' מי שאחזו אבל הכא משום מרווח והא קרווח והיינו טעמא נמי הכא דמפלגינן בין גזל דאחרי' לגזל דידה דבגזל אחרים אינ' מקודשת כלל ובגזל דידה אי שדיך או אמרה אין מקודשת ואמאי והלא אין הממון שלו ולא יהיב לה ולא מידי אלא וודאי היינו טעמא דכיון שנתרצי' להתקדש בממון זה אנן סהדי שמחלה לו הממון שגזל ממנה ויהי' שלו כדי שתוכל להתקדש בקבלת אותו ממון כיון שאי אפשר לה להתקדש בעניין אחר אמרינן הכי דעת' והוי כאלו אמרה כן בפירוש וכן בנדון זה המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו את האשה אנן סהדי שדעת' ליתנו לו בכל יפוי לשון וכח המועיל ויהי' לו כח וזכות לקדש בו את האשה דאדעת' דהכי מסרו לידו ואם לא יועיל לשון שאלה יתפס בו לשון אחר שיועיל לשון קידושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל לשון שאלה ולעולם אמדינן דעתי' דכיון דמסרו לידו לקדש בו את האשה שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו לו בלשון אחר המועיל לעניין קידושין ולכל הפחות מתנה ע"מ להחזיר כדפרישית לעיל ואפי' במתנה גמורה הי' לנו לומר שבדעתו ליתנם לו אם לא יועילו הקידושין בע"א כדחזינן בגזל דידה אעפ"י שלא אמר' כלום אמדינן דעת' שנתנ' לו הממון שלה כדי שתתקדש בו ועוד ראי' מפ' יש נוחלין דאמרינן התם דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני באנו למחלוקת רשב"ג ור' דפליגי גבי נכסי לך ואחריך לפלוני כו'. מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ע"כ לא פליגי רשב"ג ור' אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומ"ס לאו כקנין הגוף דמי אבל הכא אי מיפק לא נפק בי' למאי יהבי' ניהלי' אלא למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק בי' פי' אם ביר' בו הראשון בוודאי יצא בו כי פליגי שמכרו או אכלו וכבר בירך בו לר' לא יצא שהרי לא קיים תנאו שאמר ואחריו לפלוני ולרשב"ג יצא שאין לשני אלא מה ששייר הראשון אלמא חזינן לדר' אע"ג דלא מצי אכיל לי' נפק אם לא אכלו לי' ובתר הכי קאמר רבה בר אבוה האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית ונטלו א' מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא ומ"ש מלאחריך לפלוני דלר' נפיק בי' אע"ג דלא מצי אכיל אלא משום דאמרינן אי לאו למיפק בי' יהבי' ניהלי' למאי יהבי' ניהלי' וכן בנדון זה כיון שמסרו לידו לקדש בו את האשה ואם לא יועילו הקידושין למאי יהבי' ניהלי' אלא וודאי יש לומר כדפרישית לעיל ועוד קל וחומר הוא דבאתרוג לא פירש שנתנו לו לצאת בו אלא שאנן אומדין דעתו שלצאת נתנו לו דאם לא כן למאי יהבי' ניהלי' כ"ש בנדון זה שפרשו לקדש בו האשה והוי כאלו השאיל לו שורו ונתן לו רשות להקדישו דנרא' דהוי קדוש ועוד ראיי' מפר' בתרא דמ"ק רשב"ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך לבקר אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעהו ומאחהו וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו לא יגע בו הכא נמי יש חילוק בין שאלו בסתם בין שאלו לקדש בו האשה ע"כ דבריו. ונהגו להודיע לאשה תחת החופה שהטבעת הוא שאול אפי' שאלו לקדש בו והיכא שלא שאלו לקדש בו את האשה אלא בסתם וקידש בו האשה ולא הודיע לה קודם החופה וביום הראשון אחר החתונה הודיע' לה אינו מועיל אלא יקדש פעם אחרת באיזה דבר שירצה ואינ' צריכה לא ברכה ולא חופה כאשר כתבתי בפ"ק דכתובות. אבל לא מהני לקנות אח"כ הטבעת מיד המשאיל דמ"מ בשעת קידושין לא הי' שלו. ומ"ש הרא"ש והי' נותן רשות להשאילה לאחר כו' לכאור' הי' נראה לומר שאין דעתו שאם לא נתן לו רשות להשאילו לאחר שאינ' מקודשת אפי' בדיעבד דהא איהו גופא פסק בפ' המפקיד בשם רב אלפס הא דאמרינן אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר היינו לכתחלה אבל אם עשה לא מקרי גזלן בהכי וכיון דלא מקרי גזלן ומסרה לבן דעת א"כ הרי קידשה באותו הנא' קישוט שלה והא דנקט זה הלשון שנותן לו רשות להשאילו לאחר היינו ר"ל שבענין זה שרי אפילו לכתחלה וקאי על תחילת דבריו שראה באשכנ"ז שרגילין לקדש בו דקדק למצא רגלים לדבר אמאי הוי נהוג הכי לכתחלה אכן מדברי הטור יראה להדיא שאינ' מקודשת שכתב ז"ל וא"א הרא"ש כתב אם השאילו זה החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו האשה אינ' מקודשת אלא א"כ השאילו לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאילו לאחר כו'. ובפסקי מהרי"ח פ"ק דקידושין מצאתי השואל חפץ וקדש בו נראה דאינ' מקודשת וצריכ' להחזי' א"כ לא מידי יהיב מיהו אפי' קדשה בהנאת קישוט שתשמש בה כל זמן שאילתה צ"ע אם מקודשת דקי"ל אין השואל כו'. משמע שמסתפק הפי' בדיעבד וכן נרא' עיקר עוד כתב הרא"ש וז"ל כללא דמילת' קדשה בגזל דעלמא קודם שנתייאשו הבעלים אפי' שדיך ואמרה אין אינ' מקודשת כדא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו קדשה בגזל דידה ושתקה יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל אי שדיך או אמרה אין אפי' לא שדיך מקודשת וכן בחוב דילה ואם אמר לה כנסי סלע זו בפיקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת אפי' בשתיקה לאחר מתן מעות אמרה אין מקודשת ואי שתקה אינ' מקודשת דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא וה"מ שבאו המעות ליד' בתורת פקדון אבל אם לא באו לידה בתור' פיקדון מקודש' מספק המקדש בטבע' שאולה אינה מקודש' ואם השאילו לקדש את האשה מקודשת ואם נתנו לאדם מתנה ע"מ להחזיר וקדש בו את האשה מקודשת ובלבד שיחזיר את המתנה למי שנתנה לו או דמי המתנה והנה מה שכתב אבל אם לא באו ליד' בתורת פקדון מקודשת מספק כבר כתבתי שהר"ן חולק על זה עיי' לעיל סי' י"ט ומ"ש המקדש בטבעת שאולה אינ' מקודשת פי' כשלא הודיעו או שאין באותו זמן הנאת קישיט שוה פרוטה כדלעיל ומהרר"י בתרומ' הדשן סי' ר"י תמה על מה שלא כלל דין הראשון כשהודיע לה שהוא שאול וכתב שנראה קצת שחזר מפסק הראשון דלעיל כו'. וכתב בסוף אך המדקד' בדבר ימצא לו שבלא שום גמגום כתב בתחלה דקידושין גמורים הם אם קדשה בהנאת קישוט אם יש בה ש"פ וקשה הדבר לסתור דבריו הראשוני' מדלא נקט בכללא בתראה והטור אבן העזר כתב בפשיטות שהדין הראשון אמת הוא כשמקדש בטבעת שאולה והודיעה כו':

מתניתין עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו אמה העברייה שקונה את עצמה בסימנין והנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון. ובגמרא יליף כולהו מקראי. תניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש המוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו ב"ד נרצע מוכר עצמו אין מעניקים לו מכרוהו ב"ד מעניקים לו המוכ' עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנעניו' מכרוה ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנעניות ר' אליעזר אומר זה וזה אינו נמכר אלא לשש זה וזה נרצע זה וזה מעניקי' לו זה וזה רבו מוסר לו שפח' כנעניות והלכה כת"ק ומסיק מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין רבו מוס' לו שפחה כנעניות מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד ואם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכ' עצמו ואידך לו בע"כ ואידך מכי משנה שכר שכי' נפק' דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי עובד בין ביום בין בלילה וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביו' ובין בלילה והלא כבר נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה וא"ר יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנעניות. ואד' אי מהתם ה"א ה"מ מדעתי' אבל בע"כ אימא לא קמ"ל. ואע"ג דמוסר לו בע"כ מ"מ לא אמרינן דמיעט דקרא למוכר עצמו שאין מוסר לו בע"כ אבל מדעתו שרי אלא לגמרי מיעט קרא וז"ל הרמב"ם מי שמכרוהו ב"ד יש לו לרבו ליתן לו שפחה כנעניות בין האדון בין בנו של האדון אם מת אביו ה"ז נותן לו שפחה וכופהו על זה כדי שיוליד ממנה עבדים והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה וגו' והמוכר עצמו אסור בשפחה כנעניות כשאר כל ישראל ע"כ. והנה מדכתב והרי היא מותרת משמע שאינו מותר בשפחה כנעניות אלא אותה שמוסר לו רבו ואפי' בלא כפיי' דמדעתו נמי שרי כדמוכח בסוגיא אבל שאר שפח' שאינו מוסר לו אסורה ולא עוד אלא אפי' מסר לו רבו שפחה כנעניות לא אמרינן שמותר נמי באחרת הואיל ואידחי מדלא יהיה קדש אדחי לגמרי אבל מ"מ לגבי אותה שפחה אידחי לגמרי אפי' אינה ראויי' להולי' עוד בני' לאדון מותר' לו כל ימי עבדותו ובעבו' זה מיוש' מה שכת' הסמ"ג ע"ע מות' בשפחה כנעניו' והי' לו לכתו' רבו מוסר לו אלא שבא להשמיענו שהיא מותר' לו כל ימי עבדותו ונרא' פשוט בעיני שאם שפחתו של האדון אינ' ראויי' לבני' אין רבו מוס' לו שפחתו וגם הוא אסו' בה והא דמותר בשפחה כנעניות כשיש לו אשה ובנים אבל אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנעניות וכדאיתא לקמן בברייתא דתניא אם בגפו יבא בגפו יצא נכנס בגופו יצא ר' אליעזר בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא מאי בגפו בגופו נכנס בגופו יצא. אמר רבא לומר שאינו יוצא בראשי איברים כעבד אמר לי' אביי ההיא מלא תצא כצאת העבדי' נפק'. אי מהתם ה"א נותן ליה דמי עיניה וניפוק קמ"ל. ר' אליעזר בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא מאי יחידי יצא אמר רב נחמן בר יצחק ה"ק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנעניות אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנעניות ומסתפק כן אם מסר לו רבו שפחה כנעניות ואח"כ מתה אשתו אי שרי או לאו ומסתברא דשרי הואיל ובהיתר נשאת ואין ספק בזה שאין רבו מוסר לו אלא אחת ולא שנים דכתיב ואם אדוניו יתן לו אשה ולא נשים אבל אם מתה פשיטא שנותן לו אחרת וז"ל הרמב"ם אם היו לו אשה ובנים אעפ"י שמסר לו רבו שפחה כנעניות אינו יכול להפרישו מאשתו ובניו שנאמר אשתו עמו ואינו יכול ליתן לו שני שפחות ולא ליתן לו שפחה א' לשני עבדיו העבריי' כדרך שנותן לכנעניים שנא' אם אדוניו יתן לו אשה ע"כ ומ"מ חייב במזונו' אשתו ובניו והכי תניא לה לקמן ויצא מעמך הוא ובניו עמו אריש אם הוא נמכר בניו ובנותיו מי נמכרים מכאן שרבו חייב במזונות בניו וכיוצא בדבר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו כו':

ואשתו הראשונה דאת' לידן נימא בי' מילת' וכפי דברי הרמב"ם וז"ל כל עבד עברי הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואי לו ולא ארוסה ושומר' יבם והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסור לאווין אפי' שניי' אינו חייב במזונתיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכן חייב במזונות בניו ובנותיו במכרוהו ב"ד נאמר אם בעל אשה הוא ויצא' אשתו עמו וכי תעלה על דעתך שכיון שנקנה זה נשעבד' אשתו אבל לא בא ללמד אלא שהאדון חייב במזונתיה ובמוכר עצמו נאמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו ובנמכר לגוי נאמר ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו אחד אשה ובנים שהיו לו בשעת מכירה או אשה ובנים שהיו לו אחר מכירתו והוא שיקחנה מדעת האדון אבל אם לקחה שלא מדעת רבו אינו חייב במזונותיה אעפ"י שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו אין לו במעשה ידיהם כלום אלא הרי מעשה האשה ומציאת' לבעלה וכל הזוכה הבעל באשתו זוכה זה ואעפ"י שהוא עבדו ולענין הענקה נמי הלכ' כת"ק דאין מעניקי' לו וטעמ' דת"ק מפרש תלמוד העני' תעני' לו לו ולא למוכ' עצמו ואידך ההוא מיבע' ליה לו ולא לב"ח דמדסברי' לן בעלמא כרבי נתן דתניא אמר רבי נתן מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לו לאשר אשם לו את' לו לאפוקי ואימ' בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן א"כ משמע דת"ק דהילכת' כוותי' לא ס"ל הא דר' נתן ואנן פסקינן כר' נתן כדמוכח בפרק כל שעה ובפרק שור שנגח סי' י"ח ע"כ ונראה כמו שפירשו התוספו' בשם ר"ח דגבי כ"ע ס"ל כרב נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר' אליעזר אלא לו ולא לבעל חובו משום דס"ל בעלמא כר' נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקי' פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בע"ח כ"ע אית להו דר' נתן כדפרישי' ועיקר דינו דר' נתן כתבתי בפרק שור שנגח ואין להקשות למה אין מעניקין מוכר עצמו שלא גנב ובמכרו ב"ד שגנב מעניקין לא קשא מידי במוכר עצמו מדעתו ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדי' משום הכי אין מעניקים אבל דברי הרמב"ם קשה ליישב שפסק נמי כת"ק דמוכר עצמו אין מעניקים וכתב נמי דהענקה אין ב"ח גובה הימנו אם לא שנאמר מה שכתב הרמב"ם אין ב"ח גובה הימנו לאו דמפיק ליה מקרא דהא בעינן למעוטי מוכר עצמו אלא דפשיטא ליה דבשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן דין הענקה ושיעור הענקה פליגי ביה תנאי דתניא כמה מעניקין לו חמש סלעים מכל מין ומין שהם חמש עשרה סלעים דברי ר"מ ר' יהודה אומר שלשים כשלשים של עבד ר"ש אומר חמשים כחמשים של עירוכין והלכה כר' יהודה לגבי ר"מ וכו' כדאיתא בפר' מי שהוציאהו ואין חילוק בין ממין א' בין מג' מינים והאי צאן גורן ויקב דכתיב בקרא לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנו בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים. דברי ר"ש רבי אליעזר בן יעקב אומר יצאו פרדות ור' שמעון פרדות משבחן בגופייה וצריכא דאי כתב רחמנא צאן ה"א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא כתב רחמנא גורן ואי כת' גורן ה"א גידולי קרק' אין בעלי חיי' לא כתב רחמנא צאן יקב למה לי למר למעוטי כספים למר למעוטי פרדות. וכתב הרמב"ם העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך בעינן צאן גורן ויקב דברים שיש בה' ברכה מחמת עצמן הוא שחייב לו להעניק מהם אבל הכספים ובגדים אינו חייב ליתן לו מהם וכמה נותן לו אין פחות משלשים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה כשלשים של קנס העבד שנאמ' כי יתן לאדוניו בין שנתברך הבית בגללו בין שלא נתברך שנאמר העניק תעניק לו מ"מ א"כ למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה תן לו וכת"ק דר"א בן עזריה. לפרש"י הכל לפי הברכה אם נתברך הבית בשבילו הרבה תוסיף על הענקה ואם לאו אל תפחות מן הכתוב ותמה אני על הרמב"ם שפסק כר' ישמעאל ולא כראב"י דמשנתו קב ונקי ע"כ ואולי הרמב"ם יש לו גירסא אחרת ומהפך דברי ר"ש לראב"י או לא גרס דברי ר"ש אלא סתמא והלכה כת"ק:

תני' אלו הן המעניקי' להן היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה העבריי' בסימני' ולאפוקי מר"מ דס"ל אף היוצא בגירעון כסף מעניקי' אלא קי"ל כר"ש דכתיב וכי תשלחנו מעמך מי ששילוח מעמך יצא בורח ויוצא בגירעון כסף שאין שילוחו מעמך עוד יש חילוק בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מוכר עצמו נמכר לגוי מכרוהו ב"ד אין נמכר לגוי שנאמר כי ימכר לך אחיך אין מוכרין אלא לך:

בורח דאתא לידן נימא בי' מלתא תניא מניין לבורח שחייב להשלים ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעי' יצא א"ר ששת הב"ע כגון שברח ופגע בו יובל מ"ד הואיל ואפיק לי' יובל שילוחו מעמך קרינן בי' ולא נקנסי' ונעניק לי' קמ"ל. אמר מר יכול חולה ת"ל ובשביעית יצא אפי' חלה כל שש והתני' חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים א"ר ששת בעושה מעשה מחט ומסיק הא גופא קשי' אמרת חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים הא ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל שש חייב להשלים הא ד' חייב להשלי'. ה"ק חלה שלשה כמו שחלה כל שש וחייב להשלים וכתבו התוס' וז"ל יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירי מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימי' את זמנן כמו ע"ע דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין. בפ' השוכר את האומנים קאמר רב דפועל יכול לחזור בו ואפי' בחצי היום ופריך והתנן השוכר את הפועל ושמע שמת לו מת או שאחזתו חמה יכול לחזור בו טעמא דמת לו מת שאנוס הוא הא לאו הכי אינו יכול לחזור בו. והשתא אי היכא דאנוס נוטל שכירתו משלם מאי פריך לרב דילמא היכא דמת לו מת דאניס הוא נוטל שכירתו משלם. ורב איירי בדלא אניס ואינו נוטל אלא מה שהרוי' אלא ע"כ אף כי נמי הוי אנוס אינו נוטל אלא מה שהרוי' ואי לא אני' ידו על התחתונה דבע"ה שוכר עליו אם באת' חבילתו לידו או מטעו כדאמר גבי השוכר את הפועל להעלות פשתנו מן המשרה. והשתא פריך שפיר לרב וא"כ מלמדי תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרוויחו דאין לדמותן כלל לע"ע דעבד גופו קנוי לאדונו הלכך חלה שלש אין חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכלתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרוויח ועוד נרא' לחלק בין מלמד לע"ע דעבד היכא דחלה שלש ועבד שלש היינו טעמ' דאינו חייב להשלים משום דכתיב בספר ישעי' מקצה שלש שנים כשני שכיר א"כ מצינו דשני דשכיר הן שלש שנים והיינו דכתי' כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים והלכך היכא דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמ' דאין חייב להשלים ויטול שכרו כיון דעבדו שלש שנים דהיינו שני שכיר ע"כ מהר"ם כתב שאין לחלק ע"ע לפועל ואדרב' ק"ו הוא השת' עב' דעביד איסור' ועב' על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילין בי' כ"ש פועל בפ' השוכר את האומני' סי' ח' כתבתי כל הצורך:

תניא לא יגאל באלה ר' יוסי הגלילי אומר באלה לשחרור פי' אם גאלוהו קרובי' מן הגוי אינו משתעבד להן כלל אלא יוצא לחירות. אבל בשאר כל אדם לשיעבוד פירש עובד לו עד היובל ר"ע אומר באלה לשעבוד ומסיק א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי ר' יוסי הגלילי ור"ע. אבל חכמים אומרים הכל לשחרור מאן חכמים רבי היא דמפיק לי' להאי באלה לדרשא אחריני באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש. ומאי דכתב ויצא בשנת היובל לא קאי כלל אגאולת קרובים או אחרים אלא קאי אנמכר לגוי דאם לא יגאל ישתעבד בו עד היובל ואי אתה רשאי לבא עליו בעקיפי' וכדתניא ויצא בשנת היובל בגוי שישנו תחת ידך או אינו אלא בגוי שאינו תחת ידך אמרת וכי מה אפשר לעשות לו הא אין הכתוב מדבר אלא בגוי שישנו תחת ידך ולענין הלכה פסק הרמב"ם כר' לגבי ר"י הגלילי ור"ע והיינו טעמא משום דקראו התלמוד בלשון חכמים. תו מסקינן בסוגיא תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף. אלא האי שטר ה"ד אילימא דכתיב ליה שטרא אדמי' היינו כסף אלא שחרור שטר למה לי לימא ליה באפי' תרי זיל. א"נ באפי ב"ד זיל. אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחל. וכתבו התוספות וז"ל אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי מדלא חשיב במתני' שטר משמע דסב' דע"ע אין גופו קנוי ותימא דרבא קאמר ע"ע גופו קנוי היכא פליג אמתניתין וליכא למימר דרבא דייק מברייתא דהכא ולי' לא ס"ל הכי האמר לקמן בפרקי' עד היכן גלגול שבועה ומסיק רבא לטעמ' דאמר רבא ע"ע גופו קנוי. וי"ל דמתניתי' נמי סברא דגופו קנוי והא דלא חשיב שטר משום דתנא דמתניתין לא חשיב אלא יציאות שהן בע"כ של אדון. אבל שטר מדעתו של אדון ע"כ וכן פי' הר"ן וכן דעת הרמב"ם שפסק דבעינן שטר שחרור לע"ע מחילה שמחל לגרעונו א"ל לא מהני:

פיסקא יתירה עליו אמה העבריה כו' ת"ר יש בעברי שאין בעברייה ויש בעברייה שאין בעברי יש בעברי שהוא יוצא בשני' וביובל ובמיתת האדון משא"כ בעבריי'. ויש בעבריי' שהרי העבריי' יוצא בסימנין ואינה נמכרת ונשנית ומפדין אותה בעל כרחו משא"כ בעברי ופריך יתירה עליו אמה העבריי' שקונה את עצמה בסימנין אלמא כל הנך איתנהו בה. ומשני אמה רב ששת כגון שיעדה כו' ותו לא נפקי אלא בגט ופריך יעדה פשיטא גיטא בעי מהו דתימא לא ליבטל' הילכת' מינה פי' הלכות אמה העברי' ואם רצתה לצא' בא' מאלו בלא גט תצא קמ"ל. א"ה אמאי יוצאה בסימנין ה"ק אם לא יעדה יוצאה אף בסימנין תו פריך ואינה נמכרת ונשנת מכלל דע"ע נמכר ונשנ' והתני' בגניבתו ולא בכפילו פי' אם יש לשלם את הקרן ואין לו לשלם את הכפל אינו נמכר בשביל הכפל בגניבתו ולא בזמימו פי' אם העיד בחבירו שגנב והוזם ואין לו במה לשלם אינו נמכר בגניבתו כיון שנמכר פעם א' שוב אי אתה רשאי למוכרו ש"מ ונמכר פעם א' ולא שני פעמים ומשני אמר רבא ל"ק כאן בגניבה אחת פי' בגניבה א' פעם אחת כאן בשתי גניבות ובגנב פעם א' דאם אינו שוה כל גניבתו אינו נמכר בשביל חציי' ולכשיוצא ימכר משום חציי' שניי' וכאן בשתי גניבות פי' האי דקתני ונמכר ונשנה בב' גניבות ואפי' לא עמד בדין עד שיגנוב שניהם ואינו שוה אלא דמי האחת נמכר וחוזר ונמכר דכל חדא וחדא קרינן בי' ונמכר בגניבתו א"ל אביי בגניבתו טובא משמע פי' אם עמד על שתיהן בדין אחד כולן קרינן בי' בגניבתו כדכתי' ובהמה רבה כו' והדגה אשר ביאור ומשני אלא אמר אביי ל"ק כאן באדם א' פי' באדם אחד שיעמוד בדין בבת אחת אינו נמכר ונשנית אפי' בגניבות הרבה והוי דומי' דאחת והכתוב הוציאה בלשון יחיד כאן בשני בני אדם פי' שמעמידי' אותו שני פעמים בדין נמכר בשביל כל א' וא' וה"ה אם גנב ועמד בדין ונמכר וגנב משיצא חפשי חוזר ונמכר ע"כ שיט' רש"י תו מסיק תנו רבנן גניבו אלף ושוה חמש מאות נמכר וחזר ונמכר על ה' מאות השניי' גניבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר כלל ר' אליעזר אומר אם הי' גניבו כנגד ממכרו נמכר לא פחות ולא יותר אמר רבא בהא זכנהו ר' אליעזר לרבנן פי' יש לו פתחין פה ונצחון במחלוקת זה דמ"ש גניבו חמש מאות ושוה אלף דאין נמכר ונמכר כולו אמר רחמנא ולא חצייו ה"נ נמכר בגניבתו אמר רחמנא ולא נמכר בחצי גניבתו כי השתא ששוה שכר עבודת שש שנים פי שנים בגניבתו ואין עליו לעבוד אלא חציין והקשו עליו בתוספות וז"ל מה שפרש"י בגניבה אחת אין חוזר ונמכר דהא לא אתי' לא כרבנן ולא כרבי אליעזר דהא בסמוך קאמר ת"ר היו גניבו אלף ושוה ה' מאות נמכר וחוזר ונמכר וכר"א נמי לא אתי' דאיהו קאמר אם היו גניבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר כלל משמע אפי' פעם א' אינו נמכר לכך פי' ר"י כאן בגניבה א' נמכר וחוזר ונמכר עד שישלים כל הגניבות דנמכר בגניבתו משמע שנמכר כמה פעמים עד שישלים כל גניבתו אבל בב' גניבות לא ימכר אלא פעם א' ופריך בגניבתו טוב' משמע היכא דגנב וחזר וגנב לאותו אדון עצמו מקרי שפיר בגניבתו. אימא ונמכר עד שישלים הכל ומשני באדם א' דגנב וחזר וגנב לאותו האיש עצמו ימכר עד שישלם לו כל הגניבות והיינו שפיר בגניבתו אבל בב' בני אדם אינו נמכר ונשנה ע"כ והנה מה שהוקשה מן הבריית' דס"ל דחוזר ונמכר אבל אי גרסינן בדברי ת"ק ר' אליעזר ס"ל דלא נמכר כלל היינו לפי גרסת רש"י דגרס בדברי ת"ק דנמכר וחוזר. אבל אי גרסינן בדברי ת"ק הרי זה נמכר ל"ק מידי אפי' לפי גרסתו י"ל הא דקאמר רבא בהא זכנהו וזהו דעת הרמב"ם שכתב וז"ל היה קרן הגניבה שוה מאה ואין הגנב שוה אלא נ' ה"ז נמכר ונשאר הקרן עם הכפל עליו חוב עד שיצא בשביעית ויעשיר וישלם היה הגנב שוה מאה ואחד אינו נמכר שנאמ' ונמכר בגניבתו עד שיהיו דמיו כולן מובלעין בגניבתו ע"כ וכתב המגיד משנה וז"ל פסק כחכמים דבריית' לשם ואעפ"י דאמר רבא בהא זכנהו ר"א לרבנן לא אמר שיהא הלכה כן ע"כ ש"מ דלא גרס בדברי ת"ק דחזר ונמכר אלא נמכר לחוד ועוד אומר אני אפי' לגרסתו י"ל הא דקאמר רבא בהא זכנהו ר"א לרבנן לא קאי אמה שהוא נמכר אם גניבו שוה אלף והוא שוה ה' מאות. דא"כ הוי הלכה דאינו נמכר אלא כשהוא שוה לגניבו והיינו כר"א וכבר קי"ל דהלכה כרבנן בכל דוכתא ובפרט ר"א שהוא שמותי גם דוחק לומר דלא לפסוק הלכה קאמר דהלשון אינו משמע אלא זכנהו בהלכה דומי' דהא דר"א בן עזרי' לא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות כו'. ואינו דומה לרואה אני את דברי אדמון כו'. דלא לפסק הלכה אמר היינו משום שאדמון גופי' לא פליג להדי' אלא שתמה על דברי ר' גמליאל וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ועוד אינה דומה לשון רואה אני ללשון זכנהו שמשמע שנצחם בדין אלא בוודאי ה"ק זכנהו ר"א לרבנן בהא שהפריזו על המדה לאחר שהוא נמכר וחוזר ונמכר דכ"ז שאינ' נמכר וחוזר ונמכר ליכא למימר נמכר בגניבתו ולא בחצי גניבתו דאין שם חצי גניב' עליו שהרי נמכר בעד כולו ומה בכך שלא הגיע דמיו לסך הזה. אבל כשהוא נמכר וחזר ונמכר מוכח להדי' שהוא נמכר בחצי גניבה וזכנהו לב"ה בזה שאינו חוזר ונמכר וא"כ הכי קי"ל הת"ק בעיקור הדין שהוא נמכר ולאפוקי מר"א שאינו נמכר כלל א"כ שפיר פרש"י דבגניבה א' או שתי גניבות שאינו חוזר ונמכר אבל מ"מ מה שפי' כאן באדם א' וכאן בשני אדם ר"ל דהעמידו בדין פעמים אין הלשון משמע כלל כדבריו אלא נרא' כפשוטו כאן באדם א' אפי' גנב ממנו הרבה גניבות לעולם אינו חוזר ונמכר אבל גנב משני בני אדם חוזר ונמכר וכן דעת הרמב"ם שכתב וז"ל גנב ונמכר וחזר וגנב אם לשנים גנב הרי זה נמכר פעם שניי' ואפי' גנב למאה אנשים (אינו) נמכר מאה פעמים ואם לראשון גנב פעם שניי' אינו נמכר שניי' אלא נשאר עליו הכל חוב ע"כ והיינו ממש כמו שפרשתי עוד כתב הרמב"ם וז"ל גנב לזה וחזר וגנב לזה כולם שותפי' בו אם היה דמיו כנגד הקרן של שלשתן או פחות מן הקרן נמכר ומחלקין ביניהם ושאר הכפילות חוב עליו ואם היו דמיו יתר אינו נמכר והכל חוב עליו עד שיעשיר שותפין שגנבו כא' משלשין ביניהם וכל א' מהן נמכר בחלקו מן הקרן וכן מי שדמיו יתר על חלק הקרן שנתחייב בו אינו נמכר ע"כ דין מכירת הגנב כתב הרמב"ם וז"ל דין הגנב לשלם קרן והכפל או תשלומי ארבעה וחמשה מן המטלטלין שלו אם לא נמצאו לו מטלטלין ב"ד יורדין לנכסיו וגובין את הכל מן היפה שבנכסיו וכשאר הניזקין שנאמר בהם מיטב שדהו ואם אין לו לא קרקע ולא מטלטלין ב"ד מוכרין אותו ונותנין דמיו לניזק שנאמר אם אין לו ונמכר בגניבתו האיש נמכר בגניבתו אבל לא האשה ודבר זה מפי הקבלה אין הגנב נמכר אלא בקרן אבל בכפל או בתשלומי ד' וה' אינו נמכר אלא הרי זה יש עליו חוב עד שיעשיר:

פסק דין גרעון כסף שיוצא בו עבד עברי וה"ה עברית כתב הרמב"ם וז"ל אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לגוי ואחד שמכרהו ב"ד ה"ז מגרע פדיונו ויוצא כיצד הרי שמכרוהו בס' דינרין ועבד בד' שנים ומלא ידו ה"ז נותן עשרים דינרין לאדון ויצא לחירות וכן אם מכר עצמו בארבעי' דינרין לעשר שנים ה"ז מגרע ארבע דינרין לכל שנה שעבד ונותן הנשאר כסף או שוה כסף ויוצא. וכן הנמכר לגוי מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל שנאמר וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל כיצד מכר עצמו בק' ונשאר ליובל משנת מכירה עשר שנים מחשב עשר לכל שנה שעבד וגורע הדמים ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים שנאמר מכסף ממכרו בכסף נגאל מיד הגוי ואינו נגאל בשוה כסף כל עבד עברי או עבריה שיצא בגרעון כסף והבריא והוסיפי דמיו או נשחף ופחתו דמיו מחשבין לו להקל עליו כיצד הרי שנמכר במאה והרי הוא עתה שוה מאתיים אינו מחשב עם אדונו אלא לפי מאה נמכר בר' והרי הוא שוה מאה מחשב עמו עפ"י שנים הנותרות לפי מאה הנמכר לגוי הואיל ויש לגאול עצמו לחצאין כמו שבארנו פעמים יהי' להקל ופעמי' יהי' להחמיר כיצד להקל קנה אותו הגוי במאתיים ונשחף והרי הוא עתה שוה מאה ונתן לו נ' חצי דמיו והבריא והרי הוא שוה ר' נותן לו מאה שהן חצי דמי הנשאר ויצא. כיצד להחמיר קנה אותו במאתיים ונתן לו חצי דמיו שהן מאה ונשחף והרי הוא עתה שוה ק' נותן לו נ' שהן דמי חציו הנשאר ונמצא שנתן ק' וחמשים ואעפ"י שהוא עתה שוה מאה ע"כ ורוב דבריו מספרי ומפרק בתרא דערכין. והנה מה שכתב שאינו נגאל בשוה כסף תמה אני הלא בריית' סתמ' הבאתי לעיל שקונה עצמו בכסף ובשוה כסף. וא"ל דווקא בנמכר לישראל הוא דאמרינן שוה כסף ככסף ולא בנמכר לגוי. והוא בנמכר לגוי קאמר ומ"ה בתחלת דבריו דאיירי בנמכר לישראל כתב דשוה כסף הוא ככסף זה אינו דהא תלמוד ערוך הוא אפי' בנמכר לגוי אמרי' ישיב לרבות שוה כסף ככסף וכמו שנביא לקמן. ויראה דט"ס הוא וכך הוא ואינו נגאל בתבואה וכלים וכן כתב הסמ"ג שהעתיק לשון הרמב"ם. וכתב עוד וז"ל ומעמידה רבה שהלכה כמותו לגבי רב יוסף בדלית ביה שוה פרוטה והוצרך למעטם משום שהנאתם מזומנת והייתי סבר שיחשבוה כשוה פרוטה ע"כ וז"ל הסוגיא א"ר יוסף מנא אמינא לה הא דבעי' שומא דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים האי תבואה וכלים ה"ד אילמא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף ופרש"י דהאי קרא לעניין פדיון נאמר אלא כיון דמצינו דמפריק בה מקנויי נמי מיקני' בי' אבל לגרסת הרמב"ם לא קשה מידי דגרס בכסף ממכרו דאיירי הכל לענין פדיון ולא לעניין קניי' אבל מ"מ נרא' שאין לחלק בין קניי' לפדיון ודין אחד להם. ואי דלית בי' ש"פ מאי אריא תבואה וכלים אפי' כסף נמי אלא לאו דאית בי' ש"פ וכיון דלא קייצי לא. לא ה"ק בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנה בתורת תבואה כלים ומאי ניהו חליפין ופריך לרב נחמן דאמר פירות לא עבדי חליפין מאי איכא למימר. אלא לעולם דלית בהו ש"פ ודקאמר מאי אריא תבואה וכלים. לא מבעיא קאמר לא מבעיא כסף דאי אית בי' ש"פ אין ואי לא לא. אלא אפי' תבואה וכלים אימא מדקרבי הנאתייהו אימ' גמר ומקני ואפי' בפחות מש"פ נמי קמ"ל:

תנו רבנן עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת:

אמה עבריה אינה עובדת לא את הבן ולא הבת הנרצע והנמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת מה"מ דתנו רבנן ועבדך שש שנים לך ולא ליורש אתה אומר לך ולא ליורש או אינו אלא לך ולא לבן כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים לך ולא ליורש. אמה העבריה אינ' עובדת לא את הבן ולא את הבת מה"מ אמר רב פדא דאמר קרא אף לאמתך תעשה כן הקישא הכתוב לנרצע מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת אף אמה העברייה אינ' עובדת לא את הבן ולא את הבת הנרצע והנמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת נרצע דכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם ולא את הבן ולא הבת נמכר לגוי מניין אמר חזקיה ה אמר קרא וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו אמר רבא דבר תורה גוי יורש את אביו שנאמר וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים גר לירש את הגוי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתניא גר וגוי שירשו את אביהם גוי יכול לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות טול אתה יין נסך ואני פירות ומשבאו לרשות גר אסור אי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חילופי ע"ז הוא דקא שקל אלא מדרבנן דגזיר' הוא דעביד רבנן שמא יחזיר לסורו תניא נמי הכי בד"א כשירשו אבל כשנשתתפו אסור. גוי את הגר וגר את הגר אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים דתני' לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימני. לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה פרש"י כשלידתו בקדושה אז רוח חכמים נוחה הימנו וכתב הרא"ש מדברי התוספות. וקשיא מעובד' דאיסר גיורא שהי' לו פקדון ביד רבא ולא הי' רבא רוצה להחזירו לרב מרי בנו אלא היה רוצה לזכות בו מן ההפקר וכי לא הי' רבא רוצה שיהא רוח חכמים נוחה הימנו והי' אומר ר"ת ז"ל דגבי הלוואה דווקא שעשה לו המלוה טובה רוח חכמים נוחה הימנו אם יחזיר לבניו שלא ישלם רעה תחת טובה אבל פקדון הנפקד עושה טובה למפקיד שטרח לשמור פקדונו א"נ שאני רב מרי שרחל אמו ברתי' דשמואל נתעברה מאיסור בגיותו ולא חשיב גר. כלל דברינו אם היו שניהם חוזרין לסורן לא הי' יורש את אביו דאינו בכלל גר יורש את אביו דבר תורה דבתר אימיה שדינן לי' אבל כששניהם גרים גמורים שאם הי' אביו חוזר לסורו הי' גר יורש את אביו שייך התם רוח חכמים נוחה הימנו ע"כ והר"ן נמי הקשה קושי' זו מעובד' דרב מרי וכו'. וכת' וז"ל וליכא למימר שלא הי' מתכוון לזכות לעצמו והאי דאמר הכי היינו לפי שלא הי' רוצה להחזירם בתורת חיוב אלא מאליו כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו דא"כ כי אמרינן התם נפק אודיתא מבי איסור אמאי איקפד רבא ואמר קא גמרי טענתי' לאינשי ואפסדי' לי' כדאית' התם דמדקאמר קא מפסדי לי משמע שלא הי' רוצה להחזיר תירץ ר"ת ז"ל דלא אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו אלא במלוה דגמל לו חסד אבל בפקדון לא והתם פקדון הוה ואין זה מחוור אבל י"ל דכי אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו ה"מ בבן גר וגיורת. אבל רב מרי בן ישראלי' הוה ולא שדינן לי' בתר אבוה כלל דקי"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר והרי כאלו אינו בנו כלל ומ"ה לא הוה לי' למיחש לרוח חכמים נוחה אבל יש מי שפירש בהיפך דבהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו ובהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו וטעמ' משום דנפיק מיני' חורבה דכיון שלידתו בקדושה אמרי דמדינא ירית ובנו הוא לכל דבר ויאמרו שאם קידש אשת אביו לא תפסי בי' קידושי אבל בהורתו ולידתו שלא בקדושה מידע ידעי דמתקנתא בלחוד הוא דירית וכיון דליכא למיחש לחורבא יחזיר ולהאי פירושא אתי שפיר לישנא דמתניתן דשביעית דפרכינן מינה דמיירי בהורתו ולידתו שלא בקדושה והיינו דתנן שנתגיירו בניו עמו ואע"ג דבריית' נמי קתני שנתגיירו בניו עמו ואיירי בלידתו בקדושה טפי עדיף למהוי לישנא דמתניתין דווקא מלישנא דברייתא ומיהו להאי פי' מתרץ תלמודא ברישא ההיא דסליק מיני' ואע"ג דאורחא לפרוקי קמייתא ברישא אשכחן דוכתי דלא קפיד בהכי. והטור כתב וז"ל הלוה מגר שנתגיירו בניו עמו ומת או שהי' לו ממנו פקדון לא יחזיר לבניו ואם החזיר לבניו אין רוח חכמים נוחה הימנו היו הבנים הורתן ולידתן בקדושה יחזיר להם ע"כ. וא"כ בוודאי ס"ל כדעת ר"י בזה שאין חילו' לו בין מלוה לפקדון אבל לא ס"ל כר"י להפך הסברא דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו. אבל הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו שהרי כתב להדיא כשנתגייר הוא ובניו כו'. דאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא ס"ל כפרש"י דדווקא בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוא דרוח חכמים נוחה הימנו. וא"כ ע"כ כדעת אביו הרא"ש לחלק בין גר שאמו ישראלית ונתעברה מגוי ואח"כ נתגייר לבין גר שנתגייר הוא ואשתו אחר שנתעבר' הימנו דהויא הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דאל"כ איך משני הך קושיא מעובדא דאיסור גיורא ולידתו בקדושה יחזיר להם לאו דווקא קאמר דה"ה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. והקרא"ו כתב וז"ל מה שאמר הטור הבנים הורתן ולידתן בקדושה יחזיר להם ט"ס הוא דמלתא דפשיטה היא ולא הי' צריך לכתבו ועוד דמשמע דכל שלא הית' הורתן ולידתן בקדושה בכל גוונא אין רוח חכמים נוחה הימנו והא ליתא דהא תלמודא מפליג בין הורתן ולידתן שלא בקדושה להורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לכך צריך להגיה. ואני אומר שאין צריך להגיה כלל דה"ק דהורתו ולידתו בקדושה בכל ענין יחזיר פי' אפי' אמו ישראלית לאפוקי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לאו בכל ענין יחזיר דגבי אמו מישראלית לית דינא הכי כדמוכח מעובדא דאיסור גיור' ובזה מתיישב ממה שלא כתב הטור הך חילוקא דאמו מישראלית כו'. כי כלול בהך בבא דהורתו ולידתו בקדושה כו' כדפרישי' דליכא למימר איך מוכח מדבריו שמא דווקא קאמר זה אינו דהא מתחלת דבריו מוכח כן שהרי כתב שנתגייר הוא ובניו לא יחזיר דהיינו הורתי ולידתו שלא בקדושה דמשמע אבל לידתו בקדושה יחזיר ולעניין פסק הלכה נראה עיקר כדברי הטור דסבר' ר"י להפך הסברא סתמא דתלמוד' מסתמא משמע כפרש"י היכא דאיכא צד קדושה דחמור יותר מהיכא דליכא צד קדושה ולפירושו שמהפך הסברא אי אפשר דלא הוי מפרש תלמודא טעמא משום שלא יחלף בישראל גמור ומאחר דלית' לדברי ר"י ובין מלוה לפקדון ליכא לחלוקי א"כ בע"כ צריך לומר דלא קשא מעובדי דאיסור גיורא משום דהתם הוי אמו מישראל וכמו שפרשתי:

מסקינן בסוגיא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתיב כי ירושה לעשו נתתי ורבא יליף מוחשב עם קונהו ופריך אמאי לא יליף כר' חייא בר אבא ומשני ישראל משומד שאני וכתב הרא"ש וז"ל מכאן פוסקין דישראל משומד יורש את אביו דמדקאמר ודלמא ישראל משומד שאני אע"ג דעשו לא יירש מאביו אלא לבניו הוריש את הארץ שנתנה לו מ"מ כיון דיש לו דין ישראל להוריש לבניו אע"ג שאין הגוי מוריש לבניו לפי מאי דדחי ודלמא ישראל משומד שאני ה"ה נמי דיורש את אביו וכן מסתבר דאעפ"י שחטא ישראל הוא לקדש האשה ולגרש. מ"מ כיון דאם מפטר טוב לתתו ביד ב"ד דלא יהבינן לי' דאזל ואכיל בגיותיה כדאמרינן גבי קנס בכתובות ואם ישוב יתנו לו ירושתו וכן כתב המרדכי וז"ל פסק מר רב צבי גאון דמשומד אינו יורש אביו והא דפריך הכא לר' יוחנן דלמ' ישראל משומד שאני שנאמ' כי ירושה נתתי לעשו את הר שעיר אלא מהכא כי לבני לוט נתתי וגו' והוריש לבניו וכן פסק ר' חננאל ולראבי"ה נראה כמו שמוריש לבניו ה"נ יורש את אביו דאעפ"י שחטא ישראל הוא אך יש כח ביד חכמי' להפקיע ממונו דהפקר ב"ד הפקר כדאמרי' בפרק ב' דכתובות יהיבנא לה קנס דאזלה ואכלה בגיותי' מכאן הוכיח מורי ר' אבא ידידיה שאם נפלה ירושה לבני ישראל משומד ונתנו והקנהו לישראל אחר שזכה בו דהא אעפ"י שחטא ישראל הוא ויש כח ביד חכמים להפקיע ממון מטעם הפקר ב"ד הפקר דיהיבנ' קנס כו' וכי נתנו במתנה הא לא אבל בגיותו זכה בו המקבל. ולי אני הדיוט נראה שאם הגיע לשנים לכלל מצות ולא חזר בתשובה וקדמו היורשים והחזיקו בו ושוב כשהגיע לכלל שנים למכור בנכסי אביו ואז נתנו במתנה שלא זכה המקבל מאחר שנתרוקן מזכותו כבר ושוב כשיגיע לכלל מתנה אינו חוזר וניער להיות מתנה קיימת והכל תלוי בהקדמה והקודם בהם זכה היורש והמקבל ע"כ במרדכי ארוך אשר הועתק מן מרדכי ישן וכת' עוד וז"ל ונראה לראבי"ה דאפי' לדברי גאון נראה דהאב ישראל יור' את בנו משומד דאמאי קנסינן לאב. וכן בעל יורש אשתו המשומדת אפי' אם מת מוריש לאחר שנשתמדת זכה הבעל בירושתה ואעפ"י שאינ' ראוי' לקיימה והוי איסור דאורייתא משנבלע לגוי ואז היא לא נחבשה שאף הגוי במשמע ותדע שלא קנסו לבעל שהרי כל קנסות לבעל בפר' האשה רבה לגבי דיד' הן ולא לגבי דידי' ואע"ג דאיסור דאוריית' הוא ומקרי שארו בר מלגבי טומאה דגלי קרא אע"ג דהתם אמרינן יורשי כתובת' מאי עבידתייהו ומשני כתובה בנין דכרין מהו דתימא איהו דעבד' איסור' קנסוה רבנן זרעה דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן קמ"ל התם דמשום תנאי כתובה ככתובה דמי כדאמרינן בפ' אעפ"י וכיון שמכחה הן באין לא עדיפי אינהו מדידה אבל בנדון זה דמי' למורדת כל זמן שלא גרשה דאם מתה יורשה כמו שפסקו הגאונים ועוד דלא לישתמי' תנא בפרק האשה דליתני דלא זה ולא זה יורשי' אותה כיון דתני כתובת בנין דכרין והא לא קתני ש"מ הבעל יורש וכ"פ ראבי"ה הלכה למעשה ע"כ וכתב הטור וז"ל ישראל שנשתמד מן הדין יורש קרובו הישראל. וכתב הרמב"ם ואם באו ב"ד לאבד ממונו ולקנסו שלא להחזיק ידי רשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים מישראל ינתן ירושת אביהם המשומד להם. וא"א ז"ל כתב טוב ליתנה ביד ב"ד ואם ישוב תנתן לו. שאלה לא"א הרא"ש ז"ל משומ' שנתן הירושה שהי' לו לירש מאביו ומת אביו ותבעה אמו הנכסי' ויורשי בת המשומד תבעו ג"כ הנכסים הנה כתב הר' יהודה בספר הדינין תשובה אחת לרבינו משולם שמשומד אינו יורש את אביו והביא ראייה מן הפסוק ונ"ל דקרא אסמכת' בעלמא הוא דאעפ"י שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר אבל קנס הוא שקנסו חכמים ואסמכהו אקרא וכיון שאינו יורשו מיד כשמת אביה משומד זכתה בת המשומד בנכסי אבי אביה ולא הי' למשומד מעולם זכייה בהן ומתנתו לא הי' מתנה כלל דכיון שהפקיעו חכמים ירושת' עמדה הבת במקומ' וזכתה בנכסי אבי אביה וכל טצדקי דמצית למיעבד ביהדות ובגיות להעמיד הנחלה בחזקתה אין עונש בדבר ילמדנו רבינו לאה נשבה ואמה קבצה שש מאות זהו' לצורך פדיונות והרי הן מונחים ביד נאמן ואח"כ שמעה שבתה נשתמדה ואמר כיון שנטמע' בין הגוים ישמעלים שיחזירו לה הממון והקהל אומרים לא כי אלא יעשה ממנ' הקדש לצורך פדיון שבויים נ"ל שאין להק' זכות בזה הממון דכיון שבא ליד נאמן זכת' בה לפדיונה אעפ"י שנשתמד' דלמא הדר' בתשובה ומפרקא לה אפי' אם תמות בגיות' דלמא בניה יחזרו לדת ישראל וירשי לה אלא יהו מונחי' ביד נאמן עד שיודע ביד עדי' שמתה היא ובניה וינתנו ליורשיה:

תשובה כיון שנטמעה בין הגוים ונשאת וילד' בנים ודאי לא זכתה במעות שנתנדבו לפדיונה הלכך לא זכת' בהן השבויה כי התנדבו לצורך פדיונה ולא יצא מרשותם עד שתפדה אבל זה א"א כי יוציאו יותר מן הקרן. ולהחזיר לכל אחד ואחד מה שנתן א"א כי כבר נדבו לשם פדיון הלכך יעשה בו צרכי רבים ויותר הוא טוב שיהי' מונח ביד ב"ד ויהי' הקרן קיום כו' לפד' שבויין כאשר אמרו הקהל שיהי' הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבוי' שתפדה בהן ועיין במה שכתב' בפר' נערה שנתפתתה אשה שהית' בקטטה עם הבעל ומת כו'. וכתב מהרא"י בת"ה וז"ל הרמב"ם כתב ואם ראו ב"ד לאבד ממונם הרשות בידם משמע מדבריו דצריך העניין דרישת ב"ד אם משומד זה ראוי לקנסו ולאבד ממונו ולאו מלת' דפסיקת' היא בכל המשומדים דפקע ירושת' ומדברי אשר"י משמע יותר הכי שהרי כתב דטוב לתת ביד ב"ד שאם ישוב תנתן לו ירושתו ואע"ג דכתב בתשובתו בטור ח"מ דכיון דאינו יורשו מיד כשמת אביו המשומד זכת' בת המשומ' בנכסי אבי אביה ולא הי' למשומד זכי' מעול' בהם משמע מדבריו שאפי' שעה א' אין לו צד ירושה ומעיקרא פקע כח ירושת' י"ל דההי' עובד' הוה בענין זה דאותו משומד לא הוה צד הרהור תשובה ואביק מיבק במינות עוד בחיי אביו שהי' פשיטא דראוי לקונסו להפקיע כח ירושתו מיד שלא יהא לו בה צד זכיי' כלל אבל היכא דיש בטחון ספיקא שמא יחזיר בתשוב' לעולם אין מפקיעין ירושתו מידו אלא מפקחין ב"ד על הדבר כדמשמע לשון הרמב"ם ואשר"י והא דאית' במרדכי מתשובת רש"י דמשומד לע"ז מין הוא וגופו וממונו מופקר ס"ל דהתם נמי מיירי במשומד דאביק מיבק בע"ז ולא חזינן בי' צד הרהור תשוב' ולפי מאי דאסיקנא דבעינן דרישת ב"ד ופיקוח במשומדים אם ראויים הם להפקיע כח ירושתם מיד א"כ בנדון שילדי ראובן הקדוש נאנסו בקטנם כה"ג ודאי יש ספק אולי יעורר רוחם כשיהיו בני הבנה יפה לחזור לדת האמת שפיר קטען שמעון אחי ראובן שהו' יהי' אפטרופס על ירושת גר אם אמם של הילדים עד שיתראה לב"ד אם יש תקוה עוד על חזרתם ומ"מ אם יתברר שמתו אח"כ ירש הוא אותם כי הוא יורש שלהם אמנם נראה דאין לומר הכי די"ל דהרמב"ם והאשר"י נמי ס"ל דמדינא יש לקנוס כל המשומדים ברשעותם אפי' שעה אחת ולא חזר מיד לדת האמת הואיל ואינו דואג שימות פתאום ברשעו אלא שחשו לנעילת דלת בפני בעל תשובה ולכך לא הפקיעו ירושתם מיד וכיון דטעמא הכי א"כ כל מה שב"ד מפקחים וחוקרים אם ראוי המשומד הזה לקנסו אם לאו ואם יש לשמו' ולהחזיק בירושת' אם יחזיר בתשובה אין זה כלל בשביל שאם ימות הוא אח"כ שתפול הירושה בפני יורשיו דאין בזה משום נעילת דלת כל עיקר אלא דעת ב"ד אינו כ"א לפתוח לזה המשומד כדי שיחזיר בתשובה ויוריש ממון ירושתו אבל ירושת יורשים וודאי לא קפיד ותו דאפשר י"ל דה דהוכיח סופו על תחלתו דכיון שמת ברשעתו הוכיח דמעיקרא נמי כשמ' מורישו לא היה בו צד הרהור תשובה וא"כ מעיקרא היה מסולק מירושה זו כאלו מת א"כ יורשי גר המוריש הם הם היורשי' ע"כ ועוד האריך לשם בתשו' וצ"ל דאות' שנטמעו בילדות' שהיו בגיותן עד שגדלו דאל"כ אין דעת שמדות עליהן כלל דהוו חשובין כאנוסין וגדולה מזו אני אומר אפי' הגיעו לגדלת ה"מ שנודע להם משמדותן ואיך הם מזרע היהודים ובע"כ טמאו אות' ואינ' מבקשי' לחזור לדתן. אבל כל זמן שלא נודע להם כלל אמיתית הענין חשובי' כאנוסי' והכל לפי ראות עיני הדייני' והב"ד הסמוך להם:

פיסקא יתירה עליו אמה העבריה שמפדין אותה בע"כ סבר רבא למימר בע"כ דאדון א"ל אביי מאי ניהו דכתבינא ליה שטרא אדמיה אמאי נקיט מרגניתא בידיה יהיבנא ליה חספא אלא אמר אביי בע"כ דאב משום פגם משפחה וכן הלכה ופריך א"ה עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה הדר אזל ומזבין נפשי' ה"נ הד' אזל ומזבין לה הא קתני אין נמכרת ונשנית ומני ר' שמעון היא דתני' מוכ' אדם את בתו לאישו' ושונה לשפחו' ושונ' לאישו' אחר שפחו' אבל לא לשפחו' אחר אישות ר"ש אומ' כשם שאין מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. והא דקאמר בע"כ דאב פי' אם יש לו כופין אותו ופוד' אותה וקש' להר"ם א"כ מאי קאמר בסמוך ה"נ דאזיל ומזבין לה מה תועלת במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותו. ושמ' י"ל דנכוף בני המשפחו' לפדותה בע"כ דאב משו' דלא ניח' לי' לאב שתחזי' לביתו ויהא פרנסתה לאב והשת' ניח' שפי' דהד' אז' ומזבין לה ע"כ ועיי' בפר' החוב' סי' י"ג ונרא' דמ"מ פרש"י אמת שאם יש לו כופין אותו לפדו' וכן אית' בפסקי' תו' וז"ל כופין האב לפדו' בתו כשי' לו וכן את המשפח' כופין ונרא' בעיני מה שכתבו התו' וכן את המשפח' לאו לפס' הלכ' דהא מוקי לה כר"ש ואנו לא קי"ל הכי כמו שנכתו' לקמן אלא שכתבו שכך הו' הדין לדברי הבריי' שאמ' יתיר' עליו אה"ע שמפדין אות' בע"כ א"נ לענין הלכ' פודין המשפח' בין אמ' העבריי' בין עב' עברי וכופן אות' לכ' ודוק מדברי הבריית' דקאמ' יתירה עליו אמ' העבריי' אלמא עב' עברי אין פודין אות' הוא דמוקי לה כר"ש אבל לת"ק פודין תרווייהו. אבל מ"מ קשה מניין לתוספ' לפרש שכופין את המשפחה לפדות שמא ה"ק כשבאין לפדותו מדעתה פודין אות' בע"כ דאב ואין צריכין לפייס את האב מדידהו והא דפרשינן ברי' החובל סי' ג' אבל לא משמע כלל מלשון התלמוד שכופין את המשפחה לפדות אות' בע"כ גם אין הסברא נותנת שנכוף המשפחה לפדות אותה מאחר שאבוה מכר אותה אפילו אם אין לו ימכור את עצמו ויפדה את בתו ואם אין כח בידינו שימכו' את עצמו א"כ היאך נכוף הקרובים ודוקא ע"ע שמכר את עצמו מפני דוחקו היה ראוי לפדותו אבל אם גנב מגוים ורוצים לתלותו בדיניהם אין מחוייבים הקרובים לפדותו משום פגם משפחה חדא דאיהו פושע ומתחייב בנפשו גם מה שתולין אותו דינא דמלכותא ועוד אין זה פגם משפחה כל כך מאחר שכבר נפגם בגזר דין התליי' שיצא עליו. ועוד דאיכא למיח' שמא יגנוב עוד ויסמוך על הקרובים כמו שאמרו גבי ע"ע דאזל ומזבין נפשי' ואם נתפס בעלילות שקר אם אין כאן פגם משפחה אם הוא סכנות נפשות כל ישראל מחוייבין לפדותו להציל במה דאפשר. ואי סכנות ממון אין פודין אותו מכדי דמיו. ומה שפסק מהר"ם בפרק השוכר את הפועלים על האב שיפדה את בנו מסכנות נפש משום טעמא דפגם משפחה. שאני התם דנאנס בשליחתו ועוד אב ובנו שאני מאחר דכפינן ליה לזון אותו כשהוא קטן ולא יכול להחיות את עצמו. ה"ה פדיון נפש דגדול באין לו כקטן דמי ודו"ק. מ"מ הקרובים אם אמודים הם בעושר ראוי לכוף אותם בכח צדקה שקרוב קרוב קודם כפי הנראה לציבור ליתן מקודם ואח"כ יפדו אותו הקהל בממונם. ומסיק דת"ק ור"ש בפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע רבי אליעזר אומר בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה במאי קמפלגי ר' אליעזר סב' יש אם למסורת ור"ע סב' יש אם למקרא ור"ש סבר יש אם למקרא ולמסו' ולענין הלכה קי"ל כת"ק דר"ש שהוא רבים וכ"ש לפי גירסא שלנו דר"ע נמי ס"ל הכי ואפי' לגרסת ר"ת דגרס כיון שפירס בגדו עליה כו'. דברי ר' אליעזר כו'. וכבר ידוע שאין הלכה כר"א דשמותי הוא אין בו קפיד' דמ"מ הלכה כת"ק שרבים הם והלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו והעיקר נראה בעיני כגירסת רש"י דברי ר"ע ור"ת לא בא לתקן את הגירס' אלא משום עיקר הקושי' דקשיא ליה שאין דרך להקדים רבי עקיבא לר' אליעזר ואין זו קושיא לפי שמצינו במכלתי' ששונה דברי ר"ע לחוד. וע"כ תנא דברייתא לאו מהכא נקטי' דברי ר"ע ברישא מסיק בעי רבה בר אבוה ייעוד נשואין עושה או אירוסין עושה למנ"מ ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה מאי ת"ש אין מוכרה לקרובים משום ר"א אומר מוכרה לקרובי' ושווין שמוכרה אלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט האי אלמנה ה"ד אילימא דקדיש נפשה אלמנה קרי לה. ואלא דקדשה אביה מי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ואמר רב עמרם א"ר יצחק הכא בקידושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ופרש"י וכי מייעד לה בעבדות שיש לו עליה מייעד לה ואי קדושי' אלו ע"י האב גזירת הכתוב הוא שהיו קדושין הלכך הדר מצי לזבונ'. ואי אמרת נשואין עושה כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה. ואלא מאי אירוסין עושה ושווין שמוכרה. הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. אלא מאי אית לך למימר שאני ארוסין דידה מאירוסין דאביה אפילו תימא נשואין עושה שאני נישואין דידה מנישואין דאביה. האי מאי בשלמא אירוסין מאירוסין שאני. אלא נשואין מנשואין מי שאני ע"כ הסוגיא. א"כ במסקנא נפשטא הבעייא דייעוד עושה אירוסין ולא נישואין. גם שמענו מהאי סוגיא לפי מה דקי"ל הלכת' כרבי יוסי ב"ר יהוד' דמעו' הראשונים לאו לקידושין ניתנו א"כ מוכר אדם את בתו אחר ייעוד כמו שמוכר אחר שפחות וז"ל הרמב"ם יש לאדם למכור בתו לפסולין כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאעפ"י שהן בלאו קידושין תופסין בהם המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אין יכול למוכרה שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעוד אותה האדון מת האדון או גירשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה הרי אב מוכרה פעם שנית אפילו לכ"ג וכן אם נפלה לפני היבום מן הייעו' וחלץ לה אע"פ שהיא חליצה פסולה מפני שהיא קטנה הרי האב מוכרה פעם שנית הואיל וקידושין תופסין בו כמו שנתבאר. המוכר את בתו ויצא' בשנים או ביובל או בגירעון כסף ועדיין היא קטנה יש לו לחזור ולמוכר' פעם שנית כמו שביארנו עכ"ל ולענין מכירת בתו לקרובים קי"ל כת"ק דר' יוסי אין מוכר' לקרובים וז"ל הרמב"ם אין אמה עבריי' נמכר' אלא למי שיש לה עליו או לבנו קידושין כדי שתהי' ראויי' לייעוד כיצד מוכר את בתו לאביו שאעפ"י שאין האדון יכול לייעדה לו ראוי' היא לבנו שהרי האמ' בת אחיו. אבל אינו יכול למכור את בתו לבנו מפני שאינה ראוייה לאדון שהרי היא אחותו ולא לבנו מפני שהיא אחות אביו. יש לאדם למכור בתו לפסולין כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאעפ"י שהן בלאו קידושין תופסין בהן ע"כ. בעי ריש לקיש מהו שמייעד אדם לבנו קטן בנו אמר רחמנא בנו כל דהו א"ד בנו דומיא דידי' מה הוא גדול אף בנו גדול א"ר זירא ת"ש דאמר ר' אייבו א"ר ינאי אין ייעוד אלא בגדול אין ייעוד אלא מדעת ואיבעית אימא מאי מדעת מדעת דידה כדתנא אביי בריה דר' אבוה אשר לא יעדה מלמד שצריך לייעדה הוא תני לה הוא אמר לה בקידושי יעוד ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו פי' ואין ייעוד אלא בפרוטה שעליה לפיכך אין דעת האב בהן תחלה ואם אינו מודיע שתקבל עליה אין כאן קידושין רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לקידושין נתנו שאני הכא דאמ' רחמנ' יעדה פי' למדרשי' ל' ידיע' ומסיק מאי ר' יוסי בר יהוד' דתניא והפדה צריך שיהא שהות ביום כדי פדייה מכאן אמר רב יוסי בר יהודא אם יש שהות ביום כדי לעשו' עמו שוה פרוט' מקודש' ואם לאו אינ' מקודשת אלמא קסבר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו ור"נ בר יצחק אמר אפילו תימא לקדושין נתנו שאני הכא דאמר רחמנא והפדה. ולענין הלכה קי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ב"ר יהודה דס"ל אפילו אין שהות ביום כו'. ומ"מ מודים שצריך ליודעת כדברי רב נחמן בר יצחק וכן פסק הרמב"ם להדי':

מסקינן אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלה קידושיך מדר"י ב"ר יהוד' לאו אמר רבי יוסי ב"ר יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכי משייר בה שוה פרוטה הוה קידושין ה"נ לא שנא. וכתב הרא"ש מדברי התוספות וז"ל וא"ת מאי קמ"ל פשיטא שהיא מקודשת דאפילו אם היה אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתו לך היתה מקודשת מדין ערב כ"ש כשהוא אומר תן לבתי וי"ל דהכא לא שייך להזכיר דין ערבות לפי שלא דבר למקדש אלא לבתו ועוד שנתן לה רשות להתקדש אפילו בשטר ולא שייך כאן דין ערב כיון שאין נהנה בקבלת השטר דערב משעבד עצמו בשביל הנאת הלוה אלא קי"ל כרב נחמן דאותו כח וזכות שזכתה לו תורה בקידושי בתו יכול הוא ליתנו להתקדש את עצמה מדעת מדרבי יוסי ב"ר יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין נתנו וכשמכר האב את בתו נעשה כאילו אומר לה אם ירצה האדון ליעדך קבלי קדושין דהיינו שעור פרוטה שעליך אבל אין לפרש שבא ללמוד מדרבי יוסי בר' יהודה שמתקדשת אע"ג דקטנה לאו בת זכייה היא אי אפשר לומר כן דאם אינ' זוכה בקידושין היאך תתקדש בקבלת' ואי בת זכיי' היא מן התורה מה אנו צריכין לדרבי יוסי בר' יהודה לעניין זכיי' ואם בא ללמוד מדרבי יוסי ברבי יהודה לעניין זכיה סמוכה מן התורה כמו שהיא זוכה בשאר. א"כ אמאי נקט לבתו קטנה אפילו בקטנה אחרת יכול להשמיענו חידוש זה שיש לה זכייה מן התורה ועוד בקל הוא זוכה התם בשאר כיון שאינו אלא מחילת שעבוד בעלמא וא"ת היא גופא תקשי לך היאך היא מתקדש' בקבלתה הא קטן לית ליה זכייה מדאורייתא כדאמרי' בפרק קמא דבבא מציעא דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה ומציאת חש"ו אפילו לרבי יוסי אין בו גזל גמור אלא מדבריהם. וי"ל דבדעת אחרת מקנה אותה יש לה זכייה מדאורייתא כדמשמע בגיטין בפרק התקבל והאריך כו' והר"ן כתב בשיט' אחרת וז"ל ואיכא למיד' למה ליה מדרבי יוסי בר' יהוד' תיפוק ליה דמקודשת מדין ערב דכי אמר לה צאי וקבלי קדושיך ה"ל כאלו אמר לה כל הנותן לך פרוטה הרי את מתקדשת ודמי לותן לפלוני מנה ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. י"ל דלא דמי דהערב מדבר עם המלוה וגמר ומשעבד לי' נפשי' אבל זה אין אדם ידוע והכא היינו טעמא דמהני משום דהו' לי' כתנם לפלוני שיקבלם לי' והכא נמי הך בת כי מקבלה קדושי זוכה לאביה וא"ת וכי זכיה לה והאמר שמואל בפ' התקבל דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרי' ורבא גופי' דאמר דג' מידו' בקטן ולית בהו אלא זוכה לעצמו בלחוד ואי איכא שום קטן שזוכה לאחרים הוה מייתי ליה ואמר ארב' מידות לקטן י"ל דקטן ודאי אינו זוכה לאחרי' והכא נמי איהי לדידה היא דזכי אלא דאב נמי זכי ממילא דכיון דכל שבח נעוריה לאביה כל מה שהיא זוכה הרי היא של אב. ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא לנפשיה ה"מ כי איכא דעת אחרת מקנה אבל במציאה וכיוצא בו לא דהא תנן מציאת חרש שוט' וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ע"כ דבריו ובלשון דאומר אדם לבתו כו'. ובסוגיא לא משמע כלל שיהיו הקידושין שלו ולענין הלכה כתב הרא"ש וז"ל ואפי' לית הלכתא כר' יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו מ"מ מייתי שפיר רב נחמן לדבריו סיוע דבהך סבר' דקאמר שהיא מתקדש בשיור פרוטה שעליה מדעת אביה לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא דהא דקאמרי רבנן מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו. לאו מהאי טעמא קאמרי עכ"ל. אבל הרי"ף השמיטה ואפשר דטעמו משום דסבר דלא אמר רב נחמן אלא אליבא דר' יוסי בר' יהודה אבל רבנן פליגי עליה בהא נמי וקי"ל כוותייהו. וכ"כ המרדכי בשם ר"מ דהא רב נחמן דוקא לר"י אבל לרבנן לא ולא קי"ל כר' יוסי אלא כרבנן דפליגי עליה ולכך צריך האב לקבל קדושי בתו הקטנה לאפוקי נפשי' מפלוגתא וכתב ר"ב בספר החכמ' קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב ליכ' מאן דפליג דבשידע ונתרצה ושידך מתחלה וכ"ש הכא שא"ל צאי וקבלי קדושיך להדי' והלכך יש בני אדם כשמשדך האב לבתו ויניח לקבל קידושי' היא עצמה והמחמיר כדברי רבינו לא הפסיד. ור"י כתב דאפי' רבנן מודו בהא ע"כ במרדכי ומהרא"י כתב בת"ה שזה שכתוב במרדכי דלא קי"ל בהא דרבא א"ר נחמן במרדכי דבני אישטריי"ך ליתא אדרבה מצא בתשוב' מהר"ם וז"ל. אע"ג דאמרינן דאסור לקדש בתו קטנה כו'. ה"מ כשהוא בעצמו מקבל קידושין אבל נתן לה רשות לקבל קידושיה והיא מקבלתן מותר וכן עשיתי בבתי קטנה אמרתי לה בתי קבלי קידושיך אם את חפיצה עכ"ל. ודעת הרמב"ם נמי כדעת הרא"ש שהרי פסק גבי יעוד כרבנן דמעות הראשונות לקידושין ניתנו. ואין צריך שהות ביום כדי פדיי' אפי' הכי פסק בהלכות אישות כהא דרב נחמן אלמא דאפילו לרבנן דינא הכי וכל זאת איננו שוה לי מאחר דרב נחמן בר יצחק שהוא בתראי ס"ל לעיל דאפי' לר' יוסי בר' יהודא ס"ל מעות הראשונות לקידושין נתנו. והא דצריך שהיי' ביום כו'. גזירת הכתוב הוא. א"כ לא שמעינן להא דרב נחמן כלל ואין לו עיקר וע"כ נרא' כדעת המרדכי שאיסור האוסרי' לא אסרי אלא לתת רשות לבתו קטנה לקדש לפי דעתה ורצונה שלא בפניו אבל אם עומד על גבה ותופס ביד' לקבל הקידושין הוה כאלו הוא קיבל בעצמו ואע"ג דאין המקדש אומ' הרי בתך מקודשת אלא הרי את מקודשת אין קפיד' דרוצה לומר הרי את מקודשת לי ואפי' מכח אביך עכ"ל וכ"פ הרשב"א בתשובה וראייתו מדאמרינן כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת לי ואעפ"י שלא הזכיר כלל אביה:

כתב מהר"א בכתבי' וז"ל. ואשר שאלת אם צריך עדים באומר האב לבתו שתצא ותקבל קידושין לא ידענא מאי תיבעי לך הא פוסק מהר"ם בהדי' שצריך עדים בשליח קבלת קידושין כמו בגירושין שנתמנה שליח. ובסמ"ק מחמיר טובא בשליח לקבלה א"כ אמאי תסיק אדעתך להקל בקטנה כ"ש בגדולה דמחמרינן בה כרמב"ם משום חומרא דא"א אין מכניסי' ראש בפלוגתא דרבוותא. עוד פסק דלא מהני גבי אב לבתו גילוי דעת ומארצו קמיה ושתיק גבי אב לבנו דמשמ' דמהני גילוי דעת ליכא להבי' ראי' משום דאיכ' למימר דאדרבה מדמינן להאי דהאב לבתו לגלויי מילתא בגיטין וקי"ל כאביי ולאו מילת' היא. ובמקדש איכא טעמא דזכין לאדם שלא בפניו וזכיי' מטעם שליחות איתרבי וא"כ מאי ראיי' הבאת מהאי דתיתי ציפי דמהני כשנתרצה האב אח"כ דלמא התם נתרצה להדי' ובפירוש. ולכך מהני דאמרינן תחלת הקידושין אדעת' דהכי נתנו שאם יתרצה האב תהא מקודשת. אבל לעולם גילוי דעת' לא מהני כמו בגיטין. אמנ' נראה אחרי דאשר"י כתב בתחלת דבריו בפ"ק בהא דאומר אדם לקטנה כו'. ותירץ מאי קמ"ל דרב נחמן פשיט' מקודשת ומסיק דקי"ל דאותו כח וזכות שזכת' לו תורה שיכול שתקדש אדעת' וא"כ דאיכא למימר דאותו נתינת כח וזכות צריך להיות להדי' ולא בגילוי דעת' כמו ששווין שליחות דחל בקל יותר מאיסור' כוחו וזכותו כדמוכח בדיני הרשאה ואע"ג דאשר"י מסיים בדבריו דהבת מתקדשת בשליחות האב הא כתב נמי הך בתחלה וצריכנא לקיים שניהם לכל הפחות לכתחלה ע"כ עוד כתב בכתבי' בסי' ל"ג וז"ל מה שמשלחין הכלות קטנית חוץ לעיר לחופתן והאב אינו הולך עמהם וגם אינו אומר להדי' לבתו צאי וקבלי קידושיך נראה דוודאי היא שפיר טפי לעשות כהלכתו להדי'. אכן י"ל דאי' קפיד' כולי האי דלחומרא דרא"ש אין לחוש כ"כ דרוב הגאוני' בעלי התו' לא סברי כוותייהו וכן מצאתי תשובה ישינ' דמהר"ם כתב שעשה בעצמו מעשה בבתו הקטנה ואומר לה צאי וקבלי קדושיך ואי משום דלא קאמרי להדי' נראה הואיל ואיכא עדים טובא בדבר שמשלחה לחופתה כדי להתקדש אע"ג דלא אמר כמ"ד בקידושין וראיי' מהא דארצוייה קמי' ושתק וכן הי' מדבר עמה על עסקי קידושין ויהיב לה בשתיה':

מסקינן בסוגי' המקדש במלוה שיש עליה משכן מקודשת מדר' יוסי בר' יהוד'. וכתב הרא"ש וז"ל אין לפרש דמשכנו שלא בשעת הלוואתו דקני לי' כדר' יצחק דא"כ הי' לו להביא ההי' דר' יצחק כמו שהביא למעלה גבי קדשה במשכון מקודשת אלא אפי' משכנו בשעת הלוואה איירי דומי' דאמה העבריי' ונר' דאפי' אין מזכיר לה המשכון אלא שאמר הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי על המשכון שלך שבידי מקודשת אעפ"י שהמשכון עדיין בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון:

וא"ת היכי יליף לה מייעוד והא ביעוד איכא חזרת המשכון שמחזיר לה את גופה י"ל דמשמע לי' דעיקו' היעיד אינ' בחזרת המשכון אלא בשיעבו' שעליה דהוא כמו מלוה ע"כ ודבריו הוא דברי תוספו'. אלא שבזה הוא מחולק בדבריהם שהוא אומר אפי' אומר התקדשי לי במלוה שאת' חייב לי כו'. ודעת התוספו' אינ' כן שכתבו וז"ל אפי' אין מחזיר לה משכון אלא שמוחל לה את המלוה ואעפ"י שהמשכון בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון. וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפי' בלא משכון אמרת דמקודשת לעיל ולמה אנו צריכין ללמוד מדר' יוסי. י"ל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס"ד דלא סמכא דעתה כיון שאינו מחזיר לה משכון קמ"ל מלתא דר' יוסי דמקודשת ע"כ והתוספות אזלי לשיטתי' שאינו מחלק בין הנאת מחילת מלוה למחילת מלוה לחוד כמו שפירש' לעיל סי' ו' דלדעת רש"י הי' להם לפרש דאימ' דמחיל' מלוה לחוד דלא מהני בלא משכון ובמשכון מהני אבל מ"מ כל זאת לא שוה לי דסתמא דתלמודא תהא דווקא איירי במחילת מלוה גם מה שהקשו דאין לפרש משום דר"י וכו'. אומר אני שיש לפרש כך וכן משמע הלשון במלוה שיש עליה משכון ולא אמר במלוה שהלוה על המשכון אלמא דאיירי במשכון שלא בשעת הלוואה והא דלא קאמר כדברי ר' יצחק משום דמר' יצחק לא שמעינן אלא שקנה המשכון ובוודאי אם קדשה במשכון מקודשת אבל מדר' יוסי בר' יהוד' שמעינן שאף לא החזיר המשכון מקודשת והיינו טעמא מאחר שהמשכון קנוי לו נמצא כשמקדשה במלוה ומחל לה החוב דאפי' לא הזכיר לשון מחילה מ"מ הוי כאלו הוחזר לה המשכון ויצא מתחת ידו ואינו אלא כפקדון אצלו ודווקא משכון שלא בשעת הלוואה אבל בשעת הלוואה שאינו קנוי לו כלל וגם אינו מחזיר לה המשכון בוודאי אינ' מקודשת וכן עיקר גם הטור לא הזכי' דע' אביו הרא"ש בזה אלא כת' סתמ' מקודש' אפי' לא החזי' לה המשכון והרמ"ה כתב דווקא בשהחזיר לה את המשכון. וכתב עוד דווק' לידי' דמקדש בתורת משכון. אבל אי לא מטי לידי' בתורת משכון אע"ג דמדינ' מצי למתפשי' אזוזי דכל כמה דלא גלי דעתי' דנקטי' לי' בתורת משכון אינ' מקודשת ע"כ ומשמע שדעת ביט' כדברי הרמ"ה שהרי הביאו באחרונה וגם לא כתב וא"א הרא"ש הסכים לסברא הראשונה והיינו משום דלא מסתברא לי' לומר שהתא מקודשת בלא החזרת המשכון ואף שהרמ"ה לא ירד לחלק כמו שחילקתי דמשכון שלא בשעת הלוואה שפיר מקודשת אפי' בלא החזרת המשכון מ"מ דבר מסתברא הוא וראוי להכריע כן מאחר דהתוספו' והרא"ש פסקו אפי' במשכון בשע' הלוואה:

ת"ר כיצד מצות יעוד אמר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורס' לי אפי' בסוף שש ואפי' סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות ר' יוסי בר יהוד' אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינ' מקודשת וקאמרי רבנן משל לאומ' לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון ופריך פשיטא מהו דתימ' הא לאו אמר לה מעכשיו קמ"ל. תניא אידך המוכר את בתו והלך וקידשה לאחר שיחק באדון ומקודשת לשני דברי ר' יוסי בר יהוד' וחכמי' אומרי' אם רצה לייעד מייעד וקאמר ר' יוסי משל לאומ' לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום שמקודשת לשני ופריך פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר ל' יום קמ"ל כתבנו שהלכה כרבנן לגבי איסי בן יהוד' ותניא אידך המוכר את בתו ופסק ע"מ שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר"מ וחכמי' אומרים אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה על מה שכתב בתורה וכל המתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל. ופריך לר"מ תנאו קיים והתני' האומ' לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה הרי זו מקודש' ותנאו בטל דברי ר"מ ר' יודא אומר בדבר שבממון שניתן למחילה הוי תנאי קיים אבל עונה דצער' דגופא היא לא איתיהב למחילה. ומתרץ אמר חזקיה שאני הכא דאמר קרא לאמה פעמים שאין מוכרה אלא לאמה בלבד ורבנן האי לאמה מאי עבדי האי מיבעי' להו לכדתני' לאמה מלמד שמוכרה לפסולים פי' דקידושין תופסין בחייבי לאווין והלא דין הוא אם מקדשה לפסולי' לא ימכרנה לפסולים מה למקדשה לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה הרי מצינו שהקידושין מסורין בידו כל כך שמקדשה אפי' משהביאה סימנין ימכרנו לפסולים שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה שאין המכירה מסורה בידו כל כך אינו דין שלא תמכר ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לפסולים ר' אליעזר אומר אם ללמד שמוכרה לפסולין הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה שרע' בנישואין שאסורה לו מיה' תפסי לי' בה קידושין כדכתיב אשר לא יעדה מכאן שמוכרה לפסולים מה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובי' אע"ג שאין כאן ייעוד שאין קידושין תופסין בה והלא דין הוא אם מוכרה לפסולין לא ימכרנה לקרוביו מה למוכרה לפסולין שאם רצה לייעד מייעד ימכרנה לקרוביו שאם רצה לייעד אינו מייעד אמר קרא לאמה מלמד שמוכרה לקרובים אע"ג שאין כאן ייעוד שאין קידושין תופסין בה ור"מ דדריש להאי לאמה בפוסק ע"מ שלא ליעד לפסולין נפקא לי' מהיכא דנפקא לי' לר' אליעזר ובקרובי' סבר לה כרבנן דאמרי אין מוכרה לקרובים ובכל אלו הלכה כרבנן. תו מסיק תניא חדא מוכר' לאביו ואין מוכרה לבנו ותניא אידך מוכרה לא לאביו דאסורה לו משום בנו ולא לבנו דאסורה לו משום אחותו בשלמא אינ' מוכרה לא לאביו ולא לבנו כרבנן אלא מוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו כמאן לא כרבנן ולא כר' אליעזר. לעולם כרבנן מודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד פי' כשמוכרה לאביו ויש לו בן ליעדה לבנו דהוה ליה בת אחיו אבל כשמוכרה לבנו אין לו צד יעוד לא לו ולא לבנו דה"ל אחות אביו ופסק הרמב"ם כתניא אידך דמוכרה לאביו וכמ"ש לעיל בסי' כ"ח:

מסקינן בסוגיא בעי מיני' רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לגוי נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין או דלמא לקולא אמרי' דנגאל לחצאין כדלקמ'. לחומרא לא אמרי' דאינו נגאל. א"ל לאו אמרת התם גבי ע"ע שנמכר בגניבתו נמכר כולו ולא חציי' ה"נ נגאל כולו ולא חציי' אמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא לקולא זבני' במאה ויהיב לי' חמשין פלגי דדמו ומשבח וקם על מאתן אי אמרת נגאל לחצאין יהיב לי' מאה ונפק דהא כי אייקר לא ברשותי' דמרי' אלא פליגא ואם בא עכשיו לגמור פדיונו יהיב לי מאה ונפיק ואי אמרת אין נגאל לחצאין א"כ כולו ברשותו דמרי' אייקר ויהיב לי' עוד מאה וחמשין דהוי מאתיים ופריך והאמרת נתרבה כספו מכסף מקנתו פי' היכי דאשבח אין מחשבין לו אלא כשעת מקנתו. ומשני כגון דאוקיר וזל ואוקיר:

משכחת לי' לחומרא זבני במאתן יהיב מאה פלגי דדמי ואיכסף וקם על מאה אי אמרת נגאל לחצאין יהיב לי' חמשין ונפק ואי אמר' אין נגאל לחצאין א"כ לא קנה האדון מות' מאה שנתן לו בתורת פדיון א"כ הנך מאה פיקדון נינהו גבי יהיב להו ניהלי' ונפק כ' הרמב"ם בהך דאביי הא פשיטא לעיל דאינו נגאל לחצאין וראיתי בספר קריית שכתב על דברי הרמב"ם שכתב ויש לו ללות ולגאול עצמו מן הגוי וגואל לחצאין ואע"ג דמסיק רב ששת הת' דאינו גואל לחצאין כי היכי דאמרי' נמכר כולו ולא חציי' ה"נ נגאל כולו ולא חציי' וכתיב נמי הגיע ידו דמשמע דאינו לוה וגואל אפ"ה נ"ל דס"ל לרב ז"ל דכיון דאביי קאמר בתר הכי את"ל נגאל לחצאין וכו' משמע דהכי הוי הילכת' וכיון דגואל לחצאין לוה נמי וגואל ואפשר נמי לומר דהא דמסיק רב ששת דאינו נגאל לחצאין היינו ע"י אחרים דקרא ונגאל אאחרים קאי כדאמרי' לעיל אבל ע"י עצמו נגאל לחצאין והיינו דכתב הרב ז"ל וגואל לחצאין וכיון דגואל לחצאין משמע שהקפיד' תורה לחזר שלא יטמע בין הגוים ולהכי לוה נמי וגואל ודחקינן קרא לומר דהשיגה ידו ע"י הלוואה קאמר ודבריו אין מספיקין לי נהי דקי"ל מקבלת הגאונים כל אם ת"ל הלכה הוא היינו בדבר שעומד כבר בבעייא א"כ חשבינן האי ת"ל בפשיטות אבל לחלוק על הראשונ' משמע כלל לישנא דאת"ל גם מה שרצה לחלק בין אחרים לעצמו בגמר' לא מצינו שום ענין. ועוד א"כ ה"ל לאביי למימר אפי' את"ל אינו נגאל לחצאין ע"י עצמו נגאל לחצאין ומשכח' להו לקולא ולחומרא ומדלא אמר הכי ש"מ דדרך את"ל בעלמא קאמר ולפרושי נמי הך בעייא דרב הונא דבעי מרב ששת נגאל לחצאין כו'. לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן מהו קולא מהו חומרא. וע"כ נרא' לי דאין נגאל לחצאין ואם יבא צדק יורנו הדרך אשר נלך בו שאין דין עבד עברי נוהג עתה כי אינ' כו'.

בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין פי' המוכר בית בבתי ערי חומה שהוא נגאל עד שנה ולא יותר נגאל לחצאין אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגי או לא גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמרינן מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין אף האי נמי אינ' נגאל לחצאין או דלמא היכי דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי ומסיק דפליגי בתנאי דתניא חדא נגאל לחצאין ותני' חדא שאינ' נגאל לחצאין ומוקי הא דאינו נגאל לחצאין כרבנן ונגאל לחצאין כר"ש והלכה כרבנן וכן פסק הרמב"ם תו מסיק איתיבי' בכל גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי מאי לאו בתי ערי חומה לא בתי חצרים בתי חצרים בהדי' כתיב בהו על שדה הארץ יחשב ההוא לקובעו חובה ואליבא דר' אליעזר דתניא וגאל את ממכר אחיו רשות אתה אומר רשות או אינו אלא חובה ת"ל ואיש כי לא יהי' לו גואל וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים אלא זה שיש לו ואינו רוצה ליקח שהרשות בידו דברי ר' יהושע ר' אליעזר אומר יגאל את ממכר אחיו חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל בכל גאולה תתנו הכתוב קבעו חובה אמרי לי' רבנן לרב אשי ואמרי לה רבינא לרב אשי בשלמא למ"ד לרבות בתי ערי חומה היינו דכתיב בכל אלא למ"ד לרבות בתי חצרים מאי בכל קשיא. ומ"מ לענין הלכה קי"ל כהך פשיטותא דרב ששת דאינו נגאל בקרובי' ולא חיישינן להאי קושי' כי מ"מ לא עלו דבריו בתיובת' אלא קושי' בעלמא והיא עומדת על פרקה בשינויי' וכמו שחילק ר"ח בפ"ה סי' קל"א וכן פסק נמי הרמב"ם דאינו נגאל לקרובי' ואף דדחי אליב' דרב ששת ומוק' האי בריית' שכל גאולה תתנו אליבא דר' אליעזר לקובעה חובה. מ"מ לא קי"ל הכי אלא כר' יהושע שאינו אלא רשות וכן פסק הרמב"ם ומ"מ מודה בע"ע הנמכר לגוי דהוי חובה כדאית' בסוגי' תו מסיק איתיבי' אביי מה ת"ל יגאלנה יגאלנ' יגאלנ' שלש פעמים לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה מאי לאו בתי ערי חומה וע"ע לא בתי חצרים ושדה אחוזה בתי חצרי' ושדה אחוזה בהדי' כתיב על שדה הארץ יחשב כדאמר רב נחמן בר יצחק לקרוב קרוב קודם ה"נ לקרוב קרוב קודם:

תנו רבנן מרצע אין לי אלא מרצע מניין לרבות הסול פרש"י בשבוע' חתיכות עץ חדודה. והסירה פי' קוץ והמחט והמקדח והמכתב פרש"י שחוקקין בפנקסיהן ת"ל ולקחת לרבות כל דבר הניקח ביד דברי ר' יוסי בר' יהודא. ר' אומר מה מרצע מיוחד של מתכות אף כל של מתכו' והלכה כר' מחבירו וכן פסק הרמב"ם ד"א המרצע להביא מרצע הגזול ומפרש בגמרא משום דכתיב המרצע מיוחד שבמרצעין א"ר אליעזר יודן ברבי פי' גדול בדורו הי' ודורש כשהן רצים אין רוצעין אלא במלתא פי' אלי' של אוזן בבשר ולא בתנוך' וחכמים אומרים אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום וקרא אמר ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו. וא"ת במילתא הם רצין היאך ע"ע כהן יעשה בעל מום והתנן גבי מומין נפגמה אוזן מן הסחוס אבל לא מן העור מסקינן בסוגיא הרי יש לך ללמד שאין נרצע אלא בגובה של אוזן וכן הלכה וכן פסק הרמב"ם. תו מסיק לקמן בסוגי' תנו רבנן אלו נאמר ונתת אזנו בדלת הייתי אומר יקדור כנגד אזנו בדלת פי' ורצע אדוניו את אזנו במרצע ידקור כנגד אזנו בדלת אבל אוזן לא ירצענה. ואוזן לא והא כתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע אלא כו' אלא הייתי אומר ירצענה לאוזן מאבראי ויניחנה על הדלת ויקדור בתוך אזנו בדלת ת"ל באזנו ובדלת הא כיצד קודר והולך עד שמגיע אצל דלת שומע אני בין עקורה בין שאינו עקורה ת"ל מזוזה. מה מזוזה מעומד אף דלת נמי מעומד ר' יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר פרש"י צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצוואר לתכשיט מה נשתנה אוזן מכל איברים שבגוף אמר הקב"ה אוזן ששמע קולי על הר סיני בשעה שאמר' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי' לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. ר' שמעון בר ר' היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתי מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם וכתבו התוספו' וז"ל מה נשתנה אוזן יש במדרש דמרצע בגימטרי' ד' מאות ולפי שהיו ישראל עבדים ד' מאות שנים וגאלם הקב"ה יהלך זה וקנה אדון לעצמו לפיכך ירצע במרצע העולים כך ע"כ ואני קבלתי בעבור שהקב"ה גזר עליה' ד' מאו' ומאהבתם דילג על הקץ כדי למהר לעבודתו והתחיל למנות הד' מאות משנולד יצחק:

איבעיא להו ע"ע כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנעניות. חידוש הוא ל"ש כהנים ול"ש ישראל א"ד שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות. רב אמר מותר ושמואל אמר אסור ודייק רב נחמן לרב ענן כוותיה דרב דאי כשמואל מהו שאמרו חכמים אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ואם את אמרת אין רבו מוסר לו שפחה כנעניות תיפוק לי' דבעינן אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני ותו איבעיא להו כהן מהו ביפת תואר חידוש הוא ול"ש כהן ול"ש ישראל א"ד שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצות יתירות. רב אמר מותר שמואל אמר אסור. בביאה ראשונה דכ"ע לא פליגי דשרי דלא דברה אלא כנגד יצה"ר כי פליגי בביאה שניי' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור רב אמר מותר הואיל ואישתרי אישתרי ושמואל אמר אסור דהא הוי לה גיורת וגיורת לכהן לא חזיא א"ד בביאה שניי' דכולי עלמא לא פליגי דאסירי משום דהוי גיורת כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר דהא לא דברה אלא כנגד יצה"ר. ושמואל אמר אסור כל היכי דקרינן בי' והבאת אל תוך ביתך קרינן בי' וראית בשביה כל היכא דלא קרינן בי' והבאת אל תוך ביתך לא קרינן בי' בשבי' וקי"ל כלישנ' בתרא שהיא עיקר וקי"ל כרב דהלכת' כוותי' באיסורי ומותר בביאה ראשונה וכן פסק הרמב"ם. תו תניא וראית בשביה בשעת שבייה מותרת ולא בע"א כלל אשת ואפי' אשת איש. יפת תואר ולא דבר' תורה אלא כנגד יצה"ר. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. וחשקת אעפ"י שאינה נאה בה ולא בה ובחברת' פי' ליקח שתים ולקחת ליקוחין יש לך בה לך לאשה שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו ואחת לו ואחת לבנו והבאת מלמד שלא ילחצנה במלחמה פי' לבא עליה. וז"ל התוספות ה"ג שלא ילקחנה לאביו ולא לבנו. ול"ג שנים אחת לו ואחת לאביו או אחת לו ואחת לבנו דמאי אירי' שתים אפי' אחת לאביו נמי הוי איסור דהא לך דרשינן עכ"ל וכן עיקר אף שהרמב"ם תופס גירסא שלנו וכתבו הריטב' וז"ל שלא יחלצנה במלחמה פ' בקונ' לבא עליה משמע מתוך פיר' דבמלחמה אסור לבא עליה כל עיקר ואפי' ביאה ראשונה אינה מותר עד לאחר כל המעשים. ותימא א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך אכתי איכא יצה"ר במלחמה ובביתו עד ירח ימים כו'. ונראה לר"ת דאיכא למימר דבטלה כח יצה"ר כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים כו'. עד ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוק' דאמוראי נינהו בדבר זה והכא אית' רב אמר לא התירו אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ביאה שנייה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים כדכתיב ואח"כ תבא עליה ובעלתה ע"כ וכעין זה פי' בפ' כ"ג ותימה ממאי לקחו סברא שרש"י פי' שאסור לבא עליה עד אחר כל המעשי' אלא שאסור לבא במלחמה ממש כלומר עד שיביאה לביתו או למקום פנוי וכן כתב הרמב"ם להדי' וז"ל ומניין שאל יחלצנה במלחמה שנאמ' והבאת לתוך ביתך יכניסנה למקום פנוי ואח"כ יבעול וכתב עוד וז"ל וכיצד דין ישראל ביפת תואר אחר שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גיורת מיד ואם לא קבלה תשב בביתו ל' יום שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים וכן בוכה על דתה ואינה מונעה ומגדלה את צפרניה ומגלחה את ראשה כדי שתתגנה בעיניו ותהיה עמו בבי' נכנ' ורואה אותה כדי שיקוץ בה ומגלגל עמה כדי שתקבל ד"י אם קבלה ורצה בה הרי זה מתגיירת וטובלת ככל הגרים וצריכ' להמתין ג' חדשים חודש של בכייה ושני חדשים אחריו ונושאה בכתוב' וקידושין. ואם לא חפץ בה משלחה לנפשה ואם מוכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנו בכסף ואם מכרה אינה מכורה ומחזיר את הדמים וכן אם קדשה אחר שנבעלה לשם שפחו' כשמשתמ' בה עובר בלא תעשה שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש לא רצה מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה והרי היא ככל הגרים והתושבי' ואינה נושאה שאס' לישא אשה שלא נתגיירה נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר ואינו בנו לדב' מן הדברי' מפני שהוא מן הגוי' אלא ב"ד מטבילין אותם מדעתן ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר הית' אבל אבשלום נולד מאחר נישואין נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להינשא לאמנון וכה"א דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך יפת תואר שלא רצת' להניח ע"ז אחר י"ב חודש הורגין אותה וכן עיר שהשלימה אין כורתין להם ברית עד שיכפרו בע"ז ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח שכל גוי שלא קיבל מצות שנצטוו בני נח הורגים אותן אם ישנו תחת ידינו:

ת"ר אם אמר יאמר עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר לא אלא חפשי עד שיאמר בשעת יציאה אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמר אם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ופריך אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמ' לא אצא חפשי מאי אריא מלא אצא חפשי תיפק ליה דבעינן אהבתי את אשתי ואת אדוני ואת בני וליכא דקס"ד תחלת שש ממש תיפוק לי' דבעינן אהבתי את אשתי ואת בני ועדיין בתחלת שש אין לו אשה ובנים שלא מסר לו עדיין שפחה כנעניות ותו אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמר העבד אטו סוף שש לאו עבד הוא דיום אחרון נקרא סוף שש וכל היום הוא עבד אמר רבא מאי בתחלת שש בתחלת פרוטה אחרונה ומאי בסוף שש בסוף פרוטה אחרונה והכי קאמר אמר בתחלת שש קודם פרוטה אחרונה דכבר יש לו אשה ובנים ולא בסוף שש לאחר שהתחיל פרוטה אחרונה אינו נרצע ואפי' אמר ושנה דכתיב ולא אצא חפשי סמוך ליציאה וכשיש עליו פרוט' שלימה לאו סמוך ליציאה הוא מ"ה אינו נרצע עד שיאמר נמי בסוף פרוטה אמר ושנה בסוף פרוטה אחרונה ולא אמר בתחלה אינו נרצע שנאמר אם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד והשתא לא עבד מאחר שהתחיל בה דאין עליו שוה פרוטה והרמב"ם כתב וז"ל ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אם אמר אחר שש שאינו נרצע עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה כיצד כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו או יתר מעט. אבל אם נשאר פחות משוה פרוט' הרי זה כאומ' אחר שש ע"כ ולדבריו אי אמר כל זמן שהוא עבד הוא נרצע ובסוגיא משמע דבעי תרווייהו שיאמר סמוך ליציאה דהיינו סוף פרוטה אחרונה וג"כ קודם פרוטה אחרונה שיהא עבד ובוודאי תפס גירסא אחרת וכבר השיג עלי' רש"י וז"ל ובלשון אחר גירסא זו בפי כל איני יכול להעמיד' שהרבה תשובות בה וז"ל אמר יאמר עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד. אמ' בתחלת שש ולא אמ' בסוף שש אינו נרצע שנאמ' לא אצא חפשי וה"פ. אמר בתחלת שש פעם אחת ולא חזר ואמר בסוף שש אינו נרצע דבעינן אמר יאמר שתי אמירות. אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמ' לא אצא חפשי וזה כבר יצא. והשתא קשי' לי טובא הא נמי תיפק לי' מאמר יאמר דהא לא שנה ואם באת' לפרש אמר בסוף שש שתי פעמים א"כ לא דמי' לרישא דאי אמור בתחלת שש שתי פעמים מנ"ל דאינו נרצע. ועוד מה לי דשבקי' לדרשא קמיית' דדרש העבד עד שיאמ' כשהוא עבד ונקט לקרא אחריני מלא אצא הרי כבר יצא תיפוק לי מהעבד ע"כ ואולי הי' לרמב"ם גירסא שלישית וכל זה דוחק ותמה על בעל קריית שעשה עצמו מבלי מרגיש. תו תניא יש לו אשה ובנים ולרבו אין לו אשה ובנים אין נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבות אשה ובנים לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמ' אהבתי את אשתי ואת בני הוא אוהב רבו ורבו אין אוהבו אינו נרצע שנאמ' כי טוב לו עמך. רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמ' כי אהבך. הוא חולה ורבו אין חולה אינו נרצע שנאמר כי טוב לו פרט לחולה. רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע שנאמר עמך בעי רב ביבי בר אביי שניהם חולין מהו עמך בעינן והא איכא א"ד כי טוב לו בעינן וליכא תיקו ומספק אינו נרצע וכן פסק הרמב"ם. עוד אעתיק לך דיני רציעה מדברי הרמב"ם ורובה מספרי וז"ל כיצד רוצעין מביאו לב"ד של שלשה ואומר דברים לפניהם ומגישו לסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבנין בין דלת ומזוזה של אדון בין של כל אדם ונוקב את אזנו הימנית בגובה של אוזן במרצע של מתכת עד שיגיע לדלת שנאמר ונתת באזנו ובדלת ולא נאמר מזוזה אלא שיהי' עומד בין אצל דלת ובין אצל מזוזה ומה מזוזה שהיא עומדת אף דלת כשהיא עומדת. אבל הרצועה בדלת אף שאין שם מזוזה האדון הוא שרוצע בעצמו שנאמר ורצע אדוניו לא בנו ולא שלוחו ולא שליח ואין רוצעין שני עבדים כאחד שאין עושין מצות חבילות חבילות:

תנו רבנן נמכר במנה והשביח ועמד על מאתיים מנין שאין מחשבין לו אלא מנה שנ' מכסף מקנתו נמכר במאתיים והכסף עמד על מנה מניין שאין מחשבין לו אלא מנה ת"ל לפי שניו אין לי אלא עבד הנמכר לגוי הואיל ונגאל בקרובי' ידו על התחתונה נמכר לישראל מניין ת"ל שכיר שכיר לג"ש ומסיק הא דרשינן לקולא ולא לחומרא להחמיר על העבד השביח יתן כפי שניו הכסף ישוב לפי כסף מקנתו דס"ד מדאיקל רחמנא לגביה דתני' כי טוב לו עמך עמך במאכל. עמך במשתה שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן ע"ג אבן מכאן אמרו כל הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו וכת' הרא"ש וז"ל יראה דדוקא ע"ע האמור בפסוק שיוצא בשש אבל שכיר שנה שכיר חודש שכיר שבת שכיר יום לא אמרינן הכי כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים שאמר רבי מתיא בן חרש לבנו עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקטניות:

עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו דברי ר' מאיר וחכ"א בכסף ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דלית' במטלטלי קתני ומסיק אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה כיצד תקפו והביאו אצלו קנה קראו ובא אצלו לא קנה ותנא דברייתא דתנא אף בחליפין הא דלא תנא נמי במשיכה משום דתנא מילתא דאיתי אף בקרקעי כעין הנך דמתניתן אבל במשיכה דבמטלטלי דווקא איתי' לא קתני ואי קשיא לך אדשמואל הא דתנא לענין בהמה כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל רצת' לפניו כיון שעקר' יד ורגל קנה אפי' באמירה. שאני בהמה דמדעתי' דמרה אזל אבל עבד דמדעתי' דנפשה אזל לא מהני עד שתקפו. אמר רב אשי ועבד קטן כבהמה דמי. תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו הנעיל לו מנעלו הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גוררו הגביה לרבו קנאו הגביה רבו לו לא קנאו אמר ר' שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. וכתב הרא"ש ודווקא מלאכת שימש גופו אבל מלאכה אחרת כגון שתפר לו בגדים או עשה לו אחת מן המלאכות לא קנאו. והוא מדברי הרמב"ן וכתב עוד וכן אם בישל לו תבשיל או אפה לו את הפת דלא קנאו. ומסיק רב יהוד' הונדא' גר שאין לו יורשין הוה על מר זוטרא לשיולי' ביה חזייה דתקיף לי' עלמא טובא שהי' גוסס וקרוב למיתה א"ל מר זוטרא לעבדי' שלוף לי מסאנא ואמטי' לגו ביתא איכא דאמרי העבד גדול היה זה הגר פירש למיתה וזה מר זוטרא פירש לחיים תחתיו וזכה בעבד קודם שיזכה העבד בעצמו. וא"ד קטן הוה ודלא כדאבא שאול ואחר שמת א"ל שלוף מסאני כדי שלא יקדמנו אחר ודלא כדאבא שאול דאמר לא זכה בעצמו דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין. אבא שאול אומר גדולים קנו עצמם בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן כן גירסת הרי"ף והרא"ש וגירס' ר"ת ולא כגירס' רש"י שגרס ולאפוקי מאבא שאול ס"ל כי הלכה כאבא שאול ועיין בפ' השולח סי' מ"ט:

פיסקא וקונה עצמו בכסף ע"י אחרים כו'. מפרש תלמודא במסקנה אפי' בעל כורחה וטעמא אע"ג דשמענה לי' לר' מאיר דאמר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות אפ"ה אם נתנו אחרים הכסף לאדונו משתחרר בעל כרחו אביי מפרש טעמא שאני כסף הואיל וקני לי' בע"כ מקני לי' בע"כ ורבא מפרש טעמא כסף קבלת רבו גרמה לו פי' קבלת רב שמקבל רבו הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין אלא מקבלת רב והרב אין נעשה לו שלוחו אלא לצורך עצמו ומקניהו מאליו אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמו לו וכיון דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא מדעתו אבל ע"י עצמו לא דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר דווקא ע"י עצמו דגיטו וידו באין כאחד אבל ע"י אחרים שלא בידיעתו לא דחוב הוא לו לעבד שיוצא מתחת ידו לחירות. וחכמים אומרים בכסף אף ע"י עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו וכ"ש ע"י אחרי' אפי' בע"ה מטעמ' דאביי ורבא כדפרישית. ובשטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אפי' בלא ידיעתו מן הסתם דזכות הוא לו כל זמן שאינו עומד וצווח ומפרש תלמודא מתניתין דקתני וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים לא מיתוקמא כולה כרבנן דאם כן נערבינהו וניתנינהו בכסף ובשטר בין ע"י עצמו ובין ע"י אחרי' אלא רישא רבנן והכי קא"ל רבנן לר"מ אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין וכ"ש אחרים דזכות לו וכ"ש שטר דזכות:

ואם באנו לפרש שלש מחלוקת ולומ' דרבנן אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים:

ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו. ורשב"א סבר כרבי מאיר בכסף ע"י עצמו לא ואין קניין וכרבנן בשטר דאין גיטו וידו באין כא' א"כ הא דק' גיטו וידו באין כאחד יחידאה הוא וכר' מאיר עבדינן לי' הילכך ליכא לפרשי כדפרישית דרישא דמילתא אמרוה רבנן סיפא אתאן לרשב"א כך פי' רש"י נמצא ששלש מחלוקת בדבר ומפרש תלמודא בשם רבה אמר רב ששת הא דפליגי ר"מ ורבנן דכ"ע דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה והב"ע דאקני לי' אחר מנה וא"ל ע"מ שאין לרבך רשות בו ר"מ סבר כי א"ל קני קני עבד וקני רבי' וכי א"ל ע"מ לאו כלום קא"ל פרש"י ואפי' אמר ע"ט שאין לרבך רשות בו קני לך לא הי' מועיל משום דיד עבד כיד רבו אם נתנו לו במתנ' זכ' בו רבו הלכ' אע"ג דהו' נק' לה משל אחרי' אי אפש' שיקבלנו הוא ויתנו לרבו ורבנן סברי כיון דא"ל ע"מ מהני לי' תנאי' ר' אליעזר אומר כל כה"ג כ"ע ל"פ דקני עבד וקני רבו והב"ע דאיקני לי' אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא בו לחירות ר"מ סבר כי אמר לי' קני ע"מ שתצא בו לחירות דווקא. וכתב הרא"ש מדברי התוספו' וז"ל ואומר ר"ת ז"ל דהלכה כר"מ דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כדמוכח בפר' בתר' דנדרים גבי הי' חתנו מודר ממנו הנאה שנותן האב מתנה לבתו ובלבד שלא תהא רשות בהן אלא מה שאתה נושאת ונותנת לפיך דקאמר רב עלה בגמר' דווקא מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצה עשי קנה יתהון בעל אפי' אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן. שמואל אמר אף מה שתרצי עשי לה לא קנה יתהון ומסיק כמאן אזלא שמעתתא דרב כר"מ וקי"ל הלכת' כוותי' דרב באיסורי ואע"ג דפליגי נמי לעניין ממון מ"מ לעניין איסורו איתשיל ועוד דקדק ר"ת דפלוגתייהו דרב ושמואל אליבא דרב ששת דאליבא דר"א אתי שמעתת' דרב כרבנן דלר' אלעזר לא הי' מועיל מה שאת נושאת ונותנת לפיך כמו שאינו מועיל ע"מ שתצא בו לחירות והך דשמואל דלא כר"מ ודלא כרבנן מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אפי' לרבנן שמואל אמר דלרב ששת ע"מ שתצא בו לחירות מועיל אפי' לר"מ כמו מה שאת נושאת ונותנת בפיך וכיון דרב ושמואל סברי כרב ששת הלכתא כוותיה ועוד דסתמא דתלמוד' בכל דוכתא כרב ששת בפר' בן סורר ומורה גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ושל אמו וקאמר בגמרא ושל אמו מנ"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דאקני לי' ע"מ שאין לבעלה רשות בו כו' והאריך וקצרתי. והרי"ף יש לו שיטה אחרת ופסק כר' אלעזר. ומאחר שהרא"ש שדרכו לבנות יסודו על הרי"ף וכאן לא הביאו אלמא דס"ל שדעתו רחוק מן האמת כי ר"ת הוכיח בראיות ברורות שהלכה כרב ששת ס"ד הלכה כרבנן ואין הלכה אלא היכא שאמר ע"מ שאין לרבך רשות בו וכסף שע"י אחרים משמע מלישנא דגמרא דקני בע"כ היינו אפי' צווח ואף שלשון הרי"ף לא משמע שלא מדעתי' לא משגיחין בי' וכן דעת הרא"ש והטור והר"ן:

פסקא כתב הרא"ש וז"ל הא דמזכיר יש קנין לאשה בלא בעלה פרש"י קנין דאשה ובעלה בעלמא איצטריכ' לן ואשה בעבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאת' וכי היכי דפליגי לענין מתנה בעבד איכא למשמע דה"ה באשה ומיהו לא דמי לגמרי דאשה אע"ג שאין לה קניין בלא בעלה היינו לקבל מתנה מאחר אבל לקבל מתנה מבעלה יש לה קניין כדאמרינן בפ' חזקת הבתים הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואילו עבד אפי' מיד רבו אינו מקבל מתנה כדאמרינן בגיטין פרק השולח הכותב כל נכסיו לשני עבדיו חצי לזה אף עצמו לא קנה ולעיל נמי אמרינן מה שעבד משתחרר ע"י עצמו היינו משום דגיטו וידו באין כא' ואי יש לו יד לקבל מתנה מרבו לא היינו צריכין לטע' זה דאף אם הוא עבד יכול לקבל מתנה מרבו ועוד אמרינן בירושלמי דפירקי' פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו מחלוקת ר"מ ורבנן ועוד יש חילוק ביניהם דהא דאמרינן אין קנין לעבד בלא רבו היינו שאין לו קניין כלל וגוף ופירותיהם לאדון אבל אין קניין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירוש אבל הגוף לאשה כדין נכסי מלוג וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואע"ג דמציאות האשה לגמרי של הבעל במתנה לא אשכחן שתקנו חכמים שתהא לגמרי של הבעל וכו'. וכתב טעם אחר מה שהזכיר כאן קניין אשה בלא בעלה לפי שרוצה להקשות דר"מ אדר"מ ורבנן אדרבנן דסברתו הפוכו גבי עבד מגבי אשה גבי מעשר שני אמר רבא אמר רב ששת אין קנין לאשה בלא בעלה ע"כ וכן כתב הר"ן. וכתב עוד וזהו שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק בן סורר ומורה שמתנה שאדם נותן לאשת איש ובמציאתה הכל של בעל ולית' כו':

תניא יוצא העבד בשן ועין ובראשי איברים שאינן חוזרין בשלמא שן ועין כתיבי אלא ראשי אברים שאינן חוזרין מנ"ל משן ועין. מה שן ועין מום שבגלוי ואינו חוזר אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר וא"כ שן דחליף פי' שן של קטן שחוזר וגדל. ונרא' בעיני אפי' הוא גדול ליניק היכא שדרכו לחזור שאינו יוצא בו. וכן אם תלש בזקנו וזלזל בו עצם פירש השמיטו ממקומו ומחובר בבשר יוצא בו לחירות אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול כיון דגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי איברים. תנן התם במסכת נגעים עשרים וארבעה ראשי איברים אין מטמאין משום מחיה שהוא שם אחד מנגעים ואלו הן ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראשי הגוויה וראשי דדין שבאשה ר' יהודא אומר אף שבאיש ותנא עלה בכולן יוצא בהן לחירות ר' אומר אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון פי' שהוא מום שבגלוי שדרכו לראות כשהוא מדבר ובסירס דבצים פליגי כשכורתין ועודן תלויין בכיס אבל אם נטל מן הכיס לגמרי לכ"ע הוי מום שבגלוי והלכה כת"ק ולא כר' יהודא ולא כרבי ולא כבן עזאי. תו תניא הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אין עבד יוצא בהן לחירות הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות נגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות. ותו תניא בסוגיא הכהו על עינו וכהתו על שנו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות:

תניא אידך הרי שהיתה עינו כהווייה וסמאה שינו נדודה והפילו אם יכול להשתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות:

תו מסיק תניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה לחתור לו שינו והפילה שיחק באדון ויוצא לחירות רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוון לשחתה. ורבנן והאי ושחתה מאי עבדי לי' מיבעיא להו לכדתניא ר"א אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימ' את העוב' שבמעי' פטור מ"ט אמר קרא ושחתה עד שיתכווין לשחתה ואידך מושחת שחתה ואידך שיחת שחתה לא דריש. א"ר ששת הרי שהית' עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא והלכה כרבנן והרי לך הכלל שצריך כוונה ואבר אפי' לא כיון לשחתה וזה לשון הרמב"ם הפיל את שינו או סימא את עינו בלא כוונה כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד והפילו את שינו וחתכו אצבעו לא יצא לחירות שנאמר אם שן עבדו או אמתו יפיל עד שיתכוון הושיט ידו למעי שפחתו וסימא את עין העובר שבמעיה לא יצא לחירות שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות שאעפ"י שלא נתכוון להזיק הרי נתכוון לנוגע באיברי העבד ונסתכן בהן ואין צריך לומר אם הית' עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות עכ"ל. והנה מה שכתב זרק אבן לבהמה דלא יצא לחירות לא נהירא שהוא כנגד מה דאמרינן סוף פרק שני דב"ק. גרסי' אמר רבא הית' אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזיקין חיישינן לענין עבד פלוגת' דרשב"ג ורבנן וא"כ מאחר דקי"ל כרבנן א"כ בוודאי יצא בה לחירות והקאר"ו בא ליישבו וז"ל הא דרבא פליגי אהא דאמרינן בפ"ק דקידושין דרבנן דרשי ושחתה להושיט ידו למעי שפחה וכו'. וכיון דלא נתכוון לעין כלל פטור וה"ה להית' אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה או נתכוון לזרוק בבהמה ונפלה בעבד פטור. ובסוגיא דפ"ק דקידושין נקטינן להא בדוכת' ועוד דאפשר דאף רבא דאמר לענין עבד פלוגת' דרשב"ג ורבנן ולמיכלול מילי טובא בההיא דהית' אבן מונחת בחיקו כו'. אתי למימר דנ"מ לענין נזיקין ולענין ארבעה דברים ולענין שבת ולענין גלות וכדאית' התם. ואף לעניין עבד משמע לכאור' דפלוגת' דרשב"ג ורבנן הוא ומיהו לפום קושטא דמילתא לרבנן נמי פטור מושחת וכו'. ע"כ וכל זו דוחק כי מן הנראה לפסוק כרבא דהוא בתרא' אלא עיקור כדברי התוספו' וז"ל לענין עבד פלוגת' דרשב"ג ורבנן תימ' דבפ"ק דקידושין מוקמי רבנן האי ושחתה להושיט ידו למעי שפחה וסימא עובר שבמעיה דפטור משום שלא נתכוון לעין ה"נ לא נתכוון וי"ל דלא פטרי אלא היכא דלא נתכוון לעין וגם נתכוון לטובתו של העבד כלומ' שנתכווין להוציא את הוולד כי התם. אבל נתכווין לעין אע"ג דנתכווין לטובתו או לא נתכווין לטובתו אע"ג דלא נתכוין לעין לא עכ"ל וכן הוא דעת הרמב"ם בהאי פירקא עוד כתב הרמב"ם המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו וכן כל כיוצא בזה והשיג עליו הראב"ד מצד עצמו שכתב בהלכות חובל ומזיק שאין משלם לו דמי עינו אלא א"כ תפס וז"ל לשם כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע לו גט שחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהן לעצמו שעדיין לא גמרו שיחרורו ולא האדון יכול להוציא מהן שהרי לא נשאר בו שום קנין לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו ואין זו השגה דהתם איירי שנגמר כבר דינו לחירות מחמת שינו אלא שהיה מחוסר גט שיחרור ואח"כ סימא את עינו ספק הוא אם ישלם לו או לא מחמת שאין לאדון עוד קנין בו ומ"מ העבד ג"כ לא יצא מתחת ידו אבל היכא שהפיל שינו וסימא עינו בבת אחת או זה אחר זה וקודם שנגמר דינו סימא ג"כ עינו א"כ נגמר דינו שבאחד יוצא לחירות והשני ישלם לו כך פיר' במגדול עוז ותימ' הלא אדרבה מסתברא מאחר שכבר יצא באבר א' לחירות א"כ השני יעשה תשלומין ואפ"ה אינו משלם לו מאחר שנחסר גט שחרור כ"ש קודם שנגמר דינו לחירות שהאבר השני לא יגרום שום תשלומין והקאר"ו כתב ה"ט בהלכות חובל ומזיק דאינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין טעמא מדאבעייא לן בהשולח גט אם יש לו קנס ובעי לאיפשטה מדתנא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ודחי' דלמא כמ"ד אינו צריך גט שחרור ע"כ. וא"כ כשכתב בהלכות עבדים ונותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו גט חירות בין הפיל שינו לסימא עינו. א"נ מאי נותן לו דמי עינו דקאמר לאו שגזרו ב"ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמיך על מה שכתב בפרק ד' מהלכות חובל ע"ש והנה שינוייא קמא שכתב מה שאומר ונותן לו דמי עינו אחר שנתן לו שטר שחרור הלשון דהפיל שינו וסימא עינו לא משמע כלל. ועוד פשיטא הוא לאחר שחרור הרי הוא כישראל גמור. ותירץ השני שכתב מאי נותן לו דמי עינו לומר כשיתפוס אח"כ אין הלשון משמע כלל והעיקור נרא' בעיני דבהלכות עבדים דבריית' שבפ' השולח שמעינן מיני' אע"פ שהכה שניהם אפי' כאחת לא יכול לומר יצא בעין ומשלם שינו אלא יוצא בשינו ומשלם לו דמי עין אם לא שסימא כבר את עינו ונ"מ לאי תפס ובהלכות חובל ומזיק כתב גוף הדין לענין תשלומין ושם כתב דאין נותן לו דמי עינו אם לא שתפס. תו מסיק א"ר חייא בר אשי הית' לו יתרת פי' אצבע יתירה וחתכה עבד יוצא בהן לחירות. א"ר חסדא והוא שנספרת ע"ג היד פי' שהי' בשורה שאר האצבעות:

תו תניא בסוגיא בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר' שמעון ר' מאיר אומר אינו צריך ר"א אומר צריך רבי טרפון אומר אינו צריך. רבי עקיבא אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרין נראין דברי ר' טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכתב הרי"ף והלכה כר"ע דר' טרפון חבירו הוה וקיימא לן הלכה כר"ע מחבירו ואע"ג דמכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי ר' טרפון בשן ועין לא סמכינן אהא דלא קיימינן לן כל מקום ששנים חולקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין אבל בברייתא לא והרא"ש כתב כדאיתא בפרק כירה בסוגיא דלא ישתטף אדם גופו כו'. ועוד דלא איקרי הכרעה אלא כההיא דלא ישתטף דהזכירו החולקין חמין וצונן אלמא שהיה עולה על לבם שראוי לחלק בין צונן לחמין אלא שלא הסכימו דעתן ובא המכריע וחילק וכן בההיא דקולי מטלניות שהזכירו מגוד ואחורי הדלת אבל כי הכא שלא עלה על דעת החולקין לחלק בין שן ועין לראשי איברים לא מיקרי הכרע' ע"כ ואע"ג דרבי מאיר נמי חולק וסוב' דאין צריך גט שחרור וא"כ ה"ל רבים וקי"ל מחברו ולא מחביריו אפשר לומר מאחר שר"מ תלמידו דר"ע אין בכלל חבירו ועוד דרבי שמעון חול' עליו א"כ לוקי גברא נגד גברי ובפרט לספרים דגרסינן נמי בפרק השולח ורבי אליעזר נמי דס"ל צריך גט שחרור וה"ל תרי לגבי חד וכתב הר"ן וז"ל וזה שכתב הרי"ף ז"ל שמועות הללו שבעבד כנעני אע"ג דיציאה ושן ועין וראשי איברים קנסא הוא ובעי בי' מומחין וליכ' האידנ' כתב הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום דקי"ל בקנסא דאי תפיס לא מפקינן מיניה כדאיתא בפרק קמא ובפרק אלו נערות וכיון דעבד תפס הוא בעצמו מכיון שהפיל שינו לא יהיב ליה רשותא לאישתעבודי ביה ומשמתא ליה עד דכתב ליה גיטא דחירות' ואפי' למ"ד אין צריך גט שחרור ה"מ בזמן דאיכא סמוכים אבל האידנא צריך לפי שבהעמיד' ב"ד הוא שיצא לחירות ולא משעת חבלה כדאיתא בפרק מרובה הלכך האידנא כיון דליכא סמוכים ליכא העמדת בית דין וצריך גט שחרור לדברי הכל:

מתניתין בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אליעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה. גמרא. דרש רב בקי מחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן ורב גופא נמי במסירה אמר. ודוחק לומר דהדר ביה מההיא ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה ר"ש אומר זו וזו בהגבהה ופירש"י והא אנן במסירה דווקא תנן ולא במשיכה וכתב התוס' וז"ל משמע לפי' דמסירה עדיף ממשיכה והא דקאמר בגמ' דרש רב בקי מחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה וכ"ש במסירה ופריך שמואל לתלמידי דרב והאנן במסירה תנן במסירה דווקא ולא במשיכה. וקשה לר"י מאי פריך שמואל והאנן במסירה תנן ולא במשיכה הא תנן בפ"ק דב"מ היו שנים רוכבים ע"ג בהמה או שהיה א' רוכב ואחד מנהיג כו' שהשני' יחלוקו משום דכל אחד קנה מחצהו מנהיג היינו משיכה. ועוד דאמר התם שמעת מינה דמר שאומר תרתי רוכב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו אלימא רוכב לחוד ומנהיג לחוד מי איכא למ"ד דלא קני משמע דשמואל גופא דקאמר הכא במסירה דווקא תנן קאמר התם דמנהיג קני דהיינו משיכה. ועוד קשא דבגמרא בעא פיל לר' שמעון במאי יקנה. תיבעי ליה נמי בהמה גסה במציאה ובנכסי הגר במאי יקנה אליבא דר"מ ור"א במסירה לא אפשר דמאן מסר ליה דליקני דמשיכה לא קני' בבהמה גסה לדידהו ומיהו הך פירכא איכא לשנויי ולחלק בין מקח וממכר למציאה ונכסי הגר דמקח וממכר דאפש' במסירה לא מיקני במשיכה אבל במציאה ונכסי הגר דלא אפשר במסיר' מקני במשיכ' אב' אכתי קשה מדר' אליעזר דאית ליה הכא במסירה דווקא כדקתני במתניתין דברי ר"מ ורבי אליעזר והתם קתני ר"א אומ' ורוכב בשדה ומנהיג בעיר קנה ומוקי לה במקח מא משיכה קני אף לר"א לכך פר"י בהמה גסה נקנית במסירה היינו אף במסירה וכ"ש במשיכה דעדיפי והשתא ניחא דפריך שמואל והא אנן במסירה תנן כלומר אף במסירה כו'. והאריכו עוד וכדעת ר"י כן כתב הרא"ש בריש המוכר את הספינה והוא דעת רשב"ם דמשיכ' עדיפ' ולא כדעת ר"ת דס"ל דמסירה עדיפי כסברת רש"י ואהא דמסיק לעיל הוא דאמר כי האי תנא כו'. כתב הרי"ף והרא"ש אחריו והלכתא כוותיה ולפי מה שפירשנו דמשיכה ולא מסירה קאמר א"כ הלכה כך. ומהשתא תימא על הטור שכתב דבהמה גסה נקנית במשיכה ואף במסירה וזה לא יתכן כ"א לפרש"י וז"ל הקאר"ו אמה שכתב הטור בח"מ סימן קצ"ד ומסירה גם קונה בבהמה כו'. והא ליתא אלא לדעת רש"י ור"ת דאלו לשאר מפרשים ופוסקים לא קניא ומה שהטעה לרבינו לסבור דלהרא"ש מסירה קניא בבהמה הוא מדגרסינן בריש הספינה איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך כולה לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפא כו'. וכתב הרא"ש לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפא פירש הריב"ם דלא איקרי מסירה אלא כשמוסר המוכר חפץ מידו ליד הלוקח והביא ראייה מדאמרינן בפרק קמא דמציאה מוסירה מחבירו קנה ומה לשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו וקאמר התם מוסירה במציאה ובנכסי הגר מאן מסר לן דליקני אלא משמע דבעינן למוסירה מיד ליד ולא נהירא דאחזה בטלפא משמע דאחזה מעצמה. ועוד דאמרינן לקמן בשמעתין גבי מוסירה כל היכא דאמר ליה לך חזק וקני וכן פרש"י אחזה בטלפא במצות המוכר וההיא דמציאה הכי פירוש' מוסירה מחבירו קנה כשאמר ליה לך חזק וקנה דקנה באחיזה בעלמא והיינו כמוסר דבר לחבירו שמסרו לו לאחזה במצותיו במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאן מסר לי' דליקני פירש מי אמר לו חזק וקני שיקנה באחיזה בעלמא ואח' זה כתב לכאורה משמע דמסירה דאותיות כמסירה דספינה מיהו אינו אפשר לומר כן דלא מישתמיט בשום מקום בתלמוד להזכיר מסירה במטלטלין אלא בספינה משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה דכשאוחז הספינה וכו'. הלכך אפי' לא הלכה כלל קני ליה במסירה וכן נמי בב"ח אבל שאר מטלטלין לא מיקנו במסירה עכ"ל ואני אומר שאין מכל ראייה זה לומר דסבירא ליה להרא"ש דמסירה קניה בבהמה אלא משום דמסירה קניה בספינה כתב מה דאיתמר על ההיא דכיצד במסירה אחז' בטלפא וכו' ללמוד בספינה דקניא במסירה אי בעינ' שימסור מיד ליד או לא ומ"מ אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בב"ח היינו למ"ד בהמה גסה נקנית במסירה אבל לדידן דקי"ל ההיא תנא דאמ' זו וזו במשיכה משיכה דווקא ולא מסירה וכמו שכתב הרא"ש בעצמו שם בפרק הספינה. ואל תשיבני מדאמרינן בפ"ק דמציע' אמר ר' חלבו אמר רב הונא מוסירה מחבירו קנה במציאה ובנכסי הגר לא קנה מאי מוסירה אמר רב אידי אסברא לי כאדם המוסר דבר לחבירו בשלמא לחבירו קנה דקמסר ליה חבריה אלא במציאה ובנכסי הגר מאן מסר לי' דליקני. י"ל דהנך אמוראי ס"ל כדתנן במתניתין בהמה גסה נקנית במסירה ומיהו אנן לא קי"ל אלא כדדרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה ואע"ג דרבא אמר אידי אסברא לי אפשר דלפרושי טעמא דרב חלבו ורב הונא אתיא ולי' לא סבירא ליה דניקנית אלא במשיכה א"נ הנך אמוראי אכתי לא שמיע להו מאי דדריש רב בהמה גסה נקנית במשיכה וכי שמעיה קבעי הלכה כן כדמשמע עבד שמואל כי אמרו ליה הוא דאמרי כי האי תנא שתק ולא אהדר להו מידי משמע שהודה לדבריהן אעפ"י שהסמ"ג כתב בסימן ע"ד מציאת בהמה שקדם א' ואחזה במוסירה לא קנה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר כמו שמפרש שם רב אידי ומהלשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו הלכך מחבירו שמסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה ללמד על מציאה ונכסי הגר דלא קנה מוסירה. אבל למ"ד בהמה נקנית במוסירה הוא שכתבה וללא ללמד על נכסי חבירו ותדע שבסימן פ"ב בדיני הקנין לא הזכיר שבהמה גס' נקנית במסירה עכ"ד. ואני תמה על תמיהתו נהי רב ס"ל כי נקנית במשיכה ולא במסירה מאן לימר לן דשמואל הודה לו ומה דלא אהדר להו מה צריך לאהדורי להו כשאומרי' שהוא סבר כהאי תנא כבר הם יודעים ששמואל גופיה דפסק דהכי הלכתא לאו פסק כמתניתין והלכה כשמואל בדיני ובפרט דר' חלבו ורב הונא הכי ס"ל. והרי"ף גופו דפסק כמתניתין והלכה כשמואל בדיני דהכא הלכתא לאו למעוטי מוסירה אתא אלא לפסוק בא דהלכה דנקנית במשיכה דלא תימא דהלכה כשמואל ודוק' במסירה קאמר ולא משיכה ולולי דמסתפינא מחבריה נ"ל לפרש נהי דבתחילת הסוגיא דאקשה והאנן במסירה תנן אף במסירה קאמר וכ"ש במשיכה ואמאי דרש רב במשיכה דמשמע ולא במסירה מ"מ לפי המסקנ' דקאמר רב דאמר כהאי תנא הכי פירש מה שדרש בהמה נקנית במשיכה לא בא למעוטי מסירה אלא בא לומר דקי"ל כי האי דבמשיכה נקנית וממילא מתניתין דקאמר במסירה אף במסירה קאמר אבל אי לא אשכח רב האי תנא לא הוה דרש אלא במסירה כדאשכחן במתניתין ולא הוה ידענא אי מסיר' עדיף אי משיכה עדיף דממתניתין דמציאות דדייקינן מינה דמשיכ' קונה כמו רוכב ומנהיג אין זו ראי' משום דהתם ליכא מאן דמסר ליה נהי דלפי האמת דייקינן שפיר מסוגיא דהתם דמשיכה קונה אבל מ"מ לא שמעינן ממתניתן דמציאות והשתא מיושב שפיר הך תמי' דשמואל וכי הדר ביה דבוודאי לא הדר דבתחלה אמר רב מסירה כדברי מתניתין דהכא ובתר הכי דריש משיכה כתנא דהתם ותרווייהו קושטא נינהו והשתא מתיישב מה דפסק רב כי האי תנא דלפירו' קשה וכי שביק רב מתניתין ועבד כתנא דברייתא והשת' עלו דברי הטור כהוגן ודין מסירה דלא בעינן מיד ליד כמו שכתוב הרא"ש לשם בפ' הספינה כן פסקו התוספו' הכא וכן הוא עיק' וקנין הגבה' מעולה מכל הקנינים וקונה בכל מקום שיכול להגביה וסגי בהגבהה טפי:

מתנ' נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה והנכסים שאין להן אחריות. זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן פירוש בתורת גלגול שנקנין בכסף. גמר'. אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השט' לא קנה עד שיכתוב את השט' ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני דאיבעי תו למהדר בהו לא מציתו למיהדר ואי בעינא בשטר איקני דאי בעי למיהדר הדרינן בו. ומה שמשמע שהכל תלוי בתנאו היינו בדברים שקונין מן התורה אבל אם התנה בדבר שאין קונה לא מהני ודומה לזה כתב הר"ן במתניתין דבהמה גסה נקנית במסירה וז"ל והוי יודע דכל היכא דבעינן משיכה אם אמר ליה קני במסירה או שאמר לו לקנות במשיכה בר"ה לא קני דאע"ג דאמרינן לקמן בגמרא גבי כסף דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש. התם הוא דמדינא דכסף לחודיה קנה אלא דבמקום שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה עד דאיכא שטרא הלכך אי פריש ואמר אקני' בכספא לחוד כיון דסמכיה דעתיה מהני אבל הכא דמשיכה בר"ה לאו כלום היא כי אמר ליה קני מאי הוי אטו אי אמר קני במסירה לחוד מי קני ומאי דאמרינן בפר' הספינה גבי כלי של לוקח ברשות מוכ' דלא קנה לוקח ואי אמר ליה קני קנה התם נמי היינו טעמא משום דמאי דלא קנה כליו ברשות מוכר היינו לפי שאין רשות להניח שם כליו הלכך כל היכא דאמר ליה קני הרי הוא כמשאיל לו מקום לכלי וקני אבל מסירה ומשיכה היכא דלא קנו לאו מהאי טעמ' הוא ומשום הכי לא מהני אע"ג דפריש והכא מוכח בגמרא דאמרינן פיל לר' שמעון במה יקנה ולא קאמר בדפריש ע"כ. ואעפ"י שהוא כתב דמסירה אינו קונה נגד מה שכתבתי לעיל לא הבאתי אות' אלא דשמעינן מיניה דלא מהני תנאי למה שלא קנה כלל. וכתב הטור בשם הרמב"ם והרמ"ה דלאו לוקח הוא דיכול להתנות אלא אף מוכר יכול להתנות אם ירצה לגמור המקח מיד בנתינת הכסף ואם לא ירצה יחזור בו עד שיכתוב השטר ואינו תלוי בלוקח ומסיק ובשטר דקנה לחוד אמר ל"ש אלא שטר מתנה אבל שטר מכר לא קנה עד שיתן דמים מתיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה התם במוכר שדהו מפני רעת' רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב לו מכר כדי ליפות את כוחו וכה"ג הוא דקנה. וז"ל הטור בשטר כיצד כתב לו בנייר או על החרס או על העלה שדי מכורה לך או נתונה לך ה"ז קנה משהגיע השטר לידו אפילו אין עדים כלל אעפ"י דלית ביה ש"פ. בד"א במוכר שדהו מפני רעתה אבל בשאר קרקע לא קנה בשטר עד שיתן הדמים וגם כתב לו בשטר במקום שנוהגין לכתוב שטרות. והשטרות שכותבין עתה אינו אלא לראייה ואין הקרקע נקנין על ידן ע"כ. ולי נראה דווקא היכא שרוצה לקנות בשטר כה"ג הוא דאמרינן שאינו אלא לראייה אבל הכא שקונה בכסף והשטר אינו אלא משום אתרא דכתבי שטרא משום דסמכיה דעתיה כה"ג שפיר מועיל שטרות. ואע"ג בסוגיא משמע דאיירי בשטר הקנאה מדאמר אי בעינא בשטרי איקני לאו דווקא שיקנה בשטר לחוד אלא כלומר שיגמור הקניין של כסף באותו שטר לכן הסכמת הר"ן דסוגי' דהכי בכל שטרות איירי בין בשטר הקנאה בין בשטר ראייה והא לך התשובה שכתבתי בימי חורפי. ראובן היה בדעתו לילך מטבריא לציפורי ומכר ביתו לשמעון ובשעת המכירה אמר שאדעתא דהכי קמזבין. ואח"כ כתב לו שטר מכירה כדרך שאנו כותבין ואח"כ בא לו אונס וסיבה ידוע לו שאי אפשר לו לעקור מטבריה ובקש לחזור ונתעצמו לדין ושניהם יודעים. טען שמעון עליו שמכר לו הבית בשטר בלי שום תנאי ודברים שבלב אינן דברים השיב ראובן הלכ' פסוקה בפרק האיש מקדש דדווקא דברים שבלב אינן דברים אבל בגלוי מילתא יכול לבטלה ואני בשעת המקח בקציצת הדמים אמרתי שאדעת' דהכא אני מוכר וא"כ ממילא כל מה שעשיתי אח"כ לתועלת הקנין אדעתא קמאי קעבדי שאם לא אעקור דירתי באיזה עיכוב המוכרח שלא לרצון שיהא המקח בטל. השיב שמעון אמת כדבריך שאמרת בשעת הקנין הכי ובוודאי בשעת נתינת המעות ג"כ היה דעתך לגילוי קמא אבל אחר כך שנתת לי שטר בטלת לכל הגילויי' ומכרת לי במכירה גמורה בין שאלך מפה או לא אלך שהרי היה השטר אח"כ והיה לנו עדים אחרים ולא הזכרת מאומה על דעת מי אתה מוכר. השיב ראובן השטר אינו קונה בלא דמים. ובעת גמר פיסוק הדמים היה גילוי דעת ונתבטל הכל:

תשובה:

יראה שאם כתוב בשטר ביתי מכורה לך כדרך שטר מכירה שאינה לראייה הוה הדין עם שמעון דמאחר שכתב לו שטר מכירה כדינו וא"כ הוי כזבינת' אחריתי נהי דבזבינת' קמאי בטלה מ"מ בזיבנת' תניינא דהוית בלא גילוי דעת ופשיטא אי הוי סהדי קמאי אהך שטר מכירה יכול ראובן לומר אדעת' דגילוי קמאי קמזבנא. אבל מאחר דליכא סהדי קמאי פשיט' דאמרי' דברים שבלב אינן דברים והא דאמרינן בפ"ק דקידושין דבשטר לא קנה עד שיתן דמים ומאח' דבדמים לא קנה ע"כ בשטר נמי לא קנה כדאשכחן בפרק חזקת הבתים אמר רב נחמן לרב הונא לא הוה מר גבן באורתא בתחומ' דאמרינן מילי מעליות' המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגילוי זוזי הוא דבעי א"ל ומה מילי מעליותא הן דדל זוזי מהכא ותקני בשטר דתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. א"ל ולא אמר עולא אמ"ש לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים אלא היכי דבזוזי לא קנה בשטר לא קנה היינו טעמא משום דהתם ליכא נתינת מעות כלל כי הוא אמר אח"כ כשקונה בשטר ממש בלא שום תנאי אשתכח דלא חסר מתן מעות כלל וקנה שמעון שפיר וראובן לא היה יכול לחזור אבל לפי נדון דידן שלא היה כתוב בשטר מכירה כדינו אלא כדרך שטר ראייות שאנו כותבין דאינו לקניין אלא הדמי' קונות והשטר הוא הגומר המקח באתרא דכתבי שטרא דאז סמכא דעתו נראה אין כאן מכירה כלל בשטר. ומה שכתב הר"ן בשם העיטו"ר בפרק ח"ה אסוגיא דלעיל שמעינן מהכא דשטר ראייה שאדם כותב מכרתי שדה או בית פלוני לפלוני כדרך שאנו כותבין יש בה משום קנייה כאלו כתב בהן שדי או ביתי מכורה לך דאלת"ה מאי פריך דל זוזי מהכא ותקני בשט' דלמא איירי בשטר ראייה דמכר לו שדה או בית בכך וכך דמאן לימא ליה דשדי מכורה לך כתב ליה וכן דעת הרמב"ן אלא שהרמ"ה חולק ע"כ. ונראה דעת הרמ"ה החולק עיקר דלישנא דפ"ק דקידושין משמע דשטר מכירה אינו אלא שדי מכורה לך כדאיתא בברייתא להדיא ועוד מסברא נלמוד הדבר מעניינו דהאשה ג"כ מקודשת בשטר ובכסף ושטר דהתם אי אפשר אלא בעניין שיהא הגוף השטר קידושי' ממש כגון שכתוב בה את מקודשת לי או בתך מקודשת ומסתמא כה"ג שטר מכירה דמניין לנו לחלק בלא ראייה ולומר דלשון הברייתא לאו דווקא קאמר. וראייתו שהביא העיטור אינו ראייה כלל דרב הונא דפריך ידע שפיר דאיירי בשטר מכירה ממש דאלת"ה מאי פריך דלמא איירי באתרא דלא כתבי שטרא או איירי שכתב שטר ואח"כ נתנה מעות דאף השטר משום גילוי זוזי הוא אלא דצ"ל דידע שפיר דברי רב נחמן במאי איירי או דבעי לשינויי ליה דבכה"ג הוא מילי מעליותא וכן נוטין דברי הרמב"ם שכתב לשון הברייתא כפשוטו בשטר כיצד שדי מכורה לך משמע דבע"א לא קנה וכן כתב הטור להדיא שהשטרות שכותבין עתה אינו אלא לראייה וכן הקרקע נקנית על ידן. ומ"מ נראה דווקא בכה"ג שרוצה לקנות בשטר מכירה בלבד כגון מוכר מפני רעתה או היכי דאתני להדיא שיקנ' בשטר לבד או בשטר מתנה כולן דינא הכי דצריך שיהיה גוף השטר קונ' ויהיה כתב שדי מכורה לך או נתונה לך ואין שטר ראייה מועיל. אבל היכי דיהיב זוזי וכותבין בשטר משום דאתרי דכתבי שטרא (אין) פשיטא דשטר ראייה מועיל דהא הכסף קונה והשטר אינו אלא משום דסמכא דעתה בוודאי שפיר קונה ולא יכול לחזור בשטר. והר"ן נמי כתב בפרק האיש מקדש דאפי' בשטר הודאה קנה כה"ג וסברתו ששטר הודא' גרועה יותר משטר ראייה. ואני אומר דשטר הודאה שפיר קונ' בכל מקום דהא מודה על עצמו שמכר לו כדינו והוה הודאת ב"ד כמאה עדים דמי ואי אפשר לחזור בשום עניין אלא בגזלן ואנסן כדאמרינן בפרק חזקת הבתים דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי' ליה לדידיה ולחמרי' לשחוור הא לא הכי קנה ולפעמים הוא עדיף משטר מכירה ממש כגון מוכר לאשתו דאמרינן לגילוי זוזי הוא דקבעי ואפי' בשטר מכר לא מהני ושטר הודאה מהני כמו שכתבתי שם בסימן קכ"א אבל בנדון שלפנינו אפי' הוה כתב שטר הודאה יכול ראובן לחזור שהרי הוא עומד בהודאה שמכר לו כדינו רק שאומר אדעתא דהכי לא קמזבן, מסקנא דמלת' הנראה בעיני להלכה למעשה דבכל עניין יכול לחזור ראובן א"ל שכתב לשמעון שטר מכירה ביתי מכורה לך ובעדים אחרים שלא היו בעת פיסוק הדמים בשעת המקח שא"י הגילוי דברים דאדעת' דהכי קא מזבנן דכהאי גוונא לא יכול לחזור אבל היכא שכתב שטר הודאה או שטר ראייה בכל עניין יכול לחזור הנראה בעיני ע"כ:

פסקא כתב הר"ן וז"ל והיכי דקנו מיני' בקנין סודר כתב הרב אלבירגולונ"י ז"ל דפלוגת' היא ביני רבוותא ז"ל איכא מאן דאמר דדיני' כשטר ולא קנה עד שיתן דמים ואיכא מאן דאמר דאלימא מילת' דקנין ואע"ג דלא יהיב זוזי קנה. וה"נ מסתבר' מדאמרינן בפ"ק דב"מ המוציא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה ואם אית' דלא קנה עד שיתן דמים ליחוש דלמא לא יהיב דמי אלא ש"מ דבלא דמי נמי קנה וכתב וליטעמך ליחוש דלמא עייל ונפק אזוזי דבכל כה"ג וודאי אפי' בקנין לא קנה דאפילו בחזקה נמי לא קנה לאו קושי' דמסתמ' אמרינן דאם אית' דהוה עייל ונפיק אזוזי קלא ה"ל למילתי' ע"כ. ודברים של טעם הן [אף] שכתב הרשב"א בתשובה להיפך. וכתב עוד ודאמרי' לא קנה עד שיתן לו דמים איכא מ"ד דדוקא כל הדמים אבל במקצת דמים אפי' לא עייל ונפק אזוזי לא קנה דכי אמרי' דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עייל ונפק אזוזי ה"מ בנותן קצת דמים לשם קניין דכיון דקבלם לשם קניין ולא עייל ונפק אשארא גלי דעתי' דניחא לי' דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנו ולפיכך אעפ"י שקבלם אין כאן הוכח' דניחא לי' שיקנה בהן ולפיכך י"ל שאפי' נגד מעותיו לא קנה דכיון דבשטר הוא קונה אי אפשר לו לקנות בו מקצת השדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל כולה ע"כ. ויראה לחלק ולומר דדווקא בשטר הקנאה הוא דאמרי' הכי אבל בשטר ראי' שאינו קונה כלל נמצא שעיקר קניינו בכסף אפי' נתן מקצת דמים מהני. וכתב עוד והיכא שקנה בחזקה במקום שכותבין את השטר כתב רבינו שמואל ז"ל בפרק ח"ה דקנה דמשום דחזקה קנייה אלימתא היא דכיון שבא ברשותו סמכי' דעתי' עלי' אבל הרמב"ן כתב דמסתברא דכי אמרי' לא שנו אלא במקום שכותבין השטר אכולה מתניתן קאי שלא מצינו שיפה כח חזקה מכח כסף אלא ששנו לקמן בבריית' בגמרא ודאמרי' דבמקום שאין כותבין השטר קונה בכסף לחודי' לאו דוקא כשנתן ול כסף אלא אפי' לא נתן אלא מקצת דמים סתם קונה והיינו דאמרי' בפ' השוכר את האומנין מכר לו באלף זוז ונתן לו מהן חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפי' לאחר כמה שנים מיהו אמרי' התם ה"מ דוקא בדלא עייל ונפק אזוזי אבל בדעייל ונפק אזוזי לא קנה עכ"ד ולא הכריע. אכן מדבריו דלקמן יראה שפסק כרשב"ם דבחזקה לחוד קנה היכ' דלא עייל ונפק אזוזי שכתב וז"ל ודאמרי' סתמא לא קנה עד שיתן דמים משמע דאע"ג דלא עייל ונפק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים אעפ"י שכתב לו השטר כבר ואיכא למידק מדאמ' רבא בפ' האומנין האי מאן דמזבין מידי לחברי' ועייל ונפק אזוזי לא קנה. לא עייל ונפק אזוזי קנה אלמא כל שקנה מא' מדרכי הקנאה כל היכא דלא עייל ונפק אזוזי קנה איכא למימר דהתם כגון שקנה מטלטלין במשיכה או קרקע בחזקה דכיון שבא הדבר לרשות לוקח ואפ"ה מוכר לא עייל ונפק אזוזי מוכחא מילתא דגמר ומקנה אבל בקנין שטר לא מוכח' מילת' דכיון שהמקח עדיין ברשות מוכר למה לי' דליעול וליפוק מימר אמר כשירצה לוקח מקחו יתן מעות ומ"ה אע"ג דלא עייל ונפק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים ע"כ אלמא דס"ל דבחזקה נמי אי לא עייל ונפק אזוזי דלא מצי הדר בי'. ור"י בר ששת בסימן תרע"ו הביא נמי דברי הפוסקים דבקניין חזקה לא בעינן דמים וכן דעת הרא"ש וכמו שנכתוב לקמן גבי מכר לו עשר שדות וכו':

פסקא. כתב ר' ירוחם וז"ל כתבו שטרא מכירה ולוקח טוען שנתן מעות אם השטר מקויים יש מי שכתב דלוקח נאמן ומה שכותבין בשטר שמודה שקיבל לרווחא דמילתא וכתב הרשב"א במקום שכותבין ואח"כ נותנין דמים ללוקח להבי' ראיי' שנתן אעפ"י שהודה בשטר שקיבל כי אין זה כי אם נוסחת השטר ובא ובמקום שנותנין ואח"כ כותבין וכתב בשטר שהודה שקיבל על המוכר להביא ראיי' שלא קיבל וראיי' מסוף פרק בתרא דכתובות כי מאחר שנהגו כן הלוקח נאמן הוא לומר נתתי דמים מאחר שהשטר מקויים בידו ורבינו האי כתב שאין הלוקח נאמן לומר נתתי וכן מוכח בפרק מי שמת בנ"י א' ח"א כתב הרשב"א וז"ל שאלת במה שכתב בעיטור שכתב רבינו אפרים בשם רבינו האי דהיכ' דזבין אינש קרקע בין בשטר בין בעדים בדמים ידועים ולית לי' ראיי' דיהיב דמי הוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיי' שנתן וכתבת להודיעך דעתי אם כתוב בשטר מכיר' וקבילית מינך כך וכך אם צריך הקונה ראיי' שנתן תשובה מסתברא שכל מקום שכותבין ואח"כ נותנין דמים עליו להביא ראיי' אבל מקום שנותנין מעות ואח"כ כותבין אין צריך להביא ראיי' שהרי העיד על עצמו שקבל מעות דומה למה שאמרו בפרק שני דייני גבי המוציא ש"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה ומ"מ אין עיקר דינם נראה יפה לפי שיש לנו עליו קושיות רבות חדא דתני' בפר' מי שמת הרי שהי' אוכל שדה בחזקת שהוא שלו וקרא עלי' ערעור כו'. ואם אמר שטר פסי' הוא או שטר אמנה שמסרתים לך ולא נתת לי מעות אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר שטרות כלומר יתקיים השטר בחותמיו והלך אחריו וההיא וודאי בשלא החזיק בה שני חזקה דא"כ אפי' ליכא שטר נאמן ועוד שהרי שנינו בפ"ק דב"ב מד' אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיי' שנתן ואמרי' עלי' בגמ' ה"ד אלימא דתבע לאחר זמנו וא"ל פרעתי' בזמנו אמאי בחזקת שלא נתן אלמ' כל שהוא חייב לו מחמת קרקע שמכר לו יבא זמנו ואמ' לי' פרעתיך נאמן שהרי למעלה מד' אמות הרי הוא כקרקע של זה שבנאו ואפ"ה כל שנתרצה לקנות ממנו ולפרוע ובא זמנו נאמן וטעמ' דמסתבר הוא שקרק' נקנה לו וחזרו המעות עליו כחוב וכמלוה ע"פ ונאמן לומר פרעתי ע"כ ודברי רשב"א נרא' עיקר כי ראיות נכוחות:

פסקא ושאין לה אחריות וכו'. מנלן דכתיב וכי תמכו' ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ולר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות תנא תקנתא דרבנן קתני נכסים שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להן אחריות וכו'. מה"מ אמר חזקי' דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות אשר ביהודה. איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא. וכן קמבעיא להו מי בעינן אגב או לא ת"ש קתני כל הני ולא קתני אגב פירש כל הני ועמו מאה צאן ולא קתני אגבן ק' צאן וליטעמך קנה מי קתני אלא מדאמר קנה פירש הוצרך לומר לאחר זכה בטפח על טפח לפלו' ועמו מאה צאן שבידי שלא אוכל לחזור בו. ה"נ עד דאמר אגב והלכת' צבורי' לא בעינן ואפי' אין ראוי להניחן שם כגון קרקע כל שהו אגב וקני בעינן כתב הרא"ש וז"ל כלומ' צריך המקנה לומר לקונה קני הא ארעא וקנה אגב' הנך מטלטלי דאית לי במקום פלו' וכיון דאחזיק בהך ארעא קנה להנהו מטלטלי או להנהו זוזי כל היכא דאיתנהו. וכתב הר"ן וז"ל ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב ואע"ג דמתני בהו עם אלמא עם לא הוי כאגב. אבל הרא"ה ז"ל כתב דעם הרי הוא כאגב וכי איבעיא לך אי בעינן אגב או לא היינו לומ' אי בעי בלא אגב ובלא עם אלא דא"ל קני קרקע ומטלטלין וכי אמרינן ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב לא מהני דאתני בהו עם מוכח אלא מעובדא דר"ג וזקנים אמימרא דרבה בר יצחק דמייתינ' להו נמי למיפשט בעינן דציבורין ולא קתני בהו לא עם ולא אגב ואסיקנא דאגב וקני בעינן ה"ה דסגי בעם ע"כ ולשון דכל הני לא משמ' כלל כדברי הרמ"ה. וכמו שפירש להדיא דקאי אעמו ומאה צאן וכתב עליהן וז"ל והר"ם כתב בפרק שלישי מהלכות מכירה וכל זמן שהמטלטלין צבורין בקרקע לא בעינן אגב נרא' שהוא מפרש דכי איבעי' לן בגמ' בעינן אגב היכי כשאין צבורין והיכי דכתב דאסיקנ' דלא בעינ' צבורין איבעי' לן אי בעינן אגב או לא הא בצבורין לא בעינ' אגב דהוה לי' קרקע זה בחצירו וחצירו של אדם קונה. ואין דבריו מחוורים שא"כ היה לו לפרש דדוק' בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינ' קונה כדמוכח בפרק קמא דב"מ ואף הוא ז"ל כתב כן בפרק ד' מהלכות זכיי' ומתנה וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ע"כ וכן הוא עיקור דסתמא דתלמודא ולא חילק מידי וכתב סתמא צבורין לא בעינ' ואגב וקני בעינ' ע"כ. תו מסיק איבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מאי ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו אלמא שדה במכר ומטלטלין במתנה קנה. תו איבעיא להו שדה לאחר ומטלטלין לאחר מהו ת"ש עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו. מאי מושכר לו מושכר למעשר אב"א שאני ר' עקיבא דיד עניים הוה ולא אפשוט וכתב הטור וז"ל הקנה קרקע לא' ולשני מטלטלין אגביו מבעיא אם קונה אם לאו ולא אפשט' וכתב הרמב"ם לא קנה ואם תפס אחר שחזר בו המקנה אין מוציאין מידו ע"כ ותפס לשון הרמב"ם שדרכו לפסוק כן בכל תיקו אם תפס לא מפקינן מיני' בענין זה, אבל דעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל בפ"ג מפקינן מיני' וכתב עוד הר"ן ומ"מ מדאמר שאני ר' עקיבא דיד עניים הוא משמע אי תפס לא מפקינן ואני כבר הכרעתי בפרק כיצד סי' ה' דבעיא דלא נפשטה אי תפס לא מפקינן מיני' ואינו כמו תיקו וכתב עוד הר"ן ומ"מ מדאמר שאני ר"ע דיד עניי' הוא משמע דשדה לאפטרופוס ומטלטלין ליתומים קנו כי היכא דיד עניים הוא אפטרופוס נמי יד יתומים אבל אחרים חולקים ואמ' דגבאי שאני לפי שעניים עליו לפרנסן וכל שאין מעות בכיס צריך לטרוח בשבילם ונמצא שיש לגבאי טובות הנאה במה שהעניים זוכין בו וה"ל כשדה ומטלטלין לאחד משא"כ באפטרפוס והראשון נראה עיקר וכן דעת הרשב"א ז"ל עכ"ל. וכן המגיד משנה הביא דעת הרשב"א לחוד. וכתב הקאר"ו ונ"ל דיתומים דנקני לאו דוקא דה"ה לאדם גדול שיש לו אפטרפוס אלא אורחא דמלת' נקיט דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן ע"כ ואני אומר דלא דמיא כלל ליתמי או לעניים דאין להן יד כלל בלא גבאי ובלא אפטרפוס משא"כ באדם גדול שאם ירצה הכל הוא בידו אם לא בנשתטה דהויא כמו קטן וכתב רבינו ירוחם דה"ה לקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה או איפכא דקנה וכן מוכח בגמרא דר"ג הקנה מעשר לר' יהושע אגב שכירות קרקע ונראה דה"ה איפכא כלומ' קרקע במכר או מתנה ומטלטלין בשכירות דקנה דשכירות ליומי' ממכר הוא כדמוכח בהזהב וכתב עוד לשם וקרקע מושאל ומטלטלין במתנה יש מי שכתב דלא קנה ומדברי התוספ' נראה דקנה ע"כ. ובתוספ' שלפנינו לא מצאתי שום דבר משאלה אלא בשכירות גבי גוברא היה בספינה כו' שאמר עישור זה נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכתבו וז"ל תימא למה לא נקנו לו המקום בחליפין. ושמ' שכירות אין נקנה בחליפין דאמר התם כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרק' נקנה בכסף ובחזקה ובחליפין לא קתני ע"כ. וכן ראיתי בפסקי התוספות וטעמא למילתי' דחליפין לא קנו אלא לחלוטין כעין חליפין דאורייתא. וה"ה לשאלה דכל דבר שהוא לזמן לא נקנה ל' בחליפין אבל אשאלה לא. וא"כ אפשר דבשאלה לא יכול להקנות באגב. אכן בתוס' דפ"ק דמציאה דמייתי נמי האי עובדא דר"ג וכו'. וכתבו וא"ת אמאי קיבלו שכר היה לו להשאיל להם או להשכיר בחליפין וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין דמשמע להדיא אבל היכא שמושאל שיכול לגבות אגבה מטלטלין ועיקור דין דאינן נקני' בחליפין ומה שהרא"ש השיג עליהן כתב' לשם בפרק קמא סי' מ"ב:

מסקינן בסוגי' דהוה בעי למפשט מינה דלא בעינן צבורי' מעשה בא' שהיה בירושלים והי' לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנה ע"ג קרקע מה עשה הלך ולקח בית רובע סמך לירושלים ואמר טפח על טפח לפלו' ועמו מאה צאן ומאה חביות ומת וקיימו חכמים את דבריו וא"א בעינן צבורים טפח על טפח למאי חזי. הב"ע לדמי ה"נ מסתברא דאי ס"ד מאה צאן ומאה חביות ממש ניקנהו בחליפין וכתב הרא"ש מדברי התוספו' ה"ג ברוב ספרים אלא מאי לדמי ליקנינהו ניהלי' במשיכ' אלא מאי אית לך למימר דליתי' למקבל מתנה ה"נ דליתי' למקבל מתנה. וכתב הר' שמעי' ז"ל וכן כתב הריב"ן בריש אעפ"י דיש לדקדק משמועה זו דאין מועיל קנין סודר שלא בפני הקונה מדלא הקנה לו בחליפין ע"י אחר וכן כתב הריב"ן ז"ל ופליאה בעיני רש"י שהרי מעשה בכל יום שקונין בסודר שלא בפני המקבל מתנה ויש גירסא אחרת אלא מאי לדמי ונקנינהו ניהלי' במשיכה דלית' למקבל מתנה וניזבנינהו ניהלי' אגב אחר וכו'. וכן הגיה רש"י בפירושו כתב ידו וגירסא זו עיקר דקיימ' ה"נ מסתברא וגם לפי גירס' אחרת פי' רש"י דלכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא הי' שם אחר שהי' חפץ בהנאתו ליתן הסודר בשבילו וכן מוכח בכולא תלמודא דמועיל ק"ס מה שהעדים קונין מן המקנה בשביל הקונה כדאמרינן אקניי' וקנינא מיני' מוסיף על מתנת' דאמר כתובו וחתומו וקנו מיני' צריך לאמלוכי בי' וקנינ' מיני' במנא דכשר למקני' בי' ובכמה דוכתי אמרי' כשקנו מידו והוא דקנו מיני' כל הני לישנ' מוכח שהעדים רגילין לקנות מן המקנה לצורך הקונה ורוב קנינין נעשו כן כו'. ולכך הורגלו לעשות קנין בסודר של עדים שלא בפני הקונה לפי שרוב הקנינין הי' שלא בפני הקונה ועוד אם איתא שצריך שיהא הקניין בפני הקונה היה צריך לפרש בשטר שמעשה הקנין הי' שלא בפני הקונה. ועוד אם איתא שיהא הקנין בפני הקונה היה צריך לפרש בשטר שנעשה הקנין בפניו כמו שמפרשים שאר דברים במנא דכשר למקני' בי' כו'. וכן הלכה דלא בעינן בפני הקונה כתב הר"ן וז"ל ושמעי' מהא עובדא דלעיל מיני' דהלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים שאין מקני' אגב ארבע אמות של קבורה ולא אגב ד' של א"י שא"כ למה הוצרך ליקח בית סלע סמוך לירושלים וה"נ מוכח בפר' הזהב גבי ההיא דהוה עומד בגרן דאקשיה ולקנינהו ניהלי' אגב ארעא ומשני דלית לי' ארעא עוד כתב הרא"ה ז"ל דמי שיש לו אב אינו יכול לזכות אגב בית הכנסת לפי שאין לו זכות בה שאעפ"י שמתחלה זכו אותה לכל העולם אי אפשר לזכות אלא לנולדי' אבל לא למי שלא היה בעולם אלא שהבן זוכה בהן מכח ירושת אביו ונמצא שמי שיש לו אב אין לו זכות בבית הכנסת ע"כ. וכתב עוד מההיא עובדא דלעיל דקתני צפונו ודרומו לפלו' לאו למימר' דאגב צריך יחוד מקום אלא זה הי' מחלק גם הקרקע להם ונתן צפונו לפלו' במתנ' אגבו הקנ' לו מטלטלין וכן לכל אחד:

אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק בא' מהן קנה כולן אמר רבא ל"ש אלא שנתן דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו והקשו בתוספו' וא"ת כיון שנתן דמי כולן בלא חזקה נמי קרקע נקנה בכסף וי"ל דמיירי במקום שכותבין את השטר דאז כסף לחוד לא קניא וכן כת' הרא"ש והתו' כתבו עוד תירץ אחר בשם ה"ר שמואל מאיבר"א פירש שנתן דמי כולן כגון שהמוכר היה חייב ללוקח מעות כבר. והשת' ניח' דבאותם מעות לא היה קונה כי היכי דלא מצי לקדושי בהן אתתא לפי שהוא מלוה ה"נ לא מצי למקני בהן קרקע ובהאי נמי איכא יפה כח דחזקה שקונה בלא כסף ע"כ וכתב הרא"ש ומשמע דווקא דעשר שדות בעשר מדינות לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל בשדה אחת קנה בחזקה בלא מעות מכאן יש לדקדק אף במקום שכותבי' את השטר אע"ג דכסף לא קני' חזקה קנייה והיינו טעמא משום דאלים קניין חזקה משום שעשה מעשה בגוף הדבר מידי דהוה אמשיכה דקני' בלא כסף. תניא כוותיה דרבא מכר לו י' שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק בא' מהן קנה כולן לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אפי' הן סמוכות זו לזו ומיהו כנגד מעותיו קנה אפי' במקום שנהגו לכתוב שטר שאין המעות לבד קונות אפ"ה חזקה קונה וכן אם היו בשכירות והחזיק באחת מהן קנה את כולן ע"כ והוא תוס' בפר' חזקת הבתים וז"ל שכר ממנו עשר שדות וכו' כיון שהחזי' באחד מהן החז' בכולן והביאה הרי"ף והרשב"א וכן כת' הרמב"ם בפ"א מהלכות מכירה ונרא' אע"ג דגבי מכר בעינן שנתן דמי כולן גבי שכירות כיון דאינ' משתלמת אלא לבסוף אפי' לא נתן דמים כיון שהחזי' בא' מהן החזי' בכולן וכן נרא' מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל אחד המוכר לחבירו י' שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק בא' מהן קנה כולן ואפי' הית' א' מהן הר גבוה והשנית מצולה שהרי תשמיש של זו אינ' תשמיש של זו אעפ"י כן כיון שהחזי' בא' מהן קנה השאר בד"א שנתן דמי כולן אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו לפיכך אם היו הכל במתנ' קנה כולן וכן בשכירות כיון שהחזי' בא' מהן קנה כולן כל זמן השכירות ע"כ משמע להדיא דלא בעינ' נתינת דמים גבי שכירות כמו גבי מתנה ומה שהרא"ש חולק על מתנה וכתב דהוי כמו מכר ולא נתן מעות כתבתי בפ' ח"ה סי' קל"ח שדעת הרמב"ם עיקר. עוד בתוספות והמחברים הביאו היו מקצת קרקעות במקח ומקצתן בשכירות כיון שהחזי' בא' מהן בין של מכר בין של שכירות ונתן המעו' קנה כולן:

פיסקא וזוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן אמר עולא מניין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן ותנן על מה היא אומרת אמן אמן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה אשכחן איסורא דאוריית' ממונא מנלן תנא דבי ר' ישמעאל ק"ו ומה סוטה שלא ניתנה לישבע בעד א' מגלגלין ממון שניתן לישבע בעד א' אינו דין שמגלגלין. אשכחן ודאי ספק מנלן דתניא ר' שמעון בן יוחאי אומר נאמרה שבועה מבפנים גבי סוטה שמשתבעי' אותה בעזרה ונאמרה שבועה מבחוץ מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כוודאי אף שבועה האמורה מבחוץ עשה בה ספק כוודאי וכתב הרא"ש מדברי התוס' ונראה שעל כל ספיקות מגלגלין שאם יתחייב אדם לחבירו שבועה אינו יכול לגלגל עליו ולומר השבע לי שלא גנבת לי שום דבר מעולם אלא דוקא ספק שיש לו לחוש קצת כגון שהיה שותפי או אריסו כה"ג אמרי' בסוף פר' כל הנשבעין דמגלגלין וכן בסוטה שאנו למדין ממנה יש לחוש לזנות כיון דמעיקרא נמצא בה דבר פריצות קנאה לה ונסתרה. ומיהו אין מגלגלין אלא כשהתובע טוען ודאי ונתחייב ושבועה אבל טען טענת ספק ונתחייב שבועה אין מגלגלין וכאשר כתבו התוס' והרא"ש ונ"י במתניתי' דשתי פרות אחת שאולה וא' שכורה כו'. ועל אחת טען אינו יודע כו'. ואין חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן כדאית' בסוף כל הנשבעין דעל כולן מגלגלין חוץ משבועת היסת. וכתב הר"ן ושמעינן משמעתין דכולהי שבועות מגלגלין בריא על בריא ושמא על בריא ואפי' שמא על שמא דהא סוטה שמא על שמא הוא ומגלגלין ואעפ"י שיש חולקים ואומרים שמא על שמא אין מגלגלין וסוטה שאני דכבריא דמיא שרגלים לדבר שהרי קנאה לה ונסתרה. אינו מחוור שאעפ"כ שמא הוא. וכן כתב הרי"ף בתשובה שמגלגלין שמא על שמא כגון שבועות שותפין שחלקו על שבועת השותפי' אחרת שנפלה לו לאחר מכאן עכ"ל ובוודאי בענין שיש קצת רגלים לדבר כעין שבועת השותפי' שחלקו על שבועו' השותפין וכמו שכתב הרא"ש ולא בע"א כלל:

מסקינן בסוגיא עד היכן כח גלגול שבועה א"ר יהודה אמר רב עד דאמר לי' השבע לי שאין עבדי אתה. ההוא שמותי משמתינן לי' דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו אמר רבא דאמר לי' השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי וקשה לי מה מקשה מהא דקאמ' לחבירו עבד כו'. שהוא מוציא ש"ר להא שאומר עבדי אתה וטוען על ממונו ואם נפרש דאיירי שלא אמר דרך טענה אלא דרך ריב ומצה א"ל פסול אתה כי עבדי אתה ס"ס מאי פריך שמא לא איירי אלא בטוענו לפני ב"ד עבד אתה וממוני הוא ונ"ל דאפי' בכה"ג כל היכא שאין יכול לברר אפי' בעד א' אלא שבא לגלגלו עליו בשבועה כדי להוציא עליו ש"ר הרי הוא בנידוי וכ"ש כשטוען עליו בלא גלגול ומכאן יש להקשות על דברי מהרא"י שפסק בכתבי' וז"ל ההוא שתבע עלבונו מחבירו על אשר חשדו במסירה והזקיקו לישבע בפני השלטון נ"ל דלא מחייב מידי דבבושת לא מחייב עד שיתכווין לבייש וזה כיון כיוון להצלתו ולהוציא זכותו לאור ומאי ה"ל למיעבד. ובפרק יש נוחלין גרסינן עבד גנבת אתה מכרת לי רצונך השבע וטול וכו'. ואי אמרת כה"ג צריך לפייסו לפי שחשדו בגניבה אמאי נקט ספר תביעה זו דלא איצטריך למידי לענין אותו הדין דבא לאשמועינן ע"ש ע"כ. ומה ראיה מביא מהא דגנבת לי שאינו אלא טעות ממון לחוד משא"כ במוסר שהוא מן המורידין לבור ואינ' מעלי' ודמו מותר וכ"ש ממונו לאבדו בידים אין לך פסול גדול ושמא דומה לעבדי שאפי' ע"י טענת ממון הוא בנידוי אם כן בנידון זה הוא כאלו קראו רשע ואיך לא יפייסו בריצוי ובמחילות לפי גודל מעלתו מאחר שלא היה מוחזק לכך ואין לו רגלים לדבר.

מתניתן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין משנה זו פירשתי בפ"ק דהזהב. תו שנינו רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"כ מסקינן בסוגיא ת"ר כיצד רשות הגבוה בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפי' בסוף העולם קונה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט זה האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קונה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתיי' נותן מאתיים מ"ט [ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט] שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש פי' שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותו הוא דזל פדאו במאתיים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה נותן מאתיים שנא' ונתן הכסף וקם לו פדאה במנה ולא הספי' למשכו עד שעמד במאתיים אין נותן לו אלא מנה ואמאי ה"נ נימא שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי ע"כ הסוגיא וכתבו התוס' אהא דאמר לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וא"ת תיפוק לי' מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דמשכו במאתיים אינו יכול לחזור בו. וי"ל כיון דבטעות הי' כמו הכא שלא יהא סבור שישתנה השער לא הוה כמסירתו להדיוט. וק' דאמרי' בפ' יש נוחלין גבי בנו של יוסי בן יועזר דאשכח מרגנית' אמרה לי' דביתהו זיל מוכ' לגיזבר דהקדש ולא תסיימ' את דאמירה לגבוה כמסיר' להדיוט ואמאי הא שומא בטעות הוא אם יאמר לתתו פחות' משווי'. וי"ל בדבר שאין שומתו ידוע כגון מרגנית' גומר בדעתו אפי' שווי' יותר שהרי כמו כן מסופק שמא שוה פחות אי נמי י"ל דהתם כששם אות' בפחות משווי' מתכוון לוותר להקדש א"כ שייך לומ' אמירתו לגביה כמסירתו להדיוט. אבל הכא לא נתכוון לוותר כלל כשמשכו במאתיים שכך הי' שוה באותו שעה ולא שייך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"כ הקדשות שלנו שאין דינו כהקדש גמור אלא כצדקה בעלמא כאשר כתבתי לעניין ריבית ואונאה שדינ' כשאר ממון הדיוט ה"נ לענין קנייה אבל מ"מ באמירה בעלמא מתחייב משום נדר וכופין אותו לכך עיין בפר' אעפ"י סי' ה' ומ"מ לא אמרי' אמירתו לגביה כמסירתו להדיוט אלא בדבר שבא לעולם אבל לא בא לעולם לא ואין בו אפי' משום נדר א"ל שיאמר כשיבא לידי יהא הקדש או יהא לעניים דאז צריך לקיים דבריו כשיבא לידו כאשר כתבתי בפ' שור שנגח ד' וה' סי' ב' כתב הטור וז"ל אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט. לפיכך מי שנודר צדקה אי אפשר לו לחזור בו. וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו י"א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש בטעות דקי"ל שאינו הקדש ומיהו אם מקדיש או נודר דבר שאינו בידו כגון שיש לו חוב על אחר ואומר יהיה להקדש או לצדקה אינו כלום. אבל אם אומר חוב שיש לי ביד פלו' יהי לצדקה אם אומר כן בפני הגבאי ובפני בעל חוב זכה בו הגבאי והרי הוא צדקה ואי אפשר לחזור בו ואסור לשנותו כאלו כבר בא ליד גבאי עכ"ל. והנה מה שכתב שיכול לשאול עליו כך כתב הרא"ש בתשוב' כלל י"ב וז"ל מה שהקש' לך על פי' ר"י שפירש דנדר לעניים יש לו התרה לא ידענא מאי קשה לי' למר אפי' נדר להביא קרבן יכול להתיר נדרו כ"ש אם נדר לעני שיכול להתיר נדרו ע"כ. ומ"מ נראה שלא להתיר נדרו ע"כ. ומ"מ נרא' שלא להתיר אלא ע"י פתח וחרטה ויהיו דברים המתיישבים על הלב והכל לפי ראות עיני החכם בתשובה והטור הביא וז"ל שאלה לא"א ז"ל ששאלת אדם שקנה קרקע אדעתא שיעשנה הקדש ואחר שקנאו נמלך ולא רצה להקדישו אי אמרי' בי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. תשובה. אם קנה אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא בפיו כלום הוה דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו וכן אם אמר קרקע זה לכשאקנ' יהיה הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל אם אמר לכשאקנ' אקדישנה או אתננה להקדש הוי עליו נדר וצריך לקיים נדרו. ע"כ. אבל המרדכי כתב בפ"ג דב"ב דמדאמרי' בפ"ג דשבועות גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב ובפ' האיש מקדש פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכך ישנן במחשבה. פסק בתשובות הגאון שהגומר בלבו ליתן לצדקה חייב כאלו הוציא בפיו ואע"ג דבפ"ג דשבועות קאמר דתרומה וקדשים שני כתובים הבאי' כא' ואין מלמדין פרש"י בתשוב' דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו עכ"ל והנה דעת הרא"ש כדעת ר"י אבל ר"ת חולק וסותר שאין צריך להוציא בשפתיו וכן דעת ר"ת בהג"ה סמ"ק וגם הרא"ש עצמו בפ"ק דתענית כתב דגם צדקה מועיל גמר בלבו ומ"ה הכריע נמי מהרי"ק לפסו' דגבי צדקה מועיל גמר בלבו ומ"מ יכול לשאול על נדרו אפי' בלא פתח אלא בחרטה לחוד סגי:

מתניתן כל מצות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות כל מצוה האב על הבן א' אנשים ואחד נשים חייבין וכל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא אחד האנשים וא' נשים חייבין וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא ובין שלא הזמן גרמא אחד האנשים וא' הנשים חייבין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים ופריך בגמרא מאי כל מצות הבן על האב אלימא כל מצוות דמחייב ברא למיעב' לאבא נשים פטורות והתני' איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר איש אמו ואביו תיראו הוי כאן שנים. א"ר יהודה ה"ק כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים ר' יהוד' אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות. מלמדו ליסטית ליסטי' ס"ד אלא כאלו מלמדו ליסטית ופריך מאי בינייהו דאגמרי' נמי עיסקא פי' אם למדו סחורה לת"ק הרי למדו חיים. ר' יהודה דאתי לטעמי' אומנות דווקא כי פעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם. תו פריך מאי כל מצות האב על הבן אלימא כל מצות דמחייב אבא למיעבד לברי' נשים חייבות והתניא האב חייב בבנו למולו ולפדותו אביו אין אמו לא אמר רב יהוד' ה"ק כל מצות האב המוטלות על הבן לעשות לאביו אחד אנשים וא' נשים חייבין תנינ' להא דתנו רבנן איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומ' תיראו הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשו' אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי אמר רב נתגרשה שניהם שווים ומסיק למולו מניין דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו וגומר כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה והיכא דלא מהליה אבי' מחייבי בי דינ' לממיהלי' דכתיב המול לכם כל זכר. וכתב הרא"ש ואין לברך להכניסו בברית וכ"כ הר' ברצילוני בשם רב האי גאון בר שלמין במקום שאין האב הכל מברכין להכניסו והרב כתב שאין מברכין עכ"ד והמנהג שיברך א' מן הקהל כאשר כתבתי בפר' ר' אליעזר דמילה סי' י"ז. והיכא דלא מהלוהו בי דינא. מחייב איהו לממהלי' נפשי' דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרת' וכתב הטור וז"ל האב חייב למול את בנו ולא אשה את בנה ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימולנו שאין כרת אלא בערל עצמו דכתי' וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרת' לא מלו חייבין ב"ד למולו לא מלוהו ב"ד חייב למול את עצמו כשיגדיל ואם לא מל חייב כרת וכתב הרמב"ם אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ. נתעלמו ב"ד ולא מלוהו חייב למול את עצמו כשיגדיל ובכל יום שיעבור עליו לכשיגדיל מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד ע"כ ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור וכן כתב הראב"ד וכי משום התראה ספק פוטרין אותו מן השמים ובכל יום ויום עומד הוא באיסור כרת ע"כ:

פיסקא לפדותו מניין דכתיב בכור בניך תפדה והיכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למיפרק נפשי' דכתיב פדה תפדה ואיהי מנלן דלא מחייבא דכתיב תפדה תפדה כל שמצווה לפדות את עצמו מצוה לפדות לאחרים וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו אינו מצווה לפדות אחרים ואיהי מנלן דלא מיחייבא למפרק נפשה דכתב תפדה תפדה כל שאחרים מצווין לפדותו מצווה לפדות את עצמו וכל האין אחרים כו' ומניין שאין אחרים מצווין לפדותה דאמר קרא כל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך ע"כ נמצא בדרשות מהרי"ל בכור שאין אביו קיים אין צריך פדיון עד שיגדל ואז יפדה את עצמו מכהן אחד ואין האשה חייבת לפדות את בנה וכן ראיתי באיגרא מעשה שנהרג האב במלחמת בני חושים קודם פדיון בנו הבכור וצוה מהר"ר נתן ע"ה ליקח טס כסף ולכתוב עליו שם כהן ולתלות בצואר הילד לכשיגדיל ידע דעדיין הוא קאי ביד כהן עד שיפדה את עצמו ע"כ. ופעם אחת בא מעשה לידי בא' שפדה את עצמו וצויתי לו לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון בכור ושהחיינו. ונוסח הסדר אמר לכהן אני בכור פטר רחם והקב"ה צוה לפדות את הבכור ובעונתי מת אבי קודם זמן פדיוני ואני נשארתי בחיוב לפדות עצמי דכתי' בכור בניך תפדה וקרינן בי' תפדה ר"ל שמפדה את עצמי והריני מוכן לקיים מצות השם ואומר לו הכהן מאי ניח' לך ית גרמך או חמש סלעים דמחייבי' לך בפורקנך ומשיב לו ית גרמי והא לך ה' סלעים כו' ומברך שתי ברכות ברכות פדיון וברכת שהחיינו:

פיסקא כתב הרא"ש וז"ל ותיקון גאוני לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי ליה אבוה קמי דכהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם ולישייליה כהנא מאי בעית טפי בריך בוכרך דין או חמש סלעים דמיחייביה למפרק בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינן טפי והא לך ה' סלעים בפורקניה ובהדי' דיהיב ליה בידיה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן בא"י אלהינו מלך העולם וכו'. והדר מזגי ליה לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפ"ה ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר ממעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו מאתיים וארבעים ושמנה איברי' שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות ובגידין סוככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות ובגידין תסוככני וצוה לו למאכל ולמשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשיתי עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכור שבו פתח הקב"ה דלתי בטני חמשה סלעים נתחייבו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויי מבן חודש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה טמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו השם לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכור ישראל ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ואמו וכי פריק איהו נפשי' מברך אקב"ו על פדיון בכור ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו באשכנ"ז ובצרפ"ת. ובאשכנז לא נהגו לברך ולא מצינו שום ברכה שמברכין מה שלא הוזכר במשנה או בתוספות או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קידש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנ' ומותר להטיל מום בבכור קוד' שיצא רובו עכ"ל. וכן המנהג שאין מברכין ברכה זו ואעתיק לך סד' פדיון בכור כאשר מצאתי בדרשות מהרי"ל. מעשה במגנצ"א בית מהר"י סג"ל שהיה שם בחור מעיר איפור"ט שהמליטה לו אשתו בכור במדינתו והיה פודה את בנו שם במגנצ"א בבני הרב בעל הבית הנ"ל והא לך גופא דעובדא מתחלה הניח האב מעות כנגד זהב אחד ורביע רינ"ו בכלי כסף ושאל הרב על מניין המעות והשיב א' מן הבחורים הלא הכלי שוה יותר מחמשה [סלעים] שיעור הפדיון ואמר הרב הכלי מושאל לו ואין רשות ליתן לכהן. וצוה הרב להוסיף סך המעות לשוה לב' זהובים רינו"ס. כי אמר דנראה לו דהן שיעור חמשה סלעים דנראה לו דסל' הוא ארבע גדו' ממטבע ורקבור"ט שקורין טורנו"ע ועולין עשרי' מהן לב' זהובי' רינו"ס וכן המסקנא בסמ"ג. ויהי כאשר ישב לסעו' וברכו ברכת המוציא הביא אבי הבן הכלי עם המעות ועמד לפני הכהן וא"ל פלונית אשתי ילדה לי בן פלוני בכור ואתנהו לך א"ל הכהן תתנהו לי בכל מקום שהוא שם. אמר לו הן. א"ל הכהן אם תרצה לפדות בנך הבכור וקיבל הכהן מעות ובשעת נתינתו לידו היה האב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן והיה מברך ג"כ שהחיינו והכהן נטל כוס יין בידו והיה מברך בפה"ג ושתה ונתן ג"כ לאבי הבן וכן הוא ביורה דיעה ואכלו ושתו שמחים וטובי לב ופודין מעיקרא ואח"כ סועדין דסעודה אינו בא אלא בשביל הפדיון פעם א' חל פדיון בו ביום שהקהל גזרו שלא לשתו' יין ולא לאכול בשר והתי' מהרי"ל ז"ל האוכלין בסעודת הפדיון לאכו' ולשתו' כל רצונ' ע"כ הג"ה ועת' באתי לפר' דבריו בתחל' מה שכתו' שיכול לפדות בנו אפילו אינו אצלו גדולה מצאתי כתב בתשובה מהר"ר מענקי מנח"ם מעגלי צדק וז"ל אם הולד וגם האב אינם בעיר נראה דאחר יכול לפדותו ומברך שתים כמו האב והכהן יכול לעשות שליח במקומו לפדות את הבכור דזכין לאדם שלא בפניו דשלוחו של אדם כמותו גם יכול לעשות לזכות לכהן ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו ע"כ. ומ"מ אינו נראה שיכול אחר לפדותו בלי רשות האב דאין שייך לומר כאן זכין לאדם שלא בפניו דאין זו זכות אלא חוב הוא לו שמפסיד שתי ברכו' ברכת פדיון הבן ושהחיינו ושכר ברכ' עשרה זהובים וגם שכר מצוה שעליו מוטל לפדות בנו ומ"מ נראה אם ידוע שהאב עני ואין יכולת ביד האב לפדותו כלל דאז זכות הוא לו וכה"ג פדוי ואפילו צווח אח"כ ואמר לא ניחא לי בהכי לא אשגחינן ביה אבל מעולם לא שמענו ולא בא מעשה לידינו שפדו אחר אפילו ברשות כ"א האב לבד. שוב מה שכתב ששיער מהרי"ל שני זהובים רינו"ס. והא לך אשר מצאתי בשם מהרר"י וז"ל שמעתי שיש בחידושי מהר"ר מנחם מורנקבור"ט ששיעור פדיון הבן ה' לו"ט כסף ורביע לו"ט ע"כ ובכתבי' של מהרא"י כתב שיש קבלה בידינו שהוא שיעור שני זהובים רינו"ס. ובהגה"ה מצאתי פדיון בכור בה' סלעים שיעור הגאון מורינו מהר"י מולי"ן זצ"ל ב' זהו' רייני"ש חסר שמיני' זהו' אך נהגו בקהילות שו"ם ליתן שני זהו' ריינ"ש ולא להקפי' על שמינית הזהב וכן נוהגין ברוב מקומות אשכנ"ז וקרובים דבריהם להיות שווין שהן ה' אונקאו"ס כסף צרוף כמו שכתבו רוב הגאונים עכ"ל ואני אומר מאחר שמצאתי בתשובת מהרר מנחם מ"ץ שהוא מהר"ן הנ"ל שכתב וז"ל וצריך לתת לכהן כסף צרוף מזוקק משקל אלף וט' מאות ועשרים שעורי' ואני שקלתי פעמים בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היה ה' לוטי"ן וקונטי' נא' מנחם בכהר"ר פנסס מעגל צדק ע"כ ומעשה רב ובדוק ומנוסה וראוי להחמיר כדבריו שוב מה שכתב שאבי הבן עמד לפני הכהן יפה כתב שיעמוד לפניו דרך ככוד וכן מצאתי בתשובה בהג"ה וז"ל מצאתי כתוב שאבי הבן יעמוד לפני הכהן והכהן יושב דרך חשיבות לקבל מתנת כהונ' שנאמר למשחה לכהן ע"כ עוד כתב בהג"ה סמ"ק ובתשובה אחרת ורגילין העולם לתת לבכור האדם ביד כהן ואח"כ פודהו ומיהו אין צריכין ואפי' בעיר אחרת שאין הבכור יכול לפדותו ע"כ ומ"מ המנהג כך הוא לשום הילד בחיקו של כהן לכבוד הכהן ולכבוד המצוה ומ"ש שאכלו ושתו שמחים וטובי לבב אומר אני שבוודאי סעודת מצות היא וכאשר כתבתי בארוכה סי' ט"ו מ"מ מצאתי כתוב בתשוב' מהר"ן הנ"ל וז"ל יש מרבותינו כתבו אלו הי' מרצוני לא הי' לעשות סעודה אלא לאדם שיש סיפק בידו ויכול לעשות שניהם בריווח לעשות סעודה אחר הפדיון משלם. ועכשיו הכל עושין סעוד' וסבורים שהסעודה עיקר המצוה ומתוך כך כבד עליהם המצוה לתת כל הפדיון משלם ומתנ' עם הכהן לקבל דבר מועט ואינו יוצא ידי חובתו ע"כ ומ"מ כתב בעניין אחר בענין הסעודה שהיא סעודת מצוה וז"ל והורו רבותי' אעפ"י שמת הבכור צריך לפדותו ורשאין לעשות סעודה למצוה זו אעפ"י שמת התינוק רק לאח' ל' יום שנו' אבילות וסעוד' של רשו' ליכא כיון שמכוון לכבוד המצוה כבר ומברך שהחיינו כאלו היה חי ע"כ ומזה נתפשט המנהג שלא לברך שהשמחה במעונ' בסעודת פדיון הבן לפי שלפעמים עושי' הסעודה אחר שמת התינוק ואז אין שמחה שייך ומחמת לא פלוג אין מברכין כלל וכן המנהג בכל ארצות ולא קי"ל כדעת הרמב"ן שכתב לברך לכן נמצא בדרשות מהרי"ל שכתב שהתיר לאכול ביום פדיון הבן ביום שגזרו הקהל התענית נראה בעיני אם קבלו עליהם התענית צריכ' התרה ופתח יש כבר בענין שלא ידעו מסעוד' מצוה או לא ידעו גודל שכר המצוה. וה"ה בה"ב אחר החג. אכן בתענית ער"ה אין רגילין להתיר יות' ממניין וכן אם חל הפדיון בתוך ימי אב שאין אוכלין בשר ושותין יין שאין להתיר אלא מנין מצומצם וכן מצאתי ובאות' חמשה תעניות הכתובים הסעודה בלילה לאחר התענית ופדיון הבן שחל בשבת פסק מהרא"י שפודין ביום א' שהוא יום ל"ב ולי נרא' דטוב לפדותו ביום הששי. והא לך התשובה אשר כתבתי בימי חורפי בתוך תשובה אחת בתינוק שנפדה בישוב אחר ד' שבועות ל' יום אחר לידתו וסברו שהוא היום ראוי לפדות ואינו אלא ביום ל' אם צריך לחזור ולפדותו שנית יום ל"א ולא ניחוש שיהי' ברכות לבטלה כו'. והארכתי באותו תשובה וכתבתי בסופה וז"ל והשתא זכיתי בדין ואומר אם יבא פדיון הבן לידי שחל יום ל"א בשבתא אפדנו ביום ו' דהיינו ביום ל' ויתנהו המעו' אחר ל' דאז ליכא למיחש מידי ואפי' יתן לו המעות תכף הוה פדוי ואין זה מצוה שלא בזמנו אלא בזמנו דעדיפי למקדים מלאחר ובפרט שבימיהם היו רגילין לפדות אף בתוך ל' כדמוכח מתוך המשניות בפרק יש בכור. ומשמע שהיו מקדימין למצוה ואין זה ברכה לבטלה דשמא ימות דמיתה לא חיישינן והרי עתה לפנינו בחזקת חי ולית בי' ריעות' ואולי משום ניחוש היו מקדימין כדי שיחיה ויצא מכלל נפל וברכות ותהלות שאמרו עליו לא יחזירו ריקם מלפניו ולא יהי' לבטלה וכ"ש היכא דלא אפשר כגון שחל ל"א בשבת שהרי מברכין בנר חנוכה בע"ש קודם זמנה אף דאיכא למיחש שמא יכבה כמו שכתב הוא גופא מכ"ש דהסעודה ראוי' לעשות ביום ו' שהיא בא לפרסם המצוה ומה שכתב במהרי"ל החדש בהג"ה שנמצא במרדכי הגדול שפודין ביום ל"ב היכא דחל ל"א בשבת אל תשגיח בי' כי אינו דברי המרדכי אלא מדברי הג"ה נוספות שהרי מהרא"י ירד לדקדק היטיב ולא הביאו סיוע ומדברי מהרא"י שפסק כך בא הדין לשם. והיכא שפוד' בתוך ל' כגון שחל ל"א בשבת יזהר שלא יאמר מעכשיו ולאחר ל' יום דאז לא הוי פדוי כשיתעכל דהא בעי שיתחיל מעכשיו ושר אף בלא מתעכל אין פדוי דגרע יותר מסתם דהא התנה שיתחיל הפדיון מעכשיו וכבר אינו ראוי לפדיון מגזירת הכתוב אלא יאמר לאחר ל' יום ובזה הנוסח הא לך חמשה סלעים בפדיונו שיהא פדוי לאחר ל' יום ובקוב"ץ ישן מצאתי כתוב וכדומה שהוא קוב"ץ של מהר"ש מווינא בסדר הפדיון שאם פדה את בנו בתוך ל' יום ולא אמר מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי פדוי ואל תדקדק מזה דמעכשיו ולאחר ל' יום הוה לישנ' מעלי' טפי ואדרבה איכא לדקד' מדלא אמר אפי' לא אמר מעכשיו ולאחר ל' יום ש"מ דדוקא קאמר סתם הוא דמהני אבל אומר מעכשיו ולאחר ל' יום מיגרע גרע. ומה שכתב לשם דהוי פדוי היינו בלא נתעכלו כדפרישי' ע"כ מאחר שרבו הנוסחאות בסדר פדיון הבן לכן אכתוב בקצרה לפי המנהג אשר מבורר מדעת רבותינו מתחלה יזמין הכהן עם הקרואים לסעודה מאחר שהסעוד' הוא לפרסומי כאשר ראיתי במרדכי בפ"ק דחולין וישב הכהן דרך הכבוד ואבי הבן יעמוד לפניו ויתן בנו לחיקו של כהן ויאמר לכהן שהוא בכור פטר רחם שילדה אשתו ויאמר לו הכהן מה ניחא לך ברי' בוכרא או בה' סלעים דמחייבת לפורקי' לי' וישיב לו אבי הבן בני בכורי דניחא לי טפי והא לך ה' סלעים בפדיון בני בכורי ובשעת נתינתו יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו ואח"כ יקח הכהן הכסף מידו ויאמר בנך פדוי ויחזירהו הבן לאביו ואז יקח הכהן כוס של ברכה ויברך עליו וישתה ואח"כ יתן לשתות לאבי הבן ואח"כ יטלו ידיהם ויאכלו וישתו והמנהג שלא לברך שהשמחה במעונו כל זה הסדר אם הבן לפניו וכשאינו הבן לפניו ג"כ יעשה כדלעיל כו'. וידקדק שיהי' שוה סך הכסף שנותן לו או חפץ ב' זהו' רינו"ס ואם לא היה שוה כשיעור הפדיון וסבר הכהן שהוא כשיעו' הזה אעפ"י שמחזירין לו אח"כ אין זה פדיון ואפי' שיודע הכהן שהוא פחות משיעור הזה ומקבלו בערך ה' סלעים אין זה פדיון דלא אמרינן בגמר' כשהכהן מקבל החפץ בה' סלעים אעפ"י שאינו שוה מ"מ הרי הוא פדוי אלא כגון רב כהנא שקל סודרא אבי פדיון הבן מ"מ אמר לדידי חזי לי חמש סלעים ואמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעי לי' סודרא ארישא. אבל כ"ע לא. ועיין לעיל סי' י':

ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהוד' אומר בנו קדמו שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו א"ר ירמיה הכל מודים כל היכא דליכ' אלא ה' סלעי' הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דגופי' עדיפי כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין ר' יהוד' סבר מלוה דכתי' בתורה ככתובין בשטר דמי' והני חמש סלעים פריק לברי' ואזל כהן וטריף לי' לחמש משועבדי' לדידי'. ורבנן סברי מלוה דכתיבי' בתורה לאו ככתובין בשטר דמי' והלכך מצוה דגופי' עדיף. וכתבו התוס'. ואזל כהן וטריף להו ממשועבדי' כלומר בבני חרי פריק לי' לבריה שאם הי' פודה את עצמו בבני חרי לא הי' פודה בנו ממשעבדי דמיירי שנשתעבדו קודם שנולד הבן ולכך מוקדם פדיון בנו ואין כאן אונאה ללקוחות דמצות בנו עליו יותר ממצות גופי'. וקשה דאדרב' יש אונא' ללקוחות דמצות גופי' עדיף ויאמרו פדה את עצמך בתחלה ואם יאמר אפדה את עצמי ממשעבדי יאמרו אין נפרעין מנכסי משועבדי' במקום בני חרי ואפילו פדה בנו בכור בבני חרי יאמרו לכהן הנחנו לך מקום לגבות ממנו אותם חמש בני חרי ולכן פיר' ר"י דמיירי כגון דאיכא חמש משועבדי' מיצחק שעשאן אפותיקי לכהן עבור יעקב בנו ואח"כ מכרה ושוב גדל יעקב והי' לו בן ועמד הוא ובנו לפדות ואין להם אלא ה' סלעים מבני חרי. ור' יהוד' סבר מלוה הכתוב בתורה ככתובה בשטר דמיא והיה לו אפותיקות בשטר לכהן קודם ולכך גובה מהן אעפ"י שיש לו בני חרי ליעקב לפי שמצותן על נכסי אביו יותר מעל נכסי עצמו ואינ' יכולין לומר הנחנו לך מקום לגבות בנכסי יעקב שאין עליו לשלם חוב של אביו ומנכסיו אין לו כלום וכן משמע הלשון דקתני שזה מצותו על אביו ע"כ ולענין הלכה פשיטא דהלכה כרבנן גם כתבתי בפ"ק דב"ק סימ' ט"ז דמלוה הכתוב' בתור' לאו ככתוב' בשטר דמי נמצא פסקן של דבריה' דאפי' בכה"ג שהיו לו משועבדי' מנכסי אביו ועשאה אפותיקי לכהן אפ"ה לאו ככתוב' בשטר דמי' ואינ' גובה ממשועבדי' וא"כ גופו עדיף ונותן לכהן ה' סלעים דבני חרי וה' סלעים דבנו ימתין הכהן עד שיעשיר או עד שיגדל ויפדה את עצמו ואפי' הי' לו משועבדי' הרבה אחר שנולד הבן אינו גובה מהן משום דמלוה הכתוב' בתורה לאו ככתוב' בשטר לענין שיגבה ממשעבדי ומ"מ אם עמד הכהן בדין על החמש סלעים גובה ממשעבדי' וא"כ היכא דהי' לו ליעקב ממשועבדי' מנכסי אביו יצחק שעמד ועשה אפותיקי א"כ פודה את בנו מנכסי בני חורין שלו והכהן גוב' פדיון עצמו ממשעב' של אביו כדברי ר' יהוד' ותימ' על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו סוגי' ולא כתבו אלא הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו. והטור כתב וז"ל ואם הוא לפדות ויש לו בן לפדות פודה עצמו תחלה ואח"כ בני. ואם אין לו אלא חמשה סלעים פודה בהן את עצמו ששעבד כל נכסי עד שלא נשאר לו ה' סלעים בני חורין אין הכהן גובה הפדיון מן המשועבדים אעפ"י שקדם חוב הפדיון לחוב של ב"ה ע"כ והר"ן תפס דרך קצרה ולא הזכיר אלו החלוקי' שחילקת'. והנה מה שכתב שיפדה עצמו מקודם אינו מוכרח כ"כ דאיכא למימר ע"כ לא קאמרי דגופא עדיף אלא דאין לו אלא ה' סלעים אבל היכא דיש לו לפדות גם את בנו שמא בזה כ"ע מודו שפודה את בנו תחלה משום שמצותו עליו ומ"מ מסתבר שלא לחלק שקודם הוא לבנו לכל מילי וכן פסק הרמב"ם תו מסיק תניא לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהוד' אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינ' עוברת בשלמא לר' יהודא כדקאמר טעמ' אלא רבנן מאי טעמייהו דאמר קרא כל בכור בניך תפדה והדר לא יראה פני ריקם והלכה כת"ק. תו מסיק תניא מניין שאם היו לו חמש נשים ויש לו מהן חמשה בנים שחייב לפדות את כולן שנאמר וכל בכור בניך תפדה פשיטא בפטר רחם תלא רחמנא. מהו דתימ' ניליף בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קמ"ל וכל בכור בניך תפדה:

פיסקא ללמדו תורה מניין דכתיב ולמדתם אותם את בניכם והיכ' דלא אגמרי' אבוה חייב איהו למיגמר נפשיה דכתיב ולמדתם אותם איהי מניין דלא מיפקדא דכתיב ולימדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה כו' ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שאחרים מצוין ללמדו מצוה ללמד וכל שאין אחרי' מצווין ללמדו אינה מצוה ללמד ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם תנו רבנן הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהוד' אומר אם היה בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו פרש"י אם היה בנו זריז והאב רואה שיצליח ממנו ואין לו סיפק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו ומסיק כי הא דרב יעקב ברי' דרב אחא בר יעקב שדרי' אבוה לקמי' דאביי כי אתא חזייה דלא מיחדד שמעתי' א"ל אנא עדיפנא מינך תיב את ואיזל אנא דמשמע אי הוה בנו עדיף הוה שלח את בנו והוא היה מטריח במזונות והיינו כר' יהודא וכתב הרא"ש וכן הלכתא וכן דעת המחברים וכתב הטור ואעפ"י שבנו קודם מ"מ הוא לא יבטל מלימודו ר"ל יעסוק בתורה ויחזיר לימודו בכל מה דאפשר לי' ואל יסמוך על לימוד בנו. עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה א"ר יהודא אמר שמואל כגון זבולון בן דן שהי' תלמיד בימיהם שלמדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות ופריך מיתבי למדו מקרא אין מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה פי' ולא נביאים וכתובים. ומשני כזבולן בן דן ולא כזבלון בן דן כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו. ולא כזבולון בן דן דאלו התם מקרא ומשנה ותלמוד והלכות ואגדות ואלו הכא מקרא לבד ועד היכן נמי דקאמר ה"ק עד היכן חייב ללמוד את בנו תורה בדורותיו אמר רב יהודה לבנו ולבן בנו ופריך ואבי אביו מי מחייב והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעת' לבניך ולבני בניך לומר לך שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מניין ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך א"כ מה ת"ל בניכם בניכם ולא בנותיכם והלכה כר' יהוד' אמר שמואל והלכה כרבא שמלמדו מקרא שהוא תורה ולא כפרש"י שהוא תורה ולא נביאי' וכתובים חדא דא"כ לא ה"ל לפרש זו תורה דסתם לשון מקרא כך הוא ועוד לשון תורה כולל הכל נביאים וכתובים ע"כ נרא' לפרש שרבא בא להוסיף ולחייבו ללמוד תורה דהיינו תורה שבכתב וכן יראה מדברי הטור שכתב וז"ל ומאימת מתחיל ללמוד לבנו משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו תורה צוה לנו משה מורשה קהלות יעקב ופסוק ראשון מפרשה שמע ואח"כ מלמדו מעט מעט מהפסוקים עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה ואז מוליכו אצל מלמד תינוקות הי' מנהג בעיר ללמד לתינוקות בשכר חייב ליתן לו שכר וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד ע"כ וכן נוטין דברי הרמב"ם וכתב עוד הטור בשם הרמ"ה ה"מ היכא דלא אפשר לי' דדחיקא לי' שעתא אבל אם אפשר לי' חייב לאגמוריה משנה ותלמוד ואגדות ע"כ, ויפה כתב דאי אינו מחוייב כלל א"כ איך מסקינן לעיל בעובדא דר' אחא בר יעקב דאמר לברי' תיב את כו'. והתם בע"כ איירי בענין משנה מדקאמר חזיי' דלא מיחדדן שמעתתי' כו'. וא"כ מאחר שאינו מחוייב כלל ללמוד בנו יותר מתורה פשיט' דאיהו קודם שהרי הוא מחוייב כל ימיו ללמוד תורה נביאים כתובים משנה הלכות ואגדות וכמו שכתב הרמב"ם והטור אחריו וז"ל. עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבכם כל ימי חייך וכ"ז שלא יעסוק בתורה הוא שוכח וחייב לשלש לימודו שליש בתורה שליש במשנה שליש בתלמוד פי' תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים משנה זו תורה שבע"פ ופי' התורה שבכתב הוא בכלל זה ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע האיך עיקור המצות והיאך יצא האיסור והמותר וכיוצא בזה שלמד מפי השמועה כו'. אלא בוודאי אף לבנו צריך ללמדו הכל היכא דאפשר ומ"ה אי מחדדי שעתת' דבנו ואי אפשר שיספוק לשניהם ללמוד אלא לאחד אז הוא קודם לפי שגם לבנו חייב ללמוד הכל היכא דאפשר כמו שכתבתי בשם הרמ"ה:

תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה אמר רב יהוד' אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר' יוחנן אמר רחיים בצווארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו פירש רש"י בני בבל היו הולכין וגורסים משניות בארץ ישראל ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטל עליה' נושא אשה דהוה לי' בלא הרהור ואח"כ לומד תורה הא להו בני א"י הלומדים במקומם אם נושא אשה יהיו כל צרכי הבית מוטלים עליו ויבטלוהו וקשה לר"ת דמשמע דקאמר שמואל דנושא אשה תחילה כדי להיות בלא הרהור ומוקי לה למילת' בבני בבל א"כ אכתי איכא הרהור כיון שהולכין חוץ למקומן ועוד קשה אחרי שנשא אשה היאך יצא חוץ למקומו ללמוד והלא הוא צריך לחזור אחר מזונות אשתו ובניו ובפ"ק דגיטין אשכחן דשלח ר' אביתר בני אדם הבאין משם לכאן הם מקיימין בעצמן ויתנו את הילד בזונה ואת הילדה מכרו ביין פי' שצריכין בניו ובנותיו להתמשכן בעבור מזונותיהן. משמע שאינ' עושים יפה שהולכים חוץ למקומם ע"כ נרא' לר"ת איפכא דר' יוחנן דאמר רחיים בצווארו ויעסוק בתורה לבני בבל דיבר שאינו יכול להניח אשתו וילך וילמוד תורה ועוד שהם עניים ושמוא' שאמר נושא אשה תחלה לבני א"י אמר שיכולין ללמוד במקומם וגם הם עשירי' וטוב לו שישא אשה וילמוד תורה בטהרה ומיהו פעמי' שגם בני א"י היו יוצאים חוץ למקומם לבבל ללמוד תורה אלא רובם היו לומדים במקומם. ואין תימה אם שמואל שהי' מבני בבל איירי לבני א"י שהיו לפניו תלמידים מבני א"י שהיה מדבר להם ור' יוחנן אעפ"י שהיה מא"י הי' מדבר לתלמידי שלפניו מבבל כו'. והאריך. והרא"ש הזכיר אלו הפירושי' וכתב סתמא וז"ל הא לן והא להו וכול' מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה ע"כ ואומר אני שה"ה איפכא דכ"ע מודים שאם אפשר לו ללמוד אחר שישא ישא אשה ואח"כ ילמוד. והרמב"ם כתב והטור אחריו וז"ל לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה שאין דעתו פנוי' לו ללמוד ואם אי אפשר לו בלא אשה לפי שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחלה ע"כ והיינו שפסק כסתמא דברייתא ותימא הא שמואל פסק הלכה שישא אשה תחלה ואח"כ ילמוד תורה ואף ר' יוחנן לא פליג אלא היכא דלא אפשר כגון לבני בבל שצריכין לילך ממקומ' וכו' וכמו שפי' בשם התוספו' אבל היכא שיכולין ללמוד במקומות' ישא אשה ואח"כ ילמוד ואף לפרש"י דווקא במקום שצרכי בית מוטלים עליו שאז לא יכול ללמוד אבל הבחורים שלנו שאין צרכי הבית מוטלת עליהם פשיטא שישא אשה וילמוד תורה בטהרה. כתב עוד הרא"ש על שילמוד תורה ואח"כ ישא אשה וקצבה לאותו לימוד לא ידענא לא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו ולא מצינו בזה כן אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ע"כ. ואני אומר שיש שיעור לדבר דיותר מך"ד שנים לא ישהה כלל. כדמסקינן בסוגי' אמר רב הונא בן ך' שנים ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה בעבירה ס"ד אלא בהרהור עבירה א"ר אבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה אימתי ישא אשה כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אשה אמר תיפח עצמותיו א"ל רבא לרב נחמן אידך על צווארי דבריך פי' בעוד ידיך תקיפה על בנך וישמע לקולך השיאו אשה אז מן שיתסר עד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמניסר ועד ך"ד דכתיב חנוך לנער ע"פ דרכו וא"כ שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא יותר מכ"ד שנים:

מסקינן בסוגיא אמ' ריב"ל כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך לי' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וכתב הטור וז"ל שכשם שמצוה עליו ללמוד לבנו כך מצוה עליו ללמוד לעצמו וכשם שמצוה עליו ללמד לבנו כך מצוה לבן בנו שנ' והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו לבד אלא מצוה על חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראי' בנים אלא שמצוה להקדים לבנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו אבל אינו חייב ללמדו לבן חבירו אלא בחנם ומדקאמר שאינו חייב לשכור מלמד לבן חבירו משמע להדי' דלבן בנו חייב להשכיר וכן עיקר דהא מחייב ללמוד עם בן בנו כמו עם בנו כדלעיל בסוגיא כו'. ומה שאמר עם בן חבירו לאו דווקא עם בן אחד של חבירו שיצא אלא כל מה שיכולת בידו ללמוד עם תלמידים צריך ללמוד וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולא בנו ובן בנו לבד אלא מצוה על חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אעפ"י שאין בניו שנאמר ושננתם לבניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאי' ע"כ ומה שכתב הטור שצריך לשכור מלמד לבנו וכן כתב הרמב"ם ולא מצינו להדיא זו אלא שבהג"ה מיימוני כתב בשם מהר"ם טעם לדבר וז"ל כתב מהר"ם ז"ל דכפינן לי' ללמדם או להשכיר להם מלמד דמ"ש האי עשה דולמדתם אותם את בניכם משאר עשה דכפינן לקיים עשה דסוכה ועשה דלולב וכן למ"ד פריעת ב"ח מצוה אמר בפר' הכותב דכופין אותו לפרוע מידי דהוה אשאר מצות עשה וכשם שהאב חייב בבנו למולו ולפדותו דכופין אותו לקיים ה"נ כייפינן לי' ללמדו תורה וכיון דהא מילת' חובה ה"ל כשאר בעל חוב ועבדינן בהא מילתא כמו שכתב רבינו האלפ"ס בפ' הכותב אבל וודאי אי מצינן לשדורי לי' ולאודועי משדרינן ומודעינן לי' כי ההיא דאמר הת' ההוא דיינא דאחתי' לי' למלוה בנכסי דלוה מקמי דלתבעי' ללוה סלקי' רב חנניא ברי' דרבינא כו'. עד נכסיה דבר אינש ערבין בי' וקי"ל לא יתבע מן הערב תחלה ואי לא אפש' לשדורי ולאודועי עבדינן כרב נחמן עכ"ל כל זה כתב מורי רבי ז"ל עכ"ל. תו מסיק א"ר ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מ"ד ושננתם לבנך א"ת ושננתם אלא ושלשתם ר"ל דהיינו ג' פעמים. לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד מי ידע כמה חיי לא צריכא ליומי ופי' רש"י יומי השבת כלומר שני ימים מקרא ושני ימים משנה ושני ימים תלמוד. ולא נהירא א"כ אכתי ה"מ למיפרך מי ידע כמה חיי ונראה לי לפרש בכל יום ויום עצמו ישלש על כן תיקון בסדר רב עמרם גאון כמו שאנו נוהגים בכל יום קודם פסוקי דזמרה לומ' מקרא ומשנה ותלמוד פי' דהיינו וידבר שהוא פ' התמיד היא תורה ומשנת איזהו מקומן היא משנה ובריית' דר' ישמעאל היא תלמוד. ורבינו תם פי' שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין בבל בלולה במקרא במשנה בתלמוד דתלמוד בבל בלול בכולם:

פיסקא לימוד תורה לעצמו הוא כאשר אעתיק לך מדברי הרמב"ם והטור העתיקו וז"ל כל איש מישראל חייב בתלמוד ת' בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין שהי' זקן גדול שתשש כחו אפי' היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהם סומים ואע"פ כן היו עוסקים בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנ' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכ"ז שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח וחייב לשלש את לימודו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבע"פ ושליש יבין וישכיל אחרית מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך הוא יוצא האיסור והיתר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא תלמוד כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכה שלשה שעות ביום ובתורה תשע. אותן התשע קורא בג' מהן תורה שבכתב ובג' מהן בתורה שבע"פ והנקראים פרדס בכלל התלמוד הן בד"א בתחילת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לו ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק בתורה שבע"פ. יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה שלא ישכח דבר מדברי תורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוח שיש בלבו וישוב דעתו:

פיסקא להשיאו אשה מנלן דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמא בנו בידינו אלא בתו מי הוי בידו. ה"ק ניתיב לה מדידי' כי היכי דניתבינהו. ללמד אומנות מנלן אמר חזקיה אמר קרא רא' חיים עם אשה אשר אהבת אם האשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אש' כך חייב ללמדו אומנו' אם תורה כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו בנהר מאי טעמא חיותא היא:

תנו רבנן נאמ' כבד את אביך ונאמר כבד את ה' מהונך השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום נאמר איש אמו ואביו תיראו ונאמר את ה' אלהיך תירא השוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום נאמר מקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש כי יקלל את אלהיו ונשא חטאו השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום אבל בהכאה ודאי אי אפשר שאין הכאה כלפי מעלה וכן בדין ששלשתן שותפין בו. ת"ר ג' שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו בזמן שאדם מכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניה' וכבדוני. ירושלמי והתוספ' הביאו דורש מהונך כמו מחוננך משמע שהקפיד הקב"ה על כיבוד ואם יותר מכבודו שבכבודו הוא אומר כבד את השם מהונך דהיינו מחוננך דמשמע ממה שחוננך שאם יתן לך בית תקבע מזוזה ואם יתן לך טלית תקבע בו ציצית ואם יתן לך ממון עשה מהם צדקה כלומר אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך דמשמע בין שיש לו ממון בין שאין לו ממון והיכא דלית ליה חייב לחזור על הפתחים לזון את אביו ואמו ע"כ וכל זו שאין לו לאב מידי אבל יש לו לאב פסקינן לקמ' דהלכת' משל אב ומה שהקפיד הקב"ה על כבוד הבריו' יותר משלו מצינו נמי במקרא שהקב"ה אמר לאברהם ואברכה מברכיך ומקללך אאור ואצל כבודו אמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו ולא אמר לבוזי אבזה ע"כ האי דמסיק אריב"ל אסור לאדם שיהלך ד' אמו' בקומה זקופה שנאמר מלא כל הארץ כבודו רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ד' אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי כל זאת ביארתי יפה בפ' כל כתבי סי' י"ט. כתב הרי"ף והרא"ש אחריו גרסינן בכתובות פרק הנושא תנא כבד את אביך זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך וי"ו יתירה לרבות אחיך הגדול והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא ע"כ. ועיקר דבר זו אבאר לקמן סי' ס"ח.

שאל בן אלמנה א' את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומר השקיני מים איזה מהן קודם א"ל הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך בא לפני רבי יהושע א"ל ג"כ כך אמר לו ר' נתגרשה מהו א"ל מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה את הטל להם מים בספל וקעקע להם כתרנגולים פי' מבין ריסי עיניך שערות שבשורה כיסוי העין אתה ניכר שיתום את ונשרו ריסי עיניך מבכי כדאמרינן במועד קטן והיה ר"ג שומע קולה ובוכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו. שבן אלמנה את פי' ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שווים עליך הטל להם מים בספל וקעקע פי' וקרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולי' ולפי שלא היה צריך לעשות והוא שאלו כמו שעליו לעשות אמר לי אבא כו' א"ל אימא כו' השיבו ליה בלשון שחוק ע"כ. וכתב הקאר"ו וז"ל והרי"ף השמיט האי סיפא דברייתא וגם הרמב"ם לא הזכי' דין זה והטעם משום דמדינ' דרישא משמע דיהיב טעמא מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו משמע הא לאו הכי כבוד שניהם שיוים ולאיזה מהם שירצה יקדים כנ"ל אבל רבינו ירוחם כתב אם נתגרשה מאביו שניהם שווים. ונותן מים בספל ואומר להם בואו לשתות ולא יקדים א' לחבירו עכ"ל ואין נראה כן מדברי רש"י אלא כמו שכתבתי עכ"ל. ואני לא אדע איך משמע מדברי רש"י שהוא כנגדו אי משום שמפרש שבלשון שחוק השיבו דמשמע הוא מן הדין אינו כך אלא יקדים לאיזה מהן שירצה לא נהירא פירש רש"י שבשחוק השיב אלא מה שאמר וקעקע להם וכן הטל מים בספל אבל עיקור הדין השיבו כראוי שצריך ליתן לשניהם כאחת ולא שיקדים לאחד ומה שפרש"י כבוד שניהם שווים אין פירושו שיכול להקדים דאדרבא משמע שניהן שווים ואסור לו להקדים לאחד ודברי ר' ירוחם נמי משמע כדברי הטור שכתב ואם נתגרשה אמו שאינה חייבת בכבודו אז שניהם שוים לכבדם זה כזה ע"כ וזה אי אפשר אם יקדים לא' ומה שאמרנו שכיבוד אב קודם לאם דווקא לעניין כבוד אבל לפדות מן התפיסה ואין ספק בידו לפדות שניהם האם קודמת עיין בפרק נערה סימן ל"ז:

פיסקא כתב הטור מדברי הרמב"ם אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאומר לו לעבור על מצות לא תעשה בין שאומר לו לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם לא ישמע ע"כ. וכתב הקאר"ו וז"ל ונראה שהטעם משום דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הם בכלל דברי תורה א"נ דמשום כולכם חייבים בכבודי ילפינן לה ומצוות דרבנן ודאי הם כבודו של מקום אין לו לעבור עליה' בשביל כבוד אביו ע"כ ואינו צריך טעם לדבר מאחר שאמרינן להדיא בעירובין להזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה שבדברי תורה יש בו חיוב מיתה ולא תעשה ובדברי סופרים בכולם חיוב מיתה בידי שמים א"כ אין לך כבוד מקום גדול מזו. כתב הרא"ש בתשובה האב שצו' לבנו שלא ידבר עם פלוני שלא ימחול לו על מה שעש' לו עד זמן קצוב והבן היה רוצה להתפייס עמו אלא שחשש לצוואת אביו אין לו לחוש לצוואתו שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שיראוהו עובר עבירה והאב שציווה לו לשנואו לאו כל כמיניה להעבירו על דברי תורה ע"כ מצאתי כתוב שאם האב מוחה בבנו שלא יאמר קדיש על אמו כי מקפיד עליו מאחר שהוא חי כבודו קודם. ולי נראה דאין לשמוע לו מאחר שנהגו מאבותינו הקדושים לומר קדיש יתום מעובדא דר' עקיבא שמורה ממנו שהוא זכות ונייח נפש לשוכני עפר לומר קדיש הוי כאלו אומר לו שלא יעשה דבר שהוא מדברי סופרים ובפרט מאחר שמצינו שתקנו לומר שמחוייב לומר תוך שנה ראשונה הריני כפרת משכבו כ"ש לומר קדיש ועוד אביו שמוחה בדבר עוב' על ואהבת לריעך כמוך ואסו' לו לשמוע בעניין זה. אכן מה שנהגו אבלים ללבוש שחורים לכבוד המת שאין זה כלל מן החיוב פשיטא שיכול למחות בו:

עד היכן כיבוד אביו ואמו אמר להם צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו פעם א' בקשו חכמים פרקמטיא בששים רבוא שכר והי' מפתח מונח מראשיותיו של אביו ולא ציערו אמר רב יהודא אמ' שמואל שאלו את ר' אליעזר עד היכן כבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה גוי א' באשקלון ודמא בן נתינה שמו בקשו חכמי' ממנו אבנים לאפוד בששים רבוא שכר ורב כהנא מתני בשמנים ריבוא והי' מפתח מונח מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה אחרת נתן לו הקב"ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמים אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו מעות שהפסדתי בשביל כבוד אבי ואמר ר' חנינא ומה שאינו מצווה כך מצווה ועושה עאכ"ו דאמר ר' חנינא גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמר רב יוסף מריש ה"א מאן דאמר לי הלכה כר' יודא דאמר סומא פטור מן המצות עבדינן יומא טבא לרבנן דהא לא מפקדנא ועבידנא והשתא דשמעת להא דאמר ר' חנינא גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה אדרבה מאן דאמר לי אין הלכה כר' יודא עבידנ' יומא טבא לרבנן. פסק ר"ת דנשים יכולין לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמ' דאע"ג דפטירי ואפי' מדרבנן לא מחייבי כדמוכח בברכות פרק מי שמתו גבי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ואין כאן משום לא תשא את שם לפי שהיא ברכה שאינ' צריכה דהך דרשא אסמכת' בעלמא דהא אמרי' בפ' מי שמתו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחזיר ויקרא ולא אסרינן מספק משום בל תשא הלכך כיון שמתכוונת לברכה אין כאן משום בל תשא דאי לאו הכי במה היה שמח רב יוסף והלא היה כמה ברכות ציצית ותפילין וכל ברכת מצות עשה שהזמן גרמא ואמרינן בפר' המניח האי מאי דבעי למיהוי חסידי ליקיים מילי דברכות ועוד הביא ראיי' מדאמרינן פרק בתרא דערובין דמיכל בת שאול הית' מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים לר' יוסי דאמר נשי' סומכת רשות אבל רב יהוד' פליג עליה התם ואמר מיחו ומיסתבר למימר דמה שמיחו מפני שהיתה מברכ' ש"מ דלר' יוסי שרי לברוכי פי' והלכה כר"י והאריך בראיות כו' ואעפ"י שהרא"ש עומד בתימא שכת' וז"ל ותימא הוא היאך תאמר וצונו במילתא דלא מיחייב' לא מדאוריית' ולא מדרבנן גם נראה דמסומא אין כ"כ ראיי' דסומא אע"ג דפטור מדאוריית' מחייב מדרבנן כדמוכ' ההיא דפסחים דמשני קסברי רב ששת ורב יוסף מצות בזמן הזה דרבנן ולכך היו יכולין להוציא אחרים ש"מ דאינהו מחייבי מדרבנן ומה שחייבו סומא מדרבנן ואשה פטורה לגמרי היינו טעמא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כגוי שאינו נוהג בתור' ישראל אי פטרית לי' מכל המצות אבל אשה מחייבי במצות עשה שלא הזמן גרמא ומצות לא תעשה ע"כ:

מ"מ נראה שלא בא לחלוק על דברי ר"ת שהרי בפרק בתרא דר"ה הביא דברי ר"ת וראייתו בלי מחלוקת ועוד ראייה של מיכל בת שאול אין להשיב ואע"ג דשאר ראיו' דחויות ובפרט שהרא"ש גופא פסק לשם דהלכתא כר' יוסי ותמיהתו איך תאמר וצונו אין זו קושיא שהרי אינו אומרת וציוני אלא וציונו שכוללת עצמה עם אנשים וכ"כ הר"ן אחר שהביא ראיות ר"ת כתב דאע"ג דאיכא לדחויה נקטינן דהא נוטלת עליהן שכר מדאמר ר' יוסי בר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דמדקאמר גדול אלמא מי שאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר הלכך בכלל מצות הן ומברכת ולא נאמר הואיל ואינו נצטווה היאך יאמר וצונו דכיון שהנשים נצטוו ואף הן נוטלת שכר שפיר יאמרו וציונו עכ"ל והמגיד משנה נמי כתב וז"ל כתב הרשב"א שעלו הראשונים שאעפ"י דנשי' פטורות לתקוע מ"מ יכול' לברך וכן נהגו ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ע"כ ומ"מ שמעינן דכל האחרונים פסקו כר"ת וכן המנהג. אכן האידנא ראוי למחות בנשים להניח תפילין אפי' בלא ברכה כאשר כתב הכלבו בשם הר"ם שאם רצו הנשים להניח תפילין אין שומעי' להן מפני שאינן יודעת לשמור עצמן בנקיות וכתב הקאר"ו וז"ל ובספר אורחת חיים הקשה עליו מדאמ' בר"פ המוציא תפילין דמיכל בת שאול הית' מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמי' ולא נהירא שטעם התם כמו שכתבו התוספו' ראיתי בפסיקתא שמיחו בה חכמים ופירשו הם דטעמ' משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות לזהר. והרמ"ה רצה ליחוש לדברי פסיקת' ע"כ ואני אומר שאין צריכין לכל זאת הא דלא מיחו במיכל לפי שהית' צדקת גמורה והית' אשת מלך גם לא הי' לה ולד והית' יכולה לשמור עצמת בנקיות מה שאין כן בשאר נשים. ומה שכתבו התוספות והרא"ש מה שחייבו סומא במצות דרבנן כדי שלא יהי' לגוי אין הכוונה שיהי' הלכה כר' יודא דסומ' פטור מן התורה במצות מדרבנן הלא כתבנו בפרק החובל סי' כ' דאין הלכה כר' יהודא אלא לפי מה שבקש ר' יוסף שיהי' הלכה כר"י וא"כ איך יעשה עם כל הברכות אלא מדרבנן כו'. נחזור לסוגיא כי אתא רב דימי אמר פעם א' היה לבוש סריקין של זהב וישב בין גדולי רומי ובאת' אמו וקרעתו ממנו וטפח' לו על ראשו ולא הכלימה וכתבו התוספו' יש במדרש שהית' מטורפת מדעתה וכן נראה לי עיקר דהא מייתי כל הני עובדא ללמוד ממנו עד היכן מגיע כיבוד אב ואם ובדינינו יכול למחות בה שלא תעשה לו נזק אף בממונו וכ"ש בגופו אם לא שכבר נעשה המעשה. אבל מ"מ יכול לתובעה בדין ואף יכול להשבי' אותה אם תהא חייבת לו שבוע' אלא שאין משביעין אות' באלה כאשר פסק הרמב"ם והטור בשמו אלא מטורפ' הית' ומ"ה לא הי' יכול למחות בה ומ"ה לא גער בה וכתב הא דאמרי' לקמן ר' טרפון הוה לי' ההיא אימ' דכל אימ' דהות בעית למיסק לפוריא גחין וסליק לה וכל אימת דהות נחית נחתא עילוי' וקא משתבח בי מדרשא אמר לי' עדיין לא הגעת לחצי כבוד כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמת ע"כ. וגם זו לפי מה שפירש בארנקי שלה. וז"ל הטור ועד היכן הוא כיבוד אפי' נטל כיס מלא מעות ומשליכהו לים בפניו אל יכלימהו. וכתב הרמב"ם אפי' זרק הכיס של הבן לים ור"י פירש למאי דפסקינן שאין צריך לכבדו משלו ודאי אם זרק כיס של הבן יכול למונעו אלא מיירי בכיסו של אביו אינו יכול להכלימו כדי למנעו אעפ"י שעתיד ליורשו כתב הרמ"ה הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דווקא מקמי דשדיי' לים דאפשר דממנע ולא שדי לי' אבל בתר דשדיי' אסור לאכלומי דמה דהוי הוה והשתא כי שתיק כיבוד שאין בו חסרון כיס הוא ומחייב בגווי' ודוקא לאכלומי אבל למתבעי' לדינא שרי ע"כ. עוד כתב הטור וז"ל ועד היכן הוא מורא אב ואם אפילו היה לובש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכהו על ראשו וירקו לפניו לא יכלימום אותם אלא ישתוק וירא ממלך מלכי המלכים הקב"ה שציוהו בכך שאלו בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מכוער יותר מזה לא היה לו לפרכו' בדבר ק"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה ובוודאי איירי בענין שלא היה יכול למחות בו ומאחר שכבר נעשה המעשה לא יכלימנו ולא יגעור בו ומ"מ נראה שמידת חסידות שאינו מוחה בו ועושה נחת רוח להפק רצונו ומ"מ שעושה בענין תוכחה לבנו אפי' שגג בזו מ"מ דעתו הי' לתוכחה או להטיל עליו אימ' הא לאו הכי רשע שהרי עובר על בל תשחית וכ"כ התו' בענין זריקת ארנקי ואף שהתוספו' הפרי' על המדה וכתבו אפי' היכי דשוגג הוא ומשליכו בחמתו מ"מ בהשלכת ארנקי אין מכלימו ע"כ מ"מ אומר אני שלא כתבו התוספו' שבזה יצא מידי רשעתו היכא שעושה בחמתו אם לא ששגג בדבר וסבר שמותר לשכך חמתו וכדמשמע הלשון של תוספו' היכא ששגג אבל אם הוא חבר שיודע בוודאי שאסור לעשות כן וכמו שאמרו בפ' החובל שדרכו של יצה"ר לפתות האדם וללכדו ברשתו בכך שיאמר לו בחמתו קרע כזאת ושיבר כלים ואח"כ אומר לו לחבול בגופו עד שיאמר לו לך ועבוד ע"ז כו'. נחזור למה שכתבתי דההיא עובדא דהתם איירי במטורפת א"כ איך יתנהג עמהם אם ח"ו נטרפת דעת'. וכתב הרמב"ם וז"ל מי שנתרפא דעתו של אביו או של אמו הוי משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם מן השמים ואם א"א לו לבנו לעמוד מפני שנשתנו ביותר יניחם לו וילך ויצוה לאחרי' לנהוג כראוי וכת' הקאר"ו וז"ל דברי הרמב"ם וכת' הטו' וז"ל. וכתב הראב"ד אין זו הוראה אם הוא יניחם וילך לו אז למי יצוה לשומרם ע"כ ומשמע שהוא נוטה לדברי הראב"ד וכתב הקאר"ו וז"ל דברי הרמב"ם נכונים וברורים הן מדגרסינן בפ"ק דקידושין רב אסי הוה לי' אימא זקינה א"ל בעינא תכשיטין עבד לה. בעינא גברא נעיין לך בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל לארעא דישראל וכן דעת הר"ן דהאי עובד' מוכרח כדברי הרמב"ם ז"ל ותמה על הראב"ד למה השיגו ע"כ וכ"כ הר"ן על השגת הראב"ד למה דהא עובד' דרב אסי הכי משמע אולי הוא סובר דוקא למיסק לארץ ישראל ואינו מחוור ע"כ ואני אומר שיפה השיגו אם יניחם וילך למי יצוה לשומרם כמו שכתב ואינו דומה לעובדא דאימא דרב אסי דשם לא הית' מטורפת בענין שצריכה לשמירה אלא שאלה שלא כהוגן מרוע הלב ע"כ חלף והלך לו למקום שלא תראה אותו:

מסקינן בסוגיא א"ל ר' יעקב בר אבוה לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלה לי כסא ואמא מזגא לי היכי איעביד א"ל מאמך קבל ומאביך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתי' פי' מתוך שהיה הוא ביותר אהוב לאביו ולאמו היו עושין לו געגוען הללו ואמר שלא יקבל מאביו וכתב הר"ן ומיהו אם היה אביו מקפיד בדבר הרבה יקבל מדגרסינן בירושלמי פ"ק דפיאה אמו של ר' ישמעאל באתה וקבלה עליו לרבותי' אמרה להם גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי בכבוד באותו שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו אמרו אפשר לר' ישמעאל שאינו נוהג בכבוד אבותיו אמרי לה מה הוא עביד לך אמרה לן כד נפקא מבית ועדא אנא בעינא למסחי רגליו ואשת' מהן ולא שביק לי אמרין הואיל והיא רוצה רצונה כבודה ומכאן אתה למד כן אף לאביו ע"כ. ומסיק תניא אבדימי בריה דר' אבוה יש מאכיל את אביו פסיוני וטורדו מן העולם יש מטחינו ברחיים ומביאו לחיי עה"ב והא דקאמר וטורדו מן העולם פי' שנענש עליו שמראה לו צר עין באכילתו ויש מטחינ' ברחיים שהוא מלאכה קשה ומביאו לחיי עה"ב שמכבדו בדברים טובים וניחומים ובת"י גרסינן מעשה בשניהם. מעשה באחד שהי' מאכיל את אביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כל אלה אמר ליה סבא מאי איכפת לך טחין ואכול פי' לעוס ואכול כעין כלבים דמדשין ואוכלי' א"כ הראהו שקשה עליו ושוב מעשה באחד שהיה טוחן ברחיים ואב זקן הי' לו ואתא ציוו לטחוני פי' מצות המלך בשביל אביו לעבודת המלך א"ל בנו טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לו קצבה אם לביזות טב לי ואם מטת מלקי טב לי ע"כ תו מסיק ועוד שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיזרוק ארנקי לפניו לים ואינו מכלימו. ר' טרפון הוי לי' ההיא אימא זקינה כל אימת דהוי' בעי' למיסק לפוריא גחין וסלקא עלי' אתא וקא משתבח בבי מדרשא אמר' לי' עדיין לא הגעת' לחצי כיבוד כלום זרקה ארנקי לים ולא הכלמתה והך זריקה ארנקי כבר פי' בסי' שלפני זה. תנו רבנן מכבדו בחייו ומכבדו במותו בחייו כיצד השמר בדבר אביו למקום פירש אם מכיר באנשי מקום שמכבדין אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפי' יודע שיכבדוהו באביו אלא יתלה הכבוד באביו אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו כדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי לא יאמר שלחוני בשביל עצמי מהרוני בשביל עצמי פטרוני בשביל עצמי אלא כולהו בשביל אבא. במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מורי הריני כפרת משכבו וה"מ תוך שנים עשר חודש מכאן ואילך אומר זכרונו לברכה לחיי עולם הבא תו תניא חכם משנה שם אביו ושם רבו תורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו ופריך וכי תירגמון לאו בר חיובא אלא אמר רבא שם אביו של חכם ושם רבו של חכם כי הא דמר בר רב אשי כי הוה דריש יתיב בפרקיה איהו אמר אבי מורי ואמוריה פי' מתורגמיה אמר הכי אמר רב אשי וכתב הרמב"ם וז"ל לא יקראנו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבי מורי. היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם ויראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו. אבל השמות שקורין בו כל העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ואין בכך כלום ע"כ וכתב עליו הטור וז"ל ותימא על מה שכתב שאפילו אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותן בשמם ע"כ ואמת שחומרא יתירה היא ואין לו הכרע כלל מן התלמוד וגבי תלמיד לרבו נמי כתב כן ותימא דמשמע דווקא לאחרים יכול לקרות בשם רבו אבל רבו בכל עניין אסור להזכיר בשמו אפי' בשם שאינו פלאי והא קרא כתיב אדוני משה כלאם ועוד באותו העת אפשר זה שם של משה שם פלאי שלא היה מצוי כי הוא היה נקרא משה על שם היאור כי מן המים משיתהו והי' צ"ל היכא דמשנה קצת לכבוד שרי להזכיר בשמו כי הוא היה אומר אדני משה כלאם ואפשר שהעולם היה קוראין אותו משה בן עמרם לחוד או משה רבינו והוא הי' אומר אדוני משה כלומר שהוא משרתו ותלמידו וא"ל למה לא א"ל אדוני לחוד אפשר לומר שהיו אצלו אהרן ואלעזר וכמה חשובים וא"כ מרוב ענוותו של משה לא ירגיש שאומר לו כי אם אחרים שקראן אדוני וכן נראה עיקר שהרא"ש הזכיר את רבו מהר"ם בשמו רבינו מאיר אלא מאחר שהיו לו אפשר שארי חכמים שהיו רבותיו א"כ הוצרך להזכירו ובמה שאמר רבינו מאיר הוה כאלו משנה שמו לכבוד ודוגמא זו מצינו להדיא בפ"ק גבי אמר רחבא אמר ר' יהוד' הר הבית סטיו כפול היה וכתבו התוספו' דמ"ה אמר ר' יהוד' ולא אמר רב יהודא וכמו שהוא מוזכר בכל התלמוד משום שהיה רבו מובהק קרי לי' רבי ע"כ וממילא שההרגל לקרות לכל חכם ר' ישנה אותו ויקראו אותו רבינו פלוני או ר' פלוני רבי ומורי ובאביו בכל ענין אסור להזכיר שמו לעולם אלא אבי מורי כדלעיל והטעם שאין לו אלא אב אחד ואין כאן מקום לטעות וי"מ על הטור שכתב וא"א הרא"ש למה הזכירו בשמו ולא כתב אבי מורי ורוצים לחלק. בין הזכרה בפיו לכתיבה בעלמה ואני אומר שאין ראיי' לדבריהם שהוא הזכירו בלשון צח במלת כבוד ושבח וא"א הרא"ש ר"ל ראש לכל ישראל ולא שכתב או שאומר וא"א ר' אשרי ז"ל. תניא הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמר אבא עברת על דברי תורה אלא אומר לו מקרא כתיב בתור' כך הוא ופרש"י מתוך שמזכירו יבין בעצמו ולא יתבייש וכן פי' הטור. אבל הרמב"ם כת' וז"ל יאמר לו אבא כתוב בתור' כך וכך כאלו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו ע"כ ולישני דגמרא דילן אבא מקרא כתיב בתורה דמשמע מלשון שאלה תו מסיק מתני ליה רב יחזקא' למריה בריה הנשרפין בנסקלין ר"ש אומר ידונו בסקילה שהשריפה חמורה א"ל רב יהודא ברי' אבא לא תתני' הכי וכו'. ומסיק א"ל שמואל לרב יהודא שיננא לא תימא לאביך הכי דתניא הרי שהי' אביו עובר על דברי תורה אל יאמר לו אבא עברת על דברי תורה כו'. תנו רבנן איזהו מורא ואיז' כיבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא והא דאין עומד במקומו פרש"י מקום המיוחד לו לעמוד בסוד זקנים עם חביריו בעצה. והרמ"ה כתב דה"ה במקום המיוחד לו בביתו להיסב וכת' הקאר"ו על דברי הטור שהביא וז"ל ומדברי רבינו נראה שהוא סובר דרש"י פליג אהרמ"ה ושרי במקום המיוחד להסב בביתו ולי נראה דלרש"י נמי אסור ולא איצטרכא לי' לרש"י לאשמועינן דהיינו לא ישב במקומו דקתני בברייתא אלא דלא עומד במקו' הוא דאתא לפרושי דהא ודאי לא ומסתר לי' לעמוד מעומד במקום שאביו רגיל לישב בביתו דלית בי' זילותא כלל אבל במקום שדרך לאביו לעמוד שם בסוד זקנים אם עומד שם אפי' מעומד הוי זילות' שנרא' מחשב עצמו מכלל אנשי העצה ונמצא שהוא משוה עצמו לאביו א"נ דלא יעמוד נמי לא ישב הוא ומשום דקשה היינו לא ישב הוצרך לפרש דלא יעמוד במקומו היינו במקום המיוחד לישב שם בסוד זקנים ולא ישב במקומו ממילא משמא שהוא מקומו המיוחד לו לישב בביתו ולא זו אף זו קתני ע"כ. אכן הנרא' בעיני לפרש דברי הבריית' דלא ישב במקומו בכל מקום המיוחד לו בין בהסיב' בין בוועד חכמים ולא יעמוד במקומו בענין התפלה שלא יעמוד במקום שהוא רגיל לעמוד שם שם ולקבוע תפילתו וכן כתב ר' ירוחם בשם הרמ"ה דמקום המיוחד לאביו להתפלל שם הוי בכלל לא עומד במקומו והא דקאמר לא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ופרש"י אם הי' חולק בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני והרמ"ה כתב זה אין צריך דהיינו סותר את דבריו אלא אפי' נראין לו דברי אביו אין לו לומר נראין דברי אבא שנראה כמכריע דברי אביו אם יש לו תשובה להשיב על החולקין ישיב ע"כ ויפה כתב ולשון ואין מכריע את דבריו אאביו קאמר בפ' ולא אפלוני שחולק עליו קאי:

איבעיא להו הא דמאכילו ומשקיהו לאב משל מי הוא אם משלו או משל אב ר' יודא אומר משל בן ר' נתן בר אושעיא אמר משל אב מורו לי' רבנן לר' ירמיה כמ"ד משל אב וכתב הרא"ש מדברי התוספו' וז"ל וכן הלכתא וכן פסק בשאלת דרב אחאי בפרשת וישמע והיכא דרוויחי לבן ולאב לית ליה כייפינן לי' לבן ושקלינן מיני' בתורת צדקה ויהיבנן לאבוה כי הא דרב פפא אכפייה לר' נתן בר אמי ואפיק מיני' ד' מאות זוז לצדקה וכן שדר' במתיבתא וכן הביא רבי' חננאל ז"ל ראיי' מן הירושלמי מעובד' דר' יונתן שכפה את הבן לזון את האב הלוואי ברירה לן כל שמעתתין כהדין שכופין את הבן לזון את האב אין כל כך ראיי' משם דהתם בכותב כל נכסיו לבניו איירי ואהכי מייתי לי' בפרק נערה שנתפתתה ועוד הביא ראייה מההוא דתניא דתני ר' שמעון בן יוחאי מצינו שהקפיד הקב"ה על כיבוד אביו ואמו יותר מכבודו בכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך אם יש לך ממון חייב ואם לאו פטור בכיבוד אב ואם נאמ' כבד את אביך ואת אמך בין שיש לו ממון בין שאין לו ממון אפי' הוא מחזיר על הפתחים והא דקאמר אמרי' אפי' הוא מחזיר על הפתחים לא שיכבדוהו משלו ויחזיר הוא על הפתחים דהא קי"ל משל אב אלא בגופו מכבדו ויבטל ממלאכתו ומתוך כך צריך לחזור על הפתחים ע"כ. וסוגיא דשמעת' לפי מה דפסקינן משל אב נמצא הא דקתני האב ובנו הרב ותלמידו פודין זה לזה מעשר שני ומאכילין זה לזה מעשר עני איירי כפשוטו ולא צריכא לאוקמי בהעדפה והארכתי בזה בפ"ק דב"ב סי' ס"ז:

תניא ר' אליעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות מניח אני הכבוד אבא ועושה את המצוה שאני ואבא חייבין במצוה איסי בן יהודא אומר אם אפשר המצוה לעשות ע"י אחרים תעשה ע"י אחרים אמר רב אדא בר מתנא הלכה כאיסי בן יהוד' וכתב הר"ן ה"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל המצוה אעפ"י שאפשר לעשות' ע"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שאי אפשר לו לעשות' ע"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגי בין מצוה למצוה והכי משמע מדברי רש"י שכת' ויש מצוה אחרת לפניו ע"כ עוד דקדק ר' ירוחם בשם הרא"ש מדברי רש"י קבורת המת או לויה דהיינו מצוה עוברת עסקינן דאם אינ' עוברת אעפ"י שאי אפשר לה לעשות' ע"י אחרים יעסוק בכבוד אביו ואח"כ יעשנה. תו מסיק אמר רבא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרת' גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שעשה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש עליהם אמר רב יצחק בר שילא אמר רב חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול וסוגיין כרב יוסף אלא מיהו אע"ג דכבודו מחול הדור בעי למעבד לי' כי הא דרבא הוי משקי בי' הלולא דברי' ודלי' ליה כסא לרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע וקנו מקניי' לרב מרי ורב פנחס ברי' דרב חסדא ולא קמו מקמי' אקפיד ואמר הני רבנן רבנן והני רבנן לאו רבנן. והא דקאמר הדור בעי למיעבד פי' כאלו רוצה לעמוד לפניו תו מסיק נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתה' אימתו עליך:

פסקא כתב הרמב"ם ממזר חייב בכיבוד אביו ואמו ומוראו אעפ"י שהוא פטור על מכתן וקללתן עד שיעשה תשובה אפי' היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו וכת' עליו הטור וז"ל ונ"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להן אביהן פרה של גזולה חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פירש ואין חייבין בכבודו ומשני כשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינן חייבין בכבודו ע"כ והנה מה שכתב הטור פרה של גזולה לפום ריהטא כתב כן כי איירי התם בנטל אביו ריבית כדאית' בפרק איזהו נשך וא"כ אין לו מקום כאן לסתור דברי הרמב"ם דהתם מדינ' [לא] אמר חייבי' בי' להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר רחמנא אלא משום דכבוד אביהם חייבין להחזיר ודווקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהוי לה ההיא פרה כאלו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והיא דבר המסויים הלכך אע"ג דעדיין לא הוציאו מרשותו חייבי' להחזיר מפני כבוד אביה' אבל כי לא עבד תשובה בניו ירשוהו והתורה לא חייבתם להחזיר דלדידי' אזהר לבריה [לא[ אזהר הלכך הוה לגמרי ממונא דידם ואינ' חייבי' לכבד את האב בממונם דהא אפסקא הלכת' כמ"ד משל אב אבל בשאר כבוד דלית בי' חסרון כיס אפ"ה נראה דחייבים אעפ"י שהוא רשע כדמשמע מההיא דפרק הנחנקין פי' מדתנן חייב בכבוד אביו ומוראו וכו'. בפר' ו' מהלכות ממרים וטעמו מדתנן בפרק ב' דיבמות מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום וחייב על מכתו וקללתו חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ובגמ' פריך מ"מ לאתויי מאי לאתויי ממזר ומקשה בגמ' אמאי חייב על מכתו ועל קללתו קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואוקמוה בשעשה תשוב' וכתב הרי"ף על זה ה"מ לעניין חיובא אבל לעניין איסורא אפי' לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו דגרסינן בפ' הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח לא להכות אביו ולא לקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו וכ"כ הרא"ש ולאפוקי מתוספו' שכתבו דההוא דהנחנקין בשעשה הוא תשובה כך כתב הקאר"ו ויפה כתב אלא שמ"מ אין ראיי' ג"כ מהא דאסור להכותו או לקללו מ"מ משמעות שצריך לכבדו או לירא מלפניו גם לא מסתבר לכבד הרשע ולירא מלפניו אם הוא רשע אפי' הוא אביו אלא שלא ינהוג בו מנהג בזיון עוד כתב הרמב"ם אעפ"י שאדם חייב לירא מפני אביו ואמו מאוד ולכבדן אסור לאדם להכביד עולו על בניו לדקדק בכבודו עמם שלא יביאן לידי מכשול אלא ימחול ויתעלם עיניו מהם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול והמכה לבנו הגדול מנדין אותו שהרי עבר על ולפני עור לא תתן מכשול כדאית' בפ' אלו מגלחין. וכתב הקאר"ו שמצא בקונטרסי"ן שלא אקרי גדול להאי עניינא אלא עד כ"ב שנין או כ"ד שנין כדאמרינן לעיל אידך על צווארי דבריך משיתסר ועד כ"ב שנין וא"ד עד כ"ד ואומר אני שאין לנדותו במכה בנו הגדול עד שיעבור כ"ד שנין אבל מ"מ אסור להכותו לכשיגיע לכ"ב שנים וכל זה בלא נשא אבל נשא נקרא גדול בעיני הבריות וכפי לשון בני אדם ולא דווקא המכה בנו גדול אלא כל הגורם מכשול לחבירו חייב נידוי ומנדין אותו כמו שכתב הרמב"ם בהלכו' נדוי עוד כתב הרמב"ם והטור הביאו חייב אדם לכבד אשת אביו אעפ"י שאינו אמו כ"ז שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת אבל לאחר מות' אינו חייב בכבודם ומ"מ מצוה לכבדם אפי' לאחר מות' וחייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו וחייב לכבד חמיו דכתיב אבי ראה גם ראה ע"כ. והנה מ"ש מצוה לכבדם כו' היינו מדאמרינן בפרק הנושא שרבינו הקדוש צוה את בניו שיזהרו בכבוד אשתו לאחר מותו אע"פ שלא הית' אמם ומה שכתב בענין כיבוד אחיו והגדול כתב הרא"ש בתשובה דל"ש אחיו הגדול מן האב או מן האם כתב עוד על אח גדול שביזה וחירף לאחיו שהוא ת"ח וקטן ממנו בשנים ונידה הקטן בשנים לגדול. ויפה עשה שנידהו דכיון דאינו נושא פני' לתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו ע"כ ויש להקשות מאחר שילפינן מריבוי את אביך ואת אמך א"כ נימא כי התם מה התם אפי' הוא רשע מ"מ אסור לקללו ולחרפו ונידוי הוא ארור וא"כ איך יכול להחרימו ונרא' דלא קשה מידי דהנך ריבויי אצל כיבוד כתיב ואצל אביו גופו אם אינו עושה מעשה עמך אינך צריך לכבדו כדפרישי':

תנו רבנן מפני שיבה תקום יכול אפי' מפני זקן אשמאי פי' בור כמו והאדמה לא תשם דמתרגמינן וארעא לא תבור וכמו פתחי שמאי דפרק התכלת כך פי' תוספת בשם ר"ת ולאפוקי פרש"י שפירש לשם רשע ועם הארץ דבהא לא מחייב איסי בן יהודא לכבדו דמותר להכותו ולקללו דאינו עושה מעשה עמך ומסיק ת"ל זקן ואין זקן אלא חכם שנא' אספה לך שבעים איש מזקני ישראל ר' יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנ' חכמה שנא' ה' קנני ראשית דרכו יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק ת"ל תקום והדרת לא אמרתי אלא קימה שיש בה הידור ואיזה היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ארבע אמות יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס יכול יעמוד מפניו בבית הכסא ובית המרחץ תקום והדרת לא אמרתי קימ' אלא במקום שיש הידור יכול יעלים עיניו שלא יראנו ת"ל תקום ויראת כל דבר המסור ללב אמרינן בו ויראת ר"ש בן אליעזר אומר מניין זקן שלא יטריח ת"ל זקן ויראת איסי בן יהוד' אומר מפני שיבה תקום ואפי' כל שיבה במשמע ר' יוסי הגלילי היינו ת"ק איכא בנייהו יניק וחכים ת"ק סבר יניק וחכים לא ר' יוסי הגלילי אומר אפי' יניק וחכי' כתב הרא"ש וא"ת למאי איצטרכ' בין לרבנן בין לר' יוסי הגלילי שמעינן משיבה דצריך להקים מפני שיבה זקן שאינו אשמאי אע"פ שאינו מופלג בחכמה אלא רבנן דרשי הזקן מזקני העיר למעוטי יניק וחכים ואפי' הוא מופלג בחכמה ור' יוסי הגלילי דרש זקן זה קנה חכמה ואפי' הוא יניק וחכי' אם הוא מופלג בחכמה ע"כ, אף לפי זה אין אנו יודעין בהכרח אם יניק וחכים בעינן מופלג בחכמה נהי דת"ק מטעם יניק וחכי' אפשר קאיירי אפי' מופלג אבל מ"מ לר' יוסי הגלילי דמרבה יניק וחכים איירי אפי' בלא מופלג או דווק' במופלג איירי ונרא' לכאור' דלישנא דיניק וחכי' משמע חכם בעלמא אפי' בלא מופלג אכן מדברי התוספו' שהקשו לר' יוסי הגלילי דדריש יניק וחכים שיבה למה לי וכי הוא גרוע בעבור שהוא נמי שיבה בהדי חכמה הא אפי' ביניק וחכי' איירי קרא וכתבו וי"ל דאי לא כתב רחמנא שיבה ה"א דניבעי זקן ממש אבל יניק וחכי' לא להכי אתא סיפא לגלויי דלא בעינן זקן וחכים אלאו בחד לחוד סגי אפי' יניק וחכי' ומיהו קשה דא"כ מאי קאמר בדברי ר' יוסי הגלילי כדאמר ת"ק לכתוב רחמנא מפני שיבה זקן תקום אדרב' לא לכתוב אלא זקן דהא נמי אמר זקן בלא שיבה זקן כמשמע זקן ממש משמע אלא ודאי זקן יניק וחכי' משמע והדרא קושי' לדוכתא ונראה לר"י דוודאי יניק וחכי' צריך שיהא מופלג ולכך איצטרך שיבה אעפ"י שאינו מופלג דכך לי זקן שאינו מופלג כיניק וחכי' שהוא מופלג אבל אם היו שווים בחכמה היניק והזקן צריך שיעמוד היניק מפני הזקן דגבי יניק צריך שיהי' מופלג בחכמה וגבי זקן אינו צריך ע"כ אבל אין הכרח לדבר דשמא בעי שיבה למעוטי יניק וחכי' לת"ק ומ"ה צריך לומר בדברי ר' יוסי הגלילי לת"ק לכתוב מפני שיב' תקום והדרת כו' ור' יוסי הגלילי ס"ל דאי לאו כתב שיבה ה"א זקן ממש כפי' הראשוני' של תוספו' או ה"א זקני שווים אבל זקני השוק כפי' הראשון שכתב הרא"ש אבל לא שבא לומר דצריך לקום מפני שיבה אפי' אינו מופלג וכ"ש לפי האמת דקי"ל כאיסי בן יהוד' דס"ל כל שיבה במשמע אפי' זקן אשמאי מסתבר נמי לומר יניק וחכי' לא גרע ומה שכתב בסמ"ק דיניק וחכי' בעינן מופלג אף לאיסי שכמו שמוכרחים אנו לפ' אליבא דר' יוסי הגלילי כדלעיל ג"כ נפ' כך אליבא דאיסי הלא כתבתי שאינו בהכרח לפרש כן אפי' לר"י הגלילי ואף א"ת שנפרש כן לר"י מ"מ לאיסי מנלן לפרש כן דלמא בהא נמי פליגי איסי אר' יוסי הגלילי. ומסיק א"ר יוחנן הלכה כאיסי בן יהוד' וכתב הרא"ש ומבן שבעים נקרא שיבה וכתב עוד וכיון דס"ל לאיסי בן יהוד' כל שיבה במשמע בע"כ דריש זקן זה שקנה חכמה יניק וחכים כר"י הגלילי וכן הלכ' ע"כ ואף שמדבריו לא משמע הכי שלא הזכיר הלכה כאיסי בן יהוד' אלא לעניין כל שיבה ולא הזכיר יניק וחכי' מ"מ הדעת מכרעת דאף איסי ס"ל הכי וכן דעת כל המחברים וכן פסק הרמב"ם ולא כדברי הרמב"ן שבא לישבו כמו שכתב הר"ן וכתב הסמ"ג וז"ל א"ר יוחנן והלכה כאיסי בן יהודא ולא כת"ק דצריך שיבה וחכמה ודלא כר' יוסי הגלילי דאמר יניק וחכים ומזהיר ליניק לכבד לזקן וחכי' ואין לפרש דר' הגלילי מודה לאיסי בן יהוד' בזקן ולא חכי' דא"כ היינו כאיסי ועוד כי קאמ' מאי איכא בין ר' יוסי הגלילי לת"ק יניק וחכים ה"מ למימר דאיכ' בינייהו זקן ולא חכי' וכתב עוד ומדפסק ר' יוחנן כאיסי דקאמר כל שיבה במשמע למדנו שגם הלכה כר"י הגלילי דאמר והדרת פני זקן זה שקנה חכמה אפי' יניק וחכי' ולא כת"ק דמצריך שיבה וחכמה ע"כ וצ"ל מה שאמר הסמ"ג דלא קי"ל כר"י הגלילי בהא דמזהיר קרא ליניק וחכים לכבד זקן וחכים אין הפיר' דלר"י הגלילי קרא אתא להכי לאזהורי ליניק וחכי' כו' דזה לא נאמר בקרא אלא שמשמע הכי פי' ר"י שכתב וז"ל התוספו' דוודאי יניק צריך שיהא מופלג ולכך איצטרך שיבה אע"ג שאינו מופלג כמו יניק וחכים אבל אם היו שווים בחכמה היניק והזקן צריך שיעמוד היניק מפני הזקן דגבי יניק צריך שיהא מופלג וגבי זקן אינו צריך ע"כ ונרא' לפרש דוקא אליבא דר"י הוא דאשמועינן הכי מאחר שראינו שאף בשיבה תלה המעלה בחכמה אלמא דשני המעלות בעינן לפעמים ביחד אלא שאינו צריך כ"כ חכמה כמו יניק ממילא אם הם שווין במעלה שצריך לעמוד היניק מפניו מחמת הזקנה אבל לאיסי שתלה בשיבה לחוד בלא חכמה וסבר נמי דאף בחכמה תלה כגון יניק וחכי' א"כ לקמן מ"מ לא שמעינן אם שווין הם בחכמה שצריך היניק לעמוד מפניו דשני מעלות הם זקנה וחכמה ועדיף זה כמו זה ואפי' יבאו שני המעלות יחד אינ' מכריע דלא תלה זה בזה ומ"ה קאמר שאין הלכה כר"י דאמר יניק וחכים ומזהיר ליניק כו'. פירש דווקא לר"י הוא דשמעינן הכי ולא לאיסי בן יהוד' וא"כ מאחר שאין הלכה כר"י אלא כאיסי לא אמרינן האי סברא ומ"מ נראה בעיני דאם שניהם שווין במעלות וא' זקן מחבירו בדבר המנכר כגון שבעי' ושמנים כו' צריך זה לעמוד מפני זה דהא במעלה דידי' עדיף מיני' וכן אם שניהם שוים בשנים והא' יניק וחכים והשני מופלג שצריך היניק לעמוד מפני המופלג. ועוד נראה דאפילו אינו מופלג אלא שחכם מיני' טפי הוא ענין חשוב במעלות חכמה וצריך לקום מפניו אף שבזקנה אינה כן אם לא שזקן ממנו עשר שנים במעלת הזקנה וז"ל הר"ן עומדים בפני יניק וחכים ומיהו ה"מ כשהוא גדול ממנו אבל אין גדול עומד מפני קטן מדאמרי' בגמרא דר' אילעי ור' יעקב בר זבדי הוה יתיבי חלף ואזל ר"ש בר אבא וקמו מקמיה אמר להו חדא דאתון חכימין ואנא חבר כלומ' ואינכם חייבי' לעמוד ואפשר שאפי' פטור נמי שאינו חייב לעמוד מפני חכם אלא בגדול הימנו ודאמרינן בפ' אלו מציאות בתלמידי חכמים שפטורין זה מפני זה אפי' כמלא עיניו בכה"ג אפי' גדול על קטן חייב כיון שהוא רבו ע"כ. והת"ח שבבבל נמי לומדין זה מזה כתב הרמב"ם וז"ל מי שהוא זקן מופלג בזקנה אעפ"י שאין חכם עומדי' לפניו ואפילו חכם כשהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה ואינו חייב לעמוד כדי קומתו אלא כדי להדרו ומזה אין סתירה לדברי משום דהפלגה קא גרם שצריך לעשות לו הידור אפי' בלי הפלגה אפי' הזקן הי' נמי חכם אין צריך היניק וחכים לעמוד מפניו אפי' לעשות לו הידור דדוקא לר' יוסי הגלילי הוא דבעינן הכי שיעמוד היניק כו' ולא לאיסי כדמוכא מדברי הסמ"ג כדפרי' וז"ל הטור מה שכתב על דברי הרמב"ם ואינו יודע למה כתב שאינו חייב לקום בפני הזקן כדי קומתו דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני החכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן ואפשר שלא אמר שאין צריך לעמוד לפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג"כ כבוד אין לו לקום מפני הזקן אלא יעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לעמוד בפני הזקן מלא קומתו והכי מסתברא נמי בשני חכמים או בשני זקנים שאין אחד צריך לקום בפני חבירו אלא יעשה לו הידור ע"כ. והידור זו בשווים לא ידענ' ממה לקח והכי משמע מסוגי' דהכא דכיבוד של ת"ח אפי' אינו תלמידו צריך לכבדו מפני חכמתו אם אינו בשווים דוקא לענין כיבוד אבל לענין מורא פשיטא דלא שייך מורא אלא גבי רבו או מופלג בדורו שהוא כרבו וכן כתבו התוס' בפ' ד' וה' וכן יראה מלשון הרמב"ם:

אמר מר מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הדר שאין בה חסרון כיס מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן ה"פ אם עוסקין במלאכה של אחרים אינן רשאי לבטל ממלאכתן ואם עוסקין במלאכת עצמן הכי פירש אין רשאין כו' אין חייבין כדתנן בערכין פרק המקדש שדהו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לקרבו לעולה אעפ"כ שאינו רשאי פי' משאמר שור זה לעולה ואח"כ החרימו שחל החרם עליו וצריך ליתן דמי פדיונו לכהנים וקאמר שאין שמים אותה בכל שויה אלא אומדי' כמה היה אדם נותן בשור זה כדי להקריבו עולת נדבה אעפ"י שאינו חיי' קרבן שהרי זה נמי לא אמר עלי עולה אלא זו עולה וק"ל. יכול יעמוד מפניו בבית הכסא או בבית המרחץ ת"ל תקום והדרת ומסיק בסוגיא בבתי גוואי שהוא מקום שעומדים שם ערומים אבל בבתי בראי חייב לעמוד מפניו. אמר ואיזה קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ד' אמות אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק כמלא עיניו אביי מכי חזי לאודנא דחמרא דרב יוסף קאים מקמי' דקי"ל רכוב כמהלך וחייב למיקם מקמיה כתבו הרי"ף והרא"ש גר' ביומא בפרק הביאו לו את הכף תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך אלא יצדד פניו והולך כי הא דרבי אלעזר כי הוה מיפטר מיניה דרבי יוחנן הוה מסגי ואזל לאחוריה כי הוה בעי ר' יוחנן לסגויי הוה גחין וקאים רבי אלעזר מדוכתא עד דהוה מיכסי ר' יוחנן מיניה. תו מסיק אמר אביי נקטינן דאי מקיף חיי אביי מקיף ר' זירא מקיף פיר' מקיף דרך אחרת שלא לעבור בפני הצבור. חיי מאריך ימים. תו מסיק ר' יוחנן קאים מקמיה סבי ארמאי אמר כמה הרפתקי עדו עליהו דהני הרפקתי פי' מקראות וצרות וראו נסים הרבה ומופתים שעברו עליהם. רבא מיקם לא קאים הידור עבד להו אביי יהיב ידיה לסבי דארמאי פי' פושט ידו לזקני' כל כמה שעוברי' אצלו ונשענין עליו רבא משדר שלוחי' פי' שלח שלוחיו לפשוט להם יד והוא עצמו לא והרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא הא דר' יוחנן ורבא לחוד דעבד להו הידור משמע שכן הלכה דלא בעינן אלא הידור והטור כתב וז"ל ואפי' זקני גוים מצוה להדרם לקום קצת מפניהם ולסומכם בידו ובוודאי היינו פירושו דרבא עביד להו הידור היינו קימה קצת וגם היכא דבעי סמיכ' עבדינן להו כאביי ואביי ורבא לא פליגי. והרמב"ן כתב וז"ל בזה הלשון מצוה להדרן בדברים ונותנין להם יד לסומכם דהיינו מפרש הדור בדברים. והקאר"ו כתב הטור פסק כר' יוחנן ור' יוחנן קימה קצת קאמ' וממילא רבא הידור היינו דברי' ופסק כרבא וכאביי וטעות הוא בידו דא"כ איך שבק הטור דברי רבא דהוא בתראי ופסק כר' יוחנן ובפרט מאחר דפסק כאביי א"כ איך לא יפסוק כרבא אלא עיקר כדפרישית:

גרסינן בפ' יש נוחלין והרא"ש הביאו וז"ל א"ר אמי בישב' הלך אחר החכמ' במסיב' הלך אחר הזקנה אמ' רב אסי והוא דמופלג בזקנ' מאד פי' רשב"ם בישיב' בין לדין בין לשאר ישיבו' של תורה מושיבין את החכם למעלה מן הזקן במסיבה למשתה וה"ה לנישואין כבנות צלפחד והוא דמופלג החכם בחכמה שחכם הוא מאוד אז הלך אחר חכמה ולא אחר זקנה אם הוא חכם קצת והזקן מופלג בזקנה שהוא זקן מאוד אז חלק כבוד בבית המשתה יותר מלחכם אם החכם מופלג בחכמה אעפ"י שהזקן חכם קצת אם אינו מופלג בזקנה החכם שהוא מופלג קודם לכבדו שמעינן מהכא דחכם מופלג וזקן מופלג שאינו חכם כל כך כבחור בישיבה הלך והושיב את החכם בראש ולדבר תחלה, ובמסיבה הלך אחר הזקנה. והיכא דחכם הוי מופלג בחכמה וזקן לא הוי מופלג בזקנה מכל מקום הולך אחר החכמה אפי' אפי' במסיבה. והיכא דזקן הוי מופלג בזקנה וחכם לא הוי מופלג בחכמ' בכל מקום הולך אחר הזקנה ואפי' בישיבה. והיכא שהזקן חכם קצת אפי' הבחור חכם יתר ממנו והיכא דלא מופלגין לא האי בחכמה ולא האי בזקנה נראה בעיני בכל מקום הלך אחר הזקנה מדאמר רב אשי היכי דתרווייהו מופלגין הולכין בישיבה אחר החכם ובמסיב' אחר הזקן מכלל היכא דלא מופלג לא האי ולא האי הולכין בכל מקום אחר הזקן דבשביל שהחכם חכם קצת ממנו אין לנו לבייש הזקן והחכם אינו בוש בכך מאחר שהוא זקן ממנו יודע הוא שבשביל זקנתו חולקין לו כבוד ע"כ וכן פסק הרמב"ם. והר"ן כתב בשם הרח"ה שחולק בדבריו וסובר היכא דאין א' מהן מופלג הוי ליה כאלו תרווייהו מופלגין ובישיבה הלך אחר החכמה ובמסיבה הלך אחר הזקנה ע"כ וכן נראה בעיני עיקר בפרט לפי מה שכתבתי כבר מאחר דקי"ל כאיסי א"כ מעלת הזקנה ומעלת החכמה שקולין הם כל זמן שאין כאן הפלגה עוד איכ' גירסא לשם דמסקינן בהלכתא חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב והלכתא אין חולקין ל"ק הא דפליג ליה רבו יקרא והא דלא פליג ליה יקריה וכ"כ המרדכי בשם התוס' אמר רבי אליעזר כל ת"ח שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח שנאמר וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר אינינו ירא מלפני האלקים מורא זה איני יודע מה היא כשהוא אומר תקום ויראת מאלקי' הוי אומר מורא זו קימה א"ר יהושע בן לוי כל מלאכה שעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו כתבתי בפרק אלמנה ניזונית סימן ב' תניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו כל אתין שבתורה שדרשת מה תהא עליהם אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרשה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ולמדו מעניין מורא של רבו את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח. בפרק חלק אמר רב אייבו אמר רבי ינאי אין ת"ח רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים מיתיבי ר' שמעון בן אליעזר אומר מניין לזקן שלא יטריח ת"ל זקן ויראת ואי אמרת שחרית וערבית בלבד אמאי לא נטרח חיובא הוא אלא לאו כולו יומי לא לעול' שחרית וערבי' בלבד ואפ"ה כמה דאפש' ליה לא נטרח וכתב הרא"ש וז"ל הרי"ף לא הביא הא דר' אייבו אמר ר' ינאי אין ת"ח רשאי לעמוד אלא שחרית וערבית שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים משום דמשמע ליה כר"א דאמר כל ת"ח שאינו עומד כו'. פליג אדרבי ינאי וס"ל דהלכתא כרבי אליעזר שלא נתן קצבה וגם ר"ע השוה מורא החכם למורא שמים ואם אדם מקבל פני השכינ' כמה פעמים ביום צריך לעמוד באימה ובמורא ולכך סמך רב אשי דברי רבי אליעזר בתר מימרא דרבי ינאי לאשמעונין דפליג עליה והא דלא קאמר ורבי אליעזר אמר לפי שלא היה בדורו של רבי ינאי והמחוור בעיני מה שכתב ר"ב והמרדכי הביאו וז"ל כתב ר"ב נראה כפי' מורי קרובי דאין ת"ח העוסק בתורה לעמוד ולבטל מלימודו אלא שחרית וערבית כדאמרינן פ"ק דשבת כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפילה והשתא לא קשה מדרב יוסף דאמר לעיל כד הוה שמעא קל כל כרעא דאימיה הוי קאי וגם גחין כל אימת דהוה אימיה בעייא למיפק אפוריא משמע אפילו ק' פעמים ביו' וכבוד הרב עדיף מכיבוד אב ואם ע"כ ולישנא הכי מוכח דקאמר אין ת"ח רשאי לעמוד כו' ונא קאמר אין התלמיד רשאי לעמוד כו'. אלא כלומר ת"ח שעוסק בתורה קאמר ובזה מתיישב נמי מה שהקפידו רבא וכן רב פפא בסעודת ביניה' שלא היו תלמידיהם קמו בפניהם אעפ"י שהיו בוודאי קמים שחרית וערבית אלא בלא לימוד צריך לקום כל פעם ופעם והתוספ' תירצו בע"א הא דקפדי הני בסעודה לפי שדין זה אינו נוהג אלא אותן הדרים בבית הרב דמסתמא עמדו שחרית וערבית אבל בתלמידים אחרים חייבים לעמוד אפילו מאה פעמים ביום שמא יראה אחר ויחשדם ואפילו אותן שדרים בבית הרב נמי אם באו פני' חדשות צריכין לעמוד ע"כ. ואפי' לפי מה דפירש ר"ב הוא העיקור מ"מ איכא נפקותא בהאי תירוצא של תוספות היכא דאמר הרב לתלמידו שאין צריך לעמוד מפניו מכל מקום בפנים חדשות או היכא דאיכא חשד ואיכא זילותא בדבר צריך לעמוד מפני הרואים:

מסקינן בסוגיא איבעיא להו בנו והוא רבו מהו לעמוד מפניו כלומר שהבן רבו של אב מהו שיעמוד מפני אביו ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יודא שיננא קום מקמי אביך כלומ' ואע"ג דרב יהודה רבי' דרב יחזקאל אבוה הוי כדמוכח בגמרא לעיל דאמר לי' אבל לא תתני הכי ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפי' מר שמואל נמי קאי מקמיה ואלא מאי קאמר ליה כלומר אמאי צריך לאזהורי אי לאו למיליף מיניה הוראה בעלמא דאע"ג שהוא רבו חייב לעמוד מפניו ומפרקי' דה"ק ליה זימנין דאתי מאחוריה קים את מקמי ולא תיחוש ליקרא דידי שגם אני הייתי עומד אלו ראיתיו הא לא הכי לא הוי ליה למיקם מקמי' דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דפליג ליה רבי' יקרא כדאיתא בפרק יש נוחלין כן פירש הר"ן תו מסיק איבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו וכתב הר"ן כלומר אפי' את"ל דאביו חייב לעמוד מפניו קא מבעיא ליה דאפשר שכל אחד חייב לעמוד בפני הא' זה מפני שהוא אביו וזה מפני שהוא רבו ולא איפשטא וכתב רבינו חננאל ז"ל שאעפ"י שהוא רבו של אביו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד מפניו ואף הר"ח ז"ל כ"כ בפירוש מהלכה ממרים וצ"ע למה ונראה לי דאע"ג דלא נפשט בגמרא דילן ילפי לה דמגרסינן בירושלמי אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת הלך ר"ט והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעו למטתה פעם א' חלה ר"ט נכנסו חכמים לבקרו אמרה להם יתפללו על ר"ט בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי אמרו לה מה היה עביד לך יותר ותנייא להו עובדא אמרין אפילו הוא עושה כן אלפים עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה ע"כ בירושלמי. ובוודאי דקימה דרבו אינו אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמו' מפני אביו כשהבן רבו לא היתה רשאי אמו של ר"ט לקבל הימנו כך הלכך אע"ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספיקין ונקטינהו פשטיהו ולא משמע דמשום בעלת מעשים הוה מדאמרי סתמא עדיין לא הגיע לכבו' שאמרה תורה ע"כ והרא"ש כתב מאחר דלא נפשטו הבעיות ספיקא דאורייתא לחומרא ויעמדו זה מפני זה וכתב עוד אמרו עליו על רבינו מאיר מורנטבורט מיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שיבא אביו אליו ע"כ ותמיהני מאחר שפסקנו לעיל שהאב והרב שמחלו כבודם כבוד' מחול. א"כ ה"ל למהר"ם למחול על כבודו ולקום מפני אביו ונרא' בעיני משום דמסקינן לעיל אפילו היכי שמחלו על כבודם מ"מ הידור בעי למיעבד וא"כ הי' חוכך להחמי' דשמא הלכה הוא שהאב צריך לעמו' מפני הבן ואף אם ימחול הבן מ"מ הוה בעי למיעבד ליה הידור והוא לא רצה שאביו יעשה לו הידור ונראה בעיני דוודאי למאן דאפשר ליה כמהר"ם שלא היו דרים יחד אבל למאן דלא אפשר מ"ה אין צריך לעקור מדירת אביו ובפרט היכי שאביו חשק בו ופרידתו קשה עליו כמות א"כ הוא יעמוד מפני אביו וימחול הבן על כבודו ואביו לא יעשה לו אלא הידור לחוד:

איבעיא להו מהו לעמו' מפני ס"ת ר' חלקי' ור' אליעזר ור' שמעון אמרו ק"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש. וכתב הר"ן וז"ל והא דאמרינן במס' מכות כמה טפשאי הני אינשי דקיימי קמי ס"ת ולא קמו קמיה גברא רבא לאו משום דעדיף גברא רבא מספר תורה דהא איפכא אמרינן הכא אלא לומר כיון שאלמל' הם היתה כרוכה ומונחת ואינהו מפרשי לה כדאמרינן התם דהא באורייתא כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי להו חדא כמה טפשאי נינהו דלא סבר דכשם שראוי לעמוד מפני כך ראוי לעמוד מפני לומדיה. ובתוספתא אמרו דהתם הכי קא אמרינן כמה טפשאי הני אינשי וכו'. דהא למיקם מקמי ס"ת לא ידעינן אלא מק"ו דגברא רבא. תו מסקינן ר' אליעזר ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי חלף ואזל ר"ש בר אבא וקמו מקמיא אמר להו חדא דאתון חכימי ואנא חבר ועוד כלום תורה עומדת בפני לומדיה פי' בתמי' לפי שעסוקין בדבר הלכה היו קרו להו לדידהו תורה עצמה לדידיה קרי לומדיה סבר לה כרבי אליעזר דאמר ר"א אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה לייט עליה אביי פירש אהך דרבי אליעזר כל מאן דציית לה אלא שצריך לעמוד אפי' בשע' לימודו אכן אין צריך אלא שחרית וערבית כדפרישית לעיל בסימן ע':

אמר חזקיה א"ר חנינא ברי' דר' אבוה אמר ר' אבוה אמר רבי אבדימי דמן חיפ' חכם עובר עומד מפניו ארבע אמות וכיון שעבר מלפניו יושב נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחר משה עד בא האהלה וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו גרסינן במסכת הוריות תנו רבנן כשהנשיא נכנס כל העם עומדין ואין יושבין עד שיאמר להם שבו כשאב ב"ד נכנס עושין לו שתי שורות מכאן ומכאן עד שיושב במקומו חכם שנכנ' אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו בני חכמים ותלמידי חכמים בזמן שרבים צריכן להם מפסיעין על ראשי העם אעפ"י שאמרו אין שבח לת"ח שיכנס באחרונה יצא לצורך נכנס וישב במקומו בני חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור בזמן שיש להם דעת לשמוע נכנסים ויושבים אחר אביהם והופכין פניהם כלפי אביהם אין בהן דעת לשמוע הופכין פניהם כלפי העם יצא לצורך נכנס ויושב במקומו א"ר פפא לא אמרן אלא לקטני' אבל לגדולים לא דה"ל למבדק נפשי' מעיקרא דאמר ר' יהוד' לעולם ילמוד אדם עצמו שחרית וערבית כדי שלא יתרחק ר' אליעזר בר צדוק אומר בבית המשתה עושין להם סניפין אמר רבא ובחיי אביהם וכתב הרא"ש וז"ל האי סידורא דהוריות מיירי כשהיו יושבין שורות בבית המדרש וסידורא הכא ברשות הרבים כי ההיא דמשה רבינו:

פיסקא כל מצות עשה שהזמן גרמא ת"ר איזהו מצות עשה שהזמן גרמא סוכה ולולב ושופר וציצית ואיזהו מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה ומעקה אבידה ושלוח הקן וכללא הוא והרי מצה ושמחה והקהל דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות והרי תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן דמצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים פטורות. ומשני אמר רבי יוחנן אין למדין מן הכללו' אפי' במקום שנאמר חוץ ע"כ וכתב הר"ן וז"ל איכא נוסחי דלא גרסי ציצית דלדיד' סבר האי תנא דלילה זמן ציצית ונוהגת הוא בנשים לפי שאין הזמן גרמא ואיכא דגרסי לה ואתיא כר"ש דפטורי' נשים מציצית כדאית' בפ' התכלת ומפרש טעמא התם מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה כלומר והוי' בכלל מצות עשה שהזמן גרמ' וקי"ל כר"ש משום דסגיון כוותי' בפרק במה מדליקין ובפרק התכלת גבי סדין דפטרינן מציצית אמרי גזירה משום כסות לילה וכיון דנקטינן האי טעמא ושבקינן טעמא אחרינהו דאיתנהו בפר' התכלת שמא יקרע סדינו בתוך שלש ש"מ דקושטא הוא ודאמרינן התם ובפר' קמא דסוכה דמר עמרם חסידא רמא תכלת לפרזומא דאינשי ביתי' משום מדות חסידות בעלמא הוא דעבד הכי והיינו דאיהו רמא ורבנן אחריני לא ומיהו קשה היכא הויא מצות עשה שהזמן גרמא דהא כסות שהוא מיוחד ללילה אפי' לובשו ביום פטור שאם לא תאמר כן חייבי' אסדין בציצית שהרי אדם מתכסה בהן ביום ומינה דכסות המיוחד ליום חייב אפי' בלילה:

ונמצא שהכסות שחייב בציצית לעולם מתחייב בו ואפי' בלילה ואין הזמן גרמא מצות זו כלל י"ל דאע"ג דכסות לילה ביום פטור אפ"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה דקרא וראיתם אותו הכי משמע מה כסות לילה כיון שאינו מיוחד לראיה פטור אפי' ביום וכסות יום נמי בלילה דלאו שעת ראיה הוא פטור. מיהו אכתי קשה אפ"ה אמאי נשים פטורות דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך אמר רחמנא כל שיש בו בלא תלבש איתנהו בגדילים והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש איתנהו בגדילי' דמהאי טעמ' חייבין נשים במצה דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן כל דאיתי בבל תאכל חמץ אית' בקום אכול מצה. י"ל כיון דאיצטרכא לן הך היקשא למשרי כלאים בציצית לא דרשינן בי' נמי הא לאפוקי מכללא דשאר מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות ומשמע לן טפי היקשא למשרי כלאים בציצית מלחיובי נשים משום דלישנא דקרא משמע הכי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך תעשה לך מהם. וכ"ת והא דאמרינן בריש ערובין הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ופרכי פשיטא אי הני לא מיחייבי מאן קא מחייבי ומהדר כהנים אצטרכא לי' סד"א לא תלבש שעטנז גדילים אמר רחמנא מאן דאיתי' בלא תלבש שעטנז איתי' בגדילים תעשה לך והני כהנים הואיל ואשתרי לגבייהו כלאים אימא לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרן בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרו משמע דאלו אשתרן לגמרי הוי פטורין כהנים מהיקשא ואמאי נימא דלהתיר כלאים בציצית לחוד הוא דאתא כדאמרינן גבי נשים ולא קושי' היא כיון דע"כ היקשא הכתיב להתיר כלאי' בציצית וקרא הכי קאמר גדילים תעשה לך מהן א"כ בהדי' מאן דאיסתר להו כלאים משתעי קרא ואי כהנים לא מחייבי בכלאים כלל ממילא פטירא אבל הכא גבי נשים ליכא למימר הכי ע"כ ורוב המשא ומתן הוא מדברי התוס'. אכן מה שכתב שכסות יום פטור בלילה בתוספו' שלפנינו לא כתבו כן וז"ל ותימא היכי חשוב ציצית מ"ע שהזמן גרמא למ"ד ציצית חובת טלית הוא כיון דכלי קופס' חייבין בציצית והתם ליכא זמן גרמא כלל דבין ביום ובין בלילה חייבין ואפי' למ"ד ציצית חובת גבר' הוא קשה דכמו דכסות לילה פטורין כשהוא לובשם ביום ה"נ כסות יום חייבת כשלובש בלילה דהכי אמרינן בירושלמי כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית וא"כ היכי חשיב לי' זמן גרמא כיון שחייב' בין ביום ובין בלילה. ואומר ר"י כיון שחיובו תלה במ' שהזמן גרמא לבישתה ביום יש לה ליחשב לה זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב ע"כ. והרא"ש כתב בה"ק וז"ל היה אומר ר"ת הא דקאמר הכא פרט לכסות לילה היינו כסות המיוחד ללילה אבל כסות המיוחד ליום אין בו משום כלאים אפי' לובשו בלילה ודקדק זה מדאמר בפרק התכלת א"ר זירא אמר רב מתנה אמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים ואפי' בטלית פטורה ומסיק דהאי טליתו פטורה איירי בהטיל למוטלת פירש שהיו בה כבר ד' ציצית אחרים ולא היו בה כלאים ודקדק ר"ת ז"ל מהא דקאמר ואפילו ולא קאמר אפילו בלא וי"ו משמע דבלא טלית פטורה איצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים כי ההיא דפרק טרף בקלפי. א"ר אליעזר משום בר קפרא אומר הי' ר"מ איברי עולות חול שנתותרו עושה להן מערכה וסודרן ואפי' בשבת ומוכח התם מדקאמר ואפי' בוי"ו דתרתי מילי אתא לאשמועינן וה"נ אתא לאשמועינן דאין בה משום כלאים אפי' בלילה ואע"ג דלאו זמן ציצית הוא דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית ואין בו משום כלאים כלל ואפי' ללובשו בלילה וכן משמע מהא דקאמר גבי סדין בציצית גזירה משום כסות לילה ולא קאמר גזירה שמא יתכסה בו בלילה וכן אמר בפ' התכלת דטלית שאולה חייב בציצית משלשים יום ואילך משום דנראית כשלו ומשתרי בה כלאים אע"ג דפטור מדאוריית' אצלו כיון דהותרה אצל בעל הבית הטלית ובספרי תניא אם הית' מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית. ועוד תניא התם ר' יהוד' בן בבא אומר ביחוד בטלו חכמים כסות אשה מן הציצית אלא פעמים שמתכסה בעלה בה הלכך נראה כלאים בציצית שרי בטלית של איש בין לאיש בין לאשה בין ביום ובין בלילה וא"ה חשיב מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות לילה פטור ועוד דטלית של יום נמי אם נפסק בלילה שרי ולא מחייב עד ביום ונראה לי דתרי שינויי הני סתרי אהדדי דלשנויי' קמא מתעטף בלילה בכסות יום חייב לברך מדלא משכח דהוי מ"ע שהזמן גרמא אלא משום דכסות לילה פטור משמע הא כסות יום חייב אף בלילה. ולאידך שינויי' משמע דכסות יום אין מברכין עליו בלילה מדקאמר שאם נפסק בלילה דלא מחייב לתקנו עד היום. וראיתי באשכנ"ז לפני ר"ה כשמשכימין סליחות שש"ץ מתעטף בטלית של אחר כדי להיפטר מהברכה משום טלית שאולה משום דמספקא להו בטלית שאינ' שלו אם צריך לברך או לא ונ"ל כשינויי' קמא כי היכי דכסות לילה פטור אפי' ביום ה"נ כסות יום חייב אפי' בלילה וכן כתב בספר המצות שריצב"א היה מברך בליל י"ה כשהו' מתעטף בטליתו וכן משמע בירושלמי בפ"ק דקידושין דקאמר אמר להם רבינו שמעון אי אתם מודים לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור מן הציצית אלמא תלי טעמא דהזמן גרמא בכסות לילה אלמא הא כסות יום חייב אף בלילה ע"כ והנה מה שכתב שנראה לו שינוייא קמא ע"ז אומר אני שעיקור שינויי' בתרא דעיקר דקדק מן היתר של וי"ו ואפי' בטלית פטור' דקדק קלוש הוא מאוד לבנות עליו יסוד חדא שמא הוא בלא וי"ו והסופר הוסיפו ואיך נוכל לסמוך על בנין ריעוע כזו בשלמא מה ש שהקשה לשם בתלמוד ביומא גבי איברי' כו'. הם ידעו בבירור ובקבלה שכך נשנה בוי"ו. ועוד מניין לנו לשנות שבא להשמי' לנו בכסות יום הלובשו בלילה וכי שערי תירוצי' ננעלו שלא יבא לרבות ע"א ועוד אף את"ל שאין בו כלאים בכסות יום אפי' ללובשו בלילה היינו טעמא מאחר שאותו מלבוש מחוייב בציצית ביום אבל לחייבו בלילה בציצית לא שמענו מזה:

ומה שדייק בספרי אם הית' מיוחד' ליום ולילה חייב בציצית פי' ביום קאמ' ולאפוקי מיוחד ללילה פטור מציצית אפילו ביום ומה שרוצה לדמות כי היכי דכסות לילה פטור אפי' ביום ה"נ כסות יום חייב אפילו בלילה אינו דמיון כלל דכסות לילה פטו' אפי' ביום הוא מן הדין דקר' ממעט לילה מן הציצית כסות לילה אין עליה דין ציצית כלל ולא נעשה לשם חיובא ומ"ה אפי' בכלאים יש בו אבל כסות יום שנעשה לשם חיוב ציצית נהי שאין בו משום כלאים אפי' בלילה אבל לחייבו בציצית ליכא מאן דפליג ואדר' דייק' לפי סברתו שבא להשמיע לנו דכסות יום אפי' לובשו בלילה דאין בו משום תכלת וא"כ ש"מ דכסות יום אינו חייב בציצית בלילה דאי חייב פשיטא דאין בו משום תכלת ושמא היא גופא אתא לאשמועינן דחייב בציצית א"כ לאשמועינן דחייב בציצית ואנא ידענא דאין בו משום תכלת אלא עיקר כדפרישית. ומצאתי במרדכי בהלכות תפילין וז"ל ת"ר היה משכים לצאת לדרך והיה לבוש תפילין בעוד לילה וירא שמא יאבדו מניח וכשיגי' זמנו יברך עליהם וממשמש בהן ומברך מכאן אומר הר"ן דמי שמשכי' לצאת לדרך והיה לבוש טליתו בעוד לילה כשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך רק שיתקן אות' קצת ואין צריך לפושטו ולחזור וללובשו כי הכא דסגי במשמוש דתפילין. אמר ר"י דלא דמי גבי תפילין איכא חיוב למשמשן וכיון דלא סגי בלאו הכי יוצא נמי גבי ברכה בהכי אבל גבי טלית דלבוש כבר נראה דצריך להפשיטו ולחזור וללובשו לברך עליו ומיהו נהגו כפירש ר"ן ופוק חזי מאי עמא דבר. ע"כ. משמ' להדיא שדעת הר"ן ור"י וכן המנהג שאין לברך על הטלית שמתעטף קודם שיאיר היום שהרי לא פליגי אלא אם צריך לחזור לפושטו וללובשו א"ד במשמו' ציצית לחוד סגי וכן דע' הרמב"ם שאין לברך עליו כלל בלילה כתוב בדרשות מהר"ן ז"ל אמר מהרא"ק כשמשכימין לסליחות מתחלת מתעטף ש"ץ בציצית אעפ"י שאין זמן ציצית כדאית' התם הקב"ה נתעטף בציצית כש"ץ. והראה למרע"ה י"ג מדות אלמא כשאומר י"ג מדות יתעטף ציצית ואמר מהרא"ה שיש לברך עליו כו'. אכן מהר"ם פסק להתעטף בלא ברכה וכשיגיע זמן ציצית ביום ימשמש בו ויברך וכן בליל י"כ יברך מבעוד יום וכן נהג מהרי"ל סג"ל ע"כ:

פסקא חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים בשלמא בל תטמא למתים דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן דכתיב לא תקיפו פאת ראשיכם לא תשחית את פאת זקנך ומדשני קרא בריבויי' וכתיב פאת ראשיכם בלשון רבים ופאת זקנך בלשון יחיד דרשינן מיני' זקנך ולא זקן אשתך ודרשינן נמי כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחת' ליתנהו בכלל הקפה איסי תני אף בבל תקרחו נשים פטורות ולית הלכתא כאיסי אלא אחד אנשים ואחד נשים חייבין רב המנונא מפקיד לחברי' פקדון נשייכו כי הוו קיימין על מתייא דלא יתלשון בשערהון שלא יבואו לידי קרחה שנאמר כי עם קדוש אתה אחד אנשים ואחד נשים. ת"ר לא יקרחו יכול אפי' קרח ארבע וחמש קרחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה בראשם מת"ל לפי שנאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם יכול לא יהא חייב אלא בין עיניכם מניין לרבות כל הראש ת"ל בראשם לחייב על הראש כבין עיניכם אין לי אלא כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות ישראלים מניין נאמ' כאן קרחה ונאמ' להלן קרחה מה כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על כל הראש כבין עיניכם אף כאן חייב על כל קרחה וקרחה חייב על כל הראש כבין עיניכם ומה להלן על המת אף כאן על המת. תו שנינו הסמיכות והתנופות וההגשות המנחה בקרן מערבית דרומית והקמיצות וההקטורת והמליקות עוף והזאות דם חטאת העוף נוהגין באנשים ולא בנשים אף שהיא כהנת חוץ ממנחת סוטא ונזירה שהן מניפות מנחתן בעצמן בין כהנת ובין ישראלית שמנחתן טעונות תנופה בבעלים:

מתניתין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בח"ל חוץ מן הערלה וכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ולחומר' קאמר. מאי תלויה בארץ ומאי אינה תלויה בארץ אמר רב יהוד' ה"ק כל מצות שחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל חובת הקרקע אינה נוהגת אלא בארץ וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו וקי"ל כר' אליעזר דסתם לן תנא כוותיה דתנן חדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה למשה מסיני והכלאים מדברי סופרים. ומסקינן בסוגיא א"ר אסי א"ר יוחנן ערלה בח"ל הלכה למשה מסיני א"ל ר' זירא לר' אסי והתניא ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר. אשתומם כשעה חדא. א"ל אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאי אסור וכתב הר"ן וז"ל ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן דספיקה דאוריית' לחומרא דבר תורה הוא ולא מד"ס דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספיקה מיהו לא אריא דהכא איצטרך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואעפ"י שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשום הכי אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפי' יחיד במקום רבים דכל ספיקא שרי ואפי' קרוב לוודאי ואפי' לספוקי להדדי נמי שרי ואלו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. ומיהו קושטא דמלתא הכא איתא דספקא דאוריי' איסורו דבר תורה שאם לא תאמר כן אשם תלוי למה וכ"ת שאני התם דאתחזק איסורא הניחא למאן דבעי ב' חתיכות משתי חתיכות אבל למאן דלא בעי מאי איכ' למימר ואע"ג דסתם לן תנא בפ' כל היד דבעינן חתיכה משתי חתיכות ולא משמע דאיהו ותנא דברייתא דלא בעו פליגי בהכי ועוד מדבעיא לן בפ"ק דחולין מנא הא מילת' דאמרו רבנן זיל בתר רובא ואתינן למפשטי משבירת העצם בפסח ודכוותי' כדאי' התם דרחמנ' אמר עצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואם איתא מאי הביא ראיי' מהנהו לרובא דעלמא דאיתחזק איסורא דהא הנהו אפי' לא אזלינן בתר רובא שרי דספק טריפות הוא וכל ספק איסורא רחמנא שרי אלא וודאי משמע דמאי דאמרינן דספקא דאורייתא לחומרא דבר תורה ולא מדבריהם אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמאי דאמרינן ספיקא לחומרא מדבריהם הוא שהחמירו בספיקו והביא ראייה לדבריו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין בגמרא איזהו שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רובה כשרים אצלו ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא קא פריש מאי אמרת דלמא אזלי איהי לגבייהו ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלמא לא אסרה תורה אלא איסורן וודאי אבל ספק איסורן לא ואין זה מחוור אדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאוריית' אסור דאי לא למה לי לרב' לאורוכי' לישנא כולי האי לימא מאי טעמא משום דה"ל ספק וספיקא שרי ומ"ש ממזר דנקט אלא וודאי ספק ממזר וודאי קאמר אבל שאר ספיקא לא וממזר שאני דרבי רחמנא קרא להיתרא וכדאמרינן התם לעיל מינה תנו רבנן גר נושא ממזרת והוולד ממזר דברי ר' יוסי ר' יהוד' אומר גר לא ישא ממזרת מ"ט דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי בתורה חד לכהנים כו'. חד למשרי ממזר שתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל וכו'. ואיבעית אימא תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל אחד מקרא נפקי לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל וודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא וא"א מהכא הכא תרי קהלי נינהו וטעמא דר' יהוד' מהכא הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר אלמא מייתורא הוא דמייתינן לי' בין לר' יוסי בין לר"י הא בעלמא ספיקו כוודאי וכלשון הזה כתב רש"י ז"ל שם. א"א הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומ' להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטרכו דאי לא איתור קרא לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא אלא הוה אמרינן בכל שאר ספיקה אסור' על הוודאי. אזהרות ודאי ללקות עליו ועל ספק אזהרות לאיסורא ע"כ ודעת רוב המחברים דספק דאורייתא לאיסור ומ"ה החמירו בתערובות דכל ספק שנתערב הוי כאילו נתערב וודאי ולא חשיב ספק ספיקא וזהו פשוט:

מסקינן בסוגיא מאי הלכה א"ר יהודא אמר שמואל הלכות ודינ' כלומר שהם הנהיגו עליהם בח"ל. עולא אמר רב הלכה למשה מסיני א"ל לרב יהוד' בשלמא לדידי דס"ל דאמינא הלכה למשה מסיני היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן בפרק בתרא דערלה ספק ערלה בא"י אסור כלומ' ספק אם עברו עליה שלש שנים א"נ פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושארי אילנות ולקט גוי מן הפירות ואין ידוע מהיכן בא"י אסור ובסוריא מותר (הוא) ארם צובא שכבשו דוד והוסיפ' על ארץ ישראל וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש הלכך ספיקה מותר והיינו טעמא שהלכה כן נאמרה וודאי אסור ספיקה מותר בחוצה לארץ וארם צובא נמי ח"ל היא ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט פרש"י טעמא דבח"ל דרחיק ולא מיחלף יורד ישראל ולוקח מן הגוי הלוקט פרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מן הערלה. והא דתניא לעיל בסוריא מותר היינו כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו לך ולקוט ואלו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו ויש לחוש שהוא מן הכלאים בארץ אסור בסורי' מותר בח"ל יורד ולוקט פי' הגוי ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד אלא לדידך נתנו או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא יראנו לוקט א"ל הא אמר לי' שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא יראנו לוקט מר בריה דרבינא מתני' לקולא זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול פרש"י לקוט שלא בפני כדי שיהי' ספק אצלי ואני איכול ובערלה קאי ר"ל דאלו בכלאים אפי' רואה ממש מותר רק שלא ילקוט ביד. רב אויא ורבה בר בר חנא מספקא אהדדי ע"כ בסוגיא. וכתב הר"ן על פרש"י וז"ל ואחרים מפרשים דכי אמרינן ובלבד שלא ילקט ביד לא בא לומר שיהא מותר כל שאין ישראל לוקט ביד ממש אעפ"י שרואה הגוי לוקח מן האסור דהא וודאי אי אפשר אלא מתניתין כלה ה"פ ספק ערלה בא"י אסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות ופירות נמכרות חוצה לו בפתח הגן דומיא דסיפא דמתניא גבי כלאים כרם הנטוע ירק וכו'. וקאמר דבא"י אסור דכיון שעל פתח הגן הם נמכרים מוכחא מילתא דפירות הגן הם וליכא אלא חד ספיקא ובסוריא מותר לפי שלא נאסר ספקא אלא בארץ אבל ליכנס לתוכו וליקח מן הפירות התלושין בו אסור דגזרו בה בכי הא כיון שהיא סמוכה לא"י ובח"ל יורד ולוקח אפי' מן הפירות שבגן התלושין ובלבד שלא יראנו לוקט מן הפירות אעפ"י שאינו יודע אם משל היתר הם ובסיפא גבי כלאים מקלינן טפי דכל שאינו לוקט ביד מן האיסור או שאינו רואה את הגוי לוקח מן האסור ממש מית' לומר לו שילקוט מן הפירות בסתם. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק מהלכות מאכלות ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור ובסורי' והיא הארץ שכיבש דוד המלך מותר כיצד הי' כרם ערלה וענבי' נמכרין חוצה לו הי' ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסורי' מותר ובח"ל אפי' רואה הענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהם והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט בהו רק בידו פי' הגוי ע"כ הרי שהוא מסכים לפרש"י ז"ל שאעפ"י שהם ערלה וודאי או כלאים וודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את הגוי לוקט מותר והשוה את הרואה ולוקט וכן בדין. והרב רבינו משה הכהן ז"ל השיג עליו ואמר כיון דפסקינן בערלה הלכה למשה מסיני וכלאים מדברי סופרים לא היה לו לערב ערלה וכלאים ושני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דבספק כלאים אמרינן יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד ובספק ערלה אמרינן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואין אנו צריכין לתרץ תני או זה או זה יורד ולוק' כו' או זה וזה יורד ולוק' כו' ולדידי לא קשי' דכיון דמר ברי' דרבינ' מתני לקולא נקטינן כוותיה ואין אנו צריכין לומר דכיון שהוא משוה ערלה לכלאים כשמואל סבירא לי' דאמרי הלכות מדינה דאפשר דכי היכי דאמרינן דכן נאמר' הלכה דספקה מותר ה"נ נאמרה שכל שלא יראנו לוקט מותר ע"ד הפירושי' שכתבנו עכ"ד ומה שכתב דנקטינן כוותי' דמר ברי' דרבינ' ה"פ כלומר במה שהשוה אותם ולא חילק בין ערלה לכלאים אבל במה שהקל והתיר אפי' רוא' לא קי"ל כוותי' דהא מצינו כל הני אמוראי דלא שרו אלא בספק לו ולא ברואה. אכן הנראה בעיני שהשגת הרמ"ה השגה גמורה היא מאחר דקי"ל כר"י דערלה הוא הלכה למשה מסיני א"כ שפיר חילק תנא דמתניתין בינייהו ואין צריך תו להנך תני או זה וזה וכו' היה הוא מתני אליבי' לקולא שהרי אף ערלה אינו הלכה למשה מסיני אבל לדידן שערלה הלכה למשה מסיני א"כ גבי ערלה אמרינן ובלבד שלא יראה. וגבי כלאים בכרם אמרי' ובלבד שלא ילקוט ביד וכן עיקר ומ"מ אין להקל דברי הרמב"ם בפרט לפי מה שהוא פירש דאיירי הכל בוודאי ערלה ובוודאי כלאים שאין להתיר אלא ספק דהיינו שלא יראה וכדמשמע לישנא דאמוראי דמספקי להדדי וכן ספק לי ואף שרש"י המפרש בערלה קאי אין הכרע לפירושיו ואפש' שהרמב"ם נמי לקח סיוע לדבריו מתוספתא שהביא הרא"ש לקמן שהשו' ערלה לכלאים גבי גוי ולא חילק ביניהן. אכן הטור תפס כדעת הרמ"ה שהשיג על הרמב"ם שכתב גבי ערלה ובלבד שלא יראה וגבי כלאים ובלבד שלא ילקוט ולענין פירושא דהאי מילתא תפסי הטור האי פירושא של אחרים דלא שרינן אלא ספק אחד בגוף הכלאים שכתב וז"ל ספיקו בא"י אסור ח"ל מותר כיצד ירק העומד בין הגפנים ואין ידוע אם נזרע שם באיסו' אם לא פירוש אם נזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אפילו אם רואה שהגוי לוקט משם מות' לו לאכלו ובלבד שלא ילקוט הוא ויאכל. וגבי ערלה נמי כתב בזה הלשון דבח"ל ספיקו מותר כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו אפילו יודע שהביאו מאותו הכרם מותרים רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערל' ואין צריך לומר כרם שהוא ספק ערלה שהוא מות' ע"כ ולישנא דירק נמכר חוצה לו משמע דאיירי בספק א"כ כל העניין איירי בספק ולא בודאי ועוד דאי הוה איירי בוודאי גמור לא הוי הני אמוראי לספקי אהדדי אם לא שהוא וודאי מן הכרם ואינו בוודאי מן האיסור. ועל זה התירו לספק להם כאלו אין יודעין שהוא מן אותו הכר' ודלא כפרש"י והרמב"ם שהפריזו על המידה להקל על הודאי וא"כ מאחר דאיירי בספק לא מיסתבר לומר דשניהם שווין להחמיר אלא גבי ערלה ס"ל ובלבד שלא יראה דהיינו ספק לי וגבי כלאים ובלבד שלא ילקוט ביד מן הכרם כדפרשנ' וכן עיקר והקאר"ו בא ליישב הרמב"ם מאחר שההיא מתניתין דכלאים כרם הנטוע ירק איירי בוודאי כלאי' ושרי בח"ל ה"ה בערלה כו'. וחוץ לכבודו לא הבין כל עיקר אדרב' איירי הכל בספק וה"פ שיש וודאי כלאים ושרי בח"ל ה"ה בערלה וכו'. אבל שאר הירק הנמכר בגן הוא ספק כמו ירק הנמכר חוצה לו דאיירי וודאי בספק:

מסקינן בסוגיא אמר רב אסי א"ר יוחנן לוקין על הכלאים אמר ר' אלעזר לרב אשי והא אנן תנן כלאים מד"ס לא קשיא כאן בכלאי כרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר שמואל את חוקתי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאי' שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. ומה בהמתך בין בארץ ובין בח"ל אף שדך בין בארץ בין בח"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים של ח"ל רב נחמן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דהוה זרע זרעים בהדי הדדי אמר לי' ניתי מר ונשמתי'. א"ל לא חיוורתין כלומר לא נתחוור לך כי הדבר מותר הוא. תוב חזיי' לההוא גברא דהוי זרע חיטי ושערי בין גופני ניתי ונשמתי' א"ל לא צהריתו פי' אין הלכות כלאים צוהרות ומאירות לכם דקי"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד. רב יוסף מערב ביזרני פי' זרעים בעלמא בלא כרם וזרע א"ל והא תנן כלאי' מד"ס א"ל לא קשיא כאן בכלאי כרם כאן בכלאי זרעים כלאי כרם שבארץ אסורין בהנאה בח"ל נמי גזרו בהו רבנן כלאי זרעי' דבארץ לא אסרו בהנאה בח"ל נמי לא גזרו בהו רבנן וכתב הרא"ש וז"ל נמצא דין כלאי' עכשיו בח"ל נחלק לשלש פנים הרכבת האילן מדאוריית' כלאי הכרם מדרבנן כלאי זרעי' מותר בירושלמי דמסכת ערלה גרסינן אהך מתניתין חוץ מן הערלה וכלאי' ר' יונה בעי למה לא תנינן חלה א"ל רבי יוסי לא תנינן מתניתן אלא דברי' שנוהגין בישראל ובגוים. חלה בישראל נוהגת ולא בגוים מ"ט ראשית עריסותיכם ולא של גוים ומכאן דקדק ר"ת ז"ל דערלה וכלאי' וכרם רבעי נוהגין בשל גוים ועוד הביא ראיי' מההיא דשלהי יבמות. גוי שהי' מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקתה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן שלהשביחו מקחו אמר כן אלמא דערלה נוהגת בשל גוי. וא"ל דמיירי כשלקחו מישראל מדקתני בסיפא דהך מתניתן אבל אם אמר מאיש פלוני לקחתים נאמן להחמיר דברי ר' מכלל דרישא איירי שגדלו בשלו ותנן נמי בפרק קמא דערלה הנכרי שנטע והגזלן שנטע חייבין בערלה ותנן נמי בתוספתא גוי שהרכיב עץ מאכל מאימתי מונין לו משעת נטיעתן. ועוד הביא ה"ר פטר ז"ל ראיי' מדתנן בתוספת' דתרומות בפרק שני אבל ערלה וכלאי הכרם שוין בגוי בא"י ובסורי' ובח"ל. אלא שר' יהודא אומר אין לנכרי כרם רבעי בסורי' וחכמים אומרי' יש לו ועוד ראיי' מדאמרינן בשמעתין בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובגוי הלוקט איירי דאי בישראל כמו שאסור לאכול כך אסור למכור דערלה אסור בהנאה ועוד הביא ראיי' דאמרינן בפר' אין מעמידין דאסרו גבינות הגוים מפני שמעמידין אותו בשרף ערלה ומשמע דאיירי בכל מקום אפי' במקום שאין ישראל דרים שם ולפי מה שהוכחתי דערלה שייך בשל גוים צריך לדקדק היאך אנו מותרים לשתות יין לפי שרגילין בכל שנה להבריך הגפנים בארץ ואחר שהשריש ראש הגפן חותכין אותו ונעשו שני גפנים וכה"ג מקרי ערלה דתניא בפ"ק דר"ה אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ולענין ערלה מיתניא והא דתניא בת"כ פרט למבריך מכאן אתה אומר ספוק גפנים וספוק ספוקן אעפ"י שהבריכן בארץ מותר איכא לשנויי כדמשני בסוטה פרק משוח מלחמה גבי אלו החוזרין ממערכי מלחמה דקתני התם לא חללו פרט למבריך ומרכיב והא תנן א' הנוטע ואחד המבריך וא' המרכיב ומשני ר' הא מני ר' אליעזר בן יעקב היא לאו א"ר אליעזר ב"י כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא וכי האי גוונא איכא לשנויי נמי גבי ערלה ומיהו גם לר' אליעזר ב"י נראה דלא מקרי הברכה כשנועץ ראש הגפן בארץ דחותכו באמצע ומבדילו מן השורש פיר' אלא נוטע ממש. ונ"ל דלא קשיא מההיא דת"כ לההיא דפ"ק דר"ה דבכה"ג נמי תנן בפ"ק דערלה הבריכה שנה אחר שנה מונה משעה שנפסקה סיפק גפנים סיפק אחר סיפק אעפ"י שהבריכה בארץ מותר ופי' רבינו שמשון שכך הוא מנהג עובדי אדמה שחופרין גומא ולוקחין יחור אחד מן האילן וטומנין אותו באותו גומא ויוצא ראש היחור מצד אחר ונעשה שם אילן וראש היחור נשאר מחובר באילן. ומאותו האילן החדש מבריכין עוד אחד וכן עוד אחר. שנה אחר שנה. ואין דין ערלה נוהג בכולן מאחר שמחוברי' לאילן הישן אעפ"י שכל א' השריש וינק מן הקרקע בתר עיקר יניקה שיונקין מן הישן אזלינן ואין בהן דין ערלה ואם נפסקה בריכה ראשונה מן האילן הישן היו כל הבריכות שנברכו מן האילן כנטעו עתה ומונין להן שני ערלה משעה שנפסקו וסופק בגפכי' כמו בריכ' באילנות והיינו ההיא דת"כ אעפ"י שבריכה מותר כלומ' כל זמן שלא נפסקה וההיא דפ"ק דר"ה איירי אחר שנפסקו ולשכוייא דפרק משוח מלחמה דר' אליעזר ב"י לא הוה מבריך מרכיב בכלל נוטע א"כ אין ערלה נוהגת בח"ל אלא בנוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוספו' שאין נטע רבעי נוהג בח"ל כמאן דתני כרם רבעי וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל א"כ בח"ל נאמר נוטע אין מבריך ומרכיב לא כר' אלעזר ב"י. והתוס' כתבו דיש להתיר מטעם ספק ערלה כדאמרינן בשמעתין ספק לי ואנא איכול עכ"ל והא לך ווה שכתב הרא"ש בה"ק וז"ל התיר ר"י ז"ל לשתות יין מגפני הגוים משום דאמר בפ"ק דקידושין דספק ערלה מותר אבל בכרמים של ישראל בזו הארץ שישראל עובדין אותה מבריכין בכל שנה והוא יודע בכל שנה לא מצאתי היתר. ואני רואה שפשט היתר בכל הארצות ואין משגיח בדבר ותרתי אני בלבי אם אוכל למצא שום היתר להציל רבי' ממכשול ומצאתי און לי בגמרא דסוטה פרק משוח מלחמה גבי אלו חוזרין מערכי מלחמה דקתני התם ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב והאנן תנן אחד הנוטע וא' המבריך ואחד המרכיב ומשני ר' יוחנן הא מני ר"א ב"י דאמר כרם כמשמעו ה"נ נטע אין מבניך ומרכיב לא וא"כ לר"א ב"י לעניין ערלה נמי לא הוי מבריך ומרכיב כלל ונטעתם דכתיב גבי ערלה ואין ערלה נוהג בהברכה ובהרכבה ואע"ג דלית הלכת' כר' אבוה לענין חוזרין נמערכי מלחמה אלא כסתמא דמתניתין דקתני א' המבריך וא' המרכיב. מ"מ לענין ערלה עבדינן כוותיה כי פסק ר"י דאין נטע רבעי נוהג בח"ל כמאן דתני כרם רבעי דקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וא"כ לענין ערלה כמי בח"ל נאמר ונטעתם אין מבריך ומכביב לא כר"א ב"י עכ"ל. ומ"מ בהאי דאין נטע רבעי נוהג בח"ל לא נהגו כמותו אף שכך כתבו הגאונים מ"ו כתב הרמב"ם שאין נטע רבעי נוהג בח"ל אלא מיד אחר ט"ו בשבט של רביעית מותרין בלא פדיון אבל בא"י נוהג בין בפני הבית בין שלא בזמן הבית והוא מקצת הגאונים שכתבו שאינו נוהג בח"ל אלא בכרם ולא בשאר אילנות ונראה להוראה זו עיקור:

מתניתין העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ. וכל שאינו עוש' מצוה אי אין מטיבין לו ואין מאריכין לו את ימיו ואינו נוחל את הארץ ומפרש בגמרא בעושה מצוה א' יתירה דנוכרעת וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב וכל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק איר יוחנן מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארז פסול לעדות. ת"ר האוכל בשוק ה"ז דומה לכלב וי"א פסול לעדות אמר רב אידי הלכה כי"א ועיקר דין כתבתי באריכות בפ' זה בורר גבי אלו הפסולין להעיד. הזכות יש לה קרן ויש לה עירות שנאמר אמרו צדיק צדיק כי טוב וגו' עבירה יש לה קרן ואין לה פירות שנאמר אוי לרשע רע וגו' אלא מה אני מקיים ויאכלו מפרי דרכם וממועצתיהם ישבעו עביר' שעושה פירות יש לה פירות ושאין עושה פירות אין לה פירות מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו מאי ולחושבי אמר רב אסי אפי' חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה עליו הכתוב כאלו עשאה. מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' ואלא מה אני מקיים הנני משא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה ואלא הא דכתיב למען תפוש את ישראל בלבם א"ר אחא בר' יעקב ההיא בע"ז הוא דכתי' דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה עולא אמר כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שאדם עובר עבירה ושנה בו הותרה לו הותרה ס"ד אלא נעשית לו כהיתר א"ר אבהו משום ר"ח נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא שנאמר ואתם בית ישראל כה אמר ה' איש גילוליו לכו עברו אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו א"ר אילעי הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. איני והתניא כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם מאי היא רבה אמר זה המסתכל בקשת רב יוסף אמר אמר העובר עבירה בסתר ל"ק הא דכייף ליצריה והא דלא כייף ליצריה:

הדרן עלך פרק האשה ניקנית