ים של שלמה על כתובות ג

אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה שהיא מגבעונים והבא על הכותית ועל הגירות ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו כלומר שנתגרשו מבעליהם או נתאלמנו דאל"כ הוו אשת איש ואית בהו מיתה ואשת אחיו איירי באית להו בנים אלא נתגרשה ועל הנדה אע"פ שהן בכרת אין בהן מיתת ב"ד מה שפי' רש"י נתינים דוד גזר עליהם וא"כ איסורם מדרבנן וכן דעת הרמב"ם ולא נהירא אלא כמו שפי' התוס' בשם ר"ת שדוד לא גזר עליהם אלא עבדות אבל לענין פסול קהל פסולין מדאורייתא בלאו בלא תתחתן והיינו למסקנא דרבא דבגיירותו אית בהו איסור תחנות ומ"ה חשוב הכא אחר ממזרות וכותית נמי גרי אריות ואית בהו לאו דלא תסיר את בנך ואף דמתניתין אתיא כר' מאיר ור"מ סבר דגידי אמת הן מ"מ קמ"ל דאית בהו קנס שהרי למאן דסבר גרי אמת הן אפ"ה פסולים כדי שלא יטמע בהן וא"כ סד"א משום האי טעמא נימא נמי דלית להו קנס קמ"ל דאית להו קנסא ולא גזרינן כולי האי אבל מתניתין דקתני יש לה קנס אתיא לכ"ע אפילו למאן דס"ל גירי אריות הן וא"ל להקשות למ"ד גירי אריות למה אית להו קנס הא למה אין לה קנס כדאיתא בפ"ק יהבינן לה קנס דאכלה בגיות ואפילו נתגיירה פחותה מבת ג' שנים ואיכא למיחש שמא תמחה ותחזור לגויותא לא יהבינן לה קנס עד שתגדיל ולא חשו חכמים ללא יהא חוטא נשכר כדלעיל פ"ק סי' ל"ה דלא אמרו חכמים אלא לגויה ממש אבל לא לאותם שמתנהגים בדת יהודית ואע"פ שמדין תורה פטור משום שלא יהא חוטא נשכר חייבוהו חכמים מאחר שמתנהגת בדת יהודית כן דעת רש"י ונראה בעיני עיקר והרמב"ן רצה לחלק דנתינה אינה אסורה מדאורייתא אלא אותם בעצמם שנתגיירו אבל בניהן שנולדו אחר גירותן מותרין שהרי לא מנה בהן דורות לאיסור ובא דוד וגזר על הנתינים לדורות ולא נהרא ואדרבה מדמנה דורות להיתר גבי מצרי ואדומי ש"מ אינוך אסירי לעולם ואף במצרי ואדומי הוצרך לכתוב טעמא להיתרן אדומי משום שאחיך הוא ומצרי משום שגר היית בארצו מה שאין כן בז' אומות וכ"ש שלא יהא היתרן יותר ממצרי ואדומי שהן לג' דורות אלו לב' דורות וכן מסקנת הר"מ מקוצי שאסורי' מדאורייתא איסור לעולם:

נערה אין קטנה לא דל"ל למעוטי בוגרות לחוד הוא דאתא דא"כ ה"ל למתני בתולה דעיקר קנס מחמת בתולה והוי ממעטינן בעולה וגם בוגרות אינה בכלל בתולה ממש שהרי כלו בתוליה או בפתח פתוח או בדמים ולא נקט נערה אלא למעט קטנה אמר רב יהודא אמר רב ר"מ היא פי' והלכה כרבנן דיש קנס אף לקטנה כמו שנפרש לקמן בסוף פרקן דהיינו מבת ג' שנים ויום אחד' שראוין לביאה עד שתהא בוגרות ומשם ואילך אין לה אלא בושת ופגם וכן הלכה נמי בהא דאית קנס לחייבי לאוין ולחייבי כריתות ולאפוקי מאינך תנאים דפליגי ובגמרא ילפינן דיתורא דקראי בתולה הבתולות ונערה נערה הנערה:

אמר רב חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה שסבר חייבי כריתות ותשלומין כמיתה ותשלומין ופטור דקים ליה בדרבה מיניה אפ"ה הגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב קרן וכפל שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב לימא פליגא אדר' אבין דא"ר אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא ה"נ נימא ההגבהה צורך אכילה הכי השתא התם אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכל א"נ התם אי בעי לאהידורה לא מצי למהדר לה הכא מצי מיהדר לה ונראה דהלכה כלישנא בתרא שהוא עיקר ומ"ה לא נקיט המעביר סכין ד' אמות וקרע שיראין בהליכתו דפטור דהוי רבותא טפי אלא ש"מ דעיקר טעמא משום מיהדר הוא ומ"ה המעביר סכין כה"ג חייב ולפי זה אתיא הא ברייתא אליבא דהלכתא כפשוטה הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה הי' מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחת ולאידך טעמא דאי אפשר להנחה בלא עקירה ה"נ אי אפשר כדפריך בגמרא להאי לישנא וצריך לאוקמי הא דגונב כיס בשבת כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דאזלה ליה עקירה ראשונה ולאו אליבא דהילכתא דהק"ל כחכמים דבן עזאי וכן פסק הרמב"ם בהך ברייתא דגונב כיס בשבת חייב כפשוטו אלמא דס"ל כלישנא בתרא וכן פי' המ"מ ולפי הא דר' אבין הא דמסקינן במרובה סי' י"ט היכא דאמר ליה זרוק גניבה לחצירי ותקנה לי חצירי גניבתו פטור ומוקמה ליה כגון שאמר לא תקנה לי עד שתנוח דאי לאו הכי מכי מטא לאויר חצירו קנה ומשום שבת לא מתחייב עד שתנוח כחכמים דס"ל קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא והשחו' מאי מקשה התוס' והלא עקירה צורך הנחה היא והוי ממש כזורק חץ וצ"ל או כמו שפי' ר"ת דפריך אליבא דר' ירמיה דלא ס"ל הא דר' אבין כפי פי' ר"ת דפי' דר' ירמיה דאמר בפרק הניזקין מנסך ממש ואפ"ה חייב משום דבשעת הגבהה קא קניא ליה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך והתם נמי אי אפשר לנסך בלא הגבהה או כפי פי' ר"י דפי' דה"מ לשנויי הכי דעקירה צורך הנחה היא אלא לפי דברי המקשה שלא הי' סובר טעם זה משיב דלא דמשכחת ליה שפיר אלא באומר לא תקנה לי חצירי עד שתנוח וא"כ לפי המסקנא איירי אפילו לא אמר לא תקנה לי חצירי כו' מאחר דקמ"ל כר' אבין ותימא גדולה על הרמב"ם שכתב בפ' ג' דגניבה שאינו פטור אלא באומר שלא תקנה לו הגניבה עד שתנוח בחצר הלוקח והוא גופא פסק כר' אבין ולפום רהיטא לא דק ומ"מ הא דמנסך נראה דחייב אפילו לר' אבין דמשעת הגבהה הוא דקני ולא אמרינן דהגבהה צורך ניסוך הוא אפילו לפי' ר"ת דאי אפשר לנסך בלא הגבהה מ"מ ק"ל כלישנא בתרא דעיקר טעמא משום מיהדר וה"נ אי בעי למיהדר הזה מצי הדר וכן פי' התוס' לשם וכן פסק הרמב"ם דמנסך ממש נמי חייב במזיד כדאיתא התם ומ"מ במרובה פריך אליבא דלישנא קמא דאליבא לא אתיא ר' ירמיה כר' אבין והא דמגרר ויוצא פטור כתב הרמב"ם וכגון שאבדו שם דמשמע אם היו הי' חייב ויפה כתב דמסקינן להדיא בפ' הנשרפין דהלכתא דשדינהו לנהרה ומה שחילק הרמב"ן דוקא שהיו הנהר סמוך לו דמיד כשהוציאו השליכו לנהר ולא עמד ברשותו אבל אי הוי הנהר רחוק והוליכו לשם עמד ברשותו וחייב ולא נהירא דתלמודא סתמא קאמר ואי אתה בא לחייבו על מעשה שנייה שהשליכה בנהר א"כ אפילו לא הוליכו נמי נחייבו אהגבהה שנייה מאחר שהגביהו אחר שהוציאו אלא מאחר דאתחייב קטלא על האי כיס שוב לא יתחייב אלא כשיחזיר ליד הבעלים הראשונים או שהיו בעינו בלא השתנות אבל תימא על הרמב"ם למה לא כתב נמי דאיירי בכיס רברבי או מיצעי ואית להו מיתני דדרכו בגרירא אבל בכיס קטן דאין דרכו בכך חייב דלאו אורחיה בכך וליכא חיוב בשבת כדאיתא להדיא הכא ובפ' הספינה ומה שכתב הרמב"ם כפשוטו ושגררו מרה"י לר"ה לפי שסבר הגניבה נקנית בר"ה כמו שפסק רבינא וסבר דיש לחלק בין שאר קנין לגניבה אע"פ דאמרינן בהמוכר את הספינה אביי ורבא דאמרי תרוייהו אין משיכה נקנית בר"ה היינו לענין שלו ממש אבל קניא בתורת גניבה להתחייב באונסין והוא סברת ר"י אבל ריצב"א פליג על האי סברא ואמר דאין לחלק בין גניבה לשאר קנייה והלכה כרב אחא דמוקי להא דגנב כיס שגררו ואפניה לצידי ר"ה שעשו לפני הבתים בניין גבוה קצת או שהניח שם אבנים ומכשלות להרחיק חיכוך העגלות מן הכתלים וכן פסקו התוס' במרובה ושם הארכתי סי' ל"א:

פיסקא הבא על אחותו כו' ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' וק"צ דאין לוקה ומשלם אמר עולא מתניתין איירי בנערה דאיכא קנס ואז משלם ממון ואינו לוקה אפילו התרו בי' דילפינן בגז"ש תחת תחת מחובל שניתן לתשלומין ולא למלקות דכתיב כן ינתן בו דבר הניתן מיד ליד ומתניתין דמכות איירי ביתומה מפותה דלית לה שום קנס ולא בושת ופגם דהא מדעתה עבדה ומחלה לי' וה"ה דאיירי בבעולה דליכא שום חיוב ממון ר' יוחנן אמר מתניתין איירי דלא אתרי בי' ומ"ה משלם ממון ולא מלקות ומתניתין דמכות איירי בהיתרו בי' דלוקה ואינו משלם ולא יליף ג"ש דתחת תחת ומבעי לי' לכדאביי כו' ר"ל אמר מתניתין ר"מ דאית לי' לוקה ומשלם ומסיק דאזדי ר"י ור"ל לטעמייהו דפליגי רבי יוחנן ור"ל בחייבי מלקות שוגגים ודבר אחר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ומ"ה בעי לאוקמי מתניתין כר"מ ולא מוקי כר' יוחנן ובלא היתרו בו ופסק הרמב"ם כר' יוחנן לגבי תרוייהו ולא ידעתי למה נהי דק"ל כר"י לגבי ר"ל מ"מ מנ"ל דהלכתא כר"י לגבי עולא ואדרבה רבא סבר כעולא דתחת אתיא לג"ש ואביי כר"י והלכתא כרבא לגבי אביי וכן כתבו התוס' להדיא דרבא כעולא ומהשתא נמי איכא למימר דהלכתא כר"ל דאף ר"י לא הוי פליג עלי' דר"ל דאמר בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקות שוגגין וד"א פטורים כמו חייבי מיתות שוגגין ובכל דוכתא ילפינן מלקות ממיתה א"ל משום דקשה לי' מתניתין אהדדי ודחיקא לי' לאוקמי מתניתין כר"מ ומ"ה דחיק ואוקמי' בלא התרו אבל איהו הוה סבר כעולא דיליף ג"ש תחת תחת דגבי קנס חייב ממון אפילו לא התרו בי' הוי מודה לר"ל ועוד משמע לכאורה דעולא סבר כר"ל דהא המקשן דפריך ורמינהו ע"כ סבר כר"ל דחייבי מלקות שוגגים פטורים דאל"כ מאי פריך דילמא מתניתין דהכא איירי בלא התרו בי' וממילא נאמר אף עולא סבר כן שהרי לא השיב אלא דהכא גבי קנס ממון משלם ולא מלקות אף בהתרו בי' אבל באינך כי קאי קאי כסברת המקשן ועוד יראה מן סוגית התלמוד כן דאמר ואזדא ר"י לטעמא כו' משמע דתלי' חדא בחדא וכי היכא דהך שינויי ליתא דמחלק בין אתרי בי' ללא אתרי בי' אלא כעולא דמ"מ בפירוש ריבתה תורה כו' ואפילו אתרי בי' נמי ממון משלם ה"ה הא דקאמר חייב מלקות שוגגין נמי ליתא ומ"ה ליכא להקשות הא בכל דוכתא ק"ל כר"י לגבי ר"ל דהא הכא ליתא לדר' יוחנן מקמיה עולא ורבא כדפרישת וכן כתבו התוס' להדיא לקמן בשמעתן ולרבה דאמר לר"מ חידוש הוא שחדשה תורה בקנס כו' דר"ל שפיר סבר כעולא ועוד סתמא דתלמודא בפ' מרובה סי' כ' משמע להדיא דהלכא כר"ל דפריך אמתניתין דגנב וטבח ביו"כ דחייב והא קי"ל דאינו לוקה ומשלם ומוקי לי' כר"מ ולא מוקי לי' אליבא דהלכתא וכשלא התרו בי' כמו שמוקי ר"י אמתניתין דאלו נערות אלא ש"מ דס"ל כסתמא דתלמודא דאין חילוק בין התרו ללא התרו בי' וכן נראה מן הרי"ף שכתב לשם דאשכחת האי חיובא דמתניתין דטבח ביו"כ בטבת ע"י אחר אף דמתניתין לא איירי בכה"ג שהרי אומר לשם טבת בשבת פטור ואי איירי בטבח ע"י אחר אפילו בשבת נמי חייב אלא דדחיק הרי"ף למצוא חיוב בטבח בי"כ אליבא דהלכתא ולא אשכח אלא כה"ג כמו שפרשתי לשם ואי הוי חייב בלא אתרו בי' הוי מוקי בלא התרו בי' או א"א שלא הוי מפרש האי חילוק דאתרו ביה מאחר שכתב הסוגיא דק"ל אין לוקה ומשלם בסתמא א"כ ה"ל לפרש או להביא דברי ר"י שהרי לא הזכיר דברי ר"י בכל ספרו אלא ש"מ דליתא הנראה בעיני כתבתי:

מסקינן בסוגיא הא דטבח בשבת פטור דאיירי ע"י אחר ומ"ה פטור דהוי שחיטה שאינו ראויה כר' יוחנן הסנדלר דסבר כל תעשה שבת במזיד לא יאכל ופריך למ"ד דמדרבנן אסור אבל מדאורייתא שרי מאי טעמא דרבנן דפטרי כו' ומאי קשה לי' מאחר דילפינן וטבחו ומכרו מטבוח טבח והכן דבעינן שחיטה הראויה לאכול והכא אינו ראוי לאכול דהא רבנן אסרוה ומה בכך שמדאורייתא שרי ס"ס השתא שחיטה שאינו ראויה ומ"ש מהמקדש אשה באיסורי הנאה דרבנן דפסק הרמב"ם דאינו מקודשת כלל ושרינן א"א לעלמא משום שאינו חשוב ממון אף שמדאורייתא הוי ממון ומ"ה נראה בעיני דלא אזלינן בתר השתא דאסרו רבנן וכן מוכח משמעתתא דסוף האיש מקדש אהא דתני המקדש בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטה בעזרה ר"ש אומר מקודשת וח"א אינה מקודשת ומסיק אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו דאורייתא ובפטר חמור ובב"ח אזיל לטעמא דס"ל דאין אסורים בהנאה אלא באכילה אלמא גבי חולין שנשחטו בעזרה אף שאסורים בהנאה לכ"ע מ"מ מאחר דמדאורייתא שרי מקודשת בהן וכן הלכה לפי מה שהוכחתי בפ' מרובה סי' כ' שהן מדרבנן וה"ה לכל איסורי דרבנן וכן פסק הרא"ש והא דאמר רב גידל בפ"ק דפסחים המקדש בחיטי קדרנייתא מקודשת דאיסור חמץ מדרבנן וגם חמץ חיטי קדרנייתא דרבנן וכן כתב הר"ן וכן דעת הרמב"ם ותמה אני ס"ס מה טעם יש בדבר אי אזלינן בתר דהשתא א"כ יהא אפילו כל איסורי מדרבנן ס"ס אינם ממון ואי אזלינן בתר דאורייתא מה בכך דאיסור חמץ הוא מדאורייתא ס"ס מאחר דמדאורייתא אינו חמץ למה שרינן א"א לעלמא והמ"מ כתב שדעת הרמב"ם שאינה מקודשת אפילו כשאין שום צד דאורייתא וכן משמע מדעת הטור אבל אין הלשון של הרמב"ם משמע כן שהרי כתב אפילו הי' האיסור מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית ומדלא כתב סתמא אבי' איסור מדבריהם ופירש כגון חמץ כו' משמע דווקא חמץ מדאורייתא בשעות דרבנן הוא דאינה מקודשת אבל חמץ דרבנן בשעות דרבנן וכן שאר איסורי הנאה שעיקרו דרבנן חוששין לקידושין וכן כתב הר"ן שכן דעת הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל אף שרש"י פי' לשם וז"ל ואע"ג דאתא איסור הנאת חמץ שהוא מדרבנן ומפקיע קדושי תורה ושרינן א"א לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו ע"כ כבודו במקום העליון מונח אבל דבריו אינם מובנים לי דלא מצינו לומר כל דמקדש כו' אלא אגיטין שהם הפקיעו קדושין דאורייתא ע"י גט שלהם אף שאינו גט מדאורייתא אבל לא מצינו שהפקיעו קדושין ממש בכדי א"ל בפ' כ"ש גבי האי קטנה בעובדא דבנדש דחטפה מיניה האי גברא ואפקוע מיניה בלא גיטא ואמר רב אשי מאחר שעשה שלא כהוגן שחטף אשת חבירו עושין לו נמי שלא כהוגן מה שאין כן הכא דלמה לן לאפקוע קדושין מיניה בכדי ועוד מאחר שלא מצינו שיעשו חכמים הפקעה על קדושין זו שיהיו בטלים כה"ג אלא אתה בא להפקיע אותו מאחר שאסרו בהנאה ואי אזלינן בתר דאורייתא הוי קדושין גמורים מדאורייתא אלא מכח שאינו ממון חשבינה כעפר' ומ"ה בטלינן א"כ כל איסורי דרבנן בהנאה נמי לימא הכי ומ"מ נ"ל לחלק ביניהם שפי' דבוודאי אזלינן בתר דאורייתא ומקודשת אבל חמץ משש שעות ולמעלה שאסור להשהות בביתו וצריך לבער ולהוציא מביתו משום תשביתו מ"ה אע"פ שאותן חיטין הוי דרבנן מ"מ הוי כעפר וחשבינו כאינו ממון שהרי צריך להוציאו מידו לאפוקי שאר איסורי הנאה דרבנן מאחר שאינו מחויב להוציאו מידו ומדאורייתא הוי ממון אמרינן שפיר דמקודשת ואזלינן בתר דאורייתא ולפי זה אפילו בחמץ גמור מקודשת בשעה ששית שהרי איסורו וזמן בעורו אינו אלא אחר שש וא"כ אזלינן בתר דאורייתא ואמרינן דהוי ממון ממש ומקודשת וכן כתב הרמב"ן והא דקאמר לא נצרכה אלא לשעות דרבנן וכן הא דאמר רב גידל כו' שפיר מייתי ראיה כמו שכתב הרמב"ן וכן משמע מדברי הטור וז"ל וא"א כתב המקדש באיסורי דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורי דרבנן מקודשת ומיהו המקדש בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה אינה מקודשת ע"כ משמע להדיא דאפילו בחמץ גמור מקודשת בשעה ששית כמו שפי' ואף שמדברי הרא"ש אינו נראה כן שהרי כתב כי היכא דבשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין חוששין לקדושין ה"נ בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אבל בשעה ששית שאסור חמץ דרבנן וגם חיטי קודרנייתא דרבנן חוששין לקדושין משמע להדיא בחמץ גמור אין חוששין לקדושין ומ"מ נראה דברי הטור עיקר וכמו שפרשתי ועיקר שמעתתא דגנב וטבח בשבת וגנב וטבח לע"ז וגנב וטבח שור הנסקל כתבתי במרובה סי' כ' דין פרה שאילה כתבתי בהגוזל בתרא:

ת"ר היוצאות משום ש"ר כ"ע אין לה לא קנס ולא פיתוי ופריך בת סקילה היא אמר רב ששת ה"ק ושיצא עליו ש"ר בילדותא אין לה לא קנס ולא פיתוי ונראה בעיני לפרש אפילו הביאה עדים שאנסה והוא אינו כופר ואין טוען בעולה בעלתי אפ"ה פטור שהרי הי' יכול לטעון שבעולה היא והוי כמודה בקנס ופטור ואפילו ראו עדים שמצאה דם מיד אחר תשמיש מ"מ אין לה קנס דשמא פרצא דחזקה היתה מצא או לא חייתה המכה ואמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן בי' ה"ד אי דנפיק קלא עלי' דשטרא זייפא הוא הכי נמי דנפיק עלי' קלא דזאני והא אמר רבא יצאה לה שם מזנה בעיר אין חוששין אלא דאתו בי' תרי ואמרו לדידן תבעתינהו באיסורא ה"נ דאתו בי' תרי ואמרו לדידן אמר זייפי לי האי שטרא בשלמא התם שכיחי פרוצים בישראל שיזנו עמה אבל לא שכיח כולו האי שיחתמו לשקר ע"פ שאלתו ובפרט רוב היכולים לכתוב ולחתום הם בחזקות כשרות ומשני כיון דהדר אזיופי אימר הוא גופא זיופא זייף וכתב הרא"ש וז"ל יש מפרשים כיון דהעידו עליו דמהדר אזיופא כל שטרות היוצאים מתחת ידו מחזקינן להם בחזקת מזויפין עד שיבאו עדים החתומין עליהן ויעידו שחתמו עליהם ולא מסתבר כן דלישנא דתלמודא לא משמע הכי דקאמר האי שטרא רעיא לא מגבינן בי' דמשמע דווקא האי שטרא דאית בי' ריעתא כגון שאמרו העדים פלוני בקשונו לכתוב ולחתום לו שטר של מנה על פלוני ואח"כ הוציא שטר מנה על פלוני האי שטרא וודאי איתרעי ולא שאר שטרות היוצאים מת"י שלא הוחזוק לזייף שטרות על כל בני האדם אלא דווקא על אותו פלוני שהזכירו העדים דתלינן שמא מנה הי' אצלו בעל פה וירא שמא יכפור אבל אם העדים לא הזכירו שם הלוה וסכום המעות בהא מסתבר קצת שחשוד לזייף כל שטרותיו וחליק שזייף שטר אחד ולא ידעינן הי ניהו ע"כ וכן דעת הרמב"ם להדיא בדין הלכות עדות וז"ל אבל שטר שקרא עליו עירעור והוא שיבאו שנים ויאמרו ממנו שאל לזייף שטר זה אפילו שנתקיים השטר בחותמיו איו גובין בי' לעולם ויראה לי שאם באו עדי השטר והעידו הן בעצמן על כ גובין בו ע"כ והא דכתב אם באו הן עצמן כו' לכאורה איירי בלא העידו על המלוה דאי העידו אף על המלוה פשיטא אלא מאחר שהעידו על חתימת ידן אמרינן בוודאי שטר מעלייתא הוא וזה נגד הרא"ש שכתב וז"ל אפילו אם עדי השטר מעידים שזו כתיבתן וחתימתן אינו מועיל ולא מגבינן בי' ולא קרעינן לי' דחיישינן שמא זייף עד שהן עצמן סבורין שהוא חתימתן אבל אם עדי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שראו שחתמו מגבינן בי' דהא תו ליכא למיחש לזיופא ומיהו לא משהינן בידי' דילמא מיית לוה ואזיל ואפיק מיתמי בבי דינא אחרינא דלא איתברר לגבייהו דהוי מהדר אזויפא אלא מוקמינן לי' ביד שליש עד דאתברר מילתא בסהדא ע"כ וכן דעת הר"ן נוטה דאיכא למיחש לזויפא אפילו אמרו שהוא חתימן כדאשכחן בגט פשוט בהאי שטרא זייפה דהוי חתים עליו רבא ורב אחא בר אהבה כו':

ת"ר עריות ושניות וממאנת ואיילנות אין להן לא קנס ולא פיתוי ובהא דעריות ושניות לית הלכתא הכי אלא דווקא עריות דחייבי מיתות ב"ד אין להן קנס הא כל אינך כריתות יש להן קנס וכן חייבי עשה יש להן קנס וממאנת היינו ממאנת אחר נשואין ואיירי בכה"ג שהיא בחזקת שלא נתייחדה עמו וקס"ד אמינא מאחר דסנאה לי' שהרי בסוף יצאה הימנו א"כ איתגלי למפרע שלא נבעלה ותהוי לה קנס אבל היכא דאיכא עדים שלא נתיחדה עמו אחר הנשואין א"כ היא בחזקת בתולה יש לה קנס לעצמה היכא דנתגרשה ואף דאלמנה וגרושה מן הנשואין אפי' יש עדים שלא נבעלה כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים שאני התם דאדעתא דבעילה נשאת ולא הי' סומך על העדים מאחר שנשאת והי' סובר שלשבחה אמרו כן כדפי' לעיל בפ"ק סי' ל"ז והא דכתובה מנה לפי ששם נשואה עלי' וכבר קבלה כתובה הראוי לבתולה מן הראשון ולגבי שני היא כאלמנה ועוד מפרש ר"י דממאנת אין לה קנס ופיתוי אם אנסה בעלה או פיתה אותה כשהיתה תחתיו קודם מיאון אע"ג דכשמיאנה איגלאי מילתא שלא היתה אשתו אבל קשה ס"ס פשיטא מאחר שבהיתר בא עלי' כי חכמים תקנו נשואין לקטנה למה יהא חייב בקנס וצ"ל דקמ"ל אפי' אינסה בעודה ארוסה קודם שנשאת ומיאנה דל"ת מאחר דבלאו הכי עביד איסורא ושלא כדת בא עלי' וא"כ השתא דמיאנה איגלוי מילתא כאילו בעל שאר בתולה קמ"ל והא דתניא איילנות אין לה קנס היא דברי ר"מ שסבר קטנה אין לה קנס והאיילנות יוצאות מקטנותה לבגרותה שהרי היא קטנה עד עשרים שנה ומשם ואילך בוגרות אבל חכמים סברי יש לאיילנות קנס דהיינו עד בת עשרים כדתניא החרשת והשוטה והאילנות יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והרמב"ם והסמ"ג פסקו כחכמים דאמרו יש קנס לקטנה וכתב איילנות אין לה קנס וכבר השיגהו הראב"ד והטור ואל תשגיח במה שרצה בעל מגדל עוז ליישבו ואמר שפסק כר"מ כי לא ראה באור השכל כאשר כתבתי עליו בפ' החובל ומהרי"ק רצה לישב הרמב"ם בדברים דחוקים מאוד וכן ראוי אף דדחיק נפשי' כדי שלא נשוה להרמב"ם טועה שוב אחר כמה שנים עיינתי בשמעתתא זו ומצאתי שוב לדבריו אליבא דהלכתא כי מה שכתב הרמב"ם שאיילנות אין לה קנס ר"ל ודאי איילנות דהיינו בת עשרים שלא הביא' סימנים שאז היא כבוגרות אבל קודם בת עשרים עדיין אין שם איילנות עלי' בוודאי דשמא תביא שערות ומאז נחשבה גדולה כשאר אשה כדאיתא בפ' הערל וא"ל ברייתא דקתני איילנות יש להן קנס ומוקמינן ברבנן אמאי יש להן קנס הלא בוגרות היא כדפי' י"ל דיש לה קנס כשבא עלי' בקטנותה קאמר וכן פי' רש"י להדיא בפ' הערל וא"ל א"כ אמאי מוקי האי ברייתא דקתני איילנות אין לה קנס כר"מ נוקי כרבנן ונימא איירי באיילנות ממש שהיא בת עשרים וכדפי' משום דאפשר דניחא לי' לאוקמי הא דקתני דאיילנות אין לה קנס דאיירי בכל גוונא אין קנס ולאוקמי כר"מ מלאוקמי האי דקתני איילנות אין לה קנס כשבא עליו בגדולתה והא דקתני יש להן קנס איירי שבא עלי' בקטנותה בתרי גוונא ולפי זה נמצא שדברי הרמב"ם עולים על פי האמת והלכה שאיילנות בת עשרים אין לה קנס כשיש לה סימני איילנות אחר בת ל"ה שנים אין לה קנס כדמוכח במסכת נדה אבל קודם בת עשרים בסימני איילנות או קודם ל"ה שנים לדברי הרמב"ם יש לה קנס ואני כתבתי בפ' הערל סימן ל"א דאין לה קנס והא דתניא באידך ברייתא החרשת והשוטה והבוגרות ומוכת עץ אין לה טענת בתולים הסומא והאיילנות יש לה טענת בתולים סומכוס אומר משום ר"מ הסומא אין לה טענת בתולים א"כ קשה חרשת ושוטה אחרשת ומשני לא קשה הא ר"ג והא ר"י פי' רש"י הא ר"ג דאמר בפ"ק היא אומרת משארסתני נאנסתי מהמני וה"נ אין לה טענת בתולים להפסיד כתובתה דאמרינן אי הוי פקחית לטעון הוי טוענות משארסתני נאנסתי ומהמני הא ר"י דאמר לא מפיה אנו חיין הכא יש לה טענת בתולים דא"נ הוי טוענת קמן לא מהמני לה ע"כ ור"י פירש דאין לה טענת בתולים לפי שבחזקת מוכת עץ היא ואע"ג דכולהו נמי חבוטי מחבטן מ"מ שאר נשים יש להן טענת בתולים מדלא קאמרי שהן מוכת עץ אבל הנך חרשת ושוטה דלא מצי אמרי בחזקת מוכת עץ נשאת משמע מפי' אפילו הן חרשת ושוטה קודם שנשאו ותימא הלא לחרשת לא תקנו רבנן אלא נשואין ולא כתובה וא"כ מאי טענת בתולים איכא דא"ל דאיירי שכתב לה כתובה דא"כ לא שייך טענת בתולים דדוקא בכתובה שהם תקנו שייך לומר הם הימנהו כדלעיל פ"ק אבל לא במה שכתב הוא בעצמו וכן פסק הרמב"ם להדיא והטור אחריו דלא שייך לומר טענת בתולים אלא היכא שתקנו כתובה וכ"ש שוטה שאין לה כתובה ולא נשואין בשלמא לפרש"י איכא למימר דנחרשת ונשטת מיד אחר שנשאת או אפילו אחר שנבעלה קודם שבאתה לפני ב"ד דמ"ה אין לה טענת בתולים לפי שאין לה פה לטעון אבל לפי' ר"י קשה וצ"ל דנחרשת ונשטת אחר שנתארסה ומ"ה אמרינן דשמא נחבטת בקרקע קודם שנשאת ומ"ה יש לה מאתים לכ"ע ולא נצטרך תו לאדחוקי ולוקמי כר"מ דוקא דאמר מוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים וצ"ל דכה"ג שנתארסה בפקחית וחלים קדושין מן התורה תקנו לה רבנן שפי' כתובה בנשואין ועוד הלא קי"ל דאף ארוסה יש לה כתובה כמו שאפרש לקמן בפ' נערה בעז"ה ולפי פסק הלכה קי"ל כר"ג דאין לחרשת ושוטה ובוגרות ומוכת עץ טענת בתולים רק לבוגרות יש טענת דמים ולסומא ואיילנות יש טענת בתולים כאשר כתבתי לעיל בפ"ק סי' ל"ג ומ"מ יש קנס לחרשת ושוטה דהא בהא לא פליגי הנך ברייתא אהדדי אף לפי גרסת ר"י שמצא בספרים שלא נאמר בברייתא קמייתא יש להן טענת בתולים ומדפריך הברייתות אהדדי ש"מ דטענת בתולים תלוי בקנס כלומר מאחר דקי"ל כר"ג דאין לה טענת בתולים וטענינן מוכת עץ היא וממילא ג"כ אין להו קנס ומ"מ גירסה זו אינה עיקר וברוב ספרי' אינם ואף הרשב"א א שהקשה לפי' ר"י סבר ג"כ כגירשה שלנו ואינו תלוי זה בזה למעיין בה היטב ויש שפי' לחלק ביניהם דלגבי קנס שפיר מוקמינן להו אחזקתייהו דאין להן בתולים אבל היכא שמצא פתח פתוח טפי אית לן לומר שמוכת עץ היא מלומר שנבעלה בזנות ואף שהר"מ פסק דאין להו קנס הלא דברי הראב"ד שהשיג וכתב שיש להן קנס נראים עיקר מטעמא דפרישת וכן דעת הרמ"ה אבל מה שכתב הרמ"ה שאפילו מוכת עץ יש לה קנס לא נהירא כלל אלא דינה כבעולה לכל מילי חוץ מבושת שיש לה כאשר אפרש לקמן:

פסקא כתב הרמב"ם כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היא אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס אין לה בושת ופגם אם נתפתתה או נאנסה חוץ מבוגרות וממאנת וחרשת ושוטה כיצד המאנס את הבוגרות ואת הממאנת אע"פ שאין לה קנס יש לה בושת ופגם וצער והמאנס השוטה והחרשית משלם הצער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכולן ע"כ וכתב הטור ואיני מבין דבריו דמה תלוי צער בושת ופגם בקנס דאע"פ שאין לה קנס למה לא יהא להן שאר דברים ע"כ ואני אומר אם דעת הרמב"ם כל נערה שאין לה בתולים אין לה שום דבר א"כ שפיר כתב כל שאין לה קנס כו' כגון הנך השנוים במשנה לקמן ואילו שאין להן קנס הבא על הגיורת כו' יתירות מבת ג' שנים ויום אחד לפי שהן בחזקת בעולה ומ"ה אין להן שום דבר וכן אם בא על חייבי מב"ד דפטור משום דקים ליה בדרבה מיניה פטור מכל וכל אבל לעולם אותן שפטור מגזירות הכתוב כגון אבי נערה ולא אבי מתה מודה שיש לה בושת ופגם כמו שיש לבוגרות אע"פ שממעטינן מקרא נערה ולא בוגרות אבל הא שכתב ממאנת יש לה בושת ופגם לא ידענא טעמא כלל למילתא בין לפי' רש"י בין לפי' ר"י דלעיל גם מה שכתב השוטה והחרשת יש לה צער לא אוכל לירד לתמצית דעתו מאחר שאין לה קנס לפי סברתם א"כ חשבינן כבעולה א"כ למה יש להן צער ואפשר שסבר שדינה כמוכת עץ שאין לה קנס ויש לה צער ותימא למה לא כתב מוכת עץ גופא ולענין גופא דדינא תימא בעיני דאפילו בעולה ממש אמאי לא יהא לה בושת בפרט באנס וכי גרע מפרע ראש ואף מפותה כל שיש בושת לאב אפי' לא היתה בתולה מקודם אלא מוכת עץ מאחר דהשתא נבעלה יש לה בושת בבעילה זו אבל במפותה שהיא מרצון וכבר אין לה בתולים מחמת דרוסת איש נראה דפטור אף מבושת והשתא לפי פסק הלכה בוגרות אין לה קנס הא כל שאר דברים יש לה ממאנת אין לה שום דבר שהיא בחזקת בעולה חוץ מבושת שיש לה היכא שנאנסה כגון לפרש"י וחרשת יש לה קנס כאשר פרשתי ויש לה צער ואין לה בושת ופגם לפי שאין לה דמים ומוכת עץ היא כבעולה לכל דבר רק לענין בושת מאחר שנבעלה ולא נפגמה יש לה בושת אפי' במפותה אבל אין לה פגם שלענין מכירה אינה נפחתה מכספה והוא על חמב"ד פטור והבא על הגיורת והשבויה כו' דינה כבעולה ממש:

מתניתין ואלו שאין להן קנס הבא על הגיורת ועל השפחה ועל השבויה שנפדו ונתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות ג' שנים ויום א' רי"א שבויה שנפדה הרי היא בקדושתה אע"פ שהיא גדולה ואין הלכה כר"י לגבי ת"ק הבא על בתו ועל בת בתו על בת בנו ועל בת אשתו על בת בנה ועל בת בתה אין להן קנס מפני שנתחייב בנפשו שמותתן מב"ד וכל המתחייב בנפשו כלומר אפילו שוגג אין משלם ממון שנאמר אם לא יהיה אסון ענש יענש הא אם יש אסון לא יענש ומאחר דלית הלכתא כר"י א"כ הא דתני נמי רי"א שבויה שנפדית אפילו היא בת עשר שנים כתובתה מאתים ליתא אלא כתובתה מנה ועוד תניא בסוגיא הפודה את השבויה לשם אישות ישאנה העיד בה לא ישאנה רי"א לדידי דשבויה בקדושתה קיימא בין כך ובין כך ישאנה אלא לדידכו דאינה בקדושתה קיימא בין כך ובין כך לא ישאנה ורבנן סברי פדה ישאנה דלא שדי זוזי בכדי מעיד בה לא ישאנה דשמא עיניו נתן בה וא"ל מאחר שנתן בה עיניו ויצריה אגבריה לחטא וכי יש הכרע בממון כ"כ שנפסיק ונתיר מטעם דלא שדי זוזי בכדי דשמא ג"כ נתן בה עיניו ולא חש על הממון ונ"ל דמתחילה לא אמרינן שנתן בה עיניו כ"א אחר שפדאה מבין הגוים והיתה אצלו ובתוך כך נתן בה עיניו א"כ דלא שדי אינש זוזי בכדי כלומר על הספק שמא יבאו עדים ויאסרוה עליו מה שאין כן לומר לענין חטא ועבירה דאינה אלא כשישאנה ודו"ק:

מתניתין נערה שנתארסה ונתגרשה ר"י הגלילי אומר אין לה קנס רע"א יש לה קנס וקנסה לעצמה וכתב הרי"ף והלכה כר"ע דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ועוד דלקמן במתניתין דיתומה שנתארסה ונתגרשה סבר ר' אליעזר כר"ע ופסק רב הלכה כר' אליעזר ופסק הרמב"ם דהקנס לבד לעצמה אבל בושת ופגם לאביה ואין דעת התוס' כן דלמי שזה ניתן זה ניתן שהרי פירשו מתניתין דלקמן כר"י נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משמע דאבושת ופגם נמי קאי ואף שהיא ממון מ"מ אינו מוריש לבניו והיינו טעמא דמאחר דבושת ילפינן מהאי קרא דכתיב גבי קנס לאביה מדכתיב תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם ולרבא מדכתיב ונתן האיש השוכב עמה וגו' חמשים כסף דהיינו הנאת שכיבה מכלל דאיכא בושת ופגם וא"כ אמרינן למי שזה ניתן זה ניתן ולכאורה דברי הרמב"ם יותר עיקר שהרי פריך תלמודא על דברי אביי ורבא ואימא לעצמה ומשני מאחר שיש בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אלמא דלא סמכינן אהיקשא כולי האי ומ"ה אמרינן דהאי טעמא לא מידחי דאפילו נתארסה ונתגרשה הוא לאב מהאי טעמא חוץ מן הקנס דיליף מקראי וראיה מפ' נערה ליתא שהרי אף הרמב"ם פסק שם הכל לעצמה ואפ"ה פסק הכא דבושת ופגם לאביה אלא טעמא דמתניתין לקמן שהיא זכתה לאו משום שאין אדם מוריש קנס הוא לחוד אלא מאחר שלא עמדה בדין עד שיצאה מרשותו א"כ בטל קרא ונתן לאבי הנערה ונסתלק כחו ונשאר הכל לעצמה כמו שאם מתה קודם העמדת הדין שפטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה אלמא דתלוי הכל בדידה כמו שפירש"י מדלא כתיב לאביה וא"כ היכא דליכא אב או שיצאה מרשותו קודם העמדה בדין א"כ נשאר כל זכותה אצלה ולא משום הקישה למי שזה ניתן זה ניתן ועוד התם שפיר הכל לעצמה דמאי טעמא יהיו בושת ופגם לאביה שהרי יש בידו למוסרה כו' והרי עתה אין בידו למוסרה ואנו אזלינן בתר העמדה בדין כמו שפי' ומה שהקשה הרא"ש מדתנן לקמן ביתומה שנתארסה ונתגרשה דפוטר ר' אליעזר המפתה ואם איתא דבושת ופגמה לאביה לא ה"ל למיתני דמפתה פטור בושת זו אינו ראיה כלל דאשכחן נמי כהאי גוונא לקמן גבי הבא על הנערה ומתה פטור דאינה אלא מקנס כאשר אפרש אבל לפי מה שאפרש המשנה דר' אליעזר לקמן סי' י"ד מוכח להדיא כדברי התוס' והרא"ש:

אמר אביי בא עליה ומתה קודם שהעמיד האב בדין פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה והאי פטור דקאמר היינו מקנס ולא מבושת ופגם ואף התוס' דס"ל למי שזה ניתן זה ניתן מ"מ לענין שיפטור מבושת ופגם היכא דמיפטר מקנס לא ילפינן מהדדי ואע"ג דמבעי לי' לרבא מ"מ אזלינן בתר פשיטותא דאביי כן פסקו כל המחברים ועוד תניא בסוגיא בא עליה ונשאת לעצמה משמע הא נתארסה לאביה והיינו טעמא מאחר שנעשה המעשה קודם האירוסין תו לא בא האירוסין ומפקי מרשות אב שהרי לא אלים כח האירוסין כולי האי שהרי נערה מאורסה אביה ובעלה מפירים נדריה לאפוקי נשואין ובגרות מפקי אח"כ מרשות אביה לגמרי היכא דלא עמד בדין מקודם:

מתניתין המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו האונס שנותן את הצער מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן הצער האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציאה פי' כשלא יכניס ומפרש בברייתא דוקא קנס אבל בושת ופגם נותן מיד האונס שותה בעציצו והמפתה רצה להוציא מוציא כתב הרמב"ם כל הנבעלת בשדה היא בחזקת אנוסה ודנין בו דין אונס עד שיעידו עדים שלרצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו עדים שהיתה אנוסה וכתב עליו הראב"ד חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש עדים יבואו ויעידו ואם אין עדים אין שם קנס ואם לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה והעיר והשדה שוין הם עכ"ל כיצד שותה בעציצו אפילו היא חיגרות אפילו היא סומא אפילו היא מוכת שחין אינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה כשתבעה היא שיתן לה גט כמו שיתבאר בסומא שאחר זה ואם עבר והוציא כופין אותו להחזירה ואינו לוקה נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ומה ששואל התלמוד צער דמאי ומשני צער של פיסוק רגלים במסקנא לא קיימא הכי אלא שמין אותו הצער לפי כח גופא ובוריה וכן לפי כח בעילתו כאשר כתב הרמב"ם ומ"מ הצער שרגילות להיות אחר תשמיש כגון לקטנות שעינינו רואות שהן חולות מחמת זו אינו בכלל שומא זו לפי שסופה להצטער תחת בעלה ובפ' החובל סי' ח' כתבתי שם הכל מבואר היטב ומה שיש לחלק בין נידן בזה לכח גופים כתבתי בפ' הכונס סי' ב' ופסק הראב"ד דצער לעצמה כי היכא דאמרינן בשאר חבלות צערה דגופא לא אקני ליה רחמנא אבל הרמב"ם פסק דהכל לאביה וכן יראה מסתמא דמתניתין דקתני האונס נותן ד' ומיד דמשמע באחת הוא נותן לאביה ועוד האי טעמא דבושת ופגם שייך נמי בצער שהרי יש בידו לצערה דהיינו למוסרה למנוול ומוכת שחין שיבעלנה ויצערנה בע"כ:

תניא אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב ויליף מקראי וכבר נתבאר שהמפתה גם היא יכול לעכב בסי' שלפני זה ואין הפירוש שהיא יכולה לעכב כשהיא קטנה או נערה שהרי יש בידו למוסרה כו' או פשיטא שאין אביה יכול לעכב כשהיא בוגרות שהרי כבר יצאה מרשותו אלא ה"ק כל אחד יכול לעכב כשיש בידו לעכב ואפ"ה נותן המפתה קנס ולא יכול לומר מאחר שאין העיכוב ממני ומוכן אני לישאנה איני נותן קנס אלא הם יכולין לעכב בע"כ ונותן הקנס ומה שנקט התוס' גבי אונס שהיא ואביה יכולין לעכב הא קמ"ל דיכולין למחות דלא נימא שאף הם בעשה זו דלו תהי' לאשה קמ"ל שיכולין לעכב דהעשה דוקא עליו קאי ובחנם פירשו התוס' דלו תהיה אינו מיותר ועוד תניא אע"ג שאמרו שהאונס נותן מיד כשתצא היא כלומר כשתובעת ממנו שיתן לה גט אין לה עליו כלום וה"ה אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה ואף שר' יוסי בר יהודה פליג ואמר יש לה כתובה מנה הלכה כרבנן ואם כנס המפתה אינו נותן חמשים כסף כמו שביארנו בסי' דלעיל וכותב לה כתובה כמו בשאר הבתולות:

נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבוא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראויה לו וניתי עשה ונדחה לא תעשה כי אמרינן דעשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית דלא אפשר לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא לי' מי איתא לעשה כלל וכתבו התוס' והרא"ש אחריהם וז"ל הלכך אפילו אי אמרה בעינא לי' לא דחי כיון דלא דמיא למילה וצרעת ע"כ כתב הרמב"ם והטור היכא דאם היתה אסורה עליו אפילו שנייה דרבנן אין צריך לישא אותה ע"כ ואע"ג דמדאורייתא ראויה לו וא"כ למה אינו צריך לישא אותה הא שפיר קרינא ביה ולו תהי' לאשה אשה הראויה לו נראה שהרמב"ם למד זה מהא דאמרינן בגמרא אי אמרה לא בעינא לזה מי איתה לעשה כלל ופרש"י מי איתא לעשה כלל השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה ע"כ וסובר הרמב"ם כפרש"י ולכן כשיש כאן אפילו איסור דרבנן כגון שנייה מלמדין אותה ואין כאן עשה כלל:

מתניתין יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אלעזר אומר האונס חייב המפתה פטור אמר רבה א"ר יוחנן ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה מדקתני יתומה כו' יתומה פשיטא דמפתה פטור למאן קיהיב אלא הא קמ"ל נערה שנתארסה ונתגרשה דינה כיתומה מה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה א"ר אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר"א קרי רב עלי' דר"א טובינא דחכימא ותמיה לי בהאי סוגיא טובא חדא מאי הוסיף ר"א אדברי רבו שאמר כבר מחלוקותו עם ר"י הגלילי שהוא לעצמו או הי' לו לומר נראים דברי ר"ע או מה חידש רבו במשנה זו שכתב דברי ר"א דאי לפסוק הלכה כוותיה לפי שהוא טובינא דחכימא כבר אנו נמי ידעינן דהלכה כר"ע מחבירו ועוד אמאי פסק רב הלכה כר"א ולא פסק כר"ע ועוד היה לו לקבוע דברי ר"א במשנה אחר דברי ר"ע מיד ועוד איך בא דברי ר"א בין הנך תרתי מתניתין דאיירי בבושת ופגם והמתניתין שאח"כ איזהו בושת ופגם כו' מאי שייכתא אמתניתין דלעיל המפתה נותן ג"ד ועוד וכי דרך התנא לדבר בחידות שלא לצורך שיאמר יתומה ואינה יתומה אלא כלומר לדמות מה יתומה כו' הי' לו לומר להדיא שהיא לעצמה ולא להזכיר יתומה כלל ע"כ נראה בעיני לפרשו שר"א בא להוסיף על דברי רבו ולפרשו מה שאמר נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה לאו דוקא קנסה קאמר אלא כל השייך לקנס קאמר ואף בושת ופגם וה"ק מה שאמר ר"ע נתארסה ונתגרשה שהיא לעצמה בודאי השוה דינם ליתומה כמו שיתומה הכל לעצמה כמו שפי' לעיל שאף הרמב"ם מודה בזה ואם היא מפותה פטור מכל וכל אף נתארסה ונתגרשה כן באונס הכל לעצמה ובמפותה פטור מכל ועל זה פסק רב הלכה נראה שמפרש דברי ר"ע רבו שהכל לעצמה ומ"ה קבע רבינו הקדוש את דבריו בין הני תרתי מתניתין דאיירי בבושת כלומר כל דברי ר"א אינו אלא אבושת ופגם שיהיו הכל לעצמה והיינו טעמא דמקשינן בושת ופגם לקנס למי שזה ניתן זה ניתן בודאי אי הוה בושת ופגם לעצמה א"כ בע"כ הוה קרא ונתן לאבי הנערה לא קאי אלא אקנס לחוד אבל השתא דילפינן בושת ופגם דהוה לאביה מאחר שיש בידו למוסרם כו' א"כ חזינן דקרא ונתן לאבי הנערה קאי אקנס ואף אבושת ופגם הנאמרים אצלו בפסוק א"כ מקשינן אהדדי למי שזה ניתן זה ניתן וכן עיקר:

איזהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש בפגם רואין אותה כאלו היתה שפחה כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שוה בכל אדם וכל שיש לו קצבה מן התורה שוה בכל אדם והא דקאמר הכל לפי המבייש והמתבייש פרש"י אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב והמתבייש לפי חשיבתו הוא בושתו ודבר תימא הוא שבפ' החובל פרש"י להדיא הא דקתני הכל לפי המבייש והמתבייש אדם קל וקטן שבייש את האדם בושתו מרובה והמתבייש אדם חשוב שנתבייש בושתו מרובה ולא הזכיר שום ביוש מבינוני אלא הכל תלוי בקלות האדם והר"ן כתב מה שפרש"י הכא בודאי במילי אחרינא הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בושתו מרובה וא"כ לפ"ז יהי' דברי רש"י אינם מכוונים לא הכא ולא התם ובעיני נראה להיפך דבודאי לענין שאר ביוש וחבילות תלוי הכל בקלות וזילותא של האדם ויותר קל יותר הביוש אבל הכא לענין אונס ומפתה שהוא ביוש של המעשה הרע אשר עשה לתאותו שלא כדת הסברה נותנות איפכא דאדם זולל ונקלה אין הביוש מגיע כ"כ לפגום הנערה בכבודה שכל העולם אומרים יצריה אגבריה עד שאנסה או פיתה אותה כי מרוב קלות והגברת יצריה בא לה זה המאורע ולא שהיא נתרצית בריצוי גמור ואדם חשוב כ"ש שלא יגיע הנזק כ"כ אליה מרוב חשיבתו אבל בינוני אמרינן עליו לפגמה קמכוין וגם היא נאותה קצת לדבר אע"פ שהוא באונס ולפ"ז נמצאו דברי רש"י מכוונים ומ"מ הכל לפי ראות עין הדיינים כי אותן הדברים משתנים הכל לפי הענין ולפי המקום:

אמר ר' זירא אלו בא עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלימה כו' מכאן משמע דשלא כדרכה חייב קנס וכן איתא להדיא בפ"ק דקדושין גבי באו עליה עשרה בני אדם שלא כדרכה כו' דקאמר התם ומודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי וכן בפ' הע"י ולו תהי' לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ופריך תיפוק ליה משום בעולה אלא דבא עליה שלא כדרכה ולא כדברי הרמב"ם שכתב לפטור שלא כדרכה מקנס וכבר השיגו הראב"ד ולענין מי נתחייב לישאנה אם באו עליה שנים או יותר כתב הר"ן מאחר שהעיכוב תלוי בה איזה מהן שתברור חייב לישא אותה וכן איתא בירושלמי בררה לה אחד מהם נפטרי כולם אמרה אי אפשי בוררת וחוזרות ובוררת וה"ה בהעראה נמי מחייב דלא גרע משלא כדרכה וכן איתא בירושלמי הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולן חייבין וכן הביאו בתוס' בפ' סורר ומורה אף שיש שם דעות חלקות מ"מ נראה כר"ת ור"י שכתבו להדיא בפ' הע"י דחייב אהעראה ועוד מאחר שאין לנו ראיה ברורה בתלמוד מנין לנו לחלק על הירושלמי והא דלא נקט הכא אלו באו עליה שנים אחד בהעראה ואחד בגמר ביאה אפשר לומר דיותר חידוש בחיוב אשלא כדרכה שאינו מקום בתולים מבהעראה שהוא מקום בתולים ועוד לפי מה שפי' דקמ"ל שאם אחד נשאה שני פטור אינו חידוש כ"כ בהעראה דבודאי מסתבר לומר העראה וגמר ביאה חשובים כחדא ביאה ויותר חידוש בשלא כדרכה וכדרכה וקשה לי בהאי סוגיא דילן אמאי אמר אלו באו עליה שנים ולא אמר אלו הי' שני בתולות ואחד בעל כדרכה ואחד בעל שלא כדרכה יאמרו כו' וזו היא פשוט יותר דבודאי אותה שבעל כדרכה חייב יותר שפגמה יותר לענין בושת ופגם מאותה שבעל שלא כדרכה והכא צריך לדחוק ולומר הראשון שבעל שלא כדרכה חייב יותר בבושת לפי שבעל בתולה שלימה שלא נפגמה ואף שהשני לענין פגם כדי למכור אותה לעבד עביד יותר מקמא אלא לפי שהבושת עיקר ששמין לפי המבייש והמתבייש אבל אי הוה נקט כדפי' הוה פשוט יותר או ה"ל למימר כל אחד ואחד בעל כדרכה ואחת נבעלה מקודם שלא כדרכה יאמרו כו' וזהו יהיו ג"כ פשוט יותר אלא נראה דקמ"ל דוקא באו עליה שנים הא בא עליה איש אחד ב' פעמים אף שהמעשה השני הוא כדרכה אינו חייב אלא קנס אחד משום דלא עביד מידי דהא כבר פגמה והוה כחדא בעילה כאלו בעל שלא כדרכה וכדרכה בביאה אחת ואינו חייב אלא אחד וכ"ש ב' פעמים שלא כדרכה ומ"מ דוקא שלא עמד בדין בנתיים אבל אי עמד בדין כבר נסתלק מעשה הראשון וחייב על השני וקרא מסייעין להאי סברה דכתיב ונתן האיש השוכב וגו' ולא כתיב ונתן השוכב אלא שלא יהיה יותר מחמשים שקלים על איש אחד כלומר שהתשלומין יהיו מוטלים על האיש ולא על השכיבה:

פגם שמין אותה כאלו שפחה נמכרת בשוק היכא שיימינן לה אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה כדי להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו וחביב לו ומבקש לעשות לו ג"כ נחת רוח להשיאו בתולה ולא בעולה והקשו בתוס' וכי אשה חשובה ממשפחת גדולים לא תהיה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה פחותה הראויה לעבד ומ"ה פרשו ששמין כל אשה לפי מעלתה בין לפי יחוס בין לפי יופיה כמה אדם רוצה ליתן להשיא לעבדו אשה יפה ותשובה כזאת כמה יוסיף לה על בתולה מבעולה וכן פסק הרא"ש:

כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר קטנה יש לה מכר ואין ש קנס נערה יש לה קנס ואין לה מכר הבוגרות אין לה לא מכר ולא קנס וכתב הרי"ף ודייקינן מיניה הא בושת ופגם אית לה אבל מפותה בוגרות אין לה כלום א"ר יהודה אמר רב זו דברי ר"מ אבל ח"א יש קנס במקום מכר וכתב הרי"ף מדקאמר זו דברי ר"מ משמע דיחיד הוא ולית הלכתא כותיה וכל מקום שאומר האמורא זו דברי לית הלכתא כוותיה אלא היכא דמפרש בה כההיא דפרק בית כור אר"י א"ש זו דברי בן ננס כו' וכן בריש פ' שור שגנח אר"י אמר רב זו דברי סומכוס כו' וכן דעת הרמב"ם והרא"ש ועיקר ואף שהרמב"ן חולק:

מתניתין האומר פתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ואינו משלם קנס האומר גנבתי משלם הקרן ע"פ עצמו ואינו משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי משלם ע"פ עצמו המית שורי עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו והא דיתר על מה שהזיק לאו דוקא אלא ה"ה פחות אלא כל שאינו משלם כמו שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו והא דנקט יתר משום דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה והוה ממון משלם ע"פ עצמו ונראה בעיני לאו דוקא כל המשלם יתר אלא שדינו לשלם יתר ואפילו בא לפעמים שלא שילם יתר כגון שלשים של עבד שלפעמים שוה העבד שלשים סלעים בשוה אפ"ה נקרא קנס ואינו משלם ע"פ עצמו:

פסק כתב הרמב"ם וכן הבת שתבעה איש בדין ואמרה לו אנסת או פתית אותי והוא אומר להד"מ הרי זה נשבע שבועות היסת שאלו הודה הי' משלם בושת ופגם וצער ע"פ עצמו שהוא ממון ואיירי בנערה שמת אביה שהקנס לעצמה דאי לאו הכי אין כאן תובע מאחר שהתשלומין אינו שלה וכן כתב הראב"ד אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתיך הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה ולפי מה שנפסק לומר ריש פרק נערה שאם מת אביה אף גם מפותה הכל לעצמה שפיר משכחת אבל לדברי הראב"ד שפי' לקמן דמפותה אין לה כלום אפילו מת אביה אי אפשר לפרש דבריו אלא בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא לענין זה שלא מחלה ונראה ה"ה אם האב תובע היכא שלא בגרה שהכל שלו ג"כ הדין כה"ג לפי מה שכתבתי לעיל שהצער הוא של אביה:

כתב הטור אונס ומפתה דנין אותם בשלשה לפיכך דנין אותה בכל זמן ואפילו שלא בזמן הבית אבל צריך מומחים לפיכך אין דנין אותה בבבל ולא עבדינן בהו שליחותייהו אבל מתקנת הגאונים דמנדין אותו עד שיפייס לחבירו וכן כתב הרי"ף מנהג ב' ישיבות אע"פ שאין גובין קנס בבבל מנדין אותו עד שיפייס לחבירו וכד יהיב שיעורא מאי דחזי למיתב שרינן ליה לאלתר בין איפייס בין לא איפייס וכן נשאל מר' צמח גאון אלו נערות שיש להן קנס מהו לגבותו כדי שלא יהיה חוטא נשכר ושלא יהיו ישראל פרוצים בנזקים והשיב כבר אמרו חכמים אין גובין קנס בבבל אלא כדי שלא יהי' חוטא נשכר ושלא יהיו ישראל פרוצים בנזקין נהגו מחכמים האחרונים לנדותו עד שיפייסו בממון או עד שירבה עליו ריעים ויפייסו בדברים ע"כ ואני כתבתי כל זה באריכות בפ' החובל כו' ושם כתבתי שאין לנדות אותו עד שיפייס אלא אבושת ופגם אבל לא אקנס כלל גם לשם כתבתי שאף האידנא כופין אותו שישאנה היכא דהוה אונס מאחר שהיא מצות עשה בתורה וכדי שלא לבייש בת ישראל ודין הנטען מן הפנויה כתבתי בפ"ב דיבמות סי' ט"ו:

הדרן עלך אלו נערות