ים של שלמה על כתובות ב

האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר או היורשים לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהנומא, וראשה פרועה פי' צעיף על ראש הכלות ומשורבב על עיניה שפעמים מתנמנות בו וראשה פרוע כלומר השערות היו יוצאים מתוך אותה הינומה על כתיפה וכך היו רגילים להוציא הבתולות מבית אבי' להחתונה וה"ה כל עיר ועיר לפי מנהגו הקבועות מה שעושים לכל הבתולות הרי כתובתה מאתים ואמרינן בגמרא טעמא דאיכא עדים הא אין לה עדים הבעל מהימן משמע אפילו בלא שבועה ואין זה כמודה מקצת משום דהוה כהילך מאחר שאין לו טענת לפטור הימנה וכן דעת הרא"ש והביא ראייה מהירושלמי דלא חשבינן כה"ג כמודה במקצת ולא כרמב"ם שפסק שהבעל נשבע שבועה דאורייתא אלא היסת בעלמא וכן דעת הראב"ד וכן במגיד משנה כתב כדברי הרא"ש רק שכתב האידנא דנגבי מטלטלים ובאתרא דנהיגי לכתוב כתובתה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון פרעתי כשהוא מודה שלא פרע ואומר אלמנה נשאתיך נשבע שבועת התורה וזה אינו מחוור דלפי דבריו שיכול לומר פרעתי א"כ נאמן במגו ואפי' היסת לא צריך כמו שפי' התוס' וכן פי' הר"ן ועוד אומר אני שאף לטעם הילך לא צריכ' אלא משום האי טעמא לא חשבינן כהודה במקצת לחייבו שבועה דאורייתא דהא שבועה דהודה במקצת לאו מכח כפירה היא באה שהרי כופר הכל פטור אלא מכח הודאה והאי הודאה כמאן דליתא דמי ושוב לא יכול לכפור בה ולא למצא שום טענה בעולם לפטור מת עצמו מאותה מנה בלא שובר או עדים וא"כ חשבינן כאלו אינה טוענת אותה מנה אלא המנה אחרים והוא כופר הכל ונשבע הוסת וכן מורין הדברים בירושלמי ומסיק אפילו ר"ג מודה הכא דהיא אינה נאמנת בלא עדים הינומא דבברי וברי לא אמר ונראה לפי מה דק"ל הלכה כרב נחמן דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דלא אמרינן ברי ושמא אלא היכא דאיכא מיגו כדפיר' בסי' מ"א א"כ אפילו בלא האי טעמא דברי וברי היא לא מהימנת אלא בעדים ואיירי הכא בדליכא כתובה בקנין כגון במקום שאין כותבין או שכותבין ונאבדה והיא כותבת שובר לאותן דסברי שלא יכול לטעון פרעתי אפילו בנאבדה כמו שנפרש בפ' הכותב בעז"ה:

ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומרים כלה כמות שהיא כלומר לפי יופיה וחשיבתה ולא יותר וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה אפילו היא חיגרת או סומא וכן מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בפניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות לעשות לאיש ואיש כרצונו אמרו עליו על ר' יודא בר' אילעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואמר כלה נאה וחסודה ואמרינן על רב שמואל בר' יצחק שהיה מרקד אתלת' ואמר עליו ר' זירא מכסף לן סבא כלומר שמיקל בעצמו בפני ההמון והוא מזלזל בכבוד התורה לאחר פטירתו איפסיק ליה עמודא דנורא בינו לבין העם וכזה אין מראין אלא לאחד בדור או לשנים ואמר ר' זירא מהני ליה שטותא כלומר שהיה נוהג בשטותא מכאן משמע שמצוה גדולה היא עד מאוד שרבי זירא לא תלה ליה האי עמודא אלא בזכות זה מ"מ יזהר מי שהוא ראש לציבור איך ומה יתנהג שלא יתבזה בעיניהם ודבריו לא יהיו נשמעים ויצא שכרו בהפסדו והבא לטהר מן השמים מסייעין ליה:

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוסי מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתה כוותיה ואפילו ביום ראשון אסור אלא להסתכל בבגדיה ותכשיטיה ולא בפניה כלל ושאר אשת איש אפילו כה"ג אסור ונראה דווקא להסתכל קאמר דומיא דהמסתכל בקשת שהוא דרך עיון והבטה אבל דרך ראיה בעלמא שרי אפי' בשאר אשה ואף שמדברי הרא"ש נראה דאפילו ראיה בעלמא בפניה אסור מ"מ לא נהירא דא"כ לא תמצא לעולם מי שיכיר אם היא פנויה אם אשת איש שיוכל להעיד עליה ודוקא ת"ח אמרינן בפ' גט פשוט דלא דייק בנשים להכירה משמע הא ראייה בעלמא שרי אפילו לת"ח ושאר בני אדם דייקי אפילו להכירה ואף דת"ח אמרינן התם שאם דייק משמע משום איסור אלא שכך היא מנהג אלמא דלא אסרו אלא דרך הבטה והסתכלות בדמותה והתבוננות בצורת קלסתירה ואפילו במלבושיה אסור כה"ג כדאיתא בפ' ע"ז. וכן כתב הרמב"ן אסור להביע ביופיה של אשה והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות בה כו' משמע כמו שפירשתי ואפ"ה מי שיוכל להזהר ולהוסיף אזהרה ושמירה והוא פרוש בכל מילי דשמיא ויודע שלא יחשבו לו כיוהרא נקרא איש קדוש ותע"ב:

ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל אמרו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים ואף שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול פרשת דרכים הואי ולא ניכר שעבר מפניה אלא כאלו פינה לצד אחר שצריך לו ונראה דהשושבינים ההולכים עם החתן או הכלה לא יעבורו מלפני המת חדא דחתן ג"כ בשעתו דומה למלך כדאיתא בירושלמי למי החתן דומה למלך ועוד השושבינים לא יכווין לזלזלו בכבודו אפילו החתן מוחל ולא יהיה נראה שהוא צוה אלא משום העבירם אותם מלפני המת והקילו בו א"ל בפרשת דרכים והיכא שיש אבל בשבת וכפי מנהג אשכנזים שהולכים בבוקר בשבת אחר התפילה לבית האבל נראה דילכו השושבינים וכל עיקרי הציבור בתחלה עם החתן לביתו והאבל עם קרוביו יוצאים אח"כ מבית הכנסת וילכו לביתם אף שנאמר טוב לילך אל בית האבל מלכת אל בית המשתה שאני הכא שמצינו שמעבירים את המת מלפני הכלה וכן איתא בהגהת מיימני להדיא וז"ל והא דמעבירין את המת משמע כשיש אבל וחתן בבה"כ שהחתן ושושביניו יוצאים תחלה ושוב יוצא האבל ומנחמיו והקרובים לשניהם אם ירצו אוכלים עם החתן כי כבודו קודם ע"כ משמע דקרובים אבלים לחודא אסורים לאכול עם החתן וכן המנהג וכן נוהגים שמת בו אביו ואמו אם חל בשבת אבל בסעודה שלישית נוהגים לאכול עם החתן ואפילו הקרובים של אבל אם ירצו מותרים וכתב עוד באותה הג"ה ולמחר בהשכמה כשמוליכין הכלה לבית החתן אם יש מת בעיר מוליכין הכלה תחלה קודם שיקברו המת או ימהרו בקבורת המת קודם שיגיע הכנסת כלה ע"כ והרמב"ן הביא בתורת אדם שדוקא הכנסת כלה קודם אבל כל שבעת ימי המשתה וז' ימי אבילות אז הבראתו של אבל קודם להבראה של חתן וה"מ שיש בידו כדי סיפוק שניהם אבל אין. בידו כדי סיפוק שניהם משתה החתן קודם משום כבוד חיים וכן תנחומי אבלים קודם לשמחת חתן וכלה שנאמר טוב לילך אל בית האבל וגומר וכן כתב הטור מ"מ נראה בעיני בשבת שאינם בהבראה ואין מנחמים אותם בשבת כמו בחול אלא כעין שאילת שלום ומנהג בעלמא היא על פי המדרש פשיטא דהחתן קודם כמו שפירשתי ולא כיש מורים וראשי הוראות שמוליכין החתן עמהם והולכים לבית האבל לנחמו דבודאי עוז גדול בידם דאין להתערב אבילות בשמחה אבל מנהג יפה כשיש חינוך זכר שנולד והולכין עם החתן לאותו בית בשבת לבקרו והוא במקום אותו סעודה שרגילין לטעום שם בלילי שבת והוא מצוה רבה כמו שכתב מהרא"י בת"ה והבאתי במרובה בסי' ל"ו והוא מנהג אשכנז ומצוה היא בידם אבל לא בע"א כלל:

ת"ר מבטלים ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר' יודא בר' אלעי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א כשאין שם כל צרכו וכמה צרכו חד אמר י"ב אלפי וחד אמר י"ח אלף וחד אמר שיהיו אנשים הרבה שיגיעו משער העיר עד הקבר ולית הלכה כוותיה אלא כרבי יוחנן דאמר עד ס' רבוא ויהיב טעמא למלתא דנטילתה כנתינתה מה נתינתה שנתנה לו התורה בסיני שכל הנשמות היו לשם ס' רבוא אף נטילתה של התורה בס' רבוא וכן פסק הרמב"ם כוותיה ומסיק ה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני עם תלמידים אחרים אין שיעור אפילו יותר מס' רבוא ומשמע מכאן שחובה הוא לבטל ת"ת למאן דקרי ותני מפני הוצאת המת מדמדמה נטילתה כנתינתה והא דנקט רבי יודא בר אלעי לחוד אדרבה אני אומר ראייה משם דהא אפילו ר' יודא בר אלעי שהיתה תורתו אומנתו אפ"ה היה מבטל ואי לאו דחובה הוא לא היה מבטל מאחר שתורתו אומנתו ולאו דוקא מת מצוה אלא כל מת סתמא קאמר והא דנקט במגילה פ"ק מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף לאו דוקא אלא אגב מילי אחרינא דהתם נקט מת מצוה וכן פי' התוס' והרא"ש והא דאמרי' בפרק אלו מגלחים מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה וה"מ דליכא חברותא אבל איכא חברותא מותרים השאר פי' כשנחלקו בני העיר לחבורה שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמם וסתמא קאמר משמע אפי' למאן דקרי ותני היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאת המת כולם בטלים מת"ת למאן דתני וקרי אבל שאר מלאכות בלא ת"ת כולם בטלים בשעת הוצאה אפילו למאן דלא קרי ותני וכן קודם הוצאה אי ליכא חברותא שמיוחדים או קברנים ממונים על כך כולן בטלים דלא מחלק בפרק אלו מגלחים בין מאן דתני וקרי לאינו קרי ותני רק הכא גבי ת"ת הוא מחלקינן ואוקמי אקרי ותני דוקא לענין הוצאות עי"א כל זמן שמוטל לקוברו אין מבטלין ת"ת בעבורו אפילו קרי ותני רק שיש בו כדי צרכו אפי' אי ליכא חברותא דמן הסתם היכא שיש יורשים אין צריך לשאול אחריו דבודאי הם ישתדלו למורישן כל צרכי הקבורה אבל היכא שאין לו יורשים או עני וג"כ ליכא חברותא דהיינו ממונים או מיוחדים לכך צריך לבטל מת"ת עד שיהיה לו כל צרכיו דהיינו שיהיה מעסקי' אחרים זולתו והיכא דלא קרי ותני כתבו הגאונים דבעשרה נקרא כל צרכו וסגי בהכי ואין צריך לבטל תורה בהוצאות המת וכן כתב הרמב"ם דמסתברא דסגי בעשרה דיכולי' לומר קדיש וברכת אבלי' ואיכא שורה ובאשה כתב הרא"ש דדינק כקר כקר ותני כיון שאינו מצווה על הלימוד אין לאזולי בה מפני חסרון לימודה מאחר שמשגחת על לימוד בעלה ובניה מצוה לכבדה כדאיתא בפרק הי' קורא גדול הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות וגו' במאי זכיין באקרויי בנייהו בי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ומנטרין לגברייהו עד דאתי מבי רבנן ואמרו נמי כן יתן לידידו שינה אלו נשים של ת"ת שמנדדות שינה בעולם הזה מכל הלין משמע דוקא באשת ת"ח דקרי ותני אבל באשה אחרת לא עדופי מבעלה ומ"מ ודאי נראה אם היא אשה חשובה ובעלת צדקה וגומלת חסדים לפי יכולתה ורשותה ואית לה שמא במתא ראוי לכבדה כי עומדים מפני גומלי חסדים כמו מפני לומדי תורה כדאיתא בירושלמי סוף מסכת בכורים הלין דקיימי מקמי מיתי לא קיימא אלא מקמי דגומלי חסד ומצינו במדרש שחכמי התורה היו מכבדים בעלי צדקה והיו מושיבם ביניהם ושיעור ההוצאה היינו ללות את המת לפחות ד' אמות ונהגו בגולה עד קצה רחוב היהודים ודוקא אדם בינוני אבל אדם ידוע שהוא רשע אסור להתעסק בקבורתו וק"ו שלא לבטל לימודו בעבורו ותינוקת של בית רבן אין מבטלים מלימודם אפי' למאן דתני וקרי דאפילו לבניין ב"ה אין מבטלים אותם מלימודן ק"ו להוצאות המת שהוא לכבוד המת בעלמא ומ"מ נראה דוקא למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני פי' שימוש ת"ח ומלמד עם אחרים דאין לו שיעור אפילו תינוקת ראוי לבטלן לכבודן:

אמרינן בירושלמי בפרק אלו עוברים נמנו בעליות בית ארוס בלוד התלמוד קודם למעשה רבי אבהו שלח לר' חייא בריה ללמוד בטבריה שלחו ואמרין ליה גומל חסדים הוא שלח ליה המבלי אין קברים בקסרון שלחתיך לטבריא כבר נמנו בעליות בית ארוס התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרן הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה המעש' קודם לתלמוד מכאן נראה כל מידי דאית ביה מצוה אם אין שם מי שיעשה דראוי לבטל ת"ת ממנה ובפרט בזמן הזה שאם יראו ההמון שיקילו במצוה לא ידונו אותו זכות אלא כמתרשלות מן המצוה וישאו ק"ו בעצמם להרע ולהטיב לא ידעו ובפרט האידנא שיש בעו"ה כמה עונות בשנה שמבטלים מת"ת בלאו מצוה דאין נמצא האידנא שיעסוק בתורה כל ימיו בלי בטול זמן והבא לטהר יראהו לו מן השמים הדרך הנכון:

ומודה רבי יהושיע באומר שדה זו של אביך היתה ונקחתיה ממנו שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה של אביו אפילו בשעת שאמר לו שדה זו של אביך היתה לא היו עדיין עדים מעידים והוא ג"כ לא תבע אותו אפילו הכי אינו נאמן עד שיביא ראיה שלקחה הימנו ואף דמתניתין איירי שהיורש לא ידע שהיתר של אביו כמו שפירש רש"י מ"מ נראה ה"ה אפילו טעון יורש מ"מ נאמן במגו מאחר שאכלה שני חזקה היה יכול לומר לא היתה של אביך מעולם וכן גבי מטלטלים אם אמר לקחתי ממך נאמן במגו לומר להד"מ וכן מוכח בסוגיא להדיא ולא כמו שפי' רש"י דדוקא בהכי איירי וכן דעת התוספות והרא"ש ואף לפי רש"י דוקא לרבי יהושיע הוא דאמרינן הכי דסבר לעיל בפי' גבי משארסתני נאנסתי אינה נאמנת במגו אבל לר"ג דהלכתא כוותיה נאמן בכל אפי' כה"ג אבל האידנא דנשבעים היסת היכא שטוען הוא ברי אף שנאמן במגו מ"מ צריך שבועת היסת דאלו הוה טעון להד"ם נמי מחויב שבועת היסת אבל היכא דאמר ליורשים שדה זו של אביך היתה והוא לא טען מידי דנאמן מכח פה שאסר פה שהתיר ואפילו היסת לא צריך וכן גבי לעיל משארסתני נאנסתי כו' בפ"ק דנאמנת במגו אפילו הכי לא בעי היסת לפי שהוא אינו טוען ברי ואינו מכחיש אותה ואלו היתה טענת מוכת עץ אני תחתיך ג"כ היתה נאמנת בלא היסת אלא שיכול להחרים:

ופריך בגמרא ולימא מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתי לך שהוא נאמן ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן ומשני דקיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים ועדין קשה לי ליתני ומודה באומר לחבירו גזלתי כו' אלא ש"מ דאף בגזילה הגוזל את חבירו בעדים אין צריך להשיב לו בעדים וכן כתב הר"ן:

העדים שאמרו כתב ידינו היא זה ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואומרים מיד תוך כדי דבור אנוסים היינו או קטנים היינו או פסולי עדות היינו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים וא"ל להימנוהו במגו דאי בעו אמרו פרוע הוא כיון דשטר מקוים הוה הוה כמגו במקום עדים ועוד כיון דחתימו על השטר ונתקיים הוי כמגידים ושוב אין חוזרים ומגידים כדאיתא בסוגיא ועוד בשני עדים לא אמרינן מיגו משום דלא ידעי לכוון לדעת אחת דאין אחד יודע מה בלב חבירו וברישא נאמנים משום דאי בעי שתקו כן פי' בתוספות וכל הני שינויי כולן אמת ואליבא דהלכתא דלא אמרינן מגו נגד שטר מקויים וכן גבי ב' עדים המעידים לית לן מגו אבל שני אנשים הנתבעים נראה דאית להו מגו דכל אחד טוען בפני עצמו ומתחייב ממון כטענותו מ"ה אית להו נמי מגו בפני עצמו ודוקא היכא שבא לפסול את השטר לא אמרינן מגו אבל החזרתי או פרעתי אמרינן שפיר מגו נגד השטר כמו שכתבנו בפרק המוכר את הבית סי' ל"ו ואמר רמי בר חמא לא שנו דנאמנים העדים מכח פה שאסר פה שהתיר דוקא אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע בין שאמרו שגיזם להם לאבד ממונם ולשרוף דאין אדם יכול להציל את עצמו בממון של אחרים והא דנאמנים גבי פסולים איירי דוקא בפסול קורבא אבל פסולי מחמת עבירה אפילו שאמרו עשינו תשובה מ"מ מאחר שמבטלין השטר במה שעשו עצמם רשעים אינם נאמנים כן כתב הטור להדיא ואף שפי' רש"י במשנה פסולי עדות היינו כגון קורבא או משחקים בקוביא לא פליג אהא שכתב הטור ואדרבא מדלא פירש גזלניתא אלא כלומר משחקי בקוביא שאינה פסולה אלא מדרבנן וקלליה ובכה"ג דוקא אי אמרי פסולים היינו ועשינו תשובה מהימנו אבל לא לשאר פסולים וכתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו נהי דאין נאמנים לבטל השטר מ"מ מחויבים לשלם ללוה ההפסד מכח דינו דגרמי שחתמי שקר דלגבי דידהו מהימני דהודאות בעל דין כמאה עדים דמי ע"כ ונראה ה"ה בסיפא דמתני' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר וכו' נהי דאינם נאמנים מ"מ משלמים ונראה דוקא כה"ג שאמרו שקר הוא אבל היכא שאמרו אמת הוא החוב רק שאנו פסולים בעבירה היינו ובידיעת הלוה נעשה או שטר אמנה והלוה צוה לנו לחתום פטורים אף שהלוה אמר להד"ם דלגבי הלוה הוי להו הפה שאסר הוא הפה שהתיר כתב הרשב"א בתשובה עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה אינן נאמנים דכיון דקיי"ל חזקה אין העדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול צריכים הם לבדוק אם הוא גדול וכל שלא בדקו משווי נפשייהו רשעים ואין אדם משים עצמו רשע:

אמר רב יודא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינם נאמנים דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה לפסולי פטר דמלוה אי דקאמר מלוה תע"ב אלא דקאמרי עדים ואי כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימניה דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון ש שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני הפה שאסר הוא הפה שהתיר אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שהוא חייב לאחרים וא"כ בעל חובו בא לגבות משטר זה כדרב נתן דאמר מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מן האחרון ונותנין לראשון ת"ל ונתן לאשר אשם לו וא"כ זה שאומר אמנה אינו נאמן לחוב בהודאתו לאחרים וה"ה דלא מצי למימר פרוע הוא ואפילו ששטר זה הוא ביותר מכפל מה שחייב וחב נמי לעצמו בהודאתו מ"מ אינו נאמן ודווקא שהוחזק השטר בב"ד או ביד שליש הא לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי מצנע ליה כדמוכח בסוף פרק זה בורר ואיירי הכא אף שלא נודע לנו בעת הודאתו שהוא חייב לאחרים כיון שנודע לן אח"כ איגלויי מילתא למפרע שחב לאחרים ולא מהימן ודווקא שיש נאמנות בשטר אבל אין נאמנות בשטר יכול הוא לומר פרוע הוא דהא בעל חובו לא יכול לגבות שטר זה אלא מכחו ואין לו כח יותר ממנו שאם הוא היה תובע היה לו להשבע שלא נפרע והלוה אמר פרוע הוא וכן פסק הרא"ש והטור וכל כה"ג שאין לעולם לבעל חוב השני יותר שיפסיד עליו ממה שיש למלוה הראשון והוא דברי ר"ת כאשר כתב הא"ז פ' ח"ה כתב הרא"ש בתשובה ששאלת ראובן יש לו חוב בשטר על שמעון ושמעון על לוי אחיו ובא חבירו לגבות מלוי וטען לוי אתי גמלני חסד והלוינו להחזיק ידי והתנה עמי שלא יתבעני לפרוע אלא לכשארצה וב"ד מכירין טענתו קצת שהיה אמת אי הוה טענה או לא תשובה יראה אם תנאי זה מפורש בשטר שלא יוכל לכופו אלא לכשירצה אין לוי משעובד לראובן יותר מלשמעון אבל אם אין התנאי מפורש בשטר אע"פ שידוע הוא ששמעון לא היה נוגש את לוי אחיו לפרוע מ"מ בכל עת שירצה יגבנו מלוי אח"ז עכ"ל והיכא שמת הוא ונשארו יורשין הם גובין מלוי ונשבעין שלא פקדני אבא שפרוע וחוזרין ופורעין לראובן מהא דר' נתן והיכא שהיורשין אומרים ידענו שהוא פרוע י"א שהוא משביע היורשין היסת שהרי הוא טוען טענת ברי שירשו חוב זה מאביהן ויש לו לזכות בו וי"א שהוא נשבע שלא פקדני שמעון וגובה וסברא ראשונה הוא דעת בעל העיטר ועיקר שהרי בנים כרעיה דאביהון נינהו בכל מילי כדאמרי' בבבא בתרא וכי היכא דאביהם קיים היה נאמן לומר פרוע דע"כ בליכא נאמנות בשטר איירי דאי איכא נאמנות בשטר אפילו אביהם הוה חי לא הוה נאמן דחיישינן לקנוניא וא"כ הם מחויבים לישבע שלא פקדני אבא במקום אביהם והם אומרים שהוא פרוע ועוד היאך שייך לישבע שלא פקדני שמעון מה"ש לו ליפקוד לאחרים הלא הוא היה מפקיד לבניו לגבי הא דר' נתן אי אפשר לומר אלא שחייב לראובן בשטר דאי בעל פה או בכתיבת ידו ואינו מקויים הוה נאמן במיגו דפרעתי והוה משתבע ה"נ משתבע דאמנה הוא והיכא שלוי חייב לשמעון בעל פה בלא שטר ובא ראובן להוציא מר' נתן פשיטא בעיני שנאמן המלוה לומר פרוע הוא ואפי' שבועה אינו צריך אף שראבי"ה נסתפק בכה"ג מ"מ נ"ל מאחר שהמלוה גופא אינו תובעו ואומר פרוע הוא א"כ אין משביעין על טענת שמא והיכא שקבל הב"ח על לוי בפני ב"ד להוציא ממנו מכח דר' נתן והב"ד עדיין לא פסקו לשלם והלך לוי לשלם לשמעון אפי' בפני עדים נראה שחוזר ומשלם אף לראובן אף שבטור כתב בזה הלשון אחר שנתחייב בדין וכו' מ"מ עיקר כמו שפסק הא"ז דאפי' קודם שפסקו לשלם ואפשר הטור נמי ה"ק אחר שנתחייב בדין כלומר שתבעו בדין והודה שחייב רק שלא גמרו אם ישלם לו חוזר ומשלם לזה דמשעת העמדה בדין נשתעבד לו כתב הרא"ש בתשובה אע"פ שראובן מיתה בלוי שלא יפרע לשמעון לא מיקרי ראובן מוחזק בהכי דלא משתעבד לוי לראובן מדר' נתן עד שיתברר בב"ד ששמעון חייב לו:

הקשו התו' וא"ת ולהימניה במגו דאי בעי מחיל ליה ומשני בחד שינוייא משום דאין אדם מוחל החוב שלו אבל השתא שאומר אמנה לא מפסיד מידי שסבר הלוה אינו גזלן וישלם לו ולא נהירא מאחר שאמר אמנה הוא ואינו חייב הוה כאלו מחלו כמו שכתבתי בפ' הגוזל בתרא סי' נ"ד בשם מהר"ם מי שאומר בודאי אינך חייב לי אינו צריך לשלם לו אפי' הוא יודע שחייב לו שכבר מחלו ואם תחלק הכא לא אמר אמנה הוא ואינו ת"ל אלא להפקיע מב"ח ה"ה אם מחל ליה נמי יאמר כך והר"ן כתב טעם אחר משום דמיכסיף ליה מקמי ב"ח שיאמר לו למה מחלת את החוב בכדי כדי להפקיע חובי ושלא לשלם לי אבל גבי שטר אמנה מצי אמר קושטא קאמר ודברים של טעם רק שאינו מספיק אלא היכא שהיה חייב לו לוי אחר שנשה מראובן אבל אם נשה לוי משמעון קודם שנשה מראובן שיכול לומר מחלתי לו קודם שלויתי ממך מאי איכא למימר אלא עיקר כמו שכתבו התוס' בשינויי בתרא מאחר דהא ר' נתן הוא שיעבוד דאורייתא אינו יכול למחול ולהפקיע חובו שלא כדין דדוקא המוכר שטר לחבירו דמכירת שטר הוא מדרבנן יכול למחול אבל לא במידי דאורייתא והא דמכירת שטר חוב מדרבנן הוא תקנת חכמים כדי שיוכל האדם למכור חובו מפני דוחקא כאשר כתב הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה לא הכריע אי כדברי הרי"ף אי כדברי ר"ת שסובר מכירת שטר חוב דאורייתא אבל בתשובה כתב שבפ' מי שמת משמע כדברי הרי"ף והא דאמרינן בפ' החובל שיכולה האשה למחול הכתובה לבעלה היינו טעמא משום שעדיין לא הגיע זמנה של החוב לגבות דדלמא היא תמות מתחילה ואין כאן שיעבוד כלל וכן דעת הרמב"ם להדיא בפ' עשירי דהלכות זכייה ואף שדעת הרא"ש אינו כן אלא בשינויי' קמא דתו' מ"מ הטור גופא פסק היכא שחייב לאחרים שאינו יכול למחול וכן דעת הר"ן וכן פסק המרדכי ובפסקי התוס' מצאתי כן משמע כשינוי' בתרא עיקר ומ"ה כל מילי שהוא דאורייתא כגון מלוה ושכירות וגזילה מוציאין מדר' נתן ואינו יכול למחול ואף מסירות כמו שכתבני בפ' דו"ה פ' י"ח אבל כל מילי שהוא חייב מדרבנן משום קנס יכול למחול ונאמן נמי בטענת אמנה במגו שיכול למחול היכא דלא שייך למימר מכסף כמו שפי' היכא דחוב זה הוא קודם הרבה או בלא האי טעמא גבי מסירות לא שייך למימר מיכסף אלא כנגד בעל חוב ונראה שאפילו יש לו נכסים לשמעון בעת שמחל מ"מ אין המחילה מועלת מאחר דכל נכסי' דאינש משעובד לבעל חובו מדאורייתא עד שישלם לו ודוקא מלוה בשטר אבל בעל פה ואית ליה נכסי פשיטא דהוה מחילה ואין כאן מקום שתהא ח"ו עליו שיעבוד היכא דאיכא נכסים בהדי' אבל בשטר שפיר נופל עליו השעבוד אפי' גבי נכסים אחרים ולא כה"רן כמו שכתבתי בפ' דו"ה אבל אין להקשות ס"ס איך יכול למחול כל החוב דהא ס"ס מחוייב לשלם כפי דמים שקנה ממנו מכח דינא דגרמי כדלקמ' בפרק הכותב ובהגוזל קמא סי' כ"ו הוכחנו דכל דיני דגרמי הוי דאוריית' וא"כ איך ימחול כל החוב הא יש לו עליו שיעבוד כפי מה שקנה ואף אם תאמר דמלוה הכתובה בתורה לא ככתובה בשטר דמיא מ"מ לא גרע ממלוה על פה שלא יכול למחול אפי' יש עליו חוב על פה וצ"ל לפי זה שלא שייך לומר נשתעבד האחרון מכח דר' נתן ולא יכול למחול אלא היכא שכבר נתחייב לאחר אבל הכא קודם המחיל' אינו חייב לשו' אדם ולית גבי' הלואה שהרי אינו חייב לו מידי אלא במה שמחלו נתחייב לו מכח דיני דגרמי א"כ כבר נמחל השיעבוד ולא אתא לכלל דר' נתן ויתר דיני' ממוכר שטר חוב לחבירו ומחלו אכתוב בפרק הכותב בעז"ה אבל החילוקים דשייכו בדר' נתן כתבתי בפ' דו"ה סי' י"ח:

כתב הראב"ד ז"ל היכא דפרע שמעון לראובן אחר שאמר שטר אמנה הוא וחזר ובא לגבות מלוי ואמר אינו אמנה שפיר גבה לי' מיניה כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים אמרינן לאשתמוטי מינייה הוא דקאמר לגבי לו' נמי לא תפסינן לי' בהכי דהא אי לא פרע לאחרים מדידיה הוה מפקינין מיניה דלוה ויהיבנ' ליה השתא דפרע להו מדידי' גבי מיניה דלוה דלא גרע מאחרים והרב ר' יונה ז"ל היה אומר דאם תבע בעל חוב בב"ד לגבות משטר זה ובא המלוה ואומר שטר אמנה זה יש לדון זה כדברי הראב"ד שלא אמר זה אלא לדחות את ב"ת אבל אם אמר המלוה בלא תביעת ב"ח נראה דלגבי עצמו מהימן דהודאות בעל דין כמאה עדים דמי ולגבי ב"ח אינו נאמן וכתב הרא"ש ומסתבר הוא ואף ששלשה עמודי עולם הם השוו שאם תובע ראובן מתחילת כו' שחוזר שמעון ותובע בשטר זה אפ"ה לא הוכשר בעיני וחלילה לי לחלוק עליהם אלא שאם בא לפני מעשה לא הייתי מוציא ממון בשטר זה אם הלוה היה טוען אמת הוא שהוא אמנה או פרוע דהודאות ב"ד כק' עדים דמיא ולאו כל כמיני' לחזור ולומר לא נתכוונתי אלא לדחות זה מעלי ולעשות עצמו רשע שהיה בא להפקיע את ממוני אף שאינו רשע גמור דיכול לומר לאישתמוטי הוא דבעינ' מ"מ לאו כל כמיניה לחזור ולטעון טענה גרוע ולסתור דבריו הראשונים שלא כשורה וזה נשבע בנקיטת חפץ שפרע או אמנה הוא ואם טוען אמת שאני חייב לו אבל מחל לי מאחר שאמרתי שאינו חייב לי' או הוא פרוע יכול להשביעו היסת שלא מחל לו אלא להפקיע מב"ח נתכווין וכן אם מחל לו שמעון וחייבו הב"ד ללוי לשלם למלוה שני שהמחילה אינו מועיל כמו שפי' לעיל והלך שמעון ופרע וחוזר וטוען מלוי יכול לגבות ממנו שמחילה זו לא היה מחילה לגבי אחרים ולגבי דידי' נמי לא הוי מחילה רק שנשבע היסת שלא כוון במחילה זו אלא לדחות הב"ח מעליו:

נחזור לסוגיא רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימנא כדרב כהנא דאמר רב כהנא אסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה ואמר רב שישא ברי' דרב אידי ש"מ מדרב כהנא עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים מ"ט עולה הוא ועדים אעולה לא חתמי אבל אם אמרו שלא ידעו בשעת שחתמו ואח"כ נודע להם בבירור שאמנה הוא מהמני כך כתב הרא"ש וכן כתב הר"ן בשם הריטב"א בפות"ה סי' רי"ז אבל קשה הוא לברר שיכול לומר אפילו אם הודתי בפניכם שאמנה הוא לא כיונתי אלא שלא להשביע את עצמו ונוטל אלא [דווקא היכא] שנשבע בפניהם או שבא עם הלוה ויחדם אותם לעדות שאמנה הוא:

אומר ר' יהושיע בן לוי אסור לשהות שטר פרוע בתוך ביתו שנאמר אל תשכן וגו' וכתב הר"ש בר צמח שאם אינו רוצה להחזיר ללוה שטר פרוע ראו' לנדותו עד שיחזירנו ופירוש שאסור לשהות אותו בביתו בעבור שפרע בעבור הלוה שכר כתיבת השטר ועל הלוה מוטל לשלם ואפ"ה אינו עושה כדין שהיה לו לכתוב על השטר מבחוץ או למטה וכן כתב הר"ן שאסור וה"ה אם נפרע החצי שאסור להשהות כל השטר אלא יעשה שטר אחר או יכתוב מבחוץ עליו או למטה שהחצי פרוע אף שהר"י והרא"ש מתירין אין להקל כי אני ראיתי כמה קלקולים ועיוותים באו מזאת ודכוותי' וכן דעת הרי"ף שכתב הא דריב"ל סתמא איתמר ספר שאינו מוגה אמר רב אמי אסור להשהות בביתו יותר מל' יום עד שיתקנו שנאמר אל תשכן באהליך עולה ופי' רש"י ס"ת נביאים וכתובים וכתב הרא"ש שמשום הכי פי' כך משום דבימי רב אמי לא הי' עדיין נכתבים ספרים אחרים אבל לא בא רש"י למעט ספרים הנמצאים עתה אם נמצא איזה טעות בגמרא או בפוסקים או מספרי' אחרים שיכול להתיר את האסור ולחייב את הזכאי ואין עולה גדולה מזו ואני אומר שרש"י לא כיון לדבריו דא"כ לא היה לו לפרש מידי מאחר שאינו בא למעט ואדרבא אני אומר דדוקא ס"ת נביאים כתובים הוא דשרי עד ל' יום אבל גמרות ופוסקים אפילו שעה אחת אסור להתרשל אלא יתקן המעות מיד היכא דאיכא למטעי:

אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים מודעה היו דברינו אינם נאמנים מר בר רב אשי אמר מודעה היה דברינו נאמנים מ"ט מודעה ניתן לכתוב כדי להציל את האנוס אבל אמנה לא ניתן לכתוב וכן הלכתא כמר בר רב אשי בכל דוכתא חוץ ממפך שבוע' וכו' ומדתלי טעמא באין ניתן לכתוב ש"מ דאיירי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר בלא טעמא דאין ניתן לכתוב לא מהימנו לומר אמנה היו כדמסיק לעיל כיון שהגיד שוב וכו' וכן פי' התוס' והרא"ש א"כ גבי. מודעו' דמהימני איירי דווקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ולא כהרמב"ם והר"ן שכתבו אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר אפ"ה מהימני ולא נהירא דא"כ היה להם למסור מודעה שמחויבים לחתום כדי להציל האנוס ומדלא עשו כן לא מהימני אלא מכח הפה שאסר היא הפה שהתיר גם משמעות הלכה אינו משמע אלא כדפי' דומיא דאמנה הוא דאיירי דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ומ"ה חזר מר בר רב אשי בדבריו אמנה אינ' נאמנים וכו' דבחד עניינא איירי אבל אם יש שטר מודע' שחתמו הם קוד' שטר המכירה אפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים וכן פסק הר"ן והוא פשוט אמ' וכו':

עדים שאמרו תנאי היה דברינו נאמנים וכי אתו לקמ' דרב נחמן א"ל זילו וקיימו תנאייכו וחותו לדינא עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אין תנאי אמר רב פפא תרוייהו בשטר מעליא קמסהדי והאי דאמר תנאי הוי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף ליה רב הונא ברי' דרב יהושיע אי הכי תרוייהו נמי אמאי ליהמנו פי' רש"י כיון שהעידו על כתב ידם קיימו השטר כמו שהוא כתוב בלא תנאי וכי אמרו תנאי היה דברינו הוה להו כמגידים וחוזרים ומגידים ומסיק אלא אמרינן הכי למעקר סהדותייהו קאתי כלומר במה שאמרו כתב ידינו הוא מסקי דיבורייהו ואמרו אבל תנאי היה עד אחד נמי למעיקר' סהדותי' קאתי ונמצא שאין בשטר חתום אלא עד אחד וכן הלכה בימי רב האי נחלקו בזה רב האי גאון וסייעתו מפרשים דאיירי אפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר מהימני וכן פסק הטור והרבה מפרשים חלקו עליו ואמרו דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכן נראה מפי' רש"י דאיירי דוקא בהעידו על כתב ידם וכן פסק הרמב"ם וכן הכריע הרמב"ן ואמר דאי בשכתב ידם יוצא ממקום אחר אין סברא שיהיה עד אחד נאמן באומר תנאי כמו שאינו נאמן לומר בשטר מקוים פרוע הוא ק"ו בתנאי שהוא קצת מגיד והוה כחוזר ומגיד והר"ן כתב שאין נראה לו דברי הרמב"ן דאפי' עד אחד נאמן בכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמילתא אחריתי וגלוי מילתא בעלמא שמעיד על השטר שבתנאי נעשה ואינם דברים של טעם בעיני שלפי דבריו ה"לל אי הכי אפילו תרוויהו נמי אלא למילתא אחריתי הוא וגילוי מילתא בעלמא וכו' ומדאמר למעקר סהדותא קאתי משמע שעוקרי' דבריהם בתוך כדי דבור ומפרשי' שתנאי היה ומהימני משום שהפה שאסר הפה שהתיר הוא שהרי הם קיימו השטר שאומרים כתב ידינו הוא וכמו שפי' רש"י וכן כתב הרשב"א בתשובה דההוא תנאי היה דברינו דנאמנים דוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכתב עוד הרשב"א על ראובן שכתב משכונא ת"ק דינרין על חצירו של שמעון אחיו ומתו ראובן ושמעון ויורשי ראובן טוענין שלא היתה משכונא זה אלא היתה לתנאי שיקנה ראובן זה קרקע לאשתו וכבר קיים תנאו ונתבטל כח שטר משכונא זה ויורשי שמעון אינם מודים בתנאי זה ויש ליורשי ראובן עדים בתנאי זה והשיב שנאמנים העדים ואפי' כתב ידן של עדי השטר יוצא ממקום אחר לפי שאין אלו העדים מכחישין את העדים אלא בירור בעיקר העדות הוא כתב הרא"ש בתשובה שטר שכתב בו נשבע פלוני ואינו אומר בשטר אם בהזכרת השם או בתורה שואלין בעדים דעדים שאמרו תנאי היה דברינו נאמנים עכ"ל ואם יש עדים ללוה שבתנאי נעשה ואין המלוה מודה לי מקבלים עדות שאפי' עדי השטר עצמן נאמנים לומר תנאי היה דבריהם אפי' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר ויפטר הלוה אפי' בלא שבועה ואם אחד מעידי השטר אומר תנאי היה ואחד אומר לא היה תנאי בטל השטר ונשבע הלוה היסת ונפטר אבל אינו נשבע שבועת התורה להכחיש העד שאומר אינו תנאי כיון שהעדים מכחישים זה את זה ע"כ והיכא דעדים מכחישים אחד אומר תנאי והשני אומר בלא תנאי בטל השטר או העדות וזהו נשבע שבועת היסת והרמ"ה כתב נשבע' שבוע דאוריית' על פי העד כיון דמהימנ' רחמנא לעד אחד לעניין שבוע' הוה לי' כשנים והאחד שאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים ע"כ צריך לישבע שבועת התורה נגד העד ואף שהרמ"ה גדול מופלג בדורו היה אבל דברים כאלו כי ניים אמר דלא הימני תורה עד אחד לשבועה אלא במקום שהאמינ' תורה שנים לממון וכי היכא דשנים מוכחשים עד אחד נמי מוכחש בין בשטר בין בעל פה ואין כאן אלא שבועת היסת וכן פסק הטור גם תלמודא דקאמר מהימן משמע לגמרי דאין לו עליו שום דין ודברים מ"מ שבועת היסת דרב נחמן לא פטור דלא גרע מאין לו עדים כלל ולפי מה שפי' דאינו נאמן בתנאי אלא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובתוך כדי דבור ה"ה בלא שטר נמי אחר שנחקר עדותן בב"ד אין יכולים לומר שום תנאי היה וכן כתב הרמב"ם וז"ל וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי כללו של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקר עדותו בב"ד שבא מכללן ביטול העדות או תוספת תנאי אין שומעין לו אף שכתב עליו הטור וז"ל וא"א הרא"ש כתב דבתנאי שומעין לו אפי' אחד אומר תנאי ואחד אומר אינו תנאי שומעין לזה שאומר תנאי ע"כ ואיני יודע מה אשיב חורפי דבר אמאי תולה בדברי אביו הלא גמרא להדיא הוא כמו שכתבנו ומן הגמר' אין ראייה כמו שפי' דאיירי דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובתוך כדי דיבור אומרי' כן כמו שפי' אבל לא אחר שנחקר עדותן כלל וכתב הטור ואם כתוב בשטר ואנן סהדי מסהדינן דלא הוה שום שיור בשטרא לא יכלו למימר תנאי היה דברינו דאינהו גופייהו מרעי לסהדותא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומיהו אם העדים מעידים שהיה במכר תנאי ואומרים מה שכתבו בשטר שלא היה בו שום שיור לא נאמר לבטל התנאי אלא רצו לומר שבגוף המכר לא היה שיור לכשיתקיים התנאי נאמנים ודבר ברור הוא אלא צריך לדקדק הדיין מהו תנאי דמכר ומהו תנאי שאינו בגוף המכר ונראה שאם אומר לא אמכור זה אלא בתנאי שתניח לי דרך או רשות בו וכל כה"ג קרוי תנאי בגוף המכר ואם אומר בתנאי שתעשה לי כך וכך או על מנת שלא יהיה זה וכל כה"ג קרוי תנאי שאינו במכר וממילא אם כתוב בשטר ואנן סהדי מסהדינן דלא הוה שום שיור בשטרא ולא שום תנאי אז אין יכולין להעיד אפי' על תנאי שאינו במכר כתב הטור סי' ת"ב מדברי בעל התרומות וז"ל טען הלוה השטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטור וקיימתיו כבר והמלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי ובלא שום שיור בעולם אין הלוה נאמן לומר בתנאי נעשה ואם אין מפורש בו שבלא שום תנאי היה והלוי אומר בתנאי היה וקיימתיו ואין המלוה מודה לו שהיה שום תנאי ביניהם ואין העדים לפנינו נשבע המלוה כעין של תורה ונוטל חובו שהרי אינו עוקר בטענה זו גוף השטר והרי הוא כטענת פרעון ואפי' אם יש בו נאמנות אינו מועיל שהרי אין הנאמנות רק כנגד הפרעון ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאמר שעדיין לא קיימו הלוה הואיל ומודה לדברי הלוה ובא להוציא מן הלוה על המלוה להביא ראיה ואינו נאמן במיגו שאין אומרים מיגו להוציא ממון ואם אין לו ראייה נשבע הלוה היסת ונפטר וכו' והנה מה שכתב שאין אומרים מיגו להוציא ממון לא נהירא דהא שטר בידו ועומד לגבות בלתי טענתו אלא שהודה שהיה תנאי ויש לו מיגו בזה שקיים תנאו ובא להעמיד השטר בחזקתו וכמו שכתב התוס' להדיא בפ' חזקת הבתים והבאתי לשם סי' כ"ד ועוד אפי' בלא מיגו אם אתה רוצה לחשוב הודאתו הודאה תחשוב נמי הודאתו הודאה במה שקיים תנאו ולמה רוצים אנו לחלק דבריו להאמין בזה ולא בזה ולפסול את שטרו גם כתב המרדכי ברי' ב"מ בשם רב האי דאם תלה הודאתו בדברים אחרים אין הבעל דין יכול לומר הודאתו יקבל ושאר דבריו בטלים אלא הודאתו בתשלום דבריו ועל זה אמר הפה שאסר הפה שהתיר ע"כ וסתמ' קאמר משמע אפי' בלא טעמ' דמיגו ועוד דאי משום מיגו מאי קמ"ל בהא דלא אמרינן מקצת דברי' נקבל וכו' הא מהימן משום מיגו אלא ודאי אפי' היכא דליכא מיגו לא מסלקינין בהודאה להאמין מקצת ולבטל מקצת כדפי':

ת"ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואומרים ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו אפי' ע"י ממון או קטנים או פסולים אפי' בעבירה הרי אלו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים אחרים שכתב ידם הוא או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד אין אלו נאמנים ופריך מדקתני אין אלו נאמנים משמע דמגבינין מיניה אמאי תרי ותרי נינהו אמר רב נחמן הא דקתני אינו נאמנים לא למגבי בו אלא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין אילו נאמנים דקתני פי' ר' שמשון נ"מ שאם היו אותם החתומים בשטר ומתו עדי שובר שהאחרונים אינם נאמנים לפוסלן ואוקי ממונא בחזקת לוה שהשובר שיש לו כשר ומ"מ אין הלשון סתם דבריית' משמע דאיירי דוקא בשובר אלא נ"מ כדפי' רש"י שאם תפס לא מפקינין מיניה אף שמוכח בפ"ק דב"מ גבי תוקפו כהן מוציאין מידו והבאתי פ' כיצד הרגל סי' ח' דלא מהני תפיסה בספק הנ"מ בספק ממש אבל הכא שטוען המלוה ברי ושטר מסייעו כשר ומ"ה נראה אפי' העדים מעידים להדיא שאף עתה הם פסולים אפי' היו עדיין חיים לפנינו וא"כ הוי כעדות אחר ואילו העדים הראשונים היו עומדים לפנינו ובאו שנים ואומרים פסולים הם פשיטא דמהימני אפ"ה לא מהימני כה"ג הכא גבי שטר דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם בפרט שכבר מתו ולא יצא עליהם שום ערעור בחייהם, ע"כ לא חשבינן להו אלא תרי נגד תרי ולא מהימני לפסול השטר וכן פסק הרא"ש ולא כדעת התוס' דמפרשי' דוקא שהעדים אחרונים אינם פסולים עכשיו אלא שאמרו כבר היו פסולים כשחתמו השטר ועכשיו הם כשרים שעשו תשובה אבל אי אמרו פסולים הם עכשיו נאמנים דלא גרע מאילו עומדים לפנינו וכו' ואין נראה שסתם בריית' יהא איירי דוקא בעשה תשובה והתלמוד לא מחלק בזה וכן הרי"ף וכל המפרשי' לא חילקו ומ"מ נראה שאם היו חיים לפנינו אפי' הם החתומים בשטר יפולים שנים אחרים לפסול אותם דלית להו חזקה שהרי הורע כחן בפניהם אף שמדברי הרא"ש משמע דאין חילוק מ"מ כדאי הן התוס' בכהאי גוונא לקיימו דבריהם היכא דלא אשכחן להדיא כנגדם דבריית' לא נאמר אלא מתו ומ"ה אינם יכולין לפסול אפי' בפסלוני' של עכשיו דיש להם חזקת כשרות בחייהון אבל בפניהון דוודאי מצי פסלי ואף שר' יונה ורמ"ה חלקו על פי' רש"י בהאי דמהני תפיסה מ"מ התוס' והרא"ש ומרדכי והר"ן מסכימי' לדעת רש"י וכן עיקר והיכא שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אלא על ידם מקיימים השטר דנאמנים לפסול השטר ומקרעינין ליה מ"מ אי טען ליקבע ליה זמני ואקיימנו ממקום אחר יהבינן ליה ואי מקיים לא קרעינן ליה אבל כל היכא דלא טען לא טענינן ליה וקרעינן ליה ולא חיישינן דלמא ליומא אוחרא משכח סהדי למקיים ליה כיון דאפי' משכח ליה אכתי הוו תרי ותרי וספק פסול היא ולא מגבינן ביה מ"ה קרעינ' ליה להדיא כל זמן שלא טען כן פסק הר"ן בשם הרשב"א ועיקר:

בר שטיא זבין נכסיה ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין ותרי אחרינא אמרו כשהיה חלים זבין כלומ' כשהיה בכחו ובישוב דעתיה אמר רב אשי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שעיא ואין חילוק בין הוא עכשיו לפנינו שוטה או תלים לא אזלינן בתר השתא מאחר שעתים שוטה ועתים ברי וכתבו התו' והרא"ש דוקא במקרקעי הוא דאמרינן הכי אבל מטלטלין לעולם הם בחזקת המוחזק כדמוכח בפ' השואל ובכמה דוכת' ומסיק לא אמרן אלא דאית ליה לבר שטיא חזקת של אבותי' באותה קרקע שמכר אבל לית ליה חזקת אבותיו אלא שהוא עצמו קנה בעתים שוטה בעתים חלים אמרינן ממ"נ אם מכירתו אינה מכורה א"כ לית ליה חזקה בגוה דג"כ כשהיה שוטה זבין ואינם שלו וע"כ המוכרים שלו אינם יכולין להוציא ממנו דחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא בדוקא שבדקהו יפה שהיה חלים ואזלינן נמי בתר האי חזקה ולומר מכירתו מכורה אפילו היכא דאיכא עדות מכחשת ואומרי' כשם שקנה כשהיה חלים ג"כ מכר כשהיה חלים והעדים אחרים טענו שלא דקדקו יפה ואל תשגיח בדברי הר"ן שכתב דהאי שמעתא דאיירי דוקא שקנה בר שטיא הקרקע בשאר קניינים כגון בכסף או בחזקה בפני עדים ואותם העדים אפילו שראו המקח לא דקדקו אם היה שוטה או ברי ומ"ה אין מוציאים הנכסים מיד הלוקח להחזירן לבר שטיא שמא נמי כשקנה היה שוטה אבל אם באו בעלים הראשונים מוציאי' הנכסי' מידו של לוקח כדי להחזיר להן שהרי מבר שטיא יכולין להוציאו ובהכי איירי שמעתת' אבל אי הוה בשטר הוה ליה חזקה דאין העדים חותמים על השטר אלא א"כ בדקוהו והוה מוקמינין בר שטיא בחזקת נכסים ולא הוה מפקינין מיניה בעדות מכחשת וליתא דא"כ אמאי אמר לא אמרן אלא דאית ליה חזקת דאבות וכו' ה"ל למימר לא אמרן אלא שקנה בשטר וק"ו היכא דאיכא חזקת דאבותיה אלא כמו שפי' ומ"מ נראה היכא שבעלים הראשונים מודים שמכרו לו כשהיה ברי לא אמרינן כשם שהם מכרו לו בעת שהיה ברי מסתמא כך מכר הוא דלא אמרינן הכי אלא כשנוכל להפוך העניין ולומר ומה עתה כשהיא שוטה מכר דלמא נמי כשהוא שוטה לקח ולא דקדקו העדים יפה אלא מאי אית לך למימר וכו' וכן משמע לישנא דתלמודא כשהוא שוטה זבין אבל מודים אם היא כמו שיש לו חזקת אבותיו מה חילוק בירושה או במכר וכן אם הקנו לו הקרקע ע"י אחר במתנה דקנה קניין גמור הוא כמו חזקת אבותיו ואוקמינ' בר שטיא בנכסיה ודוקא במכר הוא דאמרינן הכי אף שהקנו לו ג"כ ע"י אחר לא זכה בהן זכיה גמורה דזכיית המקח אינו באה מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי קאי' מקני ליה ואם אין בו דעת להמחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאן ממנו בדין לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכייה לשוטה מידי דהוי אקטן דאית ליה זכייה הואיל ואתא לכלל דעת גם זה היה עתים חלים כן כתב הרא"ש בשם הרמ"ה ודברים של טעם ומ"ה נראה גם כל מה שכתב הר"ן שאי אתו בעלים הראשונים היכא דליכא עדים שטר שיכולין להוציא אף מבר שטיא דליתא דג"כ אוקומני אחזקה שמסתמ' לא מכר זה אלא כדי שיתחייב הוא בדמים וא"כ בוודאי הם דקדקו עם עדי של אותו מכירה שהיו מכיריו יפה ולא היה שוטה ועוד נראה דלא כל כמיניה לומר שוטה היה בעת שמכר לו דא"כ שויה נפשייהו כרשעים להוציא ממנו ממון שלא כדין ואם אח"כ כשלא נצרך למעותיו נחזיר והלכך כל היכא שירש הבר שטיא הקרקע או שנתנו לו במתנה ע"י אחר או שמודים הבעלים הראשונים שמכרו לו כשהיה בריא ואח"כ מכר בעדות מוכחשת אוקימנ' הקרקע בחזקת בר שטיא אבל אם קנה בר שטיא והמוכרים אינם לפנינ' בין קנה בשטר בין קנה בחזקה הו' אוקימנ' בחזקת הלוקח והבעלים הראשונים לעולם אין יכולין לחזור ולומר שוטה היה כשקנה ממנו אפי' בלא שטר:

אסר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישים את העדים אפי' שלא בפניהם והומה נמי שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוה הכחשה מיהו הוה מכאן פסק רי"ב דקבלת עדות שלא בפני ב"ד לא הוה עדות וכבר הארכתי בפ' הגוזל בתרא סי' ע' ועיין לקמן סי' נ"ג:

אמר רב אשי אין מקיימין את השטר והכשירו אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד והרי"ף גורם אין מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא א"כ הוחזק בב"ד פי' אבל לא הוחזק בב"ד לא אעפ"י שזה שקרא עליו ערעור וחז' ושתק אפ"ה אינו ראוי' לקיים ממנו אלא שיחזיקנו בב"ד ולפי זה אי לא קרא עליו ערעור אפי' לא הוחזק בב"ד מקיימין אבל רש"י והרא"ש גורסי' כגרסת שלנו וכן מוכח מברייתא דלעיל סי' י"ז ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד אלמא דוקא קתני ומ"מ אפילו לפי גרסת שלנו נוכל לומר דלאו דוקא קאמר שקרא עליו ערעור דה"ה נמי אם הוחזק בלא ערעור כיון דמקוים בב"ד הוא בתר בי דינא לא דייקינן דודאי לא קיימון עד שנתברר להם שהוא חתימתן אלא שבימיהן לא היו נוהגין לקיים חתימת העדים בב"ד בלא ערעור וכן כתב הרא"ש אף שמדברי רש"י והרמב"ם לא משמע הכי מ"מ נראה דברי הרא"ש עיקר דאי בשקרא עליו ערעור דוקא תליא מילתא ה"ל לומר אלא משטר שקרא עליו ערעור ובטלו ב"ד ערעורו ומה לי במקיימי אותו או לא אי לאו דבא נמי להשמיענו דקיומא בב"ד הוא העיקר ואפי' בלא ערעור ומ"מ נראה האידנא שהב"ד בישראלי' מקולקלים וכל אחד בונה במה לעצמו ואינם מדקדקים בקיומא אלא אחר כבודם או שכרן ראוי לפסוק שאין מקיימים השטר להכשירו מערעורו אלא משטר אחר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד או בטלו ערעורו ומפני כן אמרו נהרדעי אין מקיימים את השטר אלא משתי שטרות שדות או שתי כתובות והוא שאכלו בעליהן שלש שנים באותה שדה בשופי בלא ערעור לכאורה נראה דהא דקאמר והוא שאכלו בעליהם ג' שנים קאי דוקא אשתי שדות אבל גבי כתובה אינו צריך שום ראייה מאחר שהן יושבת תחת בעליהן א"כ בודאי אמת חתימתן וכן נראה מלשון הר"ן שכתב דנהרדעי ורב אסי לא פליגו אהדדי ודקא מביא נהרדעי משתי שדות או משתי כתובות היינו למעוטי שתי הודאות והלואות דדילמא מזויפת נינהו ולוה לא ידע בהן כלל אבל משתי שדות כיון שלוקח מוחזק בהם ליכא למיחש למידי וכן משתי כתובת דכיון דהנשים הללו יושבת תחת בעליהן ולא ידעי שיש להן כתובה אחרת אלמא לא שטרי זויפת ני נינהו וכו' אלא דלא בעי מוחזק אלא גבי לוקח ולא גבי כתוב' וכן משמע לישנא דתלמודא והוא שאכלו בעליהן וכו' אלא שהרמ"ה פי להדיא וז"ל דוקא ב' שטרי שדות או ב' שטרי כתובו' שאכילת פירות של המחזיק ג' שנים בשופי וכן כתובת אשה שיושבת תחת בעלה ג' שנים בשופי וכו' והטור הביאו ואולי ראייתן מדקאמר תלמודא בתחילה שתי שדות ואח"כ שתי כתובת וכו' אלמא דבחד עניינא איירי ונראה כדברי הר"ן דדוקא מהני הוא דמקיימי אבל לא משטרי חובות או שוברים שמאלו אין מקיימין מהן דליכא מידי במה דמחזיקים בהני שטרות לומר דאינם מזויפים דשמא זייפינהו מרייהו ולא ידעו בהו הנך דליתבעינהו וכן כתב הרמ"ה וברור היא השתא לא פליגי אהדדי דלרב אסי נמי מקיימין השטר משני שטרות כה"ג אפי' לא הוחזק בב"ד וכן נהרדעי מקיימים אפי' שטר אחד שהוחזק בב"ד כן דעת הרמב"ם והרא"ש להדיא דלא פליגי אהדדי ולא כדעת הראב"ד דסבר דאין מקיימים השטר אלא משני שטרות מקויימין או משני שטרות שדות שאכלום וכו' והיינו בנהרדעי וכן משמע מדעת ר"ת שהביא המרדכי ותדע מדלא אמרינן נהרדעי אמרי אלא אמרי נהרדעי והוא כלל גדול בתלמוד דכל כה"ג מילתא אחרינא היא תו מסיק אמר רב שימא בר ר' אשי וביוצא שני שטרות מתחת ידי אחר אפי' מאדם אחד ולא כהרמ"ה שכתב שצריך שיהיה יוצאים מתחת יד ב' לקוחות אבל מתחת ידו לא אפי' הן מקויימים דחיישינן דילמא זיפו זייף פי' מינייהו זייף כך דעת רש"י והטור ורוב האחרונים ולא כדעת הרמב"ם דנפרש מתחת ידו לא דשמא הכל זיוף וא"כ אם מקויים לא חיישינן אפי' יוצאים מתחת ידו וכן כתב הר"ן אליביה אבל לישנא דלמא זיופי זייף לא משמע כפירושו דא"כ ה"לל דלמא זיופי נינהו אלא עיקר בפירוש רש"י ואם יש לאדם שתי שטרות מחתימה אחת אומר ר"ת דלא אמרינן שיהיו פסולים דשמא זייף אחד מחבירו דהכא הוא חיישינן לפי שאין מכירין אנו החתימה אלא ע"י שאני מדמין חתימה לחתימה אבל היכא דמכירין חתימת ידי עדים מטביעת עין אם איתא דזיופי זייף היה ניכר אף שמצינו בגט פשוט שרבא טעה בחתימת עצמו מ"מ מלתא דלא שכיח ולא חיישינן להכי אלא בודאי וכתב הרא"ש ומדבריו נלמוד דמי שיש לו שני שטרות בחתימת שני עדים שאין לקיימן אלא בטביעת עין ולא בדימוי עוד כתב הרא"ש שאם העדים סופרים לא חיישינן שמא זייף מתוך הסופרים דאין האדם יכול ללקט האותיות מתוך הספר ולזייף אלא מחתימת ידי העדים וכן מוכח קצת לקמן דקאמר לכתוב חתימת ידייהו אחספא ולא קאמר לכתוב אלפא ביתא אפילו אמגילתא אלא ודאי אי אפשר לדמות יחד אלא כשחותמים שמו ואפי' שאינו יכול לזייף מ"מ מקיימים הכתב מספר שכתבו העדים אם הוא סופר מומחה שהיה נזהר בכתבו שתהיה מתוקן וכן איתא בירושלמי והביאו הר"ן ור"י בר ששת אבל אין מקיימים כתב אגרת לפי שאין אדם נזהר בהן בכתיבתו ואינו מדקדק בהן:

ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו אפי' אחר כמו ימים פי' אם מסרו לו עדות וירא שמא ישכח יכול לכתוב בפנקסו לזכרון ומצניעו ומעיד עליו אפי' אחר כמה ימים אמר רב הונא והוא שזכרה מעצמו כלומ' עיקר עדות זוכר מעצמו רק שמתוך הכתב הוא מתבונן לעמוד על תוכן הדברים ותנאים בלי פקפוק ור' יוחנן אומר אפי' אינו זוכר שום דבר מעצמו אלא מתוך פנקיסו יכול לומר להעיד פי' אחר שראו בפנקסו וזכר דאי לאו הכי הוה מפיהם ולא כפי הכתב ולא מהני ועיקר דין מפיהם ולא מפי כתבם אם יכולים לשלוח עדותן בכתב כתבתי בפ' ד' אחין סי' י"ג אמר רבא ש"מ מר' יוחנן הני תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו ומדכר ליה לחבריה ונזכר הדבר שפיר יכול להעיד כך פי' הרי"ף ורש"י וכל הגאונים והלכה כר' יוחנן דרבא מסיק אליביהו ורב האי גאון פי' הברייתא כותב עדות בשטר כגון שנמסרה לו עדות בקנין ושהתה לזמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותובע עדותו יכול להעיד לו עדות בב"ד או אף לכתוב לו עדות על השטר ולא חיישינן שמא נפרע אותו החוב או שמא נמחל וכו' ולא אאריך בפירושו כי כותב אדם עדותו על השטר אינ' משמע כלל כפי' וכן הסוגיא הא דאמר רבא ש"מ מדר' יוחנן וכו' אינו מתיישב כלל אליביה וכן כתב עליו הרי"ף וכתב הרא"ש מ"מ יש לסמוך על דברי רב האי גאון שיכול האדם לחתום עדותו הנמסר לו ולהעיד עליו אחר כמה שנים ואין לחוש לפרעון או למחילה דלוה דאית לן למימר דאם איתא דפרע איבעי ליה לעדים שלא יחתמו או שלא יעידו ואיהו הוא דאפסיד עליה ע"כ וכן כתב הרשב"א א"כ אפילו לפי דבריו דוקא שהיה הלוה אצל העדים קודם שתבעו המלוה לדין אבל לא היה הלוה והמלוה אצל העדים קודם שתבעו לדין חיישינן דלמא פרע לו או מחל באותו זמן שלא היה הלוה והמלוה אצלם אלא שיש לומר טעמא אחריני מאחר דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ הוי כאלו כבר נכתב השטר ולא ה"ל למפרע עד שיתן לו שובר ומ"מ נראה בעיני דאינו מן הנכון דכמה פעמים שוכח הלוה מי היו העדים דלא רמי אנפשיה לדוכריה אלא אמלוה ולא אלוה וסבר שדי לו בזה ששילם לו ואינו חושש מן המלוה מאחר שאין לו עליו שטר ע"כ אין ראוי לחתום ואין עדות זו מועלת אחר זמן פריעת החוב דאמרינן שמא פרע או מחל לו אבל קודם זמן הפירעון פשיטא שכותבין לו דסתם קנין לכתיבה עומד א"ל שימחה ומאחר שאינו מוחה כותבין ונותנין כדאיתא בפ' זה בורר ולא חיישינן למידי וכן דעת הרמב"ן דלא כרב האי גאון והאריך בראיות אף שיש לדחות מ"מ נראה דהכא מסתברא כדפי' וכן נראה מן הרי"ף שכתב פי' רב האי גאון והקשה על פי' רב האי גאון וכתב הלכך האי פירושו בתרא עדיף וטפי מסתברא ע"כ ומדכתב טפי מסתברא משמע שדברי רב האי גאון אינו מסתבר' בעיניו ועוד מצא הרמב"ן שכתבו מקצת הגאונים סיוע לדבריו שכתבו וז"ל לא שנו שכיב מלוה לא שנו שכיב לוה כל דסמיך לקניין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה לכתוב איכא למיחש שמא פרע ואם הוא סתם הלוואה דלא קבע ליה זמן קודם דלישהא ל' יום כותבים ונותנים ע"כ והנה מה שכתב משיך למילתיה ולא תבעי משמע קצת אפי' קודם שהגיע זמן הפירעון אבל אינו נראה כלל וכן הרמב"ן גופא מודה בזה ולא פליג אלא כשהגיע זמן ומסתמא מפרש הא דמשיך למילתיה היינו עד אחר שהגיע לזמן הפירעון ומה שכתב בסתם הלואה ל' יום יפה כתבו שיעור זה ולאו משום שאין אדם פורע בתוך זמן וסתם הלואה אינה ניתנית לתביעה תוך ל' יום וכמו שפי' הר"ן דברי מקצת הגאונים דהא מוכח להדיא בריש ב"ב דגבי סתם הלואה אמרינן שפורע אדם תוך ל' יום אלא נראה מאחר שאין ניתנה לתבוע קודם ל' יום וסתם קניין לכתיבה עומד ממילא כותבין ואם הלוה הזה פורע לו הוה מודה להו בפני סהדי או היה שובר וא"כ איהו דאפסיד אנפשייהו אבל אחר ל' שהגיע זמן הפירעון חיישינן שמא פרע ולית לן לכתוב שטרא דאינו עומד שוב לכתיבה אחר שהגיע זמן הפירעון ואדרבא איכא לומר מדלא תבע בעדים לכתוב תוך זמן א"כ בוודאי פרע בזמנה והאמין לו ולא חש מעדים או לאו אדעתיה הילכך עידי קנין חותמים השטר קודם שהגיע זמן הפירעון בין מת מלוה בין מת לוה א"ל שמוחה בהם שלא יכתבו כדאית' בפ' המוכר את הספינה ובפ' ז"ב אבל אין נאמן לומר פרעתי אפי' לא כתבו אבל לאחר זמן אין כותבין כלל ונאמן לומר פרעתי וסתם הלואה כקנין עד ל' יום כותבים ונותנים כל זמן שאינו מוחה אבל מוחה קודם שכתבו ונאמן לומר פרעתי אפי' בתוך ל' יום ואחר ל' יום אין כותבין כלל וכ"ש שנאמן לומר פרעתי ולא כריב"ן שכתב אין חל שום קניין על סתם הלואה ועיין בפ' זה בורר סי' ל"ג:

פסק מצאתי בתשובה וז"ל מי שרגיל לכתוב מיד בשעת הלואה המשכון בפנקיסו והפתקא במשכנו וכן הוא עושה תדיר וגוי תובע ממנו משכון ואומר שמשכון לו והוא אינו מוצא ברשותו ולא כתוב בפינקסו ואינו זוכר אם הלוהו ואם לאו אם יכול לשבע שלא משכנו לו אף כי אירע לו פעם אחת שמצא משכון בביתו בפתקין שלא היו בפנקסו מ"מ משכון זה לא נמצא ברשותו ולא בפנקסו אם יש לחוש למקרה שמא הלוהו ונגנב מיד בביתו קודם שכתב בפנקסו ומתוך זה שכח וזהו חששה גדולה תשובה נראה שאדם כותב בפנקסו כל דבר בדקדוק כדי שיהא זכור כי אי אפשר לאדם לזכור כל עסקיו בעל פה ויכול לשבע על זה ושבוע' תלוי בלב כיון שלבו אומר לו שהוא אמת כההוא דרב כהנא ורב אסי וכו' דאמר להו רב ואת לבך אנסיך דאף עונש שבועה ליכא והביא ראייה מפר"ק דנדרים דקאמר התם כשם שנידרי שגגות מותרות ומפרש שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חדא וחדא דאתא דשפיר אשתבע וההיא דגיטן פרק השולח שאמרה יהנה סם המות מבניה ונענשים התם פשעה ליתן בכד של קמח ממה שהופקד בידה כי ידעה שסופה לישבע ובנדון זה נמי אין שום פשיעת ואין שום עונש אף היה שנמצא אח"כ כדברי הגוי כי מה יוכל אדם לעשות אם לא יסמוך על כתב ידו כי אי אפשר לאדם לזכור כל עסקיו ע"פ וה"נ אמרינן גבי עדות כותב אדם עדותו ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים ואמר ר' יוחנן ואעפ"י שאין זוכרה מעצמו ואעפ"י שיש לדחות שאני התם דאעפ"י שאין זוכרה מעצמו בלא כתב ידו מ"מ ע"י כתב ידו מדכר דכיר גוף שעדות ה"נ אם ע"י פנקסו אמר לו לבו שכן הוא היינו ידיעה גמורה ואם הוא רפוי בידו יראה שיוכל לישבע על פנקסו להחזיק מה שבידו ואין כאן עונש שבועה כלל גם מההוא דחנווני על פנקסו מוכח שיש לסמוך על הפנקס כמו שכתבתי ע"כ כפי שמצאתי בתשובה ואני אומר לא מפיה אנו חיין ולית ביה עיקר ממ"נ אי לית ליה זכירה כלל אפי' במקצת מה שהלוהו א"כ אפי' בלא פנקס ופתק יכול לישבע מאחר דאינו יודע אפי' רמז מזה א"כ ליביה אנסיה כמו שכתבתי ואם מסופק קצת כמו שמשמע לשון התשובה שאינו זכור אם הלוהו או לא ובתשובה אחרת מצאתי להדיא אפי' אם הוא רפוי בידו ודבר תימה הוא דפשוט בעיני שאינו יכול לישבע כלל בשלמא בדיני ישראל היה נשבע שאינו יודע ונפטר כמו מנה ליה בידך והלה אומר איני יודע דנשבע היסת ונפטר אבל לישבע בדיני גוים על הודאי שכך היא דיניה' אי אפשר שישבע על הספק בפרט הכא דשמא אירע לו איזה סיבה שלא כתב וגדולה מזו נראה בעיני אפי' נמצא בפסקו כתב שפלוני חייב ופלוני זה אמר להד"ם ואמר אינני רוצה לישבע השבע וטול והוא אינו יודע כי אם על פנקסו דלא גרע שבועה מעדות א"ל נזכר בה במקצת אף אחר שכתב עדותו בשטר שלא יכול להעיד אף שהוא ודאי ק"ו שבועה שצריך לישבע על אמיתת הדברים אף שיש לחלק בין עדות דגזירת הכתוב מפיה' ולא מפי כתבם מ"מ קשה נילף בק"ו דהא חמיר עונש שבועה מעונש עדות כאשר פי' התוספת בהאי פירקא לקמן וכן פי' הרא"ש בתשובה גבי הא דנשבע חנוני על פנקסו שלא יכול לישבע אם אינם זכור אלא שיש רגלים לדבר וכן עיקר ושם נאריך בזה שוב מצאתי בתשובה מי שרגיל לכתוב כל עניינו על פנקסו מיד ומצא כתוב על משכון אחד ט"ו זהובים והגוי אומר שאינו אלא עשרה זהובים יכול לישבע על פנקסו שאומר לו לבו שהוא כן והדין נראה בזה אף שכתבתי שכה"ג גבי ישראל לא יכול לישבע מ"מ גבי גו' שרי מאחר שנשבע על פי דיניהם ודרך שבועה לישבע על אמיתת בבחינת הלב בלא רמיה אף שאין שם ראייה ושמיעה או ידיעה באחת מן החושים אלא על פי קושט דעתם הם נשבעים והם רגילין לישבע על כן וכן דרכי משפטם יורה שלפעמים אחד נשבע בצירוף ג' או שבעה אף שהאחרים לא ראו ולא שמעו ולא ידעו מזה כאשר ידוע לשופטים עצמם אלא שהם מצטרפים לישבע על קושט דעתם שטוען אמת בלי התל ורמיה א"כ כה"ג ג"כ נשבע לגוי ולכך הוא על פי קושט דעתו בלי התל ורמיה והוה כאלו פירש להדיא שבאופן זה הוא נשבע ולא על אמיתת הענין:

אמר רבא ש"מ מר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר ליה לחבריה ושרי איבעי להו בעל דין עצמו מאי אם יכול להזכירו או לא רב חביבא אמר אפי' עצמו מר בר רב אשי אמר עצמו לא והלכתא עצמו לא פי' שאם הזכירו הבעל דין אינו יכול להעיד אפי' שעתה זוכרו שפיר מאחר שהוא הזכירו ואם צורבא מדרבנן הוא אפי' עצמו פי' רש"י אם העד ת"ח דאי לאו דרמיא אנפשיה ומדכר שפיר לא הוה סמיך למיקם אספיקא ומעיד ואין כאן שום צד ספק כי הא דרב אשי הוה ידע ליה בסהדות' לרב כהנא א"ל רב כהנא מי דכיר מר האי סהדות' א"ל לא א"ל רב כהנא וכי לאו הכי והכי הוה מעשה א"ל רב אשי לא ידענא לסוף אידכר רב אשי ואסהיד חזיה רב אשי לרב כהנא דהוה מגמגם עליה פי' שהיה חושדו לשקר מאחר שהזכירו בתחילה ואמר לא ידענא ואח"כ בא להעיד מסתמא אינו זוכר שפיר אלא שהוא מחניף לי ועל דברי הוא סומך א"ל רב אשי מי סברת עלך קא סמכיני אנא הוא דרמאי אנפשאי ואידכרי פ' חשבתי בעצמי עד שנפל לי בזכרון אלמא אע"ג דרב כהנא הזכירו מתחילה יכול להעיד מאחר שהוא ת"ח והרמב"ם פי' ואי צורבא מרבנן הוא הבעל דין שתובע ומביא ראיה מרב כהנא שהיה ת"ח ובעל דין וכן כתב בס"ה אבל ראבי"ה פי' כרש"י וכן נראה עיקר ואדרבא אי הבעל דין ת"ח והעד אינו ת"ח א"כ נמצא שסומך העד על הבעל דין וסבר ודאי קושטא קאמר ומעיד ועוד לישנא דתלמודא משמע כרש"י דלפי' הר"מ ה"ל למימר ואי צורבא מרבנן שרי ומדאמר ואי צורבא מדרבנן אפי' עצמו משמע דצורבא מרבנן לא קאי אבעל דין עצמו והא דאמרינן בגמרא צורבא מדרבנן לאו דוקא אלא ה"ה איש ירא שמים שמוחזק לכל שהוא אדם כשר וכן פסק ראבי"ה וכן ראו' לדין עכשיו ופסק במרדכי ארוך האי דאמר לא ידענא היינו לבעל דינו אמר כן אבל אי אמר בפני ב"ד לא ידענא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וראייה מפ' גט פשוט דרבה בר בר חנא אמר מתחילה על אשה שאינה זאת שכתב עלה השובר בכתובה ולבסוף הדר ואמרינן התם או לאו דצורבא מרבנן דאין דרכו למידק ולהסתכל בנשים הוה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולי נראה דלא אמרינן הכי אלא כשהגיד שום דבר ורוצה להחזיר מעניינו או להוסיף כה"ג אמרינן שוב אינו חוזר ומגיד אבל היכא שאמר לא ידענא דהיינו שכח ואח"כ נזכר אפילו אחר כמה ימים מעיד וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב כללו של דבר כל דבר שיאמר העד אחר שנחקר עדותו שבא מכללו ביטול העדות או תוספת תנאי אין שומעין משמע דוקא כה"ג אבל היכא שמתחילה לא אמר שום עדות דאין שייך לומר עליו ביטול או תוספת לא והתם בפ' גט פשוט היינו טעמא שמתחילה אמר להדיא אין אתה אותה אשה שחתמתי השובר א"כ ה"ל כהגיד ממש ששוב אינו חוזר ומגיד אבל אם אמר בתחילה לא ידענא פשיטא שאח"כ יכול לומר ידענא וראייה מפ' כיצד סי' כ"ח דאמרינן במכירין בעל השור ואינם מכירין השור וכו' ואחר ג' ימים חוזרים ואומרים מכירין אותו דנאמנים וכן מוכח להדיא מן הסוגיא כמו שפי' התוספת וא"כ ק"ו היא ומה התם שהעידו בפני ב"ד אין אנו מכירין אותו מ"מ יכולין אח"כ לומר שוב הכרנו אע"ג דלא שייך לומר דשוב מידכר אגביה אלא תלוי בטביעת עין אפ"ה יכולין לומר שוב נודע לנו ונפל לנו בזכרון וכך וכך הוא דמיונו ק"ו היכא שאמרו שכחנו הענין שיכול לומר שוב נודע לי ע"י סיבה זו ונפל לי בזכרון וכן משמע להדיא בדברי הרמב"ם לקמ' סי' כ"ג שאם שכחו העניין הרי הם נחרשי' עד שיזכרו ואין חילוק בין חתומים בשטר לאין חתומים בשטר לענין זה כך נראה בעיני עיקר מסקנא דמילתא אדם הזוכר עדותו יכול להעיד עליה אפי' אחר כמה שנים ואינו צריך לפקפק עצמו ולומר אולי נתיישן הדבר ואיני זוכרו על בוריו אלא כל כמה דרמי עליה אנפשיה ומדכר יכול להעיד אפילו לא ידע עד שהזכירו העד אפי' אם הזכירו הבעל דין אם העד הוא ת"ח או ירא שמים ומוחזק לכל בכשרות מורינין ליה להעיד ואם בפני ב"ד אמר לא ידענא ואחר כמה ימים חזר ואמר שוב נודע לי אפי' הזכירהו אחרים יכול להעיד אפי' אינו ת"ח:

זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו וכן השני אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירו הרי אלו נאמנים ואם זה אומר זה כתב ידי וכן השני אומר זה כתב ידי ואין אחד מעיד על חבירו צריכין שיצטרף עמהם אחד מן השוק להעיד עליהם דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכים צירוף ומסיק בגמרא דעיקר תמצית טעמו של ר' דסבר על כתב ידם הם מעידים הלכך צריך שנים על כל חתימה וחכמים סוברים על מנה שבשטר הם מעידים מ"ה אין צריך צירוף ואפילו אומרים להדיא שאינם מעידים על מנה שבשטר לחוד אלא גם על כתב ידם אפ"ה חשבינן כאילו העידו על המנה שהוא חייב לו ומאחר שהלואה אמת כפי עדותן ג"כ השטר מקיימים על פי עדותן והלכה כרבנן ולפי זה היכא דליכא העדים לפנינו ושנים מן השוק מעידים על כתב ידן צריכים כל השנים להעיד על כל חתימה וחתימה אבל אחד מעיד על חתימת האחד והשני על השני לא מהני אלא שיצטרף עמהם אחד מן השוק דהא לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא אכתיבת עדים וכתב הרא"ש דמודה רבנן היכא דשכחו ההלואה לגמרי ואינם זוכרים אפילו על ידי ראיית השטר דלא אמרינן אמנה שבשטר הם מעידים וצריך צירוף אחר או שכל אחד יעיד על חבירו והביא ראייה מהירושלמי דלא איירי רבנן היכא דשכחו ההלואה לגמרי ולא פליגי אלא בזוכרין העדות ע"י השטר ואני אומר זו אינה צריכה רבה דפשיטא דהיכא דשכחו ההלואה, אפילו ע"י ראיית השטר איך נאמנים על מנה שבשטר הם מעידים אבל מה שסובר הרא"ש דדי בזה כשיש צירוף אחר עמהם או שכל אחד ואחד יעיד על חבירו זה אינו מוכח מן הירושלמי וע"כ אני אומר בין לרבי בין לרבנן סברי שאינם יכולים להעיד כלל אפילו על השטר דמפיהם אומר רחמנא ולא מפי כתבם וזהו מפי כתבם מאחר שאין להם שום ידיעה כלל מן העניין ואף שהתוס' כתבו בשמעתא כותב אדם עדותו על פנקסו וכו' דשטר שיש בו עדים יכולין להעיד על זה שכתב בו אפי' אינם יודעים מן הלואה כלל וראייה מהא דנמחק שטרו אם רשימו ניכר מעמיד עליו עדים וכו' וכן בהגוזל גבי שרף שטרו של חבירו אי ידעי סהדי מאי הוה כתוב ביה נכתב ליה שטרי אחרינא אומר אני אף דלא דמי כלל דהתם מה שהעדים מעידים שכתוב בו זו הוא עדות פיהם אבל עדים גופם הבאים להעיד על השטר ועיקר העדות נעלם מהם מה שהיה להם להעיד שפיר ממעטינן מפיהם ולא מפי כתבם ואף שהתוספת לא חילקו בזה גבי כותב עדותו וכו' אפשר לחלק דהתם לא בא עדיין לכלל עדות ולא הוה עד בדבר אלא שכתב על פנקסו לעדות ולזכרון מה היה ראוי להעיד אפי' אחר שכחא לגמרי מתוך הכתב וזו הוא עדותן מתחילה מה שאין כן בעדים החתומים על השטר שהיו מתחילת עדות על גוף הלואה והתחיל עדותם כראוי שוב אינם ראוים להעיד מפי כתבם ולפי' סברה זו אתו שפיר הא דמסקינן בפ' ד' אחין גבי ליתקן זמן בשטר קדושין ומשני שם אי לינחו גבי סהדי אי דדכרי ליתי וליסהידו ואי לא זמנין דחזו בכתבא ואתי לאסהיד ורחמנא אמר מפיה' ולא מפי כתבם והיינו ממש כמו שפי' אלא שהתו' והרא"ש כתבו שם להדיא שאף גבי שטר קדושין אם היו מעידים שחתמו בעדות זה על שטר זה לא הוה זה מפיהם ולא מפי כתבם אלא דחיישינן שלא יעידו שכך ראו בשטר אלא יעידו מעצמן כאילו הם זוכרים מעצמם והם אינם זוכרים אלא על פי השטר ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומ"מ איכא למימר דוקא כשזוכרים החתימה כמו שמשמע הלשון שאם הם מעידים שחתמו א"כ זו הוא עדות פיהם אבל כשהם אינם זוכרין אפי' החתימה א"כ נתבטל עדות הראשון שהיה להם להעיד והוי הכל מפי כתבם ועוד היכא שאינם זוכרים מה שחתמו אלא שמכירין חתימתן איכא למימר בע"כ זייף חתימתן כמו שמצינו בפ' אט פשוט גבי רבא שטעה בחתימת עצמו אף דלא חיישינן להכי מן הסתם כמו שכתבתי לעיל סי' כ' אבל הכא דאיכא ידים מוכיחים שאינם זוכרים אפי' ע"י ראיית השטר ואינו מן הדרך לשכוח כל כך שלא לעיקר הדבר על לבו וכן כתב הרמב"ם וז"ל מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב"ד אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה אסור להעיד וכו' שאין אדם מעיד על כתב ידו אלא על מנה שבשטר וכו' כתב עוד קל שהקילו בדיני ממונות אעפ"י שאינו זוכרו אלא מתוך הכתב יכול להעיד והואיל והדבר כן עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הן כחושים עד שיזכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו אלא שיצא כתב ידם ממקום אחר או שיש עדים שזהו כתב ידם שאז מקיימין השטר ושוב אינו משגיחים בדבריהם שאומרים אין אנו זוכרים העדות דשמא חזרו בהן וכו' עכ"ל ומ"מ נראה מדכפ' הרמב"ם בדברים לעיל אבל אינו זוכר העדות ולא ימצא בלבו זכרון כלל ואח"כ נמי כתב אבל אין אנו יודעין ואין אנו זוכרים וכו' משמע דוקא בכה"ג שאין להם שום זכירה בעולם אבל אם קצת מסתפקים בדבר ויש כעין דמיון לפניהם יכולין להעיד וכן ראוי לדין מפני תקון העולם ואז צריך נמי צירוף כדברי הרא"ש עד שיזכרו העניין אפי' אחר כמה ימים ומה שהשיג הטור בסוף סי' מ"ו על הרמב"ם וכתב עליו ונראה שאפילו אם אין זוכרין שלוה או שחתמו מעולם כיון שמעידים שזהו כתב ידם מקיימין על פיהם אין זו השגה כי הוא סובר כדעת אביו הרא"ש (בו יגלו) שס"ל אפילו אינו זוכרים כלל יכול לקיימו רק ע"י צירוף ומ"מ תמה אני על הטור דמניין לו להקל אפי' אינם זוכרים כלל מן החתימה שמא הרא"ש לא כתב אלא ששכחו ההלואה אבל זוכרין שחתמו אותו השטר ואפשר שהרא"ש ג"כ חולק על הרמב"ם ומודה היכא ששכחו הכל שאסורין להעיד אבל לא מסתבר לומר דאף הרמב"ם סובר כדברי הרא"ש דבעי צירוף ואסור להעיד קאמר היינו בלא צירוף וכן פי' מהרר"י קארו וכתב שכך פי' ר' ירוחם בספר מישרים ולפי זה צ"ל מה שהשיג הטור על הרמב"ם היינו משום דס"ל לבעל הטור דלא בעי צירוף כדעת הרי"ף בפ' ד' אחין וכתב נמי שכן דעת מהרר"י קולין בשורש ע"ד וכתב עוד שדעת הטור הוא דעת התוספת שכתבו דאפי' אומרים בפירוש על כתב ידינו אנו מעידים אין צריכים לצרף עמהם אחר ולעולם על מנה שבשטר הם מעידים וה"ה כשאומרים שאין זוכרים ההלואה ה"ל כאלו אומרין על כתב ידינו אנו מעידין דלא חיישינן לדבריהם וחשבינן כאלו על מנה שבשטר הם מעידים והנה טעה כמה טעיות חדא בע"כ הרמב"ם לא ס"ל הכי שהרי כתב ואסור להעיד וכו' ואם היה מהני בצירוף אין שייך בו איסור ומה שכתב שכך כתב בספר מישרים שקר הוא כך כתב הרי"ף חולק על הירושלמי בעניין שחילק אם זוכרין ההלואה אבל מהרמב"ם נראה כמו הירושלמי וכן הרא"ש וכן האמת ששניהם סוברים כמו הירושלמי שצריכין לזכור ההלואה ולאפוקי מדעת הרי"ף דפרק ד' אחין אבל כשאין זוכרין ההלואה בזה אפשר שאין שוין שהרמב"ם פוסל העדות לגמרי ולדעת הרא"ש סגי בצירוף או אפשר אף שהרא"ש מודה לדברי הרמב"ם כשאין זוכרין כלל אפי' [ההלואה] כדפירישית ועוד מה שכתב שדעת הטור הוא דעת התוספת הלא הרא"ש "ש שפסק כדעת הירושלמי דבעי צירוף כשאין זוכרין ההלואה כתב נמי הוא שכתב הטור דאפי' אמרו בפי' על כתב ידינו חשבינן כאלו מעידים על מנה שבשטר ואפשר משום שזהו ברור יותר אומרי' על כתב ידינו היו מעידים אבל כשאומרים בפי' שאין זוכרים ההלואה אף התוספת מודה לדברי הירושלמי וכן בספר מישרים כתב להדיא בשם התוספת כדעת הירושלמי ועוד הא הטור גופא כתב מעצמו בתחילת סי' מ"ו דאם אין העדים זוכרין ההלואה דבעי צירוף בלי שום מחלוקת וא"כ איך סותרין דבריו זה את זה אלא בוודאי מה שהשיג הטור על הרמב"ם היינו שסובר שהרמב"ם אוסר להעיד אפי' בצירוף והוא מכשירו ע"י צירוף כדפי' ומה שסבר על דעת מהררי"ק אמת שכך כתב וז"ל מיהו בלאו הכי לא נהירא לי דאמר רב יהודא ורבינו משה בר מיימין מדתנן בפרק ב' דכתובת זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי ואמר בגמרא כשתימצא לומר לדברי רבי על כתב ידם הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידים פירוש אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בי תרי סגי ואמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה ואפי' מר יהודא גאו"ן ורמב"ם לא אשכחן דאית להו האי סברא אלא בממונא אבל באיסורי לא עכ"ל ותמיהנו על מה סמיך לחלוק על הגאונים אפי' אם פשוט לו דלשון הסוגיא משמע דלרבנן לעולם על מנה שבשטר הם מעידים אפי' מעידים להדיא על כתב ידן כדעת התוס' ס"ס מניין לחלק על הגאוני' הלא האשר"י ס"ל נמי הכי ואפ"ה פוסק כמותם כמו שפירש לעיל גם מה שרצה לחלק בין דיני ממונות לאיסורא לא נראה בעיני לחלק שהרי הרמב"ם כתב קל הוא שהקילו בדיני ממונות אעפ"י שאין זוכרין אלא מתוך הכתב וכו' ואפ"ה כתב שאם אין זוכרים כלל שאסור להעיד כ"ש באיסורין:

אמר רב יהודא אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן או הלך למדינת הים צריכים שנים מן השוק להעיד על חתימת המת אבל הוא ואחד לא מצטרפי להעיד על חתימת המת דא"כ נפיק ג' רבעי ממון אפומיה דעד אחד החי ואנו על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה שני וכתב הרמב"ם והטור אחריו שה"ה נמי אותם שנים שמקיימים חתימת השני לא יהא שום אחד קרוב לאותו העד המעיד על כתיבת ידו שהרי ג' רבעי ממון יוצאים ע"י קרובים והיכא דליכא שנים אלא הוא ואחד כיצד יעשה יכתוב בפני עדים חתימת ידו על החספא וישליכנו לב"ד כדי שיקיימו הב"ד כתיבת ידו מתוך כתב ידו שעל החרס שלא יהא צריך הוא להעיד על כתיבת ידו שהרי נתקיים בלא עדותו ויעיד עם אחר על כתיבת ידו השני ועיין בפ' ח"ה סי' ק"ט ולאו דוקא אחספא אלא ה"ה בריש מגילתא כדאמרינן בגט פשוט דליכא למיחש למידי וחרס דנקט לרבותא דאפי' בסוף החרס יכול לכתוב דלא יכול לזייף דהשטר שכתב על החרס פסול כן כתבו התוספת וכן דעת הרמב"ם שכתב אפי' על חרס משמע דכ"ש אריש מגילתא ומסיק בגמרא אבל אמגילתא לא לכתוב דלמא משכח איניש דלא מעלי' ויכתוב עליה מאי דבעי הנני הח"מ חייב לפלוני אלף זוז וכו' ותניא הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין ומסיק הרי"ף דוקא שאמר לא היו דברים מעולם אבל נאמן לומר פרעתי ולא מצי אומר ליה שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה מנכסים משועבדים וכן דעת הרמב"ם ואעפ"י דהוא נאמן לומר פרעתי מ"מ לא לכתוב אמגילתא דשמא יטעון האמת לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי ואפי' בשבועה אינו נאמן אלא בעל השטר יוציא ממנו וכן דעת הרא"ש שנאמן לומר פרעתי ומה שהניח אצלו השטר היינו משום דכתב ידו לית ליה קול ופעמים שאדם שוכח שמסר לו כתיבת ידו אבל התוספת כתבו ואין נראה לר"י כי מניין לו החילוק כי הסברא נותנת דבכל שטר אין רגיל הוא לפרוע עד שיחזור לו שטרא וכן כתב בספר מצות גדול שמורי ר' יודא חולק בשם ר"י וכן דעת הראב"ד והרשב"א כמו שכתב ר' ניסי' וכן דעת הר"ז וכן דעת רשב' אף שמהר"ם כתב בפרק גט פשוט בסופו אף שרשב' חולק על רי"ף והמיימוני מספיקא לא מפקינן ממונא ונאמן לומר פרעתי בשבועת היסת נראה שאם היה ידע מהר"ם מרובי החולקים כגון ראב"ד ורשב"א ור"ז אולי הכריע כמותם וק"ו שלא ידע מר"י בעל התוספת שהרי לא הזכיר אלא רשב"ם ודרכו לבנות יסודו' על ר"ת ור"י ואולי כתב שלו לא מצא וכן האשר"י נמי לא הזכירו כי לא נמצא כתוב בחבורי התוספת אלא שר' יהודא קבל בעל פה מר"י שאין לחלק בין שטר בחתימת ידו לחוד לשטר שהוא בעדים ובפרט האידנא שמדקדקים בשטר על חתימת ידם ורוב הסוחרים מקפידים ומאמינים אכתיבת יד כמו בעדים ועוד יותר ליכא מאן דפליג דאינו נאמן לומר פרעתי ודינו כשטר מעליותא מאחר שכתב ידו יוצא ממקום אחר ואינו טורף ממשועבדים דקלא לית ליה ואי אין כתב ידו יוצא ממקום אחר פשיטא שנאמן לומר פרעתי במגו דלהד"ם דאפי' בשטר העדים הדין כך הוא ואם יש בו נאמנו' אפילו אינו מקוים אינו יכול לומר פרעתי אעפ"י שיכול לומר להד"ם ושטר חספא בעלמא הוא מ"מ מאחר שמודה' על כתיבת ידו ויש בו נאמנות א"כ הודאות ב"ד כמאה עדים דמי וק"ו בשטר שיש בו עדים וכן פסק בעל העיטר ואל תשגיח בדברי הטור שכתב אפי' נאמנות אין מועיל בשטר שאינו מקוים ויכול לומר פרעתי כי אינם עיקר בעיני דלית כאן מגו מאחר שהודה על עצמו שיהיה נאמן מי שכנגדו הוה כמגו במקום עדים ומ"מ אף לפי דבריו היכא שאמר אמנה הוא או כתבתי ללות ולא לויתי אם אינו מקוים פשיטא שנאמן ואם כתוב בו נאמנות אפילו על האי גונא שלא יכול לומר אמנה הוא או לא לויתי ממך שהרי האמינו בכתב ידו אכן הטור כתב עליו שבעל התרומת חולק עליו וז"ל ובעל התרומות כתב שהוא נאמן כיון שאין הכתב כלום אלא ע"י הודאתו בנאמנות שאפשר שהאמינו ואעפ"כ פרעו ולא תבע את שטרו ולפי שהיה בוטח בו כיון שאינו יכול לקיימו כי אם על פיו ע"כ ודעת זו היא המחייב בעיני' ובעלי התוספת ס"ל הך סברא מדמסיק התוספת בריש גיטין ובפרק קמא דב"ח דטענינן מזויף ליתמי וללקוחות דאל"כ לא שבקי' חיי לכל בריה שיוכל כל אדם לכתוב מלוה ולהחתים עדים מעצמו ולטרוף שלא בפניו מיתומים ומלקוחות ואי מזה אין ראיה דאפילו דלא טענינן להו מזויף טענינן להו פרוע וכו' מ"מ יש להוכיח דטענינן להו מזיוף דאל"כ כל אחד ובחוב שטר מכר או שטר מתנה ויחתום עדים ויגבה מיתומים ומלקוחות דהשתא לא שייך לומר פרעתי ע"כ והשתא אי ס"ל לבעלי התוספת כדעת העיטור למאי בעי לומר שיכתוב שטר מכר תיפוק להו שיכתוב שטר חוב ויכתוב בו נאמנות דשוב לא מצי למטען פרעתי שהרי אף אביהם לא הוה נאמן לומר פרעתי לדעתו אלא בודאי ס"ל כדעת בעל התרומות שיכול לומר פרעתי בכל עניין ולפי מה שאמרנו אינו נאמן לומר פרוע נגד כתב ידו כשהוא מקוים או שיכול לקיים שטר שכתוב בכתב ידו אני חייב לך ולא הזכיר שם המלוה כל המוציא שטר זה מידו גובה ולא יכול לומר לא לך אני חייב אלא לאיש אחר ואתה מצאתו במגו דאי אמרת פרעתי מאחר שאינו נאמן לומר פרעתי אלא שלא הוחזק כתב ידו שנאמן במגו דלא היו דברים מעולם והיכא שכתיבת יד של בעל דין מסייעו דפוטרו משבועה כתבתי בפ"ק דב"מ סי' ח' ודוקא בחתימת ידו אבל היכא שלא חתם שאר אלא שהוא כתיבת ידו נהי דמהני לגבות בו מבני חורין ולא יכול לטעון להד"ם כאשר אבאר אכן אם טוען פרעתי נאמן בשבועת היסת ואין שייך לומר שטרך בידי מאי בעי לכ"ע לפי שאין שטר עליו וגם אין דרך התגרות בכך והא לך לשון הרמב"ם והטור הביאו וכתב הרמב"ם דה"ה נמי לא חתם למטה אלא כתב אני פלוני בר פלוני חייב לך מנה אלא שבזה יש חילוק כשחתם למטה אפילו כל העליון כתב יד אחר גובה אבל כשחתם שמו למעלה צריך שיהא הכל כתיבת ידו דשמא חתם שמו בראש המגילה ומצא אחר וכתב תחתיו אבל כשהוא הכל כתב ידו תו ליכא למיחש לזיופא אפי' לא כתב שמו אלא שכתב אני חייב לפלוני כך וכך כיון שהוא כתב ידו לפיכך הפיתקו' שהשותפים מוציאין זה על זה הואיל וכתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא קבלתי ביום פלוני כך וכך גובים בו מבני חורין ואינו נאמן לומר להד"ם והיכא שחתם ידו למטה שאמרנו שלא יכול לטעון פרוע היינו בשטר איכא דליכא (ביה ריעותא אכן היכא דאיכא ביה ריעותא כגון שהוא שטר ישן או דמוכח מטענותיה דאיכא ביה רמאות נעמיד אותו על פסקי הגאונים שמהימן לטעון פרוע אפילו בשבועה אם לא שיש בו נאמנות והכל לפי ראות עיני הדיין והיכא שלא יכול לטעון פרוע מכח נאמנות שבו וכתב בו נאמנות אף לבאי כחו ויורשי המלוה באו בטענת שלא פקדנו אבא אין מועיל נאמנות כה"ג גבי יורשין אם לא בטענת ודאי עיין לקמן בפרק הכותב סי' ל"ו:

אמר רב יודא אמר שמואל עד ודיין מצטרפין פי' אם אין מכירין לא חתימת העדים ולא חתימת הדיינים של הקיים ואחד מעידי החתומים מעיד על כתיבת ידו ואחד מדייני הקיים מעיד על כתיבת ידו ומהא שמעינן דאפילו בשטר מקוים חיישינן שמא זייף והא דאמרינן בתוספתא דשביעית מעשה ב"ד אינו צריך קיים היינו דווקא לעניין פרוזבול שהרי הקילו ביה שנאמן לומר לחד מב"ד פרוזבול היה לי ונאבד אבל בקוים שטר לא ומיהו נפקא מינה בקוים שטר כיון ששני עדים חתומים עליו וג' דיינים יותר בקל יכול המלוה למצא מי שמכיר חתימת העדים או חתימת הדיינים ועוד רוב חתימת הדיינים הם אנשים חשובים ובקיאי וידעו חתימתייהו ומסיק אמר רבא מאי קמסהיד סהדא פי' שהוא מעיד על מנה שבשטר לא מעיד דיינא ומה שמעיד דיינא בפנינו נתקיים לא מעיד סהדא אלא בעינן שנים מעידי החתימת או שנים מעידי הקיים וכתב הרא"ש הא דאמר רב יודא עד ודיין מצטרפין לאו דווקא דיין לחוד מעיד על חתימת ידו בודאי כה"ג לא מהימן אפי' לרבנן דס"ל אדם נאמן לומר זהו כתיבת ידו מ"מ הכא מודים דאינו מעיד על מנה שבשטר וכן העד אינן מצטרפין עם הדיין להעיד על חתימת הדיין דא"כ נפיק כולי ממונא נכי ריבעא אידא דחד סהדא אלא דיין דקאמר היינו הוא ואחד עמו לאיצטרופי אכן כשיש שני דייני קיום אפילו כל אחד מעיד על חתימת ידו לחוד ולא על חבירו ואפ"ה כשר שהרי כל אחד מעיד על קוים השטר והרי הם כשני עדים שמקיימים השטר שהרי הם עצמם קיימיהו בתחילה כן פסק ר' יונה ודברים של טעם הם וכיון שאין השטר מתקיים על פי אחד ודיין אין אנו חוששין אם הדיינים מקיימים השטר קרובים לעדות השטר והא דאמרינן בירושלמי שלא יהיו העדים קרובים לדיינים היינו בעדים המעידים לפני הדיינים לפי שלא יקבלו עליהם הזמה מה שלא שייך בכאן זה כך עלה הרא"ש והר"ז הלוי וכ"ע מודים בזה דליכא חששא אי הוו הדיינים קרובים לעדים אבל מ"מ יש להזהיר בתחילה לפי מה שכתב הר"ן בשם הרמ"ה וז"ל דאפ"ה משכחת לפעמים דעד ודיין מצטרפין כגון שיש עד מן השוק שמעיד על חתימת שני עדים ודיין אחד שמעיד על חתימת עצמו שהרי יש לנו על ידי העד מחצית הקיום ועל ידי הדיין מחצית הקוים וכן הדין שאין הדיין מעיד על חתימתו אלא ששנים עד השוק מעידים על חתימת העד ועל חתימת הדיין דהשתא כולה סהדותא חדא נינהו ע"כ א"כ לפי דבריו נראה שצריך להזהר שלא יהיו עדים קרובים לדיינים המקיימים השטר דא"כ נמצא דנפיק ממונא ע"י צירוף קרובים וכה"ג מצאתי בשם ר"י ורש"י במרדכי ארוך ודברים של טעם הם ומ"מ נראה היכא שחתמו הדיינים והיו קרובים לעדים בדיעבד לית ביה חששא אלא שאין מקיימים חתימת העד עם אחד מן הדיינים שהוא קרוב לאותו העד היכא דידוע לן שהוא קרוב ומספיקא לא חיישינן להכי ומ"מ טוב להזהר לכתחילה ולקמ' סי' נ"ז נכתב אם עדי הקיום יכולין להיות קרובים לעדי השטר ושאר דיני קיום בסי' נ"ח וכ"ט:

אמר רב הונא אמר רב ג' שישבו לקיים השטר שנים מהן מכירין חתימת העדים ואחד מהן אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים השנים בפניו וחותם עמהם בהנפק ומשחתמו אין מעידי' בפניו ופריך ומי כתבינן והא אמר רב פפא האי אשרתא דדיינא פי' אישור וקיום השטר ההנפק דנכתב מקמי דאסהידא אחתימת ידייהו פי' עד שלא העידו העדים כתבו במותב תלתא הוינא ונפק שטרא דין קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני אחתימת ידייהו אשרנוהו וקיימנוהו אף שלא חתמו הדיינים עד אחד שהעיד אפ"ה פסול משום דמחזי כשיקרא והכא שרינן לכתוב אף קודם שהעידו השנים לפני השלישי אלא אימא עד שלא כתבו מעידים בפניו וכתב הרי"ף דליתא להך סוגיא דהא מסקינן בפרק הכותב דליתא לרב פפא וכן בפרק כל הגט אמרינן להדיא דליתא לרב פפא ורב גופא לא ס"ל הכי והא דחייש רב היכא שחתמו שאין יכולין להעיד לאו משום דמחזי כשיקרא אלא שקר גמור הוא שחתמו ועדיין לא העידו ואח"כ מה שמעידים הוי כנוגעין בעדות' וכן פי' ר"ת דדרך התלמוד להקשות מסוגיא דליתא ור"י מדנפי"ר תירץ דודאי לכתחילה חיישינן למיחזי כשיקרא והא דאמרינן ליתא לרב פפא דיעבד קאמר והתם בפרק הכותב כיון שהיתה צריכה האשה לחזור לב"ד כדיעבד דמי והעיקר כמו שכתב הרא"ש והוא מדו"ס דפרק כל הגט הא דאמרינן התם ליתא לרב פפא לאו דוקא דליתא לרב פפא אלא כלומר ליתא לקשיותו שהוקשו ממנו אפי' על שאר שטרות חיישינן לשיקרא ליתא מאחר שאינו מעשה ב"ד אבל בקיום שטרות שפיר חיישינן למיחזי כשיקרא והכא פריך מקיום שטרא אקיום שטרות ונמצא דברי רב פפא קיימי' ועיקר דין למיחזי כשיקרא כתבתי בפרק מרובה סי' י' ומסיק ש"מ תלת ש"מ עד נעשה דיין פי' אפילו העד שמעיד בפני ב"ד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן אבל לא בקדוש החודש אבל דיינים שאינם צריכים להעיד אלא שראו המעשה יכולין להיות דיינים שלא יהא שמיעה גדולה מראיה אפילו גבי קדוש החודש היכא שראו הדיינים בעצמם ביום יכולין לקדש החודש כדאיתא להדיא בר"ה וכן לכל דיני ממונות אבל לא בדיני נפשות כדאיתא במסכת מכות משום כיון דחזו ליה דהרג הנפש וכה"ג תו לא חזו ליה חובה ובעינן והצילו העדה והיכא שאחד מן הדיינים יודע עדות לבעל דין מצוה לעמוד מן הדין ולהעיד בפני ב"ד אפילו הוא אדם חשוב וגדול בתורה כדאיתא בירושלמי בפ"ק דסנהדרין רב הונא ידע לסהדותא לחד בר נש אזיל למידן קמי' וכפר ביה אמר רב שמואל בר יצחק כגון רבא ידע דרב הונא גברא רבא הוא את כפר ביה יכול למיזל למסהיד קמי ב"ד אוחרן א"ל רב הונא ועבדין כדין א"ל אין עמד רב הונא גרמיה מב"ד ואזל ואסהיד סהדותא בב"ד אוחרן ע"כ וכן הביא המרדכי בפ"ק דגיטין לפסק הלכה כתב הרשב"א בתשובה יש לדין ולהכשיר אפילו עד החתום בשטר להיות דיין בקיום שטרות בלבד וכן כתב הרמב"ן וש"מ דיינים המכירין חתימת העדים אין צריך שיעיד בפניהם דטעמא דהשלישי אינו מכיר חתימת העדים הא אי הוה מכיר תו לא הוה צריכא למידי ולא נימא מאחר שצריך קיום ב"ד עדיף היכא שמעידים בפניהם שנראה מעשה ב"ד אבל בלא הגדה נראה בעד מפי עד א"כ אפילו היכא שראו חתימה בלילה אע"פ שבאותה העת לא היו יכולין לקבל העדות דאין מקבלין העדות בלילה א"כ לא ס"ל לא תהא שמיעה גדולה מראיה אפ"ה יכולין להיות הדיינים ולכתוב הנפק ואני כתבתי בפרק מצות חליצה סי' כ' אפילו היכא שקבלו עדות בלילה דשפיר יכולין לדין עלייהו ביום ודוקא לכתחילה אין מקבלין ומשום דוחק נוהגים לקבל עדות אפילו לכתחילה וש"מ דיינים שאין מכירין חתימת העדים צריך להעיד בפני כל אחד ולא תימא די בשנים והשלישי יכול לחתום על סמך השני והכי הלכתא אף דרב אשי דחי בגמרא אנן אדיחוי לא סמכינן כן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתב הרמב"ן באחד מה' דרכים מתקיים השטר בב"ד הדרך האחת שיהיו הדיינים מכירין כתב ידי עדים שזו עדות פלוני וזו עדות פלוני דרך השני שיחתמו העדים בפניהם הדרך השלישי שיבואו העדים החתומים בפניהם ויאמר כל אחד ואחד זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה דרך הד' שאם מתו עדי השטר או שיהיו במדינה אחרת יבואו עדים ויעידו על כתב ידן שהוא זה החמישי שיהיה כתב ידן יוצא משטרות אחרת ועורכים ב"ד כתב זה לאותו כתב שבשטרות אחרת ויהיה דומה זה לזה ויראנה להם ביחד שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו ב"ד שכתבו כמו שב"ג היינו ונתקים שטר זה בפנינו הרי זה מקוים אעפ"י שלא פירשו באיזה מקום דרך מ"ה דרכים נתקיים שאין חוששין לב"ד שמא יטעו וכבר נהגו כל בתי דינין שראינו ושמענו שיכתבו הדרך שנתקיים בה לפניהם עכ"ל וכן כתב הרא"ש היכא שמקיימים השטר אין צריכין שיעידו בפני כל שלשה יחד אלא אפי' בפני כל אחד בפני עצמו כי הכא בסוגיא דאמרינן לעיל משחתמו אין יכולין להעיד משום דהוה שיקרא שחתמו קודם שנודע לשלישי שי שהוא חתימת ידייהו ולא פסלינין משום דלא נודע להם כאחת פי' שאותם השנים ידעו בפני עצמו והשלישי שקבל אח"כ מהם כאלו קבל עדות בפני עצמו ואני אומר אין כאן ראייה חדא דדילמא ה"נ פסלינן משום האי טעמא דלא הוה הגדה וידועה כחדא ובעינן בשעת קיום ד"ד שהוא החתימה שידעו כל הג' כחדא ותלה עצמו בחגירתם והיכא ששנים מעידי' לפני השלישי קודם שכתבו וחתמו הוה כאלו כולם קבלו בשמיעה אחת אבל היכא שכל אחד קבל העדות בפני עצמו לא חשוב מעשה ב"ד אלא בעד מפי עד ועוד לפי דבריו ה"ל ש"מ ארבעה ע"כ לא מלאני לבי להקל וכן נראה מתשובת הרמב"ן שכתב וז"ל אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו ודאי פסול הקיום ואין בו ממש לפי שקבלת העדות צריכה להיות בב"ד ומ"מ בחתימת' אין צריכין להיות ביחד אלא אפי' כל אחד בפני עצמו חתם כשר עוד כתב שדייני הקיום אינם נאמנים לומר לא היינו ביחד כשהעידו העדים דא"כ הוה עולה ואעולה לא חתמי ע"כ:

אמר רב אבא אמר רב הונא ג' שישבו לקיים השטר וקרא ערעור על אחד מהן שהוא פסול עד שלא חתמו השנים מעידים עליו שהוא כשר וחותם משחתמו אין מעידים עליו וחותם פי' רש"י משום שנוגעים בעדותם שגנאי היא להם שיחתמו עם פסול מ"ה אין יכולין השנים להכשיר השלישי אחר שחתמו הם ומסיק ערער דמאי אי ערער דמשפחה ששנים הוציאו עליו קול שהוא עבד ואלו מעידים עליו שאינו עבד אפי' אחר שחתמו נמי אמאי אינו יכולין להעיד משום חשד דנוגעים בעדותם הוא הלא דבר זה צריכי' הם לברר ודבר העשוי לגלות הוא עד שיבדקו אחריו שיהא מבורר שאינו עבד ומה שהוקשו התוס' תימ' איך יברר הדבר לעולם אלא שנים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחיש דתרי כק' נינהו ע"כ ואין לי תימא בזה דשנים שאומרים עליו שהוא עבד אינם אומרים שהוא ממשפחת עבד אלא שהוא עצמו עבד ובאו שנים והעידו שיש לו אב במקום פלו' שהוא מחזיק אותו לכל דבר כבניו ולשם הוא נולד בקדושה וכל בני עירו מכירין ודבר העשוי לגלות הוא כזה וכיוצא בו פשיטא מהימנו וכה"ג כתב הרמב"ם בסוף הלכות גירושין דבכל דבר העשוי לגלות לא משקרי ואפילו עד אחד ראוי להאמין ועוד אפשר שיבררו שהאדון שיחררו וזה עשוי לגלות ומסיק אלא ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו פי' רש"י ולא מתכשר בהכי והקשו התוס' מ"ש משני כתי עדים המכחישין זה את זה דאמרינן זה באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה וכשרים לעדות אחרת משום דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי כל גברא בחזקת כשרות והכא אמאי פסול ונראה דלא קשה מידי דהתם פסולין דידהו הוה משום דמכחישין זה את זה וחד מינייהו לפי דבריהם קמסהיד שיקרא וכיון דלא ידעינן הי מינייהו קמסהיד שיקרא מוקמינן כל חד אחזקתו אבל הכא דקא מסהדי לפסול אדם אחד בגזלנותא לעדות ולשבועה וכה"ג לא מוקמינן אחזקה אלא כל תרי ותרי אע"ג דאיכא חזקה דכשרות ספיקא דרבנן הוא ולא מפקינן מיניה ממונא וכן כתב הרא"ש וכן פסק הרי"ף והאריך בראיותו וכתב הר"ן אף שיש דחייה לראיות מ"מ הדין דין אמת ומשני לעולם ערעור דגזלנותא וקאמרי הני תרי אנו ידעינן ביה דעבד תשובה ומשחתמו אין נאמנים כדפי' ולפי זה שנים מן השוק יכולין להעיד עליו אפי' משחתמו והר"ח והרי"ף פירשו דלא בעדות הדיינים קמיירי אלא בעדות אחרים מן השוק וה"ק עד שלא חתמו יצא עליו ערעור דגזלנותא יכולין להעיד עליו עדים מן השוק שחזר בתשובה וחותם שפיר עמהן במותב תלתא כחדא הוינא אבל אם משחתמו השנים נקרא הערער על השלישי שעדיין חתם אין יכולין להעיד שחזר בתשובה דס"ס בא הערעור ובטל ועד של אותו ב"ד וצריך להושיב ב"ד אחרת והראשון בטל דלא במותב כחדא הוה דבעידנא דהוה חתמי הך תרי לא הוה ההוא ראוי לאיצטרף בהדייהו וכאלו בלחודייהו הוה יתיב ודוקא ערעור דגזלנותא הוא דאמרינן הכי דמבטל לצירופא דידהו דהיינו ועד המושב אבל ערעור דפגם משפחה ואתברר השתא דכשר הוא וכה"ג שפיר' לעיל או שהזימו את הראשונים כיון דמעיקרא כשר הוה גילוי מילתא בעלמא הוא ולא נתבטל ועד המושב כלל ואפי' אחר שחתמו יכולין להעיד וה"ה לפי זה אפי' בפסול גזלנותא אם שנים מן השוק ומזימין הראשונים לא נתבטל ועד המושב דהא מעיקרא כשר היה והא דאמרו שנים שעשה תשובה דנתבטל ועד המושב לאו משום דמעיקרא קודם שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה לא מתכשר וכל השטרות שנעשו בנתיים פסולות כמו שפסק הר"ן אלא הכי טעמא כיון דהנך בתראי מודים לקמאי דגזלן הוה א"כ ערעור דידהו הוה ערעור אמת עד שנודע לנו שעשה תשובה ומ"ה בטל הוועד והנה אף שראבי"ה כתב שהפיר' הוא כדברי ר"ח ורי"ף ולא כדברי רש"י וכן דעת התוס' והרא"ש ש הביא דברי שניהם ולא הכריע מ"מ נראה בעיני דברי רש"י עיקר ולישנא דתלמודא מסייע ליה דאמר עד שלא חתמו מעידין וכו' דומיא דלעיל עד שלא חתמו מעידין בפניו וכו' והתוס' איירי בעדות הדיינים עצמם ה"נ הכא דבחד לישנא אמרינהו ותדע דאי מעידין דהכא קאי אעידי מן השוק א"כ מאי קאמר לעיל ש"מ תלת וכו' דלמא מעידים דקאמר איירי נמי בעידי השוק ומניין דשמעת מינה דעד המעיד נעשה דיין אלא סתם מעידי' קאי דוקא אדייני' ולית נגר ובר נגר דלפרקי' ועוד מדקאמר הכא מעידים עליו ואין מעידים עליו ולא קאמר יכולין להכשירו עדיין לענין שנתבטל ועד המושב או לא נתבטל אלא ודאי מעידין קאמר כפי' רש"י וקאי אמה דמהימני בסהדותא ולא הוה כנוגעי בעדותן:

אמר רב זירא ג' שישבו לקיים השטר ומת אחד מהן צריכים למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהו שלא יטעו לומר קיום שטרות הוא בשנים וכתבו התוספת דווקא לכתחילה הוא דקאמר טוב הוא שיכתבו וחד לייתוהו אבל אי לא כתבו אלא במותב תלתא כחדא הוינא כשר וכן כתב הר"ן בשם הרא"ה דעיקר חידושיה דר' זירא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריך לכתוב במותב תלתא הוינא ואלו חתימי ביה תלתא לא הוה צריך לכתוב במותב תלתא דכיון דתלתא חתומי לא חיישינן דלמא לאו במושב חד הוה אבל לישנא דחד ליתוהו לישנא דרויחא הוא נקט אבל אין מעלה ומוריד דלא גרע מבי' דינא דלקמן והרא"ש הוסיף בביאור וז"ל בודאי אם לא כתבו וחד ליתוהו אלא במותב תלתא כחדא הוינא לחוד כשר אלא כיון שכותבים במותב תלתא טוב לכתוב לכתחילה וחד ליתוהו דאי לא יכתבו אתו למיטעי ולומר דקיום שטרות לעולם די בשנים ומה שכתבו במותב תלתא לא לשם ב"ד כתבוהו אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא שנים שחתמו אבל כשחתמו וחד ליתוהו תו ליכא למיטעי אמר רב יצחק אפילו לא כתבו במותב תלתא הוינא כלל אלא כתבו שטרא דין נפיק לקדמנא לבי דינא תו לא צריך דאין ב"ד פחות מג' ופריך דלמא ב"ד חציף הוא כדשמואל דאמר בסנהדרין שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חציף פי' ויטעו לומר כשם שהדין בשנים ה"ה בקיום שטרות די בשנים וזהו ליתא דאפילו שמואל מודה בקיום שטרות ומשני אלא שכתוב בו בבי דינא דרבנא אשי פי' שהיה ראש ישיבה בימי רב יצחק ובבי דינא דרב אשי לא עבד קיום שטרות בתרי ופריך דלמא בי דינא דרב אשי גופא כשמואל ס"ל ומשני שכותבים ואמר לנא רבנא אשי פירוש רש"י שרב אשי גופא הזקוק לקוים השטר ואיהו ידע דקיום שטרות בעינן ג' כדאיתא בפרק ח"ה ולא יטעה כדשמואל לשון אחר פי' הרי"ף והרמב"ם ואמר לנא רבנא אשי לקיומי ואמרינן ליה לרבנא אשי דמוכח שהיו שלשה ולאו דוקא רב אשי אלא דנקטיה לפי כתב הרמב"ם ורש"י כתב ולא נהירא ליה פירוש זה שאי רב אשי אחד מן המקיימים מאי דאמר לנא דכתבי ביה לא ידענא מאי קשה דילמא דרך חשיבות הוא שחולקים כבוד לראש הדיינים כלומר שאלמלא הוא לא היה נזקקים לקיים וכתב הרי"בש דהשתא כבר מפורשים לכל דאין ב"ד פחות מג' וכל דכתוב בי דינא תו לא צריך ומה שדקדק מהרא"י מכאן אם יכול בעל הישיבה לקיים השטר ביחד כתבתי בפרק הגוזל בתרא סי' י"א דאינו מנהיג אלא בהרשאה של גט ואם השלישי לא מת אלא שאינו בנמצא והעניין נחוץ לשלוח הקיום דינו כמת אחד מהם ושמעתי גדולי המורים דלכתחילה מקבלים העדות בג' ואחר יום או יומים כותבים הקיום וכותבין במותב תלתא וכו' וחתימנא ביה תרי מגו תלתא ולא היו כותבין בו כי אם שנים ועושין כן להקל הטורח אם לא ימצא השלישי במהרה וכתב נימוקי יוסף שכתב הריטב"א בשם רבו שמה שנהגו לכתוב וחתימה ביה חדא מגו תלתא אינו אלא לברר אבל אינו צריך ואינו מעכב כלל ע"כ:

מתני' האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר היא הפה שהתיר וכתב הטור וז"ל כתב הרב יונה דוקא בתוך כדי דיבור והרמ"ה כתב שאין צריך כדי דבור ומ"מ צריך שתאמר כן קודם שיסלקו מאותו העניין אבל אח"כ לא מהימנה אלא שתתן אמתלא לדבריה ונראה לי שאין צריך לא לזה ולא לזה כיון שאינה עוקרת דבריה הראשונים אלא מוספת עליה לומר נתגרשה וכיון שלא ידענו שהיתה אשת איש אלא על פיה נאמנת עכ"ל ותימא במאי קמיירי ר' יונה והרמ"ה אי באומרת אשת איש הייתי א"כ משמע שעתה אינה אשת איש וגרושה או אלמנה היא כמו שכתב המגיד משנה ואי שאמרה א"א אני פשיטא שצריך כדי דבור או אמתלא לדבריה דהא עקרה נפשה וכאלו חזרה ואמרה פנויה אני דמי ונראה לי לקיים דבריהם כגון שאמרה קדשוני איש אחד דאינו מוכח מידי אם עדיין א"א או גרושה או אלמנה היא ולעניין פסק הלכה נ"ל כדעת הטור דלעולם נאמנת מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר מאחר דלא עקרה נפשה ולא דמי' לכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו דצריך כדי דבור לעיל סי' ט' שאני התם דעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה כאלו נחקרו עדותן בב"ד ושוב אינם חוזרין ומגידים כל כה"ג שהוא דרך עדות או דרך הודאה צריך כדי דבור אבל מה שאמרה על נפשה ואח"כ הוסיפה ואינה עוקרת דבריה הראשונים למה אינה נאמנת אע"פ שגבי שבויה אין הדין כמו שנכתב לקמ' סי' ל"ה ומ"ה נראה דוקא שאמרה קדשני איש ש אמרה פלוני קדשני שוב אינה נאמנת לומר גרושה אני במגו מאחר שהודה שנתקדשה לו א"כ היא אשתו ולאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו בשום מגו אלא בתוך כדי דבור או שהוא מודה בדבר וכן כתב הרא"ה:

מתני' ואם יש עדים שהיתה א"א ואומרת גרושה אני אינה נאמנת פי' להנשא לאחר וה"ה אם מת בעלה לומר גרושה אני להפטר מן היבום אבל מ"מ אינה מתייבמת רק חולצת וכן לעולם אסורה לכהונה דשויה נפשה חתיכה דאיסורה וכן כתב הרמב"ן ונראה דאם נשאת אח"כ אפילו יש לה כמה בנים תצא ואפ"ה נראה דהבנים בחזקת כ' כשרות מאחר שאין אדם מכחיש אותה אבל אם יש הכחשה אפי' בעד אחד נ"ל שהוא ספק ממזר מאחר שיש עדים שא"א היתה ואם נשאת אחר שבא עדים אכתוב לקמ' סי' ל"ז והא דקתני במתני' ואם יש עדים לאו דוקא אלא ה"ה הוחזק בא"א ובזה הלשון כתב הרמב"ם:

ת"ר אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת אם לא אמרה תוך כדי דבור אבל תוך כדי דבור יכולה לתקן דבריה הראשונים ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואפילו לאחר זמן ומעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם הרבה לקדשה ואמרה להם מקודש אני לימים עמדה וקדשה א"ע אמרו לה חכמים מה ראית אמרה להם בתחילה באו עלי בני אדם שאינם מהוגנים אמרתי להם מקודשת אני ועכשיו שבאו עלי בני אדם מהוגנים עמדתי ונקדשני את עצמי וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואם לא נתנה אמתלא לדבריה או שנתנה ואין בה ממש ועמדה ונתקדש לאחר הוי קדושי ספק לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבא ארוסה כן כתב הרמב"ם בעא מיניה שמואל מרב יודא אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת תנא מיניה מ' זימנין ואפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשיה ועובדא זו איתא בירושלמי ששמואל רצה להזקק לאשתו אמרה לו טמאה אני למחר אמרה טהורה אני א"ל אתמול טמאה ויומא הדין טהורה א"ל אתמול לא היה בי כח ובירושלמי לא נאמרה שלא עבד עובדא בנפשיה אלא שאל לרב והתירה לו ונראה אף לתלמודא דידן הילכתא דשרי כרב ושמואל לחומרא בעלמא הוא דעביד ואפשר מפני ששאל בה ונסתפק ורב התיר לא עביד עובדא להקל כי דרך גנאי הוא לת"ח להקל במידי דצריכא רבה דומה קצת להא דאמרינן בפרק אלו טרפות אבל אח"כ אפשר אם היה בא מעשה לידו כה"ג היה נוהג בה היתר וכתב הרשב"א ומיהו נראה אם הוחזק' נדה בשכנותיה דאמרינן בסוף קדושין בעלה לוקה עליה משום נדה אפי' נתנה אמתלא לדבריה לומר לא לבשתי בגדי נדות אלא מפני כך וכך אינה נאמנת כיון דבעלה לוקה אלמא כנדה חשבינן לה ע"כ ומ"ה אפשר נמי דשמואל החמיר לפי שלא היה דבוק אצל אשתו בחדר אחר ולא ידע אם לא שינתה בגדי נדה ומסתפק היה שמא שינתה בגדיה והוחזקת נדה בשכינותי' דלא מועיל אמתלא:

אמר רב יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זה לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב אשי כגון דאמרי עדים עכשיו מת בעלה עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורי גירושין איכא לברורי דאמרינן אי איתא דגירשך עכשיו אחוי לן גיטך אף שנתנה אמתלא לדבריה אמה שאין הגט בידה מ"מ מאחר דאיכא ריעותא דבשעה פורתא אירכס הגט מתותא ידה ואיכא נמי תרי עדי דמכחישי ואומרים לא גירשה אם נשאת תצא אפילו באו עידי ההכחשה אחר שנשאת וכתב הרשב"א כל היכא דליכא הכחשה אלא תרי אומרים נתגרשה עכשיו ואומרים לה אחוי גיטך ואמרה נאבד או נקרע לא חיישינן לה ודוקא דאמרי' עכשיו גירשה אבל עידי' שאמרו גירשה כבר אם נשאת לא תצא אפילו אם אחר שבאו עדים ואמרו לא נתגרשה והכי הלכתא כרב אשי דבתראי ולא קי"ל כתנא דר' מנחם בר יוסי בברייתא דבין מיתה ובין בגירושין אם עדים מכחישים אם נשאת תצא אלא בכולהו לא תצא אם לא בעכשיו גירשה וכן פסקו כל הגאונים ופריך בסוגיא אמאי לא תצא בעדים מכחישים זה את זה הא הבא עליה באשם תלוי קאי ומשני באומרת ברי לי שגירשני או שמת ופירוש רש"י אין לבי נוקפי שברור לי שאלו היה קיים הי' בא והר"ן כתב ונראה שהזקיקו לומר כן דאלו אומרת להדיא ברי שמת תיפוק ליה שהאשה שאומרת מת בעלי נאמנת כדאיתא ביבמות ואין זה מחוור בודאי כיון שאין יודעים בבירור שמת באשם תלוי קיימי אלא ודאי ה"פ באומרת ברי לי שראיתי שמת וכי אמרינן שהאשה נאמנת לומר מת בעלה באין עדים מכחישים ע"כ וחלילה לנו שנשוה למאור הגולה טועה שיטעה ויכשול בדבר שהיודע צורת שמעתתא לא ישגה דודאי לא אמרנו שם שהאשה נאמנת אלא בליכא עדים שמכחישים אלא חוץ לכבודו לא הבין כוונת רש"י שהלשון הזקיקו לפרש כן מדלא משני כן באומרת מת כפשוטו אלא באומרת ברי כלומר לי ברי בדעתי וכן נראה עיקר והא דאמרינן לא תנשא לא משום לזות שפתים הוא דלא שייך לזות שפתים אלא באחד אומר מת דה"ל כשנים ושוב אחד אומר לא מת אבל גבי שנים המכחישין זו את זו כל ברי ותרי ספיקות דרבנן הוא ומדין הוא דלא תנשא וגבי שני עדים אין חילוק בין התירוה להנשא לשלא התירוה ואם אסרו לה להנשא ועברה פשיטא שתצא ועיקר דין דלזות שפתים פי' בפ' האשה שהלכה סי' י"ג:

ת"ר שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ב' אומרים נתגרשה וב' אומרי' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב פפא תרגמא בעד אחד ולא תתנו בברייתא שנים אומרי' וה"ק עד אחד קאמר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קמסהדי כי לדברי שניהם בחזקת פנויה היתה עד עכשיו והאי דאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים סיפא עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרש' תרווייהו בא"א קמסהדי והאי דאמר נתגרש' הוי לי' חד ואין דבריו של אחד במקו' שני' והא דאמר עד אחד אמר לא נתקדשה ואחד אמר נתקדשה ה"ה נמי באחד אמר נתקדשה לחוד לא תצא דאין דברים של ערוה פחות משנים אלא רבותא קמ"ל דאפילו עד אחד מכחשתו לא תנשא לכתחילה והא דלא אוקמי אחזקת פנויה היינו טעמא דאיירי ששניהם אומרים זרק לה קדושין אלא בזה חולקים עד אחד אומר קרוב לה ועד אחד אומר קרוב לו מ"ה לית לן לאוקמ' אחזקת פנויה לכתחילה ועוד כתבו בתוספת וז"ל אי נמי כגון שהיו נרות דולקת ומטות מוצעת שהיו עומדים לקדש כדאמר בסוף המגרש ועד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה באותה שעה ועוד נראה בעיני כשהיה בחזקת א"א אלא שאמרה מת בעלי אבל לא התרוהו להנשא ובא אחד ואמר שנתקדשה לפלוני כה"ג היום נמי בחזקת א"א קיימי לענין זה שלא תוכל להכחישו אם לא בעד אחד המכחישו יתרוהו ובפנוייה קמסהדי אף שהתוספת לא מתרצי הכי אין בו ספיקה כי נראה להם דוחק דסתמא דתלמודא איירי בכה"ג ובפרט מאחר דאין להם שינויי אחריני אבל עד אחד אומר נתקדשה והשני אומר לא נתקדשה לעולם פשיטא דשרי אף לכתחילה וכן גבי גרושין אם עד אחד אומר נתגרשה והשני אומר לא היה בא מעולם שום חשש גירושין שלא נתקדשה מעולם תנשא לכתחילה ואפילו היא לבד מכחישתו ואומרת לא נתקדשה מעולם שרי אף לכתחילה כן דעת התוספת והטור והרמב"ם סבר אף בהיא מכחשתו עד אחד שרי לכתחילה מ"מ היכא שעד אחד מסייע לה לא תנשא לכתחילה וכבר השיגו הראב"ד וכן דעת הרמב"ן והרשב"א רק שהראב"ד סובר ומפרש הסוגיא דאיירי דוקא בהיא אינה מכחשת כלל כגון שעד אחד אמר אביך קבל קדושין והשני אומר לא קבל אביך קדושין או זרק לה קדושין אחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו והיא אינה מכחשת כלל משמע דאם היה מכחשת ואומרת קרוב לו היה שתנשא לכתחילה ולא נ"ל דלא מהימני היא בהכחש' אלא בלהד"ם אבל בקרוב לו מאחר ששניהם אומרים שזרק לה קדושין כשם שהעד מכחיש אינו נאמן להתירה לכתחילה דשמא לא דייק ה"נ אפילו אשה מסייעתו ג"כ אמר לא דייקה ובלאו הכי סברא נותנת דאין הנשים דייקי כ"כ ואיכא למימר דטעי וכן כתב להדיא הר"ן בשם הרמב"ן ועיקר והיכא דעד אחד אמר קבל אביך קדושין בעניין שאין יכולה להכחישו נראה אם אמרה אינו מאמיניה פשיטא דשרי להנשא דאין עד אחד נאמן באיסורי' היכא דליכא בידיה כדמוכח בכמה דוכתי' אלא אפילו שותקה שרי והא דשתקה משום דאינה יודעת כמו שכתב התוס' והרא"ש בפרק הנזקין:

רב אשי אמר לעולם הברייתא דלעיל כדקיימי בתר' עדים איירי ואיפוך פי' אף רב אשי ידע שיכול לתרץ הברייתא כמו שתירץ לעיל דברי ר' יוחנן דאיירי באמרי האי שעתא קידשה והאי שעתא גירשה אלא שקבלה היתה בידו שברייתא הפוכה נשנית ומשום הכי מגיה נמי הברייתא דאיירי באמרי ראינו וכו' וה"ק שנים אומרים ראינו שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינו שנתקדשה לא תנשא ואם נשאת תצא אפי' נשאת לאחד מעידיה תצא דלא ראינו אינה ראיה ומיירי שהנך עדים דאמרי לא נתקדשה דיירי עמה בחצר אחת וקמ"ל דלא אמרינן אם איתא דקדשה הוה ראו או שמעו דקלא אית למילתא משום דעבידי אינשי דקדיש בצינעא ב' אומרים ראינו שנתגרשה וב' אומרים לא ראינו שנתגרש' וג"כ דיירי עמה בחצר אחת ואפ"ה לא ראינו ולא שמענו אינ' ראיה דעבודה אינשי דמגרשי בצינעה ואם נשאת אפי' לאחד מעידיה לא תצא ולכתחילה לא תנשא לאחד מעידיה משום לזות שפתים ומ"מ אין מוחין ביה זה כדפרי' לא נשאר בזה וכתב סתם לא תנשא ומה שפסק רשב"ם בפ' י"ט דהבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן אפילו שיש בידו לגרשה מ"מ הוה כמגו במקום עדים דאם איתא דגרשה קלא אית ליה והכא אמרינן דעבידי אינשי דמגרשי בצינעה נ"ל שאני התם שהוא אמר גירשתי ואין שום בעולם מעיד כדבריו א"כ בודאי שיקרא היא אבל הכא הא איכא תרתי סהדותא דידעי ומה שאחרים לא ידעי אין לנו כח לפסול העדים ולומר עדים שקרים הם דאין לנו לפסול אותם אלא בהזמה או בהכחשה ברורה ולא בסברא ונראה האידנא שכמה חומרות נהגו בנתינת הגט ומ"ה נהגו ליתן בכנפי' כדי שלא להוציא לעז ולברר כל הספיקות אם שנים הדרים באותה חצר אומרים לא ראינו ולא שמענו שנתגרשה תצא א"ל שנשאת לאחד מעידיה והיכא ששנים אומרים נתקדשה לזו ושנים אומרים נתקדשה לאחר והיא מכחשת משניהם נראה פשוט שצריכה גט משניהם דתרוייהו בא"א קמסהדי ועיין ב"פ:

מתני' אמרה נשבתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ג"כ כאן נראה לכאורה שאין צריך תוך כדי דיבור מאחר שאינה עוקרת דבריה הראשונים כמו שכתבתי לעיל בסי' כ"ט גבי אמרה א"א הייתי וגרושה אני אבל מ"מ נראה בעיני דהכא צריך תוך כדי דיבור מאחר שאמרה שבויה אני כאלו פסלה עצמה לכהונה דסתם שבויה פסולה לכהונה ועכשיו חזרה ואמרה איני כסתם שבויה אלא טהורה אני א"כ אי לאו דאמרה תוך כדי דיבור שויה נפשה חתיכה דאסורא ואינה דומה לא"א וכו' דאין זה שום פסול וגם א"א יכולה להפטר ע"י גט או מיתה אבל איסור שבויה פסולה לעולם לכהונה אלא שיש עדים ומאחר שבעצמה אינה מעידה להכשיר עצמה א"כ אנו תו לא נכשירנה בדיבורה וא"ל אמאי צריך טעמא שהפה שאסר וכו' ת"ל שחזרה תוך כדי דיבור נ"ל דקמ"ל דלא תימא דאין שייך כדי דיבור אלא בחזרה אבל הכא שעומדת בדבריה הראשונים שהיא שבויה א"כ הא שצריכה ראייה לפרש דבריה אע"פ ששבויה היא מ"מ טהורה היא לכן אמר דנאמנת משום מגו דהפה שאסר וכו' ומ"מ אין צריך כדי דיבור כל זמן שעוסקת באותו עניין ומספרת איך נשבת וכל הסיבה חשיב הכל כדי דיבור כדי שלא תפסיק מאותו עניין כמו שכתב הרמ"ה וכן כתב התוספת להדיא בפ' אלו נערות כה"ג:

מתני ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת אפילו אמרה קודם שבאו עדים רק שהב"ד לא התירוה לינשא עדיין אינה נאמנת ואם משנישאת באו עדים הרי זו לא תצא ופליגו בגמר' רב אושעיא מתני הא אפילו ארישא אם יש עדים שא"א היא ואמרה גרושה אני דאינה נאמנת ואם משנשאה באו עדים לא תצא ורבא בר אבין מתני דוקא אסיפא דבשבויה הקילו וכן דעת הרי"ף שהביא המשנה בצורתה וכן פסק הרמב"ם והרא"ש וכתב הר"ן ומיהו לחומרא איכא למימר דחיישינן למאן דס"ל בשמעתין דלא תצא להצריכה גט משני וכו' ומסיק אמר אבוה דשמואל לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פי שלא נשאת והא לא תצא קתני לא תצא מהתירה הראשון וכתבו התוספת דתנשא לכתחילה דלא שייך לזות שפתים וקשה לי מאי פריך דלמא לעולם לא תצא מבטלה קאמר ואבוה דשמואל ה"ה קאמר אפילו לא נשאת והא דקתני נשאת לא תצא לדיוקא דוקא גבי שבויה היא דלא תצא דהקילו בה אבל גבי א"א אמרה גרושה אפילו משנשאת באו עדים תצא מבעלה וא"ל דפריך לר' אושעיא דמתני אף א"א א"כ ה"ל למיפרך הניחא אי סבר אבוה דשמואל כרבא בר אבין שפיר דתנן נשאת לא תצא לדיוקא ארישא אבל לרב אושעיא מאי איכא למימר אלא ש"מ דכ"ע מודי' דאם נשאת לא תצא אף גבי א"א דרישא ולא כדברי הטו"ר שכתב אפילו נשאת תצא גם בלאו הכי נראה להקל בזה שאין להוציא אשה מבעלה מאחר שהיתה נשאת והיא אומרת ברי לי וכדאי רב אושעיא למסמך עליה בדיעבד ואפשר רבא בר אבין נמי מודה היכא שנשאת ולא מתני אסיפא ולא על רישא משום דס"ל כאבוה דשמואל דאפילו לא נשאת ממש קאמר משום דהקילו בשבויה וכן נראה עיקר ומסיק בסוגיא דבכל עניין אמרינן כיון שהתירוה לא תצא מהיתר אף. שידענא בודאי שהיא יודעת מן העדים והקדימה עצמה לומר שבויה אני וטהורה אפ"ה שרי כדאיתא במעשה דבנתיה דמר שמואל דעייל שבויינהו אחרייהו ומבואר שם דמשמרין אותן עד שתפדו כתב הרמב"ם אפילו יצא קול שיש עליה עידי טומאה מתירין אותן מיד וטעמו מדאמרינן אהא והאיכא עדים וכו' השתא מיהו ליתנהו קמן ומסקינן דעידי טומאה אתמר ופירשו התוספת ה"ק והאיכא קול דאיכא עידי טומאה במדינת הים וכ"כ הריטב"א דאפי' אתחזק קול זה בב"ד שריא עוד כתב הרמב"ם אפילו יש עד אחד שמעיד שהיא שבויה היא נאמנת כל זמן דליכא שנים אבל אם יש שני עדים שנשבית אינה נאמנה עד שיעיד עד אחר שהיא טהורה כתב הרא"ש בתשובה על השבויה חזרתי על צידי צדדיה למצא לה היתר ונלאיתי למצא כי אחרי שנודע לבעלה שהיתה בין הגוים ושלח שלוחים אחריה הרי כאן עידי שבויה כי עידי שבויה האמורים בתלמוד לאו דוקא שראוה שנשבית אלא שידע ששהתה בין הגוים ע"כ:

ת"ר אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרים נמתין לה עד שיבאו עדים אלא מתירין אותה מיד התירוה להנשא ואח"כ באו אותם העדים ואמרו לא ידענו שטהורה היא אעפ"י שמעידים ששבויה היא לא תצא מהיתירה ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא:

מתני שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינה נאמנת פי' שיש שם עדי שבויה ובזמן שהן מעידות זו על זו נאמנות ת"ר אמרה אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה אני וחברתי טהורה נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה ומפרש רב פפא דאיירי באיכא עידי שבויה ואכל דבריה איכא עד אחד שמהפך רישא שאמרה אני טמאה וחברתי טהורה ובא עד אחד ואמר לא כי אלא את טהורה וחברתך טמאה נאמנות על עצמה דשויה נפשה חתיכה דאיסורא ונאמנת על חברתה דגבי שבויה אפילו עד אחד נאמן בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה וכל מקום שהאמינה תורה או חכמים עד אחד הרי היא כשנים ועד המכחיש הוא אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים אמרה טהורה אני וחברתי טמאה ועד אחד אמר לא כי אלא את טמאה וחברתך טהורה אינה נאמנת על עצמה אפילו בלא עד מאחר דאיכא עידי שבויה וק"ו בעד המכחיש ואינה נאמנת על חברתה מאחר שעד אחד מתירה אעפ"י שהיא באת בתחילה ונאסרה חברתה בב"ד על פיה ואמרינן בפרק האשה שלום דאינו כשר עד אחד בהכחשה אלא בהתירו תחילה על פיו וכן מוכח ממתניתין דהתם ואין חילוק בין הכחשה אשה לאיש או הכחשה איש לאיש וכן איתא שם בירושלמי ה"מ לעניין מת בעלה אבל גבי שבויה הקילו כן דעת הרמב"ם והטור וכן כתב הר"ן להדיא אני וחברתי טמאה ועד אחד מעיד ואמר לא כי אלא שניכם טהורים נאמנת על עצמה דשויה נפשה חתיכה דאיסורא ואינה נאמנת על חברתה ומותרת על פי העד וקמ"ל בהך בבא דלא תימא אף היא מותרת והא דקאמר טמאה משום חברתה קאמר ותמות נפשי עם פלשתים הוא דקעבדה ונראה דאיירי בחוזרת ואמרה אמת טהורה אני ומשום תמות נפשי הוא דקעבידנא הכי אפ"ה לא מהימנא דאין זו אמתלא טובה ומקובלת במשימה עצמה רשעה דאי לאו הכי אלא עומדת בדבורא מאי קמ"ל אמרה אני וחברתה טהורה ועד אחד מפיך ואמר שניכם טמאים נאמנת על חברתה דסמכינן אדבורא דידה דנאמנת כשנים כדפי' לעיל ואין דבריו של העד במקום שנים וקמ"ל בהך בבא דלא תימא ה"מ דמהימנא במקום דלא מכשרה נפשיה אבל היכא דמכשרה נפשה לא מהימנא אחברתה דמשום דידה הוא דקאמר' הכי קמ"ל דנאמנת ואין נאמנת על עצמה אפילו בלא עד המפיך מאחר דאיכא עדות שבויה לא מהימנ' ועיקר דין בעד אחד אומר מת ואחד אומר לא מת או אשה אומרת מת ושתי נשים אומרים לא מת או שתי נשים לגבי איש אחד הכל מבואר בפרק האשה שלום סי' י"ד וט"ו:

מתני' וכן שני אנשים זה אומר אני כהן וזה אומר אני כהן אינם נאמנים ובזמן שהן מעידים זה את זה הרי אלו נאמנים ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי אחד אמר ר' אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד רשב"ג אומר משום ר' שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד ופריך בגמרא רשב"ג היינו ר' אלעזר ות"ק לא פריך דחייש לגומלין איכא בינייהו דת"ק לא חייש לגומלין אפילו גבי כהונה ומעידים זה לזה ור' אלעזר דוקא על פי עד אחד מעלין ולא במעידין זה את זה דס"ל דחיישינן לגומלין ובאלפסי גרסינן רשב"ג היינו ת"ק והיינו הך וה"ק אי רשב"ג איירי במעידים זה את זה וקמ"ל דלא חיישינן לגומלין היינו ת"ק ואי בעד אחד מיירי בלא גומלין היינו ר' אליעזר וכן פי' הר"ן אבל מדברי הרמב"ן בפי' המשנה משמע שת"ק ור"א פליגי במצטרפין ואינו נראה ומ"מ אין נפקותא בדבר ומשני דבמצטרפין לעדות קמפלגי והב"ע דמוחזק לן בחד דאבוה כהן הוה ונפיק עליה קלא דבן גרושה ובן חליצה ואחתיניה מכהונה אע"ג דאין ערעור פחות משנים ה"מ לאפוקי חד דלא הוה ערעור אבל קלא דלא הוה כנגד אחד שום עדות מחתינן ליה משום דמעלה עשו ביוחסין ואתא עד אחד ואמר שהוא עצמו כהן ולא בן גרושה וכו' ומעלינא ליה דבמקום קול חד מהימן ואתי בי תרי ואמרי בן גרושה ובן חליצה והדר אחתינה ליה ודוקא תרי אבל חד לא ולא נימא אוקי עד בהדי עד ונשאר הקול ויפסל מחתימת הקול אלא אמרינן אוקי הקול בהדי עד אחד דכשרות בחזקת כשרות ואין ערעור פחות משנים הלכך בעינן תרי ואח"כ אתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ר"א סבר כה"ג אין מעלין לכהונה על פי עד אחד שבא לסוף מאחר שיש שם שני עדים עוררים ועד הראשון אינו מצטרף דלא העידו בבת אחת ורשב"ג סבר דלעולם מעלין לכהונה על פי עד אחד כלומר אפי' על אותו עד שבא לסוף לעדות כה"ג שפיר מצטרף ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין עדותן מצטרפות עד שיעידו שניהם כאחד ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו והלכתא כר' נתן והיינו כרשב"ג ולית הלכה כר' יודא ולית הלכה כר' אלעזר דחייש לגומלין אלא לעולם נאמנים וכתוס' והקשה רש"י אע"ג דמצטרפין לעדות ס"ס תרי ותרי הו' וספק דרבנן הוא כדמוכח בפרק ד' אחין דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינא גברא אחזקת קמייתא פי' אעד ראשון דאסקיניה דהא עדיין לא היו עוררין אלא קול בעלמא ומדבריו אנו לומדין דחזקת אבהתא לא מהני לי' וכבר סתר אותם התוספת והרמב"ן וסברי דכה"ג לא מקרי חזקת אלא עיקר שחזקת אבהת' הוא דמסייע וכן כתב הרמב"ם בפ' ב' דהלכות ביאה דהיינו אמו שהיא בחזקת כשרות שהרי בכשרות' נולדה ולא אומרים שהיא גרושה או זונה או חללה ומ"ה נראה שאם יצא עליה קול שהיא נולדה חללה דתו לית לה חזקת כשרות ולא מתכשר האי בתרי לגבי תרי ומ"מ כתבו הטור בשם ר"י אפילו אית ליה חזקת דאבהת' מידי ספיקא דרבנן לא נפק והכא איירי בתרומה דרבנן וכן דעת הרשב"א וכן נראה עיקר דבכל תרי ותרי ספקא דרבנן וכמו שכתבתי בסי' נ"ז:

ת"ר אלו כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עד שיהיה עמהם שלישי שנים מעידין על זה ושנים על זה אבל לעניין חשש ממזרות ועבדות אין צריך שום עדות כדאיתא בפרק החולץ גבי גוי ועבד הבא על ישראל וא"ל רב יודא וכן רבא כה"ג זיל גלי למקום שאינם מכירין אותך ויתנו לך בת ישראל כשרה וכן ההוא גוי דסליק ואכל פסחים בירושלים אף שכתב הרמב"ם בפ' י"ג דהלכות איסורי ביאה מי שאמר נתגיירתי בב"ה שנאמן במיגו שיכול לומר ישראל אני ודוקא בא"י ובימים הראשונים שחזקה הכל שם בחזקת ישראל אבל בח"ל או האידנא אפי' בא"י צריך להביא ראייה נראה דוקא אמה שאמר נתגיירתי דאין זה מיגו טוב מאחר שאינו בב"ה האידנא או בח"ל כולם בחזקת ישראל אבל אי אמר ישראל אני נאמן בלא ראייה כן דעת ר"ת והרמב"ן והרשב"א והטור ולא כדעת רש"י והרמ"ה ונחזור לבריית' רב יהוד' אומר אף להאכילו בתרומ' אינו נאמן עד שיהי' ג' והא דתנן איפכא בפרק ג' דדמאי החמרין שנכנסו לעיר ויש להן למכור תבואה ואמר אחד מהן שלי חדש כלומר אינם טוב ושל חבירי ישן שלי אינו מתוקן בתרומ' ומעשר ושל חבירי מתוקן אינו נאמן יהודא אומ' נאמן הא דסבר הכאר' יהוד' אינו נאמן לאו משום דחייש לגומלין דהא הכא לא חייש אלא דר' יהודא סבר מעלין מתרומה ליוחסין ומ"ה צריך אף בתרומה שני עדים ורבנן סברי אין מעלין מתרומה ליוחסין ורבנן סברי דהתם אינם נאמנים וחיישי' לגומלין היינו טעמא דאיירי שכל אחד מן החמרין יש כלי מחק שמוחקים התבואה בידו ומוכח שלמכור בא וכששואלין אותו לקנות אמר חדש הוא טבל הוא אינו רוצה למכור קנו מחבירי בודאי גומלין הוא שכשיגיע למקום אחר אומר חבירו עליו להיפך ורב יהודה לא חייש לכלי שבידו ובירושלמי מפרש טעמא דרב יהודא דהקילו בה משום חייהם של בני עיר שיקנו מהם תבואה ואין הלכה כרב יהודא וכן פסק הרמב"ם אבל תימא שלא ביאור אותה לשם בפירוש המשנה ולא בסיפא דאיירי דוקא בכלי אומנות בידו אבל רש"י פי' בזרעים כן לעניין תרומה דהכא פסק הרמב"ם כר' יהודא דאינו נאמן בתרומה דאורייתא לפי שסובר הלכה דמעלין ממנה ליוחסין ומתניתן דלעיל דמעלין לכהונה על פי עד אחד לאכילת תרומה היינו בתרומה דרבנן ומ"ה כתב כל מי שרואים אותו שאוכל בתרומה דאורייתא מעלין אותם ליוחסין אפילו לשמש ע"ג מזבח מ"ה כתב נמי שכל הכהנים בזמן הזה אפילו שאין להם יחוס מ"מ בחזקת כהנים הן שאוכלין בתרומה בזמן הזה דרבנן והוסיף הראב"ד אף בזמן הזה אין הכהנים אוכלין אלא תרומת ח"ל שהיא דרבנן ולא תרומת א"י שהיא דאורייתא אף בזמן הזה כמו שהוכחתי בפ' הערל ותימא לי במה שסובר הרמב"ם דמעלין מאכילת תרומה ליוחסין וליחוש דלמא עבד הוא וכן פריך לקמן בפרקן ומוקי לה שחלקו לו בבית הגרנות וסבר דאין חולקין לעבד תרומה בלא רבו אבל מאכילת תרומה לכ"ע אין מעלין וכן פ' התוס' להדיא ומ"מ נ"ל דשפיר מצינו לומר מעלין מאכילת תרומה ליוחסין כגון דמוחזק לן באבוה שהוא כהן רק שנפק עליה קלא דבן גרושה דכה"ג מעלין שפיר או שמוחזק לן שהוא ממשפחת ישראל בודאי אבל אינו יודעים אם כהנים הם כה"ג איכא למימר דמעלין ונמצא דברי הרב מתוקנים קצת אבל מדבריו לא משמע הכי אלא סתמא כתב גם מה שכתב שהכהנים בזמן הזה שאין להם יחוס אוכלים בחזקת אבותם בתרומה דרבנן לא נהירא אלא אפילו דאורייתא הי' אוכלין בזמן שהיו להן אפר פרה אפילו אחר החורבן כמו שכתוב ר' ברוך בעל התרומה ולא בעינא יחוס אלא מי שהורע כחו כגון אותם שבימי עזרא שבקשו כתבם ולא מצאו כמו שפי' התוס' ומשום האי ריעותא לא היו אוכלים זבחים ואפילו תרומה דאורייתא לא היו אוכלין כדאיתא בסוגיא אבל בשאר כהנים אחר שבטל היוחס אוכלים אותם על פי' חזקת אבהתא לולי האידנא משום טומאה אין אוכלין תרומה א"י כלל כדפ' בהערל ולענין פסק הלכה נראה דהלכה כרבנן בכל דוכתא לגבי יחיד ועוד דוחק הוא לאוקמי סתמא דמתניתין בתרומה דרבנן דדוקא לקמן בסוף פירקן מוקי סתמא תלמודא מתניתין בתרומה דרבנן משמע היכא דלא פריש איירי אף בתרומה דאורייתא ועוד מאחר דפליגי לקמן ר' יהודא ור' יוסי סבר אין מעלין הלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודא וכן סבר נמי ר"י לקמן וסתמא דמתניתן דמוקי לקמן כר' יהודא אין ראייה כאשר אפרש לשם ועוד כל הך ברייתות דמביא בסוגיא ראייה לנשיאת כפים מינייהו כולהו ס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין לפי מאי דדחי תלמודא והא דאין נאמן להשיאו היינו באשה בדוקא מד' אימהות וכדי שישמש בנה ע"ג המזבח וכדפי' ר"ת ושם בפ' עשרה יוחסין ע"ש סי' ה' וסי' י"ב:

איבעיא להו מהו להעלות משטר ליוחסין היכא דכתוב בשער אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתמי סהדי מי אמרינן הך סהדי אמנה שבשטר קא מסהדי או אכולא מילתא קמסהדי ופליגי ביה רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין ולא איפסק הלכתא כחד מינייהו מ"ה אין מעלין ליוחסין דאזלינן לחומרא בפרט גבי יוחסין וכן פסק הרמב"ם ונראה ליוחסין דווקא דאין מעלין אבל לתרומה דאורייתא מעלין דהא לא אבעי אלא ליוחסין אבל לשאר דברים מקילין ולא נימא אמנה שבשטר קמסהדי דמין הדין היו ראוי להאמינו אפי' על פי עצמו מאחר שאמר כהן אני ורוצה לאכול תרומה וג"כ בידו הוא כמו שהאמינו חכמים למי שאמר ישראל הוא ועוד התם נסיב בת ישראל אבל הכא אי בעי לאכול תרומה שלו בידו הוא ומאי איכפת לן ופשיטא דראוי היו להאמינו אלא שהחמירו לענין כהונה א"כ בדבר קל מעלין אותו לכהונה מאסר שאין ליוחסין וכן פסק הרמב"ם דמעלין לכהונה רק שכת' שלתרומה דאורייתא דאין מעלין וזהו לפי סברתו דלעיל שמדמה תרומה דאורייתא לנשיאות כפיים כדלעיל סי' מ' וכבר כתבתי דעתו דלא נ"ל דבריו וגם דווקא בכה"ג הוא דפליגי היכא שכתוב אני פלוני כהן כו' אבל היכא שכתוב זכרון עדות שבא לפנינו פלוני כהן ולוה מפלוני וחתמי סהדי פשיטא דקמסהדי עליה שהוא כהן ומעלין אותו ליוחסין אף שהרמב"ם חולק אף בזה וכן יראה מדברי התוס' שהקשו על מה דמסיק אי אמרינן אמנה שבשטר קמסהדי והא אמרינן בגט פשוט שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת משלשין ואם היו משולשים יכתבו כהן ומאי מהני מאחר דעדים חותמים על השטר אע"פ שאינם יודעים אם כהן הוא כו' ואמאי לא לישני דאיירי התם שיכתבו בלשון סהדי' זכרון עדות כו' כדפרישת אלא ש"מ דלא ס"ל לתוס' לחלק בזה מ"מ לישנא דתלמודא משמע להדיא דוקא בכה"ג שכתב אני פלוני כהן כו' וכן פסק הרא"ה וכן דעת הרשב"א ועיקר:

איבעי' להו מהו להעלות מנשיאת כפים ליוחסין כו' פליגי ביה ר' חסדא ור' רבינא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין וצא איפסק הלכתא כחד מנייהו ואזלינן לחומרא שאין מעלין אותו ליוחסין אבל לתרומה דאורייתא מעלין מנ"כ כמו שמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא כדמוכח מן הסוגיא וכמו שמעלין מנשיאת כפים לתרומה כך מעלין אפילו מחזקה לתרומה היכא שיש אחד שראוהו שעלה במקום כהן בחזקת כהונה אפילו בעד אחד מעלין אותו לתרומה אבל ליוחסין אפילו בתרי סהדי אין מעלין כה"ג דלא עדיף מנשיאת כפים דלא מעלין ממנה ליוחסין וכי היכא דקרא במקום כהן דמעלין אותו לכהונה ה"נ היכא דקרא במקו' לוי מעלין אותו ללויה ונראה אפי' בזמן הזה מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן לא לקרא בתורה ולא לישא כפיו אע"ג דליכא למיחש לתרומה האידנא אפילו הכי נשיאת כפים ג"כ דאורייתא ועוד אולי יבנה ביהמ"ק וכן פסק הרמב"ם אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למת ואם נשאת או נטמא לוקה והנבעלת לו היא מפסולי כהונה כגון גרושה זונה היא ספק חללה זרעה ספק שמא ישראל הוא ואין כאן חילול ואף שר' משה הכהן השיג על הרמב"ם מכח המנהג מ"מ כתב הר"ן שדברי הרמב"ם עיקר וכן נראה לי אע"ג דליכא האידנא תרומה מ"מ אין ראוי לעשות כן ומה שלא נהגו כן מנהג טעות הוא ואני אומר שהאידנא אין מדקדקים בזה לפי שידי המון גברה עלינו מי יאמר מה תעשה וגם בעו"ה היודעים מועטים ואין מי ששם על לבו להיות בקי בחדרי התורה ומ"מ מצאתי כתוב בשם הר' שלמה בן הרשב"ץ אם יעיד אחד מן האנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו גויה שכל האנוסים נזהרים מלהתחתן בגוים ולא חיישינן למעוט דכל דפריש מרובה פריש עכ"ל וקולא היא וסמך על מה שלא נמצא תרומה האידנא והיכא שבא אחד ומסיח לפי תומו ואומר זכורני כשהייתי תינוק מורכב על כתיפו של אבא והוציאני מבית הספר והטבילוני לאכול בתרומה נאמן ויראה מדעת התוס' שצריך לומר והוציאנו מבית הספר וכן כתב הרמב"ם אבל הטור משמע שאין צריך:

תניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן להאכילו בתרומה דמעלין לכהונה על פי עד אחד ואע"פ שהוא קרוב שהרי בידו להאכילו תרומה ואין חוששין שמא מעלין אותו ליוחסין והרמב"ם הביאו בלשון זה אף שנאמן הוא על בנו לומר שהוא כהן אבל אינו נאמן ליוחסין וכתב עליו המ"מ אינו נאמן ליוחסין היינו להשיאו אשה כדאיתא בברייתא בשם רבי וקשה למאי צריך להימנותא דליה הלא כל המשפחות בחזקת כשרות הן כמו שהביאו הרמב"ם גופו לעיל בפרק י"ט וא"ל להשיאו בת כהונה קאמר הלא לא הוזהרו הכשרות להנשא לפסולים וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דלא אמרינן כל המשפחות בחזקת כשרות אלא במשפחה דאית להו חזקה קאמר כו' ועוד כתב די"מ לאו דוקא להשיאו אשה קאמר אלא כלומר כהן שהוא כשר ובדוק אינו יכול לישא בתו וכן משפחות הבדוקות שאינם נושאים ממשפחה שאינה בדוקה מיוחסין גם בתו אין נושאין ומ"ה כתב הרמב"ם אינו נאמן ליוחסין ולא כתב להשיאו אשה ע"כ תוכן דבריו וה"נ הטור שכתב להדיא שכל המשפחות בחזקת כשרות משמע אפילו לית להו חזקה מוכרחין אנו לתרץ דלאו דוקא להשיאו אשה אלא שאינו נאמן ליוחסין לענין שכהן בדוק לא יכול לישא את בתו כמו שכתב המ"מ ומ"ה כתב נמי הטור סתמא אינו נאמן ליוחסין ולא כתב להשיאו אשה כדברי הברייתא והא דאינו נאמן ליוחסין פי' אפילו עד אחד עמו דצריך שני עדים כשרים ליוחסין כדברי רבי וכן הלכה וכאשר פרשתי פי' התוס' והוא עיקר כאשר מוכח מגוף הברייתא והא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין מי שיצא למדינות הים וחזר כו' אינו נאמן על בניו לומר שהן מן האשה הזאת שנשא לשם והביא עמו אם לאו שכרוכים אחריה אפילו לתרומה פי' ר"ת דמתניתין דהתם אתיא כר' יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין ומ"ה בעי כרוכים ותימא דא"כ ה"ל לאתויי פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי אמתניתין דהתם א"ל דמתניתן דהכא איירי באינה ידוע שהוא בנו כדמשמע הלשון בני זה וכהן הוא וכן פירש התוס' מ"ה נאמן במיגו דאי אמר אינו בנו וכהן הוא דנאמן להאכילו בתרומה ומה שאינו נאמן להשיאו אשה אפילו להצטרף עם אחר אע"ג דאיכא מיגו מאחר דאין בידו להשיאו לאשה ולפי דבריו קרוב הוא ועד אחד אינו נאמן ביוחסין ומה שנאמן להאכילו בתרומה ג"כ אית ליה מיגו טוב שיכול לומר שאינו בנו אבל מתניתין דהתם איירי בידוע שהוא בנו רק שאין יודעים אם הולידו מן זאת האשה שהיא כשרה ולית ליה מיגו אינו נאמן משום הא בידו להאכילו מאחר דידעינן שהוא בנו מ"ה מעיד עליו ברי שיהי' בנו כשר לכהונה וקרוב הוא לגבי' ולא מהימן וכן פסק הרמב"ן ועיקר בעיני:

מתניתין האשה שנחבשה בידי גוים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה אמר רב שמואל בר יודא לא שנו דע"י ממון מותרת לבעלה כשידונו תקפה עליהם אבל כשידיהם תקפה בעו"ה אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה מסקינן עוד בסוגיא לפי האמת ופסק הלכה שאין חילוק בין נחבשה ע"י ממון בין הרהנה דהיינו נתמשכנה רש"י פירש דרישא ע"י ממון מותרת לבעלה איירי דוקא אשת ישראל דלא חיישינן שיפקירו אותה שתבעל ברצון א"ל באונס דמתיראים להפסיד ממונם אף שרש"י לא פירש להדיא כן מ"מ כך מוכח מפרושו שהרי לא הזכיר כלל אשת כהן וכן פי' תוס' בשם פי' הקונטרס מ"מ לא נתכן דבריו כדמוכח בסוגיא דהכא ובסוגיא דע"ז ריש פרק אין מעמידין דאפילו באשת כהן שריא משום דמירתת להפסיד ממונם אם מאנסה וכן דעת ר"ת וכשידיהם תקפה אפילו ע"י ממון אסורה היינו נמי לכהונה אבל לבעלה ישראל שריא בסתם שבויה וכן דעת כל הגאונים וסיפא דע"י נפשות אסורה פי' הרמב"ן דוקא לכהונה ומוקי כל המשנה לכהונה וחולקים עליו כל הגאונים האחרונים אשר מימיהם אנו שותים כגון רש"י ור"ת ור"י ומהר"ם ואשר"י ומרדכי וסמ"ק דאפילו באשת ישראל אסורה דחיישינן שמא נתרצה להם מחמת פחד נפשות אולי תנצל ומ"ה לא קתני ברישא מותרת לכהונה איידי דסיפא דאיירי אפילו לבעלה ישראל ועוד דקדק ר"ת מדקתני ברישא ע"י ממון שהיא חייב כו' הא סתמא שלא ע"י ממון אסורה לבעלה וסיפא קתני ע"י נפשות אסורה הא סתמא שריא אלא ע"כ הרישא איירי אפילו לכהונה ודיוקא דילה נמי הא סתמא אסורה לכהן וסיפא איירי אפילו לישראל ודיוקא דילה הא סתמא שריא לבעלה ישראל וכן עיקר והקשו התוס' ע"י נפשות אסורה צנועות לישתרי דמסרו נפשייהו לקטלא קודם שתתאנס כדאיתא בריש מכילתא גבי כל הנשאת ברביעי תבעל להגמון תחילה וצ"ל דחיישינן שמא אינה צנועה ואפילו נראים צנועה שמא אינה וכתב בס"ה סי' רמ"א וז"ל משמע היכא דאיכא צנועה בודאי שרי כגון היכא שנתפסה ומפתים אותה להשתמד תמיד ואינה שומעת להם ומוסרת נפשה ועמדה בנסיון על קדושת השם אין לך צנועה גדולה מזו ולפי זה הי' נראה דשרי אף לכהונה איכא למיחש שמא אנסוה כדמוכח לעיל בריש מכילתן ולדרוש להו דאונס שרי ומשני משום דאיכא צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא ובסמ"ק משמע דאפילו צנועות כה"ג לא שר' אלא לישראל דכתב ע"י נפשות אסורה דוקא ע"י גניבה כדלקמן אבל נחבשה ע"י נפשות כגון קדושת השם מותרת לבעלה ישראל דודאי לא נתרצה ע"כ משמע דאסורה לכהונה לומר דסמ"ק פליג אתוס' עכ"ל ומתוך דבריו נראה דלא מיקרי כה"ג צנועה להתיר אפילו לכהן דשמא לא מסר' נפשא לקטלא מחמת אונס בעילה דשמא תאמר בלבה קרקע עולם אני כמו אסתר ואף שיש שמוסרים נפשם יש שאינם מוסרים ועוד נראה אפילו את"ל דודאי מסרה נפשה מ"מ לא שרי' לכהונה דשמא יאנסוה אחד או שנים בחזקה ולא יכולה להציל עצמה בזה אפילו בנפשה אף שאמרינן לעיל איכא צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא יש שיכול להציל עצמה בנפשה כיון שרואים שמתאמצת מלשמוע קודם שאונסים אותה הורגים אותה ובפרט לההגמון שאין דרכו לאנס כ"כ לפי שכך הי' נגזר הדת שתבעל אליו ברצון אבל רוב פעמים אינה יכולה להציל את עצמה כלל ושרה אמנו תוכיח לולי המלאך הי' פרעה מטמאה ולא היו מועיל הצלת נפשה ואף שכתב מהרא"י בזה הלשון להתירא לכהן היכא שעמד' בנסיון צ"ע היטב משמע שנוטה דעתו קצת שלא להתיר אלא היכא דאיכא צירוף טעמים אחרים שמועיל אבל מטעמא שעמדה בנסיון לחוד אין להתיר נחבשה א"ל ע"י ממון או בענין שאכתוב לקמן:

ומסקינן ע"י נפשות כו' רב אמר כגון הני נשי גנבי פי' רש"י שבעליהם נתלים ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשותיהם ולוי אמר כגון אשתו של דינאי רוצח הי' כדאיתא בסוף סוטה אבל נשים דגנבי לא מפקרי ומסיק אמר חזקיה והוא שנגמר דינם להריגה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נגמר דינם להריגה ורוב העולם מפרשים והוא שנגמר דינם על הנשים קאי וכן פי' מהרא"י בכתבי' סי' כ"ב א"כ במאי פליגי רב ולוי אם אשתו של גנב או רוצח מאי נ"מ מאחר שנגמר דינם להריגה ודוחק לומר דרב ולוי ס"ל כר"י ופליגי אחזקיה ובפרט שהרא"ש פסק דהלכה כחזקיה שהוא רבו של ר"י וכן כתב הר"ן והמ"מ כתב שמשמע מרש"י שהוא מפרש שאין לנשים שום חשש מיתה א"ל שנתפסו מחמת בעליהם וכיון שבעליהם נתפסים להריגה דרך המלך להפקיר נשותיהם ונגמר דינם דקאמר כו' על בעליהן קאמר אבל קשה דבהדיא מפרש רש"י ע"י נפשות שהיתה נידונה למות והנכון בעיני דרש"י מוקי המשנה כפשוטה ע"י נפשות היינו ע"י פשע עצמה אסורה לבעלה ומ"ה פירש שהיתה נדונה למות כחזקיה שצריך גמר דין להריגה וחזקיה ור"י חולקים בפי' המשנה ע"י נפשות אי בגמר דין או לא ובודאי אי אפשר שחזקיה קאי על דברי רב ולוי אלא על המשנה ורב ולוי לא פליגי בפי' המשנה דע"י נפשות דלמה לא פרשו המשנה כפשוטו ע"י פשע עצמה אלא שהם באו להוסיף על המשנה דאפילו כה"ג קרוי נפשות מאחר שדין בעליהם למות א"כ מפקירים נשותיהם ובניהם וכל אשר להם א"ב חיישינן שמא תתרצה להן ולא צריך גמר דין לבעליהם דאיירי באותם שמוחזקים לכך לגנוב ולהרוג וכן משמע להדיא בירושלמי כאשר פירש רב ופשיטא שדינם חרוץ למות ולא לחיים ואפילו אם ברחו בעליהם ונשארו לחיים מ"מ מפקירים אותם וכל אשר להן ומ"ה לא אמר בגמרא ה"ד ע"י נפשות רב אמר נשי גנבי ולוי אמר כו' אלא הסוגיא מתחלת אמר רב כגון נשי גנבי כלומר כגון זה נמי בכלל ע"י נפשות ומ"ה לא פירש רש"י במשנה ע"י נפשות כדמפרש בגמרא אלא כמו שפי' והנה הרי"ף והרמב"ם לא הביאו כל הסוגיות ואפשר דעתם בזה שלא הביאו דברי רב ולוי לפי שלא היו המנהג הרע במדינותהם ובארצות גליל שלהם להפקיר הנשים משום פשע בעליהם כאשר ת"ל עדיין בארץ ישמעאל וארצות אחרים איש בחטאו ימות אבל בעו"ה באשכנזי וסביבותיה שפשטה מלכות רועי הרשעה מפקירים נשותיהם ע"ד החס"ד א"ל ממיתין אותם ואז בודאי יש לאסור ולהחמיר והא דחזקיה ור"י לא הביאו אפשר דס"ל דלא נקרא ע"י נפשות אלא שנגמרה דינם להריגה וכל זמן שלא נגמרה דינם להריגה לא נקרא נפשות והיינו כחזקיה והמ"מ סבר שדעתם לפסוק כר"י אפילו לא נגמר דינם להריגה ולא נהירא דודאי הלכה כחזקיה לגבי ר"י דרבו הוי וכן רגיל לפסוק ברוב המקומות ונראה האידנא אפילו האשה שנתפסה מחמת פשע עצמה כגון גניבה וכה"ג אפילו נגמר דינם שרי' היכא שפדאו אח"כ ישראלים בפרט ת"ל האידנא שישראלים משתדלים בכל יכולתם ותחבולות חכמה בגוף ובממון להציל נפש מידיהם ובפרט נשים כי מחמת הבושה גם הם מרחיקים עצמם מלחייב נשים בדתיהם ויותר מרחמים עליהם לזכות מלחייב נפשם א"כ היא סברה לחזור ע"י פדיון ולא מרצה נפשה וכן כתב ר' שמחה וז"ל כל מקום שהיא סבורה לחזור ע"י פדיון מותרת וכן נוטה דעת מהרא"י בכתבים שלו סי' ר"ה רק מחמת רוב ענותנותו לא רצה להתיר יחידי א"ל בצוותא דלימטיא לכל שיבא מכשורה ועוד נראה בארצות אשכנזי שיש במקומות משפט בפני עצמן והיכא שתפס אחד אפילו למות שיש עליו שומרים ומושבעים ובודאי לא מסרה נפשה לתשמיש כדי להנצל כי אין הצלה בזה ואדרבה עיקרי התקיפות העירונים אשר גזרו הדת אין באין בתפיסה וגם אין להם יד לא לרצות ולא לאנוס אשה הנתפסת וק"ו השומרים והמושבעים ולא הוציאו אותם מבית התפיסה להניח בבית הגוים העירונים וכה"ג אפילו לכהן שרי ולא אסרו רבותינו ע"י נפשות אלא היכא שהיו בבית הסוהר בין ארמאים הרבה ופרישים כגון בחצר המלך או בחצר שרים וכה"ג שהיתה מתרצה לתשמיש לפרוש אחד אולי יצילה וידבר עליה לפני המלך או יניח בתחבולותיו לברוח גם לשם יכולים לאנס אותה בקל וכך הוה ההרגל בימי התלמוד בבית הסוהר שלהם כההיא דמסכת תענית אמר זברונקא אנא ואסרינן גברי לחוד ונשיא לחוד ובלילה רמינא פוריא בין גברא ונשיא כו' מה שאין כן בנדון זה שכתבתי וכ"ש לפי מה שנמצא בתוס' בהגהות מרדכי שיש קבלה מאבי העזרי היכא דאיכא דייני גוים בעיר אפילו ידיהם תקפה עלינו שאין חוששין שנבעלה וראיה מפרק הנזיר אנפרות כבבל ומסיק אין דין אנפרות כיון דאיכא דואר במתא ולא אזיל וקביל אחולי אחיל ה"נ כה"ג יש לסמוך אדייני ושופטים העיר ואף שהוראה זו חידוש הוא וכל שאר רבותינו לא חלקו כה"ג מ"מ יראה היתר זה היותו מספיק לצירוף שאר טעמים המתירים והאידנא בכל המקומות איכא דיינים ושופטים ומ"מ אין להתיר כה"ג לכהונה א"ל בקיבוץ חכמים שונאי בצע אשר יחקרו אחר תוכן הענין כי בקל ישתנה הדבר לאיסורא בפרט לכהן:

פסק נמצא כתוב בתשובת הקדמונים הא דאמרינן נחבשה ע"י נפשות אסורה אף לישראל היינו דוקא שנחבשה בדין אבל במקום הרשע שלא כדין שר לישראל בנשי דגנבי גנבי ואפילו רואים שהם מביאים להם לחם ומזון מ"מ שרינן לבעליהם כדלקמן בפי' נערה ואמרינן מחמת יראה הוא דעבדי הכי ה"נ היכא דנתפסה שלא כדין אפילו להרוג אותה ודוקא היכא דנתפסה בדין אמרינן דמתרצה לתשמיש כד' לפטור נפשה דהוי תשמיש דידה [בע"י] פדיון בעד הצלת נפשה ועל זה סמכו הגדולים והתירו במקום רשע שתפסו ישראלית הרבה בתפיסות תמורות ויסורים כעל ידי נפשות ופיתוי אותם להשתמד יש עם בעליהם ויש בלא בעליהם ואחר שמצאו יד לברוח ברחו וחזרו לדת ישראל והתירו לבעלה ישראל אבל היכא ששהתה קצת ולא חזרה לדת ישראל עד זמן רב אין להתיר כלל וה"ה היכא שלא שמה לבה לחזור עד שהוציאו אותם ישראל אפילו אנסוה אותה לשמד בימי נערותה והיתה מאורסה שאסורה למארסה ישראל אפילו אמרה שלא נבעלה כלל כמו שפסק במרדכי בשילהי קידושין שהמסקנא שאין להתירה כלל ומה שנמצא כתוב במרדכי ארוך בכתובות שרבותי' התירו ארוסה לבעלה היכא שאנסוה לשמד ונטמעה ביניהם כמה ימים היינו לשם שהי' גילוי מילתא שהי' לה אונס ולבה הי' לחזור ולא שהתה ביניהם אפילו יום אחד אלא הכל באונס ולכהונה היכא שהמירה דתה ברצון נפשה בלא גזירה ואונס פשיטא שאפילו לבעלה ישראל לעולם אין להתירה וכן פסק רש"י בתשובה ואיש ואשה שהמירו דתם לא מיבעי בעת הגזירה שמותרים להיות יחד אחר שחזרו לדת ישראל אלא אפילו המירו במזיד אחר שחזרו לדת ועשו תשובה מסתמא ולא עברו על כל התורה וגם בעלה משמרה דאפילו הגוי שומר אשתו כדאיתא בפ' הנשרפים אליבא דרב דימי וגבי ישראל שנולדו בקדושה והורגלו בקדושה וחזרו לקדושה כ"ע מודים דשרי וכן פסק הרשב"א בהג"ה מימוני וכן מצאתי בתשובת אחרונים שפשטה הוראה זו ואף לכהונה נראה דשרי מאחר שהטעם שהבעל משמרה אבל היכא שנשבה בתפיסת ע"י נפשות ונשתמדו והוא כהן ואח"כ חזרו יחד לדת ישראל דאסורה לו מטעם נחבשה אע"פ שלא כדין נחבשה מ"מ דינם כסתם נחבשה דהוי כשבויה ואע"ג דהבעל הי' אצלה בתפיסה ומעיד שלא נגעו בה יד לא עדיפא מסתמא שבויה דלקמן דאין אדם נאמן על אשתו כדלקמן דמעלה עשו ביוחסין ומ"מ אם יש עד אחד שמעיד עליה שלא נגעו בה מעת שתפסוה עם בעלה עד שהוציאו אשתו מן התפיסה להמיר דת שריא אף לכהונה הנראה בעיני כתבתי ועיין לקמן סי' נ"ג:

גרסינן במסכת' ע"ז ריש פ' אין מעמידין אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שחשודים על הרביעה ואשה לא תתיחד עמהן מפני שחשודים על העריות ופריך ורמינהו לוקחים מהן בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ונרבע כו' רבינא אמר לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד ומנא תימרא דשני לן בין לכתחילה בין בדיעבד דתנן לא תתיחד האשה עמהן כו' ורמינהו האשה שנחבשה ע"י ממון מותרת לבעלה אלא לאו ש"מ שאני לן בין לכתחילה בין בדיעבד ממאי דילמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דמירתת משום הפסד ממונו ותדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסור מ"ש ממון מנפשות וא"ל דוקא ע"י נפשות הוא דאסירי כדפי' לעיל דמיתרצת מפני פחד נפשה אבל לעול' ע"י ממון שריא משו', יעבד הא ע"כ לאו דוקא ממון קאמר מדקתני ע"י נפשות כו' משמע שלא ע"י נפשות שריא לישראל ולא קתני ע"י ממון מותרת אלא לאשמעינן דאפי' לכהן מותר' וע"כ היינו טעמ' משו' טעמא דמירתת ומסיק ותו לא מידי פירש אין להקשות על זה דודאי משום מירתת הפסד ממונא הוא דשריא ר' פדת אומר לא קשיא הא ר' אליעזר דחיישינן לרביעה הא רבנן דלא חיישינן לרביעה ופסק רא"ם מהא סוגיא אשת כהן שנתיחדה עם הגוי שעה אחת כדי ביאה אסורה לכהונה וכותבים התוס' א"כ לא הנחתה בת לאברהם אבינו שתשב תחת בעלה כהן וי"ל דדיחוי דרבינא אמת דיש חילק בין לכתחילה בין בדיעבד וע"י ממון לאו דוקא קאמר אלא כל היכא שלא ע"י נפשות אפילו שלא ע"י ממון מותרת לבעלה וע"י ממון דקתני לפי שסתם תפיסה ע"י ממון או ע"י נפשות הוא והרא"ש נמי כתב וז"ל ולאו דוקא ע"י ממון אלא ה"ה נשי דגנבי גנבי או חפסוה כדי שיפדוה דאיכא למיחש להפסד ממון שרי בדיעבד אפילו לכהן וכן הביאו בעל הת"ה סי' רמ"ב ולא נהירא כלל דדברי רבינא אמת וע"י ממון לאו דוקא קאמר דא"כ מאי קאמר תדע ועוד הלא מסיק ותו לא מידי משמע שאין להשיב על ראיה זו כלל וכן כתב ר"ת דע"י ממון דוקא קאמר כדפי' לעיל בכ"ה מ"ד על כן נראה בעיני שבודאי דברי רבינא אינו אמת אע"פ שהוא בתראה כי עיקר סברתם מכח ראייתו שאמר ותדע וסבר דלאו דוקא מחמת ממון קאמר ומאחר שנדחה ראייתו אזלא סברתו אלא דברי ר' פדת אמת שתירץ המשנה כר' אליעזר ועל זה אנו סומכים להעמיד בהמות בפונדקאות שלהם דאנו ס"ל כרבנן ולא חיישינן לרביעה ומ"ה קבע דברי ר' פדת באחרונה אף שהוא קשיש טובא מרבינא אלא להודיע שדבריו עיקר וכן פסק ר"ת ועוד תימא היכא בא להתיר אשת כהן שנתיחדה מהאי דנשי דגנבי גנבי הלא נשים דגנבי גנבי ע"כ לאו לכהונה קאמר מדקאמר שריין לבעלן ולא קאמר שריין לכהונה דליכא לתרוצי כדתרצינן הא הכי לעיל סי' מ"ד ועוד התם מביא נשי דגנבי גנבי בעניין הסוגיא דאונס גבי ישראל מותר ועוד בתשובה דלעיל סי' מ"ה מדמה לנחבשה ע"י נפשות שלא כדין ובמרדכי סוף קידושין כתב להדיא דשרינן לבעלה ישראל וכן פי' רש"י לקמן עוד כתב הרא"ש שינויא אחרינא וז"ל והר אלחנן ז"ל פירש דודאי פשיטא ליה דביחוד מועט אין לאסור אשת כהן אלא שינויא דרבינא אבהמה קאי וקאמר בדיעבד לא חיישינן לרביעא אפילו ששהתה בביתו ימים רבים ואהא מייתי ראיה דאשת כהן שנחבשה והיתה ברשות הגוים ימים רבים דשריא ודחי תלמודא הא דשריא בנחבשה משום דירא להפסיד ממונו אבל בנחבשה תחת ידו ואין לו עליה או על בעלה ממון אסורה אפילו בדיעבד וה"ה בהמה שהיתה ברשותו אסורה בדיעבד אבל פשיטא היכא דאיכא תחת ידי הגוי התם וודאי מירתת ואין לאוסרה על אותו יחוד וכה"ג בתוס' ולפי זה היכא דנתיחדה לזמן מרובה ביניהם אפילו מדעתה שלא נחבשה אפילו הכי אסורה ולא נהירא דחילוק זה לא הוזכרו לא במשנה ולא בגמרא דהתם אבל ר' ברוך בעל ספר התרומות כתב דנתיחדה מעצמה אין בו צד איסור לכהונה בדיעבד ומה שאומר אפילו בדיעבד אסורה היינו בנחבשה שהיא מסורה בידם ואין מושיע לה כמו בהמה שאינה יכולה לצעוק ולרמוז אבל נתיחדה מעצמה אין בו צד איסור בדיעבד ומ"מ נראה דבודאי לכתחילה אסורה להתיחד אפילו שעה אחת עם הגוי ואין לומר א"כ ש"מ שיש לחלק בין בדיעבד לכתחילה זה אינו בודאי בדבר המסתבר ראוי לחלק אבל להתיר בהמות שאין יכולה לצעוק ולא לרמוז כדאיתא בירושלמי ולהביא ראיה מנחבשה בידיהם ואפ"ה מתירים בדיעבד על זה אומרים לעולם אפילו בדיעבד אסורה מאחר שהסברה נותנת לאיסור וכן דעת הרמב"ם בנתיחד לחוד ליכא שום איסור לאוסרה על בעלה כהן שכתב כיון שנעשים ברשות גוים נאסרה משמע דוקא כה"ג שבעל כרחה הוליכה לשם אבל לא מעצמה ומה שנמצא כתב בה"ג והסמ"ג הביאו גבי ראוה מדברת וכו' אשה שנסתרה עם הגוי הרי היא כשבויה ופסולה לכהונה התם איירי שנסתרה בסתר במקום הצנע שרגלים מוכיחות שעל דבר עבירה ופריצות הוא שנסתרה לשם ואפילו לא נתרצת לתשמיש מ"מ שמא אנסה ואין זה דומה ליחוד בעלמא וחילוק גדול יש בין נסתרה לנתיחדת וכן כתב מהרי"ק בשורש ק"ס ועוד כתב שינויא אחרינא דאפשר לאסרה על כהונה אסרינן בנתיחדה אבל אין מוציאין אותה מבעלה ביחוד ע"כ ולא נהירא לי דלא מצינו איסור לכהונה אלא שבויה אבל לא יחוד בעלמא דא"כ לא הוי ליה למימר שבויה פסולה לכהונה אלא נתיחדה עם הגוי אלא עיקר כמו שפי' דוקא נסתרה הוא דאסרינן לכהונה אבל נתיחדה לא אסרינן כלל ומ"מ נסתרה עם הגוי לא אסרינן לבעלה ישראל דאין אשה נאסרה לבעלה אלא בקינוי וסתירה אבל לא בסתירה לחוד ואפילו בסתירת גוי אף שפרוצים בעריות מ"מ ס"ס איכא שמא זינתה בתשמיש שמא לא זינתה אלא שאר פריצות היו מיעוך שדים ונישוק ודיבוק ושיגעון ואפילו תאמר שהגוי אינו מתאמץ למשול ברוחו ובתאותו ורבעה שמא באונס הוה ואין שייך לומר בנידן זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס אלא לענין תשלומי שומרין מה שאין כן לכהן מאחר שנסתרה אדעתא דזנות ופריצות שמא אנסה ורבעה ואין זה סותר לעובדא של מהר"ם שהתיר אשת כהן אף שנסתרה עמו אדעתא דזנות ופריצות שהרי שמע קול נשימותיהן כעין המשמשים כדלקמן בסי' מ"ח שאני התם דהוי עם ישראל שאינן פרוצים בעריות ואע"פ דגם השטן היו ומרקר ביניהם לשיגעון ולפרוצות ומיעוך שדים וכה"ג גוף המעשה דחמירו לישראל בודאי התאפקו ומשלו ברוחם מה שאין כן בגוי ואל תתמה בדבר כמו שיש לחלק בין נסתרה לסתם יחוד כך יש נמי לחלק בין נסתרה דגבי גוי לנסתרה לגבי ישראל ואפילו בין נסתרה לנסתרה דגבי ישראל יש לחלק ותדע דהא כתב הרמב"ם שאין האשה מפסדת כתובתה אלא בקינ' לה כבר וגבי דבר מכוער כתב שמפסדת כתובתה אפילו בלא קינוי וכתב שדבר מכוער הוא שיוצאין שניהם ממקום אפל דמקום אפילו יותר גרוע משאר מקום סתר ומ"מ כתבתי בפ"ב דיבמות סי' ט"ז שלא אסרינן בשום כיעור ולא מפסידים הכתובה אלא בעדי כיעור בצירוף קלא דלא פסק נחזור לסוגיא דידן והיכא שהלכה מעצמה לבין הגוים ויש רגלים לדבר שרגליה לרע ירוצו ראוי לאוסרה לכהונה אפילו בנתיחדה בדעת אפילו בזמן מועט אבל לא לישראל אפילו נתיחדה כמה ימים מדעת שניהם וכן פסק ראבי"ה בשם אביו להתיר לישראל כמו נחבשה ומה שהתיר מהרי"ק בתשובה אשת כהן שאמרה להמיר דתה ונתיחדה עם הגוי כל כה"ג לא נ"ל להתיר לכהונה מאחר שאמרה להמיר דתה א"כ גרוע מנחבשה ע"י נפשות דאסורה אפילו לבעלה ישראל רק שהוא התירה מטעם שלא הי' שם יחוד גמור והוה כאלו אנן סהדי שלא נבעלה ע"כ צריך עיון היטב שלא תטעה מדבריו להתיר יחוד אפילו לישראל היכא שאמרה להמיר דתה א"ל שיש הוכחה שלא היו שם יחוד גמור:

פסק מהר"ם בתשובה על אשת כהן שנחבשה בידי גוים ויהודים נכנסים ויוצאים לשם אצלה דשריא לבעלה מכ"ש מזה המעשה דאמרינן לקמן מעשה באחד שנשבה עם אמו והי' אותו הבן מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין הגוים יצאתי לשאב מים דעתי על אמי יצאתי ללקוט עצים דעתי על אמי והושיאו אותה לכהונה על פיו ויש להביא ראיה ממתניתין דטהרות דמייתי לה פרק עושין פסין חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים בזו לא חשיב לה ר"ה לטומאה ואע"ג דידוע דבאותו יום לא היו שם נכנסים ויוצאים מ"מ לא חשוב לה סתירה כ"ש הכא דודאי היו נכנסים ויוצאים שם ואע"ג דליכא חצר אלא פתח אחד מ"מ כיון דודאי נכנסים ויוצאים שרי עכ"ה מיימינו ואף שאין משיבין האר"י אבל דברים תמוהים אני רואה חדא לא כ"ש הוא דהתם הילד הי' יום ולילה אצלה אבל הכא את"ל שנכנסים אצלה ביום ס"ס בלילה היא סגורה את"ל דאיירי שאפילו היו נכנסים ויוצאים בלילה מ"מ לא דמי לבנה שהי' אצלה תמיד יום ולילה ואם הרחיק מעט לשאוב מים או כה"ג אז הי' לבו נוקפו לחזור וכל גיעגועיו עליה מה שאין כן בנידן זה וראיה שהביא מחצר לא אדע מה אשיב דבר דשאני התם מאחר שהרבה נכנסים ויוצאים לא חשוב מקום סתירה דומיא דסוטה דבעינן רה"י לסתירה אבל מ"מ חשוב מקום משומר להיות בנחבשה דשמא אנסוה שם מאחר דהוי רה"י לשבת ועוד רש"י פי' להדיא וז"ל חצר שהרבים נכנסים דרך פתחים או פרצות של עשר ומ"ה לא הוי מקום סתירה וכן משמע לשון המשנה להדיא שנכנסו בזו ויוצאין בזו דהיינו כמה פתחים ואי הוי רק פתח אחד לא הוי למימר אלא נכנסים ויוצאים ע"כ לא נ"ל להתיר בכה"ג אלא בענין שכתבתי לעיל סי' מ"ד':

מעשה באשת איש שהלכה בדרך עם שני יהודים וכשבאו ביער בא אחד ותקפה והשני טימאה וצעקה ואין מושיע לה ואין עדים ובאתה לפני רבותינו וספרה המאורע ואמרה נאנסתי והתירוה לבעלה משום מיגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי ורבינו שמחה אסרה כיון דעברה על דת ונתיחדה פי' עם שני פוחזים גם בדרך בעי ג' אנשים כפי מסקנת תלמוד שלנו בפ' עשרה יוחסין סי' ב' שמא הפסידה מיגו שלה וכיון שמודית שנבעלה לאו כל כמינה לומר באונס הי' דכיון דמתיחדה מרצונה ולא מנוולה נפשה כמו שבויה שוב אין לה טענת אונס וראבי"ה התירה דמשום יחוד לא הפסידה מיגו שלה דאטו כולהו נשי דינא גמירי דאמרינן בקידושין גבי ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא כו' והדין יצא להתיר ואף ר' שמחה לא סר מדבריו ואסרה כאשר איתא בראבי"ה ומזה נלמוד דלא אמרינן שמא עיניה נתנה כו' אלא היכא שבאתה לאסור עצמה אבל היכא שבאתה ואמרה בלילה פרצו ליסטים את ביתי ונאנסתי או בלילה בא אחד במיטתי במקום בעלי ואין לך אונס גדול מזה ובקשה להתירה לבעלה אסורה מאחר שבקשה להתיר את עצמה לא שייך לומר עיניה נתנה באחר ולא אמרינן איערומי דקא מיערמה ומכאן ניחא לי מה שהי' קשה בעיני על כהן אחד שראה אשתו שהיא נסתרת בלילה אחורי הכותל עם בחור אחד כדין טומאה ושמע קול נשימת תשמיש שאסרה הר' חזקיה ומהר"ם התירה משום דאין אוסרים על היחוד כו' והעיקר בפ"ב דיבמות סי' י"ח בארנו ותלמיד מהר"ם התירה משום עיניה נתנה באחר דאם לא כן כל אשה תעשה כך כדי להוציא עצמה מבעלה כו' והי' קשה בעיני ר' לא שנה ר' חייא מנ"ל וכן מהרי"ח למה לא עלה על דעתו ראיה זו ע"כ נראה דרבו מהתם לא רצה להתיר מכח ראיה זו דלא חיישינן עיניה נתנה באחר היכא שבאתה להתיר את עצמה כהאי עובדא דהתם וראיה מירושלמי איסטרטיות נכנסו לעיר באתה אשה ואמרה איסטרטיות הטיל שכבת זרע בין ברכי כלומר תשמיש ולא כמו שפירש ראבי"ה בספרו שנראה לו לפרש שאינה תשמיש ממש כדמוכח לקמן דבתשמיש איירי והתיר' לאכול בתרומה אתא עובדא אחרינא קמיה דר' יצחק באשה אחת שאמרה הביהם שלי כלומר רועה בהמות שלי פיתני כלומר בא בלילה במקום בעלי ושכב עמי ואין לי אשמה בזה אמר לה אין הביהם אוסר כו' כלומר בתמיה מ"ש משאר בני אדם ואסרה ופריך הכא את אמרית ואסרה הכא את אמרית ושריא כלומר מ"ש המעשה דלעיל שאמרה נמי ששמשה עם הגוי ומשני התם באתה לאסרה את עצמה והתירה כלומר שמא עיניה נתנה באחר הכא באתה להתיר את עצמה שהרי סברה אונס גדול הוא ובקשה להתיר א"כ אין שייך לומר עיניה נתנה באחר ואסורה אף שיש רוצין לפרש דאיירי דוקא לתרומ' דחמיר' דמעלה עשו לענין תרומה וגם אפשר לה [בתולי'] כדאיתא להדיא בגמרא שלזו דפליגי ביה אמוראי ופסק הרמב"ם כמ"ד אין אוכלת בתרומה מ"מ נ"ל שאין לחלק מדאמר לעיל והתירה לאכול בתרומה וכאן אמר לאסור סתם משמע דלבעלה איירי ומ"מ איירי באשת כהן דאי לישראל פשיטא שמותרת מכח מיגו לכ"ע ועוד נראה דלשון המשנה דנדרים משמע הכי האומרת טמאה אני לך ולא שנה התם בקצרה האומרת נטמאתי אלא משמע דוקא בכה"ג הוא דאמרה משנה אחרונה עיניה נתנה באחר אף שיש לומר דארבותא דמשנה ראשונה קאי דאפ"ה לא חשו לומר עיניה נתנה באחר מ"מ מניין להוציא המשנה מפשטה הבו דלא לוסיף עלה הנראה בעיני כתבתי:

מתניתין עיר שכבשוה כרכום פי' מצור כל כהנות שבתוכה פסולות לכהונה ואם יש להן עדים שלא נאנסו אפילו עבד ושפחה נאמנים ואין אדם נאמן ע"י עצמו ולקמן מפרש בגמרא ופריך ורמינהו בלשת פי' חיל שבאו לעיר בשעת שלום החביות של יין פתיחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אילו ואילו מותרת לפי שאין להן פנאי לנסך אמר רב מרי לבעול יש פנאי דתסיף יצרייהו לנסך אין פנאי ר' יצחק בר' אליעזר משמיה דחזקיה אמר כאן בכרכום של אותה מלכות פי' שבאתה לכבוש עיר הסמוכה למלכות ואין אימות חיל ומתנה אחריהן ויושבין בטח ובועלין ומנסכין והתם במלכות אחרת שאימות מלכות שבאו בגבולה עליהן ואין בועלין ומנסכין כך פי' ר"ח והתוס' בשם ר"ת והרמב"ם ופריך של אותם מלכות נמי אי אפשר דערק חדא מינייהו ומאתר שכן איכא למימר אכל חדא וחדא דלמא ערקת ולא נאנסה ובשבויה הקילו כדלקמן גבי מחבואות כו' ומתרץ שהקיפו בשלשלאות של ברזל שישמעו קול הנכשל עליהן ובעצים ובכלבים כדי שלא יוכל שום אחד לברוח מן העיר והרי"ף לא הביא הך שנויא דכאן כרכום של אותה מלכות כו' וכתב הרא"ש וז"ל וק"ל כשנויא דרב מרי דבמסכת ע"ז רמי מתניתין אהדדי ומשני להו כדרב מרי ולא בשנויא אחרינא ולכך לא הביא רב אלפס ז"ל סוגיא זו לפי שאינו מחלק בין אותה מלכות למלכות אחרת אלא בכל ענין הכהנות אסורות והיין מותר ע"כ ותימא לדחות כל הסוגיא דהכא דאזלא אליבא דחזקיה דמחלק בין אותה מלכות למלכות אחרת ואליבי' פליגי לוי ורב יהודא משמיה דשמואל ור' אבא בר' זבדא ור' יהודא בר' נשיאה ורבנן כולהו ס"ל הכי ואי אפשר למדחי כל הסוגיות בעבור שלא הביאו דכמה זימנין איכא בתלמוד כה"ג דבמקום אחד מקצר ובמקום אחד מאריך ובמקום אחד סותם ובמקום אחד מגלה וכה"ג כתבתי בפ"ב דב"ק דבמקום אחד בעי התלמוד ולא נתפשט ובמקום אחר פושט ע"כ אין זה דיוק הכרחי לדחות הסוגיא דהכא ע"כ נראה כמו שפסק הרמב"ם דאין לאסור הכא אלא באותה מלכות אבל במלכות אמרת שריא וכן דעת רוב קדמאי ובתראי ומ"מ נראה האידנא לא בקיאין בזה אי איכא אימות מלכות אחרת עליהם או לא וראוי לאסור בכל הכרכום בשלשלאות כו' בין הקיפוהו בין לא הקיפוהו כי מי בקי בשמירה זו ואף האידנא יש שומרים מתחלפים למשמרות ואי אפשר לברוח אלא אחת מאלף ואף מן הסתם אינם נאמנים לומר נברחתי ומ"מ יש מקומות שהמלך גוזר שלום על העיר וגוזר בגזירת עונש נפש שלא יגעו בשום אנשי העיר אין לאסור וצ"ע היטב ושאילת חכמים שבדור והכל לפי הענין וגבי יין נסך נמי נראה שאין להתיר אלא במלכות אחרת אבל באותה מלכות לא שריא ומה שיש מקשים על הרמב"ם שהכא גבי איסור נשים מחלק בין כרכום של אותה מלכות כו' ולשם גבי יין נסך כו' אינו מחלק אלא סתמא כתב להתיר ואומרים שדעתו לפרש פרש"י שמה שאמר חזקיה כאן בכרכום של אותה מלכות כו' הוא כמו לא שנו ולא קאי אשנוייא דיין נסך כלום אבל אין הלשון מחוור כן דא"כ הי' לו לומר לא שנו ומה הלשון כאן וכאן דקאמר אם לא לשנויא רומיא דמתניתין דהכא איין נסך וכן כתב הרמב"ם ואדרבה המקשים על הרמב"ם טועים בדבריו כי להדיא מדקדק גבי יין נסך בלשונו דאינה מותרת אלא במלכות אחרת דהכי כתב וז"ל בד"א דאסרינן על הכהונה בגדוד של אותה מלכות שהם מחושבים בעיר ואינם יראים לפיכך חוששין שמא נבעלו אבל בגדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר לא נאסרו הנשים מפני שאין להן פנאי כו' וגבי יין נסך כתב וז"ל גדוד שנכנס לעיר דרך שלום ע"ד בשעת מלחמה אם פשט הגדוד ועבר מותרת שאין פנאי משמע דאיירי דוקא בפשט ועבר כמו הכא רק שקיצר לשונו ולא מפרש כ"כ להדיא וסומך על מה שחילק ופירש הכא גבי נשים ומ"מ נראה שאין להתיר בשום ענין האידנא החביות פתוחות אפילו בכרכום של מלכות אחרת דאין אנו בקיאים אם אימות מלכות עליהן או לא כמו שפרשנו הנלע"ד כתבתי:

אמר רב אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיאן אם יש מחבואה אחת שיכולה להסתר שם מצלת על כל כהנות ומסקנת הסוגיא אפילו המחבואה אינה מחזקת אלא אשה אחת אפילו הכי מצלת על כולן והיכא שאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי אפ"ה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה נחבאתי וה"ה היכא שיכולה למלוט מן העיר ואמרה לא נמלטתי וטהורה אני דשרי לבעלה דבעית הן בגמרא ולא נפשטו ואזלינן בהו לקולא כן פסק הרי"ף והרמב"ם וכן כתב הרא"ש דקיל הוא לחכמים בדבר שבויה מאחר שאין כאן טומאה ודאית ומ"ש הר"ן דאפילו מן הסתם שריא לכולהו ואינה צריכה לומר נחבאתי אמת שמשמעות התלמוד משמע דשריין בסתמא מ"מ הגדולים אשר במדינה בודאי שואלים אחר נשים אי כל חדא וחדא אמרה נחבאתי נאמנת ואפילו במחבואה שאינה מחזקת אלא אחת ואי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי ג"כ נאמנת במיגו ואם תודה בודאי אסורה ולמה לנו להקל שלא לשאול כי לאו כולהו נשים דיני גמירי וסברי אפילו באונס מותרת והמרבה לבדוק בשאילה ובדרישה אולי תודה הרי זה משובח רק בזה מסתפקינא היכא דליכא אלא מחבואה אחת שמצלת על אחת ואי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי דאימא אין כאן מיגו טוב דהיתה מתיראית שמא יכחישו אותה לומר הלא אינה מחזקת אלא אחת וזה לא מבואר להדיא בתלמוד אבל מסתברא שאם כל הכהנות שבאתה לפנינו כולן אמרו לא נחבאתי ולא נטמאתי כל חדא וחדא אית לה מיגו אבל היכא שאמרה אחת נחבאתי והשניי' לא נחבאתי ולא נטמאתי דאין כאן מיגו טוב כדפי' נראה מבעלה לא תצא ואכן לא תנשא לכתחילה לכהונה הנלע"ד כתבתי וההוא גברא דאגר חמתי כו' מקומו בפ' האומנין:

פסקא ואפילו עבד ושפחה נאמנים פליגי ביה רב פפי ורב פפא רב פפי סבר אפילו שפחה דידה מהימנה והא דתנן בגיטין לא תתיחד עמו אלא על פי עדים ואפילו על פי עבד על פי שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה שאני הכא דבשבויה הקילו וכן פסק רב אשי מטעמא אחרינא ורב פפא סבר מתניתין איירי בשפחה דידיה דמהימנה פי' שמיוחדת לתשמישו והתם מיירי בשפחה דידה ונראה דכל היכי שמיוחדת לשימוש שניהם כגון שפחות שלנו כולהון כשפחה דידה דמיא דלבה גס בה ואינה נאמנת ורב פפי ורב אשי אתיא כתנאי דתני חדא זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה אחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה לא עבדה ושפחתה ותני אידך הכל נאמנים חוץ מהימנותה פי' היא בעצמה או בעלה ורב פפא אמר ברייתא קמייתא אתיא להדיא כוותיה ואידך איירי במסיח לפי תומו כי האי דבי אתא רב דימי אמר איך ר' חנא קרטיגנא משתעי מעשה בא לפני ריב"ל ואמרי לה אמר ריב"ל מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהי' מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבנו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים דעתי על אמי והתירה רבי לכהונה על פיו ומאחר דמוקי רב פפא הך תרי ברייתות אליביה הלכתא כוותיה אף לגבי רב אשי דבתראה הוא כן פסק הרי"ף והרמב"ם והמ"מ והרא"ש רק שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו אלא שפחה דידיה ולא עבדה ואפשר לפי שסתם שפחות שלנו דינם כשפחות דידיה וסתם עבדים שלנו אף שמיוחד לשניהם חשוב כעבדו לפי שרוב תשמישו אצל הבעל והרמב"ן כתב שכל קטן צריך מסיח לפי תומו ותפסו עליו הר"ן והמ"מ דהא ברייתא דקתני תינוק ותינוקת נאמנים ע"כ במתכוונים להעיד איירי מדקתני אבל לא בנה ובתה כו' ומ"מ נראה בעיני דמה שכתב הרמב"ן שצריך קטן מסיח לפי תומו היינו בקטן ממש שלא הגיע אפילו לעונת נדרים שאינו ראוי להעיד כלל שאינו בשכלו וברייתא דתינוק ותינוקת איירי בהגיע לעונת נדרים ויש להן שכל להעיד אז יכולין להעיד אפילו בלא מסיח לפי תומו והכי מסתבר:

גרסינן בהא סוגיא מרי בר איסק אתא ליה אחוה מבי חוזאה א"ל פליג לי בנכסי אבא א"ל לא ידענא לך אתא לקמי' דרב חסדא א"ל ר"ח לההוא שפיר קאמר לך חרי שאינו מכיר אותך אע"פ שאתה מכיר אותו דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן והא דקאמר ר"ח שפיר קאמר לך כו' ה"ה אם יצא בחתימת זקן אלא שזה אמר עליו הוא מכירני שאני אחיו ואינו רוצה להודות וזה לא היו מכחישו להדיא אלא אמר איני יודע והכל היו יודעים שהיו לו אח בחוזאה א"כ הי' נאמן אם לאו האי טעמא שפיר קאמר ליה שאינו יודע שמסופק בדבר לפי שיצא בלא חתימת זקן מ"מ אם הי' רוצה הי' יכול להשביעו שאינו יודע א"ל רב חסדא זיל אייתי סהדי דאחוה את א"ל אית לי' סהדי ומסתפי מיניה דגברא אלמא הוא א"ל רב חסדא למרי זיל אייתינהו את דלא אחיך הוא פרש"י תביא את אותן סהדי המכירין אותו ויעידו שאינו בן אביך וכן פי' הר"ן אבל התוס' פירשו ה"ה שיאמרו אותן העדים אין אנו מכירין אם אחיך הוא וכן נראה עיקר דבוודאי סגי בהכי א"ל דינא הכי שאני אביא עדים המע"ה א"ל הכי דאיננא לך ולכל אלמי דכוותך א"ל מרי לרב חסדא מאחר שאתה חושד אותי כאלם א"כ השתא נמי יבואו עדיו ויעידו שאינו אחי מחמת אימה א"ר חסדא תרתי לא עבדי חדא דשתקי וגם להעיד שקר וכתבו התוס' הא דאמר אחוה גברא אלמא הוא לא כל כמיניה אלא שהי' לו קצת רגלים לדבר שאמרו אותן עדים שהביא להעיד לו אותו עדות שאתה שואל לא נגיד לך כלום עליו וכן פירש הרא"ש ותימא א"כ הוה כאילו העידו להדיא שיודעים בדבר אלא שאינם רוצים מחמת אלמתו אלא נ"ל שהיו אותן עדים בפני ב"ד ואמר הם יודעים שאני אחיו ושתקו ומדלא השיבו מיד אין אנו יודעין משמע שמחמת אלמתו שתקו א"נ שאמר ראובן ושמעון יודעים בדבר ומחמת אלמותו אינם רוצים והא ראיה הוא יביאו אותם ויאמרו שאינם יודעים שאני אחיו אפסיד וע"ז השיב רב חסדא שפיר קאמר לך זיל אייתינהו את וכן פי' התוס' בפ' המפקיד ודוקא בכה"ג שהוא טוען כך והא ראיה שמחמת אלמתו כו' כדפי' אבל אם אינו טוען הב"ד אינם טוענים וגוערים בו א"ל שיודעים בו כבר שהוא אלם אף שמתוס' בפרק המפקיד לא משמע כ"כ מבואר כדפירישית אבל מ"מ זהו עיקר ומה שיש רוצים להוכיח מכאן דאין גובין עדות על האלם שלא בפנינו מדלא צוה רב חסדא להעיד שלא בפניו זה אינו דהכא כבר גילה לו העדים וא"כ אפילו שלא בפניו יעידו ירגיש בדבר אבל אם לא היו מגלה העדים ואומר יש לי עדים ומתייראים ממנו ומבקשים אותי שלא אזכיר אותם ומזהירים בי שמתוך אימה יוכרחו לשתוק ולא יעידו טוב לו לדיין לגבות העדות בצנעה מלומר לאלם תביא את עדים שהוא נגד הסברא והדין וכן פסק מהרא"י בכתבים וק"ו היכא שיש אימת האלם ג"כ על הדיין יוכל לו ב"ד בצנעה ולשלוח לב"ד אחר שיעידו עליה והרא"ש כתב בתשובה שעל המסור גובין ב"ד שלא בפניו וריב"ש הביאו בתשובתי' ומדמה אלם ובעל זורע אליו שיותר לו לגבות שלא בפניו וכן הוא המנהג אבל לאו כל כמיניה לומר כל אחד אלם הוא זה א"ל לאב ב"ד בעירו ויתר דין אלם ועדות שלא בפניו כתבתי בהגוזל בתרא סי' י"ט ויש מקשים ולמה לא השביעם רב חסדא לעדים שיעידו ויש לומר דאי אפשר להשביע העד אלא שיעיד האמת וכשמעיד שקר או אומר בפני ב"ד איני יודע דשוב לא הי' יכול להעיד הוה כעובר על שבועתו וכן משמע תוס' דהכונס אבל בכה"ג אם היו שותקים ולא יעידו שם דבר או אינם באים להעיד אינם עוברים על שבועה אלא א"כ גוזר להדיא הדיין בב"ה בשבועה כל מי שיודע עדות שי שיביא ויעיד שאז עובר מי שאינו מעיד וא"כ למה הי' לרב חסדא להכנס בכל זאת ולגזור גזירה חדשה מאחר שמצא רגלא בקל לסלק ידי האלם עד שיעידו:

מתניתין אמר ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה כלומר שבועה במקדש זה לא זזה ידי מתוך ידה משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו אמרו לו חכמים אין אדם מעיד על עצמו ופלא היא בעיני וכי אין אדם נאמן לעצמו במידי דלעצמו בפרט במידי דלית כאן נ"ד וודאי אלא ספיקא ואפשר שמעלה עשו ביוחסין לכהונה ומ"ה נראה לגבי ישראל אפילו נחבשה ע"י נפשות אסורה אפילו לישראל מ"מ הבעל נאמן עליה ואף לכהונה דוקא בכה"ג שיש עדים שהיתה בעיר שישבה או נשבית אבל היכא דליכא עדים והן באו מעצמם לומר היינו ביחוד נאמנים במיגו כמו סתם שבויה ותניא בגמרא אע"פ שאסר' עליו יחד לה בית בחצרו וכשהיתה יוצאת היתה יוצאת בראש בני' שלא תתיחד עמו וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בני' שלא יתיחדו בחצר, ואעפ"י שאין יחוד בחצר בפרט באותה שעה פורתא שהיא נכנסת תחילה אלא חומרא ופרישות עביד אנפשיה מ"מ צריכין להיות עמו בחצר תמיד לשומרו ומ"מ היו מקל בגוף דבר שיחד לה בית בחצירו אלא לפי שבשבויה הקילו מאחר שלא נאסרה אלא מספק אבל אם יש עדים שנטמאת אסורה לדור בחצירו וכן יראה מדעת הרמב"ם אבל בגרושה לא דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם הי' כהן לא תדור עמו במבוי רש"י פירש ואם הי' כהן אפילו לא נשאת אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור עמו בשכונתו אבל בחצר אחד לא דחיישינן שמא יבא עליה לשם קדושין כדאיתא בהזורק ועדי יחוד הן הן עדי ביאה או חיישינן לזנות בעלמא וכן פסק הרמב"ם דוקא גרושה מן הנשואין אבל מן אירוסין אפילו בחצר אחד שריא ומ"מ אפילו מן הנשואים יכול לזון ולפרנס אותה בחצר אחרת וכן איתא בב"ר א"ר יוחנן כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו ודריש מבשרך לא תתעלם זו היא גרושתו ומביא מעשה מר' יוסי הגלילי דהוה לה איתתא והוית מעיקרי' ליה כו' שמע קולהון מתבזין בשוקא נסבון ויהבין בגו חד ביתא מן דידיה והווי מסיק להו למזונ' כל ימי חייו על שם ומבשרך אל תתעלם ומשמעות פי' רש"י יראה דשכונה קטנה ממבוי והא דגבי כהן אפילו במבוי לא תדור לפי שהחמירו גבי כהונה דמעלה עשו ביוחסין וק"ו נשאת אבל התוס' מפרשים אדרבה מאחר דקילא ליה אסרו אפילו במבוי אבל נשאת דחמירא אפילו גבי כהונה אינה אסורה אלא בשכונה דהיינו ג' בתים כדאיתא סו' פר"ק דע"ז ומסקינן בגמרא וכפר קטן נידון כשכונה פי' לפי שאין בני אדם מצוין בה ורגיל יותר לבא אצלה והרמב"ם והסמ"ק גרסו וכפר קטן נידון כמבוי אבל הרי"ף והרא"ש והר"ן פירשו דשכונה גדולה ממבוי והיכא דאיסור' לא חמירא גם חכמים לא החמירו ועיקר ראייתם דאין שייך לומר כפר קטן נידון כשכונה וכבר תירצו התוס' שפיר מאחר שאין בני אדם מצוין שם דינו כשכונה והלשון מוכיח מדאמר כפר קטן נידון כשכונה ולא אמר כפר קטן כשכונה אלא נידון קאמר כלומר אע"פ אינו כדומה ממש מ"מ נידון כמותה מטעמי דפרישית וכתב הר"ן בשם תוס' דר' אורליינש הא דאסרינן במבוי היינו כסתם מובאות האמורין לענין שבת שהן מובאות סתומים אבל במבואות שלנו המפולשין מתוך שרבים בוקעין בו לית לן בה וכן איתא בהג"ה אש"רי שאם רשות הרבים מפסקת בין בית לבית שריא ומ"מ באותו צד המבוי בתוך השכונה אסור לעולם וגרושה שנשאת וחזרה ונתאלמנה או נתגרשה דהוי נמי בלאו דינה כגרושה לכהן ואע"פ שהר"ן כתב בשם ר"י מאחר דאביי ורבא מודי' במחזיר גרושתו דאם בעל ולא קידש אינו לוקה א"כ אף במבוי רשאה לדור עמו אבל בחצר ודאי לא והיינו לדידיה דסבר מבוי קטן משכונה ומ"מ אומר אני מילקא הוא דלא לקי הא איסורא דאורייתא איכא וקילה ליה ואסורים אף במבוי וכ"ש בשכונה לפי מה שפרשנו ותדע דהא הרמב"ם והסמ"ג ס"ל דאף בכהן בגרושה אינו לוקה אלא א"כ קידש ובעל ומ"מ אסרינן ליה לדור עמה במבוי אלא כדפרישית כתב הריב"ש בתשובה דכונס מינקת חבירו דכופין אותו להוציאה בגט ואסור לדור עמה במבוי דומיא לכהן שגירש כו' כתב הרשב"א בתשובה יבם ויבמה אסורים לדור בבית אחד חצוצה חליצה היכא דגייסי אהדדי כתב בתרומת הדשן ראובן שגירש אשתו ונשא שמעון בעיר קטנה שאין יהודים אחרים דרין בה אלא אלו השנים ובתיהם נחלקים זה מזה והרבה פעמים כשיש להן עסק ביחד נכנס ראובן לבית שמעון ושוהה שם שעה ושתים אין איסור בדבר במה שהן דרין בעניין זה וגם מה ששוהה שעה או שתים אין קפידא ע"כ ומ"מ נ"ל מקולא וסובר הוא וראוי להחזיר:

מי נדחה מפני מי תניא היא נידחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ואוקימנא אפילו בחצר של שניהם וכ"ש היכא ששכרו ומשום טילטולא דגברי קשה מדאיתתא ונראה שאם אינה רוצה להיות נדחה מפניו עד שיקנה לו חלקה הרשות בידה ואם חצר שלה הוא נדחה מפניה וכתב הר"ן ותמהני חצר מאי עבידתא דהא כשנשאת אפילו בשכונה אחת אין רשאין לדור ובאשת כהן אע"פ שלא נשאת במבוי אסורה והכא משמע דלא מתסר אלא בחצר לפיכך נ"ל דברייתא באשת ישראל תיכף שנתגרשה איירי וקודם שנתגרשה דרין מסתמא בחצר אחת וקתני דלאחר שנתגרשה צריך להיות נדחה אע"פ שלא נשאת עדיין ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסור לדור עמה בחצר אלא א"כ היו נזהרין שהיו אחרים עמהן דומיא דאשתו של ר' זכרי' בן הקצב כו' ע"כ ולא אדע מה אשיב מה ראיה יש כאן דלמא באשת כהן קאמר מאחר שהן אסורין לדור בשכונה או' במבוי א"כ ק"ו שלא יוכלו לדור בחצר אחד שהיא נדחית מפני' ותדור חוץ לשכונה או למבוי ועוד אפילו את"ל באשת ישראל מי נדחה מפניה אם רוצה להנשא אבל לעולם כל זמן שלא תנשא מותרים בחצר אחד וכן משמע בירושלמי בפרק הזורק דכי לא נשאו אפילו בחצר אחד שרי ומ"מ נראה דאיכא למימר דהירושלמי איירי שהכניס אז שומרים אחרים עמהם דומיא דזכרי' בן הקצב אבל נשאת אפילו בבניה עמה אסורים דאיסור דאורייתא הוא ולא הקילו כמו בשבויה וכן נראה עיקר כמו שכתבתי לעיל סי' י"ג ואיתא בירושלמי שחצר של שניהם יכולים להפסיק באמצע זה פותח לצד מבוי וזו פותח לצד מבוי האחרת כגון שהבית עומד בין שני מבוים ושרי אף גבי אשת כהן וכן מסתברא:

ת"ר לוה הוא ממנה בנכסה של אביה לא תתבע אותו אלא נפרעת ממנו ע"י אחר אמר רב ששת ואי אחז לקמן לדינא לא מזדקקין להו רב פפא אמר לא די בזה שלא מזדקקין להו אלא אף משמתינן להו משום פריצות רב הונא ברי' דר' יהושע אמר אף מנגדינן להו מכת מרדות עם השמתא אבל שמתא לחוד לא חמיר מנגידא כדאיתא במקום שנהגו כי מחייב צורבא מרבנן מימינן אשמתא והכא כל אחד מוסיף על חבירו אלא, ע"כ כדפי' אף נגידא קאמר והרי"ף מביא כולהו משמע דעבדינן כולהו דכל אחד מוסיף וכן מסתמא דעת הרא"ש והטור כתב מנגדינן לחוד גבי כהן שגירש וגבי ישראל שגירש כתב משמתינן להו אפשר משום דגבי כהן שהוא לאו שאינו בכל פסק לקולא וגבי ישראל שהוא לאו השוה בכל פסק לחומרא והרמב"ם כתב או משמתינן או מנגדינן ולא נהירא ממ"נ אם מכריעתו לפסוק כאחד מהן ומ"ה אזלינן לקולא במידי דרבנן א"כ לא הי' להו לפסוק אלא לא מזדקינן ולכל היותר מנגדינן ואם דעת הרמב"ם לפסוק לחומרא א"כ ה"לל מנגדינן ומשמתינן כמו שהוכחתי לעיל דשניהם קאמר רב הונא כמו שכתבו התוס' לכן פסק הסמ"ג להדיא דמסיק בד"א בנתגרשה מן הנשואים אבל מן האירוסין דאין לבו גס בה לית לן בה ואי גייסי בהדדי פי' שמכירין זה את זה בחריצות וברמיזות ג"כ אינם נפרעים אלא ע"י אחר רש"י פירש כל זאת בגרושת כהן וכתב הסמ"ג ואין לנו ראיה בישראל שאסור לדור עמה בחצר אחד לפירושו נראה דה"ק לפי פרש"י אין לנו ראיה מן הגמרא אבל רש"י עצמו סבר דאסור כמו שכתבתי לעיל סי' נ"ג גם הרי"ף הביא סוגיא זו כפשוטה דמשמע דאפילו בישראל איירי וכן דעת הרמב"ם ורוב האחרונים דמשום פריצות זנות אפילו ישראלית שלא נשאת אסור לתובע בדין וכן כל שאר שותפות עד שישאנה:

ואלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי ואפילו זה כתב ידו של אחי דלא שכיח כל כך גביה ומקיימין השטר על פיו אע"פי שמת אביו או רבו או אחיו בעוד זה קטן אפ"ה נאמן כשיש גדול אחר עמו כדלקמן בסי' נ"ז והיינו טעמא דמדרבנן בעלמא הוא דבעינן קיום דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ולא חיישינן לזיופא מדאורייתא ודוקא בגודלן הוא דנאמנין משום דבר הגדה הוא אבל לא בקוטנן אפילו במידי דרבנן כגון הכא בקיום שטרות ודוקא גבי בדיקת חמץ הוא דהימנה קטן בפר"ק דפסחים משום דבידו הוא פי' קודם שנעשה הבדיקה בידו הוא לבדוק מ"ה נאמן עליו לאמר שהוא בדוק והא דקאמר התם נשים עבדים וקטנים נאמנים על בדיקת חמץ ואי טעמא דבידו הוא אמאי תולה טעמא דבדיקת חמץ דרבנן תיפוק ליה אפילו דאורייתא מ"מ מהימנה מאחר דבידו הוא ומעשים נמי שכל יום שאנו סומכין עליהם בניקור ומליחה וחלה וכה"ג על זה כותבים התוס' דבירושלמי מפרש כל היכא דאיכא עצלות וטורח נשים לא מהימנה ולהכי אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוה מהימני ומ"ה אינם נאמנים על בדיקת דגים קטנים שנמצא ביניהם דגים טמאים וכן בדיקת פירות מן התולעים וכן כל כה"ג ואינו דומה לניקור אעפ"י שג"כ יש רבה ולא האמינו אותה אלא במידי שיש בודאי איסור ולא במידי דאית ביה ספיקא וכן כתב המרדכי בשם ר"י בריש פסחים ואף דעת הרא"ש כן שכתב הכל נאמנים על בדיקת חמץ נשים ועבדים וקטנים וכתב בירושלמי פלוג מ"ד ואמר לא תתני נשים לפי שהו עצלנות ובודקים כל שהוא ומאי ליה להביא דברי הירושלמי הלא תלמודא דידן עיקר אלא לדיוקי מיניה דבמידי דאורייתא היכא שצריך בדיקה וטורח לא מהימנה מחמת עצלנות דידהו והארכתי בתשובה בפ"ק דחולין סי' ב':

אמר רב הונא והוא שיש גדול עמו דהא בעינא תרי בקיום שטרות ודיו שמכשירין אותו במקום עד שני לפי שקיום שטרות דרבנן אבל אין שנים נאמנים להעיד על קיום שטרות מה שראו בקוטנן וכתב הרא"ש ונראה דוקא הני תלת אביו ורבו ואחיו אבל באיש דעלמא לא והכי נמי אמרינן בירושלמי תני ובלבד דברים שהן רגילים בהן כלומר באלו השלשה שהוא תמיד מצוי ורגיל אצלו אבל אינש דעלמא אפילו הי' רגיל אצלו אינו חשוב רגילות וכן דעת הרמב"ם שמונה דוקא אותם השלשה ויש לי ראייה להדיא לדבריו דמסקינן בסוגיא וצריכא דאי תני אבא דשכיח גבי' אבל רבו לא ואי אשמעינן רבו משום דאית ליה אימת רבו ומדקדק עליו אבל אביו לא ואי אשמעינן הני תרתי ה"א אביו דשכיח גבי' ורבו דאית ליה אימת רבו אבל אחיו לא קמ"ל וקשה א"כ ליתני אחיו לחוד דאין לומר לא זו אף זו קתני והא קאמר אי תני רבו כו' אבל אביו לא אלמא דדייקא לתרץ כל הני תלת ועוד מה צריך אביו ורבו ה"לל רבו רבו ואחיו מאחר שאביו ורבו שוים הם במעלות ואין שייך לומר לא זו אף זו אלא בע"כ אי תני אחיו לחוד ה"א ה"ה כל אדם אלא שההוה והמצוי תפש התנא וה"ה לשאר כל אדם הרגיל אצלו ואף אם הי' שונה רבו ואחיו ה"א לא זו אף זו קתני לכך תנא אביו ורבו להודיע שדוקא קתני שיש לו שכיחות ודביקות גביה תמיד מחמת קורבא או אימת דרבו ואחיו אעפ"י שאינו דומה בדיבוק לאביו מ"מ שכיח טובא גביה דגיעגוע אחיו זה על זה מילדותן ועוד יש לנו לדקדק מן הסוגיא מדלא קאמר אי תני רבו משום דאינו קרוב אבל אביו דקרוב לא משמע דאין שום חילוק לענין קורבא בקיום הכתב דקרוב כי קא מסהיד אצורת דכתבא קמסהיד ונ"ל דאפילו הוה קיום שטרות דאורייתא הוה נאמן בקרובים ומ"ה אפילו הגדול שהוא מצטרף עמו הוא קרוב אפ"ה כשר וכן כתב הר"ן להדיא אף שבהגהת מימוני שהביא הג"הא משמע משום דרבנן הוא לא נ"ל כלל מן הראייה והטעם שכתבתי וראיתי כה"ג בהלכות עדות וז"ל קיום שטרות כשר בקרובים דתנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי כו' מ"ט כיון דקיום שטרות דרבנן הוא התם עדות מעליותא הוא וכי מסהיד קרוב עליה צורתא בעלמא קמסהיד עכ"ל וכן הביאו הסמ"ג וטעה בו בעל הגהת מימינו וסבר משום דרבנן הוא הימנוה בקרובים וליתא כי מה שאמר דרבנן הוא היינו שנאמן בגדלו לומר מה שראה בקטנותו כדאיתא בסוגיא שלנו ואח"כ אמר אבל משום קורבא ליכא צד ריעותא דאצורה בעלמא קמסהיד וכן משמע הלשון ונ"מ שאין צריך לצרף עמהן רחוק אלא אפילו הכל בקרובים כשר והרמב"ם כתב וז"ל מעיד קרוב על כתב קרובו כיצד שטר שראובן ושמעון עדיו ומתו או הלכו למדינת הים ובא בנו של ראובן ואמר זה כתב ידו של אבי וכן בן של שמעון הרי אלו כעדים כשרים שאינן קרובים ואם יצטרף אחד עמהם להעיד על שניהם הרי נתקיים ומשמע לכאורה אם הי' בלא צירוף אלא אלו שנים היו מכירים תתימת שניהם לא הוי סגי בהכי אבל אין נראה כן מדקאמר הרי אלו כעדים כשרים שאינם קרובים משמע דליכא שום צד ריעותא בקרובים אלא לאו דוקא קאמר ואפשר רבותא קאמר דאי הוי הך שנים מעידים על הכל א"כ כל אחד מעיד על כתיבת יד רחוק מ"ה כשר אי הוי מצטרף עמו אבל הכא דאינו מעיד רק על כתיבת יד אביו לחוד אפ"ה כשר ומ"מ נראה דקיום שטרות בקרובים כשר אפילו ליכא שום צד עדות אלא הכל בקרובים כגון ראובן יש לו ב' אחים אחד מן האב ואחד מן האם וכן לשמעון ובא שני אחים של ראובן ומעידים על כתיבת ידו של ראובן וכן לשמעון כשר להגדיל תורה הארכתי וגם למצא שורש הדין:

כתוב במרדכי הר' ברוך שאל את ר' דוד בר קלינימוס ולבנו ר' משולם כיון דקיום שטרות דרבנן אם הי' יכול לקיים בקרובים דמלוה ולוה והשיב להכשיר וק"ו מה קטן שלא הי' כשר לשום עדות ובכל עדות אמרינן תחילתו בפסלות וסופו בכשרות פסול אעפ"י כן יתקיים השטר על פיו קרוב שכשר לכל העדות אינו דין שכשר השטר על פיו וכן כתוב בא"ז להכשיר מק"ו ומה הכא שמעיד בגודלו מה שראה בקוטנו ומה שראה בגולדו לא כשר והר' שמואל בן רבינו ברוך דחה דשאני הכא שהוא בא להעיד על חתימת אביו ואינו קרוב לא לזה ולא לזה לכך נאמן שהרי נאמן לומר זה כתב ידו אבל אם קרובי דמלוה נאמנים לקיים השטר א"כ לא שבקת חיי לכל בריה דא"כ נפק נכי רבעא דממונא אפומא דאחין עכ"ל והנה מה שכתב וכן פסק האלפסי לא מצאתי אפשר בתשובה פסק כן ואף שהוא כתב הטעם לא שבקת חי' לכל בריה כו' משמע לחוב לקרובים יכולים לקיים וליתא אלא כנגד הכשירים קאמר אבל לפי האמת אין חילוק מאחר שע"י קיום שטרות מוציאין ממון א"כ הוה כעדות קרובים דפסולים בין לזכות בין לחובה ואינו דומה עידי קיום הקרובים לעידי השטר שאינם קרובים לבעלי ממון אלא אצורא בעלמא קמסהיד וכן פסק הר' חיים ור"י מווינא והר"א כהן וכשם שאין עדי הקיום קרובי' למלוה או ללוה כך דייני הקיום הקרובים למלוה או ללוה פסול דחד טעמא דעל פיהם מוציאין הממון ולכתחילה יזהרו הדיינים שלא יקיימו את השטר עד שידעו מי הוא המלוה והלוה כדי שלא יהי' קרובים לא לדיינים ולא לעדי קיום אע"פ שאין צריכין לקרות גוף השטר וכן כתב הר"ן בפ' בתרא ואני הבאתיו סי' י"ז ועכשיו מקיימים הגדולים ביחידי ומוציאין ממון אפומא דחד כבר כתבתי בפ' הגוזל בתרא שאינו נכון כ"א בהרשאת הגט ועי' לעיל סי' כ"ח:

פסק כתב הרי"ף במסכת סנהדרין סי' ל"ט והרא"ש הביאו והוא מן הירושלמי וז"ל ומניין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם נהרגים ומניין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזמו אחד מהם כלום נהרגים עד שיוזם חבירו נמצא נהרג על פיו ומניין שלא יהיו הדיינים קרובים זה לזה הגע עצמך אמרה תורה הרוג ע"פ עדים והרוג ע"פ דיינים מה העדים אינם קרובים זה לזה אף הדיינים כן ע"כ ותימא דבגמרא שלנו פרק זה בורר מקשה אשכח בנים להדדי בנים לעלמא מנלן אמר רמי בר חמא סברא הוא דאין העדים זוממין נהרגים עד שיוזמו כולן ואי אמרת בנים כשרים לעלמא נמצא אח נהרג בעדות אחיו מקשה ליה רבא וליטעמך הא דתניא ג' אחין ואחד מצטרף עמהם שאכל ג' שני חזקה הרי אלו שלש כתי עדים לחזקה ולא נפסל עדותן במה שהן קרובים שכל אחד מעיד על כל שנה בפני עצמה והן עדות אחת להזמה שאין ניזמן עד שיזומו כולן וכי לא נמצא עד זומם משלם ממון בעדות חבירו אלא הזמה מעלמא קאתי ה"נ כו' אלא א"כ לכתוב קרא בן על אבות מאי בנים אפילו לעלמא אלמא דאידחי טעמא דהזמה וא"כ למה הביאו הרי"ף וי"מ דהרי"ף לא הביאו אלא לעיקר הדין ללמוד ממנו שהעדים לא יהיו קרובים לדיינים ולא מן טעם הירושלמי אלא מטעמא שהדיינים לא יקבלו עליהם הזמה כלל ובלשון הזה כתב הרא"ש בפרקין ויש מביאים ראיה לזה הא דאין נעשה דיין כו' נמי מהאי טעמא וכן כתב הרשב"א דטעמא משום הזמה ומ"ה כתב שיכולין עדי קיום להיות קרובים לדייני קיום לפי שאין הזמה מצויה ביניהם אלא כשאמרו עדי הקיום בפנינו חתמו פלוני ופלוני ביום פלוני ודבר רחוק הוא זה ולא חשו חכמים לזו בפרט בקיום שטרות דרבנן אבל קשה לי וכי לא יכול לקבל עליהם הזמה בב"ד אחר איך שיעידו כך וכך בפני ב"ד זו ויזימו אותם מה שאין כן בעד נעשה דיין שאין אתה יכול להזימו אפילו בב"ד אחר שהרי לא נתקבל עדותן בב"ד מאחר שהוזם איגלאי מילתא למפרע דפסול הוא לכ"ע באותה הדבר עצמם וכן כתב המרדכי בשם השר מקוצי וק"ו לרשב"ם דפי' אין עד נעשה דיין משום דבעינן ועמדו שני אנשים אלו העדים לפניהם ואלו הבעלי דינים ולא מטעמא דהזמה כלל א"כ בחינם הביא הירושלמי והמחוור בעיני ליישב הרי"ף שהביא הירושלמי לקיימו בדיניהם ולא מטעמם כלל כמו שכתב הר"ן וז"ל ונראה כדברי האומר דכיון דנפקא לן בגמרא דילן מדכתיב בנים שאין קרובים מעידין זה עם זה מהאי טעמא נמי אין מעידין זה בפני זה דכל שהדבר יוצא על פי קרובים הן ששניהם עדים או האחד עד והשני דיין דזה ודאי אחת היא וכתב עוד וכיון שהעד הקרוב לדיין פסול מסתברא דבקיום שטרות נמי צריך שלא יהא עדי קיום קרובים לדייני קיום כשם שצריך שלא יהיו קרובים זה לזה וזה נראה יותר ממה שתלה הרא"ש לעיל בפירקין מטעמא דהזעה ולעיקר הלכה קשה לי מאחר שלפי דבריהם אין העדים יכולין להיות קרובים לדיינים וזה לא אישתמיט בשום דוכתא בתלמודא דידן אדרבה רבותינו בעלי התוס' בימיהם פשטה היתר גמור שכשר הדבר עד שהקשו בפירקן דלעיל אטעמא דאין עד נעשה דיין משום הזמה א"כ מהאי טעמא אם העדים קרובים לדיינים לא יכולין להעיד דלא יקבלו הזמה עליהן אלא כיון דבני הזמה נינהו בב"ד אחר עדות שאתה יכול להזימה הוא כו' ודילמא אין ה"נ אלא בוודאי ברור להם כשמש היתר גמור בזמניהם ומי הוא זה שיכול לחלק עליהם בדבר שפשט להם היתר ומסתמא כך קבלו ג"כ מרבותיהן הקדמונים ומימיהם אנו שותין וכן ראיתי בתשובה מה"ר מעיל צדק שהיה גדול בדורו מן הגדולים האחרונים ובקי בכל התלמוד שפשט היתר להיות העדים קרובים לדיינים ויכולין אפילו להעיד בפניהם ויכול להיות דוקא בקיום שטרות דרבנן קאמר אכן סתמא כתב והטעם דלא בעינן הגדה בדיני ממונות אלא בקידוש החודש והדיינים צריכין להעיד על אמיתית הענין וא"כ העדות קרובים נהי דלא חשוב הגדה מ"מ חשבינן כאלו ראו הדיינים העניין בעצמו גם הטור לא הביא דעת אביו לפסול עדים הקרובים לדיינים אלא שלא יהיו הדיינים קרובים לא למלוה ולא ללוה ולא זה לזה ובזה כ"ע מודו ואינו קשה למה לא אשתמיט בתלמוד דידן דמילתא דפשיטא הוא דלא גריע מעדים ואדרבה נוסף בהן האוהב והשונא פסול מה שאין כן בעדים ואפילו שני ת"ח השונאים אסורים לישב בדין אחד ומ"מ מאחר שירושלמי והרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולם פסקו בחד סוגיין קשה להם להקל כ"כ נגדם ולבטל דבריהם בפרט שהירושלמי מסייע להן ובדיעבד ג"כ אי אפשר לפסול בהכי מאחר שתלמוד דידן עיקר ולא אישתמיט בהו מילתא ולכתחילה ראוי שיעמוד הדין הקרוב ויושבין אחר במקומו אבל עידי הקיום יכולים להיות קרובים לכתחילה לעדי הדיין כדעת הרשב"א להקל בקיום שטרות אף דס"ל כדעת הרי"ף שלא יהיה העדים קרובים לדיינים אף שהר"ן חולק בזה כדפי':

עוד במתניתין דלעיל נאמן אדם לומר זכור אני הייתי בקטנותי שפלונית יצאת בהינומא וראשה פרוע כעין הבתולות וכתובתה מאתים ומפרש בגמרא מ"ט נאמן להוציא ממון אפילו גדול אחר עמו הלא על פי ב' עדים בעינן ולהיות תחילה וסופו בכשרות והכא קטן הוי אלא משום דרוב נשים בתולות נשאת וגילוי מילתא בעלמא הוא ומהימן כה"ג כשיש גדול עמו והרמב"ם כתב ונאמן לומר הקטן זכור אני כו' וטעה בו המ"מ חוץ לכבודו וכתב שרבינו סובר הא דאמר רב הונא והוא שיש גדול עמו לא קאי אלא אקיום שטרות ולא איוצאת בהינומא כו' ובודאי לא עלה על רוחו דהא לעיל כתב אם יש לה עדים שיצאה בהינומא משמע דבחד לא סגיא אפילו גדול ממש אלא דעתו אחד מן העדים קאמר כמו שכתב הטור וכתב עוד המגיד משנה שכן משמע בפ' ז' ובפ' י"ד דהלכות עדות ועיינתי שם בפ' ז' הביא הא דנאמן לומר זה כתב ידו של אבא והוא שיהי' גדול עמו ואפשר ראייתו מדכתב לשם ולא כתב הכא גבי יוצאת בהינומא כו' וכבר כתבתי טעותו שלא הי' צריך לזה שכבר כתב לעיל מיניה בעי לב' עדים ובפי"ד הביא המשנה כולה כל אותם שנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקטנות ואמת שלא כתב לשם והוא שיהיו גדול עמו אבל מ"מ אין ראיה משם דמשום אינך השינוים שם דלא בעי גדול אחר עמו לא כתב בכולן שהרי נאמן לומר זה כתב ידו של אבא ג"כ לא כתב והוא שיהיה גדול אחר עמו אלא כתב המשנה בצורתה ולולי דמכירנא ביה שהוא אדם גדול מאוד הייתי ח"ו חושבו לאפס אבל חלילה אגב רהיטא ומרוצה יצאה השגגה ממנו:

עוד במתניתין ושהי' פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה מפרש בגמרא שנאמן להאכילו בתרומה דרבנן ולזה הקילו אפילו בכה"ג סגי ולא איירי בגדול עמו דאפילו בגדול לחוד מעלין אותם לתרומה בפרט בתרומה דרבנן דכ"ע ופריך בגמרא דילמא עבד כהן הוא ומשני דמ"ה נקט מבית הספר כלומר שלמד תורה ומסייע לריב"ל דאמר אסור לאדם שילמוד עבדו תורה וק"ו לגוים ועליהם כתבתי בפ' דו"ה סי' ט"ו שגדול עונם ועוד נאמן לומר ושהי' חולק עמנו על הגורן ג"כ להאכילו בתרומה דרבנן ופריך דילמא עבד כהן הוא ומשני תנן כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד בלא רבו דתניא אין חולקין תרומה לעבד בלא רבו פי' דסבר מעלין מתרומה ליוחסין ור' יוסי אמר חולקין תרומה לעבד בלא רבו דאין מעלין מתרומה ליוחסין ופסק הרמב"ם כר"י דמעלין מתרומה ליוחסין דמתניתין אתיא כוותיה ולא נהירא אלא אדרבה מדאמר תנן כמ"ד כו' ולא אמר מתניתין כר' יהודא דאמר מעלין מתרומה ליוחסין ואין חולקין לעבד בלא רבו דתניא כו' אלא דתנן כמ"ד כו' כלומר התנא רצה למנות כל אותן שנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ומצא דין זה אליבא דמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אבל מתניתין גופא ס"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין ועוד מתניתין ן לא מוכחה כר"י דנוכל לומר מתניתין איירי באחד שמוחזק לו שאביו כהן ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה וכה"ג ליכא למיחש לעבד וכה"ג משני לעיל בפנויה ואתיא ככ"ע ותלמודא קבעי לאשמועינן פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי ומוקי אליבא דר' יהודה ולא לפסוק הלכה כמו שכתבתי לעיל סי' נ"ו:

עוד במתניתין ושהמקום הזה בית הפרס הוא קבר שנחרש שתופס מאה אמה והוא מעיד עד היכין מגיע שיעור הפרס ולא יותר ובא לטהר ומ"ה נאמן ומפרש בגמרא משום דבית הפרס מדרבנן דאמר רב יודא אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך פי' יכול להלוך עליו ולנפח לפניו ולסמוך על זה דאם יש עצם כשעורה רואהו ואע"ג דמאהיל עליו אין עצם מטמא באוהל עד דאיכא שדרה או גולגלת כו' והכא כבר נחרשו אלמא מדרבנן הוא מדסומך על זה והתוס' מפרשים שכבר הלך עליה ועשה טהרות ועכשיו בודק וסומך על זה שלא יטמא הטהרות ואמרינן דמדרבנן הוא דאי מדאורייתא הוא לא הי' סומכין על בדיקה זו לטהר הטהרות ובפרט שמטהרין אפילו למקום הקבר כמו כל שאר השדה א"נ דייק מהא דאמר רב יהודא בר אמי משמיה דרב יהודה דאמר בית הפרס שנידש הרבה ברגלי האדם טהור אי אפשר לעצם כשעורה שלא נידש ברגל ואי לאו מדרבנן לא היו מקילין נ"ל מסברא:

עוד במתניתין ועד כאן היינו באים בשבת דקסבר חתומין דרבנן והקילו בה [אבל] דאמר בקטנותו אינו נאמן כלל ואינו נאמן לומר דרך הי' לפלוני למקום הזה או מעמד ומספד הי' לו לפלוני במקום הזה כלומר הי' לו מקום מיוחד להספיד את מתו כשמוליכי' לבית הקברות פי' דאפוקי ממונא הוא ולא מפקינן כה"ג בגדול אחר עמו ות"ר נאמן התינוק לומר בגדלו כך אמר לי אבא משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה ומסתמא לענין יוחסין איירי ותימא אמאי נאמן הלא החמירה ביוחסין יותר משאר איסורי דאורייתא וא"כ איך נאמן להכשירה ואי כבר בחזקת כשרות א"כ מאי נאמנות שייך בה וצ"ל דה"פ שתי משפחות קרובים זו לזו שהי' יוצא שמץ דופי על אחת מהן ולא ידענא עתה איזה מהן נאמן לומר זה שאמר לו אביו זו כשרה וזו פסולה מאחר שאין כאן אלא ספיקא שנתחדש עתה לנו ומקודם הי' ידוע וזהו כמו גילוי מילתא והאלהי' אחר העיון מצאתי בהר"ן שפי' דומה לדברי והראב"ד מפרש בענין אחר והחמיר הרבה ולאו מחוורא שמעתתא אליביה וכך משמעות הלשון ממש כפירושי משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה ולא אמר משפחה זו כשירה או פסולה אלא דוקא אשני משפחות קאי ועוד נאמן לומר אכלתי בקטנותי בסעודה קצצה של בת פלוני לפלוני פי' כשהי' נושא אדם אשה שאינה הוגנות לו מביאין חביות מלאה פירות ובאים כל המשפחה ושוברין אותם באמצע רחבה ואומרים שמעו אחינו פלוני נשא פלונית שאינה הוגנת לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו באו וקחו לכם דוגמא לדורות פי' אותה זכרון איך עשינו לפניכם קצצנו החביות ופרשנו הפירות ממנה וכל פרי ופרי נאכל כך גלינו המשפחה כל אחד ואחד כדי להוציא זה מאתנו א"נ כמו שהחביות נשברה להוציא ממנה הפירות כך משפחה שלנו נשברה ברבים להוציא זה מאתנו ונאמן לומר שהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן ע"י עצמו פי' התינוק אומר ע"י עצמו היו מוליך המתנות מאביו לכהן ודוקא להאכילו בתרומה דרבנן כדלעיל וכולן אם הי' גוי ונתגייר עבד ונשתחרר אינו נאמן לומר ראיתי זאת בגויותי או בעבדותי ור' יוחנן סבר נאמן ולית הלכתא כוותיה ואכל הני דלעיל הוא דאינו נאמן עבד ונשתחרר חוץ מתחומין דאפילו עבד ושפחה גופה נאמנים כדאיתא להדיא בפ' כיצד מעברין סי' ו' והתם איירי אפילו בלא גדול עמו כן מסקנת התוס' והרא"ש וכן פסק הרמב"ם והסמ"ג:

הדרן עלך האשה שנתארמלה