ים של שלמה על כתובות ד

נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ר' שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה מעשה ידיה ומציאותה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין הרמב"ם פסק שאם לא עמדה בדין עד שמת האב או בגרה בין אונס ומפתה הכל לעצמה והראב"ד השיג וכתב אם מת אביה למה היא שלה וכי היא יורשה את אביה כלומר ומאחר שאינה יורשות א"כ לות תשלומין לגבה שהרי מדעתה עבדה ומחלה ויש מדקדקים שאף דעת התוס' והרא"ש כן מדהוכיחו לעיל סי' י' מהאי מתניתין דקתני הרי הן של עצמה דאבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן ומאי דייקא דלמא אקנס דאונס ומפתה קאי ששניהם לעצמה כדעת הרמב"ם אלא בודאי ס"ל דפשיטא שבמפתה פטור מכל וכל ואין זו ראיה דלישנא דהן משמע שני דברים ואינו נופל אלא אריבוי דברים ולא בריבוי הענין דבריבוי הענין ה"ל עמדו בדין עד שלא מת אביהן כו' ופשטא דמתניתין יראה כדעת הרמב"ם שהרי כתוב סתמא במתניתין עמדה בדין כו' משמע דאתרווייהו דלעיל קאי ועוד הך רישא דמפתה למה לי ולא הוה למתני אלא אונס לחוד אלא דאף מפתה נקט משום דינא דסיפא וכן משמע בגמרא וצ"ל דלא אמרינן מחלה שהרי מדעתה עבדה אלא בפיתה את היתומה או במפתה את הארוסה שנתגרשה שהקנס לעצמה ובשעת מעשה מחלה אבל בכה"ג שבשעת מעשה איחייב ודאבוה הוה בעי למהוי אע"פ שלא זכה עדיין מ"מ כי פקע זכותא דאבוה הוה לעצמה ותו לא מחלה דלא זכתה תורה לאב אלא שיהי' זוכה בה בשעת העמדה בדין אבל לא זכה בה בשעת העמדה בדין לא יכול להורישו לבניו ולזכות לעצמה והלכה כרבנן לגבי ר"ש דכל היכא דעמד בדין הוה ממון ממש בין להורישו לבניו בין שלא יועיל שום הודאה להיות כמודה בקנס אפילו כפר בב"ד אחד ואמר שלא עמד בדין מעולם ואח"כ הודה חייב ע"פ עצמו בין לחייבו קרבן שבועה על כפירתו:

בעי מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזנות מן האחין פי' כגון נערה הניזונות בתנאי ב"ד מעשה ידיה למי במקום אב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה"נ מעשה ידיה לאחין א"ד לא דמיא התם מדידיה מתזנא הכא לא מדידהו מיתזנא אלא מנכסי אביה בתנאי ב"ד ופשיט רב יוסף דמעשה ידיה לעצמה ודייק לה ממתניתין דקתני מעשה ידיה ומציאותה אע"פ שלא גבתה כו' מציאותה ממאן גביא אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאותה מה מציאותה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אתמר נמי אר"י א"ר בת הניזנות מן האחין מעשה ידיה לעצמה א"ר כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבני' ומסקנא דהלכתא כותיה דרב:

מתניתין המארס את בתו וגרשה אירסה ונתחרמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה רי"א הראשונה של אב פי' מאחר שנכתבה בעודה ברשותו א"ל חכמים משנשאה אין לאביה רשות בה כלום ודייק תלמודא טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זימני לא איירי בי' תנא לפי שהוא תקלה ופורעניות שהרי אסורה להנשא לשלישי והא דלא נקט תרי זימני גירשה דשרינן לשלישי כדכתיבנא בפ"ב דיבמות סי' צ"ב משום דאי תני הכי תו לא הוי מצי לדיוקי נתארמלה תרי זימני לא והא דדייק תלמודא מסיפא השיאה ונתגרשה כו' משום דכה"ג אסורה לכ"ע אבל נתארמלה מן האירוסין תרי זימני אינה אסורה אלא למ"ד מזל גורם ולא מעיין גורם ולמ"ד מעיין גורם צ"ל דתני רישא כה"ג אטו סיפא אבל מ"מ הלכתא כמ"ד מזל גורם והוה דיוקא דמתניתין דפשיטא בין ברישא בין בסיפא דתרי זימני נתארמלה אסורה וכן פסק בהגהת מרדכי בשם תוס' שאנץ ולענין כתובה מקצת רבוואתא פסקו שאין לה כתובה מאחר שאינה ראויה להנשא לשלישי כך איתא בפ' הע"י נשאת לראשון ולא הי' לה בנים לשני ולא הי' לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת תצא בלא כתובה משמע הא משני יש לה ומ"מ יש לדחות דשאני התם מאחר שראויה הנשא לשלישי שיש לו בנים לאפוקי הכא דאינה ראויה לשום אדם דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דלמא לית לה כתובה מ"מ נראה דאית לה כתובה והא דלא קרינא לכשתנשא כו' מאחר שתפסי' בה בה קדושין שפיר קרינא בה לכשתנשאי ועוד הא דאסורה להנשא משום דבתרי זימני הוה חזקה לענין אסורא ולחומרא אבל לממונות דוקא בתלת זימני הוה חזקה כדאשכחן בשור המועד דלא אתחזק לכ"ע עד תלתא זימני ועוד יש לי ראיה ברורה מלישנא דתלמודא דיש לה כתובה דקאמר תלמודא אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאנסובי ואגב אורחא קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הוה חזקה והשתא אי אמרת דמן השני אין לה כתובה א"כ בלא אגב אורחא נמי צריך למנקט הכי ולאפוקי תרי זימני נתארמלה דמן השני אין לה כתובה דחידוש דכתובה קמ"ל הכא גם דברי ר"י שאמר הראשונה לאב כלומר והשניה לעצמה לא יתכן אלא לענין דאית לה כתובה אף משני מ"ה תרי זימני נתארמלה לא שייך למיתני ולאו משום אגב אורחא אלא בע"כ צריכא למימר דאף נתארמלה תרי זימנא אית לה כתובה ומשום אגב אורחא הוא דנקט ויתר חידושים מקטלנות אכתוב בע"ה בסוף הע"י:

מסקינן בסוגיא מגבא מאימת גביא פרש"י לענין זכיות האב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן כדקתני ומודה ר"י במארס את בתו ובגרה שהכתובה לעצמה אלמא דבתר כתובה אזלינן והשתא קא מבעי ליה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפה ממשעבדי משעת אירוסין הוא דגביא דהא מחייב מההיא שעתא בתקנתא דרבנן או דלמא מאחר שנשאת ואי כתב לה כתובה איגלאי מילתא דמחלה אשיעבודא דקמא והוה כמלוה על פה ולא טרף ממשעבדי אבל ארוסה שנתגרשה ונתארמלה לא קמבעי ליה דאית לה כתובה וגביא ממשעבדי אפילו לא כתב לה מאחר שהוא בתנאי ב"ד והא דקמבעי ליה בפ' הכותב אי ארוסה יש לה כתובה וכן בשילהי פ"ק דב"מ אי יש לה כתובה ולא פשיט מסוגיא דהכא משום דלא בעי למיפשט אלא ממשנה או מברייתא ולא מדברי אמוראים וממתניתין דהכא המארס את בתו ליכא למיפשט דשמא איירי בכתב לה ובלאו הכי צ"ל כן שהרי מוכח בפ' האומר בקדושין דאית לה כתובה דגרסינן שם היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ואיירי בלא כתב לה מדקאמר לא קדשתיך ואפילו תאמר דאיירי באתרי דכתבינן והדר מקדשי מ"מ אין הכתובה בידה כל כמה דלא מקדשים אלא שאין רוצה לפשוט מן אמוראים ולפי מה שפי' דברי רש"י שתלוי הבעיא בנשואין שוב לא יהי' קשה על רש"י כל מה שהקשו בתוס' על פרש"י וכן פרש"י לקמן גבי אחד זה ואחד זה מן הנשואין כמו שפי' ודומה לזה נוטה הרשב"א ואף שראבי"ה מחלק ואמר שדוקא בימי התנאים והאמוראים שלא היו נוהגים לכתוב כתובה כלל היו גובין הכל בתנאי ב"ד אבל אנו שכותבים כתובה מן הנשואין ופשיטא דמן האירוסין אין לה כיון שאין אנו נוהגים לכתוב לה כתובה כלל ואני אומר שאין זו אלא נביאות דאף בימי התנאים היו נוהגים לכתוב כתובה בכמה מקומות כמו עתה ומה שאין אנו כותבין מן האירוסין אינה ראיה שהדרך לכתוב בנשואין משום שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אבל לעולם אף מן האירוסין גובה ממשעבדי וכן כתב הרא"ש שכן נוהגים באשכנז ובצרפת ועיקר כדמוכח בסוף פ' הכותב אמר ר' הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספות מן הנשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין והכי הלכתא דאמרינן מחלה לשעבודה קמא ומה שפסק הרמב"ם והרמב"ן דארוסה אין לה כתובה בלא כתב לה כל רבותינו הצרפתים כאחת חולקים וסוברים דיש לה כתובה כדפי' וראייתם ברורה וכן הסכים הרשב"א עם דעת האחרונים ועיקר עוד כתב הרמב"ם המארס האשה וכתב לה כתובה אפ"ה היכא שנתגרשה או נתארמלה אינה גובה העיקר אלא מבני חורין ודבריו תמוהים דמ"ש שטר כתובה משאר שטרות דטרפי ממשעבדי ואפשר סמך על גמרא דילן שאמרו אחד זה ואחד זה מן הנשואין אלמא דלא טריף מאירוסין ומפרש הסוגיא בכתב לה ואפ"ה לית ליה סמך כלל מן התלמוד דשאני הכא מאחר שכתב וחזר וכתב בטלה לשעבודה קמא אבל לא באתה לכלל נשואין פשיטא שגובה ממשעבדי וכן משמע להדיא מהא דאמר ראב"ע בריש אע"פ מן הנשואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כו' משמע דגובה הך מאתים ומנה ממשעבדי כמו שגובה הכל מן הנשואין ומ"מ צ"ל לקיים דבריו היכא דכתב כתובה מן האירוסין ולא כתב בה אחריות דאינה גובה אלא מבני חורין ולא אמרינן אחריות ט"ס מאחר דרגילין לכתוב כל כתובה באחריות וזו נכתבה בלא אחריות א"כ הוה כאלו כתב בהדיא שלא באחריות ולא דמיא לכתובה מן הנשואין דק"ל אחריות ט"ס דהא בכתובה נחלקו ר"מ ורבנן וק"ל דאחריות ט"ס פי' הרב ר' יונה דוקא כשנכתב בנשואין דתקנת שמעון בן שטח שיהי' כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה בהא פליגי רבנן סברי כיון ששב"ש כך תיתן שיכתוב כל נכסיו בכתובה אפילו לא כתב כמאן דכתב דמי ור"מ סבר נהי שכך תיקן לכתוב מ"מ אם לא כתב לא אמרינן אחריות ט"ס אבל באירוסין ליכא מאן דפליג דלא אמרינן אחריות ט"ס:

אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל השני את הראשון אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה ופרש"י לתוס' כתביה לא שיהי' שניהם קיימים אלא אם ירצה יגבה ממשעבדי בשטר הראשון בלא דקל או יגבה משטר השני עם הדקל וכך כתב הרי"ף בתשובה אבל לישנא דאי מוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה כלומר לא ביטל שני את הראשון משמע להדיא דשניהם קיימים וכן פסק הרמב"ם להדיא וז"ל היו שני שטרות במכר אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא לתוספת ואין להקשות מ"ש מהא דאמר רב הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מן זמן שני אלמא אע"פ שהוסיף בכתובה שניה לא אמרינן שתיהם קיימות ותגבה מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני מדלא כתב לה ואוסיפת לך מאה על מאתן אחילת לשיעבודה אם באתה לגבות מזמן שני תירץ ר"י בר ברוך דלא דמיין להדדי דכתובה שדרך העולם שמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לה כך וכך והשתא לא עבד לה הכי אלא כתב לה שתי כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון תוס' כמנהג העולם מוכחא מילתא דלא נתכוון להוסיף על הראשונה אבל במכר שאין דרך המוכרים שני דברים לכתוב בשטר שני ואוסיפת לך דבר זה על המכר הראשון סתמא דמילתא אנו אומרים שלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוס' הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני וכתב הרא"ש עליו שהוא עיקר ואין להקשות הלכתא אהלכתא דק"ל הלכתא כרב נחמן בדיני ובשילהי הכותב מי דייק סוגיא דשמעתא כותיה ולעיל פסקינן הלכתא כרב אם דאחד מהי זה ואחד זה מן הנשואין שביטלה השניה את הראשונה אע"פ שיש בה תוס' ולפי מה דפי' דאיירי בלא כתב לה כתובה מן האירוסין לא קשה מידי דמ"ה אמרינן מחלה לשעבודא קמא אף שיש תוס' באחרונה שהרי אין שטר ראשון אבל אי הוה שטר כתובה אף באירוסין חמרי נמי לתוס' כתבה ובאיזה מהן שתרצה תגבה וכן נראה זה עיקר:

פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא פי' שאם יבא בעל המצר לסלקו יראה שטר מתנה לחוד שאם יראה שניהם לא גרע משטר מתנה שיש בה אחריות דאית ביה דינא מצרא ק"ו בכאן שיאמר המצרן לא היתה אלא מכירה בשטר הראשון והשני לא נכתב אלא ליפוי כח לסלקו שלא כדין ויותר נראה בעיני אפילו הי' מראה שטר מתנה לחוד יכול המצרן להחרים עליו שלא היה מקח בדבר ונכתב זה רק ביפוי כח והיכא דלא שייך ביה דינא דבר מצרא כגון שהלוקח או המוכר עצמו מצרנים אי אית ביה שום יפוי כח אחר נמי מהני כגון לענין דרך דקיי"ל דמוכר בעין רעה מוכר והנותן בעין יפה הוא נותן כך כתבו התוס' והרא"ש ותימא הלא קי"ל בפרק המוכר את הבית כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר ויותר תימא על הטור שכתב להדיא בנידן זה דקיי"ל מוכר בעין רעה מוכר כו' ולקמן בסי' רי"ז כתב דמוכר בעין יפה מוכר ואפשר לומר דאיירי בכה"ג כגון שהקנה השדה פנימי וחיצון לב' בני אדם והוא הפנימי דאז מהני לו כשיהי' הוא במתנה שיהיה לו דרך על החיצון שהי' במכר וזהו דוחק ולי נראה דאפילו קי"ל כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר מ"מ קאי יפוי כח כדי שיהיה לו הדרך בלי פיקפוק ומחלוקת שבמתנה כ"ע מודים שבעין יפה נותן לאפוקי מכר דפליגי רבנן עליה וסברי בעין רעה הוא מוכר ואין המוכר צריך ליקח ממנו הדרך וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן ליפוי כח משום דינא דבעל חוב ופי' רש"י משום אחריות כדי שיוכל לחזור עליו כשיגבה גם בזה כתב הרא"ש שיראה שטר האחרון ולא יראה שטר הראשון שאם יראה שניהם השני אינו כלום כיון דליפות כח כתביה ולא נתבטל הראשון וחלק עליו הרמ"ה והשיגו בזה וכן השיגו בטור וכתב דוקא כשראשון במכר לא שייך האחרון במתנה על מה שמכר כבר לפי' ניכר שלא נעשה אלא ליפוי כח ואם יראה שניהם ביחד אין האחרון כלום אבל כשראשון של מתנה ושטר אחרון של מכר אין בו נפקותא לזה הקרקע אלא שכותב לו אחריות על שאר נכסיו והוי כתוס' וק"ל ע"כ ואני מוסיף לתמוה דאיך יכול המוכר לומר שאין בשטר שני כלום מאחר שנכתב ליפוי כח ס"ס יקיים היפוי כמו שכתב בשלמא מה שטוען המצרן הוא שפיר שהוא אומר ליפוי כח נכתב ואין בו כח להזיקו בשטר זו שלא נכתב אלא ליפוי כח אבל כשהכותב לעצמו יטעון שאין בו ממש זה נגד השכל והסברא וכדי שלא נשוה לאדם גדול טועה נ"ל לפרש דעתו דסבר מה שאמרינן הכא משום דינא דב"ח לאו משום אחריות לחוד הוא דכתביה דא"כ לא הוה לו לשנות ממתנה למכר אלא ה"ל לאסופי אחריות לחוד על מתנה בשלמא גבי הוספת דקל מאחר שנותן או מוכר שני דברים הדרך לכתוב אכל דבר לבד שטר בפ"ע כמו שכתבתי לעיל סי' ה' אבל הכא שאינו אלא הוספת שיעבוד בעלמא הי' לו להוסיף על שטר ראשון ולכתוב ואוסיפת לך על שטר הראשון או ה"ל למכתב שטר מתנה עם אחריות אלא בודאי כתביה הכא כדי שאם יבואו בע"ח לגבות יכול הוא לסלקו במעות שאם יראה שניהם יאמר הבע"ח שהראשון אינו בטל והוא במתנה ולא תוכל לסלקני ויהי' במתנה באחריות אבל מ"מ לא יהיה בו דין לוקח לסלקני שהרי לא ניתן לו אלא במתנה וכן יראה מלשון הרא"ש שכתב יראה שטר האחרון ולא הראשון אם יבא בע"ח לטרוף ממנו ולא כתב כשיגבה ממנו בע"ח אז יוציא שטר האחרון ולא יראה הראשון אלא יראה שטר האחרון קאמר שיראנו לו כדי לסלקו אם יבא לגבות ממנו:

שניהם במכר ושניהם במתנה בטל שני את הראשון מ"ט רפרם אמר אודויי אודי ליה רב אחא אומר אחולי אחליה ליה לשעבודא קמא מ"ב איכא בינייהו אורעי סהדי פי' התוס' לרפרם שאמר אודויי אודי כיון שהודה המקבל מתנה שהשטר הראשון מזויף כל שטר שיצא מתחת ידו שהעדים חתומים בו לא מגבינן ביה הואיל והודה שהם פסולים א"נ שמא הוא זייפו כמו שזייף חתימתן בשטר הראשון ונ"מ לפי האי טעמא בתרא דלא מרעינן אלא לשטרא ולא לעדים ואי אתו העדים ואסהידו אחתימת ידייהו השטר כשר ולרב אחא לא מרעינן סהדי דאחולי אחליה לשיעבוד וכל זה מן הסתם אבל אם פירש להדיא למה ביטל את הראשון פשיטא דמהימן לנפשיה א"נ לפירות שאכל הלוקח בין זמן ראשון לשני לרב אחא פטור ולרפרם משלם א"נ לטסקא דהיינו מס המלך מהשדות ליתן בין זמן ראשון לשני לרב אחא נותן המקבל ולרפרם נותן המוכר או הנותן ואין להקשות לרב אחא דאמר משום דאחליה לשיעבודה במתנה דלית בה אחריות נכסים למאי מהני הך מחילה די"ל כגון בין זמן ראשון לזמן שני קנה הנותן שדה אצל שדה זו שנתן ואחליה המקבל שיעבודא שלא יוכל לסלקו משום דינא דבר מצרא א"נ לענין זה שיטרפו בע"ח של נותן שבין זמן ראשון לזמן שני א"נ אם הנותן אוכל פירות בין זמן ראשון לזמן שני מחל לו וכתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל דהלכתא כרב אחא כיון דאיכא פלוגתא לא ידעינן כמאן הלכתא לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתייהו וגם נוקי המקבל בחזקת אדם הגון ולא זייף העדים וגם לענין פירי וטסקא קרקע בחזקת המקבל עומד ע"י שטר הראשון ולא מבטלינן האי חזקה מספק והרמב"ם פסק כדפי' לפי שהקרקע בחזקת בעלה הראשונה עומדת ומ"מ נראה דלענין סהדי סבר כרב אחא דמוקמינן אחזקתייהו ונוקי המקבל אחזקתיה שלא לפוסלו בשום ענין אבל לענין ממון אוקמינא הקרקע בחזקת בעלים הראשונים כרפרם ומ"ה לא הזכיר הך נ"מ דאורעי סהדי ואני אומר מאחר שאין הכרע בדבר אוקמינא סהדי והמקבל אחזקתא כרב אחא ואם אכל הלוקח בין זמן ראשון לזמן שני פירות לא מפקינא מיניה ואם בא גזבר המלך להוציא מהלוקח בין זמן ראשון לשני לא יוכל לחזור על הנותן ואפילו הוא טוען עכשיו להדיא דאודי ליה דזיוף הוא לא כל כמיניה וכן אם בא להוציא מן הנותן לא יוכל לחזור על המקבל מספיקא דשמא אודויי אודי ליה כתב הרי"ף כל הא דאמרינן ביטל שהשני את הראשון הני מילי בשטרי קרקעות ומאי דדמי לה וכגון בכתובת אשה אבל בהודאות ובהאות גבי תרווייהו כל חד וחד לפום שעבודו ולא אמרינן האי שטרא היינו האי שטרא ואע"ג דתרוייהו חד סכום נינהו דגרסינן בפ' גט פשוט אמר רבא האי מאן דנקט תרי שטרא בר חמשין חמשין ואמר שוינהו ניהלי בר מאה לא משוינן ניהליה עביד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא לפגום שטרא וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפורעו אלמא דגבו תרוייהו וכן כתב הרא"ש אחריו עוד חידוש מצאתי במרדכי וז"ל שאלו לר"ת על ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר שעה אומר פעם שניה תנו מנה לפלוני מי אמרינן להעמיד דבריו הראשונים ואין לו אלא מנה א"ד כיון שנתן לו זכה וקנה מיד דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמיא ועכשיו חוזר ונותן לו מנה אחר והשיב דאין לו אלא מנה אחד כיון דלא אמר עוד תנו לו מנה אחר וכן נראה לה"ר שמואל מבונביירק ודבריו ישרים הם ואינם צריכים רבה:

מתניתין הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה באירוסין הרי זו בחנק ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלעים היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי היא בסקילה ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבריה יש לה אב ואין לה פתח בית האב יש לה פתח בית האב ואין לה אב הרי זו בסקילה לא נאמרה פתח בית האב אלא למצוה ופריך מה"מ דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דאי הורתה ולידתה בקדושה ישראל מעליא היא והורתה ולידתה שלא בקדושה לא מצית לרבות דא"כ בישראל מאי מהני ליה אלא למעוטי הורתה ולידתה שלא בקדושה אפילו נתגיירה פחותה מבת ג' ע"י אמה שאינה אלא בחזקת בתולה אפ"ה אינה אלא בחנק והא דמרבינן הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דוקא למיתה נתרבה אבל לא למלקות ולמאה כסף שאינה אלא בהורתה ולידתה בקדושה שהיא כישראלית ממש:

אמר ר' לוי המוציא ש"ר על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב וחע"פ שבלאו הכי לא איירי קרא בקטנה שהרי כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וגו' והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וגו' מ"מ בא ללמדך כאן כתיב נערה מלא לפי שאיירי בגדולה הא כל מקום שנאמר נערה חסר אפילו קטנה במשמע והכי הלכתא אבל המוציא שם רע על היתומה חייב והקנס לעצמה וה"ה אם מתה קודם העמדה הדין שחייב אף שבכה"ג גבי אונס ומפתה פטור דכתיב אבי הנערה ולא לאבי מתה התם דרשינן מדכתיב הנערה והכא דרשינן הנערה שהיתה כבר כדלקמן ולית לן מיעוט למעוטי וטעמא רב איכא בינייהו דהתם תלו כל התשלומין בדידיה שהרי נשאת אח"כ הקנס לעצמה כדלעיל פרק אלו נערות סי' י"א לפי שיצאה מרשותו והכא שהוציא ש"ר אחר שנישאת אפ"ה נותן הקנס לאביה אלמא לאו בדידה תליא ומ"ה אפילו מתה חייב קנס ואף הרמב"ם לא כתב דין זה שאם מתה פטור אלא באונס ומפתה ומה שכתב כל נערה שאין לה קנס אין לה עליה דין הוצאת ש"ר למלקות היינו במה שתלוי בגוף הנערה כלומר שאינה בכלל נערה לענין חיוב קנס וה"ה לענין הוצאת ש"ר אבל אותה שמתה שפיר הית' בכלל נערה וכבר איתחייב בקנס אלא באונס ומפותה לחוד הוא דממעטינן כדפי':

תני שילא ג' מידות בנערה באו לה עדים בבית תמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם בביתכם באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית שער העיר והרמב"ם יש לו גירסא אחרת שתלוי הכל במעשה זנות ולא תלוי מידי בעת קבלת העדות וז"ל זנתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה העדים אלא אחר שבאה לבית תמיה הרי זו בסקילה על בית אביה זינתה בבית אביה קודם שמסר האב אותה אע"פ שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה הרי זו נסקלת על פתח שער העיר ההוא וגירסא שלנו תפסה רש"י והרי"ף והרא"ש ולכשיבנה בהמ"ק יודע לנו איזה דרך ישכון אור סרחה ובסוף בגרה תידן בסקילה דכתיב הנערה נערה שהיתה כבר ודוקא לסקילה אתרבי ולא למלקות ומאה כסף דקטלא אזלינן בתר מעשיה שהיתה נערה שהרי מעשיה גרמו לה ועונשין שלו אזלינן בתר עקימת שפתיו שהוציא עליה ש"ר ובאותה שעה היתה בוגרות ולא נערה ומסקינן בסוגיא המוציא ש"ר חידוש דאלו בלא מוציא ש"ר אפילו זינתה אחר החופה קודם שנבעלה אצלו הרי זו בסקילה כן פסק הרמב"ם והרשב"ם נתן טעם לדבריו דהכי משתמע קרא דכתיב ואם אמת היה ולא נמצאו בתולים לנערה וסקלוה משמע בכל ענין שלא נמצא לה בתולים הוה בסקילה ואפילו זינתה תחתיו והראב"ד חולק עליו וכן בעלי התוס' ופרשו חידוש הוא במוציא ש"ר שאפילו הוציא ש"ר אחר שנכנסה לחופה אפ"ה בסקילה היכא שבאו עדים שזינתה קודם שנכנסה לחופה ולא אמרינן הואיל ואישתני דינה אשתני קטלא וכן פרש"י כל זה לפי ס"ד דרבא דסבר נערה שסרחה ולבסוף בגרה בחנק דאמרינן הואיל ואשתני דינא אישתנא קטלא אבל לפי האמת דאפילו סרחה ובגרה בסקילה ה"ה נמי היכא שבאו אפילו אחר שנכנסה והעידו עליה שזינתה בבית אביה מקודם היא בסקילה אפילו בלא הוצאת ש"ר כדאיתא לעיל בברייתא דבי שילא באו לה עדים בבית חמיה כז' ולא נצטרך לפרושי תו דאיירי דוקא במוציא ש"ר ועוד הקשה ר"י על פי' רשב"ם דהא דרשינן לקמן לזנות בבית אביה פרט שמסר האב לשלוחי הבעל וכ"ש היכא שנכנסה לחופה וההוא קרא דלזנות בית אביה כתיב במוציא ש"ר וכן עיקר:

ת"ר נערה מאורסה שזינתה סוקלין אותה על פתח בית אביה אין לה פתח בית אביה סוקלין אותה על שער העיר ההוא ובעיר שרובה גוים סוקלין אותה ע"פ ב"ד כיוצא בדבר אתה אומר בעובד ע"ז שסוקלים אותו על שער העיר בעיר שעבד בו ובעיר שרובה גוים סוקלין אותו על פתח בית דין ופי' התוס' לאו דוקא אלא חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחים כדאמרינן בפ' נגמר הדין על מלתא אחריתא והא דנערה המאורסה שסוקלין אותה על פתח בית אביה אין חילוק בין הוצאת ש"ר לנערה המאורסה בלא הוצאת ש"ר אלא לעולם כשבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה היא נסקלת על פתח בית אביה כדתני בברייתא דשילא והרמב"ם כתב כל שמצותה להיות סוקלין אותה על פתח בית אביה ואין לה אב או פתח בית אב סוקלין אותה בבית הסקילה והוא נגד הברייתא ובגמרא יליף מקראי שאפי' אותה שדינה בפתח בית אב בעינא שער ב"ד היכא דליכא פתח בית אב דמסיק נערה מאורסה מנ"ל ויליף פתח מפתח ופתח משער כו' ואולי הי' לו גירסא אחרת:

ת"ר כיצד הוצאת ש"ר בא לב"ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה ואם זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ומקח טעות ממאתים ואנו לא קי"ל כן אלא מקח טעות לגמרי משמע כדלעיל בפ"ק נמצא שש"ר אינו ש"ר וכגון שהוזמו שהן נסקלין והוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל ראב"י אומר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל והלכה כראב"י ומסקינן נמי משמיה דר' יוחנן אע"פ שבכל התורה לא מצאנו שחילק הכתוב בין ביאה כדרכה לשאינה כדרכה אבל מוציא ש"ר חלק אינו חייב עד שיבעל כדרכה ויוציא ש"ר שבא עליה אחד כדרכה והוא שהביא עדים עמו או שאמר לעדים באו והעדינו אבל לא בעי שישכירו' אבל באו העדים מאליהן פטור ממלקות ומקנס וכתב הרי"ף שהמוציא ש"ר ולא בעל וה"ה בעל שלא כדרכה לוקה מכות מרדות מדרבנן והנה במכות מרדות נפל מחלוקת בין המפרשים י"מ שחמור דברי סופרים יותר מדברי תורה ומכין אותו עד שתצא נפשו ואינו באומד ובמנין ונקרא מרדות לפי שעבר ומרד בדברי חכמים וי"מ שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה וכן נראה בעיני שראוי להקל באומד אבל בתחילה יאמדו הב"ד במכות קטנות כדי שילקה ארבעים חסר אחת כפי המספר הכתוב ובארצות הללו ראיתי נוהגים להכות ארבעים ברצועה כדי לבזות אותו ואינו ישר בעיני אלא להלקות אותו במספר כראוי אחת מלפניו ושתים מאחורי' אלא שיקילו באומד הכאה מאוד כדי שלא יהא ראוי כלל להכאת נפש וגם אין מדקדקין ברצועה של מלקות האמורה במלקות של תורה כדאיתא במכות ומ"מ במלקות של הוצאת ש"ר אחד על חבירו רגילין להקל שלא להכות אלא דרך ביזוי וזכרון בעלמא כמו שפי' בהחובל סי' מ"ה ונראה בעיני דוקא מכות מרדות שהיא על עבירה שעברה ולעונשו על מה שעשה אבל אם בא על עבירה שנמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים וכן פסק הר"ן:

מתניתין האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר ובביאה פי' בכסף שהכסף קדושין עצמו שלו וכן בשטר שאם מקבל הוא השטר קדושין הרי זו מקודשת אבל קדושי ביאה אין לפרש אלא שיכול האב למסרה לאחר להתקדש בביאה בע"כ אפילו למוכה שחין רק אחר ג' שנים שהיא ראויה לביאה אבל בע"א לא משכחת שימסר אותה לביאה בע"כ דאפילו אם קדשה אותה בע"כ מ"מ יכולה לומר איני נבעלת לו דמאוס עלי שאין כופין לה להבעל, למי ששנאוי לה אפילו אם קבלה קדושין בעצמה כ"ש ע"י אביה רק שיש בה דינה דמורדות אבל כשמסרה להתקדש בביאה אינה יכולה לעכב וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל גיטה ואינו אוכל פירות בנכסים שנפלו לה מירושה מאמה בחייה פי' אבל לאחר מיתתה יורש את בתו נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה כתוב בס' התרומה המכנסת ש"ת לבעלה אין צריך כתיבה ומסירה ומכנסת מלוה ע"פ לבעלה אין צריך מעמד שלשתן דה"ל דברים הנקנין באמירה מדרב גידל ועוד שרבותנו תקנו שהבעל יזכה בפירות הלכך בכל מה שיש לאשה ידו כידה עכ"ל וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה רי"א אפילו עני שבישראל לא יפחות לה משני חלילין ומקוננות והא דזכאי במציאתה מפרש בגמרא משום איבה ופרש"י כיון דאינו חייב מזונות אי אמרת שלה איכא איבה ותו לא זיין לה ולפי דבריו אפילו נערה או בקטנה באינה סמוכה אינו שלו ואין חילוק בין קטנה לקטן דקי"ל כר' יוחנן דאמר אפילו קטן כשאינו סמוך על שולחנו של אביו הוה גדול והקשה ר"י על פרושו מדנקט במתניתין מציאה סתמא משמע כמו קדושין אפילו באינה סמוכה וה"נ מעשה ידיה אפילו באינה סמוכה הוה העדפה לאב ואפילו הוה מכרה לאמה הוה מציאה שלו ועוד לפירש שמואל דאמר קטן ממש אפילו אינו סמוך כו' יהיו מתניתין דהתם דהתם בפ"ק דב"מ מציאת בנו ובתו הקטנים כו' לצדדין קאמר קטנה אפילו באינה סמוכה ונערה דוקא בסמוכה ועוד מדאמרינן לעיל דמציאתה אחר מיתת אביה הוי לעצמה אפילו דניזונות מן האחין וצ"ל לפרש"י דלא שייך איבה מאחר דמתזנא מינייהו בע"כ וזה אינו דהא אף בכה"ג אשכחן איבה כדי שלא יטריחו כל שעה לב"ד במזונות כדמוכח בפ' אלמנה דאלמנה מעשה ידיה ליתומים אע"פ דבע"כ מיתזנא מינייהו ומעשה ידיה גופא לא תקנו לבעל אלא משום איבה כדאיתא בפ' אע"פ מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה תיקון ע"כ נראה לר"י לפרש משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה ולפ"ז נערה וקטנה אפילו באינה סמוכה ודוקא בקטן אר"י אפילו קטן ממש כשאינו סמוך על שולחן אביו הוה גדול וכן בבוגרות בעינן סמוכה אבל במעשה ידיה אי סמוכה לעולם של אב משום איבה דמזונות חוץ מגדול דלא שייך ביה איבה כ"כ שיתקנו לו מעשה ידיו ואם אינו סמוכין הכל שלהן אפילו בהעדפה חוץ מקטנה ונערה דהעדפה לאב וכפי' ר"י פסק הרמב"ם כתבו התוס' בהאי שמעתתא לחד שינויא דנשואין בלא סעודה שרי בשבת ויו"ט ואין בה משום אין מערבין שמחה בשמחה ואע"ג דאמרינן בהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה לא חשוב שמחה כולי האי שאסור לישא ביו"ט מטעם זה ותימא הוא דהא תניא להדיא בפ' אלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין וצ"ל דמפרש הא דאמר אין עושין היינו עם האירוסין אבל אם אירס כבר אין איסור בכניסה לחוד בלא סעודה ואין להקשות א"כ אמאי לא משני נמי הא דהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה היינו עם האירוסין היינו משום דמשמע לישנא דהתם דאפילו נשואין לחוד אסור דקתני ומונעין מלארס ומלכנוס דמשמע כל חדא אסור אכן דוחק הוא וכן כל המחברים פסקו שאין נושאין כלל במועד אכן לישא בערב הרגל ולעשות הנשואין ביו"ט שפיר דמי כאשר כתבתי בפ"ק סי' י"ט:

ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דר"א ורבנן פליגי דתנן נתארמלה ונתגרשה בין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנשואין גובה את הכל ומן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה מאן דאמר לא זכה כרא"בע ומ"ד זכה כרבנן ודחי דכ"ע כראב"ע מד"א לא זכה שפיר ומאן דאמר זכה ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה אפילו ראב"ע מודה דמשום איחתוני הוא והא איחתני להו ופסקו כל הגאונים דהלכה כרבנן אף דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא מ"מ הלכה כרבים ועוד רבנן סברי כר' אליעזר ואע"פ דדחי תלמודא דכ"ע כראב"ע אדיחוי לא סמכינן אלא אזלינן בתר פשטיה רש"י פי' דבאירוסין פליגי ור"ת הקשה עליו דאלו מן האירוסין איירי אמאי קבע ליה תלמודא אמתניתין דקתני נשאת ועוד הא קתני שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה וא"כ ואמאי זוכה לר' נתן באירוסין והלא לא באו עדיין ועוד דמסיק אבל הכא משום איחתוני כו' ואי באירוסין לא קרי חיתון אלא אקרובי דעתא כדלקמן בפ' אע"פ ואע"ג דלקמן בפ' הכותב נמי אמרינן עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה ומפרש טעמא בההוא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני הכי פרושו בההיא הנאה דסופו להתחתן בנשואין גמר ומקני אהדדי משעת אירוסין ע"כ נראה לר"ח דהך ברייתא בנשואין איירי ופסק לו פירות כסות וכלים שיבא עמה ועדיין לא באו והיינו טעמא דלא זכה לת"ק דאנן סהדי שלא הי' דעת האב להקנות וליתן הנדוניא אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה הלכך אם לא באו לידי החתן בחיי בתו לא זכה ור' נתן סבר קנה דלית ליה האי אומדנא והכי איתפרש תלמודא לימא בפלוגתא דר"א ורבנן קמפליגי כו' מאן דאמר לא זכה כראב"ע דכי היכי דאזיל ראב"ע בתר אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ה"נ אזלי רבנן בהא בתר אומדנא דאב דלא כתב לה אלא ע"מ שתהנה ממנו בתו אע"ג דהאי אומדנא דר"א מן האירוסין ואומדנא דלעיל מן הנשואין נראה לו לבעל התלמיד לדמינהו אהדדי ומאן דאמר זכה כרבנן לא דכ"ע כראב"ע כו' ומ"ה הי' פוסק ר"ת בנדוניו' חתני' שלא גבו דלא זכו בהם הבעל דהלכ' כרבנן ואני אומ' אף שכתב מהרי"ק בתשובה מי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים להכריע מ"מ מאחר שהר"ן כתב יותר נראין דברי רש"י אחוה ג"כ דעתי ואומר שהנראה בעינ' שדברי רש"י עיקר כי מה שהקשה ר"ת מהא דקתני שיבאו עמה כו' נראה לפרש דלא כתב כך בשטר אלא שכתב לה כסות וכלים אבל אותן פירות כסות וכלים הן ראוין לנדוניא כשתכנס לחופה כמנהג המקום ומה שהקשה דאירוסין לא קרי חיתון כו' אדרבא אמינא מאחר דאשכחן שקרוי קירוב דעת כ"ש שקרוי חיתון כדאשכחן להדיא בפרק הכותב בההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני ומה שר"ת רצה לישבו בההיא הנאה דסופו להתחתן בנשואין ולמפרע קאמר אין הלשון מובן כן אלא גמרי ומקני לאלתר משמע ומה שהקשה דלא קבעה אמתניתין מה מאוד קושיא חולשא היא דסוף סוף אית ביה שייכה במתניתין דשמעינן מיהו דלא קזכי בעל אלא מן הנשואין כדקתני נשאת יתר עליו הבעל ואדרבה על דבריו קשה דאמאי דחיק לחלק בין מדידיה לדידה ולא קמשני דע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מן האירוסין אבל כולי האי מן הנשואין לא קאמר ועוד לקמן בברייתא קתני להדיא מסר האב לשלוחי הבעל או מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל אפילו כתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ולפי' ר"ת נ"ל דאתיא כר' נתן וזהו דוחק ויותר תימא בעיני דסתמא דתלמודא דקאמר לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן פליגי מאן דאמר לא זכה כראב"ע כו' יהא איירי בסתימת כי היכא דר"א אזיל בתר אומדנא גבי אירוסין ה"ה הכא אזיל בתר אומדנא אפי' בנשואין ולא הוה מפרש תלמודא וסתם לא כתב אלא ע"מ לכונסה משמע בתר הכניסה תו ליכא אומדנא בין לגבי דידיה בין לגבי דידה ע"כ נראים דברי רש"י עיקר וכן פסק הרמב"ם להדיא וכן פסק ראבי"ה בשם ר"י הלבן כרש"י ומ"מ היכא שאבי המת מוחזק קשה להוציא ממנו ממון מאחר שיכול לתלות באילן גדול כר"ת ורוב הצרפתים הגדולים אחריו אבל היכא שמוחזק החתן בין שבא ממון לידו בהיתר בין בא לידו ע"י תפיסה אפילו תפס אח"כ שמתה ובא אבי הבת להוציא ממנו לא מפקינן מיניה אף שמהרא"י חולק וקאמר תפיסה לא מהני בספיקא דדינא כבר כתבתי בפרק כיצד דכה"ג לא מיקרי ספיקא דדינא ועוד אני אומר דאפילו אם ת"ל כל היכא דפליגי תרי גאונים או תרי אמוראים נקרא ספיקא דדינא מ"מ בנידן זה נראה דמהני דלא ספיקא דדינא הוא אלא ודאי דדינא הוא כרש"י רק שקשה להוציא ואפילו כל היכי דמוחזק אוקמינא אדינא וזכה בממונו ולפי דינא דר"ת אין חילוק בין נדוניא שלה לנדוניא שלו דכל זמן שלא גבה הבן הנדוניא מאביו לא זכה לא הוא ולא היא ולית לה עליו שיעבוד כתובה כלל מאחר שלא יצא הנדוניא מרשותו וגדולה מזה נראה דאף רש"י מודה בזה לפי שאינה גובה כתובתה מן הראוי וכן פסק מהררי"ז בתשובה הלכה למעשה על כה"ג וז"ל מאחר שמעולם לא זכה בגוף המעות א"כ הוי ליה ראוי ואין האשה גובה כתובתה מן הראוי ודמיא לשכר שכיר דפסק המרדכי פרק יש נוחלין דאשה לא גביא פורנא מיניה דכיון דלא בא ליד בעלה מעולם אע"ג דאשה גביא כתובתה ממלוה ואפילו של גוים ואע"ג דהוי ראוי היינו טעמא דהמעות שהלוה היו כבר בחזקתה ובא עליה שעבודא דאיתתא קודם שהלוה המעות אבל בנידן דידן ובשכר שכיר שלא החזיק מעולם בהנהו זוזי ולא באו לידו מעולם לא חל עליה שעבודא דאיתתא וכה"ג פסק הגאון מורינו ורבינו מהר"י מולין ז"ל בעובדא שאירע בהיאל באלמנה אחת שמתה וציותה שלא ליתן לבנה מכל אשר לה עד לאחר ג' שנים ובתוך ג' שנים מת הבן ופסק הגאון דאשת הבן לא גביא כתובתה מכל הממון שהניחה חמותה וטעמא דידיה כיון שהממון הופקד ביד אחרים ג' שנים והממון לא בא ליד הבן ולא זכה בה מעולם הוה ליה ראוי וכ"ש בעובדא דידן דהא התם הוי ירושה דאורייתא דאלים דנפלה ממילא כדאמרינן פרק מי שמת ואפ"ה הוי ראוי כיון שמת קודם כלות הזמן הגבייה וכ"ש בנדוניא דלא אלים כמו ירושה וכיון דחסר גוביינא הוה ממש כשכר פעולה עכ"ל אף שיש לפקפק ולומר דנדוניא שאני מאחר שס"ס חייב לו ואית ליה ממונו גביה לא חשוב ראוי ומוציאין ממנו מהא דר' נתן דהא פי' התוס' בפרק מי שמת הא דמסקינן יתומים שגבו קרקע בחובות אביהם שב"ח חוזר וגובה מהם אין למפשט שבע"ח גובה מהראוי דשאני הכא שאינה ראוי אלא נקרא משעבדי דר' נתן כו' וכה"ג כתב הרא"ש בסיף פרק יש בכור גבי כתובה שנגבת מן המלוה משום האי טעמא וא"כ לפ"ז לא חשוב שום חוב ראוי בין הלואה בין שכירות דהא דינא דר"נ שייכא בכל בין בהלואה בין בשכירות כדפי' בפ' ח"ה ולולי שכתב במרדכי דאין כתובת אשה נגבה מהשטרות משום דחשוב ראוי משם ריב"ק ובשם ר' משה בר מרדכי ור' אפרים מווינא הייתי אומר שאין לחלק אבל השתא מוכרחני לומר דלא מהני דינא דר' נתן לעשותו מוחזק אלא בא לומר ועושה אותו בשעבודא ממש אבל שכירות וכה"ג שלא היה מוחזק בו מעולם נהי שמוציאין מדר' נתן מ"מ ראוי הוא שהרי מעולם לא זכה בו מ"מ נראה שאף לפי דינא דר"ת יש לחלק היכא שדנו למיתה בגזירה או אכלה אריה וכדומה לו במיתה דלא שכיחא כלל שזכה את הכל דלא אמרינן שלא נתן אלא ע"מ לכונסה ואם תמות לא יתן לו אלא במיתה ההוה ושכיחא קצת אבל מאונס זה לא עלה בלבו וכן פסק הרא"ש בתשובה ומהרא"י הביאו בכתביו ואף שיש קצת לפקפק על זה מ"מ הבו דלא לוסיף עליה מאחר שדברי רש"י נראין עיקר וק"ז היכא שהמירה דתה דהיא מילתא דלא שכיחא כלל ולא עלה על דעת אביה וזכה החתן בכל אפילו באלו שלא גבה ולענין תקנתא דר"ת להחזיר הנדוניא בתוך שנה וכן לחלק אחר שנתיים לא נתפשט בכל ישראל כאשר כתב הסמ"ג ואף ר"ת חזר בו בסוף ימיו ומ"מ אח"כ באו הקהילות והחזיקו התקנות וקראו תקנת שו"ם ומאותה זמן והלאה נתפשט התקנות בשאר מקומות הרבה ומ"מ נראה בעיני מאחר שאין כאן תקנה קבועה בכל המקומות בשוה א"כ לא אזלינן בחדא אלא בעיר שהוחזקה התקנה לנהוג כך אחריה על פי לומדים וותיקין ואם התקינו בקהילה אזי ממילא כל הקהלות והסביבות הנגררי' אחריה ינהגו כמותם והיכא דליכא מנהג קבוע ע"פ וותיקים אם לא תקנו מקודם מחמת עידור אלא שכתב בתנאי ומחמת עידור יתקנו כתקנת קהילות שו"ם איש ולא תיקנו נראה דגרע טפי שהרי התנו לתקן ולא תקנו א"כ יאמר החתן מחלת לי שהרי היה לך לתקן ולא תקנת ומ"מ יכול האב לכפות לחתנו לתקן עדיין ואע"פ שכתוב בתנאים יתקנו קודם החופה מ"מ לא איבד זכותו בזה שלא תיקן קודם החופה כי טרוד היה לתקן אבל אי כתוב בתנאי' ומחמת העידור יהיה כתקנת קהילות שו"ם נראה דמהני שהרי התנה בשעת קנין הנדוניא ותקנת שו"ם כך היא שאם תמות בלא זרע קיימא בשנה ראשונה יחזיר הכל ובשנה שניה יחזיר החצי מכל וכל מה שנשאר מן הנדוניא מה שלא כלתה ושלא יערים לכלות רק הוצאת הקבורה כפי מנהג המקום ולפי כבודה וכבודו ואם מעות הנדוניא הוציא בסחורה ובהקפה נותנים לו זמן ב"ד שלשים יום מעת הקבורה אבל מן הרווח אין צריך להחזיר שום דבר דעל זה לא נתקנה אלא על גוף הממון וגם לא נתקנה על מה שהאב נותן לנדן שלו כי בשטר עידור הכל הוא בשעבוד כתובתה וכתובתה חוב עליו ולא עשו הקדמונים תקנה להפקיע כתובתה שהוא נגד הדת והסברא כך הי' נראה בעיני לכאורה אלא שמצאתי כתוב שאף בנדוניא שלא שייכה תקנת ר"ת וז"ל תלמידו של הר"מ צ"ל מה שתיקן ר"ת להחזיר הנדוניא לאב לא על הבת לבד תיקן אלא אף על מיתת הבן תיקן ומה שלא הזכיר הבן לפי שהצרפתים נוהגים הבנות ליתן הנדוניא ולא על החתן אבל אם היה הבן נותן הנדוניא ומת תוך השנה הנדוניא חוזרות גם לאב וכן דנתי לפני הר"ם והודה לדברי עכ"ל ואח"כ שמעתי שכן המנהג ומה שמחזיר אין חילק אם הנדוניא של אב או שאר קרובים הנותנים ואין חילק אם הם חיים אם לאו לעולם מחזיר לנותנים או ליורשין מ"מ מי שנשא לאלמנה או יתומה שיש נדוניא משלה אכה"ג לא תיקן ר"ת והקהילות דלא שייך למימר ותם לריק כחכם אלא להמשיא אותם בין אב בין אחרים אבל לא בנדוניא שהיא מכנסת לבעלה ואף בנכסי מלוג שהגוף שלה לא שייך בה דין דר"ת ולא תקנתו דאכה"ג לא שייך לריק כחכם דדוקא אנדוניא שהיא משום ע"נ אבל ירושה שנפלו לה דהיינו נכסים לא תקינו והבו דלא לוסיף עליה כן פסק הרא"ש בתשובה וכן פסק מהרי"ו הלכה למעשה כוותיה ואף שחלקתי לעיל במילתא דלא שכיח כלל דלא שייך דינא דר"ת ומודה בה שזכה הכל לפרש לא עלה על דעת האב מ"מ בתקנת ר"ת והקהילות אין חילוק בין שכיח ללא שכיח כלל אלא לעולם שייך בה ותם לריק כחכם ומשום ע"נ וכן מוכח מתשובת הרא"ש שלא חילק באותה תשובה בין שכיח ללא שכיח אלא לפי דינא דר"ת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל בתקנת ר"ת לא חילק משום לא שכיח והוצרך לטעם אחר דבנכסי מלוג לא שייך ותם לריק כחכם אלמא דבאותה תקנה של ר"ת והקהילות אין חילק בין שכיח ללא שכיח בשום אופן דס"ס איכא ע"ל ואי לא שכיח כלל כ"ש דאית ביה ע"נ טובא ומ"ה אפילו המירה דתה שייך ביה תקנת ר"ת דאין לך ע"נ גדולה מזו שמאבד גוף וממון כאחת שהרי אף אם תחזיר אסורה לו לעולם גם קשה לנקבה לחזור לדתה כאשר ידוע ואף שמהרא"י גמגם קצת בדבר מ"מ לפי הסברא כך נראה דעדיף יותר האי תקנתא מתקנתא דמיתה שהרי אין לך ע"ל מזו מ"מ דוקא באתרא דנהיגי תקנתא או שכתב בתנאים שינהגו כתקנת הקהילות אלא שהוזכר בו בתנאי שאם תעדר בתוך שנתה כו' בודאי אין ההמרה בכלל לשון של מיתה וגם מילתא דלא שכיחא הוא שנאמר שעלה על לבם והוה בכלל אלא זכה החתן את הכל הנראה בעיני כתבתי ואותה שנה או שנתים לפי התקנה בעינא שנה מיום ליום בין בשנת העיבור בין בשנה פשוטה לא פחות ולא יותר וכן פסק מהרי"ו והיכא שפסק לה אב מעות לבנו ולא התנה בשטר שבשנה ראשונה יחזירו לו הכל ומת בתוך שנה ובא אחיו היבם ורוצה לזכות בו אכתוב אי"ה בפרק אלו מציאות:

ת"ר תקנו מזונתיה תחת מעשה ידיה ופירקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה פי' מה שיורש נדוניתה שנקראת כתובה שהרי אף היא נכללות בכתובתה ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה כו' ותימה מאחר שיורש אפילו נכסי מלוג א"כ לא הוי ליה כתובתה אלא תחת ירושתה סתם ולכך נראה לפרש דסבר האי תנא ירושת בעל לאשתו דאורייתא הוא ולא שייך לומר שתקנו שום דבר נגדה אבל נדוניא מן התורה אינו יורש אותה אלא הוא ממון של אביה וחוב הוא עליו כל ימי חייה שהרי קיבול באחריות וא"כ במיתתה תחזיר לאביה כי אינו ממון שלה שתפול בה ירושה אלא נדוניא שבה ואדעתא דהכי לא קא יהיב אביה אלא שיהי' לו כל ימי חייה ולזרעה אחריה אלא שחכמים תקנו שאם מתה יורשה ומ"מ אחר שתקנו שיורש אותה שוב לא שייך אומדנא לגבי דיורש אפילו לא גבה עדיין כדברי רש"י לעיל הוה שאומר מזונות תקנו תחת מעשה ידיה מפיך רב הונא בפ' אע"פ ואמר אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומזונות עיקר והאשה יכולה לומר איני ניזונות ואיני' עושה וכתבו המפרשים שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה בטוה בצמר ושאינו לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונות וכך כתבו הרשב"א עכ"ל וכן כתב הר"ן והבאתי לקמן בפ' אעפ"י סי' י"ד וכתבו עוד המנ"ו שנ"ל מזונו' דרבנן ואי דאורייתא לא תקנו שום דבר כנגדה כדפי' וכן הלכתא כדמשמע מרבא דאמר האי תנא קסבר מזונות דאורייתא דתניא שאירה אלו מזונות כו' משמע האי תנא סבר כן ואנן לא ס"ל הכי ועוד ראב"י פליג בהאי ברייתא ודריש שארה כסותה ועונתה הכל על הכסות לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקינה ושל זקינה לילדה ולפי עונתה תן כסותה שלא יתן חדשה בימות החמ' ושחקים בימות הגשמים אלמא דלא דריש מזונות כל עיקר ומה שפי' רשב"ם שאף הוא סבר דאורייתא שהרי מסיים בתוספ' מזונות מנין אמרת ק"ו מה דברים שאין בהם קיום נפש כך שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה דרך ארץ מניין אמרת ק"ו ומה דברים שלא נשאת עליה לכתחילה אין רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהם מתחילה לא רש"כ אדרבה אמינא מדלא מתני בתלמודא דידן ש"מ דלא מתני ביה דר' חייא ור' אושיעא ואינו עיקר אלא אסמכתא בעלמא כי אינו ק"ו ממש אלא סברה ואסמכתא בעלמא קאמר אבל מ"מ בעונה מודה שאין מקרא דועונתה יוצא מידי פשוטו ומה שדורש בכסותה אגב שדורש שארה לכסות דריש נמי עונתה לכך אבל העיקר לעונה ממש קאתי ומה שלא יתן חדשים בימות החמה כו' ממילא שמעינן מאחר שהקפיד הכתוב שלא יתן אפילו של ילדה לזקנה כו' כש"כ כה"ג וכן פסק הרמב"ן ולא כהרמב"ם והרשב"א שפסקו מזונות דאורייתא אבל מה שכתב הרמב"ן שאף הכסות הוא דרבנן לא דקדק יפה שהרי כ"ע מודים בזה שהוא דאורייתא גם בדברי חכמים לא מצינו שתקנו שום ממון נגד כסות וכמו שפי' הסכים המ"מ ומה שאמר פירקונה תחת פירות בע"כ פירות נתקנו תחת פרקונה כדאמר תלמודא להדיא בעל תקונו ליה פירי דלמא אישתביא ולא פריק לה והא דלא אפיך נמי פירות תחת פרקונה משום דקמ"ל שאינה יכולה לומר איני נפדת ואיני נותן פירות וכה"ג מוכח בפ' ח"ה ובהזורק דדחיק תלמודא לאשכח חצר שלה בלא בעלה א"ל שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך כו' וכתב לה בעודה ארוסה כו' ולא מוקי באומר איני נפדית ואיני נותן נכסי מלוג דהיינו פירות והיינו טעמא לפי שהיא פקעה התקנה לגמרי שפירות של כל ימיה הן תחת הפדיון מה שאין במזונות שאם אמרה היום איני נזנות ואיני עושה למחר היא ניזונות ועושה א"נ שלא תטמע בין הגוים כך פי' התוס' והרא"ש אחריהם ועוד כתב הר"ן שאם היתה אומרות כן מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לו פירות שכל הנשים כשיהיה להן פירות יאמרו כן ואותן שלא יהיו להן פירות נחייב הבעל לפדותה ומה שאומר וקבורתה תחת כתובתה יכול להיות נמי שקבורתה עיקר והא דלא אפיך כדי שלא תוכל להפקיע תקנת חכמים ולומר אני נקברת משלי שכל עשירה שיודעת שנדוניא יותר מקבורתה תאמר כן כדפי' ומ"מ אפילו אם תפרש שירושת כתובתה הוא עיקר מ"מ הוא לא יכול לומר איני יורש ואיני קובר שהרי הוא ג"כ לעולם יפקיע תקנת חכמים כשיראה שאין כאן ירושה הרבה כמו הוצאת הקבורה ועוד לגבי דידיה לא אמרינן הכי מאחר שנתחייב בתקנת חכמים ובתנאי ב"ד כמו מזונות אפילו לר"ל דאמר מעשה ידיה עיקר מ"מ לא יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כדמוכח בריש המדיר לקמן ובפ"ק דגיטין דבלא ספיקא חייב לזונה ה"נ גבי קבורתה וכן פסקו הרמב"ם והרשב"א ומה שכתבתי לעיל שיכולה לחזור לאח"כ ולומר איני ניזונות ואיני עושה הוא מדברי הטור והרא"ש ש אבל הרמ"ה פליג ובפ' אע"פ סי י"ד כתבתי המסקנא:

פיסקא ר' יהודא אומר אפילו עני שבישראל ה"ד אי דאורחא דידה מ"ט דת"ק דלא ואי דלאו אוחתא מ"ט דר' יהודה ומשני דאורחא דידיה כלומר משפחתו ולאו אורחא דידה וסבר ר"י' מה שדרשינן בעולת בעל בעלייתו של בעל שעולת עמו ואינה יורדות אפילו לאחר מיתה קאמר והלכה כר' יהודה ויש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו סוגיא זו אלא הזכירו דברי ר"י בצורתה אפילו עני שבישראל לא יפחתו מב' חלילים ומקוננות אחת משמע לעולם אפילו בלא אורחייהו ואפשר שסמכו על לשון המשנה דקאמר אפילו עני שבישראל כו' משמע דאין לך המלטה ביה בזה בשום אופן והיינו משום שזה השיעור הוא הי' השיעור המועט לרוב האנשים וא"כ א"א שלא יהא אורחא דידה או אורחא דידיה בכך ועולת עמו ואינה יורדות אפילו לאחר מיתה ושמעינן מהא שמחייב לקבור את אשתו כפי המנהג המדינה לפי כבודה וכבודו בין בהוצאת הקבורה בין בהוצאת תכרוכין בין בהוצאת ההספד ואפילו האבן שנותנים על הקבר הכל לפי כבודו וכבודה ואם הלך למדינת הים ומתה אשתו א"ר חייא בר רב אמר רב הונא ב"ד יורדין לנכסיו וקוברים אותה לפי כבודו וכבודה ומוכרין בלא הכרזה כדאמרינן לקמן בפ' אלמנה דלקבורה מזבנין בלא אכרזתא וכתב המ"מ שיש מי שהוסיף לפרש שאף הלוה לצורך הקבורה אף מזונות כשבאים לב"ד לפרוע מוכרין בלא אכרזתא אם כדי שלא תנעל דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים כאלו וכן ראוי בכיוצא בזה לעשות וגרסינן בירושלמי לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין אמר רב חגי ולא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה רי"א בין אחר בין אב גובה ופסק הרמב"ם כר"י וכן הטור אחריו וכן הוא מן הסברא כדאיתא בירושלמי מי שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים דזילה ליה טובא מה שאין כן במזונות שיכול לומר דהבעל לא ניחא ליה שהי' סבר שתדחוק א"ע במעשה ידיה ועוד נראה בעיני לפי מה שכתבו התוס' והרא"ש אהא דאמר ריב"ז יפה אומר חנן שהניח מעותיו על קרן הצבי ולא דמיא להא דאמרינן היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' משום דהתם דשבחה הוא בעין כגון הנטיעה והבנין אבל הכא לא אשביח ליה שבח אלא הצילו מגביית חובו ולא מידי קיהיב ליה ודמי למבריח ארי וא"כ הכא שהקבורה הוא בעין ונראה לכל אף שיש בו שאר הוצאת הספד שאינו בעין מ"מ מאחר שכולן כלולין בקבורה וקבורה הוא שבח ובניין שבעין צריך לשלם ואין חילוק בין לא רצה הבעל לקוברה או שלא הי' בביתו בעת הקבורה והיכא שמת הבעל מקודם שיורשיה חייבים בקבורתה אכתוב בריש אלמנה ניזונות בעז"ה:

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשחטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין לאשתו אבל לא לבניו ובנותיו וד"א א"ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ובין יוצא שלא ברשות דביוצא בדעתו שהי' בידו לצות על מזון בניו ובנותיו ולא ציוה גילה בדעתו דלא ניחא ליה ומ"מ אשתו דמחייב לה בתנאי כתובה בע"כ זנין ומפרנסין אותה אבל מי שנשתטה שיצא שלא לדעת אוקמינן אחזקה דבודאי ניחא ליה שיזונו בניו משלו וכתב ר"י דאיירי שהי' זן אותם קודם שנשתטה דאי לא הי' זן אותם מקודם א"כ הרי חזינן דלא ניחא ליה אלא איירי כל שהי' מפרנס אותה מקודם וה"ה ההיא דמי שהלך כו' דאל"כ לא הוה מקשה מיניה מידי והא דמוקי לה בפ' בתרא במשרה אשתו ע"י שליש אבל לא בניו ובנותיו ה"ק בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס את אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך הי' נזונים משלו והנה דעת הרמב"ם במי שנשתטה שזנין בניו ובנותיו אפי' יותר מבני שש היינו באמיד אבל באינו אמיד אין חילוק בין נשתטה ליצא מדעת דעד שש זנין אותם מכח שהן קטני קטנים כדלקמן סי' כ"ד אבל לא יותר מאחר שאינו אמיד וקצת משמע דתלמודא איירי באמיד כך הוא לפי סברתו אבל יש להקשות דאי איירי באמיד א"כ אפילו במי שהלך נמי יוציאו דהא כופין על הצדקה ומאחר שהוא בתורת כפייה א"כ אין חילק בין בפניו בין שלא בפניו ואין לומר שהוא מפרש הכפייה דלקמן הוא בדברים כמו שפי' ר"ת לחד שנויה דמ"מ יש לתמוה על הרמב"ם שהרי הוא כתב באמיד שמוציאים ממנו בע"כ וכן הוא עיקר א"כ מן הסברא אפילו בהלך נמי והעיקר הנראה בעיני הוא דברי הר"ן שכתב על הרמב"ם וז"ל ואין דרך זה נכון בעיני דאם איתא דמדינא אין יורדין לנכסי אמיד שלא בפניו ובמה שאינו מחויב גמור אלא מתורת צדקה למה יורדין לנכסיו כשנשתטה אלא מאי אית לך למימר דנשתטה היינו טעמא משום דעבדין מנכסיו מאי דאמרי דניחא ליה בהכי מעתה אפילו לא אמיד יש לב"ד לירד לנכסיו ולזון אותם עד שיגדלו כיון שמי שאינו זן אותם מגונה ביותר ורוב בני אדם עושין כן ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב מתורת צדקה אפילו שלא בפניו וכו' אמרינן במי שהלך למד"הי אבל לא בניו ובנותיו היינו בדלא אמוד שאין הדבר עליו חוב גמור ומי שנשחטה אע"פ דלא אמיד ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין בניו כיון שמי שאינו עושה כן מגונה ביותר וזה לא הי' לו לצוות ע"כ ומה שכתב הרשב"א דשלא בפניו לא שייך כפייה לצדקה דלא נחתינן לנכסיה בשום אופן מחמת צדקה ותלה עצמו באילן גדול רב האי שכתב כן בתשובה דהא אפילו נדר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא בכל תאחר אבל אין לב"ד לכופו ולעשות לו כלום כתב נמי הר"ן שלא דק דהא אמרינן בר"ה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובההוא קרא צדקה כתיב כדדרשינן בפיך זו צדקה ועוד לפי מה שנכתב בפ"ק ב"ב שדוקא אין הב"ד מוזהרין לכפותו אבל אם רצו הב"ד לכפותו מפני צורך עניים רוצים ועושים לא קשה מידי ס"ד דברי הר"ן מחוורים בעיני ולפי זה נראה מאי דפליג בגמרא מאי ולא ד"א רב חסדא אמר זה תכשיט ורב יוסף אמר זו צדקה מ"ד תכשיט כ"ש צדקה מאן דאמר צדקה אבל תכשיט לא כי היכא דלא תנוול וזו היא הגירסה הנכונה כמו שכתבו התוס' שהרי אפליגו להדיא במי שהלך בפ' בתרא א"כ בהא דנשתטה לא פליג ועבדינן מאי דניחא ליה בממוניה מן הסתם בין לזון בניו ובנותיו בין תכשיט בין צדקה אפילו לא אמיד אבל במי שהלך מספיקא לא נחתינן לנכסיה בעבור צדקה דבודאי לא ניחא ליה שהרי לא ציוה לשום אדם ואף תכשיט שהוא קישוט של נשי' מספיקא לא נחתינן לנכסיה דשמא הלכה כרב חסדא שאמר תכשיט ואפי' אמיד מאחר דלא ניחא ליה אבל צדקה אם אמיד לעולם נחתינן לנכסיה ואפי' שלא בפניו שהר' כופין על הצדקה וכדפי' ודוקא תכשיט שהוא בשמים של אבקת רוכל שהוא קישוט יופי של נשים אבל כל שאר הדברים הצריכים לה כפי מנהג המדינה לפי כבודה בין במזונות בין בכסות הוא בכלל זנין ומפרנסין דקאמר כתב הרשב"א סי' תתקפ"ח שנשאל על איש שנשתטה והמעות ביד קרובי האשה עדיין אם נאמר תזון היא מן הנכסים והוא מן התמחוי או אם מוציאין ב"ד מידם והשיב דמוציאין דא"א היא לגבות כתובתה כל שהוא אינו יכול לגרש אלא ניזונין היא ובעלה ובניהם עכ"ל:

אמר רב מתנא האומר אם ימות אל תקברני מנכסיו אין שומעין לו לאו כל הימנו שיעשיר בניו ויפיל עצמו על הציבור וז"ל הטור שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן עשה צוואת בריא ונתן לשמעון כל נכסיו במתנה מהיום ולאחר מיתה חוץ מחפצי הבית שהניח ליורשין מי חייב ליתן צרכי קבורה שמעון או היורשין תשובה דבר ידוע אם אדם נותן מממונו הרבה מתנות לאחרים ושייר מעט ליורשין אפ"ה היורשין הקרובין לירש מן התורה מחויבים בקבורתו כי מממונו הנשאר לו אחר מתו חייבים ב"ד לקוברו ואם אמר אל יקברהו מנכסיו אין שומעין לו ע"כ מ"מ נראה אם נתן כל אשר לו לאחד בכה"ג אותה המקבל מתנה חייב בקבורתו מאחר שהמתנה אינו חלה אלא עד לאחר מיתה וא"כ מיד לאחר מיתה חל על נכסיו חיוב קבורה מן התורה ואינו כח במתנה לבא ויבטלה והיכא שתפס שמעון ממון של המת בעבור איש אחד שהקרובים רוצים להוציאו מידו לצורך קבורה תמצא בפרק אלמנה ניזונות סי' כ"א ומהא דקאמר אל תקברני מנכסיו אין שומעין לו מכאן פסק מהר"ם מי שנתפס ויש לו דיו משלו וצוה שלא לפדותו שפודין אותו בע"כ והארכתי בפ' הכונס סי' ט"ו מה שאמרנו אל תקברני מנכסיו אין שומעין לו היינו דוקא שיש שם נכסים יתר על כתובתה אבל אין כאן נכסים יתר על כתובתה פסק מהר"ם אפילו לא אמר כן אין האשה מחויב לקוברו מכתובתה והוא יקבר מן הציבור שהרי כתובה חוב עליו ולא מצינו שתקנו חכמים שהאשה חייבת בקבורתו ובתוספתא של מכילתן אמרינן מי שמת והניח נכסים ומטלטלים ויש עליו בע"ח וכתובת אשה כל הקודם זכה והוא נקבר מן הצדקה וכן פסק מהרי"ו בשם מהר"ם שכך הלכה רויחא היא ומצאתי כתוב דבסמ"ק במצוה לקדש סי' קנ"א כתב וז"ל נשאל לר' חיים אם שומעין לאלמנה שלא לקבור בעלה מנכסיו שאין בהו כדי כתובה והשיב כי כבר כתבו הגאונים ששומעין לה אבל דעת האחרוני' דיקבר מנכסיו שהן משעובדים לקוברו ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמר בפ' נערה שנתפתתה האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו עכ"ל לכאורה נראה שאין הראיה דומה לנידון מאחר שקבורה מן התורה שנאמר קבור תקברנו א"כ הקרוב אליו בירושה ויורש ממנו מחויב לקוברו אבל האשה שאין יורשת אותם אלא חוב הוא לה בגביה ולמה יקברוה מממונ' ומ"מ כי דייקת שפיר תשכח טעמא למילתא מאחר שהכתובה מדינא דגמרא אינו נגבת אלא מן הקרקע ולא ממטלטלין כלל אלא שהגאונים תקנו לגבות אף ממטלטלין א"כ היכא דליכא מותר מנכסים ממון לקבורה אמינא שלא תקנו הגאונים שהיא יגבה כתובתה והוא יהיה מוטל על הציבור אלא הממון משועבד לקבורתו מאחר ששיעבוד שלה על ממונו אינו אלא מכח תקנת הגאונים ולא מדינא ומהתוספתא לא קשה אפשר שהיא סוברת שמטלטלין דיתמי משועבדין בין לבע"ח בין לכתובה או איירי היכא דלא שייך שיור שום מטלטלין המספיקין לקבורתו אבל לפי מה שאנן קי"ל דמטלטלי דיתמי לא משעבדי כלל ויש כאן מטלטלי א"כ הקבורה קודמת ומ"מ דהאידנא שכותבין באחריות נכסי כתובה בין קרקעות בין מטלטלין א"כ מה שנגבית הכתובה ממטלטלין אינו מכח תקנה כמו שנפרש לקמן אלא מכח שיעבוד שיש לה על נכסיו וא"כ הות בעלת חוב ממש וקדמה לקבורה ואין חילוק מקרקעות למטלטלין ומ"מ ראוי לדיין שיעשנה קצת בדברים אולי תשמע לו ודוקא שהנכסים שהיא נוטלות הוא יותר מן הנדוניא שהכניסה לו אבל אם לא יגיע אפי' לסכום שהכניסה אסור לעשנה אפילו בדברים ועון הוא ביד המעשה שהרי שלה היא נוטלות ולא ממונו ויקבור מן הצדקה הנראה בעיני כתבתי וכשם שהיא אינה חייבת בקבורתו אפילו בנכסיו מאחר שמשעובד לה בכתובתה וה"ה נמי שאינה חייבת לפדות אותו לא מיבעיא מנכסי מלוג שהגוף שלה אלא אפילו מנכסי נדוניא אין פודת אותו כמו שפסק מהר"ם בהאי פירקא ובפ' מציאת האשה היכא שהכניסה לו לנדן אין הבע"ח גובה מהן ואע"פ כלי שבת וכלי רגל וכן פסק הרא"ש בפ' אלמנה לכ"ג ואף שטעמא דהתם דוקא משום שבח בית אביה וזה אינו אלא בכלים שהוא בעין אבל בנדוניא של מעות מאחר שבאחרות' א"כ הוה כממון שלו מ"מ היכא שהנדוניא עדיין בעין ביד אביה לא מפקינה מיניה לפרוע בע"ח והא דאמרינן בע"ח קודם לאשה היינו דוקא בממון שלו אבל לא בממון שהכניסה לו דיפה כח האשה בנדונייתא יותר מבע"ח בחובו דהא בע"ת אינו נפרע מנכסי יתומין אלא בשבועה ואלמנה גבייה נדונייתה שלא בשבועה כדאיתא במימו"נו סי' י"ז דהלכות אישות אלמא דהיא הוה כאלו היא מוחזקת בנדונייתא וכן כתב מהר"יו בתשובה וכתב עוד אפילו היכא דקבל עליו למסור הנדוניא ליד ראובן לזמן המוגבל דלמא לא קיבל עליו אלא שיהא ביד ראובן בחזקת הזוג ולא שיעכבם לעצמו דאומדנא דמוכח הוא דהכי הוה כוונתו ועוד האריך ואני אומר אף רש"י מודה בזה שלא זכה בנדוניית חתנים כה"ג כדי לפדות עצמו בממון של אחרים ולהניח אשתו בגילוי ובחוסר כל דבוודאי אדעתא דהכי לא קיהיב חמיו ולא אמרינן דזכה החתן מיד כשכונסה אף שלא בא בידו היינו כשמתה שהוא יורש אותה בדין אבל הכי שהכל היא שלה אלא שהוא באחריותו בוודאי כה"ג לא זכה בה מכח אומדנא לד"ה ומי שציוה שלא יקברוהו כלל כתבתי בפ' נגמר הדין סי' ט':

מתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה פי' ולאפוקי ממשנה ראשונה דלקמן בפ' אע"פ שאמרה שאם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה מסרה האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הר' היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ופליגי אמוראי למאי מהני מסירתה להיות ברשות הבעל רב אמר מסירתה לכל חוץ לתרומה ורב אסי אמר אף לתרומה שמואל אמר לירושתה הוא דמהני שיירש הבעל את נדונייתה ורבינא אמר הרי הוא כנשואה שכתובתה מאחר מנה מיתבי הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהי' לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה עמה לשם נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה תיובתא דכולה תיובתא פרש"י דקתני לירושה לחוד היא ברשות הבעל וקשה לכל אמוראי דפליג אשמואל וקשה לי אדדייקת מרישא דאירושה לחוד היא ברשות הבעל נידק מסיפא אבל לא לתרומה משמע הא לאינך הוה ברשות הבעל ודוקא משום חומר תרומה דגזרינן משום סימפון וכדאמר רב מסירתה לכל חוץ לתרומה ועוד דמרישא ליכא לדקדק הא דקאמר בד"א לירושה לפי שהרישא דלעיל מיניה איירי להדיא בירושה לכך נראה עיקר כפי' התוס' תיובתא לכולהו דקאמר לאו דוקא כולהו אלא הני דאמרי אף בתרומה ויותר מזה מצינו בב"ב בפ' י"נ גבי מחלק נכסי' על פי' תיובתא דכולהו לא קאי אלא לחד ואף שמואל דקאמר לירושה לא בא למעט אלא לתרומה אבל מודה שהיא כנשואה לענין נדרים כדאיתא לקמן בברייתא ויליף מקראי וכן כשזינתה שהיא בחלק אלמא חשבינן כנשואה ומ"ה נראה דמטמא לה כאשתו ממש וירושה דקאמר רבותא קמ"ל אפילו ירושת נדוניא שהיא מדרבנן ושמא שלא תקנו ליה אלא עד שתכנס לחופה קמ"ל דאפילו הכי הוה ברשות הבעל לירושה וממעט נמי הא דר"ל דאמר לכתובתה דאל"ה ה"ל למימר מסירתה לכל חוץ לתרומה ור"ל נמי בא לחלק על שמואל שממעט כתובתה ואמר שמסירתה מהני לכתובה וע"כ צריכים לפרש כן שאין לפרש שר"ל אמר שמסירתה הנאמר במשנה ברשות הבעל לכתובה קאמר דזה לא יתכן דלישנא הרי היא ברשות הבעל לענין זכייה שתהא שלו קאמר לכתובה דקאמר ר"ל היינו דנחשב כנשואה לגבי בעל אחר אלא אעיקר דינא קאמר דחשבינא אף לכה"ג כנשואה ואפשר נמי ממעט ירושה דקאמר שמואל ומ"ה לא קאמר אף לכתובה והשתא לפי הלכה נראה דהלכתא כשמואל בדיני דממעט כתובה ולא כל כר"ל אף דרב סייעוה שאמר מסירתה לכל חוץ לתרומה ואף מסתבר דברי שמואל דנהי דחשבינא כנשואה לכל מילי מ"מ בתולה ממש לענין חיבת ביאה ומוהר הבתולות ולא דמיא לנשואה אף שהיא בתולה לעולם שם בעולה עליה ואם עדים מעידים שלא נבעלה אמרי עלמא לשבתה דקאמרי הכי כדפי' לעיל בפ"ק סי' ל"ד אבל הכא שהיא בדרך ולא נתקרב אליה פשיטא דלא גרעתה מכתובתה ומ"ה נראה היכא דנכנסה עמו בחצר שלו שהאי לנשואין חשבינן נמי לכתובה כנשואה שהרי היתה אצלו ושם נשואה ובעולה עליה לכל מילי הנראה בעיני כתבתי כתב הרא"ש בתשובה על מקום שנהגו לארס נשים ולייחד עמהם ולדור עמהם בלא חופה ובלא ברכה מנהג רע הוא זה וחייבין הקהל לבטלו ואשר כתבתי דפעמים מתות תחת אירוסיהן ובאו לדון על עסקי ירושתן ונסתפקת אם יירשנה ארוס כיון בבית הוא באשתו לענין ירושה כו' ע"כ:

הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמה ללין טעמא דללין הא סתמא לשם נשואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללין אמר רב אשי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללין וכתב המ"מ כ"ש חצר דאחרים סתם חצר דידיה לשם נשואין וכתב הר"ן שאין להקשות א"כ מרישא משמע דדוקא סתם חצר דידה ללין הא של שניהם סתמא לנשואין אימא סיפא סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם סתמא ללין הא לא קשיא דכיון דסתם חצר דידיה לנשואין כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר של שניהם אדרבה דעת שניהם מתיישבת בו יותר וכ"ש סתמא לנשואין עכ"ל הר"ן והמ"מ כתב בשם הרמב"ן שדינה בחצר שלה ואני אומר שהדבר מוכרע ומ"ה בחצר שלה סתמא ללין בחצר שלו סתמא לנשואין בחצר של שניהם ספק הוא אם ללין אם לנשואין ולאיסורא אזלינן לחומרא ולממונא לקולא:

תנא מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי היא בחנק דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל וה"ה נכנסה עמו מן הסתם בחצר שלו אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה בהדיא כתיב דכתיב וכי תהי' נערה בתולה מאורסה לאיש נערה ולא בוגרות בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה מאי נשואה אילמא נשואה ממש היינו ולא בעילה אלא לאו נכנסה לחופה ולא נבעלה ומסיק דאין חילוק בין מת בעלה דהדרא לבי נשא ללא הדרא לעולם חשבינא כנשואה לענין שמיתתה בחנק אפילו שוב נתארסה וזינתה וכן לענין נדרים כדתני דבי ר' ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עלי' מת"ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל אלא הרי נתגרשה האיך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב שוב האב אינו יכול להפר בין נדרה בדרך ושמע אח"כ כשחזרה בין נדרה אח"כ אפילו כשחזרה לבית אביה וילפינן מיתה מנדרים במה הצד כי היכא דגלי ליה לן קרא בנדרים דחשבינא כיצאה מרשותו לגמרי ה"ה לענין מיתה חשבינא כיצאה מרשות האב לגמרו והוה כנשואה ממש ואין חילוק בין הדר ללא הדר:

מתניתין האב אינו חייב במזונות בתו זו מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים ירשו והבנות יזונו מה הבנים אינם יורשין אלא לאחר מיתת האב אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן ומסקנת פירש המשנה אף בבנים העוסקים בתורה אינו חייב כשהם גדולים יותר משש אבל מצוה איכא וכן סברי ר"י ור"מ וכן דרשו לקמן רבותינו שביבנה מאי דכתיב אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת כו' כדלקמן אמר ר' אילעי א"ר לוי א"ר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים ובעי הלכתא כותיה או לא ת"ש דלית הלכתא כוותיה דכי הוו אתא לקמיה דרב חסדא אמר כפו אסיתא בציבורא וליקם עליה ולימא עורבא בעי בניה והאי גברא לא בעי בניה פי' מעמידין הש"צ בתוך הקהל על דבר גבוה באמצע הקהל ויכריז ויאמר עליו אפילו הערוב שהוא עוף טמא ודוחק את בניו בילדותן שהו לבנים קודם שנולדו להם נוצות שחורות וסבר שאינם שלו ויש טעם בדבר שסברו מאחר שמשמשין בפה ולא בדרך תשמיש סברי שלאו מגופן ותמציתם הוא אלא מאחרים באו ואפ"ה באו אח"כ כשנולדו להם נוצות שחורות שאז מכירין אותן שהן בניהן חוזרות ומרחמת עליהן והא גברא ידע שהן בניו ואינו מרחם עליהם אלמא שאינו חייב לזונן ולא כופין אותו אלא שמכלימין אותו ברבים ולא יותר וכי הוה אתי לקמיה דרבא א"ל ניחא לך דליתהני בניך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה כי הא דרבא אכפיה לר' נתן בר אמי ואגבי מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה והוא כפייה ממילא כמו שבארתי בפ"ק דבב' סי' נ"ג ולעיל בסי' י"ז כתבנו אפילו שלא בפניו יורדים לנכסיו היכא דאמיד מכח צדקה והא דכופין מתורת צדקה מבאר הרמב"ם היטב בפי' המשנה וז"ל אם יש לו ממון כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונא כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזנותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחויב לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותם על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר לאחיך לענייך ומן הידוע שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה לפי שהוא בכלל מצות עשה שהוא מן החיוב להלקות לאדם עד שיעשה מצוה זאת שיש לו לעשותו באותה הזמן או ימות וזה עיקר בכל מצות עשה ואין הפרש בזה בין הזכרים ובין הנקיבות בעניין ההוצאה וכתב הרי"ף והרא"ש וה"מ בניו ובנותיו קטנים אבל קטני קטנים אע"ג דלא אמיד כייפינן ליה בע"כ כדדריש ר' שמלאי אפיתחא דבי נשיאה בסוף אע"פ אף שאמרו אין אדם זו בניו ובנותיו הקטנים אבל זן קטני קטנים עד בן שש ותנן נמי אם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונתיה ש"מ דחייב לזון קטני קטנים ע"כ וכן כתב הרא"ש בשם רבו מהר"ם אפילו יש לה נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונתם אפילו יש להן להתפרנס משלהן דומיא דמזונות אשה מדכלל מזונתיהן עם מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונתיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם כתב הריב"ש מי שבא על הפנויה וילדה ממנו בן או בת חייב לזונן וכן נראה מתשובת הרא"ש והני מילי כשהוא מודה שהוליד ממנו אבל אם אינו מודה בכך אפילו נודע שבא עליה והיא טוענת בריא שהוא מעוברת ממנו כיון שאינו מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר דכי היכא דאפקרה נפשה לגביה אפקרה נפשה לגבי אחרינא ואם גירש לאשתו שחייב במזונות הבנים ואצל מי הן נכתב לקמן בפ' הנושא:

פסק קשה לי הכא דרבא דאמר ליה וכי ניחא לך דליתזני בניך מהצדקה וכי זו כפיית דברים שבא להוסיף על רב חסדא חמיו דאמר כפי ליה אסיתא כי' ועיקר כפיית היינו שמביישין ומכלימים אותו ברבים ע"כ נראה דעובדא דרבא איירי באמיד אף שאמיד מחויב לזון אותם מכח צדקה מ"מ לא הי' ימהר בפסק דין להכלימו אלא היה מפייסהו בדברים וכי ניחא לך אולי יתרצה מעצמו בלא כפייה והוא דרך הנהגה ישרה לכל דיין בדבר זה וכיוצא בו קודם שיחלוט הדין לכפותו יראה אם יכול להגיע מבעל דין שיאות לזה בלא דין וכפייה:

אמר ר' אליעא א"ר לוי באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם ומסיק דלית הלכתא כוותיה אלא טוב לעשיהו בדברים אפילו לא אמיד דר' חנינא ור' יונתן הווי קיימא אתא ההוא גברא גחין ונשיק לר' יונתן אכרעיה א"ל ר"ח מאי הא א"ל כותב נכסיו לבניו הוי ועשיתינהו לזונו אלמא דלא דינא הכי דאי דינא לא הי' לו לגמול חסד בזה שבע"כ ישפוט האמת והא דר' אילע' איירי דוקא בנותן מתנה לבניו הא לאחר אין ניזונין מהם כלל אפי' לעשינהו בדברים דהא מתנה כמכר דאי לא עביד ליה נייח לנפשיה לא הוה יהיב ליה מה שאין בבניו כדפי' בקונטרס ומ"ה אפילו אשתו אין ניזונות מהם אף שהיא ניזונות בתנאי ב"ד שהרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומאחר שמתנה כמכר הוה כנכסים משועבדים וכתבו התוס' ראיה לדבר דלא טרחה ממקבל מתנה מדקאמר ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונות מנכסיו מתנת ש"מ דרבנן לא כ"ש משמע דמתנת בריא דאורייתא אינה ניזונות מנכסיו אע"ו דמיתזנה מן היורשים ואין לומר דמתנה דאורייתא נהי דכ"ש לא הוה ה"ה מיהא הוה ונימא דלא אלים כח מתנה מכח יורשים דע"כ אלים מקבל מתנה מכח יורשין מדמסקינן בפ"ק דב"מ דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו חייב מודה דחיישינן לפירעון ולקנונאי ושטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר דלא גבו ממשעבדי ואי גבו מתנה אמאי יחזיר אלא ודאי לא גבו ואלו מן היורשים גבו דהא פסקינן בסוף גט פשוט הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ע"כ נראה דאין חילוק בין מתנה למכר לענין זה והא דאמרינן פרק מציאת האשה מכרו או משכנו מוציאים לפרנסה ואין מוציאין למזונות ה"ה נתנו והא דנקט מכרו לאשמעינן דאפילו נמכרו מוציאין לפרנסה אבל למזונות פשיטא ליה דאין מוציאין אפילו נתנו כדתנן בהניזקין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומתנה הוא כמכר ולפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובתה ומזונות ממטלטלין דיתמי אע"ג דירושה היא דאורייתא כ"ש דגביה ממטלטלי דמתנת שכיב מרע מדרבנן וכה"ג אמרינן ביש נוחלין אבל ממטלטלין דמתנת בריא דהוי דאורייתא לא גביה כתובתה ומזונות לא גביה אפילו ממקרקעי כי היכי דלא גביה מלקוחות כדפי' ולא מיבעיא נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אע"ג שכבר משמת נשתעבדו הנכסים עכ"ל תוס' וכמשא ומתן הזה כתב הרא"ש בסוף האומר ובסיום דבריו כתב וז"ל ולענין פסק הלכה הכי הלכתא דעדיפא כח מתנה מכח ירושה כדמוכח ההיא דשנים אוחזין כו' הלכך אפילו כשתקנו הגאונים דכתובה ומזונות גבו ממטלטלי דיתמי ממטלטלי דמתנת בריא לא גביא וכן מצינו שבע"ח אין גובה את השבח ממקבל כדאיתא פ"ק דב"מ לפי שאין לו על מי לחזור וגביא מיתמי כדמוכח בפרק יש בכור וכן פסק הרמב"ם בפרק ח' דהלכות זכייה וכן פסק רשב"ם ויותר מזה כתב הרמב"ם שאף מלוה ע"פ גובה ממתנת שכיב מרע מכח ק"ו דירושה דאורייתא אבל לא ממתנת בריא והוא דעת רבו ר"י מיג"ש וכן הסכים הרשב"א וכן פסק הטור סי' רי"ג וכן פסק מהר"ם בפרק י"ט אבל מה שכתבו התוס' אפילו נתנו יתומים במתנת בריא שאינו מוציאין מהם למזון האשה מצאתי בהגהת מהרי"ח וז"ל ומיהו בנתנו יתומים נסתפק קצת ר"י ע"כ והיינו דמצינו למידחי ולמימר דבפרק מציאת האשה דוקא מכרו או משכנו קאמר ולא נתנו וכן נראה דנהי דמתנת בריא אלים כמכר היינו מתנה הראויה ליתן שלא בא עדיין זמן הגבייה וקבלת מהן אבל הני שנשתעבדו הנכסים כבר למזון האשה והבנות וכבר הגיע זמן הגבייה שר שראוי לגבות מהן לא אלים כח מתנה להפקיע מהן ה"ה נמי מלוה ע"פ דלא טריף ממתנת בריא היינו שנתן קודם שבא זמנו לגבות אבל אחר שבא זמנו לגבות לא אלים כח מתנה מכח ירושה ואינו מפקיע בין ממקרקעי בין ממטלטלי שהן עדיין בעין אפילו לא נתן כדי להבריח אלא לקרוביו או לאוהביו גובה מאותה מתנה בין ממקרקעי בין ממטלטלי כ"ז שהוא בעין והוא תיקון גדול בדין וכבר קבלתי שהמרי"ח היה בעל הוראה ובתרא וראוי לסמוך עליו ברוב המקומות ובפרט מאחר שר' יצחק בן ברוך סובר דמקבל מתנה בריא לא מפקיע כלל כח הכתובה ונהי דדברי ר"י עיקר לגבי' היינו היכא שנתן הוא אבל לא היכא שנתנו היורשים כדפי' אבל מכרו פשיטא שאינה גובה מהן אפילו כתובת אשה שטורפת ממשעבדי ה"מ ממקרקעי אבל לא ממטלטלי אכה"ג לא תקנו הגאונים ואפילו האידנא שכותבים בכתובה בין מקרקעי בין ממטלטלי ולא נצטרך שוב לתקנת הגאונים כמו שכתב הרמב"ם מ"מ לא יתכן שתגבה מן הלקוחות כמו שכתב הסמ"ג וז"ל ורבינו יעקב היה אומר דאין אנו צריכין לתקנת הגאונים לענין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסים דאית להן אחריות ושאין להן אחריות כולהו יהיו אחראין וערבאין לכתובתה ודלא כאסמכתא לגבות מטלטלין אם הם בעין ואהני דלא כתב אגב שלא לגבות מן הלקוחות ע"כ וכן כתב הרא"ש בפ' מציאת האשה ומהשתא תימה לי על הטור שכתב וז"ל אין הכתובה ניגבית אלא מן הקרקע ומתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי וה"ה נמי לכל תנאיה חוץ מכתובת בנין דכרין לפיכך אם גבו היורשים מעות כתובתה אביהן גובה מהן ודוקא מטלטלי בני חרי אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא אינו גובה מהן ואם מכרם היורשים אחרי מותו גובה מהן ע"כ ולא אוכל ליישב כלל ופשיטא שהוא נגד דעת הרא"ש שכתב אפילו נתנו אינם גובה מהן ק"ו מכרו אלא שלא אוכל למצוא שום סברא למוכרו מטלטלין שתגבה מהן כדפי' ואפילו נאמר דלא ס"ל מה שכתב הסמ"ג והרא"ש בשם ר"ת וסבר דבין מקרקעי בין מטלטלי הכתוב בשטר כתובה מהני כמו אגב מ"מ קשה שהיה לו להזכיר שאין נוהגין האידנא לגבות מטלטלין שמכר משום תקנת השוק כמו שכתב בטור ח"מ אפילו גבי אגב ועוד הלא לא קאי הטור אלא אתקנת הגאונים שתקנו שתגבה מטלטלי ולא משום שכתוב בשטר כתובתה בין מקרקעי בין ממטלטלי שהרי אח"כ כתב בשם ר"מ מה שנהגו האידנא שכותבין בשטר כתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי ששוב לא נצטרך לתקנת הגאונים משמע לשוא שמתחילה לא דיבר מזה כלל ומ"ה א"א ליישבו בשום אופן אלא שט"ס הוא ובמקום מכרו ראוי להיות נתנו וכמו שפי' שנתינת היורשים לא אלים להפקיע שום שעבוד והוא כסברת מהרי"ח ודין תקנת אושא שמכרה בנכסי מלוג כתבתי בהחובל סי' ל"א ואף בס"ל ואם יכולה האשה לעכב שלא ימכור שום דבר מנכסי בעלה נכתוב לקמן אי"ה בפ' אלמנה נזונות:

פסקא מהר"ם פסק אפי' היכא דמפקיע מתנה מכתובה או ממזונות מ"מ מה שאדם נותן מתנ' לבנו או ליורשיו אפי' במתנת בריא לא מפקיע דהא הכא הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם ופרש"י אפילו מעכשיו ולא מן הדין הוא אלא תקנת חכמים הוא סוף סוף נשמע המתנה שאדם נותן ליורשיו הוא כמו ירושה בעלמא ואע"ג דקא מיבעי ליה אי הלכתא כתקנת אושא או לא ומסיק דלית הלכתא הכי וכן פסק האלפס ז"ל יש לומר דלא מיבעי ליה אלא בחייו דמצי טרח לדידיה ולדידה ואהא פשיט דלית הלכתא כותיה ועוד אומר הר"ם הא דפסק דלית הלכתא כתקנת אושא ה"מ להא דאמר הוא ואשתו ניזונין מהם דהא מילתא בלא טעמא הוא דלמה יש לו ליזן אחרי שהוא נתן אבל אשתו ניזונות ועוד דלא מייתי ראיה דלית לתקנת אושא אלא מעובדא דר' נתן דעשינהו דאיירי בדידיה אלמא בהאי דוקא ליתא אבל באשתו ניזונות איתא לתקנתא דאושא שפיר ע"כ וכן מסתבר שאותו מתנה שאדם נותן ליורשיו לא אלימא מירושה דאורייתא לאפוקי שיעבוד כתובה ממטלטלין וכן למזונות וכתב מהרי"ו בתשובה וז"ל משום שהבעל ציוה לפרוע קבורתו ולהזכיר נשמתו וליתן לבנו פיזר שיאמר קדיש לא מיבעיא להנאו דעות שפסקו דמתנת שכיב מרע אינו מפקיע שעבוד כתובה דהכא נמי אינו מפקיע דהא לכל היותר לא הוי אלא מתנת ש"מ אלא אפילו לר' שמואל שכתב במרדכי דמתנת ש"מ מפקיע שעבוד ה"מ מתנת ש"מ שנותן לאחרים אבל הכא לא נתן לאחרים אלא מה שנתן לא נתן אלא לצורך עצמו לא עדיף מאדם שנתן אפילו מתנת בריא ליורשו דכתב מהר"ם דאינו מפקיע כו' כתב דין שאל יבזבז יותר מחומש של חומש עין יפה ואח"כ חומש מן הריוח בכל שנה ואם נותן מתחילה מן הקרן רק מעשר הוא מדה בינונות פחות הוא עין רעה ולפחות לא ימנע פחות משלישית השקל בכל שנה א"ר עילאי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דכתיב עשר אעשרנו לך ומדלא כתיב עשר אעשר וכתיב עשר אעשרנו ש"מ דה"ק אעשרנו עוד לראשון כלומר מעשר שני יהיו כראשון אם הראשון עשרה ממאה אף השני כן א"כ יהיה עשרים ממאה והיינו חומש והיינו כת' הרי"ף וה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה כעובדא דמר עוקבא בפרק מציאת האשה שבזבז לחצי ממונו בשעת מיתה וגרסינן בירושלמי דפאה פ"ק בעי ר' גמליאל בר חנינא קמי ר' מנא מה חומש בכל שנה לחמש שנים הוא מפסיד כולו א"ל בתחילה לקרן מכאן ואילך לשכר והא דקא מתמה בירושלמי לה' שנים הוא נפסד כולו לאו דוקא אלא יותר מרוב הוא נפסד ומ"ה משני לשכר קאמר וז"ל הרמב"ם והוא מן התוס' שיעור נתינה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת לכל צורך עניים יתן כפי השגת ידו וכמה הוא יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה שנה ראשונה חומש מהקרן מכאן ואילך חומש מהריוח בכל שנה לעולם לא ימנע אדם פחות משלישית השקל לשנה והיא שתות אוקיא של כסף ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה כלל ע"כ ויתר דיני צדקה כתבתי בב"ב בפ"ק:

אמר ר' יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו לרדות ברצועה ובחוסר לחם איני והא א"ל רב לר' שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקבל בר שית קבל וספי ליה כתורא אין ספי ליה כתורא מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר י"ב שנה ואב"ע לא קשיא הא למקרא הא למשנה דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשרה למשנה בר תריסר לתעניתא מע"ל ובתינוקת והך תרי שנוייה קושטא נינהו דבעינא תרוייהו דע"כ צריכא לחלק בין יורד עמו לחי' ובין ספי ליה כתורא מדקאמר מכאן ואילך יורד עמו לחיי' משמע דקודם זמן זה לא אשכחן שיורד עמו לחייו ע"כ מיבעית נמי לחלק בין מקרא למשנה כדאשכחן בהאי דקאמרה לו אם כו' ואף בלאו הכי אשכחן במסכת אבות בן חמש למקרא בן עשר למשנה וצריכין אנו לפרש דמחמש שנים מתחיל עמו לגלגל במקרא בנחת ובדברים טובים עד בן שש שנים ואז ספי ליה כתורא ומעשר שנים מגלגל עמו למשנה עד י"ב ואח"כ יורד לחייו וכן דעת התוס' וכל זאת איירי בסתם נער בריא אבל בחלש הכל לפי מה שהוא ומסקינן בסוגיא אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת רבותינו שביבנה ואמרי לה ר"א אומר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים ר' שמואל בר נחמני אומר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד רב הונא ורב חסדא ח"א זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים בחנם וח"א זה הכותב תנ"ך ומשאילם לאחרים בחנם וה"ה קונה ומשאילן ולאו דוקא תנ"ך ה"ה שאר ספרים ובפרט האידנא שעיקר לימוד שלנו בתלמוד ומשאר ספרי פוסקים כמו שכתב הרא"ש בהלכות קטנות בהלכות ס"ת:

אמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דשווינהו רבנן כלוקח ראשון הלכך מוציא בלא דמים וכתב הרא"ש ומוציא לאו דוקא דכל ימי האשה הקרקע ביד בעל ואוכל פירות והיא מכרה הגוף מעכשיו והפירות לאחר מיתתה והבעל מוציא מיד הלקוחות הגוף שמכרה לו מעכשיו וישאר אצלו ואי אתנהי להנהו דמי דשקלה איתתא מהדר להו ללוקח דגזל הוי כיון דהמכר לא היה מכר ואם נמצא מעות בידה אנו תולים שדמי מכר זה הן ולא מצי בעל למימר דלמא מציאה אשכחה ע"כ ועיין לקמן בפרק האשה שנפלו סי' ב' ופסק מהרי"ח מדעת התוס' בשם ר"י אפילו אם נתן הבעל קרקע דקיי"ל דקנתה ואין הבעל אוכל פירות אם מכרה ומתה הבעל מוציאו ע"כ ואף שהרמב"ם כתב מאחר שהבעל אוכל פירות לפיכך אם מכרה כו' הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כו' דמשמע דתלוי הכל באכילת פירות לא בא למעוטי היכא שאינו אוכל פירות דלא פליג רבנן בתקנתא אלא תולה בדין אכילת פירות וכ"ש לפי דברי הטור שכתב שהבעל יורש את אשתו ולא הזכיר אכילת פירות כלל וגם דבעל לא הוי יורש בנכסי אשתו אלא לוקח אלא ר"ל אין לחלק בין אכילת פירות להיכא דלא אכיל דהא ס"ס יש לה כח בה שהרי הוא יורשה:

זהו מדרש דרש ראב"ע וכו' יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב רב המנונא וקאמר כשם שאין הבנים יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע וכתב האלפסי והאידנא תקינו רבנן למיזן אפילו ממטלטלי פי' דוקא למיזן אבל לא פרנסה שהוא עישור נכסים וכן כתב להדיא בפ' מציאת האשה אבל התוס' כתבו ואף לפרנסה ושם אאריך אי"ה ע"ש סי' ך"ג:

ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא א"ל רבא לאפטרופסים העלו ליתום בשביל יתומה א"ל רבנן לרבא והא מר הוא דאמר מקרקע ולא ממטלטלי א"ל אלו רצה שפחה לשמשו מי לא יהבינן ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי ומ"ה נראה דאפילו בוגרות ניזונות מנכסי יתומים קטנים וכן המנהג שהאפטרופסים זנין מנכסי היתומים אפילו אחותו גדולה מאחר שראוין למשמש לבנים וניחא להו בכך:

לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתך חייב שהוא תנאי ב"ד ופריך תלמודא רישא דקתני לא כתב לה כתובה גובה כו' מני ר"מ היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות דאי ר"י האמר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי מינך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז אימא סיפא כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתך חייב שהוא תנאי ב"ד אתאן לר"י דאמר אחריות ט"ס הוא דאי ר"מ האמר אחריות לאו ט"ס הוא דתנן כו' אב"ע ר"מ אב"ע ר"י אב"ע ר"י התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי אב"ע ר"מ מאי חייב דקתני אמחוררין והלכה כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה כו' ומפרשינן לקמן בפ' אע"פ סי' ט' דר"מ סבר תנאי בטל ואפ"ה בעילתו זנות משום דלא סמכה דעתה א"ל שכתבה לו התקבלתי דמהני תנאי ומ"מ אסור להשהות אשתו בלא כתובה והלכה כר"י דאמר אחריות ט"ס בין בכתובה בין לשאר שט"ח ומן פי' הרמב"ם יראה היכא דלא כתב לה כתובה שהיא גובה כתובתה מנכסים משועבדים ולא נהירא בשלמא באתרא דלא כתב כתובה שפיר א"כ אית להו כתובה בתנאי ב"ד והוה ככתובה ממש אבל באתרי דכתבי והוא לא כתב נהי דאית לה כתובה מכח תנאי ב"ד אבל להוציא מיד הלקוחות במאי תוציא שאין שייך לומר כאן אחריות ט"ס וא"ל שמכח תנאי ב"ד גובה ממשעבדי א"כ אמאי פריך מסיפא ומוקי כר"י נימא נמי משום תנאי ב"ד גובה ממשעבדי וא"ל מאחר שכתב כתובה ולא כתב בה אחריות א"כ ש"מ דלא סמכה אתנאי ב"ד ומ"ה אי לאו דאמרינן אחריות ט"ס אינה גובה ממשעבדי א"כ אמאי חייב לשלם לה כל הכתובה אפילו מבני חורי שהרי להדיא כתב לה שדה שוה מאה תחת מאתים ולא יצטרך ליתן לה יותר מאותה שדה אלא דאמרינן תנאי ב"ד הוא ה"ה לענין אחריות אלא בודאי לא שייך לומר תנאי ב"ד לגבי לקוחות א"ל דכתב בשטר ומ"ה נראה באתרא דכתבי כתובה ולא כתב אינה נגבית אלא מבני חורי וא"ל מאחר שמוכח דמתניתין דלא כתב לה כתובה מבני חרי איירי א"כ מאי פריך מסיפא דקתני חייב דלמא איירי נמי מבני חרי די"ל מדקתני במתניתין לא כתב לה כל נכסי דאית לי אחראין כו' חייב משמע דקאי אמה דלא כתב והיינו נכסין אחראין כו' דחייב כמו שכתב והיינו משום אחריות ט"ס הוא ולעיל בסי' ד' כתבנו דבארוסה לא אמרינן אחריות ט"ס:

מתניתין לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתי ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וכתב הרמב"ם כהן פודה ומחזירה לבית אביה אפילו הי' בעיר אחרת מטפל בה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ואונס דשרינא רחמנא היכא משכחת לה היכא דאיכא עדים שצוחה מתחילה ועד סוף ורבא אמר כל שתחילתה באונס ובסוף אפילו אומרת לנשים הבאים להצילה הניחו לו שאלמלא לא נזקק לי הייתי שוכרתו מותרת מ"ט דיצר אלבשה ותניא כוותיה דרבא היא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת אע"פ שלא נתפסה מותרת ואיזו זו כל שתחילתה באונס וסופה ברצון ואף דאיכא אידך ברייתא דדרשי האי קרא לענין אחר מ"מ הלכתא הכי וכולן אמת והאי קרא אינו אלא אסמכתא לזו כי אף בלא קרא מותרת דמהיכי תיתי לאיסור מאחר דאנוסה היא דיצר אלבשה והא ראיה שרבא לא דריש שום קרא אלא אמר מותרת משום דיצר אלבשה וכן משמע להדיא בסמ"ג שכתב הא דרבא ואח"כ כתב ומלשון והיא לא נתפשה דרשו רבותינו שיש לך אחרת אע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן והיינו כתניא אידך אלא כדפי' דהא דרבא אף בלא קרא ידעינא דשריא מכח סברא שוב אחר שנתים מצאתי להדיא כן בתוס' הע"י ונ"ל דוקא שהיא קרקע עולם אלא שאמרה הניחו לו ולא עבדה מעשה אבל אם בסוף התשמיש עשתה מעשה ומקרבת עצמה אסורה שהרי בהקריבה גופא לתשמישו אותה מעשה הוא מעשה רצון וחייבת כרת ונאסרה בכך על בעלה ולא שייך לומר יצר אלבשה מאחר שעשתה מעשה וכן אם הביאו באונס האיש באבר מת על הערוה ונתקשה ונכנס כמכחול בשפופרת מעצמו פטור אפילו מתשובה היכא שלא הי' יכול להפטר מזה המעשה אפילו ע"י מיתה ומ"מ היכא שמרבה בתשמיש אפילו קצת שנתרבה קצת הנאתו חייב כרת ובעי תשובה מעליותא וכך כתבתי בפ' הע"י סי' ג' ומ"מ נראה היכא שהיא באונס כגון שרוצין אותה להרג עד שתביא הערוה עליה או שתכניס כמכחיל בשפופרת נהי שעברה על עריות שבתורה ונאמר בהן יהרוג ואל יעבור וליכא אונס בעריות כה"ג מ"מ שרי לבעלה דהתם זונה היא ומעלה מעל באישה מה שאין כן כה"ג שהוא ע"י אונס שאדרבה לא היתה מועלת בבעלה אלא בה' שהי' למסור נפשה על קידוש השם וע"ז הי' שוגגות וגדולה מזו נראה אפילו ידעה והתרו בה שתמסור נפשה להריגה ולא עשתה מ"מ אינה אסורה שהרי לא מעלה מעל אלא בה' שלא מסרה נפשה על קדושת השם אבל לעולם קרינן בה והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת שהרי אנוסה היא ואין בה שם זונה אלא שבטלה מ"ע לקדש את השם וכמו שכתב הרמב"ם אף שעשתה מעשה שלא ע"י אונס אפילו בסוף התשמיש והיכא שבא עליה אדם אחר בלילה וסברה שהוא בעלה כתבתי ג"כ בפ' ד' אחין:

אמר רב יהודה הני נשי דגנבין גנבין שריין לגברייהו דכל מה דעבדי לגנבי כגון הושטת לחם וכיוצא בו או שמשיטין להם חיצים לירות בהן הכל מיראה עבדו ואי שבקינהו פי' לילך לבעליהן ולחזור ואזלו מנפשייהו פי' חוזרת מעצמן אסורין ולא תימא מיראה הוא דעבדי דחוששין פן יגנבם פעם אחרת וינקם נקמתו מהם אלא כל היכא שנפטרה מרשותו לא הוה לה לחזור ותני בברייתא שבויה מלכות הרי הן כסתם שבוין ומותרת לבעלה ישראל לפי שאונס הוא פרש"י שאין כאן רצון שהרי יודעת שהמלך לא ישאנה אלא למלאות תאותו ולהחזירה ואחשורוש שנשא אסתר אינו ראיה מעשה ניסים שאני אבל שבויי ליסטים אינן כסתם שבויין ואסירי פי' כגון בן נצר שהי' ראש הגזלנים והי' מלך עליהם ולא בא לכלל מלוכה אסירי מאחר שאינו חשוב כל כך חיישינן שמא יש כאן ריצוי דסברה שמא ישאנה שהרי אינו חשוב כ"כ אבל כל שאר ליסטים דינם כגנבי ושריין וכן פי' בע"א בן נצר שלא היה מלך גמור אלא שר וראש ליסטים ולא היו לוקחין בצינעא דגנאי הוא לו לאונסן בצנעה ולא הי' לוקחן אלא בפרהסיא ומאחר שאינם צווחות ודאי מתרצות אבל ליסטים בעלמא מותרת דמיטמרי מאינשי ולפי שהן מתייראות שלא יהרוג אותם אינן צווחות ואין להכריע בין שני הפי אלא הכל לפי הענין והזמן בדרישה וחקירה היטב ועיקר דינם אלו כתבנו בפ"ב דכתובות סי' מ"ד ואילך וכתב הר"ן כל הני דאמרינן אינן כשבויות ואסירי אין הבעל חייב לפדותם שאין אני קורא בהן ואותבינך לי לאנתו ואע"ג דאיסור שבויה גרם מ"מ אין השבויה עצמה גורמות אלא מפני שנבעלת ברצון ותני בתוס' נשבית אינו חייב לפדותה בד"א בשבויה מלכות כלומר במלכות בן נצר כו' ואני אומר לפי טעם זה אף באשת כהן אינו חייב לפדותה לפי מה דק"ל כרבא דאמר כל שאין איסור שבויה גרם לה אינו חייב לפדותה כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אף שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך ה"נ הני דאסירי מחמת שנבעלת ברצון וגרוע' טפי שאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא ג"כ חייב בעבירה כמו היא שהרי נשאה באיסור כ"ש הכא היא גרמה איסור אחר לעצמה שהרי נבעלת ברצון וממזרת ונתינה לישראל לכ"ע אינו חייב לפדותה שהרי אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ולאו דוקא חייבו לאוין אלא אפילו חייבי עשה ולא מיבעי חייבי עשה אלא אפילו שנייה שהיא מדרבנן מ"מ מאחר שאין אני מקיים בהן ואותבינך לי לאינתו אינו חייב לפדותה כמו גבי נדר דלקמן וה"ה אף בכהן שהרי איסור אחר גרם לה וכתב הרמב"ם וז"ל האשה שהיתה אסורה עליו מאיסורי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובה והיא תפדה את עצמה:

המדיר את אשתו בנדר שחייב לגרשה ונשבית ר"א אומר פודה ונותן לה כתובה רי"א נותן לה כתובה ואינו פודה ואמר סומכוס נראין הדברים מה שאמר ר"י אינו פודה כשהדירה ולבסוף נשבית אבל נשבית ולבסוף הדירה חייב לפדותה דאל"כ אתי לאערומי ומפרש תלמודא דפלוגתא בהכי דר"א סבר אזלינן בתר מעיקרא שהי' ראוי לחול תנאי ואותבינך לי לאינתו וחייב לפדותה ור"י סבר סוף אינה ראויה לו ואינו חייב לפדותה ופסק הרמב"ם כר"י דהלכתא כוותיה לגבי ר"א וי"מ מאחר דקי"ל לקמן בפ' המדיר אפילו נדרה היא וקיים הוא דאמרינן הוא נתן אצבע בין שיניה ולפי זה משוית לרמב"ם טועה שהרי לשם גבי המדיר פסק דאמרינן הוא נתן אצבע בין שיניה אלא בודאי לא אמרינן אצבע נתן בין שיניה אלא לענין שיוציא ויתן כתובה ותו לא קנסינן ליה שהרי באותו העת עדיין לא נשבית ואם נשבית אח"כ אינו חייב לפדותה בין בישראל בין בכהן שהרי איסור אחר גרם לה ותדע שהרי בעי בתחילת הסוגיא לאוקמי פלוגתייהו בנתן אצבע בין שיניה ופריך אי סבר ר"י היא נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתא ומוקי פלוגתייהו אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף והשתא קשה ס"ס מ"ט דר"י הלא הוא נתן אצבע בין שיניה ואי סבר איהי נתנה אצבע בין שיניה כתובה מאי עבידתא ואי דלא הוא ולא היא נתן אצבע אלא שווין א"כ מאי פריך לר"י כתובה מאי עבידתא דלמא בהכי פליגי ר"א סבר הוא נתן אצבעו ור"י סבר לא הוא ולא היא נתנה ומ"ה אינו חייב לפדותה אלא ש"מ כדפי' ומה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש היינו משום דסמכו אמה שכתבו דברי רבא בסתמא כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה כו' וכל זה אינו נוהג במקום שיש חרם דר"ג שלא יכול לגרש אשתו בע"כ שאז צריך למצוא פתח ושאלה לנדרו כמו שאכתוב לקמן בפ' המדיר בע"ה:

מתניתין נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובה ותפדה את עצמה אינו רשאי פי' משום שכבר נתחייב בפירקונה בשביל פירות שאכל עד היום הזה לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטא וכתובתה תרפא את עצמה רשאי פי' דרפואה כמזונות שבכל יום ויום וכבר קבלה מזונות תחת מעשה ידיה והרמב"ם לא חילק בין מוטלת על המטה לאינה מוטלת כתב בסתמא שיכול לגרשה כו' וכתב המגיד משנה אבל הרשב"א כתב תניא בסיפרי ושלחה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא ופירשה הראב"ד במוטלת על המטה וכ"ש בבנות ישראל הקדושות אם היתה מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא ומתניתין בשאינה מוטלת על המטה עכ"ל ואין כאן דעת רבינו ואני אומר שאם כן הוא לא היו סותמין במשנה ובגמרא מלפרש בד"א בשאינה מוטלת אבל מוטלת אינו רשאי כו' עכ"ל המ"מ והר"ן לא הביא אלא דעת הראב"ד ת"ר נשבית לאחר מיתת בעלה אין היורשין חייבין לפדותה ולא עוד אפילו נשבית בחיי בעלה אין היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינן לי לאנתו וכתב הרי"ף וז"י הלכך לית להו פירי דכי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה הוא דתיקון והני כיון דלא מחייבי בפרקונה לית להו פירי תדע דהא דתנן אלמנה ניזונות מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם ואין חייבין בקבורתה אלמא כיון דמחייבי במזונותיה מעשה ידיה שלהן וכיון שאין יורשין כתובתה אין חייבין בקבורתה הכא נמי כיון דלא מחייבי בפרקונה לית להו פירי והוסיף הרא"ש וז"ל וכן יבם נמי לא אכיל פירי ואינו חייב בפרקונה ואית ספרים דגרסי ואין היבמין חייבין לפדותה וכן גרס רב אלפס והא דיבם לא אכיל פירות היינו בנכסים שנפלו לה כשהיתה שומרת יבם אבל נכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אוכל יבם פירי לרבא דאמר לקמן בריש פ' הכותב דידו עדיפא מידה כדמוכח בפ' החולץ ומיהו לא מחייב בפרקונה כל זמן שלא כנסה דלא קרינא ביה ואותבינך לי לאנתו ע"כ ודבר תימא הוא בעינ' מאחר שאינו פודה איך יאכל פירות הלא הבעל גופא דאתי היבם מחמתיה אינו אוכל אלא בעבור פרקונה וא"כ מאחר דלא מחייב לפדות אותה איך יאכל פירות אפילו יהיו דמי ופירות יותר מפדיונה ס"ס מאחר שלא היו מחויב לפדותה אם לא הי' לו פירות אף היכא דלא מלו לה בדמי פדיונה אף עתה לא יאכל ועוד תדע שהרי אפילו לגבי בעלה הי' מסתבר לומר שתוכל לומר איני נפדה ואיני נותן לך פירות אלא דלא שבקי חכמים לה חכמים לומר שלא תטמע בין הגוים ועוד טעמא אחרינא כדפי' לעיל סי' ט"ו וא"כ הכא שאינן מחויב לפדותה א"כ פשיטא שתוכל לומר אינו אוכל פירות וכן דעת הרמב"ם ועיקר ואע"פ שאין היורשים חייבים לפדותה מיהו חייבים לפרוע בשבילה כסף גלגלתא ומס שעליה כדרך שפרע בעלה בשבילה וכן פסק הטור:

ת"ר נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רשב"ג אומר אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם הא בכדי דמיהן פודה אע"ג דפירקונה יתר על כתובתה ורמינהו נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה דברי ר' רשב"ג אומר אם הי' פרקונה כנגד כתובתה פודה אם לא אינו פודה רשב"ג תרי קול' אית ליה ופסק הרי"ף דהלכה כרשב"ג משום דסתמא דמתניתין דגיטין אין פודין את השבוין יתר מכדי דמיהן מסייע ליה דמשמע כל שבוים אפילו אשתו אבל הרמ"ה פסק כת"ק דהלכה כרבים ומתניתין דגיטין איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו וכמו שיכול לפדות עצמו בכל ממון שיש לו וה"ה נמי לאשתו שהיא כגופו ובפרט מאחר שמחויב לפדותה בתנאי כתובה כמי שיש לה ממון דמי וכן פסק הרא"ש וכתב הרמב"ם שאפילו אין לו אלא כדי פדיונה חייב לפדותה ועוד אני אומר אדרבה דמתניתין דידן מסייע ליה לת"ק דקתני סתמא נשבית חייב לפדותה משמע בכל ענין שיוכל ומ"ה פסק הרי"ף גופא הלכתא כרבי ולא כתב כרשב"ג אע"ג דק"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מאביו ורבו אפילו הכי הלכה כרבי דסתמא דמתניתין נשבית חייב לפדותה בכל ענין שהוא והא דקאמר בפעם שנית רצה לפדותה כו' פרש"י משום דלא תקינו לאשה אלא חד פדיון ומשמע דבפדיון שני אינו מחויב כלל לפדותה אפילו בכדי דמיה וכתב הרא"ש דמסתבר כפרש"י דמ"ש פדיון שני מראשון אם הי' מחייבים חכמים לעולם לפדותה ואני אומר דיותר פי' ר"ח שפי' רצה לפדותה יותר מכדי דמיה אבל בכדי דמיה מחויב לפדותה לעולם שתנאי כתובה משמע לעולם כל זמן שהכתובה קיימת ואין להקשות מ"ש מפדיון ראשון נראה לפרש טעמא שמין הדין לא הי' ראוי שיהיה מחייב לפדותה אלא בכדי דמיה לת"ק דברייתא וכן בכדי כתובה לר' אלא שא"כ בטלתם תנאי כתובה ותנאי ב"ד מעיקרא שנכתב אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו והשתא לא מקיים לה כל עיקר בשלמא היכא דקיים פעם אחת תו לא כייפינן ליה אלא לפדותה כפי הדין דהיינו בכדי דמיה ונראה דאפילו אי הוי בכדי דמיה יותר מכתובה אינו מחויב לפדותה כדברי רבי ונאמר שת"ק דברייתא ורבי לא פליגי אלא ת"ק דברייתא איירי בכדי כתובה ופליג עם רשב"ג ביתר מכדי דמיה ורבי איירי בכדי דמיה ופליג עם רשב"ג ביתר מכתובה וכ"ש לפי גרסת שלנו שאינם גורסים רבי באידך ברייתא דהכל הוא חד תנא ונדקדק מת"ק דתרתי קולא אית ליה גבי פדיון שני כמו לר"ג בפדיון ראשון וכן פרשו התוס' ושיעור כדי דמיה היינו בשפחה הנמכרת בשוק לפי כח גופה ויופיה בשעת שנשבית אפילו הוה מעיקרא בריאה וחזקה ועתה מתאוננות והולכות או זקנה וחלשה מ"מ אזלינן בתר דהשתא לענין פדיון דק"ל הלכה כר"י ולא כר"א דאזיל בתר מעיקרא והרמב"ם פסק דאם נשבית פעם שנית ורצה לגרשה הרי זה מגרש ותפדה את. עצמה בכתובה משמע דס"ל נמי כפי' ר"ח שחייב אף בפדיון שני אלא שעושה פשרה לא מצאנו פשרה זו בתלמוד ואדרבה מייתורא דמתניתין דקתני נשבית חייב לפדותה הלא כבר שנא התנא דיני דפדיון שהוא תנאי ב"ד ואפילו לא כתב אלא בא לאשמעי' דסיפא דקאמר הרי גיטך ותפדה את עצמה שאינו רשאי איירי אפילו היכא דפדאה כבר פעם אחת וה"ק נשבית חייב לפדותה ואם אמר אח"כ כשנשבית שנית הרי גיטך כו' אינו רשאי וכן מסתבר מאחר שמחויב לפדותה א"כ איך יכול לגרשה ולסלק הפדיון מעליו מאחר שכבר נשתעבד בה בתקנת פירות אם לא היכא שפדיון השני הוא יותר מכדי דמיה או יותר מכדי כתובה ויותר מכדי כתובה נראה לפרש כל מה שכתוב בכתובתה ואפילו יש לה כתובה גדולה מדקאמר עד עשרה בכתובתה דמשמע דבכתובתה תליא אבל נדוניא אינו בכלל כתובה לענין זו שהרי כבר הוא שלה והיכא שהפדיון יותר. מכדי כתובתה לא תוכל למיכף ליה שיתן הפדיון בכדי דמיה והמותר ינכה מכתובתה אפילו יש לה כתובה גדולה שיכול לומר לא אפדה אלא תקבל גיטה ותפדה את עצמה בכתובתה אבל היכא שיש לה ממון משלה שאין לבעלה רשות בהן או משל אחרים למלאות הפדיון פשיטא שהוא נותן המוטל עליו דהיינו כדי דמיה אבל היכא שהוא יותר מכדי דמיה והוא אינו רוצה לפדות ואין לה משלה כלום כפינן אותו שיגרשה ותפדה את עצמה בכתובתה וכל הדברים הללו אינן צריכין רבה והיכא שהוא והיא בתפיסה נ"ל דאיהו עדיף וקודם אף שמצאתי. בהגהת איפכא וז"ל שאלו להר"ם על ראובן שנתפס וגם אשתו נתפסה מצד אחר ומיסרין אותה ועמדו קרוביה ופשרו עבורה אם יכולין להוציא דמי פדיונה מיד שמעון שיש בידו פיקדון אחד משל ראובן בעלה מי אמרינן כל כמה שלא נתפשר איהו גופו מן השבאי ולא נודע כמה יעלו דמי פדיונו ואם יפדה תחילה אז לא יוכל לפדות עצמו חייו קודמין לשל אשתו או לו ונראה לי דאע"ג דלענין סידור בע"ח ולערכין איהו גופו עדיף מאשתו כדאיתא פ' שום היתומים דקתני אבל לא לאשתו ולבניו ויליף לה התם מקראי ובפ' המקבל נמי מייתי לה הני מילי לעניין חיותו ומזונותיו אבל להוציא מבית השביה אשתו עדיפא כדאיתא בסוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה אשה קודמות לאיש לכסות ולהוציאה מבית השביה ותניא התם בגמרא הי' הוא ואביו ורבו ואמו בשבי הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו ואמו קודמת לכולם פירש אפילו לדידיה אלמא אע"ג דחייו קודמין לחיי אביו וחיי רבו והוה לן למימר מכ"ש שחייו קודמין לחיי אמו דגריעה טפי משל אביו כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי מורא וכיבוד אפ"ה לענין הוצאה מבית השבי אמו קודמות לכולהו משום דלמא עבדי בה איסורא אלמא כל היכא דחייב בפדיון האשה איהי קודמות אפילו לדידיה מטעמא דפרשנו א"כ אשתו נמי כיון דמחייב בפירקונה איהי קודמות ועדיפא מדידיה ואע"ג דליתא קמן ב"ד יורדין לנכסיו ופודין אותה ובפ"ב דכתובות גבי מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו כו' וכ"ש להוציאה מבית השבי דכילהו איתנהי ביה יורדין לנכסיו ופודין אותה בע"כ ואפילו עומד וצווח אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו דלא כל כמינה להפילה על הציבור כל זמן שיש לו נכסים ובהוריות מסקינן כל זמן ששניהן עומדין לקלקלה האיש והאשה האיש קודם לאשה פירש שרגילין במשכב זכור ויש לחוש לקלקול האיש כמו לקילקול האשה האיש קודם דטילטולא דגברא קשה מדאיתתא אלמא כל היכא דאיכא למיחש טפי לקלקול וקלון איהו קודם אחד האיש ואחד האשה ושלום מאיר בר ברוך עכ"ל ואף שלא הגעתי לקרסוליו של הגאון ז"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי נראה בעיני פשוט שהוא קודם שהרי חייו קודמין וראייתו אינו ראיה כלל נהי דהב"ד מחויבין לפדות האשה קודם לאיש אבל איהו גופו קדים מאחר שחייו קודמין ומאמו אין ראיה שאני התם מאחר דאיכא למיחש למיעבד אסורא א"כ מסברא היא קודמת שהרי היא ג"כ הביאתו לעולם ואיכא נמי למיחש לקלקול וא"כ הוא בכלל כיבוד של אמו שיפדנה שלא תביא לזילותא וקודמת לחייו אבל האשה שאינה אלא מכח תקנה ותנאי ב"ד למה תקדים לגופו לא מבעי לר"ת שאינו מחויב אפילו להשכיר את עצמו היכא שלא יכול לזון את אשתו כ"ש שלא ישאר בתפיסה כל ימיו בעבור תנאי ב"ד שלה אלא אפילו לר' אליה שפסק שמחויב להשכיר את עצמו בעבור מזונות אשתו היינו לפי שכתב בכתובה ואנא אפלח כו' אבל לא מצינו שישאר בתפיסה כל ימיו בעבורה ועוד ע"כ איהו עדיף לרשב"ג לא יכול לפדות אותה יותר מכדי דמיה ואיהו לכ"ע יכול לפדות א"ע בכל ממון שירצה ואף שפסקנו שאף אשתו פודה אותה יותר מכדי דמיה מ"מ הוכחתי מר"ג דאיהו עדיף ועוד מספר כתובה נלמוד שכתוב ואותבינך לי לאנתו ומאחר שהוא בתפיסה לא שייך למקרי ביה הכי ומ"ה אף בכהנת אינו חייב לפדותה שהרי דבר אחר גרם לה כדרבא דאמר כל היכא דד"א גורם לה אף באשת כהן אינו חייב לפדותה מכל הלין נראה פשוט שאין יכולין לפדות כל זמן שהוא בתפיסה בלא רשותו ואם פדאוה הקרובים בממון שלהם אין להם שום דין ודברים על נכסיו עד אחר שיפדה את עצמו ואז צריך לחזור ולשלם להם דמי פדיונה:

לקתה חייב לרפאותה כו' ת"ר אלמנה ניזונות מנכסי יתומים ואם היתה צריכה רפואה הרי היא כמזונות רשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה תתרפא מכתובתה רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות והלכה כרשב"ג דר"י קאי כוותיה א"ר יוחנן עשו הקזת דם בא"י כרפואה שאין לה קצבה פי' הרא"ש לפי שבא"י היו רגילין להקיז דם תדיר ואין לה קצבה והוי כמזונות אבל רפואה שיש לה קצבה דמיא לפירקונה דאתיא בבת אחת וכי היכא דאין היורשין חייבין בפרקונה ה"נ לא מחייבי ברפואה זו שיש קצבה ודוקא ביתומין הוא דיש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה מטעמא דפי' דדמיא לפרקונה אבל בחיי הבעל לא מדלא פליג אלא גבי אלמנה ואף שיש דעות חילוקים מ"מ מה שכתבתי הוא דעת רוב המחברים:

קרוביה דר' יוחנן הוה ליה איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא אתא לקמיה דר"י א"ל זילו קוצו לה מידי לרפואה דהוה לה רפואה שיש לה קצבה הדר א"ר יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר מבשרך אל תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני והאידנא כל האדם יעשה עצמו כאדם חשוב ולא ישיא עצה אפילו לקרוביו היכא שיש קצת ערמה ותחבולה כגון הכא ועוד כתבתי מזה בסוף פרקן ואם רוצים היורשים לקצוב עם הרופא כדי שיהיה לה קצבה ויפטרו ממנה הרשות בידם וכן כתב הטור וכן מבואר באשר"י:

לא כתב בנין דכרין דיהוון ליכי מנאי אינון ירתין כסף כתובתך יתר על חולקיהן דעם אחיהן חייב מפני שהוא תנאי ב"ד או לא כתב בנין נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהון יתבין בביתי ומיתזנין מנכסי עד דתנסבין לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד א"ר יוחנן משום רשב"י מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפץ אדם ליתן לבתו כבנו ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירת ברתא לא תירת ואתו רבנן ותקנו דתירת בת פי' שיתן לה נדוניא מה שראוי לירש לבנים ומשני הא נמי דאורייתא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבנים נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמא בנים בידיה לקיימו אלא בנות מי בידו לקיימיה אלא ה"ק דנלבשה וניכסיה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו ונסבו לה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסים ותו לא ולא קאמר שמואל דשמין באב אלא לגרעותו וכן דעת התוס' טי"ך אחריו ואין לו שום ראיה אלא מהא סוגיא מדאמר עד כמה כו' משמע דוקא עד עישור נכסים ותו לא משום דלא תהוי בעבורי היינו בעבורי אחסנתא כדמשמע מהסוגיא ואני אומר דאפ"ה אין ראי' כלל מהכא דעד כמה היא השיעור מן הסתם קאמר או קרוי מאדם שבא לשאול איך יעשה מורין לו עישור נכסים אבל אי בא להוסיף לנדן בתו כדי שיקפצו עליהם בני אדם מהוגנים הרשות בידו כי בפסוק לא נאמר כמה אלא בנותנים תנו וגו' רק שיתנו לה פרנסה והכל תלוי בדעת האב ומאחר ששמין לדעת האב אפילו לגרעותא שהוא נגד דברי תורה כ"ש לעילוי וחכמים ניחא להו בכך שהרי אמרו שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו משמע אפילו מותר וכן משמע להדיא ממה דמסקינן לעיל בהאי פרקא רב זן מעילוי דחטי איבעי להו פרנסה הואי ומאי עילויי עילויי דאב וכהאי דאמר שמואל שמין באב משמע להדיא שאף לעילוי קאמר דהיינו יתר מעישור ולפירוש ר"ח צריך לדחוק דתרתי קאמר שמין לגרעותא ולעילוי היינו שמגבינן ממטלטלי ועוד בפרק מציאת האשה סי' ע"ז מפיק דשמואל סבר כר' יהודא דאמר ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ומשמע לפי פשוטו דאמרינן אף לשבח שהרי חכמים השיבו לו פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה פי' עני בדעת ועשיר בדעת משמעו לפי פשוטו שאם שמין בדעת האב ששמין בין לשבח ובין לגרעותא וכן דעת רב יהודא גאון שהוא נמי דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י וראב"ד והרמב"ם והרא"ש כתב מאחר שדעת התוס' נוטין לסברה זאת מספיקא לא מפקינא ממונא דיתמי טפי מעישור ולא נהירא כלל מאחר שכמה משמעות התלמוד מסייע לסברתינו למה לא ניזל בתרא ועיקר ראייתם מהאי סוגיא דקאמר עד עישור נכסים הוא פרכא שהרי להדיא אמר שיתן לבתו כבנו ע"כ נראה עיקר דעת הרי"ף וסייעתו ששמין באב בין לגריעתא בין לעילוי ומן הסתם הוא עישור ולא יותר ואסור לסייע בדברים שיפתה אותו שיתן יותר מעישור מאחר שאין דעתו נוטה להרבות נדוניא כדמשמע להדיא בסוגיא ה"מ מדעתו אבל ע"י עישוי לא ומסיק נמי דרב יהודא בר מרימר אמר לרב פפא מעלאי דידיה היינו עשייה פי' אם אכנוס עמך לבית הכלה לכתוב כתובה ירבה לפסוק ממון הרבה שלא מדעת אלא בשביל כבודי ודוקא כה"ג שהוא עושה מחמת כבודו יכול להשיאו עצה שיתן ממון הרבה כדי שימצא זיוג הראוי לו ויכול להרבות כשיעור מה שישאר לבנו אבל האידנא נהגו להרבות יותר ממה שראוי לבן ולפעמים נותנים כל אשר להם עד שלא ישתאר להם מידי וראוי הי' לנדות על ככה אלא שבעו"ה כושי הגלות ומיעוט היחוס גרם כל זה:

ומסקינן דאין תקנה זו נוהגת אלא בבנין דכרין ולא בנקבות אפילו בבת בין הבנות לא פליג רבנן מאחר דבבת בין הבנים לא שייכא בנין דכרין דבנחלה שויה רבנן ה"נ בת בין הבנות אף שהיא יורשות אבל גבי בת הבן לא אמרינן לא פליג רבנן שהכל יודעין שהבת במקום אביה היא ולא מיקרי אלא בנין דכרין ואינה נגבית ממשעבדים דהא ירתון תנן ואינה נגבית ממטלטלי דככתובה שויה רבנן והאידנא לא נהיגין כתובת בנין דכרין כלל לפי שעיקר תקנה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והיום הלואי שיתן לבנו כבתו כן דעת רוב הגאונים וכן המנהג ועוד יש ראיה וטעמא למילתא דלא נהיגים עכשיו שהרי גרסינן בירושלמי דנערה והסמ"ג הביאו וז"ל קל הוא בתנאי כתובה שבכל מקום אדם מזכה בכתובה וכאן אף בדברים ובכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם ע"כ וקאי על בנין דכרין וה"פ קל הוא מה שהקיל חכמים בדבר להיות נקנה באמירה לחוד ואף לנולדים כי מן הראוי הי' צריך כתובה אלמא דבעי בה אמירה והתנה מקודם אבל היכא שאין מתנין מקודם כמו שאנו עושין לית בהו ממש וגם במשנה לא אמרה אלא לא כתב לה אף שאידך תנאי ב"ד גם כן אינם מתנין ואומרים מקודם ואפ"ה בעי לקיומי שאני התם דליכא שום התנאה נגד התורה אבל בנין דכרין שהוא בעול עשה דאורייתא מסתבר דבלאו התנאה ואמירה לית בה ממשא ומ"מ נראה באתרא דנהיגי ראוי להיות נהוג אף במטלטלין שהרי ממקור התקנה ראוי להיות עיקר ממטלטלי מטעמא כדי שיקפוץ אדם כו' וזו היא רוב נדוניא דהיינו כלים ומטלטלים אלא שחכמים לא רצו להעלותם במדרגה יותר על כתובתה שהיתה מקודם דוקא ממקרקעי וא"כ מאחר שתקנו הגאונים שהכתובה נגבית מן הקרקעי וממטלטלין כ"ש כתובת בנין דכרין ובפרט האידנא שכל הנדוניא אינו אלא ממטלטלין לחוד כך נראה בעיני עיקר ועוד נכתב מזה לקמן בפ' מי שהי' נשוי:

אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים יש לה כתובה בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה ויראה דאין לחלק בין לית לה זוזי בין אית לה לעולם אמרינן זוזי אנסוה דומיא דיצר אנסה דפריך מיניה שהוא לכ"ע בכל ענין ומ"ה מיושב דבתחילת הסוגיא אמר זוזי אנסוה דדמיא כמאן דמחו ליה מאה עוכליה בעוכלה ורבא אמר דבריו בסתם זוזי אנסוה משמע דלא בעי דוקא כמאן דמחוי לה כו' כלומר שהוא אונס גמור דהיינו באין לה זוזי כלל אלא אפילו באית לה כדפי' מוחלות כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין מ"ט אחולי אחילתא ומוחלות כתובתה אע"ג דקי"ל אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה מ"מ מחילתה מחילה ואי מיית לאלתר או ששהה עמה באיסור אין לה כתובה בנין דכרין או שחזר וכתב לה מאתים יורשה נוטלים מאתים ולא כפי כתובה ראשונה יתיב רבין בר חיננא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר משמיה דר' אליעזר מחלה כתובתה לבעלה אין לה מזונות א"ל אי לאו דאמרת משמיה דגברא רבא הוה אמרית לך משיב רעה תחת טובה וגו' וכתב הרא"ש דאית מפרשים אין לה מזונות אפילו מן הבעל והא ליתא כלל דמזונות אשתו אינם בתנאי כתובה אלא למ"ד דאורייתא ולמ"ד דרבנן תיקנו לה מעשה ידיה תחת מזונות ואם נוטל מעשה ידיה צריך לזונה אבל מזונותיה מן היורשים הוה תנאי כתובה ע"כ לכאורה יראה מפרושו שיכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותך לפי מה דקיי"ל מזונות דרבנן שהרי תלה הטעם במה שנוטל מעשה ידיה אבל אם אינו נוטל יכול לומר מאחר שלא תיקנו לי מעשה ידיה אלא כדי לזונה ומאחר שמחלה על הכתובה ותנאי כתובתה ושמחלה לי יכול לומר כן והרי אניח לה מעשה ידיה אבל מ"מ נראה שאין לחלק מאחר שתקנו לה מזונות תחת מעשה ידיה אינו יכול לבטל התקנה אם לא שאמרה להדיא אי אפשי בתקנת חכמים והנה מה שכתב הרא"ש שמבעלה יש לה מזונות נ"ל ראיה ממה שאמר אי לאו דגברא רבה כו' משום שגברא רבה כו' לא יכול לומר משיב רעה תחת וגו' מאחר שדין זה לא היה נראה בעיניו כלל אלא נ"ל דה"ק אי לאו דגברא רבא הוא הייתי מפרש דאפילו מבעלה קאמר דהא סתמא קאמר ומאחר שלא היה ישר זה דין בעיני הייתי משיב לו קרא דרך שחוק והיתול כלומר שהדין בטל וקרא דמשיב רעה שייך שפיר על כה"ג אבל השתא דגברא רבה קאמר מסתמא לא קאמר אלא מן היתומים כן דעת הרמב"ם והרשב"א ומ"מ נראה היכא דמוחלת כתובתה ליתומים אין לה מזונות אף שבירושלמי אינו כן מ"מ תלמודא דידן משמע מוחלות כתובתה אין לה מזונות בין לבעלה בין ליתומים רק שבחייו ניזונות מכח תקנה ולא מתנאי ב"ד וכן משמע בפ' הנושא שאם לא תבעה כתובה כ"ה שנים דמחלה לכתובתה ואף מזונות לית לה ואפילו שהיא אינה יכולה לומר לא אתן פירות ולא תפדה אותי משום שלא תטמע בין הגוים ומשום יותר טעמים כדלעיל בסי' ט"ו היינו בע"כ של בעל אף שהתקנה הוא לטובתה מ"מ תקנו חכמים שלא תוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל היכא שמחלה על כתובתה ובטל כל תנאי ב"ד פשיטא שפטור אף בפירקונה שהוא תנאי ב"ד ובכלל כתובה כדלעיל סי' ל"ב ועוד דלא קרינא ביה ואותבינך לי לאנתו שהרי אסור להשהותה בלא כתובה והיא גרמה וכל היכא שאין איסור שבויה גורם אינו חייב בפרקונה כדלעיל ומאחר שאינו חייב בפרקונה א"כ שוב אין לה פירות ואם אכל צריך לשלם אבל בקבורתה נ"ל דחייב היכא שמחלה על כתובתה אפילו לא ירש ממנה כלום שהרי לאו כל הימנה למחול לו על תנאי זו שלא יקברנה ותהי' מוטלת על הציבור דלא כל הימנה שתעשיר את בעלה ותפיל את עצמה על הציבור במה שהוא מצוה על ממונו אין שומעין לו כדלעיל סי' י"ח כ"ש שאין שומעין לו לבטל תקנת חכמים שתקנו כדי שתבא בת ישראל לקבורה כי דין הקבורה מוטל על כל ישראל ואין כח בידה לבטלה ולחוב לאחרים ומ"מ ארוסה אינו חייב לקוברה מאחר שאינו יורש אותה כדאיתא בסוגיא והא דקאמר מוחל אין לה מזונות פסק הרמב"ם והטור אחריו ה"ה דהפסידה כל תנאי כתובה ואני אומר יפה כתבו שכל תנאי כתובה השייכים בגוה כגון מזונות ודירה וכסות וכלים אבל מזון הבת אינו תלוי בפרעון הכתובה והמחילה אינה אלא בפירעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בניו מזונותיהן וכן השיג הראב"ד וכן דעת הר"ן וכן תמה עליו בעל מ"מ והא דמוחלת כתב הרמב"ם שאינה צריכה לא קניין ולא עדים כמו כל שאר מוחלין והוא שיהיה דברים שדעת סומכות עליהן ולא יהיה שחוק והיתול או דברי תימא אלא בדעת נכונה וכתב הרשב"א בתשובה ומיהו דוקא במוחלת שלא מחמת אונס ידיעה אבל אם נאנסה ומחלה ויש עדים על האונס כגון שהי' מתקוטט עמה כדי שתמחול לו אע"פ שלא מסרה מודעא בטלה המחילה ואין צריכה למחול כולה תמצא בפ' אלמנה נזונות:

פיסקא לא כתב בנן נוקבין דיהוו ליכי מינאי כו' רב תנא עד דתלקחון לגוברין לוי תנא עד דתבגרון בגרן ולא אונסנבא אינסיבא ולא בגרן כ"ע לא פליגי דלית לה כי פליגי בארוסה רב סבר לית לה דעד דתלקחון תנן והיינו אירוסין ולוי סבר אית לה דעד דתבגרון או עד דמטיא זימנייהו לאיתנסבא כתנאי עד מתי הבת ניזונות עד שתתארס משום ר"א אמרו עד שתבגר וכתב הרי"ף והלכתא כרב דקאי ליה כת"ק וכן דעת כל הפוסקים וכתב הרמב"ם דאפילו נתארסה בקטנותה אין לה מזונו' אבל ר"ח כתב דוקא כשארסוה בנערותה אבל כשארסוה בקטנותה לא דלא כל כמינייהו לארסה כשהיא קטנה להפקיע מזונותיה וכן הביאו המ"מ וכתב שזהו דעת העיטור והרשב"א ז"ל והר"ן ג"כ כתב כן בשם ר"ח ובעל העיטור וכתב שהרשב"א הוסיף דמסתברא דאפילו אירסוה לדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום ולפי דעתו ז"ל אפילו מחלה בפירוש לא מהניא כו' ומ"מ בתר תקנתא דתקון בתראי שיהיו הבנות ניזונות מן המטלטלים אם מחלה בפי' פשיטא דמהני עכ"ל הר"ן א"ל רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל מישמע לא שמיע לי מסברה לית לה כיון דאירסה לא ניחא לה דתיתזל א"ל אי שמיע לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דלא קים לה בגוה לא שדי זוזי בכדי וא"ד הכי א"ל מישמע לא שמיע לי מסברא אית לה כיון דלא קים לה בגוה לא שדי זוזי בכדי א"ל אי מישמע לא שמיע לך מסברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא לה דתתזל זו היא גירסת רש"י ומפרש לה ביתומה ארוסה אם ניזונות מן האחים ומפרשים התוס' דלא שמיע ליה פלוגתא דהנך אמוראי א"נ שמיע ליה ומיבעי ליה הלכתא כמאן והרי"ף גורם א"ל מישמע לא שמיע לי מסברא אית לה פי' מן הארוס כיון דאירסה לא ניחא דתינוול פי' מאחר דלית לה מזונו' מן האחין א"ל אי מישמע לא שמיע לך מסברא לית לה דלא שדי אינש זוזי בכדי לישנא אחרינא איפכא והשתא בלישנא בתרא אית לה והלכה כלי כלישנא בתרא וע"כ צריכין אנו לפרש במארס יתומה הניזונות מן האחין ומשום דידע הארוס שאחר שנתארסה אינה ניזונות מן האחין דק"ל כרב ומ"ה מספקא ליה אי נימא שאירסה אדעתא דהכי שיזנ"ו או לא ואיפסיק צריך לזונה וכן נראה דהשתא לא קשה מאי קבעי רב חסדא וג"כ דוחק הוא דלעיל בסוגיא קמבעיא ליה אי רב יוסף דסבר ארוסה יש לה מזונות או לא לא פשיט ליה מהני לישנא ויש גירסא שגורסים ברי"ף וה"מ לאחר י"ב חודש שהגיע זמן כו' וליתא להאי גירסא בספרים קדמונים וכן דעת הנגיד להדיא וכן דעת הרמב"ם והסמ"ג ומה שתמה הרמב"ם על הסמ"ג שהוא לא כדברי רש"י ולא כדברי רי"ף היינו שתפס אותו גירסא וה"מ לאחר י"ב חודש כו' אבל היא גירסא נוספת וליתא עיקר וכן הרא"ש לא הזכירה:

בעא מיניה מר' ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות אמר רב ששת תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות רי"א עודה בבית אביה יש לה מזונות אינה בבית אביה אין לה מזונות ר"י היינו ת"ק אלא לאו ממאנת איכא בינייהו דת"ק סבר אית לה ור"י סבר לית לה והלכתא כת"ק כך דעת כל המחברים ותימא לפרש"י דמשמע דת"ק ור"י כולהו איירי אפילו בארוסה שנתארמלה אחר מיתת האב סברו ארוסה אית לה מזונות וכן משמע כי התוס' להדיא א"כ שמעינן דאפילו ר"י דסבר ארוסה יש לה מזונות מ"מ ממאנת אין לה שכבר יצאה מרשות אביה בנשואין ות"ק הוא דמשוה ממאנת לארוסה דיש לה מזונות מאחר דעקרינהו לנשואין קמאי וא"כ אנו דקי"ל ארוסה אין לה מזונות כ"ש ממאנת דאין לה ונ"ל נהי דר"י ס"ל דממאנת גרוע מארוסה היינו לפי שסבר דאזלינן בתר נשואין דילה ולא אזלינן בתר עקירה אבל מ"מ ת"ק דסבר יש לה מזונות ע"כ אזיל בתר עקץ עקירה שעקרה לנשואין קמא והשתא עדיפא מארוסה שהרי לית בה זיקת בעל כלל והשתא קי"ל שפיר כת"ק והרמב"ם כתב דבת של הממאנת יש לה מזונות וצריך לפרש אליביה כגון שנתעברה אחר י"ב חודש ויום אחד וסברה שיכולה למאן קודם שתולד בנים והרי הם כסימנים מ"מ קשה מאחר דממאנת אין לה כתובה א"כ תנאי כתובה מנא לה בפרט מאחר שעקרה קדושין ונשואין מעיקרא ומאין הוציא דין זה הלא תלמודא לא קמיירי אלא בגוף הממאנת לענין נכסי אביה וכבר הושג מהראב"ד וכן תמהו עליו הר"ן והמ"מ אכן יש ליישבו קצת דאיירי שהיתה ממאנת אחר לידה והוא אזיל לטעמא שלידה אינם סימנים להחשב כגדולה כדכתבתי בפ"ק דיבמות סי' ח' משום ספיקא אינה יכולה למאן דשמא גדולה ומיאונה לא הי' מיאון אבל היא גופא אין לה שום תנאי כתובה שהרי החזיקה עצמה כקטנה שהרי מיאנה ולגבה דידה הוה מיאון כמכרה כתובה ותנאי כתובה אבל לא לגבי הבת וזה התירוץ עלה לדעתם ז"ל אבל לפי' הטור בשם הרא"ש ולפי' הר"ן שפי' שת"ק ור"י דהכא מיירי דוקא בנתארסה ונתגרשה או נתארמלה בחיי האב שבשעת מיתת האב היתה ברשותו הוא דאית לה מזונות ואפי' לרב דאמר ארוסה אין לה מזונות הכא מודה אבל ארוסה שנתארסה אחר מיתת האב או אפילו נתארסה בחיי האב אלא שנתגרשה או נתארמלה אחר מיתת האב מודה דאין לו מזונות בדבר לפירושם אין צריכים לדחוק ואתי שפיר וק"ל:

איבעי להו בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות היכא שיש נכסים מנכסי בעל הראשון אבל היכא דלית נכסי לראשון א"כ אית לה כתובה משני ופשיטא שאף לבת יש לה מזונות ומבעיא להו כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה דלא קרינן ביה בנן נוקבין דתיהווין ליכי מנאי שהרי אינה בתו או דלמא כיון דאי לית ליה נכסים לראשון תקינו לה רבנן משני ואית לה דלגבי תנאי כתובה ה"ל כאילו לית ליה נכסים לראשון וביבמה עצמה לא קמבעיא ליה דפשיטא דאית לה דקרינן ביה שפיר כל ימי מגר ארמלותך תהא יתבי בביתי כיון דנשאת לאחיו להקים לו שם תיקו וכן בת שניה עלתה בתיקו וכן בעיא דבת ארוסה שהוליד עמה באיסור קודם נשואין וכן בת אנוסה וה"ה דבאנוסה גופא מצינו למיבעיא מאחר שאין לה כתובה כדלעיל פ' אלו נערות לפי שיצא כסף קנסה בכתובתה ודוקא לענין יתמי אבל מבעלה יש לה דהא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אם נוטל מעשה ידיה וה"ה פרקונה אם אכל פירות כדפי' גבי מוחלת סי' מ"א וכיון דעלו בתיקו לית להו דכל תיקו דממילא לחומרא לתובע וקולא לנתבע וכתב במישרים שאם תפסה לא מפקינן מינה ע"כ ומה שאמרנו דאין לה מזונות ה"מ לאחר מיתה אבל בחיי האב חייב לזונה בתקנת אושא עד שש שנים ע"כ והראב"ד ז"ל פי' דהך בעיא דבת ארוסה איירי שמת הארוס בתר שנשאה דמיבעי ליה כיון שנולדה הבת קודם שנשאה ונכתבה הכתובה וכתב הרא"ש שהאי פי' נראה טפי דאלו לא נשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה בשלמא שניה אע"ג דהיא לית לה מ"מ מיבעי ליה בבת היינו כדאיתא בסוגיא היא דעבדא איסורא קנסוה רבנן בת דלא עבדא איסורא לא קנסוה אבל ארוסה לית לה תנאי כתובה אפילו לא עבדה איסורא כ"ש לכתחילה דבת אין לה תנאי כתובה ואהא דבת יבמה כתבו התוס' וצ"ע אי הוה מצי למבעי אי יש לה כתובת בנין דכרין דדלמא לית לה דהא מאחיו ירות א"ד איכא למיחש דילמא ממנע האב ולא יהיב נדוניא דחייש דלמא נפלה קמיה יבם ומיהו ארוסה לית לה כתובת בנין דכרין דהא לא יהיב לה האב מידי כל זמן שהיא ארוסה ע"כ ואפילו לפי מה שפי' שנשאה אח"כ מ"מ מאחר שנולד הבן קודם שנשאה ונתן האב נדוניא לא שייך למימר דממנע דדעתו של אב אבנים שיולדו אחר הנשואין וגבי שניה כתב הרמ"ה דבכתובת בנין דכרין נמי לית לה כיון דלית לה כתובה בניה היכי ירתו לה ואע"ג דלא מפסדא אלא מנה מאתים כדאיתא לקמן בפ' אלמנה אבל תוספת ונדוניא אית לה אפ"ה בנין דכרין לא ירתו מידי דתנאי כתובה בתר כתובה גריר וכיון שאין לה עיקר כתובה כמי שאין לה כתובה דמי:

מתניתין לא כתב לה כתובה את תהא יתבא בביתי ומיתזני מנכסי כל ימי מיגר אלמנותך בביתי חייב שהוא תנאי ב"ד וכתב הרמב"ם שאפילו ציוה בשעת מיתה אל תיזן אלמנת' מנכסי אין שומעין לו ופשוט הוא אבל אם התנה בשעת נשואין שלא תיזן אלמנתי מנכסי הכל לפי תנאי תנא רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי פי' בית צר מהכיל אלמנה עם היתומים ואפשר שהיתומים היו דרים בחיי אביהם בבית אחר או שהיו מתחילה קטנים ועתה הגדילו עד שצר להם המקום והיא רוצה להשתמש במדור כבראשונה ואומרת ליורשין שכרו לכם בית אחר כדאיתא בברייתא לקמן בפרק הנושא משתמשות במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה כו' ויכולין היורשים לשכור לה לה בית אחר ורב צמח גאון פי' בס' מקצאות בביתי ולא בבית עקתי בית צר ומצוק דהיכא דלית ליה אלא חדא בית מצי יתמי למימר אלו הוה לו בית אחר הוה יהיבנא לך חד מנהון ואת יתבת בה עכשיו שאין לנו אלא בית אחד צר לנו המקום לדור עמך לכי לבית אביך וניתן לך מזונות ע"כ משמע מתוך דבריו שאינה דרה עמהם בבית אחד אפילו הבית גדול ומתניתין מיירי כשיש להם שני בתים ומה שאמר נמי משתמשות במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה במדור שני קאמר ע"כ במרדכי ולישנא דבביתי לא משמע אלא הבית תשאר כן ואם הבית גדול אין יכולין לדחותה לבית שני וקצת ראיה ממה שנהגו לומר בביטול חמץ כל חמירא דאיכא ברשותי כדי לכלול כל המקומות ולא לומר דאיכא בביתי אפילו לא אמר בהדין ביתי אלא משום דסתם בביתי משמע בית המיוחד לו לדירתו וכל שאר המחברים לא דיברו בזה וקאמר מר בר רב אשי אף מזוני לית לה פי' מזוני משלם אלא לפי ברכת הבית ברובה ולית הלכתא כמר בר רב אשי אלא נותן לה מזונות משלם ולא דמי למאי דאמרינן לקמן דיכולין היורשין לומר אם אתה אצלינו אית לך מזוני אם אין אתה אצלינו אין לך אלא לפי ברכת הבית ברובה שאני התם שהיורשין רוצין לזון אותה והיא רוצה לצאת אבל הכא שהיורשין מוציאין אותה ואומרים שהבית צר מלהכיל ואינם מבקשים אותה שתדור עמהם נותנים לה מזונות משלם והא דאמרינן בפרק הנושא מדור בית שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו היא אומרת הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה ה"ק אין שומעין לה שתבנה כדי שתדור בו כל ויי מיגר ארמלותה אלא אנו שוכרים לה בית אחר או נותן לה דירה אחרת ואולי לא תהא ניחא לה בדירה אחרת ותצא ותיקח כתובה וכן הוא בירושלמי להדיא שצריכים לשכור לה בית היכא דלא הוה שם בית ועוד נראה שאף תלמודא דידן איירי דוקא כמו שפי' דאי היורשין אין צריכין ליתן לה בית אחר מה ס"ד דמר בר רב אשי דאמר לית לה מזוני אטו משום שנתבטל תנאי זה בע"כ יתבטל כל שאר תנאים ואין לדחוק ולפרש טעמא דמר בר רב אשי מדכתב בכתובה בביתי תרי זימני את תהא יתבא בביתי כו' ועוד כל ימי מיגר ארמלותך בביתי משמע שהמזונות יהיו תלוים דוקא בדירה אינו נראה כלל חדא דאיך עלה על דעתו שתקנו חכמים לשון גרוע בתנאי ב"ד כדי להפטירה מזונות היכא שאין לה בית והיינו הוה חדא אי לאו כתוב בביתי תרי זימנא האי בביתי אינו מיותר דאי לאו לא הוינא דורש בביתי בבית עקתי כמו שפרש"י ועוד נראה בעיני שאף רב יוסף לא דריש מותר דביתי תרי זימני אלא דורש לשון הדיוט אבל אי לאו שחזר וכתב בביתי ה"א שהאלמנה תוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו לי מדור או אמחול לו ויתנו לי מזונות בבית אבי מ"ה כתב בביתי לפי ברכת הבית ברובה וא"כ בע"כ צריכה לפרש דמר בר רב אשי לא קאמר אלא אמזונות משלם והשתא אי איירי בכה"ג שהיורשים דוחים אותה מהבית ואין שוכרין לה בית דירה כלל איך עלה על דעתו שלא יהיה לה מזונות משלם מה היא חייבת בדבר וכי לא די לה שנדחית מדירה תהא נידחית אף ממזונות הראויה לה בשלמא אי איירי בכה"ג שהיורשין ג"כ שוכרין לה בית בזה מתיישב דעת מר בר רב אשי שסבר מאחר שהיורשים ג"כ אינן חייבין ופושעים בה שהרי שוכרים לה בית דירה וא"כ למה נחוס עליה שיתנו מזונות משלם והם ילקו בשתים בשכירות הדירה ובהוצאת המרובה כשיתנו מזונות משלם כפי תנאי ב"ד מאחר שהיא אינה חייבת אף שרש"י פי' שיטה זו בע"א מ"מ נ"ל עיקר כמו שפי' מכח הירושלמי והראיות שהזכרתי וכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וכן נוטה אחריהם הרא"ש והטור והר"ן דחה ואמר דאפשר הירושלמי איירי במי שמת ולא היה לו בית וכיון שהיורשים צריכים לשכור בית דירה לעצמם אף לה צריכים לשכור וכל מקום שהיורשין דרין ביתו מקרי אבל מי שהניח בית שאינו ראוי לדירת כולם אינו בדין שידחו הם מפניה ולא שיהיו שוכרין לה בית ע"כ ומה מאוד סברה רעועה היא בעיני היכא דליכא בית כלל שצריכים לשכור והיכא דאיכא בית ודוחין אותה שאין צריכין לשכור ואם היה ראוי לחלק ביניהם מכח סברא הוה מסתבר איפכא וא"כ מאחר שהירושלמי סובר ששוכרים לה בית אפילו לא היה לו בית כ"ש היכא דאיכא בית והם רוצים לדחותה שצריכים לשכור לה בית ועוד מי הגיד לו שהיורשין צריכין לשכור בית שמא יש להם בתים משלהם בשכר, קודם מת אביהם שאין צריכין לשכור להם בית והיכא בירושלמי פסק בסתם לא היה שם בית שצריכין להשכיר אלא עיקר כמו שפירשתי:

וזו לשון הירושלמי ר' זעירא שלח שאלה לרב נחמן בר יצחק ולר' אבימי בר פפי לא היה שם בית מאי א"ל היורשין שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הות פוריא עשרים דינרין והוה תמן חד ביתא טב בעשרה דינרין אתא עובדא לקמיה דר' חנינא ואמר או יהבין לה ביתא או יהבין לה עשרה דינרין א"ל ר' מנא כיון דלית ביתה טב אלא בעשרה דינרין כמאן דלית לה פורנא אלא בעשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים ע"כ הירושלמי וכתב עליו הרא"ש וזהו פרושו לא היה שם בית ראוי לדירת אלמנה והיתומים מהו א"ל היורשין שוכרין לה בית ואם היתה אומרת קרקע פי' בבית בעלה אני רוצה לדור והם אומרים מעות פי' נשכור לך בית במדור ונדור בביתינו הדין עם היורשים לפי שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא לדירה בעלמא הלכך יכולין לשכור לה בית אחר נידורו הם בביתם והא דאמרינן משתמשות במדור שנשתמשה בו בחי' בעלה היינו כשיש לכולן דירה והם רוצין ליתן דירה פחותה מבית בעלה כהדא איתתא וכו' שהיתה כתובתה עשרים דינרין ולא היה ליתומים קרקע אלא בית שוה עשרה דינרין ואמר רב חסדא שיתנו לה הבית או עשרים דינרין וא"ר מנא שלא תיטול הקרקע אלא שיתנו לה דמיו שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שיעבוד בעלמא יש לה עליו ה"נ כיון שאין לה בגוף הבית כלום אלא שיעבוד דירה יסלקוהו במעות וישכירו לה בית אחר עכ"ל וכתב הר"ן וז"ל אם כך פרושו תימא הוא היאך העלו הדין כך ולמה לא תוכל היא להעלותו עד כדי סך כתובתה אחר שהיא רוצה לקחת בכולה והרמב"ן ז"ל פי' בע"א מכאן ואילך היא אומרת קרקע כלומר שכרו לי קרקע שאיני רוצה לטרוח בשכירתו אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא הות פורנא כו' כלומר שכתב לה הבעל בכתובתה שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרים דינרין והיה בית אחד נשכור לה לפי כבודה בעשרה דינרין ואמרה להם או תנו לי כ' או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר' מנא שאין להם לטרוח אלא נותנים לה עשר' דינרין שבית הראוי לה נשכר בכך והיא תשכיר לעצמ' ולפי זה שמעית מיניה מה שאמרו בפ' המפקיד דשומא הדרא לעולם ואפילו הוא או יורשין יכול לסלקו במעות היינו שמסלקו כדי חובו אבל לא יכול לסלקו בכדי דמיה הקרקע דהיינו אם היה חייב לו אלף זוז וקיבל ממנו קרקע במאה זוז יכול להעלות בדמיה ולומר אקבלנו בחוב שלי בעד כל האלף ואין היורש יכול לסלקו אלא באלף זוז אבל היכא ששמו לבע"ת במאה ובא בע"ת אחר וגבה מזה הבע"ח באלף זוז ואמר כזה אני מקבל לפי שרואה שאין לו ממון יותר ובא בעל הקרקע לסלקו שאין צריך לסלקו אלא לפי הדמים שהוא חייב ולא כפי מה שהוא קיבל מעצמו שהרי בא השני לא אתא אלא מראשון וכמו שיכול לסלק הראשון שהוא בע"ח שלו וה"ה שיכול לסלקו נמי השני ומה שכתב הרא"ש בשם הרמ"ה דאי שמו לבתראי טפי מקמאי דלא מהידר הבתראי אלא כפי הדמים שקיבל היינו שקבלה בתורת שומא אבל היכא שידע שוויה שאינו שוה כלל נגד חובו אלא שרוצה לקבל בסך מרובה ולהפסיד נראה הוא שצריך למיהדר ואינו מקבל אלא לפי דמים שקיבל הראשון הנראה בעיני כתבתי:

אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות ואמר רב ענן לדידי מפרשי מיניה דמר שמוחל אפילו לא נתפייסה אין לה מזונות היכא דלא שבקה מחמת כבוד בעלה אלא שאמרה שאין הגון לה ואח"כ מסקינן רב חסדא אמר זינתה אין לה מזונות וכן כיתלה ופירכסה לרב יוסף ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאר"י אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ופריך ולא והתניא מכרה כתובתה או משכנה או עשתה אפותקי אין לה מזונות הני אין תובעת בב"ד לא הני בין בב"ד בין שלא בב"ד תובעת בב"ד אין שלא בב"ד לא וכתבו התוס' דהאי לית הלכתא דקאמר לא קאי אתבעה להנשא ונתפייסה דהא שמואל גופא קאמר וקשה שמואל אשמואל ותימא דודאי שמואל אית ליה אבל תלמודא משמע הכי כדמסיק אח"כ הני אין תובעת לא משמע דלא אשכח יותר שמפסדת כתובה חוץ מהני וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אבל היכא דנתארסה אפילו לא נשאת פשיטא דאין לה מזונות דהא כל ימיו מיגר ארמלותך כתב ובעבור שראיתי טועים שרוצים לפרש דתבעה להנשא איירי בנתארסה כתבתי זאת כאשר כתבתי בביאורי הסמ"ג ודוקא נתארסה הוא דלית לה מזונות כמו שנקט הרמב"ם והטור ומטעם שכתבתי ומ"מ דכיון שנתארסה אשת איש נקראת ולא אלמנה אבל אם רק שידכה עצמה לא הפסידה וכן דייק לשנא דהרמב"ם והטור שלא כתבו אלא נתארסה וכבר ידוע שמשודכת לא נקרא ארוסה וה"רי קאר"ו כתב אדברי הרמב"ם והטור ואפי' רק שידכה עצמה הפסידה מזונות ואע"ג דבדוכתא אחרינא לא קריא ארוסה אלא למקודשת הכא למשודכת קרי ארוסה דכיון ששידכה עצמה הפקיע כבוד בעלה הראשון ואיך יתכן שתהיו ניזונות מנכסיו כו' ואין דבריו נכונים כלל דלא שייך טעמא דהפקיע כבוד בעלה אלא לאותן דס"ל תבעה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות והיינו משום הפקעת כבוד בעלה כדמשמע בסוגיא אבל להרמב"ם והטור דס"ל תבעוה להנשא ונתפייסה יש לה מזונות [ה"ה] לשדכה וגם לא מסתבר כלל לומר דמשודכת יהיה נקראת ארוסה מאחר דבכל דוכתא לא קרי ארוסה אלא למקודשת לא הוי שתקי הרמב"ם והטור למינקט משודכת והא דתבעה כתובה מסיק בירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס לא כהדא ארמלתא דר' אבוה קימו בה ואמרי לה בר כהן בעי לך תבעת פורנא ואבדה מזונות מאן דאתידעון מילייא עיילין עובדא קמיה דרב אסי חזרו לה מזונות פי' רימו בה ואמרו אדם גדול רוצה לינשא אותך וכשידע ר' יוסי שרימו בה החזירה למזונותיה וכן נמי אם לא רצו לזונה ומחמת זה תובעת כתובתה אין זה מן השופי ואית לה מזוני וכן פסק ראבי"ה כדברי הירושלמי וכן הרא"ש וירושלמי זה מסייע נמי למה דכתבינן דתבעה להנשא ונתפייסה לא אבדה מזונותיה כתב הרשב"א ש"מ שכתב בצוואתו אני מניח שתהא אשתי נזונות כל ימי אלמנותה יתר על כתובת' נראה שאין אלמנ' זו מפסדת מזונה לא בתביעתה בב"ד ולא בשאר דברים שמפסדת אותם כשאוכלת בתנאי ב"ד וכתב עוד שאין מעשה ידיה ליתומים כתב הרשב"א שאלת ראובן שחלה והביאו בנו חנוך לתוך ביתו וסיפק צרכיו ומת וקברו ולאה אשתו של ראובן הפקידה מטלטלין ביד חנוך ועכשיו תובעת אותם ממנו השיב חנוך אני הוצאתי הוצאת על אבי ועל קבורתו ועל תכריכיו ואני תופס אותם בשביל אותם הוצאת טענה לאה אותן מטלטלים שלי הי' ואין לך לתפוס בשלי השיב חנוך איני יודע שהן שלך מה שקנתה אשה קנה בעלה תשובה הדין עם לאה כי מה שטענה שהמטלטלים שלה נאמנת וצריך להחזיר לה ואפילו הי' הבעל קיים וכדתניא בפ' חזקת הבתים קבל מן האשה יחזור לאשה וזה אינו יודע שאינה שלה שיתפוס בהן רק אינו יודע שהן שלו טען ומה שקנתה אשה קנה בעלה שטען אינו כלום כי שמא נתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעלה רשות בהם ועוד דמה שקנתה אשה כו' אינו אלא לפירות והרי הוא כנכסי מלוג ולא עוד אפילו מטלטלים דאב שנטלן חנוך והוציא הוצאת על אביו ואפילו לצרכי קבורתו אם כתב ראובן לאשה מטלטלים אגב קרקע האשה מוציאה מידו:

כך הי' אנשי ירושלים כותבין פי' וקאי אמתניתין דלעיל את תהא יתבי בביתי כו' ואנשי גליל הי' כותבין כאנשי ירושלים ואנשי יהודא הי' כותבין עד שירצו יורשין ליתן לה כתובה לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובה ופוטרין אותה איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודא ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בכל וכל פרוודהי פי' כרכים הסמוכים לה נוהג כרב ונהרדעי וכל פרוודהי נהוג כשמואל ועד היכא נהרדעי עד דסגי קבא דנהרדעי פי' עד מקום שמגיע המידה שלה שמודדין בה תבואה וכל האמה לה פסק ר"ח במקום שיש מנהג ידוע יש לילך אחר המנהג ובמקום שאין מנהג ידוע יש לילך אחר שמואל דהלכתא כותיה בדיני והא דבעי עד היכא נהרדעי לאו משום דבשאר כל המקומות יש לעשות כרב דהלכתא כותיה אלא נוהגין היו כרב בשאר מקומות וקא בעי עד היכא נהרדעי לידע באיזה מקום נוהג כרב ובאיזה מקום נהגו כשמואל וכן דעת התוס' וכן פסק רב אלפס ומר משה גאון ז"ל והאריך בראיות וכן כתב רב שרירא גאון דבמקום שאין מנהג יש לעשות כאנשי ירושלים כשמואל ובירושלמי נמי גרסינן קסרין כיהודא ושאר כל המקומות כירושלים ויש ראיה אף במתניתין מהא דתנן האשה שאמרה מת בעלי רצתה ניזונות רצתה גובה כתובתה ואף משמעות תלמוד היכא שנפל הבית שאפילו הי' רוצה לבנות שאין שומעין לה ומטעמא דפי' לעיל סי' מ"ה יראה להדיא כאנשי גליל שאם הי' יכולין לסלקה בכל עת מאי איכפת לה שתבנה ואם תאמר שכתובתה מרובה ואין להם במה לסלקה א"כ לעולם תשאר הקרקע] בידה שהיא תגבה אותה ובלא טעמא אי אפשר לומר שמוחין בידה מלבנותה וזו וכיוצא בו כופין על מידת סדום אבל קשה שלא שמענו מימים קדמונים שהיא נזונות בע"כ של יתומים ואמת שאף בימי מהר"ם נתקשו בזה וזה לשון תשובתו וששאלת אם הלכה כאנשי גליל או כאנשי יהודא איני כדאי להכריע דבר זה נפתח בגדולים ורבו מחלוקת בדבר ונהגו לפסוק כרב אלפסי בדבר שלא נחלקו עליו התוס' ובנדון זה התוס' פסקו להדיא דהלכה כאנשי גליל ואין להביא ראיה ממנהג ערכם שיש בני אדם שנים או שלשה שכתבו לנשותיהן שכל זמן שהיא רוצה לישב כך באלמנות חיות להחזיק בכל נכסיהם אינו ראיה כלל למימר שנהגתם באנשי יהודא ואם תאמר מה הוצרכו לכתוב כך וכי מפני שכתבו כך ליפוי כחה בעלמא נביא ממנו ראיה ועוד אפילו לאנשי גליל מועיל מה שכותב כך דאפילו לאנשי גליל נהי דניזונות בע"כ של יתומים ואינם יכולים לסלקם בכתובה מ"מ אין מחזיקים אותה בכל הנכסים ולהכי אהני מה שכתוב לה כך דלכתחילה מחזיקים לה בכל נכסיה לשאת ולתת בהם ואם לא כתב לה הכי לא יהבינן לה אלא כדי מזון שלשים יום כל שעה ושעה מן שלשים יום כדמפרש בפ' אלמנה גם אין ראייה ממה שכמה פעמים שנתנו היתומים לאלמנה כתובתה וסילקוה דשמא מרצונה הי' ועוד אטו כולהו נשי דינא גמירי דיבעי דלא יוכלו לסלקם בע"כ כי מה שלא מיחו לפי שהיו סבורות דדינא הכי ושלום מאיר בר ברוך מ"מ קשה בעיני דא"א דלא אישתמט פעם אחת שאלמנה היתה כופה היתומים לזונה אם היו הדין נוהג האידנא ואומר אני דע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא באיך ומה לנהוג אם כאנשי גליל או כאנשי יהודא ובאתרא דנהיגי כאנשי גליל אפילו לא כתב כך בכתובה נזונות בע"כ של יתומים בתנאי ב"ד אבל באתרא דליכא מנהג ולא כתב כך בכתובה פשיטא שיכולין היתומים לסלקם מאחר שאין כאן מנהג קבוע ואינו כתוב ומהשתא אפילו אשתכח בעיר שנים או שלשה שכותבין כך בכתובה כמו שנשאל מהר"ם אין כאן ראייה ממנהג והמוציא מן היתומים עליו להביא ראייה ואף שמהר"ם גדול בדורו הי' ולא היו מן האחרונים כמוהו מה אעשה שכך הראוני מן השמים לחזק ולישב המנהג שלא שמענו מעולם שכופין היתומים לזון בע"כ ומהשתא לא נראה נמי מה שפסק מהר"ם על אלמנה שמת קודם בעלה דאין לה לגבות כתובה מנכסי חמיה מחלק ירושת בעלה דכיון דחמיה הניח אלמנה וקי"ל הלכה כאנשי גליל הוי להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפילו איכא השתא נכסי טפי מכתובת חמותה ע"כ אלא כל המותר מכתובת חמותה חשוב מוחזק לא מיבעיא בקהילה חדשה שלא נהגו לכתוב זו בכתובה ולא נהגו דין זה כוותיה אלא בקהילת ישנות שלא נוכל לידע יסוד מנהג קדמונים מ"מ נראה שלא יאמרו היורשין המוחזקים לאשה זו הבא ראייה לא שנהגו תנאי ב"ד זו ביניהם אלא אוקמא אחזקה שלא נהגו תנאי זה מאחר שלא שמענו שנהגו כך:

ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעי אתא לקמיה דר' נחמן שמע לקלא דבת מחוזא היא אמר בכל וכל פרוודהי נהוג כרב אמרו ליה והדא לנהרדעי נתיבא אמר לה אי הכי נהרדעי וכל פרוודהי נהוג כשמואל וכתב הרי"טבא ש"מ דמאן דנסיב איתתא מדוכתא אחרינא אדעתא דתידור עמה בדוכתיה הולכים בה אחר מנהג מקומו שבא לשם:

איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה אמר רב נחמן אע"ג דלכאורה מתניתין כוותי דשמואל דתנן אחד המודר ואחד המעריך אין לו לגזבור בכסות אשתו ובניו ולא בבגדים שצבען לשמן פי' אפילו עדיין לא לבשם ולא במנעלים חדשים שלקחן לשמן ולא בכלים חדשים שלקחו לשמן אלמא לכאורה בגדים שלה הם מ"מ הלכתא כרב מ"ט כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה ולא אדעתא דלמישקל וליפק כגון היכא שמת וכתב הריטב"א אהא דאמרינן דאלמנה שמין מה שעליה מיהו אינן יכולין לסלקה מהם במעות שאינן בדין שיפשיטוה ערומה ותלך הא דאמרינן בגמרא ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא הוי אמרי לומר שאינם שלה לגמרי או תקבלם בדמיהם או תפשיטם עכ"ל ונראה בעיני דלאו דוקא שיפשיטו אותה קאמר דהיינו בגדים לחוד אלא אפילו שלשלאות של כסף ג"כ בכלל וכל בגדים שלה בהסרה נקרא ערומה ומאחר דמפרשים דשמין מה שעליה משום אדעתא למיקם קמיה כו' וכתב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אחריהם גרושה אין שמין מה שעליה שהרי היא לא נפקא מדעתא אלא הוא דאפיק לרצונה ואף האידנא שיש בינינו תקנת חרם ר"ג שלא יכול לגרשה בע"ח מ"מ כאיב לה נמי שמקבלת גיטא מה שאין כן באיש שאינו מוכרח לעולם לגרשה א"ל במורדות שאז פשיטא ששמין מה שעליה וכן כל הני שכופין להוציא ולגרשה שמין מה שעליה שהרי מוכרח לכך וחשוב כמיתה וכתב הטור וז"ל וכתב בעל העיטור דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ע"כ ואפילו לדבריו נראה שאין לחלק בין סרחה עליו למוציאה מדעתו אלא בבגדים שקנה לה אבל במתנה שכתב לה גובה לעולם וכן כתבו הגאונים עכ"ל ואף שהטור לא הכריע בדברי העיטור מ"מ נראה שדבריו מוכרעים מעצמם דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא אקני לה ומה שכתב אבל מתנה שכתב לה גובה לעולם נראה דוקא גרשה שלא במורדה אבל אחר שמרדה וכתבו עליה אגירת מרד נתגרשה או מתה מאחר שאבדה כתובתה הפסידה נמי כל מה שנתן לה וכן כתב הטור בסי' פ"ה ולפי זה כל אלו שכופין אותו להוציא דשמין נמי בגדיה דאדעתא דלמיפק לא קא קני לה וכמו שכתב המ"מ מ"מ מתנה שכתב לה גובה לעולם כל היכא שגובה כתובתה דהא תלוי איבוד מתנה באיבודה כתובתה אבל יש מהן שכופין להוציאה שאבדה כתובתה כדלקמן אז אבדה נמי מתנתה ומה שאמרנו דגובה מתנה לעולם כתב הריב"ש בשם בעל העיטור שכתוב בשם רבותיו הראשונים וכל דייני מתיבתא דדוקא דנותן במתנה קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן לא מלבושים ולא תכשיטין להתנאות בהם ואינה בכלל מה שעליה כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין וזה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו אבל החתן הנותן סבלנות תכשיטין זהב וכסף לכלה להתנאות בהם בין בשעת נשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה ואע"פ שמכריז זה נותן החתן לכלה אין הכוונה למתנה כו' עד אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטין כמו שהוא ניהוג בקרובים במתנה נתכוון וה"ל כנכסי מלוג ובין באלמנה ובין בגרושה אין שמין וכל היכא ששמין הבגדים שעליה אין חילוק בין בגדי חול לשבת וממילא גרושה בין בגדי חול ושבת אין שמין וכל תכשיטין אין שמין דומא דהמקדיש והמעריך כו' שאין שמין לא מלבושים ולא בגדי צבעונין ואף כלים יפין דהיינו תכשיטין ומה שאמרינן בפ"ק דב"ק סי' ל"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל נשיהם ובניהם אין שמין וקאמר עליה בירושלמי דבגדי שבת שמין התם היינו טעמא דבגדי חול אמרינן האחין הוא דמקני להדדי דגנאי הוא שיפשיטו בגדי נשיהן ובניהם כדי לשומן מה שאין בבגדי שבת אבל היכא דמקנה לה כגון איש לאשתו אין חילוק בין בגדי חול לשבת כן כתב הרשב"א והרא"ש להדיא ואף שנמצא כתוב בתשובת ר' מנחם דקנאני' דדוקא מלבושים ובגדים שהן כלים אבל כלי זהב ובדולח המקדיש והמעריך גובה מהן נראה בעיני דאין לחלק דהא לישנא דמתניתין ולא בכלים שלקחן לשמן יראה להדיא בתכשיטין דאי בגדים כבר שנינהו ועוד ראייה ממכלתא דבי בר אלישב לקמן דלבישתינהו לכולהו מאני משמע להדיא מלבושין ותכשיטין דאי מלבושין לחוד לא שייך למימר כולהו מנא שמסתמא לא היתה לו כסת בגדי חול ושבת בחדא וכל זאת איירי דוקא בבגדים שהקנה לה בעל אבל לא הקנה לה בעל אלא הכנסה לו ויצאו מבית אביה עמה אינו בכלל דין זה דאי סך הנדוניא שכתוב בכתובה עולה יותר ממה שהכניסה מכל וכל כמו שאנו כותבין כל הכתובה בשוה בין עניים בין עשירים א"כ פשיטא ששמין דהא נכסי צאן ברזל מיקרי וממילא כשישלם כל הכתובה דהיינו עם הנדוניא א"כ כל הבגדים שלו ושם אותן בתשלום הכתובה עם הנדוניא ואם הכניסה לו ממון שיעלה בסך נדוניא הכתוב בכתובה מן הבגדים א"כ נכסי מלוג איקרי שהרי לא שמה לה בנדוניא והן שלה כמו שפי' רש"י בריש אלמנה לכ"ג ופשיטא שאין שמין לה ומה שכתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו בסי' ע"ז דאשה שהכניסה לבעלה מלבושים לבוש עליה שאין אני קורא בהן נכסי צאן ברזל שאין דרך לשום המלבושים שעל הכלה ע"כ אפשר דאיירי דוקא באותם בגדים שעליה קודם כניסת לחופה בעת הטו"מ קודם שכותבים הכתובה אבל הבגדים מיוחדים לה לי"ט ובעת כניסת לחופה בודאי נכסי צאן ברזל הן שראוין לשום ועוד נראה שכל זאת איירי במקום שדרך לעשות מ"מ בתכשיטין ובמלבושים יקרים כה"ג אמרינן מסתמא הבגדים שהי' עליה לא הי' בכלל אותם שומא אבל במקומות הללו שאין דרך לשום כלל אלו המטלטלין וכותבין לכל הבתולות בשווה מסתמא אם לא העלו כל מה שהכניסה לו בסך נדוניות הכתוב בכתובה דהכל הוא בכלל צאן ברזל אפילו גלימא דעל כתפא דלמא לא נחשב לו באותו הסכום ניסה לו מאחר שבדין הוא הכל שלו שוב אמרתי בלבי דאעפ"כ שעם הבגדים שלה לא. עלו לסך הכתובה:

פסק בע"ח שבא לגבות בגדים ותכשיטין נ"ל דאינו גובה מהן לא מיבעי אותן בגדים שהקנה לה בעת נשואין למתנה ולדורונות או שום שהכניסה היא משלו ויש בהן כלים ותכשיטין פשיטא דאינו גובה ולא יכול למכרן זולתה אלא אפילו בגדים ותכשיטין שקנה לה אח"כ אינו גובה מהן דלא עדיף בע"ח לענין זה ממקדיש ומעריך ואף שכתב הרמב"ם בד"א בכלי חול אבל בגדי שבת ומועד ב"ח גובה מהן ואין צריך לומר אם היה בהם טבעות וכלי זהב שהם לבע"ח ע"כ וכן פסק מהר"ם היינו לפי שהרמב"ם פי' המשנה דעירוכין שאין לו בכסות אשתו ובניו ולא בבגדי צבעונים כו' הכל בגדי חול כדמשמע להדיא בלשונו בפ"ק דהלכות מלוה ומדמה דין זה לאחין שחלקו כו' אבל לפי מה שחלקנו לעיל בין האחין לבין מה שמקנה איש לאשתו שמקנה לה הכל א"כ אין שום בע"ח גובה מהן ומ"ה חזר מהר"ם בתשובה אחרת שהביא ראיות ברורות שמתניתין דעירובין איירי אפילו בבגדי שבת וחול כדמשמע מכלתא דבי בר אלישיב דלבשתינהו לכולה מאני א"ל הלכתא כוותיה דרב דשמין כל מה שעליהן ואי הוה מודה שמואל בבגדי שבת ורגל לא ה"ל למימר הלכתא כוותיה דרב דהא אפילו שמואל לא קאמר אלא בבגדי חול אבל בבגדי שבת מודה ומדקאמר אע"ג דתנאי כוותיה דשמואל אלמא מתניתין דעירוכין נמי איירי בכה"ג שהרי מסיק דרב נחמן אע"פ דלכאורה מתניתין כוותיה דשמואל כו' משמע להדיא דאיירי אפילו בבגדי שבת ורגל וכן יראה מדברי הרי"ף שהרי לא חילק הכא בין בגדי שבת לחול כמו שחילק בפ"ק דב"ק גבי האחין שחלקו כל זה מדברי מהר"ם בתשובה אחרת שחזר מן הראשונה ותמה אני על הטור שהביא הרמב"ם כאשר זכרתי ולא כתב מסקנותו ומסקנת אביו והרי אביו הרא"ש כתב דהכא איירי אפילו בבגדי שבת ורגל דאין שמין גבי גרושה וכ"ש במקדיש ומעריך וממילא אזלא וה"ה האידנא אלא שלא נשמ"ר בזה וכבר כתבתי שאין לחלק בין בגדי שבת לתכשיטין ובטור כתב יש מחלקים שאם היא מיוחסת אין בע"ח גובה מהן אפילו מבגדי שבת ויו"ט ולא מכל תכשיטה אפילו זהב ומרגליות מפני שהיא עולה עמו ואינה יורדות ע"כ והוא מתשובת הרי"ף שהביא הר"ן בפ' המקבל יראה בעיני דהכי טעמא משום שהיא מיוחסת כלומר וראוי לכך מבית אביה לפי שאין האשה אלא לתכשיטה אף שבעלה עני ואינו ראויה לכך מ"מ אינה יורדות עמו וסברא זו היינו לפי אותם דסברי ואמרו דאף באשתו יש לחלק בין בגדי שבת וי"ט אבל לפי מה שכתבנו, דבאשתו נעשה כמו שהקנה לה מעיקרא א"כ הקנה לה הכל בין בגדים ותכשיטין ואין חילוק בין ראויה לכך או אינו ראויה ומ"מ נ"ל היכא שהאשה אינה ממשפחה גדולה שתהא ראויה לאותן הדברים וגם מצידי הבעל לא היתה ראויה לכך אפילו בעת שקנאה צריך שיחקיר הדיין שלא תהא מרמה ועולה בדבר דשמא הבעל קנה אותן רק ללוות אח"כ מאחרים ולהיות אח"כ דוחה כל בע"ת בדברים ולאמר שאין זו בגדים ותכשיטין שלו אלא שהן של אשתו ומ"ה נראה היכא שמרגיש הדיין שאותן תכשיטין שקנה לה אינה לפי כבודה ואינו אלא כדי להבריח ממון וללות אח"כ מאחרים א"כ מתחילה לא היה קנין גמור לאשתו ובע"ח גובה מהן אבל צריך דרישה וחקירה היטב שהיה דעתו מתחילה לעשיקת ממון ומה שכתב הרא"ש בפ' אלמנה לכ"ג היכא שהיא מכנסת לו מטלטלים של כסף וזהב ושאר בגדים שאין יכול הבעל למוכרן וכ"ש שאין הבע"ח גובה מהן לא תימא הא מה שקנה לה בעל שבע"ח גובה מהן אלא היכא שהוא קונה לה יכול הוא למוכרה שלא בדעתה מה שאין כן בנכסים שהכניסה לו ואפילו הן צאן ברזל והיינו טעמא בשלמא מה שהיה שלה מעיקרא לית ליה רשות בגווה אע"פ שהן עליו באחריות מ"מ אמרינן דודאי סילק נפשו מהן והקנה לה בקנין ומ"ה אמרינן שאפילו מה שפסק לה החתן ג"כ אינו יכול למוכרה כאשר כתב הרא"ש לקמן בפ' מציאת האשה סי' ח' והיינו טעמא כדפי' דסליק נפשו לגמרי מאותן תכשיטין וה"ה מה שהכניס בשום משלו אבל מה שקנה לה אח"כ ומתפיסת הבית א"כ אומדנא דמילתא שלא הקנה לה אלא שהיה יכולת בידו ודעתו שתתקשט בהם אבל היכא שאין יכולת בידו ואין לו מה לאכול אדעתא דהכי לא אקני והוה כאלו התנה להדיא שתהא מתנה ע"מ להחזיר בשעת הצורך והדוחק ומה שכתב הא"ז בפרק הגוזל קמא שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שהקנה לה אפילו אין לו במה להתפרנס נראה בעיני לפרש דוקא לענין בגדים והדומה להם אמרינן הכי שאף זו מן האומדנא הוא דודאי אדעתא דהכי לא אקני לה בגדים שיחזיר וימכור ויפשוט מעליה מה שאין כן בתכשיטין דאיכא אומדנא הפך זה כדפי' וכן פסק מהרי"ק רק שאינו מחלק בין מכירת איש לבגדי אשתו בין אחרים ואני כתבתי לעיל דלענין שאין שמין גבי קדושה ולענין גביית בע"ת אין חילוק בין בגדי חול ושבת וי"ט וכן תכשיטין כסף וזהב ומרגליות ולעולם אינו גובה בע"ח בשום ענין א"ל שקנה אותן בגדים ותכשיטין קודם שלוה אבל קנאם אחר שלוה אפילו לבשם כבר בע"ח גובה מהם והוא שכתב לו שאקנה ושיעבוד לו מטלטלי אגב מקרקעי אבל אם חסר אחד מכל הדברים האילו אין גובה מהן ע"כ והיכא שבע"ח טוען שלקח אותם אחר שלוה נאמן הלוה בשבועה שלקחה לאשתו מקודם שלוה ומה שכתבתי שיכול הבעל למכור התכשיטין שקנה לה היינו בעת דחקו מטעמא דפי' דהלכה כראב"ע דאזלינן בתר אומדנא ואין לך אומדנא גדולה מזו שאדעתא דהכי לא אקני לה שתהא היא מקושטת והוא יחזיר על הפתחים לאפוקי מה שפסק לה דורונות שהוא מחמת חיבת ביאה ונשואין הקנה לה לחלוטין וסליק נפשיה מהם לגמרי כדפי' לעיל ומ"ה נראה בעיני היכא שמכר וחזר והרויח צריך לחזור ולקנות לה כפי מה שהיו שוין ואם גירשה צריך לשלם דמיהן והיכא דליכא עדים שהקנה לה לשמה והוא טען מעולם לא לקחתי לשמה נאמן בשבועה ודין מכירת שום שלה או שלו בקרקעות, כתבתי בפרק אלמנה לכ"ג סי' ב':

רב כהנא מתני וכן בלקיט פליגי ביה רב ושמואל ומתנח בה סימנא אליבא דרב יתמי וארמלתא שלח ופוק פי' הפשט בגדיו ויצא ופי' הרא"ש לקיט הוא עני המתלקט בביתו של בעל הבית ואוכל פת של עצמו ומסייעו לבע"ה במלאכתו ובע"ה מהנהו לפעמים במאכל ובמשתה ופעמים נותן לו מלבוש אבל אין לו שכר קצבה ואם יצא מעצמו מפשיט בגדיו מעליו אבל שכיר שנשכר אצל בע"ה לזמן ידוע וקנה לו בגדים אם יצאו תוך זמנו כההוא דאמרינן פועל חוזר ואפילו בחצי היום אדעתא דהכי לא יהיב ליה אבל אם יצא בזמנו כיון דידע בה דאורחא דשכיר למיפק בזמנו איבעי ליה לאתנויה ומדיהיב ליה בסתם גמיר ומקנה ליה ולהכי נקיט לקיט ולא נקיט שכיר כי ההוא דלקמן לקיט כהן בישראל לא ליכל ע"כ וכן יראה מלשון רש"י שפי' שכיר שגר אצל בע"ה משמע שאינו שכיר לגמרי ודוקא בגדי חול אבל אי יהיב ליה בגד של שבת לכ"ע לא אקני ליה אפילו לשכיר שיצא בזמנו:

ההוא דאמר נדוניא לברת פרש"י שהיה בימיהן קצובים תכשיטין ולבושין הראוין לבת אל נדוניא שלה אמר רב אידי בר אבא פורנא ליתמי פי' הריוח שלהן אם הוזלו וכן אם יוקרו ההפסד שלהן וכתב הרא"ש שבספרים כתוב ארבע מאות זוזי נדוניא לברת ואותה גירסא נ"ל עיקר דאי לא הוזכר סכום המעות מה חידוש הוא זה דפורנא ליתמי אבל עתה שהזכיר סכום המעות שהיתה הנדוניא שוה באותו זמן השתא הוי חידוש אע"פ שהזכיר סכום המעות הריוח ליתומים כי לא היה דעתו אלא שיתנו לה הנדוניא ע"כ ואומר אני לפי גירסא זו אם הוקרו אין ליתומים לשלם משלהן שהרי לא הזכיר אלא סכום זה ומנין לנו לאזוקי ליתמי ולומר שלזולזולא כיון הנדוניא וה"ה אם יהיה הסך יתר דשמא לא היה דעתו אלא על נדוניא זו בסכום זה ולא יותר ואף השטר כתב אף על כה"ג שהזכיר סך דמים ונדוניא ומ"מ אמרינן ה"ה הוקרו נראה בעיני דוקא היכא שקצב הנדוניא וכן כתב הטור בהאי לישנא שאמר כך וכך תכשיטין לנדוניא בתי כת' זהובים כו' ומאחר שהזכיר להדיא סכום הנדוניא א"כ צריכין להשנים קצב הנדוניא אלא נדוניא בתי כת' זהובים אמרינן דקפיד אזוזי ולפי סכום המעות יהיה הנדוניא ולא יותר והיכא שהזכיר הנדוניא סתם אז בין הוקרו בין הוזלו ליתמי והאידנא אין לו קצב ואי אתרמי דאמר הכי הוה דנינא ליה שיתנו סך נדוניא בפחות שבעיר מאותם שהם בעירם:

ההוא דאמר להן ארבע מאה זוזי מן חמרא לברת אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי כתב הרא"ש וז"ל וכתב הראב"ד ז"ל דווקא דאמר מדמי חמרא אבל אמר מחמרא רווחא לברת כדאיתא בפרק המקבל ולא דמי כלל להך דהכא דהתם לא קאמר אלא לעניין אם קנה אם לא קנה דר' אבא סבר לא קנה משום דחמרא לא קאמר דמי חמרא לא אמר מחמרא קאמר ומסיק דמחמרא לייפות כחו קאמר וקנה אבל הכא ל"ש אמר מדמי חמרא לא קנתה הבת לעניין זה שתהא הרווח שלה כן כתב הרא"ש והוא מדעת התוס':

קריבה דר' יוחנן הוי ליה איתת אבא דהות קמפסדי מזוני אתאי לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו ואמרו לאבוכן שהוא שכיב מרע דנייחד לה קרקע למזוני אתא לקמיה דריש לקיש א"ל כ"ש שריבה לה מזונות א"ל והא ר"י לא אמר הכי א"ל זילו הבו לה ואי לא מפקינא לכו ר' יוחנן מאודנייכו אתא לקמיה דר"י א"ל מה אעשה שכנגדי חולק עלי א"ר אבוה לדידי מפרשא מיניה דר' יוחנן למזונות אמר ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות פי' ואין לה מזונות אלא מאותו מקום לבד בין רב בין מעט ודוקא שהיתה שם ושתקה דאז קבלה עליה אבל אם לא היתה שם או שמיחת אין בכך כלום ואפילו אינו מספק למזונותיה חייב ליתן לה והיכא שאמרה במזונות נראה שאין חילוק בין לשון הקודש בין לשאר לשונות כי בכל לשון לועז משתנה הדין בכה"ג שאם אמר בלשון שמשמעתו אז הוא לרבות ואם אמר בלשון שמשמעו' במקום מזונות א"כ כן לה ממעות וא"כ אין לה מזונות אלא כפי דמי הקרקע שקצץ ואם הי' אח"כ טוענת שלא קבלה אלא בריבוי עוונות ואמרה שלא ידעה חילוק הלשון נראה דלאו כל כמינה למיטען הכי ואפי' רוצה לשבע על ככה אינה נשבעת ונוטלת אלא המע"ה והיכא דריבה לה מזונות כתב הרמב"ם והר"ן והטור אחריו דה"פ שאם הי' שכרו של אותה ארעא פחות ממזונות הראיות לה נוטלות השאר משאר נכסים ואם הי' שכרו יותר מן הראוי לה נוטלת הכל ע"כ ולא נהירא מאחר שיחד לה למזונות אין לה ממנו אלא מזונות לבד ועוד לישנא דתלמודא לא משמע הכי דה"ל למימר ריבה למזונות לה על מזונות ומדאמר ריבה למזונות משמע דוקא למזונות לחוד עכ"ל נ"ל פי' רש"י היכא שאמר קרקע זו למזונות אין זה אלא אם לא יתנו לה מזונות מרווחים אלא מצומצמים על קרקע זו להעדפה דאי לשעבד מזונותה הרי כל נכסיו משועבדים לכך והשתא אין צריכין לפרש דתגבה משכרן אלא מדמי הקרקע ממש קאמר וכן היכא שקצץ לה מזונות אין לה מזונות אלא כפי הדמים של הקרקע וכשכלו אותן דמים שוב אין לה מזונות אם לא שיחד לה להדיא שכירת הקרקע דאז אין לה אלא דמי השכירות לעולם וכן נראה עיקר והלכה כר"י לגבי דר"ל ואף ר"י לא הדריה לר"ל מדיניה לפי שקרוב הי' ונסתלק מהאי דינא ומהא שמעינן היכא שנסתלק האב"ד מן הדין שיכול דיין אחר לדון כפי סברתו ולא ישגיח כלל באותו הרב בעובדא דא רק שיהי' חכם כמותו כגון ר"ל שהי' תלמיד חבר לר"י ומה שכתבתי לעיל סי' ל"ח דאסור להשיאו עצה אפילו לקרובו שהרי נתחרט ר"י על מה שעשה כן תירצו בתוס' דהכא אין גנאי בדבר הואיל דבדעתה תלוי אם תרצה לקבל תקבל ואם לא תרצה למה שתקה ואינו מוחה כי אין כפייה בדבר ול"נ דאפ"ה אפשר דלא הוה משיאין עצה אי לאו דחזא דהוי מפסדת מזוני פי' שהיתה מרבה לאכול יותר מן השיעור והיה חס על היתומים וה"ה כל היכא דאתי הפסד לאדם מאיש אחר ע"י שינוי ומקרה ודומה לפשיעה שיכול להשיאו עצה להצילו מהיזיקו:

הדרן עלך נערה שנתפתתה