ים של שלמה על כתובות א

מתניתין בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי ולמה נשאת ליום הרביעי כדי שתבעל בליל חמישי ואם ימצא טענת בתולים ישכים לבית דין בעוד כעסו עליו ולא יתקרר דעתו שפעמים בשבת בתי דינין יושבין ביום ב' וביום ה ופריך תלמודא ותנשא באחד בשבת שלמחר נמי יושבים כו' ומשני שקדו פירש מיהרו חכמים ואימנו לתקן תקנת בנות ישראל שיהיו אדם טורח בסעודה שלשה ימים ראשון ושני ושלישי ואיירי שלא הכין עצמו מקודם על הנשואין כגון שכלו זמן הבתולה לאירוסין דהיינו י"ב חודש ביום א' ואז הוא הדרך להתחיל ולהכין לצורך הנשואין אבל היכא שהכין עצמו מקודם אין צריך ג' ימים וכתב רבינו אפרים אי אמר החתן לא טרחנא אלא אכניסה בלא סעודה לא זו שהיא יכולה לעכב אלא אפילו אי קרובי הכלה בעו דלעבד סעודה כפינן ליה למעבד סעודה כפום מנהגא דחזייא לדידיה ולדידה ומסתמא כמנהג המקום וכן כתב שמעשה בא לפני רבו הרי"ף והורה כן וכן הסכימו האחרונים ונראה לי ראייה לדבריו מדקאמר שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל משמע דבדידה תליא דחשו חכמים לכבודה ומדבריהם משמע דהוצאת הנשואין על החתן וכן משמע לקמן גבי מת אביו של החתן כו' אם לאו שמתניא בקנין מקודם כי הכל לפי התנאי:

הקשו בתוספות ותנשא בליל ה' ותירצו דלית כתובה דלא רמו בה תיגרא ואי יעש' נשואין בליל' איכ' למיח' שמא יטרד ולא יבעול במרדכי כתב דאין דרך לעשות נשואין בלילה אבל מן הדין עושין חוץ מליל שבת דאין עושין כלל דהא חופה קונה גבי בתול' למעשה ידיה ולמציאות' ונמצא קונה בשבת וה"ה דאין מקדשין וקודמין לעשות נשואין בלילה לאלמנה דאז אסור לבא עליה דגבי אלמנה ביאה קונה ונמצא ביאה ראשונה בשבת ומשום הכי אסורה לטבול בליל שבת דהא אסורה לו לבעול וכן כתב מהר"י לוי ובמוצאי שבת נמי אסורה לטבול דלהרחיק הטבילה מן החפיפה לא שרינן לכתחילה ולחפוף בלילה נמי לא דמהמת לביתה וחיישינן דלא חייפא שפיר כדפריש רש"י גבי הילכתא אשה חופפות ביום וטובלות בלילה אע"ג דמותר לחוף ולטבול בלילה כדמקשינן הילכתא אהילבתא ומשני היכא דאפשר כו' וכן נוהגים לטבול אף ביום או במוצאי שבת ויום טוב היינו היכא דחל טבילתה בכך והוי כזמנה אבל לכתחילה שלא בזמנה לא שרינן והיכא שהיא טהורה צריך לבוא עליה מבעוד יום אחר ברכת נשואין דהיינו קודם ברכו כמו שפסק מהר"ם ורוב האחרונים ולא די ביחוד לבד אך בהעראה סגי וכן הורה הגדול מהר"ר שלום מווינא לתלמידו מהר"י לוי דלא סגי ביחוד אלא בעי לעשות מעשה וליכא קפידא כלל במה שיאמרו הקהל ברכו ויקבלו עליהם שבת אלא הוא עם שושבינים יעשו עדה לבדו ויקבלו עליהם שבת אחר היחוד ויתפללו ברכו עמו והיכא שהיא נדה דבלאו הכי אסורה (לא) [לו] שרי לעשות החופה אף בשבת אבל קידושין אסורין לעולם בשבת ולפעמים מושכין החופה עד הלילה אפילו בשבת סומכים ארבינו תם שבשעת הדחק התיר לקדש בשבת אף שכתוב לשם בהג"ה מימוני וכן בסמ"ג שלא הורה כן הלכה למעשה היינו היכא שלא היו בדעתו לקדש אלא בשבת אבל היכא שהכינו עצמם לעשות הקידושין וחופה ביום ומשום קטט ומריבה ושאר אונסים אישתהה שרינן מסתמא דהפסד מרובה ודבר מצוה הוא ושרי אבל בשאר לילות אפילו לכתחילה שרי ולא כא"ז שכתב בתשובה אשה שקבלה גירושין בלילה אינו גירושין וספק אם אמרינן ה"ה קידושין דכתיב ויצאה והייתה ואיתקשי להדדי עכ"ל ונמצא כתב במרדכי ריינוס שבימיו היו חולקים עליו גדולי הדור אף גב' גט וכן גבי קידושין והרמב"ם כתב להדיא באריסין כל ימות החול בין ביום בין בלילה וכן הורה מהר"י וויל בתשובה ואני מצאתי במרדכי דגיטין בהגהות ומעשה היו בימי רש"י ז"ל על אשת משומד שנתרצה לתת גט לאשתו והורה רש"י לאחר לקבל הגט שלא מדעתה עוד השיב אע"ג שהשליח נותן הגט בפני ג' משום דדמי למשפט אפילו הכי כיון דקיום שטרות דרבנן יכול לתנו בלילה ולא דמי לקיום שטרות דעלמא דתחילת דין הוא אבל הכא סוף דין הוא ע"כ ונראה בעיני דמה שהשיב רש"י שיכול לתנו בלילה קאי נמי על מעשה שהיו דומיא דאשת משומד שהקיל בה משום דוחק וחשש עיגונא אבל לכתחילה אסור כשאר קיום שטרות שלא מקיימינן בלילה כמו שכתבתי בפרק מצות חליצה סימן כ"ו גם מצאתי בדברי מהר"י כתב שמורי הוראה שלפנינו לא רצו ליתן שום גט אחר תפילת ערבית אפילו מבעוד יום מאחר שיצא הדבר מפי האור זרוע אכן יש חשש אחרת היכא שנתן הגט הבעל בעצמו משום דהוי גט שלא ניתן בזמנו ור"י כתוב כל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא ע"י שליח ואותה חששא אינה אלא כשהוא לילה משום דאז חשבינן ליה כיום אחר ואפילו הכי נראה היכא שעבר ונתן גט כה"ג ואיכא חשש עיגונא שכשר בדיעבד כמו שכתבתי בפרק ב' דגיטין סימן ה' וכ"ש היכא דאיכא חשש עיגונא שיכולים לכותבו וליתנו בלילה (זה שייך לתחילת הפסקא אחר תיבת נמצא ביאה ראשונה בשבת) דאמרינן בירושלמי אמר רב מתנא הדא אמרת אילן דכנסין ארמלין בערב שבת צריכין למיכנס מבעוד יום שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת וכתב הרא"ש לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודו של ביאה הוח זוכה במציאותה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתיחד עמה בע"ש מבעוד יום הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דעל ידי החופ' הוא זוכה במציאותה ובמעשה ידיה והוי לה כקונה קנין בשבת עד בא.

מסקינן עכשיו ששנינו שקדו מה ששנינו בפרק אע"ג הגיע זמן של הבתולה להנשא דהיינו י"ב חודש לבתולה ולאלמנה שלשים יום אוכלת משלו הגיע הזמן באחד בשבת שאין יכול לישאנה מפני תקנת חכמים אנוס הוא ואינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או היא קודם הזמן או שפרסה נידה אינו מעלה לה מזונות ואף שראויה להכנסת לחופה אף בימי נידות כאשר אפרש בפ' אע"פ בע"ה סימן ו' מכל מקום יכול הוא לומר לא בעינה לכונסה מאחר שאינה ראויה לביאה והוא הדין היכא שנעשה הזמן בקנין ביניהם לעשות הנשואין יותר מי"ב חודש או פחות ובא אונס כה"ג אינה מעלה לה מזונות ויתר דינים מהגיע הזמן אפרש בפ' אע"פ:

אמר רבא לענין גיטין אינו מועיל שום טענת אונס אלא לעולם התנאי קיים והגט כשר דגזרינן משום צניעות ומשום פרוצות צנועות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זימנין דלא אניס וסברה דילמא אנוס ואינו גט ומיעגנא ויתבא פרוצות זימנין דאנוס ואינו גט ואמרה דלא אנוס כדי שתנשא ותמצא היא באיסור אשת איש ובניה ממזרים משום הכי תקנו דאין שום טענת אנוס מועיל ואיכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין איכא טענת אונס ופסקו ר"ת ורי"ף והתוס' דהלכה כלישנא קמא דרבא וכתב ר"י דשלשה עניני אונס הם אונס דלא שכיחא כלל כגון ההיא דמי שאחזו הרי זה גיטך אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית או שנשכו נחש ואכלו ארי לכולי עלמא לא הוי גט דאונס כה"ג ליכא למגזר משום צניעות ומשום פרוצות דלעולם לא יטעו הצניעות ויסברו שהוא אונס כזה כיון דלא שכיח ופרוצות נמי לא יאמרו על אונס גדול כזה שאינו אונס ואונס דשכיח כגון האי שאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין לא ליהוי גיטא ואתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא שהייתה מעברת הנהר לצד אחר לכולי עלמא הוי גט מאחר דשכיח איבעי ליה לאתנוי וכיון דלא אתא איהו דאפסיד אנפשיה אבל אונס דשכיח ולא שכיח בהא פליגי הך תרתי לישני והילכתא כלישנא קמא ואין חילוק בין אונס הבא בידי שמים לאונס אחר:

פסק השיב מהר"ם על שמעון שנתקשר בקנס שאם יגיע בן ראובן לי"ג שנה שיהא ראוי לקדש אז הוא יקבל קידושין ממנו לבתו או היא תקבלה בעצמה ומת שמעון קודם שהגיע בן ראובן לי"ג שנה ועתה תובע הקנס מיורשי שמעון והשיב שפטורים היורשים דאפילו אביה היו פטור באונסים והיכא דהוי חלה הוה אונס כדאמרינן הכא כל שכן מיתה דאין לך אונס גדול מזה ע"כ במרדכי ריינוס ודומה לזה פסק גבי אשה שהשכירה בית ומתה במרדכי בפרק האומנין וכתב מהר"י וויל בתשובה דוקא כה"ג שנתקשרו בקנס אבל אם נתן שטר חוב על הקנס חייבים דגבי שטר חוב אין מועיל שום אונס ונראה שאם היה מת ראובן ושמעון היו רוצה לחזר דאז היו שמעון חייב לקיים התנאי או לשלם הקנס ולא מצי אמר אדעתא דהכי לא נחתנא להזדווג שאם הייתי יודע שימות אביך לא הייתי לוקח אלף זהובים והייתי נותן לך בתי או אם מת אבי המשודכת ויאמר המשודך כה"ג לא היו טענה דהא מהר"ם לא פוטר מיתה משום אומדנא ולומר אדעתא דהכי לא קמתחתן שאם היה יודע שימות לא היו נותן ביתו לנער קטן אלא לאיש הבא בשנים לתועלת היתומה או היו מזדווג חיתון אחר אלא משום מיתה שהוא אונס פטרו ועיקר דברים אילו כתבתי פרק איזהו נשך סימן לג' והיכא שנתקשר בקנס ובני המשפחה מוחים כתבתי בפרק המוכר פירות סימן ל' ואב שהשכיר מלמד לבנו ומת נמי דינא הכי כאשר כתבתי בפרק השואל סימן י"ח:

תניא הרי שהיו פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואח"כ קוברים את המת ואינו קורע ונוהג ז' ימי המשתה וכתב הר"ן וזה לשונו ואם תאמר והא יום מיתה וקבורה מחייב באבילת מדאורייתא כפי סברת הגאון ז"ל והיכי אתא שמחת החתן שאינו אלא מדרבנן ודחיא אבילות דאורייתא לא קושיא היא דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותן היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה אבילות והיינו שב ואל תעשה ונחזור לסוגיא שאמרו ואח"כ קורע ונוהו ז' ימי אבילות וכל אותן הימים ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעל ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ופרש"י כל שכן לאחר שלשים והכ' פרושו אין מונעין תכשיטין כל שלשים יום אע"פ שהן ימי אבילות ופשיטא היכא דמת אביה או אמה דנוהג ז' ימי אבילות ותשלים שלשים כדינה ואפילו מת חמיה או חמותה דנוהגת עמו אבילות מכל מקום הכא שהן ימי שמחה אין מונעין ממנה כל שלשים וכל שכן לאחר שלשים והיינו משום דלא אשכחן לאסור האשה במלבושין ותכשיטין לאחר שלשים ואפילו על אביה ואמה והרא"ש והר"ן כתבו מפירש רש"י משמע דשאר נשים מונעים ממנה כל שלשים יום וליתא דאמרינן באבל רבתי דמותרת אשה בכל דבר כגון תספורות וגיהוץ אחר ז' כדי שלא תתגנה על בעלה ומשום הכי מפרשים דלא קאי אהא דלעיל אלא מילתא באנפי נפשא הוא וה"ק אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל אפילו אירע לה אבל תוך שלשים יום לשמחתו אי מונעין תכשיטין ממנה אפילו תוך ימי אבילו' אף שאין הכרע כל כך לדבריהם ראוי להקל דאבילות דרבנן וכדי שלא תתגנה על בעלה הוא דאורייתא וכתב הרמב"ן שמונין השלשים מימי אבילות ולא מז' ימי המשתה אע"פ שנוהג דברים שבצנעה לא דמי לקובר את מתו ברגל שמונה השלשים מיום הקבורה אע"פ שלא נהג אבילות אלא עד לאחר הרגל דהתם נהג דין שלשים ברגל שהוא גיהוץ ותספורות אבל הכא תוך שלשים שבעת ימי המשתה שרי בגיהוץ ותספורות דמלך ביופיו תחזנה עיניך וכן כתב הרא"ש והוא מדעת הרמב"ן ואמרינן בגמרא דווקא אביו של חתן או אמו של כלה שהוא מכין לו הסעודה ואמה מכין לה תכשיטין שהוא תמרוקי נשים שהוא דבר המתקלקל אם לא יעשה שבעת ימי המשתה ולא ימצא אח"כ מי שיכין עוד אבל איפכא לא וק"ו שאר קרובים וכתב בעל הלכות והרי"ף גיאות דבשאר קרובים או איפכא מכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקוברים את המת ונוהגים שבעה ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי משתה וכתב הרא"ש שכך משמע מדברי הרי"ף וסיים ולא מסתברא כלל דמה תועלת יש במהירת ויבזו המת ויפסקו בין אבילות ובין החופה ובין שבעת ימי המשתה גם לא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו של חתן ואמה של כלה ואיפכא לא וגם איכא פסידה אבל כשאנו מקדימים אבילות למשתה גם החופה יאחר עד אחר שלשים וכתב הטור וז"ל אם לאו שיש לו בנים קטנים או לא קיים פריה ורביה ויפה כתב וכן הוא דעת הרמב"ן והרמב"ם וראבי"ה ומהר"ם ואני אומר שאף הרי"ף שכתב אינו נוהג ז' ימי המשתה ברישא אין ראיה שסובר כן דיש לומר הכי קאמר אין מכניסין את המת לחדר כו' כדי לסבב לדבר שיקבע רגל את עצמו וידחה אבילות מעליו וינהוג שבעת ימי המשתה ברישא אלא כלומר אבילות נוהג ברישא וממילא מאחרים החופה עד אחר אבילות גם מה שסבר הרא"ש שלא תעשה עד אחר שלשים אם יש לו בנים גדולים לא כן דעת הרמב"ן אלא לאחר שבעה וכן כתב הרמב"ן ז"ל ולא מאחרין ליה כשאר נשואין כיון דטרוח ליה וקאי עליה וכן הטור הביא דעת הרמב"ן אחר דעת אביו לפסק הלכה:

תו מסקינן בגמרא לא שנו שהתירו לדחות אבילות אלא שנתן מים על גבי בשר שאי אפשר למכור או בכפר אף שלא נתן מים על גבי בשר לפי שאין שם קונין אבל בכרך גדול אפילו נתן מים ע"ג בשר יש קונין הרבה ובכרך אמצעי בלא נתן מים על גבי בשר מיזדבן ואין דוחין אבילות ולפי שאין לעמוד מהו כרך גדול ובאיזהו ענין מתקלקל ואיכא פסידה או לא משום הכי אין נוהגים האידנא דין זה וכן כתב גדול הדור מהר"ר שלום מווינא אם לאו שמת אחד מן הקרובים אפילו אביה ואמה אחר החופה נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ קובע ונוהג ימי אבילות ואף דין זה נראה דווקא במקום שנוהגים שבעת ימי המשתה אבל במקום שלא נהגו בכך ופסק שמחת החתן עם השושבינים אחר יום או יומים מיד היכא שפסקו נוהג ימי אבילות וגו' אם מת לאחר שפסקו מלשמוח דנוהג כשאר אבל גם מה שכתבתי לעיל אם מת לה בתוך שלשים יום אין מונעין תכשיטין בתוך ז' לא נהגו כן אלא כל היכא שמתחלת לישב ז' ימי אבילות מונעין תכשיטין ממנה והולכות בבגדי חול אבל בגדי פשתן לבנים אין מונעים ממנה כדי שלא תנוול אם הוא בתוך שלשים לשמחתה ובארץ אשכנז נהגו באביה ואמה עד י"ב חודש לילך בבגדי חול ולימנוע תכשיטים ממנה ובשאר קרובים שלשים יום אף שאינו מן התלמוד ואין הכרע למנהג זה מ"מ אינו כ"כ להדיא נגד התלמוד אבל היכא שנשאת בתוך י"ב חודש פשיטא דאין מונעין ממנה בגדים ותכשיטין כל שלשים יום לנשואין ואין לחוש למנהגא דודאי דין התלמוד דאין מונעים כו' דוחה מנהגם שאין לו סעד ורמז כלל:

מסקינן בברייתא מן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס ביום ג' ולא מיחו בידם חכמים משום שגזרו שמדות בתולה הנשאת ביום ד' תבעל להגמון תחילה ואיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ולא עבדי איסורא ופריך ולידרוש להו דאונס שרי ומשני כהנות דאסור אף באונס והקשה ר"ת הא היא מחויבת למסור עצמה להריגה דאמרינן בע"ז כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרוג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים ותירץ ר"ת דביאת גוי כביאת בהמה דרחמנא אפקריה לזרעי' ומשום הכי התיר בת ישראל שנשתמדה ונבעלת לגוי ושוב חזרה ונתגיירה עם הגוי והתירה לו דלא שייך לומר ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דביאת גוי כביאת בהמה וליתא לדבריו דלא אפקריה לזרעיה אלא לענין יחוס שזרעו חשוב כזרע בהמה אבל ביאתו הוי ביאה ושגגה גדולה שגג הא אמרינן בהדיא בסוטה מקנין על ידי גוי ולא ע"י בהמה והכא הכי פרישו ולידרוש להו דאונס שרי ולא תמסור עצמה להריגה אלא תהיה לפניו קרקע עולם ולא תעשה מעשה הא דאמרינן תיהרוג ואל תעבור היינו היכא שתעשה מעשה שתביא עליה או כה"ג וכל שכן הבועל שהוא עושה מעשה אפילו אנסוהו גוים והביאו על הערוה שהם עושים המעשה אפילו הכי היכא שיכול להשמט ממנה ע"י שימסור עצמו להריגה הרי הוא יהרוג ואל יעבור אם לאו שכבר נתקשה ותקפוהו גוים והדביקו על הערוה שאז הוא אונס גמור או כשיודע בעצמו שלא נתקשה כדפירשתי בפרק הבא על יבמתו סימן ג' וכן נמי גבי רציחה דמחויב למסור היינו שיעשה מעשה אבל אין אומרים לו הנח שנדרוך אותך על התינוק להתמעך כה"ג לא יהרוג אדרבה אמרינן מאי חזית דדם התינוק סומק טפי מדמו ואפילו בע"ז אינו מחויב למסור עצמו היכא שכפפו קומתו להשתחוות לע"ז מאחר שאינו עושה מעשה והראש מקיים פסק דר"ת להתיר אותה לגוי שנתגייר משום דלא אמרינן ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל אלא היכא שלא היתה אסורה לו אלא ע"י ביאה זו אבל גוי דבלאו הכי אסורה לו לא קרינא ביה ונטמאה כו' ונהי דאסרה לבעל מ"מ לא נתוסף איסור לבועל בבעילה כיון דבלאו הכי אסורה לו וכן מוכח בסוף פרק ארוסה גבי מקנין ע"י גוי דפריך פשיטא מהו דתימא ונטמאה ונטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לבועל וה"מ היכא דבהך ביאה אסורה לו אבל גוי דבלאו הכי אסורה לו כו' כלומר חדא הא דאמרינן ונטמאה לבעל היכא דקרינא ביה ונטמאה לבועל לאפוקי גוי דלא קרינא ביה ונטמאה לבועל כיון דבלאו הכי אסורה ליה לא קרינן ביה ונטמאה קמ"ל אע"ג דלא קרינן ביה ונטמאה לבועל קרינא ביה ונטמאה לבעל ע"כ וא"כ לפי דבריו היכא שזינתה עם בעל אחותה ואח"כ מת אחותה שרי לו ולא נהירא לי דלפי פרושו לא צריכה לקיים ונטמאה לבעל ולבועל א"כ הא דמסקינן לקמן בסוגיא דבת שבע היתה מותרת לדוד משום דאונס הוי ומה לי בכך וכי בעבור שאנסה תהא לו מותרת יותר א"כ חוטא נשכר אלא ע"כ טעמא מאחר דלא קרינא ביה ונטמאה לבעל לאוריה דאונס הוי שרי אף לבועל וכן כתבו התוס' בסוף ד' אחין ה"נ מאחר דלא קרינן ונטמאה לבועל שרי לבעל א"כ ולמה מקנין ע"י גוי אלא בוודאי קמ"ל דקאמר התם בסוטה ה"פ קמ"ל דשפיר קרוי זה ונטמאה לבועל אף דבלאו הכי אסורה לו ולא בעי קרא למעוטי אלא היכא דשרי לאחד שרי אף לשני שוב מצאתי שפסק הגאון אהרא"י שלא להתיר היכא שזינתה עם בעל אחותה כו' אלא שחילק מטעם אחר לאיסור ומ"מ נראה לקיים פסק רבינו תם כמו שכתב ר' יואל מפריז דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומעשה הראשון חלף והלך לו:

תניא וכן אם פרסה נידה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא שלא בעל אבל בעל בעילת מצוה דלא תקיף ליה יצריה כ"כ אשתו ישנה עמו בבית וכתב מהרר שלום מוינא הא דפירסה נידה ולא בעל כו' לא דווקא בתולה אלא אפילו אלמנה לאלמן היכא שלא נבעלה לו ופירסה נדה שצריך לישן בין האנשים ואף שבתוספות פ"ק דיומא מפקפקין לחלק בין אלמן לבחור מ"מ דברי ר"י עיקר שלא חילק ואינו תוס' מטוך אלא מתלמידי ר' יחיאל מפריז ובפרק החולץ לא הביאו אלא דברי ר"י שלא חילק והיכא שלא בעל בעילת מצוה אבל היתה ישנה עמו בקירוב בשר ופירסה נידה נהגו העולם שלא להצריך שמירה ומהרא"י נתן טעם לדבר דכיון דחזינן דלא תקיף יצריה בוודאי לא יעבור וראייה מפרק כיצד הרגל דאמרינן שור חוזר לתמותו כי ראה שורים ג' פעמים אע"ג דתקיף נמי יצריה ליגח אפ"ה אמרינן מאחר דלא נגח נח יצריה ולא אמרינן היום או למחר הדר ליה יצריה ה"נ כה"ג ולא נהירא לי כלל דאינו דומה אדם לבהמה דגבי אדם אמרינן אינו דומה למי שיש לו פת בסלו ומשום הכי בתחילה היו פת בסלו ונח יצריה אבל השתא דקמה עליו באיסורא ליכא פת בסלו וחיישינן דלמא תקיף יצריה וכה"ג איתא להדיא בפ' החולץ ממש כהאי סברא גבי רב מכריז מאן איכא ליומא כו' ופי' ר"י ועוד לישנא דסוגיא משמע להדיא דלא אמרינן נח יצריה אלא היכא דבעיל אבל היכא דלא בעיל אלא ישן בקירוב בשר או אפילו שימש דרך איברים עד שהוציא זרע ונתקרר בה לא דאמרינן לא שנו אלא שלא בעל בעילת מצוה כו' ולא אמר סתמא לא שנו אלא שלא בעל דהא אפילו באלמנה נמי איירי כדפי' אלא בא לומר דלא מהני אלא בעילת מצוה דהיינו בעילה גמורה אבל בעילה דרך איברים או אפילו העראה לא מהני לענין זה דנימא נח יצריה ולעולם ישן בין האנשים וכן עיקר ומסיק ואע"ג דבאבילות אפילו בעיל צריך לישן בין האנשים שאני האי אבילות דקילא ליה לפי שהקילו ביה חכמים שנוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ימי אבילות אתא לאקולי אף בתשמיש המטה אבל ברגל אף שנוהג נמי ימי הרגל תחילה התם לא קולא ליה דדינא הוא הכי שהרגל קדמה למיתה וקבע לכל אבל הכא דמת ליה מת קודם החופה והוא קובע רגל לעצמו ודחה האבילות קולא ליה וכן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם וכן כתב הרא"ש אחריו ולפי טעם זה היכא שנכנס לחופה ואח"כ מת לו מת בתוך חופתו אינם אסורים ביחוד וכתב הרמב"ן וכן לשון הגמרא מוכיח ואני אומר אדרבה מלשון הגמרא מוכח דעיקר קולא היינו דנוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות אבל מה שהזכיר הוא דקולא ליה מאחר שהוא קבע רגל לעצמו וחכמים סבבו הדבר להכניס המת לחדר כדי לדחות האבילות [אינו] מבואר בתלמוד אלא נראה הטעם כמו שכתב הראב"ד משום דז' ימי המשתה אית ביה אפושי שמחה ושושבינים ולבני החופה אבל רגל לית ביה אפושי שמחה ועוד אומר אני דברגל שאני שהרי אסור בתספורות ובגיהוץ אבל הכא דשרי בכל דבר ואפילו דין שלשים אינו נוהג קיל ליה כדפירשתי לעיל וא"כ לפי זה אפילו מת לו מת אחר החופה ובעל כבר צריך הוא לישן בין האנשים כו' ודווקא אבילות דהכא אבל שאר אבילות חמירא ליה מנדה אף שנדה כרת ואבילות דרבנן לפי שלבו של אדם נכנע בזמן אבילות משום הכי אף שנדה אינה מוזגות לו הכוס ואינו מצעת לו המטה כגון הוצאת סדינים ומכסה שהוא דבר של חיבה ואינה רוחצות פניו ידיו ורגליו פירש אפילו לשפוך לו מים כשהוא רוחץ אבל נגיעה ממש בלאו הכי אסורה גבי אבילות אמרו אף שאינו רשאי לכוף אותה להיות כוחלות ופוקסות אבל מוזגות לו כוס ומצעת לו המטה ורוחצות פניו ידיו ורגליו ואבילות דהכא אף דקילא ליה אפילו הכי מוזגות לו הכוס כו' דלא חיישינן להרגל עבירה כמו שאפרש וכתב הרמ"ה אע"פ דאמרינן הכא חתן שבעל ופרסה אשתו נדה דישנה עמו בבית למשנה אחרונה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בלא אבילות ואסרו עליו דם בתולים כדם נדה ואפ"ה התירו לו לגמור ביאתו א"כ קילא ליה ואסורה להתיחד ומחמ' עומק פילפולו רצה להביא ראיות דחויו' לדבריו כי לא ימצא קולא אלא מה שעשו חכמי' קול' כנגד הסבר' שהרי התירו לו החופ' לקבוע רגל לעצמו כד' לדחות האבילות מעליו ועוד קצת הקילו מה שאסרו אונן בתשמיש המטה והכא שרי ליה בעילת מצוה לחוד כמו שכתב הרמב"ן אבל קולא דהתם גבי דם בתולים אינה נגד הסברא דאם לא יכול לגמור ביאתו יהא לבו נוקפו ופורש כדאיתא בפרק תינוקת ואדרבה מן הסברא הוא שדם בתולים אינה דם נדה וחומרא הוא שאמרו חכמים עליו להיות נזהר בה אחר גמר הבעילה כנדה ממש דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקון ועוד מדאמר הכא בברייתא מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן כו' ולא תני במשנה אחרונה דהתם הוא ישן בין האנשים וכו' ש"מ דליתא וכן עמא דבר כן פסק הרא"ש ועיקר ואדרבה אני אומר דלפי משנה אחרונה אפילו גב' חתן אין צריך לישן בין האנשים וכו' דלא אמרינן קילא לי' אלא לענין אבילות שרואה שקבעו לו רגל האבילות א"כ יקל באבלו אבל היכא שאסורה לו לפי משנה אחרונה כמו נדה ואינו נוגע בה אפילו באצבע קטנה וכי בעבור שהוא חתן ויש לו עליו דין רגל יקל בנדה וכי היכא דליכא אבילות אין צריך שמירה ה"נ אפילו גבי אבילות אם לאו אחר שטבלה מדם בתולים קודם כלות הז' אבילות שהוא י"ד ימים אחר שימוש הראשון באותה הזמן צריך שימור לחוד והיכא שאינה רוצה לטבול בזמנה ולהמתין עד אחר כלות ימי אבילות שתהא ראויה הרשות בידה וכתב הרא"ש במ"ק שכתב הראב"ד ז"ל דתרווייהו דווקא בעינן שיהיו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה ודווקא בלילה אבל ביום מותר להתיחד עמה כשאר נשים ואינו אסור אלא בתשמיש אבל במיני פרישה במזיגת הכוס והצעת המטה ורחיצת פניו ידיו ורגליו מותר ולא עוד אפילו חיבוק ונישוק וכיוצא בו מותר ע"כ ומאוד הפליג החכם להחמיר בלילה להצריך ב' משמורת והפליג להקל ביום ולהתיר יחוד וחיבוק ונישוק ואיפכא מסתברא כי למראות העין היצר מתגבר בלבך בלילה או ביום קתני והיחוד אסור ביום כמו בלילה אבל במיני פרישות אינו צריך להרחיק עכ"ל הנה הסמ"ג והמרדכי התירו אפילו בשומר אחד ולא נהירא שאם יצטרך אחד לנקביו א"כ יתיחד עמה אבל בשנים בוודאי סגי או הוא בין האנשים או היא בין הנשים והמנהג הוא ליחד אחד עם החתן ואחת עם הכלה אבל לא טוב הדבר שלוקחים תינוק ותינוקת דלא סגי בהו חדא מאחר דקילא ליה לא מסתפי מינייהו או יפתה אותם שלא יגלו והם סוברים שבהיתר בא הוא לאשתו ומאן מוחה בו וישתקו אבל מה שכתב דביום שרי להתיחד עמה כשאר נשים יפה כתב דלא אמר התנא אלא הוא ישן בין האנשים ולא יושב והולך קאמר ומה שכתב דמי בשאר פרישות מותר כגון מזיגת הכוס והצעת המטה ואפילו חיבוק ונישוק ג"כ יפה כתב דלא דמי לנדה שאסורה בשאר פרישות אפילו בלא נגיעה משום הרגל תשמיש אבל הכא דישן בין האנשים דליכא למיחש לתשמיש וביום נמי אינו יחוד גמור אלא כמו עם שאר נשים שיוצאים ונכנסים לא חיישינן והנה הרא"ש בכאן פסק דאינו מוזגות לו הכוס כו' ובמ"ק כתב כדברי הראב"ד לענין שאר פרישות מסברא וכתובות פירש ברישא ואח"כ מ"ק והא ראי' שהטור הביא מסקנת אביו שכתב ושם במ"ק דשרי שאר פרישות ומאחר שחזר משאר פרישות והודה לדברי הראב"ד נוכל לומר גם בזה שהתיר הראב"ד חיבוק ונישוק דבריו מתוקנים וישרים ואמת שמצאתי שהרמב"ן כתב בזה הלשון על דברי הראב"ד וכבר הורה זקן ונ"ל דאיירי שלא בעל בעילת מצוה דא"כ אסורה עליו האידנא כנדה או שלא היו יכול לגמור בעילתו או שהיתה בעילה כבר א"נ אחר שטבלה בתשובת הרשב"א משמע דאם החתן ישן בבית אחד והכלה בבית אחר אין צריכים שום שימור:

אמר רב שמואל בר יצחק לא שנו דבתולה נשאת ברביעי אלא מתקנת עזרא ואילך שהיו בתי דינים קבועים לישב בב' וה' אבל היכא דליכא ב"ד קבועות אלא כל מי שיצטרך לדון מכניף ב"ד ומושיבים כמו האידנא אשה נשאת בכל יום ודווקא כשטרת לי' והכין הכל לסעודה והאי בכל יום לאו דווקא דבשבת לא נשאת כלל כדפי' אבל להנשא בששי נפל מחלוקת בין הקודמים הרמב"ם והרמב"ן אסרו וכתב הרמב"ן שמנהג בידית הוא לעשות הנשואין ביום ששי אלא שלא מיחו בידם חכמים כדתניא להדיא בברייתא דגזרינן שמא ישחוט בן עוף והתוס' והרא"ש כתבו הא דפסקינן בסוגיא והלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת קאי אפילו היכא דנשאת ביום ששי דלא חיישינן שמא ישחוט בן עוף וכן הוא דעת הרי"ף שהשמיט ברייתא דאין נשאת לא בע"ש ולא במוצאי שבת משום שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך הנשואין ואני אומר סוגיא דשמעתתא משמע דהאי פלוגתא לא קאי אלא על איסור חבורה דלעיל מיני' שקיל ושרי אי שרי למבעל משום חבורה היכא דנשאת כבר ולא קאי אתחילת נשואין כלל גם לא מסתברא כלל דתלמודא פליג אסתמא דברייתא מאחר דלא אשכחן תנא להדיא דמתיר למבעל בשבת אלא משום דלא חיישינן לאיסור חבורה אבל הנשואין לעולם אסרינן בששי משום גזירה ומ"מ נראה בעיני האידנא שמכינים עצמם מכל וכל קודם הנשואין לפי שיש יהודים מועטים ויודעים כמה יהו מן הקרואים ואיך ומהו צריך לסעודה בטל הגזירה וגם לא החמירו כל כך מפני תקנת עניים כדאיתא במרדכי ומשום טענת בתולים ליכא למיחש דאף בשבת יכול לסדר טענתו לפני שלשה כמו שכתב הרא"ש ואני אומר שאם רצה לסדר עליה יכולין אף לדון בשבת דאיסורא שאני כדי להפריש מבעלה או זינתה תחתיו וק"ו בזמנינו דליכא למיחש כלל לטענת בתולים שהאירוסין והנשואין באחד אבל בליל מוצאי שבת פשיטא דלא שרינן משום שמא ישחוט בו עוף קודם הנשואין דהאי גזירה עדיין לא בטלה וג"כ ליכא תקנת עניים לעשות כמ"ש:

תניא בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמשי אבל לא נבעלת ברביעי משום ברכה שנאמר לדגים ביום החמישי פרו ורבו ומלאו את המים אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן שיתקרר כעסו בהאי פורתא וכתבו התוס' דנפקא מינה משום ברכה אינו אלא עצה טובה ולא מיקרי עבריינא לאפוקי תקנת טענת בתולים ושקדו כפינן ליה ומסיק אלמנה נשאת בחמשי ונבעלת בששי משום ברכה שנאמר לאדם ואינה נבעלת בחמשי משום ברכה דדגים דברכה דאדם עדיפא ליה א"נ מ"ה נבעלת בששי משום שישמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וששי ויום השבת שאם תנשא ברביעי ותבעל בחמישי שמא ישכים לאומנתו וילך וגבי בתולה לא חיישינן דבלא הכי נוהג עמה שבעת ימי המשתה ופי' רש"י חמשי בשבת יום החופה וששי בשבת חיבת ביאה ולפי זה היכא שפרסה נדה קודם החופה אין כונסים ביום חמשי שמא ישכים לאומנתו וילך וכתב מהרי"ח מאחר דברכה דאדם עדיפא לו אף עכשיו דנשאת בתולה בכל יום מ"מ עצה טובה הוא שתנשא ביום ה' ותבעל בששי משום ברכה דאדם ויראה מדבריו דפסק כלישנא קמא דסבר דברכה דאדם עדיפא ומ"ה כתב עצה טובה משום דטעמא דברכה אינו אלא עצה טובה אבל [האמת] דלישנא בתרא עיקר ומשום שקדו כדאיתא בברי בברייתא אחריתי ולאו משום דברכה דאדם עדיפא לי' וכן פסק הרא"ש להדיא וכן האידנא לא נהגו אלא ביום ששי ואפשר אף ללישנא קמא דברכה דאדם עדיפא מ"מ מחמת רוב קושיות ודוחק המחיה והפרנסה בגלות הארוך לא קפדי אברכה ומאחר דטעמא דשקדו עיקר א"כ כל אדם בטל דלא חיישינן שמא ישכים לאומנתו או שיהיו יום טוב ביום ששי אלמנה נשאת בכל יום ואפשר אף ללשנא דברכה יכולה להנשא דהא טעמא דברכה אינו אלא עצה טובה למאן דקפיד בה ואם חל יום טוב של גליות ביום ששי אז שרי להנשא אף ביום שלישי ונבעלת ברביעי שהוא עי"ט כי משום ברכ' אין ראוי לדחות הנשואין לשבוע אחרת אבל מ"מ לכתחילה אינה נשאת ביום ב' או ביום א' אם לאו שחל י"ט של פסח או סוכות באמצע שבוע ודווקא דטרח ליה הכל מקודם ותימא על הרמב"ם שלא הזכיר חילוקים דאלמנה בין אדם בטל לאינו בטל או שחל יום טוב וכו' מאחר דטעם דברכה אינו מעכב כלל אלא עצה טובה:

איבעי להו מהו שיבעל לכתחילה בשבת ומסקינן והלכתא מותר למבעל בתחילה בשבת ולא חיישינן לחבורה ור' זביד נמי בעל בתחילה בשבת ובאשכנז נהגו פרישות ואיסור שלא למבעל לכתחילה בשבת וחומרא זו נתפשט מדברי מהר"ח וז"ל ולבי מהסס דלעיל מסיק טעמא משום דרוב בקיאים בהטיה א"כ השתא דאין בקיעים אסור ותו דר"י פירש דווקא כשאין מתכוון לבעול בעילה גמורה א"כ משמע דאי מתכוון אסור ואמאי סמכינן השתא עכ"ל ולא נהירא אמת שכך אמר רבא לאביי דחכמים דמתירים למבעל בתחילה בשבת היינו ר' שמעון דשרי דבר שאינו מתכוון ואף שמודה ר' שמעון בפסיק רישא הכא שרי משום דרוב בקיאים בהטיה וכמו שפי' ר"י שאין מתכוון לבעול בעילה גמורה אבל סתמא דתלמודא דמסיק והלכתא מותר למבעל כו' ולא אמרו והלכתא כחכמים או כר' שמעון דמתירים לבעול כו' משמע דפוסק הלכתא סתמא לאו מטעמא דר' שמעון אלא מטעמא דנפשיה דלא חיישינן לחבורה כלל לכ"ע בין לר"י בין לר"ש דדם מפקיד פקיד ופתחא ממילא קאתי ומקלקל הוא אצל פתח כדאיתא בלישנא קמא וכן יראה מדעת הסמ"ג שכתב והלכתא מותר למבעל בתחילה בשבת ואין כאן חבורה וכן הרי"ף והרא"ש כתבו סתמא מותר לבעול בשבת וכן פי' הר"ן להדיא דליכא למיחש לחבורה אלא לפתח וכן נמצא במרדכי ריינוס וז"ל וי"מ ובלבד שלא יכוון לבעול בעילה גמורה אלא בהטיה ולא נהירא דכל אמוראי דשרי ורב זביד דעביד עובדא לא הזכירו הטייה בדבריהם וא"כ מאחר שחומרא זו אינו אלא מדיקדוק מהרי"ח שלא כהלכתא אפילו באתרא דנהיגי חומרא אתה רשאי להתיר בפניהם לבעול בליל שבת וטוב הוא לו יותר כדי שלא יתגבר יצרו עליו ואולי יוציא ש"ז לבטלה שלא במקום מצוה ומ"מ מי שיכול לכוף ביצרו ורוצה להמתין בבעילה הראשונה שהיא בעילת מצוה עד ליל חמישי שהוא ברכה לדגים או עד ליל ששי שהוא ברכה לאדם טוב ויפה הוא:

התוס' מפרשים על הא דאבעי לקמן אי שרי למבעל בשבת משום חבורה איירי אף אליבא דמתניתין אחר תקנת עזרא דלא היתה נשאת אלא בד' ופריך היכא שלא בעל אי שרי למבעל בשבת דמסתמא לא חייבו חכמים להמתין עד יום ב' או עד יום ה' וכתבו מי ששאל האבעי לא ידע גזירה שמא ישחוט בן עוף דאי ידע לא הוי קמבעיא לי' מאחר דלא ידע עדיין החכמים דמתירין לבעול בשבת מכאן יש מדקדקים שעושים סעודה לבעילת מצוה דהא הכא איירי שנשאת בד' ואפ"ה איכא חשש דבן עוף היכא דיבעול בליל שבת ונ"מ דהוי סעודת מצוה ונ"מ לנדרים וכה"ג וטעות בידם כי לא עלה על דעת התוס' כן דמסתמא גזירה דבן עוף דליל שבת הוי כגזירה דמוצאי שבת דהיינו צורך הנשואין ודעת, התוס' הכי דהך בעיא אי מותר לבעול בשבת איירי סתמא ואיירי אף אליבא דמתניתין דנשואין ברביעי והיכא דלא בעיל ואיירי מכ"ש אליבא דידן דנשאת בכל יום ואליבא דידן דנשאת בששי צריכים אנו לפרש דלא ידע הגזירה דישחוט בן עוף לצורך הנשואין אבל היכא שכבר נשאת ליכא חיוב סעודה כלל אלא בעילת מצוה לחוד וכן הא דאמרינן והלכתא מותר לבעול בתחילה בשבת קאי אפילו היכא שנשאת בששי כדפרש"י לעיל סי' ז':

רב אמי שרי למבעל בשבת אמרו לי' רבנן והא לא כתיבה כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי נגד כתובתה ופי' התוס' בפ' אע"פ דאיירי שקיבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו דבלאו הכי אסורה כדמוכח שם והרי"ף והרא"ש הביאו סתמא משמע דאף בלא אחריות איירי וכן יראה דהא אפילו באחריות אסור מתקנת חכמים כדאיתא בסוף האשה שנפלו לא יאמר הרי כתובתך מונחת לך על השולחן כו' אלא בשעת הדחק התיר ליחד מטלטלי עד שיכתוב לה כתובה וכן כתוב בס' אבי אסף שאם נכתב הכתובה בטעות והוא בע"ש שאין שהות לכתוב אחרת שמיחד לה מטלטלי עד שיכתוב לה כתובה ומ"מ נהגו האידנא לסמוך על עדי קנין כמו שפסק ריב"א ומ"מ לא סמכינן אריב"א אלא בשעת הדחק יום או יומים כמו שכתב הסמ"ג וכן כתב מהר"י קולין בתשובתיו וכ"ש היכא שנאבדה או שנשרפה ואיכא עדי קנין דסגי בהכי עד שיכתבו כתובה אחרת ולא סגי במה שיכתבו העדים בפנינו נשרפה ומ"מ לא יכתבו אחרת בלא רשות הבעל וכתב ר' אליק"ם לפי פי' ריב"א דסגי בעדי קנין למה אמר ר' אמי לאתפוסי מטלטלי ולא להקנות בקנין משום דבשבת היו ואני אומר אפילו מבעוד יום היו דלא שרינן למסמך אעדי קנין אלא שנכתבה הכתובה ונחתמה ואח"כ נאבדה או נמצא בה טעות דסוף סוף הקנה לה כתובה לאפוקי אם לא נכתבה כלל דאפילו בשעת הדחק לא מהני עדי קנין כדמשמע מלשון ריב"א שכתב והא דאמרינן אסור לשהות עם אשתו כו' איירי בדליכא עדי קנין ולא הקנה לה כתובה משמע דתלוי בהקנאת כתובה והיא הכתובה עצמה שכותבים העדים וחותמים והר"ן כתב אהא דאתפסוה מטלטלי אף דבשבת אסור להקנות ואיירי מבעוד יום ולא היו לכתוב לה כתובה או מצוה שאני וליתא לדבריו דהתפסת מטלטלין בעבור שעבוד חוב אף בלא מצוה שרי בשבת וכן כתב הרא"ש על אחד שנשבע לשלם לחבירו בז' בניסין ולא ידע שיהיו בשבת ופסק שיקיים שבועתו ויתן לו משכן שוה החוב דחפץ שמים הוא ואי הוי בזה קנין לא הוי שרינן לזה המלוה לקבל המשכן דהוי ליה הקונה ביום השבת אלא היו ליה למחול השבועה עד למחר אלמא דבנתנת המשכן אין שום קנין אלא דומה לפרעון חוב ומשום חפצי שמים הוא דשרינן מאחר שנשבע ובלאו הכי אסור אבל כתובה דאינו דומה לפרעון דאינה אלא שעבוד אם הוא ימות תחילה שרי וכן מוכח מר' אליקם דלעיל שכתב טעמא דלא הקנה לה בקנין משום דשבת היו משמע דאתפסת מטלטלין ליכא שום איסור ומ"ה היכא שיש אסמכתא בין ראובן ושמעון בקנין ע"י ב"ד חשוב או איזה המראה בענין שגובין זה מזה יכולין להניח משכן אחד לחבירו בשבת דאין זה דומה לא לקנין ולא לפרעון:

אמר רב הונא אמר רב זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה שנשאת לבחור טעונה ברכה כל שבעה אבל אלמנה לאלמן אינה טעונה ברכה אלא יום אחד והא דתניא לעיל גבי אלמנה שקדו חכמים על בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בנשאת לבחור הא אמרת כל שבעה ואי לאלמן הא אמרת יום אחד איבעות אימא בבחור א"א באלמן א"א בבחור שבעה לברכה וג' ימים לשמחה וא"א באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה מדקאמר יום אחד לברכה וג' לשמחה משמע דלא מברכין יותר מיום אחד אפילו אשר ברא ולא כדעת הטור שכתב שהשמחה במעונו ואשר ברא מברכין כל ג' דהא ג' לשמחה ולא לברכה קאמר אבל שהשמרה במעונו מברכים כל ג' ימי שמחה וכן משמע להדיא בפ' ב' דהלכות ברכות ברמב"ם שאפילו ברכה אחרונה שהיא אשר ברא אין מברכין לאלמן ולאלמנה אלא יום אחד ומדהביא הרי"ף הך תרי לישנא מסתמא לא פליגי אהדדי וכן פסק הרמב"ם וכן דעת הרא"ש והטור להדיא דאלמנה שנשאת לבחור מברכין כל ז' ואין חיוב בשמחה אלא ג' ימים והיכא שנשאת לאלמן יום אחד לברכה וג' לשמחה והסברא נותנת משום דהברכה היא עיקר על שמחת לבו של חתן מ"ה בחור שלא נשא עדיין דאית ליה שמחה טפי מברכין כל שבעה אפילו נשא אלמנה ואלמן כיון שכבר נשא וגם היא אינו בתולה שתהיו בשמחה חדשה אינה אלא יום אחד אבל שמחה דהיינו בעול מלאכה דמשום תקנתא דידה הוא וכיון דאלמנה היא אינה צריכה פיתוי כל כן ודי בג' ימים שישמחנה אפילו הוא בחור לא מזדהיקין לו יותר ואם הוא אלמן אפילו הכי צריך ג' לשמחה מאחר דימי שמחה לתקנת דידה הוא ובתולה לעולם שבעה בין לברכה בין לשמחה אפילו נשאת לאלמן וכתב הר"ן וז"ל ומיהו איכא למאן דאמר הני תרי לישנא פליגא אהדדי ונקיטא כלישנא בתרא דאלמנה שנשאת לאלמן יום אחד לברכה וג' לשמחה אבל אלמנה לבחור ז' לברכה ולשמחה ולא נפישי ימי ברכה משמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכין לן ברכת חתנים וכן נהגו עכ"ל ואני אמר אף שהנראה בעיני שהך לישני לא פליגי כדפי' לעיל מדקאמר תלמודא בתחילה א"א בבחור א"א באלמן משמע דחד שנוי' הוא מ"מ לא ישר בעיני לברך ברכת חתנים היכא שמשכים למלאכתו ואפילו בבתולה היכא שפסק מלשמוח כגון במדינת הללו דלא נהיגי כל ז' ימי המשתה ומסתמא אין מברכין ברכת חתנים דלא נהיגי כמסכת סופרים לברך ברכת חתנים על הכוס בלא סעודות שמחה וכן השיב רבינו האי גאון שאינו מנהג יפה לברך אפילו בפניה חדשות א"ל במקום סעודה שמרבים בשבילם וק"ו היכא שפסקו מלשמוח ואין עושים סעודה לשמחה שושבינים דלא מברכין ומ"מ נראה לקיים דעת הראשונים שאלמנה לבחור ג' לשמחה וז' לברכה בסיגנון זו דבוודאי לא מחייבינן ליה לשמוח עמה רק ג' ימים ולא פחות ואם רוצה לשמוח יותר הרשות בידו עד שבעה ויכול לברך כל ז' וליכא ברכה לבטלה אבל אלמנה לאלמן אינו יכול לברך יותר מיום אחד אף שמחויב לשמוח עמה ג' ימים כדפי' לעיל אבל תימא על מנהגינו בגליל שלנו מאחר שמחויב לשמוח עם בתולה כל ז' ימים ולאלמנה ג' ימים למה אנו אין מקיימין דברי חכמים וגם אסור במלאכה הוא והיא כל אותן ימי השמחה כאשר כתב הרמב"ם והוא מפרקי ר"א פ' ט"ז ואין נזהרים בזה ואפשר משום דעיקר תקנה נעשה לתקנה דידה ומאחר שהוא וקרוביה מוחלין על זה אינו מחויב לשמח דחכמים נמי תיקנו שיהא טורח בסעודה ג' ימים והיכא שהיא וקרוביה מוחלין לחתן שלא יטריח פשיטא שהרשות בידה אפילו בימי חכמים הראשונים והאידנא בוודאי שערבה כל שמחה וקושי הגלות וצער המחיה כולן מוחלין על שמחה זו שערבה בעו"ה כל שמחה ומ"מ לא שבקינן לאלמנה להנשא אם לא ביום החמישי או אדם בטל כדפ"י לעיל אף שהיא רוצה למחול על ימי המשתה לא עברינן על דברי חכמים להדיא והיכא שנשאת ביום ואו כגון לאדם בטל אין מברכין ז' ברכות אלא בליל שבת דהיינו סעודה ראשונה אבל לא למחר דהא אין מברכין אלא יום אחד וא"ת א"כ גם בליל שבת לא יברך דהא הוי יום שני לנשואין מ"מ חשוב יום מאחר שהיא סעודה ראשונה לנשואין חשבינן ליה כאותו יום עצמו כאשר נפרש לקמן:

אמר רב נחמן אמר לי הונא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים וגו' ר' אבוה אמר במקהילות ברכו אלקים ממקור ישראל על עסקי מקור וכתב הרמב"ם שצריך עשרה גדולים ובני חורין ופ"י המ"מ דהיינו ר"ל לאפוקי עבד וקטן וכן בכל מקום שצריך עשרה ור' אחאי גאון כתב דאף ברכת אירוסין צריך עשרה ור' שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שאין צריך עשרה אלא בברכת נשואין והרא"ש כתב מיסתברי דברי אחאי דלמאי דילפינן מבועז הרי גם בועז עשה ברכת אירוסין בעשרה ולמאן דיליף ממקור וגו' גם ברכת אירוסין על עיסקי מקור הוא בא ואני אומר דברכת אירוסין בוודאי לא נקרא מקור אלא נשואין שעומדים לביאה וגם בועז לא היו אירוסין אלא נשואין שהר' עניה היתה והוא נמי כנסה מיד לקיים פריה ורבי' כדאיתא במס' ב"ב ותדע דלעיל בסוגיא שואל התלמוד וכי אלמנה לאלמן אינה טעונה ברכה חתנים והא בועז אלמון שנשא אלמנה ואפילו הכי בירך ברכת חתנים כו' ומאי פריך דילמא אלמן ואלמנה אין צריכין ברכת נשואין אלא ברכת אירוסין משמע להדיא דברכת בועז על נשואין קאי וכן דעת הרמב"ן שאין ברכת אירוסין צריך עשרה אלא ברכת נשואין ועין סימן ט"ז:

כתב מהר"י קארו נשאל הרשב"א על עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכת נשואין וא"א להביאם שם ממקום אחר והשיב ברכת חתנים אינו בפחות מעשרה ובכתבי מהר"ר איסרלן סי' ק"מ כתב בשם תשובת המימני דאין ברכות מעכבת דיעבד דמסתברא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה היינו בלא חופה אלא דנקיט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נשואין וכי תעלה על דעתך אם אין במדינה עשרה שלא תנשא אשה משום דברכת חתנים בעשרה עכ"ל ואין דבריו נראין דמה טענה היא זו דאין הכי נמי שאם אין שם עשרה שלא תנשא אשה ואין זה אלא כמכריע הדבר מעצמו עכ"ל ואני אומר שאין הדבר צריך הכרע שלא אמרו שאינו אלא בעשרה ובפחות אינו יכול לברך אבל לא אמרו שהברכות מעכבות:

(חסר כאן בהכ"י שורה אחד)

ת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יודא אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה מפני שמתייחד עמה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ועכשיו שבירך א"כ ביחוד וברכה סגי אעפ"י שמיחד עמה שלא לשם חופה. ומזה למד הרמב"ם בפ"י דאישות דעיקר חופה הוא היחוד וברכה לחוד אינה עושה חופה לא להתירה ולא לשום זכייה:

המברך ברכת חתנים אחר האירוסין ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין הברכה עושה הנשואין אלא החופה אירס וכינס לחופה ולא בירך הרי זו נשואין גמורין וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים ומזה אנו לומדים מה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה בלא חופה קאמר אבל ברכות אינן מעכבות וכן כתב עליו המ"מ ראי' נמי מהאי ארוס וארוסה שנשבו לבין הגוים והשיאו זו לזו אמרה אל תגע בי שאין לי כתובה ממך משמע דאברכה לא קפדי כלל לעכב אלא שמצוה בכך אבל אחופה שפיר קפדינן אבל לשם היו יחוד ומ"ה לא היתה חוששת אלא בכתובה ומ"מ כתב הרמב"ם דאף כתובה אין עושה נשואין אלא חופה שהוא היחוד וכל דבריו ישרים אבל מה שכתב לברך ברכת נשואין אחר כמה ימים לא נהירא כלל מאחר דהברכה אינה נתקנה אלא לשמחת הנשואין ומאחר שעברו ימי המשתה ליכא כאן ברכה ונתבטל כמו שלא בירך ברכת אירוסין אף בשעת החופה דלכ"ע נתבטלה ואין לברך אח"כ ה"נ ברכת נשואין ומ"מ נ"ל דברי רמב"ם שיש לברך בתוך ז' ימי המשתה דדומה למי שלא בירך ברכת המזון שיכול לברך כל זמן שלא נתעכל המזון אבל לאחר כמה ימים לא נ"ל כלל לברך מאחר שהיא אשתו בקידושין ובחופה וכראוי ברכה זו מה טיבה וברכת אירוסין לא יצטרך כלל:

וכתב הרמב"ם דמברכים ברכת חתנים קודם כניסת לחופה וכן כתב הטור והר"ן כתב דאין מברכים אלא אחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכת תפילה ושבת תדע שהרי מברכים כל ז' וכן נראה מדברי בעל הלכות גדולות אבל הרמב"ם כתב שצריך לברך קודם וכן דעת הרמב"ן ולא מפני שצריך לברך עובר לעשייתן שהרי ברכת השבח הן אלא מפני החופה יחוד הוא ובעינן ראוי לביאה עכ"ל:

היכא שנתקדשה בטבעת של נחושת והיתה סבורה שהיא של זהב וכן המקדש סבר שהוא של זהב וא"כ הוי קידושי טעות ואח"כ כשנודע הדבר אי מפרישים אותה ממנו עד שיקדשנה שנית או לא ואם צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין ונשואין אם לא והנה כבר נפתח הדבר בתשובת ר' שמשון בר אברהם בהגה"ת מיימני ויש לשם שני תשובת הפוכות זו מזו שבאחת כתב שאפילו קידושין אינה צריך ובאחת כתב שצריך קידושין רק ברכת חופה אינה צריך וראיתי בתשובת האחרונים שרצו ליישבם בשינוי דחוקי שאינו עולה על הלב לפי אמיתת הענין גם מצאתי בתשובות האחרונים שהורו לחומרא לקדש פעם שנית ושלא לברך וגם לא לכתוב אפילו כתובה אחרת כמו שכתב מהר"י וויל למהר"מ מינץ ובתשובת מהרר"ז אופנהיים כתב שיחזירו לקדש ולברך אפילו יש לו כמה בנים והביא כמה מעשים שראה ככה ואני אומר כפי אשר יראני מן השמים ובתחילה אעתיק מה שנמצא כתוב בשם רש"י דבתר רישא גופא אזיל וז"ל בא מעשה לפני רש"י באחד שקידש ונמצא אחד מעדי הקידושין קרוב או לא הי' שוה פרוטה והשיב אע"פ שצריך לקדש פעם אחרת אין צריך לא כניסת חופה ולא ברכה אחרת של אירוסין ונשואין אע"פ שצריך לקדש פ"א ונמצא שהיתה החופה קודם הקידושין מה בכך הרי קטנה שהשיאוה אחיה ואמה אין הקידושין קידושין עד שיגדלו ויבעלו ואמרינן בפ' בכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ואמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים כו' ונמצאת חופתו קודמות לקידושין עכ"ל ולכאורה ראיה ראשונה שהביא רש"י אינה ראיה דשאני גבי קטנה דתקינו ליה רבנן קידושין אבל גבי קידושי בטעות (שאינן קידושין כלל ואפשר משום) שנעשו לכתחילה כהוגן על פי התורה כדת משה וישראל רק שבא מכשול בשגגה לא גרע מקידושי קטנה ובעבור שיש לחלק ולהשיב מ"ה הביא רש"י ראי' מקטן דלא תקינו לי' רבנן נשואין כדאיתא בפ' האיש מקדש ואפילו הכי מהני ליה חופה והברכות דקודם קידושין אבל קשה מנין לו דלימא גבי קטן גופא צריך חופה וברכה כשיגדל וא"ל דדייק מדקתני שעל מנת כן קיימא משמע לשון קיימה כתובת נשואין ראשונים זה אינו דהא גבי גר נמי תנא לשם במתניתין בהאי לישנא וכן גר שנתגייר ואשתו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה והתם ע"כ צריך קידושין אחרים וחופה וברכה דפשיטא דנשואין דגויותה לא מהני ואפ"ה קאמר כתובתה קיימת כו' ה"נ גבי קטן אלא נראה דרש"י סבר מאחר שכתובתה קיימת א"כ לא חשבינן לה כבעולה ואם איתא דהוי צריך קידושין וחופה וברכה א"כ להדיא הוי חשבינן להו כל בעילות ראשונות כזנות וא"כ הוי כתובה מנה אלא מסתמא מאחר שנשאת לקטן על פי אביו בכתובה ובברכה ובקידושין אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין מ"מ לא הוי בעילת זנות כמו שמפרשים התוס' בפ' הנשרפים ובפ' הבא על יבמתו גבי המשיא בניו סמוך לפרקו דמעליותא קא עביד והרא"ש כתב בפ' האיש מקדש בשם התוס' דאפילו קטנה שנתקדשה ואביה הי' במדינת הים אף שאפילו מיאון אינה צריכה מ"מ אינה אסורה לו מאחר שנשאת לו בחופה ובקידושין ובברכות א"כ ק"ו היכא דנשאת לכתחילה כהוגן אלא שבא שמה דמהני החופה והברכה אבל זהו תימא למה הצריך רש"י קידושין אחרים מאחר שמדמה לקטן ולשם בוודאי אין צריך קידושין אחרים ואין לומר דהתם גבי קטן מסתמא בועל בגדלותו מיד לשם קידושין דאדם יודע שאין בקידושי קטן כלום וכן קידושי קטנה אבל הכא שבאו הקידושין בטעות דבועל על דעת קידושין הראשונים כדאיתא בפ' המדיר גבי הבועל על תנאי וקידש כו' ס"ס קשיא דגבי קטן משמע קצת דאפילו לכתחילה לא מצריכינן ליה קידושין אחרים אפילו באותו יום שהגדיל ועדיין לא בעל ואף דלא תקנו ליה רבנן קידושין וכן המקדש קטנה דלעיל שכתבו התוס' אלמא דאמרינן דאפילו כה"ג הקידושין תלוין עד שיגדלו ויבעלו ואפשר שיש לתרץ שרש"י לא כתב להצריך קידושין אחרים אלא כשלא בעל עדיין קודם שנודע לו קידושי טעות א"כ אי שרי ליה השתא לבעול בלא קידושין הוי כמקדש בביאה אבל לשון רש"י משמע דבכל ענין מצריכינן ליה קידושין אחרים ולא שרינן ליה לבעול מטעם דפרישית דלא דמי לקדושי קטנה ואפשר דלא דמי לקדושי קטן וקטנה שהרי קידש כמו שראוי לקדש ומאחר שחכמים חשבו ליה למעליותא להשיאן סמוך לפרקן א"כ טפי לא הוי ליה למעבד אבל הכא שקידש קדושי טעות אי לא יקדש קידושין אחרים יאמרו הרי גילה שלא רצה לקדש כראוי אבל מ"מ קשיא לי מהא דמסקינן ביבמות ובקידושין ובכתובות גבי נישואי טעות שאמר ר' ישמעאל אפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכות משמע דאי בעי יתבא תותי' דומיא דקטנה יתבא אלמא דאפילו גבי קידושי טעות לא צריכה למידי ועוד דאמרינן בפ' חרש גבי חרש ושוטה שנשאו נשים פיקחות ונתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להן עליהן כלום פי' לענין כתובה דתנאי שלהן וקניינם שהבטיחו לית בהו ממשא ואם רצו לקיימם כתובה מנה לפי שלא תקנו רבנן לחרשי כתובה ולשוטה אפילו נשואין לא תקנו כדאיתא התם א"כ הוי ליה כבעולה וא"כ במאי איירי אי איירי בקידושין אחרים פשיטא שכתובה מנה אלא בוודאי אם רצו לקיימה על דעת קידושין הראשונים קאמר אלמא דמהני בעילה ראשונה גבי שוטה דליכא שום תקנה וגרע יותר מקידושי טעות דאפילו מצוה ליכא בהך נשואין ומ"מ היכא שנשא בסופה וקידושין ובברכות אפילו אינן קידושין כלל גדולי הקידושין ותדע דגבי חרש ושוטה מיירי בלא קידושין אחרים דהירושלמי מסיק בריש כתובות הא דיש לה כתובה מנה היינו שבא עליה אחר שנתפקח ונשתפה כו' ואי איירי בקידושין אחרים אמאי צריך שבאו עליה וא"ל דכבר באו עליה ומ"ה אין צריך קידושין אחרים דוודאי לשם קידושין בעל כדפי' לעיל דא"כ מהו אם רצו לקיימה דקאמר אלא בוודאי קודם בעילה קאמר אם רצו לקיימה כתובתה מנה היכא שיבעלו אח"כ ולא חשבינן כבעילת זנות אלמא דאפילו לכתחילה לא מצרכינן ליה קידושין אחרים ולא כמו שכתב המ"מ בפ' י"א דאישות ד"א לדברי הרמב"ם פקח שנשא שוטה ונשתפה אח"כ מאחר דלא תקינו ליה רבנן נשואין צריך קדושין אחרים וברכה וחופה דוודאי נראה בעיני שלא צריך כמו שוטה שנשא פיקחת כמו שהוכחתי ובמקומו אאריך בעז"ה גם בלא הכי לא אדע למה נצריך קידושין אחרים למה לא יקדשנה בבעילה אף דאמרינן בפ"ק דקדושין וביבמות פרק כ"ג דרב מנגיד אמאן דקדיש בביאה פשיטא לפי' ר"ת דחשיב כפריצות משום דצריך עדי ביאה או עדי יחוד מסתמא הכא לא צריך עדי ביאה מאחר שהיא אצלה הכל יודעים כו' ואין צריך עדי יחוד דדבר שבגלוי הוא מאחר שאשתו היא ומתיחדת עמו בחדר אין לך עדי יחוד גדול מזה וכן כל קידושי קטנה דגדלי עמה וכשבעל בגדלותה דהוי קדושין דאורייתא וא"א דאורייתא מסתמא אפילו בלא עדי יחוד איירי וכן כתב ר' שמשון אלא אפילו לפי' ר"י דכתב ועיקר הטעם דפרישית שעושה תחילת קנינו בביאה ה"נ לאו תחילת קנינו דהא כבר קידש אדעתא דקידושין דבסוף לא שכ"ר להיות תחילת קנינו בכך ואף שמ"מ נעשים השתא תחילת קנינו בביאה מה בכך הלא יבמה נמי מקדש והדר בעיל ואיפכא לא אף שנעשית תחילת קנינו בביאה דהא יבמה אינה נקנית אלא בביאה כדאיתא התם אלא כל היכא דלא אתחיל קנינו בביאה אינו פריצות ק"ו הכא שבעל כבר כמה זמנין דלא נראה תחילת קנינו בכך דומיא דקדושי קטנה את"ל הקצרה ידינו מלהחמיר לקדש פ"א מאחר שיצא הדבר מפי קדמאי וכתב מ"מ אומר אני שאין להחמיר אלא היכא דאינה מעוברת אבל היכא דהיא מעוברת ק"ו אם יש לה להבנים אם נצרכים לקדושין אחרים בפני עדים אוושא מילתא ומוציא לעז ופגם על בניה שהן נולדים מן הפנויה אף שהן ראוים להיות כהנים גדולים כמו שכתב ר' שמשון מ"מ איכא פגם צא וראה מה שעשו חכמים בגט ישן ופסלוהו משום שמא יאמרו גיטא קודם לבנה ק"ו שלא נעשה תקנה לקילקול הנראה בעיני כתבתי:

תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתני' וברכת אירוסין בבית אירוסין וכתב ר' שרירא גאון שאם לא בירך ברכת אירוסין בשעת אירוסין אז חיסר את אירוסין ברכה שהיא מצוה והמברך אותה ברכה בבית חתנים בירך ברכה שהיא בלא תשא והר' נסים חולק והורה לברך בשעת נשואין עם שבע ברכות וכן כתב הר' יונה ודימה אותם למי שלא בירך אחר אכילתו שחוזר ומברך אחר המזון כל זמן שלא נתעכל המזון שבמעים וכן הכא נמי אע"פ שעבר זמן מרובה כל זמן שלא נגמר ההיתר דהיינו החופה יכולין לברך בשעת נשואין וכן הסכים הרא"ש ובתשובת ריב"ש כתב ומה שאמר ה"ר אפרים ז"ל שהראב"ד ז"ל כתב בהלכותיו שהמקדש ע"י שליח צריך לחזור ולקדש בעצמו בשעת נשואין ממה שאמרו בפ' האיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו תמהני פה קדוש כמו הראב"ד ז"ל איך יאמר דבר זה כי שם לא אמרו אלא כשבא לקדשה בתחילה מצוה בו יותר מבשלוחו אבל אחר שנתקדשה לשלוחו ויש עדים כאן מה מצוה יש לחזור ולקדש כבר היא מקודשת ועומדות ואין זה כי אם פעל הבטלה ויגיע לריק אמת שראיתי בכל נשואין שהיו נוהגין כן ולא מטעם זה אלא שהיו אומרים שכיון שנהגו לעולם לקדש בשעת הנשואין אם לא יקדש עתה יחשבו שאינה מקודשת שאין הכל יודעין בקדושי השליח ולא היו מזכירין לשם שמים בברכת אירוסין שניים זולתו על היין שטועמים ממנו גם בברצולני נהגו ע"פ הרב רבינו נסים אבל מורי הר' פרץ הכהן ז"ל היו מלעיג על זה מה תועלת לברך אחר שאי אפשר להזכיר בה שם שמים ומה שאמרת שמצאת סיוע לדבריך בס' המנהיג שכתב שראה שהיו מקדשים פעם שנית בשעת נשואין אע"פ שהיתה מקודשת מכמה שנים והי' עושים כן לברך ברכת אירוסין שלא ברכו אותה בשעת אירוסין ראשונים אין כאן סיוע לדברך שהרי כבר הוא אומר הטעם כדי לברך ברכת אירוסין שלא ברכו אותה ואף בנודע שהיא מקודשת ע"י עצמו היו עושין כן מפני חסרון הברכה ואני אומר שהמנהג ההוא יפה הוא כיון שלא ברכו ברכת אירוסין בתחילה כי לעולם חייבים באותה ברכה כל זמן שהיא ארוסה כו' והראי' מברכת המזון דתנן בפ' א"ד במי שאכל ושכח ולא בירך שמברך כשנזכר כל זמן שלא נתעכל המזון במעיו ושיעור עיכול מפרש ר' יוחנן בגמרא שהוא כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה כנידן זה ג"כ כל זמן ששם ארוסה עלי' מברכין אותה אבל אחר כניסתה לחופה אין מברכין אותה שכבר נסתלק מעלי' שם ארוסה וחל עלי' שם נשואה ומה שנהגו לחזור ולקדש ולברך יפה הם עושים שאם יברכו בלא קידושין היו נראה כברכה לבטלה אבל כשמקדש קודם הברכה אין נראה כן ואין כאן ברכה לבטלה אע"פ שכבר היתה מקודשת כיון שהוא מחויב בברכה מחמת קדושין הראשונים עכ"ל ואני מצאתי בתשובה שאין לקדש פעם שנית שלא יאמרו קדושי שליח אין בהן ממש ויבא להתיר קידושין ע"י שליח אף שנמצא שר' פרץ חולק ואומר היכא דקדושין הראשונים היו בלא עשרה והשניים בעשרה אז שרי לקדש כדי לברך ברכת אירוסין וכבר כתבתי שאין ברכת אירוסין צריך עשרה ע"כ אין ראוי לקדש א"צ במקום שנהגו כך לעולם לקדש אבל לא בעלמא והנה אמה שדימה ר' יונה ברכת אירוסין לברהמ"ז שמענו היכא שעשו נשואין בחופה ולא ברכו ועברו שבעת ימי המשתה שאין לברך כלל דהוי כמו עיכול מזון וברכות אין מעכבות כמו שכתבתי בסי' י"ד ומ"ה כתבנו לעיל בסי' י"ג אפילו ליכא עשרה יכול לעשות נשואים שהרי ברכות אינן מעכבות וכן משמע להדיא בתשובת ר' שמשון וכן ברשב"א וכן בתשובת ר"י קולין:

מאי מברכין ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין ברוך אתה מקדש ישראל כן הוא ברי"ף ורמב"ם וברא"ש והמקדש ע"י שליח נמי מברך השליח ברכת אירוסין וכתב רבינו האי גאון שאין להוסיף ע"י חופה וקדושין וכן דעת הרמב"ן והטעם שאין קדושת ישראל תלוים בכך והרא"ש והגהת מימוני כתבו שהאידנא נהגו לומר ע"י חופה וקידושין וכן נראה כדי שיהי' סמוך לחתימה מעין חתימה ואמת שהרבה קדושה תלוי בה והוא דבר הגורם לכמה קדושות ופרישות כשאתה מתכוין איך החמירו ישראל בקדושתם אפילו בדבר המותר ק"ו באסור להם גם יש ב' שבח ודוגמא למתן תורה שהקב"ה קידש לישראל בקדושי התורה שהיא מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה וענן על ההר כעין חופה וישראל זכו לאותה קדושה והזכוכית שמשברין תחת החופה י"א זכר לאבילות ירושלים כלומר וגילו ברעדה כהאי דכתב בריש אין עומדין רב אשי עביד הילולא לברי' כו' ועל דרך הכוונה הראשונה נראה שהוא רמז לזכור קדושין הראשוני' שמשה שיבר הלוחות שהי' של סנפרינן וביטל קצת קדושין ע"י עון העגל ואותה עון הוא פקודה עדיין לרוב קשוין (עדפי"נהו) ובהגהת מימוני כתב מקדש עמו ישראל וברי"ף ובמימיני וברא"ש ובטו"ר אינו וכן ר' פרץ שהזכיר הנוסח כמה פעמים ולא משתמט לומר מקדש עמו ישראל אבל בסמ"ג ובמרדכי איתא ואולי ט"ס לשם וכן נראה ראי' מכל התפילות שאין חותמין עמו אלא מקדש ישראל והזמנים ולא דמי לברכת כהנים שאומרי' עמו ישראל שהלשון נופל כלפי כהנים אבל מה שאנו מברכים אין שייך לומר עמו ור"ת הגיה לומר והתיר לנו את הנשואות לנו לאפוקי נשואות אחרים ויפה הגיה דהא ואסר לנו את הארוסות קאי על כל הארוסות בין דעלמא בין שלנו לפי שגזרו אף על יחוד של ארוסה א"ל היחוד שהוא לשם חופה או באתרא דנהיגי כמו ביהודה שהיו מיחדין ומ"ה היו מברכין ברכת חתנים אבל באתרא דלא נהיגי יחוד להדיא אסור ליחד א"ל לשם חופה ואז מברכין ברכת חתנים וכתב האגודה והקנין שאנו עושים אף שאין איסור בדבר להיות יחד בבית אחד בדירה מאחר שאין מיחדים אך אין טוב הדבר מפני שיקוצו זה בזה וכן משמע במרדכי ע"כ וכתב הרא"ש ויש מקשים על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה ועוד היכן מצינו ברכה כזאת שמברכי' על מה שאסר לנו הקב"ה והלא אין מברכין שאסור לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן ועוד מה לנו להזכיר חופה בכאן כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית אירוסין בלא חופה ונראה לי כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פרי' ורבי' היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פרי' ורבי' אינו מחויב לקדש אשה וכן הנושא אשה זקנה איילנות ועקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום פרי' ורבי' והלכך לא נתקנה ברכה במצוה זו ואף בנושא אשה לשם פרי' ורביה כיון שאפשר לקיים פרי' ורבי' בלא קדושין ואינו דומה לשחיטה שאינו מחויב לשחוט ולאכול ואפ"ה כשהוא שוחט לאכול מברך דהתם אי אפשר לו לאכול בלא שחיטה אבל הכא אפשר לקיים פרי' ורבי' בלא קדושין וגם התם אפקי' קרא בלשון ציווי דכתיב וזבחתם ואכלתם אבל הכא כתיב כי יקח איש ועוד דבקדשים אי אפשר בלא שחיטה הלכך מברכין על שחיטה וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אקב"ו להבדילנו מן העמים וציונו לקדש אשה המותר' לנו ולא אחת מן העריות להזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקדושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה של קדושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדווקא ברכת חופה היא המתרת הכלה ולהכי נמי הקדימו חופה לקדושין לומר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה שאחר ברכת קדושין עכ"ל ויפה כתב על מה שאין מברכין לקדש וכן משמע בתשובת מהרי"ק בשורש קכ"ח שכך עיקר ולא כר' יחיאל מפריש שהיו נוהג ע"פ הירושלמי לברך לקדש ומזה יש ראי' מדבריו שפלגש בלא קדושין כאשר הוכחתי ביבמות בפ' כיצד סימן י"א ומה שכתב עוד ברכת חופה היא המתרת לאו דווקא קאמר דחופה לבד היא המתרת. כאשר כתבנו לעיל סי' י"ג וברכה דקאמר משום שהוא חיוב הראשון היכא דאיכא עשרה כמו שאמרו כלה בלא ברכה לפי שלכתחילה הוא מן הדרך ומן החיוב לברך בעת החופה היכא שיש מנין ואפשר המזיד בדבר ואינו מברך היא אסורה לו ומה שכתב ע"י חופה וקדושין היינו ע"י חופה שאחר ברכת קדושין כלומר שהחופה עיקר כמו שעושים חופת חתנים ובמרדכי כתב טעם על מה שהקדימו חופה משום היכא דמקדשים בשעת ברכת נשואין כמו שאנו עושים ואז הכנסת חופה לקדושין כי הכנסת חופה הוא שמסרוה לחתן בשחרית קודם הברכה ולא נהירא דמה נפשך מסירה בלא יחוד אינו חופה כלל ועוד מה מועיל יחוד או חופה בלא קדושין וכן כתב הרמב"ם בהלכות אישות עיקר חופה שתתיחד עמו ויפרישנה לו לשם נשואין ויחוד זו נקרא חופה ע"פ וכן כתב בטור אלמא דשרי יחוד לאישות וזו היא החופה והר"ן כתב בההיא דפירסה נדה כו' וז"ל איכא דיליף מהכא דחופ' היינו יחוד ואחרים אומרים דחופה לא היינו יחוד אלא כל שהביא' הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין ע"כ כתוב בא"ח חופה הוא שמוסר האב ומכניסם בבית שיש בו חידוש כגון סדינין המצוירין ויש סוכה מוורדין או מהדס ובה מתיחדים שנים והאומר חופה הוא סודר שחופין על ראשה בשעת הברכה לאו מילתא היא מדגרסינן בסוכה בירושלמי עד שיכנס לחופה וש"מ מקום מיוחד כעין כילה שיושבין שניהם עם השושבונין היא חופה והמנהג הזה בבתולה אבל באלמנה כיון שכנסה לשם נשואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שם הרי הוא כבית שיש בה חופה עכ"ל והרא"ש כתב וז"ל וצריך לדקדק מה נקרא חופה אם במקום שמברכין ברכת נשואין דהיינו תחילת הנשואין ולהכי קרי' ליה חופה אי אפשר לומר כך שלפעמים מברכין אותה ברחוב העיר שהעם מרובין אלא במקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי חופ' ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא ע"כ ומ"מ נראה לי שהחופ' שלנו קונה וקרוי' חופ' לכל מילי בפרט לבתולה וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב עיקר חופ' ולא כתב אין חופ' אלא ביחוד אלא עיקר שם חופ' כך הוא אבל מ"מ חופת חתנים שאנו עושין נמי קרא חופה דוגמא חופת נותן תורה דוגמת חופת לויתן שיעשה הקב"ה מעורו בב"ב דמשמע חופ' לכל ומה שאנו פורסין טלית ושרינן בי' ציצית מנהג תורה הוא דכתיב גדלים תעשה לך וגו' וסמיך לי' כי יקח איש אשה וגו' והנראה בעיני כדברי העיטור בשם הרי"ף שהנוסחא היא ע"י חופ' בקדושין בבי"ת אלא מפני שהדייקנין קראוה לבית ההיה רפא מפני שהיא סמוכה לה"א לפי שאותיות יהו"א מרפ"ות בג"ד כפ"ת טעו הסופרים וכתבוה בוא"ו ונ"ל עיקר דאל"כ תאמר שהחופה היא מתרת אפילו אותה הקדושין ואינו מסתברא כלל ולענין ברכת אירוסין אם לאומרה קודם הקדושין נוהגים כדברי הרמב"ם שכתב שכל הברכות עובר לעשייתן ומה שאחרים הקשו שמא יחזיר בו החתן או היא ועוד מקשים מאחר שאין מברכין על עשיית המצוה כמו לקדש אשה א"כ אין צריך להקדים מאחר שאין המקדש בעצמו מברך רק אחר א"כ אינו מוטל עליו כל זאת אינו שוה לי דוודאי דבכל ענין ראוי לברך קודם עשייתן והא דחוששים שמא יחזיר מילתא דלא שכיחא היא וראי' מי שאוכל ע"י אדם אחר כגון שהוא גידם נימא נמי שלא יברך מקודם שמא יחזור המאכילו ועוד ברכת נשואין לקטנה שמא תמאן אחר חופה אלא לא חיישינן וכן כתב הרא"ש בתשובה ונתבאר שם שכן דעת הרי"ף שמברכים ברכת אירוסין קודם הקדושין ומזה הטעם צריך ב' כוסות דהא הקדושין מפסיקין ביניהם אפילו באותן דקדשי כבר מ"מ נהגו לקרות כתובה בנתים כדי לברך כל אחת לבדה על כוס שלה לאפיקי נפשייהו מפלוגתא וכן נמצא בשם רש"י ומה שכתב נמי בשם אביו לברך ברכה אחרונה על כל כוס וכוס נראה בעיני דלא גרע מד' כוסות לאותן שמברכין על כוס האחרון ותו לא ולענין ברכת הכוס כתב הרא"ש הורה ר' ניסים אם היו מקום שאין מצוין יין ולא צמוקים לשרות אותם במים יברך על השכר דאי אפשר בברכה בלא כוס אבל ברכת אירוסין במקום שאינו מצוי יין אלא שכר מברך בלא כוס דלאו מצוה מן המובחר הוא וכן כתב הטור בסי' ס"א אבל הרמב"ם כתב שנהגו לסדר ברכת אירוסין אפילו על שכר והטור הביא נמי דבריו סי' ל"ד לפסק הלכתא ונהגו העם כרמב"ם והאידנא נהגו שלא לברך המקדש עצמו ואפשר הטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע דומיא דקריאת הפרשה שהיא חובת גברא אפ"ה אינו קורא בעצמו ולקחו מנהג זה מקריאת ביכורים ק"ו כה"ג ובחידושי מרדכי כתב שרש"י מצא בתשובת הגאונים וז"ל הכי אמר רב שלום גאון מקום שאין בקי לברך ברכת אירוסין או נשואין אלא חתן לבד חתן מברך לעצמו אבל אם יש אחר לברך לא יברך החתן משום יהורא ונ"ל דווקא משום יהורא הוא דאסור אבל משום שלא לבייש ליכא איסורא דהא איירי בדליכא אנשים מרובים אלא מועטים וא"כ ליכא כאן תקנת שלא לבייש האחר שאינו יודע מאחר דליכא כאן פרסום גם מילתא דלא שכיחא הוא:

ת"ר ברכת חתנים בעשרה כל שבעה פי' כל שבעה ברכות אמר רב יודא והוא שבאו פנים חדשות רב אשי אמר יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו אם לאו אפושי שמחה בעלמא הוא ומברך כל ז' ימים שהשמחה במעונו ואשר ברא ופי' פנים חדשות היינו שלא היו שם אתמול ונראה דווקא שלא היו ג"כ בברכת נשואין אבל אם היו בברכת נשואין במקום חופה ושמעו הברכות אין מברכין בשבילם וכן כתב הרמב"ם ולא כהרא"ש והוא דעת הרמב"ן שכתב אפילו היו גבי ברכת נשואין רק שלא אכלו עדיין בסעודה קרוי פנים חדשות ולא מסתברא כלל דלא מקרי פנים חדשות אלא כשלא שמעו הברכות דומיא דגבי אבילות ופנים חדשות כתב התוס' ורש"י היינו אנשים חשובים שמרבים שמחה בשבילם פי' שידוע ששומחים בעלי הסעודה לקראתם וק"ו קרובי החתן והכלה ובגמרא לא נאמר עד כמה מברכין בשביל פנים חדשות אם כל היום או פ"א ביום ור"ת כתב יום ולילה עמו ולא מסתברא כלל ועוד מסתמא פ"ח דז' ימים בחדא מחותא מחינהו ואותם שבאו ביום אחר אין מברכין אלא ביומו ותו לא אף כל ששה ימים אין מברכין בעבור פ"ח אלא יומא כגון אם בא קודם סעודת ערב אז סעודת ערב ושחרית מברכין בשבילו ואם בא ביום אחר סעודת ערב אז אין מברכין אלא סעודת שחרית ותו לא אפילו אם אירע שהיום גדול שאכלו עוד סעודה קודם מנחה אפילו הכי אין מברכין ז' ברכות בעבור פ"ח דלא אמרי' מברכין בעבור פ"ח אלא סעודות הקבועות כגון בוקר וערב דמסתמא לא עדיף כבוד בו"ד מכבוד המקום דהא השבת שקרוי פנים חדשות ע"ד המדרש דאמרינן באגדה מזמור שיר ליום השבת שאמר הקב"ה פ"ח באו לכאן שהכל שמחו לקראתה ומרבים שמחה בשבילה ומברכין ז' ברכות אפילו בא באמצע ז' ימי המשתה כשעושה סעודת מריעים ערבית ושחרית ומ"מ סעודת שלישית אפילו זימן הקרואים אין מברכין ז' ברכות ובתשובת מעיל צדק כתב לברך אף בסעודה שלישית וליתא כאשר כתב הרא"ש והטור ואף שרבינו מנחם מעיל צדק היו מן המורים האחרונים הלא מהר"י לוי שהי' גדול בדורו תלמיד מהרי"ו מגדולי המורים כתבו שאין לברך כלל בסעודה שלישית ז' ברכות ואל תשגיח בבני רוסי' שאינן בני תורה ומברכין אף בסעודה שלישית ובכמה מקומות בטלתי הדבר ובכמה מקומות לא שמעו לי וחששו לניחושא כאלו דומה למיעוט השמחה ולא חששו לעונש ברכה לבטלה בלא תשא וה"ה י"ט ראשון של גליות מהאי טעמא דשמחים לקראתו ומרבים בשבילו שמחה קרוי פ"ח וכן כתב הטור אף שמצאתי בשם הגאון מהר"ש מווינא היכא שחל שבועות ביום א' אחר החתונה אז יש לברך ז' ברכות אבל אם חל ביום ב' אין לברך דאז הפסיק יום ראשון השבוע ואפילו אם חל ביום א' ביום שני אין לברך ממ"נ אי חול הוא אין כאן פ"ח אי י"ט הוא הרי הפסיק יום א' בין שבוע שעברה ותימא מה חילוק יש בין שבוע שעברה לשבוע שבא לענין ז' ימי המשתה להיכא שפסקו ומ"מ לא מיושב לפי דבריו למה לא יברכו ביום ב' של שבועות נהי דראשון חול הוא מאחר שס"ס לא פסקו בשמחה ובברכה ועוד מאי חילוק בפסקו מאחר שחזרו לשמוח בתוך ימי המשתה אני אומר דהכל תלוי בסעודה כל היכא שעושים סעודת מריעים נוהג ז' ימי המשתה כדעיל בסי' י"ב אפי' פסקו כבר מ"מ יכול לחזור אם הוא בתוך ז' כגון שבת וי"ט ט או פ"ח ומ"מ נראה שאין לברך ז' ברכות ביום שני ס"ס כבר אזלי ליה פ"ח ביומא קמא בשלמא שבת וי"ט ב' קדושות והוי כפ"ח אחרים ואף שכתב בטור י"ט ראשון ושני נ"ל ט"ס הוא מדלא כתב ושני י"ט של גליות א"נ איירי כשחל י"ט ראשון בשבת דאז י"ט שני הוי כפ"ח וכן מסתברא אבל אי חל יום ראשון של י"ט ביום ב' שפיר יש לברך ז' ברכות אם הוא בתוך ז' כדפרישית והרא"ש כתב אף שבירך בליל שבת מ"מ מברך אף בשבת משום דכבוד יום עדיף והוי כפ"ח אחרים משמע דבפ"ח בעלמא אין מברכין רק פ"ח והוא רחוק מדעת ר"ת ולא נהירא כלל דמסתמא פנים חדשות הוי כיומא חדתא לברכה ומברכין כל היום כמו יומא קמא דאמרינן בגמרא מברך כולהו סתמא קאמר לילו ויומא ה"נ לענין פ"ח ואפשר הרא"ש גופא לא כתב הך טעמא דכבוד יום עדיף כו' אלא לאותם שפירשו יומא קמא הוא סעודה קמייתא כדאמרי' בפסחים יומא קמא לא תלושו בחלבא כו' ומיהו אם לא אכלו בני החופה עד הלילה מברכים ז' ברכות אפילו למאן דפי' יומא קמא אינו קאי על סעודה רק על היום וא"כ סעודת לילה הוי כיום שני אפילו הכי מברכין מאחר שלא אכלו עדיין בני החופה לא גרע מפנים חדשות ומשמע הא אלמן ואלמנה אין מברכין אלא יום אחד אפילו בפ"ח א"כ אי לא אכלו עד הלילה שאין מברכין לפי מה שהעיקר אצלינו יומא קמא קאי על היום ולא על סעודה כמו יום אחד דקאמר גבי אלמנה אבל אין נראה כאשר כתבתי בסי' י"א דלעולם מברכין בסעודה הראשונה כאשר נמצא בתשובה דאפילו אם נפרש יומא קמא כפשוטו מ"מ הסעודה חשובה כיומא קמא מאחר שעשוי' לכבוד החופה שעשוי ביום עוד כתב הרא"ש מסתבר דהשמחה במעונו לא בעי עשרה לכ"ע ואשר ברא י"א דבעי עשרה כגון הרמב"ם ומסתברא דלא בעי דלא הוזכרו עשרה אלא כשמברכים כל ברכת הזיוג דומיא דבועז ומקור ישראל דלעיל וכן כתב הר"ן שמשמע כך מדברי הרמב"ם שכתב אפנים חדשות שמברכין כל ז' ברכות והוא דאיכא עשרה משמע דאשר ברא לא בעי עשרה וכן עיקר מדקאמר רב יהודה והוא שבאו פ"ח כו' משמע דברכת חתנים דקאמר לא קאי אאשר ברא א"כ עשרה נמי דקאמר אברכת חתנים לא קאי אאשר ברא וגבי שהשמחה במעונו אף הרמב"ן מודה דלא בעי עשרה אבל לענין שצריך סעודת מריעים אין חילוק בין אשר ברא בין השמחה במעונו ושניהם אין להזכיר אלא בסעודת מריעים אבל חתן עם בני ביתו לבד לא מדקאמר תלמודא אפושי שמחה בעלמא הוא כו' כלומר סעודת הקרואים ומריעים וכן כתב הרמב"ן וכן משמע מלשנא דגמרא לקמן אי אמרת מחמת הילולא כו' משמע דעיקר שמחה בקרואים איירי ולענין זה אין לחלק בין תוך ז' בין לאחר ז' ואדרבה איכא למימר דאפילו אחר ז' שכבר גמר כל ימי המשתה א"כ נימא דלא בעי אח"כ קרואים אלא לברך כל שלשים יום שהשמחה במעונו עם בני ביתו דהא כל שלשים יום איקרי כלה אפ"ה בעי קרואים מחמת הילולא כ"ש בתוך ז' דאילין הו' קרואים א"כ שמעינן דפסקת שמחתם וכל היכא דפסק שמחתם בטל הכל כדלעיל סי' י"ב ומה שהקשה הר"ן א"כ לפי זה נמי אשר ברא לא יברך ותלמודא סתמא קאמר אשר ברא מברכין כל ז' ואני אומר דכ"ש הוא דאפילו שהשמחה במעונו לא מברכין כ"א אסעודות מריעים ק"ו אשר ברא שמזכיר חתן וכלה בברכה ומאחר שפסקה סעודת מריעים ופסק מלשמוח א"כ אין שם חתן וכלה עליהם וכן נוהגים והראי' מאחר שאין מברכין בשום ענין ז' ברכות בלא סעודה אפילו בשחרית בשבת כדעת מסכת סופרים אלמא דעיקר הברכות לא נתקנו אלא לשמחת הסעודה עוד כתב הרמב"ן פנים חדשות שכתב תלמודא אפילו לא אכלו כלל אלא עומדים שם והיא דעת רחוקה עוד כתב רבינו ניסים פירושים אחרים בפנים חדשות דברים שאינו עולה על הלב ומ"ה לא כתבתים ואם יש שני חתנים כתב הטור שמתברכין כאחד וכן כתב הרא"ש בתשובה וכן כתב הרשב"א שאם ב' חתנים עושים חתונה בבית אחד מסתברא שמברך על שניהם כאחד בשני חבורות שאוכלין זו לעצמם כו' ודעתי נוטה שכל כת וכת מהחתני' מכניסין לחדר אחד לעצמו כדי שיהי' ניכר שם ב' חתונות ואין מברכין לזה בפני זה וזה בענין ז' ברכות שעושין מחמת כניסתן לחופה ובברכת אירוסין אבל לענין ז' ברכות שנוהגין אין צריך ע"כ ובתשובת תשב"ץ כתב וז"ל ואני הצעיר ראיתי דמשום עין הרע נמנעו להכניס שני חתנים לחופה אחת לפוטרם בחד ברכות ע"כ ודין ב' תינוקת כתבתי בפרק כיסוי הדם סי' ט':

מסקינן משבעה עד שלשים בין אמר לקרואים מחמת הילולא בין לא אמר להם מחמת הילולא מברך שהשמחה במעונו היכא דאיכא קרואים משלשים ואילך אי אמר מחמת הילולא אין ואי לא לא ואי אמר מחמת הילולא עד אימת עד תריסר יראי שתא וסי' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח ומעיקרא מאימת פי' רש"י קודם החופה אבל אחר ברכת אירוסין מכי רמי שערי באסינתי פי' שהי' מטילים ושורים שעורים בעריבות מים לשכר או שזורעים בעציץ שעורים לסי' חתן וכלה לומר פרו ורבו כשעורים הללו וכתב בס' המצות והאידנא דערבה כל שמחה אין לומר כלל אחר ז' לא אשר ברא ולא השמחה במעונו וכן כתב הטור אבל שהשמחה במעונו מברכין אחר אירוסין קודם החופה כשמתחילין להכין צרכי סעודת החופה ודוקא כשעושים סעודת מריעים וסעודת אירוסין והיכא שלא הכין עדיין לחופה פסק ר' שמואל בן חפני דאפילו בירכו ברכת אירוסין אין מברכין שהשמחה במעונו ורב פפא דבירך משעת אירוסין משום דטריח פי' שהכל הי' מוכן לחופה וכן פסק ראב"י ור' אפרים בר יצחק וריב"ן משפש"א פליגא ואמר דלא גרע משבוע הבן דלולי צערא דינוקא היו מברכין שהשמחה במעונו ורב פפא בשעת שידוכים הוי ולא באירוסין מ"ה אמרינן היינו טעמא דטריח לי' א"נ משעת אירוסין ואילך אבל בסעודת אירוסין עצמם אפילו לא טריח לי' מברכים ויש דוחים שאני מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך ואני אומר פדיון הבן יוכיח דמברכים שהשמחה במעונו רק שבארצות האלו אין נוהגים משום דזימנין דמת התינוק אחר שלשים ואיכא מ"ד צריך לפדותו ומאחר דלשם אין מברכין דצערא איכא מ"ה לא חילק ואין מברכין בשום פדיון הבן וא"כ כ"ש ברכת אירוסין שבוודאי שמחה גדולה שמצא בת זוגו ואין צריך לירא שמא יקדימה אחר בתפילתו שראוי לברך ובעי"ט או שבת אין עושין סעודת אירוסין אלא מארסין ביום והסעודה אח"כ בלילה דומיא דנשואין וכן פסק הא"ז במסכת סוכה ברק הישן דאין עושין הסעודה בע"ש או בעי"ט ומשמע שם שעושין שפיר אפילו סעודה ראשונה של אירוסין או נשואין בי"ט וכן משמע מדברי רש"י בפ"ק דמ"ק אהא דמותר לישא ערב הרגל שמותר לישא לכתחילה אע"ג דז' ימים של סעודה היו ברגל ואע"פ דאין עושין סעודת אירוסין ברגל היינו עם האירוסין כגון שאירס בח"ה שאז אין עושין הסעודה משום דאין מערבין שמחה בשמחה ואירוסין עם הסעודה הוי שמחה שלימה אבל היכא שאירס או כנוס מבעוד יום הוי הסעודה טפילה לגבה ולא קרוי מערבין שמחה בשמחה אבל הרמב"ם והסמ"ג כתבו שאין עושין סעודת אירוסין וסעודת נשואין בי"ט דמשמע להדיא אפילו כנסה מבעוד יום אסור לעשות הסעודה דהא ס"ל להדיא דאין נושאין כלל במועד ויש ליישב דבריהם דאיירי היכא דכנסה בהיתר כגון מחזיר גרושתו מן הנשואין אבל היכא דכניס מבעוד יום שפיר דמי וכן פסק הרשב"א בתשובה וכן הריב"ש וכן פסק בתוס' בשם ריב"א וכן פסק ר' מנחם מעיל צדק הלכה למעשה אבל מארסין בערב י"ט ושבת ביום ועושין סעודה בליל י"ט ושבת נברך לאלקינו ונוסח אמר שהשמחה במעונו שאכלנו משלו [שורה זו צ"ע] והא דמברכים שהשמחה במעונו כתב הרא"ה אין הכוונה שיעשה ברכה בפני עצמו אלא יאמר נברך אלקינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ע"כ ויש טועים ואומרים שהשמחה במעונו ושאכלנו בוי"ו וטעות גדול הוא בידם דהא אין מברכין אשמחה אלא אאכילה אלא שמזכירין מענינו נברך לאלקינו שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה אינו משלנו אלא ממעונו במה נברך נברכיהו במה שאכלנו משלו אבל אין מברכים אותם במה שמשמחין דזה לא שייך לענין אכילת ברכת המזון ועוד ה"ל למימר שמשמחים ממעונו אלא סיפור דבר להזכירו מענינו ובעבור שהרבה לומדים טועים בזה כתבתי כל זאת:

מסקינן בפרק הישן החתן ושושבינים וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל ז' היכא דנשא ערב הרגל משום דבעי למיחדי ופריך וליכלו וליחדו בסוכה ומשני אין שמחה אלא בחופה וכתבו התוס' משמע מכאן שאם החתן ושושביני' הולכין לאכול במקום אחר חוץ מחופתו ואפילו כלתו עמו שאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון שאין שמחה אלא בחופה וצ"ע מה היא החופה אי במקום שמברכין ברכת נשואין דהיינו תחילת נשואין א"א לומר כך דפעמים מברכין אותה ברחוב העיר כשהעם מרובין ולא יכולים לכנוס בבית אחד אלא במקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרוי חופה ושם מברכין כל שבעה ולא במקום תחילת נשואין העשוי לאקראי בעלמא עכ"ל וכן פסק הא"ז בשם ריב"א וכתב הרא"ש ובאשכנז נוהגים שעושין אפריון ומושיבין החתן וכלה והוא נקראת חופה ונראה שלא באו למעט דחופה שאנו עושים אפילו ברחוב העיר דלא מקרי חופה שוודאי היא חופה לשם נשואין עלי' לכל מילי בפרט שאנו מארסין ג"כ לשם רק שאינו קרוי עיקר חופה לשמחה אלא מושב החתן והכלה ושם מברכין כל שבעה אבל להיות תחילת הנשואין לעולם חופה שלנו אתחלתא דנשואין הוא ובחופה זו היא נקנית ושם חופה עלי' כמו שכתבתי בסי' י"ז ולענין פסק הלכה כתב הרא"ש וז"ל ונראה דמהכא אין ראי' שאין לברך ברכת חתנים במקום שהחתן והכלה הולכין לאכול בבית אחד דה"פ דאין שמחה אלא בחופה כיון שאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו אבל אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וחבריו אחריו ועושין אותו בית עיקר גם שם נקראת חופה ויכול לברך שם ברכת חתנים וכן היה מעשה באדם אחד שהלך עם כלתו לעיר אחרת והצריכו לברך שם ברכת חתנים עכ"ל וכן פסק רבו מהר"ם ואנו נוהגים כדבריהם בפרט במדינתי שאין שם מושב מקום קבוע לחתן וכלה אלא היכא שאוכלים החתן עם הכלה והשושבינים קרוי מקום חופה וברוב מקומות החתן והשושבינין אוכלין בבית אחד והכלה עם שושבינים בבית אחר גם בס' חסידים כתב שאין לברך שהשמחה במעונו היכן שיושבין אנשים ונשים בחדר אחד כי השטן מקטרג ואין שמחה לפני הקב"ה ואני הגבר אשר ראה עני עמי שכמה קלקולים באו מזה ומ"מ מנהג יפה כשמברכים ברכת חתנים דהיינו כל ז' ברכות שמוליכים הכלה במקום החתן דז' ברכות על עיקר הזיוג וחיבור נתקנה א"כ ראוי לברך על שניהם אבל בברכת אשר ברא לא נהגו לדקדק ואפילו כשאין עושין שום סעודה לכלה כגון בתוך ז' ימי המשתה שעושים הקרוים סעודה לחתן לחוד אפ"ה מברכין אשר ברא וא"ל דאין שייך לברך אלא במקום סעודת חתן וכלה דהא עיקר הברכה על שמחת החתן נתקנה ואלמנה לבחור יוכיח כדפי' לעולם י"ב וכן נראה מהתוס' דלעיל שכתבו אפילו כלתו עמו כו' משמע במקום שמברכין ברכת חתנים מברכין אפילו בלא כלה כלל עוד כתב הרא"ש וי"א שאם אוכלין בד' וה' בתים שאין מברכין שהשמחה במעונו וברכת חתנים אלא בבית החופה כלומר במקום החתן כדמשמע הכא שאין שמחה אלא בחופה ונראה שאם יש שמש שמשמש בכל הבתים השמש מצרפן ומברכין בכולן כל ז' ברכות בין ברכת אשר ברא והשמחה במעונו כדאמרן בפרק ג' שאכלו שהשמש מצרפן לזימון ק"ו לענין שחשובים כעין סעודה אחת מעין שמחת נשואין וה"ר יחיאל אמר בשם ה"ר יודא שאפי' בלא שמש כיון שהתחילו לאכול בביתו עם אותן שבחופה בפ"א כולן חשובין כאחד לשמחה ומברכין ברכת חתנים כיון שאוכלין מן הסעודה שתקנו בשביל החופה ובני החופה וכן עמא דבר ע"כ וכן אנו נוהגים דסעודה מוכח עליהם וגם א"א שלא יבא גם השמש שמשמש בבית החתן וישמש מעט בבתים אחרים אבל שמשי הסעודה שאוכלין אח"כ ביחד אפילו הם עשרה אין מברכין כלל ז' ברכות וכן כתב הכל בו ולא כר' טוביה שאמר שמברכין אכן שהשמחה במעונו נראה לברך דכוס קבועין הילולא הן:

כתבו התוס' בפרק ע"פ יש נהגו בחופה ליקח כוס אחד לז' ברכות ולא לברך על כוס של ברכת המזון משום דאין עושין מצות חבילות וה"ר משולם אמר שאין צריך ויכול לברך על כוס אחד ולא דמי לקידוש וברכת המזון דתרי מילי נינהו אבל הכא ברכת המזון גורם לברכת הנשואין ודווקא ברכת אירוסין ונשואין דתרי מילי נינהו כו' וכן הוא דעת מרדכי וכן נהגו בספרד אבל באשכנז וצרפת נהגו לברך על ב' כוסות וטעמא דידהו מאחר שמצינו שמברכים ברכת חתנים בחופה בלא ברכת המזון ודמי לקידוש והבדלה ובתחילה נותנים שתי כוסות ביד המברך ומקבלם בב' ידיו זה אחר זה ואח"כ תופס החשוב שביניהם לכוס של ברכת המזון ומניח השני על השולחן עד סיום בהמ"ז ואח"כ מניח הראשון ותופס השני ומברך עליו שש ברכות וחוזר ומניח ותופס הראשון ומברך פרי הגפן ושותה ואין צריך לערות מן כוס של בהמ"ז לתוך השני שהרי אינו פוגם ונותן לכלה או למסובים ואני אומר אפילו מאן דמברכים אב' כוסות דווקא לז' ברכות שמצינו ז' ברכות בלא סעודה כגון תחילת נשואין אבל אשר ברא דלא אשכחן בלא סעודה אין צריך אלא כוס אחד וכן עיקר:

אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן מברכים ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין אפילו הרבה חתנים שם וברכת אבילין בעשרה כל שבעה ואין אבילים מן המנין מאי ברכת אבילים ברכת רחבה כשהן מברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים והיו מברין אותה ברחבה ומברכים ברכת של אבילים בפני עצמו וחותם ברוך אתה ה' מנחם אבילים אפילו כל ז' והוא שבאו פנים חדשות אבל הסעודה הראשונה שאנו מברין האבל בביתו ואין מוסיפין בה ברכה בפני עצמו אלא כפי מה שאמר כל ז' אין שם רחבה עלי' אלא ברכת אבילים מקרי ואבילים מן המנין ולא כדעת הרוקח שכתב באותה הבראה איך אבילים מן המנין וכתב הרא"ש בשם רב פלטוי גאון דהאידנ' לית לן לא שורה פי' שהי' אומרים עליו בשורה שהיה עושין סביב האבל ולא ברכת רחבה אלא מברכין אחר הזימון דיין אמת שופט צדק ואמת וכו' ואין אומרים נברך מנחם אבלים שאכלנו לפי שאין משנין נוסח הברכה להוסיף עליו דברים אחרים ורב עמרם כתב שיש לאומרו וכן הרמב"ם וכן נראה עיקר דומיא דברכת חתנים שאומרים שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה אינו משלנו אלא ממעונו ג"כ הניחום של אבלים אינו משלנו אלא הקב"ה מנחמם וגם מדאידכר ברכת חתנים ואבלים בחדא ש"מ שדומים קצת זו לזו והטעם שאין נוהגים האידנא לומר ברכת רחבה לפי שהאבלים מוחלין על מה שמברין אותם ברחבה שאין הכרח בדבר כמו שכתב הרמב"ן בתורת האדם שיכולין למחול ועוד שאנו בעו"ה בין האומות ומשו' הרשעה אין לנו לעשות לא שורה ולא ברכת רחבה ומ"ה נתבטלה בכללה וכ"ש שאר הברכות שהן רשות נגד שבתו של מקום וכנגד מנחמים וכנגד כל ישראל שנתבטלו ולא נהגו בה מכמה שנים וברכת אבלים שמוסיפין בבהמ"ד יש מקומות עוד היום שנוהגין בה וישר שלא לבטלה רמז לזה טוב להלוך אל בית האבל וגו' ובפ' ג' שאכלו מסקינן מהו אומר בבית האבל הטוב והמטיב ר"ע אומר דיין אמת ואין צריך לומר כלל טוב ומטיב בבית האבל ועוקרין אותה ברכה לגמרי ות"ק סבר הטוב ומטיב ולא דיין אחת בתמי' אלא אומר אף הטוב ומטיב כו' וכ"ש שיאמר דיין אמת מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע מילתא בברי' פתח ואמר בא"י אמ"ה האל החי הטוב ומטיב אל אמת דיין אמת שופט צדק ולוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצת ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל האבל הזה לחיים ולשלום כך הוא לשון התוס' והרא"ש והטור ואינו ר"ל שכך הוא הנוסח שהרי צריך להזכיר בה ג' מלכיות וג' הטבות וג' הגמלות כדאיתא בתוס' לשם והוא על פי המדרש אלא בתחילה שלא היו אומר כ"א בא"י אמ"ה הטוב והמעי' לפי זה בבית האבל הי' אומרים בא"י אמ"ה האל החי הטוב והמטיב אל אמת כו' אבל עכשיו שאומרים האל אבינו מלכנו אדירנו גואלנו יוצרנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל אומרים המלך החי הטוב והמטיב לכל ואין אומרים האל שכבר התחיל הברכה בהאל ומה שמוסיפין החי בבית האבל כדאיתא בירושלמי כלומר אע"פ שדור הולך ודור בא הקב"ה חי וקיים לעולם ואח"כ חוזרים לנוסח הראשון אל שבכל יום ויום כו' עד מכל טוב לא יחסרנו כפי הנוסח שלנו וכל אחד לפי נוסחו רק שיסיים ג' מלכיות ג' הטבות ג' הגמלות אח"כ מתחיל אל אמת כו' וכן מצאתי בכל הסידורים הקדמונים וכן איתא ברמב"ם להדיא שאינו מברך בא"י אמ"ה האל החי הטוב ומטיב אל אמת כו' אלא שכתב שיאמר בברכת רביעי המלך החי הטוב והמטיב אל אמת והיינו שכתב מתחילה שאין צריך אלא ג' מלכיות וא"כ מיד כשיאמר המלך החי הטוב ומטיב אל אמת אז יאמר וממילא לפי נוסח שלנו שאומרי' ג' הטבות ג' הגמלות צריכים לאומרו לבסוף ובעבור שהרבה בני אדם נבוכים בדברי התוס' והרא"ש והטו"ר ולא הבינו שורש הדברים יש מקצתם שסוברים שעוקרים הנוסח הראשון לגמרי ויש שסוברים אחר הנוסח הראשון גמר כולו יתחיל ברוך אתה ה' אמ"ה האל החי כו' בעבור זה הארכתי והורתי להם הדרך אשר ילכו בה:

ולוקח נפשות במשפט בה"ג והרי"ף לא כתבו משום דאמרינן בפ' ב"מ דיש מיתה בלא חטא ומ"מ כתבו התוס' ורוב האחרונים חלילה לן מלמוחק מה שנאמר בתלמוד כי לעולם הקב"ה יודע מה שעושה ולמה עושה אפילו בלא חטא עושה במשפט וכן קודם בונה ירושלים מוסיפים נוסח אחד ומה שלא הוזכר בגמרא אפשר משום דלא פליגי בי' תנאי ולכ"ע אין עוקרין ברכת בונה ירושלים לאפוקי ר"ע שעוקר ברכת הטוב והמטיב משום שהוא מדרבנן כדאיתא התם וזו היא נוסחה נחם ה' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת אבלי עמך ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם לשמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנחמו ונאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס בא"י מנחם אבלי ציון ובונה ירושלים ויש מקשים והלא אין חותמין בשתים ומ"ה חותמין ברוך מנחם האבלים ותו לא מידי וטעות גדול הוא בידם א"כ משנים הברכה והחתימה ומה שקשה להם הלא אין חותמין בשתים זה אינו דניחום אבלי ציון הוא בנין ירושלים יש מדקדקים מדאקשי תלמודא על ר"י דאמר לעיל ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין והא תני אבליה וחתנים מן המנין ומשני לא קשה כאן בברכת המזון כאן בשורה פי' רש"י הא דאבלים מן המנין להצטרף לזימון עם שנים והא דאין אבלים מן המנין היינו לשורה שהי' עושין סביב האבל לנחמו ואין שורה פחות מעשרה ופריך הא אמר ר"י ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין ברכה בשורה מי איכא ומשני אלא כי אמר ר"י ברחבה והא דאמר לעיל אבלים מן המנין ע"כ בברכת המזון קאמר והקשו התוס' על פרש"י דפי' להצטרף לזימון פשיטא שהרי אבל חייב בכל המצות ועוד אח"כ פריך ברכה בשורה מי איכא פי' וע"כ הא דאמרינן ברכת אבלים בעשרה בברכת המזון קאמר והדר קושיא לדוכתא ולפרש"י מאי פריך דע"כ לא להצטרף לזימון ולעשרה איירי מדקאמר ברכת אבלים אלא ע"כ ס"ד דאיירי בברכת אבלי' שהוא בברכת המזון קאמר דהיינו האל החי הטוב והמטיב האל אמת כו' וא"כ מאי פריך דילמא הא דאמרינן אבלי' מן המנין היינו להצטרף לזימון או לעשרה והכא דקאמר דאינו מן המנין היינו לענין ברכת אבלים שבברכת המזון קאמר אלא ע"כ הא דקאמר מתחילה כי תני האי בברכת המזון היינו ברכת אבלים שבברכת המזון קאמר ומש"ה פריך ליה אח"כ ברכה בשורה מי איכא אלא ברכת אבלים שבברכת המזון קאמר ואין אבלים מן המנין והדר' קושיא לדוכתא ומשמע מכאן דברכת אבלים שבברכת המזון צריך עשרה דהא ס"ד דמקשן דאיירי ר"י בהכי שפיר והוי ניחא ליה אי לאו שקשה ליה הברייתא דקתני אבלים מן המנין אלמא שכך הלכה לפי האמת שצריך עשרה ור"י חזר מזה בפ' הקורא עומד מדשנינו לשם אין אומרים ברכת אבלים פחות מעשרה ומפרש בגמרא מאי ברכת אבלים ברכת רחבה משמע אבל ברכת המזון לא בעי עשרה וכן איתא בתשובת גאונים וברכת אבלים שאתם אומרים על הכוס נברך מנחם אבלים אין מנהג שלנו לומר זה בישיבתנו וגם בבבל כל עיקר אבל אתם שתיקנו לכם אבותיכם לאומרה אין צריך עשרה שלא מצינו עשרה אלא בברכת רחבה וכן דעת הסמ"ג והרא"ש ואע"פ שאיני כדאי לחלוק על הגאונים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי הראי' ממגילה אינו ראיה דמשום הכי ניחא לי' לאוקמי' ברחבה שהיא ברכה בפני עצמה מלאוקמי בברכת המזון שאינה בפני עצמה וכל היכא דאיכא לאוקמי מתניתי' כפשטא בלא דוחקא וכי לא עדיף וראי' מתשובת הגאונים ליתא כלל דהתם, השיבו על נברך מנחם אבלים דלא בעי עשרה דגבי חתונה נמי לא בעי עשרה לומר נברך שהשמחה במעונו כדפי' לעיל אבל לעולם ברכת אבלים שהוסיפו חכמים נוסח מיוחד אע"פ שאינה ברכה בפני עצמה מ"מ חשובה כברכת אבלים וצריך עשרה ותדע שדווקא על מנחם אבלים השיבו הגאונים שהרי אמרו אין מנהג שלנו כו' ואלו אל אמת כן שחיובו מחכמי המשנה כדאיתא בברכות מנהג כל ישראל הוא אלא דווקא אמנחם אבלים קאמר אבל אל אמת שבברכת המזון מסתמא כמו ס"ד דמקשן דבעי עשרה כברכת רחבה ועוד הא דקתני אבלים מן המנין ע"כ לברכת אבלים שבברכת המזון קאמר ולא פי' בכמה בג' או בעשרה ש"מ בעשרה כסתם מנין ואף שהרמב"ן כתב בתורת האדם בשם גאון אחד ברכת אבלים בין ביחיד בין בג' בין בעשרה ואבלים מן המנין פי' להצטרף לזימון או ליו"ד ואינו פשיטא למה לא יצטרף דלא תימא מאחר דאמרי בברכת המזון מענין מנחם אבלים הי' [שלא] יצטרף לזימון כדי שיהי' ג' מנחמים זולתו ע"כ לא נהירא ואף שכתב בשם גאון אחד לא ס"ל כוותי' שהרי הוא כתב שלא לומר נברך מנחם אבלים כו' והרמב"ן עצמו חולק עליו ואומר שראוי לאומרו גם לא מסתבר כלל שאומרים אותה אף בג' או ביחיד ולאו דווקא עשרה אלא שבא להשמיע שאבלים מצטרפין לזימון דלא אשתמיט רמז מהאי טעמא בתלמוד והי' לתלמודא לפרש דא"א שסומך התלמוד מבחוץ על מ"ד כה"ג שהיא דבר שלא נרמז ממנו שום רמז בתלמוד ועוד אומר אני מדכייל התוס' דברייתא חתנים מן המנין ואבלים מן המנין משמע דבחדא מחותא מחינהו דהנך תרתי בעי עשרה ומצטרף וכן נהגו ומאחר שהוכחתי דבעי עשרה פשיטא שאין לומר בשבת ואף מברך מנחם אבלים דלא בעי עשרה מ"מ נכון שלא לאומרו בשבת היכא דאיכא פרסום כגון בעשרה מאחר שאין מנחמים אבלים בשבת א"כ אין להזכיר בה נחמה אם לא שבירך בשלשה דהוי דבר שבצנעה והוי כחול ואינו משנה וכן דעת הרמב"ן בשם גאוני' ועיקר ולא ידעתי איך נתבטל המנהג באשכנז שלא לומר מנחם אבלים נברך שאכלנו דלא בעי עשרה ואפשר שסמכו על הרא"ש שכתב דברי הגאוני' שלא לאומרו וברכת אל אמת שלא לאומרו משום דליכא עשרה וגם ספיקא נפל בנוסח כמו שכתבתי וברכת נחם לא הוזכר להדיא אין חילוק בין יש מנחמים אחרים אצלו בין סועד עם בני ביתו לעולם דין אחד להם בין ואבלים מן המנין אומרים אל אמת כו' ונחם כו' ובג' אומרים מנחם אבלים שאכלנו וכן בעשרה נברך אלהינו מנחם אבלים שאכלנו משלו:

ברכת בתולים כתב בעל ה"ג בא"י אמ"ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן איילת אהבים זרע קודש שומרה בטהרה וחק לא הפרה בא"י הבוחר בזרעו. של אברהם אבינו וכתב הרא"ש ואפשר שהברכה הזאת הגאוני' תקנוה ומסתבר לברך אחר שמצא בתולים והיינו טעמא דלא תהוי ברכה לבעלה שמא לא ימצא בתולים או לריק יהי' עמלו ותימא מאחר שאינה לא בתלמוד ולא בתוספתא א"כ מנין לנו להוסיף ברכה והרא"ש גופא כתב במס' בכורות פרק יש בכור שאין מברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחר סידור רבינא ורב אשי לא מצינו שנתחדש' שום ברכה ע"כ נראה שלא לומר בה שם ומלכו' ובהיותי פוסק זה בישיבה הקשו המשכילים א"כ ברכת הנותן ליעף כח איך שרי לברך שאינה אלא בנוסח סידורי אשכנזי ע"פ המדרש ואפי' מתקנת הגאונים ליתא והשבתי אולי ג"כ אין ראוי לאומרה שוב מצאתי בדברי האחרונים שאין לומר מהאי טעמא אף שכתבה הטו"ר וק"ו שאין לומר ברכה מגביה שפלים שאינה בשום נוסח לא בדברי הקדמונים ולא בדברי האחרונים וכן איתא בשבולי לקט:

א"ר אליעזר האומר פתח פתוח מצאתי פי' שאינן מוציא דוחק נאמן הוא לאוסרה עליו לשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וק"ו היכא שטוען טענת דמי' שאסור' עליו והא דפתח פתוח מיירי שנאבד המפה ששימשו עליו אבל היכא שמצא דם לא יכול לטעון טענת בתולים כמו שפסק ר"י וכן משמע מפירש"י דהיכא דאיכא דם שלא יכול לטעון פ"פ וכן דעת הרמב"ן והרשב"א אבל הרמב"ם כתב אפי' איכא דם יכול לטעון והסכים עמו הר"ן והביא ראי' מן הירושלמי דחיישינן שמא הכניסה דם צפור ואפילו משמשה אותה מקודם מ"מ נראה דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא מאחר שהוא אינו מאמין שהוא דם בתולים אלא בודאי רימה אותו או בא מן הצדדים ע"כ וכן נראה בעיני עיקר מסתמא דתלמודא האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו משמע בכל ענין אפילו מצא דם ומ"מ אומר אני דווקא בלא משמשו אבל במשמשו שהוא וודאי דם למה לן למתלי שבא מן הצדדים בפרט מאחר שהוא אמר שפתוח הי' ולא דחוק אלא בוודאי דם בתולים הוא והא דלא הוי קים ליה שגמר הבתולי' בהעראה ראשונה וסבר שפתוח היו ומרוב תקיפת יצרו לא הי' אדעתי' או שמא היטה וגם הירושלמי לא כתב אלא בשלא משמשו דחיישינן לדם ציפור אבל לא בע"א וה"מ באשת כהן דחד ספיקא הוא שמא זינתה תחתיו שמא לא זינתה תחתיו והא דבאשת כהן נאמן לאוסרה עליו אע"פ שיש ג"כ ס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו את"ל תחתיו ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש כתב הרי"ף דליכא למימר הכי דאם איתא דהוה מוכת עץ הי' פתחה סתום והר"ן כתב שאין זה מנוסחת ההלכות דבגמרא אמרינן אף אנן נמי תנינא כו' ועוד דבירושלמי אמרינן שהפ"פ בין בעץ בין באדם אלא יש לומר דמוכת עץ מילתא דלא שכיחא היא עכ"ל א"נ אשת ישראל וכגון שקבל בה אביה קדושין פחות מבת ג' שנים דבתולי' חוזרין דהוי נמי, חד ספיקא שמא באונס שמא ברצון אבל אשת ישראל שקבל אבי' קדושין לאחר ג' שנים דהוי תרי ספיקות ספק אונס ספק רצון ספק תחתיו ספק קודם ותרי ספיקת אזלינא לקולא אפי' גבי איסורי דאורייתא ופרש"י היכא דקבל אבי' קדושין פחות מבת ג' ועכשיו היא גדולה ופיתוי פיתוי ואינו אונס הלכך לא הוי אלא חדא ספיקא שמא באונס שמא ברצון אחר שהגיע לי"ב שנים ויום אחד שעכשיו היא גדולה לאפוקי היכא [כאן היו חסר ד' תיבות] והיא נאסרת והיינו דס"ל לרש"י פתוי קטנה אונס כדאיתא בהבא על יבמתו וכן דעת התוס' ולא חשבינן ליה כס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק זינתה בקטנות דהאי ס"ס שם אונס חד הוא והוי כחדא ספיקא והרמב"ם כתב בהלכות סוטה דאפי' קטנה שזינתה ברצון נאסרה מאחר שאבי' קבל בה קדושין ודווקא' גבי קטנה בת מיאון אין לה רצון ואפילו לכהונה לא נפסלה ותימא הא אמרינן להדיא בפ' ד' אחין דפיתוי קטנה אונס הוא ומשרי שרי בישראל וממילא אי איירי בקטנה בת מיאון א"כ אפילו לכהונה שרי' אלא בקטנה דאורייתא ואל תשגיח בדברי המגדול עוז שרצה ליישבו ולא ראה באור השכל כמו שכתבתי עליו בהחובל והמ"מ כתב אולי לשם דרך דיחוי קאמר התלמוד ובמסקנא אינו כן ותימא לי הלא בפ' הבא על יבמתו פסק רבא שהוא בתרא להדיא גבי כהן לא ישא קטנה דחיישינן שמא תזנה אבל בישראל משרי שרי דפיתוי קטנה אונס וכן חולק עליו הראב"ד והר"ן והא דאמר ר"ל בפ' נערה המוציא ש"ר על הקטנה פטור דנערה מלא כתיב כו' ואי דפיתוי קטנה אונס הוא פשיטא דאין כאן הוצאת ש"ר י"ל דקמ"ל אפי' באשת כהן ומאחר שמותרת לבעלה א"כ ק"ו שלא הפסידה כתובתה ומ"מ נראה שאם רוצה לגרשה וליתן לה כתובה הרשות בידו ואינו עובר על חרם ר"ג שגזר שלא לגרש בע"כ מאחר דזילא ביה מילתא ומאוסה עליו וג"כ פוגמת משפחתו שכל ימיה לא תצא מכלל רינון היא ובני' ומש"ה נראה דאפי' בנשואין שתקנו רבנן דאע"פ שמותרת אפילו לכהן כמו שכתב הרמב"ם מ"מ משום טעמא שפרשתי יכול להוציאה אף בע"כ דאין לך מום גדול מזה מה שנמצא מזנה תחתיו ואדעתא דהכי לא נסבה והכי תקינו לה רבנן נשואין להיות כא"א לכל דבריו ואיהי דאפסיד אנפשה כי אינו דומה לאונס ממש. כתב הטור שאפי' נתיחדה עמו תחילה ואח"כ טוען טענת בתולים מ"מ כיון שאומר ברי לי שלא בא עליה שוי' לנפשו חתיכה דאיסורא:

כתב הרא"ש בשם ר' יונה הא דאמרינן דנאמן לאוסרה עליו היינו במכחישתו ואומרת שבתולה היתה או בשותקות אבל אם אמר' אמת שפ"פ ונאנסה תחתיו באשת ישראל נאמנת ומותרת לו אף שהוא ספיקא דאורייתא מפני שהיא טוענת טענת ברי והוא טוען טענת שמא שאינו יודע אם באונס אם ברצון וברי ושמא ברי עדיף והסכים עמו הרא"ש בראי' וכן הר"ן והטור ונ"ל אפילו טוענת מוכת עץ שרי לי' ולא אמרינן אי איתא דקושטא הוה טוענת מתחילה קודם בעילה מאחר שאין גנאי בדבר וא"כ לענין איסורא נחמיר זה אינו דנוכל לומר דסברה לא ירגיש בכך כי לפעמים פתחה צר וכן שמעתי שיכולין הבתולות שנבעלו לרמאות בעליהן ודומים לו כבתולה וכן פסק התוס' דאנן לא טענינן לה מוכת עץ לשרי' לבעלה מאחר שהיא בעצמה לא טענה אלמא היכא דהיא טוענת מותרת לו:

אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסיד כתובתה וק"ו טענת דמים היכא שלא מצא כלל ואיירי בין באשת כהן בין באשת ישראל אף שלא נאסרה עליו מ"מ כתובתה הפסידה וכדאמר רב נחמן אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ונראה דהאידנא שכל טורח הסעודה על אבי הכלה כגון בארץ אשכנזי לית לי' חזקה וא"כ חזקה דגופא עדיף מחזקת ממונו אפילו בברי. וברי דהולכין אחר הרוב דבתולה נשאת וחזקה דגופא וכן כתב הרשב"א להדיא ודבריו ישרים ודוקא היכא שמכחישתו או שותקת אבל אי אמרה נאנסתי תחתיו או מוכת עץ נעשית תחתך פשיטא דמהימנה לענין ממון לכ"ע אפילו [חסר תיבה א'] ספיקא וכתב הרמב"ם והוא מחרים סתם על מי שטוען שקר לחייבו ממון ומדלא פליגי אמוראי אהא שמעתתא משמע דהכי הלכתא וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורוב האחרונים ומה שכתבו התוס' דרב אשי דלקמן פליג ליתא כאשר אפרש בסי' ל"ה וכתבו הגאונים דוקא למנה ומאתים האמינהו אבל לא לתוספת דמנפשו כתב וכן דעת הרי"ף ולא כדעת הרשב"א שמחלק בין פ"פ לטענת דמים אלא לעולם אינו נאמן על התוספת א"ל בראי' ברורה כמו שכתבו הרמב"ם וכן דעת הר"ן ואף הרא"ש שכתב שנראה לי' מכח סברא אף לענין תוספת מ"מ אינו חולק עליהם והטור יוכיח שלא הביא אלא דעת הגאונים ומ"מ יכול להשביעה בנקיטת חפץ שהיתה בתולה ואח"כ תטול התוס' אבל היא אינה משבעת אותו על עיקר כתובה שלא ראה בתולים שנאמן בלא שבועה לפי שחזקה שאין אדם טורח כו' אבל תוכל להחרים על מי שטוען עלי' שקר כן כתב הרמב"ם בשם הגאונים וכתב עוד הרמב"ם ואם רוצה נקיימה אחר שהפסידה כתובתה חוזר וכותב לה מנה לפי שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה ונפל מחלוקת בין הגאונים יש שפסקו כתובת אשה דרבנן כדמשמע הכא להדיא ויש שפסקו כתובת אשה דאורייתא דהלכה כרשב"ג במשנתינו דסובר בפרק בתרא דכתובת אשה דאורייתא וכן ר"ע בפ' אלו נערות והלכה כר"ע מחבריו והרא"ש כתב אף שכל הגאונים הסכימו שהוא דרבנן מ"מ מה שאנו נוהגין שכותבין מאתן דחזי ליכי מדאורייתא היינו שתגבה חמשים שקלים האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוהו אקרא כסף ישקל כמוהר הבתולות משמע שיש להן מוהר ולא כדעת הרמב"ם שמגבין לה חמשים סלעים מדינה שהן שמינית בסלע צורי ודברי הרא"ש נראים דאי כדברי הרמב"ם מאי תקנו שלא תהא קלה בעיניו מאחר שהוא כ"כ מועט אבל מ"מ קשה כתובת אלמנה שכותבים לכ"ע דחזי לכי מדרבנן לא תגבה אלא כ"ה סלעים מדינה וכ"ע מודים שכתובת אלמנה היא לעולם החצי של בתולה כדמשמע לקמן במתניתין דכהנים וכן פוסקים התוס' להדיא דאף של אלמנה היא של צורי בפרק מציאת האשה לכן אני אומר דכתובת אשה דאורייתא הוא מקרא דכסף ישקול כו' כי משמע בכמה מקומות בהאי מסכת שהוא לימוד גמור ומ"מ ק"ל שפיר דהלכה כרב נחמן ולית מאן דפליג כמו שכתבתי לעיל והיינו טעמא דמדאורייתא אם אינו רוצה להנשא או להיות אצלו עד שיעשה לה מוהר כתובה הדין בידה אבל היכא שהיא אינה תובעת או מוחלות לו וכ"ש התנה עמה מתחילה הרשות בידו אבל חכמים תקנו שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה והם תקנו גם כן לוותר משלהן שאם יטעון עליהם שיהא נאמן אף נגד כתובה שהוא מדאורייתא ומש"ה הכותב כתובה דחזי לכי מדרבנן הכתובה פסולה וכן פסק מהר"ם ועיקר והר"ן כתב בסוף כתובות ועכשיו נהגו לכתוב בכתובה דינרין גדולים של כסף צריף שמונה זוזי של כל דינר ודינר וחשבון של הדינרים כתב שהרמב"ן כתב שהדינרין הגדולים הם דינרי צורי שיש בכל דינר ודינר שמונה דינרין מדינה כדאמרינן בפ"ק דקדושין דקרי אינשי לפלגא דזוזי איסתרא כלומר פלגא דזוזי דצורי הוא סלע מדינה ונמצא מטבע מדינה שמינית שבצורי שהרי יש בכל סלע צורי ד' זוזי ומצא הרב ז"ל ששמונה גרעינין של חירוב עושין אריונץ לפי משקל הארץ הזאת ואמרו הגאונים ז"ל שהפרוטה משקל חצי שעורה ובגרעיני של חירוב הנקרא גרה יש בה משקל ד' שעורות ונמצא דלפום מאי דק"ל דקצ"ב פרוטות בדינר כלומר בדינר של צורי שיש בדינרי צורי ג' אריונץ ונמצא במאתים של מדינה שהם כ"ה דינרי צורי ע"ה אריינץ שהם ד' אוקיס וחצי אוקי' וג' אריינץ של כסף צריף לפי משקל הארץ הזאת ע"כ ואף שדעת הר"ן כדעת הרא"ש מ"מ הבאתי אותו כדי לידע שיעור סך כתובה ועיקר דבר זה תמצא לקמן פ' מציאת האשה סי' ז':

ירושלמי טענת בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר"י אומר אם נסתרה עם הבעל לאלתר פי' נסתרה עמה כו' היכא דאשכח ב"ד ולא טעין מיד לא מהימן בין שטוען בעלתי מתחילה ולא מצאתי דם או פ"פ בין שטוען לא בעלתי עד עכשיו דמסתמא שקורי קא משקר דלא מוקי אנפשי' אבל אם אין ב"ד מצוי לו וטוען בב"ד הראשון שמצא שבעל מיד ולא מצא בתולים נאמן לא נסתרה פי' אין אנו יודעין בוודאי שנסתרה עמו אחר החופה יכול לטעון עד אחר כמה ימים לומר לא בעלתי מאחר שישראל קדושים אינו משמשים מטותיהם ביום כדאיתא בשבת ויראה שמשביעין אותו על כך מאחר שיש נידנוד וגימגום בדבר:

כתב' הרא"ש בתשובה אינו נאמן אלא בב"ד הראשון שימצא אם הב"ד קבוע בעיר ואם אין קבוע ב"ד אי שתיק כל יום אינו נאמן אא"כ השכים בבקר לבד או אם אמר בבקר בפני עדים לא מצאתי בתולים אפילו לא בא לב"ד מיד נאמן לטעון לפני ב"ד לאחר זמן:

ההוא דאתא לקמי' דרב נחמן א"ל פ"פ מצאתי א"ל הלקוהו מכות מרדות מברכתא חביטא לי' פי' קס"ד ה"ק וכי הזונות של עיר ששמא מברכתא חבוטות ומונחת לפניו שיוכל לברר טענה זו ופריך והא רב נחמן הוא דאמר מהימן ומשני אין מהימן אבל מלקין אותו מכות מרדות דודאי מאחר שבקי בטענה זו א"כ חשוד על הזנות ומלקים על לא טובה השמועה ורב נחמן דאמר מהימן לא איירי במלקות רב אחא אמר כאן בבחור כאן בנשוי פי' אף רב נחמן הוי איירי במלקות אי הוי בי' דין מלקות והא דאמר מהימן ולא מלקין בנשוי והא דאמר מלקין בבחור ומהימן כך נ"ל עיקר אף שרש"י ורי"ף והרא"ש והר"ן מפרשים כאן בבחור ולא מהימן ומלקין על שהעיז פניו והוציא ש"ר על בת ישראל מ"מ נ"ל עיקר כפי' הראשון שהוא פי' האחרון של התוס' וכן פסק בהג"ה מיימוני בשם ראב"י וכן דעת הרמב"ם שלא חילק בספרו בין בחור בין נשוי וכן יראה מדאמר ר"א לעיל סתמא פ"פ כו' נאמן משמע בכל ענין בין בבחור בין בנשוי וכן כמה מעשים מביא התלמוד ודוחק לומר דכולהו איירי בנשוי ומה שהקשה הרא"ש שאין מסתבר להלקותו מחמת זנות מאחר שהוא נאמן דשמא קים לי' מתוך השמועה ותימא לתמיהתו א"כ איך הבין הוא תירוץ ראשון דמשני דמהימן ומלקין אותו ומ"מ אני אומר לענין הלכה מלקין האידנא על טענה זו וכן הרמב"ם לא כתב דשמא קים לי' מתוך השמועה ואפשר דרב נחמן כבר ידע בי' שחשוד הוה:

ההוא דאתא לקמיה דר"ג א"ל ר' פ"פ מצאתי א"ל שמא הטית פי' ר"ג השיב לו כך בלשון שמא אולי ילמוד מתוך דבריו וירגיש דפעמים אדם לא קים לי' כדי שתהי' מותרת לו אם ירצה אבל אם הי' משיב יודע אני שבודאי לא הטיתי ובודאי פ"פ מצאתי הי' אוסרה עליו אם היא אשת כהן או פחותה מבת ג' שנים א"נ איירי באשת ישראל ולא בא בעלה אלא להפסיד כתובתה ור"ג בא עליו בדרישה וחקירה אולי יגמגם ויודה שאינו בקי בפ"פ או תנוח דעתו ויקיימה בכתובתה הראשון א"ד א"ל ר"ג שמא במזיד הטית ועקרת לדשא ועברה פי' הדלת והבריח ונראה בעיני הא דא"ל שמא במזיד הטית אינו חשש שמא בכוונה בא עלי' בעלילה לאוסרה או להפסיד כתובתה דא"כ בוודאי לא מהני בדיקות של ר"ג נגדו דבוודאי יטעון ויאמר לא הטיתי אלא ה"פ שמא במזיד כלומר ברוב כח הבעילה לא הרגשת בדוחק מתוך רוב מהירות וכח התשמיש וכן כתב הרמב"ם והטור אחריו וז"ל שואלין אותו שמא הטית ומתוך כך נראה לך כפתוח או שמא לא בעלת בנחת אלא בכח ומתוך כך לא הרגשת בדוחק ונראה לך כפתוח ואל תשגיח ברמב"ם של דפוס שכתוב בו שמא בעלת בנחת אלא ט"ס היה בספר הנעתק וכך ראוי להיות שמא לא בעלת כו' והר"ן ג"כ הביא הרמב"ם באותו לשון של טעות וז"ל והרמב"ם כתב או שמא בעלת בנחת הרבה יותר מדאי ועוד לשון בנחת אינו נופל על לשון מזיד האמור בתלמוד אלא לשון כח ומהירות [חסר כמה תיבות] והיכא שהוא משיב לא כי אלא וודאי פ"פ מצאתי נאמן לכל מילי כדפי' וכן עיקר:

ההוא דאתא לקמיה דר"ג בר ר' א"ל בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' עדיין בתולה אני א"ל הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה השיבו אותן במקום התורפה על פי חביות של יין והיו מריחין לה לפיה אם נכנס בה ריח היין מלמטה למעלה דרך פ"פ לבתולה לא הי' ריחה נודף לבעולה הי' ריחה נודף אף לזאת השיבה ולא הי' ריחה נודף א"ל זכי במקחך עדיין בתולה היא והא דלא בעי מעיקרא סבר גמרא הוי שמיע ליה מעשה לא חזינ' אולי לא קים לי במילתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל ונראה האידנא לא שרי לבדוקי דדלמא לא סלקא מילתא שפיר על בורי' דלא בקיעין אנו בכך אלא מתחילין ע"י ב' שפחות אם אפשר אי אתרמי שפיר אח"כ מושיבין וכן פסק הטור בשם רמ"ה וכן דעת הרמב"ם שכתב סתמא בודקים אותה ולא כתב בביאור הבדיקה לפי שאינו ראוי לבדוק א"ל כי אתרמי כבר מילתא או ר"ל שחוזר ובועל ע"י עדים ר"ל שהם מכינים לו הסודר ומיחדים אותם בחדר ובועל וזו היא הבדיקה שבודקים אותה וכך ראוי לפסוק ומהא דאמרינן נן בסוגיא גמרא הוי שמיע ליה מעשה לא קחזי מצאתי כתוב דמוכח מי שקבל דבר מרבותנו בלא ראי' לא יסמוך על שמועתו להקל אלא להחמיר:

ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן א"ל ר' בעלתי ולא מצאתי דם א"ל בתולה שלימה נבעלתי אלא ממשפחת דורקטי שהוא דור קטוע אני שאין להן לא דם נידה ולא דם בתולים בדק בקרובותיה ומצא כדבריה א"ל לך וזכי במקחך אשרך שזכית לאותה משפח' שלא תיתי לידי ספק נדה ר' חנינא אמר תנחומין של הבל ניחמו דתני ר' חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפה לאשה ותנא בשם ר"מ אמרו כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין איתמר רב ירמיה אמר זכה במקחך א"ל משום דלא אתא לידו ספק נדה ופליג אר' חנינא דאמר תנחומין של הבל ניחמו ור"י בר אבון אמר לא ניחמו תנחומין של הבל אלא נתחייבת במקחך א"ל להדיא ומדלא הביא הרי"ף והרא"ש הך שקליא וטרי' משמע דלא פליגי לענין הלכתא דאף לר' חנינא לא יכול לומר הטעוני ומקחי טעות הוא אף שאשה שדמיה מרובים כו' מ"מ גם זו ראויה להוליד ואין כאן מקח טעות:

ההוא דאתא לקמיה דרבי א"ל ר' בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' בתולה אני ושני בצורת הוה וראה ר' שפניה שחורים מחמת הרעבון וציוה עליה להכניסה לבית המרחץ והאכילוה והשקוה אותה עד שחזרה לקדמותה והכניסה לחדר ובעל ומצא דם א"ל רבי לך וזכי במקחך ובס"א גרסינן פניהם שחורים והכניסם למרחץ והאכילם והשקם כו' ולא דווקא שצריך איהו לכך אלא אפשר אגב דידה עביד ומעשה דרך צדקה בעלמא הוי וברי"ף גרסינן אלא בשנת בצורת הוא ומשמע שהיא אמרה כך ואפשר שמעשה כך הי' אבל לפי פסק הלכה אפילו אינה נתנה טעם לדבריה למנה לא מצא דם אלא טוענת יודע אני בעצמי שבתולה הייתי ובעילה זו שיבעל היא בעילה ראשונה הב"ד חוקרין אחר הענין אם יש בה צד חולי או רעבון שאפשר לתלות בה מחמת יבש לחלוחית שבה מאכליה ומשקיה ומ וממתינין עד שתתרפא ותבריא לבעילה פעם שנית וכן כתב הרמב"ם והטור:

גרסינן בפרק אלו נערות סי' וא"ו החרשת והשוטת והבוגרות ומוכת עץ אין לה טענת בתולי' הסומ' והאיילנות יש לה טענת בתולים ולא אמרינן דחובטות בקרקע ואינה מראה לאמן וה"ה לחגרת וכן פסק הרמב"ם ולית הלכתא כסומכוס משום ר"מ דאמר סומא אין לה טענת בתולים ם וכן איילנות יש לה טענת בתולים ולא אמרינן דלית לה דם אלא אית לה ופריך התוס' ובוגרות אין לה טענת בתולים והאמר רב במסכת נדה בוגרות נותנין לה לילה הראשון ובועל כמה בעילות ותולים בדם בתולים לפי משנה ראשונה אלמא אית לה טענת בתולים דאי לית לה אמאי נותנים לה לילה הראשון הא דם נדה הוא ומשני אי דקא טען טענת דמים ה"ל הב"ע דיש לה דקא טעין טענת פ"ע מצאתי פי' אי דקא טעין לא מצאתי דם נאמן לאוסרה עליו ולהפסיד כתובתה דכל בוגרות יש לה דמים אלא דקטעין טענת פ"פ דבטענה זו אינה נאסרת ואינה מפסדת כתובתה דדרך הבתולה כשמגיעים לימי הבוגרות אבריה מתפרקות ואף שיש לה דמים הפתח פתוח ור"ח ורי"ף גרסו איפכא אבל כמו שכתבתי הוא גרסת רש"י וכן דעת הרמב"ן וכן משמע בירושלמי דאמר בוגרות כחביות פתוחה דמיא וכן כתב הרמב"ם וז"ל יש גאונים שהורו שהבוגרות אין לה טענת דמים ויש לה טענת פ"פ ואין דרך התלמוד מראה דבר זה וטעות היו בנוסחאות שלהם וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים ומצאתי כמו שבארנו ור"ח כתב שמוכת עץ נמי בבוגרות לפי גרסתו דאין לה טענת דמים אבל יש לה טענת פ"פ ואנו סוברים דאפי' טענת דמים אין לה וכ"ש פ"פ וכן דעת הרמב"ם והטור והא דהחרשת והשוטה אין לה טענת בתולים לפי שהב"ד טוענים בעבורה שמא נאנסה תחתיו או מוכת עץ היא ועל זה נאמר פתח פיך לאילם והרמב"ם השמיט דין זה ואפשר לפי שלא תקנו לה כתובה לחרש ולשוטה לא תקנו אפילו נשואין כדאיתא בפרק חרש ומ"מ כתבתי לשם דשפיר אשכחן בהו נשואין וכתובה:

מתניתין בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חליצה מן האירוסין כתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים הגיורת והשבייו' והשפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים אבל בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואים כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים:

ואפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון או שהיא מודה שלא נבעלה לראשון אנו אומרים שבחזקת בעולה לקחה וכן איתא בברייתא להדיא לקמן והיינו טעמא שאנו אומרים דעתו שהוא סבר שהעדים או היא לשבחה היו אומרים כן וכן פירש התוס' ועיין לקמן פרק ג' סי' ו' אבל לענין איסורא היכא דהוי אשת כהן או קבל אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים אפילו אשת ישראל ועדים העידו בוודאי שלא נסתרה או שהיא מודה שלא נבעלה עם הראשון נאסרה לו. אם לא שטוענת מוכת עץ הייתי או נאנסה תחתיו כדפרישת לעיל. ובגמרא פריך למה אין לה טענת בתולים ליחוש שמא תחתיו זינתה ומשני בשקידש ובעל לאלתר פירש שלא פרשה ממנו משעת קידושין עד שהכניסה לחופה ובעל דליכא למימר שזינתה תחתיו ופי' התוס' דהכי פריך אמאי אין להן טענת בתולים כיון דבעלמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלום והכא אית לה מנה א"כ מחזיקים אותה בעולה מבעלה הראשון א"כ הוא סבר בחנם אטרח לב"ד ואטעון טענת בתולים שבוודאי לא יאסרוה עלי ולכך הי' לנו להפסיד כתובתה כדי שיבוא לב"ד ויטעון ולא יטעה שהיא מותרת לו ואפילו באשת ישראל הי' לנו להפסידה גזירה שמא יראה כהן שזו לא תאבד כתובתה ויסבור שאינה נאסרה לעולם אף כשיבא לב"ד ולא יבא לב"ד ומ"ה משני בשקידש ובעל לאלתר משמע לפי' כשלא בעל לאלתר יש לנו להפסיד כתובתה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולם לא חילקו בזה ש"מ דלא ס"ל וכן נראה דאי אפשר שיקשה התלמוד וליחוש שמא זינתה וכו' ועיקר קושיא תהא קאי על הכתובה ומכח גזירה ועיקר חסר מן הספר ואין דרך התלמוד מראה כן וגם מנא ליה למקשן למפרך וניחוש כו' דלמא לעולם לא גזרינן כלל לומר שמתוך כך יטעה כו' ע"כ נראה דכפשוטו פריך אתנא דברייתא כנסה הראשון לשם נישואים ויש עדים שלא נסתרה עמו אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה הראשון ש"מ דקפסיק למלתא דבשום ענין לא יכול לטעון בין לענין כתובה בין לאוסרה עליו מדקיהב טעמא למלתא שהרי כנסה ראשון והלא כבר אנו יודעים שכנסה הראשון כדתניא ברישא כנסה הראשון לשם נישואין ואין זה כנתינת טעם למלתא אלא ש"מ דקפסיק למלתי' כלומר אין כאן טענת בתולים לא לממון ולא לאיסור שהרי כנסה ראשון והשתא פריך שפיר מאיסורא אמאי ק ניחוש כו' ומשני כשקידש ובעל לאלתר וכמו שהשני קדשה וכנסה לאלתר כך הראשון נמי כנסה לאלתר דאל"כ איכא למיחש שמא, זינתה תחת הראשון ונאסרה על השני משום זונה כמו שפי' התוס' והשתא שפיר קאמר שהרי כנסה הראשון כלומר מיד אחר הקידושין ואחר שכנסה ליכא למיחש אפילו אם לא מת לאלתר מאחר דאיכא עדים שלא נסתרה עמו א"כ איכא נמי עדים שלא נסתרת עם שום אדם דבהכי מיירי שהעדים ראו וידעו שלא נסתרה אפילו עם בעלה מיום חופתה עד שמת:

אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד היכא דאית ליה אב פשיטא שיכול האב לגיירו דניחא ליה במאי דעביד אביהו אלא אפילו בלא אב כי בא להתגייר מעצמו או אפילו אין לו דעת כלל ואמו הביאתו להתגייר עמה מגיירים אותם הב"ד ומטבילים אותם כדרך שמגיירים לגדול כי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואמר רב יוסף אם הגדילו יכולים למחות פי' בין שנתגייר ע"י אביו בין ע"י ב"ד אפילו אם ידינו תקפה עליה' מ"מ אין מוחים בידם ודוקא קודם שנהגו דת יהודית בגדלות אבל אם הגדילו ונהגו דת יהודית בגדלות ולא מיחו שוב אין יכולים למחות ודינם כישראל משומד לכל מילי ורי"ף הביא הא דרב הונא בפ' החולץ ולא הביא הא דרב יוסף אם הגדילו ותמה עליו הרמב"ן והרא"ש ולי נראה דמלתא דפשיטא הוא דיכולים למחות דאין זכין לאדם בעל כרחו ועוד הך זכי' מדרבנן הוא. דהא לקטן אין שליחות וזכיי' משום שליחות איתרבי כמ' שפי' התוס' פשיטא שיכול למחות ונראה הא דהגדילו אין יכולים למחות היינו שנודע להם שגיירו אותם הב"ד או אביהם אבל אם הי' קטנים מאד ולא זכרו דבר ממה שגיירו ואח"כ כשהגדילו נודע להם הדבר יכולים למחות אף אחר שנהגו דת יהודית כמה שנים כל זמן שלא ידעו מגיירות והיכא שבא ישראל על הגיורת שנתגיירה פחות מבת ג' שנים לא יהיבנא לה קנס שמא תמחה בגדלות ותאכל בגויית אלא מניח הקנס ובושת ופגם וצער ביד ב"ד עד שתגדיל ואי לא תמחה בגדלות אז יהבינא לה כן הוא מוכח בגמרא לדברי ר' יוסף וכן פסק הרמב"ם פרק י' מהל' מלכים אבל לענין כתובה מי שנשאת בקטנותה פסק מהרי"ח דיהבינן לה כתובה אף בקטנות קודם שגדלה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והיינו טעמא שפסק כרבא נגד אביי שכן ס"ל בסוגיא ולא נהירא דלא אמרינן בגמרא הכי אלא דרבא לא בעי לאקשויי לרב יוסף דקאמר יכולים למחות מכתובה דשמא מ"ה יהבינא לה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"ה פריך ליה מקנס אבל לפי האמת שהשיב רב יוסף דיהבינא לה לכי גדלה בין על קושיא דקנס שהקשה ליה לרבא בין על קושיא דכתובה שהקשה ליה אביי כן הלכה דלא יהבינא לה אלא לכי גדלה וכן פסק הרמב"ם להדיא בין לענין כתובה בין בקנס של אונס או מפתה בקטנות שיהי' הכל תחת יד ב"ד עד שתגדיל ולא תמחה ומהכא שמעינן להדיא שישראל מותר בגיורות קטנה ולא חיישינן שמא תמחה והוי גוי' למפרע ומהרי"ח פסק שאף בת ישראל שרי להנשא לגר קטן ולא נראה לי דבשלמא גבי גיורת קטנה מאחר דתיקנו לה רבנן נישואים לקטנה לא חלקו בענין אבל קטן דלא תקינו ליה רבנן נישואים אלא דלא חשבינן לי' כבעילת זנות גבי גר לא שרינא לכ"ע מאחר דאיכא ריעותא ועוד גיורת מסתמא תחת בעלה לא תמחה מה שאין כן באיש וחיישינין שמא ימחה:

מתניתין גדול שבא על הקטנה פחותה מבת ג' וקטן פחות מבן תשע שנים שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתה מאתים דברי ר"מ וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה ופליגי בגמרא הא דקטן בא על הגדולה רב אמר עשאה מוכת עץ ומתניתין דפלגינהו לתרתי הכי קאמר גדול הבא על הקטנה ולא כלום כאלו נותן אצבעו בעין דמיא אבל קטן שבא על הגדולה עשאה כמוכת עץ ומוכת עץ גופא פליגי בה ר"מ ורבנן ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר ומתניתין פלגינהו לתרתי וכ"ע מודה בקטן שבא על הגדולה דלא עשה ולא כלום וכתבו הטור והרא"ש דאיירי דלא השיר בתולי' דאי השיר בתולי' לא גרע ממוכת עץ והלכ' כשמוא' דלא חשיב ביאתו ביאה ושריא אף לכ"ג אף דהלכ' כרב באיסורי מ"מ עיקר פלוגתייהו איקבע לענין ממון אם יש לה כתוב' והלכ' כשמואל בדינא וגם פשטא דמתניתין דפלגינהו לתרתי מסייע לשמואל וכן פסק הרמב"ם והרא"ש ומדברי התוס' נראה היכא דבעל בהטי' ולא השיר בתולים דכתובתה מנה מדאיירו בקטן שלא השיר בתולים ומ"ה כתובתה מאתים לשמואל דביאתו אין ביאה הא גבי גדול הוי ביאה וכתובתה מנה דחשבינן לה כבעולה וק"ו בהטי' ממש שמצינו נמי גבי כ"ג פרק ג' דחגיגה דאי בעיל בהטי' פסולה לכהן גדול ונ"ל דאף הערה בה חשבינן כבעולה לענין כתובה דהוי כביאת קטן שהוא בן ט' שנים שלא השיר בתולי' דהוי בעולה כ"ש העראה שהוא הכנסת העטרה שאז משיר הבתולים כדמשמע בפ' סורר ומורה ואפילו לא השיר הוה כביאת בן ט' שלא השיר הבתולים והיכא דנבעלה שלא כדרכה נראה לי דלענין כתובה חשבינא לה כבעולה ומן הסברא הוא דהא נפגמה בבעולה ואף דלענין קנס ונערה מאורסה אפילו באו זה אחר זה שלא כדרכה כולם חייבים והיינו משום דעדיין בתולה ממש היא אבל כתובה דתקנו רבנן או מה שכתוב בתורה ישקול כמוהר הבתולים היינו דווקא מה שנותנים לבתולות שמשמרת עצמם מכל צדדים דומיא דבתולה הנאמר גבי רבקה ואיש לא ידעה דאי לאו הכי א"כ זונה המפקרת עצמה שלא כדרכה תהא לה כתובה מאתים ומאחר שהשכל גוזר שלזו אין לה מאתים א"כ אין חילוק בין מפקרת לפעם אחת למפקרת כמה פעמים וכן לא מחלקינן בין אונס בין ברצון גבי שלא כדרכה כמו נבעלה כדרכה ותדע דאפילו מאן דממעט בוגרות לכה"ג ולא חשבינן לי' כבתולה מ"מ לענין כתובה פשיטא דאית לה מאתים אלא משום דהכל תלוי בפגימה וזו הואיל ולא נפגמת וחשבינן לה כבתולה ומוכת עץ אף שג"כ לא נפגמת בבעילה מ"מ מאחר דאתעביד בה מעשה והטי' כל בתולי' אין שם בתולה עלי' וממילא גבי שלא כדרכה אף דלא ממעטת מבתוליה כמו גבי קנס מנערה המאוחרת וכן לגבי ג"כ צר צריכין אנו למדרש מבתולי' למעט שלא כדרכה אבל מבתולי' לחוד לא ממעטינין מ"מ הכא שנבעלה לית לה מוהר בתולות וליכא למימר דע"כ איתקש כתובה לקנס דכתיב ישקול כמוהר הבתולות זה אינו דהא בוגרות לית לה קנס ויש לה כתובה וכן הכנסת העטרה לאותן דלא מחייבו בפרק הבא על יבמתו בקנס ומסתמא לענין כתובה הוה כבעולה דהא השיר בתולי' כדמוכ' התם ואף אם לא השיר לא גרע מביא בן ט' בשלא השיר בתולי' דביאת' ביא' ועושה בעול' כדפרישת ודווקא לענין כתובה אבל לאסורה עליו פשיטא שאסורה לו גבי אשת כהן היכא שנבעלה שלא כדרכה אף שכתב הרמב"ם והטור כל שכתובתה מנה לית לה טענת בתולים משמע אפילו לאוסרה עליו מ"מ האי כלל לאו דוקא הוא דהא נשאת לראשון ויש עדים שלא נסתרה אפ"ה כתובתה מנה ולאוסרה עלי' באשת כהן מצי לאוסרה עליו בטענת בתולים כדפרישת בסימן ל"ד ואלו החילוקים צריכים עיון רב כי הדין משתמיע בין בוגרת ומוכת עץ ולא כדרכה בין כ"ג ובין קנס ומוציא שם רע ובין מוהר הבתולות והנראה בעיני כתבתי:

אמר רבא בין הכיר בה שהיא מוכת עץ בין לא הכיר בה מאתים ולרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה וכן הלכתא כרבא בהאי דהדר בי' ממאי דאמר לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום והלכה כרבנן דר"מ אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה אין לה כלום כדתנן לקמן הנושא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות ומקח טעות לגמרי משמע ולא כלום וכן הלכה והא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה איירי כשהוא מודה שבתולה היא או שטוען פ"פ מצאתי והיא מכחישתו שנאמן להפסיד כתובתה אפילו היכא דאיכא ס"ס ואינה נאסרת עליו כדפי' לעיל סי' כ"ו:

מתניתין האוכל אצל חמיו ביהודה ומתייחד עמה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים תניא א"ר יהודה ביהודה בראשונה היו מיחדים את החתן ואת הכלה קודם כניסת לחופה כדי שיהא לבו גס בה ובגליל לא היו עושין ביהודה בראשונה היו מעמידין שני שושבינים אחד לו ואחד לה למשמש את החתן ואת הכלה ובגליל לא היו עושין כן פי' ומשמש במעשיה שלא ינהגו מנהג רמאות החתן יאבד בידים מפה הבתולים והיא שמא תביא מפה שיש עלי' דם ממקום אחר והא דאמרינן ביהודה היו מיחדים את החתן ואת הכלה כו' א"כ מאי צריך למשמש הלא אינו יכול לטעון כלל ופריך בגמרא ומשני מקומות יש ביהודה שמיחדים ואינו טוען טענה כלל ויש שאינם מיחדים וטוען טענת בתולים ומשמשין אותם ומסיק וכל שלא נהג מנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים ופריך אהייא קאי כל שלא נהג אילימא ארישא דמיחדים כל שנהג מנהג זה מבעי ליה ואלא אסיפא דמשמוש כל שלא משמש מבעי דשלא נהג משמע שקאי אחתן ואם החתן לא נהג משמוש בכלה כ"ש שיכול לטעון מאחר שהם משמשו אותו שלא נהג רמאות והוא לא חש למשמשה מפני רמאות אמר רבא ה"ק כל שלא נהג מנהג גליל בגל"ל שאינם מיחדים אלא נהג מנהג יהודה בגליל כלומר שהי' מיחד עמה לא יכול לטעון דלא תימא מאחר שנוהגים בגליל דלא מיחדים כלל אף שזה יחד באקראי בעלמא מסתמא לא חציף כולי האי קמ"ל דלא יכול לטעון טענת בתולים היכא דיחד ונראה מדלא תני איפכא כל שנהג מנהג גליל ביהודה שיכול לטעון ש"מ ביהודה לעולם לא יכול לטעון דאין אפטרופוס לדבר זה וחיישינן שמא יחד א"ל שיש עדים ברורים שבוודאי יודעים שלא יחד עמה רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש ופי' התוס' דרב אשי לית ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ומ"ה אינו נאמן א"ל משמש וחיישינן לרמאות ואני כבר כתבתי בסי' כ"ו דכ"ע אית להו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל דנאמן בטענה פ"פ וטענת דמים כשהיא מכחישתו דחזקה אין אדם טורח בסעודה כו' ולית מאן דפליג ואם איתא דרב אשי פליג לעיל הוה ליה לאפלוגי והכא שלא יכול לטעון משום שנהגו למשמש החתן והוא שינה המנהג אלמא דאיכא רגלים וידים מוכיחות דאיכא רמאות אפילו אין אנו יודעים להדיא שהוא שינה במזיד אלא שנשתנה בדבר שלא משמשו אותה אנו תולין שבגרמתו נשתנה ורמאי הוא אבל היכא שאיכא עדים שהוא ביקש מהם שישמשו אותה והם לא רצו איהו דאפסידו אנפשייהו אבל בגליל ובכל שאר ארצות שאינם נוהגים למשמש יכול לטעון כדאמרינן לעיל בפרקן להדיא דדוק' האוכל אצל חמיו ביהוד' הוא דאינו יכול לטעון הא בגליל ובשאר ארצות יכול לטעון כו' אע"פ שאין נוהגים שם משמוש וכן כתב הרא"ש בשם ר"ת ועיקר:

אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהן כתובתה מנה ב"ד של כהנים היו גובים לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בם חכמים תנא ואלמנת כהנים מאתים זוז פי' התוס' והרא"ש לאו דאיירי שכתב בלשון תוספות דאז אפילו מאה מנה יכול להוסיף אפילו בלא כהנים נמי אלא שתקנו לבתולה בת כהן ד' מאות זוז דחזי לכי והוה ככתובה מעלייתא ונ"מ אי אבדה כתובתה גובה בתנאי ב"ד ד' מאות זוז ואר"י אמר שמואל לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו משפחת המיוחסות בישראל אם רוצים לעשות כדרך שהכהנים עושים כלומר אם יש תקנה ביניהם ונהגו מנהג זה גובין בתנאי ב"ד וממילא היכא שנהגו לכתוב כל הכתובות בשוה בין כתובה בין תוספת בין לעשירים בין לעניים אם יש משפחה שנוהגים לכתוב כל כתובה בענין אחר להוסיף על הכתובה של אחת ואבדה אחת מהם כתובתה בודקים במשפחתה כמו שנהגו לכתוב לנשותיהם כן גובין לה כן פסקו התוס' והרא"ש וכן אם נושא סתם אשה ממשפחה זו כופין אותו לכתוב לה כתובה כפי משפחתה וכן כתב הר"ן וק"ו שהוא ממקום אחר ונושא אשה במדינה אחרת שכותב כפי מנהג המקום אשר נושאה ואם מנהג מקומו להוסיף עליו עולה עמו ואינה יורדות פי' היכא שדעתו לחזור למקומו ואפילו בעת הנשואין לא הי' דעתו לחזור ואחר כמה שנים חזר לבית אבותיו צריך לכתוב לה כתובה אחרת כפי מנהג מקומו ראיתי בתשובת הגאונים שכתבו עיר שכבשוה גוים ואבדו כתובתם אלו כתובה אחת או שתים וג' לבד אבדו מוציאין ד' או ה' מכתובת קרוביה ונותנים לה בפחותה שבהם עכשיו שמאורע זה אירע לכל בני המדינה כך הוא תקנת הדבר שיסכימו זקני המדינה ויחקו חק לפי מה שהי' יודעין מנהג מדינתיהם העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו והבינוניה לפי מה שהם ויחדש כל אחד כתובה לפי החוק שיחיקו ומי שמת בעלה ועדיין לא גבתה כתובה יחוקו לפי מה שיראו ויגזרו הזקנים עליהם גזירה וכל אשר לא יקבל ינדהו ויחרמהו עכ"ל ובאתרא דנהיגי לכתוב כתובה ואבדה כתובתה וליכא עדים שאבדה אכתוב בעזה"ש בפ' הכותב:

מתניתין הנושא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות ר"ג ור"א אומרים נאמנת ר"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא תביא ראיה לדבריה היא אומרת מוכת עץ אני פי' מקודם שנשאתי לך וכתובתי מנה והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ומקחי מקח טעות ר"ג ור"א אומרים נאמנת ורי"א כו' אר"י אמר שמואל הלכה כר"ג דנאמנת דאפילו שבועות היסת לא צריך אלא שמחרים עלי' כמו שכתב הרמב"ם והא דנאמנת להוציא ממון מחזקת הבעל היינו טעמא דאוקמינא איתתא אחזקתה ואמרי השתא הוא דנבעלה וא"ת כשהיא מכחישתו ואומרת בתולה אני אמאי אינה נאמנת נהי דהוי ברי וברי מ"מ נוקמה אחזקתה ונאמר עדיין בתולה היא ואפילו לאידך טעמא דשמעתתא דמהימנא משום מגו ה"נ להימנא משום מגו דמוכת עץ אני תחתך דכתובתה מאתים וגם לא פסלה נפשה מכהונה וי"ל התם היינו טעמא מאחר שהיא טוענת בתולה אני שהוא טענה מעולה ממה שהיא טוענת מוכת עץ דלא שכיח כולי האי לית לה מגו ועוד מאחר שהוא נאמן לגבה היכא שהיא מכחישתו אף כשיש לה מגו לא מהימנה דהוה כמגו במקום עדים אבל הכא שהיא מודה לדבריו ע"כ טוענת אנוסה תחתיך דלא שכיח לגמרי ופסלה נפשה מכהונה הסברה נותנות שמהימנה והיכא דטוענת מוכת עץ אני ג"כ אוקמא אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינה מזנה ובודאי מוכת עץ וכ"ש אם אמרה מוכת עץ תחתך והוה לה נמי חזקה דגופא דעד השתא הוית בתולה והשתא הוא שנתקלקלה ודין מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע כתבתי בהגוזל בתרא סי' כ"ד:

מתניתין ראוה מדברת עם איש כלומר נסתרת עמו ואומרים לה מה טיבו של זה אמרה עליו איש פלוני וכהן כלומר מיוחס הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ולא עשאה זונה רי"א לא מפיה אנו חיין אלא תביא ראי' שלא נבעלה לנתין ולממזר וכן אפילו ראוה מעוברת ואומרים לה מה טיבו של עובר זה ואומרת מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת כו' והלכה כר"ג בכל אלו ואף שבכאן אינו לא מגו ולא חזקה שלא זינתה דהא מעוברת היא מ"מ נאמנת מאחר שהיא טוענת ברי וכל ברי ושמא ברי עדיף א"ל להוציא ממון מחזקתו צריך טעמא דמיגו או חזקה כדפי' ואר"י לדב"י המכשיר בה מכשיר בבתה ורמ"א אפילו מאן דמכשיר בה היינו משום דאית לה חזקה דכשרות אבל העובר שלא הי' לו מעולם חזקה דכשרות אינו כשר ומתניתין דקאמר מה טיבו של עובר זה כו' לא להכשיר העובר אלא להכשיר אותה קאמר אע"פ שהיא מעוברת ולית לה מיגו לומר לא נבעלתי וכתב הרי"ף הלכה כר"י שהוא רבו דר"א ועוד דקאי אבא שאול בפ' עשרה יוחסין כותיה דתנן אבא שאול הי' קורא לשתוקי בדוקי כלומר שהיו בודקים את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת והולד כשר ואמרינן לשם שאבא שאול הי' קורא לשתוקי בדוקי אתא להכשיר אפילו ברוב פסולי' אצלה ואמר רבא הלכה כאבא שאול וכן פסק ר"י בן לוי וכן דעת כל הגאונים ודווקא בדיעבד אבל לכתחילה בעינן רוב כשרים כדלקמן ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשירים אצלה רק שהרמב"ם כתב שדוקא העובר כשר לבא בקהל אפילו ברוב פסולים דחשוב כדיעבד דאם אתה פוסלה הוא פסול לעולם לבוא בקהל אבל האשה לא תנשא לכתחילה לכהן וכ"ש הבת אפי' בחד רובא ודוקא בדיעבד מכשיר ר"ג ור"א אפילו ברוב פסולים אצלה אבל לכתחילה בעינן תרי רובא וליתא דלא אישתמע תרי רובא אלא היכא שהיא אינו טוענת ברי אבל היכא שטוענת ברי לא בעינן לכתחילה אלא רוב כשירים לגבי דידה כדלקמן וכן דעת הרמב"ם והרשב"א והרא"ש והר"ן וכל הבתראים אלא שהרמב"ם לא התיר אלא כשנבעלה בפרשת דרכים כו' ולא נהירא ולקמן בסי' מ"ד כתבתי הכל באר היטב ודוקא הבת הוא דמכשירין לכהונה אבל אם העובר זכר והיא אמרה בן כהן הוא אינה נאמנת ואסור בתרומה ובכל מה שישראל אסור ואסור בכל מה שאסורים לכהנים אבל היכא שהיא לא אמרה כהן הוא מספק לא אמרינן שמא כהן הוא דאזלינן בתר רובא דישראל וכן אינה נאמנה לומר בן של פלוני הוא ליורשו אלא לחומרא לאסור עליו בקרובתיו ועיין בפ' אלמנה לכ"ג סי' ל"א ודין דעשרה כהנים ופירש א' מהם שהולד שתוקי כתבנו בסוף נושאין על האנוסה סי' י"ג:

ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דר' יוסף היא אמרה מיני' נתעברתי והוא הודה לה א"ר יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד אפילו לא יודה לה וכגון שאינו לפנינו לבודקו דאי אמר לא מינאי פשיטא דממזר הוא שהלכה כר"ש דאמר נאמן לומר על אחד מבני' שהוא ממזר ק"ו על עובר זה אלא כדפי' שאינו לפנינו ואפ"ה כשר דהלכה כר"ג דמכשיר ברוב פסולים ואף דאמר שמואל לרב יודא הלכה כר"ג ולכתחילה לא תיעבד עובדה עד דאיכא רוב כשירים אצלה וגבי ארוסה כל העולם פסולים אצלה חוץ מן הארוס ה"מ לכתחילה אבל בדיעבד לא תצא אפילו ברוב פסולים וה"נ חשוב בדיעבד שהרי כבר נישאת לו ואתה בא לפוסלה עליו מחמת העובר א"כ אתה מוציאה מבעלה ואף העובר חשוב בדיעבד כדפי' לעיל סי' א' וצ"ל שאם מת הארוס קודם שנשאה לא תנשא לכהן אחר שהרי לא התרנוה אלא משום דיעבד אבל היכא שנשאת כבר ומת אח"כ נראה דמותרת דא"א לאוסרה אח"כ מאחר שכבר הכשרנוה והיכא שהוא מכחישתה ואומר לא מינאי אף שהולד ממזר מ"מ אינו נאמן לעשות' זונה אלא לו נפסלה דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם ניסת אחר שמת לכהן לא תצא כן כתב הרמב"ם והטו"ר והריטב"א ולא נהירא כלל דלא אמר ר"ג ור"א נאמנת אלא בברי ושמא אבל בברי וברי בוודאי לא אמר ובזה כ"ע מודים והכא משוה דין ארוס וארוסתו להא דר"ג ובפ' אלמנה לכ"ג נאריך בזה אי"ה:

תנן בפ' בתרא דעדיות העיד ר"י ור"י בן בתירה על אלמנת עיסה שהיא כשירה לכהונה ועיקר הפי' כמו שפי' התוס' והראב"ד והרמב"ם עיסה היא המשפחה שנטמע בה ספק חלל בין אחד בין שנים כל אלמנה מאותה משפחה היא בס"ס ספק בעלה הי' ספק לא הי' ואת"ל בעלה הי' ספק חלל וספק כשר וס"ס כשר אפילו בדאורייתא א"ל ר"ב קבלנו עדותיכם אבל מה אעשה שהרי גזר ר"ג שלא להושיב ב"ד על כך לקבל עדות כזה להקל לגבי כהנים אפילו מה שהוא מותר מן התורה ומדרבנן שהכהנים שומעין לרחק אבל לא לקרב כלומר שהם נהגו חומרא בעצמם ומעלה עשו ביוחסין ע"כ אין להקל להם פסק הרמב"ם כר"ג וכמו שגזר ר"י בן זכאי שלא להתירה לכתחילה אבל אם נשאת לא תצא דס"ס הוא אבל אם נתערב חלל וודאי אפילו אם נשאת תצא ונראה דה"ה אם יש בה ספק ממזרת או נתינים או עבדות דכשרי' מכח ס"ס ואפילו לכתחילה לישראל שריא ולא אסר ר"ג לכתחלה אלא לענין להנשא לכהונה כמו שפי' התוס' דמשום מעלה עשו ביוחסין אסרו וכן נראה להדיא מן הרמב"ם שה"ה ספק ממזר שריא לישראל שכתב וה"ה אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי שאשת ממזר ואשת חלל איסור אחד הוא כלומר ודאי ממזר אסור ותצא וספק ממזר לא תנשא ולא תצא והיינו משום שהממזר פוסל בביאתו לכהונה כמו חלל ומדתלה הכל באיסור כהונה ובאלמנה ולא תלה בגוף המשפחה ולענין ישראל מה שנולדה מאותה משפחה שיש בה ממזרת שאם ודאי ממזרת אסורה ותצא וספק ממזרת אסורה ולא תצא משמע דלענין ישראל אין שום איסור אלא בתערובת ודאי ממזרת אבל לא בספק כלל ועוד מוכח להדיא מן הרמב"ם שכתב משפחה שקראו עליה עירעור דהיינו עדים שהעידו שנתערב בה ממזר או נתן כו' הרי זו ספק וכן הביאו הטו"ר משמע דוקא ממזר וודאי אבל ספק ממזר שנתערב אפילו ספק ליכא והיינו טעמא דס"ס היא ולא אסרו אלא לכהונה לחוד אבל לא לענין ממזרת ואף שיש מקשים הלא כתב ר"י בעל התוס' בענין תערובות שלא שרינן מכח ס"ס אלא או שניהם בתערובות או שניהם בגוף האיסור אבל אם אחד הוא מצד ספיקא ספק כשר ספק פסול והשני הוא מצד תערובות לא קרי ס"ס וכן פסקינן כותיה לענין איסור והיתר כמו שכתבו כל הבתראים וא"כ אמאי שרינן הכא ס"ס וי"ל דהכא אפילו בחד תערובת בדין הוא דלישרו דכל דפריש מרובא קא פריש וסתם לוקח אשה לוקח לביתו וא"כ הוי ניידא אלא משום גזירה וחומרא יתירה הוא דאסרינן מ"ה לא החמירו בס"ס א"ל גבי כהונה והטור כתב וז"ל משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה שמאותה משפחה לא תנשא לכהן דשמא היא אלמנת החלל ואם ניסת לא תצא דהוי ליה ס"ס אבל אם נתערב ודאי חלל אפילו אם ניסת תצא עד שיבחן שאינה מאותה התערובת וכ"ש אם נתערב בה ממזר או ספק ממזר שאסור לכהן שישא מאותה משפחה ואפילו ישראל כיון שנתערב בה ספק איסור שאסור לישראל כגון ממזרת או נתינה אסור לישראל לישא ממנה ואם נשא הוי הולד ספק ממזר עכ"ל ולא יכולתי להבין דבריו מ"ט אוסר הולד משום ספק ממזר הלא הוא ס"ס וא"ת שסובר דספק ממזר שנתערב כו' לא קרי ס"ס אינו דהא גבי איסור חלל כתב לא תצא משום ס"ש ועוד הלא כתב הטור גופא לעיל סי' ב' משפחה שנתערבה בה ספק חלל או פסול אין צריך לרחקה שכולם טהורים לעתיד לבא ע"כ והאי פסול בפסול ממזרת קאמר כדמשמע להדיא בריש פר' עשרה יוחסין משום דהלכה כר"י דטהורים ממזרים ונתינים לעתיד לבא ומ"ה אמרינן כיון שנטמעת נטמעת ועוד הלא מוכח מן דלעיל והטור הביאו דדוקא משפחה שנתערב בה ודאי ממזר הוי ספיקא אבל ספק ממזר אינה ספיקא ע"כ נראה מה שכתב הטור כיון שנתערב בה ספק ט"ס אלא כך ראוי להיות כיון שנתערב בה איסור וקאי אודאי ממזר אבל ס"ס שרי אפילו לכתחילה גבי ישראל דלא שייך לומר מעלה עשו ביוחסין אלא לענין כהונה ועוד דאם פוסלו אתה מלבא בקהל משום ממזר חשוב כדיעבד כדפי' לעיל סי' מ"א עוד תדע דאי לישראל נמי אסרינן ס"ס כמו לכהונה לענין איסור חלל א"כ למה כתב בתחילה וכ"ש אם נתערב בה ממזר או ספק שאסור לכהן שישא מאותה משפחה ואפילו ישראל כו' ולמה חלקינהו לתרתי כהן וישראל ומאריך בענין הי' לו לכתוב מיד ואם נתערב בה ממזר או ספק אפילו לישראל אסור אלא בודאי דוקא ספק ממזר קאי אכהונה אבל לגבי ישראל אינ' אסורה אלא בנתערב בי' ודאי איסור ואמת כל מה שכתבתי הוא מדברי הרמב"ם ממש ומה שמסיק ואפילו ישראל כו' לא מצאתי בדבריו א"כ אין צריך לדייק כ"כ אחריו ואפילו את"ל שאינו ט"ס ע"כ צ"ל דה"פ בין שנתערב בה ספק איסור כלומר שהתערובת עשאו ספק אבל מתחילה הי' בודאי אבל בכ"ע אין לי ליישבו כלל וי"מ אותו דה"ק ואם נשא אז הוי הולד ספק ממזר לכתחילה דלא שרינן שום ס"ס לכתחילה בין איסור חלל בין איסור ממזרת אלא דוקא לא תצא מבעלה שהוא בדיעבד ולא קאמר הכא ואם נשא הוי הולד ספק אלא שלא ישא לכתחילה ישראלית אבל האשה לא תצא וא"א לומר כן חדא דלא שייך איסור לכתחילה אלא לענין חלל ואיסור כהונה כדפי' ועוד מאחר שהבנים בכלל ספק ממזרת ואסורים לישראל איך שרינא לה לבעלה שיה' חללה וירבה ספק ממזרים בישראל לכתחילה ועוד לא תמצא שם ספק ממזר בכל התלמוד והגאונים בענין איסור לכתחילה ולא דיעבד דאין שם ספק עליו אלא היו לו לומר הולד אסור לכתחילה משום תערובת ממזר אלא ודאי כדפי' והא דמשמע בפ' עשרה יוחסין דאף למאן דמכשיר אלמנת עיסה לכהן אבל הבת כלומר גוף המשפחה אסורה והיינו טעמא דלא שרינן מכח ס"ס מפני שלא הי' בה חזקת כשרות כמו לאלמנה מנה גופא שפי' התוס' מ"מ נראה אפי' לחותם דפוסלים האלמנה לכתחילה משום מעלה עשו ביוחסין כמו שקי"ל כר"ג ובדיעבד שרי הבת נמי שרינן בדיעבד ולא נימא דאליבי' אפילו בדיעבד אסור דכל ס"ס לעולם בדיעבד שרי בין האלמנה בין הבת לכהן ולענין ישראל כגון ס"ס דממזרת ונתינה ועבדות שריא אפילו לכתחילה והא דפליגי תנאי בברייתא בסוגיא איזהו אלמנת עיסה כל שאין בה ממזרת ונתינה ועבדות כו' איירי דוקא בקרו ליה ממזר ושתק ולא איירי בתערובת כלל ואני לא הבאתי הברייתא דפליגי בה בממזרת צילח וחלל שותק משום שנראה דדין זה לא נוהג האידנא כמו שכתב הראב"ד וז"ל כל אלו שאמרו ששתקותן פוסלתן לא אמרו אלא בדורות הראשונים שהיו ב"ד נזקקין על החרפות שאחד מחרף את חבירו כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה שתק ולא בא לב"ד כבר הודה אבל עכשיו השותק על המריבה הרי זה משובח אא"כ קורין לו שלא בשעת מריבה ולדעת ר"ת ופירשו לא איירי דצווח ושתק אלא במשפחת עיסה כלומר שנטמע בה ספק פסול כן דעת הרמב"ן והרשב"א וכן כתב הטור בשם ר"י וכתב דווקא שנתערב בה ממזר או נתין ואחד מהן מן המשפחה קורין אותו ממזר או נתין ושותק כו' אבל משפחה שהיא בחזקת כשרות אדרבה כי שתק עדיפא כדאמר בפ' עשרה יוחסין יחוסא דבבל שתיקותא וצ"ע לדברי הטור דאיך משכחת בנתערב בה ממזר או נתין אפילו לא קרי ליה חוששין לו משום תערובת כמו שכתב הרמב"ם והטו"ר לעיל דכל משפחה שנתערב בה ממזר כל המשפחה אסורה משום ספק וא"ל מ"ה מהני הא דקרי ליה ושתיק כדי שיהי' ודאי ממזר וכן משמע קצת לשון הטור שכתב וז"ל דאז הוי הוכחה שהוא הוא ע"כ זה אינו דבגמרא משמע דלא פליגי אלא לענין חשש ממזרות ולא לודאי וגם אינו מסתברא לומר מדשתק ודאי ממזר דלמא איהו גופא מספקיה ליה מ"ה שתק ומנין שודאי ממזר הוא ועוד אפילו אמר להדיא על עצמו שהוא ודאי ממזר אין בו דין ודאי ממזר להתירו בממזרת אלא בעדים אלא ע"כ בספק ממזרת קאמר אבל אין לומר דאפילו בודאי פסול איירי וקמ"ל כשר בצויחה דפשיטא אין להכשיר בזה דא"כ כל ספק ממזרת יטהרו במה שיצווחו שוב עיינתי בתוס' דמשמע להדיא לפי' ר"ת דלת"ק דהלכתא כוותיה איירי אפילו בודאי חלל צוח כשר וה"ה ממזר ונחין בישראל וצ"ל דאיירי כה"ג שהוא צוח ושאר המשפחה שותקים א"כ רגלים לדבר שהוא אינו ומ"מ נראה לענין פסק הלכה שלא להכשיר דדוקא לפי' ר"ח הכי הוא אבל לפי' רש"י אינו צ"ל כן ופי' רש"י עיקר כמו שפי' התוס' וכן משמע להדיא בתוס' דהא דעיסה איירי בנטמע בה ועליו רשב"א אמר להדיא בהך ברייתא כל שנטמע בה ספק חלל ומנ"ל דת"ק פליג עליה וגם מהסברה אין להכשירו ממה ששותקים השאר דלמא משום דמספקה להו והוא צוח כדי להכשירו אמת וא"כ דאחר דפסק הוא מנין לנו להכשירו בלא ראיה ובדיקה אמיתית ואני ראיתי שבימים שרבו המתפרצים ומוציאי דיבה ונלקה הדין וידיהם תקפה כולן שותקין במריבה אפילו אותן שקראו עליהן ערעור ויפה הם עושים ע"כ צדקו דברי הראב"ד בעיני ומש"ה השמיט הרי"ף והרא"ש הא דממזר ושתק ולא הביא בספרו בפ' בתרא דקדושין:

מתניתין אר"י מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אר"י בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה כלומר שתהיה רוב כשרים אצלה וע"כ איירי בדאיכא עדים שראו שנאנסה ואינ' מכירים אותו או ליכא עדים ואינה טוענת ברי לכשר נבעלתי והיא עצמה לא ידעה מי הי' דאי לאו הכי נאמנת במיגו אפילו ברוב פסולים כמו שבויה דאי ליכא עדי שבויה מותרת במיגו אפילו לכתחילה כדלקמן בפרק ב' ומסקינן אמר ר"י אמר רב בקרנות של ציפורי היו המעשה כלומר ביום השוק שבאו סיעות ושיירות ממקום אחר דאיכא תרי רובי רוב העיר ורוב ממקום אחר אבל בחד רובה לא מכשרינן משום דגזרינן רוב סיעות אטו רוב העיר ורוב העיר גזרינן שמא היא הלכה לביתם של אנשי העיר דה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמיא והא דאמרינן דברוב כשירים אפילו לכתחילה מכשרינן כה"ג היינו כשטוענת ברי אבל היכא דאינה טוענת ברי לא מכשירין אלא בתרי רובי ואין חילוק בין לכתחילה בין דיעבד היכא דלא טוענת ברי כך דעת הרמב"ם והרשב"א והרא"ש והר"ן ואני אומר אמת כך הוא הלכה אבל מ"מ נוכל לפרש דהכא איירי אפי' בטוענת ברי ולא אמרינן שר"ג מכשיר בדיעבד אפילו ברוב פסולים ולכתחילה ברוב כשירים אלא היכא שנבעלת מרצון שנוכל לומר אשה מזנה בודקת אחר הכשר ואינה פוסלת לעצמה אבל היכא שנאנסה דליכא למימר הכי פשיטא דלא מכשיר ר"ג דאל"כ מ"ש משבויה דפסולה היכא דאיכא עדי שבויה ולא מכשיר ר"ג מכח ברי ושמא אלא בוודאי כדברי וכן מוכח להדיא בסוגיא דפרקן בברייתא שאמר ר"ג לר"י השבת על המעוברת שדומה לשבויה וכן פ' בתוס' לשם ותימא לי' על הגדולים איך לא נשמרו בזה אבל מה אעשה מאחר שהתוס' בעצמם לא פירשו פה כך א"כ בע"כ ס"ל דלא אמרינן האי חילוק דאשה בודקת ומזנה אלא ברוב פסולים דומיא דשבויה אבל ברוב כשירים אצלה אזלינן בתר רובא אפילו לכתחילה היכא שטוענת ברי ומה שכתבו התוס' הכא בחד שנויה דאפילו טוענת ברי ואיכא מיגו מ"מ סבר סוגיא דהכא דבעינן תרי רובי לכתחילה והיא סברת הרמב"ם אל תשגיח ביה דמנין לנו לאפלוגי הסוגיות אהדדי בכדי אלא עיקר כדפי' וגם בלא הכי לא נראה לי מה שכתבו אפילו בטוענת ברי ומיגו כו' דמיגו אפילו בלא רובא שרי אף לכתחילה ולא גרוע משבויה ובודאי אינו דברי התוס' מטו"ך אלא מי שהוסיף ולא דק ג"כ מה שכתבו הרמב"ם והרמב"ן והר"ן והטו"ר והרשב"א דאין חילוק באינה טוענת ברי בין לכתחילה לדיעבד ואפילו בחד רובא תצא לא נהירא מאחר דבכל מקום הולכין אחר הרוב רק שמעלה עשו הגאונים ביוחסין לכתחילה ולא בדיעבד דומיא דספק ספיקא דלעיל גבי אלמנת עיסה סי' מ"ג ודוקא ברוב סיעה לחוד או ברוב עיר לחוד וידוע דאזיל איהו לגבה אבל מן הסתם הוה ספיקא דשמא אזלא איהי לגביה וספק איסורא לחומרא לכ"ע גבי יוחסין היכא דלא טוענת ברי ואף שאיני כדאי לחלק על אלו הגאונים ולא הגעתי לקרסולן אבל מה אעשה האלהים אני ירא תורה הוא והיא שהכרתני ללמוד דמ"ש מס"ס דלא אסרינן לעיל אלא לכתחילה וחד רובא עדיף כמו ס"ס גם הסברא נותנת דלא גרע רובא שהיא מדאורייתא מטוענת ברי אפילו ברוב פסולים שמכשירין אנו בדיעבד מכח סברא שבודקת ומזנה וגם סברת הגאונים אין להם שום ראייה לדבריהם אלא שאמרו באינה טוענת לא אשכחן חילוק בין לכתחילה וכו' ואני אומר שאינו צריך ומילתא דפשיטא הוא מאחר דאמרינן דשרי בחד רובא אלא דגזרינן משום רוב העיר ורוב העיר גזרינן אטו כשהוא הולכת אליהם דהוה קבוע וא"כ פשיטא דלא אמרינן משום הך גזירה לומר תצא אלא שמעלה עשו ביוחסין וגם מה שמוקי הגמרא מתניתין בתרי רובא היינו משום דבמתניתין נאמר תנשא לכהונה דמשמע לכתחילה ותדע דלא קאמר במתניתין כשר לכהונה אלא תנשא לכתחילה כלומר בהאי הוא דבעינן תרי אבל לא בדיעבד וכתב עוד הרמב"ם בד"א שנבעלה בפרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברין שם והי' רוב העוברים שם בעודם כשרים ורוב העיר שפירשו אלו העוברין ממנה כשרים שהחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות וכו' ובגמרא לא משמע הכי אלא רוב העיר ורוב סיעות או קרנות מסיועות לה דומיא דבמתניתין וכן משמע בגמרא דקא פריך נבעלה בקרנות ס"ד אלא נבעלה בשעת קרנות ולפירושו ר"ל אלא נבעלת במקום קרנות ועוד דקאמר זר בסוגיא אלא דאיכא רוב העיר ורוב סיעה בהדה ולפי' ה"ל דאיכא רוב סיעה ורוב העיר בהדה עוד כתב הרמב"ם ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר אפילו לא היה שוכן בה אלא גוי ועברי אחד לא תנשא לכתחילה שכל קבוע כמחצה על מחצה דמו ולא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא הואיל ואמרה לכשר נבעלתי עכ"ל ולא נהירא דאפילו נבעלה בעיר או נתעברה תנשא לכתחילה היכא דאיכא נמי רוב סיעה ורוב העיר כשרים שהוא היום השוק דכל דפריש מרובה קפריש ואפילו אינה טוענת ברי שמא מן הסתם מאחר דאיכא תרי רובא רוב העיר ורוב סיעה כשרים ואף דאיכא למיחש שמא היא הלכה אליהם לביתם אפ"ה שרינן לכתחילה מאחר דאיכא נמי רוב סיעה ואיכא ס"ס חדא שמא הלך הוא אליה ואפילו אם תמצא לומר שהלכה היא אליהם שמא הלכה לגבייהו דקרנות שאינו קבוע ועוד מן הסתם אמרינן שהנואף הלך אליה וכן הדרך אם לא לפעמים מיעוט דמיעוט שהיא הולכת אליו כדמשמע לישנא דתלמודא איכא דאזלה היא לגבייהו וכמו שנפרש לקמן וכדמשמע בסוגיא דמשום הכי בעינן תרי רובא דכה"ג מן הסתם שרי בכל ענין ואי ליכא רוב סיעה אז אפילו תצא היכא דלא טענה ברי ואפילו מן הסתם דשמא הוא הלך אצלה והוה ליה קבוע וכה"ג לא מכשיר בדיעבד בלא רוב כשרים אלא ברוב בטוענת ברי ואי טוענת ברי' לכתחילה מתירין ברוב סיעה לחוד או ברוב העיר וידעינן שהוא הלך אצלה ובדיעבד אפילו בלא שום רוב כשירה דהלכה כר"ג דמכשיר אפילו ברוב פסולין והטור נמי השיג על הרמב"ם וז"ל ונראה דאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחילה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אלא א"כ הלכה היא אליו וסתמא נמי שאין ידוע מי שהלך למי נראה דתנשא לכתחילה, ע"כ מאחר דאיכא תרי רובא שרי בכל עניין כדפי' רש"י ומ"מ אני אומר שבכדי השיגו שאף הרמב"ם לא עלה על דעתו לאסור בשני רובין היכא שנבעלה בעיר ומה שכתב נבעלה בעיר איירי היכא דליכא סיעות כשרים בהדה וכן משמע לשם בדבריו דאיירי בסתם עיר בלא סיעות אלא שאנו השגתיהו ממקום אחר כמו שכתבנו ויש רוצים לישב הטור בדוחק מה שאמר כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים פי' או רוב סיעות קאמר וס"ל דאף ברוב העיר שרינן אם הוא הלך אליה או מן הסתם ומ"ה השיג הטור שפיר על הרמב"ם ואפילו איירי בלא רוב סיעות אפ"ה ס"ל לטור דשרי ואומרים שתפס גירסת הספרים לא דקא אזלא לגבייהו ואף זו לא יתכן דהא אפילו ברוב סיעות גזרינן אטו רוב העיר וכ"ש רוב העיר גופא דגזרינן כשהלך הוא אליה אטו היא הולכת אליו וכ"ש דגזרינן מן הסתם והגרסה אינה נכונה אלא גרסינן איכא דקא אזיל לגבייהו פי' מאחר שלפעמים היא הולכת אליהם א"כ בשום עניין לא שרינן חד רובא אלא בתרי רובא וכן גירסת רש"י ותוס' וכן מצאתי בשם הרי הריטב"א להדיא ועיקר והרשב"א כתב יותר להחמיר וז"ל הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעות בהדה פי' והוא שלא נודע מאיזה מקום פי' אם מן העיר אם מן הסיעה אבל אם נודע שפיר מן העיר אין רוב סיעה מסייעות וכן הדין ברוב סיעה עכ"ל וחומרא יתרא הוא דלמה לנו להחמיר בכאן מאחר שיש כאן רוב גמור וליכא מקום למיגזר דהא אפילו אמרה היא היתה הולכת אליהם אפ"ה שרי מאחר דאיכא תרי רובא וכ"ש דברוב סיעה ליכא למיגזר אם נודע שמהם היא היכא דאיכא עוד רוב בהדי' ואף שרוב גאונים חולקים עלי ברוב הדינים שכתבתי פה הנראה בעיני כתבתי וד' יכפר אם שגיתי כי לבי אנס:

תנן במסכת מכשירין מצא בה תינוק מושלך אם רוב גוים בעיר הרי הוא כגוי ופריך למאי הלכתא אמר רב פפא להאכילו נבילות ואם רוב ישראל בעיר מחזירין לו אבדה כישראל וכ"ש שמנווים להחיותו ורבותא קאמר אפילו החזרת אבידה לגוי שהוא איסור גדול כדאיתא בע"ז שנאמר למען ספות הרוה את הצמאה אפ"ה ברוב ישראל שרי וחייב אבל להחיותו אפילו בגוי שרי ואדרבה מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום מחצה על מחצה ישראל למאי נפקא מינא לנזקים אבל לא להחזיר אבדה ואינם מצווין עליו להחיותו אלא לנזקים הוה כישראל שאם נגח תורא דידיה לתורא דישראל פלגא משלם ממנה ואידך פלגא אומר ישראל אני ואינו משלם אלא חצי נזק ואם אתה רוצה נזק שלם הבא ראיה דגוי אני שמשלם נזק שלם לאפוקי ברוב גוים משלם אפילו תם נזק שלם ולא יכול לומר ישראל אני דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב כמו שנפרש לקמן מ"מ הכא שאני שלא יכול לומר ישראל ודאי אני ומן המיעוט אני שהרי הוא עצמו מסופק בדבר הוה כמי שאין לו חזקת ממון ואזלינא בתר רוב גוים כן פי' המגיד משנה להדיא וכן היכא דנגח תורא דידן לתורא דידיה דאומרים לו גוי אתה תביא ראיה שאינך גוי ואשלם לך ואמר רב הא דרוב ישראל ישראל דוקא להחיותו וכן להשיב לו אבדה אבל לענין יוחסין אם נקיבה היא לא מכשירין לכהונה אלא עד דאיכא תרי רובא ומשום אסופי ליכא למיחש שהוא ממזר והושלך להריגה כגון דאיכא קמיע בצווארו או שאר הוכחות שאבריו מתוקנים כדאיתא בפ' בתרא דקדושין אלא דחיישינן שמא בת גויה היא והוה כגיורת ופסול לכהונה ובעינן תרי רובא ואף היכא דרוב גוים גוי שמותר להאכילו נבילות מ"מ אמר שמואל ולפקח עליו הגל אינו כן דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב אלא מפקחין עליו הגל בשבת ונראה הא דמותר להאכיל נבילות היינו בקטנות שעדיין אין אנו יודעין בו אם נהג דת יהודית וזהו ברור והרמב"ם פסק שאין מפקחין עליו הגל אלא במחצה על מחצה ודלא כדעת הרי"ף וגם פסק שבמחצה על מחצה מצוה להחיותו וליתא דעיקר כמו שפי' וכן דעת הרמב"ן והרשב"א והטור ובפי' בתרא דיומא אאריך בעז"ה בענין ספק בפיקוח נפש והנה יש מן המפרשים שכתבו אפילו ברוב ישראלים אם נגח תורא דידן לתורא דידיה פטור דאין הולכין בממון אחר הרוב כדברי שמואל והא דמחזירין לו אבדה משום שלא היו לו חזקת ממון שבאה לו בחנם דרך מציאה אבל לא להוציא ממנו ממון וכן כתב הטור א"ע ובקצת. א"ע אינו אבל במדויקים ימצא וכן כתב המ"מ ולכאורה נראה כן מדלא קאמר תלמודא רבותא אם רוב ישראל ישראל לשלם לו נזק וק"ו להחזיר לו אבדתו אלא שבדברי התוס' ביומא מצאתי להדיא שכתבו שהוי מצי לאשכוחי לענין נזקים אף ברוב ישראל וכדפי' אלא דניחא ליה לאשכחו גבי כל חד וחד חידוש בפ"ע אלמא דס"ל חייב כה"ג ואף שיש להשיב על דברי תוס' ס"ס מאי איכפת ליה לתלמודא לאשכוחו גבי כל חד וחד חידוש בפ"ע וכי לא ניחא לאשכוחי רבותא דאפילו לשלם לו נזק ק"ו להחזיר לו אבדה י"ל דהא רבותא טפי בשלמא נזק מן הדין אף הישראל מחויב לשלם נזק לגוי אלא שקנסו אותם א"כ פשיטא דאזלינן בתר רובא אבל להחזיר לו אבדה דפשיטא דמן התורה אינו מחזיר לו ועון הוא בידו אפ"ה מחויב לו להחזיר ועוד דנוכל לומר דמדיוקא קמ"ל דדוקא ברוב ישראל מחזירין לו אבדה אבל לא במחצה על מחצה וכמו שאמר רב להחיותו גבי רוב ישראל דאינו בא אלא להשמיע הא מחצה על מחצה אינו מחויב להחיותו כמו שפי' התוס' להדיא צ"ל לפי' התוס' דיומא דס"ל דאפילו את"ל אין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ כה"ג לענין מקום מסתברא דחייבים לו לשלם מאחר דלכל מילי שבעולם הוא ישראל גמור ולענין ממון אתה משוה אותו גוי וזהו כנגד הסברא ודאי לא אמר שמואל כה"ג אין הולכין בממון אחר הרוב כך הוא דעת התוס' אבל אין להן הכרע בתלמוד ומניין לנו להוציא ממון על פי הסברא עוד שכתב הרמב"ם בפי' המשנה במכשירין דוקא לאותן ענינים שמחלק התלמוד אם רוב ישראל או רוב גוים כגון להחזיר לו אבדה או להאכילו נבילות אבל לשאר דברים אינו שלעולם הולכין להחמיר כגון אם קידש אשה דהוה קדושין מספק בין רוב ישראל בין רוב גוים וכן אם הרגו אינו נהרג עליו וכן פסק בספרו וכן הטו"ר הביאו ולא נהירא מאחר דבכל התורה אזלינן בתר רובא לכל איסורים שבתורה אפי' לענין נפשות כדאיתא בפ' הנשרפים חוץ מלענין יוחסין א"כ בוודאי ההורגו נהרג היכא דאיכא רוב ישראל וקדושין קדושין דאורייתא ודאי הן והמקדש אחריו אינו קדושין והורגים על קדושין מי שמזנה עם אשתו ואם רוב גוים אין כאן קדושין אפילו מדרבנן אם לאו שטבל לשם גיורת דאז הוה כישראל גמור ודעת הרמב"ם מדלא אשכח התלמוד לומר ולא הך חדושיו להחזיר לו אבידה ולהחיותו וכן להאכילו נבילות ש"מ דבכל שאר עניינים אינו כן וזה אינו דאדרבא רבותא קמ"ל דאפי' בממון הולכין אחר הרוב וק"ו לענין נפשות ולענין איסורא וכן להאכילו נבילות נמי רבותא דאפי' לכתחילה מאכילין אותו בידם ק"ו להתיר קדושין ולהפקיעו וכמו שכתבתי הוא דעת הראב"ד: