ים של שלמה על גיטין ו

דין האיש עושה שליח להולכה בין איש ובין אשה ואשה עושה שליח בין לקבלה בין להולכה בין איש ובין אשה אפילו אמר הבעל איני רוצה שתהא שלוחי כלל אלא נתן לה גט ואפ"ה מגורשת. ואם עשתה אשה שליח לקבלה והוא אמר התקבל לה או הולך מגורשת מיד בקבלת שליח ואין יכול לחזור אבל אם אמר אי אפשי, שתהא שלוחה אפילו אמר לשליח הולך לה או התקבל לה אפ"ה אינה מגורשת עד שיבא לידה ואם רוצה לחזור קודם לכן יחזור וכ"ש אם לא עשאתו שליח לקבלה אלא שהוא אמר לשליח התקבל גט זה לאשתי שאם רוצה לחזור יחזור קודם שבא גט לידה. ואשה שעשתה שליח לקבלה וזרק לו הבעל הגט לתוך חצירו או לתוך ד' אמותיו מגורשת לענין שאסור' להינשא לכהן ואסורה להנשא ליבם ואינה מגורשת שצריכה חליצה:

האומר האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור האשה שאמרה התקבל לי גטי אם רצה לחזור לא יחזור לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור רשב"ג אומר אף האומרת טול לי אם רצה לחזור לא יחזור וכן הלכ' כאשר נפרש לקמן בסימן י"ג ומהא דקאמר לפיכך אם אמר הבעל וכו' פי' רש"י וז"ל כיון דאמרינן אין יכול לחזור א"כ אין לו תקנה לבעל לחזור אלא א"כ אמר הבעל לזה שעשאתו היא שליח לקבלה אי אפשי שתקבל לה להיות ידך כידה אלא שתהא שליח להוליכו לידה. ובכה"ג אם רצה הבעל לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה יחזור שאינה מגורשת אלא מדעת המגרש והרי הוא אומר שלא יהא גט עד שיגיע הגט לידה. וכתב הר"ן עליו וז"ל אין הלשון נח בכך לפיכך נ"ל דה"פ דסד"א דכי נתן בהאומר התקבל רצה לחזור יחזור היינו משום דכיון דאתתא לא ניחא לה ולאו כל כמיניה לזכות לה גיטא ע"י אחר דחוב הוא לה וכשעשאה היא שליח לקבלה סד"א אעפ"י שאמ' הבעל לשליח אין רצוני שיקבלנו מחמת שליחות אלא שיזכה בו מיד מחמת הבעל דסגי ונימא אם רצה לחזור לא יחזור קמ"ל שאם אמר הבעל אי אפשי שתקבלנו לה כלומר בשליחות אלא הריני מזכהו לה על ידך והולך ותן. למ"ד הולך כזכי. אי נמי דא"ל הילך דלכ"ע הילך הוי כזכה דכמו שאמרה משמע דהכי מוקי לה בגמרא אפ"ה אם רצה לחזור יחזור אע"ג דגלי דעתה דניחא לה משום דכי תנן ברישא דהאומר התקבל אם רצה לחזור יחזור היינו אפילו היכא דגלי דעתה כטעמא דאמרינן בירושלמי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה ע"כ ויפה פי' ומכל מקום סגי בגילוי דעתה כמו שכתב' לעיל בפ' השולח סי' ח' ובסי' ז' גבי מוכת שחין ומסיק בסוגיא פשיטא איש הוי שליח להולכ' שכן בעל מוליך גט לאשתו. אשה הוה שליח לקבלה שכן אשה מקבלת גיטא מיד בעלה. איש לקבלה ואשה להולכה מאי. ופשטה דאיש נמי הויא שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה. ואשה נמי הויא שליח להולכ' שכן אשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואוקמינה דאיירי בהולכה וכתב הר"ן וז"ל ונחלקו הראשונים ז"ל אם האשה עושה שליח להולכה או לא שר"ח כתב שאין האשה עושה שליח להולכה. והרמב"ם כתב שהאש' עושה שליח בין לקבלה בין להולכה וכן דעת הרמב"ן ז"ל ותימא הוא. שאם אמר' האשה לשליח שיביא לה גיטה מיד בעלה והלך אצל הבעל ואמר הבעל הוליכהו לה בכה"ג ודאי מהני שהרי הבעל עשאו שליח אבל אם אמרה לי ולא מיד שלוחו אפשר דכיון דשלוחו של אדם כמותו הרי הוא כאילוד קבלתו אלא שהיא מתנ' שאינ' רוצה שתתגרש אלא כשיגיע גט לידה ומתני' דפרקין דייק' לי' הכי דאשה עושה שליח להולכה דתנן הביאו לי גיטי ממקום פלוני והביאו לה ממקום אחר כשר ואם איתא שאין האשה עושה שליח להבאה פשיטא דכשר שאינו שליח שלה אלא שליח הבעל ולא משמע דאיצטרך לאשמעינן הכי משום דאיירי כשא"ל הילך כמו שאמרה דודאי כיון שנתנו לה במקום אחר משמע שעושה אותו שליח להולכ' ופשיטא דכשר ועוד דסתמא לא משמע אלא ודאי משמע דאשה עושה שליח להולכה וקמ"ל שכיון שאינ' מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא כשמביאים לה ממקום אחר עכ"ל. וזה לשון הרמב"ן אחר סיום חדושי מסכת גיטין ר"ח ור"ש סוברים שאין עושה שליח להביא אלא לקבל. וכן נראה מפירושיהם בפרק האומנים. והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב שאשה עושה שליח בין בקבלה בין בהבא' ואין בידי להכריע אלא שדבריו נראין בטעם וכן עיקר הסוגיא מוכח כפשטא וכה"ג כך אמרה שהאש' משוה נמי שליח להולכה עכ"ל וכן פסק הטור והוא בעיני פשוט שיכולה לעשות שליח להולכה כמו לקבלה ולענין שליח לקבלה שעושה האשה ומתגרשה מיד בקבלתו כתב הטור בהא מסופק לי אם דינו כדין האשה לכל דבר לעניין שאם זרק לחצרו או לתוך ארבע אמותיו שתהי' מגורשת. ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר. וכתב עליו הקאר"ו ולא ידענא מהיכא הוי סלקי דעתיה לאיפלוגי בינייהו. ואני אומר אדרבא מסתברא שאם זרק הגט לחצרו או לתוך ד' אמותיו שלא בידיעתו ונאבד שאינו גט נהי דגבי אשה מתגרשת בו בע"כ וכ"ש שלא מדעתה היכא שעומדת בתוך חצרה המשתמר וכן בד' אמותיה היינו טעמא שהחצר קונה לה ואתרבי מיד שלה אבל גבי שליח דלא שייך לומר שהחצר יקנה לה שהרי הוא לא יקנה גט אלא יזכה בו מתורת שליחות והיכא דלא ידע איך נאמר שיזכה לו חצרו להיות שליח שהוא דבר שאין בו ממש ולחומרא אני אומר ולא להקל כלל לומר שאינה מגורשת ושריא לכהן או שמותרת להתייבם חלוצתו:

דין שעשתה שליח לקבלה צריך השליח שטר הרשאה ויבואר בו דין כתיבתו החתומים על הרשאה צריך שיהיה חתימתן ניכר במקום הנתינה ואם קיימו אותן ג' עדותן צריך שיהיה עדות הקיום של אותן ג' ניכרות במקום הנתינה ולא סגי אם יכיר שנים מהם וצריך האשה שעשתה שליח להיות גדולה בשנים ובסימנים ואם אין שנים ידועים כ"א ע"פ האב צריך ריבוי שערות ושיהיו השערות גדולות ושחורות ובשעת נתינת הבעל הגט לשליח צריך הבעל לג' דיינים כשרים שיכירו חתימת הרשאה ואח"כ יסדר הגט ויתנהו בפניהם ויבואר בו איך יאמר בשעת הנתינה ושצריכים הדיינים לכתוב עדותן שניתן לפניהם וליתן למשלח להיות לה לראיי' וגם הבעל יכתוב למטה מכתיבתן וחתימתן שזה העדות כשר שניתן הגט בפניהם בתורת קבלה וגם יבואר שאינו נכון לעשות שליח לקבלה וכן אנו נוהגין:

ואם עושה שליח להולכה ונתן לו רשות שיעשה שליח אחר תחתיו צריך ג"כ אותו שליח שטר הרשאה ויבואר שראוי לכה"ג שלא לכתוב באותו הרשאה וכיון שיגיע ליד אשתי פלונית בת פלוני מידו או מיד שלוחך או שליח שלוחך כו':

כתב הטור מדברי הסמ"ק וז"ל שליח לקבל' צריך שטר הרשאה וז"ל לזכרון עדות שהיתה בפנינו ח"מ בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למנן שאנו מנין כאן במתא פלוני' דיתבא על נהר פלוני. איך מרת פלונית המכונה פלונית בת פלוני העומדת היום במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני מינתה בפנינו את פלוני בן פלוני להיות שליח לקבל גיטה מיד פלוני בן פלוני המכונה פלוני בן פלוני בפנינו אמרה לזה פלוני בן פלוני שלוחה התקבל לי גיטי מיד פלוני ותהא ידך כידי קבלתך כקבלתי ותזכה לי בו ותקבלהו לי ומיד כשיגיע הגט לידך אהי' מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ומה שנעשה בפנינו ושמענו וראינו כתבנו וחתמנו לראיי' על מינוי שליחות קבלת גט והכל שריר וקים ויחתמו בו שני עדים כשרים וצריך שיהיו בני אדם ידועים שתהא חתימתן ניכרת במקו' הנתינ' ואף אם יקיימהו בהנפק צריך שתהא חתימות הדיינים ניכרת וידועים לבני מקום הנתינה. וגם צריך ליזהר ולדקדק שתהיה אשה שעשאה שליח לקבלה גדולה בשנים ובסימני' ואם אין השני' ידועות כ"א על פי האב צריך ריבוי שערות שחורות וגדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן. ובשעת נתינת הגט לשליח יושיב בעל ב"ד כשרי' שאין קרובים זה לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא לשליח לקבלה ויראה שטר ההרשאה עם חתימות הניכרות ואחר שיכירו חתימות ההרשאה יביא הבעל הגט ויקראוהו הגט קודם הנתינה ויחזירוהו לו ויבטל כל מודעות ויתנהו ליד השליח ויאמר התקבל גט זה לפלונית אשתי המכונה פלונית בת פלוני והרי היא מותרת לכל אדם ולא יטיל בו שום תנאי ויקראוהו אחר הנתינה והדיינים יכתבו עדותן וימסרו ליד השליח. וזה לשונו. בכך וכך לשבת כך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני אנו ב"ד חתימת מטה במותב תלתא הוינא ובא לפנינו פלוני המכו' פלוני בן פלוני העומד היו' בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני וגירש לאשתו פלונית בת פלוני. ולא יכתבו שם מקומה כיון שאינה עומדת שם לקבל גיטה מפלוני בעלה. ונתן גיט' ביד פלוני בן פלוני שעשאתו אשתו שלוחה לקבל גיטה מיד בעלה פלוני בן פלוני ואמר לו התקבל גט זה לאשתי פלונית המכונ' פלונית בת פלוני והרי היא מותרת לכל אדם וקודם נתינתו ביטל לפנינו כל מודעי דהוו לי' שאם מסר שום מודעא שתהא מבוטלת ולא נתן שום תנאי בגירושין אלא גרשה גירושין גמורין והגט קראונוהו וראינוהו כשר כדת וכהלכ' ומחמת שראינו גירושין פלונית בת פלוני או פלוני בר פלוני או פלוני בעלה שנתן גט ליד שלוחה לקבלה כתבנו לה שטר זה להיות בידה לראיי' שריר וקים. פלוני בן פלוני דיין. פלוני בן פלוני דיין. פלוני בן פלוני דיין. וגם הבעל יכתוב תחת החתימות כך אני פלוני בן פלוני במתא דיתבא על נהר פלוני בפני ב"ד פלוני ב"פ. ופלוני בן פלוני. ופלוני בן פלוני. החתומים בשטר שלמעלה וגירשתיה בגירושין גמורים ובטלתי כל מודעי ובלא שום תנאי ככל הכתוב למעלה ושטר' וחתימת' הוא מאתי ובעבור שהכל אמת כתבתי גם אני שטר זה להיות להם גם כתב ידי לראיי' ולזכות שלא יהא לי פתחון פה לערער על דבר זה הכל שריר וקים פלוני בן פלוני ע"כ מדברי הרי"ף והפליג להחמיר ואחר כל זה כתב הנה פירשנו דין שליח מקבלה אבל נכון שלא תעשה אשה שליח לקבלה שאין אדם יכול לצאת ידי חובתו נקי. וצריך שיהא ג' דייני' בשעת נתינה שיכירו החתימות שחתמו בשטר שעשאתו שליח לקבלה ולא סגי בחתימות שיקיימוהו מעיר לעיר דשמא לא יכירו החתימות מכולם וצריך לקיים כל שלשה בגט דקיום שטרות בשלשה לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבלה ע"כ. והאידנא בכל גליל תפוצתינו לא נהגו בשליח לקבל' ובנוסח שליח להולכה נמי כתב וז"ל מדברי הרי"ף מה שכתב בתיקון שטרות שטר הרשאה לשלוח גט ממקום למקום נראה שאין צריך אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ואפילו לא יחלה ולא יאנס ע"כ בתשובה. והורגלו לעשות הרשאה לשלוח גט וז"ל בפנינו עדים ח"מ בכך וכך בשבת בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא פלוני אמר פלוני בן פלוני לפלוני בן פלוני הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ונותן אני לך רשו' לעשו' שליח ושליח שליח עד מאה וליתן גט זה לאשתי פלונית בת פלוני בכל מקום שתמצאנה אתה או שלוחך או שליח שלוחך והגט שנעשה עליו פלוני בן פלוני שליח להוליכו ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם בפלונית מתא בכך וכך בשב' בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם ועדיו החתומי' בו פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני. ובפנינו ביטל פלוני בן פלוני הבעל כל המודעות שמסר על גט הזה וגם בפנינו קבל עליו פלוני בן פלוני הבעל שלא יבטל את הגט ואת השליח ומה שראינו ונעשה בפנינו כתבנו וחתמנו וימסרנו הבעל לשליח בפני עדים ויקראוהו לפני מסירה ולאחר המסירה וכך יאמר הבעל לשליח הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ותהא מגורשת ממני ותהא מותרת לכל אדם. וקודם מסירתו לשליח יבטל כל מודעי דאית ליה וגם יקבל עליו חרם שלא לעשות בטול בגט והשליח אומר לאשה הילך גט פלוני בעלך המכונה פלוני בן פלוני והתקבלי גיטך והרי את מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם. ואם הבעל רך בשני' טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימני' כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח ומיהו אם יש לו זקן בפניו אין לחוש ע"כ. וכתב מהר"א בכתבי' סי' ט"ו וז"ל ומה שתמהת עלי בטופס ההרשאה שאני כותב ממש לשון סמ"ק דלא כתב כשיגיע גט זה לידה וכתבת דאפשר הסופר דילגו בסמ"ק והבאת ראיי' מתשובות אשר"י שכתוב בו. יותר ממה שתמהת עלי הפלא ופלא לי עליך לומר דכל הסמ"ק שנתפשטו בכל תפוצות הגולה ונתגדל בהן ולא הוגה באחד מהן מיד שום למדן ועוד אמאי לא דייקת באבן העזר דכתב טופס בהרשאה משו' תשובות הרא"ש ממש בסמ"ק והיא תשוב' שכתב ממ"נ סדור הרא"ש היא אלא שהשיב לאחר שכתב ובאותו ההרשאה כתב גם שהקנה לשליח ד' אמות בחצרו וכי נכתוב גם אנו הכי וודאי מימינו לא שמענו כך. ודע לך כי עתה זה שלשים שנה בתחלת קביעתי במרפור"ק שלח מהר"א ז"ל מאשפורק למדינת קרנסין וכתב להר"י צרפתי שישב שם באותו זמן לסדר נתינתו וכתב לו שכל הגט והרשאות הי' מסודרים כמו שקבל מהרב הגדול מהר"י מוילין ז"ל והר"י הנ"ל נטל רשות ממני לסדר נתינת הגט וכתבתי לו שישלח לי הגט והרשאות כדי לידע סידור הרב הגדול וכן עשה ומצאתי למעט נוסח ההרשאה טפי עדיף משום דאיכא למיחש שמא יארע קלקול מרוב הכתיבה ומתבטל השליחות והכי אמרינן בריש גיטין אתי למיגזייה ומה בכך אי גזייה ומתבטל השליחות אלא משום עיגונא חשו ולהכי כו'. וכתב הקאר"ו וז"ל דתמיה ליה מלתא טובא שחסר בלשון שטר שליחות זה. וכיון שיגיע ליד אשתי פב"פ מידך או מיד שלוחך או שליח שלוחך כנזכר תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם א והגט שעושה עליו פב"פ וכו' ומצאתי למהר"ר ישראל שתמה עליו חכם אחד על שכתב ממש לשון סמ"ק ולא כתב כשיגיע גט זה לידה והשיב דכל סמ"ק שנתפשט בגולה נופל בהם טעות ובחיבור הרב הגדול מהר"י מוילין נוסח ההרשאה כסמ"ק ועל דא אני סומך טפי מעל מנהגם וסידורם ונראה טעם וסברא דכל מה שנוכל למעט ההרשאה טפי עדיף משום דאיכא למיחש שמא יארע קלקול מרוב הכתיבה ומתבטל השליחות אלא משו' עיגונא חשו להכי עכ"ל. ולע"ד נראה הטעם שלא נכתב בסמ"ק הוא לפי שאם נותנו עתה צריך להוסיף בו דברים ולכן הניחו חלק כדי שכל א' יכתוב כפי מה שיזדמן לו אם בתנאי אם לא בתנאי וראיי' מה"ל גט דמרדכי שכתב ויאמר לו בפניהם הילך גט זה כו' הרי שבעל צריך שיאמר כן לשליח ושטר שליחות סיפור דברי הבעל הם. ומ"ש שכל מה שנוכל למעט בהרשאה טפי עדיף משום דאיכא, למיחש שמא יארע קלקול מרוב הכתיבה ומתבטל השליחות אומר אני דלגבי דבר זה שהוא עיקר השליחות לא אמרינן הכי ומההיא דריש גיטין אין ענינם לכאן דהתם דתקנת חכמים מה שיאמר השליח ואם חיסר ה"ל משנה ממטבע חכמים והולד ממזר לפיכך קצרו הדבור אבל השטר השליחות לא תקנוהו חכמי התלמוד אלא מסרוהו לכל אחד שיסדרנו כפי צחות לשונו וכל שיכתוב עיקר השליחות בין בדרך ארוכ' בין בדרך קצרה שפיר דמי ולא נפיק מיניה חורבה כלל ולפיכך נ"ל שצריך לכתוב ונותן אני לך רשות לעשות שליח וכו' עד"ק וליתן גט לאשתי פב"ב וכו' או שליח שלוחך ותיכף שיגיע גט לידה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא פב"פ מגורשת ממני ומותרת לכל אדם והגט שנעשה עליו פב"פ שליח וכו' וכל שלא כתב כן קרוב אני לומר שעיקר השליחות חסר מן הספר ע"כ ואשיב על דבריו במה שאמר שהטעם שחלק הסמ"ק משום שתלוי הכל בענין התנאים נ"ל הבל דרוב הגיטין איירי בלא תנאי ובפר' בזמן הזה ועוד ה"ל וכשיגיע גט זה וכו'. ואם יזדמן תנאי בדבר יכתוב הכל לפי ענין התנאי וגם מה שכתב אח"כ לחלק בין התם דאיכא למיחש למשנה ממטבע חכמים אבל הכא שטר שליחות לאו תקנת חכמים הוא אלא מסרוה לכל אחד שיכתוב ויסדר כפי צחות לשונו הדברים אלו בנפשו הוא דמה כתב הגאון שטוב לקצר מאחר שאין חדש בשינוייו דאיכא למיחש משום ריבוי התארים לפי דעתו ירבה בדברים שיהיו בהן גרוע לשליחות והוא לא ידע כאשר כתב מהרא"י אלא שהוא חוץ לכבודו ולא ירד לתכלית דעתו וראוי לנהוג כוותיה מאחר שכך כת' בסמ"ק ובא"ע ורוב הגדולים נהגו כן:

אתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי פי' האשה שאמרה לשלוחה הבא לי גיטי והוא אומר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הילך כמו שאמרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת ש"מ אדיבורא דידיה קא סמיך פי' ותפשוט מיניה בעיא דאיבעיא לן בב"מ בהשוכר את האומנין דאדיבורא דשליח סמיך דאי אדיבורא דידה סמיך וה"ק ליה אנא לא ידענא אלא כדאמרה איהי מסרנא ניהלך כי מטא גיטא לידה מיהא תתגרש דהא בעל נמי שליח להולכה שוויה אמר רב אשי הכי השתא בשלמא אי אתמר אפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שהגיע הגט לידה מגורשת אלמא אדיבורא דידיה הוא קא סמיך א"כ לידה אדיבורא דידיה קא סמיך אלא הכא משום דעקרי' שליח לשליחותי' לגמרי הוא דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא וכתב בעל העיטור דוקא כדאמר בעל כמו שאמרה אבל אמר התקבל מגורשת משהגיע הגט לידה דהתקבל והולך קאמר וכתב הר"ן עליו דליתא בגמרא מוכח בהא דאמרינן בסוגיא מאי לא קבלה אקבלה דבהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי ובעל אומר זכי לה והתקבל לה דמשמע שם דאפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת לדברי רב אשי דלא אמרינן התקבל והולך קאמר דאמרינן משום דבעל אמאי דאמר ליה שליח סמוך ולא מחית אנפשי' לעשות שליח להולכה ומיהו אם האשה אמרה התקבל לי גיטי והשליח אומר לבעל אשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר התקבל משהגיע גט לידה מגורשת דהתקבל והולך קאמר הכי מוכח בגמרא ע"כ. והוא פשוט בעיני ותמה אני על הטור שכתב נמי דוקא שאמר לו הילך כמו שאמרה אבל אומר לו הולך או זכי לה ודאי עתה עשאו שליח להולכה ואדעתא דהכי קבלו ע"כ. והרי להדיא מן הסוגיא דקבלה מקבלה לא הוי גט כלל לרב אשי וה"ה זכי לה והולך לה לפי מה דק"ל הולך כזכי ומסיק בסוגיא ת"ש הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי. התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה זכי לה והתקבל לה רצה לחזור יחזור משהגיע גט לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה פי' מאי לאו זכי להתקבל דקתני קאי אאשתך אמרה התקבל לי גיטי והולך ותן לה דקאי אאשתך אמרה הבא לי גיטי וקתני בתרווייהו משהגיע גט לידה מגורשת תיובתא לרב נחמן מקבלה אקבלה דקתני הביא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר התקבל דבהדיא יהבי' ניהלי' בתורת קבלה ובעל לאו בר הכי הוה ואיהי נמי לא שוויתי' וקתני דהוי שליח להולכ' כיון שנתן עיניו לגרשה כו' כדלעיל וכ"ש היכא דאמר לו הילך כמו שאמרה דאיכא למימר לא אדיבורא סמיך אלא בדעתה תלה ושויה נמי שליח להולכ' לא קבלה אהולכה והולכה אקבלה פי' קבלה דקתני זכי לה והתקבל לא קאי אהולכה אאשתך אמרה הבא לי גיטי דאיהי נמי שליח לקבלה שויתי' שהרי אמרה לו התקבל ופריך אי אקבלה אהולכה מכי' מטי גיטא לידו לאלתר ליהוי גיטא וממאי אם רצה לחזור יחזור שמעת מיני' דאדבור' דידיה קא סמוך. הכי השתא התם קאמר ליה הילך כמו שאמר' פי' והא דאמרן לעיל דאי איתמר רב נחמן איפכא כי הא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה והוה אמר רב נחמן כשהגיע גט לידיה דהיא מגורשת הוי פשיטא מיני' דאדיבור' דידה סמיך דה"ק ליה הולך כמו שאמר' וכיון דלא מיגרשה בקבלה דהא איכא למיפשט מיניה בעיין דהשוכר דאיבעיא לן בכי האי גוונא דהאי כמה שאמרה דקאמר הכי קא"ל מהימנת לי דהכי קאמרה ובתורת הולכה יהביה ניהלי'. אבל הכא דקאמר לי' זכי והתקבל ולא אמר הילך כמה שאמרה כיון דא"ל שליח להולכה עשאתני אשתך ואיהו א"ל התקבל. אדם יודע שאין איש נעשה שליח לקבלה ובודאי התקבל והילך קאמר ולפסק הלכה אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר אשתך אמר' הבא לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה כיון שהגיע גט לידה מגורשת דהא לא עקר שליחותי' דאפי' שליח להולכה בעי למהוי כ"ש לקבלה הלכך אמרינן לחומרא דאדיבורא דידי' קא סמיך דאינו גט עד שיגיע לידה ואם מת קודם שהגיע גט ליד' נ"ל דחולצת ולא מתייבמ' ומסיק ת"ר התקבל לי גיטי ואשתך אומר' התקבל לי גיטי ואמ' הילך ותן לה זכה לה והתקבל לה רצה לחזור לא יחזור ר' נתן אומ' הולך ותן לה רצה לחזור יחזור זכה לה התקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור ר' אומ' בכולן אם רצה לחזור לא יחזור אבל אם אמר אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור איתא בגמ' התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב נעש' שלוחו ושלוחה ואם מת ולא הגיע גט ליד' חולצות ולא מתייבמו' אלמא מספקא לי' אי הלכה כר' או הלכה כר' נתן אבל אי אומר לי' הילך בין 'לר בין לר' נתן כזכה דמי וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו וכן הלכה והלכ' כר' נתן דאמר הולך לאו כזכה דמי' דגרסינן פ' השולח א' אביי נקטינן שליח מתנ' כשליח הגט דמי למנ"מ להולך לאו כזכה דמי ע"כ וכתב ריב"ש בתשוב' וז"ל על ראובן ששלח שליח לקבלה שיביא אצל הבעל וא"ל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא כותב לו שטר הולכה ונותנו בידו וחזר ונתן לו שטר קבלה והשיב דברים סתומים אני רואה כאן שאם הבעל בשטר אחרון היה דעתו שיהי' שליח לקבלה למה לו לעשות שטר שליחות והלא שליח לקבלה אין על הבעל לעשותו וה"ל לומר לשלי' בשעת נתינת הגט התקבל גט זה לאשתי ומיד שהגיע ליד השליח הרי היא מגורשת בכח שליחות האשה ולא בכח שליחות הבעל ואם היה בדעתו בשטר קבלה לומר התקבל והולך למ"ל לכתוב שני שטרי שליחות הולכה ומ"מ אני נוטה שהכל תלוי בשעת נתינת הגט ליד השליח שאם בשעת שנתן הבעל לשליח שטר שליחות הולכה הראשון מסר לו גט הרי נתבטל שליחות הקבלה שעשתה האשה וכשחזר ונתן לה שטר שליחות אם היתה כוונתו שתתגרש מעתה צריך שיטלנו מן השליח ויחזור ויתננו לה וה"נ כבר נתבטל שליחות ההולכה וגם שליחות קבלה שעשתה האשה נתבטל וכיון שהבעל מסר הגט ליד השליח בתורת הולכה ואם כן אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת שכיון שנתבטל שליחות האשה לקבלה וגם שליחות הבעל להולכה מעתה אין שליחות הבעל לקבלה כלום ואף אם רמז הבעל מחמת שליחות האשה לקבלה כי האשה הי' דעתה בשליחות שיקבלנו השליח במסירה הראשונה בתורת שליחות קבלה והי' צריך שתעשה האשה שליחות קבלה מחדש אבל בשעה שמסר הבעל שטר שליחות הולכה עדיין לא מסר הגט בידה הרי לא נתבטל שליחות האשה לקבלה שאין ביד הבעל לבטל השליחות אלא שאינה מתגרשת אלא ע"פ דבורו שבשעת נתינת הגט אבל שלא בשעת נתינת הגט אין שליחות מתבטל מפני דבורו של בעל וגם מפני רצון השליח להיות שליח להולכה לא תבטל השליחות הקבלה דאי הוה שליח להולכה כ"ש דהוי שליח לקבלה דהא א"א להולכה בלא קבלה וא"כ כשחזר הבעל ועשה שליחות לקבלה לא נתבטל שליחות וא"כ כשאמר התקבל ע"ד שליחות לקבלה אמר ע"כ נכוחים שם ולענין לשון קבלה של אשה ק"ל כרשב"ג דאמר אף האומרת טול לי הוה לשון קבלה ואף לאותן דלא ס"ל האי כללא דהלכה כרשב"ג במשנתינו כגון הרי"ף והרמב"ם וסיעתו ומ"מ הכא פסקו הלכה כוותי' משום דמייתי בברייתא בסוגיא כוותי' וזה לשון הברייתא כפי גירס' הספרים ת"ר טול לי שא לי יהא בידך כולן לשון קבלה הן וכתב רש"י דה"ג, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם כולן לא הוזכרו שא לי ואומר שיש פני' לכאן ולכאן דמצינו במקר' שהוא לשון קבל' כגון כי תשא ודומיהו ומצינו נמי שהוא לשון הולכה שמשאהו בידו כמו כאשר ישא האומן את היונק וגו' וכבר כתבתי כמה פעמים שאין הכרע לגרסות ע"כ נראה שאם אמרה שא לי ונאבד הגט שחולצת ולא מתייבמות:

אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ור' חנניא אמר עושה אשה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה מ"ט דרב אבע"א משום בזיון דבעל שסבר קל אני בעיני' שאין רצונה לקבל הגט מיד שלוחי אבל אי עבדי' שליח לקבל הגט מידו הא ידע מזה וליכא למיחש לתקלה ואיבעית אימא משום חצרה הבא לאחר מכאן פירוש לאחר שנתן הבעל הגט בחצר של אחרים הקנתו דההוא לאו גיטא דאיבעי' לן לקיומי ונתן בידה או בחצירה וזה בשעה שנתן לה לאו חצירה היא מאי בינייהו איכ' בינייהו דקדמי' איהו ושווי' שליח מעיקרא וכתב הרי"ף והרא"ש הביאו וז"ל הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן הלכתא כר' חנני' ומסייע להאי פיסקא מעובדא דהאי גבר' דשדר גיטא לדביתהו אתא שליח אשכחה דקא ליישי ואמר לה הא גיטך אמרה לי' ליהווי בידך כלומר הוי את שליח דידי לקבלה אמר ר' נחמן אם איתא לדר' חנניא עבדינן בה עובדא א"ל רבא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל שלח לקמי' דר' אמי שלח לי' לא חזרה שליחות אצל הבעל ר' חייא בר אבא אמר נתיישב בדבר הדר שלחוה לקמיה דרב חייא בר אבא אמר כולי האי שלחו ואזלו כי היכי דמספקא לדידהו ה"נ מספקא לן לדידן הוי דבר שבערוה וכל דבר שבערוה חולצת ולא מתייבמת הוה עובדא ואצרכה ר' יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצ' גט מחיי' וחליצ' לאחר מיתה אלמ' מדלא מספק' לי' למאן דאיסתפקא לי' אלא משו' דלא חזרה שליחות אצל הבעל ומאן דבטלי' לגיטא נמי לא בטלו אלא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מכלל דאיפשיטא להו לכולהו דהלכתא כר' חנניא דאי ס"ל דהלכתא כרב אפי' חזרה שליחות אצל הבעל לא הוי מספקא להו דגט פסול הוא הלכך הלכה כר' חנניא והדין הוא סברא כרב האי גאון ומסתברא כוותי' ע"כ ואף, שרבו מתירים כגון ר' האי ור"ח ורי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א כתב נמי שכן עיקר וכדאי לסמוך עליהן להתיר בדיעבד אבל לא לכתחילה כלל גם רבו האוסרים כגון ה"ג ור' שמואל בן חפני ובעל התרומות וכן נמצא כתוב בשם ר"ת והר"ן נמי כתב וז"ל ואחרים דוחין דליכא למיפשט מהא דק"ל כר' חנניא אלא היכא דוקא דליכא בזיון דבעל כי הכף דכיון דקאי ולשה ליכא בזיון אבל היכא דאיכא למיחש לבזיון דבעל אפשר דלא ק"ל כוותי' ולא נהירא דבכה"ג נמי איכא בזיון כיון שלא הפסיק' לשתוק לקבל גיטה אלא הכא הוא דאיכא למימ' דהני עובדא לא מוכחי מידי דהא אינהו לא שלחו לקמי' דר' אמי אלא אי איכא למיחש אי חזרה שליחות או לא ומשכחת לה אפי' אליבא דרב כגון דבעל לא קפיד וליכא משום בזיון דידי' ודיד' דקדים איהי ושוויי' שליח וליכא משום חצירה הבא לאחר מכאן ורב נחמן נמי איתא לר' חנניא דקאמר ולאו דפשיטא ליה דאיתי' הילכך חיישינן לדרב ואין עושה שליח לקבל גיטה ואם עשאתו חולצת ולא מתייבמת ע"כ וכדבריו נראין להחמיר מדקאמר אם איתא לר' חנניא כו' משמע דאין הלכה כוותי' וכן עיקר:

מסקינן בסוגיא ההוא דהוה קרי לי' נפאתה אזל סהדי וכתוב תפאתה אמר רב יצחק בר שמואל בר מלתא משמי' דרב עשו עדים שליחותן מתקיף לה רבה מי קאמר כתבו חספא והבו לה אלא אמר רבא ודאי אי כתבו סהדי גיטא מעליא ואבד עשו עדים שליחותן מתקיף לה רב נחמן מי קאמר כתבו ומנחו בכיסייכו אלא אמר ר"נ בר יצחק כותבין ונותנין אפילו ק' פעמים כתב הרי"ף דכן הלכתא דאם נאבד הגט כותבין כמה פעמים וכתב הרא"ש מדברי התוס' בשם ר"י מיהו אי לא נאבד ומסופקין אם הוא כשר אם לאו מכמה חומרית שנהגו להחמיר ואין להם שורש ועיקר מן התורה הרי עדים עשו שליחותן אם הוא כשר לפיכך טוב להנהיג שיאמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום עד שיהא הגט כשר לדעתם בלי שום ספק ופיקפוק ע"כ וכ"כ הר"ן והג"ה מיימוני כתבו בשם ר"ת והסמ"ג שבתחל' כשאומר לסופר לכתוב יאמר לסופר אני נותן רשות לכתוב הרבה גיטין כמו שתחפוץ עד שיהיה לדעתך או לדעת הרב שבעיר וכן יאמר לעדים לחתום הרבה בהרבה גיטין בלא רשותו עד שיהי' הגט לדעת כלם ע"כ וכתב הר"ש בר צמח שיש להקל ולומר כיון שאמר כתבו מאחד עד מאה עד שיצא אחד שהוא כשר והגון כתיקון חז"ל דעתו הי' עד שיזדמן להם אחד כשר לפי דעתם ומה שאמר לפי דעתם דאדעתייהו מגרש כיון שאין שם אלא הם ע"כ ואין הכרע לקולתו להקל באיסור א"א וכתב עוד שמא נאמר דלא אמרינן דעשו שליחות אלא כשנכתב ונחתם אבל אם עדיין לא נחתם לא נגמר הענין וכותבין אפי' ק' שלא עשו שליחותן ואפי' חתם בו עד אחד כיון שלא חתם השני לא גמר הענין ג"כ ויפה עשה שכתב בלשון שמא שלא החליט הענין להתיר כי לא נרא' כלל סברתו דמה לנו בכך שלא נגמו' ס"ס הסופר גמר שליחתו כהוגן והוא כשר ומונח לפנינו וכן העד שחתם עמו גמר שליחותו ומהררא"י כתב בכתבים סי' ל"ח וז"ל מורי הגאון הי' מדקדק לומ' עד שיהא כשר לדעתו בין בכתיב' בין בחתימה שאם יאמר בכתיבה לחודי' אולי יהי' שום ספק בחתימה ואז עשה הסופר שליחותו כדאיתא בתוס' פ' התקבל שאם יש שם נדנוד כותבין וחותמין אפי' מאה פעמים וכן באשיר"י ע"ש ומסתמא ה"ה לעדים ג"כ ואולי לאחר שיחתמו יראו שום נדנוד בכתיבה מה שלא ראו קודם חתימה ע"כ וכן המנהג וזהו הנוסח פלוני בן פלוני הנני מצוה לך שתכתוב גט לאשתי לשמי פב"פ כדי לגרש בו אשתי פלונית בת פלוני כדי שתתגרש בו ממני ותהא מותרת לכל אדם לשמו ולשמה ולשם גרושין ותכתוב לי גט מאחד עד מאה עד שיזדמן אחד שהוא כשר בכתיבתו ובחתימתו לדעת הרב המסדר גט זה וכתב הקאר"ו וז"ל וכתוב בקונטריסי' שנמצא כתוב בשם ר' יחיאל ור"י קלצין שאין לעשו' כן משום דתלי בפלוגתא אי יש ברירה ור"י לטעמי' דפסק דיש בריר' אפי' מדאורייתא לכן די שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו כ"כ שירצה אבל לר"ת דאין הלכה כראבי"ה יש לחוש לכן יש לבעל לחזור ולצוות לעדים בכל פעם גם הכל בו כתב דיש מגמגמי' על דברי ר"י גם בהגהת מרדכי כתוב דברי ר"י קלצין ואח"כ כתב בהג"ה ומיהו נהגו כפר"י ואע"ג שהפוסקים סתמו דבריהם כדברי הנ"ל נ"ל שאם הבעל מצוי בעיר טוב שיחזור ויצו' בכל פעם למיחש לדברי ר"ת היכא דאפשר ע"כ ולא נהירא לי כלל לדמות זה לענין ברירה מאחר שאמר עד שתהא כשר לדעת הרב כו' א"כ הוי כאלו פי' להדיא שהראשונים בטלים אלא בזה האחרון יהי' נגמר שליחותו ועוד שהרי רוב הפוסקי' פסקו בזה כר"י ואע"פ שרוב הפוסקי' ס"ל דלא אמרינן ברירה מדאורייתא ובלקוטי' מצאתי טעם אחר לחומרא וז"ל ויאמר לסופ' שיכתו' גט לאשתו מא' עד מאה עד שיהא טוב לדע' הרב ואז אם אירע בו פסול בגט יכול לכתוב אחר ובל"ה אינו גט אם יכתוב אחר דכבר עבר שליחותו כדאיתא בתו' פ' המקבל מיהו אעפ"כ אנו נוהגין לחומרא לשלוח אחר הבעל בכל פעם שאבד הגט ולצוה לסופ' ולעדים פעם שנית ויראה לי הטעם דשמא ימות הבעל בעיכוב הגט ע"כ מצאתי ומיהו נראה דאפ"ה יאמר כדלעיל דשמא ישכח ולא יצוה שנית ותמיהני להדי' בהשולח אמר דכי אמר הטוב והמטיב לא בטל השליחו' ואין לי תמי' כלל דהתם איירי בלא ביטול הגט כלל ולא אמר הטוב המטיב לחודא ואף הבעל הי' מודה שלא ביטל בפירש אלא בלבו פסקינן כאביי דגלוי דעת בגיטין לא הוי כפירש אבל הכא חיישינן שמא שמע בדבר וביטל להדיא ובפרט שיראה שאירע פסול בגט יאמר סמנים מילתא הוא שלא לגרש כלל ודוקא לכתחלה אבל בוודאי אין לחוש בדיעבד לכך דאל"כ למה הצריכו לומר מאחד עד מאה כו' שאם ישכח לצות שני' אלמא דבדיעבד כשר וכן הוא המנהג לצות שנית אבל מ"מ אין להחמיר כ"כ ולהרבות בדברים כמו בראשונה אלא לקצר:

מתניתין האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כיתי עדים שנים שאומרים בפנינו אמרה ושנים שאומרים בפנינו קבל מפר' בגמרא שבשעת השמד שנה משנה זו שגזרו על המצות והוצרך לקרעו ואפילו הן הראשונים והן האחרונים או אחד מן הראשונים וא' מן האחרונים ואחד מן השוק מצטרף עמהם ומסיק אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין ואומר שהיה שליח לקבלה והעדים מעידים שעשתה שליח לקבלה רב הונא אומר בעל נאמן דאם איתא דלגרושין יהבי ניהלי' לדידה הוי יהיב לה ומיירי ששלשתן בעיר אחת ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא מהמנוהו וכתב הרא"ש מדברי התו' ואפי' אומר הבעל שנתן לו הגט בפני עדים לא הימני' מ"מ סמך עליו דזימנין דאייתי סהדי ואזלו למדינת הים וכתבו עוד התוס' וז"ל ואין לפרש דנאמן השליש מטעם מיגו דאי בעי עביד בי' מאי דקאמר שיכול למוסרו לאשה כדפיר' בקונ' בסמוך חדא בלא שום מיגו הימנוה רבנו לשליש כדמשמע בסוף זה בורר גבי ההיא סבתא דאפקידה גבה שטרא ואמר' פרוע הו' והימנה ר"נ בלא שום מיגו דכיון דאתחז' בב"ד אי בעי קלתיה לא אמרי' ועוד אי חשי' מיגו לא הוה פליג רב הונ' דהיכא דאיכא מיגו מודה כדאמרינן בסמו' ומודה רב הונא דאי אמרה קמי' דידי' כו' אלא לא חשיב מיגו דהא אין ביד השליש למוסרו לאשה דשמא האש' לא תתרצה לקבל הגט מספק כיון דבעלה אמר לפקדון לכך נראה דהא הימני' כיון שמסר בידו על דעת כן מסר לו שיהא לגרושין אע"פ שהוא משקר ולפ"ז מהימנן לי' לשליש אפי' בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר היכא דלא אמר בתורת שאלה אלא אומר בפקדון יהיבה ניהלי' ע"כ פי' לדבריהם לאפוקי אם היא בתורת שאילה ושכירות ואינו אומר שלפקדון יהיב בידי' ולא אמרינן דמהמני נהי דיהב בידו כדרך העשוי בין הבריות אצל עבדיה' נאמן ממש שאין שם שליש עליו ואינו נאמן בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאין לו מיגו שיכול לומר לקוח בידי אבל אי אמר אותו שנתן לו שום פקדון מ"ה הוי מודה רב הונא כדלקמן דהא איהו גופא כתב דהא מיגו דהכא גרוע דשמא האשה לא תתרצה לקבל גיטה כיון דבעל אומר לפקדון כו' אבל לעולם רב חסד' ס"ל דמהימן מכח מיגו גם מה שכתוב דמיגו רע הוא כו' הלא כתב הר"ן דשפיר הוא מיגו וז"ל רב חסדא אומר שליש נאמן דהא הימני' פירוש אע"פ שעכשיו אין בידו ליתנו לאשה שהרי לא תקבלנו ממנו שהרי תחוש שמא תתקלקל עצמה דבעל אמר לפקדון אפ"ה מתוך שהי' בידו למוסרו לה מתחלה ואם רצתה היתה הולכת ונשאת בו הרי הוא כמי שא"ל נאמן תהי' עלי והריני נותנו לך על אותו ענין שתאמר בענין שאמרו באומר נאמנת שלא פייסית הלכך אע"פ שאין בידו עכשיו נאמן דהכי אסיקנא בסנהדרין פ' זה בורר גבי ההיא סבתא דאפקה שטרא מתחת ידה ואמרה ידעינא ביה דפרוע הוא ולא מהימנא רב נחמן משום דכיון דאתחזק שטרא ביה דינא אי בעי קלתי' לא אמרינן ואותביני' עליה מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ואסקינא בתיובתא וכו'. ואפשר לומר שדעת התוס' אפי' קודם שבא הבעל לב"ד וטען לפקדון נתתי אפ"ה לא הי' רוצה השליש למוסרו לה שמא כבר שמעה שכך אמר הבעל שלפקדון נתנו לה ולא תתרצה לגרש בו ואיכא ריעותא בהאי מיגו אלא כדפירש דשמא רב חסדא שפיר ס"ל דמהימן משום מיגו אבל בלא מיגו לאו מהימן ה"מ הראיי' שהביאו היכא דאמרינן הימניה לשליש כו' דמהימן אפי' בלא מיגו כדמוכח בסוף זה בורר סי' י"ז היא ראייה ברורה ושם הארכתי אבל קשה לי מאי מיגו איכא בזה שהיה יכול למסור לה הא אפי' מסר לה היא אינ' טענת ברי אלא מה שאמר השליש והשליש גופא לא מהימן אלא הבעל משום דאם איתא כו' וצ"ל אחר שבא הגט לידה חשבינן כגרושין וודאי ומהמני' לשליש לא אתי האי סברא דאם איתא לדידה הוי יהיב לאפוקי אותה מחזקת גרושה אבל דעת הרי"ף אינו כן שאפי' יוצא הגט מתחת ידה אינה מהימנה לרב הונא כמו שנאריך בזה לקמן וא"כ מאחר דאנו ק"ל דמה דשליש מהימן לאו מכח מיגו הוא וכן ממילא לרב הונא היכא דמוד' דהשליש מהימן כמו שנכתב לקמן א"כ מה שנסתפק הר"ן מאיזה הזמן ושעה מתחיל הנאמנות דעתו נוטה עכ"פ לרש"י דלא מתחיל האי נאמנות אלא משעה שטוען השליש בב"ד דלגרושין נתנו אומר אני דלדברי התו' מהימן השליש מצד שלישותו א"כ הוי גט למפרע מאותו שעה שקבלו השליש וזהו פשוט ואותיב ר' אבא לרב הונא מהא דתני' הודאת ב"ד כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם ופריק שאני ממון דאתיהב למחילה ומקשינן וכן לגיטין ופריק גיטי ממון וכתב הרי"ף וז"ל פסקו רבוותא הלכתא כרב הונא בשביל שהי' רבו של רב חסדא ואנן ס"ל דהלכת' כרב חסדא מדפרי' סתמא דתלמודא לקמן וניהמני' לשליש וכתב הרא"ש וז"ל ואינו נרא' לי ראיי' דהתם אין הבעל מכחישו ולא פליג רב הונא בהא ושוב מצאתי כתוב קושי' זו בשם ר' אפרים תלמידו של הרי"ף ז"ל והרמב"ן ז"ל העיד שראה בנוסח' ראשונ' של רב אלפס ז"ל מכתיבת ידו חזינא מאן דפסיק כר' חסדא ואנן לא ס"ל הכי דהא רב הונא רבו של רב חסדא ואין הלכ' כתלמיד לפני רב במקו' רב ועוד הי' כתוב בה אמאי דאמרינן לקמן בעל אומר לגרושין וכן שליש והיא אומרת נתן לי ונאבד וניהמני' לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' דליהמני' ואי קשיא לך הא קמייתא דאמרינן שליש לא מהימן ואע"ג דנפיק גיטא מתותי ידי' והכא אי נפיק גיטא מתותי ידיה מהימן התם בעל קא מכחיש לי' הלכך איתרע לי' שלישותו והכא קמודו ליה ע"כ וכיון שלא נתגלה טעמו של רב אלפס ז"ל ראוי להחמיר בדבריו הראשוני' וכמו שפסק ר"ת ז"ל ע"כ דברי הרא"ש וראוי להחמיר כוותי' וכן דעת ר' אפרים והר"ז הלוי ומ"מ לא להקל ולהתיר' לכהן גם חולצות ולא מתייבמות והא דקאמר רב הונא דבעל נאמן היינו כשאומר לפקדון נתתי אבל אי אומר להולכה נתתי ורוצ' לחזור בו והשליש אומר לקבלה נתת לי מודה רב הונא שהשליש נאמן דלמימר דאם איתא דלגרושין כו' לא שייך למימר בזה כן פי' התו' וכן פסק הטור להדיא והר"ן כתב עוד דכי אמר רב הונא דבעל נאמן דוקא בשליח קבלה דאיכא ריעותא דכיון שידו כידה לדיד' הוי מסר אבל בשליח להולכה ליכא ריעותא שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד ע"כ ואין זו סברא דלמא לא רצה שתתגרש מיד מאחר שדעתו לגרשה אם היה רוצה לעשות זמן לרווחא ה"ל לאתנויי עד כמה ימים דהכא לא פסיקא לי' שמא תזדמן לו מיד ויתן לה הגט גם הוא גופא כתב נמצא בתשוב' להרי"ף שפירש השמעתא דהכא בשליח להולכ' וכשהגט יוצא מתחת ידה ואפ"ה לרב הונא בעל נאמן ואפשר לומר לדברי הרי"ף בשליח לקבלה לכ"ע מהימן השליח מאחר דתלוי בקבלתו וכ"כ ר' ירוחם ולא נהירא דכ"ש הוא דאמרי' אי איתא לדידה הוה יהיב לה גם רוב הפוסקים פי' בשליח לקבלה אכן מה שמעתי מדברי הרי"ף אפי' יוצא הגט מתחת יד האשה אפ"ה לרב הונא אינה נאמנת ולפי' רש"י שפי' לעיל דמ"ה לרב חסדא מהימן השליש משו' מיגו הוה מסור לידה משמע דבכה"ג כולי עלמא מודה שהשליש מהימן וכן משמע משאן ומתן של תוס' והרא"ש בהאי מיגו שאם הי' יוצא מתחת יד האשה דהוה השליש נאמן דהא לא כתבי אלא משום דהוי מיגו גרוע שלא תתרצה לקבל משמע אי היתה מקבלת הוי מגורשת ואין זו ראיי' דלעולם אפי' יוצא מתחת ידה אינה מגורשת אם אינה טוענת ברי אלא מה שאומר לה השליש מכל מקום שייך לומר מיגו דאי דעת השליש לשקר כדי שתהיה מגורשת בו הי' לו למוסרו בידו דעדיף טפי שתוכל לומר בפני מסרתי לגרושין אם תרצה ואף אפשר לומר שלא תתרצה לשקר ולסייע' לה הוי עדיף במה שימסור לה גט ליד' כדפירש שתוכל לומ' בענין שיאמינו להן תדע שכן הוא שהרי התוס' הקשו וז"ל וא"ת וא"כ מה הועילו חכמים דתקון לומר בפני נכתב בפני נחתם משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אכתי יערער שאומר לפקדון נתתי ואי דאיכא עדי' דיהבינהו לגרושין התם לא בעינן בפני נכתב וי"ל דלא מהימן אלא בשלשתן בעיר דשייך האי טעמא דלדידה הוי יהיב לה ומאי הוקשו שמא מ"ה תקנו בפני נכתב שלא יבא לערער מזויף הוא אחר שיצא הגט מתחת ידה דכה"ג לא יכול לטעון לפקדון נתתי אלא ע"י השליש הבעל מהימן לומר לפקדון נתתי דאף לאחר שיצא הגט מתחת ידה בענין שאינה טוענת ברי אלא ע"י דשליש הבעל מהימן לומר לפקדון נתתי ואין לחלק בין שליח להולכ' לשליח לקבלה ועוד נרא' דכ"ש אינה דבשליח הולכה ויוצא הגט מתחת ידה אמרינן דשליח עשה שליחותו והי' קצת ראוי שלא להאמין לבעל שיאמר לפקדון נתתי אפ"ה מהימן שליח לקבלה שלא יהני מה שהגט יוצא מתחת ידה שהרי כבר נתגרשה לפי דברי השליש בקבלתו והגט שבידה אינ' עולה לכלום א"כ פשוט שמהימן הבעל לומר לפקדון נתתי כמו שמהימן לומר נגד השליש כל זמן שהו' בידו ומסיק בסוגיא תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים כו' ואמאי ליהמני לשליש פי' נהי דצריכה שניהם שעשאוהו שליח מ"מ שנים שקבל למה לי ומשני מאח' שהגט לא נפיק מתותי' ידי' שהרי נקרע מ"ה אינו נאמן ופריך ס"ס ל"ל עדים שקבל היכא שיש עדי' שראוהו בידו שלם יהא נאמן וכן פירש התוס' ועיקר ומשני הא מני ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי ואי אפשר בלא עדי' וכתבו התו' מיירי שאין עדים חתומי' בו ולכך לא סגי במה שראוהו בידו כלום כיון שלא ראו הקבלה אבל אם עדים חתומים בו כשר אפילו אין כאן עדי מסירה לפנינו דמסתמא נמסר בפני עדים ועושין כדין כדאמרינן בהשולח אמר רב לא צריכא אלא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי תקנו חכמים עדי חתימה דזימנין מייתי סהדי או אזלי למדינת הים ע"כ ולפ"ז אי אמר השליש שהי' נותן לו גרושין בפני עדי מסיר' והלכו לו למדינת הים דסגי בהכי ולפי מה דק"ל כרב הונא דהבעל נאמן אין נ"מ בזה אם לא שהבעל אומר להולכ' נתתי או שאין שניהם בעיר אחת דכה"ג שהשליש נאמן או בכה"ג דמודה רב הונא כדלקמן וצ"ל שאומר השליש שנתנו לו הבעל בפני עדי' להיו' עדי מסירה וכ"כ הטור וכתב עוד ע"כ טוב להזהיר שלא לגרש ע"י שליח כשהבעל והאשה בעיר אחת פי' כיון דמצי מפיק מיני' חורבה שאם יטעון שלא לגרושין שהו' נאמן פי' היכא שמתו עדי השליחות:

דין אם אמרה אשה קמי דידי נתת לשליש לשם גרושין אם הגט יוצא מתחת ידה מגורשת גרושין גמורין דאם אין יוצאת מתחת, ידה מגורשת ואינה מגורשת. ואם אין הגט לפנינו והבעל אומר נתתי לשליח שעשתה לקבלה וגם השליח אומר נתן לי בתורת קבלה והיא אומרת נתן לי ונאבד או שאמר ג"כ שנתנו לשליח לגרושין והשליח נותנו לה ונאבד ה"ו מגורשת לחומרא ולא לקולא:

מסקינן בסוגיא אמר רבה ומודה רב הונא דאי, אמרה איהי לדידי א"ל שליש דלגרושין יהבי ניהלי' מהימני ופריך אי איכא מידי דשליש גופא לא מהימן ואיהי מהימנא אלא אי אמרה קמאי דידי לגירושין יהבא ניהלי' מהימנא מיגו דאי בעי אמרה לדידה יהבה ניהלה ועיין בהרא"ש שכת' וז"ל ואיירי שהגט יוצא מתחת ידי אשה והיא אומרת שקבלתו דהשת' איכא מיגו כיון שהגט יוצא מידה דאם אין בידה אין מיגו ואי משום שאמרה לבעל גרשתני נאמנת כיון דאיכא שליש דקא מסייע לה מעיזה ומעיזה וק"ל דהאי מיגו לא הוי מעין פלוגתייהו דאינהו איירי כשהגט ביד שליש ואפשר דאפילו הגט ביד שליש מיהווני כיון דלא מסייעו ליה אלא שליש לחודא אינה מעיזה והא דקאמר תלמודא מיגו דאי בעי אמרה לדיד' יהיב נהילי' ה"ק נתנו והפקדתיו ביד השליש ע"כ והטור סמך על אפשר זו ופסק בשמו דאפי' הוא ביד השליש נאמנת ואני אומר שאין לסמוך על הוראה זו להקל וכ"כ תלמידו ר' ירוחם שפי' הראשון עיקר ואין לבנות בנין על קושיא חלושה דאפשר שייך לומר ומודה אפי' לא איירי ממש בדומה לו ופירש הראשון עיקר ובפרט שהרמב"ם נמי פסק כן דאיירי כשהגט יוצא מיד האשה תו מסקינן היכא דנאבד הגט והבעל אומר לגרושין והשליש אומר לגרושין והיא אומרת נתן לי ונאבד לר' יוחנן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ופריך ואמאי ולהמני' לשליש ומשני וכי נפיק גיטא מתותי ידי' דלהמני ולהמני' לבעל דא"ר יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת שלוחו אסור בכל הנשי' שבעול' חזקה שליח עושה שליחותו ה"מ לחומרא אבל לקולא לא ולהמני לדידי' מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה גרשתני נאמנת חזקה אין האש' מעיזה בפני בעלה ה"מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ע"כ ומדקאמרינן דחזקה שליח עושה שליחותו לחומרא שמעינן דהוי ספק מגורשת ואם בעלה כהן אסורה לו ולעלמא לא משתריא עד דיהיב לה גיטא אחרינא ואם מת אסורה לכהן ואם יש לה יבם חולצת ולא מתייבמ' וכ"כ הרי"ף והרא"ש כתב הרמב"ם וז"ל אפי' אמרה נתנה לשליח לגרושין ונתנו לה הואיל והשליח מסייע אותה אפשר שתעיז פניה ושמא לא נתגרשה ע"כ ונכון הוא וכן הביא הטור וכתב עוד וז"ל כתב הרמב"ם שליח קבלה שקבל הגט לאשה ושלח לו בפני עדים והגיע הגט לידה ואינה יודעת אם הבעל שלחו או שליח קבלה שלחו או שלוחו או של בעל ה"ז מגורשת בא הבעל וערער שלא נתנו הרי יתקיים בחותמיו שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת יד שלוחו שידו כידה ואע"פ שהיא אינה יודעת הרי העדים יודעין ואם לא נתקיים בחותמיו אינה מגורשת ע"כ ותימא למה הביא הטור דעתו הלא הרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק כרב חסדא וכ"כ המ"מ שפסק כרב חסדא אבל לאותן שפסקו כרב הונא אם שלשתן בעיר אחת איכא למיחש שמא יאמר הבעל לפקדון נתתי וליכא למימר דס"ל הטור כ"ז שלא ערער ואומ' לפקדון נתתי לא חיישי' להכי דלא שכיחא דא"כ מה היקשו התו' לעיל והובא בסי' ו' למה צ"ל בפני נכתב כו' הלא אפ"ה יכול לערער ולומר לפקדון נתתי ומאי קושיא זו דלמא להא לא חיישינן שיאמר דלא שכיחא ונראה בעיני דהטור ס"ל דסתמא דמילתא איירי שאין שלשתן בעיר אחת כי אם אין רגילין לגרש כלל ע"י שליח:

מתניתין נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ר"י אומר אין ב' ידות זוכות כאחת אלא אביה ולא היא במאי קמפלגי רבנן סברי יד יתירתא זכה לה רחמנא ר' יודא סבר במקום אביה ידה לאו כלום הוא וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו וק"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ודוקא לענין גיטין אבל לענין קדושין אביה ולא הי' ואף לענין גיטין דוקא ידה גופא הוי כיד אביה לקבל הגט אבל לשווי' שליח לא אם לא שמת אביה והביא' שתי שערות ואז עושה שליח וכל שאר חלוקים השייכים פה עיין בפרק האיש מקדש תו שנינו כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ת"ר קטנה היודעת לשמור את גיטה מתגרשת ושאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מגורשת ואיזה היא יודעת לשמור את גיטה כל שמבחנ' בין גיטא לד"א ודוקא ע"י עצמה אבל ע"י אביה פסק רבינו חננאל דשפיר מגורשת ע"י אביה והארכתי בזה בפרק חרש סי' ד' מסקינן בסוגיא ואמר רב יהודא אמר רב צרור וזרקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים כי אמר קמי' דשמואל א"ל דא ודא אחת היא אמר רב חסדא א' זה וא' זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרי' ומסיק אמר רבא שלש מידות בקטן צרור וזרקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה ופי' הפעוטות הוא כבר שית וכבר שבע כבר תמניא כבר תשע כבר עשר כל חד לפום חורפי' הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנ' חולצת ולמכו' בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וכתב הרא"ש וז"ל וכנגדה קטנה מתגרשת בקדושי אבי' היינו שיעורא דלעיל שמבחנת בין גיטא לד"א והא דקרינן יודעת לשמור את קדושי' בפחות מכאן היינו משום דקדושי קטנה דרבנן אבל להפקיע ע"י גט קדושי דאורייתא בעינן דעת רבתי ורב אלפס ז"ל גורס איפכא שכתב האי דינא דמתגרשת ע"י קדושי אבי' גבי צרור וזרקו אגוז ונטלו וגבי פעוטו' כת' מתקדש' למיאון וטפי מסתבר כגירס' הספרי' מטעמא דפרישית ע"כ וכן כתב הר"ן וכן דעת התוס' שכתבו כל היכא שמבחנת בין גיטא לד"א היינו בפעוטות כדאמרינן לקמן כנגדן בקטנה מתגרשת וכ"כ הר"ן בשם בעל המאור הכריע כרש"י שכתב הגיע לעונת נדרי' כו' ופי' רש"י שנה אחת לפני נערות וכתבו התו' והרא"ש דלא ק"ל כרבא בהאי פיסקא כי הוא קאמר אליבי' דר' יוסי בן חנניא דאמר בפרק מצות חליצה מדברי ר' יוסי נלמד דקטנה חולצת בפעוטו' אבל רבא גופא ס"ל עד שתביא שתי שערות אחר י"ב שנה ובתוך הזמן כלפני הזמן והארכתי בזה ביבמות והרי"ף שהביא דבריו אפשר שהוא מפרש כנגדן ר"ל כנגד עונת נדרים של הקטן שהוא י"ב שנים שנה לפני גדלות שהוא חליצה בקטנה:

מתניתין קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך אם רצה הבעל לחזור יחזור שאין קטן עושה שליח אם אומר לו אביה צא והתקבל לבתי גיטה אם רצה לחזור לא יחזור האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול הרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר כשר שאינו אלא מראה מקום האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר פסול ר' אליעזר מכשיר הביא לי גיטי ממקום פלוני והביאו לו ממקום אחר כשר והרמב"ם כתב הביאו לי במקום פלוני והביא במקום אחר וכו' והיא היא דס"ס השליח לא שינה שליחותו כל שהיא מקבלת מידו נתרצה בגרושין ופריך תלמודא מ"ש רישא דלא פליג ומ"ש סיפא גבי אשה דפליג ומשני איהו דמדעתו מגרש קפיד כל היכא שאינו נראה כמראה מקום פסול אבל אשה דבע"כ מתגרשת לא אמרינן קפידא אלא בע"כ מראה מקום הוא אע"פ שאינו נראה כך מדבריהם ולענין הלכה כתב הרי"ף והרא"ש אחריו ולית הלכתא כר"א חדא דהא ק"ל הלכה כסתם משנה פי' הת"ק ועוד דהא אוקמינהו בפרק גט פשוט בשיטה דאמר התם אביי רשב"ג וכ"ש ור"מ כול' ס"ל מראה מקום הוא לו ולית הלכת' כחד מינייהו וכתב הטור וז"ל השליח ששינה בשליחותו ממה שאמר לו הוא או היא אין הגט גט כיצד א"ל תניהו בבית או איפכא אל תניהו אלא בימין ונתנו לה בשמאל או איפכא אינו גט ע"כ וכן הוא ברמב"ם ומדבריהם נראה שגבי עליה וימין דאין דרך דקדוק בימין וכן הוא הלשון ובפרק כל הגט דנעשה כמו שא"ל אל תתנוהו אלא בבית ונתנו לה בעליה כתב הרמ"ה וז"ל אל תגרשה אלא בימינך ה"ל כאלו את הולך ואינו יכול לעשות שליח שני אא"כ חלה והשיג הטור וכתב ונראה דאפי' חלה נמי אינו יכול לשלחו ביד שליח דה"ל כאלו פירש להדיא לא יגרשנה אלא אתה עוד כ' הטור וז"ל בפ' הרמב"ם א"ל תניהו ביו' פלוני ונתנו לה בתוך הזמן אינו גט א"ל אל תתנהו לה אלא ביום, פלוני ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום ומשמע מדבריו אבל כשאומר לו תניהו לה ביום פלוני יכול לאחר ובלבד שלא יקדים והמ"מ כתב שדברי הרמב"ם הוא בתוספת':

מתניתין האומר כתבו גט ותנו לאשתי כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו פטרוה פרנס' עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום ומסיק ת"ר שלחוה שבקוה תרכוה הרי אלו יכתבו, ויתנו פטרוה פרנסוה עשו לה כראוי עשו לה כנימוס לא אמר כלום איבעיא להו הוציאוה מהו עזבוה מהו התירוה מהו הניחוה מהו הועילו לה מהו עשו כדת מהו פשוט מיהא חדא דתניא עשו לה כדת, עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום וממילא כל אינך לא נפשטו ואזלינן בהו לחומרא ולא יכתבו ויתנו ואם כתבו ונתנ' ה"ז ספק וחולצת ולא מתייבמת תו מסקינן תני' ר' נתן אומר פיטרוה דבריו קיימין פירש שהוא פטורן שכתוב בגט פטרוה לא אמר כלום דלשון פטור וחובה הוא להקל מעליה חובת שחייבת ומסיק אמר רבא ר' נתן בבלאה הוא דייק בין פטרוה לפיטרוה תנא דידן דבר א"י הוא לא דייק לפי שכל סיפור לשון עברי ואינו משמע כלל לשון אלא פיטורין הכתוב בגט שהוא לשון ארמאי ותימא שהרי"ף והרא"ש וכל המחברים השמיטו הא דר' נתן לדייק בין פיטרוה לפטרוה דהא ר' נתן בבלאי הוא ואנו נגררין אחר לשון בבל והר"ן נמי תמה וז"ל והרי"ף והרמב"ם לא כתבוהו ולא ידעתי למה דהא להא מילתא בבלאי אנן ע"כ ויותר התימא לפי דעת הרא"ש שכתב לקמן בפרק המגרש דפיטרוה ביו"ד הוה ליה גט ופטרוה הוא פטרוהו מחוב ומ"ה פסק לקמן דצריך לכתוב יו"ד בין פי"א לטי"ת אמנם רש"י פי' להיפך וז"ל ולי נראה פטרוה שע"כ בלשון צוואה הוא כמו שלחוה וכמו דברו שבוודאי הוא לשון גט פטורין שהוא הדג"ש פטרוה שכל צוואה רפה כמו שאמרו שלחו מכם שמעו מלכים אף פיטרוה הוא לשון פטור וחובה דאי לשון פטורין היה לו להדגיש פטרוה ע"כ ואף לפרש"י הכל תלוי בחירק ולא ביו"ד וכן המנהג שאין כותבין יו"ד בין פי"א לטי"ת ומאחר שדקדוק הלשון לע"ע אינו נשארין כ"כ ומ"ה לעולם לא אמר כלום ומ"ה כתבו סתמא פטרוה לא אמר כלום אכן נראה בעיני שאם אמר פטרוה בין בחיר"ק בין בלא חיר"ק והיו כותבין ונותנין שחולצת ולא מתייבמת דאין הכרע לפי' רש"י וא' ידוע אם כיון ללשון גט פיטורין זו לא:

מתני' הביא לי גטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה פי' אם אשת כהן היא התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכל בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום פי' שכך אמרה לו לא תהא שליחו לקבלה אלא שם ר"א אוסר מיד פי' משפירש מאצלה דר"א לטעמי' דמכשיר כשקבלו במקום אחר דמראה מקום הוא לו ומשעת קבלה אגרשנה לה לפיכך משעה שפירש מלפניו אסורה שמא מצא חוץ לעיר וקבלו הימנו ופריך מדקתני עד שיגיע הגט לידה ולא קתני עד שיגיע וכו' משמע שקבלה הגט ממקום אחר והביאו שם ואוכלת בתרומה עד שיגיע לשם וכשיגיע גט מיהא הוי אמרה רישא לא הוי הא גיטא ומשני לא צריכא דאמרה לי' התקבל לי גיטי במתא מחסיא וזימנין דמשכחת בבבל ה"ק לי' משקל כל היכא דמשכחת לי' שקלי מיני' גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא והקשו התוס' וא"ת אם אינה רוצה שיהא גט עד מתא מחסיא גם כשיגיע למתא מחסיא לא יהא גט דהא אינו מקבלו שם מיד הבעל והוי כמו טלי גט מעל גבי קרקע ואי איירי כשהבע' עושהו שליח להולכה עד מתא מחסיא ושם הוי שליח לקבלה והא לא חזרה שליחו' אצל הבעל ותירצו וי"ל דמיירי דא"ל הוי שליח להולכ' עד דמטית התם וכי מטית התם שיויה שליח להולכה וקבלי' כדאמרינן בפרק ב' א"נ מבבל עד מתא מחסיא הוי הכל שליח קבלה והוי כאומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו עד לאחר ל' יום ע"כ ותירוץ הראשון דוחק הוא דא"כ ה"ל לתלמודא לפרש והא אי נודע לן אח"כ דלא הוי אמר הכי אשתכח דלא הוי גיטא כלל אלא עיקר כתירוץ השני וכן הר"ן לא הזכיר אלא תירוץ השני והטור כתב נמי סתמא בלישנא דגמרא כצורתה ש"מ דהכי הוא עיקר ועוד כתב הר"ן לישב קושיא זו ולדעת האומרים שהאשה עושה שליח להולכה ולקבלה אתי שפיר שמשעה ראשונה נעשית שליח להבאה מחמת האשה וכי מטא למתא מחסיא הוי שליח קבלה שלה ע"כ וכבר כתבנו בריש פירקין שדעת האומרים שיכולה האשה לעשות שליח להולכה כמו לקבלה הוא עיקר ושפיר מתיישב בהכי:

מתני' בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי אע"פ שלא אמר תנו הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש מיבשה לים והיוצא בשיירא עם הולכי מדברות ר"ש שזורי אומר אף המסוכן וכתב הרי"ף והלכתא כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי ובירושלמי גרסינן תני' אף החולה תני ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ומה בין חולי למסוכן חולי בדרך ארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים לו מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים לו מיד. והנה הרמב"ם כתב שמסוכן הוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד עליו מיד וכתב הר"ן דהכי איתא בירושלמי ותמה אני מאחר שתפס דרך ירושלמי ה"ל לגמרי לתפוס דבריו וכמו שכתב הטור בחולה לאחר ג' ימים או תוך ג' ימים ונתחזק עליו החולי וכן בעל העיטור כתב מסוכן מחליו קשה וניכר שצואתו מחמת מיתה אע"פ שלא הזכיר מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה וג' ימי' הראשוני' נקרא ש"מ ואם הו' מזכיר מיתה אפי' בג' ימי' ראשוני' נקרא מצוה מחמת מיתה ע"כ והא דיוצא בקולר פי' להרוג למלכות אכן הרמב"ם פסק והטור אחריו דכל היוצא בקולר בין על עסקי נפשות בין על עסקי ממון טרוד הוא וכן איתא בירושלמי והרא"ש הביאו. וכן פסק הרשב"א ומסיק גניבא יוצא בקולר הוי כי קא נפיק אמר הב ד' מאות זוז לר' אבינא מחמרא דנהר פני' אמר ר' זירא דרא ר' אבינא לסילתי' וליזל לגבי רב הונא רבי' פי' יטעון ר' אבינא סלו על כתיפו למזונותיו להוצאת הדרך וילך אצל רב הונא רבו כי על פי' ושמועותיו יזכה במתנה זו בלא קנין דאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנה אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר וממילא שמעינן נמי לאקושי מה גיטו אע"ג דלא פירש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיני' וכתב הרי"ף למימרא דהני ארב' דתנן במתניתין כולהו בשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו וכן הלכתא ע"כ וכתב עליו הר"ן וז"ל וקשה מנא לי' לרב זאת למימר דרב הונא בכולהו ארבעה קאמר הכי דלמא בשכיב מרע לחוד קאמר ואמסוכן דתנן במתניתין קאי באומר מסוכן אני א"נ בקפץ עליו החולי דסתמי' מצוה מחמת מיתה י"ל א"כ מאי קמ"ל רב הונא הא מתני' היא בהדיא בפרק מי שמת דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי אלא ודאי רב הונא ה"ק דבכל דוכתי' בגיטי כיון דאמר כתבו אע"ג דלא קנו מיני' והיינו דזכה רבינא בשמעת' דרב הונא רבי' אע"ג דגניבא לאו ש"מ הוי אלא יוצא בקולר וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' זכי' מתנה דכל, הני ד' דמתני' דינן כמצוה מחמת מיתה לגמרי וקנין דבריהם באמירה בעלמא ואם ניצול ועומד חוזר אפי' קנו מידו במקצת אבל הרב ר' יונה כתב דלא הוי מצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא לא כיון שדעתם לחזור שהרי מדעת עצמם הולכין לסחורה לא מקנו באמירה וכן נמי אם קנו מידו אין חוזרין דלענין מתנותיהם כבריא הן לא נשתנה דינן אלא לענין גט שאנו אומרים שכיון שאמרו כתבו דעתן לגרש שלא לעגן את נשותיהן אלא שמתוך שהיו טרודין לילך לא גמרו דבריהם הלכך ה"ל כאלו אמרו כתבו ותנו אבל לענין מתנה הוה כבריאין לגמרי ע"כ והאריך וקצרתי כי אין הכרע כלל ביניהם לשתי הדעות מתוך הסוגיא שכתבנו אלא שהרא"ש בפרק מי שמת הכריע מתוך הסברא וז"ל והרי"ף כתב וז"ל דיוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן כולהו צוואה דידהו כמצוה מחמת מיתה נינהו ולא מסתבר טעמי' במפרש ויוצא בשיירא דודאי יוצא בקולר הוי יוצא ליהרג ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה כדחזינן באחתי' דרב דימי דאמר' ווי ווי דקא מית' הך אתתא קרי לי' מצוה מחמת מיתה אע"ג דלא הזכיר' מיתה בשעת המתנה דבגילוי מילתא בעלמא סגי וכן מסוכן שתקף עליו החולי ונטה למות כל צוואתו חשבינן מחמת מיתה אפי' לא הזכיר מיתה והכי איתא בירושלמי דפיאה איזהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסי' אצלו מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסי' מיד אלמא דאחר ג' ימים נקרא ש"מ וכל צוואתו מחמת מיתה הוא אבל במפרש ויוצא בשיירא נהי דלענין גט מדמינן להו ליוצא בקולר היינו לענין בהלה דמחמת טרדות הדרך הם בהילים ואין דעתם מיושבת עליהן לגמור דבריהן ולומר תנו ובהילו טפי ממסוכן אבל לענין נתינת ממון לא דמי כלל ליוצא בקולר ומסוכן לענין כשנתנו כל ממונם ודאי מדעת' שהם סבורים למות נתנו אבל במפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור ע"כ וכן יראה הדעת התוס' שהקשו מאי אתא רב הונא לאשמעינן היכא דאמר תנו אע"ג דלא קנו מינייהו וכי לא ידעינן דמתנות שכיב מרע בכולהו או מצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין ואומר ריב"ם דאצטריך לי לאשמועינן דאפי' יוצא בקולר כמו עובדא דגניב' דמייתי עלה יש לו דין מצוה מחמת מיתה דכל היכא דמועיל כתבו כמו תנו יש לו דין זה ע"כ ומדלא קאמר דאתא לאשמועינן כל הני ד' דאפי' מפרש ויוצא בשיירא דדינן כמו גט דהוי רבותא טפי אלא ש"מ דלא ס"ל דקאי רב הונא אהני תרתי ולא בא להשמיע לנו אלא יוצא בקולר וכן הוא עיקר ואל תשגיח בהכרעת הקאר"ו בח"מ סי' ר"נ בלי טעם וריח בפרט להוצי' ממון. נחזור לסוגי' א"ר אבא הכי ק"ל חמרא לא קאמר הבו לי' חמרא בד' מאה זוזי דמי חמרא לא קאמר פי' הבו לי ד' מאה זוזי מדמי חמרא דנימא לזיבוני חמרא ומיתיב לי' אלא מחמרא קאמר פי' זוזי מחמרא קאמר דניתבו לי' וכי עושין ממון מיין ואידך מחמרא כדי ליפות את כחו שלחו מתם ווחמר' כדי ליפות את כחו פי' לכך לא פי' לא זו ולא זו כדי ליפו' כחו שיהא לו כל היין שלו אחריו' שאם אמ' תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשים אמרו לו שלך החמיץ ואי אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אמרו לו אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו שהכל אחריות לו ע"כ וכתב עליו הרא"ש מדברי התוס' וז"ל ונראה דלא פירש כן בשביל שהיה כל ההפסד עליו דמן הדין אינו מפסיד אלא לפי החשבון אבל השתא הכל באחריות יין והמעות ואינו מפסיד כלל ורציב"א היה אומר דפי' רש"י עיקר דאדם המקנה לחבירו עשר חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר שלך החמיצו כדאמרינן בפר' שני דבכורות הכל מודים באחד שהפקיד אצל חבירו טלה ומת אחת דמצי למימר שלך מת דמוציא מחבירו עליו להביא ראיי' ואמרינן נמי בפרק בית כור חצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל כחוש ונראה דלא דמי דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל חבירו מצי למימר לי' שלך מת אבל אם הקנה לו בחביותיו עשר חביות לא נתברר חלקו מעולם הלכך הוי שותף בכל היין וההיא דחצי שדה לא דמי להאי דמעיקרא מכר לו הכחוש וחלקו מבורר ע"כ והר"ן חילוק בע"א שתלוי בדבר משום שכתב ובתוס' כתבו שלא רצה לומ' רש"י ז"ל שיהא כל ההפס' עליו דמן הדין אין לו להפסיד אלא לפי החשבון ופירוש לפירושם דאע"ג דאמרינן בית בביתי או שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד או נפל מרעהו מת ומרעהו נפל כדאיתא בפרק ב' דמנחות התם היינו טעמא לפי שכל בית וכל שור עומדין בפני עצמו ומ"ה מרעהו מת ונפל אבל היכא שלא זכה לו חביות כך וכך אלא חמרא הרי היין כולו מעורב והאיך יאמר לו שלך החמיץ אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדווקא אמר כך רש"י ז"ל דאפי' בכהאי גוונא מרעהו חמוץ כבית בביתי דמרעהו נפול ע"כ והנה מה שחילק הר"ן בין יין לחביות לא מסתב' לחלק דס"ס ענין אחד הוא. בשלמא סברת הרא"ש שמחלק בין דבר שמבורר חלקו כגון טלה או בית דא"א שיהא דומי' ממש בתואר אחד וכל אחד מברר לעצמו למכיריו משא"כ בחביות אלא שקש' על שניהם מנ"ל לחלוקי בהני דשמא לעולם אמרינן המוציא מחבירו ע"ה מאחר שלא מצינו איפכא רמז בתלמוד שלא נאמר שלך החמיץ ולא שלי בפרט לומר שרש"י לאו בדוקא קאמר ע"כ נראה בעיני עיקר כפי' הריצב"א והרמב"ם ובפרט שלא להוציא ממון מחזקתו עוד כתב הר"ן וז"ל ור"א פי' דהאי כך וכך דמים ר"ל ומיהו להכי קאמר מחמרא כי היכי דלא לדחוי' אשאר נכסי' אע"פ שהורע כחו גם שאינו גובה מן שאר נכסים וכדאמרי' בפ' הנודר מן הירק בר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלח רבא קמי' ר' יוסף עללתא היכי מיקריא פי' אם הוא לשון תבואה ואינו גובה אלא מה' מיני' או כל דבר העולה ומשובח קאמר ואפי' משאר פירות שמשבחין צוה לגבות מהן אלמא אינו גובה משאר נכסים אע"פ שיפוי הוא לענין שאין יכול לדחותו אצל שאר נכסים ומשמע דאי אמר שוי ארבע מאה זוזי נוטל יין שוה אותו סך בשעת נתינה ואי אמר ד' מאה זוזי דמי חמרא נוטל ד' מאה זוזי בין הוזל בין הוקר מדאמרינן בסוף פרק נערה שנתפתתה ההיא דא"ל ד' מאה זוזי דמי חמרא לברתי אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי וכן גירסא זו שנוי' בהלכות רב אלפס ז"ל ומשמע דלענין זולא נמי דינא הכי ול"ש ע"כ וא"כ נראה מאחר דר"ח פירש יפוי כח בע"א א"כ אי אחמיץ חמרא יכול לומר לו שלך החמיץ והאי דקאמר אחמרא לא בעבור יפוי כח הוא זה אלא שלא לדחותו אל נכסים אחרים והמע"ה בפרט שפירוש ר"ח ברוב המקומות הוא עיקר ודברי קבלה:

מתניתין מי שהי' מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי' יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך ליחוש שמא שד הוא אמר רב יהודא בשראו לו דמות אדם אינהו נמי אדמויי אידמו דחזי לי' בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזי לי' בבואה דבבואה ודלמא אינהו נמי אית להו אמר ר' חנינא למדני יונתן בני בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו ודלמא כו' והרי"ף הביאו הא דחזי בבואה וכו' הא לך לשון הר"ן וכתב רבינו חננאל ז"ל לשד לא חיישינן כיון דחזי לי' לאותו המושלך בבואה דבבואה ולצרה נמי לא חיישינן כדתני' דבי ר' ישמעאל משמע דס"ל ז"ל הא דמייתי הא דתני' ר' ישמעאל לאו למדחי' לרב יהודא דלעולם לאפוקי מחששא דשד בעינן בבואה דבבואה מפני שמזיקין מצוין בבורות אבל לחששא דצרה דלא שכיחא סמכינן אתנא דבי ר' ישמעאל ולא מידחי דר"י ומיהו דוקא בבור א"כ בשדה הוא דחיישינן לשד כדתנן בפרק בתרא דיבמות מעשה שעמד אחד בראש ההר כו' ופרכינן עלה וליחוש שמא שד הוא אבל בעיר אפי' בלילה לא חיישינן לשד דגרסינן בירושלמי בפירקין תמן תנינן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין ע"פ בת קול והוא שראה בוביא של אדם ר' אסא בשם ר' חנינא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראה בוביא של אדם והא תנינן מי שהי' מושלך לבור ומתרץ ר' יוחנן והוא שראה בבואה של אדם אמר ר' אבין המזיקין מצוים בבורות כדרך שהם מצוין בשדות ומ"ה נהי דלא חיישינן לצרה מפני שהיא בשעת הסכנה חיישינן לשד אא"כ ראו לו בבואה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גרושין נרא' דבתר דמייתינן הא דתנא דבי ר' ישמעאל לא צריכינן בבואה כלל אלא כי היכא דלא חיישינן לצרה ה"נ לא חיישינן לשד ע"כ אכן לא נראה בעיני לסמוך עליהם וליתן הגט אם לא היו בבואה דבבואה מאחר שר"ח שדבריו דברי קבלה פסק כן כתב הר"ן וז"ל וכל השומע קולו כו' ופי שמו ושם עירו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ופי' רש"י טעם בריש פרק המדיר דכיון שאמר יכתוב שליחותי' קעביד וא"ת הא דתנן בפרק אין בין המודר הנאה מחבירו ותורם את תרומותיו לדעתו ופרכינן לדעתו דעתו דמאן אילימא לדעת דידי' מאן שווי' שליח אלא דהבעל הכרי הא קא מהני לי' דקא עביד שליחותי' ומפרקינן באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא כה"ג לא הוי שליחות דא"י הוי מאי מפרכינן הא קא מהני לי' ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינו אלא כנותן רשות אבל לאו שליחותי' וגבי תרומה אפי' גילוי דעת נמי מהני כדאמרינן בפרק ואלו מציאות כלך אצל יפות מהן תרומתו תרומה כך כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל ולפ"ז בגט אי אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב לא מהני ותמהני דהתם בפרק ואלו מציאות דכלך אצל יפות דוקא דשווי' שליח דאמרינן התם תרגמה אביי אליבא דרבא דשווי' שליח וה"נ מסתברא דאי לא שווי' שליח מי הוה תרומתו תרומה דאתם גם אתם כתיב לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא כגון דשווי' שליח ולפיכך נראה כמו שתירצו בתוס' דבאומר כל הרוצה שלוחי' הוא אפ"ה כיון שלא יחדו לא חשיב מהני לי' כדי שיהא אסור במודר הנאה ע"כ ותמה אני עליו שהרי התו' אחר שכתבו ותירצו דמ"מ לענין איסור הנאה לא חשיב הנאה כתבו או שמא יש חילוק דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב אלא כל השומע דייחד ייחדי' לאו ששומע קולו ובע"כ לא קאמר או שמא יש לחלק ולא צריכא לחילוק הראשון דבע"כ צריכים לשינויא קמא דאל"כ הא בעינן שליחות גבי תרומה כמו שכתבו לעיל מיני' אלא בע"כ צ"ל דה"ק או שמא יש לחלק עוד חילוק דהכא אי אמר כל הרוצה לכתוב לא מהני דבעינן שליחות ממש ומה שמהני גבי תרומה שאני התם דמצוה הוא וא"כ כשאומר כל הרוצה הוי כאלו עשאו שליח לכל אדם משא"כ בגט ל"מ אם לא שיאמ' כל השומע דייחו' ייחדי' וא"כ נמצא דברי הרמב"ן ישרים ונכונים על פי דעת התו' עוד כתב הר"ן בשם הרמב"ן וז"ל כל השומע בקולי יכתוב גט לאשתי ושמעו שלשה שאחד כותב ואינו צריך מעמד כולן כדאמרינן לקמן שאע"פ שאמר כל השומע לא נתכון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב ע"כ וזו היא פשוט:

מתניתין אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו פי' לא ימנו אחרים במקומן אמר לג' תנו גט לאשתי הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד דר"מ וזו הלכה העלה ר' חנינא מבית האסורים פי' משמו של ר' עקיבא שהי' חבוש בבית האסורים ואמר מקובל אני באומר לג' תנו גט לאשתי שיאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד אמר ר' יוסי נומינו לשליח פי' לחנינא שנעשה שליח להלכה זו לאמרה בבית המדרש אף אנו מקובלים שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו ומסיק בגמ' אמר ר' ירמי' בר אבא שלחו לי' מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לב' כתבו גט לאשתי ותנו לה ואמרו לסופר אחר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד פי' אם נשאת בגט זה תצא מספק דמספקא לן אי כשר או לא לא והדבר צריך תלמוד פי' אין הדבר ברור לנו צריכי' אנו ללמוד מן הגדולים ממנו אם הוא כשר או לא ופריך מאי הדבר צריכין תלמוד אילימא משום דהוי לי' מילי ומספקא לי' אי מילי מימסרן לשליח אי לא פי' דברים שנמסרו לשליח שאינו מעשה אלא כתיבת הגט וחתימה והאמר שמואל א"ר הלכה כר' יוסי דמתני' דאמר מילי לא מימסרן לשליח אפי' אמר לג' תנו אלא שמואל הא קמבעי' לי' האי כתבו דמתני' אי כתב ידן הוא והרי חתמו או כתב הגט והרי לא כתבוהו ומסיק שסבר שמואל באומר אמרו מודה ר' יוסי פי' כשאומר הבעל לב' אמרו לאחרים שיכתבו או יחתמו שהוא כשר ופריך ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו והא תנן כתב סופר ועד כשר וא"ר ירמיה חתם סופר שנינו פי' האי כתב סופר דקתני התם הוא שאם חתם בעד ועד א' עמו כשר ואמר רב חסדא מתני' מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח פי' הלכך ליכא למיחש לחורבה דאי לר"מ איכא למיחש דלמא זמנין דאמר לב' אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו ואזלו הני שלוחי' וחיישי לכיסופא דסופר שלא יאמרו שאינם רוצים אותו לקבלו בעד ומתוך זו מצווים לסופר לחתום ואחד מהן עמו אף שלא צוה הבעל כן ויהא הגט בטל אבל לר' יוסי דס"ל מילי לא מימסרן לשליח א"כ לעולם אין הסופר כותב או העד חותם עד שישמעו מפי הבעל דשוב ליכא למיחש לתקלה ואי ס"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו אכתי נפיק מיני' חורבה דזימנין דאמר להו לב' שיאמרו לסופר ויכתב ולפלוני ופלוני ויחתמו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד ומחתמי חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו ובעל לא אמר הכי ומשני ר' יוסי תרתי אמר לפסולא בין שאמר לג' תנו דמילי לא מימסרי לשליח בין שאומר אמרו לפלו' ויכתוב ולפלו' ופלו' ויחתמו דאין עושה שליחו' בין ושמואל ס"ל כוותי' בחדא היכא דאמר לג' תנו כו' דמילי לא מימסרא לשליח ופליג עלי' בחדא באומר אמרו וכתבו התו' הא דקבעי לעיל לשמואל באומר לב' כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר כו' ה"ה אם הם כתבו אלא שאמרו לאחר שיחתום הגט עם אחד מהן דנמי ספק הוא שמא כתב ידן הוא והם לא חתמו דבע"כ לשמואל דמכשיר באומר אמרו א"כ חתם סופר ועד פסול כמו שמוכח בסוגיא וא"כ היכא שאמר לב' כתבו ותנוהו כאילו אמר להם בפירוש שיצרפו אחד מהן או לכתוב או לחתום משמע מדבריהם דגבי ג' לית לן למספקא אי כתב ידן קאמר או יצרפו דבוודאי כפשוטה קאמר לכתוב ולחתום הן בעצמן דהא ג' הן וא"כ פשיטא שהגט בטל בוודאי בלי ספק ובב' הוי ספק ותצא והיכא שאמר להדיא שיאמרו לאחרים לכתוב או לחתום הוא כשר, כך יראה מתוך הסוגיא אכן הרי"ף פסק דאומר אמרו אינו כשר וז"ל והלכתא כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואמרינן נמי אמר רב יהודא אמר שמואל שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לב' כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא וכן הלכתא דאפי' אם אמר אמרו לסופר ויכתו' ופלוני ופלוני ויחתמו ה"ז גט בטל כדתנן בפרק מי שאחזו אמרו לו נכתוב גט לאשתך וא"ל כתוב ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו ושקלינן וטרינן בה בגמרא ואסיקנא רב אשי דכולה ר' יוסי היא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכא דלא אמר תנו אלא אפי' אמר תנו ולא מיבעיא היכא דלא אמר לג' אלא אפי' אמר לג' ולא מיבעיא היכא דלא אמר אמרו אלא אפי' אמר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו לא ותני' כוותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנה לה הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אלמא לית הלכת' כוותייהו ע"כ דברי הרי"ף והביאו הרא"ש ולא חלק עליו אכן בפרק המגרש כתב וז"ל ור"י הוכיח למעלה בפ' התקבל דכל הני אמוראי דפליגי בכשר ולא תעשה סברי דחתם סופר ועד פסול ומתוך זה פסק דחתם סופר ועד פסול אע"ג דרב מכשיר והלכת' כרב באיסורי' ה"מ לגבי שמואל לחודא אבל הכא דכולהו אמוראי סברי כשמואל לי' הלכתא כרב ואומר אמרו כשר כשמואל ור"ח דלעיל בפ' התקבל דכיון דחתם סופר ועד פסול ליכא למיחש לחורבה ור"ח ז"ל פסק דלית הלכת' ככל הני אמוראי דמכשרי באומר אמרו אלא כדתני' בפרק מי שאחזו כוותי' דרב אשי עד שישמעו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ודייק תלמודא שישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו ותימה הוא מה שפסק הגאון הלכה כר' יוסי ממה שתירץ ר"א מתני' דמי שאחזו כר' יוסי ובברייתא דאם העמיד המשנה כר' יוסי בשביל זה לא פסק הלכה כמותו ושמא טעמא כדאמרינן בפרק אלו קשרים מדמתרץ ר' יוחנן מילתא דרב יהודא אלמא ס"ל כוותיה ואפשר שלא פסק הגאון לגמרי כוותיה בין לקולא בין לחומרא לפסול אומר אמרו להכשיר חתם סופר ועד אלא לחוש לדברי שניהם ככל הני אמוראי לפסול חתם סופר ועד כיון דמכשירין אומר אמרו ולפסול אומר אמרו כההיא דמי שאחזו ואין זה תרי פיסקי דסתרי אהדדי דכיון דאינו מבורר ראוי להחמיר כדברי שניהם כל זה מיסוד ר"י ז"ל בעל התוספת וא"כ אף לדבריו אין פסול אומר אמרו אלא להחמיר וכן דעת הרא"ש נוטה שכתב כלל מ"ה סי' כ"ט בתשובה דחתם סופר ועד פסול כדברי ר"י א"כ ממילא לכל היותר אינו פסול אומר אמרו אלא משום חומרא ומהשתא תימא על הטור שכתב באומר לשנים אמרו לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו ואמרו להם וכתבו וחתמו וגירש בו שיהא ספק מגורשת ורב אלפס כתב שאינו גט כלל וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל ע"כ. ואיננו נכון ובעיני נראה דאפי' ספק מגורשת לא הוי אלא שהחמירו שלא תנשא בגט זה אם נשאת לא תצא דהלכה כשמואל דאמר אמרו כשר וסיוע גדולה לדברי מדמסיק בסוגיא מה ראה לפסוק כר' יוסי וקאמר משום דנימוקו עמו ואפ"ה לא פסק כוותי' באומר אמרו אמלא אי לאו דברירא לי באומר אמרו דכשר לא הוי פסק דלא כוותי' ובפרט להקל אבל מדברי הרשב"א משמע דספק ממש הוא אם אומר אמרו כשר שכתוב בתשובה וז"ל ר"י הזקן בעל התוס' נסתפק בדבר הלכך אזלינן בתרווייהו לחומרא ופסלינן מספק אומר אמרו עד שישמעו מפי הבעל ויאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו וכן נמי פסלינן מן הספק חתם סופר ועד אנו צריכין לחוש לדברי ר"י הזקן להחמיר בערוה החמורה ועוד שהוא רב גדול מובהק עכ"ל ואין הלשון של ר"י כמו שהביאו התו' משמע הכי דמספקא לי' אלא להחמיר מכ"ש לפי נה שכתב המרדכי שכתב דברי ר"י ואח"כ כתב ויכול להיות דהרי"ף ור"ח דפסקו כאן דפסלו באומר אמרו לא לגמרי פסקו כמותן בין לקולא בין לחומרא אלא דיש לחוש לדברי שניהם עכ"ל ואף שבזה איני מסכים כלל לדבריו שהרי"ף כתב להחמיר שהרי כתב דחתם סופר ועד כשר גם פסק להדיא דלית הלכה כוותי' מ"מ שמעינן דלדעת ר"י פשיטא שאינו אלא להחמיר ואם נשאת לא תצא ואף בדיעבד אם לא נשאת אלא היכא דאיכא למיחש לעיגונא הגט כשר ומהשתא חתם סופר ועד פסול אפי' בדיעבד אבל אם נשאת לא תצא כמו שאפרש והמרדכי כתב ריש פ' מי שאחזו על חתם סופר ועד שכתב ר"י כדאי הוא לסמוך עליו ובשעת הדחק על מעשה שהי' ונשאת וילדה ונכשר הולד מי לא נתברר אצלו אם גם בלא נשאת או נשאת בלא ילדה מה יאמר רבינו הזקן בהם עכ"ל וכתב הריב"ש שאפי' לדעת האומר חתם סופר ועד פסול אם נשאת לא תצא אלא שהוא פסול אף אם נתגרשה בו לא תנשא לכתחלה שכן הוא בכל הפסולין דרבנן משום תקנתא או משום גזרה דידהו כמו שכתב רבינו האי בתשובה והרמב"ן כתב שנראה לו מסוגיא ריש פרק המגרש דכל פסולי דרבנן אם נשאת תצא כשאין לה בנים כבר כתב בסוף שבטל דבריו לדעת הגאון וכן דעת הרמב"ם בפי' ולזה הסכים הרא"ש עכ"ל וכ"כ הרא"ש בשם הרי"ף בתשובה והוא עיקר והיכא שחתם הסופר ושני עדים עמו כתב הר"ן דכשר והביא ראי' מהא דלקמן דכולכם כתובו שאחד כותב וכולן חותמין דכולן אנשארים קאי חוץ מן הכותב אבל מ"מ מסברא נותנת דאין כאן חשש תקלה וכ"כ הרא"ש בתשובה דליכא למיחש כה"ג בדיעבד אבל מ"מ לכתחלה נכון ליזהר בכל ענין אטו חתם סופר ועד אחד וכן עיקר:

פסק כתב הרא"ש מדלא קממעט אלא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב משמע דפקח שכתב בכתב ידו מהני דלא גרע מהרכנ' דאלם ומיהו אומר ר"ת דבתו' קתני בהך ברייתא דמייתי הכא ולא עוד אלא אפי' כתב בכתב ידו לסופר כתו' ולעדים חתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה פסול עד שיאמר לסופר כו' אע"ג דהרכנ' מהני אפשר דהרכנ' עדיפא משום דמראה בגופו א"כ נשתתק דא"א בע"א אקילו בי' משום תקנת עגונא והשתא לפי תירץ השני משמע להדיא דאלם שפיר יכול לכתוב שיתנו גט לאשתו אפילו בלא הרכנ' והשתא תימא לי על הטור שכתב וז"ל אפי' חרש ואפילו שומע אלא שאינו מדבר או פקח ממש וכתב בכתב ידו כו' לא יכתבו גט כו' והרמב"ם כתב נשתתק שכתב בכתב ידו שיכתבו גט לאשתו אם דעתו מיושבת עליו כותבין ונותנין שאין דין משתתק כדין החרש וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה ע"כ ומהשתא תימא הלא הרא"ש ג"כ מודה בנשתתק ומ"מ יראה להחמיר שהרי כותב ושמא כתבו להחמיר שלא יועיל כתב ידו אף באלם כ"א הרכנ' וכן בהג"ה מיימוני כתב עוד הרא"ש ונראה דדוקא לענין ציווי הבעל הוא דבעינן שידבר בפי' שישמעו קולו אבל לענין שליחות האשה כל היכא דקים לן שהיא רוצה בדבר לא בעינן שמיעת קולה דגבי תן גט זה לאשתי אמרינן בפרק קמא אם הי' זכי' לאשה כמו לעבד לא היו יכול לחזור בו וביבמו' בשילהי פרק האשה גבי מזכה גט לאשה במקום יבם אי לאו משום דזימנין דרחמי ליה פי' ליבם הוי מצי לזכות לה בלא ידיעתה הלכך יכול האשה למנות שליח לקבלה במקום אחר ועדים כותבין וחותמין על פיה שהאש' מינתו להיות שליח לקבלה ונ"ל דאיש ואשה שוין בדבר זה דגם האיש יכול למנות שליח לגרש במקום אחר ואין צריך שישמעו קולו ודוקא לענין כתיבת הגט וחתימ' הוא דבעינן שמיעת קולו ע"כ ויפה כתב דאיש ואשה שוין אלא שחילק בין כתיבת הגט לשליחות ואני משוה את כולן להכשיר חוץ מאומר אמרו ומשו' חומרא כדפירש' והיכא שהבעל ממנה סופר שבמקום אחר לכתוב וכן עדי' לחתום אע"פ שלא שמעו מפיו אם נאמר דבעינן דוקא שישמעו מפיו או נימא היכא שממנה סופר להדיא בשליחות ולא באומר אמרו דכ"ע מודה דכשר במינוי השליחות וה"נ הרמב"ן והרמ"ה תלמידו חלקו בזה וז"ל הר"ן והקש' הרמב"ן ז"ל דמאן דפסל באומר אמרו אי משו' מילי מאי מילי קא מסיר איהו לשליח הא לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו וכי אין אדם עושה שליח שלא בפניו ואת שלא חילק ר' יוסי באומר אמרו מדעתכם אבל לא בעושה אותו שליח בכל מקום שהוא הא לא משמע הכי דקאמרינן בהדיא פלוני ופלוני ויחתמו וכן פירש"י ז"ל לסופר פלוני שיכתוב ואין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו הוא יכתוב ועוד אי ס"ד מודה ר' יוסי בממנה אותו לשליח במקום שהוא נפיק מיני' חורבה בכה"ג והכי משמע בפירקין דלקמן דקתני בדר' יוסי עד שישמע קולו שאמר לסופר כתוב ותירץ דשאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלו' שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בשאר דברי' עושה אדם שליח שלא בפניו לפיכך יכולה אשה לומר לפלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבל לי גיטי והרמ"ה ז"ל תלמידו הקשה עליו א"כ דס"ל לר' יוסי דאפילו בממנה שליח שלא בפניו פסול א"כ מנא ידעי דטעמא דר' יוסי משום דמילי לא מימסרן לשליח דלמא טעמא דר' יוסי משום דבעינן שישמעו מפיו ממש לפיכך כתב דלא פליג ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם אבל בממונ' שלא בפניו כי הא ודאי לא פליג וכתב א"כ נפיק מיני' חורבה בכה"ג זימנין דאמר לב' אמרו לסופר לכתוב ולעדות לחתום שאני ממנה אותם שלוחים שיחתמו ומשום כיסופא דסופר מחתמי לי' ליתא דליכא למיחש לכיסופא אלא כשעושין הדבר מדעת עצמן אבל כשעושין הדבר מדעת הבעל בהא לי' להו כיסופא דאינהו לא עבדי מידי אלא בעל הוא דעביד ולא נ"ל כן דא"כ מאי מקשו וליחוש דילמא אמר להו אמר לסופר כתיב ואתם חתומו ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי לי' דהא בכה"ג ליכא למימר לכיסופא דכיון דבעל אמר להו אתם חתומו היכא ליחתמו לי' הא בעל גופא אמר להו לדידהו דלחתמו ושמא דכיון דמ"מ אינהו אמרי לי' לסופר לכתוב מכספי מיני' מאי דק"ל ז"ל לא קשה אם איתא דמילי מימסרן לשליח כיון ששלוחו של אדם כמותו כשסופר ועדים שומעין מפי השליח הרי הן כאלו שמעו מפי הבעל הלכך ע"כ מאי דקא פסול לי' ר' יוסי באומר אמרו מדעתכם משום דמילי לא מימסרן לשליח אבל דעתי אסמכתא לדעתו שכל שהבעל ממנ' סופר והעדים שלא בפניהם מהני ולא פסיל ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם משום דמילי לא מימסרן לשליח וכ"ת א"כ נפיק מיני' חורבה בכה"ג ליתא דאנן לא חיישינן משום כיסופא דסופר יכוונו לעשות שלא כדין אלא כל שאמר להם אמרו הם סבורים שהדבר מסור להם לשנותו כל מה שירצה ומה שאמר להם הבעל פלוני ופלוני אינה אלא כמראה מקום להם דמימר אמרו אם לא כן לא אמר לנו הבעל שנמנה אנחנו שלוחי' ולא הוא מינן א"ו לרצונינו הדבר מסור ומשו' כיסופא דסופר מחתמי' אבל בממנה סופר ועדים מדעתו ליכא למיחש לחורבה שהרי אין להם מקום לטעות ומשום כיסופא לא יעידו שקר להרבות ממזרים בישראל ע"כ והנה הקאר"ו כתוב להחמיר כדעת הרמב"ן שהרשב"א הביא אותו ולא נחלק עליו וכתב עוד וז"ל גם מתוך דברי הרא"ש משמע דכדברי הרמב"ן ס"ל שהרי כתב בס"פ התקבל ונראה דדוקא לענין ציווי הבעל הוא דבעינן שידבר בפיו וישמעו קולו אבל לענין שליחות האשה כל היכא דקים לן שהיא רצתה בדבר לא בעי שמיעת קול עכ"ל הרי דנקט בהדיא שידבר בפיו וישמעו בקולו ואולי להרמ"ה והר"ן כי דיבר בפיו סגי אפי' לא ישמע קולו גם מתוך דברי הר"ן שכתב זה נ"ל אפשר לדון דלהלכה אמרה ולא למעשה ע"כ. ואני אומר דמאחר מן הדין אף אומר אמרו כשר כמו שכתבתי אלא שהחמירו בדבר על פי פי' ר"ח הבו דלא לוסיף עליו ואנו אין לנו אלא מה שאמרו חכמי' לפסול באומר אמרו ולא בממנה שליח כי חילוק גדול ביניהן כמו שהכריע הר"ן דלשון אומר אמרו לא משמע אלא כפי' הר"ן שתולה בדעתן דאל"כ ה"ל לחלק ר' יוסי אף במזכיר הסופר והעדים כ"ש שלא שמעו מפיו אלא דווקא כדפרי' באומר להם אמרו לפלוני ופלוני אבל לא בממנה ומדברי הרא"ש שהביא אין כאן דקדוק כלל דלא בעי לומר דלא מהני שום ציווי עד שישמעו מפיו כ"א באומר אמרו אבל בממנה שליח גמור לכתיבת הגט ולחתמהו אפשר דהוי כשמעו מפיו כמו שליחות הגט אבל מסוף דברי הרא"ש יש ראיי' שס"ל כדברי הרמב"ן שכתב דאין חילוק בין איש לאשה ואף באיש יכול לעשות שליח במקום אחר ולא בעי שמיעת קולו כ"א בכתיבת הסופר וחתימת העדים והיינו ממש כדברי הרמב"ן ומ"מ אפשר אף שהרא"ש כתב כן היינו לדעת הרי"ף דפוסל באומר אמרו מ"ה יש להחמיר ולאסור בכל ענין אבל לפי מה שכתבתי דאומר אמרו כשר בשעת הדחק יש לסמוך אדברי הרמ"ה והר"ן ולהכשיר הגט וליתן לה אף לכתחלה הנראה בעיני כתבתי:

מתניתין אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין כולכם כתבו אחד כותב וכולם חותמין לפיכך אם מת אחד מהן הרי הגט בטל ולעיל בפר' ב' סי' ס"א כתבתי דשנים משום עדים ואינך משום תנאי וכ"מ לקרוב ופסול כו' ומסיק ת"ר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ע"י כולם כולכם כתבו אחד כותב במעמד כולם הוליכו גט לאשתי אחד מוליך ע"י כולם כולכם הוליכו אחד מוליך במעמד כולם וא"כ משמע מהא דכולכם כתובו לא בעינן אלא שאחד כותב במעמד כולן אבל לענין חתימה סגי בשנים מהן ובמתני' קאמר דכולן חותמין ובע"כ צ"ל דמתניתין מיתני בטעות וכולכם חתומו הוא או חסר מילת חתומו וה"ל למימר כולכם כתובו וחתומו וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ם והטור ומסיק איבעי' להו מנה אותן מהו רב הונא אמר מנה אינו ככולכם ר' יוחנן משום ר' אליעזר דמן רומה אמר מנה הרי הוא ככולכם אמר רב פפא ולא פליגי הא דמנה כולהו הא דמנה מקצתייהו אמרי לה להאי גיסא א"כ אכולהו קפיד מנה מקצתייהו שלא קפיד אלא מכוון למעוטי השאר שלא נמנו לכל הני מכוון ולא שיחתמו כולן כיון דלא מנה לכולהו הוברר שטורח הדבר עליו וחדל לו מדעתו הראשונה ואפי' המנויין אינן צריכין לחתום אלא מקצתן דהיינו שנים ואמרי לה להאי גיסא מנה מקצתן גלי דעתי' דאהני קפיד וצריכין כל מנוים לחתום מנה כולן כיון דלא אמר כולכם לא הקפיד אלא לומר בפני מנין זה ולא שיחתמו כולם וכתב הרא"ש הלכך בכל ענין הוי מנה ככולכם והנה הלשון לכאורה ממש ככולכם וצריך שיכתבו כולם אף אותם שלא מנה מה שמנה מקצתן בא להודיע שדקדק על החתומים שהיו הרבה ולא שיחתמו שנים מהם והא שלא מנה כולהו אטו כי רוכלא ליזל ולימני' אבל אין זה מן הסברא וגם הל"ל כולכם בשלמא אם מנה כולם בא לפרש דבריו באריכות ולבאר היטב אבל במנ' מקצתן אי הוה דעתו אכולהו הל"ל כולכם ועיקר כפירש רש"י דכל המנויין קאמר ומסיק אתקין רב יהודא בגיטא דכולכם פי' בגט שאדם אומר במעמד רבים ויש לחוש שמא יאמר לכולכם איכוין ולא יחתמו כולם ונמצא הגט בטל התקין כתבו או כולכם או כל חד וחד מנכון חתומו או כולכון או כל תרי מנכון אובילו או כולכון או כל חד וחד מנכון אמר רבא זימנין דגאיז לי' לדיבורי' ואמר כולכון ולא אמר כל חד וחד מנכון ואתא לאיפסולי דשמא לא יהא אחד במעמד כתיבתו או לא יחתמו כולם אלא אמר רבא כתובו כל חד מנכון חתומו כל תרי מנכון אובילו כל חד מנכון וכתב הטור וז"ל פירש"י תקנו חכמים בגט שאדם מצוה לכתוב במעמד רבים שיכתבו בפירוש שכך אמר כתבו לאחד מכם שלא יטעו לומר שצוה לכולן ומשמע מדבריו שפירש שכך אמר אפי' אמר סתם ושאר מפרשי' פירשו שתיקנו שיפרש דבריו ומיהו כתב גאון אפי' בתר תקנה אי אמר סתם ולא אמר כולכם כשר אע"פ שאמר במעמד כולם ע"כ וכן פירש הרמב"ם שתיקנו שיאמר כן ו' ירוחם כתב והשתא תקינו רבנן דגיטא שאם אמר כולכם כתובו שר"ל שום אחד מהם וכן אמר כולכם חתומו שר"ל שנים מכם כו' עיין בב"י סי' ק"ך שיישב דברי ר"י קצת וחלילה לפרש כן שתקנו רבנן להכשיר גט פסול שלא נכתב או נחתם כמו שצוה הבעל כתב הרמב"ם היכא שמנאם בין שמנאן כולן בין שמנאן מקצתן ואמר להם חתומו ה"ל כאומר כולכם חתומו ואחר כך כתב מת אחד מהן קודם החתימו' הרי הגט בטל ויש לתמוה ואמאי והוא מנ' ספיקא הוי ואין לדחות ולומר דמת אחד לא קאי אלא אאומר כולכם בהדיא דלישנא דמתני' הוא ולא קאי אלא אמר בהדיא דאין זה במשמע שכיון שכתב דמנ' הוי כאומר כולכם ואפשר דטעמא דהרמב"ם משו' בירושלמי אמרו המונ' הרי הוא כאומר כולכם ולא חילקו בין מנה כולם למנ' מקצתן ואע"ג דרב פפא מפליג בינייהו בני מערבא הוו בקיאי בדברי ר' יוחנן טפי מרב פפא עכ"ל ב"י ע"כ. ולי נראה אגב שיטפא שאמר הגט בטל אכולהו ועיקרו קאי אכולכם אבל חלילה להקל ולומר שאינה מגורש' כלל ותהא מותרת להתייבם או קבלה קידושין מאחר להתיר' בלא גט ולומר שאינו גט כלל והקידושין לא חלו כלל. כתב הרא"ש בתשובה וז"ל על גט שניתן בפני עדים שאינם יודעים בטיב גיטין דע כי הדבר קשה מאוד כי מרבים ממזרים בישראל ואם באנו לפסול למפרע קשה הדבר מאוד אבל מכאן ולהבא טוב לפרסם ולהכריז שאל ישתדל אדם בנתינתו אלא הבקיאים בהם עכ"ל:

הדרן עלך פרק התקבל