ים של שלמה על גיטין ה

הנזקין שמין להן בעידית וב"ח בבינונית וכתובות אשה בזיבורית ר' האיר אומר אף כתובות אשה בבינונית וק"ל הלכה כתנא קמא שהיא בזיבורית והאי שמין להם בעידית ק"ל כר' עקיבא דעידית של מזיק שיימינן ולא של ניזק כר"ע לגבי ר' ישמעאל ומסיק תניא אמר ר' שמעון בן אליעזר מפני מה אמרה התורה הניזקין שמין להם בעידית מפני הגזלנים וחמסנין כדי שיאמר אדם מפני מה אני גוזל וחומס ולמחר ב"ד יורדין לנכסי ונוטלין שדה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לפיכך אמרה התורה הניזקין שמין להם בעידית. ומפני מה אמרה התורה ב"ח בבינונית שלא יראה אדם דירה נאה לחבירו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי לפיכך אמרה התורה בעל חוב בבינונית. אלא מעתה יהא בזיבורית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כתובות אשה בזבורית שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא כתב הר"ן וז"ל ויש כותבים דאף האידנא אינה ניגבית אלא מן הזיבורית דהא ק"ל בדאורייתא ב"ח בזיבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לוין והכא ליכא נעילת דלת דרוצה האשה להינשא יותר משהאיש רוצה לישא. ויש דוחין זה דבודאי במה שהביאה אם תוציאנה בזיבורית ממנעי ולא מינסבי. ולזה הדעת נוטה. ע"כ. וכן נראה בעיני עיקר אף שדעת הראשונה היתה דעת הרשב"א דאף את"ל דאין הטעם שלי מספיק לומר ממנעי ולא נסבי מכל מקום דינה בבינונית משום דלא חלקו חכמים בין ב"ח לנדוניא וסתם כתובה אינו אלא מנה ומאתים אבל נכסי צאן ברזל דהיינו הנדוניא דהנעלת לי' כו' הוא כחוב וכמו שכתו' בפ' הכותב בסימן י"ו והאידנא שכותבים מכל נכסי ס"ס בכתובות לאו דינא בעידית עיין בפירוש הכתובה בפרק מציאת האשה:

מתנית' אין נפרעין אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על גב שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית. וכתב הרא"ש מדברי התוס' ואע"ג דק"ל שעבודא דאורייתא וכל תנאי שבממון קיים ואם כן למה הפקיעו חכמים זכות המלוה וי"ל דלא פלוג רבנן ביתמי והשוו דיניהם מכל מקום לגבות מהן מן הזיבורית ורבא פליג עליו וכתב הרא"ש מדברי הרי"ף וכיון דרב נחמן ומר זוטרא בריה ואביי קיימי בחדא שיטתא ה"ל רבא יחיד לגבייהו ועוד דפריך לרבא ואף על גב דשני כולהו לא סמכינן אשינוייא דחיק' וכתב עוד והוא מדברי רשב"א ועוד שנויי דשני דאבי' ר' חוזאה בר' ישמעאל לאו אליבא דהלכת' הוא דק"ל כרבינא דמוקי מתניתין כר' עקיבא. כתב עוד הרא"ש וז"ל וכתב הרמב"ן דנראים הדברי' כשכתוב לו סתם גבה מן העידית ומן הדין שיגבה בין ממנו בין מן היורשים אבל כיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין תקנת חכמים בסתם אלא א"כ פירש גבה מן העידית בין ממני בין מן היורשין וגמרינן להא מדקמ"ל כאבא שאול בן אמינא מרי' דאמר בין מנכסי בנו מנכסי אילין בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא לפרוע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכשה"י תנן בין הוא בין יורשיו אין משביעין אות' כך פסק ר' אלפסי ז"ל בכתובות אבל ר"י ור"ח ז"ל פסקי הלכה כאבא שאול ואפי' פירש. ומיהו הכא מסתבר דהיכא דפירשו לא הפקיעו חכמים זכות המלוה. ורשב"א מה"ג כתב בשם רמ"ה ור' יונה דהכי מסתבר דלא הפקיעו חכמים זכות המלוה. ואני צריך לכל זה כי הכרעתי בפרק הכותב סימן ל"ח כדעת הסמ"ג. תו מסקינן בסוגיא והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית וכתב הר"ר יונה ז"ל ה"מ לענין ב"ח דלא מסיק אדעת' דמיית ונפלו קמי' יתמי אבל לענין נזיקין דדינו מן התורה בעידית לקטנים עבדין תקנה ולא לגדולים וכתב עליו הרא"ש ודברים של טעם הם ע"כ אין שייך לומר כאן לא פלוג כמו שפירשו התוס' למ"ד שעבודא דאורייתא אם כן נזיקין שדינו בעידית איך הפקיעו חכמים גבי יתומים דינם לגבות מן הזיבורית ותירצו בחד שינויא משום לא פלוג היינו היכא דשייך בהו האי טעמא דתקנתא אבל האי טעמא דלא אסיק אדעתיה דמיית לא שייך אלא בב"ח ולא בנזיקין כלל אם כן פשיטא דלא עבד תקנתא אלא לקטנים ולא לגדולים וכן פסק הר"ן:

מתניתין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין כתב הרי"ף והרא"ש אחריו הא דתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים ל"ש מכר ול"ש מתנה דתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני לא אמרינן כל הקודם בש"ח זוכה אלא יחלוקו הנכסים פי' הן רב הן מעט לתשעה חלקים ויטול בעל מאתים שני חלקים ובעל ג' מאות ג' חלקים ובעל ארבע מאות ארבע חלקים לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם כפי חלוקה כן הוא הפירעון כדתנן גבי בכור יצא עליו שט"ח גובה מכולן כפי החלוקה בכור נותן פי שנים. אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרי' כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו ש"ח גובה מן האחרון. אין לו גובה משלפניו. אין לו גובה משלפני פניו דאע"ג דלקמ' בינונית ולבתרא זיבורית. מזיבורית גבה ולא גבה מבינונית ש"מ דבמתנה נמי עביד רבנן תקנה וכן הלכתא ואע"ג דדחינן ואוקמינן בב"ח א"כ דה"ק אין נפסד אלא אחרון פירש הא דקתני גובה מן האחרון אין נפסד אלא האחרון קאמר שהרי כולן חוזרין עלי. א"נ דשווי כולהו להדדי. ההיא דחותא בעלמא היא ולא סמכינן עלה. וכתבו התו' ואיך דייק מהאי בריית' דאף במתנה עבוד רבנן תקנתא הלא יש לחלק בין מתנת ש"מ לשאר מתנות דלא מסיק אדעתי' כו' נ"ל לא מסתבר ליה לחלק. א"נ הכא במתנה במקצת הוי כמתנה של בריא ושינויא בתרא עיקר. וכן כתב הר"ן וז"ל וא"ת והיכא קרא למתנת ש"מ ממשועבדים דאם כן מלוה על פה בגו זימנא ומזון האשה והבנות לא יגבו מהן. וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנה ניזונת מנכסיו מתנת ש"מ לא כ"ש. י"ל דהכא במתנת ש"מ במקצת ובקנין דהוי כמתנת בריא אבל מתנת ש"מ בכל. אי קמא בינונית ובתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי, וכן דעת הרי"ף ז"ל והר"מ ז"ל בבבא בתרא ע"כ. כתב הרי"ף והרא"ש אחריו דאפסיקא בפרק מי שהיה נשוי דאי אשתדיף בני חורין דגבי ממשועבדים עיין שם:

פיסקא אין מוציאין לאכילת פירות וכו' מ"ט אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאין כתובי' פירוש הפירות הללו כשנכתוב שטר מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו ולא כתוב בשטר אלא פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני באחריות הלכך דמי הקרקע הוי כמלוה בשטר והמחזי' אחריות' עליו והפירות הוי כמלוה ע"פ ולא טרפי משעבדי ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון. אהני לחיובא באחריות. ולא גבי אלא מבני חרי אבל ממושעבדי לא דטעמא דמלוה בשטר חרפי משעבדי משום דאית ליה קלא ולהך כתיבה לית ליה קלא דבשלמא ע"ג קרקע פוק קלא פלוני מכר לפלוני וקבל עליו אחריות אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא. א"ל ר' אבא לעולא והא מזון אשה והבנות דכמאן דכתיבה דמי' וקתני אין מוציאין א"ל התם מעיקרא הכי איתקין שיהא חשובין ככתובים אצל בני חורין ולא יהא חשובין ככתובים אצל משועבדים לפי שאין אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית וכן א"ר אסי א"ר יוחנן כו' ור' חנינא אמר לפי שאין קצובין. איבעי' להו לר' חנינא קצובים וכתובים בעי. או דילמא קצובים ואעפ"י שאינו כתובים גובים משועבדים במילי דקציבי. ודוקא במלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף אבל שאר מילי הוי כמכר דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דזבין בפרהסיא מזבין ולא כפי' בקונטרס שפירש דמלוה ע"פ מהא נמי גובה ממשעבדי. דהא תנן בפרק גט פשוט דגובה מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים מפני תיקון העולם לפי שאין כתובים אמר ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש בזה דאפילו הוי כתובים לא גבי ממשועבדים דאין תיקון עולם תלוי בזה אלא בקציבה והלכה כת"ק דהכל תלוי בכתובין ולא בקצובין. והרי"ף והרא"ש אחריו נמי לא הביאו אלא דברי ר"ל לחוד:

מתניתין המוצא מציאה לא ישבע שאין לו יותר מזה מפני תיקון העולם. אמר ר' יצחק ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד ישבע. שני שוורין קשורין מצאת לי והלה אומר לא הי' אלא אחד אינו נשבע מאי טעמא שוורין מינתחי מהדדי. כיסין לא מינתחי מהדדי. והתו' פירשו דאפילו ר"י מודה כה"ג וגרסו גירסא אחרת דגבי כיסין דוקא כשאומר החזרתי לך אחד מהן חייב לשבע דאפילו אם היה טוען לא מצאתי אלא אחד היה חייב לישבע. וגרסו נמי תניא נמי הכי. ופריך ור"י לית ליה המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. ומשני. הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב דאמר פעמים אדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ומוקי בגמרא כשטוענו בנו ופי' ר"ח דלא קאי האי שינויא דאפי' ר"א אית לי' משיב אבידה ופטור ולא חלקו ר' אליעזר בן יעקב ורבנן אלא הא דר"א סבר בבנו אינו מעיז פי' משום הכי אינו כמשיב אבידה אם הודה לו חמשים זוז וצריך לישבע ורבנן סברי מעיז בבנו שפיר. והוא דהודה ולא העיז ש"מ דקושטא אמר. וכתב הרא"ש לפי דבריו נדחו דברי ר"י וכן ר' אלפסי לא הביא דברי ר' יצחק וכתב בשבועות דהלכ' כראב"י פי' אלמא דס"ל דראב"י לאו איירי בדר"י כלל. ונראה דמפרש אלא בדרבה קמיפלגי כמו שפירש דאיירי בטוענו גדול ולא דמי למוצא אבידה פי' לאפוקי לרש"י שמפרש דאיירי בטוענו קטן ואפ"ה בעי לר"א שבוע' דס"ס טוענו טענת ברי ולית ליה משיב אבידה אלא במשיב בעצמו ואם כן הא דר"י אתי נמי שפיר אליבא דהלכתא שהרי טוענו ברי אבל ר"י מפרש דראב"י איירי בטוענו גדול ומ"ה מזקיקו לישבע לפי שאין אדם מעיז בבנו אבל הא דר"י חשיב ליה שפיר משיב אבידה ע"כ וכן עיקר דבכל ענין פטור אפילו טענו אתה מצאת לי כו' ובמתניתין דפטר' משמע מפני תיקון העול' דלא שביק לה ואזיל. וראיתי להעתיק מחדושי רשב"א שכתב דברים נכונים בפי' המשנה והסוגיא וז"ל שמועה זו רבו הפירושים ועיקרן של דברים הא דר' יצחק בשהלה טוען ברי דהא במתניתין לא פטר ליה אלא מפני תיקון העולם אלמא מדינא חיובא מחייב לישבע וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבידתו ונותן סימנים והל' משיבו אני מצאתיה וכיס אחד או שור אחד היה כמו שפירשו במקצת המפרשים. שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה ר' יצחק ג"כ מחייבו שבוע' מודה מקצת דאדרבא זה פטור לגמרי משו' מיגו דאי בעי שתיק ומיגו דאורייתא היא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך ולקחתיה ממנו נאמן וכ"ש זה שהוא משיב אבידה שהוא אומר שיש בידו אחד מהן וכן א"א לפרש כשזה טענו ברי גמור כלומ' אני ראיתיך מגביה שתיהן או מושך בשני שוורין דאם כן אפילו בשוורין נמי היה מחייבו ר' יצחק שבועה כבשני כיסין ועוד לא הוי שותי' לי בטענ' דכיסין דלא מנתחי ולא הוה נקיט לה נמי בכיסין קשורין אלא ברי גמור' היא וחייב עלי' ולא תקנו בזו והכי איתא בירושלמי כו' אלא הכי פירושו כגון שאומר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שווריים ושני שוורים קשורים היו כיון שמשך את האחד גם את השני משכת ורבותא גבי כיסין באומר ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה ומ"ה לגבי כיסין חשבינן לי' בטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהם גם בשני חושבין אנו אותו. בברי דכיסין לא מנתחי אבל שוורין כיון דמנתחי מהדדי אעפ"י שראה אותו מושך בשוורין כיון שלא ראה ב' ירור שמשך שניהן לא חשבינן ליה בברי הלכך בכיסין הי' לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוה ור' יצחק לית ליה מתניתין וחייב בכיסין אבל בשוורין פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה בברי מה דקי"ל במתניתין שבכל ענין אינו נשבע אם לא בברי גמור שאומר אני ראיתיך שהגבהת וכ"ש דבזה לא הוי בכלל משיב אביד' ופשיטא שנשבע אפילו לדעת המשנה וכאשר כתב הרשב"א וכן עיקר:

מתניתין יתומים שסמכו אצל בעל הבית פי' לעשות דבר על פיו ולא נתמנו להם אפוטרופסים לא מאביהם ולא מב"ד אפ"ה כאפוטרופוס הוא או שמינה להם אביהם אפוטרופסים חייבים לעשר פירותיהם מפרש בגמרא דוקא להאכילן ליתמי אבל להניח התבואה באוצר עד שיגדלו לא דלמה להו כשיגדלו יעשרו הם. ת"ר האפוטרופסים תורמין ומעשרין להאכילן אבל לא להניח להן. ועושין טובה ומוכרין בהמה ועבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח ועושין סוכה ולולב וציצית וכל דבר שיש לו קצבה לאתוי שופר ולוקחין להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי מגילה ואין פוסקין עליהן צדקה ואין מפדין עליהן שבויין וכל דבר שאין לו קצבה לאתויי תנחומי אבלים ולפעמי' פוסקים עליהם צדקה לעשות להם שם כדאיתא בב"ב פרק ב' ואין אפוטרופסים רשאין לדון ולחוב ע"מ לזכות בנכסי יתומים פירש אם דנו על מנת לזכות ונתחייבו אין נפסדין היתומי' בב"ד משמע מדבריו שאם זכו בב"ד קיים וכ"כ בטור וזה לשונו היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופסים לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב אבל אם ירד עמו וטען בשבילם וזכה הדין קיים. ע"כ ודוקא אם זכה אבל אם הפסיד אינו קיים. ומה שכתב הרמב"ם וז"ל שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים. כבר פירשו המ"מ דה"ק אינם רשאים להזקק לדין עם שום תובע דהיינו לחוב אעפ"י שהם באים ע"נ לזכות בדין ולטעון דברי זכות וה והטעם כתב רבינו שמא לא יזכה ונמצא החוב קיים כלומר שאין אנו אומרים שיהיו רשאין להזקק לדין עם שום תובע ואם זכו זכו ואם נתחייבו לא עשו כלום שאם כן לקת' מדת הדין בכך שיהא תובע זה' יכול להפסיד ולא להרויח ולפיכך אמרו שאינם רשאי' להזקק כלל עם תובע ובודאי כיון שאין רשאין לדון אם עברו ודנו ונתחייבו לא עשו כלום. ע"כ. והיכא שאפוטרופסים טוענין בעבורם נכסים אחרים שיכולי' לטעון בכה"ג בודאי אם הפסידו בטענות. הדין קיים. ובפרק שני דייני גזירות סי' י"ז כתבתי שאין האפוטרופסים רשאים לטעון שקר גמור והב"ד צריכין להרחיק יותר ובפרק הגוזל בתרא סי' ז' באיזה ענין מקבלין עדות על היתומים. והא שאין האפוטרופסין רשאים לדון היינו בנכסים שלהם או ב"ח שבא על אביהם ורצה לגבות מן היתומים אבל בענין משא ומתן של אפוטרופסי' או במה שלוו וקנו לצרכן פשיטא שנזקקין לדין והאפוטרופסים טוענין בעבורם. והא לך מה שכתב המרדכי בפרק המפקיד כתב ר"ת ששאלתם שיש שטוענין על האפוטרופוס שפשע שטען בב"ד מה שלא צוהו לטעון. אם מה שטוענין עליו הוא אם היית טוען כך משתבענא ושקילנא או משתבענא ולא משלימנא. והשתא לפי מה שטען עכשיו משתבע שכנגדם שבועה או שקיל בלא שבועה. כל כה"ג לאו פשיעה היא ואפילו דינא דגרמי לא הוה דמי יימר דמשתבעי. ולא איקרי פשיעה אלא א"כ שכדבריה' היו פטורים בלא שבועה. ולפי מה שטען האפוטרופוס שקיל האיך בלא שבועה ואין האפוטרופסים רשאים למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרים עבדים ולוקחים שדות, רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות מאי טעמא דילמא לא משפיין פי' לא יהיו מקושטת אצלן שלא יצא עליו ערעור. ומדהביא הרי"ף והרא"ש בברייתא סתמא מסתמא הלכה כת"ק. והקאר"ו כתב ואיני יודע היכא פסק כת"ק. וחוץ לכבודו לא הרגיש בזה שכתבתי. אבל הרמב"ם פסק כרשב"ג ונראה בעיני שהרמב"ם לדע' הרי"ף כי ס"ל שדעתו היה בודאי לפסוק כרשב"ג מדפירש דבריו ואמר טעמא דלמא לא משפיין ש"מ שכך הלכה ולפ"ז אפשר שאף הרא"ש הי' כך בדעתו וראייתו נמי אפשר מדקיהב תלמודא טעמא לדברי רשב"ג ולא לת"ק משמע שכך הלכה וכן מסתבר כשם שאין מוכרין ברחוק כו' משו' דלמא משתרפין הכא נמי איכא למיחש דלמא לא משייפין. נחזור לברייתא ואין האפוטרופסים רשאין להוציא עבדים לחירות. אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין לחירות פי' רש"י אפילו אין היתומים נפסדים שהעבדים באים לפדות את עצמן בכסף שנותני' להם אחרי' על מנת שאין ליתומים רשות בהן אפ"ה אין רשאין שהרי אין גופן קנוי להם לשחררן אבל מוכרן אותן לאחרים לתקנות היתומים כגון להאכיל או ליקח בהן שדות ואותן אחרים שהיו רוצים לתת הכסף לעדות עצמן הם יקחו ואח"כ ישתחררו וכן פירש לעיל בפרק השולח גבי גזבורין. אבל תו' פירשו דהיינו טעמא דאסור דרך שחרור דסברי דקא מזלזל בנכסי יתומים והקדש אבל דרך מכירה ידעי כ"ע שמוכרין אותן בשויינהו ע"כ ר' מאיר אומר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרה לו וצריך לחשוב עמהן באחרונה דברי ר' והלכה כת"ק דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו וכתב הטור בשם רמ"ה וכל זה מיירי בלא רשות ב"ד אבל ב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת ליתומים ע"כ. כתב הרשב"א בתשובה שנשאל על אפוטרופוס שמכר קרקע יתומי' כדי ליפרע חובות אביהם לפי שנתפייס עם הבעל חוב בפחות מחובו וכשהגדילו היתומים באו להוציא מיד הלקוחות. והשיב דכל שיש ריווח ליתומים במכירת הקרקעות מוכרין והאריך בזה. נחזור לברייתא רשב"ג אומר אינו צריך. וכתב הרא"ש וז"ל לפי' רש"י נעשה חשבון עמו וגם ישבע ולא נהירא לי לאוקמי פלוגתא דר' ורשב"ג בפלוגתא דאבא שאול ורבנן אלא בחשבון לחוד הוא דפליגי דר' סבר כיון שצריך לעשות חשבון באחרונה נותן לבו לדקדק בענינים. ואפילו אין לו לישבע ורשב"ג סבר אינו צריך. כתב הרי"ף חזינן לגאון דקא פסיק הלכתא כרשב"ג ולא אמרינן הלכתא כר' מחבירו אלא לגבי חבירו אבל לא לגבי אביו ע"כ. וכתב הרמב"ם והטור הביאו וז"ל אע"פי שאין האפוטרופא צריך לעשות חשבון צריך לחשוב בינו לבין עצמו לדקדק וליזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנאמר סולו לרוכב ערבות ביה שמו וכתיב אחריו אבי יתומי' ודיין אלמנות אלהי' במעון קדשו. ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל והרב בעל העיטור ז"ל כתב דדוקא באחרונ' אין מחשבין אבל בתחיל' צריכין בית דין לחשוב עמהן ולכתוב חשבין המטלטלים והקרקעות והחובות וכל מה שנתנו בידם דאף על גב דאמרינן דאין נשבעין ה"מ זו בטענת שמא אבל בטענת ברי כגון שאמר ליה יודע אני שלקחת משלי כך וכך משביעין. והלכך צריך שידעו מה שקבלו ומה שהחזירו. וכתב הראב"ד וז"ל דכותבים שני שטרות אחד לאפוטרופסים ואחד לקרובים של יתומים אות באות והוא נקרא שטר שומות ב"ד. עוד אמרינן בסיפא דברייתא דלעיל דאין עושין אפוטרופסים נשים ועבדים וקטנים ואם מינו אבי יתומים בחייו הרשות בידו וכתב הר"ן וז"ל פי' ולא חשבינן להו כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה וכתבו רבותינו ז"ל דהרשות בידם גרסינן וה"פ אם מינן אבי יתומים בחייו שהיה רגיל להפקיד להן הרשות ביד ב"ד למנותן עכשיו דאנן סהדי דניחא ליה לאב והכי גרסינן בתוספתא אין עושין אפוטרופסים נשים ועבדים וקטני' אם מינן אבי יתומי' בחייו הרשו' בידן שמעינן מסיפא דאף האפוטרופסי' שמינהו ב"ד אין לעשות כל הדברים הנזכרים למעלה שלא לעשותן דהא בסיפא קתני ואם מינן אבי יתומי' מכלל דעד השתא במינוס ב"ד איירי מכל מקום כשנטלו רשות מב"ד הכל מותר וה"ג בתוס' וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר שאין לך בדברים אלא במקומן ושעתן. ע"כ. ואף שרוב המחברים גרסינן הרשות בידו מכל מקום אין הכרע לגירס' ובפרט שהם דברים של טעם והתוספ' נמי מסייע ליה והטור מדברי הרמב"ם הוסיף נמי ולא עם הארץ שהם בחזקת חשודים על עבירות והוא ברייתא דסוף פרק אלו עוברין הביאה הרי"ף והרא"ש וכתב הרב המגיד משנה משמע מדברי הרי"ף שלא אמרו אלא בע"ה שאינו לא במקרא ולא במשנ' ולא בדרך ארץ זהו דעת רבינו ויש חולקי' דאף על גב דאיתי' בדרך ארץ ובמצות מכל מקום אין בור ירא חטא ומורה התירא לנפשיה דאגב טרחי' שקיל וזהו דעת רש"י ע"כ. וכן נראה בעיני שיש לחוש לפירוש רש"י כי עולבא דדייני למנות ע"ה להיות שליח ב"ד אביהן של יתומים. עוד מוכח בפ' המפקיד שאין ממנין קרוב הראוי לירש עם הקטן ואפילו הוא קרוב מאם משו' דאף מאם יש שום צד שיכול להחזיק בהן והיינו שאם הקטן הית' נשואה לאבי' דשמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתי מאבי כו' וה"ה דמשכחת קרוב מחמת קרוב וכאשר כתבתי הכל באריכו' בפ' המפקיד גבי אין מורידין קרוב לנכסי שבוים וז"ל הרמב"ם והטור הביאו וז"ל בודקין אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפו' בזכו' היתומי' וטוען טענותיהם ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור נכסיהן להרויח בהן ומעמידין אותן על הקטנים בין שהו' רחוק או קרוב לקטן אלא שאם הוא קרוב לא ירד לקרקעות. ע"כ וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל יכולים למנות אפוטרופסים קרובים להם שלא נפסול לקרוב אלא לדון קרובו לזכותו או לחייבו אבל כשאין בו לא זכות ולא חובה לאפוטרופסים למה יפסול ב"ד את, הקרוב. ע"כ. וכתב עוד שאין האם וקרובים ולא קרובים מצד האב יכולים לעכב ביד ב"ד למנות אפוטרופסים הניחא להם. ע"כ. ולענין מעות מזומנים אם ממנה עליהם אפוטרופסים כדעת הטור או אין ממנים עליהם אפוטרופסים אלא מניחם המעות ביד איש אמיד שיהי' בלתי ספק בטוח על ריווח כגון קרוב לשכר ורחוק להפסד בפרק איזהו נשך גבי זוזא דיתמי היכי עבדינן עד כאן:

מסקינן בסוגיא הנהו אפוטרופסים דהוו בשיבבותא דרבי יהושע בן לוי דהוי מזבין ארעתא וזבין תורא ולא אמרו ליה מידי ס"ל כר' יוסי דתניא א"ר יוסי מימי לא קראתי אשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדה ונראה דדוקא היכא שנשאר עוד ליתומי' קרקע אבל היכא דלא נשאר להו קרקע לא דבמה יעשה מלאכה בשורו אם לא בקרקע וזהו פשוט ושוב מצאתי ברמב"ם וטור. תו מסקינן הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא הוי להו תורתא שקלה וזבנתיה אתו קרובים לגבי רב נחמן אמרו ליה מה עבידתה דמזבנא אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנו והא אייקר ברשותיה דלוקח אייקר והא לא נקיטי יתומים דמי אמר להו אם כן היינו דרב חנילאי דאמר רב חנילאי בריה דרב אידי משמיה דשמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מיקני אלא בכספא וכתב הרמב"ן כיון דקתני במתנית' דבמוסומכי' אצל בעל הבית חייב לעשר ואמרינן נמי הכא דמזבין באפוטרופוס' נקטנן ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין וקל וחומ' הדבר השתא באפוטרופס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה לגופיה מיניה לא הוי עביד. אמרת לא ישבע משום דלמא מימנע. כ"ש שסמכי מאליהן דאתי למנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה. ע"כ וכתב עליו הרא"ש ולא נהירא האי פיסקא כלל דאיכא למיחש שאדם שאינו הגון שימשיך היתומים אליו ויכלה ממונם מאחר שאין לו לישבע. אבל יתומים קטנים שסמכו מי בקש מידו דשייך למימר דלמא מימנע בשביל השבועה אם אינו הגון ימנע וימנע ואם אדם הגון הוא ועוש' לש"ש בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה. ועוד במינהו אבי יתומים או ב"ד אמרינן מהנהו טעמא דדלמא מימנע דהוי כאילו פירשו שפטרו הממנים אותו מן השבועה משום דידע שאם יש לו לישבע לא ימצאו מי שישמע להם להיות אפוטרופוס. אבל יתומים קטנים מאן מחיל מאן שביק הלכך אין להקל מלהפקיע ממון היתומים בלא ראי' גמורה. ואע"ג דלענין תרומ' נותנים לו רשות לתרום היינו משו' שלא יאכלו טבלים וכן למכור מנכסיהם כיון שממנ' אצלו א"א, בע"א כיון דמשתדל בנכסיהן צריך ליקח ולמכור לצרכיהם ומדנחלקו אבא שאול ורבנן במינהו אבי יתומים ובמינהו ב"ד ולא הזכירו יתומים שסמכו אצל בעל הבית השנוי' ברישא משמע דכולהו מודו דצריך שבועה כדין כל אפטרופוסים דנשבעין שלא בטענה. ע"כ. והוא מדעת הרמ"ה והנה דעת רשב"א והר"ן כדעת הרמב"ם שהסכים לדעת הראב"ד. והרמ"ה והרא"ש באו לחלוק על הראב"ד בסברא קלה ורעוע' דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון כו' ועושין פשרה מעצמן דלא שייך לומר מימנע וכה"ג בודאי מימנע ומימנע וצורך גדול הוא ליתומים יותר מלמכור מנכסיהן שנתנו לו רשות וראייתו דלא קתני סמכו אצל בעל בית גבי שבועה דפליגי אבא שאול ורבנן. אדרבא אמינא דמ"ה לא תנא לשם לפי שכ"ע מודים שאין צריך לישבע דמימנע ולא עביד. כתב הריב"ש טליתא שסמך אצל אמו אם ראו ב"ד עוד להחמיר עליה שתתיישב לתת להם חשבון בפרט תמיד ביד קרובים אותם שיראו תמיד לתועלת הקטן וכן להשביע אותה אעפ"י שאינו מן הדין להשביע על החשבון או בשאר חזוקים וקיומים שיראה בעיני ב"ד שיהא לתועלת הקטן הנה מה טוב דבהא ליכא למיחש דלמא מימנע ולא עבוד כיון שהיא אמו ודעתה קרובה אצל בנה וגם שהיא חפצה בדבר. ע"כ. עוד כתב הרא"ש וז"ל כתב הרמ"ה זכרונו לברכה דיתומים שסמכו אצל בעל הבית מיירי כשהן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא מהני סמיכתן וגם כתב שאין לבעל הבית כח למכור אלא מטלטלי כי היכא דקטן גופיה לא מצי לזבוני מקרקע ולא מסתבר לחלק מאחר שיש לו כח לתרום והוי כאפוטרופוס גמור להתעסק בכל תועלת היתומים. ע"כ ויפה הדבר. כתב הרא"ש דאין לחלק כלל בין מטלטלי למקרקעות ובין גדולים לקטנים קצת לקטנים גמורים וכן איתא להדיא בטור. ופי' יתומים שסמכו הוא כמו שכתב הטור וז"ל יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית פירוש הן מעצמן נתחברו אליו ונשתדל בשלהן כו' ומכל מקום נראה שהגיע לכלל שש וחמש שיש להן דעת להתחבר אצלו אבל אם הם כולם פחותים מזה השיעור לא שייך לומר עליהם שסמכו אלא הוא סמכן אצלו ואם אינו ראוי נמי לכך הב"ד ממני' אחר במקומו והיכא שסמכו אצלו והוא הוציא עליהן מעות לפרנסתן ואפילו שלא בב"ד פשיטא שלא הפסיד מעותיו. עיין בפרק בתרא דכתובות סימן י"א:

מסקינן בסוגיא משוך פירי מיתמי ואייקור היינו דרב חנילאי בר אידי שאינו קונה במשיכתן אלא בכסף לא יהא כח הדיוט שקונה במשיכה חמור מכח הקדש וקונה במשיכ' זול כו' סבר מיניה היינו דרב חנילאי בר אידי אמר להו רב שישא בריה דרב אידי האי רעה ליתמי דזימני' מצטרכי לפיר' וליכא מאן דיהיב להו עד דיהבי זוזי והיכא דיהיבי יתמי זוזי אפיר' זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ואינו קונה בכסף. אייקור סבור מיניה היינו דרב חנילאי בר אידי אמר להו רב שישא בריה דרב אידי הא רעה ליתמי דאתי למימר להן נשרפו חיטך בעלייה. והקשו התוס' וא"ת לעיל דאמר משוך פירי מיתמי אייקור היינו דרב חנילאי והדרו בהו יתמי הא רעה הוא לגבייהו דיאמרו להן הלוקחין נשרפו חינוך בעליי' וי"ל דנעשין הלוקחין שומרי שכר כיון דיכולין לאוכלן ולעשות בהן כל חפצם כדאמרינן בהאומנים הלוקח כלים מבית האומן לשגרן בבית חמיו ונאנס בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה ולא באונסין אלמא בחזרה הוי כנושא שכר דהואיל ונהנה ממנו. ע"כ. ומסיק יהיב זוזי ליתמי אפירי ואייקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ואינו קונה בכסף. זול סבר מיניה היינו דרב חנילאי בר אידי וקונה בכסף אמר להו רב שישא בר אידי הא רעה היא ליתמי דזימנין דמצטרכי זוזי וליכא מאן דיהיב להו. וכבר כתבתי בפרק הזהב בסוף סי' ז' דליכא מי שפרע לגבי יתמי כלל והיכא שנתן המעות ולא משך ואמר הא שקול כו' שכתב המרדכי כאן בפרק הזהב סי' ר':

מסקינן בסוגיא אמר רב אשי אנא ורב כהנא חתימא אשטרא דאימי' דזעירא דיתמי דזבין ארעא לכרגא דיתמי בלא אכרזתא דאמרי נהרדעי לכרגא למזוני ולקבורה מזבינן בלא אכרזתא וכתבו התוס' וז"ל רש"י פירש לכרגא לפיוסא לכרגא דיתמי כו' משמע דלשאר צרכי היתומים בעי אכרזתא. וקשה דבפרק שום היתיומים כן פריך לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית כו' ממתניתין דשום היתומים לוקמי לשאר צורכי יתומים בר מבעל חוב. לכן נראה דהכא בכרגא ומזונות וקבורה דאשה ובנות קאמר. וכתב עוד לקבורה הא פשיטא דאין ממתינים לקבור את המת עד דמשלמי יומי אכרזתא אלא הא קמ"ל דאם לצורך למ"מ קבורה מוכרים בלא הכרזה ופורעים ע"כ. ועיקר דינים אלו בפרק אלמנה נזונת ומסיק עמכם לבאה אפוטרופא דיתמי הוי אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו ליה קא לבש מדיתמי אמר להו כי היכא דלישתמעון מיליה הא קא אכיל ושתי א"ל אימור מציאה אשכח. והא קא מפסיד א"ל זילו ואייתו סהדי דאפסיד וסלקינן ליה דאמר רב הונא חביר' משמיה דר' אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה דאתמר אפוטרופוס דמפסיד ר"ה אמר מסלקינן ליה דבי ר' שילא אמרו לא מסלקינן ליה והלכתא מסלקינן ליה ע"כ, כתב הטור וז"ל ולא מיבעיא אם הפסיד בפשיעה אלא אפילו שלא פשע אלא שעבד שמירה פחותה אבל אם הפסיד באונס לא מסלקינן ליה וכתב הרמב"ם וז"ל דווקא במינהו אבי יתומים אין מסלקין אותו בשביל חשד אבל מינהו ב"ד מסלקין אותו אפילו בשביל חשד ואדוני אבי ז"ל לא חילק בזה. וכתב הרמב"ם ז"ל עוד ה"ה נמי אם מינהו אבי היתומים שהיתה שמועתו טוב וישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא בדרכי חושך או שפרץ בנדרים ובאבק גזל שחייבין בית דין לסלקו ולמנות להם אפוטרופוס כשר וכל הדברים אלו כפי מה שידונו הדיין שכל ב"ד אביהם של יתומים הם עכ"ל. והנה מה שכתב וא"א לא חילק לא שמעתי אינה ראי' ודברים של טעם הם ואף הרא"ש לא הי' חולק בשמעו דבריו:

מתניתין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מינהו ב"ד לא ישבע. אבא שאול אומר חילוף הדברים. ובגמרא יהיב טעמא בין למר ובין למר מפני תיקון העולם. תו מסיק אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול כתב מהר"ם וששאלתם אם יכולים להשביען אם הוא כדבריו שמינהו אבי יתומים. נ"ל דאי ליכא סהדי שמינהו אבי יתומים ב"ד אביהם של יתומים אפילו בשבועה לא יניחוהו לעשות לעסוק בנכסיו אי לא מהימן להו לב"ד ומסלקינן ליה עד שיביא ראיי'. ע"כ. וכתב הטור וז"ל וכתב הראב"ד מסתברא דאין ב"ד יכולין למנות אפוטרופוס להאמינו בלא שבועה שאין עושין חובות ליתומים לכתחלה וא"א הרא"ש היה אומר שאם יראה לב"ד שהוא תועלת היתומים שלא ימצא בענין אחר מי הרוצה להיות אפוטרופוס. ושאין בו הפסד ליתומים רשאין למנותו דברי הרא"ש עיקר וכן כתב מגיד משנה בהלכות נחלות וז"ל מכאן נרא' ללמוד שאין ב"ד יכולין לכוף שום אדם להיות אפוטרופוס על היתומים ואינו חייב לקבל האפוטרופוסות בע"כ ודבר גדול הוא שאין זו מצוה שב"ד יכופו עליה והנה בפרק שור שנגח ד' וה' מחייב אפוטרופוס לשלם אם פשע בשמירות נכסי יתומי' ולא חיישינן דילמא מימנע ולא עביד בין מינהו אבי יתומים בין מינהו ב"ד וכן פסק רב האי גאון ור"ת ור"י ורא"ש ורשב"א וכן עיקר והטעם אף שהוא נמנע בשביל השבועה לפי שאין אדם רוצה שישביעוהו בחנם אבל אינו נמנע מן התשלומין וכן נראה בדין שישלם אם פשע וכדאיתא בירושלמי אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין וכתב הרא"ש ומסתבר דאע"ג דמחייב אפוטרופוס אפשיע' אין לחייבו שבועה שלא פשע כל כמה דלא ידעינן אם נאבד ליתומים דבר דנהי נמי דמשבעינן ליה דלא עיכב משלהם לגניבה ואבידה לא חיישינן ואין להשביעו על דבר זה שלא בטענה ובמינהו אבי יתומים דלא משבעינן ליה ה"מ בטענת שמא אבל בטענת בריא משבעינן ליה כיון דגדלי יתמי וטענו עליהם בטענת בריא וכפר בהו כגון הא ודאי משתבע עכ"ל וכתב הרמ"ה והטור הביאו וז"ל דאפילו בטענת שמא משכחת ליה דמשבעינן ליה כגון היכא דאניס גביה מידי ממונא דיתמי דמחייב לישבע שבועת שומרין וכ"ש היכא דאיכא טענת בריא ואיכא עסק שבועה דאורייתא דהשתא כי קא משתבע לא מחמת אפוטרופא קא משתבעי ע"כ. ועוד כתב הטור וז"ל כתב הרמ"ה דאין משביעין אותו עד דאיכא כפירת שתי כסף כגון דטענות קטן או בי דינא אפילו בטענת שמא שתי כסף וכפר איהו בשני כסף ואפ"ה דלא בעינן הודאה במקצת אלא אע"ג דליכא הודאה כלל מחייב אבל אי ליכא כפירת שתי כסף לא מחייב. ואם יש לאפוטרופוס חלק לכ"ע בין מינהו ב"ד בין מינהו אבי יתומים ישבע והראב"ד ז"ל כתב שצריך שיהא בטענה שתי כסף והודאה במקצת או שתהא האפוטרופסות קיים בידו שהוא הודאה אבל אם אין בטענתו בענין הזה אין משביעין אותו שבועת המשנה אלא שבועת היסת ונשבע להם על ידי גלגול על האפוטרופסות ע"כ ואין לו הכרע בזה.

פסק כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דכי אמרינן אתי לאימנועי דמשמע שאפוטרופוס יכול לחזור בו דוקא קודם שיחזיק בנכסים אבל משהחזיק לאו כל הימנו ואינו יכול להסתלק, וכן מפו' בתו' דב"ב אפוטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומי' יכולין לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומי' אין יכולין לחזו' בהן אפוטרו' שמינהו אבי יתומי' לא ישבע וכו' ע"כ בתו' ומדמפליג בין מינהו אבי יתומי' למינהו ב"ד ש"מ דרישא בין כך ובין כך משהחזיק בנכסי יתומי' אינם יכולי' לחזו' בהם עכ"ל וכן פסק הטו' והר"ש בר צמח פי' היינו כשעומד בעיר אבל אם הולך מעיר יביא הנכסים לב"ד והם ימנו אפוטרופוסי' כמו שכתב הרמב"ם פ"י מהל' שאלה ע"כ כתב הטור מלשון הרמב"ם וז"ל קטן שהגדיל אפילו היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד ממונו בדרך רעה אין ב"ד מונעין ממנו את ממונו ואין מעמידין לו אפוטרופוס אלא א"כ צוה המוריש שלא יתנו לו אלא א"כ שהוא כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן פלוני. החרש והשוטה דינם כקטנים ומעמידים להם אפוטרופוס. וראיתי עוד להעתיק שאלות מדברי הרא"ש שהביאו הטור שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יתומים שהיו להן שטר על ראובן ונכתב השטר בשם שמעון לחיזוק ומפורש בו שהוא של יתומים פלוני אם שמעון יכול לדון בשטר זה להיות דיין לכוף לראובן לפרוע. ובעל העיטור כתב שאפוטרופוס מעיד תשובה כ"כ ר"י מילתא פשיטא הוא דמעיד כשאינו מקבל פרס ואינו נוגע בדבר ראובן היה אפוטרופוס דיתמי ונשבע לשאת ולתת בשלהם ולהוציא עליהם ועל נכסיהם ולפרוע המס שלהם והיו סמוכים על שלחנו ונפטר והוציא בנו פנקסו שהוציא בפרנסת היתומים ובנכסיהון ובמס ותבע מהיתומים אחר שגדלו. יראה לי שאין להוציא מהיתומים בטענת הפנקס דשמא נתפרע ולא נמחק שמעון ולוי נתחייבו ממון לקטנים וכתבו ליתומים שטר עליהם ונכתב בשם היתומים ושיגבו על יד ראובן ושיהא כח ביד ראובן לכתוב שובר על השטר ומסר ראובן השטר ליד יהודא, ומשכן יהודא את הלווים ואמרו הלווים שמה שמסר ראובן ליהודא לא היתה מסירה לפי שנכתב השטר בשם היתומים. תשובה יראה כיון שראובן היה אפוטרופוס של הקטנים לגבות הממון ולכתוב עליו שובר הרי הוא כאילו כתב בשמו והקטנים הוזכרו בשטר כדי לידע שהממון שלהם וראובן אפוטרופוס שלהם בידו לגבות הממון ולעשות כל מה שנראה לו טוב ליתומים וכאן שנראה לו טוב למסור השטר ליהודא מסירתו מסירה כי אפוטרופוס יש לו כח לעשות בממון הנמסר לידו לטובת בעליו כאילו היה שלו:

מתניתין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חיי' ומסיק בגמ' איתמר רב אמ' מנסך ממש שמואל אמ' מערב מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך אמ' לך מנסך קם ליה בדרבה מיני' ואידך כדר' ירמיה דאמר רבי ירמיה משעת הגבהה הוא דקני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הניסוך. ואע"ג דקי"ל הלכה כשמואל בדינא הכא ק"ל כר' ירמיה וכן פסק הרמב"ם ועיין בפרק אלו נערות סי' ג' ומסיק אמר חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב. מ"ט היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו א"ה אפילו במזיד נמי השתא לאזוקי קא מיכוון אודועי לא מודע ליה ור' יוחנן אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומאי טעמא אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני והלכה כר' יוחנן דחזקי' איתותב:

מתניתין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבים ותניא עליה מפני תיקון העולם ולפי מה דאנו ק"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק האי תיקון העולם אמזידים חייבין קאי ומסקינן בסוגיא ת"ר היה עושה בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו. היה עושה בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי ביום פלוני נתפגלו שורת הדין אינו נאמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ולא מידי ובתר הכי אשכחי' וא"ל וכתב הרא"ש מדברי התוס' והקשה ר"ת דבפרק האומר בקידושין פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד והלה שותק ומוכח התם דתרווייהו מודו באומר ליה עד אחד נטמאו והלה שותק נאמן וכן אמר לו אכלת חלב אע"ג דאינו בידו נאמן. ואדרבא נמי קשה דאע"ג דמהימן ליה הכא כשאינו בידו היינו משום שהיה תחלה בידו אבל היכא שלא היה בידו מעולם לא. ואור"ת דהכא מיירי במכחישו או אומר אינו יודע. אבל התם מיירי בשותק ושתיקה כהודאה דמיא וכן מוכח בפרק האשה רבה דבעי למיפשט מיניה דעד אחד נאמן באיסורין וקאמר דלמא שאני הכא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא ומתוך כך היה אומר ר"ת המטהר יין חבירו מן הגוים אי אשכחן זימנא קמייתא וא"ל נתנסך יינך מהימן כרבא ואפילו מכחישו כיון שהי' בידו אבל אי לא א"ל בזימנ' קמיית' או אדם א' שלא היה בידו לא מהימן ואם מכחישו או אומר איני יודע אבל אי שתיק מהימן וכגון שאומר לו העד נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת רגלים לדבר דומיא דאכלתי חלב דכיון שאמר לו שהוא יודע בדבר ושותק ודאי הך שתיקה כהודאה דמיא אבל בענין אחר הא דשתיק משום דלא ידע. ע"כ. ועוד כתב וריצב"א היה אומר דאפילו היכא דהי' לו לידע אם שתק מעיקרא ולבסוף צווח ומכחישו אם נותן אמתלא לדבריו דמה ששתיק מעיקרא לא בשביל שהודה אלא מתיישב ומחשב בדבר אם אומר אמת אם לאו הך שתיקה לאו כהודאה דמיא כיון שיש לתלות השתיקה דלאו להודות שתיק כי ההיא דאמרינן בפרק המפקיד גבי גזלתי אחד מכם ואינו יודע איזהו וכל אחד אומר אותי גזל ומוקי לה כגון ששתיק בשעה שכולם תובעים אותו דלא הוי שתיקה כהודאה משום דמימר אמר כל חד וחד אמינא דלמא האי הוא. ונ"ל דאף ר"ת לא פליג אדרבי' ריצב"א כי סברא ישרה הוא וכמה פעמים מצינו בתלמוד שאם נתנה אמתלא לדברי' דמהימנא ולפעמים לא הוי שתיקה כהודאה היכא שיש עדות מוכחשת במת בעלה ושתקה עיין בפרק האשה רבה סי' ד'. ומה שאמרנו דשתיקה הוי כהודאה דוקא בשאר איסורין אבל באומר אשתך זינתה אפילו אומר בפניך זינתה וכ"ש במקום שהיה לך לידע. שאינה נאסרת שאין דבר ערוה פחות משנים דק"ל כרבא לגבי אביי אם לא שהודה לו להדיא דאז שווייה אנפשי' חתיכה דאיסורא עיין לשם בפרק האומר סי' כ"ד ועיין נמי בפ"ק דיבמות סימן יו"ד חי"ת:

פסק כתב הרא"ש שי"ד חילוקים יש בענין נאמנות באיסורין. א' כל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר עד אחד נאמן לומר שהוא מותר כדמוכח בפרק האשה רבה גבי חתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן לומר שהוא שומן וכ"ש אם הוא אומר חלב הוא דנאמן לומר כיון דלא איתחזק לא איסור ולא היתר:

ב' היכא דאתחזק היתרא ואמר עד א' איסור הוא אינו נאמן כדמוכח פ' הניזקין דף נ"ד טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו, נאמן משום דאתחזק מהיתר':

ג' היכא דאיתחזק איסור' ועד א' א' היתר הוא אינו נאמן כדאיתא בפרק האשה רבה גבי הקדש טבל וקונמות דנאמנים הבעלים משום דבידם לתקן הוא אחר דאין בידו לתקן לא:

ד' כל אדם נאמן לומר על שלו אפילו איתחזק איסורא כדאמרינן גבי הקדש וקונמות הואיל בידו לתקן ולפדותו:

ה' עם הארץ וחשודין אינם נאמנים על שלהן כדתנן במסכת דמאי ומייתי לה בכתובות החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אינם נאמנים משום דחיישינן לגומלים אלמא דאיהו גופי' לא מהימן אטבל דידי' ואע"פ שחבירו מסייע ועוד אמרי גבי מדומע אף בחול שואלו ואוכלו על פיו משמע דווקא מדומע אבל שאינו מדומע לא:

ו' האומר טבל שלי מתוקן אמרו לו האיך ואמר אמרתי לו לפלוני לתקנו הלכו ושאלוהו ואמר לא תיקנתיו הרי הוא בחזקת טבל אע"ג דכל מקום שהאמינה תורה אחד הרי הוא כשנים מכל מקום כיון שהוא מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אומר לא תיקנתיו הרי הוא בחזקת טבל גמור:

ז' האשה שאמר' א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפ' שאס' הוא הפה שהתיר:

ח' אשה שאמרה מת בעלי נאמנת דאשה דייקא ומינסבא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה:

ט' חבר שמת כל פירותיו בחזקת מתוקנים ואפילו הן בני יומן בירושלמי מפרש והוא שמת בישוב הדעת דאמרינן חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

יו"ד אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה כדאמרינן בכתובות דאפילו עד אחד אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין כ"ש דהוא עצמו אינו נאמן ואע"ג דעביד לגלויי היינו טעמא משום דהוי שבח כהונה ורווח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו:

י"א כל דבר שהוא בידו של אדם אפילו איתחזק התירא נאמן עד אחד לטמא ולאסור אפילו מכחישו או אמר אינו יודע כדתניא הכא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליה' לומ' ולאו מטעמ' דאי בעי מטמ' להו דאי טמאנהו בעי שלומי ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אעפ"י שכבר נכתבו ועוד אמרינן בפרק האשה דאי סבר תורם משלו על חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי נבעלו ואפי' תרם משל חבירו:

י"ב דבר שאין עתה בידו או לא היה בידו מעולם ואתחזק התירא אינו נאמן כהא דתניא טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן והוא שמכחישו או שאמר איני יודע:

י"ג. אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא כדמוכח בקידושין בפרק האומר גבי הא דפליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד דמודו תרוייהו באומר לו עד אחד נטמאו טהרותך והלה שותק דנאמן וכן אמר לו עד אחד אכלת חלב ואע"ג דאינו בידו ומפרש טעמא בפרק האשה רבה משום דשתיקה כהודאה דמיא ודוקא כשאמר לו העד נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת רגלים לדבר דומיא דאכלת חלב דכיון שאמר לו שיודע בדבר ושתק ודאי הך שתיקה כהודאה דמיא אבל בענין אחר הא דשתיק משום דלא ידע ולא הוי כהודאה ועד אחד אינו נאמן לאסור כיון שאינו בידו:

י"ד: אפי' דבר שאינו ברשותו עתה אי בזמנא קמייתא דאשכחי' א"ל עדיין נקרא בעליו ומהימן כדאמר רבא כיון דלא מצי א"ל אלא השתא. ע"כ פי' דמאי ה"ל למיעבד בשעה שהיה ברשותו לא אשכחן למימר ליה והשתא דאשכחן א"ל והיינו דאמר הכא כגון דאשכחי' ולא א"ל ולא מידי והשתא אשכחי' וא"ל הוא דאינו נאמן דרבא הוה מודה לאביי דכל שבידו מהימן וברייתא מיפלגי בהדיא בין היכא דאמר עשיתי עמך כו' שהיו בידו ונטמאו טהרותך בין היכא דאמר ביום פלוני. שבא רבא להוסיף איסור דאפילו אין בידו עתה כגון שהחזירן כיון דאמר נטמא כשהיה בידו ומאז הודעתיך אלו מצאתיך נאמן עתה לומר נטמאו למפר' אם לא דאשכחי' ולא א"ל ולא מידי ובהני י"ד דינין פסק המרדכי ברי' האש' רבה אלא שמשנ' קצת והכל ענין א' הו' ואני באתי להוסי' עליהם עוד ה' דינין.

א' אעפ"י שאינו נאמן נטמאו טהרותך ומ"מ לא בטלו דבריו לגמרי ולגבי דידיה מהימן דשווייה על נפשיה חתיכה דאיסורא. ב' גבי זינתה אשתך אמרינן שתיקה כהודאה דמיא אפילו במקום דה"ל לידע כדאיתא בפרק האומר. ג' עד אחד בהכחשה לא אמרין מדשתקה כהודאה דמיא כדאיתא בפרק האשה רבה ס' ד'. ד' אפילו היכא דאיכא טריפה וכשרה כגון בית המקולין נאמן לומר עד אחד זו היא הכשרה בפרק האשה רבה סי' ז': ה' שעד אחד אינו נאמן לומר שהשוחט שחט שלא כהוגן ומותר אח"כ אפילו העד לאכול משחיטתו ולא שוייה אנפשיה חתיכה דאסורא בפרק קמא דחולין סי' ט':

מסקינן בסוגיא ההוא דאתא לקמיה דרבי אחי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן דשוב לא מהני ליה העברת קולמוס א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד הלוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת א"ל ר' ירמי' נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר דס"ת כולו מי פסד א"ל אין שכל ס"ת שאין אזכרות שלה כתובין לשמן אינו שוה כלום והא השאילו ביד מי לאו משום דבעינן דוקא בידו כאביי הא קמ"ל כרבא דאפילו אינו עתה בידו מהימן אלא בא לחקור מתוך דבריו שאם יאמר לו שכבר הוציאו ס"ת מידו ולא א"ל דתו לא מהימן דהוי אשכחי' ולא א"ל בזימנא קמיית' וכן היה מסיק ההו' דאתא לקמי' דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי נפלו נפלו גוילין שלו לא עבדתי לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת ומ"ש מדר' אמי התם איכא למימר טעה בדרבי ירמי' פי' התם איכ' למימ' דמשקר ונתכוון להקניט וסוב' שלא יפסיד אלא שכר האזכרו' כר' ירמי' הכא כיון דקא מפסיד כולי' אגרת ואתא ואמר מימר קושטא קאמר ע"כ הסוגיא ונראה בעיני הא דקאמר נאמן אתה להפסיד שכרך דאינו משלם כלום ואפילו מה ששוה ללמוד בו אף שהיה לומדים מקודם מס"ת כמו שכתב הרא"ש בהלכות קטנות מכל מקום בס"ת זו אסור דחיישינן שמא יקרא בו אלא יגנוז מ"מ זה עלה על דעתו של המקשן אף שהספר תורה פסולה לקרות בו שלא הפסיד אלא שכר האזכרות אבל לא שכר כל הס"ת דהיינו מה ששוה ללמוד בה והשיב שאינה א שוה כלום:

מתניתין העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ואע"ג דלית בה דעתה דאשה כי נפקא ואין מתרצה בגירושין ואפ"ה נפקא הלכך לא בעינן דעת' ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן והי' יתומה דלא הוי נישואין אלא מדרבנן שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה. ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו מפני תקנת השבים, ועל חטאת הגזולה שלא נודעת לרבים שהיא מכפרת וא"צ להביא אחרת מפני תיקון המזבח. והנה מה שאמר במשנה שקטנה אוכלת מיירי בתרומה דרבנן ולא גזרינן שמא תאכל אפילו תרומה דאורייתא דהא קטן אוכל נבילות וטריפות אין ב"ד מצווין להפריש ולדעת התו' דפירשו דקטנה. אפילו גדולה ולא בעלה בגדלותה אוכלה בתרומה דרבנן צריך ליתן טעם אמאי לא גזרינן אטו תרומה דאורייתא ואפשר דמלתא דלא שכיחא כולי האי שתהא גדולה ולא בעולה בגדלותה ע"כ לא גזרו אבל בנשאת חרשת גזרו שלא להאכיל אפילו בתרומה דרבנן משום חרשת אטו פקחית כדאיתא בסוגיא וכן בפ' חרש והא דאמור רבא הכא בשמעתין מעדותו של ר' יוחנן כו' (ט"ס עי' בגמר') אמר לעדות ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר כנסי נכסי ש"ח זה דהרי זה מגורשת כתבתי בפ' חרש סימן ה' והוא דחטאת גזולה פליגא בה בסוגיא עולא אמר דבר תורה בין נודעת בין אינה נודעת אינה מכפרת ומ"ט אמרה אינה נודעת מכפרת ואין צריכי' הבעלים להביא קרבן אחר כדי שלא יהיו כהנים עצבים פי' אם יראו שהבעלים מביאים קרבן אחר ירגישו שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורים אבל נודעת לרבים אפי' הם לא ידעום מ"מ הוי להו למידק ולחקור אחריה ורב יודא אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני' ומ"ט אמרה נודע אינה מכפרת כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכתבו התו' וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה שמן התורה א"צ להביא קרבן אחר והם אומרים שיביא חולין לעזרה וי"ל דנודעה דקאמר קודם זריקה הוא דקאמר דאינה מכפרת ואינה קריבה כלל אבל לאחר זריקה שכבר נתכפר לא הצריכוהו להביא אחרת ולכאורה היה נראה לפרש דחטאת גזולה איירי כמשמעות שגזל חטאת של חבירו וליתא דבכה"ג כ"ע לא קנה ואף ר' יהודה מודה ולא א' ר' יהודא יאוש כדי קנה אלא איירי בגזל בהמה והקדישה משום דהוי יאוש ושינוי השם וכדפריך במרובה סי' ט' דמעקרא חולין והשתא קדוש אלא שלענין הקרבה אינו קונה להיות כשלו שהעלה לכפרה ולא הוא מצוה הבאה בעבירה וממעטינן מן קרבנו ולא מן הגזל וכה"ג ס"ל דיאוש קנה וראויה להקרבה מאחר שע"י הקדש נקנה לו לגמרי ומ"ה פריך לעולא מגנב והקדש ואח"כ טבח ומכר דמשל' כפל ולא דו"ה ותניא עליה השוחט בחוץ כה"ג חייב כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קנה ר"ל ואינו ראויה להקרבה כרת מאי עבידתיה דהא אין חייב כרת בשוחט חוץ אלא א"כ שיהא ראוי לפתח אוהל מועד ומשני אליבא דעולא דאוקמיה רבנן ברשותיה דגנב אם הקדשה שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנו בחוץ כי היכא דאוקמי רבנן ברשותיה לענין כפרה וקנסה הוא דקנסוהו והפקר ב"ד הפקר הוא וקדשה ע"כ ותוס' כתבו וז"ל פי' בקונטרס דקנסוהו רבנן וקשה דאי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דמחייב אלא כיון דלא נודע לרבים אוקמוה ברשותיה שלא יהא כהנים עצבים וממילא חייב השוחט בחוץ ע"כ ותימא בעיני דסתם ברייתא דתני עלה שוחט בחוץ לא תהא איירי אלא בלא נודעה לרבים ואם לא נודעה לרבים הוא דאוקמי ברשותייהו איירי בשוחטי בפנים ומקריבו כראוי וא"כ בשוחטי בחוץ שלא יבוא לכלל כהנים עצבים איך אוקמוהו ברשות ואף שיש ליישב בדוחק דלא פליגי רבנן ואוקמו בכל עניני ברשותו מכל מקום נראה עיקר כפי' רש"י וכדמשמע לישנא דתלמודא ודוקא קנסוהו לגנב ולא לאחר וכן משמע לישנא דברייתא דתניא בחוץ כה"ג חייב עונש כרת משמע כה"ג דלעיל בגנב דווקא הוא דמחייב וכן יראה מדעת הרמב"ם שכתב בפרק י"ח דמעשה הקרבנות גונב והקדש ואח"כ שחט בחוץ חייב ואימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עליו כרת משעה שהקדישו כו' והלכה כעולא דרבא דהוא בתראי נמי ס"ל הכי דהעמידהו חכמים ברשותו היינו אליבא דעולא דר' יהודא מדאורייתא הוא ראוי להקרבה וחייב כרת ובפרק מרובה סי' ט' נמי כתבתי דהכי ק"ל דאינו ראויה כלל להקרבה ומסיק אמר רבא הא קמיבעי ליה הא דאוקמוה רבנן ברשותייהו דגנב משעת גניבה או משעת הקדישה אוקמי' ברשותי' למאי נ"מ לגיזותי' וולדותיה פי' דלפני הקדש אי אמרת משעת גניבה קאמר ברשותיה גזיזותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד או בעומדת לגזוז ולא דמי פרה וולדה הדר אמר רבא מסתברא שלא יהא חוטא נשכר וכתבו התוספ' וא"ת ואפילו קודם הקדש הן כולו שלו דהא תנן גזל פרה מעוברת וילדה ורחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ואם נתעברה אצלו משלם כשעת הגזילה. וי"ל דנ"מ לרבי מאיר דאמר משלם אותה ואת גיזויתה ואת ולדותיה משום דקנסם לגזלן ואף על גב דשינוי קונה מכל מקום הכא בשעת הקדש אוקמי ברשותי' ולא קנסו ולר' יהודא דאמר גזילה חוזרת בעיניה לרב זביד דאמר אליבא שבח שעל גבי הגזילה דנגזל הוי הכא אוקמוהו רבנן ברשותיה דגזלן אבל לרב פפא דאמר אליבא דהוה גזלן לא נ"מ מידי כו' ולפי מאי דק"ל כר' יהודא וכר' פפא א"כ ליתא להאי דרבא כלל דהא גיזה וולדה ושבח גיזה וולדה הכל דגזלן כמו שכתבתי בריש הגוזל קמא ודוחק הוא בעיני וגם קשה על דברי הרמב"ם דפסק נמי כוותיה דרב פפא ואליבי' דר' יהודא וכתב נמי לחשש דרבא דאין הגיזה וולדה של הגנב עד אחר שהקדישה כדי שלא יהא חוטא נשכר וצ"ל דהרמב"ם אזיל לשטתו דס"ל דגיזה וולדה לא הוי שינה כלל למיקניה בי' ולא אמר רב יהודא דשבח גזילה הוי דגזלן אלא לאחר יאוש ומשום תקנת השבים ומ"ה באם הקדישה לא שייך ביה תקנת שבים ומ"ה אפי' אחר יאוש הוי של בעלים כל שבח גיזה וולדה דקודם הקדש וכן הוא בהשגת הראב"ד אלא שהראב"ד הקשה כיון שהקדישה מאי חוטא איכא הלא הכל של הקדש וא"כ יהא של הקדש ולא של בעלים ואי בגזל פרה מעוברת ורחל טעונה מפרשת' להנהו גיזוזיה וולדותיה דהאי שמעת' דמיא במסכת גיטין ע"כ. ואין מקשה לו כלל דאיירי בגיזה וולדה דקודם הקדש שאינו קונה בשינוי משום האי שינוי החוזר אלא משום תקנת השבים הוי כגזלן וכדפריך בריש הגוזל קמא והכא שהוא מקדיש קרן הגניבה א"כ לא שייך לומר שלא ימנע מלעשות תשובה הרי הוא מפריד את שלו משום מצוה מכ"ש שישלם מה שמוטל עליו לשלם ולא יהנה מן עבירה ולדידי איירי שגזל פרה רקנית וכן רחל גזוזה דאפי' דנתעברה אצלה וילד' הוי שינוי החוזר וכן גבי גיזה כדפרישת לשם אבל אי גזל פרה מעוברת לא יתכן לפרש דאי ילדה או גוזזה קודם הקדש א"כ קונה אף גוף הבהמה בשינויי ממש ולא שייך לומר דלא אוקמיה ברשותיה דגנב מאחר שקנה בקנין גמור וכדפירש לשם ואי לא ילדה או גזזה עד אחר שהקדישה א"כ פשיטא שאינו שלו אלא של הקדש ולא שייך לומר שלא היה חוטא נשכר כקושית הראב"ד כל מה שכתבתי הוא לפי שיטתו אבל הראב"ד בוודאי יש לו שיטה אחרת בענין גיזה וולדה בריש פרק הגוזל קמא:

מתניתין לא היה סיקריקין ביהודא בהרוגי מלחמה פירש גוי רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ביהודה בהרוגי מלחמת טיטוס שהיתה ביהודה ובירושלי' מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סיקריקין פי' דין סיקריקין כי שלשה גזירות גזרו בגזירה קמיית' כל דלא קטיל ליקטלוהו מיצעת כל דקטיל לייתי ד' זוזי בתרייתא כל דקטיל לא קטלוהו הילכך קמייתא ומיצעת כיון דקטלו אגב אונסו גמר ומקנה בתרייתא אמרי האידנא לישקול למחר תבעלה ליה בדינא לקח מסיקריקו' וחזר ולקח מב"ה מקחו בטל דאמר מיראה עבד אי נמי השני נח לי הראשון קשה הימנו מב"ה וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה קרקע המיוחדת לכתובת אשתו וכ"ש שאר נכסים דאי לא עבדה א"ל עיניך נתת בגירושין ובמיתה. מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים זהו משנה ראשונה ב"ד שלאחרי' אמרו הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביעית רביע פי' ששיערו דסיקריקין מוזל גביה רביעי אימתי בזמן שאין בידן ליקח פירש דסגי בנתינתו רביעי אבל יש בידן ליקח הן הקודמין לכל אדם איתא בירושלמי הם אומרים שהיה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידיכם ליקח אמר ר' יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמוציא מחבירו עליו להביא ראיה ע"כ וכתב הר"ן ובלשון הזה הביא הרשב"א ז"ל בתשובה ע"כ. נחזור למשנה ר' הושיב ב"ד ונמנו שאם שהת' בפני סקריקון שנים עשר חודש כל הקודם ליקח זכה אבל נותן לבעלים רביעי. וכן הלכה ופליגי בה רב ושמואל בהאי נתינת רביעי רב ס"ל או נותן לו רביעי במעות שנתן או מחזיר לו רביעית הקרקע ושמואל ס"ל או מחזיר לו רביעי הקרקע או שלישי המעות שנתן דרב סבר נכי חומשא זבין דקרקע שוה חמשה חומשין קנה בארבע ושמואל ס"ל דנכי רביעי זבין קרקע שוה ארבע רביעי' קנה בשלש ופסק הרי"ף ואחריו כל המחברים דהלכתא כשמואל בדיני' אישתכח שאם קנה הקרקע במנה ששליש המעו' ל"ג זוז ושליש זוז והקרקע היתה בודאי שוה ארבע' שלישי' דהיינו קל"ג זהובי' א"כ מחזיר לו לבעלים רביעי הקרקע או נותן לבעלי' עוד ל"ג זהובי' ושליש זוז ותני' בברייתא דיד בעלים על העליונ' רצו נוטלין מעות רצו נוטלין קרקע, תו מסיק ת"ר הבא מחמת חוב מחמת אכפרות פי' גזל בעלמא ואינו מסור בידו ליהרג אין בו משום סיקריקון פי' שאם שהת' בידו י"ב חודש ולתת רביעי לבעלים כתיקון חכמים ויחזיק בקרקע אלא יחזיר לו הקרקע בחנם דגבי סיקריקון הוא דחזר ונמנו דכיון, דגמר ואקני אגב אונס מיתה ואפילו בתר דגזר כל דקטל ליקטלוה אם תפי' ליה מקמאי דקמי' דאיינוי' וסופו הוכיח שהניחה בידוי"ב חודש ולא צועק עליו הלכך נותן לבעלי' רביעי לפי שבחנ' באה לו אבל האי לא גמר ואקני מידי ואע"ג דשהתה י"ב חודש לא באת לו שעה לכופו הלכך אין מכירה כלל ואנפרירות עצמה צריכה שתשהא י"ב חודש והאמרת אין בו משום סיקריקון וי"ב חודש לא הוזכרו בו ה"ק סיקריקון עצמה צריך שתשהא י"ב חודש אמר רב יוסף נקטינן אין אכפרו' בבבל והא קא חזינן דאיכ' אלא אימר אין דין אנפרות בבבל לה להפסידי ללוקח ואם בא ישראל וערער על חבירו ואמר קרקע זו שלקחת מן הגוי שלי היתה וגזל ממני אינו נאמן מ"ט כיון דאיכא בי דוואר ולא קיבל אימר אחולי אחיל ועיקר דינים אלו כתבתי בפרק הכונס סי' י"ד:

פיסקא לקת מן הסיקריקון, כו' אמר רב ל"ש דמקחו בטל אלא דא"ל לך חזק וקני, אבל בשטר קנה, ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שיכתב לו אחריות דאי טרפא לי מיני' ליגבייהו דמי ארעא ומדכתב ליה כולי האי בוודאי גמר ומקני ומותיב עלה דרב מהא דתני ר' שמעון בן אלעזר אמר לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים מן האיש ואח"כ מן האשה מקחו בטל עד שיכתוב אחריות ופריק מאי אחריות שטר וכתב הרי"ף וז"ל הלכתא כשמואל דק"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל ולא אתמר הלכתא כחדא מינייהו הלכתא כשמואל בדיני ועוד דתניא כוותיה ופרוקיה דהך שינוי' הוא ולא סמכינן על השינויי' ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בחזקת הבתים אמר רב הונא תליוהו וזבין זבינתי' זבינא ואותב רב המנונא עליה דרב הונא מהא מתניתן לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מן ב"ה מקחו בטל ואמאי התם נימא אגב אונסיה גמר ומקני ופריך הא אתמר עלה אמר רב ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קני ומקשינן ולשמואל דאמר אף בשטר לא קני מאי איכא למימר ופרוק מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואסיקנ' והלכתא בכולהו תלוי' וזבן זבינתי' זבינא ואפילו שדה זו פי' שאנסהו להדיא למכור שדה זו ק"ו היכא שאנסוהו למכור סתם אחת משדותיו בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה התם גבי תליוהו וזבין דעתיה למיתב ליה זוזי ודעתיה דמוכר למשקל, מיניה זוזי אבל הכא גבי אשה וסיקריקין ליכא דיהיב להו זוזי הלכך לא מהני כתיבת שטר עלייהו עד דכתב להו אחריות ע"כ נמצא לפי שיטה זו דהכא לא פליגי באחריות כמו שפירש התוס' בשם הר"ר אלעזר משנז"א דרב ושמואל פליגי הכא באחריות ט"ס הוא דשמואל לטעמיה דאמר בפ"ק דב"מ דאחריות לאו ט"ס הוא בשטרי מקח וממכר ורב סבר אחריות ט"ס. בסתם ככתב לו אחריות דמי וההוא דכתובות כשפירשה דלא קבלה אחריות ע"כ וזו בע"כ ליתא דהא בעלמא ק"ל כרב דאחריות ט"ס הוא והכא ק"ל כשמואל כדפר"י בוודאי דס"ל לרב כר' אליעזר משנצ"א דה"נ לית' לדשמואל ואדוקי' דרב שפי' סמכינן וכן פסק הרשב"ם בפ' ח"ה אכן כי דייקת בלישנא דסוגיא משמע להדיא דהלכתא כשמואל מדקאמר סתמא דתלמודא תני' כוותי' דשמואל כו' ואח"כ מסיק לימא תהוי תיובתא דרב וכו' משמע להדיא דדווקא תיובתא הוא דקדחי אבל תניא כוותיה דשמואל כדקיימא קיימא והיינו כמו שכתב הרא"ש דפלוגתא דהכא אינו תלוי באחריות ט"ס אלא היכא דיהב לוקח למוכר זוזי אמר לא שדי אינש בכדי ובאלו התנה המוכר שקבל עליו אחריות וטעה הסופר ולא כתבו ותו מסקינן בסוגי' ת"ר לקחו מן הסיקריקון ואכלו ג' שנים וחזר ומכרה לאחר אין להבעלים על הלוקח השני כלום ה"ד אי דקא טעון מנך זבנה ואפי' מראשון נמי ואי לא טעון ואמר מנך זבנה אפי' שני נמי לא. אמר רב ששת לעולם דא קטעין וכגון זה טוענין ליורש וטוענין ללוקח:

מתניתין חרש רומז ונרמז פי' חרש מעיקרו שאינו שומע ואינו מדבר בן בתירא אומר קופץ קפיצה הוא עקימת שפתיים וגרוע מרמיזה ונקפץ במטלטלים אמר רב נחמן מחלוקות במטלטלי' אבל בגיטין ד"ה ברמיזה וא"ד אמר רב נחמן כמחלוקות במטלטלין כך מחלוקות בגיטין, והא. אנן במטלטלי' תנן אימא אף במטלטלין פי' וכ"ש בגיטין דלא תימא גיטין הוא דקילו משום בקפיצ' כנס בקפיצה יוצאה אבל במטלטלי' שנפלו בירוש' לא מ"ה תניא במטלטלין. כתב הרא"ש מדהביא הרי"ף הך מימרא דרב נחמן בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלשנ' בתר' בדרב נחמן לקולא וסברתו מדאמר רב נחמן דבריו אליבי' דבן בתירא אלמא דקסבר דהלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשין האמוראי' לדברי התנאי' לידע פי' המשנה במה נחלקו ואע"ג דלית הלכתא כותיה והבא להקל צריך ראי' ע"כ ולא ידעינא מנין לו זה כי אני אומ' דהרי"ף לא פסיק אלא כת"ק ומ"ה הביא פלוגתייהו דבכולי לישנ' משמע דמועיל לכ"ע רמיזה בחרש לענין גיטין דלא תימא דווקא במטלטלין קתני אבל בגיטין לא מועיל שום רמיזה שהרי לקמן מייתי בברייתא בפ' מי שאחזו דרי"ף מייתי ראיי' מהכא דחרש מעיקרא יכול להוציא ברמיזה ולא הוזכר לשם שיועיל קפיצה ומה שהביא שם לישנא בתרא נ"ל לפי שהוא פשוטא יותר לראיי' שחרש מעיקרא יכול להוציא ברמיזה דלישנא קמא דרב נחמן נהי שאמר דבגיטין לכ"ע ברמיזה מכל מקום יש לבעל דין לחלוק ולומר דשמא בגיטין לא יועיל אפי' ברמיזה שהרי רב נחמן בעצמו מחלק בין מטלטלין לגיטין אבל לישנא בתרא אמר כמחלוקות במטלטלי כך מחלוקות בגיטין לפי שאין ראוי' לחלק ביניהם שהרי אף קתני אלמא קבלה בידו דדין אחד להם אבל לעולם אין נ"מ אי הלכה כלשנא קמא או כלשנא בתרא מאחר דק"ל הלכה כת"ק בכל דוכתי':

מתניתין הפעוטו' מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין עד כמה מחוי רב יהודא לרב יצחק בר"י כבר שית כבר שבע במתניתין תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפי חורפי' וטעמא מאי אמר רב אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן משום כדי חייו ואמרים עלה בפרק מציאת האשה אמר רפרם ל"ש אלא שאין שום אפוטרפוס אבל יש שום אפטרופוס אין מקחן מקח ואין מכרן ממכר ושם ביארתי סי' כ"ט וכת' הרמב"ם בסי' כ"ט מהלכות מכירה וז"ל קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדול אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנות בריא בין במתנות ש"מ ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו כדי שלא יבטל וימצא מי שימכר לו וליקח ממנו והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדל. בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן אם אינו יודע לפי שיש קטן וחכם ונבון והוא בן ז' ויש אחר שאפילו בן י"ג אינו יודע בטיב משא ומתן והטור הביא הרמב"ם ונוסחא מוטעית נזדמן לו ומה שמשמע מדבריו שאפילו אחר י' שנים בודקין אותו ודעת הרמ"ה אינו כן שכתב עד עשרה. סתמא בחזקת שאינו חריף וצריך בדיק' ומכאן ואילך סתמי' בחזק' חריף. עד שיתברר לך שאינו חריף. וכן נוטין דעת הרא"ש שאמר מבן יו"ד ואילך כל שאינו שוטה ממכרו ממכר ומכל מקו' נראה דברי הרמב"ם להצריכה בדיקה כי אפשר שמהלכו עם הבריות אבל בענין משא ומתן אין לו הבנה בטיב משא ומתן כלל וכן הוא בנמצא ובפרט האידנ' דנפישא רמאי שאם אין לו הבנה בטיב משא ומתן בקל יפתה אותן למכור וליתן את שלהם וכתב הרא"ש וז"ל כתב רב האי בשער שלישי של ספר מקח שלא ימכור אלא לכדי חייו כדגרסינן עלה אמר ר' אבא בר יעקב א"ר יוחנן משום כדי חייו ולפי דעתינו אנו רואין שאם יש שום ממון הרב' שינתן לו ממנו מקצת בסחורה כדי שיתלמד מקח וממכר אעפ"י שא"צ לכדי חייו ולפי מראות עיני הדיינים עכ"ל והרמב"ן ז"ל כתב כיון דתקנו רבנן שיהא ממכרן ממכר לא פליג בין כדי חייו ובין יתר מכדי חייו שהרי במתנות אסיקנא דמתנה מתנה בין מתנה מרובה ובין מתנה מועטת ואעפ"י שאין שום כדי חייו כי היכא דלעבדי ליה מיליה ואפ"ה לא פלוג רבנן וה"נ משמע בשילהי מציאת האשה גבי המשליש מעות לבתו וכך מסתברא ע"כ. ומסיק עד כמה א"ר יונה א"ר זירא עד שתות כגדול מה שפי' רש"י עד שתות קנה כו' ט"ס הוא אלא עד שתות מחול ושתות קנה כו' וכ"כ הרמב"ם וז"ל קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפטרופוס ונשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול שפחות משתות הוי מחיל שתות קנה ומחזיר האונאה יתר על שתות בטל מקח ע"כ ומסיק ומתנותיו מתנה אחת מתנת בריא אחת מתנת ש"מ ואחת מתנה מרוב' ואחת מתנה מועטת ומה שפיר ר"ח לעניין מתנה אפי' יש לו אפוטרופוס מתנותיו מתנ' כבר כתבת דבריו באריכות ס"פ מציאות האשה ע"ש וכתב הרא"ש שדברי התוס' ומדלא קאמר נמי אחת מתנות מטלטלין ואחת מתנות קרקעות נרא דווקא במטלטלין דאיירי בהו קאמר והא דאמרינן בפ' מי שמת גב פחות מבן עשרים דאין מוכר בנכסי אביו ומתנתו מתנה במקרקע התם בגדול בן שלש עשרה ויום אחד אלא שאינו מוכר עד שיהא בן עשרים מצא ג' דינים במקרקעי גבי קטן במקרקעי שלו כגון שנתנו לו במתנה או שקנאו לו אפטרופי' אינו מוכר ואינו נותן עד שיגדלו דהיינו בן י"ג ויום אחד והביא ב' שערות וכשיגדל מוכר ונותן ומבן י"ג ואילך במקרקע שירש מאבותיו אינו מוכר עד שיהא בן עשרים אבל נותן במתנה עוד יש חילוק בין מוכר לנותן במקרקעי שלא ירש מאביו שמוכר משהגדיל ובעינן שיודע בטיב משא ומתן ומתנה יכול ליתן אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן רק שלא יהא שוטה ומה שכתב הרא"ש שאם יודע בטיב משא ומתן והוא חריף מיד כשהגדיל יכול למכור לנכסי אביו וחולק על הרי"ף אכתוב דבריו אי"ה בפ' מי שמת כתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו וז"ל שאם ירש ש"ח מאביו שיכול ליתנו במסירה וכתיבה דלענין זה חשיב כמטלטלין ויכול ליתנו לאחר ע"כ:

מתניתן אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ולוי אחריו ואחריו ישראל מפני דרכי שלום:

ת"ר וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וכתבו התוס' וכן הרא"ש כגון מעשר עני או בצדקה המתחלקת לעניים או חברי' המסובין בסעודה אבל במילי דשותפות לא דהא אמרינן בפרק מקום שנהגו הנותן עיניו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם ולא מסתבר לדרוש הפסוק הזה להרגיל הכהן עד שיתן עיניו בחלק יפה ע"כ וכ"כ הסמ"ג בשם ר"י ולא ידעינא איסור בדבר דהא מחלק גבוה קזכי ואינו גרוע משאר מתנות כהונה כגון זרוע ולחיים והקבה ולא אמרו הנותן עינו בחלק יפה אלא בישראל אבל בכהן א"ל ליתן בו עיניו אלא חבירו צריך ליתן לו בלא גורל ולישנא דליטול מנה יפה משמע לכל דבריו גם הרמב"ן לא חילק ופריך תלמודא א"ל רב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא א היא א"ל דאוריית' ומפני דרכי שלום כל התור' כול' נמי מפני דרכי שלום הוא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אלא אמר אביי לכדמר פי' כדרבה בר נחמיה דתני' שנים ממתינן זה לזה בקערה שלשה אין ממתינן הבוצע פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ואמר מר עלה ל"ש דחולק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסות לענין לקרות בתורה בב"ה אין כהן חולק כבוד ללוי או לישראל דלא ליתא לאכלויי ולמימר אנא נמי קרינא ברישא והיינו כמו דקתני במתניתין כהן קורא ראשון כמ' שכתב בתורה ואינו רשאי לחלק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום ע"כ והסמ"ג כתב בשם הרי"ף הא דאמרינן לברך ראשון דווקא בשווין דאמר ר' יוחנן פ' בני העיר כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כ"ג עם הארץ אותו ת"ח חייב מיתה שנ' ומשנאי אהבו מות וגו' ע"כ ומסוגיא דהכא משמע שאפילו באינו שווין שהרי לא יכול לחלק כבוד אפילו לגדול ממנו ואף הוא רבו אלמא דבאינן שוה איירי אלא שיש לומר נהי דאינן שוה לגמרי מכל מקום איירי בשוין ששניהם חכמים אבל בכהן ע"ה לעולם אסור לקרות לפני ת"ח גם התו' כתבו הא דקאמר בסוף מגילה גבי ר' פרידא דאמר מימי לא ברכתי לפני כהן דמוקי לה בשוין כו' דלאו דוקא בשוין ממש קאמר דא"כ מאי רבותא דר' פרידא כו' וז"ל הרמב"ם בפי' המשנ' דע שזה הדבר מפורסם בכל המקומות שיהא הכהן קורא בב"ה ראשון בין שיהא תלמיד או עם הארץ הנה הוא דבר שאין לו שורש בתורה כלל ולא נזכר זה בתלמוד ולא היא זאת הכוונה הנרמזות אליה בזאת ההלכה ואני נפלא הפלא ופלא מערי הגלות שנוהגין בזה אחר המנהג היותם בריאין מחולאי המנהגות ומדעת האחרוני' ודרכיהם ואין אצלם אלא עניני' נאותי' ללשון התלמוד ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד ואמנם צורת הענין לפי מה שבא לנו בקבלה כמו שאגיד וזה שהכהן קודם ללוי ולישראל לפי שנאמ' וקדשתו כי את לחם אלהיך וגו' ובא בקבלה בכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וזהו כולו כשאין שם חכם גדול ממנו כגון שיהיו שם כהנים לוים וישראלים ויהיו כלום במדרגה אחת בחכמה ולא יהיו קצתם יותר חכמים מקצתם אז תחזור הקדמות היחוס שכהן קודם ואחריו לוי ואחריו ישראל ויבאר לך זה הלשון בפרק אחרון דהוריות באמרו בזמן שכולם שוין אבל אם ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה ממזר ת"ח קוד' בכל ענין מבואר מן התלמוד שאחד מן החכמים קרא ראשון בשבת בס"ת ורב אמי ורב אסי גדולי' ומן הכהנים שהיו בארץ ישראל והיה מצוין שם לפי שהיה זה חכם יותר מהם וכך אומרים רב קורא בכהנים ר"ל קרא ראשון כמו הכהן לפי שהי' יותר חכם מן הכהן וזה אין מחלוקת בו ומן העקרים ג"כ כשהכהן כשהוא ראוי' שיקראו ראשון אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו אבל אסרו חכמים מפני דרכי שלום שיתחדש מזה המחלוקת שמא יאמר ישראל אחד מפני מה התיר לזה שיעלה ראשון ולא התיר לי אחר שהדבר תלוי בו לכך אנו אומרים שיקרא הוא בעצמו לא שיתיר לזולתו ולזאת הכוונה רמז בזאת ההלכה באמרו כהן קורא ראשון וכן באר בתלמודא ע"כ משמע מדבריו דווקא שווין ממש ומן הסוגיא לא משמע הכי כדפי' כאשר הוכיח נמי התו' מהאי דר' פרידא כו' וכן פסק נמי הרא"ש דכהן לא יכול למחול לקראת לפניו רבו או שגדל הימנו וכן פסק המרדכי בשם ר' שמחה אבל כהן ע"ה לא שמענו ורבים שאסרו והחמירו בדבר וכן פסק הרשב"א בתשובותיו לאסו' אלא שכך המנהג נתפש' ויפה עשו חכמי' לפי הדורו' אשר לפנינו שלא סתרו המנהג כ"א המנהג שמבזין ע"ה שלא לעלות ראשון אפי' היו כהני' ח"ו ע"ה פורקי' עול תורה מעליה' ולא היו מסייעי' כלל לתור' ולומדיה ובפרט האידנ' שלא יהא כל א' בונה במה לעצמו וכמו שאמרו דמ"ה מקבלינן סהדות' מעם הארץ כו' גם כבר בימי' הקדמוני' שהי' חוזק התור' ובידי החכמי' מקל ורצועה ביד לומדים ובפרט בא"י ואפ"ה שלחו מתם ליבעי רחמי אתכלי על עליא דאי לאו עליא לא מתקיימא אתכלי וכ"ש האידנא לכן הנח להם למנהגם ורב נטוראי כתב דאפי' כהן ע"ה קודם לישראל ת"ח והיינו שתפס המנהג מהני טעמים שכתבתי וא"ל איך יכול לעשות ת"ח לקרות אחריו מאחר שהוא חייב מיתה ונראה דלא חייב מיתה אלא מכח ביזוי התורה ומאחר שכך נתפשט המנהג אין בו ביזוי ומ"ה אפי' בכהני גופא נהגי לקרות בתורה כהן ע"ה ולהניח כהן ת"ח אבל מכל מקו' כל ירא שמי' יזהיר שלא יתחזק הסגן לקרות לכהן ע"ה לפני ת"ח אם יכול לקרות נמי כהן חבר שהוא תלמוד בתורה וכן ללוי אחריו וכהן בעל עבירות או שהוא רשע מפורסם נראה פשוט אף לאותן דס"ל שעולה לדוכן מכל מקום אין ראוי להקדימו ולקרותו בתור' קודם ת"ח ואין חילול השם גדול מזה אלא במקום סכנה. נחזיר לסוגיא דמסיק אמר רב הונא הא דאמרת בב"ה לא לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים אבל בשני וחמישי לא. איני והא רב הונא קרי בכהנ' בשבתות וימים טובים שאני רב הונא דאפילו ר' אמי ור' אסי כהנ' חשיבי דארץ ישראל מיכף הוה כייפי ליה משמע מסוגיא זו דליכא אסורא בדבר שלא יכול למחול הכהן אפי' לגדול הימנו לקרותו לפניו אלא בשבתו' ולא בה"ב וכ"כ הרא"ש סתמא בלישנא דתלמודא. ובמקצת נוסחי הרא"ש כתב להדיא דבה"ב הרשות בידו לחלק כבוד לרבו כו' וכ"כ הטור בשמו ובב"י אכן התו' כתבו וז"ל אומר ר"ת ה"מ לדידהו דבחול הוה טרידא במלאכתו ולא שכיחא אבל לדידן שכיחי בשני וחמישי כמו בי"ט וכן כתב במרדכי ומה שמשמע מסוגיא היכא דמופלג בחכמה והוא אדם גדול בתורה ובמ"ט שיכול לקרות בפני כהן ולא נהיגין כן האידנא כי אין מצוין בינינו מופלג וגדול הדור בימינו לשנות עליו המנהג וגם הדורות בעו"ה מקולקלים שיאמרו מה גבר בגוברן גם יבואו לומר אנו כמותו ואין לאנצויי גדול מזה גם אפשר דבעינן גדולי הדור כרב הונא דכל כהנא חשיבא דארעא דישראל אפי' רב אמי ורב אסי כייפי ליה וזה אפשר אינו בנמצא האידנא גם הרשב"א כתב שצריך להיות גדול הדור ומופלג בחכמה ושאין דומה לו בעיר אחרת ומי יעיד על זה האידנא ומ"ה כתב רב עמרם כל דאיכא כהן לית ליה רשות לישראל למיקרי קמיה אפילו הוא נשיא מישראל:

פסק כתב המרדכי וז"ל תשובו' הרשב"א אשר ששאלת מ"ו אשר בקדושת כהן לפתוח ראשין אם הרשות בידו ליתן רשות לישראל לברך לפניו בסעודה נ"ל שהרשות בידו כדמשמע סוף פ' הנזקין אלו דברים שאמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ופריך בגמרא מפני דרכי שלום דאורייתא הוא אמר אביי לכדמר כו' ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ואמר מר עלה ל"ש אלא בסעודה אבל בב"ה לא דלא אתי לאנצויי פרש"י וז"ל אבל לענין לקרות בתורה בב"ה אין כהן חולק כבוד ללוי ולא לישראל דלא לית' לאנצויי ולומר אנא קרינא ברישא והיינו דקתני כהן קורא ראשון בתורה ואין רשאי לחלוק כבוד ולשנותו מפני דרכי שלום אלמא היינו דקאמר כהן. קורא ראשון בתורה היינו מצוה לישראל להקרות לכהן ראשון אבל אי קאמר כהן אני מוחל על כבודי כבודו מחול כמו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול דאורייתא דיליה הוא כ"ש שהכהונה נתנו לו ולזרעו אחריו עד עולם בברי' מלח דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וכן בפרשת קרח כמה פעמים כ"כ נכת'. אלא שהכהונה שלהם הוא ולא דמי למלך שאין יכול למחול על כבודו כדתנן כי לה' המלוכה ממליך מלכים ולו המלוכ' ולהכי כת' שום תשי' עליך מלך שריבה בו הכתוב הרבה שימו' לומר שאין כבודו מחול והשתא ע"כ ההיא דגיטין הכי מפרשא כהן קורא ראשון כמו שכתב בתורה על כן מצוה דאורייתא לקרותו ראשון היכא דמחיל לקריי' דהשתא לא הוי מצוה דאורייתא אפ"ה קורא ראשון מפני דרכי שלום דילמא ליתי לאנצויי ה"מ בבתי כנסיות אבל בסעוד' דלא אתי לאנצויי אי מחיל ש"ד ולא כמו שכתב כיון דמקדושתו יליף אמאי לא יכפו דה"מ גבי נושא נשים בעבירה אבל לפתוח ראשון ולברך ראשון דלא הוי אלא לכבודו יכול למחול דאטו ליטול מנה יפה ראשון אם לא רצה הכהן ליטול וכי תסיק אדעתיה למימר דיכפכו חלילה למימר כן אם שונא מתנות הוא תע"ב אלמא לא אמרינן כן אע"פ דמוקדשתו יליף אלא וודאי לא אמרינן יכפנו אלא נושא נשים בעבירה אבל דברים שהן לכבודו או לריוח ממון מצי מחיל אבל לא בב"ה משום אנצויי ובסעודה לא שייך לאנצויי כדאיתא בגיטין משום דלא שכיחי בה רבים בסעודת נשואין וברית מיל' דשכיח בה רבים לא מפליג' רבנן ותלמודא בין סעודה לסעודה ועוד כי אפילו שכיחא רבים לא אתי לאנצויי שהבעל בית נותן לברך לאשר יישר בעיניו ובשני וחמישי דקאמר תלמודא דאפי' בב"ה יכול הכהן ליתן רשות לישראל שגדול ממנו לברך ולעמוד בתורה דלא שכיחי ומיהו ר"ת פירש דה"מ בימיהם שהיו עוסקין במלאכתן כל ימות החול ולא רגילין לבא לב"ה כי אם בשבתות וימים טובים אבל השתא בזמן הזה שאין רגילין אנו להיות עסוקין במלאכתן אין חילוק בין שבת וחול דכל שעתה שכיחי רבים מכל מקום בסעודה ליכא מאן דפליג ודבר פשוט הוא שאם בא הכהן לחלוק כבוד למי שגדול הימנו הרשות בידו ע"כ שמעינן מהאי פיסקא דמהר"ם שיכול הכהן למחול על כבודו ויכול הכהן לצאת מב"ה כדי לקרות לישראל אחר במקים כהן ולפעמים צריך למחול על כבודו אל ולצאת כגון התענית' שנוהגים במדינת אשכנ' בב"ה אחר החג שאז המנהג מי שלא התענה שאינו עולה בתורה לפרשת ויחל ואם יש שם כהן שלא התענ' ואין כאן כהן אחר צריך לצאת מבית הכנסת ונקראו לישראל במקומו וכן פסק מהררי"ק בתשובה וכתב עוד על קהל שהיו נוהגים שבשבת בראשית היה אחד מתנדב מהקהל מעות לצורך ב"ה כדי שיקר' ראשון בהתחלת התור' וגם נהגו שאם יש שם כהן הוא קונה אותו מצוה או מוחל על כבודו ויוצא מב"ה ובשנה אחת אירע שלא רצה הכהן לקנו' המצו' וגם לא רצה לצאת מב"ה וע"כ הכריחוהו הקהל ע"י השלטון שלא יכנוס לב"ה כדי שלא יתבטל כבוד התורה כמנהג אבותיהם שבידם והשיב שיפה עשו שכפאוהו כדי שלא יתבטל מנהגם ע"כ והקאר"ו השיג וכתב וז"ל ואינו יודע למה צריך הכהן לצאת מב"ה כשכהן מוחל על כבודו כדי שיקיימו הציבור מנהגם דהא רב הונא ורב כי הוה קרי בכהני לא משמע שהיו יוצאים הכהני' מב"ה דאם יצאו הכהנים מב"ה לכל אדם קורין ראשון ומאי רבותיה דרב ורב הונא אין נראה לומר דהיינו רבותייהו שהיו הכהנים יוצאים מב"ה מפני כבודם ולא מפני כבוד אדם אחר דא"כ ה"ל לתלמודא להזכיר שהיו יוצאים הכהנים מב"ה כו' והאריך בדברים שאין בהם ממש דבודאי מקוד' לא היו יוצאים הכהנים שלא היו נתפרסם הדבר לאסור גם מידע ידעי דרב הונא היה גדול מכל הכהני' אבל האידנא שנתפרסם המנהג אפילו עם הארץ כהן קוד' לת"ח מופלג ואם יראו ישראל קורא במקום כהן איכא למיחש לפגמה דלאו כ"ע ידעי בהאי מילתא אכן בחתונה שהמנהג שאין קורין אבל לשמחת הקרואין אם אין שם כהן אחר אלא זה שהוא אבל עולה שפיר לתורה מאחר שעדיין לא קראו החתן אינו בכלל שושבין מכל מקום היכא דאיכא כהן אחר שאינו אבל הוא קודם לכתחילה אם לא שהו' ע"ה שהתלמיד חכם קודם אפילו הוא אבל רק שיתרצה על הסגן לקרותו במקו' שקונים המצות:

אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה חבילה פירש רש"י איבד הלוי בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל כך אמר מורי הזקן ומורי ר' יצחק בן יהודא וכן סידר רב עמרם אבל מתלמידי מורי ר' יצחק הלוי שמעתי משמו שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים ולכאורה משמע דלא שרי לקרות הלוי אלא במקום כהן אבל אם קראו לישראל ראשון אין לקרות ללוי אחריו במקומו הראוי אכן התו' כתבו בשם הר"ר יצחק בן ר' יהודא דיקרא הלוי במקום הראוי לו והא דאמר בכתובות מוחזקני בזה שהוא כהן שקרא אחריו לוי צ"ל דקים ליה דלא קרא במקום הראוי לו דגדול היו משלפניו או קטן של אחריו ע"כ יראה מלשון הרא"ש שכתב לפי' אחר שפירש רש"י שלא יקרא לוי במקומו פי' במקום כהן ויכול ישראל לקרות לפניו ע"כ ונראה דלדידן בזמן הזה אין לקרות כלל ללוי במקום הראוי לו דליכא לנו הכירא כל כך אם הוא מקום הראוי לו ושמא יאמרו שלא היה מקום הראוי לו ומחזיקי' הראשון בכהן ולא משגיחין האידנא במה שקרא הראשון במקום כהן מאחר שאין חיובו בכך לקרותו הכי כמו שנכת' לקמן דכל דבר שאין הכירא בכך אין בונין עליו בניין או שמא הבאים שראו איך שהיה קורא בתורה לפני הלוי ולא שמעו הקריאה מן הש"ץ במקו' כהן יאמרו כהן הוא ולעניין הכרע בין הפרושים של רש"י הרא"ש כתב שריצב"א היה תופס פי' אחרון עיקר וכתב עוד ודווקא אם הישראל חשוב ממנו אבל אם שוים לוי קודם ואפי' לקרות במקום כהן כדאמר ר' יהושע בן לוי במגילה מימי לא ברכתי לפני כהן ולא בירך ישראל לפני ור' יהושע בן לוי היה לוי כדאמרינן בחולין בפרק כל הבשר דר' אשי בר בריה דלוי היה וקאמר שלא היה מניח לישראל לברך לפניו ובשווין איירי דומיא דלא ברכתי לפני כהן דמוקי התם בשווין ע"כ. והיכא שמוכר' במקום כהן א"כ מי שקנה הוא החשוב אפי' הוא ע"ה בין ישראל בין לוי אבל במקום שאין מוכרן אפי' מי שקנה מצות סגן לא נקרא אלא חשוב שבעיר ואינו דומה למקום שיש שם כהן שקורא אפי' ע"ה לפני כהן ת"ח היינו משום דמעלת הכהונה גורמת אבל היכא שאין שם כהן שחזרה המעלה למעלות התורה ועושה מצות וגמילות חסדים א"כ לא יקרא אלא חשוב שבעיר ולא חיישינן כה"ג לאנצויי משום שהוא דבר דלא שכיחא ואף שכמה גדולים תפסו פי' ראשון של רש"י וכן הסכמת הרמב"ן והרא"ש והאבודרה"ם כתב שכן נהגו שלא יקרא כלל אכן לשון נתפרדה חבילה משמע כפי' השני ועיקר וכן הוא המנהג בימינו כתב המרדכי וז"ל מצאתי שכתב ר' אברהם בשם הר"ם אחיו דהיכא דליכא כהן ויש שם לוים וישראלים אין לקרות לוי כלל אם יש שם ז' ישראלים יקראו כולם ואם אין שם אלא ישראל אחד ולאחר קריאתו ישב ויעמוד מעט פעם שנייה וכן יעשה עד סיום ז' ואם אין שם ישראל יקרא קטנים או נשים ולא יקרא לוים ע"כ ובוודאי זה פי' לשיט' הראשון של רש"י אבל לפי מה שכתבתי שפירש השני הוא עיקר שרי לקרות לוים בין הישראלים היכא דליכא ז' ישראלים ואף שכתבתי אין שרי ללוי לקרות אלא במקום כהן היינו היכא דאיכא ישראל לקרות אבל היכא דליכא ישראלים ליכא למיחש כולי האי לפגם או לומר שהראשון כהן דהא מידע ידעי דליכא שבעה ישראלים ומילתא דאית' לי' קלא הוא וגם שעת הדחק הוא ולא קפדינן כולי האי ומאחר שהלוי לא יקרא במקומו כ"ש שלא יקרא אח"כ שלא במקומו כלל לשנות הסדר וגם הכא איכא למיחש משום הבאי' שלא ידעו תחילת קריאה ולא ראו אלא זה שקדם לפניו ויאמרו כהן הוא או אפי' היה שם מתחילת הקריאה ואמר כולם כהנים היה והיה סובר שמותרים לעלות כהנים זה אחר זה או יאמר דמשתכחי חללים עד בא האחרון שהוא כהן גמור ומ"ה קראו אחריו לוי ועיקר שלא לשנות את הסדר כהן לוי ישראל ללוי ולוי לכהן כתב הטור וז"ל כשאין שם כהן קורא לישראל במקומו ואומר במקום כהן כדי שלא יטעו להאכילו חלות אבל עולה במקו' הלוי דמעשר ראשון מותר לזרים וגם לא שכיח ע"כ וכן המנהג:

אמר אביי אם אין שם לוי קורא את הכהן פעם אחרת במקום לוי אבל לא כהן אח' דא' ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון ולוי אחר לוי לא יקרא מפני פגם שניהם דיאמרו חד מינייהו לאו לוי שיאמרו הראשון נודע שלא הי' לוי אלא חלל ומ"ה חזרו וקראו ללוי אחר או יאמרו שהשני לאו לוי אלא חלל והוא כישראל אבל גבי כהן לא שייך פגמה של שני דא"כ הוי חלל וא"כ למה קורא במקום לוי וכתב המרדכי וז"ל היכא שאין לוי צריך כהן לישב ולחזור במקומו ושוב יעמוד ויקרא במקום לוי בפעם שני' כדאמר בתוס' במקום שאין כי אם ישראל אחד שיודע לקרות בתורה ישב למקומו בין פרשה לפרשה ויחזור ויעמוד ויקרא ואז יעמוד למנין ז' ור"י פירש דהאי תוס' מיירי קודם שתקנו דכל אחד מברך לפניה ולאחריה דאז נראה הכל כקריאה אחת ומ"ה היה צריך לישב אבל עכשיו יש בזה היכר ודיו וא"צ לחזור ולישב למקומו ולשוב וכן אנו רגילים שכהן קרא פעמים ע"כ וכן המנהג והטור כתב וז"ל תניא בתוס' בני הכנסת שאין להם מי שיקר' אלא אחד כגון שאין בה מי שיודע לקרות אלא חד עומד וקורא ויושב אפי' ז' פעמים וכתב א"א הרא"ש ז"ל דזו התו' נישנית לפי המנהג ראשון שהי' ראשון מברך לפני' והאחרון לאחריה לכך צריך ליישב בכל פעם ופעם להכיר שהן ז' אבל האידנא שצריך לברך בכל פעם ופעם ברכה ראשונה ואחרונה כמו כהן שקורא במקו' לוי א"ל לישב ע"כ, ובהגהת מיימוני כת' שאם קרא החזן הכהן או הלוי ואינו שם לא יקרא לאחר בשם משו' פגמו של ראשון אלא אחד יעמוד מעצמו ע"כ. והמנהג הוא מי שקדם זכה במקומו אף שמן הדין מי שקנה מצות סגן יכול לרמוז לאחר בשם ולומר לו שיעלה במקום זה אלא שכך נתפשט המנהג מאחר שהש"ץ אינו קורא אותו א"כ כל הקודם זכה א"נ דחשו לדבר שאם יהיה הכח ביד הסגן שקנה המצות לומר לו שיעלה א"כ יבא נמי לקרותו בשמו ואיכא למיחש לפגמה כתב המרדכי בשם מהר"ם ז"ל עיר שכולו כהנים ואין בה כי אם ב' או ג' ישראלים לא יקראו כהנים במקום הישראל להשלים למנין ז' דכהן אחר כהן לא יקרא גם בשני וחמישי משום פגם שניהם פגם ראשון מפני היוצאי' לאחר שקרא כהן שני שיאמרו שנודע לחזן עכשיו שחלל היה הראשון וצריך להחזיר בסדר ולקרות כהן נהי דנהגו עתה לקרות בשם הקרואים משום דלמא אתי לאנצויי מכל מקום אין חובה להזכר הכהן ועוד אפילו שמו א"צ להזכיר אלא מרמז לו שיעלה וכן שמעתי שהיה עושה קרובו הר"ר שמואל מבימגד"ך ועוד אם יקרא הכהן אחר בד' או בה' יש לו פגם לעצמו כי יאמרו שאין כהן אלא חלל כיון שקורא במקום ישראל כמו לוי אחר לוי לא יקרא משו' פגם שניהם דהלוי הקורא במקום ישראל יאמרו שישראל הוא ה"נ כהן הקורא בד' או בה' ששי ושביעי יאמר חלל הוא ובשמחת תורה שקורין כהן או לוי חתן תור' או חתן בראשי' שאני התם שכבר קראו ה' כמשפט היום ולא סלקי למניינא וכן ליכא למיחש לנכנסין ויוצאין ועוד שמפסיקין להם וקורין בשם חתן תור' ובשם חתן בראשית וברוב מקו' הולכין עמהם חשובי הקהל ומינכרא מילתא טובא ועיר שכול' כהנים ואין שם ישראל נראה לי דהכהן יקראו ב' פעמים ושוב יקרא נשים דהכל משלימין למנין ז' ואפילו אשה ועבד וקטן ופירש רבינו שמחה דלאו דווקא למניין ז' אלא ה"ה לג' מדתני סתמא בפ' שלישי דמגילה קטן קורא בתורה ומתרגם אבל בעיר שיש שם ג' ישראלים קורין וחוזרין וקורין כמו בני העיר שאין להם מי שקורא אלא אחד עומד וקורא ויושב וחוזר ועומד וקורא עד ז' פעמי' כדאיתא בתוס' דמגילה ואם יש קטנים ישראלים שהגיעו לחינוך גם הם עולים למנין ואע"ג שכתב רבינו שמחה שיש בירושלמי גבי ההוא דאשה מברכ' לבעלה וכן לאביו לא כן אמר ר' חייא בר יוסי בר נהוראי כל שאמרו בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו תיפתר בעונה אחריהם אנן דתנינן כהאי מי שהיה אשה או עבד מקרין אות' עונים אחריהם מה שהם אומרי' ה"נ הרי החזן קורא עמהם ועיר שכולה כהני' ואין בה נשים ועבדים וקטנים וישראלים לא יקראו בתור' כלל ושלו' מאיר בר"ב אבל הרשב"א כתב בתשובה וז"ל לפי פשטה של שמועה היה נראה שאין כהן קורא בעולם אחר כהן ועיר שכולה כהנים כהן אחד קורא ויושב ז' פעמים אלא שבירושלמי דהניזקין אמר ר' חנינא עיר שכולה כהנים ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום כלומר אם יש שם ישראל אחד ביניהם מכאן אתה למד שבמקום שכולה כהנים או שאין ישראל כדי סיפוקו כהן קורא אחר כהן שאין שם שום פגם שהכל יודעים שאין שם אלא הכהנים ואין כהן שני קורא משום פגם הראשון אלא מפני שאין שם ישראל וכן שלישי וכן רביעי. וכן כולם והקאר"ו כתב וז"ל ורבי' הגדול מהרר"י אבוה"ב כתב ואם אין בב"ה אלא כהני' יש מי שכת' שכהן א' קורא ומברך וחוזר ומברך עד שישל' למניין הקוראי' והרשב"א כ' בתשובה שכהן אחר כהן קורא שאין שם שום פגם הראשון שהרי הכל יודעים שאין שם אלא כהנים וכן יעשה עד שישלם המניין הקוראים ובב"ה שרובם כהנים ויש ביניהם ישראל אואו שנים י"א שיעלה כהן ואחריו ישראל וישראל חוזר וקורא עד שישלם ומרי בעל המנהג כתב ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום מפני שלא יהא מחלוקת בין כהנים לומר למה אתה עולה ראשון יותר ממני אבל כשישראל קורא ראשון אח"כ יעלה מי שיעלה אינו עולה אלא בתורת ישראל ע"כ ונראה דברי הרשב"א עיק' לגבי מהר"ם בנדון זה מאחר שהירושלמי מסייעו ואף אי מהר"ם היה, רואה בירושלמי אפשר היה חוזר מדבריו והטור נמי פסק עיר שכולה כהנים או לוים כולן קורין בתורה פעמי' זה ראשון ופעמים זה ראשון אכן מה שאמרו לקרות ישראל ראשון ולבטל מצות וקדשתו דאיכא למ"ד דאוריית' ממש ואפי' מאן דס"ל איסור בעלמא מכל מקום למה נעבור עליה בפרט דליכא בכך לאנצויי משום דהוה ככולה ישראלים אלא שקשה לחלק על מ"מ נדחוק לומר דלא קאמר אלא היכא דליכא ז' כהנים וצריכין אנו למלאות בישראל כה"ג ס"ל דמוטב להקדי' הישראל משום ד"ש עבור דבלא"ה צריך למלאות מניין הקרואים בכהנים ואז לא נעבור על וקדשתו ובטל מעלות הכהנים וכולם עולין זה אחר זה ומה שהשמיט הטור הא דישראל קורא ראשון בעיר שכולה כהנים ואף מדברי הר"י אבו"הב משמע שלא חילק בזו מכל מקום מה שכתבו הוא נכון ובפרט האידנא שנתפרסם המנהג וניכר שהוא בהכרח גדול ונראה אם הוא במקום שמוסיפין על המניין הקרואים אחר שקראוהו הכהנים מנין שבעה עולים הישראלי' אבל יש שם חמשה לא נתפרדה חבילה ויקרא כהן אחר במקומו במקום לוי ואח"כ יקראו חמשה ישראלים להשלים מניין שבעה. וכתב הטור וז"ל יש מקומות שנוהגים לקרות הרבה כהנים בהפסק ישראל ביניהם ואין חוששין שיאמרו הראשון פגום הוא ביום שקראו ישראל אחריו וכת' הקאר"ו וז"ל וכ"כ רבינו הגדול הר"י אבוה"ב בשם אורח' החיים ותשובת הרשב"א וששמע שכך נוהגים במקומ' מארגון וזה עולה כפי מה שכתב רבים שנוהגים בקצת מקומות לקרות הרבה כהנים בהפסק ישראל ביניהם ומ"מ תמהני האיך כתב שהשיב כן רשב"א שהרי גבי לוי אחר לוי כתב בשמו שאע"פ שישראל מפסיק ביניהם ואפי' אמר אעפ"י שהוא לוי אינו מוציא מידי פגם אם לא שנאמר שהרשב"א לחוד ורשב"א לחוד מ"מ האידנא נהוג עלמא לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם וכשקורא החזן לשני אומר אעפ"י שהוא כהן ואפשר דטעמא משום דבזמן התלמוד שהיו ישראלי' מרובים במקום אחד אף על פי שהנשארים בב"ה יודעים שהוא כהן ליכא למיחש לנככסי' אבל האידנא דקהילות קטנו' בעוו"ה ליכא למיחש לנכנסי' שהנשארים בב"ה יודעים שכבר אמר החזן אף על פי שהוא כהן ואפ"ה לא נהגי לקרות כהן אחר כהן בלא הפסק ישראל ביניהם כדי שלא יהא נראים כחלוקים בהדיא על דין התלמוד דאמר כהן אחר כהן לא יקראו ועי"ל שמי שהנהיג מנהג זה סבר דלא אמרינן כהן אחר כהן לא יקרא אלא כשאין הפסק ישראל ביניהם כו' וכדברי רבי עמרם לכן נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם דווקא ומה שנהגו לקרות אעפ"י שהוא כהן לרווחא דמילתא הוא שאומרים כן אעפ"י שאינו מעלה ולא מוריד ע"כ והנה כל שטח אשכנז לא נשמע מנהג זה ולא כיוצ' בו ולעולם אין לשנות הסדר שאין כהן עולה אחר ישראל ובחתנה שיש ב' או ג' כהנים נכתב לקמן:

פסק והנה מה שכת' מהר"ם לעיל היכא דסליק מנינא שאין חשש אם יעלה כהן או לוי מזה נוהגין בכמה מקומות שאם יש שני לוים אורחים נכבדים שקורין השני לאחרון במקום שקורין יותר משבעה ולא נהירא דבודאי אין כהן קורא אחר כהן ואין לוי אחר לוי ולאו דווקא בסמוך ה"ה במופלג כמו שכתב מהר"ם לעיל ולא קשרי מהר"ם מהא טעמא לחוד אלא בצירוף טעמ' דמינכרא מילתא אבל אחרון לחוד שהוא כמו שאר הקרואי' ולא מינכר מידי ובקריאת החזן שקורין אחרון לא משגחינן בזה ועוד אפשר שהבאים סוברים שקורין לשביעי נמי אחרון א"כ לא יקרא כלל אכן למפטור הוא ידוע שאינו כלל מענין הפרשה שהרי כבר אומרים קדיש ושרי בשבתות ואפי' בי"ט מאחר שאינו מעיקר קריאת חיוב היום שהרי כבר אמרו קדיש קודם קריאת המוספין על ס"ת הראשונה וזו היא קריאת שני' אכן כשיש שני' חתנים כהנים או לוים אחד עולה לאחרון לפי ששעת הדחק הוא גם אי' היכרא בפיוט' שאומרים לחתן כגון מרשו' שאירי' כו' (שאירי' ע"ח המעדים היה) ושאר זמרים שמזמרים עליו ואוושא מילתא ואי' הכירא וגם לקריאת אחרון הוא מקום חשוב שאפילו גדולי ת"ח רגילים לקרות בו ואחרון אחרון חביב ע"כ אבל מה שכת' הכל בו בשם הרב אשבו' דאי איכא ב' כהנים חתנים אין ראוי שיקרא אותם זה אחר זה מפני פגמו של ראשון אלא עושין שתי שורות וקורא כהן לוי וישראל ואם ירצה לעשות כל השורה מהשבעה יעשו וכל מאן דקשיש או חשיב טפי ראוי להקדימו ע"כ לא נהיגינן כן גם כתבתי שאין ראוי לשנות הסדר שיעלה הכהן אחר ישראל כלל אם לא באחרון ובחתן כמו שפי' וכ"ש דלית' נמי למה שכתב הרשב"א וז"ל אם אין שם כהן ולוים הרבה שנכון כדברי האומר נתפרדה חבילה לגמרי ובתשובת לרבינו האי והרי"ף אם יש שם כהן ולוים הרבה ורוצה להעלות מהם שני' לכבוד חתן כיצד יעש'. תשובה יעלה כהן ולוי וישראל ואחריו כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל ואחריו כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל וכן השיבו ז"ל עכ"ל והכלל היכא דאיכא שני חתנים כהנים או לוים אין משנים שום דבר משאר שבתות אפילו באורחים ונכבדים והיכא דאיכא ג' כהנים חתנים נ"ל דאחד ידחה אם שוים הם יעלה על פי הגורל ואם אינם שוים החשוב חשוב קודם והשלישי ידחה ואם ירצה יעלה למפטיר ומזמרים לפניו כמו שמזמרים לאחר' והוא גולל הס"ת מאחר שלא עלה לקרות כשאר הקרואים הנראה בעיני כתבתי לפי מנהג מדינתינו שאין רגילין לשנות הסדר לעולם כהן ולוי ישראל אבל בארץ תורגמ' ובשאר קהלות הספרדי' אם נהגו כדברי הרשב"א חלילה לי לחלק:

כתב מהר"י קולין בשורש ט' שנשאל הרשב"א ס"ת פתוח ויש שם כהן שמתפלל במקום שאינו רשאי להפסיק אם ממתינן לו עד שסיים תפלתו והשיב שאין ממתינן לו שלא אמרו להקדים כהן שהרי ת"ח קודם לו ואפי' גר ולא יהיה כבוד הציבור פחות מצורבא דרבנן ובכמה מקומות חיישינן לטירחא דציבורא כו' וכ"ש שיש כאן כבוד ס"ת עכ"ל ומזה שמעינן שאסור להמתין הרבה שהס"ת פתוח בעבור קריאת אדם אחר שהוא רב ועדיין לא בא ומה גרוע המנהג במקום אבליו שממתינין על הקרואים עד שיבואו ממקום ועד שלהם עוד כת' קאר"ו בשם מהר"י אבוהב בשם תשובת הרשב"א וז"ל כהן שקראו אותו לקרות בתור' והוא קורא את שמע אינו רשאי להפסיק ואצ"ל במקום שיש ת"ח שאפילו בעלמא ת"ח קודם כדאמרינן רב קרא בכהני אלא אפי' אין חכם יותר ממנו אין מספיק שלא להקדימו אלא משו' כבוד כהונתו והרב' ראיו' לדבריו ע"כ וכל אלו הדברי' הם כנגד מה שכתוב הטור בשם בעל המנהג בסי' ס"ו שאפילו ישראל שהיה קורא את שמע וקרוהו לקרות בתורה מפסיק והקאר"ו כתב דנקטינן כדברי הרשב"א דרב מובהק הוא ע"כ ואפשר שיש לחלק ביניהם דקריא' הכהן לא היו מסיק עליו אלא משום כבוד כהונה ואף שהיו כהנים אחרים לשם מכל מקום הוא היה חביב בעיניו משאר כהנים ע"כ לא יפסיק ועולה כהן אחר או ישראל חשוב במקומו אבל קריאת ישראל שלא היה כבוד הקריאה אלא אליו בפרט צריך להפסיק לכבוד התורה ויראה ויתכבד בה יותר מכבוד הבריו' שמפסיק בעבורה עוד כ' הקאר"ו בשם מהר"י אבוהב שכתב בשם אורחת חיים שבאם בא כהן לב"ה קודם שיברך ישראל על התורה אע"פ שאמר ברכו את ה' המבורך כתב הרי"ף יעמוד בתיבה ולא יקרא עד שישלימו כהן ולוי ואח"כ יקרא ואין בזה בשת כלל וכ"כ הר"ר דוד אבודרהם שאם נכנס הכהן אחר שהתחיל ישראל לברך ברכת התורה אינו פוסק אבל ברכו לא הוי התחלה וכתב עוד וכן אם היה כהן ולוי בב"ה וקרא הכהן ראשון וסבר שאין שם לוי והתחיל לברך ברכה שנייה אין מפסיקין אותה דאין דוחין מצות לא תעשה כו' משום פגמו של לוי וכ"כ הרשב"א בתשובה וסיים בה ועוד שלא מצינו פגם ללוי כיוצא בזה דיש לתלות שלא היה שם בשעה שפסק הכהן בקריאה ראשונה או שמא שגגה היה סבורים היו שאין שם לוי ולפיכך לא נקרא ולא קרא ע"כ וכל דבריו סברות ישרות הן:

פסק כתב המרדכי בפרק הקורא את המגילה עומד שרבינו אפרים היה מוחה לכהן שהוא שליח צבור לקרות הכהן חבירו לס"ת. וכן לוי שהוא רוצה לקרות לוי חבירו לס"ת מפני פגמו ורבינו יואל דחה דבריו שהרי הכל יודעים שכהן מותר להיות ש"ץ וכתוב האגור דאין הלכה כרבינו אפרים וכן נוהגים העולם כרבינו יואל מכל מקום משמע דמי שקנה סגן והוא כהן שאסור לקרות כהן אחר וה"ה בלוי ומ"מ היכא שקרא לכהן מופלג בחכמה וזקנה כולי עלמא ידעי בשמיה שמשום חשיבתו הוא ולא משום פגמו של זה וה"ה אם הוא אב"ד שבעירו וכן לאביו ולאחיו הגדול שמחויב בכבודו אין זה פגם אכן אם הוא רבו מסתפק אני בזה אף שהוא חייב בכבודו לאו כ"ע ידעי שהיה רבו ואב קורא את בנו ליכא פגמו כלל שהרי בוודאי אינו פגום מאחר שבנו עולה במקום כהן וא"ל לעיל איכא פגמה דשמא איכא יוצאין ובאין שאינם מכירין אם הוא אביו או אחיו או בנו אפשר לומר דאין ש"ל פגמה אלא לגבי אותו שכבר מכירין אותו בחזקת כהן אלא שאמרו בודאי נודע בב"ד שהוא חלל ופסלוהו מן הכהונה וא"כ סתם מכירין נמי אביו ואחיו ובנו וכ"ש במקומות שלנו שקורא החזן בשמו ובשם אבותיו א"כ מרגישין נמי קצת בקריאת החזן:

מסקינן שלחו ליה בני גלילא לר' חלבו אחריהן מי קוראין לא הוי בידי' אתא ושיילי' לר' יצחק נפחא א"ל אחריהן קוראין ת"ח הממונים פרנסי' על הצבור ואחריהם ת"ח הראוי' למנותם פרנסי' על הצבו' ואחריהן מי שאבותיהן ממונים פרנסי' על הצבור ואחריהן ראשי כנסיות וכל אדם פרש"י הראוים למנותם כדאמרינן פרק כל כתבי איזה ת"ח הראוי למנותו פרנס על הציבור כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה והאידנא שקונים מצות סגן קוראין למי שירצה ורגילין לקרות קרובים ומחותניהם ולכבוד אורחים ומה שמוסיפין בדמי' יפול לכיס של צדקה לפרנס עניים ותיקון גדול הוא חדא דלא אתי לאנצויי ועוד בעבור הצדקה מלבד הכהנים והלוים מחוייבים לקרות רק שברירה בידם לברר איזה כהן או לוי שירצה ובמקומו' שיש אב"ד קבוע הממונה מן כל הקהל והוברר לש"ש שלא ע"י מחלוקות ראוי' לקרותו שלישי בשבתות ובי"ט וכן המנהג בקהילות אשכנז. ותו מסקינן שלחו לי' בני גליל' לר' חלבו מהו לקרות בחומשין בב"ה בציבור לא הוי בידי' אתא שייל' לר' יצחק נפחא לא הוה בידיה אתא שאיל בי מדרשא ופשטוה מהא דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו ולא היא התם מחסר במילת' הכא לא מחסר במילתי' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בב"ה משום כבוד ציבור. וכתב המרדכי מהו לקרו' בחומשין כו' פי' רש"י שכתובים להם חמשה חומשי תורה בה' חתיכות כל חומש לעצמו דכל ספריהן היו מגוללין כמו ס"ת ומסיק הכא דאין קורין בו משום כבוד ציבור דהוי גנאי להם שאין להם אלא ספר אחד לחוד ויש מדקדקים מכאן דבודאי דבספר אחד אין לקרות מפני כבוד הבריו' דצבור הא בחומשין דידן דיש כל ה' חומשין דעתה אין גנאי בדבר מותר ואומר ראבי"ה דאין בדבריהם ממש דלא הוי טעם אלא כדמפרשי בירושלמי דמגילה בפרק בני העיר דגרסינן התם אתיא שיילי' לי' לר' יוסי מהו לקרות ברבים בחומשין אמר לו אסור לאו דאסור אלא מגו דנפשין עגומה אנו קונין לו תורה פי' כל עוד שנפשינו עגומות שנאסר עלינו לקרות בחומש נצטרך לקנות ס"ת וכן מצאתי הקורא בחומשין אין רוח חכמי' נוחה הימנה מוטב שלא יקרא שאפילו בס"ת שאינו עשוי כתיקון חכמים שאינה תפור' בגידין ואין בין שיטה לשיט' כמלא שיט' אסו' לקרו' כ"ש בחומשין דאסו' להזכיר שם שמי' לבטל' ע"כ פסק הרשב"א בחדושיו וכן כתב הר"ן מאחר שאסור לקרות בחומשין משום כבוד ציבור א"כ היכא שנמצא טעות בס"ת באחד מן החומשין ששפיר יכולין לקרות בחומשין האחרים שהרי לא הצריכ' לחומש האחרים אלא משום כבוד ציבור שיהא שלם ומאחר שהוא שלם אין אנו חוששין לטעות של חומש האחר שאין אנו קוראין בו ואני אומר דלא יתכן בעיני דמאחר שהס"ת כולה מחוברת אם כן טעות שנמצא בה פוסל מלקרות ונקראת ס"ת מוטעה ומעכב מראשה לסופה ומוסופה לראשה וגם בזו אינו כבוד צבור שיקרא בס"ת מוטעת ועוד אני אומר אפילו אי הוה שרי לכתחלה לקרות בחומשין מכל מקום היכא שמחובר ונמצאת טעות אפילו באחד מן החומשין שפסולה לקרות בה שהרי אינה בשלימות וכאלו היתה דבר שאינה בקדושה וכל הפוסקים נמי לא חלקו בזה ואף שאין ראי' לדבר זכר לדבר נטלה טחול כשירה ניקבה טריפה:

ותו' מסקינן רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי ספרא דאפטרת' אסיר למיקרא בי' בשבתא מ"ט דלא ניתן לכתוב מר בר רב אשי אמר אפילו לטלטולי נמי אסור מ"ט משו' דלא חזי למקרי בי' בשבת ולא היא שרי למיקרי בשבתא ושרי לטלטולי דר' יוחנן ור"ל מעיינו בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן לכתוב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתיך ה"נ עת כו':

מסקינן בעו מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה תבעי למ"ד תורה מגילה נתנה תבעי למ"ד חתומה ניתנה תיבעי למ"ד מגילה ניתנה כיון דמגילה ניתנ' כותבין או דילמא כיון דאדביק אדביק תבעי למ"ד חתומה ניתנה כיון דחתומה ניתנה אין כותבין א"ד כיון דלא אפשר כותבין א"ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין כתנאי אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלים מותר ר' יהודה אומר כותב מבראשית עד דור המבול בתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני ורב אלפס ז"ל לא הביא כל זה אלא כתב כותבין לתינוק להתלמד בה וכן הלכתא וכ' הרא"ש ותימה הוא כיון דרבה השיב לאביי אין כותבין וליכא מאן דפליג עלי' ועוד ראוי' לפסוק הלכה כת"ק דר' יהודה דלא שרי אלא בדעתו להשלים ואפשר דסבר הלכה כר' יוחנן דאמר תורה מגילה נתנה ולא חייש להא דקאמר כיון דאידב' דא"כ אפילו חומש לא ניכתב אלא תורה שלימה כיון דאידב' ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלימה לבנו ע"כ וכל זאת אינה שוה לי נהי דק"ל כר' יוחנן דאמר מגלה נתנה הלא רבה אסר לאביי אפילו למ"ד מגילה נתנה ומה שמקשה ליה א"כ אפילו חומש נמי קושיא הוא לת"ק וכל הני דאסרי לכתוב וכי כח בידי לסתור דברי התנא מחמת הקושיא אחת בודאי לא החמירו כולי האי ועוד מאי חזית להקל נימא ה"נ דאפילו חומש אסור ולאו דוקא במגילה קאמר ואפשר לרבות' דהיתר' קאמר מגילה דר' יהודה מתיר אפילו מגילה לכתוב ומה שאמר שאין יכולת ביד כל אדם עני כו' וכי נתיר אסורים לעני בעבור ענייתו ואינה דומה למלאכת המועד לפי שאין לו מה שיאכל ועוד נראה בעיני מה שהשיב רבה לאביי לפי שאין כותבי' זהו פי' אין כותבין אף שהוא להתלמד ואין יכולת בידו לכתוב כל החומשין אפ"ה אסור שאין כותבין כלל מגילה ונראה בעיני דדעת הרי"ף אחר דשרינן לכתוב ספרי דאגדתא ולקרות בו משום עת לעשות ה"נ דשרי לכתוב מגילה ללמוד עם הנערי' משום עת לעשות וכן יראה מדברי המרדכי שכתב וז"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וה"ה דמותר לכתוב פרשת הקרבנות וכן ק"ש שבתפילת שלנו משום עת לעשות שהרי אין כל העולם יודעים בע"פ ואין לכל העולם חומשים להביאם לב"ה ואתי לבטל התפילה וק"ש שהוא מן התורה לכן מותר לכתבי הני אעפ"י שלא ניתן לכתוב וא"ת והאיך קרינן שירת הים ופרשת קרבנות בב"ה בע"פ הלא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ ואומר ר"ת דהני מיגרס גריסן תדע דאמר תפילין ומזוזות נכתבין שלא מין הכתו' משום דמגרס גריסן ע"כ:

מתניתין מעכבין בבית הישן מפני דרכי שלום ופריך בגמר' מ"ט אילימא משום כבוד והא ההוא שופר פי' שופר של תקיעו' ע"ש או שופר של נדבה דהוה מעיקרא בי רב יהודא ולבסוף בי רבה ולבסוף בי ר"י ולבסוף בי אביי ולבסוף בי רבא אלא משום חשדא הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת לשנות את מקומו הנכנסי' לאותו בית ולא יראו שם את העירוב יחשדו בני החצר שמטלטלין בלא עירוב נחזור למשנה בור שהיא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום ופליגי בגמרא רב ושמואל בני נהרא רב א' תתאי שתו מי' ברישא ושמואל אמר עלאי שתו מיא ברישא כדאזיל פי' אם אינו סוכרין את הנהר אלא דולין והולכין והנהר מושך כפשוט' כ"ע ל"פ שכל הרוצה לדלות ידלה כי פליגי במסכי ואשקוי פי' שאין בו כדי לדלות כולן ורוצים העליונים לסכרו שלא ירדו המים למטה ולהמשיך הנהר דרך נגרי' קטנים עד שישתו כל שדותיהן ותחתונים מעכבין עליהם אלא א"כ נשקה אנחנו תחלה שמואל אמר עלאי שתי מיא בריש' דאמרי אנן מקרבינן טפי ורב אמר תתאי שתי מיא ברישא דאמרי נהרא כפשטיה ליזל תנן בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום תרגמה שמואל אליבי' דרב באמה המתהלכת על פי בורו פי' שמתמלא מאליו דרך הלוכו וא"צ לסכור הנהר אי הכי מאי למימרא מהו דתימא מצי למימר סכור איסכר פי' בורך שלא ירדו המים לתוכה ואשקי בהינדקא פי' כפי מה שיעלה לך לדלות מן הנהר כמונו קמ"ל אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר פי' רש"י וליה לא סביר' לי' דהלכתא כשמואל בדיני והרא"ש כתב וז"ל אע"ג דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני פי' ר' חננאל ז"ל משום דשמואל תרגמה הא דרב להכי נפיק מהך כללא ע"כ והתוס' כתבו א"נ משום דמסתבר טעמא דרב אע"ג דדחקינן מתניתין כוותיה כתב הטור וז"ל אמת המים המושכת על פני השדות ומושכין ממנה כדרך הליכת' כולן מושכין על הסדר ואין אחד מהן יכול לעכב ולומר אני משקה תחלה ואם בא אחד לסתום הילוך המים להמשיכם לבורו עד שישקה תחלה ואחרי' מעכבי' על ידו כל דאלים גבר אבל אם אמת מושכית דרך הליכה על פי אחד מבעלי הבורות ימלא בורו וא"צ לסתום פי בורו מפני דרכי שלום וכן דעת כל המחברים חוץ מרש"י דלא קמ"ל הכא כשמואל בדיני אלא כל מאן דאלים גבר אלא שתימא על הר"ן והרמב"ם שהביאו המשנה בור הקרוב לאמ' ממלא ראשון בצורת' ולא הזכירו אוקימתא דתלמוד' דאיירי באמה ההולכת על פי בורו ואפשר לומר מאחר שפסקו דדינם דין דאלים גבר ממילא מוכרחים אנו לפרש דאיירי בכה"ג באמה ההולכת ע"פ בורו דאל"כ קשה מתניתין וכתב הראב"ד שאפשר לפי שחזר הדין לכל דאלים גבר טוב הוא שנחוש לדרכי שלום ומי שקרוב לה הוא דאלים ע"כ. והעיקר נראה בעיני כמו שפירש וכדעת הטור ועיקר אכן מה שכתב הרמב"ם והטור הביא שאם בא אחד ליסתום הילוך המים כו' דאמרינן כל מאן דאלים גבר בגמר' לא משמע אלא בין ראשון לאחרון אבל כל האמצעים מוחין בו ראשון ואחרונים ומ"מ נראה דווקא שניהם כאחד אבל בא הראשון לחוד למחות בו לא יכול שאומר לו אני מן האחרונים לגבי דידך ואני קודם ומה לך בזה שהאחרון מוותר לי חלקו ואם לא בא האחרון למחות בו אומר אני מן הראשונים שקודמים ואם אותם שלפני מותר לי מה לך בזה ואפשר מה שכתבו סתמא כל דאלים גבר כנגד א' שבא למחות אבל בוודאי אם באו הראשונים והאחרוני' פשיטא שיכולים למחות כו' תו מסיק רב שימי בר אשי אתא לקמי' דאביי א"ל לותבן מר עידנא פי' יושיבני אדוני ללמוד בעת קבוע א"ל אית לי עידנא לגירסא וליתיבו מר בלילה א"ל אית לי מיא לאשקויי א"ל אנא משקינא למר ביממא וליתבן מר בלילה א"ל לחיי אזל לעילאי אמר להו תתאי שתי מיא בריש' אזל לתתאי אמר להו עילאי שתי מיא ברישא אדהכי סכר מיסכר ואשקינ' כי אתא לקמי' דאביי א"ל כבי תרי עבדת לי ולא טעמינהו אביי לפרי דההוא שתא וכתבו תוס' להודיע שלא על פיו עשה ושמא מכריח דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא שמעינן שצריך אדם להרחיק עצמו מן החשד וכמו שעשה דוד במיתת אבנר ולא כמו שאומרים חסירי דעת ובפרט הנשים אם אני נקי מהם אין אני חושש ללעז הבריות תו מסיק הנהו בני חרמך דאזל כרו ברישא דשנותא פי' שם הנהר ואהדרי' ושדנוה' בשילהי נהר' מערה פי' רש"י להקיף שדותיהן במי הנהר ובא מלמעלה לשדותיהן ראש העליון של נהר והשיבו מקצתן סביב שדותיהן ובסוף שדותיהן הסיבוה עד שחזר ונפל לתוך הנהר אתו עילאי לקמי' דאביי א"ל קא מתקיל נהרא פי' נהר שלנו נתקל מפני שהסיבו ואינו נמשך מהר וצפון האי דרך שדותי' שכן דרך הנהר המוסב אין מימיו קלין לרוץ מפני העקמומי' א"ל כרי בהדייהו טפי פורתא כדי שישטפו המים במרוצה א"ל קא יבשו פירין פי' אם נעמק יובשו החריצין שלנו ולא ינבעו המים לחריצין שיש לנו אמר להו זילי סליקו נפשייכו מהתם פירוש אמר להו לבני חרמך סליק נפשייכו סתמו את מסיבותיכם. וכתבו התוס' פי' ר"ח לעילאי אמר שאין יכול למחות בהן משום דכל אלים גבר וקצת משמע כן שהרי להן היה מדבר ומ"מ נראה כפי' הקונ' דלבני חרמך. היה מדבר שיסתמו את מסיבת' ולא דמי לרב ושמואל כלל:

מתני' מצודת חיה ועוף ודגים יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור ומוקי בגמרא דאוזלא ואוהרי פי' רשתו' של חוטין ושל גמי כולי עלמא לא פליגי דכיון דיש להם תוך קני' לי' כליו כי פליגי בלחי וקוקרי פי' שאר מצודת שנותנין חוט ארוך מחטי בנהר וחוזרין בו על פני כולה. מציאת חש"ו יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור ומפרש בגמרא אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נפקא אמינא להוציא בדיינין דלרבנן לא נפיק בדייני' ומיהו לר' יוסי גזל גמור לא הוי לפסול לעדו' ולעבור עליו בלאו עני המקיף בראש הזי' מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור ומפרש בגמרא תנא אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור פירש אם ליקט ונתן ע"ג קרקע ביד הואיל ומטו ידי' גזל גמור הוא רב כהנא הוי קאזל להוצל חזייה להאי גברא דהוה קא שדי אופיי פי' מקלות וקא נתרן תמרי אזל קא מנקט ואכיל א"ל חזי מר דבידאי שדתינהו פי' ואסור מפני דרכי שלום א"ל מאתריה דר' יאשי' את' לפיכך אתה בקי בדינם לפי שהוא דורש לרבים ומודיען. וכתבו התוס' פירש בקונטרס אופיי' מקל וקשה דרב כהנא היכי הוה מנקיט ואכיל וכי לא היה חייש לדרכו שלום. ונראה כרבינו חננאל שפי' אופיא חריות של דקל שדי כוה מך הדקל ונתרי תמרי ורב כהנא היה סבור שלא היה חושש מן הפירות אלא מן חריות וא"ל אנא בידאי שדיתינהו וגזל גמור נמי איכא לפי שהיה החריות בידו קודם שהשליכן ארץ:

מתניתין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחי' ותנור אבל לא תבור ולא תטחון אצלה מפני שאסור לסייע' בידי' ידי עוברי עבירה בשעת העבירה:

אשת חבר משאלת לאשת ע"ה נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה וכתבו התוס' הא דלא תני תנור ורחיים באשת ע"ה משום דתנא נפה וכברה וה"ה תנור ורחיים דיגיד עליו רעהו א"נ משום דתנור אין דרך להשאילו דמטמאה וטעון שבירה ואיידי דלא תני תנור לא תני רחיים אבל בחשודה על השביעית לא מטמאה שלא חשודה על הטומא' ומיהו קשה דבפ' ע"כ תנן החשוד על זה ועל זה פי' אשביעי' ואמעשרות חשוד על הטהרו' ושמא דהתם בטומאת פירו' אבל אטומאת הגוף לא חשיד ע"כ ודוחק הוא גם רטוב"ם כתב בפ' י"ב מהל' מטמא משכב ומושב המפקיד כלים אצל ע"ה או שנתן כלי לאומן ע"ה הרי אלו טמאים טומאת מתים לכן נראה עיקר כפי' רבינו שמשין שפי' בתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהר דחשוד על שביעית חשוד אטהרות:

אבל משתטיל המים לא תגע עמה פירש לפי שמשגלגלה הוטבלה לחל' וקא מטמאה מחמת כלים טמאים וזו מסייעת לגלגול ואסור לגרום טומאה לחלה וכולן לא אמרו פי' שהתירו להשאילם כלים אלא מפני דרכי שלום וכתבו התו' שקש' לר"ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי בתבואה של היתר כדאשכחן במסכת' שביעית בפ"ה ב"ם אומרים לא ימכר לו פרה החורש' בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכול לשחטה עו' תנן אלו כלי' שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית מחרישה וכלי העול כו' זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר וליכא למימר דהתם נמי לא שרי אלא מפני דרכי שלום דבמכר לא שייך דרכי שלום ועוד דקא דייק בפ"ק דע"ז מבית הלל דשרי למכור פרה לגוי דאימר לשחיטה זבני' ואפי' שייך דרכי שלום במוכר לישראל משום דנראה דחושדו כשאינה רוצה למכור לו במכר לגוי לא שייך כלל דרכי שלום ועוד ע"כ התם לאו משום דרכי שלום הוה מדלא תני להו הכא ואומר ר"ת דהכא בידוע שאין לו אלא פירות שביעית הלכך אי לאו משום דרכי שלום הוי אסור ובמכר דלא שייך דרכי שלום אסור היכא דליכא למיתלי וכן משמע בירושלמי דקאמר אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בו חול רחיים לטחון בו סמנים תנור לייבש בו אונין של פשתן משמע דאיירי שאין לו תבואה של היתר למיתלי בהו ההוא דירושלמי לא הוה תלוי גמורה כפרה לשחיטה דא"כ בלא דרכי שלום נמי הוה שרי כמו במוכר וא"ת לפי' ר"ת מאי פריך בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דבוודאי בפירוש שביעית איירי וי"ל דקסבר תלמודא דמחמיר רבנן בתבואת החשודין כאלו הוא בוודאי טבל דאוקמי אחזקת טבל כדמעיקרא ע"כ ומדבריהם יראה להדיא שאם אין ידוע שאין לו תבואה אחרת אפי' פירשה להדיא ששואלת נפה וכברה למלאכות תבואה או במקומו' הידועים שאין שואלים זה כלל כי אם לתבואה אפ"ה שרי היכא דאיכא למיתלי בתבואה אחרת של שנה השישית ומדברי הרמב"ם לא יראה כן שכתב בפי' המשנה שאם אמרה תנו לי הנפה להניף בו קמח או תנור לאפות בה פת אינה משאלת ולא חילק כלל דאיירי דווקא בידוע שאין לה בבית אלא פירות שביעית גם בלאו הכי דוחק דסתמא דמתניתין איירי דווקא בידוע שאין לה בבית כי אם פירות שביעית ע"כ נראה עיקר כדע' הרמב"ם דמן הסתם נמי אסור בפירוש כי אין כל התלויות שוין דדוקא בפרה איכא למימר לשחיטה זבין דרוב העולם קונין יותר לשחיטה מלחרישה ואף שחשודה על השביעית אינו אנמצא כל כך שתחרש בשביעית כי אוושא מילתא טפי ומונעים לעשות מיראת אחרים אבל הכא תלינן בתבואה שבא משנה זו ולא משנה ששית בפרט מאחר שחשודה על השביעת בוודאי של שביעי' הוא כי אין לה ממי להתבייש שתוכל לומר משל אשתקד הוא ואפי' לפי' התו' דמוקי לה בכה"ג בידוע שאין לה תבואה אחרת כ"א משביעית היינו דווקא משאלת משום דקתני במתניתן משום דרכי שלום ואי לאו בכה"ג אפי' בלא דרכי שלום נמי אבל סיפא דקתני שאין מסייע עמהם בכל עניין אסור אפילו יש לה לתלות בדבר היתר מכל מקום לא הקילו בדבר שאם הקילו במוכר ובמשאיל שאינו אלא גורם לדבר עבירה אבל במסייע ידי עוברי עביר' בידם לא מצינו להקל לתלות בדבר היתר וא"ל היכא דמשאלו' ופה איירי בידוע שאין תבואה אחרת והא דלא תסייע ע"כ איירי ביש לה תבואה אחרת אין זו קושיא דמתניתן בכל ענין איירי בין יודע שהן פירות שביעית בין אינו יודע בריש' דקתני מפני דרכי שלום קמ"ל דאפי' בידוע מותר וסיפא דקתני אסור לסייע קמ"ל אפי' אינו יודע אסור ומ"ה לא הקשו תוס' אהא דאינו טוחנות כו' אלא אמשאלות כו' היינו כמו שפריך בגמר' מ"ש רישא דקתני לא תבור שמסייע ידי עוברי עבירה שביעי' ומ"ש סיפא דקתני ובוררות וטוחנות עמ' הלא מסייע ידי עוברי עבירה טבל אמר אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן הלכך חששה דרבנן בעלמא הוא ומפני דרכי שלום מותר לסייען אבל חשוד על השביעית משמע דמוחזק לן בה שחשודה על השביעית רבא אמר הכא בעם הארץ דר"מ שחשיד לאכול פירות בטומאה וטומאה וטהרה דרבנן דתורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא בקדשים בלבד הלכך לאו דאורייתא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען דתניא איזה עם הארץ כל שאינו אוכל חולין בטהרה דברי ר' מאיר וחכ"א כל שאינו מעשר פירותיו ופריך והא מדקתני סיפא משתטיל את המי' לא תגע מכלל דרישא לאו בטומאה וטהרה עסקינן פי' דס"ל להאי דפריך דטעמן דמשתטיל את המים אסור משום דהוכשרו עכשיו הוא ועד עכשיו לא הוכשרו ופריך מכלל דרישא לאו בטומאה וטהרה עסקינן שיהא שום נדנד עבירה דטומאה דהא לא הוכשרה ואי בנאמן על המעשרות קא מיירי אמאי קתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום רישא וסיפא בטומאה ובטהרה ובפירות מוכשרין ורישא כל זמן שלא גילגלה בטומאת חולין ולא גזרו בה רבנן מפני דרכי שלום וסיפא טומאת חלה דאורייתא שאסור לטמאה ביד הלכך אין מסייען. וכתבו התו' רבא נמי אית ליה רוב עם הארץ מעשרין הן והקילו בדמאי דפ' אעפ"י ובפ' במה מדליקין וסבר הכא דאע"ג דרוב עם הארץ מעשרין מכל מקום איסור דמאי איכא ואסור לסייען ע"כ והנה מאי שכתבו דרבא אית ליה נמי דרוב עמי הארץ מעשרין כן איתא להדיא בפ"ק דשבת גבי לא יאכל זב עם זבה וכן בפ' ב"מ גבי ספק דבריהם לא בעו ברכה ובפ' ב' דכתובות גבי חיישינן לגומלין כתבו נמי דרבא לא בעו למיסמך ארוב עם הארץ מעשר' לעניין לסייע ידי עוברי עבירה תראה לו להחמיר ע"כ ממילא הלכה כרבא לגבי אביי אף דקמ"ל רוב ע"ה מעשרין ואף דמוקי לה מתניתן כר"מ ואנו ק"ל כרבנן אין נ"מ בזה אליבא דהלכת' דאף לרבנן משכחת שפיר כגון בזה שמוחזק לן שמעשר פירותיו אבל בסתם ע"ה אסור לסייעו משום איסור אוכל טבל וא"כ תימא על הרמב"ם שפירש המשנה אליביה דאביי ובספרו נמי כתב בסתמא דאשת חבר טוחנת ובוררת עם אשת עם הארץ ולדברי רבא אסור אם לא במוחזק שנתן מעשר ועוד תמהני על הרמב"ם שפסק בפרק י"ב הל' תרומות וז"ל ישראל שעושה פרותיו בטומא' אין בוצרין עמו ואצ"ל שאין דורס' עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה אבל מוליכן עמו חביות לגת ומביאן מן הגת דמשמע להדיא דמשום טומאת חולין לא חיישינן וזהו דווקא לרבא דלא חיישינן לטומאה כלל בחולין כ"א בתרומה ואפשר בזה לומר להרמב"ם דאביי לא פליג על רבא בהא דלא חיישי' לסייע' בעושין חולין ע"י טומאה והא דלא מוקי ליה אביי מתניתן בהכי משום דמשמע ליה מדקתני אבל לא משתטיל מים דאיירי בטומאה מכלל דרישא איירי שלא הוכשרו ולא שייכא טומאה לגבי' ויש לו סיוע קצת מן הסוגיא דפריך ורמינהו טוחני' ומפקידי' אצל אוכלי שביעית ואצל אוכלי פירותיהן בטומא' ולא חיישינן לאחלופי אבל לא לאוכלי שביעית ואוכלי פירותיהן בטומאה אלמא דאסור לסייע לעושין בטומאה אפילו לחולין אמר אביי בכהן החשוד לאכול תרומותיו בטומאה עסקינן דה"ל טומאה דאורייתא ומדמשני ליה אביי הך קושיא דאינו אלא לרבא ש"מ דאביי ס"ל כרבא אבל דעת התו' אינו כך ס"ל כאביי מחמיר בטמאה שאפילו בחולין אסור לסייע לעושין בטומאה ואביי לא משני אלא אליבא דרבא וכן מצינו בכמה מקומות כו' ואין נפקותא בזה מאחר דק"ל כרבא נחזור לסוגיא ופריך אי הכי דאיירי בכהן החשוד כו' אמאי מפקידין תרומה אצל ישראל ע"ה ולא אצל כהן ע"ה מפני שלבו גס בה אמר רבי אליעאי הכא במאי עסקינן בכלי חרס המוקיף צמיד פתיל וליחוש שמא הסיטן אשתו נדה אמר ר"י לא קשיא כאן בפירו' שהוכשרו וכאן בפירו' שלא הוכשרו ותימא לי על הרמב"ם שכתב שאין מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ מפני שלבו גס בה אבל מפקידין אותה אצל ישראל עם הארץ בכלי חרס המוקיף צמיד פתיל ובלבד שלא יהא פירות מוכשרין גזירה שלא תסיטם אשתו ע"כ. ובסוגיא שלנו משמע היכא דלא הכשירו אפילו לא מוקיף צמיד פתיל מפקידן אצלו אכן השיגו הראב"ד ועוד דבסוגיא שלנו משמע דבישראל ע"ה מפקידין אפי' היכא דהוכשרו מפני שאין לבו גס בה ומה שאמרנו דבטומאת חולין לא חיישינן היינו לסייעו עמהם בשלהם אבל ליגע שפיר חיישינן ואין לו להפקיד פירותיו והן בחזקת טומאה בין אצל כהן ע"ה בין אצל ישראל ע"ה דבחולין כולן גס בה לכדתניא המוליך חטין לטוחן כותי או לטוחן ע"ה הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית פי' שאין חשוד להחליף בשאינו מעושר ובפירות שביעית אבל לא לטומאה דחיישינן שוא נגעו ואף שאין כ"כ ראי' נון הברייתא דאיכא לאוקמי בכהן ע"ה ובתרומה איירי וכותי איכא למימר דגרע מישראל משום הכי חיישינן אף בתרומוה מכל מקום פשיטא מאחר שהוא בחזקת טומאה אין חילוק בין תרומה בין חולין וכולן בחזקת טמאים הן לנזהר שאוכל פירותיו בטהרה והמסקנא בסוגיא לאחלופי לא חיישינן כדתניא הנותן לשכנתו עיסה לאפות קדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית פי' ואיירי כשנתן לה שאור ותבלין ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום ול מעשר מעשר חוץ מחמותו ופונדקית שחשדוה להחליף כדאיתא לשם במשנה דדמאי פ"ג הנותן לפונדקי' מעשר את שהוא נותן לה ואת שנוטל ממנה מפני שחשודה להחליף אמר רבי יוסי אין אנו אחראין לרמאים אינו מעשר אלא מה שנוטל וזוכה ממנה שחשודה להחליף את המתקלקל אמר רבי יהודא רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה מודה ר' יהודא דנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף להאכיל את בתה שביעית ומסתמא דהלכה כסתמ' דמתניתן דמשוה חמות' לפונדקית ונותן לבשל לו ולאפות לו מעשר את שהו' נותן לה כדי שלא יהי' תקלה לאחרים ומעשר את שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף של זה בזה אבל הנותן לחמותו בין שנשא בין שארס' לו ונותן לשכנתו פת לאפות ותבשיל לבשל אינו חושש לא משו' מעשר ולא משו' שביעית מפני שאינ' חשודה להחליף בד"א בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדירה אבל אם לא נתן חושש משום מעשרות ולפיכך מעשר את שנוטל הימנה ואם היתה שנת שביעית אסור שמא השאור מספיחי שביעית הוא ע"כ ואין לי לישב אלא שתופס דעת הירושלמי והר"ש הביאו וז"ל אמר רבי יודא כו' אף קדמיית' אדעת' דר' יהודא וה"ק דברי רבי יהודא שר' יהודא אומר רוצה היא בתקנת בתה ומפרש בירושלמי דר"י אומר נותן לחמותו כנותן לפונדקית וחכמי' א' כנותן לשכנתו דאינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר בפ"ק דחולין וא"כ הלכה כרבנן וחזר בספרו לעת זקנתו ממה שפי' המשנ' בילדותו שכת' והלכה כשני המאמרים שחכמים מודים לו ע"כ. אבל משביעית אינו קשה דמה שפסק דחשודה אשביעית ור' יהודא סבר דאינה חשודה להאכיל בתה שביעית דודאי להחליף לא חיישינן אבל היכא דלא נתן לה שאור ותבלין אמרינן נתנה מתנה משלה ואסורה. נחזור לסוגיא ולחלופי לא חיישי' והתני' אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה רבי שמעון בן אליעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברת' נותנ' לה ואוכלת השתא גנובי מגנבא חלופי לא מחלפא ופי' רש"י אשת חבר טוחנת כו' אשת חבר מסייע לאשת ע"ה בזמן שהיא אשת חבר טמאה דכיון דבימי טומאה אינה רגיל' ליגע בטהרות לא חיישינן שמא תטול ותתן לתוך פיה פי' דבר שאינה מעושר אלמא חשודה אשת ע"ה לגנוב משל בעל' ליתן לחברתה ובפ"ק דחולין פי' אע"ג דאשת חבר דאינה חשודה לא לאכול גזל ולא דבר שאינ' מעושר חיישינן לשכחה דעביד אינש דמנשיא ואכול מאי דיהיב להו אבל לתת לאחרים אי לאו דחשודה על הגזל לא מינשיא וכתבו עליו התוס' זה החילוק דחוק ועוד דאין זה גזילה דמקבלין דבר מועט מן הנשים כדאמר בסוף הגוזל בתרא ועוד דהרי היא מסייעת ידי עוברי עבירה ואסור לרבא בסת' ע"ה כדפירש רש"י לעיל. ולאביי רוב ע"ה מעשרין הן שרי לסייע אף בזמן שהיא טהורה דהא בוררת קתני במתניתן ואי אפשר שלא תגע ולפר"ת וכן ר"ח דאשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה איירי בתבואה של חבר ובתוס' קתני אשתו של ע"ה טוחנת עם אשתו של חבר בזמן שאשת ע"ה מחזקת עצמה בטומאה שאז היא נזהרת מליגע בתבואה אבל לא בזמן שהיא מחזקת עצמה טהורה שאינה נזהרת מליגע ומטמאה רשב"א אומר אף בזמן שמחזקת עצמה בטומאה לא תטחון מפני שחברת' אשת ע"ה אחר שסוברות שהיא טהורה נותנת לה ואוכלת והשתא פריך בפשיטא השתא מגזל גזלה תבואה של אשת חבר בעל כרחה חלופי מיבעי אמר ר' יוסף לעולם לא חיישינן והתם נמי מודי' ואמרי תורא מדישיה קאכל:

מסקינן בסוגיא העיד ר' יוסי בן המשולם משום רבי יוחנן אחיו שאמר משום רבי אליעזר בן חסמא אין עושין חלת ע"ה בטהרה אבל עושין עיסת חולין בטהרה ומניחה בכפישה או באנחותא פי' כלי בלאי חמתי' דאית ליה הכירא דאין רגילה ליתן בהם עיסה וטומאה אין מקבלין וכשבא ע"ה ליטול נוטל את שניה ואינו חושש הגבל שמא יגע ע"ה בחלה ויטמאנה דאמרינן ליה חזי אי נגעת בה הדרא לטיבלא והוא אינו חשוד לאכול טבל שבמית' ופי' רש"י אין עושין חלת ע"ה שאמר לגבל חבר הפרש חלה מעסתי ועשה אותה בטהרה לא ישמע לו שהרי כבר נטמאת כל העיסה ביד ע"ה והכהן יסמוך על הגבל שהו' חבר ויהא סבר שהחלה טהורה אבל עושין עיסת חולין כו' פיר' עושין תחילת העיסה בטהר' וכתבו עליו התוס' פיר' לפי שנטמאת כו' פיר' אם יפרש ממקום אחר על אות' עיסה חלתו טהור' ונרא' דבכל ענין אסור עיקר לא התירו אלא כדי חייו ולא התירו אלא היכא שנוטל שכר מכל העיסה אבל משום שכר חלה גרידה משו' ההוא פורתא לא התירו דחיישינן דלמא נגע ואין עושין תרומ' זיתיו בטהרה פרש"י לאחר שהפך זיתים לתתן בבית הבד אין מפרישין בדדין חבירין תרומ' מהן לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהן וסובר שהן טהורי' אבל עושין זיתן חולין בטהרה ונוטל כדי תרומה ומניחה בכליו של חבר ומפרש בסוגיא בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה שאינם מקבלין טומאה דאי נגע בכלי לא מקבל טומאה ובעיסה גופא אית ליה הכירא משו' הני כלי שאינו רגיל להשתמש בהן וכשבא ע"ה ליטול נוטל את שתיהן ואינו חושש וטעמא מאי שרי רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולי דאיכא למיחש דלמא הדר נגע אמר רבי יוחנן משום כדי חייו דגבל ומשום כדי חייו דבדד:

מתניתין אין ממחין ביד עניי' גוים בלקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום תנו רבנן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל ומבקרין חולי גוים עם חולי ישראל וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום פירש רש"י אם מצאנו הרוגים עם מתי ישראל וכתב הר"ן ולישנ' ולאו דוקא ה"ה כשמצ' מתי גוי לבד שמתעסק עמהן מפני דרכי שלום וכן לפרנס עניים ולבקר חוליהם ובפי' אמרו בתו' מספידין מתי גוים ומנחמין אבליהם מפני דרכי שלום ובירושלמי לא שנו.. עם בכל אילו כלל ומ"ט לא שאין קוברן אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם ומחזיקין ידי גוים בשביעית אבל לא ע"י ישראל ושואלין שלומן מפני דרכי שלום ופריך איני והאמר רב דימי בר שישנא משמי' דרב אין עודרין עם הגוי בשביעית ואין כופלים שלום לא צריכ' למימר' להו, אחזוקו בעלמא כי הא דרב אדא אמר להו חזקו ורב ששת אמר להו אשרתא שאף הוא לשון חיזוק כמו אשרונ' וקיימינ' ומסיק רב חסדא הוה מקדי' ויהיב להו שלמא פירוש הר"ן מה שהו' מקדים להם שלום כדי שלא יצטרך לכופלו אם השאילו הם לו לשלום בתחילה ורב כהנא אמ' להו שלמא למר פירש ד"ש ודעתו היה לרבו וכתבו עליו התוספו' וצריך עיון שלא יהא בזה גונב דעת הבריות ועל חנם פי' כן דלא קאמר אלא אין כופלין לו שלום ואף שבי"ס גורסין שלמא למר שלמא למר פי' בגיליון לכל אחד היה מדבר כן ולא שהיה כופל:

הדרן עלך פרק הנזקין