ים של שלמה על גיטין ג

דין כל הגט שלא נכתב לשם אשה פסול. כגון סופר שהי' כותב גטין להתלמד וכתב שם איש בעלמא ושם אשתו ובא האיש שנכתב בשמו לגרש בו פסול יתר על כן צוה אחד לכתוב הגט לגרש אשתו ונמלך ומצא בן עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו פסול. אפי' יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות וצוה לכתוב לגרש בו אחת מהן לא יגרש בו שניה. ואפי' אמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגדש, פסול לגרש בו. ובכולן לא הוי גט כלל אפי' לכהונה לא נפסלה חוץ מאיזה שארצה אגרש שהוא גט לפוסלה לכהונה וגם אם בא אחד וקידשה חוששין לקדושין:

כל הגט שלא נכתב לשם אשה פסול כיצד הי' עובר בשוק ושמע קול סופרי' מקרין לתלמידי' להתלמד איש פלוני ממקום פלוני מגרש את אשתו ואמר זה הבעל הלא זה הוא שמי ושם אשתי פסול לגרש בו יתר מכאן כתב אחד לגרש אשתו ונמלך ומצא בן עירו וא"ל שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו יותר מכן יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש הגדולה לא יגרש בו הקטנה. יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ומסיק אמר רב כולן פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון שלא נכתוב לגירושין כלל כ"א להתלמד. ושמואל אמר אף הראשון פוסל. זעירי ורב אסי אמרי כולן אין פוסלים חוץ מן האחרון. ור"י אומר אף האחרון אינו פוסל ופסק הרי"ף דכולן אינן פוסלים חוץ מן האחרון. דכיון דכולהו ס"ל דהאחרון פוסל וליכא מאן דפליג אלא ר"י הוי יחיד במקו' רבים, ושמואל נמי שבא לפסל אף הראשון נמי יחיד הוא ופשיט' דלית הלכתא כוותי' ולגבי אמצעי אע"ג דרב ושמואל ס"ל דפסול כיון דזעיר' ורב אסי ור"י כולהו ס"ל דלא פסול וה"ל רב ושמואל מיעוט והלכה כרבים ומש"ה לא פסל אלא אחרון וכל דיני ברירה הנזכרים בהאי שמעתת' בין תולה בדעת עצמו בין תולה בדעת אחרים בין בדאוריית' ובין בדרבנן כתבתי כבר בפ' ד' וה' בשמעת' רבה דברירה. וכתב הר"ן דבאחרון לאו פסול לכהונה לחוד הוא אלא אם בא אחר וקדשה חוששין לקדושין כו' עד ולפיכך אמר ללבלר כתוב לאיז' שארצה לגרש וגירש ה"ז ספק גרושין וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכו' גירושין ע"ש:

דין היכא שגירש בגט שלא נכתב בו שמו ושם אשתו אפילו איכא עדי מסירה לפנינו הוי בנים ממזרים. אם נשאת באותו גט ואינה פוסלה לכהונה:

פסק כתב ר' יואל הלוי אי לאו דמסתפינא מחברי אמינא אפילו לא הזכיר שם אשה ואיש בגט כשר. מאחר דק"ל כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי. וכיון דקיימי עדי קמן ואמרי שנמסר הגט זה שיש בידה מיד בעלה. מה לנו להזכרת שמותיהן. וראיי' מפ' כל הגט כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו הקטנה. וקאמר קטנה הוא דלא מצי לגרש בו. הא גדולה מצי לגרש בו ומוקי לה כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ויש עדי מסירה שנמסר לגדולה. והא הכא מה שהוזכר בגט שם הגדולה אינו מועיל והוי כמי שלא כתב שום שם של אחת מהן. מ"מ כיון דידעי' לגדולה נמסר הוי כשר ה"נ ל"ש. ותו דאמרינן בפ' בתר' כתב חניכתו וחניכתה כשר ומפרשי רבוות' דאע"ג שלא הזכירו שמותיהן כ"א ראש משפחה של שניהם. ובעל כרחנו אית לן למימר דעידי מסירה מכשירי דאל"כ מה אנו יודעים איזה מן המשפחה גיכש הואיל ולא הזכיר שמותן. ומיהו לכתחלה צריך לכתוב כדתנן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה. והזמן. ומוקי למתניתין כר"א והתם מיירי לכתחלה דבדיעבד כשר בלא זמן כדאיתא תא בפ' שני גזי' לזמן ויהיבא כהלי' כול' עכ"ל והא"ז כתב שהיכא שלא כתב שם האיש והאשה. דהוי בנים ממזרים. וכ"ל דברי הא"ז ואפילו וווזר דאורייתא הוי. דכ"ז שלא כתב השמות כלל לא הוי ספר כריתות כלל בשלמא היכא דכתב בו שמות רק שאינם מוכיחים אתיכו. מספיק עידי מסיכה. אבל בלא שם כלל לא מידי דכרת בינו לבינה הוי. וממה שהביא ראיי' שלכתחלה בעי. איכא ראיי' דאף דיעבד כמי בעי דאי לא בעי אלא לכתחילה א"כ לא הוי עיקר הגט וממילא הוי כטופס דלא בעי לשמה. וממאי צריך להניח. ובגמרא משמע דדוקא תורף ועיקר הגט צריך להניח כמו הרי את מותרת ומזמן אין ראיי' דהאי דצריך להניחו לאו משום לשמה אלא שלא יהא מוקדם ועוד מוכח להדיא בפ' ב' סי' כ' דלאו גיטה הוא מההוא גברא דשקל לס"ת ויהיבא לדביתהו כו' עד אי משום (עידי) כריתות דאית ואקדים זוזי לספרא מעיקרא וכתב לשמו. והא בעינן שומו ושמה וליכא. משמע דאפילו למיסרה לכהונה לא חיישינן היכא דליכא שמו ושמה כאשר פירשנו לעיל בפ' המביא שני:

דין אש כותב טופסי גיטין כדי שיהיו מצוין אצלו. וכשיבאו להתגרש כותב התורף לשמו לא יגרש בו מ"מ אם כבר נתן הגט ואין הבעל לפנינו כשר ומותרת להינשא:

מתני' הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה ומקום הזמן. שטרי הלואה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות והזמן שטרי מקח וממכר צריך שיניח מקום להלוקח ומקום המוכר ומקום השדה ומקום המעות ומקום הזמין מפני התקנה. ורבי יהודה פוסל בכולן חוץ מגיטי נשים, שנאמר וכתב לה לשמה. ומפרש תלמודא ומה מפני התקנה אמר רבי יוכתן מעני תקנות הסופרים ורבי אליעזר היא דאמר עידי מסיכה כרתי ובדין הוא דאפי' טופס נמי לא ליכתוב ומשום תקנות הסופרים שרו ליה רבנן. והכי פליגי רבי יודא פוסל בכולן גזר טופס אטו תורף וגזר שטרות אטו גיטין. רבי אליעזר מכשיר בכולן וכו' טופס אטו תורף גזר. שטרות אטו גיטין לא גזר פי' לא גזר כלל ואפילו תוכף משום דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. אבל טופס גזרינן וכן הלכה כדמסיק בסוגיא אמר רב הלכה, כר"א קרי רב עליה דר' אליעזר טוביכא דחכימי וכתב הרמב"ן אפילו בדיעבד פסול דלא דני למחובר דלעיל בפ' ב' דלא גזרינן טופס אלא לכתחלה. היינו משום דלא שכיח כולי האי כתיבת מחובר. אבל כתיבת טופס שלא לשמה גזירה מצוי' ואם יתירו לסופרים לכתוב לטופס שלא לשמה. אגב טרדייהו יכתבו כמי תורף ומ"ה ראוי לפוסלו אף בדיעבד וכן פסק הרמ"ה מדקאמר רבי אליעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים משמע דפוסל בגיטי נשים מה שמכשיר בכולן. ולכאורה יראה שכן דעת הרי"ף שהוא השמיט הא דא"ר יודא אמור שמואל וצריך שיניח והרי את מותרת לכל אדם. בשלמא אי סבר הילכתא כר' אליעזר דפוסל בתופס אפילו בדיעבד מ"ה השמיט שפיר דלא גרע מתופס אבל אי טופס אינו פוסל אלא לכתחל' הוי ליה לאתויי הא דהרי את מותרת הוא עיקר הגט ובודאי בעי לשמה ופוסל אפילו דיעבד. ומיהו י"ל דסבר הרי"ן כמו שכתב ר"ת שבטופסי גיטין הראשונים לא היה כתוב ואין שש לעז עליהם שהכי מאריכים לכתוב בגט כמה לשונות. דחשיב כונו הרי את מותרת והרשב"א הוסיף בביאור שהרי כותבין בגט לווהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין כו'. וא"כ לפ"ז אפשר דאף הרי את מותרת אינו פסול בדיעבד. והרא"ש כתב דאדרבא מדקאמר מכשיר בכולן חוץ ווגיטי נשים משמע דפסל בגיטי נשים מה שמכשיר בכולן והיינו לכתחל' וכן רבי יהודא שכולל שטרות וגיטין כאחד ואמר פסול בכולן וע"כ בשטרות אינו פסול בדיעבד אם כתב הטופס ומ"מ טוב להחמיר ולגרשה בגט אחר אם הבעל לפנינו ע"כ. ותימה לי ווה עלה בדעתו של הרמב"ם שכתב ומפני תקנת סופר התירו חכמי' לסופר ש שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת. ע"כ והלא פסקינן להדיא הילכתא כר' אליעזר וכתב הר"ן נראה שהוא סובר דאע"ג דרב פסק הכא כר' אליעזר לא ק"ל הכי דדחינן לה מקמי דרב יהודא אמר שמואל ורב הונא משמיה דעולא דאוקמו למתניתין דהכל כשרים לכתוב הגט ואפי' חש"ו וכו' בשייר מקום התורף כדאיתא בפ' המביא תניין אלמא סבירא ליה דלא גזרינן טופס אטו תורף. ופשיטא דלא דמי כלל להא דחש"ו חדא דגדול עומד ע"ג ומתהיכו וא"כ נזהר המזרז ולא יטעה בין טופס לתורף. ועוד חש"ו רובן א"י לכתוב אפילו טופס ק"ו שלא יכתוב תורף. וגם מילתא דלא שכיחא טובא הוא. ופשיטא דלא גזרינן. אלא נראה בעיני שהרמב"ם סובר דלא פסק רב הילכתא כר"א אלא בשטרות ולא בגיטין. והא דקאמר תלמודא אפי' בשטרו' והא אמ' רב פפא כו' ה"ק נהי דפסקינן כר"א בשאר מילתא משים שהוא טובינא דחכימי וכי פסקינן נמי בשטרות כוותיה דאיכא מיחזי כשיקרא והאמר רב פפא כו'. ואדרבא אמינא דע"כ דוקא בשטרות קאמר וכדפרישית. דאי אף בגיטין קאוור. מנ"ל דאפילו בשטרות קאמר דילמא מודה רב דחיישינן למיחזי כשיקרא ולא פסק כוותיה ונראה בעיני דיפה כתב הרמב"ם כת"ק. ותלמודא לא פסק כר"א אלא בשטרו' מאחר דמפרשינן בהדיא דת"ק דמתניתין נמי רבי אליעזר הוא ותרי תנאי אליבא דר' אליעזר, וא"כ מאחר דרב לא פסק כר"א אלא משום מעלתו משום טובינא דחכימי וא"כ מאי חזית למיפסק בהאי כר"א לפסוק כת"ק שהוא ג"כ ר"א. ובכל דוכתא ת"ק עדיף והילכתא כוותיה. ואף שפסק כר"א בשטרות דאפילו תורף מכשיר ולא כת"ק. היינו משום דמילתא דשטרות בדברי ת"ק אינו תלוי במילתא דר"א. אלא שת"ק אינו מכשיר התורף משום דמיחזי כשיקרא. ואתיא אפילו כרבי אליעזר וא"ל דטעמא דת"ק משום דגזר תורף דשטרות אטו תורף דגיטין. א"כ ק"ו לגזור טופס דגיטין אטו תורף שהרי ב' אליעזר דגזר טופס אטו תורף בגיטין אפילו הכי מכשיר בשטרות אפילו תורף ולא גזר אטו גיטין ומ"ה פסקינן שפיר כר"א לגבי ת"ק בשטרות אבל בטופס שתלוי דוקא בדברי ר"א ואיכא תרי תנאי אליבא דר"א. מסתברא דהלכה כר"א דת"ק שהוא עיקר. ומאחר שהוא תקנות הסופרים. א"כ לא גזרינן אטו תורף. דכל סופרי' רגילים להקדים טופס וא"כ כשבא התורף אז הוא עיקר הגט ומתחיל לכתוב לשמה ומ"מ לא מלאני לבי להתיר לכתחיל'. מאחר שעעודי העולם פוסלין אפי' בדיעבד. אבל היכא שכבר נתן הגט ואין הבעל לענינו פשיטא דכשר ומותר להינשא ואפילו לכתחלה:

דין דבגט ארוסה צריך לכתוב ארוסתי ואם כתב אנתתי פסול אפי' בדיעבד ובגט נשואה שכתב ארוסתי נמי פסול:

פסק כתב מהרמא"י דאין לכתוב בגט ארוסה אלא ארוסתי ואע"ג דמוכח כמה קראי בהדיא דארוסה קרו ליה אשתו. ותרגומו דאשתי איתת דהיינו אנתתי וה"נ אשכחן כמה דוכתי בתלמודא דתני אשתו על ארוסתו. מ"מ נראה דיש להוכיח דלכל הפחות לכתחלה צריך לכתוב ארוסתי דבפ' כל הגט אמרינן דצריך להניח הסופר מקום הזמן בגט של ארוסה משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. ומקשו שם התו' דמה קפידא איכא אי יכתוב הסופר הזמן דהא ליכא למיחש בגט זה אחר נישואין שהעדים לא יחתמו לו מפני שהן רואי' שהוא מוקדם ואחר הנישואין פסול המוקדם משום פירי. ומתרצינן משום ר"מ. דכיון דרואים העדים שכתוב בגט ארוסתי יחתמו אחר הנישואין דיסברו שעודה ארוסה היא. ע"כ מהכא מוכח דפשיטא דרגילות בעולם לכתוב ארוסתי. מדנקטו להו התוס' בפשיטות ואכתי איכא למימר דנהי נמי דרגילות הוא הכי. מ"מ נוכל לומר אי כתב אינתתי נמי שפיר דמי. והתם גזרינן משום דשמא יכתוב כמו שרגילין לכתוב אמנם נראה דע"כ יש קפידא לכתוב אנתתי. דהספר מדקדק התם, מכח קפסיק ותני דאיירי כמו בגט ארוסה. וא"כ אית ליה נמי לדקדק דאמאי פסיק ותני דצריך להניח מקום הזמן. הא היכא זמנין דלא צריך כגון אם כתב אנתתי בגט דלא צריך להניח מקום הזמן ותו ממאי תקנו חכמים מידי דאית לי' טרחא לסופר שיניח עתה מקו' הזמן ולכותבו פעם אחרת. הא אפשר בלי שום טירחא שיכתוב אנתתי. אלא ע"כ יש קפידא לכתוב הכי לכל הפחות לכתחל'. ע"כ. וא"כ בדיעבד כשר. וכן פסק ר' ירוחם במעשה שבא לפניו בנידון זה להכשיר אכן לבי נוטה להחמיר ולומר דאפילו דיעבד ראוי לפוסלו מאחר דקפדו אזמן משום פירות לר"ל ואף רבי יוחנן סבר דיש להקפיד משום פירות, אי לאו דסבר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה. וכל היכא דאיכא להקפיד קפדינן. והכא ק"ו דאיכא למיחש שמא תטרוף תוס' כתוב' מלקוחות ולא אסקי אדעתא דארוסה הואי ותגבה שלא כדין שהרי אפילו כתב לה תוס' ונתגרשה או נתארמלה מן האירוסין אין לה דק"ל כר"א בפ' אעפ"י שאמר לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. ואפי' תאמר שהלקוחו' אסקי אדעתייהו ולומר שמא, ארוסה, אתה. מ"מ נראה דודאי אוקמה אחזקת נישואין. שהרי אין דרך לכתוב כתובה לארוסה ק"ו תוס' כתובה שהוא מחמת חיבה כניסת חופה. ועוד שהרי משמעות הגט מסייעא לה מאחר שכתב בגט אנתתי ובארוסה הוא הדרך לכתוב ארוסתי א"כ על הלקוחות להביא ראיי' שארוסה היא להוציאה מחזקתה ויפסידו שלא כדין. אבל כתב גט לארוסתו לכשאכנסנה אגרשך כתבתי בפ' י"ג ביבמות סימן ה'. והיכא שכותב לנשואה ארוסתי נוטה דעת מהר"י קארו להכשיר בדיעבד. וראייתו מדאמרינן הכא שכותב גט לארוסתו לכשאכנסנה אגרשנה כו' דודאי כותב ארוסה שהרי בו ביום שכתב הגט עדיין ארוסה היא ואפ"ה מצי לגרשה אחר שיכנסנה אי לאו משום דיאמרו גיטה קודם לבנה ואין זה ראיי' דשמא דוקא כשכותב לארוסה הוא דכשר ואפילו לא תהא הגירושין חלין מ"מ שפיר מקרי דהוית ארוסתי מקדמת דנא. שהרי בשעת אירוסין התחיל הכנת הגט. אבל כשכותב לנישואין הוי כמזויף מתוכו. ועוד יש לי צד אחר לפוסלו אלא שאין רצוני להאריך בזה. כי אינו בנמצא שישתגע הסופר וישנה מסדר גיטין ויכתוב לנשואה ארוסה:

דין המביא גט ואבד ממנו ומצאו אם לא ראינו שלא עבר שם אדם אפילו אין שיירות מצויות וגם לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. אפ"ה פסלי' להינשא בו עד שיאמרו העדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון דאז הוי כשר. אפילו לא אמרו שחתמו לזה התובע ואפילו אין עדים לזה שממנו נפל גט זה. או שיתנו בו עדים סימן מובהק אפילו אחר שראוהו אותו אבל אם נישאת בו כבר. או שיש לחוש לעיגון, לא פסלינן אא"כ הוחזקו וגם שיירות מצויות, והיכא דליכא רעותא דנפילה אלא כגון שבא עדות על יוסף בן שמעון שהלך מעיר פלוני לפלוני' ששכיב אז לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אפילו שיירות מצויות אא"כ הוחזקו ושיירות מצויות:

מתני' המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול. ת"ר איזהו לאלתר רבי נתן אומר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרה. רשב"א אומר אין הדבר תלוי בשיעור. אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר שם אד' וי"א שלא שהה אדם שם. אתמר אמר רב יהודא אמר שמואל הלכ' כל שלא שהה אדם שם. רבה בר ב חנה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה שלא עבר שם אדם וכתב הרי"ף ראינו לגאון שפסק הלכ' שלא שהה אדם שם. ומסתברא לן בכי האי מלתא לחומרא עבדינן שלא עבר שם אדם. וכן נראה דלא שהה הוא מילתא דלא פסיקא בכמה שהה. מ"ה נקטינן מילתא דפסיקא דכל זמן שלא ראינו שלא עבר אדם שם הוי זמן מרוב' ופריך ורמינהו מצא גיטי נשים ושחרורי עבדי' דייתיקי מתנות ושוברים הרי זה לא יחזיר. שאני אומר כתובי' היו ונמלך עליה' שלא ליתנו טעמ' דלא אמר תנו הא אמ' תנו נותנין אפי' לזמן מרוב' אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. ואסיק דר' זירא רמי מתניתין אבריית' ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין שיירות מצויות א"ד והוא שהוחזק שני יוסף בן שמעון בעיר אחת הוא דלא נהדר והיינו דרבה וא"ד אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דר' זירא אדרבה כתב הרא"ש ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות. דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפי' במקו' שאין שיירות מצויות ממה שניחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפי' במקו' שהשיירות מצויות. וכן דעת הר"ן דה"ה הוחזקו בלא שיירות מצויות ומסיק רבי ירמיה אמר כגון דאמרין עדי' מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון אפי' לא אמרו העדים שחתמנו לזה התובע אלא אינם יודעי' אם הוא של זה או של אחר. וה"נ לא איירי שיש לזה התובעו עדים שממנו נפל הגט זה אפ"ה מהדרינן ליה ולא חיישינן דילמא שקורי משקר ולאחר חתמוהו ולא לו משום דאינו חשוד לקלקלה במזיד ולגרשה בגט שאינו שלו. אלא כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא חתמו לו וחתמו גם לאחר ושמא הוא סבר שהוא שלו לפי שאין יודע שיש יוסף בן שמעון אחר לכך אמר שהו' מכיר ואע"פ שאינו מכירו אמר בדדמי שהוא שלו לפי שאמר בלבו היכא אתרמי מילתא שאלו העדי' חתמו ליוסף בן שמעון אחר. ואנו חיישינן שמא גם לאחר חתמו אבל כשהעדים אמרו שלא חתמו אלא על אחד ודאי קושטא קאמר דבמזיד אינו חשוד לקלקלה, ואין לחושדו שמא חש על פשיטי דספרא דמשום פשיטי דספרא לא היה מקלקלה. תדע דאמרינן. הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ולא חיישינן להכי כן דעת התוס' וכל האחרונים. רב אשי אמר כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית שהוא סימן מובהק מהדרינן ליה. ואפילו נותנים הסימן אחר שראוהו מהימנא אבל לרש"י דגרס כגון דקאמר. מיירי שהשליח אומר הסימן קודם שראה הגט. ופסק הרי"ף הלכה כרב אשי דהוא בתרא הילכך לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אף שלא הוחזקו וממילא כשהוחזקו אף כשאין שיירות מצויות כמו שכתבנו לעיל אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון דהא מילתא לית בה ספיקא או שאמרו נקב יש בצד אות פלונית דה"ל סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא וכן פסק הרמב"ם לחומרא. וכתב, הרא"ש והא דגרסינן בפ' האשה שלום סימן ט'. יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן תרי יצחק או לא. אביי אמר חיישי' ורבא אמר לא חיישינן וע"כ מיירי התם דלא הוחזקו ושכיחי שיירות דאי לא שכיחי ולא הוחזקו. בהא לא הוה אמר אביי חיישינן. דהא תנן בפ"ק דב"מ וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. ולא חיישינן שמא מאחר נפל. וגם לא מיירי בשכיחי שיירות והוחזקו בהא לא הוה אמר רבא לא חיישינן. אלא ודאי מיירי בשכיחי שיירות ולא הוחזקו ופליגי אביי ורבא בפלוגתא דרבה ור' זירא רבא סבר כרב' דלא חיישינן עד דאיכא תרתי. שיירתא והוחזקו ואביי כר' זירא. ופסק רב אלפס ז"ל שם הלכ' כרבא. ואפשר דהכא פסק רב אלפס לחומרא במילת' דאיסורא ולא מהדרינן הגט לבעל לגרש בו דכיון דאפשר שיכתוב גט אחר. אבל בעובדא דיצחק ר"ג לא חיישינן דאי חיישינן לתרי יצחק צריכי להתעגן כל ימיה. פסק לקולא כמו שמצינו שהקילו הרבה קולות בעדות אשה. שהתירו עד מפי עד ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה וגוי מסיח לפי תומו ומשיאין ע"פ בת קול. ועל חומר שהחמירו בה בסופה סמכו והקילו בתחלתה משום דאשה דייקא ומינסבא עכ"ל. ואני אומר להחמיר יותר דק"ל כרב אשי וכר' ירמיה והם באים לתרץ דלא קשה מתניתין וברייתא. משמע דלא סבירא שינויי דרבה ור' זירא כל עיקר והיינו כמו שהיינו מבינים בתחילת אתקפתא דלא ידעינן לא משיירות מצויות ולא מהוחזקו. ואפ"ה חיישינן לזמן מרובה מאחר דאית בה ריעותא דנעילה חיישינן שמא מאחר נפל שעבר שם. א"ל דאמרי כרבי ירמיה או כר' אשי. ומ"מ התם גבי תרי יצחק בע"כ איירי בשיירות מצויות דהא התם ליכא ריעותא דנפילה ומשום הכי התם שפיר פסקינן כרבא אף על גב דאיכא שיירות מצויות מאחר דליכא ריעותא דנפילה לא חיישינן לאחר אפילו בלא טעם דעיגונא. ומ"מ אם נישאת בגט שנפל אפילו איכא שיירות מצויות לחוד או הוחזק לחוד לא תצא. או אפי' לא נשאת אלא דאיכא בשעת הדחק כגון שאין הבעל לפנינו שנוכל לתקן גט אחר ואיכא עיגון לא פסלינן האי גיטא דכדאי הוא רבא ור' זירא לחד לישנא לסמוך עליו בשעת הדחק בפרט מאחר דאשכחן דרבה עבד כוותיה ומעשה רב. ובסוגיא משמע דרב חסדא ורב הונא נמי סברי כוותיה וקבלו מניה ול"פ עליה ור"ח ובעל הלכות פסקו נמי כרבא א"כ פשיטא שבשעת הדחק כשר. ובהגהת אשר"י בפ"ק דב"מ נמי כתב בשם מרדכי שכתב בשם רמב"ן דבעינן תרווייהו שיירות מצויות והוחזקו:

דין דאם מצא הוא עצמו הגט בחפיסה ובכיוצא בו אם מכיר הגט בט"ע אפילו הוא עם הארץ וגם אינו מכיר הכלי. או מכיר הכלי אבל אינו מכיר הגט כשר ובלבד שיהא ברור לו שלא השאיל את הכלי לאחר. או שיודע שבחפיסה אבדו וגם מכיר הכלי בט"ע. אבל בסימן שאינו מובהק אינו נאמן:

מתני' מצאו בחפיסה שהו' חמת קטנה של עור או בדלוסקמא שהו' טילקא דסבי טשק"א בלע"ז וכל כה"ג אם מכירו כשר. ופי' רש"י מילתא באפי' נפשי' הוא ואו או קתני. או שמכירו ואפילו מצאו בכ"מ כשר. וגירסא הנכונה ומכירו כשר. ופי' הנכון שמכירו קאי על הכלי אף שאין מכיר הגט. ואף שאין מכירו אלא בט"ע ואם מכיר הגט בטביעת עין אפילו לא יכיר הכלי כשר ואיירי בשמצא הוא בעצמו וסמכינן אהכרתו ואע"פ דלאו צורבא מרבנן הוא מהימנא ליה במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי דעם הארץ נמי אית ליה ט"ע כדאמרינן בפ' גט פשוט האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא לידבר עם הארץ בהדי' ובפ' כל הבשר נמי מוכח דכ"ע אית ליה ט"ע והא דלא מהדרינן ליה בט"ע אע"ג דעדיף מסימנים. היינו משום דלא מהמנינין ליה. והכא דמצא הוא עצמו נאמן במיגו כן כתבו התוס' והרא"ש ומ"מ צריך לומר דברור לו שלא השאילום לאחר דאל"כ איכא למיחש לשאלה או ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו. מ"מ אין זה סימן כלל שיספי' להכשיר ומ"ה נראה אף לאותן דגרסו במתניתין אם מכירו מתיישב שפיר. וה"ק אע"פ שמצאו בחפיסה או בדלוסקמא שידע שאבדו בתוכן אפ"ה אינו כשר אלא א"כ מכי' הגט או הכלי ולא בענין אחר. והא דמהמנינן ליה אפילו לעם הארץ היכא שמצאו בעצמו היינו בטביעת עינו. אבל בסימן שאינו מובהק פסול ולא משום הימנותא הוא דאפי' צורבא מרבנן גבי גיטא לא מכשרינן בסימן שאינו מובהק מאחר דסימנא לאו דאורייתא:

דין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן אפילו בן שמונים או בן מאה שנים נותנו לה בחזקת שהוא קיים וכן אם הניחו חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. אבל אם הוא גוסס או שהוא בן שמונים וגם הוא חולה אינו נותנו לה בחזקת שהוא קיים אבל, בן מאה וחולה או בן שבעים וחולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים:

מתניתין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים. אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים. והך מציעתא וסיפא קאי נמי וחולי' דרישא ומסיק אמר רבה לא שנו אלא זקן שלא תגיע לגבורות פי' בן שמונים שנה. וחולה שרוב חולים לחיים. אבל זקן שהגיע לגבורות. וגוסס שרוב גוססין למיתה. לא. איתיבי אביי המביא גט והניחו זקן אפילו בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תיובתא. ואי בעית אימא כיון דאיפלג איפלג. והרי"ף והר"אש לא חשו להאי אב"א. אלא סברו כיון שאסיק תלמודו' זימנא חדא בתיובתא ש"מ דסתמא דתלמודא לית ליה הא דרבה לחלוקי בין שמונים למאה. אלא כמו ממאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים כל שכן שמונים שנה כפשטא דברייתא דקאמר אפילו בן מאה שנה ולא מסיק ואב"א אלא לתרוצי דעתו של רבה. ותלמודא לא ס"ל הכי ועוד אומר אני דבודאי תלמודא ס"ל דאפילו בן שמונים שנה נותנו בחזקת שהוא קיים. מ"מ היכא דאיכא בן שמונים שנה וחלה אין נותנים לה בחזקת שהוא קיים. ומ"מ נראה היכא דאיכא בן מאה שנה וחולה לא איכפת לן דבן מאה תמיד הוא באליו ובחלשי' וחשבינן כאילו מת ובטל. אלא דאמרי' כיון דאיפליג משיעורו איפליג וה"ה חולה משא"כ בבן שמונים שהוא בן גבורות. א"כ כשבא עליו החולה או שמוטל על ערס דוי אינו בחזקת קיים. אבל בן שבעים שהוא סתם זקן אפילו חולה נותנים בחזקת שהוא קיים. ומתניתין דקתני או חולה לאו דוקא הוא. וה"ה הניחו זקן או שהוא חולה נמי איכא למידק דוקא חולה אבל גוסס רוב גוססים למיתה אפילו בלא זקנה נמי לא והשתא מיושב שפיר אמאי אמר תלמודא ואבע"א כדי לאורויי לן דאמרי' שפיר כיון דאיפליג איפליג:

דין מי שהניחו אותו גוסס אז לאחר ב' או ג' ימים מתאבלי' עליו. ומותרת האשה להתייבם לאחר ג' ימים וכן מותרת להינשא:

מעשה היתה באשה שהיתה רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים ובאו יהודים ואמרו לה הנחנו אישך גוסס ונשאל לר' מאיר וא"ל להתאבל דאמרי' בפ' כל הגט השולח גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים וכן השולח חטאת כו'. אמר בגמרא ל"ש כו' אלא שהניחו זקן או חולה אבל הניחו גוסס לא דרוב גוססין למיתה ואמרינן דלמא מת. והא דאמרינן בפ' שבועת העדות כגון שהיתה כת שניה בשעת כפירת הראשונה קרובים בנשותיהם ונשותיהם גוססת. מ"ד רוב גוססי' למיתה קמל"ן. אין הפי' קמל"ן דלא דהא בפ' כל הגט אמרינן להדיא רוב גוססין למית' אלא ה"פ קמל"ן אע"ג דרוב גוססים למיתה ושאינם לפנינו תלינן שכבר מתו כיון דרובם למיתה הכא כיון דעדיין חיות לפנינו הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. וכן יש גי' בספכ' קמל"ן דהשתא מיהת לא שכיבן. א"כ בנדון זה רוב גוססים אינם חיים שנים או שלשה ימים ע"כ. וליכא למידק מדברי מהר"ם רוב גוססי' למיתה ואמרינן דילמא מת. משמע דאינו בחזקת מית' בודאי. ובלשון זה כתב הסמ"ג וז"ל, דוקא כשהניחו גוסס חיישינן שמא מת כשניתנו לאשה. אבל אם היה עדיין חי אע"פ שהוא גוסס כשר. וכן הטור כתב כלשון הזה שמא מת. מ"מ נראה דלאו דוקא קאמר שמא מת. אלא חשבינן בודאי ומותרת להתייבם אחר ב' ג' ימים. וג"כ מתירין להינשא כל אשה. היכא שיש עדי' שהניחו אותו גוסס ואמרי' שכבר מת. והא דקאמרי שמא מת. אפשר דקיימא אתוך יום או יומים דעדיין לא אמרינן ודאי מת אפ"ה חשבינן שמא מת. וה"ה גוססין שהוא בביתו ונותני' הגט לאשתו במקום אחר ואחר הנתינה מוצאין אותו מת חיישינן שמא כבר מת קודם הנתינה. אבל לאחר זמן אפילו לא נודע לנו בודאי שהוא מת אוקמינן אחזקת מת, דהא מהר"ם פסק להתאבל עליהם אע"פ שספק אבלות להקל, אלמא דחשבינן בודאי מת מאחר שמהר"ם בא לפסוק שהוא חייב להתאבל מסוגיא דהכא. דאמרינן ל"ש אלא חולה אבל גוסס לא. משמע ליה דברירה ליה דהכא ודאי מת קאמר דאי לחומרא מאי מייתי ראיי' מהכא דחוששין שמא מת להתחייב באבלות. ועוד מדקאמר בגמרא ל"ש אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססים למיתה לא. מאי צריך לומר רוב גוססים למיתה. נהי דלא אמרינן רוב גוססים למיתה. מ"מ חוששים לשמא מת דהא גבי חולה אי לאו דרוב חולים לחיים. לא הוי בחזקת שהיא קיים. אלא בודאי ה"ק רוב גוססים למיתה ואומר בחזקת שהוא מת אפילו לקולא. הנראה בעיני כתבתי:

דין עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הרי הם בחזקת חיים. לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר לאשתו ועל מי שבעיר שכבשה כרקום, וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג בין בב"ד של ישראל בין בב"ד גוים אין מעידין אלא הם בספק ונותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים:

מתניתין שלשה דברים א"ר אליעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוהו כרקום. פי' מצור. ועל ספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים. אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים. בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. ועוד איכא נ"מ בחומרי מתים שאם קבלה קידושין מאחר. שצריכה גט דשמא מת והוי קידושין וגם נאסר המקדש בקרובותיה וכן היא בקרוביו. ועוד איכא נ"מ בחומרי מתים כשיש לו אח ונפלה לו יבמה מאח השלישי שהוא ערוה לאותה אשה. דחיישינן שמא הוא מת ואותה האשה היתה ראויה לו מקודם להתייבם וא"כ זה ושניי' ערוה עליו כדאיתא בפ' ד' אחין ואינה מתייבם כלל אלא חולצת. ואיתא בירושלמי ר' זירא בר' אבא בר זבדא ור' יצחק בר חלוק' בשם ר' יודא ובלבד כרקום של אותו מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הם. ועוד הוסיפו עליהם את שגוררתו חיה וששוטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת וכ"כ הרא"ש. אכן הטור בנו וכל שאר המחברים לא חלקו בין כרקום לכרקום וכתבו סתמא. גם הרי"ף לא הביא הירושלמי. אכן מה שכתב הוסיפו עליהם כו' לא מצינו מי שחולק ע"ז וראוי לפסוק כן ועיי' בפ' בתרא דיבמות סימן ח' ומסיק א"ר יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמר דינא למיקטל מיקטל קטלי ליה א"ל אביי ב"ד של עכום נמי שקלי שוחדא א"ל מקמי דלחתם פורסא שמגג פי' וקודם גמר דין. לבתר דחתם פורסא שמגג לא שקלי. א"ר, יוסף ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כיון דגמר דינא למי קטלי' מיקטל קטלי ליה. א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי חזו ליה זכותא, א"ל כי חזו ליה זכותא מקמי דמיגמר דינא. לבתר דגמר דינא למיקטליה מיקטל קטלי ליה. א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי חזו ליה זכותא. א"ל כי חזו ליה זכותא מקמי דמיגמר דינא לבתר דגמר דינא תו לא שכיחא דחזי ליה זכותא. תניא שמע מב"ד ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג. ישיאו את אשתו. מקומנטריסין של גוים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ואע"ג דק"ל דעכו' מל"ת מהימן. ה"מ במידי דלא שייכי בה. פי' שאין תפארת להם באותו העדות. אבל במידי דשייכי בעידי לאחזוקי שקרייהו כדי להתפאר לא והנה הרא"ש פסק כלישנא קמא. ומ"ה לא הביא הרי"ף הנך תרי לישנא דרב יוסף אלא האי ברייתא לחודה שמע מב"ד ישראל כו'. דמשמע דוקא מת ונהרג ממש אבל יוצא להרג לא. ואני אומר דלא דקדק בכאן יפה. חדא שרגיל לפסוק הרי"ף בכל דוכתא כלשנא בתרא כאשר כתב. הרא"ש משמו בב"ק וכן הרמב"ם תלמידו פסק כלישנא בתרא דהיוצא ליהרג בב"ד של עכו' נותנים עליו חומרי חיים חומרי מתים. ועוד אי מתניתין איירי דוקא בישראל ה"ל לרי"ף לפרושי דדוקא בב"ד של ישראל איירי אבל בב"ד של עכו' היוצא ליהרג חשבינן בחזק' מת אפילו להקל ואשתו מותר' להינשא אלא בודאי הניחו המשנה כפשוטו דאף בב"ד של גוים ובב"ד של ישראל ליכא למטעי דמאי נפקא לן מידי הלא אין דיני נפשות בינינו. וזהו טעמו של הרמב"ם שלא כתב בביאור הדי' ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל לפי שאין נפקותא האידנא כאשר כתב המגיד משנה וכן פסק המ"מ בהדיא דביוצא ליהרג בב"ד של עכו' נותנים עליו חומרי חיים ומתים. והרשב"א כתב בחידושיו וז"ל כיון דלא אפסי' הילכת' בהדי' בגמ' כהאי לישנא או כהאי לישנא נקטי' לחומר'. ובין בב"ד של עכו' ובין בב"ד של ישראל נותני' עליו חומרי חיי' וחומרי מתי' ואפי' חתום פורסי שמגג עכ"ל. וכן דעת הטור שפסק בסתמא היוצא ליהרג נותני' עליו חומרי חיים כו' ונראה דלאו דוקא יוצא ליהרג ממש אלא אפילו לאחר גמר דין נותנים עליו חומרי מתים והא דנקט מתניתין יוצא ליהרג. רבותא קמל"ן דאף ביוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים:

דין השולח גט ע"י שליח בין א"ל הולך סתם. בין א"ל אתה הולך. לא ישלח כיד אחר. אלא א"ש חלה או נאנס שאינו יכול להוליכו. אז ישלחנו ביד אחד. ואם לא חלה אפילו בדיעבד לא מהני שליחות אחר ע"י אחר. ואם אמר בפירוש אל יתן לה אחר אלא אתה. אפילו חלה אינו גט כשישלח ע"י אחר. והאידנא שכותבין הרשאה עושה שליחו' אפילו בלא אונס אבל שליח קבלה אינ' עושה שליח א"ל שנתנ' רשות בפי'. וגבי מתנה אפי' אמר לג' תנו אין יכולין לעשות שליח ולומר לאחרים איכתבו ויחתמו א"ל הם עצמן. אבל באומר אמרו כשר במתנה. ודוקא שטר מתנה ולענין קני'. אבל שטר ראיי' פשיטא שיכולין לעשות ע"י אחר:

מתניתין המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר, ואם אמר לו טול הימנה חפץ פלוני ה"ז לא ישלחנו ביד אחר. שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ומסיק א"ר כהכא חלה תנן פי' שהוא אונס וכלכה"ג, אבל לא חלה לא יכול לעשות שליח. ופריך פשיטא חלה תנן. מהו דתימא אע"ג דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קמ"לן ומסקנא דמילת' דמתניתין סתמא קתני בין אמר לו הול' בלא את ובין א"ל הולך את גט לאשתי לא חלה לא יכול לעשות שליח וה"ה שאר אונסין יכול' לעשות שליח. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכ"כ הר"שבא בשם הרמ"בן. ונר' בעיני היכ' דלא יכול לעשות שליח אחר אפי' בדיעב' לא מהני האי שליחו' להתירה להינשא ואפי' נשאת מסתפינ' דתצא דשמא בעל קפיד והוי כאלו אומר אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל אלמא שבחול דאומדנ' דמילתא שלא עלה בדעתו להקפיד שלא יעשה שליח מאחר שהוא אונס אך שלא יאמר להדיא אתה תהא שליח ולא אחר ואז אפילו אנוס לא יכול לעשו' שליח ומ"ה נהגו האידנא לכתוב בתוך הרשאה שיכול לעשות כמה שלוחי' דהיינו אפי' בלא אונס ובתשובת הרי"ף נמצא כתוב מה שנהגו לכתוב הרשאה כדי שיהי' כתוב בו שיכול לעשו' שליח דהיינו אפי' בלא אונס אבל משום עדות לא בעי הרשאה שהרי הימנהו כמו שכתבתי בריש פ"ק סי' ה' ודוקא גבי שליח להולכ' הוא דאמרינן הכי. אבל שליח לקבלה אפילו חלה ונאנס וגם היא לא אמרה התקבל אתה אלא סתמא אפ"ה א"י לעשות שליח אחר דכה"ג בודאי קפדה ולא יהבה רשות שימנה אחר להיות זוכה לה הגט בקבלתו. דדוקא גבי שליח להולכה ליכא קפידא כולי האי שהרי מעשה שליח אינו כלום אלא להביאו לידה א"ל שתתן לו רשות בפי' שיכול לעשות שליח אחר. וכן דעת הגאון והעיטור והרמ"ה שכתב אפילו בפירוש לא מהימנה דהוי מילי ולא מימסרן לשליח וכתב הטור שדבריו אינם נראים דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח. אלא כשמוסר לו דבר לעשותו שאינו יכול למוסרו לאחר. כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחתמו. אבל כשאומר לו בהדיא לומר לאחר חתומו יכול לעשות. כדאמרינן להדיא באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו דלא הוי מילי ע"כ פי' והוי אומר אמרו. ויש מקשים והא כתב הטור לקמן דאומר אמרו פסול. וכתב נמי שדעת הרא"ש כדעת הרי"ף שאפילו אינו גט כלל לא קשה מידי כי לא דייק אלא דלא נקרא מילי אלא אומר אמרו. והא ראיי' אפי' מאן דס"ל דמילי לא מימסרן לשליח מ"מ מכשיר באומר אמרו וס"ל דלא פסלינן אומר אמרו אלא לגבי כתיבות וחתימות. אבל לא לענין שליחות. וכמו שכתב הרא"ש לקמן בסוף פרק התקבל סימן ט"ו וכן נראה עיקר ואף שהר"ן כתב בס"פ התקבל וז"ל ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עוש' שליח דה"ל מילי דלא מימסרן לשליח אלא באומר אמרו ומשווה היא שליח שלא בפניו דהתם טעמא אחרינא הוא ע"כ דמשמע מדבריו דאינה יכולה למנות שליח לקבלה שימנה שליח במקומו אפילו אמרה בפי'. אף הרשב"א כתב להדיא לשם בחידושיו אבל שליח לקבלה אינו עושה שליח לקבלה אלא א"כ אמרה בפירוש שימנה שליח אחר תחתיו כו' וכן מסתבר תו גרסינן בסוגיא אמר רב מתנה אינה כגט. כלומר בגט הוא דאמרינן אם אמר כתבו גט לאשתי לא מצי לשווי' שליח למיכתב גט משום בזיון דבעל אבל במתנה דליכא בזיון דבעל כי אמר כתבו שטר מתנ' לפלוני בשדה עלי מצי לשווי' שליח למיכתב. ושמואל אמר מתנה נמי הרי הוא כגט וטעמא דשמואל בגט משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח. וה"נ במתנה מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח והילכתא בהא כשמואל וכ"כ הרי"ף והרא"ש בסוף פרק התקבל והא"ז חולק שאם אמר לג' תנו מתנה כו' שעשאן ב"ד ויכולים לעשות שליח לכתב ולחתום בודאי ס"ל בכה"ג לא הוי מילי ובסוגיא דס"פ התקבל משמע דעיקר מילי דלא מימסרן לשליח דר' יוסי דפסק שמואל הלכה כוותי' איירי באומר לג' תנו דאלו בלא תנו אפילו ר"מ מודה א"ל תאמר בגיטין לא מהני תנו משום דבעינן שישמע מפיו אבל במתנה נהי דאשווינא לגט דמילי לא מימסרין לשליח באומר להם כתבו ונותנו. אבל כתבו לחוד לענין מתנה דממונא שפיר יכולין לעשות שליח וכל זה דוחק. גם הרמב"ם כתב דלכל מילי שוה מתנה לגט שפוסל אפילו באומר אמרו גבי מתנה כ"ש באומ' לג' תנו דהא שמואל דפוסל באומר לג' תנו גבי גט ומכשיר באומר אמרו אלמא דאומר אמרו עדיף טפי גם הראב"ד כתב להדי' דאף תנו לא מהני במתנה, ומ"מ נראה בעיני כדעת הרמ"בן שכת' דלא פסלינן אומר אמרו. אלא בגט אבל במתנה כשר. אבל כתבו אין חילוק ופוסל לכ"ע כדפי' וכ"כ הר"ן בס"פ התקבל עוד כתב הא"ז ונסתפק א"מ א"כ הדין בשאר שטרות העומדים לראיי'. דדלמא ה"מ בשטר מתנה כגון שכותב לו שדי נתונה לך שקנה השדה בשטר דומיא דגט שהאשה מתגרשת מיד. אבל בשטר העומד לראיי' שמעידי' שנתן לו ה"נ דשפיר ומלשון הרמב"ם משמע דל"ש. ע"כ נ"ל דפשוטו דלא איירי בשטר קנין ולא בשטר ראי' דהא מתנה קאמר משמע שטר מתנה שיקנה בו. ומה שכתב בדברי הרמב"ם לא משמע הכי לא מצאתי שום משמעות שיורה כנגדו:

דין אם אמר ליה הבעל לשלוחו טול ממנה חפץ פלוני אם הקפיד לומר שיטול החפץ תחלה ואח"כ ליתן הגט. אינו גט אא"כ יגיע החפץ לידו תחלה והילכך אם שלח השליח הראשון ע"י שליח שני. אפילו קבל השני החפץ תחלה ואח"כ נתן לה הגט. אינו גט כיון שלא הגיע החפץ בתחלה לשליח הראשון. ואפילו הגיע אח"כ לשליח הראשון אינו גט אלא יקחנו ראשון, מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין ואם יצאה לקראתו שליח ראשון ונתנה לו החפץ ואח"כ קבלה הגט משליח שני הוי גט:

ואם א"ל טול הימנה חפץ פלוני כו'. אמר ר"ל כאן שנה ר' השואל אין רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכי' א"ל ר' יוחנן זו אפילו תינוקת של בית רבן יודעים. אלא זימנא דאפי' גיטא נמי לא הוי דנעשה כאומר לו אל תגרש' אלא בבית והוא גירשה בעלי'. אל תגרשה אלא בימין והוא גירשה בשמאל, דייק מדקאמר זימנא דלא הוי גיטא. מכלל דזימנא דהוי גיטא. ומסיק היכא דנפק' לאפיה ויהבה ליה חפץ והדר שקלה מיני' גיטא כ"ע לא פליג דגיטא מעליא הוא. כי פליגי היכא דא"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהב לה גיטא והדר שקל חפץ ר' יוחנן פוסל בו. וכ"ש בשלוחו. ור' שמעון בן לקיש מכשיר בשלוחו וכ"ש בוי והילכתא כר"י לגבי ר"ל. ופירש"י דהאי דנפקא לאפיה ויהבה ליה. היינו לשלי' שני דאין חילוק בינו ובין שלוחו דאף שלוחו אם נטל החפץ תחילה ואח"כ נתן לה הגט כשר, דקפידת הבעל אינו אלא שלא ישאיר החפץ ביד האשה. אבל במה שא"ל שיטול הימנה חפץ והוא משלח ביד אחר אין הגט נפסל. ולא ישלחנו ביד אחר דקתני מתני' ה"ט שמא לא ימסור לשני דברים כהווייתן או השני לא ידקדק בהן ויפסול הגט. ולפ"ז הא דקתני שאין רצוני שיהא פקדונו ביד אחר אאשה קאי. וכתבו התוס' דזה נראה דוחק. וגם זה דוחק דלא ישלחנו ביד אחר שלא ישכח לומר כאשר אמר הבעל. ונראה לריב"א דכשאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא שתולה שליחות הגט בחפץ פוסל ר"י נמי במשלח ביד אחר אפי' לא שינה השליח שני מדעת הבעל ונטל ממנה קודם נתינת הגט. דכיון שתולה השליחות הגט בחפץ כל שמשנה מדעת הבעל ונטל ממנה הגט קודם החפץ נפסל הגט. והכי פי'. ר"י פוסל בו בשליח. ראשון כששינה. וכ"ש בשלוחו ואע"פ שלא שינה. ולא ישלחנו ביד אחר אפילו לא שינה דקפיד הבעל שאין רצונו שיהא פקדונו ביד השליח השני. וכן פי' הרא"ש בשם ריצב"א שהוא ריב"א וכן יראה לי פי' ריב"א דלפי' רש"י קשה מאי האי דקאמר זימנא דגיטא נמי לא הוי משמע דאיירי במה שמכשיר ר"ל ור"ל עד השתא לא איירי אלא בשלוחו דאין קפידא בשליח לענין הגט והוא בא לומר דאף לענין הגט איכא קפידא בשליח ולא הוי גיטא. וזו לא יתכן לפי' רש"י. וע"ק לי מה צ"ל היכא דנפקה לאפי' כו' ה"ל למימר היכא דלא שינה השליח כ"ע לא פליגי דהוי גיטא כי פליגי היכא דא"ל שקול חפץ כו'. אלא מדאמר הכי בודאי משמע אפי' בלא שינה שליח שני אפ"ה פסול. אם לא דנפק' לאפיה בשלמא לפי' רשב"א ה"פ דנפקא לאפ' דשליח ראשון ונתן לו החפץ כדי שלא יעכב שליח שני מלתת הגט ואח"כ קבלה הגט משליח שני. מ"ה מיושב שפיר דנקט לישנא דנפקה לאפיה לפי שהשליח הראשון חלה ולא הגיע לעירה. ואין להקשות פשיטא דכשר נהי דבעל קפיד בלקיחת החפץ וצוה לקבל החפץ תחלה ואח"כ ליתן הגט ומאחר שכן נעשה א"כ פשיטא דליכא פסול בשליח שני. משום דלא תימא ס"ס מאחר שבשע' שעשאו שליח ראשון שליח לשני ונתן לו הגט בידו באות' שעה עדיין לא היה החפץ ביד שליח ונמצא השליחות בטלה מעיקרו אפ"ה אמרינן דכ"ע מוד' דכשר. דס"ס קודם שהגיע הגט ליד האשה נעשה השליחות השניי' בהכשר למפרע אלא שהיא עשה בתחלה שלא כהוגן שעשה השליח. אבל היכא דלא נפקה לאפיה אלא שליח השני נתן הגט תחלה אפילו אי יהבה אח"כ החפץ לשליח הראשון פסול מאחר דלא היתה מגורשת כשהגיע הגט לידה אלא צריך ליטול מידה ולחזור וליתנה לה אחר שהגיע החפץ ליד שליח הראשון. וכן כששינה השליח ונתן הגט ואח"כ קבל החפץ אם חזר ונטל הגט מידה ואח"כ נתנו לה כשר. כך נראה בעיני פירוש המחוור אף שרי"ף ורמב"ם פירשו כמו שפי' רש"י מה אעשה שפירושו לא עלה יפה בעיני ומחוורתא דשמעתתא לא כותיה. כתב הרמ"ה וז"ל ה"ה נמי בכל תנאי שהתנה הבעל עם השליח כגון א"ל אל תגרשנה אלא בבית או בעליה שאינו יכול לשלחו ביד אחר שמא לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט ע"כ והביא הטור בלי מחלוקת וכן יראה כוונתו מלשונו שכתב בזה הלשון כתב הרמ"ה כו'. ולא כתב. והרמ"ה כתב כו'. ואינו כן דהאי חששא אינו אלא לפי' רש"י. אבל לפי' התוס' והרא"ש דס"ל דדוחק הוא לפרש כן שלא ידקדק השליח השני. מ"ה פי' בע"א. א"כ אין ממש כלל בחששא זו. ואפילו הטור שהביא כבר דעת הרא"ש דהיינו כפי' ריב"א. אין צריכין אנו לחוש כלל לדברי הרא"ש. ועיקר הדין שינוי בית ועליה או ימין ושמאל תמצא לקמן בפ' התקבל סי' ט':

דין אם אמר שקול חפץ והב לה גיטא ולא אמר והדר הב לה גיטא. הוי גיטא אפילו לא יהבה החפץ. ומ"מ לענין תשלומין חייב השליח לשלם. ואם אמר והדר כו' לא הוי גיטא. והיכא דאמר הבעל הב לה גיטא ושקול חפצה לא הוי קפידא כלל ואפילו לא יהבא חפצה הוי גט ופטור גם מן התשלומין:

כתבו התוס' הא דמשמע הכא דוקא היכ' דקפיד מלקיחת החפץ תחלה אבל אמר הב לה גיטא ושקול מינה חפץ לא. והא דאמרינן בפ' הכותב דל"ש א"ל שקול שטרא והב זוזי ול"ש א"ל הב להו זוזי ושקול שטרא משלם השליח משום דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. התם היינו טעמא מאחר שפרעון המעו' תלוין בשטר. א"כ כיון שהזכיר לקיחת השטר אע"פ שהזכיר לבסוף היה לו להרגיש ולהזהר שלא יפרע המעות עד שיחזור השטר שלא יאמר סטראי נינהו משא"כ בחפץ שאינו תלוי בנתינת הגט כלל. והרמב"ן כתב וז"ל דה"ה דאי אמר הב גיטא ושקול מינה חפץ ועבד הכי ויהב לה גיטא ברישא והיא לא יהבה ליה חפץ. דיכול לומר לתקוני שדרתיך כו'. אלא דגמרא הכא לא נחית לההוא דינא ולהכי אמר התם דבין כך ובין כך משלם לא מפני הוכחת המלו' דהא כי א"ל הב זוזי ושקול שטרא לא מוכח דלישקול שטרא ברישא. ואפ"ה כיון שאין מוכח מדבריו שיתן מעות תחלה. משום דמשתעי אינשי הכי חייב לשלם מצד הדין בעצמו דלא לעוותי' שדריה. והרי הוא כאומר תן מעות לכשתרצה ומיהו אם לא תחזור לי את השטר תהא חייב לי בהם. כלומר שפשע. אבל כאן אעפ"י שעבר על כוונת המשלח אין הגט נפסל אלא במה שמוכיח מתוך דבריו שיהא שליחות הגט תלוי בו. דהא תלמודא קאמר אפילו יהבה ליה חפץ לשליח שני ברישא והרי שינה השליח ראשון מדעתו של ב"ה שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואעפ"כ לא נפסל השליחו' הגט בכך כיון שאינו מוכיח מלשונו שתלאן זו בזו כי אמר נמי הב לה גיטא ושקול מינה חפץ אעפ"י שהיה לו ליטול חפץ תחלה. כששינה ונתן לה הגט תחלה אין הגט נפסל בכך. כיון שאין הלשון מוכיח שיהא שליחות הגט תלוי בכך ואעפ"י כן לענין שלומי זוזי משלם. שכיון שעיוות חייב בתשלומין והיינו דהכא אמרינן שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא וכו. אלמא דוקא כי אמר והדר. הוא דלא הוי גיטא. אבל אמר והב לה בלחוד לא מיפסל ואפילו בכה"ג שאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא פליג ר"ל ומכשיר. והתם כי אמר שקול שטרא והב זוזי פשיטא לן דחייב אע"ג דלא אמר והדר. וטעמא לפי ששם תלוי דחייב מצד הדין בעצמו. וכאן אין הגט מתבטל אלא במה שהמלות מוכיחות שיהא השליחות תלוי כו' עכ"ל. ואני אומר דברי התוס' בודאי ישרים. דהכא גבי גט שאינו תלוי נתינת החפץ בגט אם אמר הב גיטא ושקול חפץ. ועביד הכי דלא הוי שינוי כלל והוי גט ואפילו לא יהבה ליה חפץ כלל, וגם פטור מתשלומין שהרי לא תלוי הגט כלל בחפץ אלא צווי בעלמא הוא. והוא עשה מה שהיה לו לעשות והגט ג"כ לא נתן על תנאי ע"מ שתתן החפץ שנאמר שיהא בטל אבל היכ' דאמר שקול חפץ והב גיטא ולא אמר והדר הב גיטא בזה אני אומר שיפה חילק הרמ"בן דבודאי לענין תשלומין מחויב לשלם היכא דלא יהבה ליה חפץ והוי גיטא מעליותא שהרי לא תלה להדיא לקיחת החפץ בגט. ומ"מ מחויב לשלם שהרי לא עשה כאשר צוהו וי"ל לתקוני שדרתיך וכו' שהרי לא צויתיך לתת הגט ולהניח החפץ בידה. ונהי שלא תליתי נתינת הגט בלקיחת החפץ דוקא. מ"מ לענין תשלומין לא אפטור אותך. אם לא שיאמר והדר הב לה גיטא. דהוי כאלו אתני בהדיא שלא יתן הגט תחלה ואז כששינה בטל השליחות והגט וברי"ף משמע להדיא דתלוי העיקר השינוי במה שאמר והדר הב לה גיטא. אבל כשלא אמר. והדר. אינו קפידא לענין הגט. וכן לשון הטור נוטה שכתב אם הקפיד לומר שיטול את החפץ תחלה כו' ה"נ ל"ש שחילק בין הקפיד ללא הקפיד ולא כתב אם אמר טול החפץ ותן הגט. אלא כמו שפירשתי דתלוי דוקא בקפידתו שאומר והדר הב א א לה גיטא. ועיקר:

דין המביא גט ממדינת הים וחלה. עושה שליח, בב"ד ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם. וכן שליח שני יכול לעשות שליח שלישי כשחלה השני וכן לעולם. ואין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו' וכולם צריך לעשותם בב"ד. אבל בא"י א"צ לעשותן בב"ד אלא בפני שני עדים. וביארנו דבדיעבד אפילו לא חלה השני מהני אם עשה שליח שלישי. וביארנו דאפילו מת השליח הראשון לא נתבטל השליחות השני כל זמן שהבעל קיים מת הבעל בטלו כולם. ואם מת שליח שני לא בטל בכך שליחות הראשון ויכול הראשון ליטול מיורשי שני ולהוליכו לה. או לשלוח לה ע"י שליח:

מתניתין המביא גט ממדינת הים וחלה עושה שליח בב"ד ומשלחו. ואומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואין השליח האחרון צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. ומסיק אמרו רבנן לר' אבא בריה דר' אבהו. בעו מניה מר' אבהו שליח דשליח משוי שליח או לא. אמר להו הא לא תיבעי לכו מדקתני אין שליח האחרון כו'. ולא קתני אין שליח השני מכלל דשליח השני עושה שליח. פי' והיינו דחלה דלא עדיף מהראשון כן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרמב"ם והרמ"ה כתבו דבקמא בעי חלה. היינו מפני שעשאו בעל ואפשר שהוא חפץ בו יותר מאיש אחר כ"ז שלא חלה. אבל בשליח דשליח כיון שאין הבעל יודע בהן לא איכפת ליה בין שליח שני לשליח שלישי וכן דעת הר"ן אלא שכתב שהרי"ף החמיר בדבר ובעי דוקא חלה וא"כ יראה להזהר לכתחלה שלא יכול לעשות שליח כלל בלא חלה. או שאר אונס. אבל אי עביד מהני ומסיק. אלא כי תיבעי לכו כי משוה שליח דשליח שליח בב"ד או שלא בב"ד א"ל ה"נ לא מיבעי לן מדקתני אלא אומר שליח ב"ד אני וקאי אפי' על האחרון ואמר רבא שליח בא"י עושה כמה שלוחים אפילו שלא בב"ד לפי שא"צ לומר בפ"נ ובפני נחתם. ובלבד שיעשה השליח בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד מסיק רב אשי אם מת שליח ראשון בטל. ואמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא היא כלומר בילדותו אמר וליתא. אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כולהו מכח בעל קאתי איתא לבעל איתנהו לכולהו. ליתא לבעל ליתנהו לכולהו אבל ראשון לא איכפת בין מת בין לא מת וכן הילכתא. והיכא שמת שליח השני כתב הטור בשם הרמ"ה שלא נתבטל בכך השליחות של ראשון ויכול ליטול מיורשי של שני ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר ולא נאמר בזה שכבר עשה את שליחותו כדאמרינן גבי עדים שחתמו בשטר ונאבד השטר. לפי שלא נגמר השליחות של זה עד שיגיע גט לידה וכן מסתבר:

דין אם אמר הבעל לשליח הולך גט זה לאשתי ואמר לו איני מכירה. ואמר לו א"כ תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה. הראשון נמי שליח שניתן לגירושין הוי ויכול ליתן הגט לאשתו גם יכול, לעשות שימסור דבריו לב"ד והם יתנו לאותו פלוני:

ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו. א"ל השליח לא ידענא לה. א"ל זיל יהביה נהל' לאבא בר מניומי דהוא ידע לה וליתבינה לה. אזל ולא אשכחיה לאבא בר מניומי. יתיב ר' אבא ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ויתיב רב ספרא גבייהו א"ל מסור מילך קמי דידן פי' כלו' מסור שליחותך לנו ואמו בפני נכתב ובפ"נ ואנו נעשה לאבא בר מניומי שליח לכי אתא קמן ונמסריה נהלי' דליתבי' נהלה א"ל רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא פי' ולא מצי משוי שליח אחר דהיינו למוסרו ביד אחר. איכסיף. אמר רבא קפחינהו רב ספרא להנהו תלתא רבנן סמיכי. אמר רב אשי במאי קפחינהו. מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. אלא אמר רבא קפחינהו רב ספרא להנהו תלתא רבנן סמיכי בטעיתא. אמר רב אשי מאי טעותא ה"ק ליה אבא בר מניומי ולא את. כן גרסת רש"י והרי"ף ופסק הרי"ף שהלכתא כלישנא בתרא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא' ור"ח ור"ת גרסי אף בלישנא בתרא מי קאמר כו' והכי פריש רב אשי, מפרש דברי רבא, שאמר קפחינהו בטעות מאי טעותא מי קאמר אבא בר מניומי ולא את וזהו הטעות. ולפ"ז אף בלישנא בתרא סבר דשליח שניתן לגירושין הוא וכן מסתברא שהרי בתחלה שלח אותו ולא אבא בר מניומי אלא משום שלא ידע הוא. הוכרח לומר לאבא בר מניומי. והשתא שמסר דבריו לב"ד כדי שיתנהו לאבא בר מניומי שפיר הוי גט. וזו עיקר:

דין שליח להולכה שאינו מכיר את האשה מותר לתת לה על ידי עדי' שיאמרו לו בשעת נתינת הגט שהיא אשתו של פלוני. ודוקא בעדים כשרים ולא נשי' וקרובים:

פסק כתב במרדכי דוקא האי שליח שלא רצה לטרוח ולבקשה אבל אם היו רוצים הבעל והשליח בכך נעש' שפיר שליח אעפ"י שאינו מכירה אלא ע"י עדים שיאמרו לו בשעת נתינת הגט שזו היא אשתו של פלו'. והא דמשמע לעיל בפ' ב' דסומא פסול להביא גט. ומפרש רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו ומתקיף לה רב אשי האיך סומא מותר באשתו כו'. אלא בטביעת עינא דקלא כו'. משמע בין לר' ששת ובין לרב יוסף דלא סגי בהכרה על ידי עדים. יש לומר דדוקא סומא שאינו יכול להכירה במראה פסול להיות שליח פן יטעה. אבל אדם אחר מותר להביא גט לאשה אע"פ שאינה מכיר' אלא על ידי עדים שיאמרו לו בשעת נתינה זו היא אשתו של פלוני. עכ"ל. ומה שכתב הרא"ש וה"ה אם יאמר הבעל אותן עדים שידעו אשתי יאמרו לך שהיא אשתי ועל, פיהם תתן לה את הגט ע"כ אל תטעה בדברי הרא"ש לומר דוקא כה"ג שאמר הבעל ה"ה בלא בעל ושלח אותו סתם והוא אינו מכירה יכול ליתן לה בפני עדים המכירין אותה וכן כתב הטור להדיא. ומ"מ בעינן עדים כשרים ולא קרובים כי היכי דלהוי כריתו' מעליא וכן פס' מהרי"א בתשו' שאילותיו:

דין אם עשה שליח ליתן גט לאשתו לאחר ל' יום ואירע אונס שא"י ליתן לה לאחר ל' יום יכול למסו' שליחותו לב"ד שיעשו שליח לאחר ל' יום. אבל לא יתן הגט לשליח שני בתוך ל' יום. והא דיכול למסור שליחותו לב"ד כו' היינו בבעל שהאמינה לאשתו שאם יאמר שבטל הגט תוך הזמן תהא היא נאמנת לומר שלא בטל. ובגט ארוסה או מי שמגרש מחמת שנאה א"צ להאמינה. וביארנו דשליח ראשון שעושה שליח שני אינו צריך שיעשה בפני שליח השני אלא אפילו שלא בפניו יכול לומר לב"ד הנני ממנה את פלוני לשליח וב"ד יתנהו לו:

ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו. א"ל לשליח לא, תיתביה נהלה עד תלתין יומין. איתנס בתוך ל' יום ואתא לקמיה דרבא א"ל מסור מילך קמי דידן ולבתר תלתין יומין נשוי' שליח ויהיב לה ניהליה. א"ל רבנן והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא. א"ל כיון דלבתר תלתין יומין מגרש שליח שניתן לגירושין הוא. וכתב הרמ"ה דוקא שלא יתן הגט מיד לשליח השני אלא ימסור שליחות לב"ד, והם לא יעשו לשליח שני אלא עד לאחר שלשים יום שמא לא ידקדק בשליחותו ויתנו לה קודם וליחוש שמא פייס מי לא תנן הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ה"ז גט והוינן בה וליחוש שמא פייס. פי' נתפייס לבא ובא בתוך שלשי' בצנעא וממילא בטל הגט. ואמר רבה בר רב הונא. באומר נאמנת עלי שלא באתי. איכסוף לסוף איגלאי מילתא דארוסה הוי אמר אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה פי' שאינה חביבה עליו שיהדר אחריה לפיוס וק"ו מי שמגרש אשתו מחמת שנא' וקטטה דלא חיישינן לפיוס כלל. וכ"כ התוס' בשם ר"ת בפ' שני ועיקר דין גט ישן בסוף מי שאחזו. ומסיק אמר רבא הא ודאי מבעי' ליה כי משוי שליח בפניו או שלא בפניו. הדר פשטה בין בפניו ובין שלא בפניו. פי' רש"י כ' משוי ב"ד שליח בפניו דשליח קמא או שלא בפניו כגון זה שהו' אנוס. וכתב הרא"ש ותימא אי בעי בפניו למה ימנה ב"ד להיות שלוחו שהרי א"ל רבא מסור מילך קמן כו' ורי"ף גורס שליח כי משוה שליח ב"ד בפניו או שלא בפניו ולא קאי על ההוא עובדא. אלא על מתני' כשחלה השליח וממנה שליח אחר בב"ד מיבעי' לי' אם יכול לעשות שליח ראשון למנות שליח שני אע"פ שאינו כאן אלא שאומר בפני ב"ד אני ממנה את פלוני לשליח וב"ד יתננו לו. ופשט דשפיר עביד כה"ג. רק שהרא"ש תמה ואמר לישנא דהא ודאי קא מיבעי' ליה משמע דקאי אהאי עובדא ואני אומר אדרבא אי קאי אהאי עובדא. הוי ליה למימר הא קא מיבעי' ליה ומדקאמר הא ודאי כו'. משמע דקאי אמתני' אדלעיל דחולה השליח ואסוגיא דלעיל סי' ג' שאמרו רבנן לאבימ' בעי מיני' מר' אבא כו' ואמר הא לא תיבעי לכו והם אמרו והא נמי לא קא מיבעי' לן כו' ע"ז נופל הלשון שפיר הא ודאי קא מיבעי' ליה. ומה שקשה לפי' א"כ למה אפסיק בהאי עובדא י"ל לפי שרצה לסדר דברי רבא גבי הדדי וקצת הוא דומה למה שלפניו דלסוף איגלאי מילתא. ובתחלה לא ירד לדקדק ולחלק כולי האי. ה"נ הכא גבי הדר פשטא כה"ג:

דין ביארנו דאין טענות אונס בגיטין ודוקא במידי דשכיח ולא שכיח. אבל מידי דלא שכיח כלל יש טענת אונס ומי שאומר אם לא אפייס אשתי עד שלשים יום להוי גט ואזל לפייסה ולא איפייסה הוי גט. ואם אזל לפייסה בדבר גדול ולא איפייסה הוי גט להחמיר אבל לא להקל ואסורה להינשא והוי כספק מגורשת:

ההוא דאמר אם לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא פסק מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה אתיא דאין טענות אונס בגיטין. עוד מסיק ההוא דא"ל פי' לקרובה של אשתו אמר כן א"ל פייסינן עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה אמר רב יוסף אי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסה ואפי' אין לו ממון כ"כ אין טענות אונס בגיטין והילכת' דאין אונס בגיטין וכמו שכתבתי פ"ק דכתובות ס"ג ודוקא במידי דשכיח ולא שכי' אבל במידי דלא שכיחי כלל לא אמרינן אין טענת אונס בגיטין וא"כ דוקא היכי דפסקה מברא שהיתה מעברת מתחלה. אבל אי בשעת נתינת הגט היתה גשר מעולה ומרוב גבורת המים שנתגברו נשברה הגשר והוצרכה למעבורת כה"ג שמיה מתיא וא"כ הוי טענת אונס והא דקאמר הכא יהיבה לה תרקבא דדינרא הקשו בתוס' וא"ת אפילו כי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייס' אמאי לא הוי גיטא דמ"מ לא קיי' תנאו ואומר ר"י דאי לא פייסינהו משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול ומ"ה אי יהיב לה תרקבא דדינרי הרי טרח לפייסה בדבר גדול וכ"כ הרשב"א ותמה אני א"כ נתת דבריך לשיעורן באיזהו דבר יספיק לפייסה שיהא דבר גדול וכי דוקא תרקבא דדינרי בעינן לא פחות ולא יותר. ומלתא לא פסיקא הוא באיך ומה יחשב סך גדול לגבה ולפעמים אם היא ממשפחה ענייה אפילו סך קטן הוא גדול אצלה. ואם מעשירים מופלגים אפילו סך גדול לא נחשב. אלא נראה בעיני דלא דוקא קאמר תלמודא ה"ה אי הוה יהיב לה תרקבא ולא איפייסה הוי אמרינן אטו מי יהיב סאה מלא דינרים ומסאה לסאתי' מלא דינרים ומסאתיים לכור מלא דינרים ואין שיעור לדבר ואין זו מילתא דלא שכיחא מאחר שקבל עליו לפייסה והיא אשה קשת לוח ומרת לבב. א"כ בשעת התנאי לא היתה ראויה לפייסה. ואין כאן טענת אונס שנולד ובא מסיבה חדשה אשר לא היתה לפני' ונאמר שהוא מילתא דלא שכיחא דלא ה"ל לאתנויי. ועוד דשפיר אמרינן מתחלה ה"ל לאתנויי שכבר היה לה להזהר ולפחד מזה שכן דרך הנשים שטבען רך וכשמרוצים לגירושין טבען עתיק אינם מתפייסות וא"כ הוי גיטא ומ"מ לא מלאכי לבי לחלוק על ר"י ולהקל ולומר אפילו היכא שרוצה לפייסה בסך גדול ולא נתפיסה שהוי גט ומותרת להינשא אלא להחמיר:

דין אם לא אמר מעכשיו אלא אם באתי תוך שלשים יום יהא גט. ואם לא באתי תוך שלשים יום לא הוי גט. בין שכתב התנאי בגט בין שלא כתב בתוכו אלא ע"פ ומת בתוך שלשי' יום הוי ספק מגורשת וחולצות ולא מתייבמות ואם אמר מעכשיו אם לא אבוא תוך י"ב חודש אע"ג דחל למפרע משעת נתינת הגט אם מת בתוך י"ב חודש לא תנשא עד סוף י"ב חודש. ואם באה להינשא תוך י"ב חודש צריכה חליצה לחומרא:

פסק כתב הטור וז"ל ואם לא אמר מעכשיו אלא אם באתי בתוך שלשים יהא גט ואם לא באתי בתוך שלשים יום לא הוי גיטא. כתב הרמב"ם שלא חל הגט עד שתשלמו שלשים יום כשלא בא. לפיכך אם מת בתוך הזמן אינו גט כלל ומתייבמת והראב"ד כתב דהוי גט ומותרת לשוק. והרמ"ה חולק וכתב אע"פ שלא כתב התנאי בגט אינו גט כלל ומתיבמת ואם כתב התנאי בגט והוי ספק חולצות ולא מתייבמת וי"א שלעולם הוי ספק מגורשת וספק מגורשת הוי חולצות ולא מתייבמת וכן דעת התוס' ואם אמר מעכשיו אם לא אבוא תוך י"ב חודש אע"ג דחל למפרע משעת נתינת הגט אם מת בתוך י"ב חודש לא תנשא עד סוף י"ב חודש. ואם באה להינשא בתוך י"ב חודש צריכה חליצה ולא מדינא. אלא משום דגזרינן מת אטו לא מת. וראוי להחמיר כדברי התוס' ובפ' מי שאחזו נאריך אי"ה:

דין ישראל שהלוה מעות לכהן או ללוי או לעני להיו' מפרשי מחלקם כנגד המעות. מפריש בחזקת שהן קיימין אפילו היו בשעת הלוואן חולים או זקנים. ויצא ידי חובתו אפילו לא בא לידו. ודוקא כשזוכה להן ע"י אחר או שרגיל ליתן להם מתנותיו או שנדר ליתן להם שאז אסור לחזור בו. וה"ה אם נדר בנתינת מצוה לפלוני כגון למוהל ולבעל ברית אסור לחזור. ומיהו אם חזר הוי חזרה אם לא שרגיל ליתנו לו וגם עתה נדר לו. דלא הוי חזרתו חזרה ואם מת צריך ליטול רשות מן היורשין. ואם הלואן בב"ד א"צ ליטול רשות מן היורשין:

מתניתין המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקם פי' המלוה הזה כשיפרוש תרומות ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפירעון החוב זה בשביל הכהן. וכן המעשר ראשון בשביל הלוי ומעשר עני בשביל עני והמעשרות יעכב ויאכל אלא שמפריש מהן מעשר מן המעשר לכהן. מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או נתעשר העני. ויש לפרש דהאי מתניתין נמי איירי אפילו בזקן וחולי דומיא דלעיל מתו צריך ליטול רשות מן היורשין ואם הלוה בפני ב"ד א"ל ליטול רשות מן היורשין. ופריך בגמרא ואע"ג דלא בא לידו ולא זכה בהן הכהן והלוי ואיך יצא ידי נתינה. ומשני אמר רב במכירי כהונה פי' שרגיל לתת כל המעשרות לאותו לוי וכן התרומה לאותו כהן וכן המעשר לאותו עני שמואל אמר במזכה להן ע"י אחר. עולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה. והרמב"ם פסק כרב ושמואל לגבי עולא. ואיירי מתניתין או במכירי כהונה או במזכה להם ע"י אחר. ואני אומר דאין הלכה כעולא דהא ר"מ פליג עליה דר' יוסי בפרק שני דבכורות ולא אמרינן כה"ג כל שחליפין ביד כהן עשו את שאינו זוכה כזוכה. וממילא הכא גבי מעשר נמי כה"ג והלכה כר"מ דסבר כרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי וכן פי' התוס' בפ"ק דב"מ ובבכורות פרק שני דאין הלכה כר' יוסי גבי בכור וכן מה ששנוי בגיטין כ"א גבי לקט. ומ"ה מיושב שפיר הא דשמואל פסק כר' יוסי בפ"ק דב"מ והכא לא בעי לאוקמי מתניתין כותיה משום דלא ס"ל כותיה כ"א גבי לקט. וכן פסק הרא"ש גבי בכורות כר"מ ולא כר' יוסי. אבל הרמב"ם שפסק בפירוש משניות גבי בכור כר' יוסי וה"ה הכא גבי מעשר דהא חדא טעמא אית להו לתרווייהו. ואף בתלמודא משמע דשווים הם. מדאמר כולהו כעולא לא מוקמי משום דכי יחידאי לא מוקמו לה. ולא אמר משום דאינו דומה להא דר' יוסי. וא"כ מאחר דהלכ' כר' יוסי א"כ נהי דרב ושמואל לא בעי לאוקמי מתניתין כיחידאי אלא כדברי הכל כמו שתרצו התוס' במכילתין. מ"מ לענין הלכה ש"מ דלא בעי מכירי כהונה ולא מזכה ע"י אחר. ומהא דמכירי כהונה כתב במרדכי מאחר שרגיל בו הוי כמתנה מועטת ואסור לחזור בו. וה"ה אם נדר ליתן לו שאסור לחזור בו ומ"ה פסק מהר"ם דכן הדין בנתינת המצוה דמוהל ובעל ברית שאסור לחזור בו. ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא. והא דהכא מסקינן לקמן שבעל הבית אינו יכול לחזור בו היינו משום שהם כבר קבלו המעות והוא לא חסר משיכ' שהרי כבר בביתו שיחזור בו וכן פי' רש"י ולפי מה שכתבתי בפ' החובל היכא שרגיל בו וגם נדר לו שלא יכול לחזור בו. ה"נ מיושב שפיר שהרי רגיל בו וגם נדר לו שהרי הלוה לו ע"מ כן:

דין דאם מפריש עליהן מחלקן אפילו לא הותנה עמהם ליתן לו בשער הזול אפ"ה צריכין ליתן לו כשער הזול שיהיה בשעת הפרשה צריך ליתן, לו כמו שהיה בשעת הלואה. וכהן יכול לחזור בו. אבל בעל הבית אפילו לא באו עדיין הפירות לעולם אינו יכול לחזור בו. ואם נשתדפו שדותיו ואמר ווי לחסרון כיס אפילו עלו ברנה אינו מפריש עליהן וצריך ליתן לכל אחד מתנותיו ואין שביעית משמטתו:

ת"ר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ופוסק עמהן כשער הזול פי' אפילו פסק עמו לאיזה קצבה ולא התנה שאם יוזלו עוד יתר מאותו קצבה שיתן לו באותו שער הזול. מ"מ אמרינן כמו שפסק דמי שבודאי על דעת כן הלוה לו. ולאפוקי בעלמ' אמרינן בפ' איזהו נשך ופוסק עמו כשער הגבוה פי' שצרי' להתנו' בו. ואפי' לר' יוסי שאמר שאפי' בלא פסק שיכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי היינו שאמר לו כן בשער הזול. אבל הכא אפילו שתק עד שהוקר השער יכול לומר לו תן לי כשער הזול שהיה מתחלה ואין בו משו' ריבית ואפילו פוסק עמו שיתן לו סאה בדינר ואע"פ ששוה הישן עכשיו יותר. וכן הקדש בשעת הגבי'. וטעמא משום דכיון דלית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי אין בו משום ריבית ואין שביעי' משמטתו דלא קרינן ביה ולא יגוש. ואם בא לחזור אינו חוזר אמר רב פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן אבל כהן בבעל הבית אם בא לחזור חוזר מאחר שעשאו כזוכה יכול לטעון ולומר לא משכת ממני הפירות. ונראה דבעל הבית לא יכול לחזור אפילו לא באו הפירות לעולם ואף שכתבתי בפרק החובל אפילו היכא שרגיל בו ונדר כל זמן שלא היתה האשה מעוברת הוי כדבר שלא בא לעולם כלל ולא זכה בו. שאני הכא שהן כבר ברשותו ולא צריך לזכות ממקו' אחר. כה"ג לא אמרינן דבר שלא בא לעולם. ואיך שיבאו ברשותו יבאו זכה הכהן באותו הקניין שאם רוצה שלא יכול הוא לחזור בו. וכ"כ הרשב"א נתייאשו הבעלים מהן כגון שראה שכשתדעו שדותיו ואמ' וויי לחסרון כיס לפי שנתייאש מאותו הלוא' ואח"כ חזר וניתקנו אין מפריש עליהן. לפי שאין מפרישין ואמרינן אפילו היכא דאקו' פי' שעלו בקנה ואח"כ נתייבשו. מ"מ לא אמרינן מאחר דלא שכיחי שיתקלקלו לגמרי אחר שיעלו בקנה ולא היה יאוש אלא כ"ז שהיה מתייאש פעם אחת אין מפריש עליהן וחשבינן כדבר האבוד. וצריך להפריש וליתן לכהן וללוי ולעני כל מה ששייך להם:

דין המלוה מעות לכהן בב"ד ומת. מפריש בחזקת הראוי ליורשו. ולעני בב"ד בחזקת עניי אותה העיר ולא בחזקת ביתו, ואם אין עניים באותה העיר צרי' להפריש ולשלוח לעניי עיר אחרת. העשי' העני אפילו חזר והעשיר באותו שנה אינו מפריש עליו:

תניא ר"א בר' יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד ומתו מפריש עליהן בחזקת אותו השבט כלומר הקרוב באותו השבט וראוי ליורשו. ואת העני בב"ד. מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ולא בחזקת עניי כותים ואם אשתכח דלא הוו עניי ישראל באותו העיר צריך להפריש ולהגיע ליד העני שהוא במקום אחר. והכי הלכתא. העשיר העני אין מפריש עליו וזוכה הלוה במה שבידו. שהרי הלוהו לו ע"מ שלא ישלם לו אלא ינכה לו מן המעשר. ועכשיו שאינו ראוי צריך הבעל הבית להפריש וליתן לעני אחר שבעירו. דדוקא היכא שמת דהוא מילתא דשכיחי עביד רבנן תקנתא שיפריש על כל העניים מה שא"כ בעשירים דלא שכיחי. לא עבדו רבנן תקנתא. ונראה אפילו היכא שהעשיר העני באותו שנה. שכבר זכה הלוה במה שבידו ונתייאש הלוה ממנו ואח"כ חזר והעני. לא יפרי' עליו. מפני שכבר אבוד היה ואין מפרשין על האבוד:

דין דאם חייב כהן או לוי מעות לישראל. יכולים לומר בשעת הפרשה לישראל פרוש עליה. אפילו לא הלוה להן ע"ש זה. אבל לא הלוה להן א"י לזכות לישראל מתנותיהם אם לא לצורבא מרבנן כשדחיק ליה מילתא וגם הוא במכירי כהונה:

ירושלמי אתא עובדא קמי ר' אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעו' ואמר לו הפרש עליהם מחלקי א"ל ולא תנינן המלוה מעות את הכהן כו' כשהלוה "מ כן. אבל אם לא הלוה ע"מ כן לא. ר' זעירא אומר אפילו לא הלוה ע"מ כן. חיליה דר' זעירא מהדא. בן לוי שהיה חייב לישראל מעו' ואמר הפרש עליהם מחלקי. לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו גובה ומפריש. פי' שאין ראוי להפריש אלא ברשותו אפילו שהן חייבין לשלם. לאפוקי היכא שאמר לו הפרש עלי כשיגמור קודם שיבא שעת הפרשה. אבל שמעית מיניה אם ברשו' דהיינו בעת ההפרשה מפריש וכן הלכה כר' זעירא אבל לא הלוה כלל לא. וכן איתא בפ"ק דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוה ולא את הזרוע ואת הלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותן להיו' מפריש עליהן מחלקן. מ"ה פסק הרמב"ן ל"ש אלא המלוה אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי להיות שלך במתנ' אפילו כשהוא קיים והוא מכירי כהונה ומזכה ע"י אחר. לא מהני וכדאמרי' פ' הזרוע והלחיי' א"כ יוסף האי כהנ' דאי' ליה צורב' מרבנן בשיבבותא ודחיק עליה מלתא ליזכי ליה מוחכת' ואע"ג דלא אתא לידי' במכירי כהונה ומסיק א"ר יוסף אימר דאמרי דאמרי אנא למאן דלא אפשר אבל למאן דאפשר לא. אלמא שלא התירו אלא מפני התקנה והדחק:

דין מי שמלוה מעות לתוך כיס של צדקה חוזר ונפרע ממנה וא"צ ליטול רשות מן הנותנים לכיס. אבל העשירו כל הקהל של העיר. אז וויתר מעותיו לעניים שהלוה מעות להם זכו במה שבידם:

פסק כתב במרדכי בהאי פירקא המלוה את הכהן מעות כו' יש מרבותינו שרצו לפסוק המלוה לתוך כיס לצדקה דלא יפרע לעצמו מן הכיס אם לא בדעת הקהל. ולא נהירא לראבי"ה דבפרק אע"פ בירושלמי פליגי ר' חנינא ור' יוסי אם מוטל על הגבאים ללות או לא ומדקרי ליה הלואה ש"מ שנפרעים מכיס של צדקה כשמצאו בו לאחר זמן ואיך צריך ליטול רשות מן הנותנים לכיס. וגרסינן בירושלמי המלוה מעות לעני והעשיר אין מפרישין עליהן. שאין מפרישין על האבוד וזכה העני במה שבידו. הני אילין דבי רב אשאלון פרושא לציבורא. אתי עובדא קמי' דרבנן ואמרינן לית ציבור כולי' עתר לית ציבור כולי. פי' סומך על מקצת עניים שבהם. שאין לומר העשירו כולם. ואפילו בעני אחד תנן אין חוששין שמא העשיר אבל אם ייחד לעני א' ושוב נודע שהעשי' וויתר זכה העני במה שבידו. ע"ש בפ' אע"פ. ומה שהביא ראיה מהמלוה מעות לעני' ועשיר כו' לא שמעינ' מיניה שיכול להפרע בעצמו דאינו דומה למלוה מעות לעני כו' דמשלו הוא חוזר ונפרע אבל להיפרע ממה שנותנין אחרי' לא שמעי' מיני' אלא שמביא ראייה דלא תימא איך יכול להיפרע שמא העשירו העניים וזכו ממה שבידם וא"כ הוא וויתר את שלו. מ"ה מביא הא דירוש' דלא אמרינן מספק שמא העשירו כולם. וא"כ לפ"ז היכא דאשתכח שהעשירו כולם כגון בקהל קטן אז איבד מעותיו ולא יכול לחזור ולגבות מן הכיס מה שהם מתנדבים לצורך עניים אחרי' שבשאר קהילות:

דין דאם הלוום שלא בפני ב"ד דצריך ליטול רשות מהיורשים ואם נטל רשות מהני דוקא אם היורשי' הם יורשי קרקע. אפילו הניח מלא מחט גובה ברשותן מלא קורדם. ואם הם יורשי כספי' אינו גובה כלל אפילו ברשותן אבל בפני ב"ד גובה בכל ענין כל חובו אפי' שלא ברשות:

פיסקא מת צריך ליטול רשות כו'. תניא ר' אומר יורשין שירשו קרקעות ולא ירשו כספים א"ר יונתן הניח מלא מחט גובה מלא מחט מלא קורדם גובה מלא קורדם. ר' יוחנן אמר אפילו הניח מלא מחט גובה מלא קורדום וכמעשה דקטינא דאביי בפרק הנושא. ואע"ג דלא דמי דהתם אי אמרי יורשים הני נ' זוזי בעבור דמי קטינא סילוקא הוי סלקוהו מו"מ הכא משום תקנתא דרבנן חוזר וגובה וא"כ מאחר דלא דמי הא לעובדא דאביי. ואעפ"כ משוה תלמודא בודאי לאיפסקה הלכה כר' יוחנן הוא דאתא. וכתבו התוס' הא דקאמר רבי שאם לא ירשו קרקעות לא מפריש עליהן אסיפא קאי ואם הלוה בב"ד אין צריך ליטול רשות מן היורשין אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשין לא קאי דכ"ש לא ירשו קרקעות שצריך ליטול רשות. עכ"ל וכ"כ הר"ז הלוי. וכתב טעמא למלתא מפני שהמלוה בב"ד הוי כמלוה בשטר וגובה מן היורשין שירשו קרקעות והשיג הרמב"ן וכתב אי משום האי אפילו רישא דמלוה ע"פ נמי גובה מן היורשין. ואי משום שמא יטענו פרע אבינו אינם נאמנים. דהוי להו כפורע תוך זמנו שהרי קבע זמן לגורן. וכ"ש היכא דלא קיימא לפרעון כלל אלא מן המעשרות ועוד שאם מן הדין אמאי אמרינן אפי' לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדו' בלא רשות היתומין הא אמרי ליה יתמי אנן ממלא ממחט יהבינן ועוד הקשה הרשב"א דאי קאי אסיפא א"כ מתניתין פליגי אדר' אליעזר בר יעקב דאמר לעיל היכא שהלווה בב"ד אפיל ות הוא מפריש עליהם בחזקת אותו שבט. ומ"ה פי' הרמב"ן דארישא קאי שהלווה שלא בב"ד שאם ירשו קרקעות מצו יהבו ליה רשות להפריש ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום דכיון דאפשר לו לגבות חובו ממנו כעין קטיני דאביי נמצא ששיעבוד כל חובו קיים. אבל כשלא ירשו קרקעות אע"פ שנתנו רשות להפריש אינו מפריש וגובה לפי שכבר אבדה שיעבודא. וראייה מהא דלעיל סימן כ"א שאפילו רשות לא מהני בלא הלוה ולחד מ"ד דוקא הלוה עליהם וה"ה יורשים דלא מהני רשות. ובתוספתא משמע להדיא דקאי ארישא:

דין בן ישראל שאמר ללוי אבא אומר לי שיש לך או לאביך בידי מעשר צריך הלוי לפרוש ממנו תרומת מעשר. ואם אמר כור מעשר יש לך בידי אין צריך לפרוש ממנו תרומת מעשר ותרומת מעשר פורשי' אותן במחשבה ורשות לבעל הבית לתרו' אותה ואם הפרישה בדיעבד במאומד הוי הפרשה ואם הרבה מעשרותיו במכוון מעשרות מקולקלין:

ת"ר ישראל שאמר לבן לוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו. כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו ומפרש רב אשי ואיפך לה וה"ק ישראל שאמר לבן לוי אבא אמר לי מעשר יש לך או לאביך בידי חוששין פי' הלוי לתרומת מעשר שבו. כיון דלא קייץ לא מתקן ליה ב"ה אבל אמר. אמר לי אבא כור מעשר כו' אין חוששין הלוי לתרומת מעשר שבו מאחר שהיה כבר בביתו זמן ארוך ומצוה עליו רמיא וקייץ ליה בודאי הוה מתוקן. ופריך וכי יש רשות לבעל הבית להפריש תרומת מעשרותיו ומשני אין ואבא אליעזר בן גמלא היא. דתניא אבא אליעזר בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן בשתי תרומות הכתוב מדבר כדגן מן הגורן היא תרומה גדולה. ונחשב לכם תרומתכם היא תרומת מעשר. כשם שתרומה גדולה ניטלה באומד ובמחשבה. אף תרומות מעשר כן. וכשם שתרומה גדולה יש רשות לבעל הבית לתרום. אף תרומת מעשר כן. וכן הילכתא כסתמא דברייתא ויש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כאבא אליעזר ואף דרבנן פליגי עליה היינו לענין אומד לחוד הוא דפליגי לפי שסברי המרבה מעשרותיו מעשרותיו מקולקלים בטבל, אבל הכא בהא מודו כשם שמודים שניטלת במחשבה. וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' דאפילו לעניין אומד לא פליגי אלא שאסור לעשות כן אבל בדיעבד הוי תרומת מעשר מאומד שפיר תרומה ולא אמרו המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים אלא שמכוון להרבות ממש בלא אומד א"כ רבנן גופא מודים דמקישים תרומת מעשר לתרומה גדולה דמהני בדיעבד ולכתחילה הוא דאסור שמא ירבה במכוון ויהיו מעשרותיו מקולקלים. א"כ דמצוה יותר לעשות מכוון כמו שצותה תורה שיהיה דרך מעשר. א"כ מכ"ש דמודים רבנן דשרי לתרום בעל הבית תרומת מעשר דאין בו חשש וטעם לאיסור:

דין המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומו' ומעשרו'. מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני. מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואם נאבדו. כל מה שהפריש עליהן חשבינן כאילו כבר נאבדו וחוזר ומפריש:

מתני' המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות. מעות להיות מפריש עליהן מ"ש. מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואע"פ שאינן מן המוקף ואע"פ ששתיהן לפניו אסור להפריש בלא היקף דכתיב גבי תרומה ממנו. דהיינו מן המוקף ומוקמינן ליה בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר לא בעי היקף ודוקא מדאורייתא אבל מדרבנן בעי אפילו שתיהן לפניו דגזרינן אטו תרומה גדולה. כך פירשו התוס'. ונחזור למשנה. אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי רבי אלעזר. והוא רבי אלעזר בן שמוע. ר' יהודה אומר בג' פרקים בודקים את היין בקידום של מוצאי החג פי' כשמנשבת רוח מזרחי' בסוף החג והוא מתקופה חדשה ובהוצאת סמדר. ובשעת כניסת מים לבוסר פירש רש"י כשהן כפול הלבן נקראים בוסר וכשהלחלוחי' נכנסת וגדילה בתוכן ושיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת המים. לשון אחר היו כותשין הענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשין לתוכן חומץ וטיבול. ופריך מאי מעת לעת רבי יוחנן אמר מעת לעת לבדיקה חוששין למפרע. ואין הלכה כר"א דמתני' דחוששין מעת לעת אם אבדו ותו לא אלא כל פירות שתיקנו עליהם למפרע שצריך לחזור ולפרוש מן הספק דאמר ר' אלעזר בן פדת חלוקים עליו חביריו על ר' אלעזר דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר. כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י ובין בר"ה טמאות:

דין דבשלשה פרקים דהיינו לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרוס הפסח, אין השותפין צריכין לימלך במכירת התבואה אבל בלא ג' פרקים הללו אין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו. אם לא שהותנה מתחלה. וכן אם אחד מן השותפין בא לחלוק אז מעכב עליו חבירו עד זמני' האלו:

תניא אמר ר' יודא בג' פרקים מוכרים התבואה לפני הזרע. ובשעת הזרע דהיינו סוף הזרע שכבר זרעו כל מה שהי' להם ונחסור להם עוד זרע לזרוע. ובפרוס הפסח פי' של פרוס לשון פלגא כלומר ט"ו ימים לפני הרגל לפי ששואלים בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. א"כ הפרוס הוא ט"ו ימים לפני הרגל וכן איתא בירושלמי דשקלים דכל ט"ו ימים לפני הרגל קרוי פרוס ובג' פרקים מוכרים את היין בפרוס הפסח ופרוס העצרת ובפרוס החג. ושמן העצרת ואילך. למאי הילכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין. מכאן ואילך מאי אמר רבא כל יומי פרקיה הוא. והא דלשותפין פירש"י שאין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו אם לא שהתנו מתחלה לכך. אבל בפרקים הללו אין צריך להמלך. ואם מכר ונתייקר השער אח"כ אין לו עליו כלום. וה"ה לכל דבר שעושה המשותף ומוליך הסחורה למדינה אחרת צריך שיהא ידוע שאז הזמן למכור אותה הסחורה. ועיין בפרק אלמנה ניזונת סימן כ"ה ור"ח ור"ת פירשו עוד נפקותא אחרת דנפקא מיניה לכי הא דאמרינן בפרק המקבל הני בי תרי דעבדי עיסקא ואמר חד לחבריה תא וכפלגא ואמר אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב. והשתא עד הזמן יכולין לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכן לכל דבר יש זמן וקצבה לפי העניין והזמן:

דין אם נגע עכו"ם ביין של בוסר יש להחמיר:

פסק יש שאינן נזהרין בו על מגע עכו' ביין של בוסר לפי שאין קנוי יין אלא בוסר. שהרי אמרו במשנתנו ובשעת כניסת המים לבוסר. והיינו כשהלחלוחית נכנסה וגדלה בתוך הבוסר. ואף שלשון אחר מפרש שהיו כותשין הענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכן מים ונעשית חומץ לטיבול מ"מ נראה לר"י שלשנא קמא הוא עיקר מדתנן ומסכת שביעית פרק רביעי הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה באפ"ה אומר ר"ת שאין להקל לפי שאין אנו בקיאים עד מתי קרוי מים ולא יין ועוד כתב ר"ת ששנה אחת לא נתבשלו היינות יפה והיו בוסר. וכי באותה שנה לא נהגו יין נסך:

הדרן עלך כל הגט