ים של שלמה על גיטין ב

דין אם השליח אמר בפנ"כ ולא אמר בפ"נ. או בפנ"ח ולא אמר בפני נכתב. בפנ"כ חציו האחרון ובפנ"ח כולו או שאמר בפנ"כ כולו ונחתם חציו פסול ואפילו אם הוא בעצמו העד השני, אבל אם הוא ואחד מעידים על החתימות העד השני שלא חתם בפניו כשר. וכ"ש אם ב' אחרים מעידים עליו:

המביא גט ממדינת הים ואמר בפנ"כ אבל לא בפנ"ח. בפנ"ח אבל לא בפנ"כ. בפנ"כ חציו בפנ"ח כולו בפנ"כ כולו בפנ"ח חציו פסול:

ומסיק הי חציו אילימא חציו ראשון והאמר ר"א אפילו לא נכתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך. אלא אמר רב אשי חציו האחרון ורש"י פי' דלא שיטה ראשונה ממש אלא שיטה ראשונה שיש בהם שם האיש ושם האשה והזמן. ולישנא לא משמע הכי. ועוד לא גרע מקן קולמסות וקו מגילתא דמהני ואפילו שיטה ראשונה לחומרא בעלמא הוא דנהיגי כך כאשר כתבתי בפ"ק סימן ח'. ומסיק הא דאמר בפנ"ח חציו פסול אמר רב אשי אפילו אומר אני הוא עד השני פסול. מאי טעמא או כולו בקיום הגו או כולו כתקנת חכמים אבל אם העידו שנים על חתימות יד עד השני. או אפילו הוא ואחר מקיימים חתימת ידי עד השני כשר דליכא מידי דאי אמר חד בפנ"כ ובפנ"ח דלהוי כשר וכי מקיימי תרי דהוה פסול. דליכא מידי דאי אסיק איהו לכולה מילתא ואמר בפנ"ח כשר וכי איכא חד בהדי' דמסייע לקיומא דלהוי פסול. והאי סוגיא דבעי אילפא כו' אפרשנו אי"ה בפרק כל הבשר גבי הלכות נטילת ידים:

דין אחד אומר בפנ"כ ואחד, אומר בפניה פסול והוא שאין שניהם שלוחים. ואם שניהם שלוחים והגט יוצא מתחת ידי שניהם כשר. וא"צ שיהיו שניהם אדוקים אלא אפילו אם הוא ביד אחד מהן אלא אומר שהבעל עשה את שניהם שלוחים להוליך גט לאשתו והאחד נתנו במעמד הכירו מני. ואפילו אם האחד שליח והשני מעדי שבפניו נעשה שליח כשר וכן אם שניהם אומרים בפנינו נחתם כשר אפילו ליכא חד שיאמר בפנ"כ:

מתניתין אחד אמר בפנ"כ ואחד אמר בפנ"ח פסול. שניהם אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפנ"ח פסול ור"י מכשיר. ואין הלכה כר' יהודה. אחד אומר בפנ"כ ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר והא דאמר אחד אומר בפנ"ח ואחד אומר בפנ"כ פסול אמר ר' שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם כשר. דשנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב בפנינו כחתם כלל כדאמרינן לעיל בפ"ק ואפילו היכא דאיכא קצת ריעותא שאחד אמור להדיא על הכתיבה ולא על החתימה ואידך אמר על החתימה ולא על הכתיבה מ"מ אין חשש בזה מאחר דלא צ"ל בפנ"כ כו'. הא דגט יוצא מתחת יד שניהם פי' רש"י אדוקים כו' וכתבו התוס' וכל האחרונים דלאו דוקא שניהם אדוקים אלא אפילו הוא ביד אחד מהן אלא שאומר שהבעל עשה את שניהם שלוחים להוליך גט לאשתו והאחד נתנו במעמד חבירו דמהני כדאית' לקמן בסוף פרק התקבל כולכם הוליכו. אחד מוליכו במעמד כולם ואפילו אם האחד שליח והשני מעיד שבפניו נעשה שליח כשר לרבא דאמר ופני שאין עדים מצוי' לקיימו מטעמא דאמרינן מה אם יאמרו אלו בפנינו גירשה נוי לא מהימן דכל היכא שיש כאן שנים לא יוכל לטעון או לומר לא שלחתי או לומר מזויף הוא כמו שפרשתי לעיל פ"ק סימן ד'. וכן להא דשנים אומרים בפנינו כחתם כו' כשר אפילו היכא דלא אומר אחד בפנ"כ דהא איכא שנים שקיימו הגט ותו לא בני לרבא אפילו לכתחיל' אלא דלא תימא מאחר דאיכא שנים שאומרים בפנינו נחתם ואחד מהם אווור בפנ"כ והשני לא אמר הוי קצת ריעותא וסד"א דהוי מחזי כאלו אמר להדיא שלא נכתב לשמה כתקונו. דהא אף לרבא מאחר דצריך לומר בפנ"כ משום אחלופי צ"ל שנכתב לשמה דאל"כ מאי קמסהיד ביה שנכתב בעניו כדפרי' בב"ק סימן ח'. קמ"ל דליכא חששא ביה:

דין שצריך לכתוב זמן בגט וכיארנו דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ומ"מ היכא שיש בו זמן ולא ידעינן יום המסירה גובה מזמן הכתוב כנ מאחר דליכא ריעותא:

מתניתין נכתב ביום ונחתם ביום בלילה ונחתם בלילה בלילה ונחתם ביום כשר ביום ונחתם בלילה פסול וכ"ש מכשיר שהיה ר"ש אומר כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים ומסיק מזיו תקנו זמן בגיטין ר' יוחנן אומר משום בת אחותו פי' שמא יחפה עליו שלא תחנק בב"ד כשזינתה ומ"ה יכתוב לה גט בלא זון ואז תוכל להוציא גיטה ותאמר שמקודם גרשה ואפי' האידנא דליכא ד"כ איכא למיחש שמא יחוס על בני' שתלד בזנות ולא יוציא עליהם קול שהם ממזרים ויאמר שמקודם גירשה והם בני' הפנויה ויתערבו ממזרים בישראל ומ"ה לא אמר ר"י שמא יחפה עליה אלא משום בת אחותו והכל במשמע ומ"ה מוקדם פסול שלא יחפה עליהן כשתזכה בין כתיבה לחתימה ויאמר שמיום הכתיבה גירשה אעפ"י כשנכתב בלילה ונחתם ביום נמי איכא למיחש כה"ג מ"מ מה שנוכל לתקן נתקן ונכתב ביום ונחתם בלילה יומא אחרינא הוא ואפשר לתקן הוא אבל משום פירות לא תקנו דקסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ כל העירות שאכל אפי' אחר החתימה עד הנתינה בדין הוא אוכל ומשעת נתינה ואילך אין לחוש להפסד של אשה ולתקן זמן שהרי תוכל לברר בעידי המסירה שיעידו לפני ב"ד באיזה יום שנתגרשה ומשום הכי לא תקנו זמן אלא משום בת אחותו ומ"מ השתא דכתב זמן בגט אע"פי שיש לבעל פירות עד שעת נתינ' מ"ו היא גובה פירות מזמן הכתוב בגט ולא חיישינן שמא כתב וחתם בניסן ולא כתן עד תשרי אלא היכא שנמצא גט אשה בשוק דאיכא ריעותא אבל היכא דאיכא בידה אין צריכ' להביא עדי מסירה אלא גובה מזמן הכתוב בגט כן פירשו התו' וכן האחרוני' ולא כרש"י ור"ל אמר משום פירות דקסבר יש לבעל עירות עד שעת חתימת הגטותו לאומ"ה בעי זמן שלא תפסיד הפירות משעת חתימה עד שעת נתינה ומ"ה מוקדם במתניתין פסול דמפסיד הבעל הפירות משעת כתיבה עד שעת חתימה שלא כדין וכ"ש מכשיר דקסבר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ובדין הוא דמפסיד משעת כתיב' ור' יוחנן אמר בודאי ר"ש סבר משום פירות תקנו זמן ומ"ה מכשיר דקסבר כיון שנתן עיניו לגרשה כו' אבל לרבנן דפסלי סברי משום בת אחותו ומשום פירות לא תקנו זמן דיש לבעל פירות עד שעת כתינה אבל קשה מנלן לר' יוחכן דסברי לרבנן יש לבעל פירות עד שעת נתינ' דלמא עד שעת חתימה ותקנו זמן משום פירות כמו שסבר ר"ש א"כ סבר כר"ש ממש וכיון שכתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ותקנו זמון משום בת אחותו ומכין לר' יוחנן דרבכן חלוקי' על ר"ש כולי האי ואפשר דברייתא אשכח כוותי' והלכתא כר"י לגבי ר"ל ויש לבעל פירות עד שעת נתינה ומ"מ היכא שכתוב בו זמן ולא ידעינן זמן המסירה גובה מזמן הכתוב בגט מאחר דליכא ריעותא ש כדפרי':

דין מי שמתה אשתו מתוך הקטט והיה בדעתו לגרשה אין צריך עליה לישב ז' ימי אבילות:

פסק כתב רשב"ם בפ' מי שמת אשתו מתוך קטטה והיה בדעתו לגרשה אינו יורשה כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ע"כ ונראה אף דהכא איירי שנכתב הגט רק שלא נחתם אבל היכא דלא נכתב כלל לא מצינו להדיא דלית ליה פירות אף לר' שמעון מ"מ נ"ל דלאו דוקא קאמר משעת כתיבה לר"ש אלא אף בלא כתיב' כלישנא דתלמודא מכיון שנתן עיניו לגרשה כו' ומשמע היכא דברירא לן דנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות לר"ש רק משעת כתיבה הוא מילתא דברירא לן שנתן כבר עיניו לגרשה רק שתמה אני על דבריו מה מביא ראי' מר"ש הא רבנן פליגי אפי' לר"ל וסברי משעת חתימת הגט והלכה כרבנן ור"ן דאמר שעת כתיבה לאו דוקא קאמר אלא פירושו משעת חתימה ועוד הלכה כר"י דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולא גרע אשה מתקנות פירות ובעלי התוספת והרא"ש נמי השיגו על דבריו וכתבו שאין ירושת הבעל שהיא דאורייתא נפקעת עד לאחר גירושין ומעשה בא לידי באחד שהיה בקטט עם אשתו והיה לו דעת ברור לגרשה ובתוך אותו הקטט מתה והוריתי לו שלא לישב ז' ימי אבילת ושלא להתאבל עליה והבאתי ראי' מדברי הרשב"ם שפסק כך אפי' לענין ירושת הבעל שהוא דאורייתא כגון לר' עקיבא בפ' ד' וה' ולרשב"ם בפ' הכותב וכן הלכה רק שרב פסק שהוא דרבנן והוי הפקעת ממון שלא כדין אפ"ה אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה חשבינן כאלו כבר גירשה ונילף מיני' ק"ו לענין אבילות שהוא לכ"ע מדרבנן דפטור מאבילות ואף שכתבתי שליתא לדברי רשב"ם היינו משום דס"ל דהלכה כרבנן דסברי אליבא דר"י שיש לבעל פירות עד שעת נתינה והיינו טעמא מאחר שתקנו לו חכמים לזכות בפירות לא נפקעת אותו זכות עד שעת גירושין דמ"נל להפקיע ממונו שלא כדין שיכול לומר כל זמן שלא גירשתי הרי היא אשתי וכל זכות שיש לי בה לא אמוחל בפרט מאחר שירושת הבעל דאורייתא אבל מניין לנו לחייבו באבילות דרבנן ועוד מאחר דלר"ש דסבר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות א"כ ק"ו לענין אבילות ונהי דחכמים חולקי' והלכה כוותייהו מ"מ הלכה כמיקל באבל א"כ הלכה כר"ש לענין אבילות ועוד איך יעלה על דעת האדם להאבילו מה שאין לבו אבל ואין יום מר לפניו ונהי דבאבל ממש לא חלקו רבותינו בין אוהב לשונא הכא יש ויש לחלק ועוד התם אחר דאית ליה קורבא בגביה אפי' הוא שונא' מ"מ בשרו הוא ונכמרו רחמיו ושייך ביה אבילות ומרירות הלב אבל כה"ג כ"ע מודו דחשיב לי' בלביה כאלו אזלה מני' ואין כאן אבילות ומרירות הלב והנה תמהו העם על ככה ושלחתי דברי לזקני ירושלים וכתב לי זקן אחד וחכם מופלא שחכמי ירושלים הסכימו לק"ו שדנתי מדברי הר"שבם:

דין בעל המביא גט מעיר לעיר בלא שליח לאשתו כשר:

אמר רבינא לרב אשי גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתב בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו חכמים בתקנתן אלא הנהו קלא אית להו פי' מאחר שרואים את הזמן הכתיבה קודם המסירה וכתבו הבעלי תוספת וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא נמי אית ליה קלא וי"ל דלא שייך קלא אית להו אלא כשמגרש ע"י שליח אבל נכתב ביום ונחתם בלילה יש לחוש שמא ימסור לה בעצמו בצנעא ע"כ וכן כתב הרא"ש וז"ל גיטין הבאין ממדינת הים דאית להו קלא לפי שיש קול להליכות השליח וביאתו ומידע ידע זמן המסירה ולפי טעם זה אי איתרמי הכי שלא נמסר ביום שנכתב ותו לא מתכשר האי גיטא אם לא ע"י שליח להולכה דאית ליה קלא אם היה הבעל נותנו לאשה לית ליה קלא ואת' למטרף לקוחות שלא כדין מיום שנכתב ע"כ וכ"כ הטור וז"ל ופירש דכל גט שלא נמסר ביום הכתיב' אין תקנה להכשירו אלא ע"י השליח דבהכי אית ליה קלא דאמרינן גבי גיטין הבאים ממדינת הים אית להו קלא לפי שיש קול להליכות השליח ולביאתו ומידע ידעי אינשי יום המסירה ה"ה נמי בגט שנכתב קודם שנמסר אע"פ שאם היה מוסרו מידו לידה היה פסול משום דאתי למטרף לקוחות שלא כדין מיום שנכתב כשנתנו ליד השליח ליתנו לה אית ליה קלא ולא נפק מיניה חורבא ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב גט ולחתום וליתנו לאשתו ונתאחר הדבר ימי' או שנים או שנמצא הגט בטל והוצרך לכתוב לה גט אחר כשכותבי' הזמן והמקום אין כותבים לא הזמן שאמר הבעל להם לכתוב בו ולא אותו המקו' כיצד היה בירושלי' כשאמר להם הבעל לכתוב בו בתשרי ונתאחר עד ניסן והרי הן בלוד כותבים הזמן מניסן ובלוד וא"א הרא"ש ז"ל כתב דברי ר' יצחק לפסק הלכה עכ"ל ומ"מ נראה דוקא כשנתן הבעל הגט מידו לידה במקו' הכתיב' אבל הבעל עצמו שהוליך גט לאשתו נמי יש לו קול וכשר וכן מצאתי בתשובת מהר"ר משה מהל"א בשם הגאון מקרר"אי ועוד הוא האריך בראיות ורובם אין בהם ממש ומהר"רי ברונא ג"כ השיג עלי' ע"כ אקצר תשובתו. ואכתוב נמי בקיצור מה שכותב עליו מהרי"ב וז"ל התשובה של מהר"ם מה"לא ה"כ נודע לי אין כת"ר מתמי' עלי בסדרי הגט מעיר לעיר ע"י הבעל בלא שליח אחר האמת משמעות האש"רי בפ' ב' דגיטין לפי חד שנויא משמע שאין לעשו' כ"א ע"י שליח ולפי חד שנויא יש לעשות אך בסימני האשר"י מביא אותו שנויא בתרא בזה הלשון גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין לו תקנה אלא ליתן לה ע"י שליח ואינו יכול לגרש בעצמו ליתנו מידו לידה ולע"ד משמעות הלשון האש"רי איירי כה"ג דשניה' בעיר אחת הבעל והאשה ולא נמסר ביום הכתיבה אז אין לו תקנה כ"א ע"י שליח והבעל ילך חוץ לעיר ואף שמשמעות קצת כתירץ האלפסי בפרק התקבל היכא שהי' הבעל בעיר בשעת הכתיבה אין לו ליתן ע"י שליח אף שילך חוץ לעיר היינו משום טעמא דרב הונא שהבעל יאמר לפקדון נתתי דאם איתא דלגירושין יהיב לדידה הוא יהיב וזה לא שייך הכא וגם משמעות לשון הטור והרא"ש כמו שפירשתי דאיירי דוקא כששניהם בעיר כו' אכן יש צדדים להתיר ולדחוק וליישב גם מנהג פשוט מקדמוני ובתראי ובתקון גט שבידי שתיקן מהר"ר ליפמן ע"פ קבלת מהר"ר מנחם ממירזברג ז"ל וממהר"ר מאיר מבילו"א ז"ל כתוב בפי' מבואר יפה שהבעל מוליך גט בלא שליח וכשבאתי הנה והתחלתי להתעסק ולסדר גיטין דברתי ג"כ עם חברי מזה והגידו לי איך שנהג מהר"ר יוחנן ז"ל במדינה זו ע"י בעל בלא שליח וכן מהר"ר שלמה מטרוסט הקדוש ז"ל נהג כן במדינה זו והר"ר משלם ז"ל הביא גט בעצמו לאשתו בלא שליח לכאן מבריוסלויא ואותו מהר"ם היה מקובל ממהר"ר שווידנין ז"ל והגידו לי חבירי שנהוג ג"כ הכי מהרר"י הגאון גם נראה שהאידנא מתי מעט ויצא הקול מעיר לעיר כמו במדינת הים בימיהם וכ"הג מצינו ג"כ מת בה"ה ג"כ מקובלני ממהר"יו ז"ל שהיה מקובל ממהר"ים ז"ל שהאידנא אין כותבין גט חליצה מטעם זה לפי שאנו מתי מעט ויצא קלא ואם נפשך לומר מאי איכפת לן נוציא כל הדיעות ז"ל א"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים ולא אמרינן אף להחמיר אח"כ דרשתי הגאון יצו' והשיב וז"ל ואשר שאלת היאך אנכי נוהג בבעל עצמו שהוליך את הגט ממקום למקום אם כשר הדבר דע כי נוהג אנכי הלכה למעשה להכשיר והכי תניא בהדיא בפ"ק דגיטין הבעל עצמו שהביא גיטו א"צ לומר בפני נכתב ובפנ"ח כו' ובס"ה מייתי הך ברייתא לפסק הלכה ואיני רואה שום משמעות בשום שינויי באשר"י בפ"ב דנגמור מיניה דלא כשר אי משום דכתב שאין לו תקנה אלא ע"י שליח אבל עצמו לא אין דעתו כלל לאפוקי בעל המוליך את גיטו דאיהו נמי בלשון ובכלל שליח מקרי הבעל שהבי' גיטו דאל"כ מה שייך לו' עלה שלא תחלק בשליחו' הא לאו שליחו' הוא ואדרב' מוכיח מדברי האש"רי בהאי שינויא כש' הדבר דא"לכ היאך מתור' אמאי כותבין גט אעפ"י שאין אשתו עמו ניחוש דלמא יטלנו ויוליכנו למד"ה ויתננו לה שם משום דבמקומות אין מצוי לא סופר ועדים הבקיאים בעניין וליכא לשנויי עלה דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' דכה"ג צריך לאקדומי כמו שאר שליחות הבא ממד"ה גם בבעל עצמו שמוליך אית ליה קלא עכ"ל ואני ישראל מברונא ברעגינשבורג מתמי' על הקבלה דלעיל להתיר ע"י הבעל להיות שליח להולכה לעצמה בלא ראי' ברור' ולסתור דברי האש"רי בפ"ב כאשר ביאר הטור באבן העזר וכתב בהדיא שאין לו תקנה לאותו הגט אלא ליתן ע"י השליח ואין יכול לגרש בעצמו ליתן לו מידו לידה כו' ומאי דקאמר נמי דבעל נמי שליח הוא ובכלל שליחות הוא והוכיח מדפרי' א"ה בעלמא נמי אלמא תניא כו' עד ואי לא שליחות מקרי מאי שייך לומר עלה שלא תחלוק בשליחות הא לאו שליח תימא גדולה הרי בתו' יש גירסא ממש איפכא וז"ל נראה דהאי פירכא ובעל נמי לא קאי אמאי דמשני שלא תחלק בשליחות דבעל לאו שליח הוא ועוד דבלאו א"ה פריך שפיר אבל קצת תימה שהמתין עד כאן ועוד שחוזר ומקשה ליה בסמוך ע"כל אלמא דבעל לאו שליח הוא א"כ מהיכא תיתי לאפוקי לישנא דאש"רי וס"א ממשמעות' ועוד דההיא ברייתא דפ"ק לא אתי לאשמעינן אלא דא"צ לומר בפ"נ ובנ"ח וכגון היכא דליכא למיחש ללקוחת כגון דפרע כתובתה בפנינו וקרעו לגיטא וכתבינן ע"ג דגיטא דנן דקרעינין כדי שלא תגבה ביה כו' מיהו אינו חולק על הגאון וחלילה וחס לי להוציא שום לעז על הגיטין ועל קבלתו דפשיטא דבהתירא יצאו אפי' לכתחלה ע"כ תוכן דבריהם ואני אומר ישר כחו שלא חלק על הגאון מהר"אי דבודאי א"ל שהיה מקובל וברור לו לא היה מתי' לכתחל' כי אותו הגאון היה מאוד רגיל להחמיר היכא דאיכא צד איסור דאורייתא וק"ו בא"א א"ל שפשט לו היתר ובסדר גיטין שלא מצאתי נוסח מיוחד היכא שהבעל עצמו שליח איך יסדר לו הרב השליחות ע"י וכן נראה לי היתר פשוט דלא גרע משליח ומה שכתב מהר"יב מגליון תו' לאו מר בר רב אשי חתים עלה ואדרבא אמינא מדהמתין ע"כ ש"מ דבא לאלומי פירכא דיליה וה"ק אפי' את"ל דלא שייך בבעל כולי האי לומר בפ"נ כו' דבודאי מאחר שהוא מביאו א"כ בודאי הוא צוה לכתוב לשמו מ"מ יאמר בפ"נ כו' כדי שלא תחלוק בשליחות ומשני ליה אפי' את"ל דלא חילוק בשליחות מ"מ הכא דאין בו שום צד לומר בפ"נ כו' דטעמא מאי דתקינו לומר בפ"נ כו' משום דלמא אתי בעל ומערער ומאחר שהוא הביאו דלא שייך לומר שום ערעור וא"כ שורש התקנה בטלה לגבי הבעל מעיקרא ועוד אומר אני אפי' את"ל דלא שם שליח הוא מ"מ לענין גט קלא הוא בשליח ואדרבה טפי אוושא מילתא שהוא שליח בעצמו להביא גט לאשתו מה שאינו בנמצא שהי' לו לכתוב הגט במקום שהוא א"ל שחושש שמא לא ימצא סופרים דבקיאים וגמירי בהלכות גיטין או טעמים אחרים והיינו מילתא דלא שכיחא וק"ו האידנא שמסדרי' הגט ע"י רב העיר וברוב קביצת עם ק"ו דאיכא קלא ומ"ה אמרינן אפי' לא היה כלל ע"י שליחות אלא שלא נתן לה ביום הכתיבה ונתן לה הוא בעצמו אח"כ היכא דאיכא למיחש לעיגונא דכשר חדא דכדאי הוא הרמב"ם דמכשיר אפי' לכתחלה לסמוך עליו בשעת הדחק ועוד לפי שינויא קמא של הרא"ש כל גט שלא ניתן ביום הכתיבה אית ליה קלא ואין חילוק בין אם בא ממדינת הים או לא ובפרט האידנא דמסדרי' הגט בקביצת עירו וע"י לומדים פשיטא דקלא אית ליה ואין להחמיר ביה וק"ו לפי מה שמסיק תלמודא להקל לקמן אפי' במוקדה גמור כשר ע"י הדחק כר"ש בסי' י"א:

דין גט שזמנו מאוחר כשר לגרש בו מיד אלא שאין הגירושין חלין עד זמן הכתוב בו:

פסק כתב הרמב"ם גט שיש עליו עדים ואין בו זמן או שהי' בו זמן מוקדם או מאוחר או שנכתב ביום ונחתם בלילה אעפ"י שהיו עסוקים באותו ענין כו' פסולי' והנה מה שכתב שגט מאוחר פסול השיב הראב"ד וכתב כשר לגרש בו מיד בשעת הכתיבה אלא שהבעל אוכל פירות עד זמן הכתיבה וצ"ל לפי דבריו דוקא כשהבעל צוה לכתוב את הגט מדעתה א"כ אמרינן שנתרצה בכך אבל שלא מדעתה פשיטא דלא כל כמינ' לגרשה בע"כ והיא תפסיד פירות מעתה ומ"מ נראה יותר דברי ר"ת ור"י שכתבו דגט מאוחר כשר לגרש בו מיד אלא שאין הגירושין חלין עד זמן הכתוב בו וכן מסתבר שהרי כאלו מתנה שלא תתגרש בו אלא עד זמן פלוני וא"כ בדין אוכל הבעל פירות עד זמן הכתוב בו ואינו מפסיד פירות לא בשעת חתימה ולא בשעת נתינ' עד שיגיע זמנו וכן הסכים הרא"ש ועיקר ומה שכתב דמוקדם פסול אפי' עסוקים באותו ענין נראה דליתא כמו שנפרש לקמן סי' כ':

דין דצריכה להמתין ג' חדשים משעת הנתינה ולא משעת הכתיבה:

איתמר מאימתי מונין ג' חדשים לגיטין רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה ומייתי בגמרא ברייתא כוותיה דרב וברייתא כוותיה דשמואל ויש ספרים שכתב בהם והלכתא משעת כתיבה וליתא להאי גירסא עיקר וגם הרי"ף לא הביאו אלא שפסק כשמואל וטעמא דיליה משום דרב כהנא ורב פפא ורב אשי עבדו כוותיה דשמואל לקולא משעת כתיבה ואף דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו משעת נתינה מ"מ הני בתראי עדיפי דהוי תלת לגבי תרי ועוד דהוי בינייהו רב אשי דהוא בתראי מכולן והלכתא כוותיה ברוב התלמוד ומ"מ בכל ארץ אשכנז וצרפת נהגו לחומרא כרב משעת נתינה וגם הלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל ולקמן בסוף מכילתין החמיר ר"י שאפילו יצא על הגט קול פסול שהוכרחו ליתן גט אחר אפ"ה צריכ' להמתין עוד ג' חדשים מנתינת גט השני:

דין אם פגמה כתובתה אע"פ שלא זקפה עליו במלוה או זקפה אע"פ שלא פגמה משמטת ואם זקפה או פגמה הכתובה הוי כאלו זקפה או פגמה גם התוספת אבל אינם קנס ופיתוי היכא שפגם או זקף מקצתו' אינו משתמט רק מה שזקף או פגם:

אתמר מאימתי משמטת רב אמר משעה שתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אף שלא זקפה וזקפה עליו במלוה אף שלא פגמה משמטת ותניא כוותיה דרב וכוותיה דשמואל כו' ונראה דהלכה כשמואל בדיני לגבי דרב וכן פסק הרמב"ם והר"אש ולאו דוקא כתוב' אלא אפילו אונס קנס ופיתוי היכא שפגם או זקף עליו במלוה משמט מה שזקף ודוקא מה שזקפ' אבל אם זקף מקצתו פשיטא שאינו משמט כולו כ"א מה שזקף חוץ תוס' כתובה דהוי ככתובה שאם זקפה הכתובה במלוה הוי כאלו זקפה אף התוספת אף שכתב בשטר א' וה"ה לעניין פגימה שאם פגמה ליה כתובה במקצ' הוי כאלו פגמה אף התוספת וזהו מה שאומרים בפ' אעפ"י ולשבועה תנאי כתובה ככתוב' ופי' זקפה במלוה עיין לקמן בפ' השולח סימן מ"ה:

דין דגבי כתובה אין לסמוך אעידי קנין אפי' בשעת הדחק א"ל שנכתב הכתובה ונמצא בה טעות:

אמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמי מה מעשה ב"ד נכתבים ביום ונחתמים בלילה אף כתובה נכתבה ביום ונחתמה בלילה כתובה דרב חייא בר רב איכתבה ביממא ואיחתמה בלילה היה רב התם ולא א"ל ולא מידי לימא כשמואל ס"ל לא עסוקים באותו ענין הוה כדתניא א"ר אליעזר בר' צדוק לא שנו אלא שאין עסוקים באותו ענין אבל עסוקי' באותו ענין כשר וכתב הרא"ש מצאתי כתוב שבתשוב' שאלה פסק הרי"ף דלא כשמואל ומברייתא דר' אליעזר בר' צדוק אין ראיה דלאו אכתובה איתמר דמסתמ' אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה מתני ונראה דה"ט מדמותיב תלמודא לימא כשמואל ס"ל ומאי מקשה ליה אי סבר כשמואל אלא ידע תלמודא דסוגיא בעלמא דלא כשמואל ולהכי הוה תמוה אם רב יסבור כשמואל בזה ומשני רב פליג נמי אשמואל ולית הלכת' כוותי' דשמואל והרמב"ם ז"ל כתב דגט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אפי' עסוקי' באותו ענין ואין לסמו' על זה והא דפסלינן שטרו' שנכתבו ביו' ונחתמו בליל' היינו בדלא קנו מני' אבל אי קנו מני' ליכא למיחש כדאי' בב"ב אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתיבו יומא דאקניתו כו' ע"כ והנ' מה שכתב הרי"ף פסק דלא כשמואל נ"ל דבריו כך משמעו' התלמוד וכן פסק העיטור וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון שלא חלק בין כתובה לשאר שטרות ומה שכתב אח"כ שאין לסמוך על דברי הרמב"ם כו' יפה כתב כי דעת הרמב"ם הא דתני' ר"א בר' צדוק לא שנו כו' קאי על כתוב' ומדהכשיר כתובה בעסוקים בא"ע ש"מ דגט אפי' עסוקי' באותו ענין פסול וכן פירש המגיד משנה להדיא שזו היא ראייתו ותמה אני עליו איך עלה על דעתו שהברייתא תהא קאי על הכתוב' מה שלא הוזכר שם במשנה ועוד דאי קאי על הכתובה ה"ל לאקשויי מברייתא על שמואל דמכשיר אפילו בלא עסוקים באותו ענין ואין לפרשו דקאי על שאר שטרות וקאי אמתניתין דשביעית שטרות המוקדמין פסולין לא שנו אלא שאין עסוקים באותו עניין כו' כמו שפירש הר"ן זה אינו דא"כ מה מביא ראי' משטרות דהלואה היתה ביום א"כ זוזי הוא דמקני לשעבודי' ומאחר שמוכנים הווה עדים לחתום א"כ אית ליה קלא כמו שחילק הר"ן אבל גבי כתובה מנ"ל דלמא אפי' עסוקי' באותו ענין לא מהני אלא מה אית לך למימר בקירוב חתנות הוא דחייל שעבודא ואית ליה קלא א"כ אפילו אין עסוקים באותו ענין נמי כמו שפסק שמואל או אפילו עסוקי' באותו ענין לא מהני כי אין כאן ראי' מברייתא כר' אליעזר בר' שמעון בשלמא אי קאי על גיטין דמתני' אייתי שפיר ראי' שהרי ביום לא התחילו הגירושין כלל ואפ"ה נחתמו בלילה ולא חשבינן במוקדם מאחר שעסוקים בא"ע כ"ש לכתובה דאיכא קירוב חתנות וה"ה כל שאר שטרות שהן באים על דרך חיוב שמקנה אדם דבר אפילו בלא הלואה שנכתבים ביום ונחתמים בלילה ויותר מזה פסק הרמב"ם גבי שטרות שאם עסוקים באותו ענין עד הלילה וחתמוהו אעפ"י שקנו מידו בלילה כשר ואף שיש לתמוה על הרמב"ם מנ"ל הא מ"מ לפי מה שפירשתי שברייתא דר' אליעזר קאי על גיטין א"כ ה"ה בכל שטרות ואין לחלק בשום ענין וברשב"א מצאתי שכתוב להדיא תניא א"ר אליעזר בר' צדוק לא שנו שכל גט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול כו' משמע שכך היתה הגירס' בספרים ומה שכתב הרא"ש והא דפסלינן שטרות כו' נ"ל דה"ה כתובה כשרה כה"ג אפילו בלא עסוקים באותו ענין היכא דהוי בקנין כמו שאנו נוהגי' לעשות קנין מקודם ומכל מקום לכתחילה אין לסמוך אעידי קנין אלא יום או יומים בשעת הדחק וק"ו לפי מה שכתבתי בפ"ק דכתובות סי' י"א שאין לסמוך אעידי קנין אפילו בשעת הדחק א"ל שנכתבה הכתיבה ונמצא בה טעות אבל לא בענין אחר ועכ"פ המנהג שנוהגים במקצת מלכות שכותבים הכתובה בע"ש וחותמים אותה במ"ש אינו מנהג יפה:

דין האומר לעשרה כולכם כתבו גט ותנו לאשתי שנים מהם הוי משום עדים וצריכים לחתום ביום אחד זב"ז א"ל שיש לחוש לעיגון דאז בדיעבד כשר אפילו זה שלא בפני זה כשהחתימו ביום אחד ואינך משום תנאי ואפילו לא חתמו עד עשר' יומי וגם זה שלא בפני זה כשר בדיעבד ולכתחילה צריכים כולם לחתום ביום אחד זה בפני זה והיכא דלא אמר כולכם אפילו לכתחילה אין צריכים לחתום זה בפני זה אלא שנים הראשוני' והיכא דאמר כולכם ואשתכח חד קרוב או פסול באמצע או בסוף פסול בכל ענין ובתחלה אם לאחר שחתמו האחרים למשה חתם הקרוב למעלה כשר ואם קודם לכן חתם למעלה פסול:

אתמר אמר לעשרה כולכם כתבו גט ותנו לאשתי רבי יוחנן אמר שנים משום עדים וכולם משום תנאי ור"ל אמר כולם משום עדים ולפי מה שנפרש בסוף פרק התקבל דלא בעי לחתום כולם גבי כולכם כתובו א"ל שיאמר חתומו כולם ה"נ איירי דאמר חתומו כולכם ופריך מאי בינייהו דחתום בי תרי מינייהו ביומא ואינך מכאן עד יו"ד ימים לר' יוחנן דאמר משום תנאי כשר ולר"ל דאמר משום עדים פסול דהוה מוקדם א"נ כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול למ"ד משום תנאי כשר ולמ"ד משום עדים פסול ואי חתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר משום דתנאי הוא ובכל עדים כשרים סגי ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא והא דאמרינן בפ' גט פשוט דכי הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול שאם מלאוהו בקרובי' כשר אלמא אפילו בשאר שטרות כשר כה"ג ואומר ר"ת, דבתחלה דהכא היינו שחתם תחלה כלומר קודם הכשרים וא"כ הרואה שהקרוב או שהפסול חותם עצמו קודם שחתמו האחרים הכשרי' אומר שהוא מעיקר העדות אבל התם שחתמו הכשרים תחלה אפילו הוא חותם למעל' מהן הרואה ג"כ יודע שכבר חתמו הכשרים והוא אינו עיקר וכן כתב הרא"ש בשם ר"ת א"כ לפירושו הא דקתני בתוספתא ומביאו בפ' גט פשוט היה לו ד' וה' עדים החתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר לרבותא קאמר אפילו הראשונים כשרים מאחר שלא חתמו תחלה וכ"ש אמצעים או אחרונים והקשה עליו ר"י דאי כשר בשטרות שנים קרובים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ניחוש דלמא אתי לאקיומי בב' קרובים או בחד קרוב וחד כשר וליכא למימר דלעולם לא מקיי' עד שיכירו כל החתימות שבשטר הא אמרינן בפ' גט פשוט ל"ש אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפילו הרחיק שטה אחת פסול ופריך בין העדים לכתב נמי ליחוש דלמא כתב הוא ועידיו בשטה אחת ואמר לרבות בעדים הוא דעבידי ומשני כל כה"ג אין מקיימין אותו מעידיו שלמטה אלא מעדים של מעלה משמע דבעלמא מכל תרי דאית ביה מקיימין דאי הוה צריך לקיים כל החתימ' לא הוה פריך מידי וחזר בו ר"ת ומפרש כמו שמפרש בה"ג דדוקא נקט בברייתא שנים הראשונים קרובים כו' דתלינן דחתמו לכבוד או למלויי לכך תתקיים העדות בשאר אבל נמצא מן האמצעים או מן האחרונים פסול או קרוב עדות בטלה דודאי לשם עדות חתמו וה"ק בגט פשוט כל כי ה"ג אין מקיימין אותו מעדים של מטה אלא מעדים של מעלה אבל בעלמא אדרבה הוה איפכא אין מקיימין עדים בשל מעלה אלא מעדים של מטה לפ"ז מאן דמכשיר הכא קרוב או פסול לא מכשיר אלא בתחילה אבל בסוף פסול לכ"ע ע"כ בתוס' ותימא על הרא"ש שלא הביא דברי התוס' שחזר בו ר"ת וכן כתב הטור ופסק כדברי ר"ת הראשוני' ותו לא דדוקא היכא שחתום קוד' שחתמו הכשרים פסול אבל חתמו תחלה האחרי' למטה ואח"כ חתם הוא למעלה כשר ומדבריו משמע כ"ש היכא שחתם לבסוף דכשר ולדברי האחרונים של ר"ת פסול והנה הרשב"א והר"ן כולם הביאו דברי ר"ת וחזרתו וכמו שפירש באחרונה הוא עיקר ולענין הלכתא כר"י או כר"ל, כתבו מקצת רבוותא דהלכה כר"ל דהא ריב"ל קאי כוותיה כדאיתא בסמוך ודעת רוב הקדמונים והאחרונים שהלכה כר"י לגבי ר"ל בפרט הכא דסוגיא דתלמודא קיימי כוותיה מדקאמר ואי חתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר תנאי הוא כו' אלמא דהכי ק"ל ואני אומר מאחר דריב"ל לא פליג בהדיא על ר"י ואמר עדים הוי אלא שפסק לקמן אף לדברי ר"ל ונוכל לומר דלרווחא דמילתא פסק אפילו את"ל כר"ל דהוי עדים אפ"ה כשר בשעת הדחק א"נ דמספקא ליה אי עדים הוי אי תנאי ותלמודא הוא דקאמר הכי דס"ל כר"ל דהכי משמע לכאורה אבל מ"מ מאחר שאין כאן ראי' ברורה דס"ל הכי אין כאן מקום לסתור קבלתנו דהלכה לעולם כר"י לגבי ר"ל חוץ מתלת מילי ומ"מ איכא למירמא עלן מהא דאמרינן בפ"ק אין העדים חותמים אלא זה בפני זה גזרה משום כולכם והכא משמע דאף בכולכם לא בעי שיחתמו זה בפני זה וכאחד אלא תרי חתמו ביומא קמא ואינך מכאן עד עשרה ימים והראב"ד והרמב"ן כתבו דהכי פי' גזרה משום כולכם כלומר היכא דאמר הוו כולכם עדים להדיא דבעינן שיחתמו כולם ביומא קמא וזה בפני זה ודוחק הוא דהא לישנא דתלמודא לא משמע הכי דסתמא קאמר גזרה משום כולכם ועוד מילתא דלא שכיח' שיאמר להדיא הוו כולכם עדים ובודאי משום הא לא גזרינן ומדברי התו' יראה דאפילו מה שאמרו הכא מכאן עד עשרה יומי היינו שחתמו זה בפני זה והיינו דתרי קמאי חתמו ביומא ובפני כולהון ואינך חתמו עד עשר' יומי וכל אחד בפני כולהון גם זו דוחק דאל"כ למה לא חתמו כולהון בחד יומי עיין בב"י סי' ק"כ שהביא דברי הרא"ש דסוף פרק התקבל והר"ר משולם נתן, טעם לדבריו וכו' משמע מדבריו שדעתו כתוספת ע"ש וגם הרא"ש והטור לא חילקו בזה מידי וסתמא דתלמודא ג"כ לא משמע הכי אלא כפשוטו ששנים הראשונים חותמים ביומא קמא אפילו שלא בפני אחרים וכן האחרים חותמים מכאן עד עשרה יומי אפילו זה שלא בפני זה כדי לקיים תנאה ולכן נ"ל עיקר כדברי הר"ן מה שכתב בכ"ק וז"ל גזרה משום כולכם פי' רש"י ז"ל דאמרינן לקמן דהאומר לעשרה בני אדם כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולן חותמין ואי לא חתמו כולן פסול לפיכך תקנו שלא יחתמו זה בלא זה כדי שלא יסמוך שליח על שנים מהם פי' לפירושו דאע"ג דק"ל כר"י דאמר לקמן בפ' המביא תנין דשנים משום עדים וכולן משום תנאי ואי חתום בי תרי מנייהו ביומא ואינך מכאן ועד עשרה ימים כשר וכיון דמשו' תנאי הם אפילו אחר שנשאת מצי חתמי בדיני תנאי כולם שכל שנתקיים, התנאי כשר ואע"ג שכל התנאי שהוא בקיום מעשה אין מתירין אותה להנשא עד שיתקיים התנאי כדאמרינן בפ' מי שאחזו הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז אעפ"י שנתקרע הגט הרי זו מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן ואפ"ה הוי לן לאכשורי האי גיטא כי היכא דמכשרי' כולי גיט' אע"ג שיש בהן תנאי שהוא תלוי בקיום מעשה ואפ"ה הכא שאני משום דכולכם לא משמע להו לאינשי שיהא צריך שיהא כולם חותמי' הלכך אם לא יחתמו לאלתר שמא לא יחתמו כלל לאחר זמן ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ובפ' תניין דמכשירין אפילו חתמו אח"כ עד. עשרה יומי בדיעבד דוקא מכשירין והיינו לישנא דאמרינן זב"ז דאיכא דחתים בי תרי מנייהו ביומא ואינך מכאן ועד עשרה יומי מ"ד משום תנאי כשר ולא אמרינן לישנא דלכתחלה זה נ"ל פי' לפירושו של רש"י ז"ל ע"כ וכן נ"ל הא דקאמר לעיל אין חותמין אלא זה בפני זה דוקא לכתחלה הוא ולאו פסול דיעב' הוא חדא דלישנ' דאין חותמין משמע הכי מדלא קאמ' שחתמו זה שלא בפני זה פסול ועוד הלא זה כגזרה לגזר' דגזרינן משו' כולכ' וגבי כולכם נמי גזרינן דלמא לא יחתמו כולם ועוד מאחר דלא נאמר הך גזרה לא במשנה ולא בברייתא להדיא אלא רב אשי הוא דתירץ הכי בפ"ק איך שייך לומר שהוא שינוי מטבע חכמים אלא שעשה לכתחלה שלא כהוגן ובדיעבד כשר דהא לית בה ריעותא מצד עצמו ובפרט מאחר דק"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי ואפילו לא חתמו כלל כשר מן התורה ואיך יעלה על דעתך לפסול זה שלא בפני זה מאחר דעיקר החתימה בגט אינה אלא מדבריהם ואין שייך כאן לומר מזוייף מתוכו דהא מצד עצמו לית ביה שום ריעותא ואף שהרמב"ם והטור פסלו מ"מ נ"ל מכח הראיו' דאינו פסול ואפילו אם נחמיר כדבריהם מ"מ היכא דאיכא חשש עיגון אין ראוי להחמיר מאחר דמשמעות התלמוד יראה להכשיר כמו שכתבתי עוד נראה בעיני היכ' דאמ' כולכם כו' דאפשר אף הרמב"ם והטור מודו דבדיעבד כשר אפילו לא חתמו הראשונים בפני כולם רק שחתמו העדים הראשונים זה בפני זה וס"ל כדברי הראב"ד דגזרה משום כולכם היינו היכא שאמר להדיא הוו עדים אבל בלא עדים ומשום תנאי אינם צריכים לחתום זה בפני זה ואף את"ל דלא ס"ל כוותיה מ"מ לא מחמרינן כולי האי לפסול בדיעבד אפילו לפי דבריהם אלא בעיקר העדים דהיינו שנים הראשונים שהם עיקר קיום הגט אבל האחרים שבאו משו' תנאי אפילו את"ל שצריכי' להיות כולם חתומים זה בפני זה לכתחלה אבל אי לא עבדי הכי אינם פוסלי' והיכא שבא לחתום עוד עדים בלא כולכם אפילו לכתחלה אין צריכים לחתום בפני הראשונים וכן הראשונים שלא בפניהם וכן כתב הטור בשם ר"ת.

דין אם נכתב הגט היום ונחתם עד עשרה ימים. מתירין להנשא משום עיגונא בשאי אפשר, בגט אחר ואם נישאת כבר אינה צריכה לגט אחר אפילו אין לה בנים ואפילו כשאפשר ואם הקדים הזמן אפילו נישאת כבר ואי אפשר בגט אחר תצא ודוקא שאין לה בנים כדמוכח סימן י"א מפרק ראשון:

ההוא דאמר להו לעשרה כולכם כתבו את הגט לאשתי חתום תרי מינייהו ביומי ואינך מכאן ועד עשרה יומי אתא לקמי' דריב"ל אמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ופריך והא אמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה יומי לא דחיישינן שמא פייס בהאי כר"י דס"ל דלא חיישינן דאם איתא דפייס קלא אית ליה והאמר רבי יוחנן שנים משום עדות וכולהו משום תנאי פי' ואפילו בלא דחק יש להכשיר בהאי כר"ל ס"ל והלכתא כריב"ל דאפילו מכאן ועד עשרה יומי כשר ולא חיישינן לפיוס ובשעת הדחק מכשירין מוקדם ושעת הדחק פי' רש"י כגון שהלך זה לדרכו או נשאת כבר בגט זה ונ"ל דוקא בכה"ג שהלך לדרכו ואי אפשר בגט אחר כמו שכתב הטור אבל היכא דאפשר בגט אחר אלא דאיכא למיחש לעיגונא כולי האי לא מקילין ביה ומדברי הרמב"ם שכתב גט מוקדם פסול משמע דלא ס"ל כריב"ל להכשיר בשעת הדחק דכל גט פסול לא מכשירינן בשעת הדחק אלא לעולם לא תנשא בזה הגט אף נשאת אם אפשר לתקן גט אחר אזי כותבים לה גט אחר לפי דברי הרמב"ם ולפי דבריו צריכין אף לצאת כמו שכתבתי פ"ק סימן י"א מ"מ נראה לי הכא דדברי ריב"ל עיקר דהא אפילו לגבי ר"י ק"ל כוותיה ק"ו היכא דליכא מאן דפליג בהדי' בהאי דינא וכן פסק רב האי גאון בשם רבוותא וכן דעת הרא"ש והאחרונים ודוקא מוקדם מכתיבה לחתימה אבל אם הקדים הזמן אף ר"ש מודה שהוא פסול וכן כתב הטור רק שדבריו צריך עיון שכתב אם נתגרשה בגט שאין בו זמן לא תינשא ואם נשאת לא תצא אפילו אין לה בנים ואם הקדים הזמן פסול. לשונו מובן דהקדים הזמן חמור יותר מאין בו זמן כלל ומ"ש ואף שיש לחלק ביניהם דאין בו זמן אין בו חשש דפירו' דק"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה אלא טעם דשמא יחפה לחוד אבל הקדים הזמן דאיכא למיחש שמא יחפה וגם לפירות דהא כל היכא דאית ביה זמן ולית בה ריעותא לא אמרינן אייתי ראי' אימת בא לידך כדפרי' סימן ג' אבל מ"מ קשה מאחר דאין בו זמן פסול מ"מ משו' שמא יחפה ואפ"ה מיקל בו ואומר לא תצא מנ"ל לאחמורי גבי מוקדם ואת"ל דגבי מוקדם אינו מחמיר אלא פוסלו כשאר פסולים שכתב הרמב"ם שאם ניסת לא תצא אלא כותבים לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה וכן דעת הטור א"כ באין בו זמן נמי נימא הכי ומדבריו משמע דאם נישאת לא תצא אפילו בלא גט אחר דא"לכ מה חילוק יש ביניהם ומנל"ן להקל ונראה דשפיר דייק ממתני' דפרק בתרא ג' גיטין פסולין הם כו' ואוקמינן כר' מאיר ומאחר שר' מאיר דמחמיר בשאר פסולין שתצא מזה ומזה והולד ממזר אפ"ה מיקל כאן טובא וסבר לא תצא נהי דסבר שהוא פסול כשאר פסולים וצריך לתקנו היכא דאפשר מ"מ רבנן דסברי אפילו בשאר פסולין אין הולד ממזר אלא שצריך לתקן ויושבת תחת בעלה ק"ו גבי האי פסולה שמקילים קצת שאם נישאת לא תצא ולא צריכה גט אחר ומ"ה פסק גבי אין בו זמן אם נישאת לא תצא כלל ואפשר אף ר"מ סבר הכי שאם ניסת לא, תצא כלל אפילו בלא תיקון דסתמא קתני ואם ניסת לא תצא אבל היכא שהוא מוקדם הוא בכלל שארי פסולי' והיכא דאפשר לתקן תצא אם לא יתקן לפי סברתו וה"ט דגרע טפי מאין בו זמן כדפרי' דאיכא למיחש שמא יחפה ומשום פירות ובפרט טעמא דפירות שכיחא יותר כדאיתא לעיל דזנות לא שכיח כולי האי וראי' מדתני ג' גיטין פסולין כו' ולא תני ד' וליתני נמי מוקדם ואין לומר שהוא בכלל אין בו זמן דחד טעמא הוא כמו ש שמצאתי כתוב בשם העיטור זה אינו דוקא נכתב ביום ונחתם בלילה הוא בכלל דחד טעמא הוא לתרווייהו משו' שמא יחפה לר"י ולר"ל משו' פירות אבל מוקדם כה"ג שהקדים הזמן אית ביה תרתי לריעותא כמו שפירשתי ואינו בכלל אין בו זמן א"כ בודאי הוא בכלל שארי פסולין לר"א בדיני' ולרבנן בדיני' וא"כ לפי מה שכתבתי לעיל דכל פסולי דרבנן תצא א"כ אם הקדים הזמן ממש תצא ומ"מ נכתב ביום ונחתם בלילה דומה לג' פסולים דלקמן דאם ניסת לא תצא ונראה דאפילו שום תיקון לא צריך מאחר דאקילו בהו רבנן ואמרו לא תצא כמו שפי' ולפ"ז לא יתכן מה שפי' רש"י כדאי הוא ר"ש וכו' דאין אנו צריכין להא דר"ש דאף ת"ק דר"ש ס"ל שפוסל מודה שאם ניסת לא תצא כו' כמו שפירשתי אלא דוקא שלא ניסת קאמר דמתירין אותה להנשא בו משום עיגונא וסמכינן אדר"ש וכגון שאי אפש' בגט אחר דהוי שעת הדחק ורשב"א כתב דאפילו גט מוקדם אם שלח ע"י שליח כשר דאית ליה קלא ולא נהירא דדוקא גיטין הבאין ממד"ה שבהכשר נכתבו כתיק' חכז"ל אלא שלא ניתנו ביום הכתיבה מכשירין משום דאית להו קלא אבל גט מוקדם שלא נעשה כתחז"ל והי' למיחש שמא יתננו לה בצנעה א"כ שינה ממטבע חכמי' שהגט פסול שוב אין תקנה כ"א בגט אחר דכל מה שפסלו חכמים לא חלקו דבריהם:

דין אם גירש בגט מוקדם ונתקדשה לאחר ולא נודע פיסולו אלא עד אחר שנתקדשה מקודשת לשני וכופין הראשון לגרשה:

פסק כתב הטור וז"ל וכתב א"א הרא"ש בתשובה אם נתגרשה בגט מוקדם ולא נודע פיסולו עד שקדשה אחר שלא תפסו בה קדושי שני ואין צריכה גט ממנו ומותרת לחזור לראשון ע"כ ותמה אני עליו מה ראה להתיר א"א ולהחזיר גרושתו ואם אתה אומר שקדושי טעות הוא שאם ידע שצריכה לגט מן הראשון לא היה מקדשה א"כ כל ספיקי גיטין שקבלה קידושין דאורייתא מאחר לא תהי' צריכה לגט מן השני וזה לא אשתמט בשום דוכתא ועוד מאי מקח טעות איכא הלא אהני ליה מעשיו שאגידה ביה ואסורה לעלמא וק"ו לראשון משום מחזיר גרושתו וא"כ ממילא כופין אותו לגרש משום מדת סדום והוא ישאנה וראיתי בתשובות שמשמע להדיא לאו משום דנודע ליה אח"כ הוא אלא משום שגט פסול א"כ הוי כא"א ולא תפסי בה קדושין וחלילה לומר כך דאפילו ר"מ דאמר כל המשנה ממטבע כו' שהולד ממזר היינו מדבריהם אבל לא עלה על דעתו שהוא ממזר דאורייתא או שיוצא מן השני בלא גט ויותר קשה לדברי הטור שכתב במסקנא כדברי הרמב"ם שכל גט הפסול מדבריהם אם נשאת לא תצא וכן הסכים הרא"ש ועל הרא"ש אינו תימה כ"כ דשמא בילדותו כתב התשובה ובספרו חזר בו כאשר הוא נמצא בספרו ואני אומר שגגה גדולה שגג הוא ובנו אלא היא מקודשת לשני וכופין הראשון לגרשה מאחר שלא נישאת ואם נישאת בגט מוקדם דמתניתי' לא תצא כמו שכתבתי לעיל ואם הוא מוקדם ממש שהקדים הזמן אז מתקנין לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה כמו שאר פסולי' כמו שפירשנו אבל להתיר לראשון לא תשמע ולא תאבה אפילו גירשה השני שהרי אסור להחזיר גרושתו אפילו מן הקדושין כרבנן דר' יוסי בן כיפר וכן העליתי בהסכמת הישיבה:

דין דכותבין הגט בכל דבר שרישומו ניכר בדיו בסם בסיקרא ובקומוס ובקנקנתום בכל זה כותבין אפילו לכתחילה אבל בהיתוכת אבר מעורבים במים ובשיחור ובשחור ובמי טרי' ובאפצע כשר בדיעבד אבל אין כותבין בו לכתחלה ומי עפצים דכשר היינו על קלף שאינו מעופץ אבל אם הוא מעופץ לא. אין כותבין לא במשקים ולא במי פירות:

מתניתין בכל כותבין בדיו בסיקרא בקומוס שהוא שרף אילן ובקנקנתום שהוא חרתא דאושכפי ופי' ר"ת ור"י שהיא קרקע ירוקה שקורים ויריאולה בלע"ז ובכל דבר שהוא של קיימא. אין כותבים לא במשקים ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא על הכל כותבין על עלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד ר"י הגלילי אומר אין כותבין לא על הדבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים ומסקינן ובכל דבר שהוא של קיימא לאתויי מאי לאתויי הא דרב חיננא כתב במי טריא ואפצא כשר מי טריא הן גשמים הנשארים על הגגות ל"א מים ששורין בה פר' כעין אפצא ודוקא במגילתא דלא אפיצא אבל אפיצה לא דק"ל אין מי מילין ע"ג מי מילין תני ר' חייא כתבו באבר בשחור שהוא פחמי' ובשיחור שהוא אדרמ"נט כשר והוא סם שמשחירים בו הרצענים מנעליהם והא דקתני באבר פי' רש"י ששף העופרת במים ומשחירין משמע אבל כתב בעופר עצמו לא הוי כלל כתב וכן מוכח מדברי הטור והרמ"ה שמדמ' כתיבת האבר לרוק כמו שאכתוב לקמן ודעת הרמב"ם דבאבר ושיחור ושחור כשר בדיעבד כדמשמע לישנא דכשר אבל מי טריא ואפצא כותבים אפילו לכתחלה דמתני' בלכתחלה איירי דתני בכל כותבים ותניא כל דבר שהוא של קיימא לאתויי מי טריא ואפצא והטור כתב ואינו נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל ולא ידענא ממה לקח זו כי אין לו שום ראי' אלא שהרא"ש לא חילוק ביניהן במידי ואני אומר שבודאי לישנא דכשר משמע דיעבד ואפילו הא דאמר רב חיננא נמי בדיעבד הוא והא תני כשר ואף דמייתי בכללא דמתני' אין זו ראיה דלא אייתי אלא לאכשורי בדיעבד שהוא בכלל דבר של קיימא לאפוקי מדבר שאינו של קיימא דאפילו בדיעבד אינו כשר ומ"ה אייתו התנא בכלל ולא תני להו במתני' בהדי אינך ומ"ה תני נמי ר' חיננא גבייהו כשר ולא פי' דכללא דמתני' אייתי מי טריא ואפצא אלא משום שאינם דומים ממש לכללא דמתני' דאיירי בלכתחלה והסברא נותנת דאפילו מי אפצא לחוד אינו כשר לכתחלה חדא דאינו כתוב כראוי להיות בספר וגם איכא למיגזר שמא יכתוב על קלף המעופץ דאינו כתב כלל ואין להקשות א"כ למה אמר התלמוד לאתויי הא דרב חיננא כו' ולא אמר לאתויי הא דר' חייא אין ה"נ ולאו דוקא דרב חיננא קאמר וה"ה דרב חייא. אלא דמתחלה קאמר דבר המסתבר יותר לאכשורי ובתר הכי תני ר' חייא שאף אלו כשרים והן בכלל דוכל דבר של קיימא וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש שלא חילקו ביניהן וכתבו כצורתן, בשניהן כשר כלישנא דגמרא דמשמע דיעבד אבל לכתחלה לא. הנראה בעיני כתבתי:

דין עדים שאין יודעים לחתום מציירין להם ברוק וכיוצא בו אפילו לכתחלה אבל באבר לכתחלה לא ובדיעבד כשר:

איתמר עדים שאין יודעים לחתום אמר רב מקרעין להם וממלאים את הקרעים דיו ושמואל אמר באבר פי' רושמין שמם בעופרת אבל במי דעופרת לא דהוי כתב לענין גט הלכך כתב העליון לא הוי כתב והא דמקרעין פי' רש"י מסרטין אע"ג דחקיקה חשוב כמו כתב ע"ג טבלא ופנקס ואפילו הכי לא פסלינן מכח כתב ע"ג כתב דהכא לא איירי ברישומו ממש אלא שרושמין קצת כדי לחתום עליו עדים מ"מ נראה בעיני דוחק דאיך אנו מתירין לעשות כן לכתחלה דאי אפשר לכוין כל כך שלא ישרטט מקצת אותיות ממש וגם לישנא דמקרעי' לא יראה כפירושו ע"כ נראה כפי' ר"ח והתו' שלוקחי' נייר חלק ומקרעים עליו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין העדים וממלאים הקראים דיו ודוקא שמרחיבים להם הקרעים והעדים אין ממלאים לגמרי כל רוחב הקרע דאל"כ א"י הגט להתקיים בחותמיו אלא כתב ראשונים כדאיתא בירושלמי וכתב הרמ"ה דלא שרינן לכתחלה אלא לקרע להם נייר חלק אבל לצייר להם אפילו ברוק לא וכ"ש באבר או במי מילין אפילו ע"ג מי מילין דלא דכיון שרישומו ניכר לפי שעה גזרינן אטו סיקרא וכיוצא בו ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד שציירו להם ברוק או באבר או במי מילין כשר ותגרש בו לכתחלה ציירו להם במי דאברא או באפצא ע"ג מגילתא וכל כיוצא בזה שהתחתון הוי כתב וחתמו עליו אע"פ שהעליון ניכר יותר אינו גט ואם נתגרשה בו פסולה לכהונה ע"כ וכן הביא הטור ותמה אני על הטור דדין זה לא יתכן לדידן דפסקינן כר' אליעזר דבעי עידי מסירה ועידי החתימה לא מהני לחוד וכן דעת הרא"ש א"כ לא תמצא בשום פנים שבכה"ג לא יהי' גט נהי דאינו כתב סמי עידי החתימה מכאן מכל מקום הוא כשר בעידי המסירה ואין שייך לומר כאן דהוי מזוייף מתוכו דבשלמא שלא לשמה איכא לדמויי למזוייף מתוכו מאחר שלא נכתב כתיקונו אבל הכא א"א דאינה כתב א"כ הוי כמאן דליתיה ולא שייך כאן מזויף מתוכו אלא שהראשון שכתב במיא דאברא הי' קרוב או פסול מ"מ נראה דאינו פסול אלא מדרבנן כמו שכתבתי בפ"ק סימן יו"ד ואם נישאת לא תצא והוי גט מעליא היכא דליכא אתרא לתקוני גט אחר או היכא שנשאת ויש לה בנים כשאר פסולים מדרבנן כמו שכתבנו פ"ק סימן י"ב ומה שפסק דלכתחלה אסור אפילו לצייר ברוק כ"א לקרוע להם נייר חלק והטור כתב בתחלת דבריו שאפילו לכתחלה שרי באבר ואני אומר דלא כשניהם דרוק בודאי שרי ורב ושמואל תרוויייהו מודו דשרי שאינו כתב כלל אלא שאין דרך לצייר ברוק וכן רב פפא דהוא בתראה אורי לרב פפא הוראה למיעבד הכי וכן ר' אבהו במי מילין אבל מ"מ באבר נראה דאסור לכתחלה דהלכתא כרב באיסורי ותניא כותיה לקמן ורב ושמואל פליגי בה כדמשמע לישנא ומ"ה לא מייתי הרי"ף אלא מילתא דרב לחודא וכן פסק הרמב"ם שמציירין ברוק וכיוצא בהן וכן עיקר:

דין עדים שאין יודעים לקרות הגט שנים קוראים לפניהם והם חותמים והוא שיבינו העדים לשון הגט ובשאר שטרות אסור לחתום על סמך שקוראים לפניהם אפילו כששנים קוראים אם לא כשיש אימתן, על הקורא דאז אפילו בחד קורא סגי ולא מהני קריאה אלא שכבר ידע ענין השטר. ומ"מ בדיעבד אם חתמו ע"פ הקוראי' אין לפסול השטר:

תניא כוותיה דרב עדים שאין יודעים לחתום מקרעים להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו ושאין יודעים לקרות קורים לפניהם וחותמים אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים פי' משום עיגונא אבל שאר שטרות ובשחרורי עבדים אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין אמר רבא הלכה כרשב"ג ורב גמדא משמיה דרבא אמר אין הלכה והא ההיא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא תרגמא אקריאה פי' תפרש רב גמדא שאמר אין הלכה כרשב"ג היינו בקריאה דכשר אפילו בשאר שטרות וכן פירש"י והרשב"א והרא"ש והוא עיקר וכן משמעות הלשון של תרגמא דקאי אדברי רב גמדא ולא ממעט דרב כהנא ומסיק רב סור' מצטער וקרי וכתב וחתם א"ל עולא לא צריכת דהא ר' אלעזר מרא דארעא ישראל וקאי קמיה וחתים ורב נחמן קאי קמיה ספרי דדייני וחתם ודוקא ר"נ וספרי דדייני דאית להוא אימת' אבל רב נחמן וספרי אחריני או ספרי דדייני ואינשי אחריני לא ופסק הרא"ש כרב גמדא דאין הלכה כרשב"ג בקריאה אלא אפילו בשאר שטרות מותר לקרות כהא דרבי אליעזר ודוקא שנים שקוראים לפניו ועובדא דרב נחמן איירי בחד ומשום אימת' וכן פסק הרשב"א והר"ן שפסק כסתמא דתלמודא בשם רבא דהלכה כרשב"ג בין בחתימה ובין בקריאה דבשאר שטרות לא ולא הביא הא דרב גמדא ורבי אלעזר אלא הביא דברי רבא ועובדא דר' נחמן ודעת הרא"ש שהיא היא שאף לדברי הרי"ף שרי בשנים שיקראו לפניו או בחד ומשום אימת' כרב נחמן וספרי דדייני רק שהוא מפורש דעובדא דר' אלעזר קאי אחד וכן הא דרב גמדא אבל בשנים שקוראים לפניו אפילו רשב"ג מודה דשרי אף בשאר שטרות כך הוא המובן מדעת הרא"ש למעיין בו ודוחק היא בעיני שהרי"ף יסתום דבריו ולא יפרש דבשניהם שרי אפילו בלא אימתא דהא כתב עובדא דר"נ דקרא קמי' וחתי' כו' בסתמא ולא פירש כלל דבחד איירי וגם דוחק בעיני דמנ"ל לתלמודא דעובדא דר"א ור"נ איירי בחד דלמא בשני' איירי דהא קרא קמיה קאמר לשון רבים ודלמא כמשמעו קאמר ששניהם היו קוראים לפניו ותו קשה לפי' הרא"ש שמפרש עובדא דר' אלעזר בשנים ועובדא דר"נ בחדא ומנ"ל כל זאת מאחר דבתרוויייהו איתא האי לישנא קרו קמיה וחתי' ע"כ נראה דתרווייהו איירי בחד גונא דקרו לפניהם שנים ועובדא דר' אלעזר הוא כעובדא דר"נ דר"א אית לי' נמי אימת רבה דהא מרא דארעא דישראל הוי ושכיחי ת"ח לפניו ואפשר שהיו, קוראים לפניו שני ת"ח ומוחזק' ותלמודא הוא דמפרש עובדא דרב נחמן וה"ה לעובדא דר' אלעזר אלא צריך התלמוד לפרש דלא תימא ספרי דדייני מהני אפילו בדלא רב נחמן אבל תרי ת"ח המעידים בודאי מהימני אפילו דלא כרב נחמן ואת"ל דפליגי הך תרי עובדא אהדדי הלכה כהאי עובדא דרב נחמן וכמו שמפרש התלמוד דוקא ר' נחמן וספרי דדייני ומ"מ נראה דלאו דוקא דבעי שניהם ואימתא אלא אפילו בחד סגי מטעם אימתא ועדיף מתרי אינך אף על גב דשני עדים כשרים בכל העדות הכא שאני דהוי כעד מפי עד ומ"ה החמירו חכמים דלא מהני כהאי גוונא דליכא שום צד ספיקא שלא יקרא לפניו בענין אחר והוה כאלו הי' קורא בעצמו ומשום עיגונא הקילו חכמים דמהני ששנים קוראים לפניהם וחותם דלא הוי עד מפי עד ממש כמו שתי' ר"י וכיון דלא מסהדי אעיקרא דמילתא אלא דאמרינן שכך כתוב בשטר ומ"ה נראה דבעינן שיהיו העדים החותמים מבינים לשון הגט ולא סגי במה שיקראו לפניו ויתרגמו לו דהוי כעד מפי עד ממש אף שהטור חולק מ"מ נראה דעת הרמב"ם עיקר וכן הסכים הרשב"א וכן דעת הא"ז וכל מה שכתבתי דשטרות אפילו שנים לא מהני אלא היכא דאיכא אימתא ואז אפילו חד סגי כגון ראש ב"ד וסופר שלו יראה כן דעת הרמב"ם להדיא וגם נראה בעיני דלא מהני קריאה אלא שכבר ידע ענין השטרות וכן לשון הרמב"ם דאם לא כן הוי עד מפי עד ממש ואפילו בתרי ואימתא לא מהני אבל מ"מ מה שרמב"ם כתב גבי שטרות עדים שאין יודעים לחתום וקרעו להם נייר חלק כו' דמכין אותו מכת מרדות והשטר פסול וה"ה בקראו לפניו היכא דליכא אימתא בזה לא ישרו דברי הרמב"ם בעיני מאחר דליכא עד מפי עד ממש אלא שהחמירו חכמים לעשות כן לכתחלה אבל לא לפסלו וכן כתב הרשב"א וז"ל מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא אמר נגדי' ופסל ליה השטר ש"מ דשטר כשר הוא כדאמרינן בעלמא רב מנגיד אמאן דקדיש בביאה נגודה מנגיד ליה וקדושיו קדושין וכן דעת נוטה דכיון דבגיטין שרינן להו בשאר שטרות אמאי פסלינן ליה לשטר עכ"ל וכתבו הגאונים איתנהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעי למקרי אע"ג דאסהידו אחתימת ידייהו דייקינן אסהוד' ע"פ אי מכווני על שטרא מקיימו להו ואי אמרי אקרינן למאן דידעי למקרי סמכינן עלייהו פירש והשטר כשר:

כתב הטור עדים שאינם יודעים לקרות אחד קורא בפניהם והם חותמים וכתב הרמב"ם והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אם אינם מבינים לשונו אם הקורא לפניהם מתרגמיני' שפיר דמי ע"כ והקאר"ו תמה עליו מן הירושלמי דפ' המגרש דבעי להדיא שצריך העדים להכיר לשון הכתב והכתיבה ובודאי אשתמטתי' לההיא דירושלמי ול"נ דלא קשה מידי כאשר אפרשנו לשם:

דין דכששני כותי' קוראים זה שלא בפני זה בשטר העשוי בערכאות סמכינן עלייהו ומגבינן אפילו ממשעבדי:

רב פפא כי אתא לקמיה שטרא דפרסאה דעביד בערכאות של כותי' פי' וחתמו עליו ערכאות מקרי להן לשני כותי' זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי וחד לא הוי מסיח לפי תומו דשמא יחניף לאחד למלוה או ללוה למוכר או ללוקח ואמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתם עליה סהדי מגבינן מני' ממשעבדי והוא דידעי למקרי והוא כתב שא"י להזדייף כדלעיל בפרק קמא סימן כ"ז וקמ"ל דבכל לשון כשר בין בגיטין בין בשאר שטרות:

דין אם נתן לה נייר חלק וא"ל הרי זה גיטך א"ל בדקו הנייר במי רימן לראות אם היה שום דבר כתוב בו או אם בדקה ופלט' הכתיבה בכל ענין לא הוה אלא ספק מגורשת לפסול לכהונה ואם בדקה הנייר ולא פלט כלום או שנאבד או נשרף קודם בדיקה אפילו ריח הגט לא הוי וכשרה אף לכהונה:

אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך מגורשת דחיישי' במי מילין כתבו מתיבי אם אמר הרי זה גיטיך ונטלתו וזרקתו לים או לדבר האבוד וחזר ואמר לה שטר פסול הוא שטר אמנה הוא מגורשת ולאו כל כמיני לאוסרה טעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא כי קאמר שמואל נמי דבדקינן ליה במיא דנורא פי' ר"ח במי קליפת רימון וכן בערוך וחזינן אי פליט פליט וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט שמואל נמי חיישינן קאמר ולחומרא וכתבו התוס' דהשתא לא צריכא לאוקמא בבדקוהו אלא אפילו לא בדק ליה כלל חיישינן לחומרא שמא כתבו במי מילין שאינה ניכרת פי' והוי ריח הגט לפוסלו לכהונה ומ"מ אי בדקינן ליה ולא פלט לאו כלום הוא ואפילו ריח הגט אין בו והרשב"א הקשה עליהם דא"כ הל"ל אלא חיישינן לחומרא קאמר ויראה דל"ק מידי דהא איירי אפילו בבדקנוהו ופליט אפ"ה לא הוי אלא חששא וחומרא בעלמא ואי הוה אמר אלא ה"א מאחר דהוי חששא אפילו לא פליט כלל א"כ בפליט שמא תאמר מגורשת ודאי ולא אמרינן השתא הוא דפליט מ"ה לא קאמר אלא כי איירי בין בבדקנוהו ופליט ובין בלא בדקנוהו כלל דלעולם חיישינן לחומרא ומ"מ יראה דוקא בדאיכא לפנינו דראוי לבודקו אבל באבד או נשרף קודם בדיקה דשוב אין בידינו לבודקו אוקמא אחזקתה שאינה מגורשת כלל ושריא אף לכהונ' וכן פסק הרמ"ה וכן דעת הטור נוטה:

דין צריך לקרות הגט קודם הנתינה ולאחר נתינה ואם קראו קודם נתינה ולא קראו אחר נתינה מגורשת ואם לא קראו קודם נתינה ונאבד אפילו אמר הבעל שהיה הגט כשר לא הוי גט כלל ואם נשאת תצא והבנים ממזרים ואם קראו אחר נתינה ולא קראו קודם נתינה הוי גט בדיעבד דוקא:

אמר רבינא א"ל אמימר הכי אמר רב מרי משום דרב דימי מנהרדעא הני תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקריי פירש קודם נתינה ואי לא קראוהו לא הוי גט להתיר לאחר אלא לחומרא ופריך מהא דלעיל חזר ואמר שטר פסול הוא מגורשת בו ומשני בתר דקראוהו עייליה הוא לבי ידיה ואפקיה מ"ד ליחוש דלמא חלפי' קמל"ן דמגורשת ומ"מ לכתחלה צריכים לקרות לאחר הנתינה אף היכא דלא עייליה לבי ידיה דשמא עייליה לבי ידיה ולאו אדעתיה וכן הי' רגיל ר"י לקרותו קודם נתינה ולאחר נתינה ומ"מ לא יסמוך על הקריאה דלאחר הנתינה ולומר שלא יקראנו בתחלה אלא צריך לקרות קודם הנתינה כהלכתא אבל אם קראו אחר הנתינה ולא קודם נתינה פסק ר"י דמגורשת אפילו לכתחלה והיכא דלא קראו קודם נתינה ונאבד והוא אמר שלא הי' גט כתב הטור לא תנשא ופסולה לכהונה ואם נישאת לא תצא והוא מדעת התוס' והרא"ש כתב שהקשה אהא דבעי קריאה לפני הנתינה ואי לא קראוהו לא הוי גט מהא דתנן בהזורק כתב גט לאיש ושובר לאשה כו' ולאחר זמן יוצא הגט מתחת יד האיש והשובר מתחת יד האשה תצא מזה ומזה ודייק בהאשה רבה מאי ה"ל למיעבד ומשני איבעי ליה לאקרוי והשתא אי לא קרי' אפילו לא הוחלפו נמי אינה מגורשת וי"ל נהי דאינה מגורשת להינשא אבל מ"מ אם נישאת לא תצא מ"מ אין ראוי לאכשורי אלא בדשתק הבעל ולא אמר מידי אבל אי אמר שלא הי' גט פשיטא בעיני דספק מגורשת ואם נישאת תצא והבנים ספק ממזרים וכן דעת הרמב"ם רק שהחמיר וכתב אפילו אמר הבעל גט כשר הוה הרי זו ספק מגורשת וזה הוא כנגד הסברא דלמה לן לספוקי ביה מאחר שהוא אמר שהגט הי' כראוי ולא חזיא ריעותא בהאי גיטא מסתמא גט מעליתא נתן לה דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים ונהי שהחמירו חכמים ותקנו שיקראוהו העדים לפני הנתינה ואם לא קראו לא תנשא מ"מ לא החמירו כ"כ ואם נשאת לא תצא וכל זאת לפי סברת הרי"ף והרמב"ם דסברי עידי החתימה כרתי כמו עידי מסירה אלא לכתחלה בעינן עידי מסירה אבל לפי דעת הצרפתים דק"ל דעידי חתימה לא מהני כלל בלא עידי מסירה א"כ היכא דלא קראו כלל לפני הנתינה במה מתגרשת הא אינהו לא ידעו מאי קיהיב לה דליהוי כרתי כדלקמן בפרק בתרא גבי שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוות נותן שתיהן לזו ושתיהן לזו וקאמר התם דלא כר"א משום דלא ידעו, עידי מסירה בהי מינייהו מתגרשת ואין זו נתיכה מבוררת ק"ו היכא דלא קראו שאין כאן שום נתינה בבירור ואפילו לאביי דמסיק התם נהי דכתיבה לשמה בעי נתינה לשמה לא בעי היינו התם משום דמ"מ יש לה גט אחד בתוך אלו השנים וקצת נתינה בבירור יש כאן שהרי. עידי מסירה רואים שמתגרשת בודאי אבל היכא דאין כאן בירור כלל ולא ידעי עידי מסירה כלל שנתגרשה בודאי א"כ איך יכרתו כריתות ובודאי אינה מגורשת כלל אפילו אמר הבעל אחר כך שהי' גט כשר והבנים ממזרים ודאי ומהא דכתב גט לאיש ושובר, לאשה כו' אינה ראיה דאיכא למימר כאידך שנוייא דר"י ורא"ש דאיירי התם בדקרי אלא דעייליה לבי ידיה ומ"ה אי לא הוחלפו הוה שפיר מגורשת אבל היכא דהוחלפו קנסינן לה דאיבעי לה למיהדר למקרי מאחר שבא לידי קלקול ומ"ה נראה בעיני מה שכותבים התוס' והרא"ש א"כ י"ל דאיירי בעייליה לבי ידיה לפי שס"ל דאין התירוץ הראשון מספיק כמו שכתבתי גם הר"ן כתב בפרק הזורק דמתני' דכתב גט לאיש ושובר לאשה איירי בקוראים תחלה אבל לא קראוהו אפילו לא הוחלפו תצא מזה ומזה אבל תמה אני עליו מאחר שהוא פסק להדיא בסוף המגרש דעידי חתימה לחוד מהני כדעת הרי"ף וסיעתו א"כ גיטא מעליא לכ"ה בדיעבד היכא שנשאת מאחר שהבעל אינו מערער על הגט כו' כמו שפי' אבל לדידן ליכא צד ספיקא ואינה מגורשת כל עיקר ולולי מסתפינא מחבריי אמינא דאפילו קרא אחר הנתינה לא מהני אלא קודם נתינה או אחר נתינה בתוך כדי דבור כי היכי דידעי עידי מסירה בשעת נתינה דהוי גט וכן מצאתי שכתב המרדכי בשם הר"מ ומ"מ מאחר דכתבו התוס' והרא"ש ורוב המחברים בפשיטות דמהני לכתחלה מוכרח אני לומר דמהני לכ"ה בדיעבד והיינו טעמא מאחר שקראו עידי מסירה אפילו לאחר זמן הגט היוצא מתחת ידה הרי נודע להם שנמסר לה גט בפניהם כהלכתא ושפיר כרתי אבל היכא דלא קראו אף אחר הנתינה כגון שמתו עידי מסירה אפילו שהגט בידה ולא נאבד שוב אין מועיל קריאה בפני אחרים אלא שיחזור ויגרשנה בפני עדים כשרים והיכא שנשאת שוב אין לה תקנה ותצא מזה ומזה ואי מתו עידי מסירה ונישאת לא ידענא מאי אידון ביה הנראה בעיני כתבתי:

דין היכא דלא קראו קודם נתינה ונאבד אע"פ שאינו גט כלל מ"מ ריח הגט לפוסלה לכהונה הוי:

ההוא גברא דזריק לה גט לדביתהו לביני דני אשתכחי מזוזתא אמר רב נחמן מזוזתא ביני דני לא שכיח ובודאי מזוזה זרק לה וה"מ דאשתכח חדא אבל היכא דאשתכח תרי אמרי' מדהא איתא הא נמי איתא וגט אימא עכברא שקלוה והיכא דאיירי בקריאה ועייליה לבי ידה הוה גירושין ודאי וגבי חדא מזוזה הוה ספק גירושין והיכא דאיירי בלא קריאה אז פיר' הכי בדאשתכח חדא מזוזה אפילו ריח הגט אין בו והיכא דאשתכח תרתי מזוזה הוי מגורשת לאסר' לכהונה דנהי שכתבו כל היכ' דלא קראו עידי מסירה דלא הוי גט כלל היינו משום דלא כרתי שפיר להתירה להינשא אבל לא גרע מלא נתגרשה אלא מאישה דג"כ לא כרתי הגירושין ואסורה לכהן ה"נ אסוכה לכהן והוי ספק גירושין לחומר' ודעת הרשב"א והר"ן דאפילו בקריוהו ועייליה לבי ידיה ואשתכח חדא מזוזה דאפי' ריח הגט אין בו דמזוזת דבי דני לא שכיח ולא נהירא דנהי דגרע מנאבד ונשרף דלא חיישינן לאחלופי והכא חיישינן לאחלופי מאחר דאיכא ריעותא דמוכח שהרי מזוזת' ביני דני לא שכיחי אבל דעת רחוקה הוא לומר דבודאי אחלופי הוא דאחליף משום דלא שכיח דמ"ש האי ל"ש דמזוזות מהאי לא שכיח דאחליף שהרי בעלמא לא חיישינן לאחלופי כלל אלמא דהא נמי לא שכיחי וא"כ בספק גירושין עומדת וכן פסק הטור:

דין דשמו ושמה הם תורף ועיקר הגט ושם עירו ועירה מדרבנן להיכרא בעלמא אבל אם שינה שם מקומה פסול מדאורייתא:

ההוא גברא דאעל לבי כנישתא שקל ס"ת ויהיב לה לדביתהו וא"ל הרי זה גיטך אמר רב יוסף, למאי נחיש לאוסרה על הכהונה אי משום מי מילין פי' מאחר שראוי לבדוק אי פלוט א"כ בספק איסור עומדת אין מי מילין ע"ג מי מילין שס"ת שלהן היתה מעובדת במי מילין ואי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמה וכ"ת דלמא אקדים ויהיב זוזי לספרא שיכתוב פרשת גירושין לשמו ולשמה הא בעינ' שינ' שמו ושמה שם עירו ושם עיר' וליכא פי' רש"י האי שינה לא גרסי' אלא הא בעינן שמו ושמה כו' וכן בתו' לא גרסו וא"כ משמע דבעינן שם עירו ושם עירה כמו שמו ושמה וליתא דבודאי שמו ושמה הוא תורף הגט וזולתו אין כאן סיפור דברים של כריתות אבל שם עירו ועירה מדרבנן להיכרא בעלמא הוא ותדע דהא לקמן בפ' כל הגט במתני' דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה ואלו עירה ועירו לא קתני אלא ודאי לאו דוקא קאמר וכ"ש לפי פי' שני דגרסינן דבעינן שמו ושמה כו' ונקט אגב גררא לישנא דמתני' שינה שמו ושמה כו' דכה"ג אפי' שם עירו הוא פסול מדאורייתא ואינו גט כלל דהא מזויף מתוכו וכמו שפסק ר"י והמרדכי הביאו בפ' השולח אף בשם הנהר אפי' שינה פסול עיין לקמן בפ' השולח סימן ל"ג אבל לא מצינו דנבעי שם עירו ועירה כו' כי אם שמו ושמה ועיין בפ' כל הגט סימן ב' ומה שכתב המרדכי שאנו מדמינן וכי אנו עושין מעשה נכתב אי"ה לקמן בפ' המגרש סימן י"ג:

דין גט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה אינה מגורשת ומ"מ ריח הגט הוי לפוסלה מן הכהונה:

אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן דתנן הרי שהיה צרי' לכתוב השם וביקש לכתוב יהודא וטעה ולא הטיל בה דלית מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי, ר' יהודה, וחכמים אומרים אין השם מן המובחר והלכה כחכמים דלא הוי גיטא אע"ג דר' יעקב בר אחא דחי לה בגמ' לא סמכינן אהאי דיחוי ולעיל אמרינן בסוגי' דיו ע"ג דיו בשבת פטורן (ועיין בפ"ג מה"ש ה"ג שהרב המגיד לא כ"כ) משום דהכתב שני' לא הוי כתב וכן דעת כל המחברים רק שהרמב"ם כתב שאינו גט שמשמע מדבריו דאפי' לפוסלה לכהונה לא מהני וכן יראה מדברי הטור דאינו גט כלל וליתא מאחר דר"י מכשיר האי גיטא ור' יעקב בר אחא דחי לה דאפילו רבנן מכשרי להאי גיטא נהי דלא ק"ל כותיה להקל אבל להחמיר ליכא מאן דפליג דהוי מגורשת מספק וכן פסק ר"ח וכן דעת הרשב"א נוטה ועוד אומר אני דאף לרב חסדא הוי ריח הגט ופוסלה לכהונה דהא חכמים אומרים אין השם מן המובחר משמע דכתב מיהא הוי והאמת שהירושלמי הקשה זאת בפ' הבונה ואמר שלדבריו של ר' יהודא קאמ' שאתה אומר כתב הוא אפ"ה אינו מן המובחר מ"מ אשינוי' דחיקא לא סמכינן ואף התם ר' יעקב בר זבדי לא בעי למימר כו' ולתרוצי בכה"ג.

דין שצריך הסופר להקנות הקלף והדיו לבעל ואין צריך להקנות לו הקולמוס ואם אמר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין לזכות לו הנייר:

אמר רב חסדא יכילנא למיפסל כולה גיטא דעלמא א"ל רבא מ"ט אלימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתיב פירש שהיא נתנה שכר הסופר משום תקנת עיגונא כדאיתא בפ' גט פשוט ודלמא אקנויי אקנה ליה רבנן ואי משום דכתב ונתן והא לא קיהיב לה מידי פי' דלפעמים אין הגט שוה פרוטה דלמא נתינת הגט היא תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ומן הסברא יראה לכאורה כי היכי דתקנו רבנן שא"צ שיתן שכר הסופר שה"ה נמי שלא יצטרך ליתן הקלף משלו אלא אפילו הקלף שלה או שהיא שכרה להסופר שיתן הקלף ויכתוב דאמרינן אקנויי אקנ' רבנן לבעל ומ"מ נראה דאינו דומה כלל דלא שייך למימר אקנויי אקנו ליה מתורת הפקר ב"ד הפקר עד דמטי לידיה הלכך כל זמן שלא הקנה הסופר את הקלף לבעל מקודם וכתב עליו את הגט נמצא שנכתב הגט על דבר שאינו שלו והוי כלא לשמו שהרי אינו ראוי לו מאחר שעדיין לא זכה בקלף בשלמא שכר הסופר' אפילו נכתב מדיו אחר שאינו שלו מאחר שהקלף שלו א"כ נכתב כדין עליו אלא שיש על הבעל שכר הסופר ולא שייך לומר וכתב ונתן שיהא משלו בכה"ג אמרינן אקנויי אקנו ליה רבנן מיד כשיבא הגט לבעל תקנו רבנן שכירת הסופר שיש לה על הגט לבעל והוא זכה בה והוי כאלו הכל נתן משלו והיכא שהוא שכר הסופר שיתן לו הקלף משלו כל זמן שלא נתן השכירות מקודם צריך להקנות לו מקודם אבל אם נתן לו השכירות א"כ קנה לו כספו דדבר תורה מטלטלין נקנה בכסף (וכ"כ הטור בח"מ סי' קצ"ח דיכול לקדש המוכר במעות זה שקיבל ע"ש) אלא דתקנו חכמי' שאינו קנין ממש לענין אונסין וחזרה אבל מ"מ כשיבא הגט לידו אשתכח דכבר נכתב הגט על שלו אלא שנהגו העול' שיקנה הסופר הקלף והדיו לבעל וכן איתא בתיקוני גיטין וכן כתב הס"ת והטור ולא ידענא למה מאחר שהקלף שלו כבר זכה בדיו שעליו אלא שיש עליו דמי דיו וא"כ כשבא הגט לידו הוא ממש שלו אפי' היא משלמת שכר הסופר וגם הדיו בפני עצמו מ"מ אקנויי אקנו ליה רבנן כדפרישי' אבל מה שנהגו עכשיו להקנות לו הקולמוס והסרגול דבר שיבוש הוא ואף הס"ת כתב דלא בעי והיכא שאמר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי כתב הרמ"ה שאין צריכין לזכות לו הנייר קודם הכתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבו ליה כיון דבשליחות קעבדו מכי יהיבו לה בשליחות דבעל כמאן דיהבו הבעל והדר בעל ויהב לאיתתא דמי דכיון דמזכי לאיתתא בשליחות' אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיות הבעל וגירושי האשה באין כאחד ואי גזל הנייר וכתב ביה גיטא ויהיב לה כשר אפילו כתבו לה קודם יאוש שהרי אינו חייב להחזיר' לבעלים שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה:

דין אם חקק הגט על הטבלא וחקק ירך האותיות שנמצא הכתב שוקע כשר. אבל אם חקק תוכו וסביבותיו ונמצא הכתם בולט פסל: חקק הגט בחותם והכה על הטס עד שנראה כתיבת הגט בולטת פסול. אם החותם בולט והכה על הטס עד שנראה כתיבת הגט שקוע כשר אפ' כתב כל הנוסח של הגט בחותם והכה בפעם אחת היכא. שכיון לשמו וה"ה היכא שהדפיס הגט לשמו ולשמה אפי' נעשה בפעם אחד כשר: המקרע על העור תבנית כתב או רושם בעור כתבנית הכתב פסול וביארנו דאם נפלה טיפת דיו לתוך האות וקלקלה צורתן שוב אין לו תקנה אפי' בתופם ופסול אפי' בדיעבד: ואם נשאת לא תצא. ובתורף תצא ובניה ממזרים:

ת"ר וכתב ולא חקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס יצא לחירות כו' אמר ר"א לא קשיא הא דחק תוכות והכתב נעשה מאליו הא דחק יריכות ואמרינן בגמרא דרושמ' מיחרץ חריץ פי' שהכה בחותם על הטס עד שנראה כתיבת הגט על הטס בולטות פסול דרושמא מיחרץ חריץ פי' שחורצין ודוחקין תוכות וסביבות האותיות עד שעומדי' האותיות בולטות אבל היכא שהחותם בולט והכה על הטס וחקק בו פשיט' שכשר אפי' היו כתוב כל הנוסח של הגט בחותם והכה בפעם אחת כשר היכא שכיון לשמו. וה"ה היכא שהדפיס הגט לשמו ולשמה נעשה בפעם אחת כשר אעפ"י שאינו בדיו שלנו שכותבים הסופרים מ"מ כשר הוא שהרי אין לך דבר המתקיים יותר מדיו של דפסלי', והרמב"ם כתב ה"ה היכא שחק היריכות אחורי הטס עד שנראה בליטות פני הטס דכשר. ואיתא בירושלמי דפרק' הקורע על העור כתבני' הכתב כשר. הרושם בעור כתבנית הכתב פסול. ובתוספת אית' איפכ'. והרמב"ם הכשיר בשניהם. וכן הביאו הטור ותמה עליו הרשב"א והר"ן. ולכן נרא' בעיני להחמיר בשניה' ומהא דחק תוכות פסול שמעינן שאם נפלה טיפות דיו לתוך האות וקלקל' צורתה שוב אין לה תקנה. ומשמע מדברי ספר התרומ' דוקא שנשתנה צורת האות ע"י הטיפה אבל כשלא נשתנה צורת האות יכול למחוק הדיו דלא מיקרי חק תוכות. וכן משמע לישנא דהרא"ש והסמ"ג אבל מהרי"ק כתב בשורש צ"א דמשמע מלשון ר"פ שאעפ"י שהאות ניכרת אין לתקן ע"י מחיקה וטיפת דיו שנפל דפסול הוי אפי' בתופס דגזרינן אטו תורף ובתורף אפי' בדיעבד לא הוי גיטא כלל ואף בתופס ראוי לפוסלו אפי' בדיעבד דגזרינן אטו תורף דהא גזירה שכיח ומצוי' היא ועדיף יותר מכתב הסופר תופס שלא לשמה דפסל הרמב"ם אפי' בדיעבד. ומ"מ אינו אלא פסול דרבנן ואם נשאת לא תצא חוץ מבתורף דאפי' נשאת תצא והבני' ממזרים, וק"ו היכא שנשתנה האות לאות אחר כגון מבית לפא או מהא לחית או מם פתוחה נעשה סתומה אבל איפכ' לא הוי חק תוכות שהרי יכול להוסיף בדיו ולתקן ואפי' ריש לדלת וכף לבית יכול לתקן קודם שיחתמנו להוסיף ולרבעה או להוסי' בדיו לעמקה ואין זה חק תוכות מאחר שעשה תיקון מעשה בגוף האות ואינו כתיקן ממילא ואפי' היכא שצריך לגרר ולתקן האות כגון שלא ישתנה האות ממש אלא שרגלי היה"ן והקופי"ן נוגעין לא נפסול בזה שהרי אף בתחלה היו ראוי' לאות' האות אלא שאנו מחמירין לכתחילה להרחיק רק שהיו נקרא אף לכתחילה ליניק דלא חכים ולא טיפש אבל בהא דלמה נראה שאין מועיל שום תיקון ולקמן בפ' המגרש נאריך בעז"ה:

דין כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך. נתקבלה גיט' ונתקבלה כתובתה בכדי שוי הטס ואם אין בטס כדי כתובתה ישלים לה. ואם נתן לה הטס סתם אפילו יש לה גיליון הכל שלה ואינו נכנס בפירעון כתובתה. ואם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינו גט. ע"מ שתחזרו לי הנייר מגורשת ואם אמר הנייר שבין שיטה לשיט' או בין תיבה לתיבה יהיה שלי הרי זה ספק גט. וביארנו דא"צ מוקיף גויל בגט אלא שלכתחילה טוב' ליזהר. ואם האותיות דבוקים יפרידם בסכין קודם חתימות העדים ואם נמצא דיבק אחר חתימת העדים אפ"ה יגרור בסכין ויפריד הסופר או חכם המסדר הגט חוץ היכא שאין האלף נוגע ביוד שלמעלה:

בעי מני' רבא מרב נחמן כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתך מהו אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. וכתב הרמב"ם שהוא מקובלת מכתובתה בכדי שווי' הטס לבד ואם אין בטס כדי כתובתה ישלים לה כתובתה. והא דתניא התקבלי גיטך והשאר לכתובתך פי' גליון הגט נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה דמשמע טעמא דאיכא שאר הא ליכא שאר לא ה"ה אע"ג דליכ' שאר והא קמל"ן אע"ג דאיכא שאר אי אמר לה אין ואי לא לא מ"ט אוירת' דמגילת' הוא ותני אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינ' מגורשת. ע"מ שתחזרו לי את הנייר הרי זו מגורשת. כדמפר' בפ' מי שאחזו בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו תיקו והוי ספק גט. ותיפוק לי' דספר חד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה ספרים אמר רחמנ'. לא צריכ' דמעור' פי' רש"י אותיות ארוכות המגיעו' משיטה לשיטה ונוגעים ומתחברים יחד. ומכאן דיקדוק הרי"ב דאין צריך מוקף גויל לכל אות מד' רוחות ור"י אומר דאין ראי' דאפשר לפרש הא דקאמר דמעורה היינו רגל כף של שיטה עליונה בטית או ראש למד בהא וחית שלמעלה הימנ'. ומ"מ כתב ר"י דאין צריך ראי' להכשיר דדוקא ס"ת ותפילין ומזוזות בעינן שיהי' האותיות מוקפות גויל משום דכתיב וכתבתם שיהיו כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפיד' וא"ל דנילף כתיבה דהכא מהתם א"כ נבעי נמי ספר ודיו ומתנית' קתני בכל כותבים כו' ועל הכל כותבים ומה שכתב ספר כריתות היינו לספירת דברים אבל ספר ודיו לכ"ע לא בעינן גבי גט. וכ"כ הרא"ש וז"ל כ' הרמ"ה אות' שדוחים ראי' ומפרשים כגון שצואר הלמד נכנס בחלל החית בלי דיבוק או רגל הקוף בחלל העין אינם אומרי' נכונה דמלשון מעור' משמע מלשון הדבק כמו נדלדלה הכבד ומעור' בטרפי. ועוד דפסול דבוק בס"ת מפני שאינו מוקפת גויל מד' רוחותי' ואי בעי בגט הכי היכא בעי בין שיטה לשיטה מהו הרי כיון שהנייר שבין שיטה לשיט' לבעל היה לא נשאר לאותיות הקפת' גוויל מד' רוחות' אלא בודאי לא בעי בגט הקפת גוויל ע"כ. וכן דעת הרשב"א נוטה אלא שכתב שטוב ליזהר בה לכתחילי. ובתשובה אחרת כתב טעמ' מאחר דכתב ספר נהי דאת' לספירת דברים מ"מ משום חומרא דעריות עבדינן כל מילי דספר. ולא נהירא דא"כ מתני' אמאי אמר בכל כותבי' בדיו ובסיקרא כו' ואפי' על עלה של זית אלא אפי' לכתחילה לא בעינן מידי דספר. ע"כ נראה הטעם כמו שכתב המרדכי מפני שאין נראת יפה כשהוא מחובר למעלה. ולפ"ז יכול להפרידו בסכין וטוב הוא לתקן קודם שחתמו העדים. ואי אשכח דביקות אותיות בתר דחתמו העדים אפ"ה יגרור בסכין ויפרידם משום מראית העין בין הסופר ובין החכם המסדר הגט:

מצאתי בגליון על תיקוני גיטין והוא מלשון מהרי"ב וז"ל העיד לפני ולפני מהה"ר יונה החכ' מיילין שראה ממהרי"ו שנתן גט וחתם ולא היה נוגע ראש האמצעי בגוף השין למטה ותיקנו קודם נתינת הגט. ונ"ל הטעם הא דבעינן כתיבה תמה דילפינן מוכתבתם דוקא גבי תפילין ולא בגט. לכן יש שפיר לתקנו כדאמרינן לענין מוקיף גוויל דיש מכשירין בגט. וכן בהלכות תפילין כתב אי איפסק או אינק מייתי תינוק דלא חכים ולא טפש אלמא הפסקה לא מפסיק אבל אני ישראל סדרתי גט ולאחר החתימה נמצא יוד של אלף של ישראל לא נגע ובדוחק ניכר היכר מועט ולא רציתי ליתנה לה לכתחילה וצויתי לכתוב אחר ע"כ. ואומר אני דלא פליג מהררי"ב על דברי מהרי"ו להחמיר עליו במקו' שהוא הקיל ועביד הלכה למעשה והוא היה ראש בין האחרונים ומימיו שתו כל הבאי' אחריו אלא שמהרי"ו לא הקיל אלא בפרידתו אות מאות בנגיעתו ובלא הכי לא קפדינן כולי האי כדפי'. וה"ה במה שלא נגע מן האמצעי של שין למטה לפי שכת' להדי' מה' שלום הזקן מווינא דאין בזה קפידא. ומה התיר לתקן אף אחר חתימות הגט אבל אלף שאינ' נוגע בה היוד למעלה אין שם אות עליו כלל ומ"ה לא רצו להתירן לכתחילה ואפשר אף בדיעבד פסול אם לא היה היכר מועט. בפרט בכתיבה תמה שאינ' מרובע והוא במקום תורף של גט בפ' המגרש בסי' פ"ד:

דין דנוהגין לערות הגט באותיות ארוכות ונהגו להרחיב השיטין:

פסק האידנא נהגו לערות הגט באותיות ארוכות אף שאינן נוגעי' ומחובר' אלא עושין הגט שיהיה ספר א' ולא יהיה ראוי לחתוך שיטה משיטה שאז לא יהיה ספר א'. ואע"פ שכתבו התוס' כל זמן שהוא מחובר ולא נחתך לא חיישינן לשני ספרים מדאמרינן בפ' בתרא שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני. י"ל דשאני התם שדרך הספר לכתוב בדף א' ולגמור בדף השני. אבל הכא נהגו הסופרים להרחיב השיטין מה שאין דרך הספר א"כ אי לא שמחברי' האותיות ארוכות זה שלא כנגד זה מחזי כל שיטה כספר בפני עצמו וכאלו נחתוך. והטעם שנהגו להרחיב השיטין כדי שיהי' בקלף כתב י"ב שיטין רחבי' וארוכי דבר הנראה לעינים שיהי' נקרא ספר ואם תקצר השורו' והאותיו' לא יהיה שם ספר עליו ואף שאינו מעכב דאפי' על עלה של זית כותבין מ"מ לשופרא דמלתא כך נהגו ועוד אומר אני דקצת יש ראי' שכך הי' מנהג בימיהם מדבעי רב פפא סתם בין שיטה לשיטה מהו תיקו. ואמר עלה בגמרא לא צריכא דמעור' ומדלא בעי רב פפא גט המעור' ואמר בין שיטה לשיטה מהו. משמע שכך הי' הדרך שהיו מעורי' הגט ומחברי' באותי' ארוכות רק שלא היו נוגעי' וע"ז השיב לא צריכה דמעורה ממש או כפי' רש"י או כפי' ר"י:

דין עבד שהוחזק שהוא שלו וגט חקוק עליו והעבד יוצא מתחת ידה ואומרת שמסר לה בעידים מסירה להתגרש בו אפי' חקוק בכתיבת קעקע שאינו יכול להזדייף פסול. ומ"מ ספק גירושין הוי ולחומרא. ואם לא הוי כתיבה, קעקע לא הוי מגורשת כלל ואם לא היו מחזיקין בו שהוא וכתב בכתיבת קעקע ויוצא מתחת ידה הרי זה מגורשת אפי' אם אין עידי מסירה לפנינו:

בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו בכתיבת קעקע שאינו יכול להזדייף והרי הוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת שהבעל נתן לה העבד להיות מגורשת בגט זה שכתב על ידו לפני עידי מסירה והלכו להן למדינת הים או שמתו מהו. מי אמרי' אקנויי אקניהו ניהלה או דלמ' הו' מנפשי' עי"ל. ת"ש דאמר ר"ל בפ' חזקת הבתים הגודרת אין להן חזקה לאלתר אלא עד אחר שלש שנים וה"נ אינה מגורשת אלא שיהי' העבד תחת ידה ג' שנים בלי ערעור בעל ודוקא גרושין ודאי הוא דאינה מגורשת. אבל ספק גירושין איכא דשמא הקנה לה העבד. וכן פסק הרמב"ם והרמ"ה והטור דהוי ספק מגורשת. וכתב הר"ן מיהו בגמר' מוקי לה דוקא בכתיבת קעקע. הא לאו הכי לא הוי מגורשת כלל משום דהוי כתב שיכול להזדייף. ודוקא שהחזיקו בו שהוא שלו אבל לא החזיקו בו שהוא שלו אפי' אם ג"כ אינה מוחזקת בו שהוא שלה מ"מ מאחר שיוצא מתחת ידה היא מגורשת אפי' בלא עידי מסירה לפנינו רק שאמר' שבעידי מסירה נתגרשה לדידן דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי. ובלא עידי מסירה אינה מתגרשת כלל. ואגב גררא נפרש הג"ה אחת מא"ז וז"ל אם הגט כתוב על ידו של עבד בכתיבת קעקע והי' יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקי' על ידו הרי זה מגורשת אע"פ שאין לה עדי מסירה שהרי אינו יכול להזדייף וכן כתב הרמב"ם. ואם הי' גט כתב בדיו על ידו של עבד והרי הוא יוצא מתחת ידה ויש לה עדי מסיר' מגורשת ואם לאו אינ' מגורשת. והרמב"ם כתב שהיא ספק מגורשת ול"נ שאינה מגורשת כלל. ואני הכותב בעניית דעתי אינו מובן לי דלפי מה שפשט מגורשת הי' משמע דאפי' בכתיבת קעקע אינה מגורשת וצ"ע ע"ש הג"ה. ולא זכיתי להיו' בידי הא"ז הגדול כי בודאי ט"ס יש כאן כי הרמב"ם מעולם לא כתב בספרו היכא שכתב בדיו כו' אלא דילג יש בכאן וקאי על מה שלמעלה כשהוא יצא מתחת ידה בסתם מגורשת אבל היו מוחזקי' בעבד שהוא שלו אינה מגורשת. והיינו בעיין דלעיל דפשט מגורש' כו' וע"ז כתב הרמב"ם שהיא ספק מגורשת והוא כתב דעתו שאינה מגורשת דס"ל אינה מגורשת כלל מאחר דליכא עידי מסיר' אמרינן מעצמו עייל לגבה. ומ"ה דברי הרמב"ם עיקר דספק מגורשת. והכותב שכתב ואני לא הבנתי כו' בודאי לא הבין מה שלפניו כי מה שפסק דכתוב' קעקע מתגרשת היינו בסתם שלא היו מוחזקי' בו שהוא שלו' אפי' לא היו מוחזקי' בעבד שהוא שלה אומרים אקנוי' אקני לה או היא הקניתה לו מקודם שיכתוב עליו את הגט. אבל היכא שכתב בדיו וליכא עידי מסירה לפנינו אינה מגורשת אפי' היא אומרה שבעידי מסירה נתגרשה. מאחר שנכתב על דבר שיוכל להזדייף צריכה להביא עדי מסירה וכל זמן שאינה מביאה אינה בחזקת גרושה להנשא כדלקמן סי' ל"א. ומ"מ היא שווי' נפשת חתיכא דאסורא וכל חומר גרושה אית לה. ועוד בעי רמי בר חמא היו מוחזקי' בטבלא שהיא שלה וכתב עליה הגט והרי היא יוצאה מתחת ידה מי אמרי' אקנוי' אקנית' לי' או דלמא אשה לא ידעה לאקנויי בדבר העתיד פי' דהכא לא שייך למימר הפקר ב"ד הפקר אלא מה שיוצא מתחת ידה ליד אחרים כגון שכר הסופר וה"ה הקלף שהי' שלה ונתנה לסופר שיכתוב עליו א"כ אין לה על הגט אלא דמי השכיר' וכשבא לידו הקנו לו הב"ד בתורת הפקר ב"ד הפקר רק שיקנה לו הסופר הקלף מקודם שיכתוב כדפי' לעיל סימן כ"ב, משא"כ בטבלא שלה דשמא מה שהיא נותנת לו הוא ע"י שאלה ולא ע"י הקנאה. לפי שאין דרך הטבלא ליתן לאיבוד ולכתוב עליו כמו שדרך ליתן הנייר והקלף להסופר שיכתוב עליו אלא רצונה שיהי' הטבלא קיים אף לאחר הגט להחזיר לידה ולא כיונה להקנות לו אלא בתורת שאלה בעלמא השאילה לו. ופשיט רב אשי ת"ש האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שברו כו'. אלא דידעה לאקנויי פי' דהכא בע"כ איירי שהיא הקנית' לו הקלף קודם הכתיבה. דהפקר ב"ד הפקר לא שייך לומר אלא שבא לידו קודם הכתיב' כדפי' וא"כ בע"כ איירי שהיא הקנתה לו מקודם הכתיבה אלמא דידעה שפיר לאקנויי לזה בקנין ממש. וזו המחוור בעיני יותר מכל מה שהעלו בה המפרשים:

דין כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו. קנאתו ומתגרשת בו. והוא שיהי' העבד כפות עד שאינו יכול להלוך וגם צריך שיהא ישן. אבל בכפות לחוד או ישן לחוד לא מהני. ואם לא הי' העבד כפות וזכתה בעבד וקנאתו לא הוי מגורשת עד שיחזיר הבעל ויטול הגט מידו ויתן לה:

אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. ואמאי חצר מהלכת היא, וכ"ת בעומד והא אמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, והלכתא בכפות. פי' אהך קושי' דחצר מהלכת לחוד קאי הוא דמשני דאיירי בכפות ידיו ורגליו או כפות אפי' רגליו לחוד שאינו יכול להלוך מספיק. ומ"מ איירי אף בישן כדמוכח בהזורק דאמר רבא ניעור אינו גט לפי שאינו משתמר לדעתו ישן הרי זה גט. ופריך בישן אמאי הוי גט הא הוי חצר מהלכת. וכ"ת ישן שאני והאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה כו' ומסיק והלכת' בכפו' פי' אפ"ה ניעור אינו גט. וכ"פ רש"י וכן דעת התוס' וכן דעת ה"ג. דתרווייהו בעינן כפות וישן. וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ועיקר ויש שיטה אחרת כגון הרמב"ם שסבר דכפות לחוד מהני וישן לחוד מהני מדאורייתא. אבל הוא גט פסול דהיינו אם נשאת לא תצא. וסבר מה שפסק תלמודא והלכתא בכפות היינו דכפות לחוד מהני ומדאמר הגמר' והלכתא בכפות אלמא דישן לא מהני היינו להתיר' להנשא לפי שהוא פסול מדבריהם אבל אם נשאת לא תצא. וקשה לדבריו מאחר שכפות לחוד מהני א"כ הא דקאמר התם רבא ניעור אינו גט איירי באינו כפות ומ"מ ישן לחוד הוי גט מדאורייתא א"כ אמאי אמר רבא משום דהוי חצר שאינו משתמרת לדעת תיפוק ליה דהוי חצר מהלכת ואז הוי רבותא טפי דאפילו הוי משתמר לדעת כגון שידיו כפותי' בחבל ואחזתו בידה אפ"ה לא הוי גט משום חצר מהלכת. וגם אין סברא לחלוק דכפות לחוד מהני וישן לחוד נמי מהני מדאורייתא אבל לא מדרבנן דמאי שנא. ומנ"ל להש"ס לחלק במלתא דרבא דלמא תרוייהו לא גזרו רבנן לפסולם או בתרווייהו לפסול. והטור א"ע הביא דברי הרמב"ם בנוסח אחר דכפות לחוד לא הוי גט ובישן לחוד הוי גט פסול והוא שיבוש שאין הדעת סובלתו וגרסה שאינה נכונה בא לידו. והשתא דתרווייהו בעי' א"ש הא דקאמר הש"ס והלכתא בכפות ולא אמר בלשון תירץ בכפות. אלא ה"ק אף שיש לחלק בין ישן לעומד ויושב ולומר דהכא איירי בישן ובישן לא אמרינן חצר מהלכת. מ"מ הלכתא דלא מהני ישן אלא כפות. וכ"ש דהתם בהזורק א"ש דקאמר הלכתא וה"ק אף שיש חילוק בין ניעור ובין ישן ולא ישן לא הוי גט א"כ הוה ליה לאחלוקי בין ישן לעומד ויושב אפילו בלא כפות אפ"ה הלכתא דלא מהני אלא בכפות. עוד עסק הרמב"ם שאם העבד לא הי' כפות והיא זכתה בעבד וקנאתו שאינה מתגרשת בקבלת העבד עד שיגיע הגט לידה משמע שאם נטלתה מן העבד מגורשת ולית' דשמא הוי כטול גטך מעל גבי קרקע ולא הוי גט עד שיחזור הבעל ויטלנו מידו ויתן. לה. וכן דעת הרשב"א נוטה ואמר רבא כתב לה גט ונתנה בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. ודוקא בחצירו אבל נתן גט בחצר חבירו והיא קנתה החצר אחר כך אינו גט כיון שלא בא קניית החצר מיד הבעל לאשה וזהו חצירו הבאה לאחר מיכן המוזכר בהש"ס. והא דמתגרשת הכא בחצר וגיטה הבאי' כאחד היינו שהיא עומדת בצד החצר וסמוכה לה כדאיתא לקמן בהזורק:

דין אם כתבו גט בקלף גדול וצריך אח"כ לחתכו הוי גט פסול. אבל אם חתכו מגט דבר מועט ליפותו אינו פסול. ומ"מ ראוי להחמיר שלא לחתוך כלל אחר החתימה אפי' ליפותו. ואם שיטה ראשונה בטעות ורוצה לכתוב אחריה צריך לחתוך תחלה המוטעה:

על קרן של פרה כו' בשלמא יד של עבד לא אפשר למקציי' אלא קרן של פרה לקציי' וליתב' לה אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. ואם כתב גט בקלף גדול ואח"כ חתך יש מכשירי' ואומרי' דוקא במחובר ובעלי חיים יש לומר הכי אבל לא בד"א. והרבה חולקים הר"י בר' מנחם ור"ת ור"י ודבריהם עיקר. כי כן כתב בה"ג כי מנין לנו להקל בספק ערוה מאחר שאין ראיה כלל להמכשירים ומיהו כתבו האחרונים דאף לדברי ר"ת נראה דוקא נחתך הקלף גדול הוא דחשיב. מחוסר קציצה. אבל אם חחכו מן הגט דבר מועט כדי ליפותו לא מקרי בהכי מחוסר קציצה. ונראה בעיני דוקא כה"ג מה שהוא ליפותו והוא דבר מועט שאין בו תיקון ממש שיקר' מחוסר קציצה. אבל אם כתב שיטה ראשונה בטעות ורוצה לכתוב אחרי' יחתוך תחלה המוטעה לפי שאז יהי' תיקון גמור לגט ויקר' מחוסר קציצה ואינו דומה לגזיי' לזמן ויהבי' ניהלה אף שיש תיקון ממש בקציצותי'. מ"מ אין תיקון לגט עצמו אלא תיקון לאשה ואין שייך לומר מחוסר קציצה אלא דבר שמחוסר תיקון הגט ותועלתו בעצמו ולא מזולתו ומ"מ יראה להחמיר שלא לחתוך אחר החתימה אפילו ליפותו וכן המנהג:

דין דאין כותבין הגט על המחובר אפי' נותן לה המחובר כמו שהוא. כתב הטופס במחובר ותלשו והשלים התורף כשר. אבל אם כתב גם התורף במחובר פסול. ותלוש ולבסוף חברו חשוב נמי מחובר. ואם כתבו בתלוש ואח"כ חיבר' והושרש וחתמו ואח"כ תלשו כשר:

מתניתין אין כותבין במחובר לקרקע. פי' משום דמחוסר קציצה דאפי' בעי למיתב לה המחובר ולהקנות' לה עם הקרקע לא מהני דכתיב ונתן בידה כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר. רבי יהוד' פוסל עד שיהא כתיבה וחתימה בתלוש. והלכתא כת"ק דכשר. ומוקי רב יהודה אמר שמואל מתניתין ששייר מקום התורף ור"א היא דאמר עידי מסירה כרתי. וה"ק אין כותבין תופס במחובר גזירה שמא יכתוב תורף. כתבו לתופס תלשו וחתמו ונתנה לה כשר והא דקאמר תלשו וחתמו היינו גומרה. כמו תורה חתומה נתנה, כלומר שגמרה לגט וכותב אף התורף. והלכה כת"ק דר' יהודה דלא גזרי כתיבת טופס אטו תורף, וכתב הטור בשם הרמ"ה כל היכי דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול. ואפי' כתבו חתמו בתלוש ואחר חתימתו חזרו וחברו ואח"כ תלשו ונתנו לה פסול. ולא מבעי' אם אשרש אחר כתיב' וחתימה אלא אפי' לא אשרש נמי פסול. כיון דמחוסר מעשה מקמי נתינה. דבעינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה ונתינה ע"כ והנה מה שכתב תלוש ולבסוף חברו כו' יפה כתב. דנהי דחשבינן בע"ז תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי ומ"מ לענין כתיבת הגט במחובר כה"ג הוי שפיר חיבור. דסוף סוף לא מצי לקיים ונתן בידה כל זמן שהוא מחובר לארץ. וממילא כשתלשו הוי מחוסר קציצה. וכן דעת הרשב"א. אבל מה שכתב שאם כתבו וחתמו בתלוש ולבסוף חברו וחזר ותלשו ונתנה לה שהוא פסול לא נהירא כלל דהא דינו כתלוש. והתוס' נמי לא סביר' הכי דהקשו לעיל בריש פרקי אהא דאמרי' מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ר"י היא דאמר עד שיהא כתיבה וחתימה בתלוש. וא"ת למה לי למנקט וחתימה כיון שהיתה הכתיבה בתלוש א"א לחתימה שתהא במחובר. וי"ל דמשכח' לה שכתב על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו ע"כ. אלמא אי לאו דבעי שיהא חתימתו בתלוש לא הוי פסול משום מחוסר קציצה. דלא שייך לומר מחוסר קציצה אלא היכא דבשעת כתיבה לא הי' ראוי ליתן אלא שיעשה מעשה או בשעת חתימה. למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. אבל היכא דכתבו וחתמו בתלוש לכ"ע כשר אפי' נטעו אח"כ. דלא הקפידה תורה אלא שיהא כתיבתו או חתימתו בתלוש בלא מחוסר מעשה. אבל כל מעשה שבא ממקום אחר שאינו תלוי לא בכתיבתו ולא בחתימתו פשיטא דכשר לכ"ע. ולפ"ז דק"ל כר' אליעזר דוכתב דכתיב בקרא כתיבה הוא ולא חתימה. אפי' כתבו בתלוש וחברו והשריש וחתמו ואח"כ תלשו אפ"ה כשר. וכ"כ הרשב"א. ומסיק בסוגי' כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר. דשקל לעציץ ויהבי' ניהלה. אבל אם שבר חתיכה חרס מן העציץ ונתן לה לא הוי גט. משום דהוי מחוסר קציצה כתב על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזירה שמא יקטים וה"ה באינו נקוב דפסול. והכי הלכת'. והא דלא גזרינן גבי חרס של עציץ נקוב שמא ישבר. לפי שאין דרך לשוברו. כמו בקרן פרה דלא גזרינן שמא יקצץ וכן הוא בתוס':

דין גט שנכתב על דבר שיכול להזדייף כשר. והוא שתביא עידי מסירה או עידי חתימה ויעידו שלא הי' בו שום תנאי. ואם לא הביאה עידי מסירה או עידי חתימה אינו גט כלל. מ"מ היא שווית' לנפשה חתיכה דאיסורה ואסורה להתייבם ולכהן:

מתני' אין כותבין על נייר מחוק ולא על הדיפתרא שהוא קלף שאינו מעופץ. מפני שיכול להזדייף. וחכמים מכשירין וכתבו התוס' והרא"ש. דהאי נייר מחוק היינו פירושו שמקום העדים על המחק וכתב הגט אינו על המחק דחיישי' שמא ימחוק הכתב ויכתב מה שירצה ויהי' הוא ועדיו על המחק וכשר. אבל שניהם על המחק כשר. שאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים. ומסיק אמר ר' אלעזר מאן חכמים ר"א הוא. דאמר עידי מסירה כרתי. פירש"י דלמאן דאמר עידי מסירה כרתי אשה הבאה להינשא ע"י גט צריכא להביא עדי המסירה שנמסר להם בפניהם. ולא חיישינן שהי' בו תנאי ונמחקו וכתבו התוספות והרא"ש דלאו בכל גיטין קאמר שצריכא להביא עדי מסירה. דשאר גיטין בדבר שאינו יכול להזדייף וחתומים בו עדים יכולה להנשא על פיהם ואינה צריכה להביא עידי מסירה אפילו לר"א כדתנן בפרק בתרא ומייתי לה לעיל בפ"ק שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. דמאחר דחזינן גט בידה דליכא למיחש לזיופא אמרינן דמסתמא בא לידה כמצותו אלא דוקא בגט זה שכתב בדבר שיכול להזדייף. בהאי קאמר רש"י כשבאה להנשא בו צריכה להביאה עידי מסירה ע"כ. ונראה דעיקר הטעם מאחר שאינה מגורשת בעדי החתימה אלא בעידי המסירה. רק שמוקומינן לה בחזקת מגורשת כראוי מש"ה לא אמרינן הכי אלא היכי דליכא ריעותא בגט. אבל אי איכא ריעותא בגט כגון דבר שיכול להזדייף צריכה להביאה עדי מסירה ולא סמכינן אגיטא שבידה, לאפוקי לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי. וצ"ל מוכח מתוכו. אפילו איכא עדי מסירה קמן לא מהני, והטור פסק מאחר שהוא כתוב בדבר שיכול להזדייף לא סגי אפילו בעדי החתימה לפנינו ומעידים שלא נמחק שום דבר ולא הי' בו תנאי ותמיהני הכי מאחר דהגט יוצא מתחת ידה אמרינן מסתמא בכשרות ניתן לה בעדי מסירה. דהא לא סגי בעידי חתימה אלא בעידי מסירה. מאי אמרת שמא נזדייף מאחר דאית בי' ריעותא הא איכא עדי חתימה קמן ומסהדי דלית בו ריעותא ולא יתכן דבריו אלא לדעת הרי"ף וסיעתא דמכשירין בעידי חתימה לחוד. מש"ה איכא למיחש דשמא גט זה לא ניתן בעידי מסירה. דכה"ג בשאר גטין כשר. והכא לא יספיק עידי חתימה מאחר דאינו מוכיח מתוכו. ועוד יותר נראה בעיני דאפילו לא הביאו עידי חתימ' לפנינו אלא שהגט על הכתב והעדי' על המחק דאז מוכח מתוכו דלא הי' שום תנאי בגט. דה"נ אמרינן דמסתמא בכשרות בא לידה ע"י עידי מסירה. ורש"י לא קאמר שצריכה להבי' עדי מסירה אלא היכא שהגט בא לפנינו יוצא מתחת ידה הוא נמי על המחק. דחיישינן שמא הי' מתחלה על הכתב והי' בו תנאי ומחקה אותו כה"ג צריכה עדי מסירה. וכן היכא דכתב על הדיפתרא אבל היכא דמוכח דלא הי' בו שום זיוף ותנאי בין שמוכח ע"י עדים ובין שמוכח ע"י הכתב סמכינן שבכשרות בא לידה ע"י עדי מסירה. ומ"מ צריכה לעולם עדי קיום כל היכא דליכא עדי מסירה לפנינו אפילו ליכא בו שום ריעותא. דמש"ה בעינן לומר בפנ"כ ובפנ"ח דכל זמן שאינו מקויי' אין לך ריעותא גדולה מזו ושמא לא נכתב כלל ע"י הבעל אלא היא בעצמה כתבה וחתמה בו העדים ומה שכתבנו היכא שכתב על דבר שיכול להזדייף שצריכה להביא עדי המסירה. נראה שאם לא הביאה עדי מסירה לפנינו שאינה בחזקת מגורשת כל עיקר. ואפי' ספק מגורשת ליכא שהרי אין עדי מסירה לפנינו והגט שיוצא מתחת ידה הוא כתב שיכול להזדייף א"כ במה תצא מחזקת איסור א"א. מ"מ היא שוי' נפשה חתיכה דאסורא שהרי אמרה שהי' לה עדי מסירה ולפי דברי' מגורש' ודאי ואסורה לכהן וכן אסורה להתייבם. וא"ת א"כ מה חילוק יש בין שוי' נפשה חתיכה דאיס' ובין ספק מגורשת. וי"ל כגון שיש לה צרה והיא ערוה ליבם. דאמרינן אינה מגורשת וצרתה יוצאת בלא חליצה. ואלו היתה אפילו ספק גירושין הי' צרותיה חולצת ולא מתייבמת וכן אם נשאת דמחזקינן בנה כממזר ודאי ומותר בממזרת ודאית וכן אם קבלה קדושין מאחר דאמרינן קדושי השני לאו כלום הוא ומותר המקדש בקרובותיה:

דין מה שכתבנו שיכול לזייף כשר בעדי מסירה לפנינו היינו אפי' לזמן מרובה. דאם הי' בו תנאי היו זוכרי' ודוקא בגיטי נשים אבל בשטרות דעלמא העומדי' לראי' פסול אפי' מיד אם כתוב בדבר שיכול להזדייף ומ"מ שטר מכר או מתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוי דינו כמו בגיטין:

אמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא. דלמא הוי בי' תנאי וזייפי'. ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים. אם איתא דהוי ביה תנאי מדכר הוי דכירי אינשי. ולאו דוקא עד עשרה ימים אלא אפילו לזמן מרובה. והלכתא כר"י דהוה רבו דר"א. ואמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשטרות אפילו לאלתר לא. דכתיב למען יעמדו ימים רבים אלמא דגזירת הכתוב הוא דבעינן בשטרות דבר הראוי להיות ימים רבים ולא הראוי להזדייף ולסמוך על עידי מסירה ור' יוחנן אמר שטרו' כגיטין וקרא דלמען יעמדו עצה טובה קמ"ל. ובהא ק"ל הילכתא כוותי' דר"א דדוקא בגיטין אבל לא בשטרות. וכן פסק הרי"ף בהדי' וכן דעת התוס' ודעת האחרונים. וראייתם מדפריך סתמא דתלמודא גבי שטרות והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף. וכן גבי דפתרא קאמר הש"ס כדי לכתוב עליו גטי נשים. משמע אבל לא שטרות. אף שהתוספות והרא"ש כתבו עוד שנויי אחריני. דר"א ור"י לא פליגי אלא לאלתר אבל מודים דמכאן ועד עשרה ימים פסול מאחר דבשטרו' יש כמה ענייני תנאי' וחלוקי דברי' לא דכירי. ולפ"ז ליכא ראיה ברורה דהלכתא כר"א וכן פסק רבינו חננאל דהלכה כר"י. מ"מ נ"ל דדברי הראשונים הם עיקר. דמסתמא פליגי ר"א ור"י דזה פוסל לעולם וזה מכשר לעולם. דאי אמרינן דר"י לאלתר דוקא מכשיר אבל לא לזמן מרובה. ה"ל למימר בהדי' במילתיה. ואף הטור בודאי קיבל מאביו הרא"ש שתפס דברי הראשוני' עיקר שכתב ור"ת מכשיר אם בא לגבות בו לאלתר. ולא נהירא לא"א הרא"ש אלא פסול לגבות בו אפי' לאלתר מאחר שנכתב על דבר שיוכל להזדייף ומ"מ כתבו התוס' דוקא בשטרות העומדים לראי' אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוי דינא כמו גיטין וכשר. כדאמרינן בברייתא בפ"ק כתבו לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הר"ן מכורה ונתונה וסתם חרס כתב שיכול להזדייף הוא. וכן דעת הרשב"א והר"ן:

דין אם הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול:

כתב המרדכי וז"ל אין לתמוה איך מכשיר ר"א בדבר שיכול להזדייף והא מודי ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול דהא מודי ר"א היכא דלא אתי למסמך עליו כגון בשמות מובהקים דכשר הכי נמי הכא. ולפ"ז הרחיק ב' שיטין מן הכתב פסול ר"א בעידי מסירה דהא מזוייף מתוכו. ודלא כפי' המיימוני דמכשיר בהרחיק ב' שיטין מן הכתב לר"א כמו בדבר שיכול להזדייף ע"כ. גם אני אומר דלא נהירא לי דברי הרמב"ם דסוף סוף גט פסול מקרי כמו שהשיג הראב"ד דשמא נתן תנאי בגט ואפקי' גיטא בלא עדי מסירה ואתי למסמך אעידי חתימה לחוד. מאחר דלא חזינן שום ריעותא בגט והוי כמו מזוייף מתוכו. וכן דעת הטור נוטה דפסול:

דין גט שנמחק בו אות או תיבה שתלה בין השיטין אם הוא מן התופס ואינו מעלה או מוריד לשום תועלת במחיקתו כשר. אפי' אינו מקוים בסופו אבל אם הוא מן התורף. או שיש איזה תועלת במחיקתו אינו גט. אם לא שחזר וקיים בסוף הגט. נימק או נרקב או נשחק או נטשטש אם יכול לקרותו כשר. והאידנא נהגו לזהר ולהחמיר שלא יהא שום מחק או טישטוש בגט. וכן נהגו להחמיר שלא לקיים שום מחק ותלוי בגט. וגט הקרוע שתי וערב בקרע ב"ד אינו גט אפי' איכא עידי מסירה בפנינו:

כתב הרמב"ם וז"ל גט שנמחק בו אות או תיבה שתלה בין השיטין אם מתופס הגט כשר. ואם מתורף אינו גט. ואם חזר ופי' בסוף הגט שאות פלוני תלוי' או על המחק אפילו מתורף הגט כשר. וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של ב"ד הר"ז גט בטל. אבל אם נקרע קרע שאינו של ב"ד כשר. נימק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר. נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרותו כשר ואם לאו אינו גט בד"א כשהגט יוצא מתחת ידה, בעידי החתימה ואין כאן עידי מסירה. אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט בפניהם והי' כשר הר"ז כשר. אע"פ שהי' תורף גט על המחק או בין השיטין או שהי' קרוע שתי וערב כשנתנה לפניהם ע"כ. והנה מה שחילק בעידי מסירה לפנינו יפה חילוק שאז כשר רק שהי' ראוי' לקרות הגט מקודם כמו שכתוב והי' כשר. אבל מה שכתב אפילו הי' קרוע שתי וערב זה זה אינו נראה בעיני דודאי הוי חספא בעלמא וכ"כ הרשב"א וכן עיקר. ומה שכתב בענין קיום הגט נמצא בו כדבריו בתוס' ובירושלמי גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול. שלא מגופו כשר. ואם החזירו למטה אפילו מגופו כשר ע"כ וכן דעת ר"נ גאון כדברי הרמב"ם שבתופס כשר מחיקה אפילו בלא קיום. ונראה לאו דוקא בכל תופס הגט כשר. אלא כל דבר שאין בו תועלת במחיקתו ואינו מעלה ומוריד אלא מכח ט"ס נמחק. אבל אם נמחק דבר מן התנאי ויש חילוק בגט במחיקתו עד שיגיע תועלת באותו מחיקה בין לו ובין לה הוי מחיקה דבר שיכול להזדייף ואינו כשר בלא עידי מסירה או בלא קיום ומ"מ נהגו האידנא להזהר שלא יהא שום מחק וטשטוש בגט. וכן נהגו להחמיר שלא לקיים שום תלוי ומחק בגט:

דין הכל כשרים לכתוב את הגט חש"ו כמבואר בסימן שאחר זה. האשה כותבת את גיטה והוא שהקנית מעיקרא הקלף לבעלה:

מתניתין הכל כשרים לכתוב הגט אפילו חש"ו. האשה כותבת גיטה והאיש כותב את שוברו וכתב הר"ן ותמהני האיך, אשה כותבת גיטה והא צריכה הקנאות האשה לבעלה בין כתיבה לנתינה דהא כתבתי לעיל דבאשה כותבת גיטה לא אקנו בו רבנן מידי והוי ליה מחוסר כתיבה הקנאה ונתינה, וליכא למימר דכשקנאת' הקלף לבעל מעיקרא עסקינן דהא לעיל פשטינן מינה בעיין דמוחזקין בטבלה שהיא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאת מתחת ידה מהו דמשמע דאנן לא ידעינן במלתא מידי אלא חזקה טבלה שלה ושהיא יוצאה מתחת ידה. ועוד דאי בנתינה קודם כתיבה עסקינן ודאי דבקיאה היא בהלכות גט וידעה לאקנויי. ומתוך הדחק יש לי לומר דהקנאה כיון שאינה מעשה בגופו של גט דומי' דקציצה לא מקרי מחוסר מעשה דדומי' דכתיבה בעינן כיון דכתיב וכתב ונתן עכ"ל ולא אדע מה אשיב דבר דאדרבה מאחר דאיירי שכבר הקנית הקלף לבעל וזולתו לא יתכן מש"ה פשט שפיר כמש"ל סימן כ"ו אבל אי לא הקנית מקודם פשיטא דלא הוי הגט כלום. שהרי לא נכתב על שלו ולא מקרי וכתב והכל כדפרישית לעיל:

דין דחש"ו וגם נכרי כשרים לכתוב תופס הגט. אפי' בלא גדול עומד על גביו. והוא ששיירו התורף וכתבו ישראל בן דעת. אבל בתורף אפי' גדול עומד ע"נ אינו גט בחש"ו ובנכרי וגדול עומד ע"ג הוי ספק מגורשת ועבריינא אפי' לכתחלה טופס ותורף ומ"מ לא ירגיל לכתוב ע"י הש"ו ונכרי:

והא לאו בני דיעה נינהו. פי' המחוור לר"מ פריך שהוא סבור מאחר שסתם מתני' ר"מ כל היכא דנוכל לדחוקי ולאוקמי כר"מ אוקמינא ודעת המקשה הי' דאף לר"מ בעי כתיבה לשמה. נהי דסבר עדי חתימה כרתי מ"מ וכתב לה אינו יוצא מידי פשוטה. ואפי' תאמר שיוצא מידי פשוטה. מ"מ הוי אסמכתא מעליותא לאסור מדרבנן ומשני אמר רב הונא והא שגדול עומד על גביו, ומסיק הר"ן אליבי' דאפילו נכרי נמי כשר כשגדול עע"ג מדפסל לי' נכרי לקמן במתני' לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר. והא דתניא בברייתא נכרי פסול אף לענין כתיבה. היינו ר"א דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא ומש"ה מחמירין גבי נכרי אפי' גדול עומד ע"ג ומשום דנכרי לדעת נפשי' קעבד. אבל ר"מ דבעי וכתב אחתימה. ומדרבנן דבעי לשמה לא אחמיר כולי האי היכא דגדול עע"ג. והשתא לפ"ז לא פליג ר"א אלא לענין נכרי אבל בחש"ו ואפי' לר"א מהני בגדול עע"ג. ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ור"א היא פי' דאמר עדי מסירה כרתי ולא מהני שום תיקון לתורף אפי' בגדול עע"ג בין נכרי ובין חש"ו. והא דלא גזרינן הכא טופס אטו תורף כמו גבי מחובר. לפי שהוא מלתא דלא שכיח' וגם מזהר זהיר' בי' דהכל יודעין שאינן ראווין לכתוב הגט ולגומרה אלא ע"י ישראל בן דעת, והכי הלכתא דבתופס כשר אפי' בלא עומד ע"ג וכנ"ל. ובתורף לא מהני גדול עומד על גביו אפי' לגבי חש"ו. והא דממעט חרש וחרשת בחליצה מפני דלאו בני קריאה נינהו. וכן קטן מדכתיב איש בפרשה תיפוק להו דלאו בני דיעה נינהו. ואפי' גדול עומד ע"ג לא מהני היכא דבעי כונה וחליצה בעי לשמה עד שיתכונו שניהם לשם חליצה כדאיתא התם. ונ"ל דלק"מ דלפי המסקנא דהתם איתא דחרש וחרשת פסולי' משום דלאו בני דיעה נינהו וכן הא דממעט איש ולא קטן ה"נ משום דלאו בן דעת הוא. ומהכא אפשר דשמעינן דבעינן דעת וכונה בחליצה ואפי' תאמר דילפינן ממקום אחר. מ"מ צריך למעט קטן משום דלאו בן דעת הוא דלא תימא מאח' שב"ד עונשין עליו ומזהירין ומלמדין אותו בעשיות החליצה אין לך גדול עע"ג יותר מזה ומהני קמל"ן דקטן פסול משום דלא מהני גדול עע"ג בשום דבר דבעי כונה ולשמה, ומש"ה מיושב שפיר דפסול שוטה בחליצה כדאי' בתוס' אע"ג דליכא קרא למעוטי. אלא דאייתי הכל ממיעוט דקטן דאפי' ב"ד לא מהני וה"ה שוטה ממועט. ורבים חשבו שדעת האלפסי לפסוק כתרווייהו לחומרא. כרב הונא דאיירי בגדול עומד ע"ג וכרב יהודה אמר רב דלא מכשירים אלא תופס וגם דוקא בגדול עע"ג ומש"ה הביא דברי רב הונא וכתב נמי הא דאמר רבי יהודה אמר שמואל דמשמע לן דלא פליגי אהדדי. וכן דעת הרמב"ם ותמהו על ככה הרשב"א והר"ן דסוגית הש"ס לא משמע הכי. ונראה דבריהם. ועוד אומר אני אולי טעו בדמיון שהם סברו מאחר שהביא הרי"ף רב הונא ורב יהודה אמר שמואל אלמא דתרווייהו סבירא ליה דקושטא קאמרו ולא פליגי. וליתא דאדרבה מביא דברי רב הונא כדי לאשמעינן דרב יהודה פליג עלייהו ומוקי בתופס אבל בתורף אפי' גדול עע"ג לא מהני משו' דבעי' בני דעת וליכא דעת גבייהו ולא תימא א"כ לפ"ז נכרי עדיף דהא אית לי' דעת וישראל עע"ג ומלמדו ובודאי כשר אפי' תורף. ומש"ה כתב הרי"ף ונכרי אף שישראל עע"ג פסול וה"ה לאינך כך נרא' בעיני דעתו. והרא"ש חשב שדעת הרי"ף שנכרי אפי' בתופס וגדול עע"ג פסול. ותימא למה לי' לאפלוגי על דברי הר"ן שהי' בתראי וחזר מסברתו הראשונה וסבר דמתניתין דידן מכשיר אפי' בנכרי כמו חש"ו. מדפסל לי' לענין הבאה. ולפ"ז עבד כשר בכתיבת הגט בין בתופס ובין בתורף. ולא כרמב"ם דפוסל. דמאי זה צד בעי למפסלי' משו' דלאו בן שליחות הוא ולא בן כריתות הוא. כבר הוכיחו בתוס' בראיית דבכתיבת הגט לא בעינן שליחות אלא לשמה. כדמשמע פשטא דתלמודא. וכי היכא דשליחו' לא בעינן ה"ה בני כריתות לא בעינן נמצא לפי פסק של הלכה דחש"ו ואף נכרי כשרים לכתוב הגט ולשייר מקום התורף אפי' בלא גדול עומד' ע"ג. רק שלא ירגיל בכך ותורף אפי' גדול עע"ג לא הוי גט כלל. אבל בנכרי וגדול עע"ג ומלמדו נראה לי דספק מגורשת היא. דשמא לא כתב אדעתא דנפשי' ועבד אפי' לכתחלה יכתוב טופס ותורף. הנראה בעיני כתבתי וישראל מומר לע"א ולחלל שבתות בפרהסי' דינו כנכרי. וכן כתב הרמב"ם והטור וכן הוא עיקר:

דין הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו ונכרי ואפי' הגדיל הקטן ונתפקח החרש ונשתפה השוטה ונתגייר הנכרי. אבל פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי, ונשתטה וחזר ונשתפ' כשר סומא שהביא גט בח"ל פסול דלא מצי למימר בפני נכתב ובפ"נ. אבל בא"י כשר. וכן שנים שהביאו. ואם הי' רואים מעיקרא ונסתמא אח"כ כשר אפי' בה"ל. דהא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

מתני' הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח שוטה ונשתפה סומא ונתפתח נכרי ונתגייר פסול, אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח. פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת כשר. ומפרש בסוגי' דחש"ו לאו בני דיעה נינהו ולא חזי לשליחות ונכרי נמי לאו בר כריתות הוא. לפי שאין גטין וקדושין נוהגין בהן אלא בעולת בעל יש להן. ומידי דלא חזו לי' לא מצו למיעבד' שליחות לאחרינא. וסומא דפסול בח"ל עסקינן דבעי למימר בפ"נ ובפנ"ח ולא מצי אמר אבל אי הוה בא"י או ע"י ב' שלוחים והם סומים כשר. וה"ה היכי דהוי פתוח מעיקרא ונסתמא אח"כ דכשר שהרי מצי לומר שפיר בפ"נ ובפנ"ח. ומש"ה תני במתניתי' כל שתחלתו וסופו בדעת ולא תני כל שתחלתו וסופו בכשרות:

דין דאין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אשה ואפי' ריח הגט לא הוי ושאר כל הפסולי' מדברי סופרי' כשרים להביא גט אף בח"ל. ופסולים מן התורה פסולים להביא גט בח"ל. ושנים בכל ענין שרי:

אמר רב אסי א"ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. לפי שאינו בתורת גטין וקדושין. וה"ה שלא נעשה שליח להולכה מהאי טעמא. ואית' בירושלמי דאפי' ריח הגט אין בו וכן פסק הרא"ש. והא דלא תנא במתני' עבד וכ"ש נכרי. תירץ ר"ת דנקט נכרי משום דבעי למיתני נכרי ונתגייר פסול. אע"פ שבאותו שעה הי' בדעתו להתגייר ובידו להתגייר יותר ממה שביד העבד להשתחרר. ופסק הרא"ש דשאר כל הפסולי' מד"ס כשרים להביא את הגט אפי' בח"ל. כמו שמכשירין לעדות אשה אבל פסולי' מן התורה פסולים להביא הגט בח"ל אבל בא"י או שהיו שנים כשרים והיכא שהיו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שמוסרים הגט כתב הרא"ש בשם הרמ"ה דכשרי' וכן מסתבר' דבני כריתות נינהו ואין פסולים אלא משום דחשדינן להו דמחמת רשעם קא מסהדי שיקרא וכיון דעשו תשובה מהימנא. ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. מידי דהוה אפתוח ונסתמא. ואם היה מקוים אפי' לא עשו תשובה כשר. דבני כריתות נינהו. ולשקרא ליכא למיחש. ולא כמו שכתב הרמב"ם דאפי' אם הוא מקוים פסול. וכבר השיג עליו הראב"ד. גם כתב הרמב"ם שאם אינו מתקיים בחותמיו ונסמך עליו לבד אינו גט גם זה לא יתכן למה אינו גט היום ולמחר יתקיי' ויהי' כשר ואפי' לא יתקיים מ"מ אינו אלא פסול כאלו לא אמר בפני נכתב כו'. דק"ל כחכמי' דלא אמרינן כל המשנה כו' שהולד ממזר אלא גט פסול הוא וסברת הרמב"ם דאינן ראוי לשליח. ולא ידענא למה מאחר דבר כריתות הוא. ואלו הי' מקויים היה כשר וא"כ השת' אינו אלא פסול. וכבר השיג עליו הראב"ד. והמגדל עוז כתב על כל דבריו שתלמוד ערוך הוא וכבר ידוע דרכו המשתבש כאשר הראיתי לך בפ' החובל סי' יו"ד:

דין דאין שליחות לנכרי לעשותו שליח שיוליך גט. אפי' אמר לו שימנה את ישראל. ואפי' אם נשאת תצא. אבל כששולח גט עם גוי וממנה את ישראל בכתבו לשליח יש להכשיר:

פסק כתבו בה"ג דנכרי לא הוי שליח לגט לקבל' ולהולכה מהו למכרכי לגיטא בחד מנא ומימר לנכרי אמטויי האי מנא לישראל פלוני וליתבי' לאנתתא. והשיב ר' חנינא גאון דלא כשר לו למיעבד הכי דכתיב ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל לא ביד נכרי דכי נפק גיטא מידו דבעל בעינא דימטא לידה דאתתא. או ליד ישראל שלוחו במקום הבעל. או ליד שלוחה דשוויתא איתתא גופא דקאי השליח במקומה ורבנן דהשתא אמרי אע"ג דנכרי אייתי להאי גיטא אי יהיב לי' לישראל וישראל יהבה לי' לאיתת' באנפי סהדא ישראל. לכתחלה לא מנסבי לי' בהאי גיטא משום דנכרי לאו בר כריתות הוא. ואי אנסבי' לא מפקינן לה ותמהו עליו הצרפתי' דבודאי אם עשה הישראל הגוי לשליח אפי' אמר לו שימנה הוא את ישראל במקומו שאינו גט כלל, דאין שליחות לנכרי דלאו בר כריתות הוא. וכה"ג אפי' אינסבא תצא. מאחר דאזלה השליחות ונמצא נתינת הגט בטל ובניה ממזרי' אבל היכא דלא עשה הנכרי לשליח הגט אלא כמעשה הקוף בעלמא הוא ומינה בכתבו את ישראל שבאותו מקום לשליח למה יפסול את הגט. וכן פסקו ראבי"ה ורובי' הלכ' למעשה להכשיר בכה"ג. וכן נוהגים באשכנז וצרפת לשלוח הגט וקדושין ע"י נכרי וממנה את ישראל שבאותו מקום בכתבו לשליח אבל למנות גוי להרשאה כתבתי בפרק מרובה סי' י"ג דלא סבירא לן כותי' דר"ת אף שעשה הלכה למעשה:

דין דהעבד מקבל גט להביא מיד רבו של חבירו. אבל לא מיד רבו שלו והמשחרר חצי עבדו לא קנה:

אמר ר' יוחנן נראין הדברי' שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו דכיון דאיתא בתורת שחרור. ולא מיד רבו שלו דיד עבד כיד רבו דמי. וכשנתן גט לא יצא מרשותו עדיין אע"ג דעבד מקבל גיטו היינו משום דגיטו וידו באין כאחד ואם לחשוך אדם לומר הלכה זו שנוי' אם היתה מעוברת זכתה לו. הא מני ר' היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה. וקסבר עובר ירך אמו הוא ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה. והלכה כר"י אבל מ"מ אין הלכה כר' בהא דהמשחרר חצי עבדו קנה כדאי' לקמן בפרק השולח.

דין דחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה אע"פ שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה בח"ל והוא שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל בח"ל באותה מדינה שאינה צריכה לומר בפ"נ ובפנ"ח לא מהימנא. וכן בא"י שאינה צריכה לומר בפ"נ ולא אמרה אינה נאמנת. אבל אי אמרה שפ"ג גם בא"י נאמנת:

מתני' אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה. חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה. מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח האשה עצמה מביאה גיטה. ובלבד שצריכה לומר בפנ"כ ובפנ"ח ופריך והתני' כשם שאינה נאמנת לומר מת בעלה. כך אין נאמנת להביא גיטה אמר אביי הא דקתני אין נאמנת בא"י דאי אתי בעל ומערער משגיחין ביה דאיכא למימ' לקלקולא קא מכווני והלכך לא מהימנא. מתניתין דקתני נאמנו' להביא גיטה בח"ל דאי אתי בעל ומערער עליו לא משגחינן בי' מש"ה ליכא למימר דלקלקולא קא מכוין ולקלקל בידי' נמי לא חיישינן. דאינה חשודה כ"כ בפרט מאחר דגיטא בידה וכתב מוכיח עליו. והלכה כאביי. כן פסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתב הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן דבא"י לא מהימנא היינו כשנהגו כדין הארץ הא בארץ שאמר' בפנ"כ ובפנ"ח כיון דאמרי' לעי' דאי אמרה מהני ותו ליכא קלקולא מהימנא. ובח"ל שלא אמרה כגון באותה מדינה אינה נאמנת. ואף שהרשב"א חולק ואומר דאיהו לאו דינא גמר וסבר דאינו מועיל בא"י יותר מה שאמרה בפ"נ ומכוונא לקלקולא. ול"נ דמסתמא אי לאו דידעה האי אתתא דמהני לא הוי אמרה בפני ב"ד בשעת נתינת הגט בפנ"כ שהרי אין דרך לומר בכדי וכן כתב הרמ"ה:

דין האשה שהביאה גיטה והתנה עמה בעלה שתהיה שליח להולכה. עד שתגיע הגט ליד ב"ד ונשווה שליח ויתנה לה אז צריכה לומר בפנ"כ ובפ"נ. ואשה שהביאה גיטה אומרת שבעלה נתנו לה להתגרש בו מיד נאמנת וא"צ לומר בפ"נ, ואפי' אין מכירין החתימה. ואפי' אמר לה אל תתגרשי בו אלא עד שתגיע לב"ד פלוני או עד שלשים יום כשתגיע לב"ד או ליום שלשי' מתגרשת בקבלה ראשונה. ואינה צריכה לומר בפנ"כ:

האשה עצמה מביאה גיטה. אשה מכי מטי גיטא לידה מגרשאש דא"ל את הוי שליח להולכה עד דמטי להתם לב"ד פלוני. וכי מטי' להתם אומרה קמי ב"ד בפ"נ ובפ"נ ונשווי שליח ונתבי ניהלה וכתב הרמ"ה שהאשה המביאה גיטה ואומרת שבעלה נתנה לה במקום פלוני להתגרש בו מיד נאמנת ואינה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ואע". שאין מכירין החתימה, ואפי' א"ל אל תתגרשי בו אלא ע"י ב"ד פלוני תנאה הוי וגם אם אומר אל תתגרש אלא עד למ"ד יום או לכשתבא לב"ד פלוני והגט ברשותה מתגרשת בקבלה ראשונה. ואינה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ע"כ ויותר מזה כתב הר"ן בריש פ"ק סי' א' דאי הוי אפי' שליח לקבלה אינה צריכה לומר בפ"נ ונתן טעם לדבריו ע"ש. ומפני חשש שמא יבא הבעל ויערער. אין לחוש לעירעורא אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידי הבעל אינו גומר ומגרש לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהוא נותנה לידה או ליד שליח לקבלה, הרי בשעת שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש כיון שאין לחוש שמא יבא ויערער. הרי האשה מותרת להנשא אעפ"י שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לעירעורי הבעל אין האשה צריכה לקיומי מיהו אם בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו וה"ל כמביא גט בארץ ישראל דא"צ לומר בפ"נ ואם בא וערער יתקיי' בחותמיו:

הדרן עלך המביא תניינא