ים של שלמה על גיטין א

דין המביא גט ממדינת הים והוא שליח להולכה צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וכן המוליך מא"י לח"ל אבל בא"י אין צריך. והמביא מח"ל הסמוך לא"י א"ע לומר בפ"ג ובפנ"ח. אבל בכפר המובלע והוא רחוק צריך לומר. וכל זה מדינא. אבל האידנא דין א"י כח"ל כמו שיתבאר עוד לפנינו. ושליח לקבלה אין צריך לומר בפני נכתב ובפנ"ח:

המביא גט ממדינת הים והוא שליח להולכה צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל לקבלה אינו צריך כמו שתמצא בתוס' בסוף פ"ב ר"ג אומר לאו דוקא ממדינת הים שהוא רחוק אפילו מרקם וחגר שהן קדש וברד וסמוכות לא"י אפ"ה צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ר"א אומר לאו דוקא סמוך לא"י אלא אפילו מכפר לודים שהוא ח"ל ללוד שהוא א"י והוא מובלע בתוך תחום של א"י אפ"ה צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וחכ"א אינו צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח המביא גט ממדינת הים. והמוליך. פי' מארץ ישראל לח"ל, ואין הלכה לא כר"ג ולא כר"א אלא כת"ק. דדוקא ממדינת הים לא"י או מא"י לח"ל הלכה כחכמים. וק"ו לרבא דאמר וחכמים מפרשי מילתא דת"ק דלאו דוקא קאמר המביא ממדינת הים אלא אף המוליך קאמר והא דקאמר ת"ק דוקא ממדינת הים דמשמע רחוק אבל, סמוך וכ"ש מובלע לא בעי לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ונראה בעיני דוקא סמוך אבל מובלע והוא רחוק יותר משיעור הסמיכות לא. ומ"ה נראה בעיני שהזכיר ר"א מכפר לודים ללוד דלא תימא מאחר שהוא מובלע אפילו הוא רחוק ובהא פליגי ת"ק ור"א. ע"כ קאמר ללוד שהוא סמוך שהרי שם הכפר נקרא עליו. דבהא פליג ת"ק ומשום דסמוך אפילו לא הי' מובלע. אבל מובלע ורחוק לא ומש"ה קאמר בגמרא לקמן מכפר לודים. אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי הא אתרא והוי כמבי כובי לפומבדיתא משמע דהודיע לנו דסמוך הוא ומש"ה פליג ת"ק. ולאו משום מובלע בלחוד כדפרשי'. כתב הר"ן וז"ל מדכתב רש"י דשליח זה השנוי במשנה הבעל עשאו שליח להולכה נ"ל שכתב כן משום דאי הוי שליח קבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח והיינו נמי דפרכינן בפרק המביא עלה דמתני' דתנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפנ"כ ופנ"ח ואשה מכי מטי גיטה לידה אתגרשה לה. דאלמא דכל שנתגרשה בקבלתה א"צ קיום הגט וטעמא דמילתא דכיון דמדינא לא צריך. אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח הולכה לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידו אינו גומר ומגרש ולפיכך חוששין שמא ימלוך ויערער. אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרשה. וכיון שאין לחוש שמא יבא ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערעור דבעל אין האשה צריכה לקיומה של גט מי' אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו דה"ל כאותה ששנינו בפרק המביא גט בא"י א"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו כנ"ל ע"כ ודברים של טעם זה.

דין המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח אבל לא מהגמוניא להגמוניא דבא"י אפילו קפדי אהדדי:

המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח רשב"ג אומר אף מהגמוניא להגומניא פי' עיר אחת בא"י שיש בה שני הגמוניות וקפדי אהדדי ונראה אף לפי' ר"ת ור"י שפוסקי' הלכה כרשב"ג במשנתינו מ"מ הכא הלכה כת"ק דא"ל לומר בפנ"כ ובפנ"ח אלא המביא גט ממדינת הים ולא בא"י. והטעם כי בא"י לעולם עדים מצויים לקיימו שכולם שכיח בהדדי בעליית' לרגל ובבתי דינים הקבועים שהרי סתם אח"כ לקמן ותניא המביא גט בא"י א"צ לומר בפנ"כ כו'. והוי מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ומש"ה לא תנא מילתא דרשב"ג אסיפא דמתני' המביא גט בארץ ישראל א"ל לומר כו'. דהא רשב"ג בא"י איירי אי לאו דבא לסתום אחר כך דבא"י לא פלוג. ואין אומרים בפנ"כ ובפנ"ח תו שנינו ר' יודא אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח פי' מרקם עד סוף כל העולם למזרח ורקם עצמו הוי מדינת הים ומאשקלון לדרום ואשקלו' כדרום ומעכו לצפון ועכו כצפון ר"מ אומר עכו כארץ ישראל לגיטין ואין הלכה כר"מ אלא כר' יהודא:

דין דצריך י"ב שורות בגט לא פחות ולא יותר. ומ"מ אם חיסר או הותיר לא פסלינן ליה. אבל מ"מ היכא דלא נשאת או היכא דליכא חשש עיגון ראוי להחמיר ולכתוב גט אחד:

פסק ונהגו לשרטט י"ב שורות בגט. ואומר ר"ת משום דגט בגי' י"ב ומשום זה יש לישב נמי הא דלא תני במתני' גט אשה. משום דסתם גט גט אשה הנכתב בי"ב שורות כמנין גט. אבל מה שא' אין עדים חותמין על הגט וכו'. או וכן לגיטין בפ' התקבל. איירי נמי בשאר שטרות כי בכולן לא כתב גט לחוד. וכ"ח כתב משום דכתיב ספר כריתות כנגד ג' פעמים ד' שיטות שמניח בתורה בין ספר לספר לבד משנה תורה דלא קא חשיב שאינו אלא חוזר על הראשונות. וכשם שמצינו בס"ת שאינו אלא למלוה ולא לעיכוב. ה"נ גבי גט שאם חיסר או הותיר בשיטין לא פסלינן ליה. אבל מ"מ היכא דלא נישאת או היכא דליכא חשש עיגון ראוי להחמיר ולתת גט אחר. מאחר שמנהג אבותינו תורה היא וכבר נהגו כך מימים קדמונים מימי הגאונים עד עתה ויש להם על מה לסמוך ודומה קצת לשינוי מטבע:

דין היכא ששנים שלוחים הביאו גט אין צריכין לומר ב"נ וב"נ ונותנים לה אע"פי שאין מכירין חתימת העדים ואע"פ שאינו מקוים בחותמיו ותנשא בו. ואפילו אתא הבעל ומערער ואומר שהגט מזויף אינו נאמן ולא בעי קיום:

מ"ט אומר בפנ"כ. רבה אומר לפי שאין בקיאין לשמה ורבא אומר לפי שאין עדים מצויין לקיימו מאי בינייהו דאתיוהו בי תרי פי' לא מבעי' למימר היכא דמקוים או שיש עדים לקיימו אלא אפילו אתיוהו בי תרי ואין מכירין חתימות העדים רק שהם שלוחים. לרבה בעי למימר בפנ"כ וכו'. ולרבא לא בעי למימר בפני נכתב וכו' כלל דמה אם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני כדלקמן בפרק שני. ומש"ה נאמנים אפילו אם אמר הבעל לא שלחתים ומאחר שהבעל בודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל והחתימו בעדים פסולים דאינו חשיד לקלקלה במתכוין כך כתבו התוס' בשם ריב"ם. ולשונו מובן דאינו חשוד לקלקלה במתכוין. הא אי אתא בעל וערער בעי קיום חותמיו וכן כתב הא"ז והטור להדיא. וקצת לשון הגמרא משמע כך דקאמר ליבעי תרי מידי דהוי אקיום שטרות בעלמא משמע אפילו היכא דאיכא תרי מ"מ צריכים לקיי' הגט כמו שאר שטרות. ומ"מ אין ראי' מזה דה"ק ליבעי תרי שלוחי דאז הוי כאלו קיימוהו ומדברי הרא"ש דאפילו אי אתא בעל וערער לא בעי קיום וז"ל אינו חשוד לקלקלה כדאיתא בירושלמי וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים אמר ר' אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים אבל בב"ד הוא חשוד לקלקלה פי' להוציא לעז בפני ב"ד ולומר מזויף הוא ומתוך שהוא יודע שאם בא בערער ערערו בטל. אף הוא מחתימו בעדים כשרים ע"כ משמע להדיא דאין שייך ערער בתרי שלוחים. וכן כתב הרמב"ם וז"ל. שנים שהביאו גט בח"ל אע"פ שלא נכתב ונחתם לפניהם הואיל ונתנו להם הבעל ליתנו לאשתו הרי אלו נותנים ומגורשת. שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אע"פ שאינו מקוים שהרי שלוחיו הם עדיו שאלו אומרים השנים בפנינו נתגרשה הרי זו מגורשת אע"פ שאין שם גט ועיקר הדין של ב' שלוחים לקמן בריש פרק ב':

דין דשליח אחד אומר בפ"נ ובפ"נ נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים אע"פ שאין מכירין חתימות עדי השליחות או אפילו אין לו שום עדות בשליחות ודוקא כשאין הבעל מערער אבל אם מערער ואומר לא שלחו. אז אם אין לו שום עדי שליחות הבעל נאמן. ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר. אבל אם יש לו עדי השליחות אפי' אינו מקוים אין הבעל נאמן לערער כלל. ובארנו דאף בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. מ"מ נאמן על השליחות לומר שהבעל עשאו שליח כשאין הבעל מכחישו. וגם היכא דאמר בפ"נ ובפ"נ מ"מ אם בא הבעל בראי' ברורה שהוא מזויף הגט בטל ואפילו בשני שלוחים. אם לא שאומרים בפנינו חתמו העדים דאז אינו בטל אם נשאת אבל לכתחילה לא תנשא:

פסק הרא"ש דבחד אי אמר בפנ"כ ובפנ"ח תו לא מצי הבעל למימר לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בפנ"כ ובפנ"ח הימנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי בעל מכחיש ליה וכתב עוד וכן נ"ל מסברא. דאי לא מהימן לומר שהוא שליח הבעל. נמצא צריך השליח לקיים כתב שליחותו, וא"כ למה הוצרכו משום עיגונה להאמין לשליח על קיום הגט. נימא כי היכא שיקיים השליח, כתב שליחות יקיים חתימות הגט אלא ודאי כיון שאין עדים מצויים לקיימו האמינוהו חכמים על הכל ע"כ. ואינו נראה בעיני שיהא נאמן על השליחות היכא שהבעל מכחישו מאחר שאין לו ראי' כלל, בשלמא אם יש לו כתב הרשאה רק שאינו מקוים אפילו אי טעון הבעל מזויף הוא ולא שלחתיו אינו נאמן כמו שלא הצריכו קיום על הגט מאחר שהקיום אינו אלא חומרא בעלמא דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הקילו בו משום עגונא אבל בלא עדים ושטר נראה בעיני פשוט דלא מהימן היכא דמכחיש לי'. ואם נישאת תצא והולד ספק ממזר וכן יראה מן הטור שלא כתב אלא שהשליח לא בעי קיו' בעדות שליחות ואף בלא עדות מהימן אבל לא כתב אפילו מכחיש ליה הבעל משום דבכה"ג לא מהימן היכא דלית ליה עדות כלל שוב מצאתי בתשובת הרא"ש שכתב וחילק ממש כדברי וכתב באותה תשובה היכא שאין לו עדי שליחות כלל שאינה ראויה להתירה באותו הגט אפילו בלא ערעור. רק שכתוב בסוף שריב' בר סמכא הוא וראוי להתיר ע"פ דבריו וא"כ אני אומר כדי לנו בזה שנקל להתיר לכתחילה בלא עדי שליחות. אבל אי אתא הבעל ומערער פשיטא דערעורו ערעור כמו בא"י היכא שלא אמר בפנ"כ כמו שנכתוב לקמן. ומה שכתבתי שהוא נאמן על השליחות אפילו בלא עדים כלל היכא דלא מכחיש ליה נראה דאף בא"י דלא בעי לומר בפנ"כ ובפנ"ח אפילו הכי נאמן על השליחות כשם שנאמן על קיום הגט. וכן כתב הטור בשם הרמ"ה. וכתב הרמב"ם אף היכא דאמר בפנ"כ כו' דהימנוהו רבנן כבי תרי. מ"מ אם בא הבעל בראיה ברורה שהוא מזויף הרי זה בטל. שלא האמינו לדבריו של שליח אלא לדחות ערער של הבעל. אבל במקום שהעדי' מכחישין לא האמינו. ונראה בעיני אף היכא שהביאוהו שנים אם בא הבעל בראי' ברורה הרי הגט בטל. שהרי הם לא אמרו בפנ"כ ובפנ"ח אלא דלא חשיד לקלקלה ומאחר שהביא עדים על דבריו א"כ חזינן שקלקלה. והיכא שנתקיים בחותמיו. כגון שמכירים חתימות העדים נראה שאפ"ה הגט בטל. שהרי יש כאן עדים שחתם אותם בזיוף וא"כ ע"כ בטל הקיום בחותמיו. שהרי אשתכח דהוי זיוף וחתם בדדמי כהאי עובדא בב"ב. אלא אם כן אומרים שבפניהם חתמו דאז הגט לא הוי בטל ואם נשאת לא תצא. ומ"מ לכתחילה לא תנשא. כדמשמע בתלמוד מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני והיינו משום דמוקמינן האשה לכתחילה על חזקת א"א ואסורה להנשא:

דין דהאידנא בכל המקומות צ"ל בפ"נ ובפ"נ ואפי' בא"י ממקום למקום וביארנו דדוקא הלשון בפ"נ ובפ"נ הוא דהימנוהו רבנן לשליח אבל אם אמר ידעתי ומכירני חתימות העדים אינו נאמן:

פסק הרי"ף וסוגיא כרבא. דהיכא דאתיוהו בי תרי או באותה מדינה במדינת הים או היכא דאיכא עדים דמקיימו ליה לא צריך למימר בפנ"כ ובפנ"ח. וכן פסק הרמב"ם והרא"ש אחריו ועיקר ולפי המסקנא דמסקינן לקמן בסוגיא דרבא מצריך אפילו באותה שכונה לומר בפנ"כ ובפנ"ח משום דניידי. א"כ האידנא בכל המקומות ניידי. וצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח כמו שכתב ר"ת., וכל האחרונים והרמב"ם הוסיף דהאידנא אפילו א"י כח"ל לגיטין דהא ליכא ב"ד קבועים וליכא דוכתא דלא צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח א"ל דאתיוהו בי תרי ודוקא היכא דאמר בפנ"כ כו'. אבל אי אמר ידעתי ומכירני חתימת העדים לא הימנוהו רבנן כך פסקו התוס' וכל האחרונים מאחר דאינו דומה לקיום דעלמא דבעינן ב' והכא בחד סגי ע"כ לא מהימנוהו רבנן אלא בלישנא דידהו בפנ"כ ובפנ"ח דמידק דייק ולא מרע נפשי' לומר שנעשה בפניו והוא לא ראהו מעולם והיכא שלא אמר אלא בפנ"ב ונחתם תמצא לקמן בסימן י"ג ומה שאמרנו דהאידנא בכל המקומות חשיבי ניידי א"כ אפילו משכונה לשכונה או מבית לבית צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח וכ"כ באורחות החיים דאפילו מבית לעלי' צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח כדפי' ר"ת מידי דהוה אבני מחוזא דניידי וכן כתב המ"מ שכן דעת הרשב"א אלא שכ' שאין כן דעת הרמב"ם אלא דוקא ממקו' למקו' אבל באותו מקום לאו כ"ע כבני מחוזא ע"כ אכן רוב האחרונים לא חלקו בדבר אלא פסקו סתמן דהאידנא חשבינן כבני מחוזא ואף לפי מה שנכתוב לקמן בפ"ב בסימן ה' דאין לגרש ע"י שליח כששניה' הבעל והאשה בעי' מ"מ איכא נ"מ כגון שמס' גט לשליח להולכה לאשתו לשכונה אחרת והבעל הלך לדרכו מהעי' שאז צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח:

דין דאין ממנין חכם על סדר הגט רק חכם שהוא בשלימות הידיעה שיודע בטיב גיטין וקידושין וביארנו דשליח אינו רשאי להחמיר ולעמוד על כל אות ואות מכתיבת הגט שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים רק כמו שיתבאר לפנינו כשמכוין להחמיר אבל היכא דלא בא להחמיר אין קפידא אם עומד על כולו ועוד כתבנו שאין לזיי"ן אותיות שעטנ"ז ג"ץ שבגט שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים:

פסקינן בסוגיא בר הדיא בעי לאתוי גיטא אתא לקמיה דרב אחא דהוי ממונא אגיטין ופרש"י משום דק"ל כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן ומש"ה הוה ממנין בכל עיר ועיר גברא רבא לאורוי היכא נעביד ע"כ. וע"ז נתפשט המנהג האידנא שחכם העיר מסדר כל הגט מתחילתו ועד סופו וזולתו לא ירים הסופר וה"ה החותם את ידו והשליח את רגלו אלא כפי אשר מורה החכם ותקנתה קלקלת' שאין ממנין חכם בשלמות החכמה הצריכה לו אלא מי שהוא נסמך ונקרא בשם מורינו הוא החכם והמסדר בין ידע ובין לא ידע ואי אישר חילי אבטלי' ונחזור לסוגיא א"ל צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמי' דרב אמי ורב אסי א"ל לא צריכא וכי תימא אעביד לחומרא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים וכתב הטור וז"ל ואם בא להחמיר על כתיבה כו' אין שומעין לו ונראה דדייק בלישנא אם בא להחמיר ולכוין משמע היכא, דלא בעי להחמיר אין קפידא אם עומד על כולן ומשום הא שלא להוציא לעז נהגו נמי שלא לזיין באותיות שעטנ"ז ג"ץ בגט כמי שעושין בס"ת ונראה אפילו אם אינם עושים כדי להחמיר מ"מ אסור מאחר שנראה מזויף לפנינו הרואה סבר שמחוייב לזיינו כמו ס"ת ולא נקרא כתב בלא זיוני ויוציא לעז על גטין הראשונים:

דין השליח צריך לעמוד בשעת כתיבת הגט ולא יעמוד על כולו אלא אפילו לא ידע אלא שיטה אחת שנכתבה לשמה ואפילו אם לא ראה הכתיבה אלא שמע שבשעה שתיקן הסופר את הקולמוס והקלף אמר שעושה כן כדי לכתוב הגט לשמה סגי ובלבד שיראה הסופר תיקון הקולמוס וכו'. ובאותה שעה אמר הסופר שעושה כדי לכתוב הגט לשמה אבל אי לא ראה שום דבר אלא שמע קול קולמוס בכתיבתו על הקלף שמשמיע כעין קן קן לא סגי ובארנו דלאו דוקא ששמע מן הסופר אלא אפילו שמע מן הבעל שאמר לסופר שיכתב לשמה וראה שלקח הקולמוס והקלף לכתוב סגי ועוד בארנו אם לא שמע מענין לשמה אפילו רואה כתיבת הגט פסול. וכל זה לא צריכינן אלא בשליח אבל בלא שליח א"ע הסופר לומר בפני עדים שהוא כותב לשמה וגם א"צ עדים שיראו הכתיבה והאידנא מחמירין שיאמר הבעל לסופר שיכתוב לשמה וכן לעדים שיחתמו לשמה וכן יאמר הסופר ועדי החתימה ישמעו מפי סופר שאומר כן ויהיו אצל הכתיבה לכ"ה בשיטה ראשונה וכן יאמרו עדים בשעת חתימה שהם חותמים לשמה. ואין לשנות המנהג:

רבב"ח אייתי גיטא דפלגא איכתב קמיה ופלגא לא איכתב קמי' אתא לקמי' דר' אלעזר א"ל אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה שוב אין צריך פי' שלא ידע אלא בשיטה אחת שנכתב לשמה מסתמא סיימו כולו לשמה ורב אשי אמר אפילו שמע קן קולמוס וקן מגילתא ותניא כוותיה המביא גט ממדינת הים אפילו הוא בבית והסופר בעלי' הוא בעלי' והסופר בבית אפילו נכנס הסופר ויוצא כל היום כולו כשר ומדאמר הוא בבית וסופר בעלי' הא לא קחזי ליה אלא דשמע קן קולמסא וקן מגילתא ופרש"י בחד לישנא תיקון הקולמוס והקלף שתקנה לשמה כשחותכים אותו ומחליקים אותו וכתב הרא"ש לא שיהא צריך תיקון הקלף והקולמוס לשמה דדוקא כתיבה וחתימה הוא דבעי לשמה אלא שמע שאמר הסופר בשעה שתיקן הקולמוס והקלף שאמר כדי לכתוב את הגט לשמה ומסתמא כן עשה אבל מ"מ נראה דאיירי שראה תיקון הקולמוס והקלף ובאותה שעה אמר הסופר שעושה כן כדי לכתוב הגט לשמה ומה שאמר הברייתא אפילו הוא בבית וסופר בעלי' כו' היינו בעת הכתיבה שלא ראה הכתיבה כל עיקר ואין להקשות א"כ אמאי קאמר הוא בבית כו' הלא אפילו לא היה השליח אצל הסופר בבית כל עיקר אפ"ה כשר מאחר שאיירי שכבר ראה תיקון הקולמוס והקלף וי"ל דאין ה"נ, אלא רבותא קא משמע לן דלא תימא מאחר שהוא בבית א"כ צריך לראות הכתיבה ולא סמכינן אקן קולמוס וכו'. אי נימא מאחר שהיה בבית אצלו ולא ראה א"כ מסתמא אית ביה ריעותא קמל"ן דאפ"ה כשר וראוי לכתחילה לעשות כן והשתא מיושב שפיר מה דמסקינן בפ"ב דסומא פסול להיות שליח שהרי לא יכול לומר בפנ"כ כו'. הרי שאינו יוצא בשמיעת הקן לחוד א"ל שראה שתיקן הקולמוס והקלף עוד פירש"י פי' אחר וכתב ול"נ קן קולמסא וקו מגילתא ששמע קול העברת הקולמוס על הקלף שמשמיע קן בשעת הכתיבה ע"כ. ולפי פי' זה נראה אפי' לא ראה שום דבר אלא שמע קול הקולמוס כותב סגי וכן כתב הטור וכן פסק הרמב"ם ולא נהירא דא"כ הל"ל קן קולמסא ומגילתא. הוי, משמע שהקולמס משמיע קן על מגילתא ומדאמר קן קולמוס וקן מגילתא משמע דכל חד ענין באפי' נפשי' הוא והיינו תיקון הקולמוס והקלף וכן פי' בערוך בשם רב האי גאון ונראה דלאו דוקא ששמע שאמר הסופר כדי לכתוב הגט לשמה אלא אפילו שמע שהבעל אמר לסופר כתוב גט לאשתי פלונית שאני מגרשה וראה שלוקח הסופר הקולמו' והמגלה לכתוב בו הגט סגי דמסתמא כן עשה אע"פ דלא סגי במחשבה לחוד כאשר כתב ר' ברוך והביאו הרא"ש בה"ק מ"מ אמרי' מסתמא עשה הסופר בהכשר וכדינו וכן פסק בא"ז ונראה בעיני דבעי שידע השליח שהוא נכתב לשמה ואפילו אם ראה כתיבת הגט ולא שמע שהוא לשמה לא מהני אף דק"ל כרבא דלא חיישינן דלא נכתב לשמה דכ"ע ידעי ומתוך קושיא זו רוצים ליישב הא דאמר לעיל אפילו לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה כו'. כלומר שלא ראה אלא שיטה אחת דהיינו שם האיש והאשה שהוא התורף דבעי' לשמה שוב אין צריך לראות הכתיבה וכן יראה מן הרמב"ם דלאו דוקא דבעי שידע השליח שנכתב לשמה אלא כל שנכתב לפניו אפילו שיטה אחת או שמע קול הכתיבה סגי ולא נהירא דא"כ לא ה"ל למימר שיטה אחת לשמה אלא הל"ל שיטה אחת או תורף הגט אלא נראה בעיני מאחר דתיקנו חכמים שיאמר בפני נכתב כדי דלא אתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא שיאמרו נמי דסגי בקיום עד אחד מש"ה תיקנו לומר ג"כ בפנ"כ שאין כן בשטרות להודיע שאין למדין שטרות מגיטין. וס"ס מה יועיל מה שנכתב בפניו בשלמא החתימה בפניו הוא קיום שאינו מזויף אבל בכתיבה מה מהני בפניו או שלא בפניו אם לא שיאמר בפ"נ כתיקונו והתיקון שלו הוא לשמה ומש"ה אי לא שמע שהוא לשמה או מפי הסופר או מפי הבעל כדפרי' לא יכול לומר בפ"נ כלל ופסול ומ"מ לא בעינן כל זה אלא בשליח אבל בלא שליח א"צ הסופר לומר בפני העדות שהוא כותבו לשמה וגם א"ל העדים שיראו הכתיבה וכן פסק בספר התרומות רק שהאידנא מחמירין שיאמר הבעל להסופר שיכתוב הגט לשמה וכן יאמר הסופר לעידי החתימה ישמעו מפי הסופר שיאמר כן ויהיו אצל הכתיבה לכל הפחות שיטה הראשונה וכן אומרים העדים בשעת חתימתן שהן חותמי' לשמה אחר שיאמר אליהם הבעל שיחתמו גט זה לשמה ואין לשנות המנהג:

דין אם שמע שליח מהעדים בשעת תיקון הקולמוס שמתקנים כדי לחתו' הגט לשמה מהני אבל לכתחילה ראוי להחמיר לראות כל החתימה:

פסק כתב הרמב"ם בפ"ד אפילו לא ראה אלא שיטה אחת או שמע קול הקולמוס כותב ועדים חתמו לפניו הרי זה אומר בפנ"כ ובפנ"ח משמע להדיא מדבריו דגבי עדות דבעי קיום לא מהני אלא א"כ חתמו בפניו ולא סגי בקן קולמוס וכן כתב הטור להדיא וז"ל וכל זה דוקא בכתיבת הגט אבל בחתימת הגט כ"מ שצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח צריך שיראה כל החתימות מתחלה ועד סוף ע"כ. ואני אומר דהתוס' והרא"ש לא ס"ל הכי דא"כ מאי שקלי וטרי במה דסומא אינו כשר להביא גט בשמיעת קן הקולקוס וקן מגילתא תיפוק לי' דפסול משום החתימה דבעינן שתהא בעניו ממש אלא בוודאי כמו שמועיל קן קולמו' כו' גבי כתיבתו ה"ה כה"ג גבי חתימתו בפרט מאחר שאינו אלא לקיום שאינו מזויף וא"כ מאחר ששמע שהעדים אמרו בשעת תיקון הקולמוס שעושים כדי לחתום אותו הגו לשמה בודאי מהניוק"ו אם לא ראה כל החתימה אלא התחלתה דמהני ומ"מ לכתחלה ראוי להחמיר:

דין דכתיבת הגט בעינן לשמה ועוד בארנו דאין מועיל כלל בעדי החתימה בלא עדי מסירה ואע"פ דאיכא עדי מסירה מ"מ צריך לכתחלה שגם העדי חתימה יחתמו לשמה ומ"מ היכא דחתמון שלא לשמה או שהיה בחתימות חק תוכות אע"פ שראוי להחמיר לכתחלה מ"מ היכא שיש לחוש לעיגון כגון גט הבא מרחוק או משומד שיש לחוש שלא יתן גט אחר אז נותנים לכתחלה וכ"ש היכא דנשאת בגט כזה דלא תצא כלל וכן הדין בגט שאין בו עדים כלל ועוד יבואר יותר לקמן בפרק השולח:

פסקינן לעיל בסוגיא ולרבה דאמר משום שאינן בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אי ר' מאיר חתימה בעי לשמה כתיבה לא בעי לשמה אפילו מדרבנן כו'. אי ר' אליעזר כתיבה בעי לשמה חתימה לא בעי כלל ומשני ר' אליעזר היא ונהי דחתימה לא בעי אבל היכא דאיכא עדי החתימה בעי לשמה דאמר ר' אבא מודה ר' אליעזר במזויף מתוכו שהוא פסול רב אשי אומר ה"מ ר' יהודה היא דתנן ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבה וחתימה בתלוש אלמא דסבר וכתב לה דכתיב בגט קאי אכתיבה וחתימה ופריך מעיקרא מ"ט לא מוקמינן כר' יודא ומשני מהדרינא לאוקמי כר' מאיר דסתם מתני' כוותי' ומהדרינא לאוקמא כר' אליעזר משום דק"ל כוותיה בגיטין בהא דינא וכתב הא"ז וז"ל ק"ל כר"א דגט שאין עדים חתומי' עליו כלל כשר ותנשא בו לכתחלה אבל חתומים עליו עדים פסולים או שחתמו שלא לשמה פסול ומודה ר"א דעדי חתימה כרתי אפילו בלא עדי מסירה ע"כ. ובא"ז גדול מפרש דשלא לשמה פסול מדאורייתא בחתימה והטעם אע"ג דאית לי' כלרא דוכתב דקרא אכתיבה קאי ולא אחתימה היינו דוקא היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים קסבר דשלא לשמה אכולי מילתא דכתיבה בגט קאי ע"כ, וא"א לפרש שהוא פסול מדאורייתא אפילו בדאיכא עדי מסירה א"כ איך מכשירין לקמן אליבא דר"א היכא שחותמי' עכו"ם על הגט בשמות מובהקין דלא אתי לסמוך עלייהו בעדי מסירה ומה מועיל כל זה הלא ס"ס פסול בחתימת העכו"ם דלא חתמי לשמה כמו גבי כתיבה דעכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד ושמא גמר בלבו לשם אחר כדאמרינן לקמן בפירקן וא"א ליישב הא"ז אלא בדליכא עדי מסירה ואזיל הוא לשטתי' שכתב כדברי הרי"ף דעדי, החתימה כרתי אפילו בלא עדי מסירה וכיון דאינהו עבדי כריתות א"כ וכתב דקרא קאי נמי עלייהו אבל היכא דאיכא עדי מסירה ועדי החתימה לא אתו אלא מפני תיקון העולם ודאי אין שום פסול מן התורה שייך בהו ולפי זה אפשר לנו לומר דאף הא"ז מודה היכא דאיכא עדי מסירה וחתמו שלא לשמה דאפילו פסולה דרבנן ליכא. לכן כתב מהרא"י ואני אומר דאף לפי סברת הא"ז דעדי חתימה כרתי אף לר' אליעזר מ"מ לא יתכן לומר שלא לשמה פסול בחתימה דא"כ רב אשי אמאי דחק לאוקמי כר' יהודא לוקמי כר' אליעזר כסתמא דתלמודא ופסול משום מזויף מתוכו וכן לאותן שאומרים אפילו היכא דאיכא עדי מסירה אפ"ה שלא לשמה פסול מדרבנן לר' אליעזר כמו שפסק ר' אביגדור כן בפרק המגרש קשה אמאי לא אוקי רב אשי כאוקימתא דתלמודא דדחוק לאשכוחי טעמא דמתני' או כר' מאיר או כר' אליעזר אפילו אי הוה מדרבנן ועדיפא ליה לתלמודא בהכי מלאוקמא כר' יהודא אפילו דתיהוי מתניתין כפשוטו ופסול לשמה מדאורייתא וא"כ רב אשי דשביק תלמודא ואוקי כר' יהודא מסתמא ס"ל דאפילו ודרבנן פסולא ליכא גבי שלא לשמה בחתימה ועוד מאחר דלא שייך פסול שלא לשמה גבי חתימה אלא משום דגזרינן חתימה אטו כתיבה כמו שפירש התוס' ואנן משכחינן בתלמודא גבי ערכאות של עכו"ם היכא דאיכא שמות מובהקים דכשירי ולא גזרינן חתימה אטו כתיבה כלל אף שיש לחלק ולדחוק ולומר דהתם לא שייך גזירה שאין דרך שיכתבו עכו"ם גט כריתות כי בודאי לא ידעו ולא שכיחי למיגזר מה שאין כן בחתימה ס"ס מנ"ל לחלק ולדחוק מאחר דהאי גזירה ליתא כרב אשי שהוא בתרא ועוד אפילו לתלמודא דגזר חתימה אטו כתיבה היינו אליבא דרבה אבל לרבא לא נצטרך להן כל זאת ומנין לנו לגזור היכא שלא גזרו התנאים והאמוראים להדיא ולהטיל פסולי' בגיטין והרמב"ם כתב בפ"ג דקידושין וז"ל סופר שכתב את הגט לשמו ולשמה כהלכתו וחתמו העדים שלא לשמה הואיל ומסרו לה בעדים הרי זה גט אלא שהוא פסול ולמה אינו בטל לפי שאין עדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם ויש מי שהוא אומר שאם חתמו העדים שלא לשמה הואיל והוא מזויף מתוכו הרי זה גט בטל וכן אם היה אחד מעדיו פסול או שהיה בו רק אחד כשר אף שנמסר בעדים הרי זה גט בטל ולא יראה לדבר זה אלא במזויף ודאי ולא במזויף כזה והואיל ונמסר בעדי מסירה כשרין הרי זה פסול מדבריהם עכ"ל וכן הביאו בטור ויראה מדבריו להדיא שסובר היכא דליכא עדות מסירה או שלא לשמה וקרוב ופסול הוי פסול דאורייתא והגט בטל מדאורייתא כמו שכתב הא"ז דוכתב דקרא אעדי חתימה נמי קאי מאחר שהן כרתי ואף היכא דלא כרתי פסול מדרבנן וכבר כתבתי דלרב אשי דהוא בתראה לית ליה האי סברא כל עיקר דא"כ הוה מוקי מתני' כר' אליעזר כדפי' ועוד אומר אני דהרמב"ם שסובר דהיכא דליכא עדי מסירה אז כרתי עדי חתימה א"כ הסברא נותנת למיפסל בחתימה כל הפסולים השייכים בכתיבה דשמא אתי לסמוך עליהו בעדי החתימה לבד בלא עדי מסירה כדאשכחן דומה לזה גבי ערכאות לקמן היכא דליכא שמות מובהקים דחיישינן דילמא אתי לסמוך עליהו אעדי מסירה ה"נ איכא למיחש דשמא אתי לסמוך עליהו בעדי חתימה לבד מאחר שעדי חתימה לבד כרתי ואז הוי פסול מדאורייתא אם חתמו שלא לשמה אבל לפי מה שכתבו התוס' והוכיחו לקמן בפרק המגרש דעדי חתימה לא כרתי כלל ואין כאן אלא מפני תיקון העולם. וכן הסכמת הרא"ש שם סימן י"ז א"כ לית בהו צד פסול דאורייתא וא"כ לא שייך בהו אפילו פסול מדבריהם אלא בקרוב או פסול או בעד אחד. דשמא אתי לסמוך עליהו בעדי מסירה. אבל שלא לשמה דליכא למיגזר לא איכפת לן. ולפי זה נראה מה שלכתחילה בעינן חתימה לשמה. היינו משום שכבר נתפשט המנהג. ואפשר שמחמירין כר"מ דסבר עדי חתימה כרתי. ולדידי' לא הוי גט כלל היכא דלא הוי לשמה. ומ"ה נהגו נמי לחתום בעדים האידנא על הגט אף שחותכים אותו מיד אחר נתינה. ולא שייך ביה תיקון העולם. וכן כתב מהרא"י בכתבי' מה שנהגו עתה לחתום עדים בגט אף על גב דהלכה כר"א דאומר עדי מסירה כרתי. ואין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם. ועתה אין הגט עומד לראי' שהרי קרעינן הגט מיד אחר הנתינה. נראה למורי הגאון הטעם משום דאוקמינן כמה סתמי משניות וברייתות כר"מ יש לנו לצאת ידי ספק ולתקנו ג"כ כר"מ. וכענין זה מצינו בהמגרש דאתקנו בגיטא מן יומא דנן וכו' לאפוקי מר' יוסי ואע"ג דהלכה כר"י יש לנו להכשיר הגט גם אליבא דחכמים. וכן פירש"י אע"ג דהלכ' כר' יוסי בעינן לאפוקי מפלוגתא שהיא הגט כשר ולא יצא שום פסול במשפחת ישראל. עכ"ל. ואף שיש לחלק דשאני התם משום דרבנן פליגי עלי' והלכה כותיהו ברוב המקומות מש"כ בר' מאיר. ועוד היכא דאיתמר איתמר דאל"כ צריכים אנו לצאת כל הספיקות שבעולם אף דלא כהלכתא. מ"מ אין לשנות המנהג. בפרט מאחר שהרמב"ם וסיעתו כתבו נמי שהוא פסול מדרבנן ומ"מ נראה לפסוק הלכה למעשה היכא דחתמו עדים שלא לשמה או שקלקלו החתימה והיה בחתימות חק תוכות. דוגמא שפסול בכתיבה לכתחילה ראוי להחמיר והיכא שיש לחוש לעיגון כגון גט הבא מרחוק או גט משומד שיש לחוש שלא יתן אחר. נותנין לכתחילה. וכ"ש היכא שנתנו הגט ונשאת דלא תצא כלל. ואין מוציאין שום לעז על הגט אפילו ליתן גט אחר. אבל היכא שיש עד פסול או קרוב. פסול הגט. ואף אם נשאת היכא דאפשר לתקן בגט אחר מתקנים. והיכא דלא אפשר מ"מ לא תצא. כאשר משמ' להדיא מדברי מהרמ"אי בח"ה בסימן רכ"ח שכתב וז"ל ע"כ נראה שאין לצדד כלל להתיר שום פסול דאורייתא בחתימת' אפילו לר"א. אם לא שנשאת כבר בגט וכ"ש שהבנים אינם ממזרים. דלא ק"ל כר"מ דאמר כל המשנה כו'. וגט שאין בו עדים ונתגרשה בו בדיעבד ג"כ דינא הכי. אבל קודם שניתן הגט אין ליתנו כלל. אפילו היכא שיש לחוש לעיגון. כמו שנכתוב בפ' השולח סי' מ"א הנראה בעיני כתבתי:

דין כשהשליח נותן הגט לאשה צריך שיתן לה בפני ג' שיהיו דיינים. ואם השליח ראוי לדון שאינו קרוב. מצטרף עם שנים. ואם לאו צריך ג' זולתו ומ"מ לכתחלה טוב ליתן בפני ג' אפילו אם השליח ראוי לדון ובארנו דאם קרוב לבעל מותר. אבל כשהוא קרוב למקבלי העדות אפילו בפני ג' פסול. אם נתן לה הגט ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח לא תנשא. ואפילו אם נשאה צריך תיקון וכיצד יעשה שתנשא לכתחלה. או אם נשאת שלא תצא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בפנ"כ ובפנ"ח ואם נתקיים בחותמיו אפילו לאחר שנשאת תו לא צריך מידי ובארנו דאם לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח ונשאת אין הולד ממזר. אע"פ שתצא. ואם בא הבעל וערער. ואבד הגט ה"ז ספק ממזר. ובארנו דמה שאמרנו למעלה שיחזור ויטלנו הימנה כו' אם א"א לתקן אזי תצא דוקא באין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא. אפילו אפשר לתקן בגט אחר:

פסקינן בסוגיא. בפני כמה נותנו לה השליח. דבבעל פשיטא לן דלא בעי אלא עדי מסירה לחוד. רק שהאידנא נהוג ליתן הגט בקבוץ עם משום חששא דשני יוסף בן שמעון אבל אין בה חיוב. אבל כשהשליח נותן לאשה בפני כמה נותנו ומסדר דבריו, שגט זה בפנ"כ ובפנ"ח ר"י אמר בפני ב' ר' חנינא אמר בפני ג' ובהא קמפלגי ר' יוחנן סבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין כמו בקיום שטרות דעלמא. וכמו שכתבו בפרק ב' דכתובות כו'. ור"ח סבר אע"ג דבדרבנן עד נעשה דיין הכא חיישינן דילמא מייתא איתתא או קרוב וסמכינן עליהו והילכתא כר' יוחנן דתניא כוותיה המביא גט ממדינת הים ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח יוציא והולד ממזר וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה. יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפנ"כ ובפנ"ח. ומ"מ כתב הרי"ף שטוב להחמיר וליתנו בפני שלשה דשמא יהי' השליח קרוב או אשה. ויבאו להטעות להכשירו בשנים וכן הביא הטור וכתב עוד וכשנותנו ליד האשה כשמביאו ממדינת הים צריך שיתנהו לה בפני ג' שיהיו דייני' כו' ושמע מלשונו שאם מביאו בא"י א"צ ליתנו בפני ג' וכן כתב הר"ן בהדיא מיהו בפני שנים לעולם צריך והא דמכשיר השליח בקרוב היינו שהוא קרוב לבעל אבל כשהוא קרוב לאותם שמקבלים העדות אפילו בפני שלשה פסול דהא בעינן שלא יהיו העדים קרובים לדיינים וה"ה בעד, אחד וה"ר מנחם מצריך להושיב הדייני' שיקבלו העדות ובדיעבד אף אם עמדו אין לחוש והא דקאמר כיצד יעשה קאי אמילתא דחכמים דהלכה כוותיהו וה"ק אך דלא בעינא תקנה לולד דהולד אינו ממזר משום הא דשינה ממטבע חכמים בעלמא מ"מ בעינא תקנה לאשה, שלא תצא מבעלה אם לא יחזור ויתננו ויתקן מה ששינה ואפשר, אף לר' מאיר יחזור ויטלנו היכא שעדיין לא נישאת דלאחר שנשאת אין תקנה שהרי מאחר שהולד ממזר א"כ יש בה כל הדברים דתנן לקמן בהזורק והיכא דנתקיים בחותמיו כשר לכ"ע ונראה אפילו לר"מ דסבר יש בה כל הדברים א"ה היכא דנתקי' בחותמיו אפילו אחר שנשאת כשר ולא שייך למימר ס"ס שינה ממטבע חכמים כו' דדוקא בפנ"כ כו' דהימנוהו רבנן כבי תרי הם הימנוהו והם אמרי כל המשנה ממטבע א"כ אשתכח דלא הימנוהו אבל כשנתקיים בחותמיו אשתכח דאף מתחלה הי' כשר רק שלא ידענו האמת וזה אינו צריך פנים וכתב הרא"ש ז"ל ואם אבד הגט פי' ולא אמר בפנ"כ כו' כתב הרמב"ם בפרק ז' הרי זו ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער הרי זה ספק ממזר עכ"ל ודע שהרמב"ם לא כתב זה בספרו אלא כתב ואם אבד הגט הרי זו ספק מורשת אבל קאי על מה דלעיל מיני' ואיירי בערע' וכל היכא דכתב הרמב"ם בספרו דספק מגורשת הוי פרושו הולד ספק ממזר אשתכח מה שכתב הרא"ש ואם בא הבעל וערער הוא פירש על דברי הרמב"ם אבל היכא שכתב בחבורו פסול היינו פי' שגט פסול מדבריהם ולא תנשא בו ואם נשאת לא תצא אלא שצריך לתקנו כגון גבי בפנ"כ שיחזור ויטלנו והיכא דלא אפשר לתקן צריך לתקן גט אחר והיא תשב תחת בעלה כמו שכתב הרמב"ם אבל הולד לעולם אינו ממזר וממילא היכא דא"א לתקן לא תצא ואף שהרא"ש כתב סתמא אם שינה ממטבע חכמים אף רבנן מודו דתצא אם לא יחזור ויתקן מו"מ נראה דדוקא היכא דאפשר לתקן אבל היכא דלא אפשר לתקן מאחר דק"ל אם נישאת לא תצא אף זו לא תצא וכן יראה מן הרמב"ם רק שכתב שאם א"א לתקן והי' הבעל ותיקן וגירשה מעצמו הרי זה משובח וכל זה לסברת הרמב"ם שסובר דכל פסולין דמכילתא שהן מדרבנן בכולא אמרינן לא תצא כמו שכתב הרא"ש בסוף מכילתא אבל לדעת שסבר לכל פסולים דרבנן תצא ודבריו ישרים בעיני כאשר אכתב אי"ה שם א"כ ה"נ תצא ומ"מ נראה היכא שנשאת כבר והי' לה בנים ממנו מאחר שהולד כשר א"כ כשר נמי לגבי דידה ואם באת להחמיר על עצמה ולהצריך גט אחר תוציא פסול ממזר על הולד כדאיתא בסוף המגרש שמחלק בין יש לה בנים בין אין לה בנים ושם פירשו התוס' דה"ה בשאר פסולים שהולד כשר אם יש לה בנים לא תצא ולא דמי לעובדא דרוכל דאמרינן אפילו הי' לה כמה בנים ממנו תצא דשאני התם דלא מיפסלו הבנים בהאי יציאה אלא דאמרינן שהיא היתה נחשד' עמו ואסורה עליו משום ונטמא' ונטמא' כשם שאסורה לבעלה אסורה לבועל אבל הולד כשר אבל כגון הכא דמפרש משום פסול גיטי' א"כ הבנים נמי בכלל הפסול הוא וכשם דמכשירין הולד כך מכשירין האשה ולא תצא וכן דעת הרמב"ן:

דין דצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח בשעת נתינת הגט או סמוך לו מיד תוך כדי דיבור והאידנא נוהגי' לומר אחריו והרי את מותרת לכל אדם כדי שיהא סמוך לנתינה ממש ואם אמר בפנ"כ ובפנ"ח ומיד אחריו אמר הרי זה גיטך ששלח ליך בעליך כו' עד והרי את מותרת לכל אדם ונהנו לה מיד אינו פסול ומכל מקום לכתחילה אין לשנות המנהג:

פסקו התוס' בשם ר"י והרא"ש עם כל האחרונים מדקאמר יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ש"מ דצריך לומר בפנ"כ כו' בשעת נתינה וה"ה לאחר נתינה בתוך כדי דבור מהני מדקאמר לעיל בסוגיא כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספי' לומר בפנ"כ כו' עד שנתחרש אלמא אם לא נתחרש הי' אומר אחר נתינה וסגי בהכי אבל לאחר כדי דבור מסתפקא להו אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין וה"ה קודם הנתינה נמי יש להסתפק אם אמר בפנ"כ כו' ואחר תוך כדי דבור נתנו לה והנראה בעיני דאפילו את"ל כל היכא דעסוקים באותו ענין מהני לאחר נתינה מאחר שהב"ד עדיין יושבי' ועוסקין בענין הגט חשבינן לי' בשעת נתינה מ"מ קודם נתינה נראה דלא מהני אפילו עסוקים באותו ענין היכא דלא הוי עיקר הנתינה אתוך כדי דבור מדאמרינן בפני כמה נותנו לה כו' ולא אמרינן בפני כמה אומרים משמע דעיקר הקיום שמקבלים העדות של בפנ"כ כו' הוא בשעת נתינה ומ"ה נהגו האידנא לומר אחר והרי את מותרת לכל אדם כדי שיכלה הדבור של בפנ"כ ובפנ"ח סמוך לנתינה ממש ומ"מ נראה שאם אמר בפנ"כ ובפנ"ח ומיד אחריו אמר הנוסח הרי גט זה ששלח ליך בעליך כו' עד והרי את מותרת לכל אדם ונתנו מיד דאין כאן חששא לפסול אע"פ שהדבור של בפנ"כ הי' רחוק מן הנתינה יותר הרבה מכדי דבור מ"מ לא חשוב זה קודם נתינה אלא הוי כחד נוסחא וכדבור אריכתא דמי ועדיף יותר מעסוקים באותו ענין ומ"מ לכתחל' אין לשנות המנהג אלא כמו שנהגו:

דין אם אמר בפני נכתב ונחתם ולא אמר מילת ובפנ"ח אם לא נשאת כבר צריך לחזור וליטלו כו' אבל אם נשאת כבר לא קפדינן כולי האי:

פסק נראה דהיכא שאמר השליח בפנ"כ ונחתם כראה כל זמן שלא נישאת שצריך לחזור ולתקנו או שיחזור ויטלנו כו' או יתן גט אחר משום דלא אשתמיט לא במתני' ולא בברייתא בפנ"כ ונחתם וגם מן התלמוד משמ' דלא מפשי' עלי' דשליח בדבורי' ואף רבא דפליג, עלי דרב ולא חייש לאפושי מילין מ"מ כגון הכא בלא צריך למה לי' לאפושי מילין בכדי נימא בפנ"כ ונחתם אי לאו שהוא מן החיוב לומר וא"ל אדרבא מ"ה מחלקינן כדי שיהיו שני עניינים ולא יהיו שלשה מלות בענין אחד כמו שמשמע מפרש"י מ"מ רבא לא ס"ל האי חלוק בין תרי מילי לתלת מילי כדמשמ' בתוך הסוגי' אלא ע"כ משום דאי לא אמר נמי בפנ"ח הוי כמו ידעתי דלא מהני כמו שפרשתי לעיל סימן ו' והכי הוה משמע בפנ"כ וג"כ נחתם כדינו כלומר בלא זיוף אבל לא אמר שהי' בפניו ומ"מ נרא' היכא דנשאת כבר או היכא דיש לחוש לעיגון לא קפדינן כולי האי דהא לא הוי שנוי ממש מדברי חכמים ואוקימנן לי' אחזקי' שאמר כמו שצוו חכמים שהי' נכתב ונחתם בפניו אלא שקצר בלשונו הנלע"ד כתבתי:

דין עבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסי קנוי לך עצמו קנה ונכסים לא קנה וכן אם כתב בו כל נכסי קנוי' לך קנה את עצמו והנכסים לא קנה ובארנו הנותן מתנה לחבירו ואמר כל נכסי קנוי' לך חוץ מבית כור ולא פי' איזה בית כור לא קנה המקבל כלום אבל גבי מוכר שמכר כה"ג קנה אלא שיד המוכר על העליונה לברור לעצמו בית כור מעידית שבנכסיו:

ת"ר עבד שהביא גטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה ונכסי' לא קנה עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה דתנן האשה עצמה שהביאה גיטה צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח וה"ה בעבד נמי כה"ג ונכסי' לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות בעלמא איבעי להו כל נכסי קנוי' לך מהו פי' שכלל העבד והנכסים יחד אביי אמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה את עצמו דלא פלגינן דבורא רבא אמר אחד זה ואחד זה קנה את עצמו ונכסי' לא קנה וא"ל רב אדא בר מתנא לרבא כמאן כר' שמעון דאמר פלגינן דבורא ובניחות' הוא דתנן כל הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שהוא בכלל העבד שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין דשמא שייר נמי את העבד דהא נחית לשיור' וה"ה אם שייר בפרט חוץ משדה זו או חוץ מכלי זו אפ"ה אמרינן מאחר דנחית לשיורי שייר נמי את העבד ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שישייר אחד מן רבוי שבהן פי' כל היכא שמשייר דבר פרטי כגון קרקע או מטלטלים לא אמרינן דשייר נמי לדידי' א"ל שאמר חוץ מאחד מרבוי שבהן שהוא כלומר דבר מועט שבנכסיו ויכול לומר שעל העבד קאמר שהוא בעיניו כאחד מרבוי שבנכסיו ומדקאמר ר' שמעון לעולם משמע דמרבה אף מה שלא אמר הת"ק כגון שאמר כל נכסי קנוי' לך חוץ מאותה שדה ואין לו יותר אלא אותה שדה וכן איתא להדיא בתוס' ואפ"ה קנוי' את עצמו אף דאשתכח השתא דלא קנה מידי בנכסי וא"כ כאלו נתבטל הדבור כל נכסי במה שאמר אח"כ חוץ מאותה שדה אפ"ה פלגינן דבורא ואמרינן נהי דנתבטל דיבר כל נכסי בענין הנכסים אבל לגבי דידי' לא אתבטל ורש"י מפ' דלעולם דר' שמעון קאי בפשוטו אדברי ת"ק אפילו היכא דשייר קרקע סתם ולא פירש אלא אמר חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה קרקע דבכל חד וחד איכא למימר דהיינו הא ששייר ואפ"ה הוא בן חורין אלמא דפלגינן דבורי' והשיגו עליו התוס' וכל האחרונים וכתבו דדין זה ליתא דאע"ג דלא שייר שום קרקע מבורר מ"מ קנה הלוקח או המקבל מתנה כל הנכסים רק שידו על העליונה ויברור לעצמו בית כור עידית מנכסיו כדתנן להדיא בפ' בית כור חצי שדה אני מוכר לך נותן לו חצי שדהו ומפ' התם דלוקח נוטל כחוש דיד בעל השטר על התחתונה ואני אומר בר מינן לומר דלא ידע רש"י המשנה אלא דוקא גבי מכר הוא דאמרינן הכ' דס"ס מכר לו קרקע ומחויב לקיים המקח רק שידו על העליונה אבל במתנה י"ל לאחנופא לך קאתינה ולא הי' בדעתי שתזכה מידי בנכסי ומה שהקשה הרשב"א וז"ל ועוד במתנה נמי אשכחן כה"ג, דקנה דגרסינן בפ' דייני גזרות ההוא דאמר להו דיקלא לברת' אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתני' כו' א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי לי' הכא דיקלא גבייהו הוא אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואע"פ שלא אמר דקל פלוני ואם היה מתנת ברי' היתה מוציאתו כמו בן מן האב עכ"ל ואני אומר שהוא עד והוא בעל דין דמאן מסהיד לן שאם היה בריא שהיתה מוציאתו דוקא גבי ש"מ דדבריו ככתובי' וכמסורין דמי כדי שלא תטרוף דעתי' ואלמו' רבנן יותר ממכר ופשיטא דכה"ג קנתה דקל ולא אמרינן דלחנופי אתי מאחר שהוא צוואת ש"מ אבל בכל מתנות בריא לעול' אמרינן דלא קני מידי בפרט היכא דטעין כה"ג דלחנופי אתי ואדרבה לפיר' התוס' קשה שמפרשים לעולם דר' שמעון בא לאתויי הא דתוס' א"כ הוה ליה לתלמודא לפרש או להביא התוס' ומדאמר תלמודא סתמא כמאן כר' שמעון דמתני' משמע כפשוטו כמו שפירש רש"י ע"כ נראה דבמכר קנה ויד המוכר על העליונה ליתן לו הפחות והכחוש וגבי מתנות ברי' היכא שטעון שלא נתכוון לזכות לו בנכסיו אלא כדי לאחנופי ליה לא זכה במידי:

דין הכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע סתם ולא פירש איזהו שיור מאחר שלא קנה נכסים לא קנה את עצמו.

קפריך סתמא דתלמודא והא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שקילס ר' יוסי את ר' שמעון דתניא כשנאמרו הדברים לפני ר"י קרא עליו המקרא הזה שפתים ישק משיב דברי' נכוחים מ"מ הלכה כר"מ וחוזר התלמוד ואומר ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר ר"נ ש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים דמתנת ש"מ הוא ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין וקדשו השם אלמא דפלגינן דבורא אלא אמר רב. אשי התם דפסקינן כר' מאיר היינו משום דלאו כרות גיטא מתני לה דסבר ר' מאיר מ"ה לא יצא בן חורין דכיון דאין דבור כל נכסי מתקיים על הנכסי' ונשאר לאדון זכות בהן ה"נ לא מתקיים גבי עבד שהרי לא נכרתו באותו דבור בכריתות גמור אבל עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנוין לך כרות גיטא הוא אלא שלא מצא קיום על הנכסים ולא האמינוהו לכך וכן אם אמר עצמך ונכסי קנוין לך אפילו אם שייר בנכסי' דלא קנה מידי בהן אפ"ה קנה נכסים ושפיר כרות גיטא הוא דבדבור שאמר עצמך הוא כרות גיטא ממש בלי שיור זכות לאדון ובהאי הלכתא כרבי מאיר דאמרינן לאו כרות גיטא הוא אבל לעולם פלגינן דבורא ומ"ה קלס ר"י לר"ש דשמע מדבריו להדיא דפלגינן דבורא ואפשר אף רבי מאיר מודה בה והכל הלכתא ודין חילק נכסים לב' בני אדם והעדים פסולים לאחד שפסל כל השטר ולא פלגינן דבורא אם הוא מתנה אכתוב בעה"ז בפ"ק דמכות:

דין המביא גט בא"י אצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח ומותרת להנשא כל זמן שלא יערער הבעל ומ"מ כתובתה אינה נוטלת מלקוחות אלא מבני חורין נוטלת מנה ומאתים אבל לא תוס' ואחר שהוציאה עיקר כתובתה אף מזונותיה תוכל לתבוע מזונות מנכסי' עד כדי כל הכתובה עם התוספ' וכבר ביארנו דהאידנא א"י שוה לח"ל שצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח:

מתני' המביא גט בא"י א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח ואם יש עוררים יתקיים בחותמיו ומפרש בגמרא דאף בא"י דלא בעי בפנ"כ כו' מ"מ אם אמר מהני ושוב לא מצי הבעל לערער ולעיל בסימן ו' כתבתי דהאידנא שוה א"י לח"ל ופריך ערעור כמה אילימ' ערעור דחד והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים אלא תרי מאי חזית דסמכת [אהני סמוך אהני ואוקי אשה אחזקת א"א אלא ערעור דבעל וה"ה ערעור דלקוחות אם באת לטרוף מהן כתובה כדאיתא בירושלמי מי עורר רב חסדא אמר הבעל רב אסי אמר אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף מהן ונראה דאף בירושלמי לכאורה משמע דערעור דלקוחות לא עדיפא מבעל וא"כ כל היכא דלא ערערו להדיא שמזויף הוא לא טענינן להו מזויף מספק אבל התוס' כתבו בריש פירקי' דטענינן לנפרע שלא בפניו וללקוחות וליתומים מזויף אפילו במקום שאין יכולין לטעון פרוע כגון שטר מכר או מתנה וכן כתבו התוס' בפ"ק דב"מ רק שלא אסרי לה להינשא כל זמן שלא אתי הבעל ומערער וכן דעת הרא"ש והרשב"א ותלמודא דידן מסייע דלא נקט כאן אלא ערעור דבעל ולא ערעור דלקוחות לפי שהלקוחות בלא ערעור אינה משתלמת מהם ואף בערעור שלהם אינה נאסרת להנשא אפילו הוי תרי לקוחות שהם נוגעים והם פסולים לערעור יותר מערעור דחד שהרי עד אחד מזקיקו לשבוע' וכשהיא נוגע בעדות עדות בטילה אפילו הם מאה וכתב הרא"ש אבל לענין פרעון כתובה נחתינן לניכסי' דכיון דשרי' להינשא גבי נמי כתובה מבני חרי דמספר כתובה נלמד דכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי וכתב הר"ן ומיהו אפשר דה"מ לענין מנה ומאתים אבל לא לענין תוס' שאין מדרש כתובה אלא לעיקר אבל לא לתוס' ומ"מ נראה אחר שהוציאה עיקר כתובתה על מזונותיה תוכל לתבוע מזונות מנכסי' עד כדי כל הכתובה עם התוס' ממ"נ אם גרושה היא גובה בתורת כתובה ואי לאו גרושה היא יתנו לה מזונות:

דין דאסור לומר בין בשתיה בין שלא בשתיה ברגילות להנאתו ולהתענג בו שלא במקום מצוה רק דברי שירות וזכרון חסדי המקום ומ"מ אסור לזמר פסוק אודך אוי ברכך בצורתם וה"ה קדיש או ברכו ומתתקכל ואילך שרי:

שלחו לי' למר עוקבא זמרא מנ"ל דאסור שרטט וכתב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ופירש"י זמרא לשורר בבית המשתאות ויפה פירש שהרי מקשה עליו מקרא דאיירי בשתיה ופריך ולשלח להו בשיר לא ישתה יין יימר שכר לשותיו ומשני אי מהאי ה"א ה"מ דזמרא דמנא אבל דפומי' שרי קמ"לן וכתבו בתוס' אף דקרא איירי בשתי' מ"מ ראוי להחמיר כיוצא בזה שהוא רבוי השמח' ומרגיל עצמו בה כדאשכחן בירושלמי דריש גלותא הוי קאים ודמיך בזמרא ושלח לי' מר עוקבא האי קרא דאל תשמח ישראל וכו' ולפ"ז משמע דאף לזמר בלא משתאות אסור היכא שמרגיל עצמו לכך ומתענג לבבו ולא שרי אלא דרך עראי או לשמוע קול ערב או דבר חדש ובמס' סוט' בסופ' נמי אמרינן אמר רב הונא זמרא דנגרא ודבקרי שרי דנגרי פי' מושכי ספינות בחבל ודבקרי פי' שמזמרים בשעת שחורשין שאינו אלא לזרז ולתקן מלאכתו אבל דגרדאי אסור פי' הנגיבות שמנגכי' האורגי' או שאר אומני' אסור שאינו אלא לשמח לבבו כן פי' ר' ישעי' מכל הלין משמע דלאו דוקא בשתיה לחוד אלא בכל הדומה לו ואמר רב אודנא דשמע זמרא תעקר אמר רבא זמרא בביתא חורב' בסיפא פי' באסקופ' הבי' שנ' קול ישורר בחלון חורב בסף וכת' הרי"ף ופי' גאון הא דאמרי' זמרא בפומי אסו' ה"מ כגון נגינת של אהבת אדם לחברו לשבח יפה ביפיו כדר' שישמעל' קורשין אשע' אבל דברי שירו' ותשבחו' וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת והמנהג בכל ישראל לאומר' בבי' חתנו' ובבי' המשתאו' בקול נגינו' ובקיל שמח' ולא ראינו מי שמוחה בזאת עכ"ל וכן הביא הרא"ש ויראה מדבריו דלא עדיף בית חתני' מבית המשתאות דלא שרינן לזמר אלא בדברי שירות ותשבחות אכן מדברי התוס' משמע דבית חתני' שמצוה הוא לשמח חתן וכלה שרי בכל דברי שיר רק שלא יהא בה נבול ואף שבתוס' לא הוזכר אלא חופ' מ"מ מאחר שכתב שיר של מצוה שהוא לשמח חתן וכלה א"כ כל ימי המשתה בכלל וכן עיקר דהא עיקר כלי זמר לא שרי אלא לשמח חתן וכלה וכ"ש זימרא דפומא ואפשר בית חתני' שכתב הרי"ף הוא קודם נשואין דלא הוי של מצוה דלא שרי אלא בשירות ותשבחות ומ"מ נראה אות' שמזמרים פסוק של אודך וכו' או יברכך בצורת' שעון גדול ביד' כדאית' בסוף חלק הקורא פסוק של שיר השירי' ועושה אותו כמין זמר וכן הקורא פסוק בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת רב"שע עשאוני בניך ככנור שמנגני' בו כו' וה"ה קדיש שהוא דבר שצריכה עשרה שאסור לזמר בעת השמחה וה"ה תתברך אבל מתתקבל ואילך הוא כעין התפלה ובקשה שרי וה"ה שברכו אסור לזמר א"ל ששינו ויאמ' ה' השם אבל אודך ויברכך שהוא פסוק כצורת' אדרבא הוא עון יותר שמשנ' השם ממטבעיתו ומצורתו וכאלו מוחקו וכמדומה שכן מצאתי ועיקר הדין שאסור לכתוב בלא שרטוט אכתב אי"ה בפ' הקורא את המגילה למפרע וזמר שעשוי לגנאי על משפח' או על יחיד חליל' לזמר או לשמוע ועונשו כתוב בפ' החובל סי' נ"ג:

דין דאסור לשתות במיני זמרים וכן אסור לרקוד ולמחול עם הבתולות:

גרסינן בסוף סוטה אמר ר' יוחנן כל השותה יין בד' מיני זמרים מביא ה' פורעניות לעולם שנ' הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו וכתיב אחריו לכן גלה עמי מבלי דעת שגורמין גלות לעולם וכבודו מתי רעב שמביאים רעב והמוכר צחה צמא שגורמין לתורה שתשכח מלומדי' וישח אדם וישפל איש שגורמי' שפלות לשונאי' של הקב"ה שאין איש אלא הקב"ה שנ' ה' איש מלחמה ועיני גבוהים תשפלנה שגורמי' שפלות של ישראל מה כתיב אחריו לכן הרחיב' שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק ופי' רש"י לאחר כל אלו פורענות נופלין בגיהנם וא"כ מאחר דעונות כולי האי למה אין לנו עינים להשגיח על העונות ההוא ומן הראוי למחות בידם כדאית' התם רב הונא בטל זמרא קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזי ולא איבעי פי' ולא רצו לקנ' אתא רב חסד' זלזל בי' פי' ולא הקפיד למחות בידם אי בעי אווזא בזוזי וסאה חיטי בזוזי ולא אשתכח ק"ו זימרא דמנא, ומי שאינו מוחה אפשר שעונשו מרובה יותר רק שבעו"ה דברינו אינ' נשמעי' והלואי שנוכל לגדור ולבדול עצמינו שלא נאסוף עמהם בחטאי' והנה מה שאמר בד' מיני זימרא לאו דוקא דשרי בג' אלא מד' קאמר דאי דוקא קאמר מ"ט ג' מיני זמרא שרי וד' אסור אלא כדפי' ומעתה לבי בוער כתנור על עם ה' שנקראו בשמם בחורי ה' עם הקודש שהם שותים במיני זמר וכמה עונות בידם. העון הראשון מי התיר להם להיות במחול אחד עם הבתולות לא זו הדרך אשר הראו לנו חסידים הראשוני' וכתבו ודרשו אז תשמח בתולה במחול בחורי' וזקנים יחדיו משמע דוקא שהבחורים יהיו עם זקנים ובתולות יהיו במחול לבדן אפי' לעתיד ק"ו האידנא שהשטן מרקד ביותר והדור פרוץ בחטא גם אמר הכתוב בחורים וגם בתולות ולא אמר בחורים עם בתולות כמו שאמר גבי זקני' עם נערים אלא להשמיע לנו הבדלן ומאנשי בנימין אינו ראיה כי שם לא נאמ' שהיו בתוך המחול אלא הכי כתב קרא וראיתם אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאת' מן הכרמים וחטפת' וגו' והא דסוף תענית נמי שהיו בנות יוצאות במחולות בי"ה ובט"ו באב ואמרי' בחור שא נא עיניך וראה וכו' אל תתן עיניך ביופי כו' לא נאמר שהיו הבחורים עמהם במחול אלא שהיו עומדי' ורואין אותו מרחוק ואף זו היתה לש"ש שאם תכשר בעינו שישאנה וגם מצוה לראותה מקודם כדאית' בריש האיש מקדש מה שאין כן הבחורי' האידנא שכל הבטת' אינ' אלא להנאת' ולשחוק אמרתי מהולל. השני שנוהגים מנהג הזה לרוב בשבת וי"ט ואומרים לגוי לזמר ועוברי' משום שבות ואף ראבי"ה לא התיר שבות כזה אלא בנשואין ולא בע"א ואף בזה מטי' דברי הטור לאיסור וז"ל וכתב אבי העזרי שמותר לומר לגוי לנגן בכלי שיר דאמירה לגוי במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא שיר וכ"ש הכא דאפי' ישראל אין בו איסור אלא משום גזירה ואין לאסור לאומרה לגוי ע"כ על מה שנתן טעם להתיר משום דאמיר' לגוי שרי במקום מצוה אני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לגוי אלא בדבר שהוא עצמו דוחה שבת כגון מילה עכ"ל הטור ומ"מ נראה שהטור אינו חולק על דברי אבי העזרי אלא על טעמו שהתיר משו' מצוה לחוד אלא לעולם אף הוא מודה דבנשואין התירו שמצו' רבה היא ולא העמידו חכמים דבריה' בפ' שאין ישראל עושה מאותם בעצמו כנגד מצוה גדולה כזו לשמח חתן וכלה שזוכה לה' קולות ומדמהו בפ"ק דברכות לקולות של מתן תורה ואיזבל הרשעה תוכיח וכן משמע לשון הטור שכת' ועל הטעם כו' משמע שאינו חולק אלא על הטעם אבל לא על הדין וכן עמא דבר אבל בל"ה פשיטא דאסור לכ"ע ועבירה גוררת עבירה שלפעמים שוכרים הגוי' וקוצבים עמו דמים בשבת או בי"ט ומן הראוי למחות אף בבתולות שהשיו לכל אזהרות שבת אף בשבותיה אלא מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. השלישי שעוברים על אל תשמח ישראל וגו' דאפי' זמרא דפומא אסו' וק"ו זמרא דמנא ורוב העונשי' שהזכרתי דאפי' השותים בזמרא לשמח לבן בעלמא אסור ורוב עונשים עלי' ק"ו זמרא כהאי שהוא להצל לבבית לדבר עבירה ואי יישר חילי אבטלני עוד מסקינן בסוטה אמר רב יוסף זמרא בגברי וענין נשי פריצותא זמר נשי וענין גברא כאש לנעור' למנ"מ לבטולי הא מקמי הא פי' אם אין כח בידנו לבטל שתיהן כאחת נקדים לבטל את זה שהוא כאש לנעור' ובעו"ה האידנא עוברי' על אותו שהוא כאש לנעור' בשמחת נשואין כשמתערבי' אנשים ונשים יחד ע"כ כתב בפ"ק דכתובו' שאין לברך שהשמחה במעונו כשאנשים ונשים יושבי' בבית אחד לפי שאין שמחה לפני הקב"ה במעונו באותה שעה:

דין דאסור לעשות עטרה, לחתנים דהיינו כיפה שיושב החתן ולכלה שרי וכן לשאר אנשים שרי ועטרות כלה אסור לכלות ולא לנשים אחרות והיא עיר של זהב או כסף:

אמר ר"נ לרב הונא כלילא מנ"ל דאסור. א"ל מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסיאנוס גזרו על עטרות חתנים. ובפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות כו'. ומסיק דאסמכוהו אקרא הסר המצנפת והרם העטרה וכי מה ענין עטרה למצנפת אלא בזמן שמצנפת בראש כ"ג עטרה בראש כל אדם אין המצנפת בראש כ"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם. ומסיק רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתי' אמר ליה לא סבר מר הסר המצנפת והרם העטר' א"ל דומי' דכ"ג בגברי אבל בנשי לא. ופי' רש"י כלילא עטרה ממש. והקשו התוספת מדאמרינן בפ' בתרא דסוטה אמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של הדס ושל וורד מותר. ושמואל אמר אף של הדס ושל ורד אסיר של קנים ושל חילת מותר. ואין דרך לעשו' עטרה משל קנים. ועוד קשה לי למה אינו מזכיר של כסף ושל זהב אלא בודאי עטרות חתנים הוא כיפה שיושב בה החתן ובראש כל אדם דקאמר לאו דוקא בראש ממש אלא למעלה בראש וזו אסור דוקא לחתנים ולא לאנשים אחרים ולנשים שרי אפילו לכלות אבל עטרות כלות שהוא עיר של זהב והיא ירושלי' דדהבא דרבי עקיבא אוסר לכלות ומ"מ לשאר נשים ולבתולות שרי. דאמרינן בפ' במה אשה לא תצא בעיר של זהב מכלל דבחול שרי. והיינו דוקא לכלות אסורות משום שמחה כעין אפר מקלה שבראש חתנים. וכן פי' הרשב"א וכל האחרונים. והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי דאף בורד והדס שרי וכן פסק הטור ואינו אסור אלא במלח וגפרית שהו' מצויר מאוד כעין ציור שעושים לכסף וזהב. והא דאסרינן עיר של זהב לכלות לאו דוקא זהב אלא ה"ה של כסף. וכן כתב הרמב"ם גזרו על עטרות כלות של כסף ושל זהב. אבל עטרות של גדיל מותרת אף לכלות, והרמב"ן הוסיף וכתב דלאו דוקא עיר של זהב אלא כל שעקרו של כסף ושל זהב אסור לכלות ולא התירו להם אלא שעיקרו של מיני צבועים אעפ"י שיש בו משבצו' זהב. והא דתני' בסו' סוט' תנא אף על חופ' חתני' גזרו מאי חופת חתני' זהו"רי המוזהבות. ופי' רש"י זהורית המוזהבות טלית צבו"ע שני וכו' קבועין טסי זהב עד שמעמידין אות' כמין כיפה, אפש' לפי שאינו מצוי בימינו מ"ה הפוסקים לא הביאו ואף לש"ס מיקל ואמר אבל עושין אותה פפירות ותולה בה כל מה שירצה. פי' רש"י פפירית הוא כמין כיפה של מעגלי עץ כמו שאנו עושין ותולין בה צניפין ורדידי זהב כמו שאנו עושין:

דין שליח שנתן גט לאשה ולא הספיק לומר בפנ"כ ובפני נחתם עד שנתחרש יתקיים בחותמיו. וביארנו דאלם כשר לומר בפנ"כ ובפנ"ח מתוך הכתב:

מתניתין המבי' גט ממדינ' הים ואינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח יתקיים בחותמיו. ופריך מאי אינו יכול לומר אילימא חרש חרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן. אמר רב יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש וכתב רשב"א דוקא שנתן לה קודם שנתחרש הא נתחרש שעה א' קודם שנתנו לה דמכיון שנתחרש שוב אינו שליח וכתבו התוס' לעיל בפירקין ולא בעי למימר דאיירי באלם או שלא ראה בכתיבת הגט דא"כ הוי ליה למימר ולא אמר ע"כ. ותימא בעיני הלא לישנא דאינו יכול נופל על אלם כמו על חרש ואם רצונך לומר לישנא דא"י לומר משמע שהיה ראוי לומר רק שעתה א"י הא המקשין שהקש' אילימא חרש סבר דאיירי בחרש מעיקר' ואפ"ה לא היה קשיא ליה אלא חרש בר אתויי גיטא הוא לכן נרא' בעיני כמו שפי' הר"ן דאלם הו' כשר לומר בפנ"כ כו' מתוך הכתב, שהרי האמינו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כדאיתא בפ' מי שאחזו וכ"ש היכא דכתיבת הגט מוכיח עליו:

דין דהאידנא כותי הוי כעכום לכל דבר ואם חתם בגט הוי פסולי אפילו חתם בראשונה ואחריו ישראל:

מתניתין כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדי'. ומפרש בגמרא טעמא דגבי גט אין חותמין אלא זה בפני זה גזיר' משו' כולכם כדלקמן פ' שני סי' י' ושם פרשתי כל הצורך ואיירי הכא שהכותי חתם ברישא ומ"ה אי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה מקמיה וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו והאידנא כל עד כותי פסול בין בגיטי נשים ובין בשחרורי עבדים ובין בשאר שטרות דגרסי' בפ"ק דחולין לא זזו משם עד שעשאום עכו' גמורים בין לשחיטה ובין ליין נסך בין ליתן רשות ולבטל רשות דינו כעכום:

דין דהאידנא אינו כשירה שטרות העולים בערכאות של עכום אלא שטרי מכר והלוואה. וכן שטר קנין שהקנה הנותן למקבל בק"ס. או בשארי קניינים וכתבו בערכאות שבפניהם הקנה הנותן למקבל כשר השטר, וכן צוואות ש"מ בפני הערכאות כשר. וכ"ז לא יכשור אלא כשאין למצוא סופרי ישראל. או הוא ענין קרקעות שדרך הוא לכתוב בערכאות ובפנקוסיהם לחיזוק:

מתני' כל השטרו' העולי' בערכאו' של עכו"ם אע"פ שחותמיה' עכו' כשרי' חוץ מגיטי נשי' ושחרורי עבדי' ר"ש אומר אף אלו כשירי' ולא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיו'. והרי"ף הביא המשנ' כצורתה משמע דהל' כת"ק ולא כראב"ד שפסק כר"ש מדאסקי' ר"ל ור' יוחנן אליב' לקמן בסי' כ"ח ושם אפרשנו ומסי' ופסק ותני ל"ש שטר מכר ול"ש שטר מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשיהו וכתבין ליה שטרא. אלא מתנ' במאי קא קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא היא. אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים. פי' כל שטר הדומה לגט כלומר שעיקור קנינו בשטר ואינו עשוי לראי' לחוד לא קני. י"מ דהאי א"א פליג אהא דשמואל ולא ס"ל דאמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בענין קרקעות שתלוי בארץ כגון מכסי' ומסים וארנונו' י"ל כה"ג. וזו היא סברת ר"א ממיץ כאשר כתבתי בפ' הכונס סי' כד אבל מ"מ גם לשם כתבתי דה"ה כל החוקי' והנימוסי' שעושים לקיום המדינה שלא תהרס הכל הוא בכלל דינא דמלכותא דינא. ע"כ נראה דהני תרי לישנא לא פליגי דהא הילכתא כשמואל בדינא אפי' היכא דרב פליג ק"ו היכ' דלא פליג עליו שום אמור' והכא הכי פרושא דמתני' איירי בכל גוונ' אם הנהיג המלך שלא יעשו שטר אלא בפני ערכאו ושלא יחתמו העדי' על השט' עד שיביאו בעל הדב' לפני הערכאו' ויראו ויודע הערכאות אמיתת הדבר ואזי יתנו הרשו' לעדי' לחתום והיינו השטרות העולי' בערכאות דאחר שנכתב השטר מביא' העדי' אות' לפני הערכאות ונגמר הדבר בפניה'. ואז סמכינן עלייהו דאי לאו דיהיב זוזא קמייהו לא מרעי נפשייהו. וה"ה לשטר מתנה מכח דינא דמלכות' דינא מאחר שהמלך הקפיד שלא יעשה השטר זולתו. אבל אם לא הנהיג המלך הדת כזאת בארצו. א"כ לא מתוקו' אלא חוץ מבגיטי נשים ושאר מתנו' אלא שטר מכר שהוא לראי' רק שהוא עשוי בערכאו' כמו שפרשתי כן כתב הרמב"ן בחידושיו פ' ח"ה וכן כתב אחריו הרשב"א והרא"ש. רק שיש לי לתמוה נהי שהמלך עשה דת בין עמו שלא יהיה שום שטר הגון כ"א יעלה לפני הערכאות מ"מ אינו גוזר שלא יעשה שטר בנינו וא"ת שאף זה גוזר א"כ שטרי ישראל פסולי' וערכאות של עכו' כשרים וזהו לא אישתמיט בשום ד דוכתא. ועוד כל כה"ג לאו דינא דמלכותא הוא אלא גזירה הוא וכמו שכתבנו בפ' ח"ה סי' קנ"ד שאם המלך גזר שאף הישראלי לא ידונו אלא לפניו שאין זה דינא דמלכותא אלא גזירה דמלכותא. ואם המלך לא גזר בכך אלא בא לתקן ששום שטר הבא לפניו לא יהא כשר והגון אלא שעשוי בערכאות א"כ אמאי אמרי' דינא דמלכותא דינא. היה לו לעשות שטר של ישראל ולהכשירו בפני דייני ישראל. ומ"ה כתב ה"ר יונה דמ"ה משנינן תני חוץ מבגיטי נשים ולא משום דינא דמלכותא דינא, לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חבירו אלא כל זמן שבא לדון בערכאות שלהם. אבל כל זמן שלא בא לדון לפניהם לא הופקע אותה השדה מן הנותן עד שיבואו בערכאו' שלהם. ושמואל איירי בכה"ג, שבא לדון בערכאות שלהם. ואף זו דוחק בעיני דאיירי שמואל שבא לדון בפני ערכאו' ואי איירי שלא היה מרוצה לדון עד שהוכר' להזקיקו בפני דיני העכו"ם פשיט' שהפסיד דינו ולא נזקקי' לו וכן פסק מה"רי מולין בתשובה. וע"ק אפי' שלא בערכאות נאמר מאחר שבאו לדון בפניה' מרצון טוב פשיט' דדינא דמלכותא דינא. ולכן נרא' בעיני הא דאמרינן בסוגי' בשלמא שטרי מכר כו' משום דלא מרעי נפשייהו לא בא למימר דמ"ה ודאי לא מהימני דכי עדיפ' ממשה ואהרן דבודאי אלף אלפים לא מרעי נפשייהו ואפ"ה אין נאמנים לעדות אחת אלא תקנו חכמים שיהיו נאמני' בשטרי שאינו אלא לראי'. מאחר דמסתמא קושטא קאמרינן לפי שהעכו' מקפידים על השטרות העשויי' בערכותיהם. וכן כתב המרד"כי והר"ן ה"נ נוכל לומר דתקנו יותר דהשטר יהא מהני אף לקנות בו מתנה וכל הדומה מאחר שהדת המלך ששטר דוקא יהא עשוי בערכאות יהיו כאלו רצונינו לראות לאותו הדין אבל היכא שאין המלך מנהג הדת ומקפיד בהיך ומה יהי' השטר עשויה פשיטא דלא תקנו חכמים שיהא מהני לקנות בו. וא"כ האידנא שאין דינא דמלכותא להקפיד שיהיו כל השטרות עשוין דוקא בערכאות א"כ לא תמצא להכשיר שטר ערכאות אלא שטר מכר והלוואה. וה"ה שטר קנין שהקנה הנותן למקבל בק"ס או בשארי קנינים וכתבו בערכאות שבפניהם הקנה הנותן למקבל. כשר השטר מאחר שהוא לראי' אף דק"ס לא מהניא בדיני עכו'. כיון שבעלי דברי' ישראלים מהניא עדותן דכל מידי דאיתעבד קמייהו לא מרעי נפשייהו. וכן פסק הרא"ש וכו' ומה"ט דה"ה צוואות ש"מ בפני הערכאות לא מרעי ג"כ נפשייהו לסהודי לשיקרא ומקיימי ככל אשר כתוב באותו שטר צוואה היוצא מפי הערכאות. רק שלא יהא נגד דתינו. ומ"מ נראה מאחר דאינו כשרי' מן התורה אלא משום תיקון הוא א"כ הסבר' נותנ' דלא תקינו רבנן לאכשורי שטרות שלהן ולדון עליהן בדיני ישראל אלא היכא שלא היה יכול למצוא סופרי ישראל. או הוא עניין קרקעות שדרך הוא לכתוב בערכאות שלהן ובפנקוסיה' וכן נותן הדת או הוא סיבה שמתיירא מן פלוני שלא יהרס הענין ברוב אלמותו ותקפותו ע"כ מקדים לפני ערכאות כדי לחזק אותו שטר או הצוואה. כה"ג מכשירן וכל כה"ג אבל היכא שברוע לבו בוחר דתיהם ושטריהם מבלי צרך אלא זדון לבו השיאו חלילה שנזקקים לאותו השטר. וכן מצאתי כתוב בשם ר' יצחק בר פרץ וז"ל ואם נאסר' לחבריה בחותם מלכות ואח"כ חבירו רוצה לתובעו בדין מאותו תביעה שהוא נאסרות לו באותו חתום אין נזקקים לו. כיון שהניח דיני ישראל ובחר להאסר בדיני האומת העולם שוב אין נזקקים להם מאותן תביעה ע"כ. וכמו שאין נזקקים לתובע שתבע את חבירו בעש"ג להחזירו לדין ישראל מאחר שבחר בהם ובדתיהם ק"ו שאין נזקקי' לו לעשות תקנה לקיום הערכאות אשר בחר. ואם יכול זה שכנגדו לבטלה בכל תחבול' וסיב' הרשות בידו ולא מחינן ביה כלל:

דין דשטר העולה בערכאות אינו כשר אלא כשנעשה במקום קיבוצם עם קיום השופט:

רבינא סבר לאכשורי בכנופי' דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן. וכתב הרי"ף דוקא ערכאות דלא מקבל שוחדא ואין כוונתו שאין מקבלין שוחד כל עיקור. כדאית' בפ' כל כתבי. לעדות שקר לא מרעי נפשייהו כי אין הדרך למקבלי שוחד לעשות זיוף:

דין שטר גיותי שנמסר בפני סהדי ישראל גובים בו מבני חורי אפילו חתמו בו הדיוטות. וכן אפילו לא חתמו בו עדים כלל גובה מבני חרי. ואם חתמו בו ערכאות גובה ממשעבדי אפילו לא נמסר בפני עדי ישראל. וכן אם חתמו בו עדי ישראל גובה ממשעבדי ואם היה כתב ישראל ולא חתמו בו עדים אפילו נמסר בפני ישראל לא גבי ממשעבדי:

אמר רבא האי שטרא פרסא' דמסר' נהלי' באפי' סהדי דישראל מגבינ' בי מבני חורי והוא דידע ישראל למקרי השטר פי' וקראו השטר בעת שנמסרו' לפניהם ואח"כ מכירין שזהו השטר שנמסר לפניהם, וגם צריך שיהא עשוי כהלכתו ככל תיקון שטרי ישראל כגון כתב שאינו יכול להזדיי' דהיינו קלף שמעובד בעפצים או קלפי' שלנו שעיבוד' טוב כמו עיבוד עפצים שהי' מקודם וכן פסק ר"ת לעניין ס"ת שקלפי' כשרים וגם צריך להחזיר מעניינו של שטר בשיט' אחרונ'. זה הכלל שלא יהא חסר. בו שום דבר הגורם לפסול השטר או לפסול ההקנאה ככל דת ישראל. וכתב ר"י דאיירי בחתמו עליו ערכאות דאי איירי בחתמו עליו הדיוטות כמו שפי' רש"י אפי' בעדי מסירה פסול משו' דחיישינן דלמא אתי להכשיר בלא עדי מסיר' כמו בערכאות. ולא נהירא דמה ראו חכמים לפסול שטר שהוא כשר מדאורייתא שהרי נמסר בפני ישראל משום גזירה דלמא אתא לאכשורי בלא סהדי ישראל מה בכך שהרי אף אם תכשר אותו אינה אלא דבר שבממון ומה ראית' לפסול ולאבד ממון משום גזירת ממון אחר. בפרט גזירה כזו דלא שכיחי שהרי כ"ע ידעי דהדיוטות פסולים ודוקא ערכאות הוא דכשרים. דאל"כ נגזר ערכאות אטו הדיוטות וא"כ למה לן למגזר בשלמא גבי גט איכא למגזר דאתא למיסמך למיסמך ונתיר א"א. ועוד דבמתניתן דערכאות והדיוטות פסולי' בודאי דומי' דערכאות קאמר דהיינו בלא עדי מסירה ומשום דלא קפדי מאורעי נפשייהו ומשום הכי נראה כ"ה דמזכיר בסוגיא ערכאות והדיוטות אמרי בלא עדי מסירה ישראל, וכן פי' רש"י וא"כ הכא איירי שפיר דחותם עליו הדיוטות ואף זה מזויף מתוכו מאחר דמכשיר' עדות עכו' אלא משום דהדיוטות לא מיהמני מ"ה היכא דאיכא סהדי ישראל כשר למיגבי מבני חורי וכן פסק הרמב"ם להדיא ומ"מ נרא' דברי הרא"ש בזה דאף אם לא חתמו בו כלל סהדי כשר למגבי מבני חורי אם מסרו לו השטר בפני סהדי ישראל ודוקא שטר פרסאות בלא עדים או בעדי הדיוטות אבל חתמו בו ערכאות אית לי' קלא אף בלא עדי מסירה וגבי אף ממשעבדי כדאית' לקמן בפ' ב' סי' י"ו, וכן איתא בירושלמי וזו דעת הראשוני' ורוב האחרונים ואף דמצריך ר"א עדי מסירה דוקא בשטר קנין דומי' דגיטי נשי' אבל בשטרי מקח וממכר והלוואה שאינו אלא לראי' בעלמ' לא. ושטר הנעשה בערכאות כבר כתבתי בסי' כ"ג דהאידנא לא קפדי מלכות והאי שטר פרסאה דלא גבי אלא מבני חורי כתבו האחרונים דוקא דלא חתימי עלה ישראל אבל אי חתימי עלה סהדי ישראל גבי אף ממשעבדי דסהדי החתומים על השטר הוא דאפקי לקלא, ומ"ה נראה שאפי' היה כתב של ישראל ולא חתמו עלה סהדי דישראל אלא מסרו בפניהם דלא גבי ממשעבדי אף דק"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי אף בשטרות מ"מ סהדי החתומים בשטר הוא דאפקוהו לקלא וכן פי' רש"י ועיקור.

דין עדים החתומים על הגט ושמותיהם כשמות העכו' אפילו הוא שמות מובהקים ונמסר בעדי מסירה ישראל אפילו דכי פסול. ואם הוא בשעת הדחק שהוא ממרחקים ויש לחוש לעיגון וכל כיוצא בזה מכשירין בשמות מובהקים:

בעי מניה ר"ל מר' עדים החתומים על הגט ושמותיהם כשמות העכו' מהו. פי' אי אזלינן בתר רוב החתומים על הגט שהם ישראלי' וכשר אפילו בלא עדי מסירה לר"מ ולר"א בעדי מסירה או אזלינן בתר השמות ואמרו דעכו' הם ולא מכשירין אפי' בעידי מסירה דשמא אתי למיסמך עלייהו דאף ר"ש לא מכשיר גט בערכאות ובעידי מסירה אלא בשמות מובהקים שהכל יודעי' שהן של עכו' ולא אתי למיסמך עלייהו בלא עידי מסיר' והכא איירי באינם מובהקי' דהא קבעי ליה אי אמרינן של ישראל הן אמר ליה לא בא לידינו אלא לוקס ולוס והכשרנו. ודוקא לוקס ולוס דלא שכיחי ישראל דמסקי כשמותייהו אבל שמות אחרינא דשכיחי ישראל דמסקי כשמתייהו לא. ופי' רש"י משום דשמות מובהקים הן וא"כ משמע להדי' דפסק כר"ש ומ"ה פסק הראב"ד כר"ש ואח"כ מסיק איתיב' גיטי' הבאים ממדינת הים והעדים החתומים עליהן שמותיהם כשמות העכו' כשרים מפני שרוב ישראל שבח"ל שמותיהן כשמות העכו'. התם כדקתני טעמא מפני שרוב ישראל שבח"ל שמותיהן כשמות הגוים ופי' רש"י וכי אמר ר"י בא"י דאין רוב שמותיהן כשמות העכו' הילכך מספקינן דלמא עכו' הם ופסולים אפי' בעידי מסירה כרבנן דמתני' ע"כ. א"כ משמע להדי' דבעי רש"י לפרושי אליבא דרבנן ודבריו תמוה' דהא מכשיר ר"י בלוקס ולוס משום דהוי שמות מובהקים וכר"ש דמתני' ולא כרבנן ובחידושי ריטב"א בא לישבו מאחר דקאמר לא שכיחי משמע שאינו מוחלט לעכו' ויכול להיות שהו' ישראל אלא דלא שכיח. וכן שמות מובהקים דגזרינן לעיל דלמא אתי למיסמך עלייהו ע"כ איירי באינה מוחלט דוקא לעכו' אלא דלא שכיחי ואי לא מסקי ישראל לעולם בשמתייהו אמאי אתי למסמך עלייהו ואמאי גזרינן ומ"ה לוקס ולוס דאיכא תרתי לטיבותא חדא דיכול להיות שישראלים הם אע"פי ששמות מובהקין הם כדפי' ר"י. ואף אם עכו' הם מאחר דאיכא עדי ישראל במסירה והם שמו' מובהקין לא גזרינן דאתי למסמך עלייהו ולא פליגי רבנן עלייהו אלא בעכו'. ודאי זה העולה מדבריו. והשתא א"ש דברי ר"ל ור"י אליבא דרבנן. ואני אומר שאין אנו צריכים לכל זה דאפי' תימא הלכה כרבנן מ"מ כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשע' הדחק ואפשר שהיה לחוש לעיגון או שלא תהא זקוקה ליבם והיינו שעת הדחק וכה"ג אשכחן לקמן בפ' ב' גבי כולכם כתובו גט לאשתי כו' והוי גט מוקדם ואמר ריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אף דהלכה כרבנן ותדע דה"נ שעת הדחק הוי שהרי ר"י לא היה יודע אם היו עכו' או ישראלים אלא מכח דלא שכיחי הר' לך שהובא ממרחקים שאפי' ע"י החקירה לא היה יכול לברר מי הם החתומים אבל לעולם בלא שעת הדחק לא מכשירין מכל אלו משמע דהלכתא שפיר כרבנן. ועוד פי רשב"א פי' אחר וכתב שלוקוס ולוס היו ישראלים כו' והרא"ש הביאו ואינה ע"ד האמת לפי קוצר דעתי:

דין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי. חוזר באשה ואינו חוזר בעבדו. כי האומר תנו כאומר זכו דמי אבל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואפילו עשאו שליח אבל התופס לכ"ח במקום שאינו חייב לאחרי' אפילו לא עשאו שליח קנה ואפילו תוך זמנו והוא שרואים בו שמכזבו נכסיו וגם כשאין לו נכסים אחרים אבל אינו מבזבז לא מהני תפיסה תוך זמנו אפילו תפס המלוה בעצמו. ואפטרופא בשביל יתומים אפילו במקום שחב לאחרים קנה:

מתני' האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניה' יחזור דברי ר"מ וחכמי' אומרים שחוזר באשה ואין חוזר בעבד לפי שזכי' לאדם שלא בפני' פי' שזכות הוא לו שיצא לחירות ואין חבין לאדם שלא בפניו פי' גט אשה שחוב הוא לה שאם ירצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי מה שאינו בעבד שאם ירצה שלא לזון את העבד רשאי כו' ומסיק אר"י התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפי' עשאו שליח דלאו כל כמינ' לשוי' שליח כדי לחוב לאחרים. וא"ת משנתינו שאינו חוזר בעבד מאחר שתפס השליח שטר שטרור אעפ"י שחוב הוא לאדון כל האומר תנו כאומר זכו דמי. פי' ומיד שתפס השטר קנה ויצא זה לחירות מיד אבל התופס לב"ח במקום במקום שאינו חייב לאחרים אפי' לא עשאו שליח קנה. ואין חילק בין תפס לאחר זמן ובין תפס בתוך זמנו דכל היכא דאין לו נכסי' אחרי' וא"ל האי תפיס' יפסיד המלוה מהני תפיסה ולאפוקי מדברי הר"ר פרץ כמו שכתב הרא"ש לקמן סי' ל"ה גבי הולך מנה לפלוני אם בא לחזור ביה. ובב"ק פ"ק סי' ב' כתבנו שיש רשות לתובע לעכב ממון של לוה אפי' תוך זמנו ודוקא היכא שמבזבז נכסיו או הולך בדרך רמי' ותרמית כמו שפי' נמי לשם. והשתא נוכל לקיים אף דברי הר"ר פרץ ואיירי באיש שאינו מבזבז נכסיו והולך בדרך הישר דאז לא מהני תפיסה ואפי' הוא בעצמו לא יכול לתפוס ולעכב ממונו. ועוד נכתב בשם הר"ר משה מאיבר דלא מהני תפיס' אלא כשאין ללוה עוד נכסים אחרים ונמצא שיפסי' המלוה אי לאו האי תפיסה בכה"ג מהני תפיסה ולא בע"א כלל. וכן הסכים הרא"ש. ואפטרופס בשביל יתומים אפי' במקום שחב לאחרים קנה דידו כיד הבעלים ועיקור דין התופס לב"ח בפ"ק דב"מ ושם נאריך בע"ה:

דין האשה שאמרה בפני, עדים הריני ממנה את פלוני שבמקום פלוני שליח לקבל גיטי והודיע את השליח הוי שליחות גמור. ואשה שנאסרה על בעלה מוסר הבעל גט ליד מי שירצה ויאמר זכה בגט זה לאשתי פלונית ואז היא מגורשת מיד בקבלתו של זה:

פסק השיב רש"י האשה שאמרה בפני עדים הריני ממנה את פלוני שבמקום פלוני שליח לקבל גיטי והודיעו את השליח ששליחות הוגנת היא משום דגילתיה דעתה שהיא חפיצה בגירושי' משו' איבה שביניהם ומעתה זכות הוא לה ושליחות גמור הוא מאחר שנתרצה לעשות שלוחה ואשה שנאסרה על בעלה דמוסר הבעל גט למי שירצה ויאמר בלשון הזה זכה בגט זה לאשתי פלונית והרי היא מגורשת מיד בקבלתו של זה כי זכות הוא לה עכ"ל א"ז וכן המנהג במושומדת ואף כשחזרה לדת יהודי' אינה צריכ' גט אחר כמו שכתבתי בפ"ק דיבמות סי' ו' ועיין לקמן בפ' השולח סי' ח':

דין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבת גדולה וקטנה לרבו והעבד ניזון מן הצדקה וכן אם אמדוהו לרפא' בה' ימים ועשו לו סמא חריפא ונתרפא בג' ימים הוי המותר לרבו. ודוקא כשעשו לו סמא חריפתא שלא בכיון או שעבד רצה בפמא חריפתא אבל האדון אין לו כח לרפאתו בסמא חריפתא אפילו חבל בו בעצמו. וק"ו צער ובושת לרבו:

פסקינן שאם ירצה שלא לזון את העבד כשאי ש"מ הרב י"ל לעבד עשה עמי ואיני זנך. ואף דדחי תלמודא ומוקי מתני' דא"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך וכן סבר רב. מ"מ הלכה כר' יוחנן לגבי רב דפסק הכי דאמר הקוטע יד עבדו של חבירו נותן לו שבתו פי' שבת גדולה שהוא נזק ושבת קטנה שהוא כאלו שומר קישואים לרבו, וכן רפואתו היכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבידי ליה סמא חריפתא ואתסי בג' יומי דהוי המותר לרבו. וק"ו שצער ובושת לרבו והעבד ניזון מן הצדקה. ונראה בעיני דוקא היכא דעבדי ליה סמא חריפתא שלא בכוונה או שהעבד ביקש שיעשה לו כן כדי שיתרפ' מהר אבל לא שיכול האדון לאסויי' לו בג' ימים ולצעורי. דהא אחיו הוא במצות ופשיטא שצער בעלי חיים כהאי אסור. וכמו שהמכה לא יכול לפחות מרפואתה ולאסויי' בג' ימים ולשנות בו שלא כדרך הרופאים ה"נ האדון. ולא זו שחבלו בו אחרים אלא אפילו חבל הוא בעצמו דפטר מכולן. כדתנן בהחובל רק שחייב לרפאותו כדמשמע הכא בסוגיא רק שהמותר שלו ה"נ דוקא שאמדוהו לו' ימים ואיתסי בג' ימים אבל לא שיכול לרפאותו בכך. והא דתני' רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשנת בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות. וחכמים אומרים הרשות ביד רבו היינו דוקא משום בשני בצורת הוא. ומ"ה אף שבשאר השנים יכול לומר עשה ושאול על הפתחים לפי שימצא הרבה מרחמים שנותנים. בשני בצורת לא יכול לומר לכ"ע. ואיירי דא"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספק ליה. ובהכי פליגי רשב"ג סבר או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכא דחזי לי אנש' ומרחמי עלי'. ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי מרחם נמי אעבד שהוא חייב במצות כאשה. והלכ' כחכמי ובפ' החובל פי' כו' הבאתי הירושלמי באיזהו ענין מצוה לפרנס את העבדים. ומאחר דהלכה כר' יוחנן א"כ המקדיש ידי עבדו אסור נמי לעשות ולאכול שלו או ללות עליו אלא כל מעשי ידיו הקדש והוא ניזון מן הצדקה מאחר דא"א בע"א:

דין האומר תנו גט זה כו' וכל דיני מצוה לקיים ד"ה באריכות קצת:

מתני' האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואוקי רב פפא מתניתי' בש"מ ומ"ה יתנו לאחר מיתה דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי ול"ש אמר תנו מנה זה או תנו מנה מנכסי או תנו מנה סתם נותני' לאחר מית' ולא חיישינן למנה קבור. וה"ה דאיירי מתני' בברי' ובמעמד שלשתן דקנה מיד אע"פי שלא משך מחיים. וכתבו התוספת בשם ר"ת והא דלא אוקמי בבריא ובמצוה לקיים דברי המת. משום דלא אמרינן הכי אלא בדבר המושלש מתחילה לכך דומי' דהמשליש מעות לבתו ותנו שקל לבני. וכן הוליך מנה לפלוני דסוף פרקינן אבל כשאינו משליש ומוציא מרשותו להניחו ביד אחרים לא ומ"ה מתנת ש"מ במקצת בעי קנין ובלא קנין לא מהני משום מצוה לקיים דברי המת. וא"ל דמ"ה בעי קנין כדי לכוף היורשי' הא משום מצוה נמי כייפינן ליורשים כדאית' בפ' השולח לקמן שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין היורשים ועושין לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת ואי תקש' שפחה גופא היכא הוציאה מרשותו דאמרי' בה מצות לקיים דברי המת. י"ל דשאני היא דזכו בה משמי' וזכתה היא בעצמה. ועדיפא ממוציא דבר מרשותו אבל מתני' דאמר תנו מנה לפלוני לא משמע לי דאיירי במעות שהושלש מדלא אמר תנו אותו מנה או מנה זה. וכתב עליו הרמב"ן שאינו מוחוור דבתו' דב"ב תניא תנתן שדה פלוני לפלוני ר"מ אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת,, וא"כ הדרן קשיא לדוכתא דאפי' מתנת ש"מ במקצת בעי קנין והכא לא שייך הוצאת רשות ומ"ה תירץ הרמב"ן דכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת דוקא בממנה שליח או מצוה ליורשיו עשו אתם לי כך וכך מנכסי דבכה"ג כי מת אמרי' מצו' לקיים דברי המת והשתא אמרינן שפיר בהולך מנה לפלוני ומשליש מעות כו' ויתנו שקל לבני דמצוה לקיים שהוא דרך צואה או לשליח או לשליש או מצוה ליורשיו. אבל המוסר דבריו בפני עדי' הריני נותן מתנה זו לפלוני ולא קנה מניה אפי' מת לא אמרינן בה מצו' לקיים דברי המת וא"כ היכא דאמר סתם תנו מנה לפלוני יש בלשון הזה מתנה ויש בלשון הזה צוואה וכל מתנה שאין בו צוואה לבנים לא אמרינן בה מצוה לד"ה. ומתני' ע"כ לא איירי דאמר בלשון צוואה לבני' דא"כ גבי שטר שחרור למה לא יתנו לאחר מיתה ויכפו היורשים לד"ה, אלא דאיירי במוסר דבריו לפני עדי' ואומר אני דדברי שניה' טובי' כאחת היכא דמצוה לבניו אמרינן מצוה לקיים ד"ה כפי אשר צוה להם. וכן בלא צוואה היכא שמצוה לשליח להוליך ומוסר לידו כדברי ר"ת אבל מצו' לשליח להוליך ולא מסר לידו בזו לא מצינו לומר מצוה לד"ה. וכן מסתבר' מאחר שמחוסר עדיין מסירה לידו. אבל היכא שמצוה לשליש ליתן נראה כדברי הרמב"ן דאפי' לא הושלש מתחיל' לכך מאחר שלא מחוסר בשליחתו מידי שפיר הוי צוואה לגבי'. ולא קשה מעובדא דאיסור גיור' כו' דלא מהני גבי' רבא מצוה לקיים ד"ה אצ"ל דאמרינן משום דלא הוי מושלש מתחילה לכך די"ל כמו שכתב ר"ת גופא דגבי גר לא אמרינן מצוה לד"ה דכל דאית בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו ממון אבל גר דלית' בירושה ופסק כחו ממנו אין מצוה לקיים דבריו דכה"ג אמרינן התם כל היכא דאיתא בירושה איתא במש"מ:

דין דבמעמד שלשתן קונה אפילו במלוה ושוב לא יכול למחול החוב לחבירו. ודוקא שהקנה לו מתנת חבירו וגם שיש בידו ממון כפי הסך שהקנה לו אפילו לא הגיע זמן פרעון. ובלא מעמד ג' אפילו מתנה מועטת לא קנה אלא אם כן בלשון הודאה שהנותן יאמר לפני עדים אתם עדי שהמנה שיש לי ביד פלוני הוא שלו או מי שהמעות בידו יודה בפני עדים ויאמר אתם עדים שיש לי בידי מעות של פלוני ואי קנה מני' בכל לשון הודאה שיאמר קנה אבל גבי הנותן לא מהני קניה כלל אלא דוקא בלשון הודאה ואתם עדי כדפי':

אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן ל"ש מלוה ל"ש פקדון ובלא מעמד ג' לא קנה בין מתנה מרובה ובין מתנה מועטת. ומ"מ אי קנה מידו אינו יכול לחזור וז"ל הטור וכתב הרמ"ה וכי מהני קנין דוקא היכא דקני מהאי דאיתא לממונא גבי' אבל קנו ממרי' דממוני' לא מהני' דמלוה להוצאה ניתנה ואינו מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו ואפי' קנה מהאי דממונא גבי' דוקא דקנה בתורת הודאה דאית ליה מהאי שני כך וכך זוזי אבל בתורת מתנה לא מהני בי' קנין גרידא ל"ש מלוה ול"ש פקדון דאין מטבע נקנין בחליפין עכ"ל. וצ"ע מאוד דלמאי מהני האי קנין ס"ס הנותן יכול לחזור בו שהרי לא קנה מידו, וי"ל מאחר שזה קיבל עליו בקנין ליתן לזה אז לא יוכל הוא לחזור עליו כדי שישל' לו הלוה או הנפקד פעם שנית שהרי הוא נתחייב מכח גרמא דניזקין לשלם לו הזיקות שהרי הוא צוה ליתן לו ולקנות ממנו וא"כ אם אתה מחייבו לזה ליתן לו פעם שנית ס"ס יחזור עליו מצד דיני דגרמא. אבל ס"ס קשה ל"ל קנין יודה לו בפני ב"ד שיש מעות שלו בידו והודאות בעל דין כמאה עדים דמי' ויאמר הריני מודה בפניכ' דשוב לא יכול לומר אח"כ שלא להשביע את עצמו כוונתי כמו שכתב הרי"ף בסוף גט פשוט. או יאמר אתם עדי' דלכ"ע מהני. ועוד קשה ולמה לא יודה הנותן שהממון שישנו ביד הנפקד הוא ממון של פלוני כדאשכחן גבי איסו' גיורא בעובדא דרבא וא"ל דשאני התם דבנו היה ולא שייך לומר שלא להשביע את בניו דבודאי אדרבה היתה ההודאתו אמת כדי ליתן לבנו רב מרי כמו שפרשו התוס' לשם. אבל ס"ס קשה יודה בפני עדים ויאמר אתם עדיי או הריני מודה בפניכם דלא שייך לומר שלא להשביע כדפי'. ואפשר דהרמ"ה ס"ל דמילתא דפסיק' קתפיס' דקני' מהני בכל לשון שיאמר ההודאה. אבל מ"מ קשה אמאי לא מהני ההודאה גבי מי שהמעות בידו אפי' בלאו קנין דליכא למיחש שמא יטעון שלא להשביע א"ע קאמר דלמה יחטא ולא לו דאם לא יתן לזה ס"ס יחזור להנותן. ונ"ל דחיישינן לקנוני' שיעשו עם הנותן. ומסיק בסוגיא דמעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא הוא אלא משום תקנות השוק דמי שיקנה איזה סחורה ואין בידו מעות שיכול לשלם לו שיכול להעמידו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה בקני ומ"ה אע"ג דהיכא שמכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול גבי מעמד ג' לא יכול למחול דאל"כ נפל כרס' בבירא דתקנתא מאי מהני שלא יסמוך הסוחר על מעמד ג' מאחר שיכול למחול. ועוד האריכו בעלי התוספת בראי'. וכן פסק הרא"ש וכן דעת כל האחרוני'. ועוד כתבו ר"ת וריב"א דבמעמד ג' קנה בע"כ של לוה ונפקד דאל"כ למה תקנו מעמד ג' יאמר לו זכה ודוחק לומר דתקנו מעמד ג' היכא דליכא פקדון או החוב ביד השלישי שזהו מילתא דלא שכיח ומשום מילתא דלא שכיח לא הוי מתקנ' רבנין הלכתא בלא טעמא. וכה"ג הביאו ראייה מפ' המוכר את הספינה גבי הא דמשך ולא מדד דאמר התם ברשות הלזה מופקדת אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הנפקד ליחד רשותו וא"כ אמאי איצטרך לן בשום מקו' מעמד ג' יקבל עליו הנפקד כו'. אי לאו משום דיקנה בע"כ. ואני אומר דכל הני ראיות ליתא דאל"כ לרב אשי דאמר בהאי הנאה דקמשתני ממלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשי' וע"כ ליתא האי טעמא אלא מדעתו ולא בע"כ. וא"כ בודאי כמו שתקנה במלוה כך תקנה בפקדון אלמא דליתא למעמד ג' בע"כ וא"כ בע"כ ס"ל דהך קושי' למה תקנו מעמד ג' כו' לית' דמשו' היכא דליכא פקדון גביה תקנו. ומאחר דהך קושי' ליתא לרב אשי א"כ ה"ה לפי המסקנא נמי אין ראי' מהך קושי' ומה דמסקינ' בפ' מי שמת גבי איסור גיור' דאמר רבא אי במעמד ג' לא אזלינן משמע דאי הוה אזיל הוה קנה מרי ברי' בע"כ של רבא אין זו ראהו דאפשר שהי' מתבייש לומר לפניו אינני רוצה ומשום שמא יאמר לו זכה לרב מרי לא היה מתיירא שהי' יכול להוציא מידו קודם שיבא לשם ומ"ה לא אזלינן. ולשם בב"ב כתב הר"ן בפרושו מצאתי, בנמוקי האחרונים שמעמד ג' אינה קונה בע"כ וראיית' כתוב מפה וז"ל וסוגי' מוכח דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של זה שהמלוה אצלו מדאמר רב אשי דבבהיא הנאה דהא משתני' לי הבין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נעשי'. וה"ט ודאי לא סגי אלא מדעתו ואע"ג דלמסקנא לא קאי ה"ט מ"מ איהו לא פליגי אלא בטעמא אבל בדינא לא פליגי. ואע"ג דאמר אמימר דנעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משעבדנ' לדידך ולכל מאן דאתי מחמתך ה"ק משעבדא לכל מאן דאתי מחמתך שארצה להשתעבד לו כמו דמשעבדנ' לך ע"כ ודין דבמעמד ג' מהני אפי' במלוה שלא הגיע זמנו כתבתי בפ' החובל סי' כ"ז ושם כתבתי דאין שייך מעמד ג' אלא שיש בידו ממון של המקנה כפי הסך שהקנה לו:

דין מי שאומר הריני נותן מנה לפלוני אם יש לו מעות בעין מנה ממש קאמר. ואם נאבד. נאבד למקבל, ואפי' יש לו כמה מגי' בעין כל אחד בפני עצמו ואבד אחד מהן אבד למקבל ואפילו אמר מנה מנכסי. והיכא דאין לו מנה מיוחד אלא ה' מאות זוז בבת אחת ואבד מנה מהם לא הפסיד המקבל אלא לפי החשבון ואם לית ליה שום מעות בעין ואומר מנה לפלוני, אפילו לא אמר מנכסי נותן לו שוה מנה:

פסק כתב הר"ן וז"ל ומדשקלי' וטרי' אי חיישינן למנה קבור או לא נהי דמסקינן דלמנה קבור לא חיישינן. מ"מ משמע שהאומר הריני נותן מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ולא אמר דשוה מנה קאמר הילכך היכא דאיתיה בעיני' מנה קאמר. ואם נאבד מרעיתו אבד. וכן נמי כל היכא שיש לו כמה מני' בעין כל אחד בפני עצמו ואבד אחד מהן מרעיהו אבד דיד בעל השטר על התחתונ' ואפי' אמר מנה מנכסי לא אמרינן דליפות כח קאמרינן כדאמרינן בפ' המקבל מחמרא כדי ליפות כחו ואם החמיץ אין לרעיהו החמץ דהתם שאני דיהיב ליה ארבע מאה זוזי ותלינהו בחמרא דהוה מיד' אחרינא אבל הכא כשאומר משלי קאמר. והיכא דאין לו מנה מיוחד אלא ה' מאות זוז בבת אחת ונאבד מנה מהם לא הפסד זה אלא לפי חשבון כדתנ' בתוספת' דב"מ דב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים נגנב או נאבד מהן חולקין לפי החשבון והיכא שאין לו מעות כלל בעין כל שלא אמר מנכסי איכא למימר דלא זכה מקבל דמנה דווקא קאמר והא לית ליה ע"כ והנה דבריו הראשונים ישרים מצד השכל והסברא נותנת אעפ"י שאין לה הכרע בתלמוד. אבל מה שכתיב בסוף דבריו היכא שאין לו מעות כלל בעין ולא אמר מנכסי דלא זכה לא נהירא דמאחר דלא חיישינן למנה קבור א"כ בוודאי שוה מנה קאמר ולא הוציא דבריו בכדי. ועוד סתם מנה ומאתיים שבתלמוד איירי נמי בשוה מנה, זכר לדבר מ' שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ונהי דהיכא דאית ליה מנה בעין דאמרינן מסתמא אמנה שבעין קאמר דאל"כ הל"ל שוה מנה מאחר שלא יתנו לו מנה ממון המזומן אבל היכא דלית ליה מנה במזומן ע"כ שוה מנה הוא:

דין ראובן שאמר לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן. נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו שהוא חייב לו אם לא שפטרו בפי' ואפילו שתק לוי לא נפטר ראובן, אבל מכל מקום לא יתבע את ראובן תחילה כ"ז שיוכל לגבות משמעון. ואם העני שמעון אחר שנתרצה לוי ליפרע המנו אינו יכול לחזור על ראובן. אבל אם היה עני באותו שעה ולא ידע לוי היה מקח טעות וחוזר על ראובן ומחרים סתם על מי שידע שעני היה וכפר ואם טעון לוי ששמעון היה עני והטעהו וראובן טוען עשיר היה והעני אם היה החוב שחייב ראובן ללוי ע"פ נאמן ראובן במיגו דפרעתיך והיה נשבע היסת ונפטר ובן השתא נשבע היסת ונפטר. אבל אם היה מלוה בשטר אם יש בו נאמנות גובה לוי חובו בלא שבועה. ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול. ואע"פ שביארנו שלא נפטר ראובן מלוי א"ל שפטרו בפי' מ"מ אם נתרשל לוי ולא תבע את שמעון עד שהעני פטור:

פסק כתוב הרא"ש בתשוב' ראובן שאמר לשמעון מכה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו חוב שהוא חייב לו א"ל שפטרו בפירוש אפי' אם שתק לו' יכול לומ' לראובן לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם שמעון לא יתן לי כי במעמד שלשתן הוא מילתא בלא טעמא. ופי' רבינו יצחק שעשו אותה לתקנת השוק דמי שקונ' סחורה ואין בידו מעות מעמידו דו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין. ועוד יפה כח המלוה שאפי' בעל כרחו של הלוה משתעבד הוא למקבל, אבל שיעשו תקנה שיפטר ראובן מלוי אף המקבל בשתיקה בעלמא אין אין לתקנה זו סברא וטעם אבל יראה שלא יתבע את ראובן תחלה כ"ז שיכול לגבות משמעון כי הוא עיקר החיוב ולא נשאר כלל ראובן אלא דין ערכאות. וכן כתב בעל העיטור שלא נפטר ראובן אם לא שנפטור בפירוש. אבל רב אלפס כתב שנפטר ראובן והבי' ראי' מהירו' ובעל העיטו' דחה הראי' שלו ע"כ. ומסתבר' דבריו ודומה לזה פסק התוספ' והר"אש בפ' המקבל גבי המחהו אצל שולחני שיכול לחזור ולתבוע מב"ה והיכא שהעני לאחר שנתרצ' להדי' להפרע המנו כתו' הטו' וז"ל ודאי אם העני שמעון לאחר שנתרצה לוי ליפרע המנו א"י לחזור על ראובן אבל אם הי' עני באותו שעה ולא ידע לוי הי' מקח טעו' וחוזר על ראובן ולוי מחרי' סתם על מאן דידע לזה דעני הוא והשתא קא כפר ביה, ואם טען לוי ששמעון הי' עני והטעהו וראובן טוען עשיר הי' והעני. אם הי' החוב שנתחייב ראובן ללוי ע"פ נאמן במיגו שאם הי' אומר פרעתי והיה נשבע היסת ונפטר כי אמר נמי ההמחאה שהמחית' אצל שמעון בדין היתה נאמן בשבועה. אבל אם הי' החוב בשטר. על ראובן להביא ראי' שלא הטעהו ואם לא יביא ראי' אם יש נאמנות בשטר גובה לוי חובו בלא שבועה מראובן ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול שאפי' אם הי' שובר ביד ראובן הי' צריך לקיימו. אף כאן צריך לברר בעדים שלא הטעהו ע"כ. וכתב הר"ן בפ' המקבל וז"ל כתב הגאון בתשובה דאע"ג דדינא הוא דמלוה מצי מהדר ביה על הלוה אם נתרשל מלו' ולא תבע לאותו שהמחוהו אצלו עד שאירע לו עניות לוה פטור. דהוה ליה כמו שהראה לו מקום שיש בו צרורת מעו' וא"ל טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהן מעורע דודאי פטור ע"כ:

דין אם הנפקד או הלוה עכו"ם ואמר לו ישראל תנהו לישראל אחר במעמד שלשתן לא קנה. ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה הוא עכו"ם. אז כל זמן שישראל הנותן אינו חוזר יכול ליתנו לעכו' ואם חזר בו הנותן אע"פ שאמר במעמד ג' לא זכה בו העכו"ם וחייב הנפקד להחזירו למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העכו"ם אז יתן לעכו'. ואם הנותן עכו' והנפקד והמקבל להם ישראל קנה הישראל ויוכל להוציא מישראל בב"ד. ואם מלוה הוא והעכו"ם אנס והוציא בכח מישראל קודם שפרע לישראל חייב הלוה לפרע גם לישראל ואם פקדון הוא ונכנס העכו"ם לבית, הנפקד ולקח בחזקה אינו חייב לשלם לישראל ואפילו אנסו עד שהביא הפקדון לבית עכו' אפ"ה פטור:

פסק ר"ת דבמעמד שלשתן דתקינו חכמים היינו לגבי ישראל אבל בעכו' לא תקינו מעמד שלשתן דכיון דהלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה. והוסיף ר"י לבאר דג' חלוקים יש בדבר דאם הנפקד או הלוה גוי ואמר לו ישראל תנו לישראל אחר במעמד ג' לא קנה שהרי אפי' זיכה לו ע"י גוי זכי' גמורה לא קנה ולא עדיף מעמד ג' מזכי' גמורה ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה הו' העכו' כ"ז שאין הישראל חוזר יכול הוא ליתנו לעכו' דאפי' אם אמ' לו בינו לבין עצמו מה שיש בידך תנהו לעכו' פשיט' שיתנהו לו כ"ז שאין הישראל חוזר בו. אבל אם חוזר בו ישראל לא. אע"פי שאמר לו במעמד ג' לא קנה העכו' וחייב הנפקד להחזיר למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העכו' שלא יפרע לו לפי שבדיניהם הוא חייב לו כיון שאמר לו ליתן אז ודאי יתן לעכו' ופטור מן המפקי' דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' כי ידע שיצטרך הנפקד ליתן לגוי. ואם הנותן הוא גוי והנפקד ומקבל מתנה ישראל קנה ישראל ויוכל להוציאו מיד ישראל בב"ד דכיון דהפקיע חכמים ממונו של ישראל ע"י מעמד ג' כ"ש ממון הגוי ועוד שהרי גם בדיניהם הוא כך ע"כ. והוסיף הרא"ש על דין האחרון אם מלוה הוא הגוי ואנס והוציאו בכח מן הלוה קודם שפרע לישראל חייב הלוה ג"כ לפרוע לישראל שהרי כבר נתחייב לישראל. ואם העכו' אנס וגזל את הלוה אין הישראל מפסיד בכך. ואם פקדון הוא ונכנס הגוי לבית הנפקד ונטלה בחזקה אינו חייב לשלם לישראל דאינו אלא שומר לשני כמו שהיה לראשון ופטר מן האונס ואפי' אם אנס עד שהביא הפקדון לבית גוי פטור ואין זה מציל את עצמו בממון חבירו. ודמי להא דאמרינן בהגוזל בתר' ההוא דאפקיד' גבי כסא דכספא סליקו עליהו גנבי יהבינה ניהלייהו אתא לקמ' דרבא. פטרוהו. א"ל אביי האי מציל את עצמו בממון חבירו הוא. אמ' רב אשי חזינן אי אינה דאמו' הוא עליהו סליקו ואי לא אכסא דכספא סליקו. אבל במלוה לא שייך למימר ה"ט דמלו' להוצאה ניתנה וכאלו אונסו ליתן לו ממון אחר ע"כ:

דין אם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל במעמד שלשתן אמר עיינתי בחשבוני וטעיתי במה שהודיתי, אם לא היה בפני עדים שהודה לו מהימן. אבל היה בפני עדים אפילו בלא קנין לא מהימן אפילו במיגו ומה שכותב אדם בפנקסו יכול לומר טעיתי אחר הודאת בעדים או שהיה במעמד ג'. ובפני עדים שוב לא יכול לומר טעיתי אפילו יש עדים מסייעי אם לא שההודאה הראשונה היה ש ע"פ החשבון וסיפור דברי' דבכ"הג אם יש עדים שמבררי' שטעות היה בחשבון אפילו לא הודה הב"ד מהימן, והיכא שנעשה שובר אפילו בקנין ונמצא שבטעות היה לא מהני השוכר. ועוד חילוקי' בשוכר שנתנו הקהל ליחיד בענין המס:

הני גינאי דעבי' חושבנ' בהדי הדדי פש חמש איסתירי דזוזי גבי חד מיניהו אמרי ליה יהבינהו ניהליה למרי דארע' באפי דמרי ארעא וקנה מניה לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גבי ולא מידי. אתא לקמיה דר"ן אמר ליה מאי איעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך. תנהו לפלוני במעמד ג' קנה ועוד הא קנו מינך. אמר לי' רבא אטו האי קאמר דלא יהבינא דליכא גבאי קאמר. א"ל א"כ קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר. וכתב רי"ף ור"ח ור"ת דוקא דאיכא סהד' דקמייהו עבד חושבנא ואישתכח דטעות הוא או שהודו לו בעלי דינים שכך עלה החשבון אבל מנפשי' לא מהימן לומר טעיתי אפי' במיגו שפרעתי וראי' מהא דתנן בשבועות מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנוהו לי. נתתי לך פטור, אין לך בידי חייב דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי אלמא דאין מהימן לומר אין לך בידי לפי שטעיתי שהייתי סבר שאני חייב לו במיגו דפרעתי והיינו טעמא דהוי מגו במקום עדי' דאנן סהדי א"ל דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשי' וכתב הר"ן בשם הראב"ד ומיהו היכא דליכא סהדי אע"פ שמודה שאומר בפני ג' וקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון ודוקא היכא דאיתא סהדי הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוה משעבד אבל בדליכא עדים לא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרינא בי דליכא מאן דמסהיד עלי. וכן כתב הטור בשם ס"ת רק שהוסיף וכתב דוקא המחהו בפני עדים וקבע לו זמן ליתן לו לזמן ידוע והוא בתוך זמנו דעכשיו אין לו שום מגו דלא יכול לומר פרעתי דאין אדם פורע תוך זמנו אבל המחוהו שלא בעדים או בעדים ולאחר זמנו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי ולא נהירא דהא הוי כמיגו במקום עדים כמו שכתבתי וכן כתב הטור בשם הרא"ש ומ"מ בהא דכתב שצריך המחהו בעדים. נראה שיפה כתב דהיכא דליכא עדים נאמן במיגו ומטעמא דפריש' דלא דייק כולי האי וכתב מהרי"ק ה"ה מה שאדם כותב על פנקסו חשבונות ועניינים שנאמן לומר טעיתי אפי' בלא מיגו לפי שלא דייק. ויפה כתב אבל מה שכתב ג"כ באותו תשובה אפי' הודה בפני עדים רק דלא משעבד נפשי' מהימן לומר טעיתי אפילו ליכא מיגו. ודקדק מתוך דברי הראב"ד דלעיל שכתב היכא דאיכא סהדי הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוה משעבד נפשי' כו'. דמשמע דוקא שיעבוד בקנין כהאי עובדא דגינאי דקנו מניה ודקדק של הבל הוא דוקא גבי גינאי דעביד חושבנא הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוי משעבד נפשיה בקנין. אבל בלא שעבוד בקנין פשיטא דהוי מהימן אפי' בלא מיגו דלא הוה הודאה ממש אלא בעסק הענין לפי החשבון שבניהם הוה אמר כך שהרי היו עוסקים באותו ענין של חשבון ומתוך זה עמדו ולא דייקי כולי האי אי לאו דמשעבדי נפשי' בקנין אבל בהודאה ממש בפני עדים אפי' במיגו נראה דלא מהימן לומר טעיתי דהודאתו בפני עדי' הוה כמאה עדי'. וא"כ הוה כמיגו במקום עדים דאל"כ ההיא דב"ב כל האומר לא לויתי כו'. נמי יהא נאמן לומר טעיתי במגו. ודוחק לומר דמתניתין דשבועות איירי דוקא במשעבד נפשי' בקנין ואם בא לחלו' בין טעיתי בחשבון לבין טעיתי לומ' שלא לויתי אלא לויתי ופרעתי דאין דרך לטעו' בכך א"כ מאי מביאי' ראי' לעי' דלא מהימן לומר גבי הך גינת' טעיתי היכא שאינו מברר בעדים או שהודו לו בעלי דינים מהא דשבועת מהאומר לא לויתי כו'. אלא ש"מ דלא מחלקינן ביניה' עוד נראה היכא דאיכא הודאה בסהדי דתו לא מהימן לומר טעיתי בענין שיהא הכחשה נגד הודאתו אפי' איתא ליה מגו וגם איכא עדים המסייעים לו כמו שכתבנו בפ"ק דב"מ סי' ד' כמו גבי אומר לא לויתי וה"ט דהודאות ב"ד כק' עדים דמי. ומה שכתב לעיל דוקא דאיכא סהדי קעביד קמייהו חושבנא ואישתכח דטעות הוא או הודה לו ב"ד דמשמע היכא שמעדים עדים דטעות הוא בחושבנא אפי' לא הודה לו ב"ד מהימן ולא אמרינן הודאת ב"ד כק' עדי' דמי. שאני התם דהודא' דהתם הוה מכח חושבנ' דעבדי ומאח' דמברר בעדים דחשבון בטעות הוה א"כ ההודאה שהי' אח"כ אפילו בקנין בטלה לגמרי. ולאפוקי הודאה שהיא בפני עצמו בלא קנין שלפניהם ואח"כ אמר טעיתי אפי' עדים מסייעי' לו לא מהימן היכא דב"ד מכחיש העדים. ומה שכתבו דלא מהימן לומר טעיתי אפי' במיגו להכחיש דבריו היכא דהודאה כבר היינו דוקא שהודה לו על עצמו לחיוב ושוב בא לפטור א"ע בטעות טעיתי או נזכרתי אבל היכא דלא חייב את עצמו בטענה ראשונ' אפי' חייב לאחרי' יכול לחזור ולטעון טענה אחרת ולומר טעיתי כמו שכתבנו בפ' ח"ה סי' נ"א:

כתב הרשב"א בתשובה על מי שעשה שובר לחבירו ונמצא טעות בחשבון דאין השובר מועילו לו כו'. ואפי' קנו מידו כדאיתא בס"פק דגיטין בעובדא דגינאי. וכן הדין בקהל שעשו שובר ליחיד מן המס הבא להעתיק דירתו מן העיר ומצאו טעות בחשבונו. אבל כופר ואומר בבירור שפרע הכל נאמן מפני שהשובר בידו וכיון שהראשונים הודו לו שפרע הכל ועשו שובר אע"פ שהשנ' מצאו טעות אפשר פרע ליד הראשונים ושכחו מלכתוב תשלום פרעון שהשובר מוכיח והשניי' אינם יודעים בבירר ולפיכך הוא פטור עכ"ל:

דין דאם אחד שהיו עומדין במעמד שלשתן מודה מקבל לנפקד שטעה בחשבונו שנפטר הנפקד מהמקבל, המקבל חוזר על הנותן והנותן על הנפקד בשבועה. אבל אם הנותן מודה לנפקד. אם יש לנותן נכסים נאמן וגובה חובו ממנו ואם לאו או שהוא אלים או שיהיב ליה במתנה א אינו נאמן:

פסק כתב הרי"ף דוקא היכא דאיכא סהדי. א"ב דאודי ליה דהכי הוא חשבונו בטעות כו'. כתב הר"ן וז"ל מה שכתב הרי"ף א"נ דאודי ליה כו' דוקא דאודי לי מרא ארעא דכיון דאודי ליה ה"ה נפטר ממנו. אבל היכ' דאודי ליה גינאי חברי' לדברי מי שאמר שבמעמד ג' יכול למחול כי מודה לי' גינאי נמי דלא מחייב ליה ולא מידי' מהימנא כדאי' בסוגי' דשני' אוחזין בטלית דאמרינן ש"מ איתא דשמואל דשמעינן מני' דכל היכא דיכול למחול מהימנ' נמי לומר פרוע הוא. אבל לדברי מי שאמר דאינו יכול למחול כי אמר נמי דלא פי' גבי' ולא מידי נמי לא מהימן ואע"ג דאיכא חד סהדי דמסהיד ולא מחייב ליה ולא מיד' כיון דהאי לא ידע וא"י לשבע להכחיש את העד אינו מפסיד דשבועת עד אחד המעיד פירע' מדרבנן בעלמא הוא כדאיתא בפ' הכותב דהיכא דאפשר משתבע והיכא דלא אפשר לא מפסיד וכי מודה ליה מרי' ארעא שהוא נפטר ממנו כדאמרינן מרי ארעא אינו גובה מגינאי חבריה כיון שהעמיד אידך גינאי אצלו נפטר לדעת הרי"ף ז"ל שכך כתב בפרק המקבל אבל דעת רבינו האי גאון ז"ל ור"ת אינו כן. שהם סוברי' שהמומחה אצל אחר אינו נפטר מה שהי' חייב לו אלא א"כ פטרו בפי' ולדבריהם אע"פ שמרי ארעא מעיד דלא פש ליה גביה ולא מידי. מרי דארעא חוזר וגובה מגינאי וגינאי נמי גובה מאידך גינאי חבריה אע"ג דאידך גינאי מרי ארעא מעיד עליו שאינו חייב לו כלום ה"ל עד אחד ויטול הלה בשבועה כיון שהוא יכול לשבע ואע"פ שנשתעבד' האי גינאי למרי ארעא ברצון חבירו כיון שאינו פורע כלום למרי ארעא אינו נפטר ממנו עכ"ל. והנה תחלת דבריו שכתב היכא דמודה ליה גינאי שטעה שאינו נאמן ולא נפטר מן המקבל פסקו נמי הרא"ש והטור כמו כן. והוסיפו לבאר וז"ל ואם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה א"ל אם נתנו למקבל בשביל חוב שהיה לו עליו והמחוהו אצלו ליפרע ממנו אם יש לו נכסים לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו נאמן הנותן לומר שטעה ויחזור המקבל ויגבה חובו מן הנותן. אבל אם אין לו נכסי' לא כל כמינה לחוב המקבל בהודאתו כדאיתא בפ' ב' דכתובות דאין המלוה נאמן לומר שטעו אמנם הוא היכ' שהו' חוב לאחרי' ואפי' אם יש לו נכסי' וההוא גבר' אלמא והשני נוח לו ליפרע ממנו לא מהימן כיון שיש למקבל שום הפסד ואם מתנה הוא אינו נאמן כלל ע"כ. עוד הוסיף הטור וכתב וצריך הנפקד לתנו למקבל וחוזר וגובה אותו מן הנותן כיון שמודה שלא היה בידו כלום ובגרמתו הוא נתחייב ליתן בזה ואין בזה חילק בין אם נתן הנותן למקבל בשביל חוב שהיה בידו בין אם נתן לו במתנה עכ"ל אבל מה שכתב הר"ן בסוף דבריו שאם מודה מרי ארעא כו' שהוא חוזר על גינאי והגינאי על גינאי חבירו כו'. ולא פסק הטור כן אלא כתב ואם המקבל מודה שטעה בחשבון והנותן אינו מודה הנפקד פטור בלא שבועה שהרי מיד כשהמח' הנותן למקבל אצל הנפקד ונתרצה ליתן לו נסתלק הוא ממנו ודינו עם המקבל והרי הוא מודה לו שאין לנותן ביד נפקד כלום והנותן צריך לשבע שבועה למקבל בד"א שהמחהו אצלו בשביל חוב שהי' לו בידו אבל המחהו בשביל מתנה פטור בלא שבוע' דהא לית ליה גבי' ולא מידי ואפי' שיודע הנותן שלא היה לו ביד הנפקד כלום אינו חייב למקבל ומתנה בטעות היתה עכ"ל ונראה דברי הר"ן עיקור דאיך נפטר בשבוע' מאחר שיכול לחזור עליו לסברת הרא"ש כמו שכתב הטור גופא לעיל מני' גבי' היכא שהנפקד נשבע היסת למקבל שטעה ואז המקבל חוזר ותובע לנותן לסבר' א"א הרא"ש שלא נסתלק המקבל מעל הנותן. ולפי דעתי שלא דק וכתב אליבא דדברי הרי"ף שכתב שסבר שנסתלק או איירי שקיבל עליו בפירש לפטור הנותן כמו שפי' לעיל דבכה"ג נשבע הנותן היסת וא"כ יפה כתב הר"ן מאחר שחוזר המקבל על הנותן שהנותן חוזר על הנפקד ואין מועיל לו עדות המקבל וכן הוא עיקור:

דין אם אחר שהיו עומדין במעמד שלשתן מודה נותן לנפקד שטעה בחשכון אינו נאמן כדאיתא בסימן ל"ה אין הנפקד חוזר על הנותן:

פסק מה שכתב הטור לעיל חוזר וגוב' מן הנותן לפי שבגרמותו נתחייב כו' מלתא דתמו' קא חזינא בו וכי עדיף מגרמא בניזקי' דפטור ואין בו חיוב דיני דגרמא אלא כגון המזיק בידים כגון שורף שטרות של חבירו ודומה לו ונהי דחייבינן מוסר ומראה ממון של חבירו דבדיבורא קלייהו היינו נמי מזיק בידי' שבדיבורו נעשה ההיזק מיד כי כבר ידוע שמיד כשנפל ממון של ישראל בידיהם ששוב אין מרחמי' עליו כתוא מכמר וה"ה זיכה את החייב כו'. אפי' לא נטל ונתן ביד וכן מוכר שטר לחבירו וחזר ומוחלו וכל כה"ג שבדיבורו מיד נעשה ההיזק מש"כ בנידון זה שאם לא היה הנפקד מקבל עליו ליתן לא היה מתחייב כלום בדיבורו ועוד הנותן לא כיון להזיק אלא טעה וסבר שיש ממונו בידו ונהי דאדם מועד לעולם היינו היכא שמזיק ממש אבל לחייבו בדיבורו היכא דלא כיון כלל להיזק לא מצינו בתלמוד לחייבו ואין זה דומה לדיין שטעה שחייב בדיבורו אף שלא כיון להזיק שאני התם דחשבינן ליה כמזיד לפי ששגגו' תלמיד עולה זדון וגדולה מזו כתב ר' אליעזר מטולא אפי' מוסר היכא שלא כיון להזיק אלא להציל את שלו דפטור ונהי שכתבתי בפ' הגוזל בתו' סי' מ"ח דלא ק"ל כוותי' לענין תשלומי ממון היינו משום שהוא מוסר ממון חבירו בידי עכו"ם אבל בנידון זה בודאי כ"ע מודה דפטור. ועוד איך יעלה על דעת אדם שהוא חייב הנותן מצד דיבורו הלא איהו גופו נמי טעה . ואמר יש לי וקיבל עליו ליתן א"כ איהו דאפסיד אנפשיה:

דין מעמד שלשתן ע"י שליח ששלח הנותן שליח לנפקד ואמר השליח בפני המקבל שיתנם לו או המקבל שלח שליח להנותן שיזכה לו ויזכה לו במעמד שליח ונותן ונפקד אינו מועיל:

פסק כתב הרא"ש ומעמד שלשתן ע"י השלי' ששלח הנותן שלי לנפקד ואמר השליח בפני המקבל שיתנם לו כתב הרמב"ן ז"ל דאינו מועיל דהלכתא בלא טעמא הוא הבי דלא לוסיף עלה וראי' לדבר מאיסור גיורא דאמר רבא אי במעמד שלשתן לא אזלינא אבל לא היה ירא רבא שמא ישלח איסור גיורא שליח ויאמר לרבא שיתנם לרב מרי אבל במעמד שליח המקבל נראה דקנה דלענין הפקעת ממון מן הנותן הבי דלא לוסיף עלה אבל לענין זכיות המקבל שלוחו של אדם כמותו ע"כ, והנה שאר המפרשי' הביאו דברי הרמב"ן ולא חילקו בין הנותן למקבל וכן מסתבר שלא לחלק כלל דהבי דלא לוסיף עלה שייך במקבל כמו בנותן ועו' מאחר דתקנו מעמד ג' א"כ בלא מעמד ג' לא סגי ואם באת לומר שע"י שליח מהני ה"ה כמי בלא שליח דזכיה מטעמא דשליח הוא וזכין לאדם שלא בפניו וכי היכא דבלא שליח פשיטא דלא מהני בלא מעמד ג' א"ל שיאמר זכה ויהיה הממון ביד הנפקד ה"נ עם השליח ודומה לזה כתבו התו' על הא דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ה"ה היכא דשוי' שליח נמי לא קנה ולא אמרי' שהוא כמותו מטעמ' דפרישי' הנרא' בעיני כתבתי:

דין דהמלוה אינו יכול לעכב ממון הלוה קודם זמנו אם אינו מבזבז ואינו הולך בדרך רמיה וכן לא יכול לתפוס לב"ח כה"ג כו'. וכפול לעיל סימן ט':

אתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריו' ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר ומסיק לימא דבהולך כזכי קמפלגי לא דכ"ע הולך כזכי דמי ובהא קמפלגי מר סבר אמרינן מתוך ומר סבר לא אמרינן מתוך וכתב הרא"ש נהי דהולך לא כזכי דמי וכי גרע מתופס לב"ח דקנה אפילו בע"כ של לוה היכא דאינו חייב לאחרים מכ"ש הכא דמדעת וא"כ אמאי יכול לחזור ותירץ הר"ר משה מאיבר' דהא דאמר התופס לב"ח קנה היינו כשאין לו ללוה נכסים אחרים שיפסיד המלוה אי לאו האי תפיסה דלכך מהניא תפיסה והכא מיירי כשיש ללוה נכסים אחרים וכה"ג התופס לב"ח לא קנה דאי לא תימא הכי לא שבק חיי לכל בריא שכל אדם יתפוס נכסי חבירו כשהוא חייב לשום אדם ויאמר בשביל בעל חובך אני תופס והרב ר' פרץ ז"ל תירץ דהכא מיירי שקבע לו זמן לפרע ובתוך הזמן שלח לו מעותיו ולא שייך לומר הכא התופס לב"ח כיון שהמלוה עצמו לא הי' יכול לתפוס בתוך הזמן ול"נ דלא קשה מידי דהתם נמי מצי א"ל לוה לתופס או קבל עליך אחריות או החזר לי מה שתפסת ואפילו רב מודה ביה כיון שתפס שלא מדעת הלוה דמצי למימר ליה לא מהימנת לי וגם תירץ הר"ר משה אמת אבל תירץ הר"ר פרץ ז"ל אם הוא תוך זמן אם אין לו נכסים אחרים שיפסיד המלוה אי לאו האי תפיסה מהני תפיסה עכ"ל ואני אומר שגם תירץ הר"ר פרץ אמת היכא דאינו מבזבז נכסיו ואינו הולך בדרך רמיה ועקלתון שלא יכול לתפוס ולעכב ממנו קודם הזמן אפילו המלוה בעצמו כמו שכתבנו בפ"ק דב"ק סימן ב':

דין דבמלוה או פקדון הולך הוי כזכי וכשהוחזק כפרן בפיקדון ולא מצי הדר אבל במתנה בין תן בין הולך לא הוי כזכי ומצי הדר חוץ מזכי עבד דתן הוי כזכי:

תניא כוותיה דרב הולך מנה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותן ואם בא לחזור אינו חוזר לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר א"ר זירא כשהוחזק כפרן וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו אבל לא הוחזק כפרן אם בא לחזור חוזר וכי קאמר דהולך כזכי ה"מ במלוה או פקדון כשהוחזק כפרן אבל במתנה הולך לאו כזכי דק"ל דשליח מתנה כשליח הגט כשם ששליח הגט הולך לאו כזכי כך שליח מתנה הולך לאו כזכי ואי בעי הדר ביה מצי הדר ביה ע"כ ור"ת כתב דאף תן לו לאו כזכי במתנה מאחר דבמתנה ק"ל דהולך לאו כזכי כדמוכח לקמן בסוגיא דכ"ע הולך לאו כזכי וכן איתא להדיא לקמן בפרק השולח בסימן ז' ואם איתא דבמתנה הוה תן כזכי כיון דתנן גבי מלוה ופקדון דהולך כזכי למה ליה תו למתני תן מנה לפלוני דהוי כזכי דהיינו זו וא"צ לומר זו דכיון דתנן דהולך כזכי במלוה ובפקדון אע"ג דבמתנה לא הוי' כזכי כ"ש תן דהוי כזכי אלא ש"מ דןת והולך במתנה שניהם לאו כזכי ובמלוה ובפקדון שניהם כזכי ועוד האריך בראיות מן התוס' ומן הירושלמי והא דאמר גבי עבד תן כזכי אע"פ שמרצון לבו משחררו א"ל דעביד ליה נייח נפשי' לא יהיב ליה וי"ל דלא דמי דרגילות הוא כמה פעמים שאדם נותן לאוהבו אע"ג דלא עביד לי' נייח נפשי' מעולם אבל אין דרך אדם לשחרר עבדו בפרט מאחר שעובר על לעולם בהם תעבודו אי לאו דעביד ליה נייח נפשי' טובא וכן דעת ר"י ורא"ש וכל האחרונים:

דין ביארנו דלא בעינן הוחזק כפרן אלא בפקדון לענין הולך כוכי אבל במלוה אפילו בלא הוחזק כפרן לא מצי הדר:

הא דאמר רב חסדא כשהוחזק כפרן כתב הרשב"א ה"ה אם שליח זה גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד והיה רגיל להפקיד איהו נמי גבי' אינו יכול לחזור בו דהא השתא לא יוכל לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאיתא במציעא וכן נמי אי שדר ליה גברא מהימנא אע"ג דלא פטרי' א"י לחזור וחייב וכן כתב הר"ן והנה מדברי הגמרא משמע דדוקא בפקדון בעי שהוחזק כפרן אבל במלוה לא שייך לומר אין רצוני שיהא הלואתי ביד אחר דמה לך בכך מאחר שלא יצא מאחריות הלוה שהרי לעולם חייב באחריות עד שיבא המעות לידו בשלמא גבי פקדון לא ניחא ליה שיהא פקדונו ביד אחר מאחר שהוא בעין ואפילו הנפקד לא יוכל לשלוח בו ידו א"כ מתיירא שמא ישלח השליח יד בפקדון ולא ניחא ליה שיהא בידו אפילו היה הפקדון מעות או מטבע אפ"ה מאחר שהוא בעין לא ניחא ליה בשאר תשלומין מש"כ בהלואה שלהוצאה ניתנה וכן משמע להדיא מתשובת ר"ת שנכתב לקמן דדוקא בפקדון בעינן הוחזק כפרן או גברא דמהימנא הוא ומהשתא אני אומר מה שכתבו התוס' על האי עובדא דרב ששת דהוי ליה אשרת' דסרבלא במחוזא. ואמר לר' יוסף בהדי דאתית אייתא נהלי' ויהבנא נהלי' וא"ל ליקני מינך וא"ל אין ולבסוף אשתמיט להו וכו' ופי' תוס' וז"ל משמע דבדין לא היו יכולי' לכופו להחזיר אע"ג דלא הוחזקו כפרנים היינו משום דאמת הי' שהוא שלוחו אלא שלא קבל עליו אחריות ולא מצי אמרי אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ"ל. לפי זה משמע דאף בהלואה כל זה אינו לפי מה שכתבתי אלא שטעות נפל בספרים והוא קאי על מעשה אחר על אסקופת דכספ' כו' או אפשר שהתוס' לא היו גור' אשרת' דסרבלא אלא פקדון דסרבלי דדוחק לומר דתוס' חלוקי' על דברי ר"ת וכל הראשונים לא כתבו הוחזק כפרן אלא בפקדון ולא במלוה וכן דעת כל האחרונים וכן כתב הטור להדיא וז"ל ראובן שהי' חייב מנה לשמעון או שהי' לו פקדון בידו ואומר ללוי הולך מנה זה לשמעון אם בא לחזור וליטלו ממנו א"י דהולך כזכי דמי ומיד כשהגיע ליד לוי זכה בשבילו לשמעון לפיכך בין אם מת לוה בין אם מת מלוה יתנוה ליורשי שמעון ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיעו ליד שמעון ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני אח"כ ולא הי' לו ליפרוע בענין שהפסיד שמעון לוי חייב לשלם שהו' פשע במה שהחזיר לראובן ואם מחמת אונסו החזיר לראובן שאיים עליו ראובן עד שהוצרך להחזירו פטור והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריות עד שיגיע לו חובו והא דפקדון א"י לחזור וליטלו מיד לוי דוקא שהוחזק הנפקד כפרן דאז זכות הוא למפקיד שיצא מתחת ידו אבל לא הוחזק כפרן יכול הוא לחזור ליטלו עכ"ל משמע אבל בהלואה אפילו לא הוחזק כפרן אינו יכול לחזור והיינו כדפרישית והנה מה שכתב הטור שאם מחמת אונס החזירו כו' כך משמע מתוך הסוגיא דא"ל א"ה שפיר עבדת פי' שהחזרת ואין זה מציל עצמו בממון חבירו כמו שכתב הרא"ש לעיל בסימן ל"ו ומ"ש שהרמב"ם כתב ששניהם חייבים באחריות יפה כתב נראה דבודאי לא נפטר המשלח מן המפקיד בעבור שזה השליח נתחייב באחריותן שפשע במה שהחזיר וכן פסק הא"ז:

דין לוי שהפקיד מנה אצל שמעון שלא בעדים וראובן ביקש מלוי לקבל לו מנה משמעון שנתחייב לו וקבל לוי ואחר כך בא שמעון ללוי ותובע להחזיר לו המנה כי בטעות פרעו ואם לא יחזיר יעכב שמעון המנה שהפקיד לו לוי שלא בעדים וראובן תובע מלוי מנה שזיכה לו מן הדין יחזיר לו המנה לראובן ומ"מ אם היה גלוי דעת שהיה מסרב לוי מתחלה מפני שהיה מתיירא משמעון מחמת מנה שלו והפציר בו ראובן לקבל אמרינן בודאי לא קבל לזכות לאחר ולהפסיד לעצמו:

פסק השי' ר"ת לרבני' מרעגינשבורג ע"ד לוי שהפקיד מנה אצל שמעון שלא בעדים וראובן ביקש מלוי לקבל לו מנה משמעון שנתחייב לו שמעון וקבל לוי ואח"כ בא שמעון ללוי ותובעו להחזיר לו המנה שנתן לו לצורך ראובן כי בטעות פרעו ואם לא יחזור יעכב שמעון מנה שהפקיד לו לוי שלא בעדים וראובן תובע מלוי מנה שזכה לו ולוי טוען לא זכיתי לך ע"מ להפסיד פקדוני שביד שמעון נ"ל כי מן הדין יחזיר לוי מנה שנתן לו שמעון לראובן שהרי זכה לו כיון שחוב מלוה הוא וק"ל כרב דאם בא לחזור דאינו חוזר ואפילו מפקדון הי' זכה לו דאין ש"ל הכא אין רצוני כו' כיון דא"ל הב ליה פקדון ונפקד נתן לו הוה ליה כזכי ולא מצי למיהדר כדמוכח במעשה ר' דוסתאי כו' ומה שאמר לוי לא זכיתי על מנת להפסיד שלי דברים שבלב הן ואינם דברים ע"כ במרדכי ומ"מ אם הי' גלוי דעת כגון שהי' מסרב תחלה ואמר שמעון חייב לי כבר שלא בעדים ומתיירא שלא יבא לי היזק והפציר בו שיקבל אזי אמרינן בודאי לא קבל לזכות לאחר ולהפסיד לעצמו כאשר גילה מתחלה:

דין ראובן ששלח מנה לשמעון לשומרה אפילו לא דיבר ראובן עם שמעון כלל אלא שהשליח אמר שמור מנה לראובן וקיבל והחזיר לו ע"י אותו שליח ונאנס אפילו בעיר או בדרך ואין עדים אפ"ה גובה מנה משמעון:

פסק כתב הא"ז ראובן ששלח מנה לשמעון לשומרה וע"י אותו שליח החזירו שמעון ונאנס בדרך דן ר' שמחה אם ראובן אמר קודם לכן שמור לי מנה שאשלח לך והחזירו שמעון לשליח ונאנס בדרך חייב שמעון כדתני' הולך מנה לפלוני פי' פקדון כו' דאם אבדו חייב באחריותן ואם אבדו השליח בעיר ולא בדרך הנפקד פטור בשבועה דאפילו למ"ד שומר שמסר לשומר חייב לפי שאין רצוני כו' או משום דאת מהימנת לי כו' הכא פטור דהא המניה ראובן לשליח ואפילו אם נאנס השליח בדרך אם אין עדים שנאנס ממנו פטור הנפקד דמצי למימר לדידי לא מהימן לי בשבוע' את מהמנת' ואי לא ביקש המפקיד מהנפקד לשמור לו המנה אלא השליח מסר לו וא"ל שמור מנה לראובן ואמר נפקד למפקיד לאו בעל דברים דידי את מ"מ כיון שהשליח הי' אומר לשמעון ראובן שלח לך זה המנה שתשמור לו וקבל שמעון מן השליח כדי לשמור לראובן הרי הוא נפקד לראובן לכל הלכות נפקד הואיל וק"ל דהולך מנה לפלוני שאינו חוזר אם החזירו השליח ללוה או לנפקד רצה המשלח גוב' מן השליח רצה גוב' מן המלוה או מן הנפקד עכ"ל והנה מה שכתב שאם אין עדים בדבר כו' דפטור דמשמע אם יש עדים שנאנס דחיי' הנפקד אף באונסים היינו משום שפשע במה שהחזירו לשלוחו בדרך דרוב דרכים בחזקת סכנה הן וזה מוכח שהרי נאנס בדרך ומ"ש רצה המשלח כו' פי' המלוה או המפקיד והיינו כדעת הרמב"ם ששניהם חייבים באחריותו כדלעיל וה"ה שלא הי' משלחו גבה הולך מנה כו' אלא שא"ל בהדי דאתי' איית' נפשי' כו' כדאיתא בסוגי' לאפוקי אם לא הי' משלחו כלל ולא א"ל ולא מידי הי' יכול השליח לחזור בע"כ לפי שי"ל חוב הוא לו משום שאין רצונו כו' היכא דלא הוחזק כפרן אבל קשה לי על דברי ר' שמחה שאמר הנפקד פטור דמצי למימר לדידי לא מהימן כו' ס"ס יאמר המפקיד למה החזרת לי נהי שהאמנתי לו וניחא לי בהבאתו מ"מ לא קבלתי עליו אחריות וא"כ למה נתת לו מאחר שלא היית מחויב ליתן לו א"ל שהאמנת לו וא"כ באחריות, הוא ואף אב' מורי לא פליג על ר' שמחה אלא בסוף דבריו שאם לא ביקש המפקיד לנפקד כו' ויותר הי' ראוי לחלק כפי מה שכתבתי:

דין הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו חי יחזור למשלח מת גם המשלח אם מת המקבל בחיי נותן יחזיר ליורשי נותן ואם מת הנותן בחיי המקבל יחזיר ליורשי מי שנשתלחו לו ואי ש"מ הוא אפילו מת המקבל בחיי נותן רק שהיה חי בשעת מתן מעות ליד השליח יחזיר ליורשי מי שונשתלחו לו אפילו אחר מיתת הנותן:

מסקינן בסוגיא אליבא דהלכתא הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו חי יחזור למשלח מת אף המשלח אם הי' בריא אז דיני' הכי שאם מת המקבל בחיי הנותן יחזיר ליורשי משלח דק"ל הולך לאו כזכי ואם מת הנותן בחיי המקבל אז יחזיר ליורשי מי שנשתלחו לו דק"ל מצוה לקיים דברי המת ואי ש"מ אז אפילו מת המקבל בחיי הנותן רק שהי' חי בשעת מתן מעות ליד השליח יחזיר ליורשי למי שנשתלחו לו ואפילו היכא שנולדו יורשי המקבל, אחר מיתת הנותן ואע"ג דבשעת מיתת הנותן לא היו ראוין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה וגם המקבל לא קנה מחיים כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קונה דדברי ש"מ לעניין לקנות אחר מיתתו חשוב ככתובי' וכמסורים למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה ומורישו ליורשיו ואי ליתא למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח דק"ל דאין קנין למת וכן הלכתא:

פסק כתב ר' יואל הלוי מספקא לי אם ש"מ זיכה נכסים ע"י אחרל שנתנו בידו ואמר לשליח זכה לפלוני בהם אם יכול לחזור בו כשעמד דלכאור' משמע דאי' לחזור בו דמסקינן כ"ע הולך לאו כזכי דמי פי' אם ברי' הוא ובמתנה איירי התם דאי' בחוב ובפקדון הא ק' הולך כזכי ול"ק כאן בבריא כאן בש"מ פי' בבריא לאו כזכי הלכך יחזיר למשלח בש"מ יחר ליורשי מי שנשתלחו לו ולא למשלח דהולך דידיה כזכי דמי וזכה לו השליח למקבל כנ"ל אבל רש"י פי' הולך כזכי כל זמן שלא חזר בו ואין כ"ל דא"כ אפילו בריא כמי כל זמן שלא חזר אמאי יחזיר למשלח אלא ע"כ כשחזר מיירי ה"כ בש"מ ואפ"ה קתני יחזיר ליורשי מי שנשתלחו לו עכ"ל מרדכי. ולא יכולתי לירד לסוף דעתו דתחלת דבריו מיירי באומר לשליח זכה לפלוני ואח"כ דייק דאפילו בהולך הוי דינא הכי וע"ק לי מהיכא דייק הכי דנהי דאיירי בחזר מנ"ל דק"ל הכי דא"ל מדדחי בסוגיא דבבריא כ"ע לא פליגי דהולך לאו כזכי ואוקי בש"מ ש"מ דהילכתא הכי דלמא אדרבא ה"ק בברי כ"ע לא פליגי דפשיטא דלאו כזכי ובש"מ פליגי והלכה כת"ק דלא אמרינן אף בש"מ הולך כזכי אלא שמת ומשום דברי ש"ו ככתובים וכמסורים דמי או משום מצוה לקיים דברי המת וע"ק הלא לפי האמת אליבא דר' יוסף לא איירי כלל בש"מ וא"כ מאי איכא למידק מש"מ מאחר דלא קיימי האי סוגיא ויש לי ליישב דבריו דה"ק מאחר דגבי הולך פליגי בש"מ אי הוה כזכי משמע היכא דאמר זכה ממש לכ"ע דבריו ככתובים וכמסורים דמי זכה בה מיד בקבלתו של שליח אבל לישנא דר' יואל הלוי משמע דאף בהולך פסק כן שזכה לו השליח למקבל ומ"מ יש לפרש דשפיר דייקינן דאף בש"מ ואמר הולך לפלוני זיכה לו השליח מדפריך בסוגיא על הא דאמר רב יוסף הלכה כר"ש הנשיא שאמר יחזרו לאל משלח והא ק"ל דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דומי ונמשני רב יוסף מוקי בבריא ופריך והא ק"ל מצוה לקיים דברי העת תני יחזרו להמשלח ומדלא קאמר אלא תני וכו' משמע דקיימא שינויא קמא דרב יוסף דמוקי בברי ולא בש"מ דאי בש"מ הא ק"ל דבכי ש"ע ככתובים וכמסורים דמי אפילו היכא שלא את אלמא דהכי הלכתא ומ"מ קשה על עיקר ראייתו וונ"ל דלא כר"ש דאיירי בלא חזר משום דק"ל אפילו בבריא נמי נ"ל דק"ל מידי דש"מ כל זמן שלא חזר דברין ככתובים וכמסורים אבל בבכי מאחר דק"ל הולך לאו כזכי ומ"ה כל זמן שהמקבל חי יתן לו השליח ויקיים שליחותו מאחר שלא חזר המשלח אבל מאחר שמת שנשתנה הענין והולך לאו כזכי שיאמר שזכה קודם מיתתו א"כ מאחר שלא יכול לקיים שליחותו מאחר שיות יחזור למשלח משא"כ בש"מ דדבריו ככתובים וכמסורים דומי כל זמן שלא חזר וזכה בהן אותו שנשתלחה לו ועוד נראה בעיני שאין הסברא נותנת שלא יכול הש"מ לחזור גבי הולך מאחר דהולך דעלמא גבי מתנה לאו כזכי אלא משום דברי ש"ע באת לחזק דבריו ולומר כזכי ומאחר דכל דבכי ש"ט אינה אלא בתנאי שאם יעמוד יחזור ה"ב לענין הולך דיליה דאלא אמר הש"מ שיולך ויזכה אלא בתנאי שאם לא יחזור כשעמד ומ"מ היכא שלא עמד לא יכול לחזור קודם שיות מאחר שהוציא הממון מידו ומ"ה קאמר יחזור ליורשי מי שנשתלחו סתמא וא"צ להמתין ולראות שאם חזר בו אם לאו אלא כ"ז שלא עמוד אינו חוזר אף ששאר ש"מ חוזר הכא שהוציא המעות מידו וזכה בהן זה אינו חוזר אלא כשיעמוד וכן כתב הטור בשם ר' משה הכהן ומ"מ נ"ל היכא דאמר זכה דאף בש"מ אינו חוזר דלא גרע ממתנת בריא וואחר שזכה בה השליח בקבלתו מידו הוה כאלו בא לידו מיד והשליח לא יכול להחזיר לו ואף רש"י מודה בזה וזו א"ל ראיי':

הדרן עלך המביא קמא