ים של שלמה על חולין ט

דין עור שיש בו בשר פחות מכביצה מצטרף לשיעור טומאת אוכלין מפני שהוא שומר וכל השומרים מצטרפים וכן הרוטב מצטרף והקיפה והן התבלין ג"כ מצטרפין אבל הדק דק שצולל הקדרה מטמאה אף בפני עצמו:

העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא לטומאת נבילות כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריב' לטמא טומאת נבילות רי"א האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו והנה מ"ש העור מצטרף ה"פ שאם היה שם בשר פחות מכביצה ועורה מחובר עמו מצטרף לשיעור מפני שהוא שומר לבש' וכל השומרים מצטרפין כדיליף מקראי והרוטב מפרש בגמרא שהוא חלב דקרוש ר"ל ליחה היוצאה מן הבשר שקוריו גלרייא ואע"פ שאין אוכל ממש לקבל טומאה בפני עצמה מ"מ מצטרפת לשיעור אבל שומן אפי' הוא קרו' מ"מ מטמא' אף בפני עצמה דמאכל ממש הוא והקיפה הן תבלין שבאפי נפשה לאו אוכלין נינהו נינהו מ"מ מצטרפת לאפוקי קיפ' שבשא' דוכתין שהן דק דק שבבשר שצולל ליסוד הקדרה אפי' בפני עצמה מיט' והאלל מפרש בגמרא דלכ"ע דהוא מה שפלטתו סכין פי' כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור ולא חשיב ועל זה פליג ר"י ואמר שאם הוא מכונס כזית במקום אחד דחייב עליו משום דהדר ואחשביה כדמפרש בגמרא אר"ה והוא שכנסו ומ"מ אין כך הלכה דהא אליבא דר"י קאמר והלכה כת"ק והרמב"ם כתב כשכנסו שטמא וכתב עליו הראב"ד בהשג"ה שטעה כדפי' ועיין נמי לקמן בסי' ו' ואיכא אלל דמפרש בגמר' מרטק' פי' רש"י גיד השדר' והצוואר והוא רחב וק' ולבן וקורין אותו ייבו"ל והתו' כתבו וז"ל מרטק' פי' ר"ת בשר מת וכן נר' לר"ת ולא כפי' הקו' שפי' גידי הצואר מדאמרי' פרק כל הפסולים וכו' ומסיק בסוגי' דבהא מרטק' פליגי ר"י סבר דהאי מרטקא נמי אלל איקרו דכתיב ואולם אתם טופלי שקר רופאי אלל כולכם ור"ל אמר דוקא שפלטתו סכין אבל מרטקא כעץ בעלמא הוא ואפילו אינו מצטרף והלכה כר"י לגבי ר"ל והקרני' מפרש בגמרא כל שחותכו ויוצ' מהן דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכין וה"ה לחרטום וצפרניים כה"ג כדאיתא במתני' דטהרות ופירש"י מיהו באפי נפשייהו לאו אוכלא נינהו וביש פירושי' כתב שהן משום שומר וכ"ד התו' לקמן בסוגיא איכא דמתני לה אמתני' כו' ומסיק לקמן אמר ר"ל ל"ש אלא עצם דהוי שומר אבל נימא לא הוי שומר ור"י אמר אפי' נימא נמי הוי שומר א"ל ר"ל לר"י ואי איכא שומר ע"ג שומר א"ל חלחולי מחלחל פי' מנקב נימא לעור ויורד על הבשר ולא הוי ע"ג שומר והא שכל אלו מצטרפין לטומא' אוכלין ולא לטומאת נבלה הוא דת"ר בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית יכול שאני מוציא עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד בשר מאחוריו יכול לא יהא טמא ואפי' מעשה יד נמי לא עביד פי' להכניס לה טומאה ממקום אחר בנגיעתה וכן להוציא טומאה ממנה למקום אחר אם היא כבר טמאה ת"ל יטמא ומסיק תנן התם כל שהוא יד ולא שומ' פי' עצם שאין בו מוח ובראשו האחד בשר טמא להכניס ומטמא להוציא ואינו מצטרף שומר פי' עו' שכנגדו כזית בשר ואע"פ שאינו יד אלא שומר טמא ומטמ' ומצטר' לא יד ולא שומר פיר' רש"י כגון שער וחתיכה בשר בראשו או עצם דק וקטן שמחובר בו אוכל ואינו ראוי להיות יד מחמת קטנו לא טמא ומטמא כו' ותמיה גדולה למה מפר' רש"י ענינ' אחרינ' כי לשם במסכת עוקצין מפרש להדי' איזה שלא מיטמאין כו' ולא הזכיר לשם שום אחד ממה שפי' רש"י פה גם לקמן מסקי' דשע' הוי שומר כדפי' לעיל וכל אילו דור' בסוגיא מקראי:

דין דיש יד לטומאה ולהכשר וכשם שאין מקבלין טומאה אלא כשיתלשו כן אין מקבלין הכשר עד שיתלשו ויש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול:

איתמר רב חייא בר אשי אמר יש יד לטומאה ואין יד להכשר ור"י אמר יש יד לטומא' ולהכש' ומסיק בגמרא דפליגי בקראי א"נ בסברא מר סבר הכשר תחל' טומאה הוא ומ"ס הכשר לאו תחיל' טומאה הוא ת"כ דר"י כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכש' וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו ותו מסקינן רב אמר אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ור"י אמר יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול והא דקאמר אין יד לפחות מכזית פי' רש"י כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הוא עם כביצה אוכלין אבל התו' כ' שאין נראה פירושו דאפילו הי' נוגע בחצי זית עצמו לא היה טמא דאמרי' בפ"ק התורה העידה על כלי חרס אפי' הוא מלא חרדל אלמא אי לאו אויר כלי חרס לא הוי כמו במחובר אע"פ שנוגעין ביחד כו' אלא נ"ל שזה חצי זית מחובר עם כביצה אוכלין אבל אינו מחובר כל כך ואם היה מגבי' אותו היה נותק אותו כביצה אוכלין מאותו פחות מכזית דלא הוי יד לשאר אוכלין אלא לפחו' מכזית כו' והא דקאמר יש יד לפחות מכזית פי' רש"י בדוקא קאמר, פחות מכזי' אבל אינו פחות מכפול דאם לא כן ליערבינהו וליתני יש יד ושומ' לפחו' מכפול ולעניין הלכ' פסק הרמ"בם הלכ' כר"י לגבי רב כדאי' בפ' מי שהוציאוהו וז"ל אע"ג דר"ח נמי פליג אר"י וס"ל דצריך שיעור פול לשומר איכא למימ' דלאו אליבא דנפשי' פליג אלא אליבא דאחרים דקאמרי פול וס"ל לר"ח דדוקא קאמר אבל איהו גופיה אפשר דס"ל דלא בעי שיעור לשומר תו בעי בגמרא שומ' שחלקו מהו ולא נפשטה ופסק הרמב"ם דאין מצטרפו' ואיני יודע למה פסק להקל ונר' בעיני מדבעי למיפשט מבריית' דראב"ע מטהר בשל פול ומטמא בשל קטנית אלמא דשומרי' מצטרפין ומסיק אמר רב אחא ברי' דרבא בקולתא פי' האי מטמא ומטהר דקאמר בקולתא קאמר דהוי יד לכולהו שרביטין ומדלא קאמ' דילמא בקולתא קאמר ש"מ דהכי ס"ל:

דין בין ישראל ששחט בהמה טמאה בין גוי ששחט בהמה טהורה צריכין מחשבה והכשר מים ובששחט בה רוב שנים אפילו עדיין מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אם שרץ נגע בה אחר שהוכשר במים ואבר או בשר הפורש ממנו הוי כפי' מן החי ואסור לבני נח ואינה מצלת על הבלועים שבתוכה והרובעה חייב אבל כששחט בה סי' אחד אינ' מטמא טומא' אוכלין וכן הדין אם נחרה שחט גוי במקו' שאין עוש' אות' טריפ' ובא ישר' וגמר' שחיט' כשר' מה שא"כ איפכ':

פיסקא כיוצא בו השוחט בהמה כו' אמר רבי אסי שונין פי' כך שנו חכמים ישראל בטמאה וגוי בטהורה צריכין מחשבה והכשר מים ממקום אחר פי' צריך מחשבה להאכילה לנכרי ואי לא חישב לא הוי' אוכל עד שתמות וכן גוי בטהורה והכשר ממקום אחר היינו הכשר מים דדם שחיטה דילה לא מכשר לה דלא איקרי משקה אלא דם חללים כדאמרינן בהשוח' ומיהו דם שחיטה הגונה מכשיר דאיתקש למים דכתיב על הארץ תשפכנו כמים כדאמור בהשוחט אבל דגוי לאו דם חללים הוא ולא דם שחיטה הוא והוי כדם מגפתו וכדם המת ופריך הכשר ל"ל הלא סופו ליטמא טומא' חמורה וכל שסופו ליטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר דתנא דבי ר"י וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכש' אף כל שאין סופו לטמא טומא' חמורה צריך הכשר אמר חזקיה הואיל ויכו' לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית שאין בה טומאה חמורה תני רב אושעי' ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה ב' או רוב ב' ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אם שרץ נגע אבל בעי הכשר כדפי' אבל לא טומאת נבלות אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפילו לאחר שתצ' נפשה שחט בה א' או רוב א' אינ' מטמא' טומאת אוכלין נחרה אין בה טומאה של כלום וגוי ששחט בהמה טהורה לישראל מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלה אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כבשר הפורש מן החי ואסור לבני נח ואפי' לאחר שתצא נפשה שחט בה א' או רוב א' אינה מטמאה טומאת אוכלין נחרה אין בה טומאה של כלו' וכת' התו' הא דקתני נחרה אין בה טומאה של כלום היינו נמי אין מטמאה טומאת אוכלין דקתני גבי שחט בה סי' א' אלא משום דלא עשה בה דרך שחיטה נקט האי לישנא כלומר נחרה התם פשוט דאין בה שום טומאה כיון דלא עבי' כלל דרך שחיטה שחט גוי במקום שאין עושה אותה טריפ' ובא ישראל וגמרה כשרה שחט ישראל בין במקום שעוש' אות' טריפה ובין במקום שאין עושה אותה טריפ' ובא גוי וגמר שחיטתו פסולה הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצ' נפש' חותך כזית בשר מבה"ש ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו אחד גוי ואח' ישראל מותרין בו מסייע ליה לרב אידי בר אבין דאמר הרוצה שיבריא כו' כאשר פיר' הכל בפ' השוחט תו מסיק בעי ר"א שהה בה דרס בה מהו מי הוי כנחירה ולא מיטמאה א"ל ההוא סבא הכי אמר ר"י צריכה הכשר שחיטה כבהמה טהורה אלמא דבעי שחיט' מעליות' ופריך למאי דקדק כל כך שאמר הכשר שחיטה הל"ל צריכה שחיטה כבהמה טהורה הכש' למאי אמר רב שמואל בר יצחק צריכה אפילו בדיקת סכין בעא מיניה ר"ז מר"ש מהו שתציל על הבלועין שבתוכ' א"ל מטמא' טומאת אוכלין ומצלת בתמיה א"ל אינה מטמאה טומאת נבלות ולא תציל אמר אביי אינה מצלת על הבלועין שבתוכה דהא מטמאה טומאת אוכלין והרובע' חייב דהא אינ' מטמאה טומאת נבלה וטעמא דיליה משום דחשיבה כחיה לכל דבריה ומ"ה הרובעה חייב ומ"מ מטמאה טומאת אוכלין שבת אכילה אינה ראוי להציל וכך פי' התו' דין דשני חצאי זיתי' נכתו' בעז"ה לקמן במתני' דשתי חצאי זיתי' וכת' הרמב"ם שאין הלכה כר' יודא ולא כר"י בן נורי:

דין עור האדם ועור חזיר ועור שתחת האליה כולן מטמאין טומא' אוכלין כבשר וכולן שעיבדן או שהלך בהן כדי עבודה דהיינו ד' מילין ובן טלאה על גבי קופתו טהורין חוץ מעור האדם ואסור לעשות הימנו שטיחין ההולך מן אנשי החיל לבי' הבית טמא (נ"ל שצ"ל לגיון עיין בפני'):

מתניתין אלו שעורותיהן כבשרן עור האד' ועור חזיר של ישוב רי"א אף עור חזיר הבר ועור חטטרת של גמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור הפרסות ועור בית הבושת ועור השלי' ועור שתחת האליה ועור האנק' והכח והלטא' והחומט רי"א הלטאה כחולדה וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עיבודה ומפרש בגמרא ד' מילין טהורין חוץ מעור האדם ריב"נ אומר ח' שרצים יש להן עורות ואין הלכה לא כר"י ולא כר"י בן נורי ואמרינן בגמרא אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור ומ"ט אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ואיכא דמתני' לה אסיפא וכולן שעובדן או שהילך בהן כדי עבוד' טהורין חוץ מעור אדם אמ' עולא דבר תורה עור אדם שעיבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה אד' עורות אביו ואמו שטיחין מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפ' ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא טומאה דאוריית' והילכתא כלישנא בתרא ולחומרא דברישא איכא טומאה דאוריית' ונ"מ בספיקא דאזלינן לחומרא וכ' התו' ה"ה בכל אדם דאסור לעשות מעורו' שטיחין דהא מת אסור בהנאה אלא דלא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהי' טמא אלא משו' אביו ואמו דחמיר טובא וגמל הרכה דמתני' מפרש בגמר' עד כמה אמר עולא אריב"ל כל זמן שלא טענה בעי ר' ירמיה הגיע זמן לטעון ולא טענה מהו בעי אביי לא הגיע זמנה לטעון וטענה מהו תיקו ואזלינן לחומרא ובעגל הרך נמי פליגי ביה עולא ור"י ולא הבאתיו לפי שמסיק בסוגיא דמתני' יחידאי היא ואין הלכ' כאות' מתני' בהאי דעור הראש של עגל ועור הפרסות ועור בית הבוש' ועור השליל כ"א בעור שתחת האליה לחוד דמתניתין יחידאי כדאיתא בסוגיא וכן הם דברי רש"י אבל הרמב"ם פסק שעור בית הבושת ועור השליל נמי חשוב כבשר כמו עור האליה והיינו דס"ל מה שאמר בסוגיא דמתני' יחידאי היא קאי על ראש של עגל הרך ועור הפרסות דקאי נמי אעגל הרך אבל עור בית הבושת והשליל ועור שתחת האליה הכל שוה ודין אחד להם ולעיל בפ' בהמה המקשה סי' י"ח משמע קצת דלא אמר ר"י שאינו חשוב כבשר אלא בעגל הרך ומשום שסופן להקשות וכן ס"ל בגידין הרכין שסופן להקשו' שאין חשובין כבשר אבל מ"מ ק' על הרמב"ם אמאי לא חשיב נמי עור הפרסו' ולא שייך לומר סופו להקשו' הלא כל הארכוב' הנמכר' עם הראש אפילו בשור הגדו' אין דרך להפשיט העור אלא למלוג השערו' לאכול העור כשאר בשר אפילו בשור הגדול עוד מסקינן בסוגי' הא דתנן או שהילך בהן כדי עבודה הילך אין לא הילך לא והא תני ר"ח אוזן חמור שטלאה לקופתו טהורה אלמא דלא בעינן הילך ומשני טלא' אע"ג דלא הילך לא טלאה הילך אין לא הילך לא אר"ה אמר ר' ינאי ד' מילין תו מסקינן ת"ר לגיון העובר ממקום למקו' פי' גדוד הגוים העוברי' להלח' על בית מלחמתן ונכנס לבי' הבי' טמא שאין לך לגיון שאין לו כמה קרקפל' פי' עור ראש אדם מת זה למכשפות במלחמ' ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר"י מונח בגנזי מלכים:

דין המפשיט בהמה כדי אחיזה שהוא ב' טפחים על פני כולה מן הצואר עד הזנב הוי חיבור יד להוציא טומאה ולהכניס טומאה יתר מכאן טהור המופשט עד המקו' החיבר וטלית שקרעה רובה טהורה מטומא' מדרס וממגע מדרס אבל בגד שקרעה רובו טהורה מטומא' מדרס ולא ממגע מדרס:

מתני' המפשי' בהמ' טהורה ובטומאה בדק' ובגסה לשטיחה פי' לעשו' מן העור שטיח למיט' ולשלחן ומפשיטו פשוט בדרך שאנו עושין אז אם הפשי' ממנה כדי אחיזה הוי חיבור יד להוצי' טומא' מן הנבל' אם נגע בו וכן להכני' בה טומא' אם טהרו' היא ולחמ' פי' אם מפשי' כפול לצור' חמת עושין אותן כעין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה עד שיפשי' את החזה המרג' פי' שמתחיל להופכו מרגלים כלפי ראשה כהפשט כפול לחמת כולו הוי חיבור לטומאה ליטמא' ולטמא פיר' מפני שחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולי חיבר עד החזה והנוגע בעור המופש' כנוגע בבשר בין ליטמ' ולטמ' והטעם דתליה הכל בחזה לפי שק' הוא לפשוט מכל האיברים עור שעל הצואר ריב"נ אומר אינו חיבור וחכ"א חיבור עד שיפשי' את כולו וכן הלכה ותניא כמה כדי אחיזה טפח והא טפח כפול כדאיתא בברייתא וא"כ כשהפשיט ב' טפחים בפשו' על פני כולו לאחר שסדקו מן הצואר עד הזנב באמצעים כדרך המפשיט הוי חיבור אבל היכא שהפשיט יותר מכן טהור המופשט עד מקום חיבורו אבל מחיבור ואילך טמא משום שומר ולרמב"ם יש לו גירסא אחר' כמה כדי אחיזה עד טפח וטפח אינו בכלל וטהור המופשט ומ"ה כתב וז"ל המפשיט נבלות בהמה או חיה בין טמאה ובין טהורה בין דקה ובין גסה אם לשטיח הפשיט כיון שהפשי' מן העור כדי אחיזה והוא ב' טפחים הנוגע בעור זה שהופש' טהור ועד שלא הפשיט ב' טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר ואין לי הכרע בגירסא תו מסקינן תנן התם טלית שהתחי' בה לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינה חיבו' וטהורה פי' רש"י טהורה מטומאה ראשונה דומי' דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלים טומאה כדאמרינן בא"ט הן וקרקרותיהן ודופניתי' ואע"ג דאמרי' בב"ה ג' על ג' שהיה טמא מדר' ומגע הזב וחלקו טהרו מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת ג' על ג' דחזי לה לא בטלי מיניה התם הוא דהוי עלוה ב' טומאות מדרס חמורה וטומאת מגע קלה מהני ליה חלוקה לבטל הימנו טומאת מדרס דתו לא חזיא ליה ופשה ליה טומאת מגע דחזי לשלש אצבעו' אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דג' על ג' היא קריעה מהני לבטולי שמא מינה דתו לא פשה עליה מידי וכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל ומדבריו ז"ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אע"פ שקרעו אכתי טמא טומאת מגע מדרס והוא שנשתייר בו כדי מגע מדר' והרמב"ן ז"ל פירש דאפילו במדרסות נמי אמרי' הכי וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור אפילו לרבנן כשממעטו מחמשה טפחים דלא חזי למדרס טהור לגמרי ולא מטמינן לה משום מגע מדרס וההיא דפרק בהמה המקשה כשנקרע מעצמו וכדקתני ג' על ג' שנקרע אבל הכא קורעה קתני שהו' מקרעה במתכוין כדי לטהרה מלבטל שם שעלי' הילכך אפילו מגע מדרס אין בו וזה נ"ל דאל"כ תיפוק ליה דבשעת פרישתן מאביהן מקבלת טומאה מאביהן דתניא עלה דההיא דג' על ג' שנחלקו א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו זב שיהא טמא מגע זב ואיתמר עלה אמ' עולא לא שנו אלא בג' על ג' שנחלקו אבל ג' על ג' הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלת טומאה מאביהן וטלי' טלית גדולה משמע ע"כ ולא נהירא דהא לא קאמר שנקר' אלא שנחלק וכן הוא בכל הספרים וכמו שהביא הוא גופא לשון המשנה דקתני שנחלק דמשמע בסכין ואין חילוק בין נחלק לחלקו והתו' הביאו פירש"י וכתבו עליו וז"ל ואין נראה שום סברא לחלק דמ"מ כיון דיש בה ג' על ג' שהוא שיעור טומאה לא פקט מיניה טומאת מגע ומה שהביא שם בקו' ראייה דאע"ג דאית ביה שיעור טומאה מ"מ בטלה ע"י קריעה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומא' כדאמ' בא"ט הן וקרקרותיהן כו' ואין זו שום ראייה דהתם מיירי כשייחד השברים אח"כ אבל בלא ייחוד לא כמו שמפרש שם וי"מ דטלית שם כלי עליה וכשנקרעה כיון דאזל שם כלי מיניה טהורה לגמרי אבל הכא איירי בחתיכה בגד ולא טהר' ממגע מדרס אע"ג שטהו' מן המדרס וזה התירוץ הוא עיקר בעיני מדנקט במתני' דהתם טלי' שהתחיל בה לקורעה ולא נקט בגד דהא לעיל מיני' התם איירי בבגד אלא דווקא טלית קאמר אבל הרמב"ם כתב וז"ל ג' על ג' שנטמ' במדר' ואח"כ נחלק טהור מן המדרס ואין בקריעת אלו טומאה כלל והנם כשברי כלים שנטמא אבל בגד שנטמא במדר' וקרע ממנו ג' אצבעו' על ג' אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס בשע' פרישתו מן הבגד הגדול נטמאו במגעו ע"כ אלמא שפסק כר"י וכמו שאמ' עולא לא שנו כו' והיינו דס"ל דאע"ג דבכל דוכתא הלכה כת"ק הכא הלכה כר"י משום דהוה כמחלוקת ואח"כ סתמא דהא מתני' דטלי' שקרעה כו' היא נשנית אחר משנ' זו ויש סדר למשנ' בחדא מסכת' דההיא פלוגת' היא בפר' כ"ז וסתמ' דטלית בפ' כ"ח וחזר הרמב"ם ממ"ש בפירוש המשנה ואין הלכה כר"י ומ"מ נראה בעיני עיקר דברי התו' מדנקט הכא טלית כדפר"י ובפירו' המשנה שפי' החכם ר"ע כתב טלית שקרעה כיון שנקרע רובה אינה חיבור ואם נטמ' הקצה האחד לא נטמ' הקצה השני בודאי לא ראה סוגיא זו שאם ראה לא פירש כן ומ"מ הדין דין אמת מאחר דחשבינן קריעת רובו כאלו קרעה כולו א"כ לא הוי חיבור כלל ומסיק בסוגיא אר"נ אמ' רבה בר אבוה ל"ס אלא בטלית טבולת יום דמגו דלא חס ואטבלה לא חייס עלי' וקרע לה רובה אבל טלית שאינה טבולת יום לא אתי למיקרעה רוב' ת"ש המפשי' בבהמ' ובחיה ובטמא' ובטהור' בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה הא יתר מכדי אחיזה טהור אמאי ליגזור דלמ' לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטומאה וקא מטהרי' ליה אי בטומאה דאוריית' ה"נ הכא במאי עסיקנן בטומאה דרבנ' תינח טמא בטהור' טהור בטמאה טומאה דאוריית' היא בטריפה טריפ' בת טמויי היא אין כדאבוה דשמואל דאמ' אבוה דשמואל טריפה ששחט' מטמא במוקדשים והרמב"ם כת' וז"ל טלית שהי' מדרס והטביל' וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנו קרע כיון שנקרע בה רובא שוב אין חיבור וטהרה כולה אף ע"פ שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך בד"א בטבולת יום שכיון שלא חס עליה להטביל' כך לא יחוס לקרוע את כולה ולפיכך טהרה כולה ע"כ ובודאי יש לו גירסא אחרת ומ"מ ל"כ דאם כן מאי מקשה עלה מהא דמפשיט כו' אמאי ליגזר דלמ' לעולם לא גזרינן אלא היכא שצריך לקרוע כו' הוא גזרינן שמא לא יקרע אבל בכל שאר דוכתין לא גזרינן דלמא לא אתי למיעבד אלא ודאי כגירס' שלנו דהיכא דקרע רוב' אפי' אין דעתו לקרוע יותר נטהר אלא דגזרינן שמא לא יקרע רובו אלא פלגא ויאמר רוב' וכמו שפי' רש"י עוד יש לי תמיה גדולה על הרמב"ם שפסק דוקא בטבולת יום הוא דאמרינן הכי וא"כ סבר הלכה כר"נ אמאי כתב סתמ' דיותר מכדי אחיזה טהור ה"ל לפר' דווקא בטומאה דרבנן ובטריפה אבל בטומא' דאוריית' או טהור בטמאה טמא הכל והוא כתב להדיא בין בטמאה ובין בטהורה יותר מכדי אחיזה טהור ובודאי לא נשמר בזה אבל לפי סברא נראה דאין הלכה כר"נ דתלמודא מקשה עלה כמה קושיו' ואעפ"י שדוחה אשינויי דחיקי לא סמכינן בפרט לומר טמאה דקתני היינו טריפה ולא טמאה ממש גם אפשר לומר מאחר דאיכא אינך לא שנו בסוגי' על מתניתין זו מסתמא פליג עליה דמסיק בסוגי' אר"ה משום ר"ש בר יוסי ל"ש אלא שלא שייר כדי מעפורת כו' וא"כ נוכל לומר דהוא לא ס"ל להך ל"ש דר"נ כו' אלא האי ל"ש שקבל מרבו ומ"מ כהאי ל"ש לא ק"ל משום דאיכא לישנא אחרינא דמסיק אפי' שייר בה כדי מעפורת טהור ור"ל אמר עלה ל"ש אלא טלית אבל עור חשיב ור"י א' אפילו עור נמי לא חשיב והלכה כר"י לגבי ר"ל דאפילו בעור ושייר כדי מעפורת דהיינו סודר טהור וכמו שפסק הרמב"ם כלישנא בתרא:

דין עור שיש עליו כזית בשר נבלה הנוגע ברצוע' היוצ' ממנה או בשערה שכנגדו טמא ודוקא שאותו כזית פולטתו חיה אבל פולטתו סכין בטל כשהוא מחדד וכשיש על העור שני חצאי זיתים אינן מטמאין לא במשא ולא במגע ואם תחבן בקיס' והסיטן טמאין כשהן מהדדין ונפסקי' כרצועות קטנות של בשר וה"ה שמטמאים בנגיעה אם נגע בחצי זית ושוב נגע בשנית ודווקא כשאוחז בקטן ואין הגדול עולה אבל עולה עמו הוי חיבור ממש:

מתני' עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו פירש רצועה ותלתול היוצא מאותו בשר ותלוי' ודבוק במקצת ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית והרמב"ם פירוש שהוא חוט דק שנתפשט מן העור הסמו' לבשר ובשער' שכנגדו טמא היו עליו בשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דר"י רע"א לא במגע ולא במשא ומודה ר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה ר"ע מטהר בעור מפני שהעו' מבטלן והלכה כר"ע מחבירו ומסיק אמר עולא אר"י ל"ש דכזית לא בטל אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין בטיל אפי' יש על העור כדי הכשר טומאה וכן הלכה וא"כ מכ"ש דלא מהני כשכנסו וא"כ ר"ה דאמר והוא שכנסו אליבא דר"י קאמר דפליג אר' ישמעאל ואר"ע דהכא וס"ל דכזית שפלטתו סכין לא בטיל א"ל ר"נ לעולא אר"י אפי' כתרטא פי' רובע הקב א"ל אין ואפילו כנפיא א"ל אין האלהים אם א"ל ר"י מפומיה לא צייתנא ליה כי סליק רב אושעיא אשכחי' ליה לר' אמי אמרה לשמעתיה קמיה הכי אמר' עולא והכי אהדר ליה ר"נ א"ל משום דר"נ חתני' דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתיה דר"י תו מסיק בגמרא כי אתא רבין וכן נחותי ימא אמרוה ארישא אבל בסיפא דשני חצאי זיתים בין פולטתו חיה ס"ל לר"ע דהעור מבטלו ואלא קשי' אי' כזית שלם בטל לעולם ואפילו כתרטא בתמיה והא ליכא למימר דכולי האי מבטל אינש כדאמר ר"פ במרודד ה"נ במרודד פירש דק וקלוש וארוך ורוחב דכי מצטרפ' ליה הוי כזית ומיהו לא טרח איניש ומצטרף ליה ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל ותו אר"פ אהא דמסקינן אמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפי' מוליך ומביא כל היום כולו טהור מ"ט כתיב ונשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא בבת אחת פי' שיהיה כזית מחובר הניטל כולו כאחד בלא בית יד אחר תנן ומודה ר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ואמאי והא לאו ניש' הוא אר"פ במרודד פי' שיש כאן חצי זית ורחו' ממנו חצי זית ורצועו' בשר במרודד מזה לזה ומחברתו וכן הלכה וז"ל הרמב"ם עור שיש עליו כשני חצאי זתים בשר נבלה מבטלן ואינם מטמא לא במגע ולא במשא שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא אבל שני חצאי זיתים שתחבן בקיס' הנושאן טמא שהרי נשא כזית והנוגע טהור שאין חיבורי אדם חיבור והוא שיהיו שניהם מרודדין ודבוקים זה בזה עד שיטלו כאח' אם היה חצי זית בפני עצמו וזה בפני עצמו בקיס' אחד אפי' הוליך והביא כל היום כולו טהור ע"כ ומ"ש שאינו נטמא בנגיעה היינו בנוגע בחצי זית דאז לא נטמא כולו אבל אי נגע וחזר ונגע נטמא בנגיעה אפי' לא נתחב בקיס' דר"ע ס"ל דנוגע וחוז' ונוגע לא הוי נטמא בנגיעה אפי' בנוגע וחוזר ונוגע לא הוי נטמא כלל במשא אפי' תחבן והסיטן כו' דכל שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא כך פירשו התו' ועוד פי' דאיירי במרודד כשהוא אוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו אבל עולה עמו הוי חיבור ממש אפילו לנגיעה:

דין קולית המת וקולית המוקדשים בין סתומים בין נקובים טמאים וגבי מת מטמא, באוהל אפי' אין בהם אלא מוח מעט ראוי להעלות ארוכה לכשר שבחוץ ואם המוח מקשקש בו אינו מטמא אלא כשיש בו כזית מוח וקולית שנסרה לרחבה במגל דתו לא מעלה ארוכה טהורה אם אין בו כזית מוח ונוגע ואהל חד שמא הוא ומצטרפין וקולית הנבלה או השרץ הנוגע בהן סתומין טהורין והיינו במוח המקשקש או שנסרה לרחבו דאל"כ הוי כאבר שלם שמטמא אפי' סתום ניקבה אפילו בכל שהוא שיכול להכניס בה שער טמאים במגע ובמשא ואם חישב לנוקבה כנקובים דמי ודין דכל למטה טפח חשי' נגיע':

מתני' קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומין בין נקובי' טמא פירו' שגזרו טומאה על הפיגול והנותר משום חשדי כהונה ועצילי כהונה כדאיתא בפסחים וגזרו טומא' אף על העצמו' ששמשו נותר קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהן סתומין טהורין דכתיב בנבלתה ולא בעצמות אבל נקובי' כל שהוא מטמא במגע שהרי יכול להכניס בה שער מניין שאף מטמא במש' ת"ל והנוש' את שבא לכלל מגע בא לכל' משא ופריך בגמרא נוגע אין אבל מאהיל לא ה"ד אי דאיכא כזית בשר באוהל נמי ליטמא ומשני דליכא כזית בשר ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה באוהל נמי ליטמא דליכא כזית מוח מבפנים ואי מוח מבפנים מעלה ארוכ' לבשר מבחוץ אבר מעלי' הוא באוהל נמי ליטמ' פי' אע"ג דליכ' מוח בכזית הואיל וגבי חי פעמים שכלה הרבה מוח וחוזר מאיליו ועל ידיה מתרפא הבשר מבחוץ א"כ שם אבר עליו ותנן האיברים אין להם שיעור אפי' פחות מן הכזית במת ופחות מכעדשה בשרץ אמר רב יהוד' זאת אומרת מוח בפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ כו' אביי אמר לעולם מבפני' מעלה ארוכה מבחוץ ומתניתין איירי בששפה דנסרה במגל או בסכין דתו לא מעלה ארוכה וכר"א דאר"א קולית ששפה לארכה טמאה לרחבה טהורה ורי"א לעולם דאיכא כזית ואי נמי ליכא כזית מוח מבפנים מעלה ארוכ' מבחוץ ומאי נוגע דקתני במתני' מאהיל ואי מוח מבפני' מעלה ארוכה מבחוץ קולית נבלה וקולית השרץ כי לא ניקבו אמאי טהורין אמר ר' בנימין בר גדל אר"י הכא במאי עסקינן כגון דאיכא כזית מוח המתקשקש דשוב לא מעלה ארוכה לבשר מבחוץ גבי מת טומאה בוקעת ועולה מוקדשים נמי כיון דשמשו כזית נותר נטמא כדפי' אבל קולית נבלה כיון דמתקשקש הוא ניקב' אין לא ניקב' לא א"ר אבין אף אנן נמי תנינא דנוגע הוא מאהיל וחד שמא אית לה הנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית או חצי זית מאהיל עליו טמא אא"ב חד שמא הוא מ"ה מצטרף אא"א תרי שמא נינהו מי מצטרף והא תנן זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרף וטמא משני שמות טהור ופריך אלא מאי חד שמא הוא אימא סיפא אבל הנוגע בכחצי זית וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור ואי חד שמא הוא אמאי טהור אלא קשיא רישא אר"ז בטומאה רצוצה בין שני מגדלי' של עץ עסקינן ואין ביניהם פותח טפח דכולה נגיעה היא אבל בעלמ' לא תסייע לר"י דנוגע ומאהיל לא מצטרף דלא חד שמא הוא ופריך ומאן תנא דקרי לאוהל נוגע רבי יוסי היא דתניא רי"א מלא תרוד רקב מטמא במגע ובמשא ובאוהל בשלמא במשא ובאוהל הא קטעין ליה לכולה והא קא מאהיל אכוליה אלא נוגע הא לא נגע בכוליה אלא לאו ש"מ מאי נוגע מאהיל והא קתני נוגע והא קתני מאהיל אמר אביי למטה מטפח סמוך לטומאה אפי' מאהיל עליה חשבי' אוהל נגיעה למעלה מטפח אוהל גרידא רבא אמר אפי' למעלה מטפח נמי אוהל נגיעה הוא וה"ד אוהל גרידא פירש שאינו מצטרף בהמשכה פירש ד"א מאהיל עליו ועל הטומאה דהוא מינו מאהיל על הטומאה ולא טומאה מאהלת עליו אלא ד"א ממשיך את הטומאה עליו כה"ג הוא דאינו מצטרף ופירש רש"י דלאביי לא מיתוקמא מתניתין כר"י דלא קרי למאהיל נוגע אלא למטה מטפח הוא דהוי נגיעה וא"כ קשה לן דיוקא קמא נוגע אין דהיינו למטה מטפח אבל מאהל גרידה דהיינו למעלה מטפח לא ואי לדאיכא כזית באהל נמי ליטמא ואביי לא מהדר לאוקמי הא דר"י דהא הוא אוקמיה למתניתין בשאין בו כזית ובששפה כו' והכא קמהדר לתרוצי דר"י דקתני גבי רקב מגע ואהל וק"ל והא לא נגע וכ' התו' מאן תנא דקרי לאהל נגיעה ר' יוסי היא פי' בקו' דלא מייתי ראייה אלא אליבא דרבא וכן עיקר וכו' ע"ש כל הדבור בסוגי' (דף קכ"ה ע"ב) ולעניין פסק הלכה פסק הרמב"ם כר"י וז"ל בהלכו' טומאת מת פ"ב מוח שבתוך העצם הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ ולפיכך קולית המת והעצם הסתום משני קצותיו אם יש בתוכם מוח כדי לעלות ארוכה הרי זה כמת שלם היה בו מוח המתנדנד אם יש בו כזית הרי זו מטמא באהל אף ע"פ שהעצם סתום מכל צדדים טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורד שהמוח כבשר לכל דבר ועו' כת' בהלכ' אבו' הטומא' בס"פ שני וז"ל קולית הנבלה הנוגע בה או נושאה טהור שכל דבר מן הנבלה שאינו מטמ' במגע אינו מטמא במש' ניקבה כל שהו הנוג' בה או נושאה טמא בד"א כשהיה המוח שבה מתקשקש שהרי אינו מעלה ארוכה אבל אם היה עומד במקומו אם יש בו כדי לעלות ארוכה לעצם מבחוץ הרי זו מטמא במגע ובמשא ככל האיברים וכבר פרשנו שהקולית היא העצם הסתום מכל צדדיו ע"כ ולפי זה מאחר שהל' כר"י והוא מוקי מתני' דנוגע היינו מאהיל וראוי לפסוק שיצטרף נגיעה לאהל חוץ מטומאה בהמשכה וכדברי רבא דלדברי ר"י לא מיתוקמא מתניתין אלא כרבא וכדפרישי' לעיל והוא פסק להדי' בנגיעה ואוהל אינו חיבור אפי' אהל בלא חיבורן וז"ל הרמב"ם המשא והמגע והאוהל ג' שמות הן וכל שהו' משם אחד מצטרף ומטמא ומב' שמות אינו מצטרף וטהור כיצד הנוגע בשני חצאי זיתים כו' או שהאהיל על חצי זית וחצי זית אחד מאהיל עליו או שהיה הוא וחצי זית תחת האהל והאהיל במקצ' גופו על חצי זית אחר או האהיל חצי זית על מקצתו הכל טמאין מפני שהו' שם אחד אבל הנוגע בחצי זית או הנושא חצי זית וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית או שהאהיל הוא על חצי זית אחר וכן הנוגע בחצי זית ונושא חצי זית אחר הכל טהורי' שאין המגע מצטרף עם המשא אלא במת ולא בשאר טומאות ולא המגע מצטרף עם האהל ולא האהל מצטרף עם המש' לפי שאינם שם אחד וצ"ל דס"ל כר"י בדיניה אבל באוקימת' דמתני' לא ס"ל כוותי' וס"ל כשינוייא דאביי דמוקי כששפה וס"ל דמתנית' דאהילות דנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית כו' לא מיתוקמ' אלא או כר' זירא דאיירי בטומאה רצוצה או כאביי דאיירי במאהי' למטה מטפח וכן פי' הרמב"ם להדיא במשנה ואיני יודע למה לא פסק כרבא שהוא בתראי וכאוקמתי' דר"י ואפשר דס"ל משום דרבא מסיק מנא אמינא לה ואביי דחה דבריו מה בכך ס"ס ס"ל הכי ואם ראייתו נדחית דבריו לא נדחית ובפרט דר"י כוותיה ע"כ נ"ל דהלכה כרבא דנגיעה ואהל מצטרפין חוץ מטומאת אהל בחיבורן שאינו מצטרפין לנגיעה ומ"מ נ"ל דהלכה כאביי בדיניה היכא ששפה לקולי' ברוחבה שאינו מעלה ארוכה ונ"מ לענין טומאת אהל היכא דליכ' ביה כזית מוח שאינו מטמ' מאחר שאינו מעלה ארוכה ועוד איכא נ"מ גבי נבילה ושרץ הוי סתומין טהורי' דהא ר"א נמי אמרה הכי ולא מצינו שחולק ר"י עליה ומה דלא מוקי מתני' בהכי ומוקי לה במוח המתקשקש משום דנ"ל דוחק לאוקמי סתמ' דמהני בהכי כי סתם קולי' משמע בשלימותו שלא נשפה גם מה שפסק דלמטה מטפח חשבינן כנגיעה נמי הילכתא כוותי' ונ"מ לענין נגיעה בחצי זית ואהל חצי זית בהמשכה כשהן למטה מטפח דחשבינן ליה חיבור ואף רבא לא פליג עליה להדי' אלא דלא בעי לאוקמי מתני' בהכי דאיירי דווק' בכה"ג בלמטה מטפח הנראה בעיני כתבתי ואם יבא מורה צדק יאיר עינינו בתורתו תו מסקינן ת"ר בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפי' ניקבה ת"ל הנוגע יטמ' את שאפשר ליגע טמ' ואת שאי אפשר ליגע טהור בעי רב אושעי' חישב עלי' לנוקבה ולא ניקבה מהו מחוס' נקיב' כמחוסר מעשה דמי או לא הדר פשטה מחוסר נקיב' לאו כמחוס' מעשה דמי וכן הלכה:

דין ביצת השרץ המרוקמת טהורה עד שניקבה אפילו כחוט השער' ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה ונוגע בצד בשר טמא אפילו לא השריץ על פני כולו והנוגע בצד אדמה שכנגד הבשר טהור אפילו השריץ על פני כולו:

מתני' ביצת השרץ המרוקמ' טהורה ניקבה כל שהוא טמאה עכבר שחציו בשר וחציו אדמ' פי' יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מן האדמה באשפה המשרצת תולעים והיכא שעדיין לא נברא כולו אלא צידו אח' או הימיני או השמאלי הנוגע בבשר טמ' באדמה טהור רבי יהודא אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא ואין הלכה כר"י אלא כת"ק ת"ר הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ יכול אפי' לא ריקמה ת"ל השרץ מה שרץ שרקם אף ביצת השרץ שריקמה יכול אפי' לא ניקבו ת"ל הנוגע יטמ' את שאפשר ליגע טמ' ואת שא"א ליגע טהור וכמ' נקיבתן כחוט השערה שאפשר ליגע בחוט השערה והא דעכבר שחציו אדמה מפרש ריב"ל והו' שהשריץ על פני כולו איכא דמתני לה אסיפא רי"א אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא אריב"ל שהשרי' על פני כולו מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ומאן דמתני לה אסיפא אבל רישא אע"ג דלא השריץ ואזלינן לחומרא כלישנא בתרא דברישא דעכבר טמא אע"ג שלא השריץ החצי על פני כולו ובסיפא אפי' השריץ החצי על פני כולו אפ"ה ס"ל לת"ק שאם נגע באדמה שכנגד הבשר טהור והרמב"ם פסק שהוא טמא ולא דק שהרי אין הלכה כר"י לגבי ת"ק וכן פי' במשנה א"כ ממ"נ לא דק דאי ק"ל כהך לישנא דקאי אסיפא אלמא דת"ק פליג אפי' השריץ על פני כולו והלכה כת"ק ואי ק"ל כל"ק דקאי ארישא א"כ ס"ל לת"ק הנוגע באדמה טהור אפילו בהשריץ על פני כולו א"ל שנו דווקא שהיה לו גירסא אחרת אמר ריב"ל לא שנו אלא שלא השריץ על פני כולו כו' וגירסא זו לא נמצא ואינו עיקר או ס"ל דר"י לא פליג על הת"ק דת"ק איירי (בלא) השריץ על פני כולו אבל קשה מנ"ל האי סברא דלא פליגי תו גרסינן בסוגיא ת"ר מתוך שנ' עכבר שומע אני אפי' עכבר שבים ששמו עכבר ת"ל על הארץ אי על הארץ יכול על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא ת"ל השרץ כל מקום ששורץ או אינו אלא השורץ כל המשריץ יטמא שאין משרי' לא יטמא אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה ת"ל בשרץ פי' דכתי' בתחלת הפרשה וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ וקרא יתירה הוא לרבות דהא כתיב בתרייהו אלה הטמאים לכם בכל השרץ ופריך והא האי על הארץ מבעי ליה להוציא ספק טומאה צפה פי' שרץ מת צף על המים ספק נגע ספק לא נגע אף ברה"י ספיקו טהור ומהאי קרא נפקא לן בפ' בתרא דנזיר כתיב השרץ כ"מ ששרץ ואפי' על המים וכתיב על הארץ הא כיצד כאן בטומאה ודאי כאן בטומאה ספק ומשני תרתי על הארץ כתיבי ותו מסקינן ת"ר הצב למינהו להביא הערוד שבא מן הצב ומן הנחש וכן הנפילים וסלמנדרא פי' שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס ע"י כשפים והסך מדמו אין האור שולט בו וקים ליה לר"ע דמינא דצב הוא וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה אמר מה רבו מעשיך ה' יש לך בריות גדולות ביבשה ויש לך בריות גדולות בים שבים אלמלא עולות ביבשה מיד מיתות שביבשה אלמל' יורדו' לים מיד מיתו' יש לך בריות גדולות באור פי' סלמנדר' ויש לך בריות גדולות באויר שבאור אלמלא עולות לאויר מיד מיתו' שבאויר אלמלא יורדות לאור מיד מיתות מה רבו מעשיך:

דין עופות הגדלים באילן טהורין וטעונין שחיטה:

פסק כתב המרדכי עופות הגדלים באילן י"א שאין טעונין שחיטה לפי שאין פרים ורבים והוי כעץ בעלמא ואמר רבינו יהודא ששמע מאביו שר"ת הצריכו שחיטה וכן אמר לי ר"י הלכה למעשה שיש לשוחטו והביא ראיי' מפרק העור והרוטב עכבר שחציו אדמה וחציו בשר הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור ובגמרא תניא מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבי' כו' עד אביא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה ת"ל בשרץ פי' לרבות אעפ"י שאינו פרה ורבה הרי לך דאע"ג שאינו פרה ורבה הרי הוא ככל שאר עופות שפרים ורבים וטעונין שחיטה ע"כ ובסמ"ק כתב בשם ר"י שאסורין משום שרץ השורץ על הארץ וכן כתב בי"ד וז"ל יש מיני עופות הגדילים באילן בחרטומיהן וכתב ר"י שאסורין משום שרץ השורץ על הארץ ונראה עיקר דברי המתירין ומה בכך שגידולו מן האילן הלא כל סימן טהרה של עופות יש להם ומה חילוק אם הוא נברא מן הביצ' או נברא מן האילן לא גרע מנברא מביצ' טרפה דשרי דחשבינן כעפרא בעלמא כדאיתא בפרקים דלעיל אימתי כי גביל לכי מסרחי כו' ועוד העופות תחיל' ברייתן מן הרקק דהיינו אדמה ומים וכן הני גידולי' מן האילן היונק מן האר' ועומד על המים ותחילת ברייתו שנופל לתוך המים וחי כאשר שמעתי:

דין אבר המדולדל וכן בשר ובעניין שאין מעלין ארוכה הטמאין טומא' אוכלין במקומן וצריכה הכשר מתה הבהמה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא מש' אבר מן החי ותאנים שיבשו באילן מטמאין טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת ואבר מן החי בשר הפורש אח"כ ממנו אינו טמאה כבשר הפורש מן החי וטהורה והאי אבר מן החי בע' שיהא בו בשר גידין ועצמות והחותך כזית בשר מן החי ואח"כ חישב עליו לאוכלן טהור חשב ואח"כ חתכו טמא ואין צריך הכשר כי בהפריד מאביו נטמא טומאת אוכלין:

מתני' האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאו' אוכלין במקומן וצריכין הכשר נשחטה בהמה הוכשרו בדמים פי' הבהמה והאבר ואעפ"י שהאבר אסור באכילה כדיליף לעיל בפ' בה"מ מבשר בשדה טריפה מ"מ מידי דנבלה הוטהר ויש עליו דין אוכלין דברי ר"מ ור"ש אומר לא הוכשרו פי' לפי שסובר שחיטה מכשרת ולא דם כדלעיל בפ' השוחט והכא לא מהני שחיטה לאותו אבר שהיה אסור באכילה והא דקאמר לא הוכשרו היינו האבר המדולדל והבשר המדולדל כדמפ' בפ' בהמה המקש' מתה הבהמה הבשר צריך הכשר האבר מטמא משום אבר מן החי דמיתה עושה ניפול ואינו מטמא משום אבר הנבילה דברי ר"מ ור"ש מטהר מפרש בגמרא דקאי ארישא דקאמר ת"ק דמטמא טומאת אוכלין ופליג ר"ש וס"ל דאינו מטמא וקאי נמי אסיפא דקתני הבשר צריך הכשר והוא ס"ל כל אוכל שאי אתה יכול להאכיל לאחרים אינו קרוי אוכל ואין הלכה כמותו אלא הבשר המדולדל שאינו יכול לחיות חשוב אוכל לקבל טומאת אוכלין ופריך בגמרא טומאת אוכלין אין טומאת נבלה לא היכי דמי אי דמעלה ארוכה אפילו טומאת אוכלין נמי לא ליטמו ואי דאין מעלין ארוכה טומא' נבילה נמי לא ליטמו לעולם דאין מעלין ארוכה ושאני טומאת נבילה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול תנ"ה האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה יכול יטמאו וכו' ואפ"ה טומאת אוכלין מטמו מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר ר"ח ב"א א"ש תאינים שצמקו באיביהן פירש שיבשו באילן מטמאות טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת אלמא אף שמחוברין הן חשובי' כאוכל לענין טומאה והא דקאמר דמטמא משום אבר החי כו' נ"מ דאלו בשר הפורש אח"כ מן האבר החי אינו מטמא דלא עדיף מבשר הפורש מן החי ואף דלעניין איסור מן החי שווין הן דאבר מן החי ובשר מן החי שניה' אסורין כדאיתא בסוף פרק ג"ה לעניין טומאה הן חלוקים דבשר מן החי אינה מטמא ואבר מן החי מטמא והבשר הפורש ממנו אינו מטמא אבל אי לא הוי עושה מיתה ניפול אז הוי האי אבר מטמא משום נבלה ואפי' בשר הפורש אח"כ ממנו הוי מטמא דהא נבלה מטמא בכזית והא דאבר מן החי מטמא ולא בשר מן החי יליף מקראי דאר"י אמר רב וכי ימות מן הבהמה פירש ממקצת בהמה כגון אבר ממנה מדכתיב כי ימות מן דמשמע כעין מיתה שאינו עושה חליפין והיינו אבר וסיפא דקרא הנוגע בנבלתה יטמא והאי מיבעי ליה לכאידך אר"י אמר רב דאר"י א"ר וא"ל במתניתא תנא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזה זו זו טריפה ששחטה א"כ לכתוב רחמנא מבהמה מאי מן בהמה ש"מ תרתי א"ה אפי' בשר נמי לא ס"ד דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא ת"ל וכי ימות מן הבהמה מה מיתה שאינו עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין דברי ר' יוסי רע"א בהמה מה בהמה גידין ועצמות אף כל גידין ועצמות ר' אומר בהמה מה בהמה בש' וגידין ועצמות אף כל בשר וגידין ועצמות מאי איכא בין ר' לר"ע איכא בינייהו ארכובה בין ר"ע לר"י מא"ב אר"פ כוליא וניב שפתים איכא בינייהו וכה"ג תניא נמי גב' שרצים כו' ולכאורה היה נראה לפסוק הלכה כר"ע אבל הרמב"ם פסק כר' להקל שאינו טמא עד שיהא בשר וגידין ועצמות אבל בציר חד מנהון אינו טמא וז"ל בשר הפורש מבהמה וחיה כשהן חיין בין טהורין ובין טמאין טהור ואינו מטמא כנבלה אבל אבר מן החי הפורש מהן מטמא כנבלה אחד אבר מן החי הפורש מבהמה עצמה או אבר הפורש מן השליל שבבטנ' והאיברים אין להם שיעור אפילו היה כשעורה או פחות מטמא והוא שיהיה האבר כברייתו בשר גידין ועצמות ויה' עליו בשר כדי להעלות ארוכה היה הבשר פחות מהעלות ארוכה בחי או חסר עצמות טהור הכוליה והלשון והשפה וכיוצא בהן אעפ"י שהן איברי' ואין עושין חליפין הואיל ואין בהם עצם הרי הן כבשר ע"כ וטעמא דס"ל דלא פליגי הני תנאי אלא איכא בינייהו הוא דקאמר בין הני טעמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא כל אחד מוסיף על חבירו דרבי יוסי אין גזעו מחליף א"כ לא נתמעט כוליא וניב שפתים בא ר"ע והוסיף מה בהמה כו' שנתמעט אף כוליא וניב שפתים ועדיין לא נתמעט ארכובא בא ר' ואמר מה בהמה בשר גידין ועצמות ונתמעט הכל תו מסקינן ת"ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח"כ חישב עליו טהור פי' דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הלכך טומאת עצמו אין בו ומשחישבה עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו ואח"כ חתכו טמא פי' ואינו צריך הכשר משום כשחישב עליו להורידו באביו באבר לתורת אוכל ואח"כ חתכו קבל טומא' מאביו קודם לכן מטומא' חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם וכשחותכו הלכה לה טומא' חמורה ונשארה עליו הקלה שלא היה לו עד עתה עכ"ל רש"י והרמב"ם כתב וז"ל חישב עליה ואח"כ חתכ' אינו צריך הכשר מפני שמטמא' טומאה חמורה וכל המטמאה טומאה חמורה אינו צריך הכשר עד כאן ונראה בעיני שלא עלה על דעתו לומר שהבשר יטמא טומאה חמורה הלא בשר הפורש מאבר מן החי אינו טמא כלל אלא טומאה קלה שקיבל בהפרידו מן האבר החי ואבר מן החי מטמא אוכלין שנגעו בו כשרץ וכנבלה והא דקאמר שמטמא טומאה חמורה ר"ל בעודו היה באבר ומ"ה לא בעי הכשר אף עתה שיש עליו טומא' קלה דהיינו טומאת אוכלין ומה דמסקינן בסוגיא דר' אסי קא קשיא ליה אהא ברייתא דקתני חישב ואח"כ חתכו טמא ואמאי טמא בלא הכשר ואמר רבא מאי קושיא דלמא כשהוכשר וא"ל רבה בר רב חנן לרבא ל"ל הכשר הרי מטמאה טומאה חמורה אגב אביו פי' שהיה מטמא' טומא' חמורה כשהיה אצל אביו ומשני כששימש מעשה עץ שימש פירש אותן שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כולם ע"י אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב ונמנה עם הגידין והעצמות לעשות אבר והן כעץ והשתא איתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן ע"כ אלמא דרב אסי קא קשיא ליה איך יטמא בלא הכשר ורבא אמר דווקא כשהוכשר מ"מ נ"ל דס"ל להרמב"ם דלא סמכינן בזה לדחות סתמא דברייתא אלא היכא דמפרש להדי' בדות' היא או לא היא אבל הכא רב אסי אתמוה קא מתמה אהאי ברייתא ורבא נמי לא בא לומר דצריכה הכשר אלא לפי קושיי' דרב אסי דקמתמ' על הבריית' אמאי טמא בלא הכשר השיב מה יש לתמוה דלמא איירי בהכש' ומשום דכששמש מעשה עץ שימש אבל לפי האמת ס"ל נמי דלא בעי הכשר כדברי הברייתא:

דין אם נעשית הבהמה בחייה יד לאבר להביא לו טומאה כגון שנוגע הטמא בבהמה ולא באבר ועלה בספק וכן כל הדומה לזה היכא שגוף הדבר אינו מקבל טומאה אם נעשה בית יד בו:

בעי רבה בהמה בחייה מהו שתעש' יד לאבר לר"מ דס"ל בהמה נעשית יד לאבר בשחיטה פירש לעניין הכשר בהמה בחייה מהו שתעשה להכני' ולהוציא טומאה היכא דהוכש' במים לאחר דילדולו דאמרינן במתניתין דמקבלין טומאה במקומה ואם נגעה טומאה בבהמה מהו שתעשה יד להביא טומאה לאבר מי אמרינן כיון דבעלי חיים לאו מקבלי טומא' יד נמי לא הוו או דילמא נהי דאיהי גופה טהורה יד לאבר מיהא הויא כי היכא דאמרינן גבי עצם דבשר ואוכל עליו שהוא יד לבשר להכניס ולהוציא טומאה אעפ"י שאין עצם בלא בשר מקבל טומאה תיקו תו מסקינן אמר אביי הרי אמרו קישות שנטע' בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה אמר ר"ש וכי מה טיבה לטהור אלא הטמא' בטומאתו והטהור בטהרתו פירש מה שבתוך העציץ מקבל טומאה לפי שהו' כתלוש והטהור שהוא הנוף היוצא לחוץ ויונק מריח הארץ דרך אויר חשיב כמחובר וטהור בעי אביי מהו שתעשה יד לחברתה תיקו ואין נפקות' בבעיי' זו דאין הלכה כר"ש אלא כת"ק והכל טהור ותו מסקינן אמר רבי ירמיה הרי אמרו המשתחו' לחצי דלעת אסורה מהו שתעשה יד לחבירת' תיקו תו מסקינן אר"פ הרי אמרו יחור של תאנה שנפשח ומעור' בקליפת' ר"י מטהר וחכ"א אם יכול להחיות טהור ואם לאו טמא מהו שיעשה יד לחבירו פיר' האילן ליחור תיקו תו מסקינן אר"ז הרי אמרו אבן שבזיות כשהוא חולץ את כולה וכשהו' נותן את שלו ומניח את של חבירו מהו שתעשה יד לחברתה פי' חלק הטהור בית יד זה להכניס טומאה לבית חבירו דהא אבן המנוגע מטמאה באוהל תיקו ואם יבא מורה יגלה עינינו בתורתו.

דין אבר ובשר המדולדלין באדם אע"פ שאינם ראוי' להעלות ארוכה טהורין מת האדם הבשר טהוד והאבר מטמאה משום אבר מן החי לא משום אבר מן המת ונ"מ דאבר מן החי בשר או עצם הפורש ממנו טהורי' ואבר מן המת אף בשר או עצם הפורש ממנו כפורש מן המת שלם ואבר מן המת נמי בעינן שיה' שלם עם בשר גידין ועצמות:

מתני' האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין מת האדם הבשר והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר"מ ור"ש מטהר ופריך תלמוד' ור"ש מה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמו משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה נפול ליטמא משום אבר מן המת ומשני ר"ש בעלמא קאי ודקאמר ת"ק באבר מטמא משום אבר מן החי ואין מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר מן המת מטמא בעלמא א"ל ר"ש אבר מן המת בעלמא לא מיטמא דתניא אמר ר"א שמעתי שאבר מן החי מטמא א"ל ר"י מן החי ולא מין המת וק"ו מה חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא מת שהוא טמא לא כ"ש:

כתוב במגילת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד אלא כל דכן ה"נ כל דכן א"ל כך שמעתי ופרי' תלמודא אמאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי א"ב דתנן כזית בשר הפורש מאבר מן החי ר"א מטמא ור"נ בן הק' ור"י מטהרין עצם כשעורה הפורש מן אבר מן החי ר"נ מטמא ור"א ור"י מטהרין השתא דאתית להכי בין ת"ק לר"ש נמי כזית בשר או עצם כשעורה א"ב פי' בהא פליגי אם אבר מן החי חלוק מאבר מן המת בשתיהן או באחת מהן דלת"ק אין חלוק אלא באחת מהן דת"ק סבר אי כר"א דמטמא בבשר הפורש מאבר מן החי ובעצם כשעורה הפורש ממנו מטהר אי כר"נ דאמר איפכא וה"ק האבר טמא משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טמא והעצם טהור כר"א או העצם טמא והבשר טהור כר"נ ולא משום אבר מן המת דשניהם טמאים בו ור"ש מטהר בין בעצם ובין בבשר הפורש ממנו דסבר כר"י דמטהר בשניהם אבל אבר עצמו של המת ה"נ דמטמא לר"ש ולא ק"ל כהא שינויי' בתרא דא"כ לא ק"ל לא כר"מ אלא כר"ש דהא ק"ל בהני תרי דמטהרין בכזית בשר הפורש מאבר מן החי וכן עצם כשעורה מאבר מן החי דהיינו כר"י וחד דעימיה אלא שינוייא קמא עיקר דר"ש קאי אאבר מן המת והלכה כר"מ משום דסתמא דתלמודא קרי ליה ת"ק וכ"פ הרמב"ם ואעתיק לשון הרמב"ם מה שפסק בעניני אבר מן המת ואבר מן החי כל חלוקיהם באר היטב כאלו הלכה למשה מסיני וז"ל ואע"פי שהשיעורין כולן הלמ"מ הן אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם מטמא במגע ובמשא ובאהל אפילו אבר קטן של בן יומו שהאיברים אין להם שיעור שנ' כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב והדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן או חלל שאר דברי' מפי השמועה למדו שלא בא אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב בד"א כשהיה האבר שלם כברייתו בשר וגידין ועצמו' שנאמר או בעצם אדם עצם שהוא כאדם מה אדם בשר גידין ועצמו' אף אבר מן החי עד שיהיה כברייתו בשר וגידין ועצמות אבל השליא והלשון וכיוצא בהן אע"פ שהן אבר בפני עצמן הואיל ואין בהם עצם הרי הן כשאר בשר חסר מן העצם של האבר כל שהוא הרי האבר כולו טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי ויתרפא וישלם הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא פי' דלא גרע מאבר מן החי של בהמה ואינו מטמא באוהל ובשר הפורש מן החי טהור וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי טהור אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת והוא שיהיה שלם כברייתו בשר גידין ועצמות חסר עצם אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם פי' דלא גרע מכזית בשר לחוד חסר הבשר אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן בשר מוח שבתוך העצם כו' כבר כתבתי לעיל בסימן ז' ע"כ דלגתי אותו האבר והבשר המדולדלים באדם ואעפ"י שאין יכולים לחזור ולחיות טהורים מת האדם הרי הבשר טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו הוא כפור' מן המת שלם ומטמאין כשיעורן ובין אבר מן החי ובין אבר מן המת אין להן שיעור ע"כ וכתב הראב"ד עליו בהשגתו על הא דכתב אם נשא' עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם והמשנ' הטעתו שראה מה שאמרו ואילו ואם חסרו טהורים כזית מן המת וכזית נצל וכו' אבר מן החי שחסר העצם הוא סובר מדקאמר אבר מן החי מכלל דאבר מן המת חיסרון העצם כלום הוא ולא היא דאם חסרו טהורים לגמרי קאמר ומ"ה קאמר דווקא אבר מן החי אבל אבר מן המת אעפ"י שחסר העצם מטמא במגע ובמשא ע"כ ולא אוכל להבין השגותיו הלא הוא לא כ' שיהא אבר הפורש מן המת מטמא באוהל בחסירת עצם כלל א"ל שיש כזית בשר עדיין בעצם שהוא מטמא באוהל משום בשר לחוד ומ"ש אח"כ ואם נחסר הבשר כו' אינו קאי על נחסר בעצם אלא אחסירת בשר לבדו והעצם הוא בשלימתו שאז אם מעלה הבשר ארוכה חשבינן לה כמת שלם אפילו אין כזית בבשר אבל בנחסר העצם אין בו שום טומאת מת לטמא באוהל בלא כזית:

הדרן עלך העור והרוטב