ים של שלמה על חולין ח

דין כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר ודגים וחגבים אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה ומה שאסור להעלות יתבאר עוד לפנינו ודין הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף ובדגים במקום שנמלך עליו השליח נמי אסור אבל במקום שלא נמלך עליו השליח מותר בדגים וביארנו דאם נדר מן הבשר ביום ההקזה אז אם לא היה הנדר רק על יום הקזה לבד מותר בדגים אבל אם נדר על ח' ימים או יותר אסור בדגים אפילו היה הנדר ביום ההקזה אבל אם היה הנדר ביומא דכייבין ליה עיניה אפילו נדר על ל' יום מותר בדגים ואם נדר מן הבשר אפילו ביומא דהקזה אסור בבשר מליח וביארנו דהנודר מן הבשר מותר בחגבי' ובזמן הזה הנודר מן הבשר מותר בדגים ואסור בעוף וגם אסור בתבשיל בשר בירק ובקיפה וברוטב של בשר:

כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר ד"ו ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים והנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי ב"ש ובה"א לא עולה ולא נאכל אר"י דברי זה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה באיזה שלחן אמרו בשלחן שהוא אוכל עליו אבל בשלחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש ודייק תלמודא מדקתני הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא בעוף שמעינן דאסור וסתמא כר"ע דאמר כל מילי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא דתנן בנדרים הנודר מן הירק מותר בדילועין ור"ע אוסר א"ל לר"ע והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק מן השוק והוא אומר לא מצאתי אלא דילועין א"ל כן הדבר ומשם אני מביא ראיה כלום אומר לא מצאתי אלא קיטני' אלא דילועין שהדלועין בכלל ירק ואין קיטנית בכלל ירק ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דר"ע רש בג הוא דתנן הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר בראש וברגלים בקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות וכן היה רשבג"א קרביים לא בשר ואוכליהן לאו בר אינש הוא וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו ומדסתם לן כר"ע שמעינן דהילכתא כוותיה ואע"ג דלא ק"ל דיש סדר למשנה בתרי מסכתא ואיכא למימר דילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם אפ"ה ה"ל ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר וגם בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור דמימלך עלייהו שליחא והא דקתני הכא מותר בבשר דגים מוקי לה בפר' הנוד' מן הירק כשהקיז ליה דם או כייבי' ליה עיני' בתחילת אוכלא דהיינו בתחילת החולי דקשו ליה דגים האל"ה אסור בבשר דגים למימלך עלייהו שליחא כ' ר"ן בפ' הנודר מן הירק בשם הרשב"א מיה' כי אמרינן דמותר בדגים כשהקיז דם וכייבין ליה עינא לא שוו אהדדי דכשהקיז דם לא שרי בדגי' אלא דוקא באוסר בשר על עצמו ליום הקזה בלבד דכה"ג אין דגים בכלל דבלא"ה לא אכיל מנייהו ההוא יומא אבל אי אסר עליה בשר ה' ימי' או יותר דגים בכלל אפי' נדר ביום הקזה דאע"ג דלא איצטריך למיסרינהו לההוא יומא משום אינך יומא אסרינהו וכי כייבין ליה עינא אינו כן דאפי' באוסר לל' יום או יותר ונדר ביומא דכייבי' ליה עיני' אין דגים בכלל שא"ל שמפני הימים האחרים נדר שהרי א"י מתי יתרפא שיצטרך לאסור דגים עליו וכ' עוד ומסתבר' דבשר מליח אפי' ביומא דהקזה אסור דאע"ג דא"ש אין מקיזין על בשר מלוח מ"מ כיון דבשר ממש הוא ול"צ שליחא לאימלוכי עליו כדגים מיתסר דיומא דהקז' לאו הוכחה מעליא הוא הלכך לא מהני אלא למידי דצריך שליחא מיהא לאמלוכי עליה כדגים אבל לגבי בשר מליח דבשר ממש הוא לא הוי הוכחה דאי ל"ת הכי אדקתני ומותר בבשר דגים וחגבים לימא נמי ובשר מליח דהוי רבותא טפי א"ו כדאמרן וכ' עוד ולעניין חגבים בכל דוכתא שרי דלא מימלך עלייהו שליחא מדאמרינן דגים נמי עביד שליחא דמימלך עלייהו ולא אמרינן דגים וחגבים וכ"כ הרמב"ם בפ' ט"ו שבכל מקום מות' בחגבים וכ' עוד הא דמיתסר בדגים דוקא באתרא דמימלך עלייהו אבל באתרא דלא מימלך עלייהו שליחא לא דכל מידי דלא מימליך עלייהו שליחא לאו מיני הוא וכמ"ש הרמב"ם וכ' הטור וז"ל והרמב"ם כתב שבשר ודגים אינו בכלל בשר סתם אלא במקום שהשליח נמלך עליו ובודאי כן הוא שהנדרים תלויין בלשון ב"א לפי המקום ותנא דקאמר דהוי בכלל בשר התם במקומו היה השליח נמלך עליו ע"כ. עוד כ' הרמב"ם דעופות בכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף. והר"ן תמה עליו וכ' דאף בעופות אינו אסור נמי אלא באתרא דמימלך עלייהו שליחא דהא בנדרים משוה תלמוד' להדדי עופות ודגים ומהרר"יק נשאל והשיב בחריפות דרך פילפול להעלות פילא בקופא דמחטא וגם הוא כ' שק' עליו ליישבו על דרך האמת ומהרר"י קאר"ו ליקט מתשובתו ממשא ומתן של מהרי"ק ובא ליישב בין המלכה דעופות שהוא מתחילה שא"ל אם לא אמצא בשר אקנה בשר עוף משא"כ בדגים דהמלכה הוא בסוף שאם לא ימצא בשר חוזר ושואל לא מצאתי אלא דגים וכ"ז אינו אמת דמסתמא דתלמודא בפי הנודר מן הירק משמע דחדא המלכה נינהו דאי תרי המלכה ה"ל לפרש נמי המלכה דדגים כמ"ש דעופות אלא מסתמא חדא המלכה נינהו אלא שקיצר הלשון ופירשה בסוף גבי דגים וה"ה גבי עופות ועוד גם בפ"ב דמעילה בספרים שלפנינו מסיק להדיא דחדא המלכה לעופות ולדגי' בלשון א' ממש ונראה בעיני מ"ש הרמב"ם דבעוף דבכ"מ הוא בכלל בשר יפה כתב משום דברוב דוכתיה בעוף אפי' המלכה לא בעי אלא קונה בשר עוף בכלל בשר וע"כ אסור בבשר עוף ותלמודא דמוקי ליה כר"ע משום דק"ל לתלמודא דס"ס סתמא קתני מתניתין מותר בבשר דגים הא בבשר עוף אסור וסתמא משמע דאסור בכל המקומות אפי' היכא שאין בכלל בשר אלא דמימלך ביה ומ"ה בעינן לאוקמיה כר"ע דס"ל המלכה מהני וגבי בשר דגים בכמה מקומות ליכא אפי' המלכה שלא ממליך עליה השליח ומ"ה מותר בבשר דגים אלא דק"ל נמי לתלמודא דהא סתמא קתני ומותר בבשר דגים דמשמע בכל המקומות ולפעמים יש מקומו' שנמלך עליהן השליח ע"כ מוקי דאיירי ביומא דהקזה והשתא בשר עוף בכ"מ הוי בכלל בשר מבשר דגים לא הוי בכלל בשר אלא במקום שנמלך עליהן השליח ותדע שכן הוא דאל"כ אמאי תני במתני' ומותר בבשר דגים ואיירי ביומא דהקז' אמאי לא תנא שאסור אפי' בדגים ועופות כל יומי דשתא ובלא הקזה וזה חידוש יותר שהוא בכלל בשר אלא משו' דלא איפשר למיתני הכי שאסור בבשר ודגים בכל המקומות לפי שיש מקומות שאפילו לא נמלך עלייהו השליח וא"כ שרי אף בלא הקזה אבל בבשר עוף נקט שפיר לפי שאסור בכל המקומו' והאידנא בזמנינו דגים לא מימלך עלייהו שליח ועופות הוא בכלל בשר ופשוט הוא מי שנדר שלא לאכול בשר שאינו אוכל אפי' בשר עוף ואוכל דגים גם מ"ש הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפ' הכל הוא בלשון בשר ואפי' התבשיל של ירק או קטנית הוא בלשון ב"א בכלל הנדר שלא לאכול שום מאכל בשר ונזהרין אפי' בתבשיל שיש בו שומן אווזא מונעין לאכול לפי שהוא בלשון ב"א בכלל מניעת אכילת בשר אף שלא נקרא כלל בשר בפני עצמו ואפי' השליח לא מימלך עלייהו מ"מ הוא בלשון ב"א שנזהרין שלא לאכול בשר משום תשובה וסיגוף גופו אף זו בכלל:

דין בצים שמצאו בתרנגולת שחוטה אפי' נתקש' קליפה החיצונה דין נוהגין להחמיר לכתחילה שלא לאכלן עם חלב ומולחין אותו כשאר בשר אכן אסור למולחן עם שאר בשר ואם מלחן עם שאר בשר בצים אסורות והבשר מותר:

גרסינן בפ"ק דמסכת י"ט השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורו' מותר לאוכלן בחלב וכ' במרדכי בההוא פירקא תימא דבמסכת עדיות תנן ביצה נבילה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין אלמא דחשיבי כבשר כ"ז שהוא במעי תרנגולת ותירץ ר"ת דבביצת נבילה החמירו משום דנבילה דבר האסור הוא אבל בבשר בחלב האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי לא החמירו ולפ"ז מתיישב במה שפי' ר"י הא דאמרינן בפ' הדר אפילו ביעת' בכותחא לא לשרי אינש קמיה רביה דהיינו השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות הא בסתם ביצים כ"ע ידעי דמותרת בחלב ובה"ג תירץ דבשר עוף בחלב דרבנן וספיקא ביצת טריפה הוי דאורייתא ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות ע"כ ודין ביצה טריפה כבר כתבתי בפ' א"ט בסימן קי"ט:

ולעניין בשר בחלב או לעניין מליחה שכ' המחברים בפ"ק דביצה אכתוב פה המסקנא רש"י פי' גמורות שנגמר החלמון והטור כ' וז"ל רשב"א כ' בצי' גמורו' כל שיש לה חלבון יחלמון אעפ"י שהוא מעורה בגידין מותר לאכלן בחלב אין לה אלא חלמון עדיין בשר הוא ואסורה ורש"י פי' כשנגמר החלמון ועדיין הוא אדומה ומעורה כמו השלל של ביצים המחובר באשכול שרי ויראה מדבריו שמתיר אפי' אין לה עדיין חלבון ע"כ והרא"ש בפ"ק דביצה לא הביא אלא פי' רש"י ובס"א פסק כך להדיא דשרי לאכול בחלב כשנגמר החלמון לבד וקולא גדולא היא ואפי' מה שהתיר רשב"א בשנגמר אף החלבון דשרי אפי' מעורות בגידין דוחק הוא גם צ"ע בדבריו שהרי הוא כ' לעיל בפ' א"ט סימן קי"ז גבי גיעולי ביצי' דהיינו תרנגלות שהכה על זנבה כו' שאם מעורה בגידין חשוב כבש' לעניין אבר מן החי ודוחק לומר שיש לחלק בין איסו' אמ"ה שהוא איסור דאוריית' בפני עצמו משא"כ בבשר וחלב כו' דמנ"ל לחלוקי כל כך ולהקל בבשר בחלב דלא מסתברא כ"כ להקל מאחר שדינו כבשר ממש בפרט מאחר שלא נגמר החלבון וא"א לדחוק ולומר דהתם איירי כשלא נגמר החלבון א"כ אין שייך לומר שלא היו מעורות בגידין ובע"כ צריך לחלק ולומר מ"ש לעיל שהכה על זנבה והפילה ביצי' שלא נגמרו היינו שלא נגמרו כל צרכן ואעפ"י שיש להן חלמון וחלבון היה ראוי לאוכלן בחלב אם נמצאו כך בתרנגולת אפילו הן מעורות בגידין כמ"ש כאן וה"ט לפי שאין להן טעם כלל אכן כשהכה על התרנגולת עד שהפילה כ"ז שהן מעורין חשוב כבשר הפורש מן החי ולעניין איסור אבר מן החי אין חילוק אפילו אין בהם טעם בשר כלל וכ"ז דוחק אלא נראה בעיני עיקר כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי וכן פי' הרב ר' יהונתן אלא שהוא כ' שאם אינה מעורה אינה חשובה כבשר אפי' בלא קליפה החיצונה הדקה ובודאי יפה כ' אלא שאין להעמיד על הדבר כי כ"ז שאין לה קליפה החיצונה כלל אפי' בדקות ברוב פעמים היא מעורה ע"כ נר' עיקר דתלוי הכל בקליפ' החיצונ' אפילו היא בדקות שלא נתקשה כלל אינה חשובה כבשר ולאפוקי ממ"ש המרדכי בשם הרשב"ם וז"ל פי' הרשב"ם שנגמרה לגמרי קליפה החיצונה אבל לא נתקשה הקליפה כדרך הנמכרת בשוק דדין בשר עלה לכל דבר ע"כ וחומרא גדולה היא זה כ' מהרא"י בשערים שלו שהעול' נהגו להחמיר כרשב"ם שלא לאכלם בחלב כ"ז שלא נתקשה הקניפ' החיצונ' ומלחין אותה כשאר בשר אם נגמר קליפת' החיצונה רק שהוא רכה קצ' וכמד' שאין הנשים נהגו היתר אפי' אם הקליפה החיצונ' ק' לגמרי ואפשר משום דאמר' ביעת' אפי' בכותחא לא לישרו איניש בפני רבו ופרשו התו' ר"ל כה"ג מ"ה היו נמנעים לפעמים להורות בו לפי שנזכר בתלמודא להדי' וע"י כך נשתרבב המנהג להחמיר עכ"ל ומ"מ נראה דווקא לכתחילה ראוי להחמיר מאחר שהעם נמנעו אבל בדיעבד כל זמן שנגמר הקליפה החיצונה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל ולעניין מליחה יראה שאין להקל כלל ולמלוח אותה ביצה שנמצא בתרנגולת עם התרנגולת דאעפ"י שאנו מחמירין ועבדינן חומר' יתירה ומולחין כל הביצים הלא מדינא לא בעי כאשר פירשתי ולא עוד אלא אפילו נגמר החלמון לבד דחשבינן כבשר מדינא ולא כרש"י ס"ס עינים רואות שאין בו דם וגם אין לה ציר שפולט ממנה וא"כ אינה טרודה לפלוט ומאחר שאינה טרודה לפלוט א"כ תבלע דם מן התרנגולת ותהיה אסורה ולכאורה יראה לאוסרה אף התרנגולת כמו דגים ועופות שנמלחו ביחד לפי דעת הרשב"א וא"ל היכא שמלח אותה בקליפה שאינה נאסרת שהרי כ' הרא"ש דדגי' בקשקשותיהן שרי אין הטעם משום דקשקשי' חייצי ולא בלעי אלא משום בעוד שהקשקשי' עליה נר' דקמיטי יותר מעופות ולא ממהרי לפלוט וא"כ הכא שפיר נאסר הביצה משום דאין טרודה לפלוט כלל דהא אפי' ציר אין לה וא"ל ס"ס אם תתקשה הקליפ' לישתרי דהא הוי כעץ בעלמא ואין מליחה לעץ אין להקל ביה דשמא כשהיא רכה שפיר בלעה ואין אנו בקיאין בזה ועוד נ"ל דשפיר בלעה ופלט ע"י מלח אפי' נתקשה לגמרי דהא אפילו כלי חרס שמלח בו בשר אפי' הוא מנוקב מ"מ אסרינן לאכול בו רותח כ"ש הכא ועוד בע"כ קליפת ביצה ביותר בלע ומפליט משתי קדרות חמין שנוגעין זו בזו דאינן בולעין מהדדי דחשיב בליעת איסור כדלעיל וביצ' אסורה פש פשיטא שאוסרת חבירת' בנגיעה כמ"ש בפרק ג"ה הא קמן דקליפת ביצה אינה חשובה בלוע' איסו' אלא דומה קצת לגוף האיסור ומ"מ מאחר דמליחה כרות' א"כ שפיר בולעת ומפלטת ואוסרת ואע"ג דכ' באשיר"י בפג"ה דבקליפות ביצה אין לתלות כלל ואפי' קליפת איסור מועילין לבטל עם ההיתר מ"מ לעניין בליעה ופליט' חשיבא כביצה עצמה דבולעת דרך קליפתה ופולטת רק שאין בה איסור לבד זולת הביצה ואע"פ שאמרינן גבי בני מעיים שנמלחו עם שאר בשר המותרין ואמרינן משרק שריק ואע"פ שאין להם דם וכ' התו' והרא"ש אחריהם שאנו רואים לדגים דרפו קרמייהו ביותר ומ"ה לא אמרי' לגבייהו משריק שריק אבל גבי בני מעיים אמרינן משריק ק"ו ביצה ע"כ מ"מ נראה דל"ד דהתם שייך משריק שריק לפי שיש לו פליטת ציר בפני עצמה אבל הכא שאינו פולט מידי שפיר הוא בולע ופולטת כמו שמוכרחי' אנו לחלק לפי מה שאוסרין אנו כלי חרס מנוקב דלמה לא אמרינן משריק כו' ואפ"ה נ"ל שאינה אוסרות בשר הנמלח עמה לפי מה דק"ל כדעת התו' שלא נאסרו אלא הדגים ולא העופות כדפי' לעיל בפ"ק גבי מולייתא:

דין דחלת ח"ל ניתנות אפי' לכהן ע"ה כשאין כהן חבר או אפי' יש כהן חבר והוא עשיר וזה הכהן ע"ה ועני נותנין לו אבל חלת א"י אינה כן ובארנו דחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן ומ"מ היכא שנתערב במאכל אסור לזר לאכול ממנה א"ל בק"א וגם יש ליזהר שלא לאכלה בקערה במרק רותח שלא יאסור מלאכול הזר באותה קערה ואם נתערבה במין במינה בככרות אחרת צריך ק"א לבטלה לזר ומין בשאינו מינו בס' ומ"מ אינה נאכלת שמותר לאכול מן הפת ומשייר יותר מכדי חלה ומפריש עליו חלה:

אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן אכילה גופיה גזירה ואנו נגזור העלאה אטו אכילה ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה א"ל אביי בשלמא אי אשמועינן חלת ח"ל בארץ דאיכא למיגזור אטו חלת ארץ דאורייתא ולא גזרינן איכא למשמע מיניה אלא ח"ל משום דליכא למיגזור הוא אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה. אתי לאסוקי בשר וגבינ' ומיכל בשר בחלב דאורייתא וכ' התו' וניתנ' לכל כהן שירצה פ"ה דאפי' אינו מחזיק בתורת ה' יתנו לו חלת ח"ל ואין נר' לר"י דהא הוי דומיא דהנהו ששונה אחר משנה זאת ואילו ניתנין לכל כהן שירצה כו' וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקיב' ואמרינן לקמן בפ' הזרוע שאין נותני' למי שאינו מחזיק בתור' יי' לכך נראה לר"י דהכ' מיירי בדליכ' כהן חבר א"נ איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל ואפי' רצה לקבל כיון דא"צ וזה כהן ע"ה עני ואיש טוב שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו לתתו לו חולין וקמל"ן דיכול ליתן אעפ"י שאינו בקי בטומא' וטהרה לא חיישינן שמא יאכלו בימי טומאתו אבל חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן וחבר שישמרנה בטהרה אפי' ליכא עתה כהן חבר אל יתננה לכהן ע"ה אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר ע"כ ותימא שהטו"ר כ' סתמא כל חלה שהיא מדרבנן ניתנה אפי' לכהן ע"ה ולא חילק כמו שחלקו התו' בשם ר"י גם מ"ש הטור כל חלה שהיא מדרבנן לא דייק אלא דוקא ח"ל שאין שם עיק' מן התורה לחלה אבל חלת א"י אף שהאידנ' היא מדרבנן מ"מ מאחר שעיקרה מן התורה לא הקילו בה והחמירו בה כחלת א"י שהיה בזמן הבית ומ"ש נאכלת עם הזר על השלחן דוקא בכה"ג אבל היכא שנתער' במאכל אסור לזר לאכול ממנה ולא כדברי הרמב"ם שכ' שיכול הזר לערבה עם חולין שוה בשו' ולאוכלה אלא כמ"ש ר"י שאסו' לבשלה כדי להאכילה לזרים ואפי' בדיעב' אינה כחולין אלא בטילה בק"א כתרומה דאורייתא והרא"ש הביא דעת הרמב"ם ודעת ר"י ולא הכריע והטו"ר כ' שמסקנת אביו הרא"ש כר"י ובודאי משום שהביא דעת ר"י באחרונה אבל הקאר"ו כ' וז"ל אע"פ שבה"ל חלה כ' הרא"ש ז"ל דברי הרמב"ם ודברי הר"י ולא הכריע ביניהם מ"מ מדכתב שם ממתני' דונאכלת עם הזר על השלחן ולא גזרינן העלאה אטו אכילה משמע דס"ל דלא משריא מתניתין אלא בכה"ג אבל אם נתערב כדברי הרמב"ם לא ע"כ ולא דקדק כלום מל' הרא"ש להדיא דהא מסקינן הכא בסוגיא להדי' הא דונאכלת עם הזר משום דלא גזרינן העלאה אטו אכילה תופס הוא סוגיא דגמר' אלא כדפירש וכ' נמי בס"ת שצריך ליזהר בה שלא לאכלה בקער' במרק רותח שלא יאסור מלאכול הזר באותו קערה ואם נתערבה בכשרו' אחרות במינו כגון חיטין בחיטין צריך ק"א לבטלה לזר ומין בשאינו מינו בטלה בס' והא דא"ש בפרק עד כמה דחלת ח"ל מבטלה ברוב לאו לאכול לזרים קאמר כמ"ש בקונטרי' אלא להאכיל לכהן טמא קאמר וראייתו שאינה בטלה בס' מהא דאמר במנחות פרק ר' ישמעאל דתרומות ח"ל של גוי אינה מדמעה משמע הא תרומת ח"ל לישראל מדמעת א"כ משמע דאינו עולה לאכול לזרים אלא בק"א והרשב"א כ' בפסקים חלה דההיא דשמואל אף לאכלה לזר היא ומיהו דווקא ברוב אבל לא שוה בשוה כמ"ש הרמב"ם דלית הלכתא כר"ז דירושלמי דמתיר שוה בשוה והא דמשמע בפ' ר"י דחלת ח"ל מדמעת התם בשנתערבה בחד וא"כ לר"ז דירושלמי דפחות מחד בחד קאמר ע"כ ודוחק גדול הוא דלישנא דמדמעת לא משמע הכי אלא בדינא והיינו בק"א בכל לשון דימוע הנאמ' בתרומ' ונראה שאף שהיא מדמע' מ"מ אינה מטבל' שמות' לאכול מן הפת ולהפרישה אח"כ כדא"ש בפר"ק דמסכת' ביצה חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ' לשם הרא"ש וז"ל פרש"י אוכל כל הפ' כדי חלה ומפרישה באחרונה ול"כ דא"כ הל"ל ומשייר בה כדי חלה אלא משמע צריך לשייר יותר מכדי חלה להפריש עליו חלה משום דבעינן ראשית ששיריה נכרת כדתנן פ"ק דחלה האומר כל גורני תרומה כל עריסתי חלה לא אמר ולא כלום עד ששייר מקצת מוקף ודאי לא בעינא מדשיירה להיות אוכל הולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגי למפר' קפיזא קפיזא בפסח משום חימוץ פי' דבר מועט ואם היה מפריש חלה קודם שצירפ' בכלי לא מפטרי בהכי ואם יבואו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה ואוכל טבל ע"כ וכ"כ בסמ"ג וכ' עוד וז"ל כ' מורי ר"י בשם הר"ר אלחנן דהא דאמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש זהו כשנתחייב כל העיסה ביחד כשנילושה ביחד אבל במצות שכל אחת ואחת נתחייבה בחלה לבדה סברא הוא שלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולם ע"כ וכ"ז אמת דבעי הקפה היכא דליכא כשיעור היכא דכל עיסה נתחייב' בחלה לבדה ובעי למיפטר אחרת עמה שצריך להקיף:

דין האידנא בכל המקומות אין נוהגין אלא בחלת האור לבד ואינו מפריש ב' חלות ואפילו אי איכא כהן קטן שלא ראה קרי או כ"ג שטבל לקריו אינו רשאי לאכול:

פסקא כתבו התו' והרא"ש האי מתניתין דתנן חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנ' לכל כהן שירצה לא מיתני הכי כדמייתא לה תלמודא דמשמע דאיירי בחלה שאנו מפרישין בח"ל ואינו כן דרך התלמוד לקצר המשנה ולהביא ממנה מה שצריך וכך הצעה של משנה ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד נהר ועד אמנון ב' חלות א' לאור ואח' לכהן של אור יש לה שיעו' של כהן אין לה שיעור לפי שהמקו' הוא מקום טומאה שסמוכין לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונות שריפה כתרומה טמאה לכך אמרינן שחלותיהן נשרפות ותקנו לפרוש עוד אחרת ויאכלנה הכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור שהיא מד"ת צריך להפריש כשיעור חלה ושל כהן שהיא מד"ס אין לה שיעור מנהר ועד אמנון מלפנים ב' חלות א' לאור וא' לכהן של אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת של כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת כלו' מאחר ששתיהן מד"ס מוטב להיות הנאכלת כשיעור ולשרוף אותה שאין לה שיעור וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסור לזבים ולזבות ולנידו' וליולדת ונאכלת עם הזר על השלחן לכל כהן והא דקאמ' וטבול יום אוכלה פי' טבול יום דקרי אעפ"י שטומאה יוצאה עליו מגופו הקילו חכמים באותה חלה שנייה שאינו אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה ר"י מקיל טפי וקאמ' דאף טבילה א"צ ואסור' לזבים ולזבות כו' וגר' עלה בירושלמי הא דקתני ואסורה לזבים ולזבות לר"י נצרכת פי' אע"ג דמתירה לבעל קרי אסור להני בלא טבילה וע"כ הכא בלא טבילה איירי דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי צריכה א"ו ס"ל לתלמוד ירו' היכי דשרו בעל קרי בטבילה אע"ג דטומאה יוצאה מגופו ה"נ בזבים ובזבות דאין לחלק אחר שטבל בין טומא' חמורת לקלה אלא אתיא לר"י ושפיר מחלק בין טומאה קלה לחמורה מאחר שעדיין לא טבל וטומאה שאינה יוצאה מגופה שרי לרבנן כמו בעל קרי לר"י דאי מצרכי טבילה תקשי להו כדמקשין בבכורות בפ' עד כמה וכי הזאה יש לנו ואעפ"י שכהנים מוזהרים על טומאת מת מ"מ א"א להם ליזהר מחרב שהרי הוא כחלל ואעפ"י ע"י אוהל ואם הכניסו לאוהל אחר טמא כל אשר בבית כדא' בנזיר פרק כ"ג וגם אין צריכין ליזהר מטומאת חרב אעפ"י שנטמאו בו משום דאין הנזיר מגלח על טומא' חרב ה"ה כחלל כדמוכח בריש תוספת' דאהלות ועל טומא' שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליו וגם צריך לטמ' לקרוביו ולמה תקנו חלה שני' לכהן וא"א לאוכלה אלא בע"כ שרי לכל הטומאות שאינו יוצאים עליו מגופו אף בלא טבילה וההי' דטבול יום אוכלה איירי בבעל קרי וה"ה טבול יום דזב וזבה לרבנן ופליג ר"י בב"ק וס"ל לא בעי טבילה והלכה כרבנן הרי לך מבואר דדין שלש חלות השנויות במשנתינו במסכת חלה וחלה דידן שאנו מפרישין עתה יש לה עוד דין אחר כדאיתא בבכורות פ' ע"כ אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקל' ליה בריש מסיא פי' מרדה ושדייה ליה בתנור' והדר מפרשא לה חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה אפי' כ"ג נמצא היכא דאיכא כהן קטן שאוכל החלה א"ל להפריש חלה אחריתי ובחלה שלישית דמתני' אע"ג שגם היא בח"ל צריך להפריש ב' חלות ואותה של אור אינה נאכלת כלל דומיא דחלה שנייה דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון לפי שהיו סמוכין לארץ ישראל ומתחזי' חלת דידהו כחלת א"י וגזרו טומאה עליה שלא לאכלה אפי' כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה וההיא דבכורו' איירי במקומות הרחוקים מא"י כגון מקום האמוראים שהיו בבבל ולא מתחזיא כחלת א"י ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאת עצמו ומ"מ לא התירו שהיא נאכלת אלא לכהן קטן שלא יצאן טומא' מגופו ולא יפריש אחרת כיון דזו נאכלת ונראה דה"ה נמי דשריא לכ"ג שטבל לקרויו ואעפ"י שלא העריב שמש ומסתברא שלא להחמיר בה יותר מחלה שמפרישין הסמוכין לא"י אלא משום שחלת ח"ל אין לה שיעור והוא דבר מועט וכדמש' לישנא דשקלה בריש מסיא מ"ה נקט נותנה לכהן קטן וכ"כ בעל ה"ג אמר רבא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכלה לה לכהן קטן או מאן דטביל לקריו וכמו שהקילו בחל' בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו הסמוכים לא"י כך הקילו בשנייה להתירה לזבים ולזבות ולנידות דלא מפליג התם בכ"ג המותר בחל' שנייה בשום טומאה ואע"ג בחלה שנייה במקומות הסמוכין לא"י אסור לזבים ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר ועוד שהרי השנייה קבועה בסמוכין להפריש לעולם וברחוקי' א"ל להפריש כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו לכך הקילו ביה טפי ולא אסרוה אלא לזרים וכ' הרא"ש ותימא הוא האידנא שברוב המקומות אין מפרישין חלה שניי' אף כששורפין הראשונות וי"ל דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר הפרה כדאמרינן חברייא מדכי בגלילא הלכך הצריכו גם בח"ל להפריש חלת כהן כדי שלא תשתכח תורת חלה אבל האידנא שבטלה א"פ ואין חלה נאכלת בא"י אף בח"ל א"צ להפריש חלת כהן וכ"כ בעל ה"ג וחלה בא"י אין מפרישין אלא א' ושורפין אותה וכ"ש בח"ל וכ' הרא"ש ומנהג טוב להפרישה כי הסברא נוטה להיפוך כיון שאין חלה נאכלת בשום מקום כ"ש תשתכח תורת חלה ולמחר יבנה ב"ה ויהיו סבורי' שאינו דין שתאכל שום חלה ע"כ ואף שכ' מנהג טוב הוא להפריש ב' חלות אין אנו חוככין בזה להחמיר לפי שאין אנו נוהגין ליתנה אפילו לכהן קטן וכ"ש לגדול שטבל לקריו דאין לנו היחס ואין אנו יודעים אם הוא כהן אמיתי והארכתי בזה בפרק ש"ש את הפרה סי' ל"ה וכמ"ש מהרי"ו ואותן האופין בלילי י"ט דפסח שאופין עוגה קטנה וקודם אפייתה אין קוראים לה שם חלה עד שעת הפרשתה ואחר הפרשתה לא יטלטלו אותה כלל אפי' איכא כהן קטן דאין נוהגין לתת חלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי:

דין שבשר בחלב דאורייתא אפילו בבשר עוף ואין לאכול גבינה אחר שום בשר אפי' בקנוח והדחה ואחר תבשיל של בשר מותר אלא שלא נהגו כן ואפילו אחר שומן של אווזא ומ"מ אין למחות במי שנוהג היתר בדבר ומי שנוהג איסור בדבר לא מהני סילוק ובירך בנתיים לחזור ולאכול מיד וצריך קנוח והדחה בגבינה אחר תבשיל של בשר ואף בב' תבשילין שא' הוא של גבינ' והשני של בשר המנהג הוא ליטול אבל לא חובה ולעניין קנוח והדחה אפילו מנהג אינו:

תנא אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין הוא תני לה והוא א"ל בלא קנוח הפה ובלא נ"י ר"י בריה דרב משרשי' איקלע לביה דרב אשי אייתו ליה גבינה ואכל אייתי ליה בישר' ואכיל ולא משא ידיה א"ל והא תנא אגר' חמו' דר"א עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן עוף וגבינ' אין בשר וגבינה לא א"ל ה"מ בלילא אבל ביומא הא קא חזינן דלית בהו מידי והקשו בתו' מאי פריך מגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה דר"י אכיל גבינה ואח"כ בשר וי"ל דברייתא דאגרא משמע דעוף וגבינה נאכלין בלא קינוח ונטילה אבל שאר בשר וגבינה בעי קינוח ונטילה וה"ד אי בשר תחילה אפילו בקינוח ונטילה לא סגי עד סעודה אחריתי כדאמר לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא לאו בגבינה תחילה והאי דנקט בשר וגבינה לא דק אלא גבינה ובשר לא ואגב דנקט בבריית' עוף תחילה לרבותא נקט נמי הכא בשר תחילה ור"ת פי' בשם ה"ג מה דאמרינן לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינ' היינו בלא נטיל' וקנוח אבל בנטילה וקנוח שרי אף באותה סעודה אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בל' נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקנוח א"נ מחמיר על עצמו היה והא דפריך הכא לר"י צ"ל לפירושו דלעניין נטילה אין חילוק בין בשר תחילה ובין גבינ' תחילה דדוקא לעניין קנוח יש חילוק ביניהם ומנטילה פריך לר"י ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר אפי' אחר עוף ואין לשנות המנהג וכ' הרא"ש וכיון שהביא הרי"ף ז"ל הא דתני אגרא אלמא דס"ל כר"ע דאמר חיה ועוף דרבנן כדשני ר"א לעיל כולה ר"ע היא וגם אביי דחה דברי ר"י דהוה בעי למימר ש"מ בשר בחלב דאורייתא וכ"פ הגאונים הא דנקט אגרא עוף ולא נקט חיה משום דשכיחא טפי ור"ת פירש דעוף אין נדבק בידים ובשינים ובחניכיים ע"כ ואני אומר מאחר דאמר ר"י ש"מ דבשר עוף בחלב מדאורייתא הכי הלכתה ואף אביי ל"פ אלא דליכא ראייה לדבר זה דלא גזרינן גזירה לגזירה ועוד אפשר לומר דאפי' על ראיתו ל"פ אלא שאמ' אין לו ראייה מחלה אבל מסברת עצמינו דייקינן שפיר דהוה דאורייתא דאי מדרבנן לא גזרינן גזירה לגזירה ואפי' במילי דשבת אשכחן דאמר רבא היא גופא גזיר' ואנן נגזור גזירה לגזירה ואפי' אביי דגזר התם גזירה לגזירה גבי כרמלית ואמר היא היא אפשר משום חומרא דשבת הוא דאיכא מיתה וסקיל' ומה שמוקי מתניתן כר"ע היינו אף כר"ע קאמר דלא תקשה רישא לסיפ' דגבי נדרים מתוקמא דווקא כר"ע ע"כ משני דרישא דמתניתין נמי אתיא כר"ע ויש מהן ד"ת מהן ד"ס אבל מכ"ש דריש' דמתניתין נמי אתיא כרבנן וכולן דאוריית' קאמר ועוד נר' בעיני דברי התו' שכ' וז"ל ונהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפי' אחר עוף ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחילה דילמא משום דסבר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא ק"ל הכי ע"כ ודבריהם נכונים דאל"כ למה נהגו העם להחמיר ואפי' לפי' ר"ת שפי' הטעם משום דעוף אינו נדבק בידים ובשיניים ובחניכיים איכא למימ' מש"ה נהגו להחמי' דלא כוותי' שלא יאמרו הטעם הוא משום דבשר עוף אינה דאורייתא ויבואו להקל בו ומהררא"י נמי כ' בשערי' שלו וז"ל והתו' כ' דלא ק"ל הכי וק' להקל בבשר עוף נגד דעת התו' אע"ג דרבי' פליגי עלייהו וכ' נמי שהעולם אין נוהגין חילוק בין בשר עוף לבשר בהמה ע"כ ויש שמקילין לאכול גבינ' אחר תבשיל של בשר משום דמסקינין לקמן אמצעיים רשות אמר ר"נ ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ופי' רשב"ם בין תבשיל לתבשיל שניהם של בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלאחריו לא קאמר דאפילו בנטילה אסור עד סעודה אחרת ור"ת ז"ל היה אומר בין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחילה כדא' לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה ולא כלום ופריך והאמר ר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ועוד בין תבשיל לתבשיל ששניהם של בשר או של גבינה למה לו ליטול ידיו כלל ולכן פי' דבין תבשיל להבשיל היינו בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה דכיון שאין הבשר בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיה' חובה ליטול ביניהם אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שהגבינה בעין חובה ויתכן פי' זה אפי' לדברי האוסרים גבינה אחר בשר בנטילה וקינוח ע"כ בתו' ואשיר"י ובסמ"ק נמי כ' ודווק' כשאוכל בשר בשומן בעין אבל תבשיל של בשר כגון ביצי' מטוגנים בשמן או של קו"ק בלע"ז מותר לאכול גבינה ע"י קינוח והדחה לכל הפי' ע"כ וכ' עליו מהרא"י בשערים שלו מותר לאכול אחריו גבינה לכל הפי' ע"י קנוח והכי נהוג לפי שרוב הגאונים שרו כה"ג ולכל היותר מסעודה לסעודה רק בסילוק ובירך בנתיים אע"פ שהן סמוכות זו לזו יש לסמוך על דברי רבותינו המתירין ומ"מ האי לכל הפי' דקאמר ר"ל ההיא דר"ח אבל הנהו דמפרשי ההיא דנ"נ כה"ג אסור כדכתב האשיר"י בהדיא מ"מ דברי הסמ"ק עיקר דלכאורה פירש דחוק הוא מ"ש רשב"ם בין תבשיל ותבשיל שניהן של בשר או של גבינ' אבל מ"מ נהגו להצריך קנוח והדחה אפילו בין תבשיל של בשר לגבינה וכן איפכא ואין זה כסתרן אהדדי ע"כ המאמר הוא סתום וצריך אני לפרש כי מ"ש בסמ"ק להקל היינו משום דס"ל פי' רשב"ם דחוק הוא כמ"ש לבסוף ומ"ש לכל היותר ר"ל אפי' באת להחמיר נמי כפי' רשב"ם שפי' שאסו' לאכול גבינה אפילו אחר תבשיל של בשר באותו סעוד' מ"מ די בזה שהוא סילק ובירך בנתיים שנקרא סעודה אחרת לפי' ר"י כדלקמן אף שאינו ראוי לנהוג כמותו בזה אלא צריך להמתין שש' שעות משום שהבשר נותן טעם זמן ארוך עד ו' שעות ולפי מנהג העולם להמתין לכל הפחות שעה מ"מ בתבשיל של בשר לכ"ע בסליק ובירך דיו ומ"ש אח"כ ומ"מ נהגו להצריך קינוח והדחה כו' עד ואין זה כסתרין אהדדי ה"פ מאח' שאנו תופסי' כפי' ר"ת שפי' בין תבשיל של בשר לגבינה שלאחריו קאמר וא"כ משמע דוקא כה"ג הוא דבעי נטילה אבל גבינה ואח"כ תבשיל של בשר או איפכא דהיינו תבשיל של גבינה ואח"כ בשר אינה חובה ליטול ידיו וה"ה דלא בעי קינוח והדחה דהא חד דינא אית להו כדא' בבריית' דאגרא נאכלין באפיקורן בלא קינוח פה ונטילה ואין חילוק ביניהם אלא ביממא דלא בעי נטילה משום דקא חזיא ליה וכן מ"ש שנהגו להצריך קינוח והדחה ה"ה נמי נטילה והא דקאמר להצריך קנוח והדחה ולא קאמר נטילה משום דלפעמים א"ל נטילה מן הדין ואף העולם נהגו כן להקל כגון בגבינה ואח"כ תבשיל של בשר וכמ"ש מהרא"י לקמן אלא שאנו מחמירין בדבר וכמ"ש לקמן בסי' ו' וא"כ איך מחמירין להצריך קינוח והדחה אפילו בתבשיל אחר גבינה ולעשו' חובה כמו בבשר אחר גבינה אלא משום דמחמירין כפי' רשב"ם שפי' בין תבשיל לגבינה לגבינה שלפניו וא"כ סתרי אהדדי שהרי מקילין לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כפירש ר"ת ע"כ אומר שאין זה כסתרי אהדדי כי נוכל לפרש כפיר' ר"ת דבין תבשיל לגבינה לגבינה שלאחריו קאמר וה"ה איפכא ולא קאמר בין תבשיל לגבינה אלא לרבות' דאפי' אחר תבשיל של בשר מותר לאכול גבינה וה"ה איפכא ולא מקילין בנטילה להיות רשות אלא בשניהן תבשילין שאין שום דבר בעין ומ"מ שמעינן מהאי מילתא דבשתי תבשילין בין תבשיל של בשר קודם ובין תבשיל א' קודם א"ל לא נטילה ולא קנוח והדח' ע"כ פירושו ואחוה דעתי גם אני מ"ש הכי נהוג כדברי הסמ"ק יפה כ' אף שלא ראיתי להקל בזה כ"א בשומן של אווזא מ"מ לא נתפשט ג"כ המנהג לאיסור כ"כ ע"כ אין לאסור מי שנוהג היתר לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר בקינוח והדחה ונטילה אבל מי שנוהג איסו' כמנהג העולם ורוצה להחמיר ולסלק ולברך בנתיים לאכול מיד ל"כ דחומרא דאתא לידי קולא הוא שיעשה בין בשר וגבינה ממש ויאמר שזהו נקרא סעודה אחרת ואף בל"ז נר' שאינו נכון שלא יהא דברינו כחוכא ואטלולא מאחר שנהגו העם שלא לאכול אפי' בסילוק ובירך עד אחר שעה לכל הפחות וזה סילק ובירך ואוכל מיד ומה שנהגו העם להקל בשומן אווזא לא נרא' בעיני להקל מאחר דק"ל דבש' עוף בחלב דאורייתא אלא שצ"ל משום דלרוב דקותו וזכותו אין נדבק כלל ומ"מ ל"כ להקל כמ"ש לעיל גבי עוף וגבינה שלא נהגו בהא באפיקורין אפי' אם אין בשר העוף נדבק בשינים כדי שלא יבאו להקל ועוד הלא כ' במרד' להדיא שלא להקל בו וראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן של אווזא ואף שיש לדחות דוקא גבי ביצים משום גזירה אטו שומן וחלב ולא כדברי ה"ג ור"ת ע"כ וא"כ אפי' מהר"ם דס"ל בשר עוף בחלב דרבנן ומקיל בו כאשר נכתוב לקמן מ"מ החמיר בכאן שלא לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנים בשומן של אווזא ואף שיש לדחות דווקא גבי ביצים מטוגנים בשומן שהשומן הוא הרבה ונימוח והוא בעין וחשיב כממש וכן משמע הל' מדכ' דלא כר"ת וה"ג והיינו שהם מתירי' לאכול גבינה אפי' אחר מאכל בשר ממש מ"מ נר' שלא לחלק בין תבשיל של בשר לביצים מטוגנים בשומן דג"כ לפעמי' גבי תבשיל שהשומן צף על התבשיל והוי בעין גם לדברי ר' יונה שאין חילוק בין בעין לשאינו בעין שכ' בפ' א"ד דאמר מרק של בשר ודאי מותר לאכול גבינה אחריה בקנוח והדחה שלא הצריכו שהייה אלא כשאוכל בשר מפני הבשר שבין השיניים ומ"מ ל"נ לי דבריו בזה שאם אסרו גבינה אחר בשר משום הבשר שבין השניים א"כ מאי קבעי ליה לקמן בשר שבין השניים מהו כו' הלא עיקר הטעם שאסרו גבינה אחר בשר משום בשר שבין השניים הוא אלא לית' לה"ט וטעמא אחרינ' איכא שהבשר נ"ט וממשיך טובא וכמ"ש לקמן ומ"מ נ"ל כדיניה שמותר לאכול גבינה אחר מרק של בשר כמו אחר תבשי' ולא כמ"ש בסמ"ק דצ"ע ברוט' של בשר כשיש בו בשר מושך המים בפה ע"כ אלא דוקא בשר שבעין קאמר שמושך טעמו וכ"כ ר' ירוחם ראיתי לרבותי נוהגים כן דווקא מרק בשר שהוא צלול אבל עב כגון עם ירקות וכיוצא בו אסור לאכול אחריו גבינה עד סעודה אחרת שמא יש במרק בשר ואינו נראה וכן ראוי להורות וכן מוכח מתוך התו' עכ"ל פי' שהכל תלוי במה שבעין כדפרישי' אבל במרק ושאר תבשיל שיש בו שומן או אפי' נתבשל הבשר ולקחו הבשר ממנו וידוע שאין בו עוד בשר שרי לאכול אחריו גבינה בקינוח הדחה אלא שלא נהגו כן כדפרישי' ואפי' תבשיל של גבינה כמדומה שנהגו לאיסור גם מה שמשמע מדברי מהרא"י דבב' תבשילין וא' הוא של גבינה והשני הוא של בשר שא"צ כלל לא נטילה ולא לקנוח והדחה מ"מ כ' בשערים שלו שהמנהג הוא אף בכה"ג ליטול ידיו אבל מ"מ להצריך נטילה בין ב' תבשילין לא כ' וז"ל כ' א"ז בשם ראב"ם שאם אכל תבשיל של גבינה ורצה לאכול תבשיל של בשר צריך נטילה אפי' ביום ופי' הטעם בהג"א שהתבשיל נדבק יות' מהגבינה עצמה וכן המנהג ליטול ידיו אפי' ביום לאחר כל מאכל של חלב ואם יש להקל שלא להצריך נטילה זו דווקא בגבינה שהיא יבישה וק' ולא בשום מאכל חלב ולאו דווקא תבשיל אלא ה"ה כל מאכל חלב ע"כ ועתה פקח עיניך וראה שכבר כ' מ"מ נהגו העם להצריך קנוח והדחה אפי' בין תבשיל בשר לגבינה ובכאן כ' המנהג הוא ליטול ידיו ולא כ' להצריך נטילה ואני או' שהמנהג יפה ליטול ידיו אפי' בכה"ג ולאו משום חובה אלא שהמנהג יפה וכשר הוא לכן יראה מל' הרא"ש גופו שכ' א"צ ליטול רשות ומדכפל מלה ולא כ' א"צ גרידא אלא ה"ק א"צ מן הדין אלא רשות כלומר מנהג טוב ונכון הוא וכן משמע מל' ר"ת שכ' ולא החמירו כ"כ שהיא חובה ואינה אלא רשות ובתו' בד"ה ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אית' שר"ת מדקדק שמים אמצעים אף שהן רשות מ"מ יש בהן מעט מצוה ע"ש ולכן נ"ל לנהוג לכתחילה כרשב"ם וגם בנ"ז נ"ל דבכ"מ שהוזכר בתלמוד רשות היינו אם ירצה להחמיר רשות ונכון הוא ולא חשבינן ליה כיוהרא כדא' הנוטל ידיו לפירות כו' או הפטור ועוש' שנקרא הדיוט אפי' לעניין מצוה כדאיתא בסמ"ג דף י"ב ע"ד דבוודאי כאן ראוי ונכון להחמיר דאף מודה ביה אלא שאינו חושבו לחובה ממש ומ"מ נר' דווקא לעניין נטילה נהגו מנהג פרישות ליטול ידיו ביניהן לפי שהתבשיל הוא נדבק בידים ואח"כ כשאכל תבשיל השני מתערבין המאכלים יחד משא"כ לעניין קינוח והדחה דלא מחמירין כ"כ לעניין בליעה ומשום נתינת טעם או משום בין השיניים לאחר שאינו בעין ומה שנהגו להקל בנטילה בגבינה יותר מלעניין קנוח והדחה היינו ביום ואוקמוה אדין התלמוד ומשום דקחזיא ליה ואף שכ' שאין חילוק בין נטילה לקנוח והדחה היינו בעיקרא דדינא דכל היכא שצריך נטילה צריך נמי קנוח והדחה אבל לעניין רשות בעלמא אין כאן מקום לחומרא בפרישות זו להצריך קנוח והדחה בב' תבשילין:

דין אפילו אדם הנזהר בכל הפרישות אינו רשאי להחמיר על עצמו למנוע אכילת בשר אחר גבינ' אם לא שב' מכשול לידו שהשיני' נקובי' וקרוב לודאי שלא יוכל לנקרם ומ"מ יוכל לצוו' לבני ביתו שלא יביאו לפניו ב' תבשילי א' של גבינה וא' של בשר בסעוד' א' ובארנו דאחר שנסת' התלמוד אין להחמיר נגד התלמוד זולת סיבה ותקלה שבא לידו ובצירוף שמצינו נמי שהראשונים חכמי התלמוד נמי החמירו עצמם בדבר ההוא:

פיסקא תשובות מהר"ם ששאל אדוני ששמעת' שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומקיל בבשר עוף בימי חורפי הייתי מתלוצץ בב"א העושים כן ואדרבה שרי ליה מרי היה נר' בעיני כמו מינות עד שפעם א' מסעודה לסעוד' מצאתי גבינה בין השניי' גזרתי על עצמי להחמיר בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כמו חולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פרק כ"ה דאמרי אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא אכיל בישר' כו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובשר עוף אני מקיל כי עוף וגבינה נאכלין באפיקורן ושלום מאיר ב"ב ז"ל ונראה בעיני מאחר שכ' מהר"ש שהי' נרא' בעיניו כעין מינות כו' א"כ משמע להדיא מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר והוי כמו מינות וא"ל מאחר שעיקר תלוי בתקלה שבא לידו א"כ מה צריך לתלות בהני אמוראי דכ"א הוסיף על עצמו כבר תירץ מהרא"י בת"ה סי' ק"א דמשום תקלה שאירע בפעם א' לא ראוי להחמיר לולי שמצינו שהם נמי החמירו ובוודאי כל הני אמוראים שהחמירו לאו משום סיבה שבא לידם החמירו דא"כ מאי אמרי אנא חלא בר חמרא כו' אלא מעצמם החמירו וא"ל איך יכולים להחמיר בלא סיבה ותקלה משום דהאמוראים יכולין שפיר להוסיף ולגזור כפי השעה והנראה להם ואינם נראים כחולקים מידי אבל אחר שנסתם התלמוד פשיטא שאין להחמיר נגד התלמו' זולת סיבה ותקלה שבא לידו בצירוף שמצינו שהראשונים נמי החמירו על עצמם וכ"ש שנראה כמינות מי שלא רוצה לאכול בשר אפי' אח' תבשיל של גבינה ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעוד' א' לפי שכ' בספר הזוהר פרש' משפטי' וז"ל כל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודה חדא מ' יומין איתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעת' מסאבא מתקרבון בהדי וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדושין ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטר' אחר' דלא איהי קדישא עכ"ל:

וכבר כ' המרדכי שמהר"ם היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם א' מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שינים גזר להחמיר על עצמו ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פרק כ"ה אנא להא מילת' כחלא בר חמרא וכו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובעוף אני מקיל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ס"ה ואפ"ה היה מחמיר על עצמו משום מעש' שהיה ואע"פ שהיה מקיל בעוף היינו לפי שלא ראה ס"ה אבל אנו שזכינו לראו' טוב ונכון להחמיר בבשר עוף ע"כ וא"י מה היה רואה בזוהר להחמיר בבש' עוף שהוא מדרבנן לדעת מהר"ם גם מ"ש שמהר"ם לא ראה את הזוהר א"כ ר"א ג"כ לפי דבריו לא זכה לראות הזוהר שאם ראה לא היה כותב אכל גבינה מותר לאכול בשר אחריו אלא אין ראייה מן הזוהר דאיירי באכל בשר ואח"כ גבינה ולפי' ר"ת וה"ג דשרו לאכול גבינה אחר בשר אפ"ה ל"ק להו מן הזוהר דמפרשי שאוכל בשר וגבינה בלא קנוח והדחה וכן משמע הלשון שאמ' מתחילה דאכלי כחדא כו' ומ"מ נראה אפילו נזהר בכל הפרישות לא יכול להחמיר למנוע עצמו שלא לאכול בשר אחר גבינה משו' פרישות א"ל שבא מכשול לידו או שהשיני' נקובים והקרוב לודאי שלא יכול לנקר' ויבא לידי מכשול אבל יכול לצוו' לביתו שלא יביאו לו ב' תבשילין אחד של גבינה וא' של בשר בסעודה א' וזה לא נראה כמינות מאחר שלא הביאו לו על השלחן:

דין מי שאכל גבינה ורוצה לאכול אחריו ירחץ ידיו ויקנח פיו דהיינו שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה ובכל דבר שירצה יכול לקנח פיו חוץ מקמחא ותמר' וירקא ומי שרצה להחמיר ידיה גם פיו ביין או במים:

תניא ב"ש א' מקנח וב"ה א' מדיח מאי מקנח ומאי מדיח אי לימא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' מדיח ולא בעי מקנח אלא הא דאמר ר"ז אין קנוח פה אלא בפת כמאן כב"ש אלא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' אף מדיח א"כ ה"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואמאי לא תנייה גבי קול' ב"ש ומחומרי ב"ה אלא ב"ש א' מקנחוה"ה למדיח וב"ה א' מדיח וה"ה למקנח מר אמ' חדא ומר אמ' חדא ול"פ ופי' רש"י וד"ה דבעי תרווייהו לב"ש וכן לב"ה וכ' הסמ"ג ומנהגו של ריב"א לאחר שאכל גבינה היה עושה הדחה לידיו ולפיו ומשים אצבעו לתוך פיו כדי לבדוק יפה שלא ישאר שום דבר בפיו ואח"כ עושה קנוח בפת ומסקנא פסק שם פרק כ"ה שבכל דבר יכולין לקנח לבד מקמח ותמרים וירקות אבל מורי ר"י כ' שהיה נוהג ריב"ש ששורה פת במים או ביין ואוכל שעולה בשביל שניהן קינוח והדחת הפה ותימא מאי הוא לישנאי דה"ה למדיח לומר שצריך נמי להדיח הל"ל מ"ס אף מקנח בעי ומ"ש אף מדיח בעי ול"פ ועוד וכי מסתבר' לומר דכל חד בעי תרתי ולא נקט אלא חדא וסמך על מה שנדע מעצמינו שצרי' אף הדחה עם הקינוח או קינוח עם ההדחה וליכא מאן דכר שמיה במשנה או בברייתא דבעינן תרווייהו ע"כ נראה לפרש דבתחילת הסוגיא קאמר אלימא ב"ש א' מקנח ולא בעי הדחה ר"ל נמי ולא סגי בהדחה לחוד וכן לב"ה איפכ' ובהא פליגי מ"ס הא דר"ז אתיא כב"ש אבל השתא משני דל"פ אלא לב"ש מקנח לחוד מהני וה"ה מדיח לחוד וכן לב"ה מדיח מהני להו וה"ה למקנח ולפ"ז נדחה הא דאידכר לעיל בבריית' דאגרא עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן בלא קינוח הפה ונ"י לא הזכיר הדחה אלא כדפרישית ואף שכ' הרא"ש בע"א וז"ל ב"ש א' מקנח וה"ה מדיח וב"ה א' מדיח וה"ה דמקנח ול"פ ב"ש א' תחלה מקנח ולא הזכירו הדחה וא"ל ב"ה אף הדחה שהיא טובה יותר מקינוח כמו שהוכיח ר"ש ז"ל והודו להם ב"ש ואין לפר' דב"ש אמרו בקנוח לחודא סגי והיה בהדחה לחודא וב"ה א' בהדחה לחודא וה"ה בקינוח ול"פ דא"כ כיון דאמרי ב"ש תחלה דסגי בקנוח לחודא מאי הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודא דעדיפא מקינוח הלכך צ"ל דתרווייהו בעי כ' ותימא לפירושו למאי דבעי לדחוקי ולומר דל"פ לימא ב"ש א' סגי בקינוח וב"ה סברי אף הדחה שהיא טובה בעי עם הקינוח ומנ"ל לומר דב"ש הודו להם אלא צ"ל דמתחילה לא עלה על דעתם לומר דסגי בקינוח לחודי' אלא בעי תרווייהו כמו ב"ה שהזכירו הדחה ופירש ועם הקינוח כך לב"ש המזכיר קנוח ופירש ועם הדחה והשתא חזרה קושיא דידן דמנא ידעין ב"ש שנבין מדעתי לומר שבעי אף הדחה עם הקינוח ולא סגי בקינוח לחו' ומה שהקש' דא"א לפי' כמ"ש דא"כ לא ה"ל לב"ה להזכי' הדחה אלא קינוח נראה בעיני דל"ק דב"ש הזכירו הגרוע ר"ל דאפילו בזה סגי ולא בעי הדחה וב"ה הזכירו המעולה שבשתיהן ור"ל דעדיף לכתחיל' בהדחה ול"פ אבל לכ"ע לא בעינן תרווייהו וכדפירישית ופי' המחוור בעיני מ"ש הר"ן וז"ל רש"י פי' דתרווייהו בעינן ואינו נראה דא"כ כי אמרינן קנוח הפה ונ"י לעיל בברייתא דאגרא הל"ל קנוח הפה והדחת פה ונ"י לפי נראה דמדיח היינו נ"י וב"ש איירי בהכש' פה וב"ה בהכשר ידים וכולהו מודו דתרווייהו בעינן ע"כ וכ"ד הרשב"א נוטה לזה דל"צ הדחת פה כלל כ"א קינוח הפה וכן לא הזכיר אלא קינוח הפה לחוד ומ"מ מי שבא להחמי' יחמיר מאחר שיצא הדבר מפי שני עמודי עולם ר"ש וגם ר"ת וכבר כתבתי בסימן ה' דנ"י אחר הגבינה בלילה הוא דצריך ולא ביום מדין הגמר' אכן כתב הר"פ שיש לרחצם אפי' ביום שפעמים שהגבינ' שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתי' ומסקי' והלכתא בכל מילי הוי קנוח הפה בר מתמרי וקימחא וירקא דכל חד מהני תרי דהיינו תמרי וירקא משטר קא שטר כלומר נדבק בחיך ואינו מקנח אותו וקימחא משום דרכיך טפי ומפריק כלומר מתפרק בפה ואינו מקנח הפה והחיך יפה:

דין שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר ואפילו הפת שאוכלין עם הגבינ' אסור לחתוך בסכין של בשר ומצוה מן המובחר כשאכל גבינה ורוצה לאכול בשר אחריו צריך להעביר מעל השלחן הלחם וכל מאכל שהיו עם גבינה וכן יביא מפה אחרת ואח"כ יביא בשר ובארנו דאפי' אם נעץ הסכין של בשר בקרקע י' פעמים אין לחתוך בו גבינה:

פיסקא וכ' בתשו' להרמב"ן שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר שא"א שאין עליה כמה טיפים בשר שלכלוכי בשר יש עליה שהרבה פעמים יש שנופלין טיפי התבשיל וכן שמקנחים עליהם הסכין שחותכין בה בשר וכל שהוא בעין כשמניחן עליה גבינה בין חמה בין צוננת נוגעים זה לזה לפחות והדחה מיהו בעי והא דתנן צורר אדם בשר וגבינה כו' נהי דקליפ' לא בעי הדחה מיהו בעי ועוד שזה חמור יותר הרבה כי הרבה פעמים ידבקו לכלים הבשר בעצמו והגבינ' בעצמו או בלחם אשר הוא אוכל ויאכל בשר וגבי' בתפיסה אחת וזה דבר ברור וכ"ש שאסו' לחתוך גבינה ואפי' צוננת בסכין שרגילין לחתוך בשר ולא עוד אלא אפי' הפת שאוכלין עם הגבינה אסור לחתך בסכין שחותכין בה בשר לפי שלפעמי' הסכינין שומנו ש"ב קרוש עליהן וכשחותכין הפת נדבק בו כדאמרינן צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח ומוקמינן דבטעי' קפילא וליכא טעם בשר כלל ואמרינן נמי קישות ואבטיח גרור להו לבי פסקי עכ"ל וכ"ד הרשב"א כמ"ש הרמב"ן בתשובה ובא"ח כ' בשם בה"ת שר"ש היה מתיר בסכין של בשר לחתוך בו לחם ולאכול עם גבינה משום דהוי נ"ט בר נ"ט אבל לחתוך בה גבינה ודאי אסור אם לא נעצה בקרקע י' פעמים או ששפשף ברך או בפחם ומיהו בלא קינוח אפילו לחם אסור מפני שמנוני' שעליו ובא מעשה לפני הר"ש שחתכה שפחתו בסכין של בשר גבינה של גוים שהוחמו אצל האש ואמר הרב שהסכין כשר וא"צ אלא הדחה כדין צונן דהאי נמי כצונן דמי כיון דאין היד סולדות בו עכ"ל ונראה הא שכ' לעיל שנחתוך גבינה אסור אם לא נעצה דמשמע בנעיצה שרי לכתחילה לא נ' דלא התירו נעיצה אלא אם אירע במקרה שחתכו בסכין של חלב בשר או איפכא שצריך נעיצה להכשירו מן האיסור אבל להתיר לכתחילה לחתוך בסכין של בשר גבינה ע"י נעיצה אינו ראוי כ"א בהגעלה וע"ז נהגו בכל הארצות שלנו כל בר ישראל יש לו ב' סכינים ולא סגי להו בסכין של בשר לחוד ולנעוץ בקרקע כשבא לאכול בו לחם גבינה וראיתי למדקדקי' שיש להם ג' סכינים שאחד מיוחד לבשר ואחד לחלב והאחד לחתוך בו לחם לצורך האכילה ומצוה מן המובחר כמ"ש הא"ז וז"ל ומצוה היכא שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר אחריו צריך להעבי' מעל השלחן הלחם וכל מאכל שעלו עם הגבינה. על השלחן ואח"כ יביא בשר ויאכל ע"כ הוה מפה אחרת כמ"ש ל' בסי' מ"ט.

דין כל שיש בו ריח תורה אם אכל בשר ל"ש בהמה או חיה או עוף לא יאכל אחריו גבינה עד שישהה כשיעור שמזמן סעודת הבקר עד הערב דהיינו שש שעות ואפי' שהה כשיעו' הזה אם חושש בשר בין שיניו צריך להסירו והלועס לתינוק א"צ להמתין בזה השיעור אלא מקנח פיו ומדיח וסגי והא דשרי בשהיית ו' שעות דווקא כשכבר סילק ובירך אבל אם לא סילק ובירך אפילו כל היום אסור ומי שאוכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שהייה כדי מסעודה לסעוד' מאותו זמן שנטל הבשר אלא מאכילה ראשונה חשבינן לזמן שהייה אבל הדחה מיהו בעי והאוכל כחל צריך להמתין אחריו כמו אחר בשר אכל אם בא אחריו לאכול בשר א"ע לחטט שיניו וכן צריך ליטול ידיו ולהדיח פיו בין בשר לדגים:

אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכו' גבינה גבינה מותר לאכול בשר א"ל רב אחא בר יוסף לר"ח בשר שבין השניים מהו קרי עליה הבשר עודנה בין שיניהם אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא לא הוי אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואילו אנא בהא סעודתה לא אכילנא לסעודה אחרית' אכיל' וכ' התו' לא בסעוד' שרגילין לעשו' א' שחרית וא' ערבית אלא אפי' לאלתר אם סילק השלחן ובירך מותר דל"פ רבנן ע"כ וכ"ד ראבי"ה וכת' מהרא"י בשערי' שלו רבים נהגו להקל ועושין להם פשרה מדעתן להמתין שעה א' אחר סעודת בשר וסילקו ובירכו ואז אכלו גבינה אעפ"י דלא אשכחן טעמא ורמז לשיעור זה מ"מ מי ימחה בידיה' הואיל והתו' וראבי"ה מתירין אכן הצנועי' מושכין ידיהם מסעודת שחרית לסעודת ערבית גם נוהגים העולם אפילו כשאוכלין בשר עוף שלא לאכול גבינה אחריו שאין חילוק בין בשר עוף לבשר בהמה ע"כ וא"י למה תפסו להקל להתיר בסילק ובירך אפי' מיד שמן הדין היה לנו להמתין מע"ל וכ"כ ר"ח ז"ל וז"ל ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת אלא מ"ע דאכל בשר בסעודה א' ובסעודה אחרת גבינה ואמר על עצמו דבהא מילתא חלא בר חמרא אנא וא"א להתיר בפחות מזה והבשר של בין השניים בשר גמור הוא ע"כ ודומה לזה כ' הרי"ף ז"ל וז"ל שמעינן מהא דהאי דאמר ר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה אלא א"כ דשרי ליה שיעור מאי דצריך לסעודה אחריתי דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשרא בפחות מהאי שיעורא וא"כ למה לנו להקל כ"כ שלא להמתין לכל הפחות השיעור כמ"ש הרמב"ם ועוד נתקשה בישיבה מה היה דעת מ"ע להיות חלא בר חמרא נגד אביו ואם נאמר בזה היה מתפאר ע"ד כח דהיתרא עדיף א"כ לא ה"ל לומ' אנא חלא כו' אלא נראה שגם אביו לא היה מקובל מרבותיו להמתין כ"ד שעות אלא קבלה הוה בידיה' שלא לאכול גבינה אחר בשר כ"א מסעודה לסעודה והנה אביו תפס להחמיר ואמר שאין נקרא מסעודה לסעודה אלא סעודות הקבועת שאוכל אדם קבע לרוב שיבעין ובריבו תבשילין למי שהיכולת בידו כ"א מע"ל ואעפ"י שאוכל ג"כ מעט בנתיים כארעי הן חשובו' לגבי סעודה הקבועה וכן הוא בין הרבה שרים שאוכלין סעודה הקבוע מע"ל וכן הוא לרוב לאיסתניסים ומ"ה היה חוכך להחמיר שלא לאכול מסעודה לסעודה עד סעודה אחת המוכיחת לכל דהיינו כ"ד שעות והוא אמר אנא כחלא בר חמרא שלא אוכל להחמיר כ"כ ותופס אני פי' מסעודה לסעודה דרך הממוצע לרוב ב"א דהיינו ח' שחרית וח' ערבית וכן הוא עיקר שלא להקל מזה כלל וא"א למחות ביד ב"א שאינם בני תורה אבל בבני תורה ראוי למחות בידם ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות בפרט מאחר שבש"ד כ' שכך נהגו העולם כפסק ר' משה שצרי' שש שעות ולא כדברי ר"י שמתיר בסילק ובירך ומ"מ מודה אני לפי' ר"י שתלוי בסילק ובירך דאי לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעינן סעודה אחרת והרבה ב"א מקילין בזה וטעות הוא בידם כ' הט' י"ד וז"ל אכל בשר ל"ש בהמה חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה כשיעור שמזמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב שהוא שש שעות ואפי' אם שהה השיעור אם יש בשר בין השיני' צריך להסירו ובתוך הזמן אפי' אין הבשר בין השיני' אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפ"ז הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"ל להמתין דכיון דלא אכלו אין מוציא טעם והרמב"ם נותן טעם לשהייה משום בשר שבשיניים ולפי דבריו לאחר ששהא כשיעור מותר אפי' אם נשאר בשר בין השיניים והלועס לתינו' צריך להמתין וטוב לאחוז כחומרי ב' הטעמי' ע"כ וק' לי לפי דברי הרמב"ם דעיקר טעמ' דבעי שהייה זמן סעודה משום בשר שבין השינים הוא א"כ מאי פריך בשר שבין השיניים מהו וע"ק אמאי הצריכו חכמים להמתין זמן סעודה ולא אמרו שצריך שינקר את שיניו בטוב וכמו שאמרו בבשר אחר גבינה דסגי בקינוח ולא חשו שלא יקנח בטוב ג"כ ק' לדבריו בבשר אחר גבינה נמי ליחוש לגבינה שבין השיניים אלא שנ"ל דדווקא גבי בשר שמצינו קרא הוא דאמרינן הכי ולא גבי גבינה וכ"ז איננו שוה לי אלא נראה בודאי מה דבעי תלמודא בשר שבין השיניים סתמא מהו משמע כל זמן שהיא בין השיניים והוא בעין ויש לו צורת בשר ואע"ג דקרא דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם לא איירי בו אחר זמן מ"מ לק"מ דלא קפיד תלמודא בשיעורא אלא אייתי ראייה דאיקרי בשר דאל"כ אפי' בתוך הזמן מניין דמיקרי בשר דילמא לאלתר ממש כמעשה שהיה במדב' אלא כדפרישית דפשיטא ליה מאחר שאיקרי בשר אפי' הוא בין השיניים א"כ אין חילוק בין תוך הזמן לאחר זמן וכן פי' הרא"ש להדיא דלאחר זמן הוא דקבעי ותמה אני על הטור שלא הביא מסקנ' אביו הרא"ש וא"כ לפי הא שפי' מה דצריך להמתין עד זמן סעודה משום שהבשר נותן טעם עד זמן סעודה וא"כ דינא הוא שהלועס לתינו' א"צ להמתין זמן סעודה אלא בקינוח והדחה סגי למאן דבעי תרווייהו ולפי מה דפרי' לעיל דבקנוח לחוד סגי ה"ה הכא ומל' הטור שכ' אם יש בשר בין השניים צריך להסירו משמע מן הסתם ל"צ לנקר אכן מדברי הרשב"א משמע אף א"י בודאי אלא חושש בזה שצריך לנקר שכת' בחידושיו בשם בה"ע שאם חושש בשר בין שיניו ואפילו שהה צריך להוציא וכ' שנראין דבריו ומ"מ היכא דאין חושש א"ל לבדוק אחריו אם יש בשר בין שיניו וכ' הר"ן נראין הדברים שמי שאכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שא"צ שהייה כדי סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם אלא מאכילה חשבינן ליה לזמן שהייה ומיהו קנוח הפה מיהא משמע דבעי עכ"ל כ' בש"ל שאסור לאכול גבינה אחר כחל ופשוט שהרי הוא כשאר בשר ממש וחלב שבו הוא חלב שחוט' דרבנן וכ"ש לאחר שקרעו ש"ו שהוא בשר גמור אפי' מדרבנן אלא שהחמירו שלא לבשלו עם בשר ולכן נראה מ"ש האוכל כחל ובא לאכול אחריו בשר שצריך לחטט שיניו כמו בשר אחר גבינה וכן בהג"ה א"ו בשם א"ז חומרא יתירא הוא ולעניין נטילה בין בשר לדגים או איפכא ז"ל הט' י"ד וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג יחד שקשה לצרעת ויש מחמירין בדבר ליחד לדגים כלים בלבד וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל לרחוץ בין בשר לדג והיה שורה תת ביין והיה אוכלו בנתיים כדי לרחוץ פיו וז"ל מהרא"י בשערים שלא ראיתי נוהגים הכי אפי' פרושי' וצנועים אלא עושים קינוח הפה לחוד והדחה ע"י שתייה ע"כ וא"י למה לא ניחוש דשמא נדבק מן הבשר שעל ידיו מתער' בדגים וכן איפכא וכמו שחשו בין תבשיל גבינה לבשר אבל מה שמיחדין כלים לבדן זהו שיבוש דאינו סכנה אלא בממשו' בשר ודגים שנתערבו בהדי הדדי אבל בנתינת טעם ליכא למיחש כמו שהוכחתי בפרק ג"ה סי' ט"ו תו מסקינן בסוגיא אמר שמואל אנא להא מילתא כחלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא היה סייר נכסי תרי זימני ביומא ואנא לא סיירי אלא חד ופי' רש"י סייר הולך ורואה קרקעותיו מה הם צריכין ומדמדמי האי עניין לאיסורא וקריא אנפשיה חלא בר חמרא למדנו מזה רוב הזהירו' על איבוד ממונו כדי שלא יצטרך לבריות וליהנות מאחרים באם אפשר לו מיגיעתו ומשלו אשרי לו ומ"ה אמרו הצדיקי' מדקדקי' אפי' בפחות משוה פרוטה והארכתי בעניין זה בפרק א"ט סי' ט':

דין מים ראשונים ואמצעי' נוטלין בין ע"ג קרקע בין בכלי אבל מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי ואפילו ע"ג קינסא לא וביארנו דאפי' מ"א אין רוחצין מתוך הכלי אבל באמצעיים אין קפידא ומים אחרונים ואמצעיי' נוטלין בכל מיני משקה ושפשוף בבגד או בכחול אסור בשתיהן וניגוב צריך באמצעיים אבל לא באחרונ' ושתיהן א"צ שיעור וא"צ לשפוך רק פ"א ובארנו דאף האידנא אין להקל במ"א אבל ברכה אין לברך כלל:

אמר רב יצחק בר אבין אמר ר"י בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים. חובה מיתיבי מ"ר ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה ומסיק עלה אמר ר"נ ל"ש דאמצעיים רשות אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה וכבר פי' בסי' ה' וק' לי אדרבא בהך בריית' דאיירי באמצעיי' רשות ה"ל למיתני בתלת גווני ראשונים מצוה ואחרונים חובה ואמצעיי' רשות ונראה בעיני דמ"ה תני דשניה' חובה לגבי אמצעיי' שהן רשות כדי להור' שמים אמצעי' שהן רשות לגבי חובה אבל לעולם איכא מצוה קצת ובפרט לפי מה שפי' ר"ת שהו' עיקר דבין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה קאמר שאין זה חובה ומצוה ממש אלא רשות אבל קצת מצוה איכא ומה שנראה מהאי סוגיא היכא דבעי נטילה שאין חילוק בין יממא ולילה דומיא דמ"ר ואחרונים א"כ ממילא נמי הא דר"נ דאמר בין תבשיל לגבינה חובה ולעיל אמרינן ביממא דקחזיה ליה לא בעי נטילה ור' ירוחם כ' ה"ה דלילה אם יש לו נר יפה דלא בעי נטילה והכא משמע בכל גווני בעי נטילה ע"כ נר' כמ"ש הא"ז בשם רשב"ם שאם אכל תבשיל של גבינה ורצה לאכול תבשיל של בשר צריך נטילה אפי' ביום לפי הטעם בהג"ה באשר"י משום שהתבשיל נדבק יותר מגבינ' עצמה לכן המנהג ליטול ידיו ביום לאחר כל מאכל של חלב ואם יש להקל שלא להצריך נטילה זו דווקא בגבינה עצמה שהיא יבשה וק' ולא בשום מאכל חלב ולאו דווקא תבשיל ע"כ והטור כ' בשם הר"פ שיש לרחצם אף ביום לפי שפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בליחלוחית הידים ולאו אדעתיה ע"כ ותמיה אני מניין לו לגזור גזירה מה שלא נגזר בימי התלמוד והגאונים א"ל במקומו שמצא בקעה ובא לגדרה ולא בע"א וא"כ מאחר שהתלמו' אומר להדיא דגבי גבינה לא בעי נטילה ביממא הכי הל"ל היכא שהגבינה לחה צריך ליטול את ידיו כו' אבל בגבינה יבש א"ל ליטול ביום ואף בלילה כשאוכל אצל נר יפה כעין אבוקה. ומסקין מ"ר בין בכלי בין ע"ג קרקע מ"א אין נוטלין אלא בכלי וא"ל אין נוטלין ע"ג קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן וא"ב קינסא פי' ליטול ע"ג קיסמין אבל מ"מ אין נוטלים מתוך הכלי כמו שרוחצין הגוים אפי' במ"א אין נכון שהרי המים הללו מקבלין הזוהמא והידי' מקבלין שוב מהן אבל באמצעיים אין קפידא דס"ס מעבירין את הליחלוחית של המאכל ומנקים את הידים אבל מ"מ מים א' נוטלין בכל מיני משקה כמ"ש הראב"ד והרשב"א בת"ה שכולן מעבירין את הזוהמא אע"פי שאין כשרים לנ"י ומהשתא תימא לי על הראב"ד שהכשיר כל המשקים למ"א ובמים אמצעיים כ' הראב"ד להדיא שכל שאר משקים אינם כשרים לאמצעיים מפני שהן שמנים צחים ואינם מנקי' את השומן של מאכל וא"כ לפי סברא זו כ"ש שאינם מנקי' את הזוהמא אלא נ"ל עיקר כדברי הרשב"א שהשוה מים אמצעיים לכל מילי למ"א וא"כ מאחר שכל שאר משקי' מנקים מן הזוהמא כ"ש שמנקי' ומעבירין ליחלוחית המאכל גם מ"ש הראב"ד שמים אמצעיים לא יועיל להן שפשוף בגופו ובכותל ומשמע מדבריו דבמ"א סגי בהכי כמ"ש בספר אח' משמו כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעיי' שבין גבינה לתבשיל בין להקל ובין להחמיר חוץ משיפשוף בגופו או בכותל או בהיסח דעת שפוסלים באמצעיים ואין פוסלים באחרונים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכין שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעיי' צריכין ניגוב כראשונים וחוץ משאר משקים שאינם כשרים לאמצעיים כו' ולא ידענא טעם לדבריו אם אינו מועיל שפשוף להעבי' המאכל כ"ש לנקות מן הזיהמא ואמת כן הוא שלא יועיל שפשוף בשתיהן אפי' שפשוף בבגד כ"א במים או במשקה וכדברי הרשב"א שווים לכל דינים חוץ שבאמצעיים נוטלים בין בכלי בין בקרקע וצריכין ניגוב ואף שהרמב"ם כ' וז"ל כל הנוטל ידיו באחרונ' מנגב ואח"כ מברך זהו דווק' למברך שאינו ראוי לברך בברכת השם בלי ניגוב ע"כ הכון לקרא' אלהיך אבל האחרי' אינם. צריכין ניגוב גם שתיהן א"צ שיעור ואין צריך לשפוך על ידיו רק פעם א' והא דפליגי הני תרי לישנא במ"א וא"ב קיסמא פסק הרמב"ם להחמיר שאין נוטלן אלא ע"ג כלים ולא קיסמא והרשב"א כ' כיון דמידי דרבנן הוא נקיטינן לקולא ויראה כדעת הרמב"ם מאחר שהטעם הוא משום רוח רעה וחמירא סכנתי' מאיסור' ע"כ פסק להחמי' והאידנ' אין נזהרין בזה לפי שאותם רוחות הנזכרים בתלמו' אינם מצויין בינינו כגון שיבת' ובת מלכ' וזוגות אבל מ"מ מאח' שאמרינן מ"א מ"ט משום מלח סדומית המצוי במלחא כי קורטא בכורא ובעבור שאמרו על כל אכילת' אכול מלח חיישינן להכי ואמרינן לאו דוקא אכילה אלא אפי' מי שמודד מלח צריך ליטול ידיו משום האי חששא דמלח סדומית ומלח סדומי' אינו מצוי בינינו א"כ לא ליבעי מ"א כל עיקר וז"ל הרא"ש בסוף פרק א"ד והוא מדברי ר' יונה אהא דאמרינן התם אר"י א"ר וא"ל במתניתין תנא והתקדשתם אילו מים ראשונים והייתם קדושים אילו מים האחרונים כי קדוש זה שמן הטוב אני מקדשכם זו ברכה תימא דהכא משמע דמ"א מצוה משום קדושה ובפרק כ"ה משמע שהן חובה מפני הסכנה מפני מלח סדומית שמסמא את העינים וי"ל משום קדושה אמרו שהם מצוה ומשום סכנת מלח סדומית הוסיפו לעשות חובה אבל ר"ה גאון פי' דהא אמרינן הכא שהם מצוה משום קדושה דהיינו למברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידיו קוד' שיברך אבל נטילה אחרונה אינה משום קדושה אלא מפני הסכנ' בלבד ואם רצו נוטלין אחר ברכה וכ' עוד והוא מדברי התו' ומה שלא נהגו האידנא במ"א אותן שאין מברכין א"ל לפי שאין מלח סדומית מצוי אצלינו והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטו' גם בנטילה נמי לא נהגו וגם לא איקרי ידים מזוהמים כיון שאין אנו רגילי' ליטול ואין אנו מקפידין אמרינן בפ' כ"מ אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנ' הוי' אמרי כגון אנו דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותן שלא היו רגילין לא היו חוששין בו ולא היה מעכב עליהן אע"ג דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ואם יש אדם שהוא איסטנית ורגיל ליטול ידיו לאחר סעודה לדידיה הוי ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם שיברך ויש מן הראשונים שאמרו שמברך על מים אחרונים על רחיצת ידים אבל ר"ע כ' שאין מברכין עליהון לא בל' נטילה ולא בל' רחיצה ולא בל' שטיפה ונתן סימן בדבר נר"ש ע"כ וטעם לדבר כ' בה"ג ובתו' כל מה שהוא חובה על האדם להצלת עצמו כגון הכא שלא יסמא את העיני' לא שי' עליה ברכ' ומברכ' המפיל חבלי שינה אין ראיה שהיא ברכה מיוחד' שקבעו חכמים ז"ל בנוסח שתקנו אבל לברך ברכה מעצמו כמו שמברכין על כל שאר מצו' אם היא משו' הצלת עצמו אין לברך עליה גם אין לברך עליה משום נקיות וקדושה מאחר שאינה אלא לאישתניסית בעלמא אינה חובה או מצוה קבוע לכ"ע מ"ה אין לברך וכל הדברים הללו מספיקין שאין לברך כי הברכות אינה מעכבות אבל א"י ממה שנהגו להקל במים האחרונים שהרי כ' הרי"ף וז"ל ואע"פ שלא אכל מלח קבעו חכמי' חובה משום מעשה שהיה דמים ראשוני' האכילו חזיר והאחרונים הרגו את הנפש ולשון קבעו חובה משמע שאף לדורות חובה ובהאי לישנא כ' על ערבית רשות והאידנא קבעו חובה ומה שלא כ' כאן והאידנא כו' לפי שמתחילה היה נמי חובה מה שאין בתפילת ערבית שהיה רשות מתחילה ובפרט שכ' ר"י וז"ל אומ' הרמב"ם אע"פ שעכשיו אין לנו מלח סדומי' יש מלח אחר כמלח סדומית ואם יעבור ידיו ע"ג עיניו יסמא את עיניו ע"כ והוא היה אב לכל הטבעים ע"כ נראה שאין להקל בהן כלל וראיתי מחמי מהרר"ק ירושלמי שהי' מדקדק שאחר גמר סעודה הביאו לו הכוס של בהמ"ז מלא מים והיה משטף אותה בידו ואגב רחץ בהן ידיו למי' אחרונים ועשה שתי מצות כאחת שטיפת הכוס וקדושת מ"א וכן אני נוהג אחריו וחילק בין מ"ר לאחרונים באיזה מהן מתחילין תמצא בסוף הלכות ידים ורגלים בסי' מ"ב:

דין המ"ד נוטלין בחמין שאין היד סולדות בהן אבל אם היד סולדות בהן לא ומ"א אין נוטלין אלא בצונן:

תו מסקינן אר"י בר יוסף א"ר נאי ל"ש שמ"ר נוטלין בין בחמין בין בצונן אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדות בהן אין נוטלין בהן ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין נוטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אר"י ב"י אר"י ל"ש אלא שהיד סולדת בהן אבל אין היד סולדות בהן נוטלין מכלל דראשוני' אע"פ שהיד סולדות בהן נוטלין ומסקינן נמי לקמן איתמר חמי האור חזקי' אמר אין נוטלין מהן לידים ר' יוחנן אמר נוטלין מהן לידים אר"י שאלתי את ר"ג ברבי ואוכל טהרות וא"ל כל גדולי גליל עושין כן וכ' תו' הא דאמר חזקיה אין נוטלין חמין לידים אע"ג דתניא לעיל מ"ר בין בחמין בין בצונן מוקי חזקיה כל"ק דר"י דלעיל כשאין היד סולד וכאן איירי כשהיד סולדות בהן ור"י דשרי הכא כלשון בתרא דמוקי לה אע"פ שהיד סולדות מותר ובחינם פיר' בקו' דחזקיה תנא הוא ופליג אברייתא דלעיל וכ"כ הרא"ש וז"ל וק"ל כר"י בהא דס"ל כל"ב דלעיל ע"כ ותמ' אני איך עלה על דעת שרש"י ע"ה נעל' ממנו לתרץ דחזקיה ס"ל כל"ק אלא משום דס"ל לרש"י דבודאי חזקיה ור"י פליגי בחמין שאין היד סולדת בהן מדאמר ר"י שאלתי את ר"ג ברבי ואוכל טהרות וא"ל כל אנשי גליל עושין כן וכי דרכן היה ליטול בחמין שהיד סולדת בהן ואף למעלה ל"פ אלא אירע כך במקרה או ע"י דחק אבל לא מסתברא כלל לומר שנהגו כך תמיד ליכוות ידן בחמין אלא בחמין שאין ה"ד סולדות בהן היו רוחצין אנשי גליל ומשום עונג רוב נקיות עשו כך וא"כ חזקיה שאוסר אף כה"ג א"כ פליג על ברייתא דלעיל שאמרה מ"ר נוטלין בין בחמי' ובין בצונן אלא תנא הוא ופליג ומ"ה נראה דהלכה כל"ק שאינו מתיר אלא בחמין שאין היד סולדות בהן ולא כל"ב לומר שחולקות על חזקיה יותר מדאי שהוא אוסר אפי' באין היד סולדות בהן והבריית' מתרת אפי' ביד סולדת וכ"כ הסמ"ג גבי חמי האור וז"ל ורש"י מפר' חמי האור שאינם כ"כ חמין שתהא היד סולדות בו והדין עמו דמסתמ' כל בני גליל שהיו עושין כן בחמין בינונית היו נוהגים וזה הוא עיקר בעיני:

דין שצריך האדם להזהר שיכבד ויכנש פירורי אוכלין ויזהר שלא ישתה אופיא ולא ינפח ביה ולא ידחה בידו גם יזהר שלא יאכל מן האגוד שאסר גינאה גם לא יאכל ירק שנפל על השלחן ולא ישב תחת המרזב גם כשרוצה לשתות מים שנשאבו מן הנהר ישפוך תחילה מעט ממנו לארץ:

אע"פ שיש חרם הקדמוני' שאין לסמוך על רפואות התלמוד כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים ולא ידעו שיש שינוי במקומות וכ"ש בזמנים שהדורות פוחתים והולכים ואם הראשונים כענקים אנו כיתושין גם מה שהזהירו משום רוחות כולן לא שכיחי האידנא כמו זוגות ודומיהן מ"מ מה שיש לחוש מעניין כשפים והיזיקות שבגופו למיחש מיבעי. מסקינן בסוגיא אמר אביי מריש הוה אמינא האי דכנשי נשוורא' פי' פירוכי אוכלי משום מנקירותא פי' נקיון א"ל מר משום דקשה לעניותא ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניות' ולא הוה יכיל ליה דקא מזהר אנשוורא יומא חד כריך ריפת' איבלי פי' על עשבי' שבאפר אמר השתא ודאי נפל בידאי בתר דאכיל אייתי מרא ועקרינהו ליבלי ושדינהו לנהרא שמעיה דקאמר שר של עניו' ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה ואמר אביי מריש הוה אמינא הא דלא שתי אופיא פי' שאקומ"א בלע"ז משום מיאוסת' א"ל מר משו' דקשה לכרסם דהיינו רירין הבאין מן החוט' שקורין בל"א שנופי"ן משתייה קשה לכרסם מינפח ביה קשי' לרישא מידחי בידו לצדדין קשה לעניותא מאי תקנת' לשקיעה שקועי בתוך המשקה עד שיכלה מאליו ואמר אביי מרי' ה"א האי דלא אכלי' ירק מכישא פי' מאגוד דאסר גינאה משום דמחזי' כרעבתנות' א"ל מר משום דקש' לכשפי' ר"ח ורבה בר ר"ה הוה קאזלא בארבא אמרה להו ההוא מטרוניתא אותבן בהדייכו לא אותבנה אמרה מילתא לחש של מכשפות אסרת לארב' שלא זזה ממקו' אמרו אינהו מילת' שריוה א"ל מאי איעבד לכו דלא מקנח לכו בחספא ולא קטיל לכו כינ' אמנייכו ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאס' גינאה ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא אכל ירקא דנפל אתכא משום מאיסותא א"ל מר משום דקשה לריח הפה ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא יתבי תותי מרזיבא משו' שופכי' א"ל מר משו' דשכיחי מזיקין:

ואמר אביי מריש ה"א האי דשד' מיא מפומי' דחצבא משום ציבת' א"ל מר משום דאיכא מים הרעי' פי' ששותין מהן המזיקין ואף האידנ' שמעתי שנזהרין בזה:

דין דחולה שיש בו סכנה מותר לשאול במכשפים אבל היכא דלית בו סכנה אסור ואם בא לו המעשה והחולי ע"י כישוף מותר אפי' אין בו סכנה:

שאלה אם חולה מותר לשאול במכשפים ע"י גוים:

תשובה כבר קדמוני הקדמוני' מהרא"י ז"ל וכת' שלדרוש במכשפים ובקוסמים לא מצינו איסור מפירש בדבר דשואל אוב וידעוני דווקא הזהירה תורה עליהם דאינן חמירי טפי ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא והכי מוכח בשמעת' קמייתא דיבמות דבעינן לחייב המכשף סקילה ולא ילפינן לה מכלל ח"ו וא"ל דעובר משום לפני עור וגו' לדברי ר"י בפרק ד"מ דב"נ מוזהרים על הכישוף משום דלא ק"ל כר"י דכולה תלמודה אמרינן דז' מצוות נצטוו ב"נ וריב"א ואשיר"י נמי פסקו דלא כחזקי' דאמר ב"נ מצווין על הסירוס וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה וגו' כדכ' הרמב"ם ונר' מדבריו דאין איסור ממש קאמר עכ"ל ואני אומר כבודו במקום העליון מונח אבל בדברי הרמב"ם לא דקדק יפה דהוא כ' פי"א דהלכות ע"ז אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל מכין אותו מכות מרדות והקוסם שעושה מעשה לוקין אותו כו' הרי לך להדיא שסובר ששניהם בלאו אלא מפני שאין בו מעשה מכין אותו מ"מ כמ"ש באותו פ' גבי שואל א"ז ומ"ש באותו פרק שאין בו אלא איסור בעלמא משום תמים תהיה וגו' היינו דווקא המאמין בהם ע"ז קאמר שהוא מן הכסילים ומן השוטים והתורה הזהירה על אילו ההבלים מלהאמין בהם ולחשוב שהם אמת כמ"ש שם להדיא ואף על המאמין כ' הרמב"ם באותו פ' שאם כיון מלאכתו או הליכתו בעת שקבעו שמים ה"ז לוקה ואומר אני דסברת הרמב"ם הוא מ"ש בתור' שואל אוב או ידעוני קאי אכל אינהו דכתיבי בהאי קרא כגון מעונן ומנח' וקוסם ומכשף ולא כתבה תורה שואל גבי אוב אלא משום שלשם מחולק השואל מן הפונה בבעל אוב עצמו שזה באזהרה וזה בכרת מה שאין בכל אינך אבל לעולם מילת ושואל קאי אכל דכתיב בקרא לעיל מיניה ועוד לפי שאוב אין דרכו אלא בשאלה שאפילו הפונה אינו אלא שואל והא ראייה שרש"י פי' ששואל אוב הוא אזהרה אף על הפונה ומ"ה כ' התורה ושואל אוב וה"ה כל הני שדרכן בלא שאלה אלא שעושין מעשה בעצמה ואם שואל בהן חייב ומ"מ בתשו' הרמב"ן מצאתי כדברי מהרא"י דווקא באוב וידעוני אסרה תורה השאלה אבל לא באינך הכתובים בקרא וז"ל גוי המכשף וישראל שואל בו אינה אלא משום תמים כשואל בכלדים והשתא לכאורה נר' דאפילו בסתם חולה אינו אסור לשאול במכשפים ובקוסמים לפי סברת הרמב"ן דאין בו אזהרה אלא איסור בעלמא משום תמים וגם אין בו איסור מבואר אלא דרש בעלמא שהרי לא נמנה בכלל העשייה וגם עיקר המקרא להלוך בתמימות הנה דאתא להיות אמונת הש"י והבטחה חקוקה בלב אדם ומ"ה היכא שהוא חולה אינו ראוי להחמיר לאסור אבל מ"מ אומר אני מאחר דעיקר איסורו לפי שהם הבלים וכיזובים ודברי תעתועים ואין בהם ממשות בשאילת כלדיים לפי' הרמב"ן א"כ מה"ט אין להית' כלל לשאול במכשפי' אפי' לחולה מאחר שאין בה ממש ורובה הבל ואפילו לדעת הרמב"ן דס"ל דשאילת כלדיים דהיינו אינטגנינות היא חכמה יתירה ועצומה ומותר להשמע להן אלא שלא ישאל אחריהן משום תמים תהיה עם ה' אלהיך ויסמוך על הש"י שהוא יכול לשדד המערכה ולבטלו ע"י תפילה ובקשה ומ"ט כאשר כתב בס"פ ב"א מ"מ הכא גבי כישוף כ"ע מודי' שאינה חכמה אלא ענין רע הוא שניתן לב"א ואפי' חכמי האומות מודים בזה ושורפים כל המכשפים והיינו שהוא דבר רע להשחית ולחבל ולהטיב לא ידעו ברוב הענייני' א"ל חולי דיש בו סכנה דשרי אפילו לפי דעת הרמב"ם דפעמים הם מכוונים ומוצאים דברים כנים ונכוחים ואפי' ספק נפשות דוחה את השבת שהוא בסקילה ק"ו בכה"ג אבל היכא דליכא סכנו' נפשות לא אפילו הוא סכנת אבר שהרי כבר חלקו כל האחרונים על ר"ת דמשווה סכנת אבר בעניין חילול שבת לסכנ' נפשות וראייתו ברורה ומ"מ לפעמים יראה להתיר אפי' דברים שאין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר וכגון שידוע שבא החולי לאדם ע"י מקרה ורוח רעה דשרי לשאול בהן לפי דברי הרמב"ם דעל אותן עניינים וכיוצא בהן רוב המכשפים יודעים ומוצאים עזר ותרופה ואפשר אף לדברי הרמב"ם יראה למצא היתר ולומ' שלא אסרה תורה כישוף כה"ג דאינו בא אלא לגרש ולבטל כישוף ורוח רעה הדומה כי לא אסר' תורה אלא לשאול בהן ולרדוף אחריהן ולהאמין בהם שיש ממש בעניניה' וראייה קצת לדבר שהסנהדרין היו לומדים כישוף כדי לבטל כישוף של המחוייבים מיתה וכה"ג מצאתי בתשו' מהר"ר מנחם מ"צ דמותר ללמוד מן המכשף ענייני כישוף כדי להציל עצמו או אחרי' ע"כ ומצאתי לו און מהאי סוגיא דלעיל דאמרה איהי מילת' ואסרת' לארבא אמרו אינהו מילתא ושריוה אלמא דשרי לבטל כישוף אעפ"י שלא היה שם שום סכנה וכ"ש ע"י גוי דשרי אבל בע"א כגון סתם חולה ואין בו סכנה לא אוכל למצא היתר כלל:

דין חמי האור אין נוטלת מהן ידים אם היד סולדות בהן וחמי טבריא בכלי פסול לטבול בו את הידים ובקרקע לכ"ע שרי והיכא דאוקמא בבת בירתא שאין בו מ' סאה אלא שהוא מחובר למקוה שיש בו מ' סאה הלכה כר"י דס"ל שטובלין בהן את הידים והיכא שנפסלו משתיית בהמה כגון שהם מלוחים בכלי פסולין בקרקע כשרים אבל אם נפסלו משתיי' בהמה בעבור עכורין אפי' בקרקע פסולין ומים שנשתנו צורתן פסולין בין שנשתנו מחמת מה שנפל לתוכן או שנשתנה מחמת עצמן מים שנעשו בהן מלאכה אלו ששרה בהן את פתו או שהדיח בהן הכלים פסולין הדיח בהן כלים מודחים או חדשים כשרים מים שהנחתום טובל בהן את גלוסקי' פסולין וכן הדיח בהן את ידיו מן העיסה לקח מהן מלא חפניו ליקטף הככרות כשירים מים שלפני הנפח פסולין ולפני הספר כשירים מים שלקק מהן כלב פסולין שתו מהן תרנגולים כשרים טבל בהן את הספוג כשרי' וכל הני דכשירי' איירי בלא נשתנו מראיהן:

איתמר חמי האור חזקיה אומר אין נוטלין מהן לידים ור"י אמר נוטלין מהן לידים ואמר ר"י שאלתי את ר"ג בר ר' ואוכל טהרות וא"ל כל גדולי גליל עושין כן וכ' הרא"ש וק"ל כר"י כהא לישנא בתרא דלעיל דשרי בראשונים אפילו היד סולדות בהן ואני כ' לעיל בסי' י"א דלא ק"ל הכי חמי טבריא חזקיה אומר אין נוטלין מהן לידים ור"י אמר אם כל גופו טובל בהן ידיו לכ"ש אמר ר"פ במקומו כ"ע ל"פ דשרי למישקל במנא כ"ע ל"פ דאסור כ"פ דפסק מנייהו בבת בירתא חזקי' סבר גזרינן בבת בירתא אטו מנא ור"י סבר לא גזרינן וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו שהילכתא כחזקיה דרבי' דר"י הוא וכאשר כ' הוא גי' הרי"ף אבל רש"י גרס חזקי' אמר אין נוטלין מהן לידי' אבל טובלין מהם לידים ור"י אומר טובל בהן כל גופו אבל לא ידיו ורגליו והקשה ר"ש במס' ידים דהא איתא לשם בפ' ג"ה ברייתא דתניא מים שנפסלו משתיי' בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים רשב"א אומר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו ומוקי נמי דפליגי בבת בירתא בפלוגתא דחזקי' ור"י ואתו כתנאי וא"כ לפי גי' זו תהוי סתם מתניתין דהכא דלא כר"י ובכל דוכתא אית ליה לר"י הלכה כסתם משנה ול"ל דמתניתין דהכא איירי בדל' פסקינהו חדא דאמאי מפליג בין כלי' לקרקע לפליג בדידיה ובתוספת' קתני מילתא דרשב"א ולא קתני מילתא דרבנן משמע דרשב"א קאי אמתניתין וכדפסקינהו בבת בירתא מוקמי' פלוגתייהו ונראה כגי' ר"ג ור"ח דגרס התם במילתיה דר"י השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורגליו לא כ"ש ולפ"ז נראה דהלכה כר"י כסתמא דמתניתין וחזקיה תנא הוא פליג וסתמא דמתניתין עיקר לגבי' ואף בברייתא פליגי רבנן עליה דרשב"א ויחיד ורבי' הלכה כרבי' ומ"ה נראי' דטובלי' בהם ידים בבת בירת' כסתמא דמתניתין וכת' הרשב"א בחידושי' וז"ל מדקאמר ר"י כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש מהא משמע דאפי' איכא מ' סאה בבת בירתא קא אסר דאי לית ביה מ' סאה הא אינו טובל בו גופו וי"ל נמי דכל שיש בו מ' סאה לכ"ע שרי דבכי הא ליכא למיגז' אטא מנא אלא כשאין שם מ' סאה פליגי ואי קשיא לך אי פחות ממ' סאה היאך תעלה לו טבילה ואפי' לידיו ועוד מאי קאמ' כל גופו טובל בהן וי"ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטביל אותן בבת א' דיו דהא אריתא דדלאי סתמא ליה בה מ' סאה ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילינן בפחות ממ' סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להם ט' קבין ואע"פ שזהו בקרקע וזה בכלי' והא דאמר' כל גופו טובל בהן ה"ק כל גופו טובל בחמי טבריא ולא באילו שבבת בירת' דוקא קאמר כך נ"ל ול"נ דבודאי איירי שאין בו מ' סאה דאי יש בו מ' סאה בודאי לא שייך למיגזר כמ"ש הוא אבל איירי במחוב' למקו' שהוא כשר לטביל' גופו אפ"ה גזרו ביה שהרואה לא ידע שהוא כשר מחמת חיבורו ויבא להטיל ממנו בכלי וכן פי' רש"י ואף שר' יונה חולק ע"ז מ"מ הרשב"א פסק כוותיה בספר ת"ה ואף התו' הביאו פירושו תו מסיק תנן בפ"ק דמסכת ידים מים שנפסלו משתיית בהמה בכלי' פסולי' בקרקע כשרי' כ' הרא"ש מדע' בעלי התוס' מים מלוחי' שאין הכלב יכול ללקוק מהם וי"א מים עכורין שקרובין להיות כטיט הנרוק ופי' קמא עיקר דאיירי בצלולין אלא שהם מלוחים או סרוחי' אבל בעכורים אין חיל' בין קרקע לכלי דאמרינן בפ"ב דזבחי' אר"ל כל המשלים למקוה משלים למי כיור לרביעי' אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק ה"ד אי דפרה שוחה ושותה מהן אפי' לרביעית נמי משלים ואי אין פרה שוחה ושותה מהן אפי' למקוה נמי לא אלמא במים העכורים אין חילוק בין טביל' לנטילה ע"כ וטעם לדבר היכא שמעורב בטיט שאין הבהמה שותה מהן הוי כטיט ואין שם מים עליו ופסול אפילו לטבילה אבל במלוחים וסרוחים אפי' אין הבהמה שותה מהן מ"מ דין מים עליה כמי הים ומ"ה בקרקע כשרים כמי הים ובכליהם פסולים שנתבטלו מתורת מים שהרי אין ראויים לשתייה כשאר מים שנשאבו מן הנהר וכמו שנפסלו אם אין ראויין לשתיי' ה"ה שנפסלו בשינוי מרא' אפי' הם ראויין כדתנן נמי התם בפ"ק נפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהם פסולין וכתב הרא"ה פרק א"ד דטעמא דבנ"י בעי' מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלי' מן הכיור והתו' מסתברא דילפינן לה משום מים יתיר' דכתיב ונתת שמה מים לרחצה וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ומהכא דייקים דמים בהוייתן בעינן שלא נשתנו ע"כ וכת' הרמב"ן והטור בין נשתנו מחמת שנפל בהן שום דבר בין שנשתנו מחמת עצמן בין נשתנו מחמת מקומן פסולין ע"כ תו שנינו התם עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין שמעון התימני אומר אלו נתכוון לשרות בזה ונפל לשני כשרים ואין הלכה כר"ש אלא בכל עניין פסולי' בין נתכווין בין לא נתכוון וכ' הרמב"ן דה"ט מאחר שעשה בהם מלאכה בכלל מי שופכין הם ואינן ראוין לנטילה תו תנן התם הדיח בהם את הכלי' או שמיחה בהם פי' שיכשך את המדות פסולים הדיח בהם כלים מודחים או חדשים כשרים ר"י פוסל בחדשים ואין הלכה כמותו המים שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקין פסולין וכשהוא מדיח את ידיו כשרים ופי' ר"ש דהיינו קיטוף דפר' כל שעה ופעמים מכניסים הלחם במים ופעמים נותן ידיו במים וטח פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא אם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שרה בהן את פתו ואם מדיח בהן את ידו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרים וכ' הטור ובלבד שלא ישתנו מראיתן ע"כ וי"א שאם הדיח ידיו בהן לרוחצם מן העיסה ואפ"ה כשרים וכ"כ הס"ת בסי' ע"ח להדי' שאם הדיח בהן הנחתום את ידיו מחמת העיסה המים כשרים והיינו דס"ל דסתם ידים העסוקות בעיסה אין בהן לכלוך ולא נעשו כשופכין ע"י הדחה זו וכ"כ ר"י שכן יראה מדברי התו' אבל מדברי הרמב"ם יראה דכה"ג אין כשרים אלא באופן שפי' רש"י וז"ל בפ"י מה"ל ברכות מים שהנחתום מטביל בהן את הקערות פסולין ושהוא חופן מהם בשעת לישה כשרים שהמים שבחפניו הן שנעשר בהן מלאכה אבל המים שחופן מהם הרי הם בכשרותם ע"כ הרשב"א בת"ה וכן נר' עיקר דלישנא דהדיח בהן משמע דאיירי בעניין הגלוסקין וכמו שפי' הם ולא שמדיח ידיו מן העיסה דלא איירי האי תנא בה בהדחת ידיו כל עיקר שוב מצאתי שכ' כך להדיא בתוספת' כדפרי' שכ' לשם וז"ל מים שהנחתום מטביל בהן גלוסקים אע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן ע"ג ככרות אם נשתנו מראיהן פסול ואם לאו כשרין וכתב עוד מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהן לידים מפני שבידוע שנעשית בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרים ע"כ ומים ששתו מהן תרנגולין כ' מהרא"י בת"ה וז"ל יראה דלכאורה היה נראה דפסולין משום הא דתנן במסכת פרה ובפרק א"ט מייתי לה כל העופות פסולין במי חטאת חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ופי' רש"י דשאר עופות אינן מוצצות אלא מגביהין פיהן לאחר שקלטה המים נופלי' מפיהם וה"ה נעשים כמים שנעש' בהן מלאכה וק"ל במס' גיטין שהמלאכה פוסלתן ע"כ וכן פי' בפ"ק דחולין מהא דאם יכולה חולדה לשתות הימנ' או נחש לדברי ר"ג ולפי זה שתו התרנגולים מן המים פסולים ג"כ לנ"י משום דנעשה בהן מלאכה והמלאכ' פוסלת כדתנן במסכת ידים ופסק הגאונים בענין נ"י מייתי לה הדיח בהן את הכלי או שמדיח בהן את המדו' פסולין לנ"י משום דנעשים בהן מלאכה אמנם התו' בפ"ק דחולין פליגי ארש"י בהך סברא ומקשין דמה מלאכה שייך בשתייה ופירשו ההיא דפסול דשתיי' עופות ושרצים במי חטאת מטעם אחר וכן נראה להוכיח מא"ז הגדול דכת' מפי' ר"ח ז"ל דמים שלקק מהן הכלב פסולין לנ"י דמשמע הא שאר בהמות וחיות לא הוו פסולין ואי שייכי פסול מלאכה בשתיי' שאר בהמה וחיה נמי לפסלו לנ"י בשתיי' כי היכי דפסלי במי חטאת כדתנן במס' פרה ובסמ"ג מייתי לה מי חטאת ששתו מהן בהמה וחיי' וכל העופות פסולין חוץ מן היונה ותו נר' דאפי' לפי' רש"י דוקא במי חטאת פסלי שאר עופות בשתייה משום דמה שנפלו מפיהם אל המים הנשארי' בכלי אין בטילין במיעוטין משום חומרא דמי חטאת אבל לעניין נ"י בטילין ודאי במיעוטן והכי מוכח מהא דתנן נפל לתוכו דיו קומו' וקנקנתו' אם נשתנו מראיהן פסולין הא לא נשתנו כשרי' ואע"ג דודאי דיו וקולמוס פסולין לנ"י דלא מיקרו מים אלא משום דבטילין במיעוט וצ"ע בסברא זו בגיליון כ' פ' המגרש ובפירוש משנית דס"ט שפי' ר"י מסימפירט מצאתי דכ' במס' ידים טבל בהן את הספוג אם נשתנו מראיהן פסולין אבל לא נשתנו כשרים דספוג חשיב כאילו שתה מהן יונה עכ"ל משמע דאי הספוג נחשב כשאר עופות הוה פסול ולא אמרינן בטילין במיעוטן אמנם י"ל דאיירי כגון דלא הוי בטילין במיעוט והא דתלי ביונה למימר דשאר עופות פסלי במים לנ"י אלא לסימנא בעלמא נקט ור"ל דהספוג מוצץ כמו שהיונה מוצצת אבל אי הוה הספוג אינו מוצץ היה פסול לנ"י עכ"ד ול"נ שאין לדמות נ"י למי חטאת לעניין מלאכה שהרי מצינו שלא אסרו אלא מלאכה גמורה שהרי הדיח' בהם כלים מודחים כשרים לנטילה וגבי מי חטאת פשיטא שפסולין דמלאכה כל דהו פוסלת אבל גבי נטילה מה שלא ניראים מלאכה לא פסלו' וכן מצאתי:

דין מים שנגע בהן בידים שאינן נטולות כשר לנטילת ידים:

כתב מהרא"י בת"ה וז"ל מה שסתם ידים פוסלין המים שע"ג יד הנטילה לכאורה נראה דכ"ש שיפסלו המים שבכלים בנגיעתן לנ"י ולפ"ז הא דכ' הרמב"ם וסמ"ג ואשיר"י דאם נתן מים לחבירו בחפניו אין עולה לנ"י מפני שלא נטל מן הכלי משמע דוקא מטעם זה אין עולה הא מטעם דנגע בהו חבירו לא קפדינן וכן הא דכ' מים שהנחתום מדיח בהן את ידיו כשרים כל הני צ"ל דאיירי בידים הנטולים אמנם מצאתי אח"כ בתו' דמסכ' סוטה וז"ל ועל מנהג העולם שזורקין מן הכלי לידו אחת ואח"כ משפשף בחבירת' שפיר דמי כיון שמתחלה נטל מן הכלי כדתני' בתוספ' דמס' ידים אבל הנותן מים לחבירו בחפניו ידיו טמאו' שמתחיל' לא נטל מן הכלי הא אם מתחילה נטל מן הכלי טהורת והא דתניא במסכ' ידים נטל ידו אחת ושפשפף בחבירת' טמאה התם איירי שאין מתכוונין אלא ליטול ידו אחת ולכך שפשף בחבירת' טמא' עכ"ל מל' התו' הללו משמע דסתם ידים אין פוסלין המי' בנגיעותן כההיא דנותן מים בחפניו דלא בעי מצי לאוקמי בידים שנטל אותם אמנ' נראה דדוחק הוא קצת מה שהן מחלקים בין מתכוונים ליטול ידו א' או ב' ואין לסמוך עליו לעניין שפשוף ידא בחבירת' דהא כל הגאונים דלעיל כ' להדי' לאיסור אבל אם נגעו סתם ידים במים שבכלי המקיל להכשירו לנ"י לא הפסיד דההיא דנחתם שהבאתי לעיל משמע דלא איירי בידים שנטלו ואפ"ה כשרי' ושפי' יש לחלק בין פסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה מבטומאת המים שבכלי לצורך נטילה דבקל נטמאו על הידים בשעת נטילה ולכך שפשף בחברת' טמאה עכ"ל מהרא"י ואומר אני אף שהגאון מפקפק בדבר וקצת נוטה להחמיר אלא שכ' והמקיל לא הפסיד לא אבין מה נידנוד טומאה שייך במי' דהא מיד שנגע בהן ראוי הוא לטהר מטומאתו לולי גזרת הכתוב דבעינן כח גברא ומוקמי רבנן נטילת ידים כעין קידוש דאורייתא דבעינן כח גברא אבל להטמאות מן הידים פשיט' דלא לטמאו' ועוד לרבנן דפסקי דלא בעינן כח גבר' וה"ג פסקו כוותייהו שמותר לטבול ידיו בתוך הכלי איך ימצאו ידיהם ורגליה' הלא מיד כשיגיע ידיו במים נטמאו המים בהרף עין קודם שיגמור הנטילה ואיך תעלה הנטילה אלא לא עוד דלא נטמאה הידים אלא אדרבא מטהרות וה"ה אף לדידן נהי דלא ק"ל כה"ג שיוצא ידי נטילה אבל בהאי סברא לא אשכחן דפליגי עלייהו ודוחק לחלק ולומר בשלמא לה"ג דסברי שעלתה נטילה בכלי ה"ה המים לא נטמאו אבל לדידן דלא עלתה נטילה בכה"ג אכ' אמרינן דנטמאו ונאמר כל היכי דלא מטהרי המים דידי' הם נטמאו ז"א דהא מים חוץ לפרק ששם אינם מטהרים לפי' רש"י ואפ"ה לשם לא מקבלים טומאה אף שהם שניות חוץ לפרק אלמא דלא תלי טומאה במה שלא מטהרין ק"ו במים שראויים לטהר שלא יטמאו ומ"ה היוצא מבית הכסא ובא ליטול ידיו דרך טהרה יכול לשאוב מים בחפניו מן הדלי של מים ולרחוץ ידיו והמים לא נטמאו וכשרין אח"כ לנ"י לאכילה:

דין ספק אם נעשה בהם מלאכה או לא או ספק אם יש בהם כשיעור או לא ספק אם נפסלו המים או לא וכן כל ספיקות בנ"י טהורות ומ"מ צריך נטילה אחרת משום דקשה לעניותה ואין מברכין עליה אבל אם נטל ידיו כראוי וספק לו אם נטמאו או לא א"צ נטילה אחרת כלל והם בחזקת כשירות:

תנן התם בפרק ב' דמס' ידים ספק נעשה בהן מזלאכה ספק לא נעש' בהן מלאכה ספק יש בהם כשיעור ספק שאין בהם כשיעור ספק טמאים ספק טהורים ספקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ר' יוסי אומר ספק ליטהר טמא ואי' הלכה כר"י אף בספק ליטהר פי' שאין ידוע אם נטהרו הידים בנטילה זו ידיו טהורות והשתא מפרש ואזיל אינך ספקו' דהיינו ליטמא ולטמא כיצד היו ידיו טהורו' ולפניו שני ככרים טמאי' ספק נגע ספק לא נגע היו ידיו טמאות ולפניו ב' ככרות טהורים ספק נגע ספק לא נגע היו ידיו א' טמאה וא' טהורה ולפניו ב' ככרים טהורות נגע בא' מהן ספק בטמאה ספק בטהורה נגע היו ידיו טהורות ולפניו ב' ככרי' א' טמא וא' טהור נגע בא' מהן ספק בטמא נגע ספק בטהור נגע היו ידיו א' טמאה וא' טהורה ולפניו ב' ככרות א' טמא ואחד טהור נגע בא' מהן ספק טמא בטמאה וטהור בטהורה או טהורה בטמאה וטמאה בטהורה הידים כמו שהיו והככרים כמו שהיו פי' בכולן אמרינן טהור שהככרו' לא נטמאו מספק ונן הידות וזהו ליטמא ולטמא ומה שאמרינן לעיל ספק טמאין ספק טהורי' פי' ספק נפסלו המים שאין כשרים לנטילה אבל מ"כ שר' מנוח פי' טמאי' וטהורים אידי' קאי כלו' שהי' שומר את ידיו ונסתפק לו אם הסיח דעתו מהם וטמאים או לא הסיח וטהורים ויש לפרש דאמי' קאי לפי שהמים הפסולין לנ"י כטמאין הן חשובים ע"כ ותמה אני על פירושו דפתח התנא בספיקא דמים וסיים בספיקא דידים ומסתמ' מדבר בענין המים כמו שפתח התנא ומ"מ דינו דין אמת דכה"ג נמי אמרינן ספק' טהור ואף שי"ל דוקא בעניין הנטילה הוא דאמרינן הכי שהרי ס"ס נעשה נטילה אלא דמספקא ביה אי הוה כראוי מקילנן בספיקא להכשי' אבל היכא דאיכא לספוקי שצריך נטילה ולא נעשה נטילה כל עיק' שמא אזלינן לחומרא מ"מ נראה מאחר שהטעם הוא דאזלינן להקל מאחר שעיקר דין נ"י הוא מדרבנן ומשום ספק תרומה הוא ומ"ה הקילו בכל הספקות שהרי ספק ליטמא ולטמא נמי טהור מה"ט ומ"ה כ' הרמב"ם והטור אחריו ספ' נטל ידיו ספק לא נטל טהור אלא שהראב"ד כ' אע"פ שכל ספיקו' בטהר' ידים טהו' ע"כ זאת אומרים אם יש לו מים לרחוץ או' לו קום ורחוץ והוצי' עצמו מן הספ' אלא שלא יבדק ואני אומר דצרי' ליטול ידי' ולדקדק אחריו היכא שיש לו ספק אם נטל או לא ומשום עניות דהא תני' בפ' במ"א ג' דברי' מביאין את האדם לידי עניות ואלו הן המשתין מים בפני מטתו ערום והמזלזל בנ"י ושאשתו מקללתו בפניו ואהא דהמזלזל בנ"י מסיק בגמרא אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ולאו מילתא היא דאמר ר"ח אנא משא מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבות' ופי' המפרשים דמשא ולא משא היינו ספק נטל ספק לא נטל אלמא דספק נטילה בעי נטילה אחרית' משום עניות וכ"ש לפי' רש"י שמפר' משא ולא משא שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם אלמא אפי' היכא שהן כשירין בודאי ולא מכח ספק אפ"ה קשה לעניות כ"ש בספק נטל ידיו וכ"ש נמי אם ספק שהיה בהן כשיעור אבל מ"מ נ"ל היכא שנטל ידיו כראוי אלא שיש ספק במים אם היו פסולין לנטילת ידים לא מחמירין כ"כ וכן ספק אם נטמאו הידים א"ל דאוקמינן הידים בחזקת טהורות דלא גזרו נטילה אלא על סתם ידים ולא על ספק והיכא דליכא דררה דנטילה כלל אף לעניות לא קשה ומ"מ הנזהר בקדושתה וטהרתה נקרא איש קדוש וטהור:

דין דיין בין קודם שנתן לתוכו מים בין אחר שנתן לתוכו ס"ם מים אין נוטלין ממנו לידים אבל משכר ודבש נוטלין מהם בשעת הדחק:

גרסינן בס"פ ג' שאכלו ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפ"ה ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עלין בפ"ה ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר"א וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפ"ה ואין נוטלין ממנו לידים והטעם לר"א שאין מברכין עליו בפ"ה פי' רש"י לפי שהיה יינם חזק מאו' ואין ראוי לשתייה בלא מים ונוטלין ממנו לידים דשם מים עליו דמי פירות איקרי וכ' המרדכ"י בפ' א"ד אהא דמיבעי לן אי קפדינן אחזות' שצ"ע מהא דאמרינן פ' ג' שאכלו יין עד שלא נתן לתוכו מים נוטלין ממנו לידים וי"ל דאיירי ביין לבן אבל הרא"ש לא ס"ל הך שנוייא דיין לבן ש' בפ' ג' שאכלו על הא שפי' רש"י דמי פירות איקרי משמע מתוך פי' רש"י דכל מי פירות ראויים הם לנ"י אבל משנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה ביין ותימא דבפ' כ"ה אמרינן דקפדינן אמנא ואחזיתא ותנן במס' ידים שאם נשתנה מראיהן פסולין אלמא אפי' מראה מים בעינן ומי פיר' אפי' מראה מים אין בהן שמא יש לחל' דמים שנשתנו מראיהן גרועין ממ"פ שעומדי' במראית' ושם מים עליה' וטפי נרא' כפי' הראב"ד שפי' האי נוטלין ממנו לידים דקאמרינן הכא לאו לנ"י המכשירין לאכילה קאמר דאין נ"י בשום משקה אלא במי' לפי שעשו נ"י לחולין כטבילה לתרומ' ואין עושין מקוה אלא מן המים דכתיב וידיו לא שטף במים ומכאן סמכו' חכמים לנ"י אלא לנטילה לנקיו' בעלמ' קאמר וגרסי' בדברי ר"א ונוטלין ממנו לידים בין ברישא ובין בסיפא ואית דגרסי משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים ופי' דאיירי במים אחרונים דלאו אורח ארעא דמשי ביה ידיה וחוזר ומברך עליה ע"כ אבל ב"י בסי' ק"ס בסי' א' כ' שכ' הרשב"א בת"ה הארוך אחר דברים הללו של הראב"ד בל' הזה ובהל' נ"י שחיבר הוא ז"ל פירשה לנ"י המכשירים לאכילה וכן ודאי נר' דאי לא לימא אין רוחצין בו את הידים שאין נטילה אלא ע"ש נטלא על שם שצריך ליטול בכלי ובת"ה הק' כ' היין כשר לנ"י בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים אלא שאסור לעשות כן לכתחילה כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי עד שקובע ברכה לעצמה לברך בפ"ה ע"כ ובודאי הרא"ש לא ראה מה שחזר הראב"ד מדבריו ואמת יפה עשה שחזר דסתם נוטלין מהן לידים איירי כפשוטו בנ"י אבל על הרשב"א תימה שפס' שהיין כשר לנ"י כדברי ר"א ושבק דברי חכ' וא"ל דגרס בדברי חכ' בין כך ובין כך נוטלין מהם לידים דהא מסקינן לשם כמאן אתיא הא דא"ש עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א פי' דאמר נוטלין ממנו לידים וצ"ל דס"ל להרשב"א דע"כ ל"פ חכמים עליה דר"א אלא משום איבוד אוכלין דלר"א לא חיישינן לאיבוד אוכלין ורבנן חיישי להן הא לעניין הכשר רבנן מודו דכשר לנ"י והא דמשמע מדבריו דאף רבנן לא חיישי לאיבוד אוכלין אלא ביין כו' היינו משום דשמואל אמר עושה אדם צרכיו בפת כו' ואנן ק"ל כרבנן וצריכן אנו לחלק דדווקא בדבר דאימאיס ק"ל כרבנן דלא שרו משום ביזוי אוכלין וכמו שחילקו התו' וכ"כ הרשב"א בחידושיו וכ' עוד והא דקאמר אתיא כר"א בכ"ש קאמר והוא מדברי התו' שכ' הא דקאמר כר"א היינו כר"א ועדיפא מיניה קאמר דר"א סבר במידי דאימאיס שרי וכ"ש בפת דלא אימאיס אבל אנו ק"ל כרבנן כל היכא דאימאיס אסור ודווקא יין שחשוב שקובע ברכה לעצמו כמו בפת אבל שאר משקי' כשרי' לנ"י ומ"ה פסק נמי בהג"א פ"ק דברכות בשם הא"ז דאין נוטלין מיין שלנו לידים אבל משכר ודבש נוטלין בשעת הדחק והקאר"ו כ' ואין נראה דבריו בדבש שהרי אין מנקים את הידים ולא דק דבמי דבש כמו שלנו שהוא צח ומנקה את הידים אבל מ"מ כ"ז לא שוה לי דמנ"ל דל"פ רבנן אכל דבריו וס"ל דאסור משום איבוד אוכלין וגם אינו כשר לנטילה בפרט מאח' שמצינו דקפדינן אחזות' ובעי מים ממש מסתבר נמי דמי פירות לא יועיל לנטילה ואף א"ת דכך המדה שנאמר בכל פעם ע"כ ל"פ ולא נאמר דפליגי בתרתי היכא דלא מוכח להדיא ס"ס מנ"ל דאמרינן ע"כ ל"פ אלא באיבוד אוכלין נימא אדרבא ל"פ אלא לעניין נטילה הא באיבוד אוכלין לא חיישינן והשתא ל"ק הא דפסקינן כשמואל דשרי לעשו' מלאכתו בפת כי רבנן נמי ס"ל דשרי ול"פ אלא משום דאינה עולה לנטילה והא דמוקי ליה לשמואל כר"א משום דב"א וודאי ס"ל כשמואל אבל רבנן אינו ודאי דאפשר דפליגי עליה בהא עוד נראה בעיני עיקר דבודאי לעניין נטילה פליגי עליה לפי גי' הספרים דר"א מחלק בין קודם שנתן מים ביין לאחר שנתן מים וחילוק זה ליתא לענין איבוד אוכלין אלא לענין הכשר נטילה וכדפרי' לעיל א"כ חכמים דפליגי ואמרי בין כך ובין כך אין נוטלין נמי לעניין הכשר נטילה הוא וס"ל דקפדינן אחזות' אפי' במים ממש וכ"ש במי פירות דלא מתכשרי ור"א לא ס"ל הכי ומ"מ נראה אף דרבנן פליגי לעניין הכשר נטילה ואפשר דבאיבו' אוכלין ל"פ ושרי אף לדידהו מ"מ נר' לומר דווקא בכה"ג שנוטלין הידים לצורך אכילה הוא דשרי ר"א ורבנן אי הוה כשר ליטול בהן הידים ומאחר דליכא מים אחרים אבל בעלמא כ"ע מודו דאסו' בפרט היכא דמאיס ומ"מ אתי' הא דשמואל כר"א דאי הוה אסו' לעשו' צרכו בפת אפי' היכא דלא מאיס א"כ הוה אסור ליטול ידיו אפילו לצורך הכשר אכילה דהא אסור לעשות צרכיו בפת בשלמא היכי דשרי לעשות צרכיו בפת אלא במקום דמאיסי אסרו חכמים משום בזיון אוכלים א"כ היכא דאיכא ביה הכשר אכילה לא הוי בזיון אוכלין:

דין כל דבר שטיבולו במשקה צריך נ"י וכל דין נטילת מ"ר אבל ברכה אינו רשאי לברך ולשתיה א"צ ליטול ידיו משום שתייה אלא שמא יתן פרוס' לתוך פיו צריך ליטול ידו אחת והנוטל ידו לפירו' הוה מגסי הרוח ודווקא כשעושה כל דין נטילה אבל אם רוחץ דרך נקיות בעלמא לא חשיב כיוהרא ודווקא כשאין ידיו מטונפות אבל אם הם מטונפות צריכן רחיצה וכן לכל תבשיל אפי' תבשיל של חיטין אפי' יש בו לחלוחית הנוטל להם הוה מגסי הרוח:

נחזור לסוגיא:

אמר רב אידי בר אבין וכו' אין נ"י לחולין אלא מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע ד"ח שאומרים לרחוץ ג"כ משום נקיות רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דדריש קרא דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אר"א ב"ע מכאן סמכו חכמים לנ"י מן התורה א"ל רבא לר"נ מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור והא בעי טבילה אלא ה"ק ואחר שלא שטף ידיו במים נמי טמא אר"א אמר ר' אושע' כל שטיבולו במשקה צריך נ"י לפי שהמשק' עלול לקבל טומאה פי' שהשני פוסל בהן אפי' בחולין כמו שהשני פוסל בתרומה הצריכו כאן נטיל' משום סרך תרומ' וכ' ר' ירוחם סי' מ' דהא דמצריכין נטילה לטיבולו במשקה יש לו כל דין נ"י ומברך עליהם ויש לו כל דין מים הראשונים וי"מ שאין אלא משום נקיות ואין מברכין עליהם שלא תקנו נטילה אלא בפת וכן נר' עיקר ואין להם דין מה"ר עכ"ל ול"נ מאחר שאמר להדיא כל שטיבולו במשקה צריך נ"י א"כ בוודאי דין נ"י יש לו לכל מילי והוא מתקנות חכמים כמו שתקנו נטילה לחולין משום סרך תרומה ה"ה לטיבולו במשקה ומהר"ם כ' דהאידנ' לא נהוג דין זה אלא בימיהם שהיה טהרות אבל האידנא לא בעי נטילה אלא לאכילה ומ"מ הוא דברי יחיד בדבר זה ולעניין ברכה סמכינן עליו שלא לברך וכ"כ בה"ע וכ"כ המרדכי בפ' ע"פ בשם רשב"ט וכ' הר"ן בפ' ע"פ והא דבעינן נ"י למה שטיבולו במשקה טפי מלשתות משום דהתם לא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס אבל הכא עביד דנגע במשקין ע"י טיבול מיהו בפ' כ"מ משמע שצריך ליטול ידו א' ששתה בה ע"כ והיינו דתני התם כיצד סדר היסיבה אורחין נכנסין וכו' בא להם מים נוט' כ"א ידו אחת בא להם יין כ"א מבר' לעצמו וכ' שם הרשב"א נוטל ידו אחת דאע"ג דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הכא שאני דמשום שמא יגע בידו ליין וכל שבמשקין צריך נ"י והיינו דל"צ אלא ידו א' ע"כ אבל התו' כ' נוטל ידו אחת מפני כבוד הברכה ולא דמי לנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי הרוח כיון שאין נוטל ב' ידיו ע"כ משמע משום שתייה לחוד לא בעי נטילה וכן יראה מפי' רש"י שפי' על הא דמסקינן בפ' א"ל הממונה הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אח' ונכנס ומוקי התו' דמיירי בנכנס לשתות ופי' רש"י שהיו רגילין להאריך לשתות בשתיות לאחר המזון ומ"ה צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו ע"כ משמע דמשו' שתיי' לא בעי ליטול אפי' ידו א' אף שרשב"א מפרש משום שתייה דברי תו' ורש"י עיקר לגביה וגם הר' יונה נמי כ' בס"פ א"ד כדברי רש"י דלשתייה לחודיה לא הוה בעי נ"י אלא מפני שדרכן היה בשעת שתייה לאכול מעט לפיכך הצריכוהו נ"י והכי נהוג עלמא אר"א לא אמרו נ"י לפירות אלא משום נקיות בלבד ופליגא דר"נ דאר"נ הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח וכן הלכ' וכ"ד כל המחברי' ולא כסמ"ג שכתב שהלכה כרבה שאמר רשות שהלכה כדברי רבא שאמר כן לפי שהוא בתראי וליתא דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דאמרינן הכי כאש' הארכתי בזה בפרק כיצד הרגל סימן ד' ועוד מדקאמר תלמודא על מילתא דרבה כהאי לישנא ופליגא דר"נ משמע דליתא לדבריו לפי שהם חלוקי' על ר"נ דאל"כ הל"ל מתחלה דברי ר"נ ואח"כ דברי רבא בסדר המחלוקת אלא עיק' כמ"ש וכ' בסמ"ק ודוקא שנטל דרך נ"י לפירו' אבל נקיות לא מתחזי כיוהרא ופי' דרך נטילה שנטלן כדין מ"ר אבל נטלן שנכ' בנטילה זו שאין בה הכש' נטילה לית לן למיחש והרשב"א כ' דוקא שאין ידיו מטונפו' אבל ידיו מטונפו' צריך רחיצה וכ"כ ראבי"ה וכן בסמ"ק וכ' עוד הרשב"א דוקא שאכל הפירות בפני עצמן אבל טבל אות' במשקה צריכה נטילה משום כל דבר שטיבולו במשקה ובמ' כ' לאו דוקא פירות קאמר הנוטל ידיו להן הוא מגסי הרוח אלא אפילו כל תבשיל אפי' חיטין המבושלים מאחר שאינ' פת וא"צ נטילה הנוטל ידיו הוא מגסי הרוח כ"כ במר' פ' א"ד וכ' מהר"י קאר"ו בסי' קנ"ח ודוקא באין משקה טופח עליהן ול"נ דאפי' משקה טופח עליהן לא נקרא זה טיבולו במשקה אלא בישול קרי להו ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה במשקה אבל לא בלחלוחות של עצמו ומ"ה, א"צ נטילה לצלי וראייה ממה שפי' רשב"א לקמן בלם ליה אומצא ואכיל כשהי' אוכלו טובלו עם הפת ואמאי לא פירשו שהיה מנער כל טופח מן המי' וליחלוחי' המים שהיה עליו קודם צלייה אלא כל כה"ג לא נקרא כל שטיבולו במשקה:

דין דאין מזמנין על הפירות וביארנו דב' שאכלו מצוה לחלק ואינו יוצא הא' בברכת חבירו ודוקא ברכה אחרונה אבל ברכה ראשונה א' מוציא את חבירו:

מסקינן אמר רב"בח זמנא חדא הוה קאימנא קמיה דר' אמי ור"א אייתו לקמייהו כלכלה דפירי ואכיל ולא משי לידייהו ולא ספו לי מיניה ובריך כל חד וחד לנפשיה ש"מ תלת ש"מ אין נ"י לפירות וש"מ אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה לחלק ופי' דאי הוי זימון לפירות א"כ בודאי יהבו לי לאכול ולצרף עמהם כדי להוסיף בשבחו של מקום לומר נברך שאכלנו משלו ושמעינן מהא כל ב' שאכלו ובא אדם אחר צריכין להדר אחריו שיאכל עמהם פת קימעא לדעת הרי"ף ולדעת התו' אפילו עלה של ירק כדי שיצטרף עמם לזימון וש"מ שנים שאכלו מצוה לחלק פי' בפת היכא דליכא זימון בשנים וה"ה בפירות ג"כ דאין מצוה לחלק אלא אחד מוציא חבירו ולא להוסיף בברכו' א"כ למה כל א' מברך לעצמו ולא מוציא א' את חבירו ודוקא בברכה אחרונה אבל בראשונה אפילו לכתחילה א' מוציא את חבירו ואין בו מצוה לחלק כדמוכח לשם בברכות ואין זה מקומו:

דין דנ"י לחולין עד קשרי אצבעותיו ומ"מ המחמיר ליטול כל היד מקום חיבור היד והזרוע תע"ב:

ת"ר נ"י לחולין עד הפר' פי' עד הפרק ב' שבאמצע אצבעות דכיון דמשום סרך תרומ' בעלמא הוא דיו אם נטל במה שנגע במאכל דהיינו ראש אצבעות לתרומה עד הפרק פי' עד הפרק שלישי והוא בגב היד קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק פי' עד הפרק העליון מקום חיבור היד והזרוע וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנ"י לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש אמר רב ע"כ לחולין ע"כ לתרומה פי' מראה היה ביד כמו שפי' ושמואל אומר עד כאן בין לחולין ובין לתרומה לחומרא פי' פרק החולין והתרומה שוין לחומרא בפרק השלישי שהוא בגב היד ור"ש אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה להקל אמר בר הדיא הוה קאמינא קמיה דרבי אמי ואמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומ' לחומרא ול"ת ר"א משו' דכהן הוא פי' שהי' רגיל בתרומו' ולפיכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין כן כדי שיהא רגיל בה דהא ר' מיישא בר בריה דרי"בל הוא לוי ואמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לחומרא וכ' בתו' ולא רצה לפרש בקו' הפרק דחולין הוא פרק ראשון שבראש אצבעות לפי שאינה שוה בכל אצבעות כמו באגודל אבל פרק האמצעי שוה בכולם ושמואל אמר בפרק דחולין והתרומה שוין לחומרא ול"פ אברייתא אלא משום דכהן הוא ורגיל בתרומה לכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין אבל לר"ש קשה דאמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לקולא וי"ל דר"ש מפר' הברייתא פרק הראשון שבראש האצבעות לחולין ושני לתרומה שהוא פרק האמצעי ולא להקל על הברייתא אלא ארב ושמואל דאמרי דפרק דתרומה הוא מקום חיבור אצבעות ופיסת יד ול"נ כלל לומר שיעלה על הדעת שפרק ראשון שבאצבעות יהא סגי לנטילה בחולין דהא אין שם נ"י עליה כלל ע"כ לא אבין פי' ר"ש שפי' הברייתא בהכי והרי"ף יש לו גירסא אחרת קידש ידים ורגלים עד הפרק לחולין עד לפקק לתרומה עד פרק פי' הרא"ש מדברי הר"ר יונה פקק הם הקשרים שבסוף האצבעות מלשו' שיתפקקו כל חוליות שבשדרה דכמו כשאדם כור' בולטת החליות כלפי חוץ כך כשאדם כופף אצבעותיו בולטין אותן קשרים כלפי חוץ וה"פ קידוש ידים עד הפרק חיבור היד והזרוע לחולין עד לפקק סוף אצבעותיו לתרומה עד סוף היד כמו בקידוש ידים ומה שלא שנה יחד קידוש ותרומה כיון דשיעור א' להם מפני ששנ' תחילה קידוש ידים שהוא מן התורה ואח"כ חולין שהוא מצוי יותר ואח"כ תרומה ובזה נחלקו האמוראים רב היה גורס בחולין לפקק ובתרומה לפרק ושמואל היה גורס בשניהם לפרק ומצריך גם בחולין עד הקנה וכן נמצא בתו' בהל' א"י נ"י כל היד וכן נמצא בספר הזוהר א"ש לחולין כל היד ולכך כ' רי"ף ז"ל משו' דרי"בל עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ולא כ' לחומרא כיון דאמר לפרק ממילא ידענ' דהוי לחומרא עד הקנה וחומרא יתירא הוא והעולם לח נהגו כן וק' לרי"בל דשלשתן שוין ליערבינהו וליתנינהו ודוחק לומר דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו ע"כ וא"י מה דוחק יש בזה מאחר שמצינו כה"ג בתלמוד בפ"ק דקידושין גבי הרי את מקודשת לי הרי את מיועדת לי וכו' וסוגיא דהכא נמי מיחוורת' בהכי ויותר ק' עלי לבנות יסוד על גי' יחיד וברוב הספר' ל"ג אלא כמ"ש לפנינו וא"כ צריכין אנו לחפש ולמצא זכות לגי' שתעלה כהוגן ע"כ נר' דרך המחוור כמ"ש הסמ"ג וז"ל ת"ר נ"י לחולין עד לפ' לתרומה עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקד' עד לפרק כך הבריי' שנוייה ואין הדבר מבורר אם פ' אחד לכולן ולפי ששמע מרבו כל א' בפני עצמ' גרסה בפ"ע וכשאמ' שלשתן היה חוזר כל אחת לבדה כמו ששנאה כל א' לבדה או שמא ר"ל שאין שיעורו של זה כשיעורו של זה ולכל אח' יש פרק שלו ופרק קידוש ידים ורגלים מבורר כל היד שהוא פרק רביעי של יד כדמוכח בערכין פרק האומר וכן הוכיחו בתו' אבל בפרק החולין והתרומ' נחלקו רב מפ' עד כאן לחולין ע"כ לתרומ' פי' לתרומ' כל היד כמו לקידש אבל לחולין באמצע היד שהוא פרק השלישי ששם נקשרים כל האצבעות לעובי היד וכ"כ הירו' בברכות בפ' א"ד לחולין עד קשרי אצבעותיו וזהו פרק שלישי ששם כולן נקשרים ושמואל אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לחומרא פי' פרק אח' לכולן שזהו כל היד וזהו שכ' בספ' הזוהר א"ש לחולין כל היד ור"ש אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה פי' ר"ש מפרש הברייתא כי פרק החולין והתרומה שווין הפרק שלישי ששם נקשרים כל האצבעות והלכה כשמואל שפוסק שם ר' אמי כמותו וגם מיישא בר בריה דריב"ל ס"ל שיטה זו כך פי' רי"בא ועיק' וכן פי' הערוך בערך מי ע"כ ואני אומר אע"פ שהרי"ף פסק להחמיר ולהצריך כל היד נטיל' וכ"ד הסמ"ג בשם ריב"א והערוך וכן הסכים רשב"א מ"מ יפה כ' הרא"ש שחומרא יתירה היא ויפה המנהג שנהגו כל העולם עד קשרי האצבעות לחולין בפרט האידנא שאין לנו טהרות מאחר דהלכת' כרב לגבי שמואל באיסורי ואף דר' מיישא מסייע לשמואל מ"מ הא איכא נמי ר"ש דפסק בתרומ' כחולין לקולא ובפרט דדעת שני' בין דעת שמואל דפסק בשתיהן להחמיר ובין ר"ש דפסק בשתיהן להקל והוא אומ' דרך המוכרע תרומ' להחמיר וחולין להקל גם לישנא דבריית' דקתני בכל א' עד מסייע לו גם הוא כסדר מעלות כי לא מסתברא לומ' שהחמירו בחולין כמו קידוש ידים ורגלי' והעיק' מאחר דתלמוד ירו' מסייע לנו שפסק בחולין עד קשרי אצבעותיו וכ"ז היכא שפיסת היד שלו הוא נקי אבל אם הוא מטונף או כשקם בבוקר ממיטתו דחשבינן כמטונפו' בודאי צריך ליטול כל היד ומ"מ המחמיר ליטול כל היד אפילו לאכילה תע"ב גם עליו אמרינן מאן דמש' מלא חפני מיא יהבי ליה מלא חפני טיבותא:

דין כל החוצץ בנ"י לאכילה כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והיא יבשה וטיט ובצק שתחת הציפורן אפי' כנגד הבשר והוא שיהיה טיט ובצק הנדבק הטיב כגון טיט היוצרים ואפי' טיט ובצק אם יש מעט ממנו שאינו מקפיד אינו חוצץ וטבעת א"ע להסיר בנ"י אם יש בו אבן טוב צריך להסי' ובאר' לכ"ד שהוא מקפיד עליו אפי' שאר ב"א אין מקפידין עליו חוצץ ואם הוא אינו מקפיד בדבר שאחרים מקפידין עליו אזלינן לחומרא וחוצץ:

הא דאמרינן בברייתא כל שחוצץ בטבילה כו' כ' התו' וז"ל הקשה הרא"בם דבתוספת' דמקוואות תניא בפ' ד' בכלים כל החוצץ בכלים חוצץ בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין וה"ק דחוצצין וי"ל דהכ' איירי לאכיל' כדמוכח כול' שמעת' והחמירו באכילה כמו בטבילה והתם בנגיעה ואיירי אף בחולין שעשו על טהרת תרומה דלא החמירו וצריך ליזהר בשעת נטילה מטיט ובצק שתחת הציפורן דחוצצין בטבילה כך תנן במסכת מקוואות וכל דבר שחוצץ בטבילה צריך ליזהר כמו כן בנטילה לאכילה אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש דבטבילה נמי אינו חוצץ כדאמרינן בפ"ק דערובין ע"כ וז"ל הרא"ש כל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפורין אפי' כנגד הבשר ורטייה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרים אבל במיעוטן שאינו מקפיד אין לחוש כדאיתא פ"ק דערובין ואע"פ שפי' רש"י שם דהיינו דוקא בשיע' ולא בבשר א"א לומר כן כמ"ש ר"ת מההי' דמעובר' שנתגיירה א"צ בנה טבילה בפ' הערל ותנא נמי רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ וכ"כ בסמ"ג ואל תשגיח בדברי הרשב"א שהקיל בדיני צואה גבי נ"י ואמר שלא כ' בתו' הצוא' שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ואף שכתב כך בשם התו' שלנו וכל הצרפתים תפסו עיקר הך גי' אכן בהל' נדה אחר שהביא האי תוספת' כ' וז"ל פי' ר"ת בתשו' אחת שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצוא' תדע שהרי תנן במסכ' מקוואות אלו חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצוא' שתח' הציפורין עוד אמר ר"י דאפי' בטיט ובצק אם יש ממנו כ"כ מעט שאינו מקפיד מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ ע"כ משמע קצת כדברי הרשב"א דס"ל לדברי ר"ת דצואה אינו חוצץ אכן לישנא ופי' ר"ת כו' לא משמע הכי דהל"ל אכן ר"ת פי' בתשו' דהוי משמע דפליג על הא דלעיל ואעתיק לך מ"ש בביאור הסמ"ג וזה הנוסח אבל לא בטיט אחר וצואה זה הלשון מגומגם מאוד דאי בעי לומר שאינו חוצץ כדמשמע סתמא דמתני' דמקוואות אלו שאין חוצצין הצואה שתחת הציפורן הלא לעיל הביאו התו' שחוצץ שלא כנגד הבשר ואי איירי הכא כנגד הבשר פשיטא שאינו חוצץ דהא דוקא גבי צואה קתני בתוספת' שלא כנגד הבש' וגבי טיט ובצק קתני אפי' בכנג' הבשר וא"כ מאי חידש ר"ת במה שאמר אבל לא טיט אחר וצואה וכן התדע שהביא בכדי הוא ונ"ל לפרש דה"ק אבל לא טיט אחר וכן צואה אחרת שאינה נדבקת היטיב כמו צואה לח דאפילו שלא כנגד הבשר אינו חוצץ כמו שמביא ראייה דתנן צואה שתחת הציפורן אינו חוצץ סתמא ומשמע בכל עניין דומיא לכלוכי צואה על בשרו אלא ע"כ בלח איירי והא דקתני בתוספו' דחוצץ ביבש וה"נ מחלקינן בין טיט זה לטיט אחר דלאו בכל טיט איירי אלא בטיט הנדבק היטיב שוב מצאתי בתו' פ' התינוקות להדיא כפי' וז"ל וצואה שתחת הציפורן יבשה חוצצות והא דתנן במסכת מקוואות ואילו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן מיירי בצואה לחה וכתב עוד בסמ"ג וז"ל תניא בתוספת' דמקוואות צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הציפורן אפי' כנגד הבשר הרי אילו חוצצין ומפרש ר"י שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד כגון טיט של יוצרי' וזהו מה ששנינו במס' מקוואות ואילו שאין חוצצין וכו' וקא חשיב צואה מתחת הצפורין ואפי' בטיט ובצק אם יש כ"כ מעט שאין מקפיד אינו חוצץ וכ' בס"ה או גלד המכה שהוא יבש ואינו מקפיד או גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אעפ"י שבטבילת כל גופו רגילין להסיר הכל משום חומרא ע"כ מ"ש מצטער עליו דמשמע בלא מצטער צריך להסירו וכ"כ הסמ"ג נ"ל כל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון רובו אפי' אינו מקפיד ומיעוטו המקפי' וגרב יבש וגלד יבש שאינו מצטע' בנטילתו בין ביד בין תחת הציפורן חוצץ וכ' עוד הג"ה חדשה ע"כ נכון לנקר צפורניו בשעת נטילה ויש מקילין דחשיבה ליה מיעוטא שאינו מקפיד ע"כ ושיבוש הוא דפשיטא דא"צ מן הסתם לנקר ואינו דומה לטבילת נדה שהרי החמירו אפילו לגלח הצפרניים ולא די להו לכתחילה בניקר ובה"גא פ"ב דברכות נמי כ' בשם הא"ז וז"ל צריך ליזהר מגלד שעל המכה ומגלדי צוא' דהיינו שחין שנתרפ' ועשה עור למעלה ויש עליה גלדי מלמעלה וכ"ז איירי באינו מצטער דלא החמירו כ"כ בנטילת עור כ' באותה הגה"ה שצריך להסיר הטבעות מעל ידו בשעת נ"י וראייתו מהא דתניא בתוספתא דמקוואות השירים והנזמים והטבעות רפין אין חוצצין אווץ פירש מהודקים חוצצין והביא נמי הרא"ש בפ' התינוקת וכ' שם ואם טבעת מהודקת אמאי חייצא הרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו הוא ותי' בשם הראב"ד דמקפדת היא להסירו בשעת לישה וכיון שהיא מקפדת בשום פעם אעפ"י שאינה מקפדת בשעת טבילה היא חייצא ע"כ ובשם ראבי"ה מ"כ שא"צ להסיר הטבעת בשעת נטילה וראיי' מפ' ב"א דקתני לא תצא אשה בטבע' שאין עליה חותם פי' משום דמשלפ' ומחוה משום חציצה דשמא יזדמן לה טבילה של מצוה וצריכא להסיר ושמא תאמר א' ה"נ דאסור מה"ט א"כ אמאי לא תני ברישא גבי חוטי של צמר דאסירי מה"ט ומ"מ אין ראייה משם דמתניתין איירי ברפויה דאין בו משום חציצה ואסור משום משלפיא ומחוויא וכה"ג תירצו בתו' גבי קטלא ומ"מ אפשר לומר דלא בא להביא ראייה אלא לרפוין וא"ל הלא להדיא בתוספתא כך היא אווצא חוצצין רפוין אין חוצצין י"ל דשמא בדיעב' אין חוצצין אבל לכתחילה צריכה להסיר לכך דייק מפ' ב"א שא"צ להסיר אפי' לכתחילה כשהיא רפויה אכן האידנא נהיגין הנשים להסיר טבעתן בשעת טבילה אפי' רפויה משום דלא בקיאין מתי קרוי רפוי אבל בנטילה אין להחמיר כ"כ גם נראה בעיני האנשים א"ל כלל להסיר טבעת בשעת נטילה ממ"נ אם רפוי אינו חוצץ דליכ' לשנוי דקפי' עליו בשעת לישה כמו גבי אשה כי אין דרכו של איש לקפוד אכן בטבעת שיש בו אבן טוב בוודאי מקפיד עליו וחוצץ אם אינו רפוי עוד כ' הרשב"א בת"ה כל דבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפי' עליו למי שדרכו להקפיד חוצץ למי שאינו דרכו להקפיד אינו חוצץ כיצד היה אחד צבע והוי ידיו צבועות אין הצבע חוצץ על ידיו ואע"ג שיש על ידו ממשו של צבעי' לא היה צבע אם היו ידיו צבועות ויש ממשו של צבע על ידיו ה"ז חוצץ שהדיו היבש חוצץ אבל הלח אינו חוצץ וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכיוצא בזה אין אותו צבע חוצץ ובדיני הטבילה כ' ואם אין אחרים בכיוצא מקפידין והוא מקפיד נראה דאזלינן אבתריה וחצץ דכל שהוא מקפיד אין לך חציצה גדולה מזו מיהו אפשר דבהא נמי אמרינן דבטלה עתו אצל שאר אנשים שהם כיוצא בו וצ"ע ע"כ ואני אומר דלית דין צריכ' פנים פשיט' כשהוא מקפיד חוצץ מדאורייתא ומה בכך שבטלה דעתו אצל שאר אנשים מ"מ לגביה לא בטלה אלא בהא נראה שצ"ע היכא שאין מקפיד בדברים שדרכן להקפיד אי אזלינן בתריה או נימא בטלה דעתו ודהוי חציצה וכן נר' שנאמר בטלה דעתו אצל רוב ב"א להחמיר:

דין בשעת הדחק כגון הולכי דרכים נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום והתנאי מועיל אם לא ימצא תוך פרסה מים אבל אם ימצא מים תוך פרסה אינו מועיל וכ"ש שאינו מועיל שלא בשעת הדחק וגם בשעת הדחק שמועיל היינו כשישמרם ויזהר מלטנפם ואותן העוברי דרכים עם הגוים מהני תנאים אפי' בתוך פרסה ואותן הנוטלין בעשבים הם בכלל מזלזלים בנ"י ואינו מועיל:

אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום פי' רש"י בלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם א"ל רבינא לבני פקת' דערבות כגון אתון דלא נפישין לכון מיא משו' ידיכון מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא איכא דאמרי דווק' בשעת הדחק ופליגא אדרב וא"ד אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב וכ' הרא"ש ועבדינן כי האי לישנא דל"פ אדרב ע"כ ויראה בעיני כר"ח שפסק כל' המחמיר דלא שרו אלא ע"י הדחק ואף שר' יונה תמה עליו בפ' א"ד על מה החמיר במילתא דרבנן ורצה ליישבו בשינויי דחיקי שהחמיר משום שאמרינן מים ראשונים האכילו בשר חזיר ונראה דל"צ לכ"ז אלא סמך אמה שאמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין לתפילה ולנ"י ד' מילין והרא"ש הביאו נמי בברכו' בפ' ה"ק ויש לתמוה על מה הקילו חכמים בנ"י שא"צ להמתין אלא עד פרסה ויותר מעט מפרסה א"צ להמתין ויאכל בלא נ"י ויעבור על מצוה על דבריהם בעבור מעט צער שיתאפק וימתין יותר או ילך לאחריו ולא יעבור על דבריה' הלא עשו בכמה מקומות חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולא מצינו שהותר לאכול שום דבר האסור אלא משום פיקוח נפש וכבר אמרו כל המזלזל בנ"י חייב נידוי וגם שלמה המלך ע"ה תיקנה ומצינו שר"ע היה מוסר נפשו עליה ולא מצינו שהקילו בזה חכמי תורתינו א"ל הפוחזים א"ו צ"ל דאיירי התם שנטל ידיו שחרית והתנ' עליהן וסברי דלא מהני תנאו אלא בשעת הדחק וכן הוא במר' פ' א"ד הלכך בתו' ד' מילין לא חשיב דחק ולא מהני תנאי יותר מד' מילין חשיב בשעת הדחק ומהני תנאי וכן נראה עיקר ולפ"ז מ"ש הסמ"ג והולכי דרכים שעת הדחק הוא אינו ר"ל דשרי מן הסתם אלא באופן שחילקתי בין תוך ד' מילין כו' ומ"מ נראה דוקא הולכי דרכים שכולן בני ישראל והולכי רגל שיכולין לעמוד בכ"מ שירצו אבל האידנא מי שהולך בעגלה בין גוים שהולכים בחבורה ומתירא לילך ביחידי ומוכרח לעמוד בכ"מ שיעמדו הם א"כ אפי' תוך ד' מילין חשוב בשעת הדחק ומהני התנאי שהתנה עליהם ומ"מ כבר כ' בשם רש"י שצריך לשמור ידיו מכל טינוף והמחמיר שלא יאכל עד אשר יבא למי' ויטול ויאכל על העגלה כהלכתה תע"ב ואותן שנוטלין ידיהם בעשבי' עבירה היא בידן ושתים רעות עושין חדא שמזלזלין בדין נ"י יותר מכת הראשונים שסומכין על נ"י הראשוני' שעשו כראוי אבל אילו שנוטלין עראי ומזלזלין בנ"י הן בכלל נידוי של זילזול נ"י ועוד שמברכין על הנטילה ומוצאין ש"ש לבטל' ועוברים משום לא תשא וגו' שהרי ברכה זו לשוא הוא שאין זו נטילה כל עיקר:

דין צינור שדולין מים מן היאור ושופכין בו והוא נמשך ממנו להשקות השדות אין אדם רשאי לתת בתוכו ידיו כדי שיקלחו מים על ידיו כי צריך כח גברא וכן בכל כלי אסור להכניס ידיו כי צריך כ"ג ואם נטל צריך לחזור וליטול ידיו ולברך פעם אחרת ודין דקוף פסול לשפוך מים לנטילה וכן הקטן פסול עד שיהא בן ו' או ז' חביות שיש בה מים מניחה על ברכיו ומטה ונוטל ממנו לידים היתה מוטה בארץ על צדה והמים מקלחין ממנו אין נוטלין ממנו ואם הוא ברזא בנקב והסירו וקבל המ' חשיב שפיר כ"ג וב"ש גבי קוף וקטן וחביות מוטה שאין נוטלין ממנו אם נטל מהם אעפ"י שצריך ליטול פעם אחרת מ"מ א"צ לחזור ולברך:

אמר רבא האי ארית' דדלאי פי' צנור ששופכין בו מים מן היאור שדולין בדליין והצינור מוליך המים לשדות אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בהן את הידים אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואין מטבילין בהן את הידים דהוו להו מים שאובים והוא גי' הרי"ף והרא"ש אחריו וכ' עוד ז"ל כת' בה"ג דמותר להטבי' ידיו בתוך הכלי והביא ראייה מפ"ב דזבחים דאיבעי' להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמ' רחמנא ולא בתוכו משמע דווקא בקידוש ידים ורגלים מבעיא להו משום דכתיב ממנו אבל בנ"י אפילו בכלי נמי מות' וק' מהא דאמרי' הכא אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכ"ג ואין מטבילין בהן את הידים דהוו להו שאובין ומיהו י"ל דבעינן נטילה מן הכלי ובין נוטל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן הכלי אבל הכא ידיו חוץ לכלי הן וכבר פסק כח הכלי כשהמים באים על ידיו הילכך אין נטילה מן הכלי שצינור אינו כלי והרשב"א כ' בחידושיו שהרמ"בן תירץ דהכ' כיון שהיא בקרקע כעין הטבילה היא וטבילה בשאובין ליכא ע"כ והא דנקט הכא דלא אתו מכ"ג לאו דווקא מכח גברא אלא משום דלא אתי מכח כלי א"נ משום דתנן בפ"ק דידי' הכל כשרים ליתן לידים אפי' חש"ו מניח חביות בין ברכים ונוטל מטה חביות על צד ונוטל והקוף נותן לידים ור' יוסי פוסל בשני אלו פי' בקוף ובחביות המטה על צידה ובמים נשפכין מאליהם דבעי כ"ג ות"ק לא חיי' לכ"ג אלא דאתי מכ' מנא והשת' שמעתין דנקט כח גבר' כר"י וה"ג א"א להעמיד אלא כרבנן וצריך להחמיר כיון דסוגין דשמעתי' כר"י ע"כ דברי הרא"ש בפי' דברי בה"ג ואף שלא החליטו הדין להדיא כר"י וגם הרמב"ם פסק כת"ק מ"מ נראה מאחר דר"פ פסק הכא להדיא דבעינן כח גברא אלמא דס"ל הלכה כר' יוסי להחמיר דאף כ"ג בעינן וכ"פ הסמ"ג להדיא וכ"כ הר' יונה בשם הראב"ד וכ"ד כל האחרוני' ע"כ נר' דאפי' בשעת הדחק אין ליטול בתוך הכלי ואם נטל צריך לחזור וליטול ולברך ואל תשגיח בדברי הקא"רו. עוד כ' הרא"ש וז"ל מים שבחביות ויש בו ברזא יסיר הברזא ויחזירנ' בכל שפיכה ושפיכה וקרי ביה שפיר כ"ג כיון דע"י הסרת הברזא באים המים ולא דמי לחביות שמוטה על צדה אבל לא החזיר הברזא בין שפיכה לשפיכה דמי לחביות שמוטה על צדה ע"כ ודומה לזה כ' הסמ"ג וז"ל מ"מ צריך כח כלי שני שאנו למדין מרחיצת ידים דכיור ואפשר להיות שגם בכיור היה כח אדם כגון שהיה נקוב מצדדין כעין דידן וברזות קבועים בה וכשרוצ' לקדש ידיו מוש' הברז' וקילוח ראשון היוצא ע"י משיכת הברזא קרוי כח אדם ותוחב הברזא מיד בנקב וחוזר ומושכה ויש ללמוד מאחר שרבא תופס שיטתו כר"י דהלכה כר"י ע"כ ותמיהני בזה נהי דפליגי ר"י בחביות שכבר מוטה קודם נטילה אפי' הוא מטה מ"מ בשעת נטילה כבר נסתלקה מעשיו וידיו ממנו לגמרי אבל בהוצאת ברזא שעומדת להחזיר מאחר שהוא הוציאה הכל נקרא כחו וכ"ג קרינן ביה ועוד מאחר שהתחיל מיד לערות על ידו א' בשעת הוצאות ברזא א"כ בזה כ"ע מודו שכ"ג אית ביה וא"כ מאח' שתחילת הנטילה היתה בכח גברא תו לא חיישינן והכל נקרא כ"ג וכמו שמוכיח מהא דתוספות הנותן מים לחבירו בחפנו ידיו טמאות מפני שתחילת נטילה לא הית' מן הכלי תו לא חיישינן כמ"ש לעיל סי' ט"ו גם תימ' שלא אישתמיט בשום דוכתא שקידוש ידים בכיור היה צריך להוציא ולחזור ותלמודא נמי לא קא בעיא אלא לקדש בו בכיור ממנו אמ' רחמנא ולא בתוכו אבל בקידו' ידיו גופא בהוצאת ברזא כל היכא שמקדש ממנו הוי קידוש וכ"ש לנטילה ולולי דמסתפינ' לחלק על כל המפרשים הייתי אומר דאף ר"י מודה במוטת חביות דנקרא כ"ג והא דפליגי על שתי אלו היינו קוף וקטן שאין בו דעת ואף אם נחמיר דר"י פוסל במוטה חביות מ"מ בהוצאו' ברזא ובשעת הוצאו' התחיל ליטול כל השפיפה הנטילה הבאה אח"כ לידיו כ"ג קרינן אכן אחר שבא ליטול ידיו צריך לחזור הברזא משום דהוי לגבי אחר כמו חביות המוטה הנראה בעיני כ' ומאחר דהלכה כר"י דקוף פסול לנטילה ה"ה קטן לגמרי שאין בו דעת דפסול ומ"ה כ' הג"א בפ"ק דברכות דבקטן דכשר לנטילה כבר שית' ובר ז' לאפוקי פחות מכאן מעשה קוף הוא ובמר' ארוך נמי כ' וז"ל ראיתי בתשו' רש"י דאין מקבלין מים מן הקטן בן ד' או ה' שני' דבעינן כ"ג וליכא ע"כ היינו דבעינן כבר שית כבר ז' ובכל מה שפסקינן כר"י היינו להצריכו נטילה אחרת אבל לברך פעם שנית אינו נכון מאחר שרבנן פליגי וברוב דוכתיה פסקינן כרבים ולא כיחידאי וכ"ש הכא שהרב רבינו משה ב"ר מיימון וסיעתו פסקו כת"ק:

דין דבנ"י לחולין לאכול צריך כוונה ומ"מ בכוונת נוטל או בכוונת נותן לחוד סגי:

תו' והרב ר"ש הביא' במס' ידים פ"ק הנוטל מתכוון והנותן אין מתכוון הנותן מתכוון והנוטל אין מתכוון ידיו טהורות ר' יוסי אמר ידיו טמאו' וז"ל הרשב"א שכתב בת"ה ולענין נטילה מסתברא דבעינן כוונה לנטילה המכשרת לאכילה דגרסי' בתו' הנוטל מתכווין והנותן אין מתכווין וכו' ידיו טהורות ר"י אמר ידיו טמאו' אלמא אף לרבנן כוונ' נותן בעינן וה"נ משמע מדאמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליה' כל היום וההי' ודאי כששמר ידיו וכדפי' רש"י והרמב"ם ואפ"ה מתנה אין לא מתנ' לא אלמא כוונה בעינן ואם נתכוון נותן או נוטל שפיר דמי לרבנן הר"י וק"ל כוותייהו דרבים. ננהו ואי ק' הא דתנן במס' מכשירין ומייתי לה בפ"הש פירו' שנפלו לתוך אמת המי' ופשט מי שידיו טמאו' ונטלן ידיו טהורו' והפירו' טהורי' כו' ודייקינן מינה התם דלא בעי כוונה לחולין נ"ל דההי' לאו לאכיל' דחולין קאמר אלא לנגיע' דחולין שנעשו על טהרת תרומה ולעולם לאכיל' בעינן כוונה וטעמא דמשום סרך תרומה הוא והצריכוהו כוונה קצת כתרומ' עכ"ל ולפ"ז צ"ל הא דגר' בפ' ב' דחגיגה ת"ר הנוט' ידיו נתכוין ידיו טהורות לא נתכוון ידיו טמאות וכן המטביל ידיו נתכוון טהורות לא נתכוון טמאות והתניא בין נתכוון ובין לא נתכוון ידיו טהורות איירי נמי בנגיעה דחולין אבל לא לאכילה כמו שחילק הוא והא ראייה שמייתי עליה ראייה דלחולין לא בעי כוונה מהא מתניתן דמכשירין דלעיל פירות שנפלו לאמת המים כו' ואמת דסוגי' דחגיגה משמע דאיירי לעניין נגיעה ועוד נרא' בעיני לחלק הא דקאמר התם דלחולין לא בעי כוונה דהיינו היכא שטובל ידיו דטבילה במ' סאה סגי לידיו מכח דין דכל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש ולטבילת כל גופו דהוי דאורייתא סברא דלא בעי כוונה דאפילו מצות לא בעי כוונה לכמה גאוני' כ"ש הכש' טומאה דלא בעי כוונה לכ"ע אלא שהחמירו בתרומה ועשו בה מעל' מדבריהם אבל בנטיל' שתקנו חכמי' טהרה לידי' משום סרך תרומ' ומשו' נקיותו ותקנו נמי דבעי נטילה דאתי' מכח גבר' ובעי נמי כח מנא תקנו נמי שלא תועיל הנטילה בלתי מתכוון כלל וכן עיק':

דין מי שיוכל להזהר שלא יטול ממים ששאב עכו"ם או נידה וכ"ש שלא יטול ידיו מהם ה"ז משובה:

עוד תניא בתו' בפ"ק דמסכת ידים והרב ר"ש הביאו הכל כשרים ליתן לידים אפילו טמא מת אפי' בועל נידה כל שאינו מטמ' במשא כשר ליתן לידים וכ' ר"ש ולפ"ז אסור ליטול מים מן הנדה ומן עכ"ום שגזרו על העכ"ום שיהו כזבים לכל דבריהם כדאמרינן בפרק בנות כותי' ואפי' מטמא מת נמי אסור דע"כ לא שרי הכא ליטול מטמא מת אלא בכלי אבנים דלא מקבלי טומא' דאי בכלי המקבל טומאה קא מטמא ליה טומאת מת לכלי ונמצא כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמ' נמי בפ"ב משמע בהדי' דמים טמאי' פסולים לנטיל' ולפ"ז אין תקנה בזמן הזה דאם דלה עכ"ום מים אסור ליטול מהם שהכל טמאים ונוגעים בכלי ובמים וי"מ דהכא בנוטל ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאל"תה נידה ויולדת היאך נוטלת עצמה הא מטמאות במש' ואין זה דיוקא הא דאמרי' בחולין ב"פ כ"ה נוטלין ידיהם לחולין משום סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה הוא אין חילו' בין תרומה לחולין ואפי' נדה דלא בת אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאין תיקון רבנן נ"י ע"כ והנה דברי טעם הם ואע"פ שכ' התו' בסוף נדה שאין לחוש לההיא תו' נדה ויולדות נוטלות ידיהם וכבר הקדים הרב וכ' שאין זה דיוק דמאחר שתיקנו נטילה אף היא צריכה ליטול אבל מ"מ כ' בסוף וכ"ש עכשיו שאנו נוטלין כולנו ממים טמאים ונראה דהתם מיירי לעניין תרומה או חולין שנעשו על טהרת תרומה ע"כ ול"נ דתוספת' סתמא קתני במסכת ידים ומיירי נמי לאכילה דאל"כ מה דדייקינן מיניה דפסול לנ"י נימא דהתם איירי לעניין תרומה או חולין שנערו על טהרת תרומה אלא ש"מ דאין לחלק וכן כל כמה דקתני התם במסכת ידים במשנה ובתו' מן הסתם אין לחלק וכ"כ הרא"ש לקמן גבי הא דא"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא קפדיתו אחזות' א"ל אין אע"ג דמתני' היא נפל לתוכן דיו וקומוס וקנקנתום ושינוי מראיהן פסולין מספקא ליה לר"א דילמא מתני' לתרומה דוקא וקאמ' לה דאין חילוק בין הא נטילה לחולין ובין נטילה דתרומ' ובין לכל דיני נטילה אלא העיקר שהוא דבר שא"א לתקן ברוב המקוואת שכל המים נשאבין ע"י עכו"ם וכ"כ הר"ש בפי' במס' ידים בפ"ק והאידנ' שכל המים טמאים יכול ליטול מים מן הנדה דבל"ה טמאין וא"א בע"א ול"נ נהי דמקילן במי' ששאבו עכו"ם דמדאוריי' אין מטמאין אלא שחכמי' עשאו אותם כזבים לכל דבריה' ואמקום דא"א לתקן מה נעשה אבל נדה שטומאתה ודאי וגם דאורייתא למה לנו להקל גם מצאתי בתשו' מהר"ר מנחם מ"צ שכ' וז"ל אני נזהר לגבי נטילה מן העכ"ום אף כי ר"י התירו והביא ראיי' דנדו' נוטלת ידיהן אף שהן טמאין במש' וכ"ש שכולנו נוטלים ידינו ממים טמאים מ"מ יש לדחות דנידה ויולדת וכן אנו עכשיו א"א בע"א אבל שלא לקבל נטילה מן העכו"ם אפשר וכעין זו תירץ ר"י ע"כ וא ואשר"י מי שיכול להזהר שלא ליטול מן המים אפי' ששאב עכ"ום או נידה וכ"ש שלא יטול ידיו מהם:

דין אם מקרב ידיו למקום השפיכ' ממש נוטלין ממנו לידי' ואי בזיע דוולא בכונ' משקה אין נוטלין ממנו לידים וגם אין טובלין בו ידים אפי' יש בו מ' סאה וכל כלי שניקב ככונס משקה אפילו אינו רחב כעדשה פסול לנ"י:

ואי מקרב לגבי דוולא דקאתו מכח גברא נוטלין ממנו וכ' ר' יונה בפ' א"ד שר"ל שמשי' ידיו קרוב למקום השפיכ' נוטלין ממנו לידים דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באים ודמי' להא דאמרי' בחולין השוחט במוכני כו' כאן בשפיכ' הראשונה כאן בשפיכה שניי' וכ"נ מדברי רש"י ע"כ ואי בזע דוולא בכונס משקה כיון דמשקה מיליף לייף מטבילין בה את הידים ואמר רבא כלי שניקב בכונס משק' אין נוטלין ממנו לידים וכן הגי' בספרים שלנו אבל הרי"ף גורס בזע דוולא בכונס משק' אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא דאמר רבא כלי שניק' בכונס משק' אין נוטלין ממנו לידים ולפי גרסתו גם אין מטבילין דלא חשיב חיבור גם בכונס משקה והטור פסק כגי' שלנו להקל ולטבול בו לומר דהוי חיבור לעניין טביל' ידים אף דלעניין מקוואות בעינן כשפופרת הנוד בכאן הקילו וא"י למה מאחר שאין הכרע לגי' מנלן להקל דילמא גי' האחרת עיקר ואדרבה נר' גי' הר"יף עיקר דלפי גי' הל"ל נמי ואין נוטלין ממנו לידים דאמר רבא כו' גם לא נר' בעיני לומר דכונס משקה הוי חיבור ואף שפרש"י מאח' שהנקב מכניס משק' גדול הוא קצת וקילוח היוצ' הימנו נר' והשופ' דרך פיו לצינור והצינור מקלח ליאור והוי חיבור אבל מנ"ל לתלמודא להא כי לא מצינו לא במשנה ולא בתו' דכונס משקה הוי חיבור ואם נאמר שקבלה הית' ביד' ה"ל למיפסק תלמודא בשום דוכתא דכונס משק' הוי חיבור לעני' טבילת ידי' ועו' טעמ' דחיבו' שפרש"י לפי שהקילו' נר' מאחוריו לישנא דכונס משק' לא משמע שהו' גדול כ"כ שנרא' הקילוח כדאית' בפ' בא סי' כיצ' בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה עד דמסיק שאם יורד טיף טיף הוי בכ"מ אלמא דלא איירי שהקילוח יוצא מאחוריו ונרא' כמו שעל' על דע' רש"י ואף שכ' הת' לשם פ' בא סי' דף מ"ט ע"א והא דאמרי' בפכ"ה אי בזיע דוולא בכונ' משק' מילף לייף ומטבילין בו הידים דהיו מחוברי' לנה' לאו היינו בכ"מ דהכא דהתם מיירי כשהנקב כ"כ גדול עד שהמי' מקלחין והוי חיבור ע"י ניצוק וכונס משק' דהכ' שיור' טיף טיף כדאמרי' בסמוך וכ"ז דוחק לחל' ביניהן דמייתי הכא כונ' משק' דהת' דאמ' רבא כלי שניק' בכ"מ אין נוטלין לידים א"כ משמ' דשוין ואף שהתו' דוחקים לתרץ דהכ' איירי כי התם ולא כמ"ש רש"י דאיירי בניצוק וקילוח ומ"מ אע"ג דלא הוי ניצוק דבדבר מוע' הוי חיבור לענין טבילת ידים וזהו דוחק גדול לומר שאפי' טיף טיף מחבר אלא גי' הר"יף עיקר דאין טובלין בו הידי' אלא הוי חבור וכ"ד ה"ר יונה ומ"ה אפי' אי הוה בהאי אריתא דדלאי מ' סאה מ"מ אין טובלין בו משום דהוו שאובין דכונס משק' לא הוי חיבו' למקוואו' כשפופר' הנוד ומ"ש ר' ירוחם דכה"ג הוי חיבור להוציא מדין שאובין דהיינו לפי גי' הספרים שלנו אבל לפי גי' הרי"ף שהיא עיקר מנ"ל לחלק והר"אה כתב אהאי ארית' דדלאי ה"מ בדוולא ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו אבל בנותן אותו חוץ לחריץ וממשיך אותו לחריץ כשרים דשאובין שהמשיכ' כשרים לנ"י לכ"ע פי' דווק' במ' סאה וכ' מהרי"ק בשורש כ"ה דכונס משקה הוא נקב רחב כמו עדשה א' ע"כ וכתב ב"י ונ"ל דווקא לענין מקוה כ"כ וכדי לחוש למ"ש התו' בפ' בא סי' דהא דאמרי' אי בזיע דוולא בכונס משקה מילף לייפי ומטבילין בו איירי שהנקב גדול עד שהמים מקלחין ע"כ אבל לפסולי כלי לנ"י בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בבציר מהכי טובא ע"כ:

דין כלי שניקב בכונס משקה אפילו מחזיק רביעית למטה מן הנקב פסול בכל עניין לנ"י ואם ניקב כמוציא משקה מותר ליטול אפילו דרך פיו:

אמר רבא כלי שניק' בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידי' וכ' הרא"ש וכלי שניקב ומחזי' רביעי' למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי משמע דקאי אניקב בכונ' משקה וכן איתא בטו' א"ח להדיא וכ"כ המר' בפר' א"ד בשם התו' ובס"מג מג ובפ"ק כ' דאם ניקב בכונס משקה שהוא נקב גדול ממוצי' משקה פסול לנטילה לגמרי משום דלאו כלי חשוב אבל אם ניק' כמ"מ אם מחזיק רביעי' למטה מן הנק' שרי ליטול הימנו ודווקא כששופך מן הנקב על ידו אבל שופך מפי הכלי הואיל והמים עוברים למעלה מן הנקב פסול דמה שלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי וכ"כ בהג"מי ומדברי הרמב"ם נמי לכאור' משמע דסבר ניקב בכ"מ פסו' לגמרי שכ' וכלי שנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה פסולין לנ"י שהרי הן כשברי כלים ע"כ וטהרתה מידי טומאה בכלים העשויין למשקין בכונס משק' כדאיתא בתו' פ' המצניע קרוב לסופו אמנם אפשר דהת' איירי דניקב בכ"מ בשוליו שאינה מחזקת רביעית למעלה מן הנקב וכ"כ הרשב"א להדיא ומ"ה הביא הטור דברי הרמב"ם לפסק הלכה וכתב מהר"אי בת"ה והשתא נראה דלדברי התו' ואשיר"י אם ניקב רק כמוציא משקה כשר ליטו' הימנו אפי' דרך פיו דהא על כרחיך אפי' בכונס משקה אינו אסור אלא דרך פיו לדברי התו' ואשיר"י והא דכת' המרדכי לדברי התו' דבין כ"מ ובין מוציא משקה אם ניטל דרך הנקב נטילה טובה היא משמע דאפי' במ"מ בעינן דרך הנקב י"ל דמשום כונס משקה נקט לה וכשם דקאמר קאי על דברי הסמ"ג דלעיל מיניה כי היכי דמודה סמ"ג במוציא משקה דמהני דרך הנקב ה"נ מהני לדברי התו' בכ"מ וכיון דאשכחן פלוגתא דרבוותא בהני חלוקי' נר' דאזלינן בתר דמקילין בנ"י וכן שנינו במס' ידים מים שנסתפקו לו אם נעשה בהן מלאכ' או לאו אם היו טמאין או טהורין אם היה בהן כשיעו' או לא ספק נטל ידיו ספק לא נטל ספיקו טהור שכל ספק' שבטהר' ידים טהור ע"כ ונר' דה"ה דפלוגת' דרבוות' דהתם נמי ספק הוא כמאן ק"ל מדכייל ותנא שכל ספק שבטהר' ידים טהור אך מאי דאשכחן בהדי' בפסקי הגאוני' לאיסור ולא אשכחן בפסקי גאון א' להדיא להתיר אלא דדייקינן מיניה בהוכחה דהכי סבר ק' לסתו' בזה דברים המפורשים בהדיא ע"כ ויפה כ' לפי סברתו מאחר שאין הכרע ראוי להקל אבל לבי אומר שצדקו דברי הסמ"ג דלא תלוי דין הכלי שצריך לנ"י בדין הטומאה דווקא כי אפי' היכא שלעניין טומאה חשיב כלי גבי נ"י שתקנו חכמים כח גברא כח מנא בעינ' כלי ממש וחשוב אבל כל היכ' שניקב בכונס משקה נאבד שם חשיבות הכלי ואינו ראוי לנ"י ותדע דהא שיעור כונס משקה דווקא לכלי חרס נאמר והמיוחד למשקה ורבא סתמא אמר כלי שניקב בכונס משקה שפסול לנטילה וכמ"ש הסמ"ג וז"ל וכ' מורי שהיה נוהג ר"י כן אפי' כלי שטף אע"פ ששיעור זה לא הוזכר בפ' המצניע אלא בכלי חרס וא"כ מאחר שאינו תלוי בדיני טומאה דוקא א"כ אפי' מחזיק רביעית למטה מן הנקב אסור ליטול הימנו בכל עניין ורבא נמי סתמא קאמר אין נוטלין ממנו דמשמע אין נוטלין הימנו כלל וא"ל א"כ כשנחת' מה שלמעל' מן הנקב יהא כשר דהא מחזיק רביעי' ועתה למה פסו' אין זו ק' לפי שאין עתה ראוי להשתמ' דרך פיו כ"ש מפני הנק' שבו משא"כ בניטל העליון שחוזר להכשירו ראוי להשתמש דרך פיו ומ"מ יראה ג"כ דברי הרמב"ם דכלי שנשבר שבירה מטהרתו שאין כלי דאפי' היכא דניקב פחות מכונס משק' וכגון שהו' גיסטרא וכדאמרי' בס"פ המצני' שהו' עולה מטומאתו בנק' כמוצי' משקה כמ"ש הרמב"ם בפר' ט' מה' כלים וכ"נ עיקר אע"פי שאין דין נ"י תלוי בטומאה דווקא מ"מ מה שלעניין טומאה לא חשי' כלי כ"ש דאינו ראוי לנ"י והיכ' שניק' במוציא משקה שיוכשר לדעת התו' והרא"ש ואפי' למעלה מן הנקב ולדעת הסמ"ג דווקא דרך הנקב אין לי הכרע בזה כי מזה לא דיבר התלמוד כלום יראה להקל כמ"ש מהרא"י לעיל והשתא ניקב ככונס משקה בכל עניין פסול פחות מכונס משקה בכ"ע כשר חוץ מגיסטר' ומהשתא ליתא נמי למ"ש הסמ"ק שאם יחדו לזיתים תורת כלי עליו ומותר ליטול הימנ' אם יחזיק רביעי' עד שינקוב כמוציא זית וז"א שאינו תלוי דין נ"י בטומאה דווקא דכל היכא שניקב בכונס משקה בטל חשיבות דכלי ופסו' לנ"י והט"ור נמי השיגו שכ' ואפש' לחלק דווק' לעניין טומא' מועיל יחוד זיתי' אבל לעניין נטיל' ששיעור' בכונ' משק' כיון שניקב בזה השיעור אינו חשוב ורבים חשבו שהטו"ר הבין דעת הסמ"ק שכשר ליטול אפילו דרך פיו ומ"ה השיג דאל"כ הא איהו גופא כ' אפילו ניקב בכונס משקה אם מחזיק רביעית למטה נוטלין הימנו דרך הנקב וק' בעיני לומר כדברי' אלו שהרי בהדי' כ' הסמ"ק דאינו כשר אלא שישפו' דרך נקב אלא נר' בעיני שהטור השיג עליו לפי סברת הסמ"ק דס"ל היכא דניקב בכונס משקה שאין נוטלין ממנו לגמרי אפי' דרך הנקב א"כ ה"ה ביחדו לזיתי' נמי דינא הכי ויש נפקו' נמי לפי סברתו דס"ל היכא דניקב פחות מכונס משקה כשר ליטול אפי' דרך פיו וא"כ לפי סבר' הסמ' דמהני יחוד לזיתי' הוי כשר אפילו דרך פיו ע"כ כתב דיש לחלק דיחוד לא מהני אלא לעניין טומאה והשתא נמי נראה מ"ש הר"אש וכלי שהוא מלא נקבי' מתחתיו ופיו צר מלמעלה וכשמניח אצבעו למעלה אין המים יוצאים וכשמסיר אצבעו המים יוצאים ונקרא בלשון תלמוד מיארוג בפ"ב דערובין שמותר ליטול הימנו לידים אע"פ שאין מחזיק כלום מאחר שעשוי לקבלה בעניין זה וזה תשמישו ועיקר קבלתו נקרא כלי והביא ראייה ממס' כלים שהוא כלי לקבל טומאה ול"נ נהי דחשוב כלי לעניין טומאה מ"מ לעניין נ"י דבעינן כלי חשוב שהרי ניקב בכונס משקה פסול אפי' כלי שטף ואעפ"י שהוא עדיין כלי לפי שבטל חשיבות כלי כ"ש הכא שאין שם כלי עליו לתשמיש גמור אלא לחידוש בעלמא:

דין צריך שיהא הכלי מחזיק רביעית וצריך רביעית מים לנטילת כל א' וא' ואם באו שני' ליטול מרביעית צריכי' אח"כ עוד רביעי' לשתיהן והעיק' הוא שמתחילה צריך להיות שיעור שלם דהיינו רביעית ומאותה רביעית נוטלין אפי' לשנ' ובלבד שיוסיפו אח"כ עד חשבון רביעי' לכל א' ואע"פ שמתחילה לא היה בו שיעור רביעית לכ"א אין קפידא מאחר שאתו משירי טהרה ובארנו דאף לחולין צריך מים שניים לטהר הראשונים היכא דלא שפך בראשון רביעי' בפעם א' ובארנו עוד דאפילו ד' וה' נוטלין זה בצד זה או זה ע"ג זה ובלבד שירפו ידיהם שיבאו בהם המים וגם יזהר שלא ירחיקו ידיהם זה מזה וזה שמותר ליטול ד' וה' דווקא כשמגיע רביעית על כל א' וא':

אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים איני והא' רבא כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין הימנו לידים הא מחזיק אע"ג דלית ביה לא קשיא הא לחד והא לתרין כתב הרא"ש פירוש לא' צריך רביעית לשנים אין האחרון צריך רביעית אלא שנים הבאים ליטול בזא"ז די ברביעית אעפ"י שלא נשאר לאחרון רביעי' כיון דאתו משירי טהרה דתנן בריש מס' ידים מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים מחצי לוג לג' ואפי' לד' מלוג לה' לי' לק' בין שנוטלין בזא"ז בין שנוטלין כולן כאחת דתנן בפ"ב דידים נוטלין ארבעה וה' זה בצד זה או זה ע"ג זה ובלבד שירפו ידיהן שיבאו המים וכת' הטור פי' שיכולין להניח ידיהן זה ע"ג זה וליטול כאחד ובלבד שירפו ידיהן שיגיע המים לכל א' וכ' הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ב דמסכת ידים במתניתין דנוטלין ד' וה' זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהן המים וכת' הוא וז"ל והתיר שירחצו אנשים רבים ידיה' קצתם על קצתם ואם היו טמאים ולא נאמר כי המים היורדים מידים העליונים הן משקים טמאים לפי שהן מים הראשונים והידים אשר תחתיהן לא יטהרו במים ההם כיון שהוא טמא לפי שהן כולן במדריגה יד אחד אנו חושבין אותן ובתנאי שלא ידחקו ידיהן שלא יכנסו בה המים כדי שלא תהיה חציצ' ע"כ ומ"מ נר' שאם ידי השני מרוחקות מידי הראשון לא עלתה לו נטילה לפי שהוא נוטל במי רחיצת חבירו אלא כשידי השני סמוכין לידי הראשון מיירי דחשובים להו כיד א' כ"כ ב"י ויפה כתב ופי' ר"ש דגוזמא קאמר כלו' כל זמן שמספיקו' המים לשפוך על הידי' ב' פעמי' וכ"ד התו' והרא"ש והר' יונה פי' בפ' א"ד דהא דאמרינן בפרק כ"ה אשיעורא לא קפדינן דתנן מי רביעית נוטלין לידים לא' ואפילו לשנים לאו למימרא דפחות מרביעית לא קפדינן שזה א"א דודאי צריך רביעית שלם כדאמרינן בעלמ' חצי רביעי' לטהר את הידים וחצי רביעית לטהר את המים שעל הידים אלא ה"ק אם לא יהיה בכלי מתחילה שיעור שלם כיון שמשלים אח"כ לשיעור לא קפדינן בהכי שהרי שנינו מרביעי' נוטלין לידים לא' ואפילו לב' וכשנוטל האחד נמצא שלא ישאר לשני אלא חצי רביעית ואעפ"י שהיו נוטלין אח"כ עם רביעית אפ"ה נמצינו דלא קפדינן שיהיה בכלי מתחילה שיעור שלם אלא כיון שהכלי מחזיק רביעית אעפ"י שלא יהיה בו מתחילה שיעור שלם לא קפדינן בהכי מאחר שהשלים אח"כ לשיעור רביעית ודחינן ולא היא שאני התם דקאתו משירי טהרה כלומר אין ללמוד מזה דלא בעינן שיהיה בו מתחילה שיעור שלם דהתם מתוך כך אמרו שהוא מותר מפני שבשעה שנוטל השני אעפ"י שלא היה בו אלא חצי שיעור אותו חצי שיעור בא משיעור שלם שהיה בו מתחילה ושיירו הראשון ולפיכך מותר כיון שמשלימו אח"כ בחצי שיעור אחר ואפי' לא תבא השלמה משיירי טהרה אבל כשלא היה בו מתחילה שיעור אחר אינו נוטל ממנו לידים ואעפ"י שמשלים הנטילה בחצי שיעור אחר אין הנטילה כלום עכ"ל וכ' ר"י בספרו שכ"ד הראב"ד דלעולם א"א לנטילה בפחות מרביעית לכל אחד וא' אפילו בדאתו משירי טהרה דלא מהני אתו משירי טהרה אלא להכשיר כשאין בכלי אלא רביעית ונוטל בו ואח"כ נתן לתוכו חצי רביעית ונוטל בו ע"כ וכ"ד הרמב"ם דאין נטילה בפחות מרביעית אלא שנ' מ"ש אי אתו משירי טהרה דלא בעי רביעית קאי אמים שניים שבאין לטהר את הראשונים וס"ל דבעי רביעית למים הראשונים ולא פחות מהן וסגי בהכי לחולין אבל לתרומה בעי אף מים שניים ואותם שניים אפי' אין בהם רביעי' אלא אתו משירי טהרה סגי ואמתנית' דנוטלין ד' וה' זה בצד זה כ' נמי ובלבד שיגיע רביעית לכל א' וא' ובודאי הדין עמו דבעי רביעי' לכל א' וא' אבל מה שסבר דמים שניים א"צ אלא לתרומ' נחלקו עליו כל המחברים גם כבר כ' שאין לחלק בין תרומה לחולין בכל דיני דמס' ידים אלא היכא דאיתמר בהדיא ומ"מ הרוצה לצאת דעת הרמב"ם דבעי רביעית מים למים ראשונים ואין לו יותר מרביעית ישפכם כאחת ויטהרם דאז לכ"ע לא בעי מים שניים כמ"ש לקמן תניא בתוספת' א' הנוטל ידו אחת וא' הנוטל ב' ידיו אחד ידו של גדול וא' ידו של קטן צריך ליטול מרביעית רשב"ג אומר ב' ידים של שנים נידונות כשתי אנשים כיצד שנים שנטלו ב' ידיהן ברביעי' לא יחזור השני ויטול ידיו משיירי רביעית ופי' ר"ש לא יחזור השני ויטול ידיו כלו' ידו השניי' דמתחילה לא נטל אלא ידו א' וזאת השנייה נעשית ביד אדם אחר שלישי ומי רביעי' נוטלין לשנים ולא לשלש' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בת"ה בין שנטל ידו א' וכן משמע בת"ה ה' וז"ל רביעי' שאמרו בין שנטל שתי ידיו של גדול ובין ידיו של קטן נטלו ב' בני אדם זה ידו אחת וזה ידו א' ואח"כ חזר השני ונוטל ידו השנית הרי אלו כג' ולפיכך אם היה בכלי חצי לוג ידיו טהורות ואם לאו אין ידו השנית טהורה שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יותר מב' ב"א עכ"ל ולפי מ"ש שלעולם צריך רביעית לאדם אחד א"כ צריך נמי לפרש דמיירי שמשלים אח"כ לשיעור ולא מהני שיירי רביעית אלא לעניין זה שאין בכלי רביעית כאחת ומסקינן אתקין ר"י מנהר פקוד נטלא בת רביעתא ואמר רבא מגופת חביות שתיקנה נוטלין ממנה לידים חמת וכפישה שתיקנה נוטלין מהן לידים שק וקופה אעפ"י שתיקנה אין נוטלין מהן לידים וכ' רבינו יונה בפירושיו בפ' א"ד אעפ"י שאם הכלי מחזיק יותר הר"ז משובח ואפ"ה התקין כלי שיחזיק רביעית מצומצם כדי שיודע הדבר וידעו הכל שיעור רביעית מפי מורי הרב נר"ו ואני אומר דמ"ה תיקן להודיע שצריכין שיעור רביעי' מכונסים במקום א' ולא שיטול מכלי שיחזיק חצי רביעית אעפ"י שהוא שם כלי עליו לכל דבר בפרט אם הוא מתחיל' עשוי לכך כדאית' פ' א"ט סי' פ"א (צ"ע דמה שייכו' לו לסי' פ"א שבפרק א"ט ואולי צ"ל פ' א"ד) ונאמר שאח"כ יחזור וימלא אותו ויטול ע"כ תיקן הוא שיעור הכלי להודיע שיהיו המים מכונסי' במקום אחד וכמו שמ"כ בשם הרשב"א שצריך שיהיה רביעית המים מכונס במקום א' שאם נטל וחזר ונטל ידיו טמאו' כשהיו וכ"כ ר"ש במשנה קמייתא דמס' ידים תניא בתוספתא ב' שנטלו שתי ידיהם זו משמינית וזו משמינית אעפ"י שחוזרין ומערבין בקלוח ידיהם טמאות שמתחילה לא נטלו מן הרביעית אלא פוסלין ידיהם פי' ב' כלים שאין בכל א' כ"א שמיני' דהיינו רביעית בין שניהם ואלו השנים לא נטל כל א' כ"א ידו א' ובבת אחת שפכו מב' כלים על שתיהן שהקילוח מתערב אפ"ה ידיהם פסולים ע"כ והיינו כדברי הרשב"א שצריך שיהיה רביעית מכונס במקום אחד:

דין אם נטל הראשונים ולא הגיעו לפרק אין מוסיף עליהם אלא צריך לנגב ידו תחילה ואח"כ נוטל והוא שלא היה טופח על מנת להטפיח אבל היה טופח על מנת להטפיח רשאי להוסיף ובמים שניים יכול להוסיף עליה' אף אם לא הספיקו מתחילה לטהר את כל המים הראשונים יכול להוסיף עליהם ודין שא"ע ליטול שני ידיו כאחת אלא אפילו זא"ז ולא בעינן שיהיה נטילה בשוה אלא אפי' א' בנטילה וא' בשטיפה סגי:

תנן התם במסכ' ידים מוסיפין על השניי' ואין מוסיפין על הראשונים והנה בפי' הרא"ש שפיר' על מס' ידים כת' וז"ל הנוט' ידיו צריך ליטול עד הפר' וראשונים ושניי' דתנן בכולה מכילתן היינו בששופך על ידיו פעמי' כדי ליטול יפה וכך היא דין נטילה אם אדם שופך על ב' ידיו רביעית כא' נטהרו ידיו אבל כששופך פעמיי' נטמאו הראשונים והשניים מטהרים את הראשונים וקא אמרה מתני' דאם נטל הראשונים ולא הגיעו לפר' אין מוסיף עליהן שכל מה שמוסיף עליהן הוא מוסיף טומאה כיון שלא נטל בפעם א' עד הפרק אלא צריך לנגב תחילה ואח"כ נוטל אבל השניים שבאים לטהר הראשוני' יוכל להוסיף עליהם ואפשר לומר דהא דאסרה מתניתין להוסיף על הראשונים היינו שאינו שופך אלא במקום שלא הגיעו המים הראשונים אבל אם כשהוסיף נטל עד הפרק בשטיפה א' שרי וה"ט משום דאין דרך נטילה בכך כדאיתא בפ"ב דגיט' אמרי דבי ר' ינאי אין ידים טהורות לחצאין עכ"ד והוא נלקח מפי' ר"ש ואף שר"ש הביא עוד מן הירו' שכ' דין זה דשני' אמים אחרוני' וקרי ליה שניים ומ"ה כ' הטור וי"מ שניים מים אחרוני' וראשונים מים ראשוני' ול"נ דתלמוד' דידן דקרי ליה מים האחרונים אי איתא דתנא דידן הוי קרא לי' שניים אף הוא הוה ק"ל שניי' ועוד אפשר דאף לתלמוד הירו' לא בעי למימר דמתני' איירי במ"א דכולה מסכת' לא איירי אלא בטהרת ידים ולא במ"א שהוא משו' מלח סדומית ועוד אני אומר דאפי' תאמר שמים שניים דמתניתין איירי באחרונים מ"מ נר' דא"ל במים שניים שבאים לטהר המים הטמאין שלא להוסיף עליהן בשלמא בראשונים ממש אין נטילה לחצאין אבל בשניים שאינם באין משום נטילה שהרי אם שפך עליהן רביעית כא' תו לא צריך אלא שאם לא נטל בשטיפה א' שצריך לטהר המים הראשונים פשיטא שאין חילוק בין בבת א' בין בב' ג' פעמים והרמב"ם ס"ל דהך משנה כולה לעניין תרומ' נשרי' ולא לחולין ומ"ה לא כתב דינים אילו בהל' נ"י ואזיל לשיטתו דס"ל דלא בעי שניים לחולין וכבר כ' דליתא לדבריו וכל המחברי' חולקים עליו אבל מ"מ לעניין פיר' המשנה שפי' ר"ש סבר נמי כותייהו דקאי דוק' אמי' שנטל ולא הגיעו לפר' שלא יטול אח"כ במקו' שלא הגיע למים אבל אם באו ליטול אח"כ כאחת יכול ליטול ואף בנוטל חצי פרק אם היו עדיין ידיו טופח ע"מ להטפיח חשוב כנטילה א' ושרי ליטול אח"כ במקום שלא נטל בראשונ' וכ"כ הכל בו בשם הראב"ד וז"ל ראשוני' אין נוטלין לחצאין כגון דמשא פלגא ופלגא דידא דליכא משקה טופח ע"מ להטפיח ובודאי ראייתו מהא דמסקינן בריש פ"ב דגיטין בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או לא טהורות לחצאין ה"ד אילימא דקא משו בי תרי מרביעית והא אנן תנן מרביעית נוטלין ידים לאחת ואפי' לשניים ואלא דקא משי חד ידא והדר משא לאידך והתנן הנוטל ידו א' בנטילה וא' בשטיפה ידיו טהורות ואלא דקא משי פלגא פלגא דידא והאמרה דבי ר' ינאי ידים אין טהורות לחצאין ל"צ דאיכא משקה טופח וכי איכא משקה טופח מאי הוי והתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה ל"צ דאיכא טופח ע"מ להטפיח הא נמי תנינא טופח להטפיח חבור דלמא לעניין מקוואות כו' ע"כ ומאחר שבעייא לא נפשטה אזלינן לקולא בכל מידי דמדבריהם וכ"ש בנ"י דכל ספק בנ"י להקל ועוד נר' בעיני דהך בעייא אפשיט' לפי מה דמסקינן לעיל גבי ארית' דדלאי דאי ניקב בכונס משקה דהוי חיבור אע"ג דלגבי חיבר מקוואות בעינן כשפופרת הנוד בנ"י הקילו כ"ש בטופח ע"מ להטפיח דהוי נמי חיבור לנ"י ואפילו לפי מה שהכרעתי לעיל דגי' הרי"ף עיקר דלא הוי' חיבור אף לנ"י בכונס משקה מ"מ ל"פ כולי האי אסברת גי' זו דלכל הפחות חיבור נ"י לא גרע מחיבור מקוואות ומהא דאילפא איכא סייעת' לפי' הרב ר' יונה וסיעותיו דבעי רביעי' לכל א' מדמסקינן ה"ד אי דקא משו בי תרי מרביעית כו' והשתא איך ס"ד הא דקאמר טהורו' לחצאין ואף שפי' רש"י ז"ל וז"ל דקא משו בי תרי מרביעי' והיינו לחצאין דלכל חד פלגא שיעורא אין הלשון דלחצאין משמע הכי דה"לל ידים טהורות בחצי שיעור ועוד דהשת' לא הוה פי' לחצאין דומיא לכל הני בעייות דמסיק אח"כ דכולהו הוי לעניין נטילה דמי שאינה נוטלין בפעם א' אלא עיקר כפי' הר"ר יונה דלכ"ע בעי רביעי' לכל א' וא"כ כששני' נוטלין מרביעית צריכין אח"כ עוד רביעית לשניהן וא"כ נמצא שהנטילה היתה לחצאין וע"ז פשיט דשפיר הוי נטילה בכה"ג:

דין אם נוטל ב' ידיו בשטיפה א' צריך שיהא רביעי' שלם במקו' א' אבל כשנוטל בב' שטיפו' א"ע רביעית במקום א' אם בא משיירי טהרה ובלבד שיוסיף אח"כ להשלים שיעור רביעית:

פסק כתבו התו' בהאי סוגי' דאילפא וז"ל הנוטל ידו א' בנטילה וא' בשטיפה כו' פ"ה שנטל ידו א' מן הכלי בתיקון חכמים וא' בשטיפה בנהר במ' סאה וא"ת והיכי פשיט מהכא כי משי חדא ידא והדר משי לאידך דלמ' הכא מיירי שעש' בבת א' שטיפה לזו ונטילה לזו וי"ל דקסבר תלמוד' דאין חילוק דמסתבר' דאי בזא"ז לא מהני ה"ה דבבת אחת נמי לא מהני אפי' שתיהן בנטילה יד זו מכלי זה ויד זו מכלי אחר ור"ת גרי' ע"פ המשניות נט' ידו א' בשטיפה א' ידו טהור' ש"מ בחד' חד' מהני וה"פ משטיפה א' שצריך לשפוך מן הכלי על ידיו ב' פעמים כדמוכח בכמ' דוכתי' במס' ידים דצריך מים הראשונים ושניו' וע"ז קאמר ואם נטל על ידו א' משטיפה אח' גדולה שהיא כשתים ידו טהורה כיון שיש בשטיפה זו כשיעור מים הראשונים ושניים וקא מסיי' בסיפא ב' ידיו בשטיפא א' ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית פי' אע"ג דכשנוטל בב' שטיפות לא בעי רביעית היכי דאתו משירי טהרה השתא דליכא אלא שטיפה א' צריך רביעית בשטיפה זו אבל ידו א' א"צ רביעית כי אתו משיירי טהרה אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים ע"כ דבריו וכן פירש התו' בפ' כ"ה וכ"כ בסמ"ג וכ"ד הרא"ש ולפי מ"ש דלעולם בעי רביעית וא"כ אפי' בשתי שטיפו' בעי רביעית ואין חילוק ביניהן אלא לעניין שיהיה רביעית בפעם א' דבב' שטיפות אפילו לא הוה רביעית במקום א' מאחר דאתו משירי טהרה יכול ליטול ידיו ולהוסיף עליהן אח"כ למלאות השיעור מה שאין בשטיפה א' ודעת הרשב"א שאפילו נטל רביעית בפעם א' אפ"ה צריך מים שניים ודעתו בטלה נגד כל המחברים וגדולי צרפת וכ"ש נגד דעת הרמב"ם דס"ל לעולם א"צ מים שניים כ"א לתרומה ולא לחולין וא"כ דעתו רחוקה ע"כ לא הבאתי אותו:

דין אם אין ידיו נקיות צריך לשפוך עליהם ג"פ אחד להסי' הלכלוך וב"פ לטהרה:

כתב בסמ"ג והביאו הטור מה שמזכיר מ"ר ושניים היינו דוקא במים שבאו לטהר אבל מלבד אילו צריך ליתן עליהם פעם אחרת כדי להסיר מהן הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואותם לא הזכיר במשנה לכך צריך ליתן עליהם ג"פ א' להסיר מהן הלכלוך וב"פ לטהרם ע"כ וכ"כ תו' פרק כ"ה ומ"ש המר' בפ' א"ד שחרית נוטל ידיו משום רוח רעה כר' יוסי דפ' שרצים תניא אר"י בת חורין היא ומקפדת על ג"פ לכן בנטילה שחרית צריך ג"פ אבל באותה שהיא משום סעודה א"צ רק ב"פ ואותה נטילה שלאחר סעודה א"ב כ"א פעם א' וסי' לחשוף מים מגב"א כמ"ש ע"כ ומזה לק"מ דאיירי בידיו נקיות ובידיו נקיות כ"ע מודו דלא בעינן אלא ב"פ גם מ"ש דבשחרית בעינן ג"פ משו' רוח רעה האידנא אין רוח רעה מצויה בינינו מ"מ צריכי' טהרה משום זוהמא כמו לסעוד' אלא מאחר שידים נקיות די בב"פ:

דין מגופת חביות שתקן דהיינו שעשה לה בית מושב וכן חמת וכפישה שתיקנן שעשה להם בית מושב נוטלין מהם לידים אבל שק וקופ' אע"פ שתקנן ומקבלין מים אין נוטלין מהן לידים וכן כובע של לבדין אע"פ שמקבלים מים ואפילו הן קשין אין נוטלין מהן לידים ואפילו בשעת הדחק ודין דלא יתן אדם מים לחבירו בחפניו לפי שאין נוטלין אלא מן הכלי:

נחזור לסוגיא אמר רבא מגופת חביות שתקנה נוטלין הימנה לידים וכ' הרא"ש מדברי התו' מגופת] חביות יש לה בית קבול וכופי' אותה על החביות והיא חדה מלמעלה ואין לה בית מושב ולכך אין נוטלין ממנו לידים כדתנן בכל הכלים נוטלין ממנו לידים אף בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ואין נוטלין ממנו לידים לא בדפנות הכלי ולא בשולי המחץ ולא במגופי' החביות ולא יתן לחבירו בחפניו ותיקין דקאמר הכא היינו שעש' לה בית מושב תנ"ה מגופ' החביו' שתקנה נוטלין לידים ממנה חמת וכפישה מיני נודות של עור שתקנן נוטלין מהן לידי' ותיקון שלהן שעשה להן בית מושב כאשר כ' הסמ"ג שק וקופות אע"פ שמקבלין מים אין נוטלין מהן לידים שאין עשוי לקבלת מים ע"כ פי' אפילו הן מקבלים מים מאחר דרובן אין מקבלין משקין ואינן עשויין לכך אין שם כלי עליהן וכ"כ הרשב"א בת"ה שהתקינן לשב' בלא סמוכ' וזפתן בזפת עד שהן מקבלין משקין ואפ"ה אין נוטלין מהן לפי שאינן עשויין לקבל משקין וכ' סמ"ק וכן י"ל באותן כובעים של לבדים אפילו כשהן קשין כ"כ שמקבלין מים שאין המים זב מהם מ"מ אין עשויין לקבל מים כגון שק וקופה ומ"מ ע"י הדחק מותרי' שעוברי דרכים רגילים לשתות בהן עכ"ל ול"נ כלל להתיר אפי' ע"י הדחק דלא עדיף משק וקופה שיכול לקבל מים אלא שאינו עשוי לכך כ"ש כובע שאינו עשוי כלל לקבלה וכ"ש לפי מ"ש לעיל דבעינן כלי חשוב ולא תלוי במה שיכול לקבל רביעית ונקרא כלי לעניין טומאה אלא חכמים תקנו כלי חשוב הראוי לנטילה:

דין אפילו אם נטל ידו א' מן הכלי לא ישפוך באותו היד ליד השנייה אלא ישפוך בכלי על ידו א' ואח"כ ישפוך מן הכלי על ידו השנית:

פסק מהאי משנה דלא יתן מים לחבירו בחפניו פסק ר"ת דמותר ליטול ידו א' מן הכלי ולשפוך לידו האחרת דכיון שתחילת נטילה היה מן הכלי באחת מידיו תו ל"צ והכי משמע בתו' דקתני אבל הנוטל ונותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמתחילה לא נטל מן הכלי משמע הא נטל תחילה מן הכלי שפיר דמי עכ"ל וכן הביאר הרשב"א אבל בת"ה כתב וז"ל אמרו משמו של ר"ת שאם נטל בידו א' מן הכלי ונתן על ידה השני לפי שכיון שבא לידו א' מן הכלי כח הכלי קרי ביה ואינו דומה לנוטל מחפניו של חבירו שלא מכח כלי בא ליד זה כלל אבל הרמב"ם כ' נוטל ידו א' וצק בזו על זו וחזר וצק בראשונה על השנייה ע"כ כלו' שצריך נטילה על זו ועל זו ונראין דבריו עכ"ל משמע להדיא דלא ס"ל דברי ר"ת וכ"כ מהרא"י לעי' בסי' ט"ו שאין לסמוך על התו' שכתבו כך במסכ' סוט' לענין שפשוף יד בחבירת' וכ"כ נמי במר' פ' א"ד שלא תגע ידו שכב' שפך עליהם מים ב"פ על ידו שנית שלא שפך עליה פעם א' ומשמע הא כשנטל ידו א' יכול ליטול מים בחפניו ולשפוך עליה בלא נגיעה ושפשוף אכן מדברי הרשב"א משמע לעיל דלא ס"ל כלל ליתן מים בידו על ידו האחרת אלא כדברי הרמב"ם ששופך בידו מכלי על ידו השנייה ואח"כ בידו השנייה על הראשונה וכן נ"ל עיקר ודיוקא מתו' נר' בעיני דרבות' קאמר אפילו אחרי שנטל ידיו כבר מן הכלי כהלכתו לא יטול בחפניו וליתן על ידו של חבירו מפני שהשני לא נטל תחילה מן הכלי כ"ש שהו' עצמו לא נטל מן הכלי שום נטילה כראוי דנאמר שתחשוב נטילת יד השני כאלו באה מן הכלי וכ"ד המר' בפר' א"ד שהביא אדרבה ראייה לאיסור מן התו' וז"ל תניא הנוטל בחפניו ונותן לחבירו ידיו טמאות שמתחילה לא נטל מן הכלי לפיכך הנותן מידו א' על חבירת' אסור וטוב ליזהר לשפוך על שתיהן בבת אחת ע"כ וז"ל הרא"ש תנן התם נטל ידו ושפשפה בחבירת' טמאה פי' אם שפך מים על ידו א' ושפשפה בחבירת' כדי ליטול ב' ידיו אין נטילה זו מועלת ואפילו שפך את האחרונים על שתי ידיו בבת א' לפי שהמים ששפך על ידו א' נטמאו וכששפשף בחבירת' נטמאת החבירת' ואין האחרונים מטהרי' אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמו ולא המים שבאו מחמת יד אחרת הלכך השופך מן הכלי על ידו אחת ונגע בשנייה צריך לנגב את ידיו ולחזור וליטלם כראוי והנוטל צריך שישפוך אחר על ידיו ואם אין אחר יאחוז הכלי בראש אצבעותיו וישפוך על ב' ידיו או שישפוך על זו רביעית ועל זו רביעי' ואח"כ ישפשפ' זו בזו שהשופ' על ידו רביעי' כא' א"צ מ"א לטהר' כדתנן פ"ב דידים שתי ידו' בשטיפ' אחת ר"מ מטמ' עד שיטו' מרביעי' ע"כ ולפי מ"ש א"כ אפי' אחר שיטול ב"פ ידו אחת לא תיגע בחבירת' כדי של' תיטמ' הימנה בנגיעת' ומ"מ יש חילוק ביניהן שאם לא נטל ידו אלא פעם אחת ונגע בחבירת' צריך לנגב את ידיו שאין השניים מטהרין המים הטמאין שנטמאו מיד אחרת מטעמא שנוסף טומאה על טומאתה אבל היכא שנטל ב"פ א"כ נטהרו אף המים א"כ אפי' נגע בחבירת' ונטמאו המים ממנה מ"מ לא גרע ממים ראשונים שנטמאו מן היד והשניים מטהרים אות' גם אילו יטהרו במים שניי' אף שהטומאה באה מיד האחרת לית קפידא בהא מאחר שהיו טהורים לגמרי והיכא שלא שפך על ידו רק פעם א' וכן על ידו השנייה יכול לשפשפם זו בזו שהרי הידי' נטהרו אלא שהמים טמאים נתערבו ובזה אין חשש וכ"כ הטור בענין היוצ' מבי' הכסא כו' ואביאו לקמן סי' ל"ט אלא שמצוה מן המובחר הוא לשפשף אחר שנטהרו לגמרי וכ"כ הטור להדיא אחר שנטהרו שישפשפם:

דין דאסור לכרוך ידיו במפה לאכול אפילו חולין בלא נ"י אבל לאוכלי תרומה דהיינו הכהנים הזריזים התירו לכרוך מפה האוכל מחמת מאכיל צריך נ"י אבל המאכיל א"צ נ"י ובחולין שנעשו על טהרת הקודש אף המאכיל צריך נ"י:

איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע בפת או לא ומסקינן א"ר תחליפי בר אבימי א"ש התירו מפה לאוכלי תרומ' ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ופי' רש"י התירו לאוכלי תרומ' דהכהנים זריזים הם ולא נגעו ולא התירו לאוכלי טהרות לפי שאינן למודין להשמר כמו כהנים ע"כ משמע בפי' דאין חילוק בין חולין שנעשו על טהרת תרומה או חולין גרידא אלא לכהנים התירו לאכול במפה אפילו אוכל חולין כדאית' להדיא בסוגיא ולישראלים לא התירו כלל לאכול אפילו חולין גרידא וכ"כ הרא"ש לקמן שלא התירו מפה לאוכלי טהרות וכ"ש לחולין גרידא וכ"כ ר"י בפ' א"ד וכ"ד הראב"ד ולא כדעת הרמב"ם דס"ל דוקא לאוכלי חולין בטהרה לא התירו אבל לאוכלי חולין גרידא התירו דלא החמירו בחולין ובסוגיא לא מצינו רמז לדבריו לחלק בהכי והקאר"ו כ' שדעת הרמב"ם כדעת רש"י ולא דק תו מסיק איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נ"י או לא ואסיקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נ"י מאכיל גופיה א"צ נ"י ונר' דווקא לאוכלי חולין אבל לאוכלי חוליהן בטהרה צריך ליטול שלא יטמאה המאכל בפרט דבר שטיבולו במשקה שסתם ידים מטמאים אותן:

דין דאין ליתן פרוסה לשום אדם או לשמש אפילו מן הסתם עד שנודע שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו כן על כל פרוס' ופרוסה אם יש שם אדם חשוב שיודע שיתנו לו כל צרכו אבל אי ליכא אדם חשוב מברך על כל פרוסה ופרוסה:

אמר ריז א"ר לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא א"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס לפי שאין קבע לשתיי' ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה דיודע שיתנו לו כל צרכו ור"י אמר אף מברך על כל פרוס' ופרוסה ול"פ הא דאיכא אדם חשוב שבטוח השמש שיתן לו לחם כל צרכו והא דליכא אדם חשוב תו מסקינן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בעה"ב שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ופי' רש"י בא' מן האורחין קאמר שלא יכעוס ב"ה כשהוא שות' חונקו לו יין ומזיק לו ובלאו הכעס נמי מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים הוא מביט ומציץ במה שזה נותן והכוס נשפך מידו ואפילו הכוס ביד השמש שמא ישפכנו לעיל בפרק ג"ה סי' ב' כ' דוקא לשמש יכול ליתן אחד מן האורחין אבל לא לאחר לפי שאין אורח מכניס אורח וכ' הר"י בפ' א"ד דוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת זה לזה כשהכוס ביד ב"ה שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ולא חיישינן לקלקלה ע"כ ודברים של טעם ומסיק והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו פי' אפילו לא נגע בו בידים כלל ולאו דוקא שלא נטל ידיו אלא אפילו מן הסתם אסור עד שיודע שנטל ידיו כדאי' בברייתא קמייתא ואפילו ליתן לידיו אסור רבותא קמ"לן כדפ' ומהא שמעינן דאסור לשום אדם ליתן לאכול אם לא ידענו שנטל ידיו ולא תימא דוקא שמש שטריד כדאי' בגמ' האי שינוייא דיחוי הוא ולפי האמת לכ"א אסור עד שיודעין בו שהוא נוטל ידיו ומ"מ לא בעינן שרואה שנוטל ידיו אלא אם מוחזק לאדם חשוב סומך עליו שנטל כדאיתא בסוגיא ר"ה בר סחורה הוה קאי קמיה דרב המנונא בלע ליה אומצ' ואכיל א"ל אי לאו דר"ה את פי' שיודע אני בך בודאי נטלת ידיך לא הוה ספינא לך וכ' הרר"י בס"פ א"ד יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונר' שכיון שמתכוין לעשו' מצוה שנותן בתור' צדקה מותר ע"כ והקאר"ו כ' ואין דבריו נראין דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא ואפ"ה לא יתן לו אא"כ יודע שנוטל ידיו ויפה כתב:

דין מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה ומ"א צריך שישפיל ידיו למטה ואם שפך רביעית בפעם אי' א"צ להגביה ידיו במ"ר וכן אם הטבילם במ' סאה א"צ להגביה:

גרסינן בפ"ק דסוטה אמר רב חייא בר אשי א"ר מים הראשונים צריך שיגבי' ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שתרד הזוהמא של תבשיל כי עיקרן להעביר הזוהמא הן תנ"ה הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק כו' ויש חילוק בגירסאו' ואעתיק לך דברי הסמ"ג אמרינן במס' סוטה שמ"ר צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזירו ויטמאו את הידים פי' בערוך שמא יצאו מים לזרוע שלא רחץ אותו במים והוא חוץ לפרקו ויטמאו את הידים ומים אחרונים צריך שישפיל למט' כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו ותנן במסכ' ידים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניי' עד לפרק וחזרו ליד טמא זהו גי' רש"י במס' סוטה וכן הביא בס"ה אבל בסדר המשנה גר' המים מטמאין ומטהרין עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשוני' ואת השניי' חוץ לפר' וחזרו ליד טמא' פי' לפי גי' זו אין הידים מטמאו' משקין אלא עד הפרק אבל משקין שנגעו חוץ לפרק טהורין וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק אבל אם נפלו עליהן חוץ לפר' אין מטהרין אותן וחוץ לפרק דרישא וסיפא הוא שהיה תחילתן תוך הפרק ויצאו אחר כך חוץ לפרק לפיכך ברישא טהורה שמים השניים הטהורין הן לבדן יצאו לפרק ושם לא קבלו שום טומאה אבל בסיפא שמים הראשונים הטמאים יצאו חוץ לפרק והשניים שיצאו אחריה לא טהרו שם כאשר בארתי לפיכך כשחזרו ליד טמאה ובשיטה זו פי' ר"ש בפי' טהרות עכ"ד והנה מ"ש פי' לפי גי' זו אין הידים מטמאו' משקין אלא עד הפרק לאו דווקא קאמר לפי גי' זו שהרי אף רש"י סבר כן שהרי פי' לשם וז"ל הידים מטהרו' ומטמאות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהם להיות שניות ופוסלות את התרומה ומטהרו' בנטילה עד הפרק שע' הפרק צריך נטילה נטל הראשונים ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורו' שהכי טיהרו השניים את הראשונים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניי' עד הפרק וחזרו ליד טמאה כלו' יוצאין הראשוני' חוץ לפרק ואת השניים לא הקפיד ליטול עד המקום שיצאו הראשונים אלא עד הפרק כמשפטם וחזרו הראשונים ליד טמאה שהרי נטמאו תחילה מחמת הידים השניי' לא טיהרו את היוצאי' הילכך צריך שיגביה ראשי אצבעותיו למעל' שמא יצאו מים הראשונים ויטמאו את הידים עכ"ל הרי לך שסובר כמותם אלא שחולק עליה' בזה שסובר שאפילו חוץ לפרק יכול לטהר מים הנטמאי' מבפנים משא"כ לגי' הספרים וא"כ בודאי מ"ש לפי גי' זו קאי אמ"ש אח"כ וכן אין המים שניים מטהרים כו' וכ' ב"י בסי' קס"ב ויש לשאול לדעת המפרשים שהחששא אינה אלא מפני המים שנטמאו ביד ויצאו חוץ לה שיחזרו ליד ויטמאו אות' למה אמרו צריך שיגביה ידיו טפי הוה עדיף שישפיל ידיו מתחילה ועד סוף דהשתא א"א להמצא חוץ ליד מים שנטמאו' בה ותירץ ר"ה מהר"י אבוה"ב ז"ל דהא דאמרינן שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים זה הפרק אינו הפרק העליון במקום חיבו' היד והזרוע אבל הוא בפרק התחתון כלומר מקום חיבור האצבעות לכף ומזה הפרק עד הפ' האחר הוא מקום טומאה כלומר ממקו' חיבור האצבעו' לכף למקום חיבור הכף לזרוע אע"פ שא"צ נטילה לחולין מ"מ מים הנוגעים שם נטמאו וא"כ אם היה משפיל ידיו לצד מטה בשעת נטילה יצאו המים מכף היד ויטמאו את האצבעות ולכך א"א להשפיל ידיו לצד מטה בשעת נטילה כך הבנתי מתוך דבריו אע"פ שלשונו אינו מבורר יפה וסבר שתירץ ז"א אלא לדעת הסוברים דלחולין א"צ ליטול אלא עד מקום חיבור האצבעו' אבל לדע' הרי"ף שצריך ליטול עד מקום חיבור היד לזרוע אכתי ק' וצ"ע ע"כ ודבריו הן דברי הרשב"א שכ' בתשו' שהוא לא כ' בשער הקדושה שהנוטל צריך שיגביה ידיו מפני שהוא פרק דלחולין עד לפרק העליון שהוא סוף הכף המחובר לזרוע וכל שנוטל עד שם וחוזר ונותן שניי' עד אותו הפרק עצמו למה ניחוש שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים וליוצאין למעלה מן הפרק ההוא על קנה הזרוע אין לחוש שאותן אין לה שום טומאה דלא גזרו אלא על הידים וההי' דפ"ק דסוטה בשלא נטל אלא עד פיצול האצבעו' ולפיכך צריך להגביה שמא מ"ר יצאו חוץ לפרק ואע"פ שנתן מים בשניי' עד הפיצול יחזרו אותן בשניי' שיצאו חוץ לפרק ויטמאו את הידים וא"ת א"כ נלמוד משם שא"צ ליטול עד סוף הכף ויקשה למה שפסקתי אני לא היא דההיא דסוטה דרב היא ורב לקולא כדאיתא בפ' כ"ה אמר רב ע"כ לחולין וכו' עכ"ל ולדבריו שוינן להגדול רי"ף טועה שהרי הוא סב' להחמיר וליטול כל היד והביא נמי הא דסוטה שצריך שיגביה ידיו וחלילה לנו לומר שתפס שתי חומרות דסתרי אהדדי ודוחק לומר שהיה מסופק בדין א"כ לא ה"ל להחמיר דכל ספיקא בנ"י לקולא ובפרט כל היד שהיא חומרא יתירא כאשר כ' הרא"ש ז"ל ומהר"י קאר"ו כ' וז"ל ולע"ד נראה דא"ל דאה"נ שאם בא להשפיל ידיו לצד מטה ש"ד ומ"ש צריך שיגבי' ידיו למעל' לאו למימר' שאם רצה להשפילם מתחילת הנטילה אינו רשאי אלא היינו לומר שאם בא שלא להשפיל ידיו צריך להגביהם למעלה ולא ישפילם אחר שיגביה עד שינגבם משו' דחיישינן שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אלא שק' בעיני דלא אשתמיט שום מפרש או פוסק שיכתו' כן וגם כי לשון צריך שיגביה ידיו לא משמע הכי ולכן נ"ל דאע"ג דכשישפיל ידיו היה ג"כ תיקון לעניין זה כמו בהגבהתם רצו חכמים לתקן שיגביהם ולא ישפילם משום אסמכת' דקרא דוינטלם וינשאם. ותימא הוא בעיני וכי משום אסמכתא דקרא וינטלם וינשאם היו מצריכין להגביה את ידיו וגם לפי התירוץ הראשון דלאו דוקא קאמר אלא שאם הגביהם יזהר שלא ישפילם אין הלשון מובן כלל כמותו אלא עיקר נר' בעיני נהי שאין המים אשר באו חוץ לפר' שאין מטמאין כלל לפי שלא נקראו טמאים מ"מ אם באו אח"כ לתוך הפרק מטמאין היד ופוסלין יותר ממים שלא יצאו דהיינו שאף המים השניי' אין יכולין לטהר אותם אלא דוקא אותם שלא יצאו חוץ לגדרן אבל אותן שבאו ממקו' שלא היתה שום נטילה ורחיצה נהי דלא גזרינן עליהם טומאה מ"מ כשיטמאו בתוך הפרק קשה לטהרן אם לא תנטל אף שנייה חוץ לפרק שאז נטהרו כל המים הראשונים כא' ולכל הדיעות והפירושים היכא ששופך רביעית בפעם א' א"ל להגביה דליכא למיחש למידי וכ"כ רוב המחברי' וכ"ש הטוב' ידיו שא"צ להגביהן:

דין שצריך ליזהר כששופך מים הראשונים שלא ישאר על ידו צרור או קיסם או שום דבר שהיו בתוך המים שאין מים שניים מטהרים אלא מים שעל היד ולא המים שעל הצרור ומי שיש בידו מכה ורטיה עליה יטול שאר היד שלא במקום הרטיה וצריך שישפוך על ידו רביעית כאחת:

פסק הא דאמרינן דמים השניים באים לטהר את הראשוני' ה"מ שלא היה עליהן צרור או קיס' כדתנן בפ' ב' נוטלו' הראשונים ונמצ' על ידו צרור או קיס' ידיו טמאו' שאין המים האחרונים מטהרין אלא המים שעל גב היד וכ' המר' בפרק א"ד ושמעתי שר"ש משנ"ץ נוהג בעצמו לנגב ידיו בין שטיפה ראשונה לשנייה משום האי חששא וחומרא יתירה היא והרא"ש נמי כ' שצריך להזה' כשנטל מים הראשוני' שלא נשאר על ידו צרור או קיסם או שום דבר שהיה בתוך המים כדתנן בפ"ב נטל את הראשונים וכו' ומי שיש בידו מכה ורטיה עליה יטול שאר היד שלא במקום הרטיה ואע"ג דאמרינן בריש פ"ב דגיטין דאין ידים טהורות לחצאין ה"מ דמשא פלגא דידה והדר משא לאידך פלגא דבה"ג לא איקרי נטילה והכא דלא מצי למימשא אידך פלגא לא מקרי נטילה לחצאין אלא כמו שנקטע לו אצבע שנוטל שאר היד ואעפ"י שלא התירו מפה לאוכלי טהרות כ"ש לחולין גרידי דלא זהיר ואתי למינגע שאני הכא דליכ' למיחש שמע יגע באוכלין בבשרו שתחת הרטיה שאין מסירו מחמת כאב המכה אמנם צריך ליזהר שלא יגיעו המים לרטיה שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד כי ההיא דצרור או קיסם דאייתינן לעיל או שישפוך רביעי' כאח' על היד דאז לא נטמאו המים כלל ע"כ ומ"ש שצריך ליזהר א"א להזהר אא"כ ירחיק הנטילה מהם וזה ג"כ אינו ראוי דא"כ הוה נטילה לחצאין דלא שייך למימ' דחשבינן כאילו נקטע כו' אלא מה שתחת הרטיה ולא מה שהוא בגלוי אלא ישפוך עליהם רביעית כאח' ומ"מ ראוי שיכרוך על הרטיה צלצול קטן רך ולבן משום זוהמא לנקיות והיכא שיש טבעת באצבעו כת' לעיל בסי' כ"א:

דין דאחר נטילה שניי' צריך לשפשף ידיו זו בזו:

תניא בתוספתא הנוטל את ידיו צריך לשפשף את ידיו שפשפה בחבירת' טמא' שפשפה בראשו או בכותל טהורה חזר ונגע בהן טמאה כו' ופי' ר"ש בסדר טהרות צריך לשפשף כלומר לקנח מים שעל ידיו במפה או בשאר דברים כדאמרינן פ"ק דסוטה כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא ושפשוף לשון קנוח הוא כי ההיא דבריש א"ל הממונה זאת אומרת מצוה לשפשף כו' וכה"ג כת' התו' דמ"ה שפשפה בחבירת' טמאה כדפי' לעיל והא דתני בראשו או בכותל טהור' פי' ר"ש בראשה או בכותל שפשפה לנגבה טהורה חזר ונגע בהן לאחר ששפשף ידו בראשו או בכותל חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל טמאה שאותן מים טמאים חזרו וטמאו את היד שנגע בהם אע"ג דכל כמה דלא שפשף מיטהרי בשפשף השתא דחזר ונגע גרע וצריך ליטול לכתחילה ידו ע"כ והיכא דנטל רביעית ושפשפה בראש או בכותל וחזר ונגע בהן טהורה ולישנא דשפשוף אינו מורה כפיר' שהוא לשון ניגוב ידים שלשון קינוח לחוד ולשון שיפשוף לחוד וגם לשון דצריך לשפש' את ידיו לא משמע דא"כ הל"ל הנוטל את ידיו צריך לשפשפ' ותו לא ומדקאמ' הנוטל את ידיו צריך לשפש' את ידיו משמע דבנטילה איירי דאחר מים שניים צריך לשפשף את ידיו פי' לשפשף זו בזו כדי לרחצם היטב אף שכבר נטהרו מ"מ צריך לנקותן היטב משום נקיות וכ"כ הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג והרא"ש והטור והיינו שפירשו נמי התוספת' כמ"ש ומ"ש אח"כ שפשפה בחבירת' טמאה ה"ק לא שפשף שתי ידים כאחת אחר שנטל השניי' אלא אחר שנטל ידו א' משפשפה בחבירת' טמאה עד שינגב אבל בראשו טהורה והעיקר נר' בעיני לפרש התו' דקאי על נטילה ראשונה שלא חשיב התנא והוא להעבי' הליכלוך והזוהמא וע"ז קאמר שצריך לשפשף היטב במים כל יד ויד מן הלכלוך ולשון שפשוף נופל ברוב מים כלומר כדי שיעביר כל הלכלוך והזוהמא ומ"ה קאמר שפשפה מקודם שנטהרו אחת מחברת' טמאה עד שינגב כמ"ש רוב המחברים אלא כלו' ישפשף כל אחת לבדה ברוב מים או בראשו או בכותל הנראה בעיני כתבתי:

דין דאסור לאכול עד שינגב את ידיו וצריך לברך ברכת נט"י קודם הניגוב ואם שכח לברך עד אחר הניגוב יכול לברך קוד' המוציא אבל אחר המוצי' לא יברך והטובל ידיו א"ע לנגב אבל השופך רביעית בפ"א צריך ניגוב:

גרסינן במסכת סוטה אמר ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנ' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגומ' ופי' רש"י ככה יאכלו ב"י לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה והטור כ' לחמם טמא בגימט' בלא ניגוב ידים וכ' המר' בפ' א"ד וכן הסמ"ג בשם התו' שהמטביל ידיו א"צ לנגב ידיו וכ' מהר"י קאר"ו נ"ל שהטעם מפני שאין שם מים טמאים כלל ומטעם זה נראה דה"ה השופך על שתי ידיו רביעי' בב"א שא"צ ניגוב כיון שלא נטמאו המים כלל כמ"ש רבי' בסי' קס"ב ואם נטל כל יד בפני עצמו צריך שישפוך על כל יד רביעית בב"א כדי שלא יהיה שם מים טמאים כלל ולא יצטרך ניגוב ע"כ ולא דיבר נכונה, כי הניגוב הוא מתיקון חכמי' ומשו' מיאוס כמו שפי' רש"י ולא תיקנו אלא בנ"י כמו שתיקנו דצריך מנא וכח גברא אבל בטבילת ידים שבא מצד טבילת גופו שהי' דאורייתא לא תיקנו ביה מידי ומאחר שהניגוב צורך הנטילה היא ומתיקון חכמים א"כ קודם הניגוב יברך שקרוי עדיין עובר לעשייתן אבל אחר הניגוב לא יברך ואם שכח לברך עד אחר ניגוב כתבתי בפ"ק דפסחים סי' כ' שיכול לברך עדיין קודם המוציא ולא אחר כך:

דין מי שיצא מב"ה ורוצ' ליטול ידיו לאכילה אז יטול ידיו אפילו בשטיפה אחת מספקת ויברך אשר יצר וינגב ואח"כ יטול ידיו שנית כדין הנטילה ויברך ברכת נ"י (גם בו כתב שא"צ נטילה לתפילה חוץ מתפילת השחר שהיא בבקר כ"א נקיון ולקטנים לא בעי מידי אכן ברכת א"י צריך בכל פעם שנפתחו נקביו):

פסק שאלו לרש"י מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה אם צריך ליטול ב"פ והשיב שאלתי את ר"י בר יקר ואמר שצריך ליטול ב' נטילות על הראשונים אשר יצר ועל הב' ענ"י אבל אני ס"ל נטילה אחת עולה לכאן ולכאן וכ' הטו' וז"ל ומהר"ם מכ"ב היה נוהג כר"י בר יקר דאי בנטילה א' מברך אשר יצר ואח"כ ענ"י הוי הפסק וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל ור' פרץ כת' דלא הוי הפסק וירא' לי להכריע לאחר ששפך פ"א על ידיו ומשפשף מברך א"י ואח"כ בשעת ניגוב ענ"י מ"ש רבינו בשם הר"ם כ' בהג"מיי בהיפך וז"ל והנפנה ורוצה לסעוד פסק הר"ם דבנטילה אחד עולה לכאן ולכאן אם מובטח לו שנטל נטילה הגונה וברכת א"י לא הוי הפסק בין נ"י לברכת המוציא דכיון דבא נמי לטהרת ידים לא גרע מגביל לתורא דלא הוי הפסק ע"כ וכ"כ בהג"מ פ' א"ד וכ' לשם שלא נוהגין כר"י בר יקר אלא כרש"י ומ"ש הטור לאח' ששפך מים פ"א כו' נראה בעיני דלאו דוקא הוא אלא אפי' אחר שנטהרו לגמרי יכול לברך ואח"כ ישפשפם ויברך שנית קודם ניגוב מאחר שאסור לאכול בלא ניגוב הוי שפי' קודם לעשייתן והראשונים לא הוי הפסק דעיק' הברכ' של נ"י מאחר שאין יכולין לברך ממש עובר לעשייתן מפני שידיו טמאות ע"כ מאחרים אותה קודם הניגוב שיהא עובר לעשייתן בעניין הניגוב שהיא תכלי' הנטילה ומתיקון הנטילה היא כדפי' לעיל ולא קאמר הטור לאח' שנשפך פ"א אלא לרבותא בעלמא אע"פ שעדיין המים לא נטהרו והוה כאילו לא נגמרה הנטילה כלל אפ"ה יכול לברך א"י דהא ס"ס משפיכה הראשונה ידיו טהורות אבל ה"ה שיכול לברך אפי' אחר ששפך ב"פ וכן כתב הרא"ש בתשובה וז"ל העושה צרכיו ורוצה לאכול לאחר ששפך מים על ידיו פ"א או שתים וכבר ידיו נקיות יברך א"י ויגמור הנטילה ויברך ענ"י ע"כ והיינו כמו שפי' וזו ההכרעה נרא' בעיני יותר טוב ממ"ש המר' בשם מהר"ם שמתחילה יברך נ"י ואח"כ א"י משום דלא הוי הפסק בודאי אי עביד כך לית ביה קפידא אבל דרך המחוור במ"ש הרא"ש והטור לקבוע כל ברכה בשעתה כראוי וכדפי' וכבר הייתי נוהג כרא"ש והיה נראה בעיני להכריע כמותו כדי למעט (בנטיל"ה ע"ד שאמרו כל הנוט"ל ידי"ו לפירו"ת הו"א מגס"י הרו"ח לפ"י שהי"א נטיל"ה של"א צריכ"ה לי"ח) אכן לפי מה שראיתי שהרב ר"ש היה נוהג לנגוב ידיו בין שטיפה ראשונה משום שלא יהא דבר הנדבק בו כדפירש לעיל א"כ היכא שיצא מב"ה ראוי לנהוג כמותו יטול ידיו אפילו בשטיפה אחת מספקת ולברך א"י ולנגבה ואח"כ ליטול ידיו בשתי נטילות או ברביעי' ועכשיו נטילה ראשונ' לא תהא נחשב ליוהרא שהרי בהא לחיובא שצריך נ"י לצרכיו הגדולים דא"א שלא יקנח וה"ה לקטנים ושפשף אפילו לא בא ללמו' אח"כ או לברך אפ"ה צריך נטילה אלא שא"צ ראשוני' ושניים או תיקון מנא וכח גברא אלא לאכילה ומשום סרך תרומה אבל שאר כל היום אפילו לתפילה א"צ לדקדק בה אלא שיקח את ידיו וה"ה בכל דבר המנקה כאשר כתב הרא"ש בברכות וכ"ע מודי' בזה אלא שהרשב"א כ' שהנטילה שהוא בבקר צריך כלי וכל דיני נטילה ובפ' הרואה אי"ה נאריך בזה והיכא שהטיל מים ולא שפשף שמצוה לשפשף הניצוצים מעל בגדיו שלא יראה ככרות שפכה מ"מ היכא שהטיל ממקום גבוה או בעפ' תיחוח שאינ' צריך אפילו נטילה אלא יברך א"י לחוד בכל פעם שנפתחו נקביו כאשר כ' הרא"ש בתשובה והיכא שבא לאכול ואף שצריך נטילה בעבור האכילה וברכת א"י בעבור הקטנים לא יעשה שתי נטילות כ"א נטילה אחת כרש"י וכמ"ש:

דין ז' דברים הם הצריכים נטילה ההולך בין המתים ההולך מבית המרחץ והנוטל צפרניו החולץ מנעליו הנוגע ברגליו והחופף את ראשו היוצא מב"ה ובארנו דמי שעומד באמצע הסעוד' ונזכר שנגע במקום מטונף דהיינו בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או מחכך ראשו צריך נטילה אחרת אבל ברכה א"צ ואם נוגע במקום מגולה כגון בפניו או מקומות מגולים שבזרועותיו לא נקרא מקום טנופות ואם הניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים ש"ד:

כתב המר' בפ' א"ד ועל הדברי' הצריכים נטילה אשר שאלת אי סגי בנקיון בעלמא בלא מים דבר שא"א להתברר בראייה ברורה אין לעשות פרוקא לסכנת וטוב להחמיר ליטול במים ואילו ז' צריכין נטילה אחריהם ההולך בין המתים ההולך מבית המרחץ הנוטל צפרניו החולץ מנעליו הנוגע ברגליו והחופף את ראשו ההולך מב"ה ה מהרי"ף כ' בתשוב' להרמב"ן ונמצא בתשובות הרשב"א מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע במקו' מטונף ודאי צריך נטילה ולברך באמצע סעוד' כתחילת' וכך אנו עושין בלילי פסחים נוטלין ומברכין לטבול ראשון חוזרין ונוטלין ומברכין לטבול שני וכל שנגע שלא במקום מטונפות א"צ כלום ואיזה מקום המטונפות לדבר זה מסתברא שלא במקום הטנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומו' המכוסים באדם לפי שיש מלמולי זיעה וכן מחכך בראש אבל מקומו' מגולים בפניו ומקומו' מגולי' שבזרועתיו אין זה מקום הטנופת שאין שם מלמולי זיעה וצואה וכך אנו נוהגין ע"כ ונראה דבריו להצריך נטילה אבל לברך לא מצינו בד"ר שתקנו נ"י על זה גם לפי דעתי רחיצה בעלמא מספק' דהא כל זיעת הגוף סם המות חוץ מזיעת הפנים וחיכוך הראש או משום זיעה או משו' מיאוס בל תשקצו וכ"ז והדומ' לו לא תיקנו נטילה אלא דחמירא סכנתא מאיסורא וחייב לרחצם אבל אין אני רואה חיוב ברכה ולא מצינו שתיקנו חכמים ברכה באמצע הסעודה כי אם הלך והיפליג גם מ"ש שנוטלין ומברכין ליטבולי' כו' לא שמעתי ולא מצאתי כ"א לפני סעוד' אבל לא בתוך הסעוד' איירי וגם לשם מצינו שחייבו חכמים בכך משום כל שטיבולו במשקה שצריך נטילה ומ"מ אנו אין מברכין האידנא לכל דבר שטיבולו במשקה כמ"ש לעיל בהל' נ"י עוד מצאתי שכ' הכל בו שאם הניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים שפיר דמי ע"כ:

דין האידנא על הסעודה מוטל לכבד את הגדול להביא לו מים לנ"י באחרונה אחר שרחצו כולם אבל אם מביאים לגדול מים תחילה לא ימנע מליטול ואם מונע עבירה היא בידו ומ"מ טוב הוא שישמור ידיו ולא יפסיק בדיבור ובדברים אחרים ומ"מ אם שואלין ד"ת צריך להשיב:

פסק‎‎ כתב הטור ואם רבים מסובים בסעוד' הגדול מתחיל דתניא מים ראשונים מתחילים מן הגדול וכ' עליו מהר"י קאר"ו וז"ל ואע"ג דמקשה בגמרא ר"ש לריש גלות' ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן וא"ל לאלתר מייתי תכא קמיה ופי' רש"י שלחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד היו מביאין שלחן קטן וכי מסיק ר"ש אנא מתני' ידענא מים הראשונים מתחילין מן הגדול פי' רש"י לאלתר מעיילי תכא קמיה ולפי זה עכשיו שאין אנו נוהגין בשלחנו' קטנות לא ה"ל לגדול ליטול ראשון כדי שלא ישב וישמור ידיו עד שיטלו כולם מ"מ כיון דברייתא סתמא קתני דמתחילי' מן הגדול משמע דבכ"מ ובכל זמן צריך לחלו' כבוד לגדול ליטול תחילה ואעפ"י שכולם אוכלי' בשולחן גדול ואין אחד מהם מתחיל לאכול עד שיטלו כולם וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שכ' בפ"ז מהל' ברכו' דגדול נוטל ידיו תחילה ולא חילק כלל ע"כ והיינו שדחק לתרץ דעת המחברי' שכתבו הדין סתמא ואמ' שעדיין מנהג כך הוא אפי' בסעודה גדולה לכבד הגדולים שנוטלים ידיהם תחילה והם מוחלים על כבודם שממתיני' על האחרי' עד שיגמרו כולן גם אפשר לומר בימים הראשונים שהיה דרך להביא שלחן לפני כל אחד או להביא קערה לפני כל א' וא' א"כ הוי קפידא וזילות' אם היה הגדול יושב ומצפה א"ל שמביאין לפניו השלחן והקערה מיד אבל האידנא שאוכלין כולן בקערה אחת א"כ א"א בלא זה ואין קפיד' בדבר וכ' הטור שאביו הרא"ש היה נוהג כשמיסב בסעודה עם אחרים היה נוטל באחרונה שלא להפסי' ושלא לדבר ועכשיו ראיתי שועלי' קטני' אשר לא הגיעו לפרקן אלא זכו לקריא' שם אם מביאים לפניה' ליטו' אומרי' אנו נוטלין באחרונ' כמו שעשה הרא"ש וקראתי תגר עליהם והא לך תשובה אשר כתבתי:

שאלה מ"ש הטו"ר שאביו הרא"ש היה נזהר מליטול כ"א באחרונ' כשהיה יושב בסעודה כו' אי ראוי למיעבד הכי:

תשובה אף שאין משיבין את הארי לאחר מותו מ"מ תורה היא וללמוד כו' כי נרא' בעיני דלא מסתבר דבריו כלל דאף לפי טעמו דחשש משום חשש היסח דעת והפסק מ"מ לא היה לו למנוע את עצמו מליטול בראשונ' כי הוא יכול ליזהר שלא לפסוק בדברים בטלים ועדיף טפי ממה שאחרי' יטלו תחילה ולא ידעו להזהר ועוד אדרבא אם הוא היה נוטל ידיו והיה נזהר מלהפסיק בשיחות בטילו' אולי היה אחרים רואין ולומדין ממנו ואף הם היו נזהרי' דסמוך לנטילה ברכה ועוד מן התלמוד מוכח להדיא דהא דבעינן תכף לנטילה ברכה אמים אחרוני' קאי כמ"ש רוב הגאוני' וקדמאי ובתראי אבל לא מים הראשונים מדמסיק בפ"ג שאכלו גבי מ"ר דמתחילין מן הגדול דאמר רב ששת לריש גלות' ישב גדול וישמור ידיו עד שיטלו כולן א"ל ר"ג לאלתר קריבו תכא קמיה פי' שלחנו מביאין לפניו מיד ואוכל אלמא דאינו חושש במה שיפסיק מידי בדיבור והפסק אלא דחוששין לכבודו שלא ישב וישמור ידיו וא"כ אף את"ל שהירו' סבר אף במ"ר קאי תלמו' דידן עיקר ועוד אפרש הירו' מ"ש שאינו ניזוק באותו סעודה לחומרא ופרישות בעלמ' קאמר שיתכוף נ"י לברכ' ולא יפסיק בכדי דשמא לא ישמור ידיו ויעסוק בדבר שצריך נטילה אבל היכא שהנוטלין מרובים בוודאי בה"ג לא אמר ולא הזהיר כלל שלא יפסיק בדברים ומ"ה נראה דהאידנא נהי דלא שייכא למימר קריבו תכא לקמיה שמקודם היה השלחן לפני כל א' וא' כמו שפי' רש"י משא"כ עכשיו וגם אין דרך האידנ' שיאכל אחד מקוד' חבירו אפי' הוא הגדול ובפרט בסעודה והוא מן הראוי שיניחו לגדול ליטול ידיו באחרונ' כדי שלא ישב וישמור ידיו ואין שייך לחלק בין היו חמשה או יותר כמו שמחלק תלמוד' לעניין מים אחרונים דהתם איכא טעמא היכא דליכא יותר מה' שהוא נוטל ידיו תחילה כדי לעיין בתוך כך בבה"מ שיש לו לבר' שהרי הגדול הנוט' תחילה הוא המברך וכ"כ רשב"א בחידושיו וז"ל ושיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבע יש לעיין בד' ברכות של מזון ע"כ משא"כ טעם לחלק במ"ר ומ"ה דרך הכבו' ראוי הוא שיטול ידיו באחרונה ועל בעל הסעודה הוא מוטל לכבדו להביא מים לפניו באחרונה אבל אם מביאין לו ליטול ידיו בראשונה כמו שנתפשט המנהג והוא מונע לקבל עבירה הוא בידו והוא בזיון התורה שהוא רודף אח' הכבוד אפי' לסברת הרא"ש אין ראוי לומר אני אנהג את עצמי בקדושה ובטהרה ובפרישות ולא אפסיק ואחרים יפסקו אדרבה היה לו ליטול ולהזהר שלא יפסו' ואז אחרי' ילמדו ממנו כדפי' וק"ו לפי מ"ש דאין בו חששה הפסק' אלא דרך כבוד שלא יהא עליו למשא שישב וישמור ידיו ומ"מ טו' שישמור ידיו שלא יעסוק בדברים דשמ' יעסוק בדברי' הצריכים נטילה דסתם ידים עסקניות הן ומ"ה מי שעוש' גדר וסייג שאינו מפסיק אפילו בדברים שמתוך כך נזה' שלא יעסו' בדברים אחרים מה טוב וישר ויפה כחו ומ"ה ראוי ונכון לכל י"ש לשמור ידיו אף האזהרה בהפסק' יפה לו לגדר ומ"מ אי שואל לו אדם ד"ת ואינו משיב לו עין הוא בידו אחר שהוכחתי שיכו' להפסיק אלא משום גדר פרישת יכול לעשו' וא"כ אין ראוי שיעשה גדר לבטל ד"ת שכל העולם עומד עליה וצורך הסעודה הוא שכל שלחן שאין אומרי' עליו ד"ת הוא כשלחן של זבחי מתים ובפרט לפי' מה"ר מנחם כשישראל יושבים על השלחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהן והן בלא מצות שהשטן מקטרג עליהן לכך הזהיר להביא מלח על השלחן שאז ברית מלח מגין עליהם וא"כ לעסוק בתורה אין לך ברית ומצוה יותר ממנ' ולכך אומר אני שטוב מאוד הוא שירגיל עצמו שלא להפסיק בשיחות בטלות שמתוך כך ישמור את ידיו אבל בד"ת שהיא יעלת חן וראוי שיפסי' רק שירא' שלא יהא בה יוהרא אלא בנחת ולאט עם חבירו והבא לטהר מן השמי' יסייעו ויראו לו דרך הסלולה ע"כ התשוב' תו מסקינן בריש פ' ג' שאכלו מ"א בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול ובזמן שהם ק' מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל ה' חוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקו' שמ"א חוזרין לשם ברה"מ חוזרות ופירש"י ובזמן שהם ק' לאו דווקא דה"ה עשר' לכל יותר מה' שגנאי הוא שיסלק השלחן מלפני הגדו' כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם לפיכ' כשהם יותר מה' מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין מלפני הגדול עד שיגיעו המים לה' שאצלו וחוזרין ומתחילין מן הגדול ונוטלין שלחן מלפניו למקום שמ"א חוזרין כשמגיעי' להם אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך וכ"כ הרא"ש הא דאמרינן בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול א"צ לכבד זא"ז וכ"כ הרשב"א הא דמכבדין את הגדול היום ר"ל מי שמברך והכל משו' כבוד הברכה שלא יברך בידי' זוהמי' והאידנ' דליכ' סילוק' דשלחן אפי' נוהגים במ"א אפי' הן מאה מכבדין בתחילה המברך בה"מ:

וקודם שנסלק הלכות נ"י נספר ברוב ענשה ורוב שכרה:

גרסינן במסכת סוטה א"ר זריקא אמר ר"א כל המזלזל בנ"י נעקר מן העולם ולא מצינו שהקילו חכמים כ"א במחנה ההולכי' למלחמה שפטורין מנ"י הראשונים כדאיתא בספ"ק דעירובין ואמרינן במס' עדיות את מי נדו את ר"א בן חנוך שזלזל בנ"י וגם אמרינן בפ' במה אשה כל המקיל בנ"י בא לידי עניות וכל המוסיף בה שנוטל יותר משיעור רביעית מתעשר כדאמר ר"ח אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא:

דין צורר אדם גבינה ובשר בממפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה ודין שני אכסנאים שאין מכירין זה את זה אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין אבל אם מכירין זא"ז שני אחי' אפי' מקפידין זה על זה אסורים עד שיעשו היכירא ביניהן כגון להפסיק בקנקן ויזהרו שלא ישתו מאותו הקנקן הנעשה להיכר להפסיק וכן ע"י הפסק לחם מותרין ובלבד שלא יאכלו מאות' הלחם וצריך לזה מפה אחרת ולזה מפה אחרת ומידת חסידות הוא כששנים אוכלין זה בשר וזה גבינה שלא ישתו מכוס אחד ואפילו שנים המכירין זה א אם מקפידין זה על זה מותרין מה שאין כן באחים המקפידין וכו':

מתניתין צורר אדם גבינה ובשר במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה רשב"ג אומר ב' אכסנאי' אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין וכי נוגעים זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי:

פיסקא שני אכסנאים וכו' אמר ר"נ בר אמי ל"ש אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זא"ז אסורין תנ"ה רשב"ג אומר שנים שנכנסו לפונדק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרו' זה בא בחתיכתו של בשר וזה בא בגבינתו אוכלין על שלחן אחד ואין חוששין ולא אסרו אלא בתפיסה אחת תפיסה אחת סלקא דעתך אלא כעין תפיסה אחת וכתבו התו' והרא"ש אחריהם ואם יש דבר מפסיק בינתיים לא הוי כעין תפיסה אחת ומותר וכו' וי"מ תפיסה א' בהוצאה א' וכו' ולפי זה לא מצינו היתר בהפסק בנתיי' וכ"ד הרי"ף והרמב"ם שכ' מכירין זא"ז לאיסו' ולא כ' ההית' בהפסק' דבר משמע להדי' דס"ל דכעין תפיסה אחת מכירין זה את זה קאמר אכן רשב"א פסק בת"ה כפי' הראשון והטור נמי בי"ד סי' פ"ח הביא שתי הפי' ובא"ח סי' קע"ג הביא פי' הראשון וכ"נ שהוא עיקר דאם מפרש בתחילה המקשה תפיסה אחת הוצאה אחת וא"כ איך משיב לו אח"כ כעין תפיסה אחת כלומר מכירין זא"ז שהוא פי' א' לגמרי א"כ ה"ל לפרש אבל לפי' קמא דקאי אהפסקה והשתא פריך תפיסה אחת ס"ד פשיטא אם הם מותפסים זה בזה בקרוב ממש פשיטא שאסור אלא כעין תפיסה א' כלו' ואין היכר ביניהם ניכר כתפיסה אחת והנה מה שכ' התו' דלחם או קנקן הוי הפסק כ' בהגהות דלחם לא הוי הפסק אלא כגון שאינן אוכלין מזה הלחם ויש להם לחם אחר ונ"ל ה"ה בקנקן דוק' קנקן שאין שותין בו הוי הפסק ולא בע"א והטור פסק דאפי' מפה הוי הפסק כגון שאכל כל אחד על מפה שלו וכ"פ הרשב"א והא"ז כ' שצריך שיהא מפה בפני זה ובפני זה פי' ס"ל אם יש הפסק ביניהם צריך כל א' למפה שלא יאכלו על מפה אחד אפי' במפ' חדש' דחיישינן שמא יבואו לאכול אח"כ באותה מפה ואין ראוי לאכול עליו שוב לא בש' ולא גבינ' שהרי יש עלה פירורי מאכל מבשר וגבינ' וכדפי' לעיל סי' ח' וכל מ"ש הוא אינו מן החיו' אבל מידת חסידו' ופריש' הוא וכמ"ש הא"ז שכ' בתשוב' מנהג של ר"ק ור"י שלא היו שותין כשאוכלין בש' וגבינ' מכוס אחד ואפי' מחולקים על השלחן אבל איסור' ליכא אלא משום הרחקה ותו מסקינן א"ל רב יימר בר שלמיא לאביי אחין ומקפידין זה על זה מהו ומסי' דאסורין ודוקא אחין אבל שאר בני אדם כל היכא דמקפידין שרו ולא כמ"ש ר' יעקב בטור י"ד והא שאסור להעלותו על השלחן דוקא בשני ב"א המכירין זא"ז ואז אסור אפי' מקפידין זע"ז ול"נ דא"כ ה"ל לר' יימר למבעי במכירין ומקפיד' זה על זה מהו דבהא איירי מתני' וברייתא אלא כל היכא שהן מקפידין לא נקרא מכירין משמע אוהבים בלא הקפד' ע"ד יהא מכירך ברוך ובטור א"ח נשמר ר"י מזה וכ' כהוגן וז"ל ואם היו מכירין זא"ז או ב' אחין אפילו מקפידים זה על זה אסורין ע"כ:

דין כל מידי דבעי הדח' כגון צונן בצונן אסור לכתחילה דלמא אכיל בלא הדחה ודווקא בשר מבושל צונן אסור להניח בכלי של איסור צונן אבל בשר חי מותר וכן אסור להניח הרינגש וקשאים על כלי הגוים:

פסק כתב בע"ה שמעינן מהא דא' מתני' ובלבד שלא יהו נוגעים כו' ומפרש תלמודא שאפי' נוגעי' לא בעי אלא הדח' א"כ ש"מ כל מידי דבעי הדחה כגון בשר היתר צונן בקער' של איסור צונן אסור לכתחילה דילמא אכיל בלא הדחה ודווק' בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחיל' וכ"כ הרשב"א בת"ה בשמו ובשם הראב"ד ולפי זה לא יפה עושין הבחורים הולכי דרכים שאוכלין הרינגש מלוחים על כלי הגוים שהרי הוא צריך הדחה אחר שהונח עליהם ומ"מ היכא שהונח על כליהם סגי במה שקולפים הקליפה שדרך להשליכו דלא גרע מהדחה ואח"כ יזהרו שלא יניחו אחר הקליפ' על כלי הגוים וכ"ש שלא יפה עושין אותן הקונים מיני קשואים מלוחים עם מי המלח ואוכלים בקערה שלהם שהרי אפי' הקישואין צריכין הדחה אם הושמו בקערה שלהם וא"כ האי מלח דלא שייך בהו הדחה נאסרה כולה תו גרסי' בפר' כל שעה אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסור' כיוצא בו אין טשין התנור באפיה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור ומסיק ואם לש בהו ושני ועבדינהו כעין תור' שרי ופירש"י והתו' שם כעין תורא שלש כי אם דבר מועט עוגה קטנה כעינו של שור ורי"ף והרמב"ם פי' שעושין בו שינוי להיכרא ושני הפירושים אnת כמ"ש בפרק ג"ה סימן י"ד:

דין איסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסור וחזר ובישול היתר זה עם היתר הרבה אפילו אם יש בהיתר ששים נגד כל אותה החתיכה שנאסרה אותה החתיכה באיסורה עומדת ואין לה היתר כי אפשר לסוחטו ק"ל דאסור:

מתניתין טיפת חלב שנפלה על חתיכה אחת אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסורה ניער אח"כ את הקדיר' אם יש בה בנ"ט באות' קדירה אסור' וכבר כתבתי בפג"ה סי' כ"א שלדעת רש"י תלוי הכל בניער וכיסה אבל כ"ז שלא ניער וכיסה אפי' היא חציה ברוטב אין שאר החתיכות מסייעות לבטל אלא היא נעשית נבילה אם אין ששים בחתיכ' נגד האיסור ועוד נאריך בזה לקמן בסי' מ"ט גבי לב שנתבשל בטלה ומסיק איתמר רב ור"ח ור"י אמרי אפשר לסוחטו אסור שמואל ור"ש בר ר' ור"ל אמרי אפש' לסוחטו מותר וכת' הרא"ש פי' איסור שנבלע בהיתר וליחלק בהית' האחרון וליבטיל בס' קא סברי רב ור"ח ור"י כיון שנאסרה החתיכה שוב אין לה היתר בסחיטה שאף ההיתר שבה נעשה איסור וכל היוצא ממנה אסור והיא נשארת באיסור וצריך ס' לבטל את כולה ואף כשיש ס' לבטל את כולה אותה חתיכה אסורה והשאר מותרות ואם אין מכירו הרוטב מותר וכל החתיכ' אסורות אם חתיכות איסור ראוייה להתכבד ודוקא בשר בחלב אבל בשאר איסורין אף החתיכה ראוייה להתכבד אינה אוסרת האחרות ובטלה ברוב מאחר שאותה חתיכה אין לה איסור מחמת עצמה אלא שבלעה איסור ונאסרה בבליע' וכמ"ש למעלה בפג"ה והלכת' כרב לגבי שמואל באיסור' כר"י לגבי ר"ל הלכך ק"ל אפשר לסוחטו אסור ולדברי רבינו אפרי' צ"ל לא נחלקו אלא בבש' בחלב שתערובת אוסרתן ונעשה שם אחד של איסור אבל שאר איסורין לא ע"כ ונראה להבין מפירושו שאפשר לסוחטו וחתיכה נעשית נבילה הוא חדא מילתא וליתא דבאפשר לסוחטו אף ר' אפרים מודה דאמרינן בכל דוכתא הכי וכמ"ש למעלה סי' ט' תו מסקינן דפליגי נמי תנאי באפשר לסוחטו כו' דתניא טפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכ' חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כולן מפני שהן מינה דברי ר"י וח"א עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות אמר ר' נראין דר"י בשלא ניער ושלא כיסה וד"ח כשניע' וכיסה ומפרש תלמודא דה"ק נראין דברי ר"י כשלא ניער וכיסה מתחילה בשעת נפילת איסור אלא בסוף וס"ל אפשר לסוחטו אסור ולאפוקי רבנן דס"ל אפש' לסוחטו מותר ור"י לטעמיה דס"ל מין במינו אוס' במשהו ונראין ד"ח בשניער וכיסה מתחילה ועד סוף ולאו דוקא עד סוף אלא ר"ל לאפוקי כשניע' בסוף ולא מתחילה ואגב דקאמר כבר לא ניער לא כיסה מתחילה אלא בסוף אמר השתא מתחילה ועד סוף והטעם מאחר שניער מתחילה א"כ כתפשט הטעם בכולה ובטלה החלב בס' בכל הקדירה וטעמא דר"י דאוסר אפי' ניער מתחילה משום דחייש שמא לא ניער יפה ובזה נראין ד"ח דלא חיישינן להכי ופסק רש"י מאחר דקם ליה ר' בשיטתי' דר"י וס"ל איפשר לסחטו אסור הכי ק"ל וה"ה במין במינו נמי כותיה ק"ל דהא קם ליה בשיטתיה ובפרט דקאמר ר' רואה אני ורואה הלכה קאמר ואני אומר שכבר כתבנו בפ' ג"ה סימן ל"א דהלכה כר"י ור"ל וריב"ל דסברי כל האיסורין בין במינו בין שלא במינו בששים חוץ מחמץ בפסח וטבל וי"נ ומהכא נראה לי דאין ראייה ואדרבה איכא למידק מדקאמר ר' נראין דברי כו' ולא אמר נראה כר"י ומ"ה מפרש"י בדוכת' אחריתא כשאומר כהך שמעתתא נראין ונראין כו' דהיינו נראין דברי פלוני לחכמים וד"ח לפלוני כו' שאף חכמים לא נחלקו עליו כו' כדאשכחן בפ' המוכר גבי בור ושובך ופ"ק גבי אבדו לו גדייו כו' אלא צ"ל מה שאמר נראין דברי ר' היינו שר' לא בא להכריע אם מין במינו במשהו או בס' אלא נראין דברי ר"י לפי שיטתו דס"ל דבמין במינו במשהו שיפה פסק בשלא ניעור מתחילה משום דק"ל אפשר לסוחטו אסור ונראין ד"ח בשניער וכיסה מתחיל' ועד סוף וה"ה דהוי מ"ל נראין כחכמי' בשניער וכיסה מאחר דלא חיישינן לומר שמא לא ניער יפה א"כ שרי אפילו למאי דס"ל מין במינו במשהו אלא אגב דקאמר נראין דברי ר"י קאמר נמי נראין דברי חכמים:

דין כזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת של חלב אם יש בחלב ס' כנגד הבשר החלב מותר והבש' אסור ל"ש קדם וסילק הבשר קודם שתנוח יורה מרתיחתו ל"ש לא קדם וסילקה ואם אין ס' הכל אסור ובסימן הזה מבוארים ה' חילוקי דינים בעניין תערובות בשר וחלב שכ' הסמ"ג ובעל השערים ר"י מדורא הוסיף עליהן וכתב ששה דינים והגאון המחבר מ"כ וז"ל וה"ה עה"ב הוסיף דין שביעי ואלו הן רמזי פרטי הדינים ואע"פ שהמחבר ז"ל סדר כל רמז בתחילת הדין העתקתים פה והיה לאחדים למען יהיו מוצעים לפני הקורא מסודרים כהלכתן וכמשפטם לריח ניחוח ולא יכשל בהם וידעם מתחלתו והחכם עיניו בראשו ויאמר לחכמה אחותי כשם שברור לו שאחותו אסורה:

הדין הראשון כף חולבת בת יומא שתחבו בקדירה של בשר אם יש ס' ממה שתחב מן הכף בקדירה הקדירה והתבשיל מותרין והכף אסור ואפילו בדיעבד אוסר אם חזרו ותחבו בין בבשר בין בחלב כל זמן שהיא בת יומא ואם אין ס' אז המאכל אסור בהנא' ואסור ליתן אפילו לכלב דעלמא ואפילו לגוי דעלמא כ"ש דאסור לשפחתו ולכלבו והכלים שנאסרו בבשר וחלב אסורין גם כן ומיהו מותר ליתן בתוכן דבר צונן ודווקא יבש אבל דבר לח אסור וכן מותר לרחוץ ממנו ראשו שקורין לויגא והכלי שנאסר בבשר וחלב אם שוב בישלו בו מאכל אם הוא בת יומא כל המאכל אסור ואם אינו בת יומא ישליך דמי קדירה לנהר והמאכל מותר:

דדין השני כשאין כף ב"י אפילו אין ס' הכל מותר הקדירה והתבשיל אבל הכף אסור לכתחילה בין עם בשר בין עם חלב אבל בדיעבד אם תחבו באותו מין שתחבו בראשונה מותר וכן קדירה של בשר שאינה ב"י ובישל בה חלב אסור לבשל באותו קדרה לא בשר ולא חלב ואם של מתכת יגעילנה לאחר מע"ל של בישול שני ואם של חרס אין לה תקנה ודין אם בשלו בקדרות של בשר ירקות או כיוצא בו לא אמרינן שבישל זה נעשה גיעול ואסור לבשל בו חלב וכן איפכא:

הדין השלישי דין כשבא החכם להתיר האיסור בששים צריך לחקור אם אחר שתחבו בקדירה נתנו מים בקדרה שאז המים שנתוספו אין מצטרפין:

הדין הרביעי דין אם נשפכו מים שבקדרה וספק אם היה ס' או לא אם הוא מין בשאינו מינו אסור ואם הוא מין במינו אם ידוע שהיה רוב תולין להקל ואם אינו ידוע שהיה רוב אסור והיכא דאין אדם יודע לשער לפי שאינו בקי ואחרים הבקיאים יודעים לשער אינו קרוי ספיקא ואסור ובארנו דאם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך אפי' היה ידוע שמינו ההיתר היה רוב לא אמרינן סלק את שאינו מינו כמי שאינו ומים רבה עליו ומבטלו אלא אסרינן:

הדין החמישי דין אם בישל בקדירה של איסור ב"י כל התבשיל אסור שהרי צריך ס' נגד כל הקדירה ואם בישל בקדרה שאינה ב"י התבשיל מותר אבל אסור לבשל בקדירה של איסור אפי' נטל"פ ואם שמו פלפלין בקדירה של איסור אפילו אינה ב"י אסור אם התבלין מורגשים במאכל ומתובלים היטב:

הדין הששי דין כלי של איסור שהוחמו בו מים תוך מע"ל חשוב ב"י אבל בבשר וחלב אינו כן ואפילו אם הוחמו מים תוך מע"ל בכלי של בשר או איפכא חשוב נ"ט לפגם ודין כל שלא שהה מעת לעת כ"ד שעות נקרא ב"י:

הדין השביעי דין אם שמו כסוי חולבת על קדירה של בשר או איפכא צריך ס' נגד כל הכיסוי ובארנו דאותן כיסויין שהם צרים וקצרים מלמעלה אפי' אין בני יומא אפ"ה חשיבי כב"י אבל אם הם רחבים מלמעלה דינן כשאר קדרות שאם אינן ב"י אינם אוסרים:

איתמר כזית בשר שנפלה לתוך היורה של חלב אמרינן בשר אסו' חלב מותר ומיירי שנפלה לתוך יורה רותח וקדם וסילקו קודם שנח מרתיחתו דמיבלע בלע מיפלט לא פליט היינו מה שבלע ואע"ג שהחלב בולע שמנונית הנפלט מן הבשר אין בו שיעור לאסור אותו אבל אין בחלב ס' כנגד הבשר אפי' סלקו מיד הכל אסור ע"כ והנה דברי הסמ"ג שכ' הא דאמרי' כגון שנפל לתוך יורה של חלב רותח דמיבלע בלע מיפלט לא פליט פירושו מה שבולע השתא אינו פולט שכל זמן שאינו נח מרתיחותיו אינו פולט אבל מה שבלע קוד' לכן הוא פולט שהרי דבר הנרא' לעינים כשנותנין ירק בקדירה רותחת משתנים מראית המים ובשר שמן נימוח בתוכה ונראית שמנונית על הרוטב ע"כ ולפ"ז לא מהני הא דקדם וסלקו אלא לרב דס"ל כר"י דמין במינו במשהו דא"כ אי לא קדם וסילקו מפלט פלט החלב שבלע והחלב נעשה נבילה ואוסר כל החלב במינו אבל לדידן דק"ל מין במינו בטל בס' אין חילוק בין קדם וסילקו ללא קדם כל היכא שיש ס' בחלב אז החלב מותר ואם לאו אסורה וכ"כ הר"ן בשם ר"ת וכ"כ הטור ותו מסקינן חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה אמר רב לוק' על אכילתו ואין לוקה על בישולו ומפרש בגמרא שבא מיורה גדולה ולצדדין אמר רב למילתיה אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב הבא מיורה גדולה שנתבשל בה שיעור מזה ומזה ונאסרו לוק' על אכילתו שאכל שיעור של שם א' ואין לוקה על בישולו דאם בישל כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זה עם זה לפי שאין מצטרפין מכלל התירן לקרות איסור עד שיהא בכל א' לעשות איסור לעצמו ולוי אמר אף לוקה על בישולו וכן תנא לוי במתני' כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו ובאיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו והלכה כלוי דתנא דמתני' מסייע ליה וכ"פ הרמב"ם ז"ל:

קודם שנתחיל מתני' דכחל נסיי' דיני תערובות בשר בחלב וחילוק הה' דינים שכ' הסמ"ג ור"י מדורא הוסיף על ה' וכ' ו' דינים ואעתיק אותם ואפרש אותם ואוסיף עליהם לתקנן כפי הצורך לפסק הלכה ואח"כ אוסיף דין שביעי וז"ל דין בישול בשר בחלב או איפכא אם הכניסו כף חולב' בקדיר' של בשר רותח או איפכא כל מה שנכנס מן הכף בקדירה יש לשער שאין לעמוד על הדבר כמה איסור יצא מהן אבל מה שלא נכנס לקדירה א"צ לבטל אפי' אם הוא של מתכת דחם מקצתו חם כולו מ"מ לא אמרי' דהולך בליעתו בכולו וכבר בארתי זה בכל הצורך בפג"ה סי' מ"א והר"י י"ש ל"ך שש"ה דינים:

הראשון כף חולבת בת יומא שתחבו בקדיר' של בשר אם יש ס' ממה שתחב מן הכף בקדירה הקדר' והתבשיל מותרין והכף אסור מפני שבלעה מן בשר בחלב ואפי' בדיעבד אוסרת אם חזרו ותחבו בין בבשר בין בחלב כל זמן שהיא ב"י ואם אין ס' אז הכל אסור אפי' בהנאה ומיהו כלי שנאסרו מחמת בשר בחלב מותר להשתמש בהן דבר צונן או כל דבר שאינו צורך אכילה כגון מים לרחוץ ראשו שקי' לאויגא כדאמרינן גבי חביות של י"נ דאסו' בהנאה ואמרינן בפ' א"מ רמא ביה גוי חמרא מותר לישראל למירמא ביה שיכרא ובפ' אלו מציאות דף ל"ג מצא חביות של יין פי' מקום שרוב גוים שמותר משום מציאה היין אסור בהנאה והחביות מותר וסתם חביות של חרס הן דלא שייך הגעלה והא דחרס הדריוני אסורה בהנאה משום דרוצ' בקיומו בדבר אחר פי' שורי' חרסים חדשים ביין ומיבשין אותם וכשהן רוצים שורים אותן חרסים במים ויצא היין הנבלע בו ושותין אותו ומסיק התם דאסור לסמוך בו כרעי המטה באותו חרס כו' וז"ל הסמ"ג חל"ת סי' קמ"א דף נ"ב ע"ב אעפ"י שחרס הדריוני שהוא שברי חרס חדשים הבלועי' מיין נסך ואומר שם דאפילו לסמך בה כרעי המטה אסור זהו לפי שרוצה בקיומו מפני היין הבלוע שמפליטין אותו במים ע"י שרייה עכ"ל א"כ לפי דבריו ה"פ אעפ"י שמשתמשין בו שימוש אחר מ"מ ניחא ליה לעולם שיהיה בו יין כדי להפליטו וכו' אבל רש"י שמפרש שרוצים בקיומו של יין מפני חרס וכו' א"כ מ"ש משאר קדירות של בשר בחלב שניח' ליה ג"כ באותו איסור בשביל הקדרה לשימוש ד"א ונ"ל אפשר שדעת רש"י ה"פ ניחא ליה בקיומו של יין בשביל החרס שיהיה חזק לסמוך בו כשהוא ממולא ביין ונ"ל עוד לפרש עיקר שדעת רש"י כר"ת שפסק שם כיון דליכא איסורא בעיניה כמו חרסים כו' דהוי איסורא בעיניה פירש משום רוב יין הבולע וכולי ומ"ה אסור אבל שאר קנקנים וכל הדומה לו לא ומ"ה פסק ר"ת דקדרו' של בשר בחלב מות' להשתמש בהן בצונן ומסתמ' רש"י ל"פ על זה כי חילוק זה איתא שם בגמרא ולכך נראה שאף רש"י מודה בקדירות של בשר בחלב וסובר כחילוק של ר"ת ופי' סמ"ג אינו מיוש' שהרי מקש' שם למאן דמתי' רוצ' בקיומו והא רשב"ג אסר לעשות מנוד שלהן שטוחין לחמור והא הכא דרוצה בקיומו ע"י דבר אחר והיינו כפי' רש"י ואפשר לדחוק שהמקשן סובר שם כיון שהיין בלוע בתוך הנוד ג"כ ניחא ליה בשביל להשרות הנוד במים כשיצטרך כמו שמתרץ שם על אותו קושי' גזירה שמא יבקע הנוד ויטלנו ויתפרנו על נאדו ופי' רש"י ויתן יינו של גוי טעם ביינו של ישראל ע"כ א"כ משמע דנוד ג"כ הוא בולע מאוד וא"ל למה לא יהא מותר להשתמש בקדירה אפילו כל שאר משקים כמו שמותר לתת בתוך החביות של יין נסך שכר וה"ה כל שאר משקין חוץ מיין ל"ק דמש"ה מותר לשם שאר משקין משום דכולן מבטלין לטעם יין אבל הכא אין מבטלין טעם בשר בחלב שבו ויהא לפעמים בולע אפי' ע"י צונן אם יעמוד המשקה או דבר לח יום שלם דהוה כבוש והוה כמבושל וכ"כ ר"ת להדי' דקדירו' הבולעים מבש' בחלב או האסורים משום חמץ בפסח מותר לתת לתוכן דבר יבש אבל לא דבר לח וא"כ מ"ש לעיל שמותר לתת לתוכן דבר צונן היינו יבש קאמר וכ"כ המר' בפ' א"מ דדבר לח אסור וכ' בא"ז קדרה שבשל בה בשר בחל' נאסר' אם שוב בשלו בו היתר אסור באכילה אעפ"י שאינו ב"י דבאיסו' הנאה אין לחלק בין ב"י לשאין ב"י ואם ב"י היא כל המאכל אסור ולית ליה תקנתא ואם אינו ב"י ישליך דמי קדירה לנהר והמאכל מותר אבל המאכל הנאס' משום בשר בחלב אסור בהנאה ל"מ דאסור ליתן לשפחתו או לכלבו שהרי נהנה מהם אלא אפילו ליתן לכלב דעלמא או לנכרי דעלמא אסור ליתן וכן הביא מהרא"י בשערי' ורב גובריה דמהר"ם בת"ח שלו שחולק על שניהן וז"ל ול"נ דלפי מה שנהגו לחום בו חמין אין לחוש גם לזה וכמ"ש הרא"ש לעניין סכין של ע"ז ששחט בו וכמ"ש בי"ד סי' י' וכ"פ בא"ו הארוך כלל כ"א בהדיא עכ"ל ולא דבר נכונה כי לא נהגו לחום אלא לאוגא בעלמא לחוף ראש אבל לא מים הראויי' לשום מאכל ומשתה והא ראייה שמות' שם לכתחילה גם מה שמדמ' לסכין ששחט בה אינו דמיון גמור דשמ' הנאת בישו' אינו חשוב דבר מועט כמו שחיט' ועו' הלא בפ"ק סימן י"א שדיתי נרגא בדברי הרא"ש ופסקתי כדברי הרשב"א שצריך להשליך כדי הנאת החיתוך לים המלח:

השני כשאין הכף בן יומו הכל מותר הקדירה והתבשיל ואפי' אין בו ס' לבט' הכף אבל הכף אסורה שהרי בלוע מטעם בשר בחלב ואסור להשתמש בו בין בבשר בין בחלב אך בדיעבד אינו אוס' מחמ' בליע' ראשונ' שהרי אינה ב"י מבליעה ראשונה פי' אם תחבו אותו הכף חולבת בקדירה של בשר שלא היה הכף ב"י ואח"כ תחבוהו בדיעבד בקדירה בשר על זה אמר בעל השערים שאינה אוסרת בדיעבד וכו' אבל אם תחב אח"כ בקדירה חול' אסורה שהרי היא ב"י מחמת בליעת בשר וכן ראיתי בסמ"ג להדי' באילו ה' דינים וכמו שהדין עם כף שאסור להשתמ' בו בין בבש' בין בחלב כן הדין בקדיר' כאשר פסק הטור בשם הר' פרץ וז"ל קדרה אפילו אינה ב"י ובשל בה חלב אסור אח"כ לבשל בה מתחילה לא בשר ולא חלב לפי שהוא בלוע בבשר בחלב אלא אם היא של מתכת יגעילנה לאחר מע"ל של בישול שני ואם היא של חרס אין לה תקנה אלא שבירה ודעת העיטור הוא רחוק מן הדעת ע"כ לא הזכרתי אותו שוב כתב הטור בשם הרשב"א וז"ל שאם בשל ירקו' מותר לבשל בה אח"כ גבינה שנתמעט בליע' הבש' ונקלש עד שאין שם ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב בד"א כשבלע היתר כמו שאמרנו אבל בלע דבר האסור לעולם הוא באיסורו עד שיגעיל הראוי להגעיל וילבן הראוי ללבן ע"כ ובוודאי מיירי בכלי שטף ומכח הגעלה בא להכשירו מאחר שעדיין איסור לא הגיע ולקח דין זה ממה שאמרו בפר' חטאת שמותר לבשל שלמי' של האידנא בקדירה שבשלו בה שלמי' של אתמול ולא אמרי' שממעט באכילתן אם נחשיב משלמים של אתמול לפי שכל יום נעשה גיעול לחבירו ה"נ בכה"ג אכן התו' כתבו דליכא ראייה מהת' דהא אפי' בשל חטאת שרי לבשל באות' קדיר' שלמי' והרי ממעט באכילתן דמיתסרי לזרים ולנשי' דאינ' נאכלת אלא לזכרי כהונה וגם מיפסלי ביוצא דהוי טעם שני באיסור וע"כ התם הוי טעמ' משו' דמין במי' מדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וכ"כ ס"ת והסמ"ג ואם באת לחלק דשאני התם דמ"מ ליכא איסור גמור אלא מיעוט אכילה ומ"ה אמרינן נעשה גיעול א"כ נוכל נמי לומר דלעולם לא אמרינן שיעשה גיעול אלא בדבר שאף לחבירו אין בו איסור ממש אבל לעשות גיעול להתיר בו אח"כ חלב שהיה איסור גמור עם ראשון לא מהני אלא הגעלה ממש כמו לכלי איסור וכן הוא גם הוראתו דבר תמוה כי רוב המחברים הצריכו להשמיע לנו שאם חממו מים בנתיי' שלא נחשב מע"ל מעת החימום של מים כי אם מתחילת בישול הבשר כמ"ש לקמן ולמה צריך כל זה שהרי אפילו מספיק להגעילה ושרי לבשל אח"כ לתוך מע"ל של בישול הבש' אלא עיקר כדפרישי' דאין שייך לומר נעשה גיעול להכשיר האסור ממש וכן עיקר:

השלישי כשבא החכם להתיר האיסור שנפל בקדיר' או הכף בס' צריך לחקור אם לאחר שתחבו בקדיר' נתנו מים בקדירה כי שמא מתחילה לא היה שם ס' ונאסר הכל ומים שנתנו אח"כ אין מצטרפין ואף שהטור השיג ע"ז כב' כתבתי בפג"ה בסי' נ"ט שלא כדין השיג עליו:

הרביעי אם נשפכו מים שבתוך הקדירה וספק אם היה ס' או לא לדברי רש"י שמפרש טעם כעיקר דרבנן דנין להקל בספק ולפי' ר"ת שאמר הטעם כעיקר דאורייתא דנין להחמיר והיכא שספק לאדם שאינו יודע לשער לפי שאינו בקי לשער אבל אחרים הבקיאים יודעים אינו קרוי ספיקא ואין להתיר אפי' לפי' רש"י דטעם כעיקר דרבנן אכן כבר כתבתי בשמעתא דזרוע בשלה דדברי ר"ת עיקר ומין במינו דאורייתא בטל ברוב אלא מדרבנן בעינן ס' אזלינן להקל וכ"כ הטור וז"ל ואם נתערב מין במינו ונשפך בעניין שאין יכולין לעמו' עליו לשערו אם נתברר שהיו רובו היתר מותר דספיקא דרבנן דנין להקל וא"ל התבאר שרובו היה היתר אסור ואם נתער' בשאינו מינו ונשפך אסור דספיקא דאורייתא לחומר' וכת' הרשב"א שאם נתער' במינו ובשאינו מינו ונשפך רואין את שאינו מינו כאלו שאינו ותולין להקל לומר שמינו היה רוב ותיבטל כי היכי דאמרי' רואין את מינו כאילו שאינו להקל ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל וצריך פירש לדבריו דהאי תולין דקאמר אינו רצה לומר שאינו ידוע שהיה בו רוב במינו אם כן הוי ספיקא דאורייתא (וכב"ר קאמ"ר היכא שידו"ע שהי"ה ב"ו רו"ב) אלא בודאי איירי שידוע שהיה בו רוב ובא לומר דלא תיזל בתר שאינו מינו דלא שייך בהו ביטול ברוב אלא נתינת טעם אלא תסלק אותה וא"כ הוי כאילו הוא מינו ותולין דקאמר ר"ל תולין להקל ולומר שהיה בו ששים מאחר שמינו היה הרוב או ר"ל תולין להקל כאילו מינו היה הרוב ושלא במינו חשבינן כאילו לא היה שם אבל לעולם עיקר ההיתר שאמרינן שמא היה בו ששים והלשון מגומגם ואעיקר דבריו אני חולק כי מה שמדמה דבריו לסלק את מינו כו' נ"ל שאין זה דמיון כלל דבשלמ' התם גבי מין במינו אין בו איסור משום צד נתינת הטעם אלא שגזרת הכתוב שאינו בטל לר' יהודא מין במינו ומ"ה כי איכא נמי בהדי' מין בשאינו מינו אמרינן סלק את מינו כדי שיבטל הטעם בשאינו מינו וממילא יותר הכל אבל הכא שאוסר את שאינו מינו בנ"ט מדאורייתא א"כ היכא שנשפך הרוטב אפילו א"נ מינו בהדי' ס"ס עדיין בספ' עומד' וספיק' דאורייתא לחומר':

החמישי אם בשל דבר בקדירה של איסור כגון של גוי אם היא בת יומא התבשיל כולו אסור שהרי בתבשיל אין בו ס' של קדירה דמשערינן כאילו היתה הקדירה כולה של איסור ולא משערינן במה שבלע דלא ידעינן כמה בלעה ודינא הכי הוא דלעולם אזלינן לחומרא ואם בשר של איסור נפל בקדירה של היתר לא נשערים בס' כ"א ברוטב ובחתיכה ולא במאי דבלע בקדר' של היתר כמו שביארתי בפג"ה סימן ד' ואם בישל היתר בקדירה של איסור לא נשערין במאי דבלע בקדירה של איסור מן האיסור בתחילה אלא רואין אותו כאילו כל הקדרה איסור כמו שביארתי ג"כ לשם בסי' ל"ו אבל אם בישל היתר בקדרה של איסור שלא היתה בת יומא התבשיל מותר דנ"ט לפגם מותר לכתחילה אבל אסור לבשל בקדרה של איסור אע"ג דנ"ט לפגם כדאיתא בשילהי ע"ז דגוזרין שאינו ב"י אטו בת יומא וכת' המרדכי שאם שמו הפלפלין בקדר' של איסור שאין ב"י הכל אסור דחוליי' משויא לשבח וכ"כ האגור בשמו ומ"מ נ"ל דווקא שהקדיר' דהיינו המאכל מתובלת כראוי שניכר ומורגש היטב חריפת הפלפלין אבל בדבר מועט אין לחוש:

הששי כאשר כתב ר"ב שהחכם שבא להתיר התבשיל המבושל בכלי של איסור ע"י שהקדיר' אינה בת יומא או פעמים שיש שבוע צריך לחקור אם הוחמו בו חמין היום או תוך מע"ל שנעשה בו האיסור שכך שוין המים לבדן כמו האיסור עצמו שכל המים נעשה נבלה כיון שלא היה ס' לבטל טעם פליטת הכלי שבכל הקדירה וחזרו ונבלעו אבל אין הדין כן בהיתר כגון בשר בקדירה של חלב או חלב בקדירה של בשר דאם הכלי אינו ב"י אז הכל מותר אע"ג שנעשו בהן מים חמין לפי שכל המים אין בהם פליטת איסור מן הכלי שהרי הן היתר בכלי וכי חזרו ונבלעו לא נבלעת מעט מן הבשר שנפלט מן הכלי או מן החוב המעורב במים שהרי י' ידות חזר ונבלע מן המים של היתר יותר ממה שחזר ונבלע מן הפליטה של כלי דדוקא באיסור אומרים חתיכ' עצמה נעשית נבילה שכל המים קרויין איסור וגם יש להתיר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט הראשון בכלי והכלי במים וחזר ונבלע בכלי הרי ג' נותני טעם וכל שכן אם הוחמו בו מים הרבה דאיכ' נ"ט הרבה פעמים דמותר אבל מ"מ אינה מותר אם הוחמו בין בישול השני של חלב לבישל הראשון של בשר בתוך מע"ל אפי' הוחמו כמה פעמים כדפי' לעיל. בצרפת נוהגי' נ"ט לפגם מע"ל מיהו יש נוהגים בזה המלכו' כרש"י דנ"ט לפגם אפי' לילה אחת וכ"כ ריב"ם אחיו של ר"ת דנ"ט לפגם אפי' לילה א' מדאמ' דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דמשמע דוקא ב"י אבל אינה ב"י נפגמה אפילו בלא מע"ל וכ"כ הרא"ש וזהו דעת רש"י וכן הוא דעת ר"ת וז"ל הסמ"ג ושיעור ב"י זהו מע"ל אמנ' השי' ר"ת בתשובה א' כי פירשו כל רבותינו דלינת לילה פוגמות וכן מוכיח הל' דקאמר לא אסר' תורה אלא קדירה בת יומא ואינו אומר מעת לעת אמנם מאחר שאין ידוע לנו מי גורם פגימ' הטע' אי תחילת הלילה או סופ' או כולה צריך שתעמו' כל הלילה בלא בישו' ועל דא אנא סמיך והמחמיר תע"ב ויש לחוש מפני החסרון ע"כ ור"י אומר כי לדברי המחמיר ומצרי' מעת לעת יתיישב יות' מה שמצריך שביר' ומריקה ושטיפ' אחר בישול חטאת כי כל שעה שבשלוה בכלי חרס או נחשת אפי' שחרית בתחילת היום בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועים הכלים מאיסו' יותר כי אין כאן נ"ט לפג' שהרי הוא בתוך מע"ל וכיון שחל עליהם איסור מריקה ושטיפה תו לא פקע ואין תקנה להשהותו עד יום השני כדי שלא יהא בני יומא ע"כ וכ"ד הרא"ש נוטה, וכ"כ בהג"ה בשם רשב"ם ז"ל וז"ל מהרא"י בשערים שלו ודין בן יומא נהגו העם להצריך מע"ל סמ"ק והמנהג פשוט הוא:

דין השביעי אם שמו כיסוי חולבת על קדירה של בשר או איפכ' צריך ס' נגד הכיסוי ומצאתי בהג' ש"ד הועתק מן הקובץ וז"ל כיסוי מקדירות של בשר ושמו אותה על קדירה חולבת אסור הכל ואין שייך נ"ט לפגם שהרתיחה עולה ונוגע בכיסוי תמיד ונעשית בת יומא ע"כ ונראה לפרש טעמ' דחשבינן כאיסור בעין וגבי איסור בעין אין שייך לומר נ"ט לפגם וכן קבלתי ונראה בעיני דווקא באותן כיסוי שהן קצרים מלמעלה ויש בהם כעין חלל כמו שיש בהרב' כיסוי יין ואז א"א לקנח יפה שיהא נקי מן הרתיחה והזיעה שעולה שם אבל בכיסוי מים שהם רחבי' למעלה ויכולה היד לשלוט בהן לקנח יפה אין לומר שהוא איסור בעין ומות' וי"ר לפרש שהוא אסור בלא טעמא נעשית ב"י אלא משום שמחלי' לי' כעין צנון משום שהרתיח' עולה תדי' ולפי זה כל הכסוי נאסרים אבל מ"מ קשה דלא אשתמיט שום גאון או מחבר לחלק בין כיסוי לעניין ב"י מדין שאר הקדירות אלא כדפי' שיש חילוק בין כיסוי לכיסוי ובימיה' לא היו הכיסויים נעשים בענין שיהיו קצרים כ"כ למעלה והיה דינו כמו שא' ולפי זה כיסוי שהוא נקוב למעלה ואינה ב"י מותרת אבל אם היא ב"י אסורה אפי' נקובה מלמעלה וכן נמצא בהג"ה עוד נמצא כתוב בהג"ה חדשה ואם לקח כיסוי מקדירה של בשר שמתבשלת אצל האש וכסהו על הקדירה חולבת צוננת אר"י הכל אסור וגם הקדיר' דכיון דרותח הואי א"א שלא בלע הקדרה חולבות מן הבשר מידי דהוה אטיפה רותח' שנפלה על קדירה שבלעה אעפ"י שצוננת עכ"ל ואל תשגיח בהכי דאפי' שתי קדירות חמות שנוגעות זה בזה מותרת כמו שכתבנו לעיל בפג"ה דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע ולא דמי לכיסוי דלעיל דאסרינן היינו כשהקדירה היא רותחת ועולה רתיחתה למעלה וחשבינן כאילו נגעה המאכל בגוף הכיסוי אבל בלא כיסוי בנגיעה בעלמא ליכא למיחש ואפי' למאן דבעי למיסר שתי קדירו' הנוגעים חמין זו בזו אבל הכא שהקדירה צוננת מאי איכא למיחש ולא דמי לטיפה רותחת שאוסרת הקדירה עד קליפה דאמרינן אדמיקר ליה בלע בקליפה וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם ואפ"ה אין המאכל נאסר כלל אבל הכיסוי של חרס שהיא יבשה אין אוסר בנגיעה בעלמ' הקדרה הצוננת והמאכל פשיטא דפשיטא דלית ביה בית מיחוש כלל עוד כתב באותה הג"ה אם נפל טיפה על הכיסוי ושהה אח"כ על התבשיל אז אפ"ה התבשיל מותר אם הוא ברוטב ששים כנגד הטיפה (כנגד הרוטב) ולא אמרינן שצריך ששים כנגד כל הכיסוי ואל תשגי' בה בשלמ' מה שמסייע הרוטב שבקדיר' לבטל הטיפ' שבלוע בקדירה ואינה אוסרת היתר בלוע כמ"ש ראב"ן אבל הכא נהי דהרתיח' עולה עד הכיסוי מ"מ הרוטב אינה מצטרפ' עמה וא"כ אם אין ס' בכיסוי נגד האיסור שנפל עליה נעשי' הכיסוי נבילה כאשר כתבתי לעיל בפ' ג"ה ס' ל"ו:

דין דנוהגין בכל ישראל שלא לבשל הכחל אפי' בלא בשר אפילו בקריעה שתי וערב וטחו בכותל ואפילו ביבש ואם עבר ובישל אסור אבל יבש מותר בדיעבד ואין היתר לכחל בלא בשר אם לא בצלייה ע"י קריעת ש"ו וטחו בכותל וכן אסור לבשל אף אחר צלייה לכתחיל' עבר ובישל אחר צלייה מותר ובפשט"ידא ידא נוהגין אנו לאסור שלא לאכול כ"א ביבש ל' יום אפילו קרעו ש"ו וטחו בכותל ולאפו' באנן אסור אפי' ביבש ואין לאפות כחל בפשטיד"א עם בשר בתנו' אחד א"ל בפי תנור:

מתני' הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו גמ':

אמר ר"ז א"ר אינו עובר עליו ומותר והא אנן תנן אינו עובר עליו מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דבעי למיתני סיפא וכו' לימא' מסייע ליה הכחל קורעו ומוציא את חלבו וכו' עד ואיכא דאמרי אינו עובר עליו ואסור כו' תניא כל"ק דרב כחל שבשלו בחלבו מותר קבה שבשלה אסור ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אין כנוס במעיו ודין קבה נפרש לקמן סי' ק"ד כיצד קורעו אמר ר"י שתי וערב וטחו בכותל א"ל ר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול מאי קמ"ל מתניתין היא הא קמ"לן דלא בעי ש"ו וטחו בכות' אלא לקדיר' וכן הוא באשיר"י א"ל ילתא לר"נ מכדי כל דאס' לן רחמנ' שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא וכו' בעינה למיכל בשרא בחלבא אמר להו ר"נ לטבחי זויק' לה כחלא והאנן תנן קורעו ההי' לקדירה והא קתני שבשלו דיעבד אין לכתחלה לא ה"ה דאפי' לכתחילה ואיידי דקבעי למיתני סיפא קבה שבשלה בחלבה אסורה דאפי' דיעב' נמי לא תנא נמי רישא שבשלה רבו המפרשים בהאי סוגיא רש"י פי' דכל הסוגי' איירי בצלי ומ"ה שרי מאחר דחלב שחוטה מדרבנן א"כ בצלי דמבלע ולא פריש אפי' איסור ליכא וברייתא דקתני כחל שבשלו נמי בצלי איירי וכמו ויבשלו את הפסח אבל בבישול בכל עניין אסור אפילו בפני עצמו מאחר שיצא החלב ונאסר וחזר ונבלע ור"נ שהתיר לכתחילה בלא קריעה כלל בצלי איירי וזויקו לה דקאמר היינו שפודו לה כלומר לצלו' בשפוד ופסק הלכה כל"ק דרב דקאמ' אינו עובר עליו ומותר בדיעבד אבל לכתחילה בעינן קריעה במקצ' או שתי או ערב אפילו בצלי כך נמצא בפי' שלנו אבל הרא"ש וא"ז וש"ד כתבו דקריעה במקצת לרש"י הוא ש"ו בלא טחו בכותל וקריעת ש"ו וטחו בכותל בעינן לבישול והיכא דלא קרעו כלל אסור אפי' בדיעבד אף בלא בשר אלא דלא ידעינן עדיין אליבא דרש"י א"ל קרעו ש"ו וטחו בכותל אלא קריעה במקצת אי דינו כלא עביד קריעה כלל או לא והטור כ' לפי' רש"י אפי' קרעו אם לא טחו בכותל ובשלו בקדרה אפי' לבדו אסור אם אין ס' ור"י מדו"רא שכ' דאי לא קרעיה ש"ו אסור אף בדיעב' לרש"י אין להוכי' מיניה דוקא לא קרעו כלל אבל קרעו מקצת דהיינו ש"ו ולא טחו בכותל שרי דאיכא למימר דקאי ארישא שכ' אם קרעו ש"ו וטחו בכותל מותר בלא בשר עמו לכתחילה כו' ואם לא קרעו ש"ו ר"ל כדינו דהיינו קריע' ש"ו וטחו בכותל אסור אפי' בדיעבד מאחר שלא עשה קריעה כדינו ומ"ה לא כתבו סתם ואם לא קרעו וכדי להשוותו עם בעל הטור י"ד נפרש כן והיכא דקרע ש"ו וטחו בכותל לפרש"י נראה דשרי אף בהדי בשר לכתחילה שהרי רש"י לא חילק בעניין בישול בין בפני עצמו בין בהדי בשר וכ"כ התו' לקמן דאף לפ"הק שרי שלא מצינו שחולק על ר"ת בעניין זה וכ"כ בסמ"ג להדיא דלכל הפירו' שרי בקרעו ש"ו וטחו בכותל אפילו בהדי בשר אבל ר"י מדו"רא כתב לכתחילה אסור וכ"כ בהג"מ וראבי"ה הפריז על המדה שאסור אפילו בדיעבד ול"נ אלא עיקר כדברי התו' שהוכיחו לקמן דבקריעה ש"ו וטחו בכותל שרי לכ"ע אפי' לבשל בהדי בשר מהא דשרי לקמן כחל תותי בשרא ואע"פ ששמנונית הבשר נוטף על הכחל וכל זאת דוחק הוא בעיני לפרש סתמא דמתני' בצלי ולא בבישול ועוד דוחק יותר בעיני לומר דאפי' ברייתא דקתני שבשלו איירי דוקא בצלי ולמיפריך מיניה לר"נ ולא הוה מצי למידחי דר"נ ס"ל דאפילו לקדרה בלא בשר שרי בדיעבד בפרט מאחר שהוא מקיל כ"כ דלצלי אפי' לכתחיל' לא בעי קריעה כלל גם דוחק הוא לפי' הא דמסי' כיצד קורעו כו' דמשמ' דאמתני' קאי ולפירושו לא איירי מתניתי' כלל בלקדרה והא דקאמר ר"י קורעו ש"ו וטחו בכותל דוקא בלקדרה איירי גם מה שפי' זויקו לה שפודו לה אמאי לא קאמר שפודו שהוא לישנא דתלמוד' כדלקמן גבי כבד דשפיד כבד' עלוי בישר' ולא אמר דזויק כבדא כו' ור"ת פי' דהא דצריך קריעת ש"ו וטחו בכותל לקדרה היינו קדרה עם בשר דלקדרה משמ' עם בשר כדתנן ואם נ"ט בקדרה אבל לקדרה בלא בשר או לצלי שרי לכתחילה בקריעה קצת וטעמא דהחמירו בה עם הבשר לפי דטעם החלב נכנס בבשר ומשתנה טעם הבשר ויש בו טעם בשר בחלב ולכך גזרו חכמים וכשאין הבשר עם הכחל בקדרה אע"פ שלא קרעו ש"ו כיון שקרעו קצת לכתחילה מותר דאין החלב בעינה עוד בכחל כמו שהיה קודם ואע"פ שנפלט וחוזר ונבלע תוך הכחל לא גזרו בו חכמים כיון שאין שם בשר אחר ולא נשתנה טעמו של כחל מפני בליע' זו ולא אתי למיכל בשר בחלב ובדיעב' שרי אפי' לא קרעו כלל ואין חילוק בין צלי לקדרה בלא בשר דאין שום טעם להקל בצלי יותר דבצלי נמי נוטף החלב ונופל על הכחל מבחוץ וחוזר ונבלע ולא שייך כב"כפ אלא בדם אבל בטיפה חלב שנפלה על חתיכת צלי לא כמו בשמנונית דנבלה דאפי' צלי אינו חוזר ופולט שמנונית שבלע וה"פ הכחל קורעו ומוציא את חלבו פי' ש"ו וטחו בכות' כדמפרש בגמר' דמוקי לה ר"א לקדירה והיינו עם בשר כדפירשנו ומוקי לה הכי משום דמתניתין סתמא קתני משמע שבא להתיר בכל עניין בישול לא קרעו פי' לא עשה דין קריעה שלא קרעו ש"ו וטחו בכותל אלא קריעה קצת אינו עובר עליו אמר רב אינו עובר עליו ומותר כיון דקרעו קצת אבל אם לא קרעו כלל ובשלו בהדי בשר אסור מדרבנן כדאמרינן פג"ה כחל בס' דחלב שחוטה אסו' מדרבנן כיצ' קורעו אמתניתין קאי א"ל ר"א קרע לי ואנא איכו' פי' קרע לי קריע' קצת ואנא איכול בקדר' בלא בשר מאי קמ"ל הא קמ"לן דלא בעי ש"ו אלא בקדיר' בהדי בשר אמר להו ר"נ זויקו לה כחלא פי' בשלו לה בקדרה בלא בשר כחלי נפוחי' כנודות פי' שלא נקרעו ש"ו אלא קריעה קצת מ"מ קרי זויקי לפי שלא נקרעו ש"ו והא אנן תנן קורעו פי' ש"ו אבל קריעה קצת לא מהני ההוא לקדירה פי' בהדי בשר והא קתני כחל שבשלו בחלבו מותר אלמ' אפילו בקדרה בלא בשר אסור לכתחילה לבשל דבלא בשר מיירי מדקתני שבשלו בחלבו דמשמע דליכא איסורא אלא איהו גופיה ור"נ מתיר לכתחילה כו' והוי מצי לשנויי דמיירי בשלא קרעו כלל אלא דעדיפ' משני וא"ת והיכי מייתי סייעת' מהך בריית' לל"ק דרב והא רב איירי אפי' בקדרה בהדי בשר וברייתא איירי בקדרה בלא בשר כדפי' וי"ל משום דל"ב דרב קאמר אינו עובר עליו ואסר בין בהדי בשר בין בלא בשר והך ברייתא שריא מיהא בלא בשר ומשום דפליגא אל"ב קאמר תניא כל"ק והשתא ר"נ כל"ק דת"כ והלכת' כוותי' ע"כ והנה פירושו יפה במה שפירש דלישנ' דקדרה דקאמ' תלמוד' היינו עם בשר גם מה שפירש דלבשלה בפני עצמה לא גרע מצלי אמת כן הוא דמ"ש גם לא מצינו שחולק התלמו' בזה אכן מה שפי' דמתניתי' בתרתי גווני איירי בבישול בפני עצמו ולקדרה בהדי בשר ולצדדין קאמר ואם לא קרעו נמי לצדדין קאמר לקדירה לא קרעו ש"ו וטחו בכותל אלא קריעה מועטת ובבישול כחל לא קרעו כלל קאמר לא נראה בעיני על דרך האמת לפרש שיטת התלמוד כך דהא משני תלמודא גבי ר"נ ההוא לקדרה משמע דעד עתה לא היינו יודעים דבקדירה איירי והרי"ף תפס לו שיטה אחרת הכחל קורעו ש"ו וטחו בכותל ומוצי' חלבו ומותר לבשלו אף עם בשר כ"ש בלא בש' לא קרעו כלל ובשלו בלא בשר אינו עובר עליו וקאמ' רב דאין עובר עליו ומותר ותנ"ה כחל שבשלו בחלבו מותר כו' וה"מ שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו אבל אם בשלו עם הבשר אסור דק"ל כחל בס' וכחל מן המניין וכחל עצמו אסור כיצד קורעו אמר רב יהודא קורעו ש"ו וטחו בכותל א"ל ר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול מאי קמ"ל מתני' היא הא קמ"ל דלא בעינן ש"ו ופליגא אדר"י לומ' דמתני' דקתני קורעו קריעה כל דהו אמר דבהכי סגי או לקדירה ולא פליג אדרב יהודא אלא קמ"ל דאף לקדרה בהדי בשר שרי דל"ת דרב יהודא דווקא לצלי או לתבשיל בלא בשר קאמ' קמ"ל ר"א דאף לקדיר' בהדי בשר שרי בקריע' ש"ו וטחו בכותל והילכתא היכא דקרעי ש"ו וטחו בכותל שרי לבשולי בקדר' והיכי דלא עביד הכי שרי לאטווי לכתחילה אבל לבישול לכתחילה לא ע"כ והנה הר"ן פירש את דבריו דס"ל דלצלי לא בעי קריע' כלל וכ"כ הטו' אכן בוודאי סמך אד"רנ והוא לא הביא ר"נ כל עיקר ע"כ נ"ל מ"ש הרי"ף היכא דלא עביד הכי ר"ל ש"ו וטחו בכותל אלא קריעה קצת וכ"פ הרמב"ם מ"מ לא נהירא שאף הוא בא לחלק בין בישול לצלי אפי' בלא בשר ובין בישו' בלא בשר לבישול בהדי בשר וגם לא מצינו בתלמוד ע"כ נראה פי' המחוור בעיני דמתניתין איירי בין בצלי ובין בבישול רק הכחל לבדו כי סתמה דמתני' משמע דמיירי בהיתר כחל בפני עצמה ועלה קאמר דאינו עובר עליו ומותר וכיצד קורעו דרב יהודה כו' נמי עלה קאי ור"נ התיר לאשתו אפי' בלא קריעה כלל ומ"ה פריך ליה מתני' דקתני קורעו ומשני דר"נ הוא דמוקי למתני' בקדירה עם בשר וס"ל לא קרעו אינו עובר עליו ואסור וס"ל כל"ב דרב ומ"מ סתמא דתלמודא דקאמר תניא כל"ק דרב ס"ל דמתניתין איירי בלא קדירה דהיינו בהדי בשר ואפ"ה בעי קריעה ובריית' נמי דתניא כחל שבשלו בחלבו להדיא בבישלו בפני עצמו כמו שפיר' ואף שר"נ משני הברייתי' אליביה דה"ה לכתחילה נמי שרי מ"מ סתמא דתלמודא עיקר דמוקי מתניתין בלא קדירה וס"ל כל"ק וא"ל אף תלמודא לא מוכח דפליג על ר"נ ומה שאמר תניא כל"ק היינו דלכל הפחות שרי בדיעבד דל"ת כל"ב ואסור אף בדיעבד אפילו בלא קדירה בהדי בשר וכמ"ש ר"ת זה לא יתכן כלל דא"כ ה"ל למימר תניא דלא כלישנא בתרא בשלמא לפי' ר"ת הא דקאמר ת"כ הוא אמת ואליבא דפסק הלכה אלא שאין ראייה מן הברייתא אלא בנתבשל לחוד' אבל בנתבשל בהדי בשר לא שמעינן מ"מ אמר ת"כ משום דלא אתי כלישנא בתרא וא"כ ממילא אמרינן דל"ק עיקר אבל זה לא יתכן לומר ת"כ כל"ק ולא יהיה אמת לפי המסקנא דבריית' ס"ל אפילו לכתחיל' שרי ורב סבר לכתחילה אסור אלא בוודאי תלמודא ס"ל כל"ק דרב וברייתא דוקא קתני שבישלו דיעבד ולא לכתחילה כמו שפי' בעל התרומה אלא שהוא פסק כר"נ כדעת ר"ת וכן ר"א דאמר קרע לי ואנא איכול פליג אדר"י דס"ל בעי' קריעה ש"ו והלכה כר"י דסתמא דתלמודא מסיק כיצד קורעו אמתניתן דהכא לפי דין קריעה ולפי גירסת הרא"ש נמי דס"ל דלא בעי קריעה ש"ו וטחו בכותל אלא לקדירה ותלמודא ס"ל דמתניתין לא איירי לקדירה דהיינו בהדי בשר אלא בבישול לחודא או בצלייה ועלה קאי ר"י לפרושי דבעינן קריעה ש"ו וטחו בכותל ולפי מה שכתבנו יהיה פסק הלכה דלכתחילה בעי קריעה ש"ו וטחו בכותל אפילו בבישול בפני עצמו או בצלייה וה"ה היכא שבאו למלחו אות' קודם צליית' שצריך לקרעה ש"ו וטחו בכותל קודם מליחתו והיכ' דקרעו ש"ו וטחו בכותל שרי לבשולי אפי' בקדירה בהדי בישרא והיכא דלא קרעו אפי' קריעה מועטת מ"מ שרי בצלייה ובבישל בפני עצמו וא"צ לקרוע אח"כ אבל בהדי בשר אסור אפילו בדיעבד אם לא קרעו כלל ויכול להיות היכא דקרעו במקצת שרי בדיעבד בהדי בשרא כדברי ר"ת אלא דמתניתין לא איירי ביה או נימא מאחר דבריית' דקתני כחל שבשלו בחלבו מותר בדיעבד דהיינו בפני עצמו משמע דבהדי בשר לא תמצא שום היתר בדיעבד וא"כ כל היכא דלא קרעו ש"ו וטחו בכותל דינו אסור אפי' בדיעבד גם לא ידענ' מהו קריעה במקצת אם נאמר שתי או ערב כמו שנמצא בפירושי' שלנו או שמא קריעת שתי בלא ערב וכן ערב בלא שתי לא שמי' קריעה כלל וקריעה במקצת היינו ש"ו ולא טחו בכותל כדברי האשיר"י והא"ז ור"י מדורא ואם נאמר דקריע' ש"ו לא הוי קריע' במקצ' דשמ' בלא טחו בכותל לא מהני שום קריעה אלא קריעה שתי וטחו בכותל או קריעת ערב וטחו בכותל דהא המרדכי כתב דאפילו לר"ת דס"ל דקריעה במקצת מהני בדיעבד אפי' בהדי בשר מ"מ אם קרעו שתי וערב ולא טחו בכותל ובשלו בקדירה בהדי בשר אפילו בדיעבד אסור ובסמ"ק כתב הא דבעי קריעה מועטת לצלי לפי' ר"ת לא סגי באותה קריעה שקורעי' אותה כשחולקין הרביעית של אליה לשנים לכתחיל' אבל דיעבד סגי בקריעה שקורעין הכחל לשני' כשחולקין הרביעית לשנים ע"כ נראה מזה שאם חתכוהו שלם מן הבהמ' אפי' בדיעבד אסור ואינו יודע למה הא לא קרעו קתני דמשמע אפי' לא קרעו כלל מותר בדיעבד לצלי ולבישו' בלא בשר וכ"נ בעיני הא שחולקי' אותה לשנים כשחולקי' הרביעי' לא גרע מקריעת שתי ותו א"צ אח"כ אלא עוד קריעה אחת ערב באותה שני חלקי הכחל והאידנ' אין קורעין ש"ו וטחו בכותל אלא אחר שחלקו אותה נוטלין כל חלק בפני עצמו וחותכין בו כמה חתיכו' ש"ו על פני כולו וכת' מהרא"י בשעריו וז"ל ויראה כפי מה שנהגו עתה לחותכו ש"ו כמה חתיכות על פי כולו עדיף מכובשו בכותל דבהכי כל הגומו' שהחלב כנוס בהן נחתכו' ונפתחו' ע"כ תו מסיק כי סליק ר"א אשכחי' לזעירי א"ל איכא תנא דאתניי' לרב כחל אחוי ליה ר"י בר אבדימי א"ל אני לא שניתי לו כחל כל עיקר ורב בקעה מצא וגדר בה גדר דרב איקלע לטטלפוש שמעה לההיא איתתא דקאמרה לחבירתא ריבעא דבשרא כמה חלבא בעי לבשולי אמר לא גמירי דבשר בחלב אסור איעכב וקאסר להו כחל ר"כ מתני הכי ר"י בר אבא מתני אנא כחל של מניקה שניתי לו ומפלפולו של ר' חייא שנה לי כחל סתם רבין ור"י בר יוסף איקלעו לבי רב פפי אייתו לקמייהו תבשילא דכח' רי"בי אכיל רבין לא אכיל אמר אביי רבין תכלא אמאי לא אכי' מכדי דביתהו דרב פפי ברתיה דר"י נפחא הואי ור"י בר נפחא מריה דעובדא הוה אי לאו דשמיע לה מבי נשא לא הוה עבדא ע"כ וכ' התו' דאתניי' לרב כחל פי' בקו' יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריע' אסור באכילה ול"ב דרב הוה שמיע לר"א ונראה דלא קאי אהני לישני דלעיל אלא שמע שהיה רב אוס' כחל ואפי' בקריע' ש"ו כדאמרינן בסורא לא אכלי כחלא אע"ג דמתניתין שריה לה בקריעה והיה תמיה ר"א והשיב ליה ר"י בר אבידימי דרב בקעה מצא וגדר בה גדר ורב יוסף קאמר דכחל מניקה שנה לו דאסור אפי' בקריעה ומתני' כשאינה מניקה ור' חייא שנה לו כחל סתם והיה סבור שיבין רב מעצמו ולא הבין וטעה בדבריו והיה סבור שמכח שום ברייתא היה בא לחלוק על משנתינו לאסור כל כחל אפילו בקריעה ואנן דאכלינ' כחלא אפי' של מניקה בקריעה סמכינן אלישנא דרב בקעה מצא ואין חילוק בין מניק' לשאינו מניק' וגם אעובד' דרבין ור"י בר יוסף דאייתו קמייהו תבשילא דכחל ואכל ר"י ומסתמא של מניקה היה מדלא רצה רבין לאכול ור"י עיקר מדאמר אביי רבין תיכל' אמאי לא אכיל וגם מעובד' דרמי בר תמרי דנקטינהו לכולהו כחלי ואפי' של מניקה ואכל ע"כ וכן מנהג לאכול עתה כחלי בצלי ובפשטי"דא וכמו שנפרש לקמן והיכא שנתיבש הכחל מאוד ונתבשל אפילו בהדי בשר כתב ר"י מדו"רא בשם ר' יחיאל מפרי"ש להתיר אפי' בלא קריע' אף לפי' רש"י ואין מצריך ס' לפי שחלב שחוטה מדרבנן וביבש לא גזרו וכל מ"ש עד עתה הוא מדין התלמו' אבל מתשו' הגאונים כתב דנהיגי בכל ישראל דלא מבשלי כחל כלל אפי' בקדירה בלא בשר ונראה דתשו' הגאוני' קאי אפי' איובש וכן הביא ר"י מדורא הא דתשו' הגאוני' אחר מ"ש לעיל להתי' יובש בשם ר"י מפרי"ש דמשמע דבכל עניין אין לבשלה א"ל בפשטיד"א וכן יראה מדברי מהרא"י שנכתוב לקמן ולא כדעת הא"ז שבא לחלק ואומר דביובש שרי אפי לתשובת הגאונים דגם לפי דעת הסמ"ק שכתב שמ"ה נוהגים איסור דגזרינן שלא יבשל הכחל עם בשר ולא יקרענו כראוי ה"ה נמי דגזרינן יובש אטו אינו יובש אף דמדינ' שרי ומהרא"י כ' בשערים שלו וז"ל הכי נהוגים כתשו' הגאונים דלא מבשלי כחל כלל אפי' בלא בשר אך בפשטי"דא נוהגים רוב העולם היתר רק ת"ח המדקדקים מושכים ידיהם שלא לאכול בפשטי"דא אפי' קרעו ש"ו וטחו בכותל א"ל ביבש וקבלתי שנמצא בתשובת ישנות בזה הלשון ואין נוהגן לאכול כחל רק בצלי ועיסה ולשון זה מובן דר"ל בפשטי"דא אע"ג דהאידנא רגילים במדינתינו לאפות הפשטי"דא מכל דבר במחבת של ברזל שקורין בעק"ין ואיכא למיחש שמא יאפה אח"כ בה פשטי"דא של בשר ואפי' אם היה הבעק"ין חדש אסור מטעם זה וגם איכא למיחש שמא יחתוך חתיכות קטנות שומן של בשר וישימ' בפשטי"דא עם הכחל והרבה פעמים נשאלתי מן הנשים על כך אי שרו למיעבד הכי אלמא רגילין כך וה"ל כמו בשל קדרה מ"מ לא חזינן בקמאי דהוו מחי בנהיגי היתר בפשטי"דא ע"י קריעה ש"ו כמה פעמים על פני כולו וגם מחתכין אח"כ לחתיכות קטנות אמנם לאפות כך במחבת שקורין בעק"ן אין להקל כלל ע"כ ונרא' בעיני מה שכתב מהרא"י לאסור הפשטי"דא באגן משום דדמו לבישול אף ביבש דינא הכי ואף שהמרא"י איירי באינו יבש כדמוכח מדבריו מ"מ לאו דווקא קאמר ועיקר דבריו להתי' אפי' בלא יבש בפשטי"דא ושלא למחות באותן הנוהגים היתר בדבר אלא שהצנועי' מושכים ידיהם ממנו והאידנא נהגו הכל כצנועים שלא לאכול בפשטי"דא כי אם ביבש ושיעור מתי נקרא יבש כתב מהרא"י וז"ל העולם אומרים דלאחר ל' יום נקרא יבש ויראה קצת סמך לדבריהם דבסמ"ג כתב בהל' פסח דעיסה המדובק בשולי החביות מקרי יבש לאחר שלשים יום אע"ג דס"הת וה"ג בעי התם שני חדשים שאני התם דבעינן שנתייב' כל העיסה לגמרי דכולה חמץ הוא אבל הכא לא בעינן רק שנתייבש החלב שבתוך הכחל לא בעינן כולי האי מצאתי בקיבוץ אשת מהר"ר שלו' שאלתהו אם מות' לעשו' פשטי"דא מכחל של עגל והשיב לה שאסור עד אחר ל' יום ע"כ והיינו שהור' לצנועי' ודווקא בפשטי"דא אבל לאכלו צלי פשיט' דשרי לכ"ע בלא יבש ואף לצנועי' ועוד נראה בעיני דאפי' אחר צלייה אסור לבשלו אע"ג דמדמה להדדי כחל וכבד שכתב בתשובה ונהגו שלא לבשל כחל וכב' וא"כ נימא כיון דכבד מותר אחר צלייה ה"ה נמי כחל לא תימ' הכי כי כבד טעמא משום רוב דם להכי לא התירו אותה בבישול לכתחילה כ"א אחר צלייה אבל כחל דאיסו' משום גזירה היא כדפריש' אין חילו' ועוד כתב מהר"אי גם שלא לאפו' כחל בפשטי"דא עם בשר בתנור אחד א"ל בפי התנור אבל בשר עם כבד מותר ולית כאן בית מיחש ע"כ והיכא שעבר וביש' הכחל בין עם בשר בין בפני עצמה אפילו קרעו ש"ו וטחו בכותל נראה דאסור אף בדיעבד ואף שאינו מן הדין כלל מ"מ מאחר שכתבו הגאוני' דנהיגי בכל ישראל דלא מבשלי כחל כלל הוי כדבר שאסר במניין וקיימו וקבלו עליהם לאסור ומ"מ ביבש לא נ"ל להחמי' ואף לפי מ"ש הא דנהיגי שלא לבשל כחל כלל איירי אפי' ביבש מ"מ עיקר הגזירה לא נעשה כ"א כחל שלא נתייבש אלא משום לא פלוג אסרינן לכתחילה הכל לא דמי לכבד שדעתי נוטה שאם עבר ובישלה דמותרת כמ"ש לקמן בסי' נ"ד ואף ע"ג דכ' הרי"ף דשדרו ממתיבת' דהאידנ' לא בקיאין בחליטה ולא שרי למיכל שלוק' אלא היכי דטוו לה מעיקרא ואי שלקי לה מעיקרא אסור וכן המנהג בכל ישראל ע"כ שאני התם דלא פשטה דבריהם שהרי בעל השערים לא הביאו אלא אדרבה כ' ואי עביד כר"ת עביד וגם מה ששדרו ממתיבת' שדי ביה הרמב"ן נרגא וז"ל ה"מ לכתחילה אבל דיעבד היכא דקרעוה ומלחו וחתוכיה לתחת לא אסרינן ליה לכבדא ולמאי דבשיל בהדה שכיון שגזירת אחרוני' אין מדקדקים בה להחמיר בדיעבד שהתור' חסה על ממונם של ישראל גם תמיהני לפי דבריהם נהי דלא בקיאי' בחליטה בקריעה ומליח' וודאי בקיאינן כהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוהו גאונים ז"ל ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבת' אלא דלא בקיאינן בחליטה ע"כ ויפה כתב שאין להחמיר כ"כ ולאסו' בדיעבד מאחר דלא יהבי טעמ' ברור למילתייהו ומ"מ נראה דאי בשלו הכחל אחר הצלייה דשרי בדיעבד שזו דבר שאינו בנמצא כ"כ ולא שכיחא וגם הוא דבר רחוק לאיסור:

דין הלב קורעו ומוציא את דמו ואם לא קרעו ונצלה קורעו לאחר צלייתו ומותר דאמרינן שיע ואפילו נצלה הלב עם דבר האסור אין הלב נאסר אבל בבישול לא אמרינן שיע ואם נתבשל בלא קריעה אסור הלב והיכא שנמלח הלב בלא קריעה אסור ואם נמלח הלב והוא בתוך האווזא והופשט העורה באופן שאין בה ס' נגד דם הלב אותה האווזא אסור' ונעשית נביל' ומ"מ שאר בשר ואווזת שנמלחו עמה לא נאסרו:

פיסקא הלב קורעו ומוציא את דמו הא דאמרינן דאם לא קרעו אינו עובר עליו ואסור פירש"י דמוקי בכריתות בלב עוף דווקא שאין בו כזית כו' כ' התו' דאפי' בלב בהמה אינו עובר עליו מאחר שבשלו דק"ל בפ' הקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר והא דמוקי בכריתות בלב עוף כדי לאוקמי' אפי' באוכלו חי וכ"כ כל הצרפתי' ואף הרשב"א והר"ן ותניא בברייתא הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומפרש תלמודא לפי ל"ק דרב דהלכת' כוותיה דווקא גבי לב הוא דבעי' קריעה לאחר בישולו אבל כחל אפי' קריעה לא וכמו שהבאתי לעיל בסי' הקודם נמצא הא דקתני גבי לב אינו עובר עליו מפורש לעיל מיעבר הוא דלא עבר אבל איסור איכא היינו לדם שבו אבל הבשר מותר אם קרעו אחר בשולו ופירש"י משום דלב דשיע ולא בלע ושרי אפי' בשלו בקדירה משום דאמרינן בפ' כ"צ שאני לב דשיע וכ"ד הרמב"ם אלא שמודה בזה שאם נתבשל עם בשר בלא קריעתו שאוסר את הבשר וצריך ס' כנגד הלב דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה ור"ת ור"י כתבו דאין לסמוך על זה לעשות מעשה דדחייא בעלמ' הוא בפ' כ"צ דהוה בעי למיפשט מיניה דאמרינן כבכ"פ מדקתני קרעו לאחר בשולו ודחי שאני לב דשיע אבל למאי דמסיק דכבכ"פ תו לא אמרינן דשיע וקורעו לאחר בישולו היינו לאחר צלייתו דשייך כבכ"פ שהדם נופל לחוץ אבל בקדירה אסור ולא אמרינן דשיע ולא בולעו וכ' הרשב"א וז"ל והר"ז הלוי אומר בפ' כ"צ דאילו רבא גופא דאמר מוליתא שרי הוה תלי טעמא בהא דתני' לא קרעו קורעו אחר בישולו ואמר מנא אמינא לה מדתניא ודאי הוי ראי' דההיא ברייתא בצלי קא מיירי אלא רבא לא תלי טעמא בהא ברייתא כלל אלא מיגמר הוא דהוה גמיר הכי ואנן הוא דאתיא לסייוע מבריית' הלכך אע"ג דק"ל כרבא דמוליתא שריא ליכא ראייה לאוקמיה בצלי דווקא ואיפשר דאיתא לרבא ואיתא נמי לשינוי דשנינן שאני לב דשיע וכ' הרמב"ן ז"ל ואני תמה על זה היאך נתיר כן שהרי הלב חלול ופתוח בכמה מקומות להכניס ולהוציא דם והיאך לא יאסור עצמו וכל שמתבשלין עמו בקדירה דל"ל שיע נמי מבחוץ ולא בלע שא"כ תתירנו כשנתבשל עם הנבילה אלא משמע דבין למאי דקס"ד בין למאי דמתרצינן שיע לעולם בצלי היא וברייתא הכי קתני לא קרעו אינו עובר עליו ומותר אפילו לקדירה הלב אפי' לצלי אינו מות' אלא קורעו לאחר בישולו דהיינו צלייתו ע"כ ולא מחוור דדוחק הוא לומר דברייתא לצדדין קתני הכחל בבישול והלב בצלי אבל מה שהקשה רבינו ז"ל לא ירדתי לסוף קושיתו דמאי קושיא דילמא שיע בין מבפני' ובין מבחוץ ואעפ"כ שיצא דמו לחוץ אינו חוזר ונבלע ע"כ וכ"כ הר"ן אחריו ומהר"אי כתב בשערים שלו ואע"ג דרוב הגאו' ס"ל כרש"י דלב שיע ולא בלע מ"מ אין להקל מדברי ר"ת ע"כ ואני אומר בוודאי הדין הוא אמת כמ"ש ר"ת דלא שרינן גבי בישול מטעם דשיע אבל לא מטעם דיליה דס"ל דדיחוי בעלמא הוא אלא עיק' כדברי הרמ"בן שחילק בין צלי לבישול ומה שהקשה הרש"בא דדוחק לומר דברייתא לצדדין קתני א"כ נקשה אסתמא דתלמודא דקאמר לימא מסייע ליה הלב קורעו כו' מאי לאו משום כב"כפ וא"כ ברייתא לצדדין קתני או אמאי לא קאמר ה"נ מסתברא דאי ס"ד כבכ"פ בבישל אמאי שרי אלא ש"מ משום דשיע הוא אלא אין זה לצדדין דכולה בצלי איירי ומה בכך שכחל שרי אף בבישול בפני עצמו מ"מ לא איירי דומיא דלב דלא שייך לומר לא כב"כפ ולא טעמא דשיע כ"א בצלי אבל בבישול כח הרתיחה עם הרוטב גורם שמלחלח ומחלחל דרך שעיתו ועוד מאחר דבעי למיתי סייעת' למילתא מהאי ברייתא דלב דאמרי' בצליי' כב"כפ וקרעו לאח' בישולו דקאמר לאחר צליתו אבל בבישול פשיטא דאסור ודחי דליכא סייעת' שאני לב דשיע ולעולם לא תפשוט התיר' מיניה וא"כ איך נאמר מאי דקאמ' ושאני לב דשיעי ויהא מותר יותר ואין דרך התלמוד בכך א"ל היכא דאפריש ואם היה כדברי הרשב"א כך ה"ל למימר בסוגי' נימא מסייעי ליה הלב קורעו כו' ובמאי עסיקינן אילימא בבישול אמאי שרי אלא ש"מ בצלי ומשום כב"כפ והוי קמשני לעולם בבישול ושאני לב דשיע ומדלא אמר הכי ש"מ דלא בעי למידחי אלא דלא שמעינן מילתא דצלי מלב דשאני לב דשיע ולא בלע בצלי ומ"מ נראה בעיני דברי הר"ז דאיתא להא שינויי דשאני לב דשיע דאי לאו דקים ליה לתלמודא האי מילתיה דלב שיע ולא בלע לא הוי קמדחי האי סייעת' דמייתי לדברי רבא דמוליית' מאחר שכך הלכה דמולייתא שרי בשלמא אי הוי פריך מיניה לאביי ואביי הוה קמדחי ליה שאני לב דשיע הוה אפשר לפרש דאביי הוא דקמדח' ליה אבל לפי האמת אינו כן אבל סתמ' דתלמודא דמייתי סייעת' למילתא דרב' דהלכת' כוותיה וקדחי ליה אי לאו דהאי דיחוי קושטא דמילת' הוא לא הוה מדחיה למילתיה בכדי ולפ"ז נ"ל דאפי' נצלה הלב עם דבר האסור או בחם לתוך חם בלי רוטב שהלב אינו נאס' וכ"ש נמלח דלא עדיף רותח דמליח מצלי ונהי דאינ' מתייבש במליחה כמו בצלי ואוסר היינו התרנגולת או שאר בשר שנמלח עמו משום דם הלב שיוצא דרך פי הקנה אבל הלב לעולם נקרע לאחר מליחתו ושרי א"ל בבישול ברוטב שנאסר לעולם וכמ"ש מהר"אי לקמן בסי' שאח' כך ולא כדברי התו' שכ' ונראה לרי"בא דדוקא גבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא דקליש מפעפע ולא אמרינן שיע להכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד והתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרידה לפלוט לא בלע ומיהו אומ' ר"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחוי בעלמא הוא כו' אבל לפי מה שפי' לק"מ דשפיר נאסר ע"י בישול משא"כ בכבד ועוד לפי מ"ש דהך דשאני לב דשיע דקאמר תלמוד' דהכי קים ליה איתא להאי סברא מאחר דבלאו הכי ק"ל כרבא דאמרי' כבב"פ אלא לאשמועי' דאפילו בשאר איסורין דלא שייך לומר כבכ"פ כי אם גבי דם אפי' הכי אמרי' שאני לב דשיע וא"ל דא"כ בעי למיפשט היתיר' בדחייתו יותר ממה שבעי למיפשט מיניה סייעתא דלפי פשיטת' דהטעם משום כבכ"פ לא שרי אלא גבי דם ולפי מה דמדחי שרי אפילו בשאר איסורי' וכמו שהקשתי לעיל אין הנדון דומה דהא דקתני הלב לא איירי כ"א בדם ועלה קאי סוגיא בין למאן דבעי למיפשוט מיניה בין למאן דדחי ליה אלא שאנו מעצמינו אמרינן שאם נצלה עם שאר דבר האסור דשרי מטעם דשיע ולא בלע וכן הוא האמת ואף הרש"בא כתב דאפשר דאף לגבי איסור נבילה אמרינן דשיע אלא שדחה ואמר אפש' כו' והיינו בבישול לפי סברתו דשרי אף בבישול כדמשמ' להדיא בדבריו אבל בצלייה לא מסתבר לחלק ואפשר לומר דאף רי"בא שבא לחלק לא איירי אלא בבישול וס"ל דטעם דשיע ולא בלע קאי אפי' אבישול אבל בצלי מוד' ומ"ה כת' אבל ר"י אומר דדיחוי הוא כו' כלומר ואינו שרי כלל בבישול כי אם בצלייה ומשום כב"כפ:

והיכא דנמלח הלב ולא קרעו כתב ר"י מדורא דשרי כמו בצלייה דאמרינן כב"כפ ול"כ דגבי דם בעין לא אמרינן כב"כפ ולא משרי' שריק וכמ"ש לעיל בפ"ה סי' י"ז ודוקא גבי צלייה שהאור מייבש קצת הוא דאמרי' הכי והא לך לשון מהרא"י אשר כתב בשערי' שלו על מ"ש דגבי צליי' ומליח' הוא דאמרי' שקורעו אחר בישולו ומות' משום כב"כפ שמעתי להקשות דאמרינן לעיל דלא אמרינן כב"כפ אלא גבי דם פליטה ודם שבחלל הלב בעין הוא וכנוס שם וראיתי בתו' פכ"ה דמקש' אמאי דאמרינן גבי כבדא עילוי בשרא דשרי משום דדם משריק ת"ל משום כבכ"פ כמו הכא גבי לב דאיכא נמי שפע דם ומתרצין דדרך הלב שהדם מתבש' ומתייבש בתוך חללו ולא מיקרי שפע ובסברא זו יראה ליישב קצת הא דכיון דדרכו של דם להתייב' תוך חללו מה שזב ופולט ממנו חשוב דם פליטה ולפי זה צ"ל דגם במליחה מתייבש הדם ודוח' קצת ע"כ ואומר אני מ"ש ולפ"ז שגם במליחה כו' פי' אם נמלח הלב עם שאר בשר שאינו אוסרו כפי דעת הרבה גאוני' ואף הלב עצמו שרי לאחר קריעה ומ"ש ודוחק קצת נראה בעיני שדוחק גדול הוא לומ' כך על מליחה שאין בו שייך יבש כלל וכן התו' לא כ' אלא על צליה ע"ש ולכך כ' מתבשל ומתייבש ואף שכ' לעיל פ"ק סי' כ"ו דאדרבא דרכו של מלח לייבש ולא בצלי היינו דווקא בדם שמבחוץ שדרכו של מלח לייבש מבחוץ שלא ישרק מעליו אלא מבליע בתוכו משא"כ בצלי אבל הדם שכנוס בתוכו אין מייבש ומבליע בתוכו א"כ הכי אוסרו דאין שייך לומר מתבשל ומתייבש לגמרי כ"א בצלייה ומ"כ וז"ל אם נמלח הלב עם הבשר צ"ע אם צריך ס' מן הבשר נגד דם הלב לפי שבשר בולע מן הדם או נימא כב"כפ מפי' ר"פ ע"כ ( אלמא דמספק' ליה) אי אמרינן גבי מליח' כבכ"פ כמו גבי צלייה כו' וה"ט דפרישי' גבי מליח' אין שייך לומר יבש כו' ועוד כת' במר' וז"ל מעשה בא לפני ר"י על תרנגולת שנמלחה עם לבה והשיב נ"ל שהגאו' לא אסרוה אלא בבישול שמפעפע אבל במליחה אינה מפעפע הילכך א"ל להסיר אלא במקו' הדבק וכ"כ אבי העזרי שאין פיעפוע במליח' ואין צריך לשער בס' עכ"ל משמע דלא שרי מטעם משריק כו' או כבכ"פ אלא משום דמליחה אינה מפעפע ומ"ה צריך להסיר מקומו ואנו ק"ל דלא כא"ה אלא אף במליחה יש פיעפוע וא"כ צריך ס' מאחר שהוא דם בעין והיכא דליכא ס' אסור ולפ"ז אווזא שהופשט ממנה עורה ונמלח' ונמצא הלב בתוכה בלי קריעה שוודאי אין ס' באווזא נגד הלב בלי עור שנאסרה ונעשי' נבילה וצריך ס' נגדה אם נתבש' שאר בשר עמה אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה נ"ל דלא אסרינן אלא אותו אווזא ולא האחרות דאמרינן דם משרי' שריק וכבכ"פ נהי דגבי דם בעין לא אמרינן משריק וכן כב"כפ אבל לעניין שתאסר חבירתה הוי דם פליטה ואין שייך לומר חנ"נ דלא עדיף מאלו נולד בלועה דם שאז אינה אוסרת כלל שאר החתיכות במליחה דס"ס הוה דם פליט' ואמרי' משריק שריק וכמ"ש לעיל בסוף דיני מוליית' וכאשר כתבתי כן נראה הלכה למעשה בעניין האווזא אכן מה שכתב שהלב עצמו נאסר במליחה לא כתבתי אלא לדעת רבינו תם דסביר' ליה דלא אמרינן כלל שיע ואף מהרא"י נוטה לדבריו וכן הייתי פוסק עד עתה אכן אחר היגיעה שמצאתי דק"ל שפיר לב שיע בין במליחה בין בצליי' וכדפרשינן לעיל א"כ אין הלב נאסר כלל במליחה ומ"מ אם נתבשל אח"כ אז הלב נאסר אפילו יש ס' כנגדו דבבישול לא אמרינן דשיע וחיישינן שמא מתייבש ומתבשל בתוכו ולא פלט בקדירה וכמ"ש לקמן בשם מהרא"י:

דין אם הלב דבוק בחתיכה אחת ונתבשלה אות' חתיכה בקדרה בין שאר חתיכות אז אפילו כולה מכוסה במים מ"מ נעשית נבלה וצריך ס' נגד כל החתיכה אם אין באותה חתיכה שהלב דבוק בה ס' נגד דם הלב אבל אם יש בחתיכה ס' נגד דם הלב אפילו אין בה ס' נגד כל הלב מותרת והיינו משום שכבר נמלחה גם הלב נתמעט דמו לכן א"צ ס' רק נגד דמו אבל אם לא היה נמלח הלב צריך ס' נגד כל הלב אם נתבשל אח"כ ובארנו דכל עוף יש ס' נגד לבו אפילו ניטלו ראשו ורגליו:

פסק כתב המרדכי מעשה בטלה אחד שנמלח ונתבשל עם הלב ולא קרעוהו והשיב ר"י בר שמואל אם יש שם ס' במים ובטלה כנגד דם הלב נ"ל דמותר אם היה כל שעה מכוסה במים אך לא נתיר עת' מטעם זה לפי שהיה נ"ל שרש"י משער בכל החתיכה אע"פ שהוא מכוסה במים עכ"ל סמ"ג וכה"ג כ' במר' וה"ג אלא שהוסיף בלשון וכ' ואע"ג שהכל מכוסה במים כו' וכ' נמי בסוף דבריו והיינו כדפי' ראבי"ה ולא כ' דג"ה ודפ' כ"ה עיין בשערים שלו המאמר הוא נבוך וצריך לפירוש כי מ"ש שהיה משער בכל החתיכה היינו חתיכה שהלב דבוק בה וכן משמע במר' דאיירי בהא ענינא אבל דבר תימא הוא איך יהא מחובר בחתיכה מאחר שנוטלין הקנ' עם הריאה הכל מן הבהמה א"כ לא ישאר שם הלב א"ל שבכונה הניחו מחובר בחתיכה של שומן הלב או חצר הכבד או יכול להיות בתוך הרוטב דרך בישל נצטמק באיזה חתיכה ולפ"ז יהא ניחא שלא הקשה למה לא נאסרה החתיכה כבר במליחה ונעשית נבילה משום שלא היה כבר נדבק אלא אח"כ מחמת בישול נדב' כדפיר' והאמת דאף לפי' ראשון ל"ק דס"ל דלא אמרי' במליחה נ"נ כמ"ש המר' בשם ר"י גבי תרנגולת שנמלח' עם לבה כו' ומ"מ לפי מה דק"ל אנו דאף במליחה נאסר אין נפקות' בהאי פיסק' א"ל שנפרש כפירש השני והנה מה שסובר רש"י שאין שאר החתיכו' מסייעו' לבטל דם הלב אלא החתיכה שהלב דבוק בה נ"נ מתחילה היינו משום דס"ל אפילו שניהם בתוך הרוטב כל זמן שלא ניער וכיסה מיבלע בלע אות' חתיכה ולא פלט וא"כ חיישינן שמא אח"כ ניער וכיסה ואוסר' החתיכה הזא' כל שאר החתיכות והיינו שכתב דלא כתב דג"ה ופרק כ"ה פי' דס"ל אפי' חציה בתוך הרוטב תו לא בעינן ניער וכיסה כאשר כתבתי לעיל בסוף פרק ג"ה סימ' ס"א אבל מ"ש להחמיר אליבא דרש"י אפילו היה כל שעה מכוסה במים וזהו תימא א"כ וכי לא יכנוס טעם האיסור בכולו אלא שצ"ל דגזרינן שמא פ"א יצא אותה חתיכה שהלב דבוק בה חוץ לקדירה ונאסרה או כמ"ש הסמ"ק שאם העוף מנותח לנתחים והלב באחד מהם שיש לחוש שמא אותה חתיכה נשארה לבדה ברוטב ונאסר' ואוסרת שאר החתיכו' אבל קשה מה שאומר היה נ"ל שרש"י היה משער בכל החתיכות ממה ידע זה שרש"י החמיר וגזר גזירות רחוקות ואם נאמ' ששמע ממנו א"כ הכי הל"ל כמדומ' ששמעתי שכך היה רש"י משער אלא נ"ל קאמר כלומ' אע"פ שלא מצינו בהדיא בדברי רש"י דפליג אכל שעה מכוסה במים כ"א מקצת בתו' הרוטב אבל נ"ל דרש"י לעולם משער בכל החתיכות אפילו כולה בתוך הרוטב ולא מועיל שום דבר כ"א כיסה או ניער את הקדירה שהרתיחה מלמטה למעלה ומ"ה אפי' כל שעה מכוס' במים דשמא מ"ד כשהרתיחו המים נאסרה אותה חתיכ' קודם שהעלתה הרתיחה רתיחה ממש כדרך ניער וכיסה וכן יראה מפירש"י שפי' בשמעתא דרבב"ח ורב דאוקי אמור' עלה בס"פ ג"ה שפי' היכא שהחתיכות היתה תמיד בצידה שנעשי' תחילה נבילה אפי' הקדירה מלא חתיכות ולא חילק דחצי' בתוך הרוטב או כולה בתוך הרוטב כ' הגמ"י שלפי' רש"י תלוי הכל בניער וכיסה אבל בלא ניער וכיסה אפי' כולו בתוך הרוטב אותו חתיכה נ"נ כו' וכ"ד השערי' וכ"כ המר' שהחתיכה שהלב דבוק בה נ"נ וצריך ס' בשאר החתיכות לכתחלה ולא חילקו בין החתיכה חציי' ברוטב או כולה בתוך הרוטב כן יראה להחמיר כרש"י דהא ר"י גופא לא רצה להקל נגד דברי רש"י והא דבעינן ס' בחתיכה נגד הלב נראה דלאו דוקא כנגד הלב אלא נגד דמו כמ"ש השערי' וכ' עליו מהרא"י ז"ל בשערים שלו וז"ל הא דלא אמר ס' נגד הלב דהיאך ידעינן כמה דמא נפק מיניה פי' בתשו' מיי' משום דדם הלב כנוס הוא במקו' אחד ונוכל לשער ודם שבבשר הלב יראה כיון דלקדיר' איירי ע"כ נמלח הלב קודם ולר"ת פולט דרך שעייתו ומדקאמר הלב עצמו אסור בע"כ אליבא דר"ת קאמר ועדיין מקשה כיון דהלב עצמו אסו' אמאי לא אמרינן חנ"נ ותיבעי ס' כנגדה ויראה לתרץ אפי' לר"ת כ"כ מהני שעייתו דלא נימא דממהר לבלוע טפי משאר העוף ואע"ג דדבוק הדם וסמו' בלב וא"ת א"כ הלב עצמו יהא מות' כיון דלפי טעם זה מתפשט בשוה בעוף כמו בלב י"ל דלפעמים הדם מתבשל ומתייבש כולו בחלל הלב ואינו פולט כלום לחוץ אבל אם הרתיחה שולט' בו כ"כ שצריך לפלוט לחוץ אף ממהר העוף לבלוע כמו הלב משום דשיע וצ"ע היטב עכ"ל. והנה מ"ש ע"כ נמלח הלב מקוד' פי' א"כ אין שום דם בבשר רק מה שכנוס בתוכו לכן צריך ס' כנגד הדם אבל אי לא נמלח קודם ליכא מאן דפליג דמשערינן נגד כל הלב וכ"כ הי"ד צריך ס' כנגד כל הלב דלא ידעינן כמה דמא נפיק כו' ומוכרחי' אנו ליישב שהי"ד איירי קודם מליחה ואפ"ה סבר הי"ד שיש ס' בכל העוף אף כנגד לבו וז"ל שמעתי מא"א הרא"ש ז"ל שהיה מקובל שאין עוף שלא יהא בו ס' נגד לבו עכ"ל סימן ע"ב ולפ"ז מ"ש מהרא"י בכתבי' וז"ל ואשר שאלת שנמצא בדרשו' מהרי"ל מולין ז"ל על לב עוף שאין לומר שיש בעוף ס' כו' אלא א"כ עוף שלם כולו ראשו ורגליו כבר שמעתי חילוק זה ג"כ אבל לא בשם הגדול ז"ל ולא חשתי להחמיר דמסתמא הגאונים לא שיערו בצימצום כ"ה וגם הבאתי ראייה מהא דמסירין הראש אע"פ שאין ראייה לדב' זכר לדבר מיה' איכא ע"כ ויראה להקל כמותו מאח' דכתב הרא"ש דאין לך עוף שלא יהא ס' כנגד הלב וא"כ מאחר שאנו צריכין למלוח התרנגול' מבפנים ומבחוץ היטב וא"כ ע"כ נמלח גם הלב עמו ואז א"ל ס' אלא נגד דמו וא"ר מאחר שיש בעוף ס' כנגד כולו כ"ש דיש ס' אף בלא ראש ורגלים נגד דמו וגם ראבי"ה כ' שבבירור יש בעוף ס' כנגד דם הלב ויותר מכל הלין משמע שלא לדקדק ולעולם מכשירין התרנגולת או אווזא אע"פ שהוסר ממנה ראש ורגלי' שלמטה אם לא שהופשטה כדפרישית לעיל בסי' הקודם:

דין לב שנצלה בתרנגולת שאינה שלימה ואין בה ס' נגד הלב אפילו מלאוה בבצים בין עור לבשר אין הבצים מועילין לבטלה ואפי' הלב נפרד מן התרנגולת אכן אם מלאו בבשר מועיל לבטלה אם לא שהלב דבוק בעוף שאז התרנגולת נ"נ והיכ' שמלאו בשר עם בצ' אם לא נמלח הבשר מועיל לבטל ואם נמלח הבשר דינו כמלאו כולו בבצים ואין מועיל לבטל ואם מלאו בבצים בתוך הלל העוף אז המילוי נ"נ ואין חילוק בין נצלה בשפוד בין באגן:

פסק כתב באיסור מאכלות של מהרי"ל לב שלם שנמצא בתרנגולת כיון שאינו שלם כו' א"כ התרנגולת כולה נבילה ואין הביצים מועילין לבטלה ע"כ ונראה בעיני שיפה כתב כיון דאנן ס"ל אם הלב דבוק בחתיכה שאותה חתיכה נ"נ אף אם היא מכוס' במים ומ"מ דוקא לסברתו דס"ל דתרנגולת בלא ראש ורגלים אינה שלימה ואין בה ס' אבל כבר כתבתי דליתה להאי סברא ומ"מ איכא נפקות' נמי לדידן היכא שלא הית' התרנגול' שלימה כלל וכן גבי כבד אליבא דכ"ע שבודאי אין ס' כנגדו שג"כ אין הביצי' מועילין לבטל ויותר מזה נראה אפילו אם לא היה הלב או הכבד מחובר בו שנא' שנעשית עוף חתיכה של נבילה אפ"ה אין הביצים מועילין לבטל מאחר שהן נקרשים וכן מצאתי בחידושי' ולפ"ז נראה דוקא במלאו ביצים אבל מלאו בשר מועיל לבטל א"ל שהיה הלב או הכבד מחובר בגופ' דנ"נ כל היכא דליכא ס' בגוף העוף והיכא שמלאו בשר עם ביצים מעורבים יחד אז אם לא נמלח הבשר מועיל לבטל כמו שהיה הכל בשר ואם נמלח אז המלח גורם שיקרש והוי כמו שמלאו כולו ביצים וכדפרישי' לעיל בסי' כ"ט בפ"ק גבי מולייתא ומ"ש הכל בו שאם מלאו חללו בבשר או בבצים דיש לחוש כל אותו הדם נקלט באותו המילוי ונבלעו בו ואף אם יש בתבשיל הקדירה ס' כנגד הלב ראוי לאסור המילוי והשאר מותר ל"נ לי כלל דבודאי במילוי בשר לחוד מצטרף נמי לבטל ומועיל כמו שאר התבשיל שבקדיר' ואינה נקרש כ"א במילוי ביצים וכדפרי' גם מ"ש שאם יש שם ס' בתבשיל הקדירה נגד הלב דשרי הכל חוץ מן המילוי ל"ב לי כלל אלא נרא' כיון שאין ס' בגוף העוף נגד המילוי שבתוכו אז הוא אסו' שהרי כשהמילוי מבצי' הם נקרשים ומעכבין ואינו פולט כראוי ונעשה המילוי נבילה ונאסר ואח"כ נאס' כל מה שבקדיר' אם אין שם ס' נגד העוף וא"ל דלא נכנס הדם אלא בתוך המילוי ולא פלט ממנו כלל א"כ אפי' אין בו ס' בקדירה לשתרי הכל חוץ מן המילוי אלא בע"כ צ"ל נהי דאמרינן הכא לחומרא שכל אותו דם נקלט במילוי מ"מ לא מקילינן להתיר העוף דשמא נכנס בתחילה בתוך המילוי ואח"כ יוצא ממנו ואוסר את האחרו' ועוד לא מסתברא כלל לומר שנכנס כולו במילוי ולא פלט אח"כ ממנו מאחר דיהבי טעמא אהדדי א"א שלא יוליך טעם האיסור עמו כדפרשתי לעיל גבי מולייתא ואף שאמרינן לעיל שהמילוי אינו אוסר החיצון היינו דוקא בצלי אבל לא בבישול ע"ש ונרא' הא דמשמע בדברי מהרי"ל דדוקא אין הביצים מועילין לבטל האיסור אבל לא שיאסר המילוי ויעשה נבילה איירי דמלאו בין עור לבשר אבל מלאו בתוכו בבצים ידוע שהלב נחבא וכנוס בתוך המילוי ולא גרע מחתיכה שהלב דבוק בה (בשלמא אם מלאו בדבר אחר שאינו נקרש לא שייך למימר שיהא כחתיכ' שהלב דבוק בה) מאחר שהוא נפרד לחתיכו' דקות ואינו במקום אחד א"כ גם הלב שבתוכו לא חשו' כדבוק כאחד מן החתיכות אבל מאחר שנקרש מועיל שיתקבצו כולן כאחת והוי דבוק בתוכו ממש וא"ל דדוקא היכא דנצלה בשפוד הוא דשייך טעמ' דנקרש אבל נצלה בתוך האגנים דהוי כבישול ולא יועיל הקירוש זה אינו בודאי חום הבישול יגרו' שאח"כ יפלוט ממנו האיסור אבל מ"מ קרו' לבלוע יותר בתחילה משאר העוף מחמת שמתחילין מיד לקרוש אפילו בבישול ולא גרע מחתיכה שהלב דבוק בה שבולע בתחיל' ונעשית נבילה שוב מצאתי באגוד' וז"ל והא דשרינן גוף העוף שנצלה בו הכבד היינו דוקא שנצלה כמו שהוא אבל מלאו בביצים הוי כמבושל ואסור אפי' בדיעבד ע"כ והוא ממש סיוע לדברינו רק אל תטעה לומר שיהא כבישול ממש כאילו נתבשל הכבד בקדירה וא"כ כשיהיה ס' הכל מותר דבודאי אין הביצים מועילין לבטל כדפרישית אלא מאיסור קאמר דחשבינן כמבושל בתוכו ולא אמרי' משריק שריק ואסור הנרא' בעיני כתבתי:

דין לב וכבד שנמצא בפשטיד"א אם אינו דבוק בחתיכה בטל בס' ואפילו יש שמנונית לא אמרינן שמטפטף ובארנו דאם קרעו וחתכו את הלב כראוי ומלחו כהוגן מותר לבשלו עם שאר בשר:

פסק כתב ר"י מדורא וז"ל ואם נתנ' בקער' ונוגעות החתיכות זו בזו חמין רואין אותה חתיכה שהלב דבוק בה אם אין בה ס' לבטל דם הלב היא אסורה אבל שאר החתיכות מותרי' לפי שהאיסור הבלוע בחתיכות במקום אחד אינו הולך מחתיכה לחתיכה כ"א ע"י רוטב וחתיכ' ראשונה שנ"נ אינה אוסר' שאר החתיכות הואיל ואיסור הבלועה שם אינו יכול לילך לשם בשאר החתיכות דאיך יותר יהיה לו כח לנאסר מן הדבר שאוסר אותו אך כשמחתכין השמנונית לחתיכות קטנות בפשטיד"א אותה (חתיכה אסורה שהלב דבוק בה וא"כ בא השמנוני' והוליך דם שבחתיכה בכל שאר החתיכות ולא הוי ס' בכולן לבטל החתיכה שנ"נ תחילה ועוד שהשמנונית מטפטף מעט מעט בתוך העיסה וא"כ נאסרו תחילה ב' או שלשה חתיכות סמוך לחתיכה שהלב דבוק בה משגדל השמנונית והלך בכל הפשטיד"א ונגע בשאר החתיכות נאסרו כולן שהרי אין בהם ס' לבטל ג' חתיכות כדפרי' ר"ב אמנם אין אנו נוהגים כן כ"א כמ"ש רש"י בתשובתו שפי' כבד שנמצא בפשטיד"א בטל בס' ואם הוא דבוק בחתיכה צריך שיה' ס' מן החתיכות ואם לאו הכל אסור וכן הלב עכ"ל והנה מ"ש אמנם אין אנו נוהגין כו' פי' שלא אמרינן שמטפטף בעיסה ואוסר ג"כ שאר החתיכות אלא בטל בס' ומ"ש ואם לאו. הכל אסור וכן הלב אין הפירוש דגבי לב בעינן ס' כנגד הלב כמו גבי כבד דהא רש"י כתב לקמן בתשו' דלא בעינן ס' אלא כנגד דמא משום דשיע כו' אלא וכן גבי לב לא בעינן ס' נגד החתיכה שבפשטיד"א א"ל שדבוק בה כמו גבי כבד וכ' עוד ר"י מדורא וז"ל ומה שנהגו לחתוך ערלת לב כדי שיצא הדם שבבשר הלב דרך החתך שאינו פולט דרך שעייתו לא מבפנים ולא מחוץ וכיון שחתכו ומלחו הרי הוא כשאר בשר שהרי יצא דמו פי' אע"פ שכבר קרעו כדתנן הלב קורעו ומוצי' את דמו ולא סגי בקריע' לחוד או בחיתוך הערלה היינו משום דשיע כ"כ מבפנים ומבחוץ צריך שיהא פתוח מכל צד ברחבו ובארכו עוד כתב מה שנהגו שלא לבשל עם בשר משום גזירה שמא יבשלו בלא קריעה ואיכא איסור ובארצו' הללו לא שמעתי שנוהגין בו איסור מאחר שקרעו אלא שהוא דחק עצמו למצא טעם למנהג האוסרין שגוזרין קריעה אטו לא קריע' ואין לנו הכרע לא מן התלמוד ולא מן הגאונים לגזירה זו:

דין דם דגים שכנסו אסור ואם יש בו קשקשים מותר ודם אדם שעל הככר גורר ושבין השניים מוצצו ובפורים שדרך לאכול תרנגולת סהלב שקדים אסור א"ל שיניח שקדים קלופין בתוכן או בצידן:

גרסינן בברייתא פרק דם שחיטה והרי"ף והרא"ש הביאו בכאן אמר רב דם דגים שכנסו אסו' איתיבי דם דגים וחגבים מותר ההוא בשלא כנסו כי הא דא"ל רב לרב שימי בר חיי' איבלע לי ואנא איכול דכוותי' דם מהלכי שתים בשלא כנסו אמאי אסור והתני דם שעל הככר גוררו ושבין השינים מוצצו ואינו חושש אלא דם דגים אפי' כשכנסו מותר לכתחילה אלא הא דאית ביה קשקשים והא דלית ביה קשקשים פירוש שהניח קשקשים בתוכו או בצידו להיכר שהד' מהן הוא ומ"ה נראה בפורים שרגילין לאכול תרנגולת בחלב שקדים שאסור אם לא שיניח שקדים קלופין בתוכן ובצידן להיכרא ובפרט גבי בשר עוף דאיכא למיחש טפי שלא ידמו לומר בשר עוף שרי בחלב כר"י הגלילי ועיין לקמן בסימן ק"א:

דין שנותנ' עליו חומרי מקום שהלך לשם דוקא בתוך התחום וכן כל החרמות שנעשו בעיר לא נתפשטו יותר מן התחום ובני א"י שבאו לח"ל צריכ' לעשות שני י"ט אם באו ליישוב אפילו דעתם לחזור וקולי מקום שהלך לשם אינו נוהג אם לא שדעתו שלא לחזור לעולם:

טלית שאולה פטור לעשות בו ציצית לעולם ומדרבנן חייבו אחר ל' יום ושאלה צריך להחזיר לו הכלי או החפץ שתובעו אפילו תוך ל' והיכא שמוכח שהשאילו אילו לו לעניין אחד אין מחזיר לו עד שיעשה אותו העניין שהיה צריך לו אפילו הוא אחר ל' יום וטלית שאולה נהגו לברך עליהן ודווקא בתפילת הבוקר ומשום ק"ש אבל אח"כ כל זמן ששאלו לעלו' בו לתורה או לירד בו לפני התיבה אין לברך עליו וי"ש יזהר בדבר שלא לברך כלל אט"ש ואם מצא טלית מקופלת אז יכול לברך בלי רשות רק שיחזור ויקפלה כבראשונ' רק שלא יוציאה ממקומה כלל לא מביתו ולא מב"ה אלא שם ילבש ויניחן:

מסקינן בסוגיא וכי לית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם א"ל חוץ לתחום אכלתינהו וכ' המר' מכאן נהגו העם שלא לנהג חומרי המדינה ומנהג' אלא בתוך התחום כמו כשעושין תקנות לשום דבר ומחרימין על מי שעבר על תקנתם ואם יש אדם שעובר על תקנתם חוץ לתחום המדינה לא עבר על החרם שאין תקנתם נוהגת אלא בתוך תחומה וצ"ע בהגמ"י בהל' נדרים גבי הנודר שלא ליכנס לעיר מות' ליכנס בתחומ' ע"כ ובמיי' שלפנינו לא מצאתי שום הג"ה בזה אכן נ"ל שאין דקדוק משם כלל דבודאי דעת הנודר אינו אלא על העיר ממש ותוך התחו' לא הוי בכלל העיר בפרט בנדרים שהלך אחר לשון ב"א אבל לעניין איסור נגרר כל התחום אחר בני העיר לפי שהוא מהלך בני העיר אפי' בשבת ומ"ה כל מה שגזרו בני העיר או נהגו איסור מקוד' נתפשט אותו הדבר על כל בני יושבי התחום וה"ה מי שבא במקרה בתוך התחום אבל חוץ לתחום לאו דעתייהו עליהו ובספר א"ח כתב בני א"י שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשו' מלאכה בי"ט שני ביישוב אפי' דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיע ליישוב אפי' אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב וכל חוץ לתחום אין נותנין ח"מ שהלך לשם ובקול' מקום שהלך לשם י"פ שלעולם אינו נוהג כל זמן שאין דעתו שלא לחזור לעולם ע"כ ומה מאוד יפה כיון לאסור לבני א"י לעשות מלאכה בי"ט שני וחלילה להקל לעשו' חול במקום שנוהגי' רבים קודש ואין לך חציפו' ואפקירות' גדולה מזו וראוי לנדותו שמזלזל בי"ט שני והרואים גם כן יבאו להקל ויאמרו חול גמור הו' ואין בו אלא מנהג אבותינו לחוד ובסת' יחללוהו ומעש' בא' מן התלמידי' מארצנו שהלך לא"י וקבע שם דירתו ואחר כמה שנים בא בסחור' למדינתו ודעתו היה לחזור ונהג חול בי"ט שני וגערו בו ושחק עליהם ונפגר במית' משונה ולא זכה לחזור לא"י:

תו מסקי' בסוגיא:

אמר רב יהודא טלית שאולה כל ל' יום פטור מציצית פי' מלעשו' בה ציצית ומדאורייתא פטור לעולם כדאמ' לקמן בפ' רה"ג כסותך ולא של אחרים אלא משום שאחר ל' יום נראי' כשלו מ"ה חייבוהו חכמי' מל' יום ואילך ומ"ה אין ראיי' לדברי ר"ת שפסק דסתם שאלה ל' יום כמו הלואה דאמרי' בפ"ק דמכות המלוה את חבירו אין רשאי לתובעו עד ל' יום וה"ה לשאלה דהא חזינן נמי הכא גבי שאלה דסתמא ל' וליתא דהא נמי תניא בהתכלת הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בח"ל כל ל' יום פטור מן המזוזה ואין הטעם בשביל שתהא סתם שכירות ל' יום אלא עיקר הטעם כדפרי' מפני שנראה כשלו ולא ירדתי לסוף דעת התו' והרא"ש שכ' דמ"ה נראית כשלו לאחר ל' יום לפי שאין דרך להשאיל יותר מל' יום וא"כ השוכר למה חייב אחר ל' וכי אין דרך להשכיר יותר מל' יום אלא עיקר הטעם דל' יום חשוב קבוע ונראית כשלו וכן לכל מידי חשבינן ל' יום כקביעו' אבל לעולם אם תובעו בתוך ל' יום צריך להחזי' לו השאל' א"ל שמוכח מכח אומדו' שהשאי' לו לענין אחד שצריך להמתין לו עד שיעבור אותו העניין וכן תנא באבל רבתי המשאי' חלוק לחבירו לילך לבית האבל אין רשאי לשאול עד שיצאו ימי האבל ברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה משמע הא סתמא אפי' קודם שיצאו ימי המשתה ורגל נוטלו ולברך על טלי' שאולה כ' התו' שנר' שלא לברך ואע"פ שהיה אומ' ר"ת דנשים מברכות אסוכה ואלולב ואע"ג דפטורות והוי' להו אינו מצוה ועוש' והביא ראיי' מדר' יוסף דאמר מ"ד לי הלכ' כר"י דסומא פטור מן המצות עבדינ' י"ט לרבנן ואם היה מפסיד כל ברכות המצות לא היה שמח בדבר וכן מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ומסתמא היתה מברכת מ"מ ל"ד לטלית שאולה דשאר מצוות אדם אחר חייב בהן ואילו פטורין ומשום שינויים שיש בהן כגון סומא ואשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ואעפ"כ המבר' לא הפסיד והרא"ש כתב ול"נ דהא טלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינו מצוייצת וקאמר דפטר מלהטיל בה ציצית דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אבל השואל טלית מצוייצת אדעת' דהכי השאילה לו שיברך עליה ואם א"א לו לברך אלא א"כ תהיה שלו הוי כאילו נתנה לו במתנה ע"מ להחזי' מידי דהוה אשואל חלוק ומת לו מת אין רשאי לקרוע ואם הודיעו שהוא הולך לבקר את החולה קורע ומשלם לו פחת הקריע' ואעפ"י שלא הרשהו לקרוע כיון דידע שהלך לבקר את החולה הוי כאילו הרשהו ונהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפילו בלא ידיעה ומברך וסומכין ע"ז דניח' ליה לאינש דליעב' מצוה בממונו ואם מצאה מקופל' יחזור ויקפלנ' כבראשונה דאי לאו הכי לא ניחא ליה ע"כ ודבר תימא וכי לא ידעו התו' הא דקאמר טלית שאולה כל ל' יום פטור מן הציצית היינו להטיל בה ציצית דהא בסוגיא מוכח להדיא דבהכי איירי דאמר חזיו' הוא דלא הוי קא רמי חוטי א"ל מ"ט לית לך חוטי א"ל טלית שאולה היא ואמר ר"י טלית שאולה כל ל' יום פטור מן הציצית וגם מימרא גופא דר"י כאשר היא כתוב בהתכלת לא איירי אלא לענין עשיית ציצית דקאמר שם אמר ר"י טלי' שאולה כל ל' יום פטור מן הציצית תנ"ה הדר בפונדקי של א"י והשוכר בית בח"ל כל ל' יום פטור מן המזוזה אלמא דבעשייה איירי אלא שדעת התו' אעפ"י שציצית חובת גברא מדמברכינן להתעטף בציצת מ"מ אין מחוייב לקנות טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית אלא כשהו' לובש טלית בת ד' כנפות חייב בציצית ומה שנוהגין לקנות טלית כדי להתחייב בציצית סמך לדבר מדאמר בסוטה שאמר מרע"ה אעברה נא ואראה את הארץ הטוב' וגו' וכי מרע"ה היה תאב לאכול מפירותיה ולשבוע מטובה אלא כך אמר מרע"ה כמה מצות יש בארץ שאינ' נוהגת בח"ל אכנס לארץ כדי שיתקיימו מצוותיה ע"י כאשר כתב בסמ"ג מפי התו' וא"כ הכא שפטור לעשות בה ציצית איך יברך ברכה שא"צ ולא דמי לסומא ונשים כמו שחלקו בתו' ועוד נראה לחלק בשלמא גבי נשים וסומא אף שהם פטורים מ"מ אינך חייבי' במצווה כמו סוכה והדומה לו שא"א להיות זולתו אבל בציצית דאפשר לכל העולם להיות בלא ציצית אם אין להם טלית בת ד' כנפות וכן מזוזה מי שאין לו בית אינו חייב במזוזה א"כ הפטור ממנה כגון השואל וכל הדומה לו בוודאי לא יברך ומה שדימה זה לשואל חלוק ולעניין קריעה ש"ה דא"א לו בלא קריעה שא"א לו לילך ערום א"כ המשאיל לו הוי כאילו מקנה לו לאותו דבר וכן גם אתרוג דבעינן לכם וא"א לו בלעדו בודאי הקנה לו לאותו דבר כדי שיצא בו ומ"ה אמרו מתנה ע"מ להחזיר שמיה מתנה לעניין זה אבל לא לטלית שאינו מחוייב ללבוש אותו משום ציצית ומ"מ אינני חולק על המנהג שנהגו עתה לברך על טלית שאולה לפי שקיימו וקבלו עליהם שלא להיות בלא ציצית כמו בתפילין ואעפ"י שאין חיוב גמור מ"מ מאחר שצוה הב"ה מצות ציצית לזכרון א"כ רצונו בזה שילבש טלית בת ד' כנפות כדי לעורר הזכרון והא ראייה שמענשים עליו בידי שמים כדאשכחן במנחות מלאכא אשכחיה לר' קטינא וא"ל סדין בקיץ סרבל בחורף ציצית מה תהא עליה א"ל ענשיתו אעשה א"ל בעידין ריתחא ענשינן פי' ר"י ענשיתו אעשה כזה שאינו מחייב בציצית אלא כשהוא לובש טלית בת ד' כנפות כדקאמר התם דאפי' למ"ד ציצית ח"ג נהי דחייב' רחמנא כי מכסה טלית דבת חיובא הוא לאכסויי מי מחייבא רחמנא אבל אשאר עשה פשיטא דמענשין עליו כו' א"כ המשאילן נמי הקנה לו לאותו ענין שיצא בו ידי חובתו והוי כאילו שלו אבל מ"מ ראוי לכל י"ש שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבישנו בלא ברכה כי הברכות אינן מעכבות כך נ"ל עוד אומר אני אפי' לפי דעת המברכים על טלית שאולה היינו הטלית שלובש בעת התפילה עם הנחת תפילין שהוא ג"כ לזכרון כמו תפילין ואפשר קצת לדמות למה שאמרו כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו אבל מי שלובש כדי לעלות בה לתורה או לפני התיבה בודאי יראה שאין לברך עליו כלום ומ"ש הרא"ש שמותר ליקח טלית חבירו בלי רשות אלא שאם מצאה מקופל' יחזור ויקפלנ' וכ"כ ר' ירוחם וז"ל ובלב' שיחזרנו שם מקופל כמו שהיה שאם לא החזירו מקופל ודאי לא ניחא ליה למריה והוי שואל שלא מדעת והוי גזלן ועליה אמר הכתוב ובוצע ברך נאץ ה' עכ"ל אכן במר' מסתפק בזה שכתב ולי אני הדיוט נ"ל דאי מקפילו כבתחילה שרי או שמא כיון שהבעל מקפלו גל' דעתו שמקפיד בדבר מלהשאילו ע"כ ובסמ"ק נמי כתב מיהו טלית מקופל ומונח צרי' ליטול רשו' ושוב עיינתי בפ' המוכר את הספינ' אהא דמסיק קא סברי רבנן ששואל שלא מדעת גזלן הוי בפירש הר"ן שכת' שם וכיון דק"ל כרבנן דאמרי גזלן הוי היה נר' שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו או להתעטף בטלי' שלא מדעתו אבל מורי הרא"ה אומ' דבדבר מצו' שאני דניח' ליה לאינש דליעבדי' בממונ' עכ"ל הריטב"א ז"ל ותמיהני אני על פסק זה של רבותינו ז"ל דבהדי' אמרי' ס"פ א"מ מצא תפילין שם דמיהן ומניחן וא"ל ששם אותם וקנאם לא הוי מותרין להניח אותם כשאר גוף אבד' שאסו' להשתמש בה ולא התירו משום מצוה גבי ס"ת נמי גבי אין השואל רשאי להשאיל דאמרי סד"א דניחא ליה לאינ' וכו' קמ"ל ואילו הוה לרבותינו ז"ל שום ראייה הייתי דוחק עצמי ליישב זה אבל עכשיו תמיהני ע"כ ונר' בעיני דאינו דומה מה שבא באקראי בעלמא דבודאי ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה אפי' מצאה מקופל רק שיקפלנו כבראשונה אבל באביד' להניחם תמיד ולהשתמש בה כבשלו בודאי מן הסת' לא ניחא ליה ומ"ה שם דמיהן וכה"ג כתב בנימוקי יוסף ובמקו' שנהגו להניח טליתותיהן בב"ה אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירה במקומו מותר ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא ניחא ליה לאינש דליעבדו מצוה בממוניה משא"כ בספרים דשמ' יבא לקרו' בהם הרבה עד שיקרע מרוב משמוש ע"כ גם נראה שאסור להוציאה מב"ה וללבוש הטלית או להניח התפילין דלא ניחא ליה במאי שיוצי' את שלו מחזקתו דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד:

דין דלכתחילה אין לבשל הכבד אפי' לבדה כי אם אחר צלייה גמורה וקריעה ש"ו ומ"מ אם בדיעבד בישלו אותה לבדה אפילו בלא מליח' מותר אותה הכבד אבל אם נתבשלה הכבד עם בשר אחר אפילו אחר מליחה וקריעה ש"ו אסרינן אפי' בדיעבד עד ס' וגם הכבד נאסרה ומ"מ אם אירע שהורה להתיר לא מחזירין ההוראה ודין דאפי' לצלות הכבד ולאכלה בצלי צריך מקודם קריעת ש"ו וכבד עוף שחלוק' לשנים צריך קריעה ש"ו בשני החלקים:

אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלק' להת' בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה והבין ר"ס דשליקא קא מיבעייא ליה כי סליק אשכחיה לר' זריקא ושאל ליה א"ל אנא שלקי ליה לר' אמי ואכל כי אתא לקמיה והשיב לו דברי ר"ז א"ל למיסר נפשה לא קא מיבעייא לי אפילו בשלוקא כי קא מיבעיא לי למיסר חבירתה א"ל ר"ס מ"ש למיסר נפשה דלא קא מיבעיא לך דתנן אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת ודלמא התם בכבד' דאיסורא ומשום שמנונית אבל משום דמא מאי אי אוסרת או לא וכו' ע"ש כל הסוגי' דף ק"י ע"ב וקי"א ע"א עד אתמר כבדא עלה בשרא ופי' רש"י בכבדא דאיסורא של טריפה אוסרת שאר בשר הנתבשל עמה לפי שבלעו מן הטרפה ואינה נאסרת אם היא של כשרה ונתבשל עמה בשר טרפה לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום אבל בסמ"ג כ' דלצדדין קתני אינה נאסרת כשהיא מבושלת לבדה בקדרה אפילו היא שלוקה לגמרי ולא תימ' שלאח' גמר פליטת' תחזור ותבלע אלא פולטת תמיד אבל אוסר' אם היא של טרפה ואפשר משום דק"ל כמו שהקשה הרשב"א בחידושיו על פי' רש"י וז"ל תמיה לי דלא אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע אלא בדם ומשום משריק שריק אבל חלב ושמנונית ורוטב ודאי נוח הוא ליבלע ואפילו בדבר שטרוד לפלוט נסרך ונבלע וכדאמר לקמן בעובדא דרב מרי בר רחל דאימלחה ליה בשר נבלה בהדי בשר שחוטה ואוקימנא דאימלח בכלי מנוקב ואפ"ה אסרה רבא דאע"ג דטריד ליפלוט דם ואינו בולע שא' הדם שנפלט בין חתיכ' עצמ' בין שאר החתיכות הציר שהוא רך ונסרך נבלע בה ואסרה וכן נמי בהני אטמהת' דאימלחן בבי' ריש גלות' בגיד' נשיא לכך פי' הוא דלצדדין קאמ' אכן במסקנא תירץ והעל' דברי' כדברי רש"י וז"ל וי"ל שאני כב' שפולט בשפע ואיידי דטרידי למיפלט בשפ' אינו בולע אפי' שמנונית וכדאמ' רבב"ח גבי שוח' בסכין של גוים דאע"ג דאיכא שמנונית מדובק בדופני הסכין אינו נבלע בכותלי בית השחיטה ואמרינן טעמא בריש מכילתין דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא כלומר בשפע לא בלעי אפי' שמנונית ואע"ג דרב לא ס"ל הכי ואמר דבעי קליפה אלמא אפילו בשפע אמרינן דבולע שמנונית דילמא התם משום דוחקא דסכינ' הוא דבלע הא לאו דוחק' דסכינא כל שפולט בשפע אינו בולע אפי' שמנונית כך נ"ל ולפ"ז מדקבעי לאביי בכבדא משום דמא ולא קמבעיא ליה בכבדא אי נאסרת כשנתבשלה עם דבר האסור (א"ו ס"ל דפשיט' שאינה נאסרת) והא דקאמר אינה נאסרת איירי משום דמא או איירי לעניין איסור' ואפ"ה אינה נאסר' וא"ל דפשיט' ליה דנאסרת דהא הוא גופא הוי דחי וקאמ' דילמא בכבדא דאיסורה קאמר ואפ"ה קתני אינה נאסרת אלא בע"כ משמע דפשיטא ליה דאינה נאסרת לעולם בין עצמה בין נתבשלה אפילו עם דבר האסור מ"מ אין להקל למעש' מאחר שהסמ"ג פי' דלצדדין קתני וכ"ש לפי' הרא"ה שפי' הכי הכב' דאיסורא אוסרת כבד חבירתה משום שמנונית שהכבד בולעת שמנונית אפי' בשעה שהיא טרודה לפלוט ואינה נאסרת היינו לומר שאעפ"י שאין פליטת' מונעת' מלבלוע שומן אעפ"כ היא מונעת אות' מלבלוע דם ולפיכך כבד דסיתיר' שנתבשלת בפני עצמה בלא הבשר אינה נאסרת משום דם של עצמה דאיידי דטרידא לפלוט לא בלעה גם הר"ן תמה על סברא זו לומר שאינה נאסר' אפי' משמנונית טריפה וז"ל והדבר קשה דנרא' לעין שהכב' בולע שמנונית ביתור אעפ"י שטרודה לפלוט גם הוא פי' בסוף דבריו בע"א דקאי על תרומה שאוסרת ירקות של תרומ' ואינה נאסרת מהן דבהכי איירי מתניתין דהת' והאיך בעיא דכבד' בדמא אי אוסרת או לא פי' ר"ת דבלא מליח' איירי ומסתפק בזה שמאח' שהכבד כולו דם והתירו הקב"ה דאפי' הדם הפורש ממנו מותר מן התורה כדתניא בפ' דם שחיטה דם הטחול ודם הכליות דם האיברים דם הלב הרי אילו בלא תעשה ואינו מונה דם הכבד עמהן ואפי' נאסור מדרבנן דם היוצא ממנה ע"י מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר הדם כמו שאמרו חכמים בדם האדם שאעפ"י שהוא מותר מן התורה מ"מ אמרו דם שבין השניים מוצצו שעל הככר גוררו לפי שהוא בעין מ"מ בבישול הכבד שאין ניכר כלל שום דם בעין יהא מותר אבל בכבד שנמלחה פשיט' שמותרת לבשלה עם בשר שהרי נהגו העולם לבשל עם בשר לאחר צלייה ומסתמ' ה"ה אחר מליחה שיש לנו להתיר שפולט ע"י מליחה כמו ע"י צלייה כי מליח הרי הוא כרותח דצלי ולכך פי' בה"ג דשיעור מליחה לקדירה כשיעור צלייה וצ"ל לפירושו הא דקאמר קריבו ליה קניא בקופיה צ"ל דידע שלא נמלח הכבד אע"ג דלב וריאה נמלחו כך היה מנהג' לעשות מעשים משונים להראות בהם הלכה לתלמידים א"נ היה הכל נמלח אלא דבכה"ג לא הוי מהני ביה מליחה וכדאמרינן בסמוך דלקרעיני' ש"ו וחתוכי' לתחת וכ"ז דוחק ועוד קשה לפי' שבא להקל בכבד מבשאר בשר ולהתירה אפי' בלא מליחה ובסוגיא משמע איפכא דקאמר כחלא עילוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עילוי בשרא אסור דם שחוט' דאורייתא אלמא אע"ג דבשר על גבי בשר שרי מ"מ בכבד שיש בו רוב דם אסור אלמא דלהחמיר באמ' מה שפי' להקל משום דדם כבד דרבנן הכא משמע משום שהוא דאורייתא וכ' בתו' וז"ל אע"ג דאמרינן בהקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר עליו מ"מ תחיל' כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאוריי' אבל חלב שחוט' תחילתו דרבנן ומיהו ק' לפי מ"ש לעיל דדם כבד לאו דאורייתא מדלא חשיב לה בפ' דם שחיטה בהדי לב טחול וכליות ע"כ ואני אומר מאחר דאשכחן הכא להדי' דדם הכבד הוא דאורייתא הא דלא חשיב בהדי לב טחול וכליות צריכי' לפרוקי דמ"ה לא קחשיב התם דלא בעו התם אלא לאשכוח דם האברי' בפרטן טחול וכליות וה"ה לאינך וכ"ש לדם הכבד שהוא כנוס בסמפונו' ולא קא קחשיב דם הלב אלא משו' שהוא בכרת כגון בבהמ' שיש בדמו כזית מ"מ אשכחן שהוא באזהרה לחוד כשאר דם האיברים וכדמסקינן התם בבריית' מיתבי דם הכליות ודם הטחול ודם הלב דם האברים הרי אילו בלא תעשה ומתרץ ההוא בדם דאתי ללב מעלמ' כי קאמר רב דענוש כרת בדם הלב עצמו ומפרש התלמוד מהיכא אתי דם ללב מעלמא א"ר זירא בשעת יציאת נשמה דם משריף שרף פי' מדם האברי' וכ' בסמ"ג למסקנת גירסא זו דם הלב עצמו בכרת ודם הכנוס בתוכו בלאו ואני קבלתי הגירס' להיפך שדם הלב עצמו בלאו כמו דם הטחול והכליות שמדבר בדם של עצמם ודם הכנוס בתוך הלב בשעת יציאת נשמה משריף שריף מדם הנפרש וכ"כ הרב ר"א ממי"ץ ע"כ ומאחר שאין לנו הכרע בגירס' יש לנו לחוש כשני הפירושי' שבכל גוונא איכא חשש עונש כרת והרשב"א בחידושיו מתוך קושיות אלו פי' בע"א וז"ל א"ו במליחה קא מבעיא ליה וה"ק בעי מנייהו כבדא מלוחה מה אתון ביה בקדירה מינפק כולי דם ממליחה כשאר בשר או לא כיון דאיכא דם טפי לא סגי במליחה אלא בעי קריעה ומליחה והשתא מייתי ראייה שפיר ר' זריקא מדאייתו קמייהו קניא בקיפיה דהא חזו לי' לכבדא דהוה שלים אלמא לא בעי קריעה אלא במליחה סגי כשאר בשר ובקדירה הוי והא דא"ל ר"ז רב אמי שלקי ליה ואכיל במליחה קאמר וא"ל אביי למיס' נפשה ל"מ לי כלומר דכבד פולט הוא בשפע ומתוך טרדתו לפלוט אינו בולע ואפילו אינו נמלח נמי לא אסר נפשיה והא דמקש' עלה ממתני' דתרומות ואמרינן למיסר נפשיה מ"ט לא תיבעי לך דתנן וכו' ופריך דלמא התם כבדא דאיסורא ה"ה דהוי מצי לשנויי ליה דילמא התם בשלא נמלח אלא דלא בעי לאוקמי' בהכי דאי בלא נמל' מאי קמ"ל פשיט' דאוסרת דלא גרוע משאר בשר ומיהו תימא לי דמהא דרבי אמי דשלקי ליה וודאי איכא למישמע דיוצא מידי דמו לגמרי במליחה דודאי ר"ס במליחה בעי מיני' מר' זריקא כדקא"ל אביי למיבעי מינייהו וכי מהדר ליה ר' אמי נפשוט מיניה דיוצא לגמרי מידי דמו במליחה דא"ל אמאי שלקי ליה בקדירה במליחה לבד והא חוזר ובולע הוא דם שנפלט ממנו ואי משו' דאינה נאסר' אמאי מלחי ליה כלל א"ו מדמלחי ליה ושלקי ש"מ דיוצא הוא לגמרי מידי דמו בכך וי"ל דילמא הא דמלחי ליה משום גזירה אטו בשר דעלמא דאי שלק ליה בלא מליחה אתי למישלק שאר בשר בלא מליחה אבל למיגזר משום דאתי לבשולי בהדי בשר לא גזרינן והלכך אע"ג דבהדי בשר אסור בהדי נפשה לא גזרינן דכולי האי לא גזרינן הכי הוה משמע ליה לאביי בעובדא דר' אמי כנ"ל ע"כ גם זה לא נראה בעיני דבגמרא לא אדכר קריעה כלל לא בתחילת הבעיי' ולא בסוף הבעייא וגם מתחילה דאמר אנא שלקי ליה לר' אמי ואכיל לה לא הזכיר אי הוה בלא קריעה או בקריעה ולא אשכחן שום רמז בהאי סוגיא מעניין הקריעה כ"א בסוף הסוגי' דלקמן קרעוה ש"ו כו' גם פשיט' הוא בעיני שצריך קריעה לכתחילה מפני דם הסמפונת שהוא בעין כדלקמן גם ק"ל על דבריו במ"ש דלא אוקי בלא נמלח משום דק"ל פשיטא כו' א"כ איך מוקי ליה כבדא דאיסורה מכ"ש דקשה פשיטא שאוסרת מאי אית לך למימר משום אינה נאסרת קתני ה"נ קתני אוסרת משום אינה נאסרת ורש"י פירש דכל השמועה איירי בנמלחה ואפ"ה מספקא ליה מאחר שיש בו רוב דם שמא אין כח במלח להפליט כל הדם וכשהו' מבשלו חוזר ונבלע בתוכו ומ"מ אף לפי' רש"י יש להקשו' מאי דפריך למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך דתנן אוסרת כו' נוקי לה בלא נמלחה ומ"ה אוסרת ומה שתירצו התו' והרא"ש משום דמשמע ליה דאיירי במליחה כדרך מבשלי בשר וזה התירוץ היה מספיק למי שהיה שואל מנ"ל לאוקמיה בנמלחה ולא בלא נמלחה אבל זה לא יתכן שיקשה לו ויאמר מ"ש למיסר נפשה דלא קא מיבעי' לך כו' שנא ושנא למיסר נפשה איתא להדיא במשנה שאינ' נאסרת ואוס' אינו מוכח כלל דאיירי בנמלחה כסתם מבשלי בשר ועוד דאי מכח סתמא פריך דסתמא דמילתא איירי בנמלח כדרך מבשלי בשר א"כ אמאי דחי ואמר דילמא בכבדא דאיסורא מכ"ש דנימא דסתמ' דמילתא איירי בכבד הכשרה כדרך שאר מבשלי בשר ומשום דמא וא"ל דרש"י ס"ל דבע"כ לא איירי בלא נמלחה דאי לא נמלחה לא עדיף משאר בשר שנאסר אם נתבשל בלא מליח' ז"א דהכ' כשדח' ואוקי בכבדא דאסורא אפ"ה אינה נאסרת אם נתבש' טרפה עמה לפי שפולטת ואינה בולעת כ"ש לעניין מליחה והפי' המחוור בעיני דאביי דקאמר כבדא מה אתין ביה סתמא קא מבעי ליה בין נמלחה ובין לא נמלחה כי בכבד שיש בה רוב דם מליחה לא מעלה ולא מוריד גם טבע הכבד אינ' במליחה כמ"ש האגודה שטבע הכבד שנרקב כשמשהין במליח' ומ"ה קא מיבעי ליה אי שרי לבשולי עם בשר ולומר שדם כבד התיר לנו והא דאמרינן דם כבד דאורייתא כשהו' בעין אבל היכא דליכא בעין אפילו מדרבנן שרי שהרי בלא"ה כולי דם ומ"ה אינו אוס' כלל או נימא שאוס' מדרבנן אפי' במליח' לפי שפולט' לעולם דם ומ"מ בפני עצמו שרי בין נמלחה בין לא נמלחה לפי שפולטת ואינה בולעת ורב ספרא הבין מתחילה בעיי' זו בכב' שנתבשל' בפני עצמה אי שרי אי אסור בין נמלחה בין לא נמלחה כדפרישי' ומאחר דלא נפשטא הבעי' א"כ בין נמלחה ובין לא נמלחה בפני עצמה שרי אבל אוסרת המתבשל עמה אפילו נמלחה והיכא שחולטת ברותחין או בחומץ שרי ואפילו שלוקה נמי שרי כר"י ב"נ דאמר הכבד אוסרת ואינה נאסרת כמתניתין דתרומה והלכה כוותיה דהא תלמודא מייתי לדבריו בל' סתמא דתנן הכבד אוסר' ואינה נאסרת ור"נ נמי אמר גאמו לשבא ואי לאו דקים ליה בלי ספיקא דכך הלכ' לא היה מצוה להיות כופה אותו לאכול דבר הנראה בעיניו לאיסור בפרט מאחר דפליגי בו תנאי ואפי' מתובלת נראה דשרי ולא כמ"ש הר"ן וז"ל ר"י בנו של ר"י ב"ב אמר מתובלת אוסר' ונאסר' שלוקה אוסר' ונאסר' כלו' מתובל' מפני שהתבלין מרככין אותה ובולע ושלוקה הרבה לפי שאחר שנגמר' פליטת' חוזרת ובולעת וה"ק ליה ר"י לת"ק כשם שמתובל' אוסרת ונאסרת דהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת ומ"ה פלגינהו ר' ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למיתני מתובלת או שלוק' אוסרת ונאס' ומשמ' דק"ל דשלוקה אינה נאסרת דהא ר"נ הכי ס"ל ועביד עובדא ולרב בר שבא דלא אכיל לא חיישינן ור"י ב"נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסר' ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכ"ע נאסרת וכדכתיבנא ע"כ ותמיהני לבנות יסוד על דקדוק זה דא"ל מאחר שהתנא שלפניו לא הזכיר מתובלת ושלוקה אלא דרך כלל אמר אינה נאסרת לעולם ועל זה השיב לו ר"י דרך משא ומתן מתובלת שהתבלין מרככין אותה מדוע אינה נאסרת אלא בוודאי אוסרת ונאסרת וכן שלוקה כה"ג אוסרת ונאסרת והלכה כת"ק וכר"י ב"נ שאמ' סתמא לעולם אינה נאסרת וכת' הר"יף וסוגיא דשמעת' דאי חלטא ליה בחלא או ברותחי' שרי ואפילו קופיה לגיו אלא מיהו שדרו ממתיבת' דהאידנ' לא בקיאינן בחליטה וספק איסור' לחומר' ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקו ליה בתר הכי אבל אי שלקי ליה מעיקרא אסור וכן המנהג בכל ישראל וכ' הרא"ש ומ"ש רי"ף ז"ל זה הלשון דלא שרי למיכל כבדא שליקא לא שבא לאסרו אם נעשה כך דמסתמ' הלכ' כמתניתין דתרומו' וכר"י בן נורי דכבד אוסרת ואינה נאסר' ולא מפליג בין שלקו למבושלת וכן ר' אמי שלקי ליה ואכל אלא אמנהג' דשדרו ממתיבת' קאי ולא שרי לכתחילה למיעבד הכי ע"כ וכן כתב הרש"בא בחידושיו בשם הרמב"ן וז"ל ולא החמירו הגאוני' לבשלו בלא צלייה אלא לכתחילה אבל לאסו' אחרים בדיעבד לא וחששת אחרוני' היא שמא לא יקרעוהו יפה וחתוכי' לתחת כדי שיעור זמן מליחתו ובחשש' אחרוני' אין מדקדקי' בה להחמיר בדיעב' אלא להקל דהתורה חסה על ממונן של ישראל ע"כ והר"ן הביא נמי דבריו וכתב ותמיהני לפי דבריו נהי דלא בקיאינן בחליטה בקריעה ומליח' ודאי בקיאינן דהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוה הגאוני' ז"ל ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבת' אלא דלא בקיאים בחליטה וא"כ למה כת' הרב אלפסי ז"ל דלא שרי למיכל אלא היכי דטוו מעיקרא ע"כ ובא ליישב דהרי"ף פסק כרבנן דפליגי עליה דר"י בן נורי וכל מ"ש כאן אליבא דר"י בן נורי הוא והלכתא כרבנן דפליגי עליה כמ"ש הרמב"ם בתרומו' להדי' ול"נ כלל שעלה זה על דעת הרי"ף ולא ה"ל לפירושי אלא נרא' מאחר דהבעיי' דתלמוד' לא נפשט אי אוסרת אחר' בקדירה והך בעייא איירי אפילו במליחה וקריעה כדינ' ולא כמ"ש הרשב"א והוא דבלא קריעה איירי אבל במליחה וקריעה שרי אלא אומר אני לא עלה בדעת אביי לשאול אלא אי אוסר' אחרת אפי' עבדי לה כדינ' מליחה וקריעה ואי שרי אפי' בלא מליחה שריא בדיעבד אבל לכתחילה בוודאי עבדינן לה מליחה וקריעה כדלקמן וא"כ מאח' שאין לבשל' כלל עם בשר מאח' דהבעיי' לא נפשט' דאפש' דאוסר' וא"כ אפי' היא בפני עצמה מ"מ אוסר' הרוטב והקדירה א"כ גזרו שלא לבשל כלל כמו שגזרו גבי כחל פן יבא לבשל אחר כך בקדירה ויבא לבשל נמי עם בשר וכמ"ש הסמ"ג על הא דשדרו ממתיבת' שלא לבשל שם כחל ומהשתא אני אומר שאם בשלו הכבד עם בשר אפי' אחר מליחה וקריעה אוסר' הכל מספק עד ס' ולכאורה נראה שאף הכב' נאסרת שהרי שאר הבשר שנאסרה נ"נ ושוב אוסרת כבד כפי מה שפי' הסמ"ג דלצדדי' קתני וכדעת הר"ן שהבאתי לעיל אכן נראה שאפילו נעשית חתיכה האחרת נבילה מ מ"מ אין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסו' יכול לילך לשם וא"כ הדם שבתוך הנאסר אין יכול לאסור הכבד משום דם שהרי טרודה היא לפלוט ואין בולע כלל דם אין לומר שיבלע מבש' נבילה ממש ודומה לזה כתבתי לעיל בסוף סי' מ"ח ומ"ש האחרוני' דבדיעבד שרי כר"ת יפה כתב מהררא"י בשערי' שלו וז"ל ואם עשו בדיעבד כר"ת ש"ד פי' שכבר הור' המור' כך לא מהדרינן מהוראתו אבל מורין הלכ' למעשה כפי' רש"י ואע"פ שנעשה המעשה אסרינן כך קבלתי וכן משמע לישנ' דסמ"ג שכתב ואי אשתלי ועבי' כר"ת עב' ע"כ ובימי חורפי הייתי משתומם עליו למה פי' כך לולי קבלתו היה נראה לפרש כפשוטו כי בי"ד משמע דקאי על המעש' שאם בשלו בקדירה אחר מליחה שכשר בדיעבד אכן עתה אני רואה שיפה כ' ויפה קבל שאין להתיר בדיעבד כי פי' ר"ת רחוק הוא כאשר כבר כתבתי ורוב הגדולים חולקי' עליו אבל נתבשלת בפני עצמה שרי בדיעבד כדפיר' דאין חולק בין נמלחה ללא נמלחה וכ"נ שאף לפי' רש"י שרי אפילו לא נמלחה דאפי' מבשר טריפה אמרינן דטרודה לפלוט ואינה בולעת כ"ש מדם של עצמ' ואף לאותן שחולקי' על פי' זה ופי' שהיא שפיר נאסרת מנבילה שעמה דמסרי' סריך וגם עינינו רוא' שבולעת משמנונית אבל מדם של עצמה בוודאי אין בולעת לכ"ע ואף שמהרא"י כ' בשערי' שלו וז"ל ומיהו אין לבשל הכבד כלל כ"א לאחר צלייה גמורה וכבר נהגו לאיסו' אפי' בדיעבד משו' דאין אנו בקיאין במתי שקירין שליקה ואף כי הרמב"ם אסר בדיעבד ע"כ פי' לדבריו מאחר דאיכא תנא דאסר שלוקה כשמבושלת הרבה ואנו אין יודעין מתי קרוי שלוק' ומ"ה אסרינן והוא מדברי הסמ"ק וכל זה אליבא דברי הרמב"ם דס"ל כרבנן דר"י בן נורי ומ"ה אוסר בשלוקה אבל כבר כת' דליתא לדבריו וכל הגדולים קדמאי ובתראי פסקו כר"י ב"נ אבל מ"מ קשה מאחר שאוסר הרוטב אם אין בה ס' כדפרשי' א"כ אמאי לא נאסרה הכבד משמנונית הרוטב שבלעה מכבד לפי דעת רבותינו שכתבתי לעיל דשמנונית שפיר בלעה ולפי מ"ש לקמן בסימן ע"ה דאין הנאסר נאסר במקום שאין האיסור יכול לילך שם אפילו הוא שומן א"כ ה"נ לק"מ אבל מ"מ צריך להדיח אותה מן הרוטב שהרי הרוטב נאסרה ומה"רם פסק בת"ח שלו לאיסור אפילו בדיעבד בלא נמלחה וכך הייתי פוסק בימי חורפי קודם שירדתי לעומק הלכה של כבדא כאשר ת"ל דקדקתי היטב ולפי מה שכתבנו אם נתבשל' עם שאר בשר אוסר אפילו בדיעב' כתב ש"ד וז"ל ואם הכב' נדבק בעוף ונתבשל עם הכבד שלם אסור כל העוף שאי' בעוף ששים כנגד הכבד שלו ונעשה כל העוף חתיכה דאיסורא וצריך ס' מן הרוטב ומן הבשר של היתר לבטל כל העוף ואם אין הכבד שלם אלא חתיכה של כבד דבוק בעוף ובעוף עצמו ס' העוף מבטלו ולא נעשית חתיכת איסור ומותר דהוי כמו טיפת חלב שנפל על חתיכת בשר בקדירה דאמרינן אם יש בה ס' בחתיכה מבטלת ואינה נ"נ אבל כשכבד כולה שלם צריך ס' כנגד כל העוף וראייה מירך שנתבשל בה ג"ה דאי יש בה בנ"ט אסור אבל אם הכבד נפרד מן העוף בכולה קדירה משערינן ובטל בס' ואם מקצת מחובר בחתיכת עוף החתיכה עצמה נ"נ אם אין בה ס' לבטל כל אותה החתיכה ע"כ והא דמסיק בסוגיא דצריך קריעה ש"ו ושיהא חתוכה לתחת פי' רש"י דלצלי איירי שיהא חתוכה למטה כשיתנהו בתנור לצלות כדי שיזוב הדם וכתבו התו' וחתוכה לתחת לבשלו בקדירה אחר צלייתו או מליחה דאי לאוכלו צלי למה לי חתוכה דמה שפולט שריק ונפל ומה שלא נפלט הוי דם האברים שלא פי' ושרי וכו' ובה"ג כתב האי מאן דמצלי כבדא בשלומיא צריך לחתוכיה עד דכבכ"פ ע"ש בתו' (דף קי"א ע"א) ע"כ וכן באשר"י אלא שכתב או לבשל לאחר מליחתו כר"ת ותימא הלא אף לרש"י משכחת וכגון לבשולי בפני עצמה ומה שהקשו הם על פירש"י כן הקשה הרשב"א בשם הרמב"ן גם הר"ז הלוי והראב"ד כולם ס"ל דלצלי לא בעי קריעה כמו אומצא דאסמיק דשרי בכל עניין גם פ' שכ"ד הרי"ף וראייה לדבר שהרי לא הבי' המימר' בהלכותיו וא"כ הוא דאפי' לצלי בעינן קריעת ש"ו וחיתוכ' לתחת ה"ל למיכתבה אלא ש"מ לקדיר' איתמר והשתא תקנו רבנן רבותא דלא לאכלה בקדירה אלא בתר צלייה מ"ה לא אצטריך למיכתב דכל צלי לא בעי חתוכה כלל ש"מ ע"כ אכן בתוך דבריו כ' שהרמב"ן גופא הביא דברי ה"ג דאף לצלי בעי קריעה ומאחר שכולן הביאו דברי ה"ג אין לסור מדבריהם בפרט מאחר שנתנו טעם לדבריהם משום דם בסמפונות שהו' בעין וכנוס משא"כ באומצא דאסמיק אפי' נצרר הדם מ"מ נתקשה בבשר משא"כ בדם הכנוס ומה שאמרו אבל טחלא שומנא בעלמא אין פירש מותר' בלא מליחה לפי סוגיות ר"ת אלא בעי מליחה לכ"ע כשאר בשר אלא דלא בעי קריעה והקשו בישיבה מאחר דליכא סמפונות בטחול כאשר עינינו רואות וכמ"ש בתו' א"כ למה יצטרך לקריעה ונראה בעיני לפי שהכבד עיקר דם דסמפונות וכבד גופא אעפ"י שהיא כולה דם מ"מ מתלבנת אחר צליית' אבל טחול אפילו אחר צליית' ובישולה לעולם נרגש בה אדמומית וה"א שתבעי קריעה שהרי אין לה סמפונות אלא הכל מיבלע בתוכה ע"כ אמר לא בעי קריעה אפי' לקדירה כי האדמומית שבה שומנא בעלמא הוא ומה שהאידנא אין נוהגין לקרוע ש"ו ושיהא החיתוך למטה לצד האש לא יפה הם עושים אף שכ' הטי"ד בשם העיטור נוהגין בצרפת לנוקבו בסכין ומנהגינו אין לנו אלא נקיבות השפוד ובכבד של עוף בלא שום חיתוך אלא ע"ג גחלים ויפה הוא לנוקבו בסכין לחומרא ע"כ ומהרא"י נמי כתב בשערים שלו וז"ל והנשים בארצנו אין רגילות לקורעה ש"ו אפילו כשרוצים לבשלה אח"כ ואפש' סמכו אמה שרגילין בכל פעם כשרוצין לצלות הכבד חותכין ממנה הגידי' והקנוקנות באותו צד שהמר' תלויה וחותכין מבשר הכבד עמהם ואפשר לדם לצאת דרך אותו החיתוך ומהני הך מילת' כנקיבת קוץ ותחיבת קסם שנהגו בו העולם ויראה דהוי נהגו הכי אפילו לבשלו אח"כ מדקאמר עלה בא"ז וכן נוהג ר"י לקרוע ש"ו ובט"ור כתב בשם ר"י דלאוכלה צלי לא בעי מידי ע"כ:

פי' לדבריו דבא"ז כ' בזה"ל ותימא שנהגו העולם שלא לקורעו אלא תוחבין בו ונוקבין בו נקבים דקים וכתב ר"י שי"ר ליאו"ן שאין לשנו' ממשמעו' הלכה וכן היה נוהג ר"י לקורעו ש"ו ע"כ והשת' מדקד' שפיר דמה שהיו נוהגין שלא לקרעו אלא לתחו' בו איירי בלצלותו כדי לבשלו אח"כ דאי לצלותו לחודא היה נוהג ר"י לקורעו שהרי כ' הטו"ר בסי' ע"ג בשם ר"י שאין קריעה לצלי מ"מ אין זה ראייה להתיר בלא קריעה ומליחה שהרי ר"י הוא בעל התו' שכ' שא"צ קריעה לצלי ומ"מ הביא דברי ה"ג שכתבו דאף לצלי לחוד בעי קריעה ש"ו גם המנהג שנהגו אין לו יסוד כי נתפש' המנהג לאותן שסברו שלצלי א"צ קריעה כדעת כמה רבוותא אלא שחומר' בעלמא עושין כן מ"ה מספיק להם נקיבת הסכין אבל לפי דברי ה"ג שכתב אף לצלי בעי קריעה ש"ו א"כ אין לשנו' ממשמעו' ההלכה וכמ"ש ר"י ש"יר ליאו"ן וכמו שנהג ר"י גם מ"ש העיטור שבכבד של עוף אפילו ע"ג גחלים לחו' שרי הכל לפי מנהגם שלא היה להם אלא נקיבת השפוד ובכבד של עוף אין דרך לצלותו בשפוד ע"כ הקילו בו אבל לפי בה שכתבתי שמנהג זה אינו נכון אלא לקורעו ש"ו אף בעוף בעי וכן נמצא כ' בשם ר' יונה שכתב להדיא דכבד דעוף נמי בעי קריעה ש"ו וכתב דכבד דעוף שהוא חלוק לשנים צריך לחתוך כל חלק מהם ש"ו ע"כ נראה שאין להקל בזה ומה שהנשים עושות בחתיכת המרה אינו דומה כלל לקריעה ש"ו:

דין כבד אסור לכתחילה לצלות אפי' תותי בשרא ובדיעבד אפי' עילוי בישרא מותר ובארנו שהמנהג הוא שלא למלוח כבד אפי' לבדה כ"א בשכבר תחובה בשפוד ואם אירע כן שמלחו מליחת קדירה שוב מותרת לכתחילה לצלותה אפי' עילוי בישרא שלא נמלח ואם נצלה העוף והיה הכבד מונח או מחובר בתוכו הכל מותר ונהגו לקלוף מעט סביב הכבד וכן הדין במליחת הכבד עם בשר וכחל אפי' קרעו ש"ו וטחו בכותל אסור לכתחילה אפי' תותי בישרא ובדיעבד מותר אפי' עילוי בישרא ובארנו דמותר לחתוך כחל רותח שקרעו ש"ו וטחו בכותל בסכין של בשר:

אתמר כבדא עלוי בשר' שרי דמא משריק שריק כחלא עלוי בשר' אסור מ"ט חלב סרוכיה מסריך רב דימי מנהרדע' מתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי מ"ט חלב שחוטה דרבנן כבדא עילוי בשרא אסור דם דאורייתא דרש מרימר הלכת' בין כבדא ובין כחלא תותי בשרא שרי עילוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא וכתב רש"י בשפודי' שלנו שצולין אצל האש אסור לכתחילה ולא שייך לחלוק בין תותי בשרא לעילוי בשרא שפעמים שמגביהין אותו צד השפוד שאצל האש ופעמים שמשפילין אותו ע"כ וכן הביאו הרא"ש לפסק הלכ' ורוב המחברים וז"ל מהרא"י בשערי' שלו אבל רש"י כתב דלכתחילה לא שרי בצלייה אפי' תותי בשרא הכי נהוג אבל במליחה לא נהיגים בה לכתחילה ואפי' לחודי' לא מלחינן כ"א כאש' היא תחובה בשפו' כשרוצין לעשות אותו על האש אבל אירע כך שהייתה נמלחה במליחה לקדירה שוב מותרת לכתחילה לצלותו עם בשר שלא נמלחה אפילו עילוי בשרא והכא אית' בהדיא בתו' בפרק כ"צ ע"כ והנה מה שכתב מהרא"י אבל רש"י כתב כו' היינו שמחלק בין שפודים שלנו כו' ומ"ש דמליחה לא נהיגינן בה לכתחילה כלומר אף שלא מצינו שום איסור אפילו לכתחילה כ"א כבדא עילוי בשרא אבל תותי בשרא שרי רק שלא מלחינן הכבד עם בשר לכתחילה אלא אפילו אם היא לבדה שאין בה שום חשש אפ"ה לא מלחינן אותה כלל ומה שכתב שאם אירע כך דשרי עם בשר שלא נמלח אפילו עילוי בשרא כדאיתא בתו' היינו משום שכתבו התו' בפ' כ"צ וז"ל אפילו למנהג העולם שאין מבשלין הכבד אחר מליחה מ"מ כיון דנמלח מליחת קדירה נתמעטה דמו ולא אסור טפי משאר בשר שלא נמלחו ובשרא ע"ג בשרא שרי לכתחילה ומאחר שכבד נמלח לא עדיף משאר בשר שלא נמלח א"כ אסור לחתכו בסכין בשעת צלייתו ודינו כבשר שלא נמלח כדלקמן והיכא שצלו בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח נ"ל פשוט דדינו ככבד עם הבשר דשרי בדיעבד מטעמא דמשריק שריק ומאחר דשרי כבדא עילוי בשרא בדיעבד ה"ה נצלה הכבד בתוך העוף אעפ"י שאין בו ס' שרי דאמרינן משריק שריק גבי דם פליטה וה"ה גבי לב נמי אף שהוא דם בעין מ"מ אמרינן שנתייבש הדם בתוכו ודווקא בצלייה כדפי' לעיל ור"י מדורא כתב בשער י"ב ואם צלו העוף והיה הכבד מחובר או נפרד ותחוב בתוך העוף אז העוף עצמו מותר מבחוץ יריכיו וגפיו ועל פני כולו רק שקולף מעט סביב הכבד וזורק לחוץ והשאר הכל מותר דדמא מדאיב דאיב כדאמר גבי כבד' עילוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא וי"מ דאף קליפה לא בעי כשנצלה בתוך העוף ע"כ וכתב מהרא"י בשערי' שלו דהכי נהוג לחומרא לקלוף מעט סביב הכבד ע"כ וכן איתא להדיא במרדכי שחומרא בעלמא הוא ונ"ל גם לעניין מליחה אם נמצא שכבד דבוק בו שקולף מעט סביביו לחומרא כיון דמליח' כרותח דצלי וכן מ"כ הכי נהוג וכן במליח' ע"כ ודווק' כבד דאין בו ס' כנגדה הוא דקולפין אבל נמלח הלב עמה ואין בו ס' הכל אסור כמ"ש לעיל סי' מ"ט ואם יש בו ס' פשיטא דא"ל קליפה דבטל בס' לפי מה דמשערינן מליחה בס' דבשלמ' גבי כבד ה"ט משום דאמרינן דמא משריק שריק וכבכ"פ כבד' עילוי בשרא כמו גבי דם פליטה משא"כ בלב שהוא דם בעין אבל מ"מ לא גרע מבישול דבטל בס' ושרי הכל וא"צ קליפה לדידן נמי דמליח' בס' וכן צלייה כבישול שרי הכל וא"צ קליפה אכן לפי מ"ש לעיל פג"ה סי' כ"ח שאין לומר מליחה כבישול באיסור שאינו מפעפע כ"א לחומרא אבל לא לקולא להתי' בלא קליפה א"כ מן הדין צריך קליפ' וכתבו התו' והרא"ש אחריהם וא"ת כחל האיך מותר תותי בשרא והלא שמנוני' הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו ש"ו וטחו בכותל א"כ עילוי בשרא נמי לשתרי דהא מותר לבשלו בקדירה וי"ל דהכא גרע טפי דאע"פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל וניכר שהוא בעין ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא דקרעו ש"ו וטחו בכותל דמותר לבשלו עם בשר בקדירה כו' כבר כתבתי זאת בשמעתא דכחל סימן מ"ז וכתבו עוד ומה שנזהרין שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר מנהג של הבל הוא דאפי' בשפו' אחד שרינן הכא לכתחילה כשהכחל למטה ואפילו עלוי בשרא לכתחילה הוא דאסור מטעם דפרישית אבל בדיעבד שרי ע"כ וא"כ ש"מ דאם לא קרעו ש"ו וטחו בכותל לכתחילה אסור אפילו תותי בשר' ולא כהרשב"א שכת' דאי איירי בקרעו ש"ו בהלכותיו אפי' עילוי בשר' שרי ומוקי בקרעו קצת וכ"ד הר"ן ומ"ה כ' שאין ללמוד היתר לחותכו בסכין של בשר שיש עליו טיפת בשר מאחר שלא נקרע וכ"ד הס"ת דבלא קריעה איירי ור"י מדורא נמי כ' בסתמא וז"ל והכחל שנצלה או שנתבשלה מותר לחתכה בסכין של בשר ואפילו שהכחל רותח ויכול לחתוך אפילו לכתחילה אח"כ בשר וגם מותר לתת הכתל רותח בקערה שהיה בה בשר שהרי פסקינן הלכתא בין כחלא ובין כבדא עילוי בשר' לכתחילה אסור לצלות ובדיעבד שרי והתם נוגעים זה בזה כשהן רותחין ע"כ ולא חילק דאיירי בקרעו ש"ו אכן דברי התו' עיקר ובפרט מאחר שהרא"ש תפס דבריהם וכ"כ הסמ"ג והמרדכי דאיירי בקורעו ש"ו וכן בסמ"ק וז"ל מהרא"י בשערים שלו מותר לחותכו לכתחילה בסכין של בשר אפילו כשהכחל רותח בדקרעו ש"ו וטחו בכותל איירי נמי הכא כדמסיק בסמ"ק וכן פשט היתר גם התו' והאשי"רי בפ' כ"ה כ' דמנהג הבל הוא הנמנעים מזה מ"מ יש גדולי' המחמירי' על עצמ' ותמי' אני שהרי עתה אין (בקעו') מצויין דכ"ע זהירי וידעי שפיר באיסור בשר בחלב ולמה נחמיר כולי האי ע"כ ומ"מ אין נראה לומר דמ"ה אסור עילוי בשרא משום שנשאר שם חלב אפי' אחר קריעת ש"ו וטחו בכותל וכמ"ש ר' ירוחם שכך נראה מדברי התו' והרא"ש דא"כ לא הוי שרי אף תותי בשרא לפי דבריהם אלא עיקר הפירוש לפי שיוצא ממנו לבנונית כעין חלב ונסרך על הבשר ונראה כעין בשר בחלב וכ"כ הסמ"ג מדברי התו' ונראה בעיני אף שאנו תופסים להחמיר כדברי התו' ולאסור עילוי בשרא אפי' בקרעו ש"ו וממילא לדידן בכל עניין אסור כמו שחילק רש"י בשפודים שלנו מ"מ אין לומר שדבריהם מוכרע דלא איירי אלא דוקא בה"ג אבל לא קרעו ש"ו וטחו בכותל אסור לכתחילה אפי' תותי בישרא דלעולם שרי תותי בישרא כמו דשרי בצלייתו לחוד ולא אמרינן דנוטף שמנונית הבשר עליו ואוסרו מאחר דאינו חלב ממש אלא מדרבנן ומ"ה לא אוסרו אלא בבישול אבל לא בצלי שהחלב נסחט ממנו יכופל על האש וכ"ש לפי סברת הרשב"א דפי' בחידושיו דאף גבי כחל אמרי' כבכ"פ ומאחר דרוב המפרשים כגון הרשב"א והר"ן והס"ת כולהו כ' דלא איירי בקרעוהו ש"ו ואפי' הכי שרי תותי בשרא כ"ש היכא דקרעוהו ש"ו אלא דלא טחו בכות' וכ"ז לאותם דמפרשו דבצלי בקריע' מועט' סגי אבל לפי מ"ש לעיל בהלכות כחל בעי קריעה ש"ו וטחו בכותל אפי' בפני עצמו ובדיעבד שרי אפי' לא קרעו כלל אין נפקותא בכל זה מ"כ בהג"ה ש"ד מעשה אירע בהל"א שצלאו כחל של עגל עם בשר בשפו' ותחבו חתיכות כחל בנתיים כמו שאנו צולין את הריאה ושאלו את פי מהר"ר חיים פלטיאל ז"ל והורה לאיסור שאין חילוק בין כחל מניק' לשאינ' מניק' ע"כ ואו' אני שרי ליה מרי' כי נרא' שלא כדין הורה דהא אפילו תותי בישרא לכתחילה מותר ועילוי בישר' מותר לכ"ע בדיעבד ועוד אפילו לקדירה עם בשר מותר למקצת גאונים כיון שחתכו לחתיכות קטנות ולרוב גאונים שרי בדיעבד ולצלי ליכא מאן דפליג:

דין דלכתחילה אסור למלוח כחלא אפילו תותי בשרא ומ"מ אם בדיעבד מלחו אפילו בלא שום קריעה אפילו עלוי בשרא מותר:

פסק כתב הרא"ש דמות' למלוח הכחל עם הבשר בכל עניין לפי דמלח אין מפליט החלב וגם אין נבלע בדופני הכחל אלא כנוס במעיו ע"כ וכל שאר המחברים לא חילקו בין צלייה למליחה וכמו שאמרינן עילוי בשרא אסור לכתחילה ותותי בשרא שרי אלא שראוי להחמיר ולאסור לכתחילה אף תותי בשרא כמו שאנו מחמירין בשפודים שלנו שפעמים באה התחתון ונעשה העליון ג"כ איכא למיחש בהכי שמשריק הבשר במליח' ונעשה העליון תחתון ואסור לכתחילה בכל עניין אבל מה שבא הוא להתיר לכתחילה בכל עניין שאין מלח מפליט החלב א"כ בשר תפל וגבינה מלוח שנאסר הבשר מכח טמא מלוח וטהור תפל הלא המלח אפי' החלב הלא שדרכו לפלוט אינו מפליט וכ"ש שלא יפליט הגבינ' והטעם האחר שכתב שאינו נבלע בדופני הכחל כו' א"כ בקריעה מועטת תאסר ואדרבה איכא למיחש לאסור אפי' בדיעבד שהרי כ' המרדכי וז"ל מעשה בא לפני ר"ת בנתח בשר שהיה דבוק בו הכחל ונמלח עמו ולא היה קרוע ש"ו כמשפטו אלא שהיו נקבים מעבר לעבר של הכחל ואותו נתח נמלח עם הרבה נתחים אחרים ולא היה בגוף הנתח שהיה הכחל דבוק בו ס' בכחל והתיר מ"ו גם הנתח והביא לו ראייה מן אמימר דפסק פרק כ"ה הלכתא בין כחלא ובין כבדא תותי בשרא שרי עלוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא ומליח לא עדיף מצלי דאיירי בה אמימר ול"נ דאין ראייה דלמא שאני התם דשרי בדיעבד דאיירי בקרוע ש"ו כי גם לפי' ר"ת יש להעמיד כן כיון דלא טחו בכוחל לצלי אף גם דאי עבד לקדירה היה אסור ע"כ וצריך פי' לדבריו דס"ל להמחבר דקריעה מועטת דמהני לפי' ר"ת בדיעבד אפילו בקדירה עם בשר הינו קרעו שתי או ערב וטחו בכותל אבל בלא טחו בכותל לא חשיב ליה קריעה מועטת אפי' קרעו ש"ו ולעיל הארכתי בזה אבל בלא קריעה מועט' דאסור בדיעבד עם בשר אפי' לר"ת משמע דפשיטא ליה דאסור ולאות' דאסרי אפי' בדיעבד בקריעה מועטת עם בשר אסור נמי במליחה ויפה כ' משום דס"ל מה שאסור בקדרה אסור נמי במליח' וצלייה וכן מצאתי שמה"רר שלום לא התיר כחל של פרה במליח' אפי' בדיעבד תותי בשרא ומ"מ ל"נ דבצלייה פשיטא שרי ליה בכל עניין אפי' לא קרעו כלל משום דאמרינן כב"כפ וה"ה עם בשר אלא במליחה איכא לספוקי דלא אמרינן כבכ"פ אלא גבי דם מ"מ נ"ל להתיר בדיעבד לא מיבעיא לדעת הרשב"א דס"ל דאמרינן אפי' גבי כחל כבכ"פ ושרי כמו בצלייה אלא אפילו לדעת התו' דס"ל דלא אמרינן כבכ"פ אלא גבי דם מ"מ גבי חלב שחוטה שהוא מדרבנן אמרינן כבכ"פ להקל ולהתיר בדיעבד ואף שאין לי הכרע מ"מ מאחר שהרא"ש בא להתיר אפילו לכתחילה כדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד בפרט מאחר שרוב המחברים כתבו להתיר במליחה כמו בצלייה ולא חלקו ביניהם וכן פסק ר"י מדור"א:

דין שפוד שצלאו בבשר שלא נמלח או כבד צריך ליבון וסכין שחתך בבשר שלא נמלח בשעת צלייתו או שחתך בשר בשעת שנמלח סגי בבליתא דפרסי:

פסק כתב ראבי"ה שאסור לצלות בשפוד שצלו בו כחל לכתחילה ובכבד מותר ע"כ והנה מה שאסור השפוד בעבור הכחל איירי בכחל שלא קרעו ש"ו וטחו בכותל ומשום שנסרך בו החלב אבל בקרעו ש"ו וטחו בכותל ליכא איסור כלל בשפוד דהא כחל עילוי בשרא אינו אסור אלא משום מראית עין כו' כמ"ש א"כ בשפוד מאי איכא למיחש מאחר שאין בו חלב כלל אלא שמנהג עולם ללבן השפוד אפילו כה"ג ואפשר מאחר שמקצת פירושים אינם רוצים לחתכו בסכין של בשר ה"נ אין רוצים לצלות בשר עוד בלי הכשר השפוד ועוד מאחר שאסור לצלות כחל ובשר בשפוד אחד בכל ענין בתנורים שלנו לפירש"י א"כ אם יצלו בלי הכש' אז יהיו דברי חכמים כחוכא וטלולא בעיני ההמון שיאמרו מ"ש דין מדין שאסור לצלות ביחד א"כ חשוב כבשר בחלב א"כ זה אחר זה נמי וכן אין להקל בפני ע"ה ומה שהתיר השפו' כ"ד הרא"ש שכ' לקמן גבי בידוגי שהשפוד אינו נאסר מן הבשר דנורא משאיב שאיב כל הדם ואינו מניח הדם לבלוע בו ואפשר לפ"ז הטעם אף בכחל השפו' שרי משום שהאור שואבו ויש לחלק דדוקא גבי דם שיוצא ופולט הכל ע"י מליחה וכ"ש ע"י צלייה אבל חלב מיסרך סריך ואין כח האור שואב הכל ומ"מ אנו לא ק"ל הכי אלא כדעת השערים דבעי ליבון השפוד שצלו בו כבד או שאר בשר שלא נמלח ולפי מ"ש לעיל בהל' כבד אפי' נמלחה אוסרת השפוד ואם צלו אח"כ בה בשר נאסר ומ"מ אין כח בידי לאסור הבשר לאחרים מאח' שהרא"ש מתיר ואף ש"ד שמצרי' ליבון לשפו' כ' אמנם אין העולם נזהרין ומתירין דיעב' וכ"כ מהרא"י אבל מ"מ כתב שנוהגין שאין להתיר לכתחיל' ואני אומ' שמן הדין אסו' השפי' וכ"ד הראב"ד והרמב"ן והסמ"ג והרשב"א שהשפוד נאס' אחר שצלו בו בשר שלא נמלח וה"ה נמלח לכבד אלא שהר"ן כתב ונ"ל כמו שהבשר אינו נאסר מן השפוד בשעת צלייתו משום דאמרינן כבכ"פ ה"ה נמי גבי שפוד ודב' תימא הוא לומר כבכ"פ על השפוד דלא אמרינן הכי אלא גבי בשר כמו מולייתא שהרי כבכ"פ לא אמרינן בכל דוכתא כ"א לעניין דם ובשעת צלייה ומ"ט לא אמרינן בכל דוכתיה אלא שאין אנו מדמין לפי שאין לנו אלא מה שאמרו חכמי' ואין להקשו' א"כ אמאי אמרינן תותי בשר' שרי ואף עילוי בשרא שרי בדיעב' הלא נאס' השפוד מן הכבד וא"כ יאסור את הבשר וכן איכא להקשות גבי כחל ודוחק לומר דאיירי בשפוד של עץ דלא אמרינן לגבי' חם מקצתו חם כולו מ"ה לא נאסר כל השפוד בעבור מקום הכבד או הכחל אלא שאח"כ צריך ליבון משום אותו מקום ונראה דיש לחלק בעודו על האש כל זמן שהוא זב ופולט אינו בולע כ"כ מהר מן השפוד אבל בשפוד שכבר נאסר מיד הוא בולע מן השפוד ונאס' וחילוק זה נכת' לקמן בשם הרשב"א ולענין סכין שחתך בבשר שלא נמלח בשעת צלייתו או בכבד נראה בעיני שא"צ ליבון ולא הגעלה אע"פי שהטור י"ד בסי' ע"ו מדמה להדדי וז"ל כתב בס"מג שאסור לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כל זמן שאינו נצל' כל צרכו מבפני' דם שבו נבלע בסכין והרשב"א אוסר גם השפוד שכתב שפוד שצולין בו בשר בלי מליחה בולע מהדם ונאסר והורה אחד מהגדולים שאסור להשהו' הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו אבל מותר לצלות בו ולשהות כל זמן שהבש' זב שכל זמן שהו' זב ופולט אינו בולע מדם שבשפו' וא"א הרא"ש ז"ל כ' שהשפוד מותר דנורא משאי' שאיב ואינו מניחו לבלוע הדם ולפ"ז ה"ה דסכין נמי מותר ע"כ ואין זו ראייה דהטור מביא ראייה מאחר שהתיר השפוד כ"ש הסכין אבל לעולם אפי' אסרינן השפוד בדיעבד מ"מ הסכין אינו נאסר שהמר' כ' שאל קרעוהו בסכין הכבד בשעת הצלייה לא נאסר משום דמשריק שריק והוא כדף שמולחין עליו ע"כ וגבי שפוד לא שייך לומר משריק שהוא תחוב באמצע הבשר ונאסר והא לך ל' הגה' ש"ד וז"ל יראה דמ"ה יש לדמותו לסכין ששחט בה דאסור לחתוך בה רותח וגם צונן בעי הדחה ואע"ג דיש לחלק דהתם נכנס בה הדם תמיד אבל הכא אקראי בעלמ' הוא והכי מחלק בתו' פ"ק דחולין גבי סכין טרפה כו' מ"מ הא אמרינן התם סכין טרפ' בעינן בלית' דפרסה למכפרי' ואין לחלק דהת' איכא רוב דם כדמחלק' נמי התם בתו' לפי' ר"ח על סכין ששחט בו שאסו' לחתוך בו רותח היינו משום דס"ל לר"ת דבית השחיטה צונן ודם צונן לא בלע כו' לכן צ"ל טעם דרוב דם כדאיתא התם כו' אבל הכא דחתך בה רותח ודם הוא רות' ואסור וא"ת אקראי בעלמ' הוא ר"ת לא רצה לחלק והיאך נתפוס סברת שניה' להקל אמנם יראה דלחתוך בו בשר מלוח ודאי שרי דאין מליחה למתכת כלל ואין נעשה בה רותח ובודאי שרי ואפי' יש גומו' בסכין לא דמי כלל לכש"מ דאין כאן דם בעין כלל בבשר מלוח אלא מה שנבלע במלח ואינו מתעכב כלל בגומות כי ע"י הפסיק' מתקנח לכלוך הגומות עכ"ל גם דבריו בכאן עמוקי' וסתורי' וצריך אני לגלותן כי מ"ש ודם הוא רותח ואסור פי' לא צריכא לטעם דרוב דם ואף ר"ת היה מודה בלא רוב דם ומקשה וא"ת אקראי כו' פי' לעולם בלא מעל' דרוב דם לא היה אוסר ר"ת אפי' היה בה"ש רותח ומה שמשמע שע"כ הוצרך ר"ת לומר רוב דם משום שכבר אמר שב"הש צונן וא"כ תידוק מינה שאם היה רותח שאסור דילמא לעולם אפילו היה בה"ש רותח לא היה אסור והא דמשמע שהיה אסור היינו משום שתדיר אבל הכא דאינו תדיר וגם אינו רוב דם אפילו ברותח אינו אסור ע"ז אומר ר"ת לא רצה לחלק הכי ר"ל לא ס"ל האי חילוקא דאקראי שהרי לא הזכירו כלל ומנ' לן לחלק והעולה מידו שאין לו ראייה להצריכו יותר מבלית' אבל לזה יש ראייה שלא להקל מבליתא דפרסי ומ"ה מ"ש המר' לעיל שהסכין אינו נאסר ר"ל דסגי בבליתה דפרסי ולכתחילה אסור לחתוך על סמך שיקנחנו בבלית' דפרסי או שידיחנו כמו שאין מתירין לשחוט בסכין של גוים על סמך שיקלפנו ומ"מ קש' דמדברי מהרא"י יראה דסגי בבלית' דפרסי בסכין ששחט בה כ"א לחתוך בה צונן אבל לחתוך בה רותח בעי הגעל' ואפשר דס"ל כדעת מהרי"ח דס"ל הכי אבל כבר כתבנו בפ"ק סי' י"ב דליתא גם מה שבא מהרא"י לחלק בין תדיר לאינו תדיר הלא סכין ששחט בה משמע אפילו באקראי כאשר כתבתי שם וכ"נ מדעת הא"ז שכ' הסכין אסור משמע דבעי הגעלה ולא סגי בהדחה וכ"ש בבליתה דפרסי וז"ל הא"ז כשצולין בשר פעמים שחותכין אותו בסכין כ' מהר"י שיליא"ון ז"ל שאם היד סולדת בו הסכין אסור ותימא שכל העולם נהגו היתר בדבר ע"כ ואומר אני מאחר שהו' עצמו כ' שנהגו העולם היתר ואפי' אינו מן הדין כ"כ מ"מ מסייע לנו לזה שאם אירע שלא הגעילו אלא הדיחו או קנחו אותו בבלית' דפרסי וחתכו בו רותח אין כח בידינו לאסו' בפרט מאחר שמצאתי בהג"ה בסמ"ק מרפיא כ' שהשיב ר"י לאשתו שמותר אפי' לכתחילה ע"כ אין להחמי' ולאסו' בדיעבד בבלית' דפרסי ומ"ש מהרא"י דלחתוך בו בשר מלוח ודאי שרי לפי שאין מליחה למתכת כלל וכו' נ"ל דאינה דומה כלל אפי' אין מליחה למתכת היינו שיעשה המלח המתכת רותח ע"י מליחה אבל הכא כיון שהבשר נעשה רותח ע"י מליחה וחותך בו הוי כמו חותך ברותח ממש ובולע ואינו דומ' לכלי מנוק' דלא בלע כ"א בכלי חרס ואף שלעניין רותח היה בלע אפי' במנוקב שאני התם דאמרינן במליחה משריק שריק אבל היכא שחתך בו בשר אגב דוחקא דסכינה בלע וי"ד נמי כתב מצאתי באיגר' דר"י אם חתך בסכין בשר מלוח קודם שהודחה צריך להגעיל ברותחי' ע"ג האש ע"כ וכי לא ס"ל דאין מליח' למתכת דהא רוב הגאונים ס"ל הכי ואע"ג שכת' הטו' י"ד במקום אחר בשם אביו שפוד שצלאו בו בשר שלא נמלח מותר ומסיק ולפ"ז גם הסכין מותר ע"כ היינו מטעם דנורא משאיב שאיב כו' כמ"ש הוא גופא וכן משמע הל' ולפ"ז הטעם דנור' כו' אבל לעולם בשר מליח באיסורו קאי כמו שחילקנו מ"מ נר' אע"פ שלפי דעת הטור בשם הר"י לא מהני בלית' דפרסי' אלא בעי הגעלה מ"מ לפי דעת המר' שכת' אכבד דכולו דם אם קרעוהו בסכין כו' מותר מטע' דמשרי' שריק דהוי כדף שמולחין כו' א"כ זה לא גרע מרותח דצלי ודינו כסכין שחתך בשר בשע' צלייתו וסגי בבלית' דפרסי' כמ"ש לעיל ואח"כ ראיתי שכ' בס' ת"ה נמצא במקצת טופסי י"ד לאסור אבל במדוייק אינו ע"כ וכי זה ראייה מה שלא כ' שם דאי הוה כתב בס"א להתיר אז הוי ראייה שפיר ומה בכך שהטור לא כתב ס"ס תשוב' דר"י מאן מחקה שכ' בהדיא לאיסור אח"כ מצאתי בדרשות מהרי"ל במ"א וז"ל וכן אין לחתוך בשר מלוח בסכין שאוכלין עמו אבל בשר יבש מלוח מותר לחתוך דהא אם נתבשל בדיעבד בשר יבש בלא הדחה מותר ע"כ וכ"נ לי עיקר:

דין עליית כבד אסור ליתן כלי תחתיו שמקבל שמנונית אפי בישרא עילוי כבדא ובארנו דהאידנא אין נותנין כלי תחת צלי אפי' ע"י גללי מלחה אם לא שכבר נצלה כל צורכו עד שראוי לאכול ממנו או כשנמלח קודם צלייה מליחת קדירה כל צורכו והודח קודם צלייה ומ"מ אם עבר ונתן כלי תחת הצלי לקבל שמנונית ע"י גללי דמלח' אפי' הניח שם הרבה מלח אפי' הכי מותר:

מסקינן בסוגיא רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוהו חזייה לברי' דחמוהו דשפי' כבדא עלוי בשרא אמר כמה יהיר האי מרבנן אימר דאמרו דיעבד לכתחילה מי אמרו ואי איכא בי דוגי פי' שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שנותנין לאווזו' והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי בישר' עילוי כבד נמי אסור ומ"ש מדמא דשרינן לקמן ומשני דמא דבישרא שכן פיר' יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניח לתוך הכלי מראה אדמומית לשוליים דמא דבכבדא קפא פי' צף למעלה ומתערב הכל והא דינא דבי דוגי מסקינן לקמן אר"נ א"ש אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו מנא ידעינן וכו' ומסיק ר"א דלית ליה תקנת' עד דמייתי תרתי גללי דמילחא ושדי ליה למילחא ובתר הכי שביק ליה עד דציל ושפי' ליה ושרי שהשומן צף למעלה והדם יורד למטה והא דמותר ע"י גרגרי מלח כת' הרשב"א דלא שרי אלא משעלה תימרתו דתרתי בעינן ויש שכ' דאין חילוק בין עלה תימרת' ובין לא עלה בכל עניין מות' ע"י גללי מלח והמ"מ הביא שתי הסברות ולא הכריע ביניהם אבל מבואר בדבריו שהוא סובר דלהרי"ף והרמב"ם אפילו קודם שתעלה תימרתו וכ' התו' והרא"ש אחריהם שאפי' למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור שרי הכ' ולא אמרי' מיד כשנוטף השומן מן הבשר נאס' מחמ' דם המעור' בו ושוב אין לו היתר שאפש' לסוחטו אסור דכיון שפי' הדם ממנו לגמרי ולא נשאר בו שום דבר אפילו משהו ולא טעם הוי כאילו לא נאסר וזה היה ידוע להם לחכמי' באיזה מקום נפרש האיסור לגמרי אבל אם יבוא שאין האיסור נסחט ממנו לגמרי הימנו אלא שמתבטל כה"ג לא נקרא אפשר לסוחטו ואסור וכתב הרא"ש שנראה דבי דוגי אסור כיון שהדם מונח עליו נבלע בו והשפוד אינו נאסר דנורא משאיב שאיב כל הדם ואינו מניח ליבלע בשפוד וכבר כתבתי שרבו החולקים עליו ודבריהם עיקר ורש"י פי' בשם ה"ג דדוקא נקט תרי גללי דמלחא מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים ומתערב עם השומן וכתבו התו' והרא"ש וכל האחרונים ולפי שאין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט הילכך אין ליתן כלי תח' הצלי עד שימלחנו וישהה במלח כדי צלייה ונראה דלא סגי בהכי אלא עד שיודח הדחה אחרונה עד שראוי לקדירה שהרי המלח שעליו בלוע מדם וכ"כ הרשב"א בת"ה ובדיעבד אי לא הודח ידיחנו עדיין כשהוא על השפוד ולא כדברי הרמב"ם שאוסר לעולם עד שיחליטו ברותחין אחר הדחתו כדי שיתלבן הבשר ושוב לא יצא דמו ובלאו הכי אסרו לבשלו ולהניח בי דוגי מתחתיו ולא ק"ל הכי וה"ה אם נצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה ע"י צלייה דקשרי לכ"ע וכ"כ הטור להדיא וכתב הרשב"א ואם עבר ונתן אפילו מלח הרבה מותר שאין בו איסור דאוריית' כיון שנתבשל הדם ובלבד שנתבשל קצת עד שהעלה תמרתו פיר' עד שניצוצות הניתזות על הגחלים מעלה עשן שזה סי' שאין דם עוד שאין דרך הדם להעלות עשן ע"כ ומ"ש שזהו סי' כו' אין פירושו סי' גמור דא"כ לא הוי צריכין למלח כל עיק' גם בסוגיא מסקינן להדיא דהאי עיק' עד שתעלה תימרתו ליכא סימנא משום דפריך רב אשי ודילמא תתאי מטא פי' נצלה ועילאה לא מטא כו' אלא שהוא סימן קצת קאמר לסייע לומר דאף הרבה מלח אינו מזיק דלא אמרו בה"ג שפוס' כח הדם כו' אלא כשיש בו הרבה דם שנוטף לתוך הכלי אבל במעט דם אין לחוש:

דין סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שיגעלנו ואם חתך בו רותח קודם הגעלה צריך לקלוף ואם רוצה לחתוך בו דבר צונ' סגי בהדחה דהיינו בקינוח בעלמא ושאר כלים הבלועים מאיסור אסור להשתמש בו צונן בלא קנוח וכל היכא דצריך הסכין הדחה צריך להדיח היטיב:

אמר ר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח כת' הרא"ש ולמ"ד לעיל בה"ש רותח הוא בעי הגעל' ולמ"ד צונן הוא סגי בהדח' צונן פי' לחתוך בה צונן אמרי לה בעי הדחה וא"ל לא בעי הדחה ע"כ ופי' הר"ן הא דאמרי לה לא בעי הדח' ר"ל אלא סגי בקנו' בעלמ' דאי קינח יפ' דינו כהדח' כדאמרינן לעיל בפ"ק אי איכא בליתא דפרסי תו לא בעי' ובאשיר"י פ"ק כ' ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי ע"כ משמע דבלית' דפרסי אינו כהדח' היפך דברי הר"ן אכן נ"ל שט"ס הוא באשר"י ובמקו' מלת אלא ראוי להיו' ולא בלית' דפרסי כי בגמר' משמע להדי' דבליתא דפרסי דינו כהדחה ובכאן לא הכריעו הרי"ף והרא"ש אי בעי הדחה או לא והטור כ' להחמי' דבעי הדחה והדחה דהכא אסכין קאי כן פי' התו' והרא"ש לעיל בפ"ק וכ"ד כל האחרונים ולא כרש"י שפי' דקאי אההיא צונן שחתך שידיח מקום החתך גם לעיל כתבנו דהילכתא בה"ש רותח וצריך הגעלה ואי חתך בעי קליפ' וכת' הר"פ בסמ"ק והטור הביאו וז"ל ויש רוצי' להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ע"י קליפה כדאמרינן גבי בה"ש רותח וסגי בקליפה ולא דמי להתם דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום בה"ש אבל חתיכה שכולה רותחת כשחותכין אותה בסכין חולבת ומתפשט בכולה וכולה אסורה אם אין בה ס' כדי כל הסכין אבל אם אינו ב"י או א"י אם הוא ב"י או לא מסתמא אינו ב"י דסתם כלים אינן ב"י אבל קליפה בעי ע"כ ולעיל בפג"ה סימן מ"ב נמי הבאתי וה"ה דהוה מצי לחלק דגבי סכין ששחט בה שהאיסור משום דם אמרינן משריק שריק אלא מחמת רוב דם הוא דבולע קצת ולא נאסר כ"כ מ"ה סגי בקליפה משא"כ בבליעת בשר או חלב והר"ן נמי חילק כדומ' לזה שכ' וז"ל ואיכ' דילי' מהכא דה"ה דכלי הבלוע מאיסור שמותר להשתמש בצונן בלא הדחה ואפילו למ"ד בעי הדחה ה"ט משום דוחקא דסכינא אבל בשאר מילי ל"צ ואע"ג דתנן צורר אדם גבינה ובשר במטפח' אחת ובלבד שלא יהו נוגעי' זה בזה ואמרינן עלה בגמרא דאע"ג דצונן בצונן הוא הדחה מיהא בעי ובפ' כ"צ נמי אמרינן צונן לתוך צונן מדיח שאני התם שהן גופו של איסור אבל טעמיהו לא ממשו הבלועה בסכין אפילו הדחה לא בעי ואע"ג דאשכחן גבי יין נסך דכלי הבלוע ממנו בעי הדחה ואע"ג דצונן בצונן הוא מיין נסך ליכא למיגמר שהרי נשתנה דינה מכל איסורין שבתור' שהרי החמירו במכניסו לקיום ובכלי חרס שתחילת תשמישן באיסורא ובכלי הגת שלא להתירם אפילו בהדחה והכשרו של יין נסך ג"כ משונה משאר איסורים שלא מצינו הכשר עירוי ונגוב ולא ישן יב"ח אלא ביין נסך בלבד ולפיכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורין ואין דברים הללו מחוורין להקל בכך אלא ה"ט דמ"ד לא בעי הדחה משום דדם מישרק שריק וה"ט נמי דמאן דסגי ליה בהדחה דדוקא גבי דם משום דשריק אבל סכין של גוי' דאית ביה משום שמנונית בעי נעיצה י"פ במקום קשה לחתוך בה צונן דכיון דאיכא דוחקא דסכינה לא סגי ליה כשאר כלים בהדחה ע"כ ויפה כ' אע"פ שהתו' חילקו לעיל בפ"ק דמ"ה לא סגי בהדחה בסכין של גוים משום שהוא תדי' כו' היינו לחלק בין סכין ששחט טריפה שהוא אקראי בעלמא ושם א"א לומ' דם משריק שריק שהרי הוא בולע משמנונית של טריפ' אבל סכין ששחט בה נהי שכתבתי לעיל דמשמע לשונו ואפילו שחט בה באקראי מ"מ איירי נמי אפי' שחט בה תדיר ואפי' הכי סגי הכא בהדחה וא"כ צריכא לחלק משו' דדם משרי' שריק וכן חילקו התו' בריש פ"ק וכל היכא דבעי סכין הדח' יזהר בהדחתו כאשר כתב הסמ"ג בשם ר"ב וז"ל צריך לדקד' בהדחת סכין במים צוננים כי צריך להעביר ממנו שמנונית עד כשיתן המים על הסכין שיזוב מזנב הסכין לראשו ומראשו לזנבו שבעוד שיש שמנונית בתוכה ונדבק המי' מתעכבין ואינן יכולין לזוב ע"כ:

דין קערה שמלח בה בשר אם אינה מנוקבת אפי' של עץ אסור לאכול בה רותח ואם הניח בה רותח נגוב צריך קליפה ואם הוא רותח לח צריך נטילת מקום ואם הוא לח גמור כרוטב רותח צריך שיהא בו ס' נגד הקליפה באומד יפה ולהשתמש בה צונן כל שמקנח' יפה מותר לאכול צונן אפי' לכתחילה וכל זה בכלי עץ אבל בקער' של חרס אסור להשתמש בה אפילו צונן שמא ישתמש בה רותח ואם מלח בקערה מנוקבת אם היא של עץ מותר לאכול בה אפי' רותח ואם היא של חרס אפי' מנוקבת אסור:

אמר ר"נ א"ש קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמי' דא"ש מליח הרי הוא כרותח כבוש ה"ה כמבושל וכ' הרא"ש ובקערה שאינה מנוקבת איירי ושלא כדברי המפרשים דאיירי אפי' במנוקבת דא"כ והא אסור למלוח ב"פ בכלי מנוקב א"ו דמא משריק שריק ואף ר' יוחנן סבר לה להא דשמואל דהא ר' אמי תלמידיה דר"י הוא אימלח ליה בישר' בההוא פינכא ותבריה ע"כ ודוחק הוא בעיני דלישנא משמע דאאיסורה דקער' קפיד ולא אבשר ולפי פירושו אף הבשר נאסר כדלקמן אלא שצ"ל דלא איירי כלל באיסורא דבשר דסמיך אדידיה דא"ש אין מניחין בשר אלא ע"ג כלי מנוקב ומ"מ ק' שהרי לשם לא השמיע לנו שהבשר אסור אלא שאין מניחין בו בשר לכתחילה וא"כ הל"ל הכא קערה שמלח בה בשר הבש' אסו' והקערה אסו' לאכול בה רותח אלא ש"מ דבמנוקבת איירי ובכלי חרס וכמ"ש הסמ"ק דגבי כלי חרס דבקל הוא בולע ליכא למימר דם משריק שריק ואף שדעת ש"ד כדעת הרא"ש שכ' ואם נמלח בכלי שאינה מנוקב אז הכל אסור בין הכלי ובין הבשר לפי שהדם נבלע בכלי בשעת מליח' וכשתבא אח"כ לאכול בה בש' חוז' ונבלע בבש' וראייה משמואל דא"ש קערה שנמלח בה בשר כו' ואם נפל הציר על הכלי אסור וצריך הגעלה ואם נפל הציר על כלי חרס צריך שבירה כדחזינן גבי האי פינכא דתברי ר' אמי וכתב עלה מהרא"י וכלי חרס צריך שבירה משמע דלא ס"ל לש"ד דכלי חרס אפי' מנוק' אסור כדאית ליה לסמ"ק וכן מוכח באשיר"י דלית ליה דמוקי האי דקא"ש קערה שמלח בה בשר וכו' דאיירי בשאינו מנוקב ולא מוקי לה בסתם מליחות בכלי מנוק' ובשל חרס דהא סתם כלים בימי חכמי התלמוד של חרס היו וכן עובדא דההו' פינכא דמייתי עלה כלי חרס הוא כדפי' רש"י ותו כיון דהסמ"ק לא אסר כלי חרס אלא מדקדוק זה דמוקי לה קערה שמלח בה בשר בכלי חרס ומנוק' דאי בשאינו מנוקב אפי' הבשר היה נאסר ואשיר"י דלא חש אהך דקדוק ש"מ דפליג ויראה לנהוג היתר אם נמלח ע"ג כלי חרס היכא דאפשר לדם לזוב כיון דכתבו רוב המחברים דאין מליחה לעץ שאין נעש' רותח ע"י מליחה משמע דאין בטבעו של מלח להרתיח כ"א דבר האוכל והכי משמע בס"ה ע"כ ואני אומר מ"ש האשיר"י לא חש אהך דיקדוק ש"מ דפליג תמיה היא בעיני נהי דלא ס"ל ראייותיו מי יימר דפליג אסברתו כיון דבסמ"ק מסתבר ליה דכלי חרס בולע אפי' מנוקב היאך מוכח בהדי' באשיר"י דלא ס"ל כך ומה שלא מוקי הרא"ש בכלי חרס כו' זה אינ' ראייה דאשיר"י רוצה לאוקי הך מילתא דשמואל הן בכלי חרס הן בכלי עץ וכ"מ בי"ד שכתב וי"מ אפי' מנוק' אסור לאכול בה רותח ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל והר"פ כתב שאם הוא של עץ מותר כיון שהוא מנוקב ואם של חרס אסור כו' משמע שי"ד הביא אותו לפס' הלכ' שבכלי חרס אפי' הרא"ש מוד' דאי פליג עליו הרא"ש לא הוי מביא אותו באחרונה כו' לכן ראוי להחמיר ואע"פ שכ' רב אחא משבח' אם מלח בכש"מ הבש' אסור והכלי צריך שביר' והרא"ש הביא אותו בפכ"ה משמע דבכלי חרס איירי מדמצרי' שבירה ואע"פ כן כ' בכש"מ וכן תמצא לשם הג"ה בא"ז דוקא כלי חרס אבל כלי עץ סגי בהגעלה כו' מ"מ כיון דבסמ"ק אוסר אפילו מנוקב בכלי חרס והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן כולן אוסרין אפי' שאר כלים במנוקב וגם הי"ד שהוא בתראי אוסר כדפרישית א"כ איך יעלה על הדעת להקל אפי' בכלי חרס ועוד מ"ש שם בהג"ה אפי' לא שהה רק מעט נאסר נראה בעיני דאפי' הרא"ש שפליג על ר"ת גבי מעשה דתרנגולת כו' ואומר דאינה אסורה מיד אא"כ שהה כשיעו' כביש' מ"מ כאן מודה לאיסור אפי' שהה מעט כיון דגבי בש' כ' אם לא שהה כשיעור זה כו' אינו נאסר אלא כדי קליפה נהי נמי דבכלי חרס לא נאסר אלא כ"ק מ"מ נאסר וק"ל ועוד כתב בסמ"ק טעם של כלי חרס לאסור אפי' במנוקב דבקל בולע דהא צונן בצונן לא בלעה אפילו בשר וכלי חרס בלע צונן כדאיתא בפסחים וכן איתא בהג"א בשבת בכה"ג שכ"ח בלע בקל אפי' בכלי שני ומ"ש מהרא"י דאין מליחה לעץ ולמתכות וה"ה לכלי חרס דאין טבע של מלח להרתיח כ"א אוכל נראה בעיני דאף הסמ"ק גופא ס"ל דאין כח במלח להרתיח בין עץ בין חרס כדאיתא בסמ"ג אלא דוקא להפליט האיסור הוא דאין לו כח אבל להבליע יש כח לאסור ואח"כ כשאוכלין בו רותח נאס' האוכל מן הכלי וחילוק זה נכתוב לקמן גבי דפוסי גבינה של גוים והמר' כתב בשם ראבי"ה דאי הקערה ב"י אז נאסר הבשר אפילו במנוקב וכן אפי' בכלי חרס אם שהה עד לאחר זמן פליטתו חוזר ובולע ולדידיה אין תקנ' לבשר למלוח על שום כלי כ"א לתלות במסמ' ודבריו זרים וכל רבותיו חולקי' עליו ע"כ לא הבאתיהו וכתב הרשב"א בת"ה ולעניין קערה שמלח בה בשר י"א שהקערה חשובה כרותחת אפי' אחר שהודחה ויראה מדבריהם שאסור לאכול בה לח צונן ונ"ל שאין זה עיקר ויראה לי שאפי' הדחה אינה צריכה כשרוצה לאכול בה צונן אלא כל שמקנח יפה מותר לאכול בה צונן ולא הצריכו הדחה אלא לסכין ששחט בה כו' והמ"מ הביא דברי הרשב"א וכ' י"מ שכ' שכלי חרס שאסור בו להשתמש בחמין לעולם אף בצונן אסור להשתמש בו צונן לכתחילה דלמא אתי להשתמש בו חמין והיינו דתברא ר' אמי לההיא פינכא ודינו של הרשב"א אפש' בכלים שאין להם הכשר וגם הר"ן כ' דבכלי חרס אסור להשתמ' בו צונן שמא ישתמש בו חמין ושכן מטין דברי הרי"ף וכ' עוד הרשב"א בחידושיו לפי סברת האומרי' דקערה שמלח בה בשר אחר הדחת צוננות הוא אם נתן בשר רותח סגי לה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי וכ"כ רבותינו בעלי התו' ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר רותח אז אם יש ס' נגד הקליפה באומד יפה מותר ודלא כהראב"ד עכ"ל ובת"ה כ' שאם נתן בה רותח שהוא ג"כ לח צריך נטילת מקום שהוא יותר מקליפה ע"כ וכבר אני כתבתי סברתי בפג"ה מ"ה דלא אמרינן בקערה ובשו' כלי תתאה גבר אלא לעולם הוא בולעות ע"י חם ונאסרת וכן אוסרת בשר חם אם הוא בלוע איסור בר יומא גם מ"ש הרשב"א דמותר להשתמש בה צונן אפי' הוא לח אם הוא מקונחת יפה כבר כתבתי בשם י"ד שכ' בשם העיטור דאסור בלא הדחה:

דין קערה שמלח בה בשר אסור לאוכלו בה רותח אפילו איכא קפילא וכן צנון או סילק' שחתכו בסכין של בשר אסו' לאוכלו בכותח אפי' טעים ליה מקודם ואם היה הסכין ב"י אסור כל הצנון והסלק' לאכול בחלב ואם אינו ב"י סגי בנטילת מקום ואם הוא סכין של גוים אסור כולו ואם חתך קישואין בסכין של בשר מותר לאוכלו בחלב בלא קליפה רק שיגרר מקום החתך ואם חתך בו לפת אפי' גרירה א"ע רק הדחה בעלמא ואם חתך מתחילה לפת ואח"כ צנון או סילקא שרי הצנון והסילקא בהדחה לאכול בחלב ודוקא בשחותך חתך אחד של לפת וחתך אחר של צנון או וחוזר וחותך לפת ואח"כ צנון או סילקא אבל כשחתך פעם אחד לפת לא שרי לחתוך אח"כ כמה פעמים צנון או סילקא ודווקא כשחתך לפת הוא דשרי' אבל כשחתך לחם או ירק או פרי אחר אסור לחתך בו צנון או סילקא שרוצה לאכול עם חלב:

יתיב ר"כ אחוה דר"י קמיה דר"ה ויתיב וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין של בשר מותר נאכול בכותח מ"ט אמר אביי האי דהיתירא בלע והאי דאיסורא בלע א"ל רבא כי בלע היתיר' מאי הוי ס"ס האי היתירא דאתי לידי איסורא הוא דאיסורא קאכיל אלא א"ר האי אפשר למטעמיה והאי לא אפשר למטעמיה א"ל לרבא וליטעמיה קפילא ארמאה מי לא תנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט ואמר' בשלמ' תרומ' טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים לה ואמר' לן ליטעמיה קפילא ארמא' ה"נ כי קאמינא דליכא קפילא ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבא דשרי צנון דבטעים ליה וגבי קערה נמי אי הוי קפילא שרי פי' התבשיל שעירה בו אבל לכתחילה אסור לאכול בה רותח אפילו איכא קפילא (ואין נראה דלקמ' אמר אביי הילכתא דגי' שעלו בקערה) מותר לאוכלן בכותח צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח משמע דאסור בכל עניין ואין לומר דאיירי בדטעי' ליה ויהיב טעמא אפי' דגים נמי ליתס' והרא"ש כתב לקמן אסור לאוכלו בכותח עד דטעים ליה ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע והוי כטעם הבא מן הממש או כמ"ש רש"י שפעמים שיש שמנונית על הסכין ואינו ניכר וחורפיה דצנון מבליע השמנונית שבתוכו ואינו ר"ל דצנון אגב חורפיה אסור בטעימה ודגים אפי' בטעימה שרי דמה בכך דהדגים אינם חריפין כמו צנון מאחר דיהי' טעמא ומורגש בתוכו למה לא יאסר כמו צנון אלא בודאי קודם טעימה קאמר וכ"כ הרא"ש (והרשב"א) להדיא דגבי דגים מותר לאכלן בכותח בלא טעימת ישראל קודם נתינת' לכותח משום נ"ט בר נ"ט אבל גבי צנון שחתכו בסכין של בשר אין לאוכלו בכותח עד דטעים קודם ואע"פ שנ"ט בר נ"ט אסור דבחד טעמא חשוב מטעם שפי' רש"י א"כ אין חילוק ביניהן אלא שדגים א"ל טעימה מקודם וצנון צריך למטעמיה אבל כל שטעם מרגיש בהן טעם בשר לא משתרי' לאוכלו בכותח מ"מ דוח' הוא לפרש גבי צנון אסור עד דטעים ליה דסתם אסור בכ"מ משמע אין לו תקנה ע"כ נראה בעיני דאביי ורבא אליבא דר"כ קא מיירי דאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתך בסכין של בשר מותר לאוכלו בכותח אביי אמר משום דהיתירא קבלע ורבא אמר משום דאפשר למטעמיה אבל לא דאינהו ס"ל הכי דאל"כ ק' אביי אדאביי דהכא אמר דהיתיר' בלע ולקמן פסק דהצנון אסור לאוכלו בכותח אלא אליבא דר"כ קאמר וכמ"ש התו' א"כ נאמר דרבא נמי אליביה קאמר אבל לפי האמת לא ס"ל כר"כ ולא סמכינן אטעימ' אלא בדבר שנאסר כבר בתערובות טעם להתירו בטעימה אבל לא להתיר לכתחילה דס"ס טעם משהו איכא ולכתחילה אסור כמו קערה שמלח בה בשר לכתחיל' אסו' לכ"ע אפילו בטעימה כדפרישית אלא שר"כ ס"ל מאחר דהיתירא הוא ראוי לסמוך אטעימ' אפילו לכתחילה וליתא כדפסקינן הלכתא משמיה דאביי דצנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכול בכותח סתמא ומשמע דבכל עניין איירי דומיא דקערה שמלח בה בשר דאסור לאכול בה רותח בכל עניין ולא אשכחן דפליג רבא עליה ואף א"ת דפליג הא רב חזקיה פסק הלכתא כוותיה:

ומסקינן לקמן דוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לביה פסקי' ואכיל פי' גורר למעלה במקום החתך והוא פחות מכדי קליפה קליחא דליפתא שרי לפי שמתוק ואין טעם שומן ניכר וכ' הר"ן ומשמע לי דכיון דאמרי שר' סתמא דלא צריכי לא גרירה ולא הדחה וכן מטין דברי רש"י ז"ל ומ"מ הרשב"א כ' דקילחא דליפת' דשרי לאו דווקא דהדחה מיהא בעי ומשום דלא אסירי כצונן ולא בעי גרירה לביה פסקיה בקישו' ואבטיח קאמר קליחי דליפת' שרי דהדחה לא חשיב ליה למימני דפשיטא דכל שנחתך בו ואפילו צנון מתוק מידי הדחה לא נפיק ע"כ ויפה כ' דהדחה בעי דאי אפשר שלא ידבק בו מעט:

דסילקי אסירי לפי שנותן טעם בהן אע"פ שאינו הריף טבעו שמושך אליו כ"פ הרשב"א ומסיק ואי פתך בהו ליפתא שפיר דמי פי' שערבן קאמ' מדל"ק חתך ביה ליפת' בריש' ש"ד דהוה משמע דשוב שרי לחתוך בו צונן תדיר אלא פתיך קאמר לשון עירבוב דהיינו שחתך לפת ואח"כ צנון ואחר כך לפת ואחר כך צנון וכ"כ הסמ"ג להדיא וז"ל ואם חתך אחד של לפת ואחד של תרדין וכן תמי' לפי שמתיקו' הלפת מיבטל טעם השמנונית מן הסכין ע"כ ואף שדעת הרשב"א בחידושיו הא דאמרינן אי פתך בה ליפתא קאי דווקא אסילקא ולא אצנון אכן רוב המחברים כתבו דקאי נמי אצנון ורבי יונה כ' הא דשרינן על ידי חתיכת לפת דווקא בדיעבד כדמשנ' לישנא דסמ"ג שכתב ואי חתך בו את הלפת ואח"כ חתך את הצנון כו' אבל לכתחילה אף אם חתך בו את הלפת אסור לחתוך בו את הצנון כדי לאכלו בחלב ול"נ כי הסמ"ג תפס לישנא דתלמוד' דקאמ' ואי חתך בו ליפת' כו' ולישנא דתלמוד' ודאי לאו דווק' קאמ' אלא אפי' לכתחיל' שרי מדקאמ' דליפת' שרי דסילק' אסירא וכי חתך בהוא ליפת' ש"ד ומדקאמר האי לישנ' ש"ד משמע דהוא תיקן טוב והגון לעשות כן אף לכתחיל' ומ"ש ר"י עוד דווק' לעניין סכין של בשר אבל לעניין סכין של גוים אף בדיעבד אסו' ר"ל אף אח' שערבו הצנון עם החלב אסור לאוכלו חומרא יתירה היא אלא נראה שלא להתיר לאכול הצנון בחלב לכתחילה אף אחר שחתך בהו ליפתא ונחתך הצנון כדי לאכלו בחלב אבל אחר שנתערב שרי כ' המרד' בשם ס"ת דוקא לפת אבל אם חתך בו לחם או ירק שאין חריף אסור לחתוך אח"כ צנון או ירק חריף שרוצה לתת עם בשר וכ"כ ש"ד ולעניין שיעור הנאסר פליגי ביה רבוות' הרא"ש אסור כדי קליפה שהוא יותר מגריר לביה פסקיה וכתב דלא דמי לקורט של חילתית שאסרו כולו היכא שחתכו בסכין ש"ג דשאני התם שהקרטי' קטנים ואין יכולין לידע באיזה מקום תחבוהו לפי' אסור כולו והראב"ד ד אוסר עד כדי נטילה דהיינו כעובי האצבע והו' דעת הסמ"ג והס"ת והרשב"א אוסר כולו והר"ן נוטה לדבריו וז"ל צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח דאע"ג דק"ל כשמואל דנ"ט בר נ"ט מותר סכין שאני שלפעמים השמנוני' קריש עליה דאינו ניכר כשחתך בו הצנון הוה נותן טעם הבא מן הממש דמשו' חורפיה דצנון בלע וכתב הראב"ד ז"ל מדקאמר אסור סתמ' משמע דלא סגי בקליפ' דמשום חריפותו ולחותו בלע ונאסר יותר מכ"ק וצריך נטילת מקום ומיהא משמע דבנטילת מקום שהוא יותר מקליפ' סגי דלא חמיר צנון משום חורפיה מחם לתוך חם דכשהן מסולקי' מן האור אמרי' לקמן דסגי בנטיל' מקום מיהת וכ"ד הרא"ה ז"ל אבל הרשב"א כתב דמדלא יהיב שיעורא כדיהיב בקישו' ואבטיח גריר לביה פסקיה משמע דאגב חורפיה בלע טובא ואסר את כולו דומיא דמאי דאמרינן בע"ז גבי קורט של חלתית דאסור משום דמפסקי ליה בסכינה דארמאי ולא הלכו בשיעור קליפה ונטילת מקום אלא אסור כולו ע"כ וכ"נ עיקר מאחר דנחת לש לשיעורא דאמר גריר לביה פסקיה אי הוה נמי שיעורא הכא בקליפה או בנטילה הוה נמי קאמר אלא בכולו ומ"ש גבי' חם לתוך חם דאינו אסור אלא עד כדי נטיל' ג"כ לא ס"ל הכי אם חם הוא שהיד סולד' בו כמ"ש לקמן ומ"מ היה נ"ל היכא שאין ב"י דבלא"ה כמה גדולי' מתירין אותה לגמרי כמ"ש לקמן א"כ דיו לנו במה שנוטלין מקום החתך בעובי אצבע וכן בסתם כלים שלהם שאינ' ב"י דינא הכי דלא בעי אלא כדי נטילה אלא מה אעשה שמהרא"י כתב בשעריו שנהגו איסור בתמכא שקורין קרין היכא שנחתך בסכין של גוים כמ"ש לקמן ומ"מ יראה בעיני דווקא בסכין ש"ג נהגו להחמיר אבל בסכין של בשר וגבינה אינו ב"י לא מסתבר להחמיר ולומר שנ"ט בנ"ט גרע מטעם הבא מדבר שאין ב"י ניחא דלעניין איסורא אמרינן שאפילו אינה ב"י חריפת מחליא ליה מ"מ לעניין היתירא לא אמרינן הכי כדאשכחן בנ"ט בר נ"ט דגבי איסורא אסור וגבי בשר דהיתרא שרי ואף שהס"ת כתב אף לעניין בשר בחלב אמרינן שחריפות משוה אותה ב"י נגד סברתי וחלילה לי להקל מ"מ אני אומר עליו דיו שאתה מחמיר כמותו והוא אינו יותר מכדי נטילה וא"כ צנון או תמכא שחתכו בסכין של בשר אם באתה לאכול בחלב דיו בנטילת מקום בעומק דהיינו כדי עובי האצבע מ"כ בש"ל בשם הר' ישעיה לימוני של גוים מן הדין לאוסר' שחותכין אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעי אלא מפני שחותכין רבים בסכין אחד וממלאי' מהם חבית י"ל שבטל טעם הסכין בהם ובוודאי ראשון ושני היה ראוי לאסרם אלא מפני שאין ניכרים הם בטלים ברוב הילכך שרי וה"ה לחביות של טינינא שרוב החתיכות מבטלות טעם הסכין ע"כ:

דין צנון וכרישין ובצלי' ושומים שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלם בחלב ואפילו אין הסכין ב"י ואם עבר ובשלם בחלב צריך ס' נגד הבלוע בו דהיינו כנגד כל הסכין וא"צ ס' כנגד כל הצנון או הבצלים כו' ואם חתך בסכין של גוים צריך ס' כנגד כל הצנון או הבצלים כו' וכן תמכא שקורין קרין שחתכו ראשו בסכין ש"נ אסור ואם נחתך ראשו ויכול לתלות במרא וחצינא מות' ובארנו דצנון או שום בצל ושאר מיני תבלין אסור לשחקם במכתש ש של גוים אפי' אחר הדחה:

פסק כתב הרא"ש בס"פ א"מ שאלתי את, ר"מ על צנון שנחתך בסכין של גוים שאין ב"י וז"ל תשו' ועל הצנון שנחתך בסכין ש"ג שאין ב"י לא ידענא אם יש לדמותו לקורט של חלתית דאסרינן ליה בפ"ב דע"ז ואפילו בסכין שאין ב"י אגב חורפיה מחליא ליה ומה שאוסר בס"ה צנו' וכרישים ובצלים ודימה אותה לקורט של חלתית שמעתי גדולים שחולקים עליו אומרים דלא דמי לקורט של חלתית דהוא חריף ביותר ואין בעולם חריף כמותו והוא בלזורי ומדלא נקט אלא הוא אלמא מידי אחרינה לא דאלת"ה אלא אפילו כרישין ובצלים לנקטינהו וכל שכן קורט של חלתית והא דאמר בפרק כ"ה צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח ופירש רש"י בחד לישנא אפילו בסכין שקנחו היטב משמנונית שעליו ה"מ בן יומא דחשיב כנותן טעם ראשון ולא כנ"ט בר נ"ט אבל כשאינה ב"י ולאסרו כקורט של חלתית לא ולבי נוטה אחר דבריה' ואעפ"י שאני מורה כס"ה לאסור אין לי לימחות ביד הנוהג' היתר ובפ' א"ט אמר הלעיטה חלתית טרפה מ"ט דמנקבא לה למיעיה אבל כרישין וצנון ובצלי' אכלה לה בעינייהו ולא מינקבי למיעיה הילכך לא דמי כלל עכ"ל אבל עכשיו נהגו כ"ע לאסור וז"ל מהרא"י בשערים העולם נהגו איסור בתמכא שקו' קרין אם נחתך ראשו בסכין ש"ג אמנ' כמדומ' פעמי' ניכר בו שנעקר כך מן הארץ במרא וחצינא ואז נוהגין בו היתר ויראה שאם יש לחלוח במרא וחצינא אע"פ שהוא ספק אין להחמיר כי סברות והוכחות גדולות כ' מהר"ם דוקא בקורט של חלתית אמרינן דחורפי' משוי' ליה לשבח ולא בשום דבר אחר חריף כלל וכן רבי יחיאל והרבה גדולים שוים להתיר ע"כ והוא סברת ר"ב שמדמ' כרישין ובצלים ושומי' לצנון וקורט של חלתית ואסור אפי' אינו ב"י וכן הסמ"ג אחריו ולא כר"י מפרי"ש שאמ' אין לך אלא מה שאמרו חכמים דוקא צנון וחלתית וכ"ד הרמב"ם שלאו דוקא צנון וחלתית שכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין אסור לאוכלן בכותח ע"כ והרשב"א כתב שהדברים החריפין כשום בצל וצנון ושאר מיני תבלין פעמים שהן מפליטין את הבלוע ולפיכך אסור לשחקם במכתש של גוים ואפי' אחר הדחה דאגב דוחקא דכתישה בלע עוד כתב בס"ת ובסמ"ג אחריו וז"ל וכן הדין בשומים ובצלים וכרישין שחתכו בסכין של בשר שאין לאוכלן בחלב שגם הם חריפים כמו צנון ואם עבר ובשלם בחלב צריך ס' לבטלו ומיהו א"צ ס' אלא כדי הבלוע בו היינו כדי כל הסכין אבל חתכו בסכין ש"ג צריך ס' כנגד כל הצנון פי' לפי שהצנון נ"נ לפי מה דק"ל דבכל האיסורים אמרינן חנ"נ והיכא שא"צ ס' אלא כנגד הסכין כגון סכין של בשר או איפכא אין להקל לשער נגד מקום שחתך אלא נגד כל הסכין חוץ מן הקתא כמ"ש לעיל בפג"ה סימן מ"ב:

דין דגים שנתבשלו בקדירה של בשר נקיה אפילו ב"י מותר לאכלן בכותח מן הדין אלא שהאידנ' נהגו לאסור לכתחילה לאכול בכותח כל מה שנתבשל בקדרה של בשר וכן איפכ' ואין להקל ואפילו אם נתבשל בקדרה שאינו ב"י ודווקא כשנתבשל של בקדרה הוא דמחמירין אבל אם תחבו כף של בשר ב"י לקדרה של חלב שאינו ב"י ובתוכו דגים בעניין שיש ג' נותני טעם מות' לאכול הדגים בכותח ולא משגיח' בכף שהוא אקראי בעלמא ודווקא כשהיה הכף נקייה אבל אם אין הכף נקי אין לאכול התבשיל אלא במין הכף ומ"מ אין נוהגין לתת בו שומן ואף לערות חמין לתוך קערה של בשר לא שרינן אלא לתוך קערה חדשה או לאכול מן הקדרה בכף הדשה או בלפת בלחם ובארנו דאם נצלו הדגים בקדרה של בשר אסור מן הדין לאכלם בכותח ודבש שבשלו בקדרה של בשר ב"י אפי' עירו הדבש תוך חלב מותר ובצים שכתשו במכתש של בשר אפי' ב"י ושמו בחלב או איפכא מותר:

אתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח ר"א אסור נ"ט הוא ושמואל אמר מותר נ"ט בר נ"ט הוא וכתבו התו' מותר לאכלן בכותח אם הקערה והדגי' צוננים לא איצטריך לפסוק דליכא מאן דפליג אלא כשהאחד מהן רותח דבין עילאה גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי פי' שאר איסורין והלכך לעניין בשר בחלב דהיתירא הוא דפליגי ופי' ריב"ן חתנו של רש"י בשם רש"י דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב וכו' ומתוך לשו' הקו' משמע דאין חילוק בין עלו לנתבשלו וכו' כל הדבור עיין בתו' ואשר"י בפירקן (דף קיב) וכ"כ הרא"ש ובא"ז כתב וז"ל ולר"י נראה דהלכה למעשה דאין חילוק בין עלו לנתבשלו והכל שרי וכן קיבל מר"ת שהורה כן הלכה למעשה ע"כ וכתב מהרא"י בשערים שלו הכי נהוג וכן קבלתי דרוב גאונים הסכימו כך אבל נצלו רוב הגאונים אסרו ע"כ פירוש לדבריו כגון שנצלו בכלי שאי' בו מים דהוי נ"ט ממש ואסור וכן הכריע הרא"ש ובסמ"ג נמי כתב וז"ל אפס דגים שצלאן בשפוד צלו בו בשר שמא יש להחמי' בהן יותר מדגים שעלו בקער' וכ"נ עיקר מדקאמר דגים שעלו בקערה ולא קאמר שנצלו בקדרה דהוי רבותא טפי בשלמא מה דלא דייקינן עלו אין נתבשלו לא משום דאיכא למימר דאפילו עלו וכ"ש נתבשלו שרי דאיכא כמה נותני טעם וכמו שכתב הסמ"ג להדיא וכל שכן נתבשלו דשרי וכן בשערים כתב הסמ"ק אפילו נצלו או נתבשלו דווקא דיעבד אבל לכתחילה אסור להעלותם או לבשלם בכלי של בשר כדי לאוכלם בכותח ודייק לה מדקאמר דגים שעלו בקערה לשון דיעבד וכ"כ הגמ"י וכ"כ גם רבינו ירוחם ולא כמ"ש בעל הס"ת והשערים דקטנית שבשל בקדרה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדרה של בשר ואפילו בקדרה ב"י כמו דגים שעלו בקערה כו' והעולם נהגו איסור לכתחילה לאכול בכותח על מה שנתבשל כבר בקדרה של בשר וכן איפכא וחלילה להקל בפניה' ובפרט מאחר שכתב הא"ז דיש לחו' להורא' רש"י ולאסור נתבשל כי הראייה שהביא מצנון שחתך בסכין של בשר היא עיקר ומה שיש לדחו' דללשון אחר שפי' הטעם משום שהשומן נקרש כו' אין לו ראייה ל"נ דה"ט דאגב חורפיה כו' הוא עיקר דסתמא דתלמודא קאמר לה ומ"ה לא גרע בישול מחורפיה דצנון ומ"ש השערי' וכן מותר ללוש קמח במים שמחמין במחב' חולב' אע"פ שאוכלי' עם בשר מזה הפת אע"פ שהיא ב"י או איפכא דהוי כמו דגים שעלו בקערה דשרינן אפילו אם נתבשלו שהמי' כמו דגים שאין במחבת רק נתינת טעם ואותו טעם הולך במים נמצא שהמים נ"ט בר נ"ט דהיתר פי' דכל אחד ואחד היתר בפ"ע העולם נמי נוהגים שלא לאכול עם אותו פת אלא ממין הקדרה שנתבשלו בה מים ואף שמותר מן הדין לאכול עם אותו לחם מה שירצה היינו בלחם שאין בו אלא מים אבל ללוש עם אותו מים לחם שנותנין בו שומן או איפכא אסור לפי שהמים הוי כמו שצלו בקדרה של בשר דה"ט ממש כמו דגים שצלו שאסור לאכול בכותח ומאחר שהעולם תופסי' לאיסור בנתבשלו א"כ בנתבשלו בכלי שאין ב"י נמי אסור לכתחילה דכל טעם לפגם אסור לכתחילה וגם כבר נהגו שלא לחלק בין כלי שהוא ב"י לאינו ב"י להתיר לכתחילה ודווקא הקדרה שנתבשל בה המאכל לעולם מחזיקינן המאכל כמו הקדרה לכתחילה אבל אי תחב כף של בשר ב"י בקדרה שאינו ב"י דלעולם הוא נ"ט בר נ"ט דבשר נ"ט בכף והכף במאכל ועדיין כולה היתר הוא דהא הקדרה אינה ב"י ולפעמים איכא ג' נותני טעם כגון שבשל דגים או בצים וכדומה לו בקדרה מלא מים שאף בדגים או אותו המאכל ג' נותני טעם ומ"ה שרינן לאוכלם בחלב כמין הקדרה וכן איפכא ולא משגחינן בתחיב' כף אעפ"י שהוא ב"י שהרי יש ג' נותני טעם כו' ואם החמירו בנתבשל בקדירה להחזיק המאכל כמו הקדרה כדפרישינן לא החמירו בתחיבת הכף שהוא באקראי ודבר מועט ודוקא שהכף נקי אבל אם אינו מקונח דהוי ממשו ולא טעם אין להתיר המאכל לאכול אלא כמין הכף וכן ראיתי מורין היכא שתחב הכף של בשר ב"י בקדרה חולבת שאינה ב"י והכף אינו מקונח שמחזיק' המאכל כמו הכף ומ"מ לא שרינן לתת שומן באי זה מאכל לכתחילה מפני הקדירה לפי שנהגו להחזיק המאכל בקדרה גם היה דבר תמוה למראי' עין ולכך לערות אותה חמין לתוך קערה של בשר אינו נכון אלא לקערה חדשה או לאכול מן הקדרה ובכף חדשה או בלפת בלחם כ' המר' בס"פ א"מ ובפ' כ"ש מעשה בא לפני ר"י שבשלו דבש במחבת של בשר ב"י והריקוהו חם בקערה של חלב ב"י והתיר' משום דשמנונית בדבש הוי נ"ט לפגם והביא ראייה לדבר ונר' דאפילו אם היה נ"ט לשבח שרי משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא אלא שר"י רצה להתירה אפי' לסברת ריב"ן שאוסר בנתבשלו ונ"מ אפי' לדידן היכא שעירו הדבש בחלב עצמו לפי שהדבש שנתבשל בו בלא תערובות מים הוי כמו דגים שנצלו בקדרה של בשר שאסור לאכול בכותח עוד מ"כ איך שכ' הרשב"א על בצים שנתכתשו במכתש חולב' שאינו בן יומא וחזרו וכתשו בו ביום בצים עם מרק בשר והבצים הראשונים שמו בתרנגולת והתיר הכל הראשונים לפי שהם נ"ט בר נ"ט אפי' הוי ב"י והשניים שעם המרק לפי שהמכתש לא היה ב"י ולא אסרם משום תבלין שמשימין בבצי' וכמו שאמרו חורפא דחלתית מחליא ליה דשאני הכא דתבלין שנתערבו עם בצים דבר מועט הוא ואין כ"כ חריפות בהם להחזיר לשבח פליטת המכתש ע"כ.

דין קערות שנשתמ' בהן בשר שהודחו במחבת חולבת בכלי ראשון ושניהם ב"י אפי' נקיים הכל אסור וכן איפכא ואם האחת אינו ב"י אז הכל מותר והוא שיהיה ברי לו שהיו מקונחות יפה אבל אם אותה שאינה ב"י אינה מקונחת או ספק מקונחת או לא הכל אסור וכ"ז כשהודחו במחבת בכ"ר אבל אם הדיחו בכלי שני אם הם נקיים הכל מותר אבל אם אחת מלוחלחת בשיורי מאכל אוסרת האחרות אפילו בכ"ש אבל א"צ המורה לשאול אם הם נקיר או לא אבל אם היה ע"י עירוי מכ"ר אז צריך המורה לשאול אם היו מקונחו' וגם צריך לשאול אם היה ע"י עירוי ירקות שבשלו בקדרה של בשר ותחבו בו כף חולבת ושניהם ב"י אסור:

פסק כ' התו' וקערות שמשתמשי' בהם בשר שהודחו במחבת של חלב בכ"ר ושניהם ב"י יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפי' נתבשלו אם השמנונית בעין על הקערות דהוי כסכין שלא נתקנח דאסור בקונ' לל"א ואפילו אין השמנונית בעין אסור דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם השני של בשר ושל חלב נכנס במים נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת ואם האחד אינו ב"י אז אותו שהוא ב"י מותר ע"כ והרא"ש כ' וז"ל וקערות שנשתמשו בהן בשר שהודחו ביורה חולבת ושניהם ב"י ה"ל נ"ט בר נ"ט הבשר בקערה והקערה במים ועודנו היתר עד שיתערב באותן המים טעם החלב הנפלט מן היורה ולפי' ריב"ן דאסור נתבשלו אסורות הקערות והיורה ול"נ דאף לריב"ן הכל מותר דלא אסור נתבשלו אלא לאוכלו בכותח שטעם שני של בשר נותן טעם לתוך ממשות של חלב אבל הכא הטעם שני של בשר שבתוך המים אין נותן טעם לתוך ממשו' החלב אלא מתערב עם טעם שני של חלב שבתוך המים נר' שהמים מותרין והכל מותר אמנם יש לאסור מטעם אחר לפי שכשמדיחים קערות נדבק בהן שמנונית של מאכל ונוגע ביורה ונאסרה היורה מממשות הבשר שנכנס בה והכל אסור ע"כ והוא ממש הפך סברת התו' והס"ת והסמ"ג וכל האחרונים כ' כדברי התו' לאיסור אפילו הם מקונחים רק שהן ב"י והרא"ש נקט להקל כדעת הרמב"ן שכתב על בה"ת דאישתביש במה שחוסר הקערות שהודחו במחבת של חלב אפי' שתיהן ב"י דהיינו דגים שעלו בקערה דמותר לאוכלן בכותח דקערה היינו קערה מים רותחין שפלטה מהם היינו דגים מחבת חולבת היינו כותח וכשם שהדגים מותרין לאכלן בכותח כך המים הללו מותר ליתן אותן בין בכותח בין בפליטת חלב שבמחבת ודבר ברור הוא ואע"פ שהסכמנו לפרש דג' נ"ט בעינן כאן נמי איכא ג' נ"ט הבשר בקערות וקערות במים והמים בחלב ולא אמרינן חלב שבמים נתערב עם טעם שני של בשר שבהן כשם שאין אומרים בדגים דטעם החלב שבכותח נבלע בדגים ויהא אוסרין וכן בדין לפי שאין בשר שבדגים או במים אוסרין עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זה בזה שאין בשר בחלב אוסר לעולם אלא בנ"ט הלכך הוו להו טעם ג' והכל מותר ע"כ דבריו וכתב עליו הר"ן ונמשכו לדעתו הבאים אחריו הרשב"א ז"ל ואחרי' ותמיהני עליהם שאני רואה דברי בה"ת ז"ל נכונים וברורים ולא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהתם הכותח לא קבל טעם כלל מטעם הראשון דהיינו קערה אלא מן הדגים דהוו טעם שני אבל כאן טעם החלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מטעם הבשר ראשון שבקערות דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן שלא באמצעית המים הילכך לא הוי נ"ט בר נ"ט אלא נ"ט ראש' הוא שנ"ט בחלב הלכך ל"ד כלל ועוד האריך וקצרתי ושרי ליה מריה לרב הגדול רמב"ן שיכתוב על בה"ת שאישתבש הלא כל דבריו בנוים על יסוד דברי ר"י בעל התו' ואם לא נראו לו דבריו היה לו לכתוב ל"נ לי כלל דבריו כי אין נופל לשון שיבוש אלא כי שטעה טעות גמור ההכרח ואיננו כן גם מ"ש הרמב"ן דבעי ג' נותנת טעם והיינו דס"ל דגים שעלו בקערה ר"ל שנתבשלו בה או עירו לתוכו רותחין וכ"פ הרמב"ם דבבישול מיירי אכן כל המחברים ס"ל דאפי' ב' נ"ט בפרט בבישול ולפעמים אף בצלי כגון דגים שעלו מן הצלי לתוך הקערה אם לא שצלאן בשפוד של בשר וכדפריש לעיל בסי' ס"ג והנה ש"ר פסק כס"ת שכתב וז"ל קערות שאכלו בהן רוטב של בשר רותח היום והדחו ממים רותחין שהיד סולדות בו במחבת חולבת שאינה בת יומא הקערות פשיטא שמותרות שלא קלטו רק טעם החלב מכלים שאינו ב"י שנ"ט לפגם וגם המחבת מותר לבשל בה חלב עוד משום שיש בהן ג' נ"ט בר נ"ט מן הבשר בקערה ומשם במים ומשם במחבת ואכתי היתר גמור הוא כיון שאינו ב"י ודווקא כשהקערות מקונחות שאינן מלוכלכו' ממרק של בשר קודם שהדיחן דאז ליכא רק פליטה של טעם היתר הקערות במים אז שייך היתר של נ"ט בר נ"ט אבל אם האחת מלא שמנונית או שיורי מאכל של בשר או של חלב במחבת או בקערות הכל אסור דטעם ראשון הוא וכן הדין אם הוא איפכא קערה חולבת ב"י והן מקונחות מחלב והדיחו במחבת שלא היתה ב"י מבשר וכ' עליו מהרא"י יראה דהכל אסור דקאמר לאו דווקא הוא דאם אותה שאינה ב"י מקונח' לא תיאס' חבירתה כלל דלעולם טעם הנפלט ממנו פגום הוא אלא לצדדין קאמר דהכל אסור ר"ל היכא דאותה שאינה ב"י אינו מקונח' וכ' עוד ש"ד ואם המחבת חולבת היא ב"י כמו הקערות של בשר שהם ב"י פשיטא שהכל אסור אם הם על האש והיד סולדת במים דטעם הקערות של הבשר נפלט במים וגם של חלב א"כ נאסרו מיד המים משום בשר בחלב וכי חוזר ונבלעו במחבת ובקערות נאסרו הכל עכ"ד והכי נקיטינן כאשר כ' נמי מהרא"י בכתבים וז"ל על דבר הירקות שנתבשלו בקדרה חולבת ב"י והגיסו בה בכף של הבשר ב"י ושניהם מקונחות יפה מספק' לך אי אסרינן כדברי השערים או שרינן כדברי האשר"י דע שאני מורה לאסור כדברי השערי' וכ"כ נמי בס"ה ובתו' פ' כ"ה ואדרבה החמירו יותר עכ"ל והנה מ"ש החמירו יותר היינו שכ' אפי' אין שניהם ב"י אלא רק אח' שאז אותו שהוא ב"י אינה נאס' משמע להדיא אותו שאינה ב"י נאסר לבשל בו עוד ודלא כשערים והיינו משום דמחשבי להו בישול כטעם ראשון ובודאי ס"ל לבעלי התו' דנתבשלו אסור דגבי בישול לא אמרינן נ"ט בר נ"ט והיינו כדעת ריב"ן חתנו של רש"י וכן נמצא בפסקי התו' להדיא דנתבשלו אסור וה"ה בקערות שהודחו ברותחין דהוי כבישול ובולע ומפליט אבל לפי מה דק"ל דעלו שרו וכ"ש נתבשלו דאיכא ג' נ"ט א"כ הכל שרי כדברי הס"ת והשערים וכן עיקר א"ל היכא שאינה מקונחות יפה והי"ד כ' שאין להתיר עד שיאמרו ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בה ע"כ וכ' הרשב"א בת"ה לא הדיח את הקדירה יפה יפה שבשל בה דגים אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בס' בדגים אסור (הובא בב"י סימן נ"ה) לאוכלן בכותח ע"כ ולא נ"ל להקל בזה כי אין לעמוד על הדבר ומשערינן נגד הקדירה כולו וזו א"א שיהא ס' במאכל שבקדרה נגד כל הקדרה ועוד נ"ל מאחר דאיכא ממשות בעין או הטעם שבקדירה שאינה ב"י אינו נ"ט לפגם והוי הכל טעם של ממש ומש"ה נמי לא חילקו כל המחברים גבי קערות שהודחו במחבת אם אינן מקונחות לשער בס' נגד השמנונית שנדבק בו וכן עיקר וכל מ"ש בעניין הקערות היינו שהדיחו במחבבת או ביורה שהוא כלי ראש' אבל הודחו בעריב' שהוא כ"ש שרי וז"ל מהרא"י בשערים שלו מהרי"ח פסק שכלי שני מבליע בכלי חרס לפיכך יראה דיש לדקדק כשמדיחין קערות יחד ולפעמים נמצאי' א' של חלב תוך האחרות של בשר או איפכא ואם א' מלוכלכת בשיורי מאכל אוסרת את האחרות אפילו כ"ש שהיד סולדת בו אבל אם הם נקיים כו' אין לחוש דנהי נמי דכ"ש מבליע בכלי חרס מ"מ אינו מפליט ממנו וק"ל וכמדומה לי שלא ראיתי מורי הוראה מדקדקים בכך ע"כ והנה מ"ש מורה הוראה מדקדק כו' פי' לשאול אם נקיים הן או לא אלא מתירין בסתמא וצריך ליתן טעם לדבריהם דס"ל אין כ"ש מבשל ולא מבליע אף בכלי חרס היכא שהאיסור צונן בשלמא אם היו המים בעצמם אסורים והיו בכלי אפשר שהכלי היה בולע אבל הכא שהמים אין להם איסור אלא מכח שיורי המאכל והרי הם צוננים אלא שנאמר שכ"ש יחמם השיורי מאכל ויבלע אח"כ הכלי ממנו כה"ג לא אמרינן שהכלי שני בולע וראייה מדברי הסמ"ג שכ' אהא דכ"ש אינו מבשל כו' ומה שנהגו לרחוץ צואר התרנגולת פי' אפילו כשמולגים בכ"ש מפני שפעמים נותנ' אותן מים על האש להרתי' אחר המילוג ואם היה ממשות הדם בעין ורוחצות בו קערות אח"כ נמצא שהיה בו דם בכלי ראשון ואמאי לא תירץ דחיישינן שמא דתרנגולת גופא תבלע מן הדם שבעין שעליה דהא כלי חרס בולע אפילו בכ"ש אף לדברי הסמ"ג כאשר הוכחתי לשם בביאורי לסמ"ג וא"כ כ"ש התרנגולת שהיא רכה ביותר אלא ה"ט משום דלא מסתבר לומר שהמים חמין שהם בכ"ש יחממו הדם ויעשו ג"כ כ"ש כדי שתבלע התרנגולת בוודאי אם היו מולגים התרנגולת במים האסורים אף בכ"ש היתה נאסרת בבליעה כמו כלי חרס אבל אין כח בכלי שני להרתיח דבר צונן ולפ"ז קי"ל נמי מ"ש בהג"ה א"ו תרנגולת שנמלגה בקערה חולבת אפילו היא ב"י הקערה והתרנגולת מותרין דכ"ש אינו מבשל ע"כ ואפילו היא של חרס מטעמא דפרי' כי חמים שהם כ"ש לא יחממו התרנגולת לעשות כלי שני שתפליט ויבלע הכלי חרס ומ"ה אין מדקדקים לשאול אם יש שיורי מאכל ומתירין מן הסתם אכן אי בודאי הוי בחד שיורי מאכל אין לנו כח להתיר לכתחילה משום שיש לחלק ולומר דמשיורי מאכל יתמחה בתוך המים ויהיו המים נחשבי' כאילו הן גופה רוטב של בשר שהוא כלי שני ויבלע בכלי מה שאינו דומה לדם הצווא' של תרנגולת שהוא מעט ואם יתמחה בתוך המים יהא בטל בס' והכל שרי אלא שבאנו להחמיר שמא יהיה דם בעין ויאסור אח"כ כמ"ש הסמ"ג א"כ כה"ג שפיר אמרינן דאין כח בכ"ש להרתיחו אכן היכא שעירו מים רותחין על הקערות צריכין לדקדק ולשאול אם היה שם שיורי מאכל לפי שהעירוי מפליט ומבליע עד כדי קליפה ונראה בעיני דאף מן הסתם שאין אנו יודעים אם היה ע"י עירוי או לא צריכין לשאול ע"ז לפי שמן הסתם מערין מן הקדירות העומדות על האש על הקערות כדי להדיחן יפה א"ל שידוע שלא היה ע"י עירוי אז א"צ לדקדק ולשאול אם היה שם שיורי מאכל ועיין בפרק כירה סימן כ"ד עוד תמצא מדיני כלי שני סימן ע"א:

דין דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא אסור עד סוף כל העולם ודין דסתם כלים של גוים אינ' ב"י וא"צ לשאול מהם אם הם ב"י או לא ומ"מ אם שאל ואמר שהוא ב"י נאמן:

פסק כתב הר"ן בשם הרמב"ם פ"ט מהמ"א קערה שבשל בה בשר ובשלו בה דגים מותרין לאכלן בכותח והוו יודע דלא שרינן נ"ט אלא בשל היתר בבשר בחלב דכיון דטעם שני אכתי היתרא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם וזהו פשוט ור"י מדורא נמי כתב בד"א דשרי ללוש עם אותה מים שהוחמו בכלי של בשר ולאכול עם החלב וכולי היתירא אבל במחבת או ביורה ש"ג שיש בה נ"ט של איסור ונכנס טעמו של איסור במים אסור לכתחילה ללוש במים שנתחממו בהן אע"ג דסתם כלי גוים אינה ב"י מ"מ אסור ללוש פת בבתינו מן המים שחממו בהן דאין להתיר נ"ט לפגם לכתחילה אבל לאכול מפת ש"ג דמותר היינו בדיעבד וכתב מהרא"י על זה דאין להתיר נ"ט לפגם לכתחילה שעדיין לא התחיל הנאת' שהרי לא הוחמו לשתיה אלא לאפייה ולעניין זה הוי לכתחילה ע"כ והטי"ד בסי' קכ"ב כתב וז"ל והטעם שמחזיקים כלי הגוים אינן ב"י כת' א"א הרא"ש ז"ל משום דהוי ס"ס ספק אם נשתמשו בו היום ואפילו אם נשתמשו בו היום שמא נשתמש בדבר הפוגם בעין וכיון דס"ס הוא תלינן להקל ולפ"ז ה"ה נמי כלים שלנו תלינן להקל ע"כ ונ"ל אעפ"י דסתם כליהם אינו ב"י וגם מסתמא א"ב לשאול אם הוא ב"י או בישול בו דבר שאינו פגום אבל מ"מ אם שאל מן הגוים ואמרו לו שהוא ב"י ישאל נמי מהם מה שבישלו בו ואם הוא דבר שאינו פגום או הוא בעניין שלא יכול לידע מהם מה שבישלו בו אינו ראוי להתיר מאחר שאין כאן ס"ס ואעפ"י שאין אנו חשין לדבריהם ש"ג לא לאיסור ולא להיתר היינו לאותו דבר שהיה כבר בחזקת כשרות אבל הכא שכבר הורע חזקה שסתם כלי גוים בלועים באיסור רק מכח ס"ס באתה להתיר הלכך סמכינן אדיבורא ועוד הא דלא סמכינן אדבריו של גוי היינו היכא שבא להשביח מקחו שאמר של ערלה הם כדאיתא בגמרא:

דין דאסור להניח כד של כותח אצל כד של מלח אבל אצל כד של חומץ מותר ובארנו דאסור ג"כ לכתחילה להניח כד של בשר אצל כד של חלב בתיב' א':

בעא מיניה רב דימי בר יוסי מר"ט מהו לאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא א"ל אסור דחלא מאי א"ל שפי' דמי ומ"ש האי איתא לאיסורא בעינ' פירו' שהו עב ולא בטיל והאי ליתא לאיסורא בעינא פי' ובטל בס' והרמב"ם בפ"ט מהמ"א מפר' דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמשאיב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב ומ"ש בספרו אין מניחין כד של מלח בצד כד של קמח מפני ששואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב אבל מניח כד החומץ בצד כד הקמח שאין החומץ שואב ממנו וכ' הר"ן שכן פי' ר"ח ובוודאי דלהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתא לאיסורא בעינא אלא גי' אחרת היתה להם וככר כתבתי כל היכא שאין הכרע לגירסא אזלינן לחומרא שאין להניח כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בתיבה אחת אפילו אינם נוגעים ממש מטעם גירסא שלנו שמעינן מדברי הרמב"ם דכדא דחלא אצל כדא דכמכא מותר אפילו נוגעים הכלים ממש להדדי דהא לא בלעי וכ' התו' והרא"ש ואין לאסור מטעם זה לתת בתוך תיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב דמזהיר זהירי שלא יפול מזה לזה אבל הכא לא מסקי אדעתייהו ליזהר שלא יפול מן הכותח במלח ויתן ממנו לתבשיל אבל הא"ז כ' וז"ל שריב"י כתב בשם רש"י שיש להחמיר שלא להניח ב' תבשילין של בשר וחלב סמוך זה לזה בתיב' אחת שמא יתערבו ולא ידע א"ל שיכסנו בטוב ומיהו בדיעבד אי הניחם שרי דלא מחזקינן איסורא ע"כ ומהרא"י כ' בשערים שלו דהכי נהוג שאין לאסור כו' כדברי התו' ושרי לאנוחי דבשל סופרים הלך אחר המקיל דמדאורייתא ודאי שרי לאנוחי ותו מאחר דכתבו התו' ואשר"י להתיר ליתא לר"י שירלייאן מקמייהו ע"כ וא"י למה בא להקל דלכאורה יראה מ"ש התלמוד דלא לאנחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחה כ"ש שלא להניח בשר אצל חלב דחיישינן לתערובות ואין זה קרוי בשל סופרים כי דרר' דאורייתא אית ביה שקרוב לודאי שיבא לידי קלקול ומ"ש דליתא לר"י שירלייאן הלא הא"ז שהיה בעל הוראה מן האחרוני' הביא דבריו א"כ למה לא ניזיל בתריה לחומרא בפרט מאחר שיש להם במה ליתלות שהרי כ"כ בשם רש"י ע"כ יש לחוש להוראתו והעולם נזהרים שלא להניח שום מאכל של שומן עם מאכל של חלב בתיבה אחת א"ל שיש הפרש מחיצה ביניהם ולא זו בפעם אחת אלא אפילו בזא"ז שלא יפול מן המאכל לתוך התיבה ויעמוד בו אח"כ המאכל של חלב ואע"פ שצונן לא בלע אפ"ה החמירו בדבר דלפעמים תהיה הקדירה חמה ולאו אדעתיה:

דין דאף המליחות שדרך לעשות בבשר שצולין בשפוד נמי מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו ובארנו דגוזל שנפל לכותח והכותח והגוזל שניהם אינם מלוחים מותר:

מסקינן ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייה ר"ח בר אבא מפשרוניא א"ר מאן חכים למישרי כה"ג אלא ר"ח מפשרוניא דגברא רבה הוא וקסבר כי קאמר שמואל מליח הוא כרותח ה"מ דאינו נאכל מחמת מלחו וכו' פי' רש"י אינו נאכל מחמ' מלחו עד ששורין ומדיחין אותו כעין מליחת בשר להצניע והר"י ז"ל אומר דלא חשיב אינו נאכל מחמת מלחו אלא א"כ נמלח כעין עיבו' כדאמרינן בפ' כ"ג האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לה לאורחא וק' לר"ת דאטו הני אטמהתא דאימלחו בי ריש גלותא בגידא נשיא דמייתי עלה מליח כרותח וכן קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וכן ההיא פינכא דר' אמי וכן רב מרי אימלח ליה שחוטה בהדי בשר נבילה אטו כל הני מליחות הוי לאורחה או להצניע והיה או' ר"ת דכל מליחה שעושין לקדירה חשיב אינו נאכל מחמת מלחו שהרי פי' בה"ג דשיעור מליחה כשיעור צלייה משום דיוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צלייה ולכן חשיב מליח כרותח וא"כ מליחה שאנו עושין לקדרה כדי להפליט הדם הוי מליח כרותח ומסקי' נמי בפ' הקומץ טעמא דמעטי' קרא דם ממליחה האל"ה דם לבעי מליחה והא נפקא ליה מתורת דם דאר"י דם שמלחו אינו עובר עליו וכן דם שבשלו אינו עובר עליו אלמא מליחת קדשים קרי להו אינו נאכל מחמת מלחו דהוי כרותח ממש מדפטר דם שמלחו כמו דם שבשלו ומליחת קדשים הוי כעין מליחת קדירה שלנו כדמסיק התם במלח יכול תביננו פירוש מעט מלח להסיר טעם התפל כבינה המיישרת את האדם ת"ל במלח תמלח לרבות שיהא רוב המלח מקלקל הטעם וכיצד יעשה מביא האבר ומולחו והפכו וחוזר ומולחו א"ר וכן לקדירה הרי לך שמליח' הקדירה היינו אינו נאכל מחמת מלחו א"ל שידיחו יפה יפה להסיר המלח שעליו כ"כ התו' והרא"ש לפי גי' ר"ת דג' וכן לקדרה אבל לפי מ"ש לעיל בפ"ק דגירסת ריב"א שג' וכן לצלי עיקר שמעינן דאף המליחות שדרך לעשות בבשר שצולין בשפוד שמולחין הבשר מכל צד קרוי אינו נאכל מחמת מלחו שאם היה בא לאכול עתה באומצא או שהיה כבר מבושל ונמלח כעין מליחת צלי לא היה נאכ' בלא הדחה ומ"ש מרדכי והסמ"ג דמליחה מועטת דלצלי לא הוה הבשר כרותח ע"י כן אבל הציר הנוטף ממנו הוי כרותח דהציר מיהו אינו נאכל מחמת מלחו כדפירש' ר"ב ע"כ וכן השערים היינו משום דס"ל דגרסינן וכן לקדרה התם הוא דאמרינן מולחו והופכו וחוזר ומלחו אבל לא בצלי אבל גירסתנו אף בצלי מולחו והופכו וחו' ומולחו אלא שבמליחה מועטת סגי ולקמן נפרש מה חילוק בין מליחת קדירה למליחת צלי:

דין בשר או גבינה שיש זמן מרובה קצת שנמלחו ועדיין הם לחים ויש בהם ליחלוחית מלח או ציר ולא הורחו אחר המליחה יש לחושבם כרותח לעניין דברי' שיפלו בהם או שיפלו עליהם אבל אם הם יבישי' וניכר לעינים שאין בהם ליחלוחי' כלל אפילו חזרו ונתלחלחו ע"י מים לא נחשב עוד כרותח והא דחשבינן כרותח היכא דלא נתייבש היינו משו' דאמרינן גוף החתיכה חשובה רותח אע"פ שהמלח פסק כחו ותשש כחו לאחר שיעור מליחה מ"מ גוף החתיכה חשיבה רותח כל זמן שהיא לחה אעפ"כ אינה נאסרת מכח ציר שבגומות דלא שייך לומר שהבשר שהוא רותח בולע דבר לח שמוצא אצלו דלא אמרינן הכי אלא בשאר איסורין או בבשר בחלב אבל לא לגבי פליטת דם עצמו:

פסק כ' בא"ז בשר או גבינה שיש זמן מרובה קצת שנמלחו ועדיין הן לחין ויש בהן ליחלוחית מלח או ציר שעליהם יש לחושב' כרותח לענין דברים שיפלו בהן או שיפלו עליהן אבל אם הם יבישים וניכר לעינים שאין בהן ליחלוחת כלל אין לחוש ואם חזרו ומתלחלחות ע"י מים יש לחוש וגבינה שנמלחו חושב ר"י אין נאכלין מחמת מליחה אבל לאחר שנרחצו תו לא חשבינן אין נאכלין מחמת מולחן ע"כ וכ"כ בסמ"ג ובשערים דבשר וגבינה שנוגעים כשהם לחין אם שניהם מלוחים ואינם יבישים שניהם אסורים ומהשתא צריך לחלק ולומר אע"פ שהמלח אחר שפסק כחו דהיינו אחר זמן פליטתו לא חשיב כרותח מ"מ גוף הבשר כל זמן שהוא לח לא פסק מרתיחתו וחשוב כרותח ואוסר אפי' הגבינה ואע"פ שכתב הסמ"ג מדברי התו' דעיקר הטעם מה שאנו מתירין בחתיכות המלוחות זו ע"ג זו ותמצא בהן לאחר ימים או יותר גומות מלאות ציר בין חתיכה לחתיכה והמלח נימוח בתוכו וכבר נגמרה כל פליטתו והיה לו לאסו' כדי קליפת בחתיכה אלא משום דאמרינן דלאחר שנתן המלח כחו בבשר והפליט דמו פסק כחו ומחמת אותו המלח לא יחשב כרותח עוד ועל אותו הטעם כ' הסמ"ג שהוא הגון וא"כ משמע דאפי' גוף הבשר לא חשיב כרותח דאל"כ מה מהני שהמיחוי לא חשיב כרותח מה בכך לא יהא אלא בצונן מ"מ הבשר המלוח אם יחשוב כרותח בולע הו' דבר לח שמוצא אצלו כדאיתא להדיא בש"ד דאם היה הגוזל מלוח כל צרכו אפילו לא היה הכותח מלוח הוי אסור מה"ט אלא בע"כ צ"ל דלהך שינוייא גם גוף החתיכ' שנמלח לא חשיב כרותח לאחר שיעור מליחה ומ"ה כ' מהררא"י בת"ה בסי' קנ"ט דלכך נראה שאין למחות ביד המקיל בכה"ג לצורך סעוד' מצוה ששמו בשר הרבה מבקר וצאן בכלי מנוק' אחד ומלחו ג"כ בכלי אחר אווזות ואחר ששהו הכל שיעור מליחה ויותר כמו חצי יום לקחו האווזות ושמו אותו על הבשר והפכו כל הבשר עם האווזות מלמעל' למט' ולמט' למעל' עד שנגעו הכל זה בזה ונמצא אח"כ שאווזא אחת היתה טריפה ואין ס' בכל הבשר אפילו כנגד אווזא אחת אפ"ה יש להתיר בכה"ג מאחר דלא חשיב כרותח והיו כדבר צונן שנגע בצונן ולא בעי אלא הדחה וק' דלפי דבריו ק' דברי הסמ"ג אדברי עצמו שאוסר בשר וגבינה שנגעו זה בזה כל זמן שהן לחין אפי' אחר זמן פליטת הבשר אלמא דחשיב גוף הבשר כרותח ואף שמהרא"י הרגיש בקושיא וכתב דאין להתיר אלא לצורך גדול דקשה לסתור דברי הא"ז דחשיב להדיא כרות' אפי' לאחר זמן מרובה מ"מ דברי הסמ"ג אינם מיושבים אהדדי דא"א לומר דאיירי קודם שפליט הבשר דמו שהרי לא חילק אלא בין לחין ליבישים אבל כל זמן שהם לחין לא חילק א"כ בודאי ס"ל כדברי א"ז אלא צ"ל דלא אמרינן האי סברא שמוצי' דבר לח אצלו ובולע אלא בבשר וחלב או שאר איסורין אבל דם שדרכו להיות שריק אם אינו בעין נהי דהכא לא שריק לגמרי שהרי הציר מונח בגומא מ"מ מהני סברא זו שאינו נבלע בבשר מאח' שפס' כח המלח שיבלע בבשר וא"כ נהי שהבשר הוא רותח עדיין מחמת מליחה מ"מ אינו בולע דם פליטתו מעצמו היכא דליכא דבר אחר שגורם לכך או מלח או היה חם מחמ' המלח ולא בעניין שהוא רותח בעצמו ומ"ה דברי הסמ"ג ישרים ומה שבנ' עיקר יסודו שאין לחלק בזה דאי ל"ת הכי מאי מקשה לעיל הגאון ששינוי דידהו אההוא בר גוזלא שנפלה לכדא דכמכא דשרי תלמודא משום דהכותח לא היה נמלח כל הצורך הא אם לא היה נאכל מחמת מלחו היה אסור אע"ג דהכותח היה נמלח מימים רבים אלמא אפי' לאחר זמן שיעור מליחה מליח הרי הוא כרותח ומתרצינן דש"ה דהכותח לא פסק כחו שהרי לא פלט כלום ולכך אי הוה מלוח כל צרכו הוי חשובה כרותח לעולם ע"כ ומאי קושיא התם הכותח היה גוף החתיכה שנמלח ולכך אי הוה מליח כל הצורך הוה חשיב כרותח אפי' לאחר ימים רבים אלא בע"כ אין לחלק ולזה הבניין אין לו יסוד כלל דבודאי בתחילת הקושיא דעדיין לא ידעינן בין היכא שפסק כחו כגון שפלט דמו להיכא דלא פליט א"כ כ"ש שאין לחלק בין מלח לבשר אבל לפי התירוץ דמחלקינן בכה"ג בין היכא דפלט להיכא דלא פלי' נוכל לומר נמי ולחלק בין המלח והבשר שהמלח פסק כחו לפי שמפלי' דמו אבל בשר שבלע כח המלח לא נח מרתיחתו ועדיין חשוב כרותח ומה שכתוב התו' שהכותח לא פסק כחו ולא כ' משום שגוף הכותח חשיב כרותח היינו שהאמת תפסו שלא פסק כחו כלל וחשוב ודאי כרותח ועוד יש לומר דאין לחלק בין המלח לגוף הדבר כ"א בבשר שהמלח פסק כחו אחר שהפליט ונבלע כח רתיחתו בבשר אבל בכותח אין לחלק בהכי שאם המלח אינו כרותח אף הכותח אינו כרותח אלא בע"כ חשוב הכל כרותח עוד אני אומר דכי דייקאו אשכחת להדיא שיש לחלק בין המלח שפסק כחו ובין הבשר דהא לקמן כתב הרא"ש להדיא בסימן ע"ד גבי ציר שנמצא בגומות בין החתיכות אמאי אינה אוסרת הבשר דא"ל דלא אמרינן מליח כרותח אלא בשעת פליטתה אבל אחר גמר פליטתה לא חשיב כרותח דהא גבי גוזלא שנפל לכותח אמרינן מליח כרותח אלמא דמשוה ליה ואח"כ בסי' ע"ז במעשה של רש"י כ' להדיא דלא דמי לגוזל שנפל לכותח משום דהתם לא פסיק כחו שהרי הכותח לא פליט מידי וגם הסמ"ג לא כתב האי שינויי' דתו' דיש לחלק דלאחר זמן פליטה לא חשיב כרותח אלא בענין מעשה של רש"י כתב כדברי הרא"ש אלא בוודאי צריך לומ' דדוקא גבי מלח יש לחלק ולומר שאחר שגמר כחו שוב אינו חשוב כרותח להפליט או להבליע הדם שבתוכו בתוך הבש' כמו מעשה של רש"י אבל בציר שבין החתיכות דומה דחשוב כרותח לעולם שהרי הציר לא פליט מידי אלא עומד בכחו ברתיחתו וה"ה הבשר גוף הבשר חשוב כרותח ועומד ברתיחתו ומ"ה ראוי לאסור לחשוב הבשר לעניין בליעת איסור כרותח כל זמן שהוא במלחו ולא הודח בין מליחה ראשונ' שהיא להוצאת דם בין מה שמולחין הבשר להצניע כמו הכותח דהוי חשיב כרותח אי הוי אינו נאכל מחמ' מלחו אע"ג שאין המלח פולט מידי ולעניין בשר וגבינ' כו' שכ' הא"ז אפילו הם יבישים וחזרו ונתלחלחו ע"י מים שיש לחוש ל"נ דאין קרוי לחין אלא מחמת עצמן שאז הוא קרוי כרותח ומפליט הלחלוחי' ולא בע"א וכן איתא להדיא במרדכי פ' כ"ה וכן עיקר הנראה בעיני כתבתי:

דין גוזל שהוא צלי אפי' צונן שנפל לכותח אפי' לא נמלח לא הכותח ולא הגוזל אסור כדי קליפה ואם הוא צלי וגם אית ביה בקעים או מתבל בתבלין אסורא כוליה אבל חי לא ואפייה ובישול כצלייה דמו:

נחזור לעניין הגוזל שנפל לכותח:

דמסקינן וה"מ חי אבל לצלי בעי קליפה אפי' צונן דע"י צלייה רכיך הוא ובולע ואי אית ביה פילי אסור כוליה ולא סגי לה בקליפ' וכ' הרא"ש לכאור' משמע דאצלי קאי ובס"ה כת' דאפי' חי ואי מתובל בתבלין אסור אע"ג דלית ביה פילי אבל דעת רש"י דאית ביה פילי אצלי קאי וכ"כ א"ז והיכא דמתובל בתבלין פרש"י נמי קאי אהיכא שנתבשל כבר שכת' התבלי' שתבשלו עמו מרככין אותו והטור בסי' צ"א כ' דמתוב' בתבלין ג"כ אפי' חי נאסר שכ' וז"ל ודוקא בבשר חי יש חילוק בין נאכל מחמת מלחו בין אינו נאכל אבל בצלי אי' חילוק אפי' נפל למליחה שנאכל מחמ' מלחו בעי קליפה ואם יש בו בקעים או מתובל אפי' אין בו בקעי' והוא חי כולו אסור והר"ן והרשב"א יש להם שיטה אחרת שפי' חי וצלי דקאמר היינו צונן ורותח דחי הוא צונן וצלי הוי רותח אבל צונן לעולם סגי בהדחה אפי' היה צלי או מתובל בתבלין וכ"ד הראב"ד וכ' הרשב"א שכ"ד רש"י וכתב עוד ואי ק' לך לדברי רש"י כיון דצלי רותח הוא אפילו כי לית ביה פילי היאך מספיק לו בקליפה והלא הכמכ' רך וחזר הבר יונה שנפל לתוכו חם כמתבשל בתוכו י"ל כל שנפל הבר יונה לתוך הכמכ' ה"ל כחם לתוך צונן וק"ל כשמואל דאמר תתא' גבר ואע"פ שהב"י שוקע לתוך הכמכא והכמכא צף על הב"י אינו כצונן לתוך חם וכל שהוא במקומו הוא הגוב' ומקרר הבר יונה דנפל לגביה הלכך בקליפה סגי ליה כנ"ל עכ"ל והנה מ"ש שאפילו רותח אינו אסור אלא בכדי קליפה ולא יותר מ"כ בהג"מ וז"ל מ"ש ואם היה צלי קולפו היינו דוקא בצלי צונן אבל רותח לא סגי בקליפה לחוד אלא צריך להניח כדי נטילת מקו' בעומק ע"כ משמע דלא ס"ל דאמרי' תתאה גבר דאל"כ למה לא סגי בקליפה ונראה ליישבה מאחר דבלא רותח בעי קליפה מחמת שכבר צלוי ורכיך ובולע דבר צלול שאצלו אפי' היה צונן ועתה שהוא רותח אמרינן אדמיקר ליה בלע בכדי נטילה ומ"ש דלדעת רש"י איירי בצלי רותח ולבי אומר שלא עלה על דעת רש"י שצלי איירי ברותח דא"א שלא היה מפרש וכ"נ דא"כ לא הל"ל חי וצלי אלא צונן ורותח גם שאר כל המחברי' לא ס"ל הכי וכ' שאפי' בצונן מיירי והטעם מאח' שהבש' הוא צלוי ורך ומצא דב' צלול אצלו בקל הוא בולע ולעניין פסק הלכה אי פילי קאי אצלי נר' כמ"ש מהרא"י וז"ל ובא"ז כ' דחי אין פילי אוסרת כן יראה דהכי נהגינן דהא כששורין הבשר קוד' מליחה ויש עליו דם בעין הרבה שמתערב עם המים ולא דייקי מידי אי אית ביה פילי בבשר שיאסר מדם והמים שמעורבין ביחד ולפעמים שורה זמן מרובה ודוחק לחלק בין דם לשאר איסור ע"כ ובימי חורפי הייתי משתומ' עליו שפסק להקל נגד הרא"ש והשערים גם ממה שהביא ראייה מבשר ששורי' כו' שפיר יש לחלק בין איסור דם לאיסור חלב כדלעיל בסי' שלפני זה גם התם תפל לגמרי משא"כ בנדון דידן דלב"ה היה הכותח מלוח קצת וכ"ש לפי' רשב"א שאף הגוזל היה מלוח קצת ומדברי הי"ד לעיל משמע דאיירי אם נמלח קצת שכ' אפי' נפל למליחה שנאכל מחמ' מלחו אכן נ"ל דשפיר כתב לנהוג הכי מאחר דכמה רבוותא שריוה אפי' בהדחה בעלמא היכא שהוא צונן כגון הראב"ד והרשב"א והר"ן א"כ לכל הפחות מהני לן סברא דידהו דלא אסרינן פילי בבשר חי וכן מתובל אי לא דרכיך ע"י צלייה או בישול כמ"ש מהרא"י וז"ל ונראה בעיני שהבישול והאפייה נמי מרככין המאכל גם יש להוכיח הסברא מדברי רבותי' ע"כ והא דקאמר יש להוכיח מדברי רבותינו היינו מדיני שבת שיש בישול אחר אפייה וצלייה אלמא דדמי' בריכוך וגם הסמ"ג כ' הלכך יזהר שלא ליתן פת אפויה כו' וגם מצלי יזהר אלמא דיותר רך בטבעו אפי' מן הצלי וכן מסתבר אכן מה שיראה מדברי מהרא"י דאפילו לא היה הצלי וגם הכותח נמלח כלל יש לאסור דהא מייתי ראייה מבשר ששורי' כו' לא יראה בעיני ובודאי צונן לא בלע מצונן ולא בעי אלא הדחה אפי' מתובל בתבלין שהרי לפי' רש"י אינו אלא שמרככין הבשר ומה מועיל הריכוך כשהו' טפל לגמרי ולכן אין לנו לאסור אלא מה שאסרו חכמים דהיינו שעובדא דגוזל שנפל לכותח שהכותח הוה מלוח בולע הצלי מחמ' כח המלח אעפ"י שאינו כרותח גמור ואוסר בכדי קליפה בצלי שהוא רך לבלוע והיכא שאית ביה נמי פילי או מתובל אוסר כולו אבל בלא נמלח כלל לא הבשר ולא הכותח לא נראה לאסור כלל וכדמשמע מדברי י"ד ואף שיש לחלק ולומר דאי אית ביה פילי או מתובל בתבלין מאחר שבנמלח קצת אוסר כולו א"כ בלא נמלח כלל אוסר לכל הפחות בקליפה אבל מ"מ הי"ד לא הזכי' שום חלוק ביניהם וכ' סתמא שבעי מליחה קצת משמע שבכל עניין בעי מליחה ובפרט מאחר שכל אלו הגדולים התירו בהדחה כל היכא שהוא צונן אפי' שניהן נמלחו רק שנאכלין מחמת מלח כ"ש שיש לנו להקל בצונן ולא נמלח כלל אבל מה אעשה שס"ת והסמ"ג והג"מ כ' להדיא שכך הדין אפי' לא נמלח לא הבשר ולא החלב והרמב"ם נמי כ' סתם בשר שנפל לחלב או לכותח וסתם חלב אינו מלוח ואף שבעל השערי' כ' סתמא וה"ה שאר בשר אם הוא צלי ונפל בחלב או נוטף החלב עליו צריך קליפה ואע"ג דשניהם צונן ואי אית בהו פילי הכל אסור ולא נאמר שאני גוזל דרכיך משמע סתמא אפי' שתיהן אינם מלוחים מסתפינא לחלוק עליהם לכתחילה ולהתיר מה שהם אוסרים:

דין איסור צונן לתוך היתר צונן אי איפכא מדיח איסור חם לתוך היתר צונן או היתר חם לתוך איסור צונן בעי קליפה ולא יותר דאמרי' תתאי גבר ובדבר דלא שייך קליפה כגון בשר רותח לתוך חלב צונן צריך ס' בחלב נגד הקליפה והבשר לעולם צריך קליפה אבל חם תוך חם או אפי' צונן לתוך חם באופן שהתחתון חם בין הוא האיסור או ההיתר אמרינן תתאי גבר ואסור כוליה ולא סגי אפילו בנטילת מקום ואין חילוק בין חם ע"י בישול לחם ע"י צלי והיכ' שהאיסור וההיתר נוגעין זה בזה באופן שאין שום אחד מהם לא עילאה ולא תתאה אז דינו כטהור מלוח וטמא תפל להחמיר אבל לא להקל ולהתיר איסור קר והיתר חם בלא קליפה:

גרסינן בפ' כ"צ איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד"ה מותר חם לתוך צונן צונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואמרינן ת"כ דשמואל חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור צונן לתוך צונ' וכן חם לתוך צונן מדיח ופריך חם לתוך צונן מדיח אדמיקר ליה בלע אלא אימר חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח תניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור וכו' וכ' הרא"ש מדברי ר"ת דפריך בפ' כ"צ תימא למה הביא התלמוד' הברייתא שנייה שהיא לגמרי כמו הראשונה וי"ל דקמ"ל דבשר רותח לתוך חלב צונן שרי החלב ואע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר דלא שייך קליפה מותר ואשמועינן דבר זה מדאיירי ברישא בבשר בחלב וסיפא לא איירי אלא בקליפה והדחה דשייך בדבר יבש ואם איתא דאיכא שום איסורא גבי חלב ה"ל לפרושי מאי דיניה וריב"א היה מצריך ס' לכדי קליפה עכ"ל וכ' על מהרא"י בשערי' שלו וריב"א היה מצריך ס' לכדי קליפה אף דבשאר דוכתא אין קליפה אוסרת קליפה וכן כל אחת חברתה אפילו אם הקליפות כולן שומן כדפי' הטעם בשערים דאין כח לנאסר במקום שאין האיסור יכול לילך לשם וה"נ אין טעם הבשר שולט בכל החלב אפ"ה צריך ס' נגד הקליפה דשאני הא דדבר לח הוא ומתערב הכל יחד ולכן בעינן ס' ויראה דהכי נהוג כריב"א לחומרא אע"ג דאשר"י מייתי שם ראיי' לר"ת ושרי החלב לגמרי ע"כ והנה מ"ש מהרא"י להחמי' ולהצרי' ס' היינו להתיר החלב אבל הבשר לעולם בעי קליפה אפי' יש שם ס' בבשר נגד החלב דמאחר דתתאה גבר א"כ לא בלע דרך כולו ולא שייך אלא קליפה בין רב ובין מעט ומ"ש מהרא"י להחמיר כריב"א ולא פסק כדעת הראשונה של הרא"ש שהוא דעת ר"י גם הטור פסק כן להקל מדברי הרמב"ם היינו משום שאין לבנות יסוד על קושיא ולתרצה ולבנות ממנה היתר חידוש להתיר החלב בלא קליפה ומ"ה הביא הרא"ש דעת ריב"א באחרונה וגם איכא לתרוצי איפכא דהכי ק"ל דדוקא גבי דבר יבש הוא דשייך קליפה אבל בחלב לפעמים הכל אסור אם אין ס' כדי הקליפה והיכא שנשפך חלב רותח על בשר צונן כ' הטור דג"כ הוא דינא כמו בשר רותח בחלב צונן וקולף הבשר והחלב מותר וא"צ ס' נגד קליפת' ואזיל לסברתו דפסק כר"י ולא כריב"א והא דאמרינן תתאה גבר ואדמיקר ליה בלע אין חילוק בין האיסור למעלה או למטה וכ"כ מהרא"י בשערים שלנו וז"ל יראה אפי' כשהאיסור צונן למטה אמרינן אדמיקר ליה לעליון מפליט ובולע וראייה מהגעלה ע"י עירוי ע"כ והא דחם לתוך חם או צונן לתוך חם אין חילוק בין הוא חם מחמת בישול כמו שנפל לקדרה או חם מחמת צלי כאשר כ' השערים ולא כמו שחילק הי"ד כשחם מחמת צלי שאין אוסר אלא כדי נטילה אלא דאמרינן דצלייה כבישול וכן במליחה אלא שאין שייך בו תתאה גבר אלא תלוי הכל בטמא מלוח וכמ"ש לקמן ס' ע"ט ואף לפי סברת הטור דס"ל חם דצלי דיו בכדי נטילה מ"מ יראה להחמיר מאחר שהוא מודה בחתיכה שהיא שמינה שמפעפע בכול' איכא נמי למיחש בכל החתיכות דאין אנו בקיאין איזה היא שמינה או כחושה ופעמים שהיא שמינה בפני' ונר' ככחוש' ומאחר דגבי שמינה בין האיסור שמינ' בין ההיתר שמינה אוסר' בכולו אפי' בצלי היכא שהתחתון חם מ"ה לא מפלגינן ואסרינן הכל בכולו ודומה לזה תמצא בהג"מ פרק ט"ו בשם ר"פ ע"ש והרשב"א נמי פסק דצונן לתוך חם אוסר בכולו אם אין ס' כנגדו אלא שהוא מחמי' ומצריך בכל דבר שמפעפע נמי בכדי נטילה אפי' איכא ס' וראייתו מהא דנטיף מרוטבו של חרס וחזרו אליו יטול את מקומו אכן כל שאר המחברים לא ס"ל הכי אלא כל היכא דבטיל בס' ל"צ לא נטילה ולא קליפה ומהתם אין ראייה דגזירת הכתוב הוא צלי אש ולא מחמת ד"א וא"כ אותה מקום נצלה מד"א ואין שייך ביטול ס' כנגדו ע"כ יטול אותו מקום משא"כ בבליעת איסור וע"ז ראוי לסמוך ולהחמיר ולאסור צונן לתוך חם בכולו כמו חם לתוך חם וכ"מ דעת השערי' וברוב המקומות פסקינן כשערי' ובפרט שהסמ"ק נמי פסק כן וכן מורין ואל תסמוך על בעל ת"ח שהעתיק דברי י"ד להקל ולהתיר בכדי נטילה והיכ' שהאיסור וההית' נוגעים זה בזה דלא הוי שם לא עילאה ולא תתא' נ"ל פשוט דדינו כמו טהור מלוח וטמא תפל בפרט לפי טעם הסמ"ק שמחלק בין חום שע"י אש דאמרי' תתאי גבר ובין חום ע"י מליחה דאמרי' שמא מלוח כו' נמצא היכא שאין אחד גובר על חבירו שדינו כמליחה שוב מ"כ בהג"ה ש"ד בשם ת"ה דאם מונחים זה אצל זה סגי להו בקליפה ע"כ מ"מ סברתי חזקה וישרה בעיני לכל הפחות להחמיר באיסור חם והיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור בכולו אכן אם ההיתר הוא חם והאיסור קר שמונחים זה אצל זה לא סמכתי אסברתי לדמו' לטהור מליח ולטמא תפל ולהתי' אפי' בלא קליפ' אלא מחמיר אני כדברי הרשב"א להצריך קליפה וכ"ז כשאח' חם והשני קר אבל בשניה' חם לכ"ע אין חילוק בין מונחו' זה על זה בין מונחו' זה אצל זה:

דין שכלי שני אינו מבשל אפי' היד סולדת בו וגם אינו מפליט ומבליע באחד כגון דבר אסור ודבר היתר שבאו בכ"ש אין נאסרים זה מזה אבל בדבר האסור שנפל להיתר וההיתר הוא חם מכ"ש או היתר לאיסור חם בכ"ש שפיר בולע ואוס' עד כולו אם היד סולד' בו וכ"ש בערוי ולא שייך תתאה גבר אלא בחתיכה ולא ברוט' ובדבר צלול המתערב ומסבב אותה מכל צד והיכא שהוא כ"ש ואין היד סולדת בו לא בעי רק הדחה:

פסק כ' הטור כתב הרשב"א י"א שאין מפליט אלא חום של כ"ר שהוא מבשל אבל כלי שני וכן עירוי שהוא ככ"ש אינו מפליט ול"נ שהרי חום של בה"ש וחום חלב הכסלים מפליט שהן פחותים מכ"ש אלא כל חום שע"י האש מפליט אפי' אין היד סולדות בו ע"כ ונ"ל שאין הנדון דומה לראייה שאין חום בה"ש וחום חלב הכסלים מפליט אלא כדי קליפה אבל להבליע בכל ההיתר לא חשיב חום אלא א"כ היד סולדת בו אפשר שר"ל דחום לתוך חום אינו אוסר ג"כ אלא כ"ק וכן ראיתי למקצת מהמחברים ואינו כן אלא אוסר כולו אם היד סולדת בו לפיכך נפל איסור חם לתוך היתר חם או אפילו איסור צונן לתוך היתר חם הכל אסור ותימא מאי השיג עליו דלמא הרשב"א נמי ה"ק דע"י כלי ראשון אוסר הכל וע"י כלי שני אוסר בקליפה וכת' רק נגד החולקים שאומרי' שכלי שני אינו מפליט וי"ל דדייק מלשונו מדכתב י"א שאין מפליט אלא חום כלי ראשון כו' כי לא היה לו לומר אלא י"א שאין כ"ש מפליט כלל א"ו ה"ק יש שמחלקין בין כ"ר לכלי שני לעניין פליטתה ול"נ אלא כל חום שע"י האש מפליט ר"ל בשוה ולא חלקו חכמים בין כ"ר לכ"ש אלא לעניין בישול כו' כך הבין הטור מדעת הרשב"א אבל ב"י ראה בת"ה שמוכח שם להדיא שלא עלה על דעתו להצריך יותר מקליפה ולא כ' זאת אלא כנגד אותם שלא הצריכו אלא הדחה בלחוד ולעניין פסק הלכה כתבתי בפ' כירה סי' כ"ד נהי דכלי שני אינו מבשל אפי' יד סולדת בו וגם אינו מפליט ומבליע כאחת כגון דבר איסור שנאסר כבר ודבר היתר שבאו בכ"ש אין נאסרין זה מזה (וכ"כ לעיל סי' ס"ד) אבל בדבר איסור שנפל לכלי שני של היתר או היתר לאיסור שפיר בולע ואוסר עד כולו מאחר שהיד סולדת בו כמו בכ"ר וכ"ש בעירוי ולא שייך לומר תתאי גבר להקיר מה שלמעלה כ"א בחתיכה אבל לא ברוטב ודבר צלול המתער' עליו מכל צד ומסבבו ואסרו כדפי' לשם אבל היכא שאין הי"ס בו נראה בעיני דלא בעי אלא הדחה ולא דמי לחום בה"ש שהוא חום הטבעי אפי' אין הי"ס בו טבעו חזק ובולע ומבליע בכדי קליפה דומיא דמלח דמרתיח אף שאין הי"ס בו אבל חום האש כל זמן שאין הי"ס אפילו בכ"ר ועומד על האש אין בו כח להבליע כלל וגם אינו בולע אלא דמסתפינ' להקל בכ"ר שעומד על האש כל זמן שהוא חם אפי' אין הי"ס בו ראוי לאסור דעשו הרחקה לכ"ר כדאיתא בירו' ס"ד דברי הגדולים שחולקים על הרשב"א עיקר וכן המנהג להתיר כ"ש היכא שאין הי"ס בו ודע שאין שייך כ"ש אלא בדבר המתערב אבל חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן שמערין חם מן הקדירה אם הי"ס בו דינו ככ"ר עיין לעיל בפ' ג"ה סימן מ"ד:

דין בשר שנצלה כל צרכו הראוי לאכול וחתכו אותו בשר ע"ג ככר הבשר ודאי מותר לאכול וגם הככר מותר אפילו אסמיק ואפילו ניכר שעבר המוהל משני צדי הככר ודוקא מוהל הקלוש אבל אם הוא עב אסור ודוקא כשנצלה כל צרכו אבל אם לא נצלה כל צרכו אסור הככר וכ"ז איירי כשלא שהה במלחו שיעור מליחה המוכשר לקדירה אבל אם שהה שיעור מליחה קודם צלייה מותר הככר בכל עניין ובמקום שאין מלח מצוי ורוצה לצלות הבשר כדי לבשלו אח"כ צריך לצלותה מקודם צלייה הראויה לאכול לרוב בני אדם דהיינו כל צרכו באופן שיזוב כל דמו ועופות שרוצין לטגן במחבת קודם שיצלו כל צרכן צריך למלוח תחילה ולשהו' שיעור מליחה קודם הצלייה:

אמר ר"נ א"ש ככ' שחתך עלי' בש' אסור לאוכלה פי' הככר אבל הבש' שרי בכל עניין כמ"ש הסמ"ג וכ"כ מהרא"י להדי' וה"מ היכ' דאסמיק וה"מ דאבריה פי' שנראה משני צידיו וה"מ דאסמכיה אבל קלישתא לית לן בה שמואל שדיא לה לכלבא ר"ה יהיב לה לשמעיה ממ"נ אי שרי לכ"ע שרי אי אסיר לכ"ע אסיר שאני ר"ה דאנינא דעתיה רבא אכיל ליה וקרו ליה חמר בשר ופסקו כל המחברים דהלכה כרבא לכאורה משמע דבכל הני גוונא דאסור שמואל דהיינו דאסמי' ודאבריה ודאסמכיה שרי ר"ה ורב' דאל"כ מאי בינייהו וכ"כ הרשב"א בהדיא בת"ה וכ' הר"ן הא דשרי דוקא בשנתבשל הבשר כמאכל בן דרוסאי אבל הרשב"א כ' בחידושים דאיירי דוקא בצלי הראויה לאכילה לרוב ב"א והמ"מ הביא שני הדעות ולא הכריע ונ"ל דברי הרשב"א בזה עיקר דבעינן צלי הראוי לאכול לרוב ב"א ופחו' מזה לא שרינן אפי' הוא כמוהל בעלמא שהרי בהג"א כתב בשם א"ז וז"ל וכן המנהג בכל ישראל כל המוהל היוצא מן הבשר פיר' שלא נמלח במליחת קדרה קודם שנצלה כל צרכו אסור לכ"ע ורבא דאכיל לה איירי בבשר שנצלה כל צרכו ואעפ"כ כשחותך בסכין יוצא ממנו מוהל אדום כדם ומותר ע"כ ומדקאמר מוהל אדום כדם משמע דקלישתא דוקא ולא דאסמכיה שהוא עב שהרי רבא קרי ליה חמר בשר דהיינו קלישתא ולא הבי' רבא לאפלוגי אל' רבא אכיל ליה בכה"ג ולא בע"א והיינו דס"ל כר"נ רביה דרבא וכ"נ עיקר דבספק דאורייתא אין להקל א"ל בראייה והכא אדרבא משמעות דחמר בשר מסייע לנו דהחמיר כדפי' וכ"ז איירי בלא שהה כדי מליחה שהותר לקדירה אבל היכא ששהה כבר שיעור מליחה עד שהיא ראויה לקדרה שרי בכל עניין ועל הציר אין לחוש שהאור שורף את הציר כדפי' בפ"ק סי' כ"ז אלא שמ"מ לכתחילה צריך עתה להדיח וה"ה דשרי בכה"ג להניח בי דוגי והאי דבי דוגי כו' כבר כ' לעיל בסי' נ"ז ולעניין לצלות כדי לבשל אח"כ בלא שהה שיעו' מליחה כתב הרא"ש בפג"ה בשם הגאונים שדרו ממתיבת' באתרא דלית להו מילחה לטוי טויה דשייב ליה נור' וכתב דמטוי פלגא אי בעי לבשולי בקדירה שפיר דמי והטור כ' נמי בשם רש"י שהורה במקום שאין מלח מצוי יצלו הבש' עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלוהו והיינו דס"ל דבחצי צלייתו זב כל דמו דלא מסתבר לבשל קודם שזב כל דמו וכ"כ בא"ז כן הוא בשערים שלו שער ה' דאסור לבשל עד שיזוב כל דמו ואף שהשערים לא כ' כל דמו אלא עד שיזוב דמו בודאי כל דמו קאמר דאל"כ איך יבשלנו דשמא יפליט דמו דלא מסתב' לסמוך ע"ז לכתחיל' שיתבטל מעט דם הנשא' בתוכו בתוך הרוטב דהא אין מבטלין איסור לכתחילה הא אם אין מבשלין אותה הוי דם שלא פי' וליכא איסו' כלל א"ו כל דמו קאמר והנה מ"ש רש"י והרא"ש דבחצי צלייתו סגי ס"ל כדעת הר"ן דאפילו לא נצלה אלא כמאכל בן דורסאי סגי ול"נ אלא כמ"ש הא"ז עד שנצלה כל צרכו דאין סברא שיזוב כל דמו קודם שנצלה כל צרכו ועוד מאחר שאמר בה"ג שיעור צלייה מסתמ' כדי צלייה הראויי' קאמר ולא חצי צלייה ובא"ח כ' בשם הר"ן כשצולין יונים וכיוצא בהן שרגילין לטגן במחב' אח"כ קודם שיצלו כל צרכן שצריך למלוח ולהשהות כדי מליחה לקדירה לפי שמטגנים אותם קודם גמר צלייתן עכ"ל:

דין דגים ועופות שמלחן זה עם זה הדגים אסורין כולן אבל העופות מותרין וכ"ש אם הדגים לא נמלחו והעופות נמלח דנאסרו הדגים אבל אם הדגים נמלחו והעופות לא נמלחו לא נאסרו כלל והא דאסרינן הדגים היינו דוקא כשמונחים זה אצל זה וכ"ש אם העופות למעלה אבל אם הדגים למעלה והעופות למטה וידוע בבירור שלא נשרקו למטה אין הדגים אסורים ואם אין ידוע בבירור אם נשרקו אם לא אסורין:

אמר ר"נ א"ש דגים ועופות שמלח זה עם זה אסורים ואפי' בכלי מנוקב מ"ט דדגים רפו קרמייהו קדמי ופלטי ובתר דנייחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו והא דקאמר דגים ועופות לרבותא קאמר וכ"ש דגים ושאר בשר אבל גבי בשר אין חילוק אפי' בשר שור עם בשר גדיים טלאים ועופות כאשר כ' הרשב"א והטור שא"א לגמור כל פליטת צירן עד שיגמו' הבשר שור פליטת דמו משא"כ בבשר ודגים ופי' רש"י הדגים לבדן אסורים והקשה הרשב"ם א"כ הל"ל דגים שנמלחו עם עופות אסורין וי"ל דא"כ הוה משמע דאף אם לא נמלאו העופות אלא שנמלחו הדגים אסורין וכו' אבל רשב"ם לא חש להאי שינוי' ופי' שגם העופות אסורין וכו' עיין באורך באשר"י עד ונ"ל (דף קע"ד ע"ד) ומ"ה כ' התו' דאין נראה כלל לאסור בעופות אבל הרא"ש כ' וז"ל ונ"ל היכא שהדם מרובה על הציר המעורב בו שייך למימר משריק שריק אבל הכא שרוב הדם נשאר בדגים ומעט ממנו נבלע עם ציר הרבה נבלע עם הציר בעופות ולא שיי' למימר משריק שריק ונראה דלא נאסר מן הדגים אלא כדי קליפה דרותח דמליחה אינו נאסר אל' כדי קליפה וגם נראה דמיירי בחתיכו' של דגים או דגים של ימים שנטלו קשקשיהן אבל בעוד הקשקשים עליהם נראה לעינים דקמוטי יותר מעופות ע"כ והנה בט"יד כ' שמסקנ' א"א הרא"ש ז"ל כרשב"ם ואני לא הבנתי כן דהרא"ש לא בא ליישב אלא לפי סברה זו דאקשינן עליה והלא אין החתיכו' נעשה נבלה אלא במקום שהאיסור יכול לילך שם כו' אבל מכל מקום הוכחנו בתחילה דבעל כרחך לא סבירא ליה כר' אפרים וא"כ מאחר שהרא"ש והטור פסקי כר"א א"כ לא מקיימה אליביה הך פיסקא כלל והא"ז כתב לעניין פסק הלכה דגים ועופות שנמלחו יחד כו' פי' רשב"ם דאף העופות אסורין ואין נראה לר"י וכ' מהרא"י עליו בשערים והכי נהוג דאשר"י דחוק ליישב דבריו כדמוכח מתוך דבריו ובתו' מסיק להדיא דלא כרשב"ם ע"כ והנה מ"ש מהרא"י והכי נהוג יש טועי' ומפרשי' הכי נהוג כרשב"ם והיינו משום שראו בי"ד שמביא דברי רשב"ם וכ' לסוף וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל אכן נ"ל דה"פ ה"נ כא"ז שכ' דאין נראה לר"י פי' רשב"ם משום שבאשר"י נדחק ליישב דבריו ואשינוייא דחיק' לא סמכין ובתוס' נמי מסיק להדי' דלא כרשב"ם וכן עיקר לא הוצרך מהרא"י לפסק דלא נהיגי' כרשב"ם אלא משום דאנו ק"ל דלא כר"א וס"ל בכל דוכתא חנ"נ אפ"ה העופות מותרין מטעם שכ' התו' ודברי הרא"ש דחוקים וכתבתי נמי מזה בפ"ק בסוף שמעת' דמוליית' והא דאמרינן שדגים ועופות שמלחן וכ"ש אם הדגים לא נמלחו והעופות נמלחו שנאסרו הדגי' מן העופות אבל אם הדגי' נמלחו והעופות לא נמלחו אין כאן איסור וכ"כ הטור להדיא בד"א כשנמלחו שניהן יחד אבל אם לא נמלחו יחד אלא לאחר שמלח הדג נתנו עם העוף מותר כאשר כ' התו' והרא"ש לעיל דהוי כמו טהור מלוח וטמא תפל והא דאסרינן כשהעופות מלוחים כו' היינו שמונחים זה אצל זה וכ"ש כשהעופות מונחים למעלה אבל אם נמלחו העופות ואח"כ שם הדגים עליה' ובידוע שלא נשרקו הדגי' מלמעלה אזי אין הדגים נאסרין דדם אינו מפעפע למעלה כמו בשר שנפל לציר וא"צ קליפה אלא במקום הנחתן אכן אם אינו ידוע בבירור אסור דסתם מליחה דרך להתהפך עליון לתחתון ובולע מן העליון ונאסר וכ' הר"ן הא דקאמר דגים ועופות שמלחן כו' שמלחן בשיעו' מליחתן לקדרה ע"כ אין לפרש לעניין שיעור מליחה הוא דקא קפיד דס"ל כל זמן שלא שהה שיעור זה לא חשיב כרותח שהרי כ' גבי ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא וז"ל על מ"ש הרב אלברגילונ"י דכל ששה' במולחו שיע' שהיי' דקדר' רותח ומקמי הכי לא וא"ת והא אמרינן בסמוך דדגי' ועופות שמלחן זה עם זה אסורין דבעידנא דפלטי' עופות בלעו דגים מינייהו אלמא אע"ג דלא שלימא פליטת עופות חושבין להו רותחין י"ל כיון דבשהייה דקדרה מקרי רותח בעוד שמלחו עליו לגבי דגים דרפו קרמייהו מקרי רותח מקמי הכי עכ"ל א"ו לענין שיעור המלח קאמר דבעינן שימלחם מליחת בשר לקדרה וכדמשמע מדבריו שכ' גבי בר יונה כו' דלעיל ומ"מ משמע דבלא דגים בעינן שיעור שהייה מליח' להיות מקרי רותח ובמר' נמי כ' בשר טרפה שמלח עם בשר כשרה אם מלחן יחד וקדם וסילקן קודם גמר פליטתן כ' ראב"ן שמותר ואין נ"ל לראבי"ה דציר נבלה חזק הוא ומבליעו אפי' קודם גמר פליטתו ע"כ ומשמע דגבי דם אינו בולע בפחות משיעו' ול"נ דלא מצינו שנתנו חכמים שיעו' למליח' כדי צלייה אלא כדי להתירו אח"כ והיינו דקים להו דבשיעור זה יצא כל דמו אבל מיד כשנמלח מליחה הגונה שאינו נאכל מחמ' מלחו חשוב כרותח לעניין שמבליע ומפלי' דהא כשמולחין בשר עינינו רואות שמיד מתחי' להפליט משום דהוי כרותח וממילא לעניין בליעה נמי כן ודומה לזה כת' לעיל פרק ב' סימן י"ח ועיין לקמן ס' פ"ג ולעניין איסור הדגים שכתב הרא"ש לעיל דאין נאסרות אלא כדי קליפה וכ"ד הרבה מחברים אכן לפי מ"ש לעיל בפרק ג"ה סי' כ"ח דמליחה נמי דינו בס' לפי שמפעפע בכולהו נאסרו כל הדגים א"ל שיש ס' בדגים נגד העופות ואפ"ה לחומרא נמי בעינן קליפה כדפרישית לשם וכ"כ הרמב"ן להדיא שהדגים נאסרו כולן וכ"כ הרמב"ם גבי דג טמא שנמצא עם דג טהור שנאסרו בכולן ומ"מ מודה אני בזה לדברי הרא"ש שאם הם בקשקשים שלא נאסרו ולא כמו שהבין הטור משום דלא נאסרו אלא כ"ק כתב הכי שכ' וז"ל והא דאסרינן לדגים לא כולו אלא כד"ק מהם לפיכך אם היו שלימים ולא ניטלו קשקשותיהן שרי ע"כ וא"כ לפי דבריו לדידן דאוסר בכולו אין חילוק וליתא אלא עיקר הטעם כמ"ש דבעוד הקשקשים עלייהו קמיטי כמו עופות וא"כ שרי אף לדידן כ' הרשב"א שאלה מהו למלוח דגים בכלי שמלחו בו בשר מי נימא בתר דנייחו דגים שאוב' תשו' ומאן לימא לן שהמל' מפליט כלי שאם אתה אומר כן נמצאת אוסר להניח מלח בכלי אסור וכמדומה שכן הסכימו התו' ומ"מ בין כך וב"כ מסתברא דמותר שלא אמרו אלא בבשר ודגים אבל הכלי אינו פולט דם ממש אלא טעם לבדו וכדאמרינן בנ"ט בר נ"ט ואין אומרים בכי האי שפולט הכלי דם ובולעין הדגים אע"פ שאפשר שאם מלחו הדגים בכלי איסור ממש ממליח' שאר האיסורי' שיהיו הדגים אסורים לפי שפליטת שאר איסורים מסתרכת יותר עכ"ל וכתוב בש"ל מעשה שנמלחו דגים בקערה שאכלו בה השפחות נבלה ואסר הר"ק ואח"כ הגידו שקודם שמלחו בה הדגים היו משמשים בה תדיר מים חמין והורה מותר שהמים שמחמים בה פולט האיסור והדגים מותרים בלח קליפה ע"כ ול"נ האי פיסקא כלל דהא המים שהוחמו תוך מע"ל נ"נ וא"כ כל יום ויום חוזר ונעשה הכלי ב"י וכמ"ש לעיל בסי' מ"ה ומ"מ לעניין עיקר הדין אני אומר שאין מליחה לעץ להפליט איסור כלל אפילו בבליעה בכלי איסור דאורייתא וכמ"ש סי' פ"א ופ"ב:

דין בשר שנמלח כבר ועבר יום שלם שנמלח מותר למלח עליו בשר אחר אבל אם כבר עבר יותר מיום שלם אסור אפילו בדיעבד אם מלחו עליו בשר אחר:

פסק כתב רש"י אבל בשר ובשר שמולחין יחד כל מה שזה שוהה לפלוט ג"ז שוהה לפלוט וכל זמן שטרודי' לפלוט אין בולעים זה מזה וכשנח זה גם זה נח ולדבריו קשה היאך נהגו העולם למלוח הרבה חתיכו' זה ע"ג זה והדבר ידוע שאותה שנמלחת תחלה גומרת פליטתה תחלה ואח"כ בולעת ולקמן נמי דקאמר ל"ש משמע ל"ש ואין חילוק בין חתיכה אחת לחתיכות הרבה ומותר בכל עניין אפי' מולחין חתיכה אחר חתיכה וכ"פ ר"ת להדיא אלא ל"ש ומותר בכל עניין אע"פ שהתחתון גמר פליטת' תחלה אינו נאסר ונר' דה"ט דאמרינן דמא משריק שריק במליחה כמו בצלייה וכמו שבצלי מותר לכתחילה בשרא עילוי בשרא אע"פ שנצלה תחלה התחתון של צד האור ולא אמרינן שבלע מן העליון אלא אמרינן דמא משריק שרי' ואפילו למאן דלית ליה כבכ"פ כדפריש' לעי' ה"ה במליחה בשרא עילוי בשרא שרי כה"ג ובדגים דרפו קרמייהו ונוח הדם ליבלע בתוכו ולא שריק מעילווה אסו' ומיהו עדיין צריך לדקדק דלפעמי' נמצא' גומות מליאות דם על החתיכו' התחתונות וחזינן דלא שריק דם מינייהו כיון שנשאר בגומות ואמאי שרי והרא"ש כ' וז"ל והרשב"ם נשאל על דבר זה והשיב כיון דדם האיברים דרבנן אין להטריח יותר מדאי וכיון שעש' כתיקון חכמים למלוח כתיקון חכמים מותר דא"א שלא ישאר ציר מועט בין חתיכה לחתיכה וכיון שבציר מועט מותר מדאמרינן ל"ש ה"ה בציר מרוב' דמ"ש האי מהאי והטעם אע"פ שהחתיכות התחתונות בולעות מן העליונו' חוזרות ופולטות מה שבולעות:

ומה שהקל בה משום דדם האיברים דרבנן הא ליתא דקודם שפי' אפילו איסור דרבנן לית ביה כדפרי' בפ"ק גבי ונסבין חבריא למימר ר"י היא ואחר שפירש אסור מדאורייתא כדאיתא בפ' דם שחיטה בכריתות ה' לאוין בדם למה א' לדם האיברים אין למצוא טעם שהדם זה דרבנן אם לא נפרש דהא דאמרי' בפ' הקומץ דם שמלחו אינו עובר עליו אפי' בלאו כמו שאינו עובר עליו בכרת דנפק ליה מתורת דם הנפש ואין ראוי לכפר ומ"ש דחתיכות התחתונו' אע"פ שבולעות מן העליונות חוזרות ופולטות מה שבולעות צריך פירש לפי' היאך נוכל לומר דחוזרות ופולטת כיון שכלתה פליטת התחתונות וי"מ דפליטת צירן נמשך הרב' אחר פליטת דמ' וכל זמן שפולטו' ציר הן פולטות כל הדם שהן בולעות מן העליונות אפילו אחר גמר פליטת דמן אבל בדגים אין לומר כן לפי שפליטת הדם העופות נמשך אחר גמר פליטת ציר הדגים הובא בהג"א מא"ז כ' עוד טעם אחר בשם הר"י מאוירליינוש לפי שגומרות פליטת הדגי' קודם התחלת פליטת העופות לכך אין פולטין עוד מה שבלעו מן העופות כי נסתם דרך פליטתן קודם התחלת בליעות' מן העופות ולכך אינן פולטין עוד מה שבולעין מן העופות אבל בשר ובשר כיון שלא נגמ' פליט' דם התחתון קודם התחלת בליעת מן העליון אין דרך פליטת' נסתמת לעולם כיון שקודם גמר פליטת מלחו ונתנו עליו הואיל ופותח לא יסתם עד גמר פליטת החתיכה שעליו ואם אח"כ מלחו חתיכה שלישית ונתנה עליו קודם גמר פליטתו לא תגמור התחתונ' שבכולן את פליטת' עד שתגמו' דם השלישית וכל מה שיתנו עליה תבל' ותפליט כל זמן שפתוח' לפלוט ולא נחתה רגע מלפליט או דם עצמו או דם הנבלע בה משאר חתיכות לא יסתם מלפלוט מה שבל' אבל לפי דבריו אין היתר למלוח עליו שאר בשר אח"כ כשגמרו חתיכו' הראשונות כל פליטתן וכ' עוד שצריך דקדוק על מה שאין אוסרין הבשר מחמת דם הבלוע במלח שבין חתיכה לחתיכה שנמחה בציר הנשאר בגומות אחר פליטת כל הדם והציר הוא נבלע בחתיכה משום דהוי רותח ואינו חוזר ופולט עוד אחרי שכלתה כל פליטתה תחתונה דם וציר בשלמא כל חתיכה מלוחה דעלמ' אין המלח שעלי' אוסרת לפי שמועט הוא ובולע במלח ואינו יכול לצאת מן המלח כי אין המלח מפליטו הימינו כי אדרב' המלח דרכו שמפליט הדם ומושכו אחריו ונשאר בתוכו ואינו חוזר לבשר אבל הכא שנמחה המלח שעל החתיכ' בציר ונעשה צלול היה לו לאסור החתיכה לפי שהציר המעורב בו מבליע עמו בתוך החתיכה כיון דחשיב הציר כרותח והיה לו לדם לאסו' כדי קליפה וי"ל דלא אמרינן מליח כרותח אלא בשעת פליטתה אבל אחר גמר פליטה לא חשיב כרותח אבל הרא"ש כ' שא"ל כן דהא גבי בר יונה דנפל לכמכא אמרינן מלוח כרותח (אבל בסמ"ג כתב מדברי הס"ת שאין דומה דבר זה לגוזל שנפל בכותח שאמרנו למעל' שהי' נחשב כרותח א"ל היה הכותח נאכל מחמת מלחו אע"פ שהכות' היה מלוח מימים רבים שהרי לשם לא פסק כח המלח שלא הפליט שום דב') וי"ל דהמלח שעל הבשר מעכב את הדם הזה מליכנס בבשר כמו שמעכ' את הדם שעליו ואינו נכנס בבשר ולפי שני הפירושי' הללו שהטעם שהתחתונה בולע' מן העליונה וחוזרת ופולטות צריך ליזהר שימתינו לתחתונה עד גמר פליטת העליונ' עוד י"ל טעם אחר שכל זמן שהבשר טרו' לפלוט ציר אינו בולע דם וזמן גדול שוהה לפלוט ציר אחר שגמר פליטת דמו ומ"מ בשר שבתוך הציר או שבכלי שאינו מנוקב אין להתיר מטעם זה שאין בו כח לפלוט כיון שהוא שקוע בתוך הציר ובולע ע"כ מדברי התו' והרא"ש וטעם זה עיקר ולפי זה מותר למלוח עליו שאר בשר אחר זמן מליחת הראשונות לאחר גמר פליטתן והא לך מ"ש ר"י מ' בשערים בשער ד' וז"ל ר"י מתיר כשמלחו בשר לפני שבוע א' למלוח עליו בשר משו' דדם משרי' שריק כדאמרי' גבי כבדא עלוי בשרא דאפי' מאן דאסר התם משום דאיכא רוב דם בכבדא אבל בשרא שרי דדם מישריק שריק ונופל ועוד שהבשר שנמלח כבר לפני זמן מרובה אע"פ שבלע דמו מ"מ פולט ציר לעולם ואינו בולע מן הדם וכ' בעל השערים ובדיעבד מותר אבל אם הבשר הראשון נמלח רק לפני יום א' הגאונים מתירין אפי' לכתחילה למלוח עליה בשר אחר ע"כ וז"ל מהרא"י בשערים שלו אבל אם נמלח הבשר הראשון רק לפני יום א' הגאונים מתיר' אפי' לכתחילה למלוח עליה בשר אחר ובס"ה כתב בשם ר"י שהחתיכה פתוחה לפלוט יום או יומים אבל לאחר יום או יומים אסור הכי נהוג כי כ"כ רוב הגאונים ואפי' בדיעבד יש לנו לאסו' דהא עינינו רואו' שמתיבשות החתיכות שמלחו לפני זמן מרובה וא"ת משריק שריק כיון דאיכא גומות לא שריק כ"כ התו' עכ"ל ולכאורה היה נראה לפרש הא דקאמר (יום או יומים) היינו פירושו לכתחילה יום אחד ובדיעבד אפי' יומים אכן מ"כ במהרא"י בשערי' שלו במקו' אחר וז"ל אבל אם לא עבר יום שלם שנמלח' שרי כיון שכ' הר"י והגאונים שחתיכה פולט ציר יום שלם ע"כ משמע להדיא דלישנא דקרא גבי עבד תפס יום שפי' כיומים דהיינו מעל"ע ויותר מעל"ע אין להתיר שוב ראיתי במר' שכ' בשם ר"י יום שלם או יות' ואף לפ"ז א"ל יות' מיום שלם דהיינו יומים אלא כך הוא משמע יום שלם או מעט יותר לכן אין לנו להתיר יותר מיום שלם לפי שאין לעמוד על השיעור ובפרט מאחר דלאינך שינוייא דתו' לא ס"ל כלל שפולטת אחר זמן פליטת דם כיון שאינה פתוחה לפלוט אין להקל יותר מיום שלם:

דין בשר שנמלח ואח"כ נפלה בתוך הצי' ושהה בתוכו כשיעור משיתנו מים על האש להרתיח ויתחיל להרתיח אז אותו המקצת שבתוך הצי' אסור כולו ולא סגי בקליפה ומנהג העולם לחתוך מה ששרו בתוך הציר ועוד מעט יותר אבל הנותר שלא נשרה בציר מותר ואפילו אותה המקצת שבתוך הציר היה שומן אפ"ה לא נאסר מה שחוץ לציר ואם לא שהה בציר כשיעור הנ"ל אינו נאסר רק כדי קליפה:

פסק כשנותנין בגיגית בשר מלוח הרבה ביחד ונותנין עצים בשולי הגיגית להפסיק בין הבשר ובין הציר הנוטף ממנו ולאחר זמן כשמסירין הבשר מן הגיגית פעמים מוצאי' מקצת החתיכה בתוך הציר אותו מקצת דבתוך הציר פשיטא דאסור אפי' לית בה פילי לא סגי בקליפה דמה שהוא בתו' הציר חשוב כבוש וכבוש הרי הוא כמבוש' ומה שלמעל' מן הציר מותר ומנהג העולם לחתוך מה ששרוי בתוך הציר ומעט יותר כדי שיעור קליפה וכן בא"ז וכל הנותר מותר וכ' לשם אפי' אותה החתיכה שבתוך הציר היא שומן שדרכו לפעפע למעלה מ"מ לא אמרינן שמפעפע הדם למעלה הואיל דם אין דרכו לפעפע א"כ מאחר שהאוסר אינו יכול לילך לשם גם הנאסר ממנו אין בו כח לילך לשם ולאסרו וזהו סברת הצרפתי' בשם ר"י בעל התו' וכבר כתבתי בפג"ה שמהרא"י פסק שסברא זו עיקר בכ"מ ולעניין שיעור כמה ישהה בציר קודם שיאסר בתשו' מהרי"ח נמצא כ' בזה"ל אם גמר כל פליט' מציר ודם ואח"כ נפלה לתוך הציר לפי שעה שלא נשרי' שם יום או לילה אין בידי לאסור רק כדי קליפה:

ז"ל הרא"ש לקמן בדין מליחה בכש"מ כתב ושיעור כבישה הוי כאילו נתנה מים על האור כדי להרתי' ויתחיל לבשל אם נכבשה בתוך הציר כמו שיעור זה אסור כל מה שבתוך הציר ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כד"ק כדין מלוח הרי הוא כרותח ואעפ"י דבהא דלקמ' אנו נוהגין כדברי ר"ת ולא כדברי הרא"ש ואסרינן מיד ואפי' אין בו ציר היינו משום טעם דר"ת שמחלק בין כש"מ לבשר שנפל לתוך הציר וכ"ש לקמן אבל במ"ש הרא"ש שכך הוא שיעור כבישה בקבלה מרבותיו למה לא ניזיל בתריה הלא ברוב דוכתא אזלינן בתריה ופרט להחמיר ומהר"ם בספר ת"ח כבודו במקומו מונ' לא ירד לעומק וכת' לאסו' מיד כהאי עובד' דר"ת ולית' כמ"ש ומ"מ נרא' דווקא לעניין זה שנאסור כל שבתוך הציר בעינן שיעור זה אבל לעניין קליפה אוסר מיד וצריך לקלוף מכל צד המקו' שנפל לציר ואף שכ' הרא"ש הלכך אני אומר שהכבוש בציר ונוטל מיד א"א שיאסר לאלתר כיון שהוא צונן דמשמ' דא"צ אלא הדחה בעלמ' נראה בעיני דלא קאמר אלא שלא לאסור כל מה שבתוך הציר אבל קליפה אף מיד בעי שהרי כתב בסוף פחות מזה אינה נאסרת אלא כד"ק כדין מלוח הרי הוא כרותח א"כ הלשו' שהוא צונן אאיסור כבושה קאי דאינו אסור כל מה שבתוך הציר משום כבוש דלישנא דכבוש הרי הוא כמבושל לא שייך אלא אדבר צונן מ"ה נופל שפי' הלשון כיון שהוא צונן ולא ה"ל שיעור כבישה שיהא כמבושל אבל לעניין קליפה מיד הוא בולע דהא אפי' חם לתוך צונן דאמרינן תתאה גבר אפ"ה אמרינן אדמיקר ליה הוא בולע בקליפה מיד וכן בי"ד כתב סתם פחות משיעור זה בקליפה ולא מחלק במידי דמשמע אפי' מיד ומעש' היה שנמלחו ב' פרות ליבשן ושמו אותן בגיגית ובעצים והיה דלוף מים יורד עליה עד שהיה הציר והדם ומי גשמים צף ע"ג בשר בשר התחתו' לפי שהיו החתיכות התחתונו' מדובקות יחד ולא יכלו המים לירד למטה ושאלו לריב"ק מה משפט והתי' ריב"ק דבוודאי אם לא היו המי גשמי' היו התחתונות המונחות בדם אסורו' כי דם האברים שיצא לחוץ אסור נמצא החתיכה חוזר ובולע דם ונאסרת אבל הכא דרבו עליה מי גשמים ובטלה דם וציר היוצא ממנה דהיתר הוא ואפי' אם היו המי גשמים מועטין ספיקא דרבנן הוא דהא דאמרינן דם האיברי' דאוריית' ה"מ דלא מלוח אבל מלוח דרבנן הו' דאמר זעירי דם מלוח אינו עובר עליו וטעמא לפי שאינו ראוי לגבי מזבח ומאח' דמה שצף ספק מים ספק דם ספיק' דרבנן לקולא עוד מצאתי בהגה"ה ש"ד שכ' וז"ל נראה אם נתערבה אפי' ציר גמור בהרבה מים לא חשי' עוד כרותח אפילו אין במים ס' דכיון דאותו ציר מעורב במים הרבה ע"כ וכן בהג"ה בסמ"ק:

דין בשר שנמלח ושהה כבר שיעור מליחה ונתנו בכלי בלא הדחה ונתמלא הכלי ציר ונמצא חתיכה בשר בתוך הציר אזי מה שבתוך הציר אסור כולו ומה שחוץ לציר צריך קליפה וגם הכלי נאסר:

מעשה אירע בביתו של רש"י שלאחר שנמלח הבשר ושהה שיעור צלייה ואח"כ נתנו לכלי בלא הדחה ונתמל' הכלי ציר והתירו דמשום הציר אין לאוסרו דאינו דם אלא מוהל הבשר ולחותו שהרי אחר ששהה כשיעור צלייה מדיחין אותו לבשלה בקדרה ואין חוששין לציר הנפלט ממנו ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שדם מעורב בו ולכך צריך להדי' הבש' יפה יפה קוד' שיבשלוה בקדרה מ"מ אותו דם שנמלח נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח לבלוע בבשר ואעפ"י שנמחה בתוך המוהל כדפרי' לעיל גבי גומות ואם באנו לאסרו מחמת דם המלח שעל הבשר א"כ נאסו' כל בשר שמניחין אותן במים להדיחו כי נמחה המלח והדם שבתוכו נבלע בבשר דמה לי מים ומ"ל מוהל דשניהם היתר הם א"ו דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו עוד כח לצאת כ"כ התו' והרא"ש וכ' הרא"ש עוד וז"ל א"נ פסק כח המלח מחמ' שהפליט את הדם מן הבשר ויצא כח המלח עם הדם ומחמ' אותו המלח לא יחשב עוד כרות' לאחר גמר פליטתו ולא דמי לבר יונה דנפל לכמ' שהיה נחשב כרותח אם לא היה הכותח נאכל מחמת מלחו אף שהיה הכותח' נמלח מזמן מרובה דהתם לא פסי' כח המלח וכ"כ הסמ"ג וכת' שזה טעם הגון הוא ומה שיש להקשות אדברי הרא"ש שכ' כאן שאין לדמות לבר יונה כו' ולעיל בסי' שלפני זה הביא ראיה מבר יונה לסתור סברא זו שאין לחלק ולומ' דאחר פליטתו לא חשיב כרותח לק"מ דבודאי גבי מלח יש לחל' אבל גבי גוף הציר אין לחל' והארכתי לעיל בזה בסי' ס"ג ועניין פסק הלכה כ' המרדכי בשם ר"א ממי"ץ אפי' אם שהה כדי שיעור מליחה על דף מודרן או בכלי מנוקב ונותן אח"כ תוך כלי שאינו מנוקב ונמצא ציר למטה בכלי הכל אסור אפילו בדיעב' ע"כ מ"מ נ"ל דברי רש"י עיקר שהרי התו' הוכיחו דבריו בראיות ברורות וכ"ד רוב המחברים אלא שכ' מ"מ אין לחלק שכבר נהגו העם לאסו' וכן בסמ"ג ובש"ד וז"ל מהרא"י בשערים שלו שכבר נהגו העם לאסור וכדי הם התו' להחזיק המנהג ואפשר דר"ל נמי בלא קליפה ואסור הכל דקאמר יראה דאין ר"ל כל הבשר די"ל כיון דאין בו איסור אלא משום דם שבמלח כדמוכ' בהדיא מדבריו דלא מיירי שנמצא שם כ"א מוהל א"כ אין כח במלח להשקיע הדם שנבלע בתוכו תוך הבשר שפלט ממנו אבל בכלי הוא נוח יותר להבליע הואיל ואין לו מקום לצאת וחילוק כה"ג אשכחן בתוס' ובאשר"י פכ"ה וכן מוכח בסמוך דיותר יש היתר לבש' מלכלי ע"כ וצרי' פי' לדבריו מ"ש ר"ל בלא קליפה דאז העם נהגו לאיסור אבל בקליפה שרי ומ"ש אבל בכלי כו' פי' מאחר שאנו נוהגין לאסור א"כ אנו תופסי' דברי ר"א ממי"ץ שכ' הכל אסור ואם באנו להתיר בקליפה צריכין אנו לומר דהכל אסו' דקאמר ר"א ממי"ץ אינו ר"ל כל הבשר והכלי אבל לעולם הבשר בקליפה שרי ולעניין פסק הלכה נ"ל לאסור הכל מה שנמצא בתוך הציר ולא מועיל קליפ' ודינו כמו בש' שנמצא בתוך הציר דלא שרי בקליפ' אלא מה שלמעל' חוץ לציר שהרי סתמ' כ' לאסו' א"כ משמע דאסו' כל מה שנמצ' בתוך המוה' כמו בש' הנמצ' בצי' וכ"נ מלשון הסמ"ג שכ' ואין להקל בבש' שנמצא בציר שכב' נהגו העם לאיסור הרי שקרא אות' כמו בשר שנפל לציר וגם לישנא דאסור הכל דכ' המר' מסתמא כפשוטו קאמר כל מה שנמצא בציר ומ"ש השערי' דרגילין להתיר ע"י קליפה פי' ואפי' מה שבתוך הציר א"ל אלא קליפה מקצת מורים כך עושין אבל מ"מ אנו לא ק"ל הכי שהרי כתבו שנהגו להתיר בקליפה אבל א"ל מה שכ' השערים להתיר בקליפה היינו מה שחוץ לציר דלא תימא ליהוי ככלי שאינו מנוקב ויאסר הכל אבל מה שבתוך הציר גם הוא מודה דנאסו' כולה כמ"ש דא"כ פשיטא הוא דאינו אסור מה שחוץ לציר דגבי כלי שאינו מנוקב גופא חומרא יתיר' היא כמ"ש לקמן וא"כ מאי קמ"ל בהאי דכ' דרגילין להתיר ע"י קליפה ומ"ש שנוח יותר לבלוע הכלי ולאסו' כו' מדברי ראבי"ה לא נרא' כן שהרי כ' לפי דעת רש"י שיתיר הבשר כ"ש הכלי אלמא דס"ל לגבי האי מילת' לא אמרינן דכלי עדיף לבלוע מהבשר אלא ס"ל מאחר שאף הבשר לא נאסר אלא כד"ק א"כ הכלי לא נאסר אבל כבר כ' דנאסר הכל דקאמר ר"ל כפשוטו ולא סגי בקליפה ואף מהרא"י לא החליט הדין להתיר בקליפה שהרי התחיל דבריו בספק שכ' ואפשר בלא קליפה קאמר ואם כן אף הכלי נאסר ואף שאנו נוהגין לאסור הבשר לכתחילה ובדיעבד אכן אם נתערב אח"כ בשאר החתיכות ואינו ידוע יראה להתיר ולסמוך על רש"י עיין לקמן בסימן צ"ז ומהר"ם בת"ח רצה להקל ולסמוך על המתירין בודאי אין כח בידינו למחות אבל לא ישר בעיני לחלוק בלי ראייה מה שנמצא נמי באו"ה שנהגו לאסור כולו:

דין חתיכה שלא נמלחה ונפל' לציר או שנפל עליה ציר יחזור וימלחנה ומות' ואפילו לא הודח הדחה קמיית' ואם היה מודח הדחה קמיית' א"צ לחזור ולהדיחו שנית כשיחזור וימלחנה ואפילו הרוצה להחמיר ישפוך עליו מים ודיו והיכא שנמלח הבשר ושהה כבר שיעור מליחה ונפלה תוך ציר כו' אין לו תקנה שיחזור וימלחנה:

פסק כתב ש"ד ריש שער ד' חתיכה שלא נמלחה ונפל עליה ציר ש מבשר מלוח או נפלה לתוך הציר יחזו' ויומלחנ' ומותר דאגב דפולטת ציר דידה פולטת נמי ציר הבלוע בה אבל חתיכה שנמלחה ואינ' פולטת ציר שלה הואיל וכבר פלטה כל צרכה אינה פולטת נמי ציר הבלוע וא"ל שלפי טעם זה לדידן יהא שרי לחזור ולמלוח אפילו אחר שפלט כל דמו דהא פתוח עדיין לפלוט ציר דהא ק"ל כר"י דס"ל דפתוח לפלוט ציר יום או יומים כמ"ש לעיל בסימ' ע"ד והשערים גופה הביאו דבריו וא"כ אמרינן אגב דפלט ציר דידיה פלט נמי דם הבלוע בה ממקום אחר ז"א דבודאי מ"ש אגב דפלט ציר דידיה ר"ל דם שלה עם הציר אבל היכא שנמלח שיעור מליחה ופלטה כל דמה אע"ג דעדיין יש בה ציר מ"מ לא אמרינן אגב דפלטה ציר דידה כו' דהיינו שאין בה שום דם שתפלוט ציר הבלוע מדם דא"ל כן לר"ת לא יאסר לעולם בשר שנפל לתוך הציר דהא אמר שפולט ציר לעולם וכן באשר"י בדין מליחה בכש"מ דלא דמי לחתיכה שנפלה בציר כו' דהתם החתיכה נמלח כדינה ופלטה כל דמה כו' א"כ משמע שהכל תלוי בפליטת הדם ולענין פסק הלכה הסכמת כל הגאו' שאוסרי' החתיכה אחר שפלט כל צרכה מדם ולא מועיל אם יחזו' וימלחנ' וכן ל' המר' בהדיא בפ' כ"ה ואע"פ שמעש' בכל יום שאוסרים בשר ששהה שיעו' מליחה ונפל לתוך הציר ואינו מותר' אפי' לצלי כו' והוא מתו' דפ' כ"צ ומאחר דאסור אפילו לצלי כ"ש שאין לחזור ולמלחנה דכמה דברים שאסורין בחזרת מליחה ומותרין בצלייה:

והא דשרינן לחזור ולמלוח אגב דפליט ציר דידיה דוקא חתיכה שלא נאסרה אלא מדם פליטה כגון ציר והדומה לו כגון חתיכה שלא נמלחה שנתערבה בחתיכות המלוחות וכאשר כתב נמי הרא"ש בסתם בשר שנמלח שנתנו על בשר שלא נמלח ובלע מבשר שנמלח שיחזור וימלחנו וכמו שפול' את דמו כך פולט דם הבלו' ומה שמהר"ם כ' בת"ח שלו שאפי' לא שהה שיעור מליח' שדינו לחזור ולמלחנה אפ"ה אם שהה שיעור כביש' נאסר חוץ לכבודו לא דק כדפרי' נהי דבלע מ"מ חוזר ופולט אגב דמו אע"פי שאמרי' גבי ציר כבוש כמבושל היינו שאוסר כולו ולא סגי בקליפה והיינו דווקא אחר ששהה שיעור מליחה אבל קודם ששהה שיש תקנה לחזור ולמלחנ' אינו כמו מבושל גמור ואמרי' כמו שפולט את דמו כך פולט דם הבלוע ואינו דומה להיכא ששרוי במים מע"ל דאז אסור אפילו בלא ציר דחשוב בישול גמור משא"כ בכבישת ציר ואם תרד לעומק דעת הפוסקים תמצא ממש כדברי ודווקא גבי דם פליטה אב' חתיכה שנמלחה בלא הדחה קמייתא שנאסר משום דם שבעין כמ"ש מהרר"י טרוישין והבאתי לעיל בפ"ה סימן י"ח שוב אין תקנ' דדם שבעין שנבלע כבר שוב אינו יוצא ע"י מליחה כלל ואפילו בחתיכה שלא נמלח שנפלה בציר מסתפקא למהרא"י היכא שלא הודחה מתחילה אי אמרינן נמי שתחזור וידיחנה וימלחנה וכתב ויראה לאסור כיון דמסקי' גבי דם בעין דהיינו בשר שנמלח ולא הודח שנאסר ולא אמרי' כבכ"פ ואפי' גבי מלוח ולאלתר כ"ש גבי כבוש שהיא כמבושל שהוא חמור מרותח דצלי ותו הכא הפליטה לאחר זמן הבליעה ע"כ וא"י למה הכריע לאיסור הקצרה יד השערי' לכתוב הבשר שהודחה ולא נמלחה וכן בס"ת שכתב בשר שנמלח ששמו על בשר שלא נמלח כו' ולא כ' על בשר שהודח ולא נמלח ומאחר שכ' סתמא בשר שלא נמלח משמ' אפי' לא הודח דסתם בשר שהודח מולחין מיד אחר השרייה ויש חילוק גדול ביניהן דדווקא המלח שמולחין החתיכה הוא מבליע הדם שעליה אבל בנפל לציר משריק שרי' נמי הדם שעלי' ונמחה בתוך הציר אלא שבולע אח"כ מתוך הציר משום כבישה א"כ יחזור וימלחנ' כשאר חתיכ' ועוד איכא למימר אפי' שתאמר שכח הציר מבליע לדם שבעין בתוך החתיכה וגבי דם שבעין לא אמרינן אגב דפליט דם דידיה כו' היינו היכא שאין בחתיכה אלא דם של עצמו שלא פירש אגב זה לא פליט דם שבחוץ אבל הכא שבלוע החתיכה כבר דם של עצמ' ודם פליטה ממקום אחר מאן לימא תרי מיני דמא שלא יפליט נמי דם שבעין בפרט שדם הפליטה והדם שבעין שעליו קבלה החתיכה באחת בנפילתה לציר ומאחר שאין לו ראייה לאסור לא לנו להחמיר כ"כ ולאבד ממונם של ישראל ובפרט שמהר"ם פליג אפי' על חתיכה גופא שנמלחה בלא הדחה ומתיר' דיעבד ובהכי אפי' מהרר"י טרו"ישין מודה דשרי:

והא דקאמר יחזור וימליחנה נר' דלא צריך להדחה קודם שיחזור וימלחנה היכא שכבר הודח ולא מיבעיא לפי' מהר"ם שמתיר בדיעבד בשר שנמלח ולא הודח והביא ראייה מבשר ע"ג בשר משמע דמות' לכתחלה בלא הדחה והדחה קמייתי דצריך לכתחילה היינו לרכך הבשר וכמ"ש מהרא"י לשם בהדיא א"כ בשר זה שהוד' כבר נתרכך הבשר וא"צ הדחה בודאי אפילו לכתחילה אלא אפילו לאותן דפליגי אמהר"ם וס"ל דאין לו תקנ' לאותו בשר ולא אמרינן משריק שריק גבי דם שבעין ולא דמי לכבדא כו' דהתם הוי דם פליטה כו' א"כ ג"ז משריק שריק מה שיש על החתיכה מציר כו' וא"כ אפילו לכתחילה א"ל הדחה דמשריק שריק כמ"ש מהר"ם ראייה דשרי אף לכתחילה שהרי אף החולקים עליו אינ' סותרים ראייותיו רק שמחלקין בין דם פליטה לדם בעין כ' וה"נ לא הוי אלא דם פליטה ומה שלא אמרינן הציר משריק שריק כשנפל הבשר תוך הציר או שנפל הציר עליו והיינו משום דהציר חשוב כמו כבוש כמ"ש התו' והרא"ש ונבלע בקל בבשר אבל מה שנשאר על החתיכ' ביציאתו מן הרוטב ולא נבלע בבשר לא אמרינן שהמלח מבליע בבשר יותר משאר דם פליטה דמשרי' שריק ומ"ה לא כתבו השערי' שיחזור וידיחנה וימלחנה משום דלפעמים לא בעי הדחה כגון שכבר הודח קודם שנפל לציר דאפי' מי שירצה להחמיר שופך עליו מים ודיו ול"צ להשרו' שעה מועטת כדין שרייה כיון שכבר הודח ומ"ש מהר"ם בת"ח שלו שצריך להדיח ממש לא ירד לעומקו ואולי לא ראה דברי בזה והא שכ' ש"ד או ציר שנפל עליה נראה דאיירי שיש גומא בבשר שלא יכול לשרוק האל"ה אינו אוסר אלא כדי קליפה במקום נפילה שהרי כת' בסי' ע"ה דבעינן שיעור כבישה ולעניין האי פיסקא דק"ל יחזור וימליחנה כ"ד הרבה גאוני' אכן הרבה הם החולקין כאש' כת' המר' בשם ר"ב בעל הס"ת גופ' שכ' בסוף התערובו' על חתיכת טפל שנתערב בין חתיכות מלוחות בכלי שהוא מנוק' דאינו יוצ' לא ע"י מלח ולא ע"י שום דבר דכיון דקבלה דם ממקום אחר והביא ראייה מדגים ועופות כו' ומהר"ם רצה לתרץ בת"ח שלו דלא איירי בחתיכה שלא נמלחה אלא כבר נמלחה ופלטה והא דקרי ליה טפל ר"ל שלא נתבשל. חוץ לכבוד לא ירד לעמקו כלל דא"כ איך מדמה לדגים ועופות אלא דעת ר"ב הוא דעת האוסרי' ודעת המתירין הן שמחלקין בין זו לדגים ועופות כאשר נפרש ועוד כ' בשם ר"ב דאפשר לסוחטו בדם מותר דוקא בדיעבד ואין מבטלין איסור לכתחילה ע"כ וכ"ד הר"ן אבל בסוף דבריו כ' דברי ר' יונ' להתיר וז"ל אההיא דדגים ועופות שמלחן זה עם זה וכ' דגים שמלחן עם עופות יחזרו אחר מליחה להיתרן הראשון איכא למימר שאין המלח מפליט אלא דם המובלע באיברי' מעצמ' אבל דם הבא ממקום אחר אין המל' מפליטו ולפ"ז יש לזהר שלא להניח בשר תפל אצל בשר מלוח בעוד מלחו עליו אעפ"י שדעתו למלוח התפל לאחר מיכן לפי שאינו טרוד לפלוט בולע הדם שפולט המליח וה"ל דם הנבלע הבא ממקום אחר שאינו נפלט ע"י מלח לגמרי אבל הר"י מתיר ואמר דלא דמי לדגים דהתם הוא שאין בהן דם מגופן אלא אותו שבלעו ולפיכך אין כח במלח להפליטו אבל חתיכה זו שדמה בתוכה כשם שהמלח מפליט דם של גופה כך הוא מפליט דם הנבלע בה ממקום אחר ומ"מ אפילו לפי סברא זו כל שנמלח ויוצא מידי דמו והודח אין מניחין אותו אצל בשר אחר בעוד שמלחו עליו ופולט דם לפי שזה בולע דם פליטת האחר ושוב אין לו תקנה במליחה וכן יש לזהר שלא להניח בשר שנמלח ופלט כל דם וציר שבו בין שמלחו עליו ובין שאין מלחו עליו אצל בשר מליח שלא יצא מידי כל דמו דכיון שכבר פלט כל דם וציר שבו שוב אין טרוד לפלוט ובולע ע"כ וכסברא הזאת קי"ל ואף שכ' המרדכי וז"ל וחתיכה הנאסרת מחמת דם או כלי אין תקנה למלוח אות' להוצי' הדם אע"ג דגבי מוליית' אמרינן כבכ"פ דק"ל מלוח הוי כרותח דצלי ה"מ להחמיר כגון אם נמלחו יחדיו נבלה וכשרה דהוה להו כחם לתוך חם אבל להקל לומר במליח' כבכ"פ לא ובמוליית' נמי לא אמרן אלא דרך צלייתו שמפליט ומבליע וחזר ופולט אבל לאחר שנאסר כבר לא מהני ליה תו אפי' צלייה שנתקש' בו כבר האיסור ע"כ דע מה שאמר דבמליח לא אמרינן כבכ"פ לא ק"ל הכי אלא אף במליחה אמרינן הכי אלא דווקא מיד כשהוא בולע אמרינן כבכ"פ דומיא דצלייה כמ"ש הטור וכ"כ מהרא"י בשערי' שלו דאף במליחה אמרינן כבכ"פ מיד כשהו' בולע אבל לא לאחר זמן ומ"ה דווקא כגון בשר שנמלח' בכש"מ או בשר שנפל לציר דבשעת בליעה לא היה שייך לומר כבכ"פ דגבי ציר משום שהוא כמבושל וגבי כלי שאינו מנוקב משום שהמקום הוא צר ודחוק ונבלע בו ואינו פולט ואז שוב אין לו תקנה לאות' בשר במליחה אח"כ והוי דומי' דכלי שהכלי שנאסר כבר אין לו תקנה לפי מה שנראה בעיני לפי שהכלי עצמו נאס' מחמת בליע' דם שאין תקנה למלוח ולהוציא דמו ואף שפשיטא הוא ומ"ה איכא הרבה מפרשי' שפי' דה"ק החתיכה שנאסרה מחמת כלי מ"מ נר' דחתיכת בשר כו' לא איירי אלא כמ"ש וה"ה חתיכת בשר שנמלח וכלה אף צירה כגון לאחר יום שלם או אפי' פלטה דמה לחוד והודחה אחר המליחה דליכא למימר פתוחה עוד לפלו' ציר אם הונחה בין חתיכות המלוחות שלא פלטו כל דמן נאסרה ואין לה תקנה אבל בחתיכות טפל מודה שיחזור וימלחנה שהרי המרדכי כתב בההוא פירקא גבי מוליית' ואע"פי שמעשה בכל יום שאנו אוסרין בשר ששהה שיעור מליחה שנפל בציר כו' אלמא היכא דלא שהה שיעור מליחה שרי כדברי התו' והס"ת והרא"ש והשערים דיחזור וימלחנ' וגדול' מזו נראה מ"ש בס"ה חתיכה טפל שנתערב בין חתיכות מלוחות בכ"מ לאו דווקא קאמר אלא שתפסו הלשון ההוה שאסור למלוח בכש"מ אבל לעולם אי עביד ומלח בכש"מ ונמצא חתיכה תפל ביניהם שאינו נאסר דוקא חתיכה שנמלח בכש"מ הוא דאסור משום זה דהמקום דחוק ופי' ממקו' למקום כו' כדלקמן אבל החתיכה טפילה אינה נאסרה אלא משום שבלע דם פליט' וא"כ ימליחנ' שניה ואז יצא כל דמה כדעת רוב הגאוני' וכן עיקר:

דין דציר נבילה דאורייתא ואם יש ספק אם נמלחה עם בשר שחיטה או לא דאזלינן לחומרא וציר דגים הוא דרבנן וספיקא לקולה ואם נמצא דג טמא מלוח מונח על השלחן בין דגים טהורים ונגע בהוא אסור ודווקא אותה שראינו שנגע אבל אם לא ראינו שנגע ספיקא דרבנן לקולא ואם ראינו שמתערב בתוכם בעי ס' ואי ליכא ס' אסור ואי איכא ס' שרי ומ"מ קליפה בעי ומ"מ תבוא מאירא באיש אשר יראה בעיניו דגים טמאים וטהורים מלוחים מונחים יחד וקונה אותן לכתחילה אם בא ראובן והגיד לשמעון שראה דגים טמאים תוך דגים טהורים אפי' מאמינו בלבו יכול לומר איני מאמינך:

רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוט' בהדי בשר טריפה פי' בכלי מנוקב אתא לקמיה דרבא א"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפ' שלהן ואע"ג דטרי' לפלוט ולא בלע דם הציר מיהא בלע ולאו דוקא בשר טריפ' דציר נבלה דאורייתא אלא אפי' עם דגים טמאים דצירן מדרבנן כדאמרי' בפר' ג"ה דציר זיעה בעלמא הוא ועוד ראיי' מפרק א"מ דקאמר ל"ש אלא לטבול בצירן אבל לטבול בגופן אסורי מדקא מפליג בין צירן לגופן ש"מ דציר דגים מדרבנן אפ"ה אם נמלחו אסורי' אפילו בכלי מנוקב דלא אמרי' גבי שום ציר כבכ"פ או משריק שריק כ"א גבי דם ומאחר שציר דגים דרבנן וציר נבלה דאורייתא ולא ק"ל כמהר"ם שכ' בתשו' דאף ציר נבלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא אלא כדברי התו' וכל הצרפתי' דציר נבלה דאורייתא וציר דגים דרבנן ואף מהר"ם גופא כת' המר' בשמו בפ' ג"ה ומה שאני רגיל לומר דציר נבלה מדרבנן כו' עד מ"מ לא היינו עושים מעשים בזה ומ"ה היכא דאיכא ספיקא גבי נבלה ספיקא דאורייתא לחומרא אבל דגים הוא לקולא וכ"כ הרא"ש בפ' א"מ וז"ל ציר דגים אינו אלא מדרבנן וע"ז סמכי' כשמביאין בקרון אחד או בחביו' אחד דגי' טמאי' וטהור' דמותרי' דספיק' דרבנן הוא שמא לא נמלחו בתחל' יחד ואחר שפל' כל צרכן עירבן ע"כ וש"ד כ' וז"ל אם נמלח דג טמא עם דג טהור הוי איסור דרבנן ואם יש ספיקא בדבר יש להקל ולפיכך קונין דגים מלוחים מן הגוים דספק הוא אם נמלחו עם דג טמא וספיק' דרבנן לקולא ועוד ראייה דציר דגים מדרבנן מפ' א"מ דקאמ' ל"ש אלא לטבול בצירן אבל לטבול בגופן אסורין מדקא מפליג בין גופן לצירן ש"מ דציר דגים מדרבנן תבא מאירה באיש אשר רואה בעיניו דג טמא וטהו' מלוחים יחד וקונ' אותם לכתחילה ועליהם הכתוב אומר ופושעי' יכשלו בם ואי איכא ספיקא אם מלח בשר נבלה עם בשר שחוטה הוי ספיקא דאורייתא ולחומר' וז"ל מהרא"י בשערים שלו תבוא מאירא באיש אשר רואה כו' כן המנהג שנמנעים מלקנות דגים מלוחים אם רואים דגים טמאים אצלו ואפי' אינם נשרים עמהם בעריבה רק שמונחים עמהם וביניהם על השלחן כשמוכרין אותם עליו וכן משמע בא"ז שכתב כל זמן שאין אנו רואין דגים טמאים ביניהן מותרין ועוד יראה מדברי הא"ז לשם שא"צ להחמיר לשפשף ולחפש תוך הדגים אם יש בתוכו דגים טמאים דאחזוקי איסור' לא מחזקינן אפי' היכא דאיכא לברור אמנם הרינג"ש אם אנו רואים דגים טמאים מונחים ביניהן כתב המר' בפרק א"מ דסתם דגים מלוחים אסורין דשמא נמלחים עמהם הטמאין חוץ מהרינג"ש ומרקולש שאין דגים טמאים נמלחים עמהן וביניהן וכיון שידוע שאין נמלחין הטמאין מה בכך אי חזינן דמונחין ביניהן דנהי נמי דלא ק"ל כפיסקא דמר' בהא דאסרינן סתם דגים מלוחים משום דרוב הגאונים פליגי ומתירין בספ' אבל בדרך שריותא דהרענג"ש ל"פ אע"ג דבמר' פ' כ"ה כתב דהרינגש מרקולש מותרין מספק וכיון דספק הוא שייך לומר בזה ופושעים יכשלו בם מ"מ נראה דהנהו דגים שמונחים עם הרינגש בכל הארצו' הללו ודאי לא נמלחו עמהן כי מביאין הרינגש ממרחקים בחביות המיוחדות להם לבדם א"כ למה ניחוש לה אך אם רואים אותם נשרין בעריבה עם הטמאין ויש בעריבה ציר הרבה ממי השרייה י"ל שעתה ע"י שרייה בולעין הרינגש מן הציר של טמאין דבמר' פרק כ"ה כתוב דיש ליזהר כשמדיחין בשר אחר מליחה שיתנו מים הרבה שיהא ראויין לשתייה מחמת ציר ונהי דלא ק"ל הכי דכ' בההוא פירקא בשם א"ז דהיכא דאיכא מים הרבה אפי' נטף ציר לתוכה ופלטו טעם הציר אינו חשוב כרותח בשביל כך מ"מ הכא הא עינינו רואות שמי שריית הציר חזקים הם יש לחוש אמנם מספק שמא נשרו בבית עם הטמאי' היכא דלא חזינן לא חיישינן דציר דגים מדרבנן ואפילו אי חזינן לפעמים בבית גוי ששרה כך לא מחמרינן להזהר דאימור אקראי בעלמא הוה כדאמרינן בפ' א"מ ואפ"ה לא חש למילתא אקראי בעלמא הוא ובדגי' יבישים שמעתי שנהגו הגוים כשמוציאין אותן מן המים קורעין אותן ומולחין אותה כ"א לבדו ומשליכן אותו בחוץ בחום מפורדים זה מזה כדי שתשלוט בהם החמה יפה ויתייבשו מכל צד ולפ"ז היה להקל אפי' מונחין ביניהן דגים טמאים אמנם כמדומה שנוהגין לאסור ג"כ ויראה הטעם משום דרגילות הוא דשמנונית הרבה ניכר בהם ואיפשר חוששין לדברי הסמ"ק דכת' דהיכא דיש שמנונית איכא חששא דאורייתא ע"כ ובספרו בת"ה כתב ומ"מ אי אשכחן מדינ' דלא נהגו להחמיר לקנות דגים בכה"ג אין למחות בידם והנה מ"ש מהרא"י להתיר ההרינג"ש אפי' מונחין דגים ביניהן משום דתלינן לומר שלא נמלחו עמהן כדברי המר' והרא"ש נמצא שסבר שאין לחוש לבליע' של עתה והיינו שסובר דאחר שפלטה כל צרכו עירבן ושוב אינו בולע ובדברי הא"ז אשר הביא משמע להדיא דס"ל איפכא היכא דלא נמלחו עמהן דגרע טפי דשמא עתה בלע מהדדי בנגיעתו מאחר שהן מלוחי' דהא טהור מלוח הוא ונר' בעיני דהא"ז אזיל לטעמיה דס"ל כל זמן שהמלח עליו ה"ל כרותח אפי' כבר פלט כל צרכו ופסק כחו וכמ"ש בשר וגבינה כל זמן שהן לחין כו' וכדכתי' לעיל ס' ס"ח ומ"ה אסור אליביה אבל מהרא"י שפסק כדעת המר' והרא"ש ס"ל דאחר שפלטו כל צרכן תו לא חשבינן כרותח לומר שיבלעו מהדדי ובפרט לענין דגי' דצירן מדרבנן שראוי להקל אכן לפי מ"ש לעיל סימן ס"ח דהרא"ש ס"ל נמי דגוף הדב' חשוב כרות' לעולם כל זמן שהו' לח וכ"ד המחברים א"כ מ"ט התיר הרא"ש לעיל הדגי' מלוחים אף שהטמאים מונחות ביניהן לומר שלא נמלחו יחד אלא אח"כ עירבן הא ס"ס בלעי עתה מהדדי אלא בע"כ צ"ל דס"ל מאחר דרפי קרמייהו פלטי כל ליחלוחית שבהן בזמן מועט ושוב אין להם לפלוט אפילו ציר' כדמוכח משמעת' דדגים ועופות ומ"מ ל"נ דנהי דלא פליט ציר ממש מ"מ יהיב טעמא אהדדי ועוד איכא למימר דהרא"ש דס"ל במליחה לא אמרי' דמפעפע ואינו אסור אלא בקליפה א"כ גבי דגים שרי לגמרי אבל אנו דק"ל דבמליחה בס' כמו בישול א"כ כל היכא דנאסרי' בבישול אפילו אחר זמן פליט' ה"ה במליחה וכן עיקר ולפי מ"ש נמצא שאם דג טמא מונח על השלחן ביניהן ונגע בהו אסורים ומ"מ דוקא אותה שראינו שנגע בו אבל אם לא ראינו ספיקא דרבנן לקולא אבל אם ראינו שמתערב בתוכן בעי ס' ואי ליכא ס' אסור ואי איכא ס' שרי ומ"מ קליפה בעי לחומרא כמ"ש בכמ' דוכתין וא"כ יפה כ' תבא מאירה באיש אשר רוא' בעיניו כו' וקונה מהן ואל תסמוך אשריותא דמהרא"י כאשר כתבתי אכן אם בא ראובן והגיד לפני שמעון שראה דגים טמאים בתוך דגים טהורים אם מאמינו שמעון לראובן אסור לקנות אבל אם אמר שמעון איני מאמינך ואינו בידו מותר לקנות כ"פ הרר"ל מאיר פודנא ונ"ל אפי' מאמין בלבו לא יחוש ויאמר איני מאמינך בפרט בציר דגים שהוא מדרבנן ואפי' אם היה מונח ביניהן יכול להיות שהיה ס' כנגדו ולא אמרו תבא מאירה באיש אלא אשר עיניו רואות שהוא דבר מכוער ועל זו ועל כיוצא אמרו הרחק מן הכיעו' ומן הדומה אבל מה שלא ראה אם ירצה לא יחוש:

דין אם נמלח דג טהור עם דגים טמאים אעפ"י שציר דגים דרבנן מ"מ בעי ס' וציר גופא שנתערב עם ציר היתר בטל בי"ו:

עתה אעתיק לך לשון הא"ז הגדול ובו תראה איך דעתו באם נמצא דג טמא ביניהן וגם נמצא איך דינו של ציר דגים ואליבא דפסק הלכה וז"ל ואפי' היכא שנמצא דג טמא ביניהן אם הוא מונח באמצע הדגים נר' בעיני שהם מותרין כולן אפי' אי ליכא ס' ואותו דג משליכו נחוץ ואוכל כל שאר הדגים שכבר נהגו כדברי ר"ת דכל איסורין בס' ואפי' לאותן דסברי דמין במינו לא בטיל לא קאי בציר דגים ובטל א"כ לדידן נמי דאמרי' אפי' מין במינו בס' בציר דגים דרבנן ובטל ברוב ואם יש ס' והו' באמצ' הדגים מות' לדברי הכל הלכה למעש' עכ"ל ויראה להדיא מדבריו דוקא אם מונח באמצע דאז שייך לומר בטל ברוב או בס' אבל אם אינו מונח באמצע חיישינן שמא עתה בלע הטהור מן הטמא ונאסר כדין טמא מלוח ומ"ש לא קאי בציר דגים ובטל והיינו דבטל במאתיי' לר"י אף דס"ל מין במינו לא בטל וכדאיתא בפ' ג"ה להדיא דשאני ציר דגים דזיעא בעלמא הוא כו' ומ"ש לדידן בטל ברוב וכהאי לישנ' אית' במר' פג"ה בתשו' מהר"ם וז"ל וק"ל כר' יוסי לגבי ר"י ובטל ציר דגים ברובו ואומר אני אם אינו ט"ס בע"כ לאו דוקא קאמר דהא פליגי ר"י ור' יוסי בפרק י' דתרומה בציר דג טמא ורי"א עד שיהא רביעית מסאתיי' דהיינו אחד מר' פחות דבר מועט ר' יוסי אומ' אחד מי"ו כו' וא"כ אי לא ק"ל כר"י בע"כ צריכה לן למקיימא אליבא דר"י דבעינן לכ"ה ט"ז לגבי האיסור ובמר' מדוייק מצאתי במקום רובי י"ו ומ"מ רובו אפשר ליישב מאחר דאפילו בגוף הציר סגי בי"ו וא"כ בשלא באת' להתיר גוף הציר כלל אלא שלא יאס' הדג בבליע' א"כ בוודאי בטיל אפי' חד בתרי דמדאוריי' מין במינו בטיל חד בתרי בין ביבש ובין בלח וציר דגים שהכל מדרבנן אוקמיה אדאורייתא אבל להתיר הציר גופא שהיא אסורה לא הקילו כ"כ ואסרו עד י"ו כנגדה ושיעור י"ו נ"ל סמך וסעד לעניין מהא דירו' פ"ק דתרומה גבי דג טמא שכבשו עם דג טהור דסב' חד תנא דבעינן תתק"ס ויש שפוסקים כן דכל בריה בטלה בתתק"ס לפי שמצאו כן בירו' הורה ר"י בר און בעכברא כו' כמ"ש הסמ"ג ושיעור תתק"ס הוא י"ו ס' וכה"ג כ' המ"מ אלמא ששיעורי י"ו היה מצוי בשיעור החכמי' לחומרא וה"ה לקולו' מ"מ נ"ל דוק' במינו הוא דאמרינן אבל אם נתער' שלא במינו בין בבישו' ובין במליחה אפילו אם אתה משליך הדג טמא מ"מ בעינן ס' נגד פליטת צירו דבכולה משערינן ולא סמכינן אהא דציר דגים דמדרבנן דהיינו דוקא מין במינו דלא יהיב טעמ' כלל אלא גזרי אטו שלא במינו דבעינן ס' כמ"ש לעיל בפ' ג"ה א"כ הקילו גביה מאחר דהוא מדרבנן וזיעא בעלמא חשבינן ליה אבל היכא דיהיב טעמא לא חילקו חכמים באיסור דכל האיסורי' כשנותנין טעם בהיתר שיעירו בס' בין באיסור דרבנן ואין שייך לומר כאן הואיל ואין לו שורש מן התורה כו' כדאיתא בא"ז והבאתי לעיל פ"ג בסימן מ"ג דהכא יש לו שורש התורה שהרי הדגים אסורים מדאורייתא ומן הראוי שאף הציר תאסר שהרי כתיב הטמאים לאסור צירן ורוטבו ועוד אף לשם נר' דלא מבטלין ברובא אלא במינו כדפרי' וא"ל על מ"ש היכא שלא נבא להתיר הציר גופא אלא הדג דמקילינן לגבה ושרי כו' א"כ מאי פריך בפר' כ"ה ממליח' דגים כו' דשרי אמליחת בשר נבלה עם שחוט' בעובדא דר"מ בר רחל כו' י"ל דהתם פריך מדקתני דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר דמשמע אפי' בשו' לשוה דליכא רובה ומ"ה דייק שפיר אלמא אע"פ שהציר אסור לכ"ה מדרבנן ומ"מ הציר אינו אוסר במליחה כלל משום דלא בלע ציר ע"י מליחה ה"ה נמי גבי ציר של בשר נבלה כו' וכדפרי' לעיל ולעניין פסק הלכה תמה אני על הרמב"ם שפסק בציר כר' והיינו כר"י ולא כר' יוסי ובכל דוכתא ק"ל כר"י ע"כ יותר נר' בעיני דברי מהר"ם שכ' דק"ל כר' יוסי ואף הרשב"א כ' בתשו' סי' תמ"ד שראוי לפסוק כר' יוסי וכ"נ בעיני אלא שכבר הורה הזקן הרמב"ם כר' יודא ואני אומר כבר הורה הזקן רבינו מאיר שהי' אב לכל האחרונים ועוד מאחר דאנו ק"ל דלא כר"י ומין במינו בטל בס' וכ"ד הרמב"ם גופא א"כ ממילא גבי ציר דגים דקילי סגי בי"ו כנגדו כר' יוסי ולענין מליחה בלא התיר ציר גופא דפרישנ' דברובא סגי לא מלאני לבי להקל דרוב האחרונים לא חלקו בזה כלל היכא דנמלח האיסור עם ההיתר בין הוא איסור דאורייתא בין הוא דרבנן א"ל גבי ספיקא דאז אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אבל לא בע"א ובפרט לפי מה דק"ל מליחה בס' וחשבינן כבישול א"כ לעולם בעינן ס' דאף מין במינו בעי ס' כבישול ולא דמי לציר גופא דבטל בי"ו משום דחשבינן כל מה שנוטף הימינה כזיעה בעלמא וכשנתערב בציר אחר בטיל בי"ו אבל כשנמלח הטמא והטהור יחדיו אפשר שבולע אף האיסור ויהיב טעמא ואוסר עד ס' וזהו בודאי טעם האוסרין עד ס' שהרי כ' בא"ז ואם יש שם ס' מותר לד"ה הלכה למעש' משמע שיש שחולקים על דברי ר"ת ומצריכין ס' אפי' לגבי דגים אף דק"ל כרבי יוסי דלא בעי בציר אלא י"ו אלא בודאי היכא שנמלח גרע טפי וכן עיקר:

דין טהור מלוח וטמא תפל מותר ואפי' הטהור מלוח מכל צד ונוגעין זה בזה ולא בעי לא קליפה ולא גרירה ומיהו הדחה בעי ואם הטמא מלוח והטהו תפל אסור אפילו אינן נוגעין זה בזה אלא שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה ובארנו דלענין מליחה לא שייך לא תתאה גבר ולא עילאה גבר ועוד בארנו דאפילו הטהור והטמא תפל אם הטמא דבר לח הוא אוסר כי הטהור מצאו אצלו ובולע ומ"מ חלב שאינו מהותך לא חשיב דבר לח:

תניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מות' ומוקי לה בגמ' כגון שהיה טהור מלוח וטמא תפל ומ"מ הדחה בעי וכ"כ בהג"ה שמדיח המלוח במים היטיב ולא בעי קליפה ולא גרירה אבל אם היה טמא מלוח וטהור תפל או שניהן מלוחין אסור ואוסר בכולו כאשר כ' הרמב"ן והרמב"ם כמ"ש לעיל גבי דגים וכ' התו' והרא"ש אחריה' היכא שהיה טהור מלוח וטמא תפל דשרי משום דהשתא לא פליט הטמא מידי ולעניין מליח כרותח לא שייך תתאה גבר ולא עילאה ואפילו קליפה לא בעי והא דאמרי' גבי תתאה גבר לעילאה אדמוקרינן ליה בלע היינו דווקא בחום של צלי והסמ"ק כת' בביאו' יפה וז"ל ויש לתמוה כיון דמלוח כרותח א"כ ה"ל להשוות מליחה לחום מחמת האור וי"ל נקט האי כללא בידך דלעולם אין האיסור נפלט ונבלע בהיתר אא"כ יש כח באיסור עצמו או מחמת חמימות האור אך בזה יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו או מצנן את חבירו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל כח המליחה וכן אין כח במליחה לעשות התפל מליח כי כן הוא דרך המליחה דאינו יכולה להתבטל כ"א ע"י הדחה והש' ניחא דגבי חום מחמת האור אזלינן בתר תתאה אפילו תתאה היתר משום דתתאה גבר א"כ הוא מרתיח ומחמם את העליון והו"ל חם לתוך חם דאוסר את הכל אבל אי תתאה צונן ועילאה חם אפילו אם העילאה חם הוא האיסור אינו אוסר אלא כדי קליפה משום דתתאה שהוא צונן גבר ומצנן את העליון שהוא האיסור ומבטלו מחמימתו וה"ל איסור צונן ולכך אין האיסור יכול ליבלע בהיתר מכדי קליפה וכ"ק מיהא בלע דאדמיקר ליה בלע אבל לעניין מליחה שאין זה מבטל את זה כדפריש' לא אזלינן בתר תתאה אלא בתר האיסור עכ"ל וכ' הרא"ש וז"ל וא"ת כיון שנמלח הטהור ומונח על הטמא או תחתיו או בצידו הרי נמלח גם הטמא ממלח שעל הטהור וי"ל שנמלח מכל צדדין רק במקום שהוא דבוק לטמא א"נ אחר שנמלח הטהור נגע לטמא ובמה שהוא נוגע בטמא אינו נחשב כרות' להיות פולט דהבשר אינו יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה ותירץ האחרון הוא עיקר וכ"כ הרשב"א בח"ה וז"ל אם היה הטהור מלוח והטמא תפל מותר לפי שאין חום המלח גדול שיפלט החתיכה שלא נמלחה אע"פ שהחתיכה המלוחה נוגעת בה אלא החתיכה המלוחה מבלעת את החתיכה התפלה מה שהיא פולטת ואינה מפליט הציר של עצמה אלא מעט ואותו מעט אין בו כח להבליע בחתיכה המלוחה מפני שהחתיכה המלוחה פולטת וכל שהוא פולטת הרבה אינה בולע אותו המיע' ע"כ ומה שנמצא כ' בי"ד סימן ע"ו ז"ל דג טהור וטמא שנמלחו יחד אסור וכ"ש אם הטמא מלוח וטהור תפל אבל אם הטהור מלוח והטמא תפל ונתן הטהור אחר שמלחו על הטמא שרי ואפילו קליפה לא בעי ע"כ לאו דווקא שנתן הטהור על הטמא אלא אפי' נתן הטמא עליו שרי כדמשמע להדיא מדברי האש"רי אלא אדרב' רבותא קמ"ל דאע"פי שנתן המלוח למעלה ונוטף ציר על שלמט' הימנו אפ"ה אינו עושה כרותח א"ל שנמלחה טמא להדיא וכדפרישית לעיל ומ"ש שאין חילוק איזה למעלה היינו בשאר איסורים אבל באיסו' דם אם המלוח שעדיין לא פליט דמו מונח למטה אין אוסר מה שלמעלה הימנו משום דם כמ"ש גבי דגים ועופות וכ"ה דעת כל המחברי' ומ"ש דטהור מלוח וטמא תפל מותר אפי' בנוגעים זה בזה וכ"ה עיקר ולא כדעת הר"ן שכת' דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר לאו בנוגעין זה בזה עסקינן אלא שעומד' בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגע' בזה וכ' עוד טמא מלוח וטהור תפל אסור משום דטמא מליח פולט ציר וציר זה שהוא רותח מחמת מלח נבלע בטהור ואוסרו ואעפ"י שהטהור אינו מליח כ"כ מחמת בליעתו שלא יהא נאכל מחמת מלחו ולעיל אמרינן דלא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אלא בשאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר שאין הבשר רותח אבל מ"מ ציר זה הנופל עליו רותח הוא ונבלע בו ומיהו הבשר צונן חשבינן ליה דמ"ה אמרינן טהור מליח וטמא תפל מותר שאע"פ שנבלעין טיפת רותחו' מן הטהו' אעפ"כ אין מתחמ' כ"כ עד שיפלוט ובהא דאוסר הר"ן בטמא מלוח טהור תפל אע"פ שאין נוגעין זה בזה כל שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעות בזה הדין דין אמת וכ"כ בת"ה וכבר נמי כתבנו דציר הנוטף מן הבשר אפילו לא היה מלוח כ"כ שאינו נאכל אפ"ה הציר חשוב כאינו נאכל מחמת מלוח ואוסר והא דאמרינן טהור מלוח וטמא תפל שרי ה"מ בחתיכות שנוגעות זה בזה אבל אם הטהור מלוח מצא דבר לח אצלו בלעז ואסור וההוא גוזל שנפל לכותח דשרי היינו שהגוזל ג"כ לא היה מלוח כל צרכו שאם היה מלוח כל צרכו היה נאסר מן החלב שהיה מוצא אצלו כ"פ הסמ"ג ור"י מדור"א וכ"פ מהרא"י מ"מ דוק' דב' לח כגון חלב או דם והדומ' אבל חלב שאינו מהותך אפי' הוא רך ולח לא קרי דבר צלול שיאסר המלח ממנו וכן מצאתי בהג"ה ש"ד מעשה היה שנמצא חלב צונן על דגים מלוחים והתיר ר"י מפני שהוא מלוח וטמא תפל ואני מסופק דכיון שהחלב לח ורך כ"כ א"א שלא בלע פורת' אבל ר' משולם כ' שגם החלב מותר ע"כ:

דין לכתחילה נכון ליזהר שלא לעשות גבינות בדפוסי העכו"ם ומ"מ אם עשה כן בדיעבד ומלחן בתוך דפוסי עכו"ם אפי' ב"י מותר רק שיהיה הדפום נקי וכן אם בדיעבד עשה גבינות בכלי מנוקב שמלחו בו בשר מותר וגם מותר בדיעבד מלחו בשר בכלי שמכניסין בו גוים יין לקיום ומלח הנתון בקערה של בשר והכלי יבש מותר לכתחילה ליקח אותו מלח ולתת אותו בתבשיל של חלב או איפכא:

פסק כתבו התו' ויש ללמוד מכאן דטהור מלוח וטמא טפל שא"צ להגעיל דפוסי גבינות הגוים ומותר לעשות גבינות הישראל ולמולחן בתוכן דהוי כמו טהור מלוח וטמא תפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה העץ רותח ע"י מליחה ומעש' בכל יום דמלח הנתון בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחים ממנה לתת בתוך חלב ולא חיישי' שמא בלע מן הקערה והמחמי' תע"ב וכן בסמ"ג ע"כ וכתב המרדכי שראבי"ה פליג עליה ואומר דאין הדפוס נקרא טמא תפל כי הדפוס ברוב המלח של גבינות העכ"ום קבל טעם היינו טמא מליח ומשמכניס בו שוב גבינות כשרות מלוחין נאסרו דבכה"ג לא מהני כלי מנוקב כדמוכח בהך דר"מ בר רחל דדרך הציר למיסרך ולהבלע ואסור אפי' בדיעבד אם הדפוס ב"י ודמי לקערה שנמלח בה בשר דאסור לאכול בה רוחח ור"י מדורא כתב בסוף השערים (סי' פג) וז"ל נוהגין העולם להגעיל דפוסות גבינות של עכו"ם לתקן בהם גבינות של ישראל ולא דמי לטהור מלוח וטמא טפל לפי שהנקבי' של הדפוס נסתמים וה"ל כמו קערה שמלח בה בשר דאסור לאכול בה רותח ועוד דאין כאן טמא תפל כ"א הדפוס ומרוב המלח קבל הטעם של גבינות העכו"ם והוי כמו טמא מלוח וכשמניסין בהן הגבינות של ישראל ה"ל שניהם מלוחים וגבי האי לא מהני כלי מנוקב ואפי' דיעבד אסור וה"מ אם הדפוס של עכו"ם היא ב"י אבל אם אינה ב"י שרי ור"י כתב דמותרין דמלח אינו מפליט מה שבלע העץ עכ"ל וכתב עליו מהרא"י בשערים שלו ה"ל וגבי האי לא מהני כ"מ ואפילו דיעבד אסור יראה דבדיעבד יש לסמוך על דברי תו' פרק כ"ה המתירין דאמר אין הדפוס פולט אלא איסור דרבנן דחלב בהמה טמאה לא שכיחא כלל כו' ומ"ש מהרא"י דמ"מ אין הדפוס פולט כו' אינה מן התו' כי התו' כתבו טעם טהור מלוח וטמא תפל כי אין מליחה לעץ כו' אלא הוא מדברי מהרא"י וק' קצת בעיני איך לא הזכיר נמי דברי הרא"ש עם התו' דיותר יש לסמוך עליו ויש מיישבי' דמ"ה מביא דברי התו' שכתבו להתיר אפילו לכתחילה מה שאין כן בדברי הרא"ש שכתב שאם עשה גבינות בדפוסי העכו"ם שאינו נאסר ומ"מ ק' מאחר שמהרא"י לא בא להית' אלא דיעבד היה לו לומר שיש לסמוך אדברי האשר"י שמתיר בדיעבד ונר' בעיני דמ"ה הזכיר התו' ולא הרא"ש כי בדברי הרא"ש כתב דלא נאסר העץ ע"י מליחה כרותחוא"כ לפי ראבי"ה דפליג ואמר דשפיר הדפוס נקרא טמא מלוח כו' ונותן טעם לדבריו מחמת הצי' שדרך למיסרך כו' א"כ נוטה דברי הראבי"ה לאסור אפילו בדיעבד לכן כ' שיש לסמוך על התו' שכ' בסתם ולא נעשה העץ רותח ע"י מליחה דנוכל לפרש דעת' שאפי' בלע כבר אינו מפליט מה שבלע כבר מן האיסור כמ"ש ש"ד בשם ר"י בהדיא ואינו מפלי' מה שבלע בעץ וכ"כ בסמ"ג ואין כח במלח להפליט מה שבלע בעץ כו' א"כ לפי אילו הדברים יש טעם נכון לסמוך להתיר ואין דברי ראבי"ה שום ראייה לאסור נהי דבלע הדפוס מחמת הציר כמ"ש מ"מ אין כח במלח להפליט האיסור כמו רותח ולא כלשון השערי' שכ' לעיל (שער ט') ואינו מפליט האיסור שהרי אינו נבלע בה ע"כ והיינו דלא ס"ל סברת ראבי"ה כלל וס"ל אפילו ציר אינו נבלע בה אבל מהרא"י כ' להתיר אף לפי סברת ראבי"ה א"נ ה"ק לשם אינו מפליט לענין צור שהרי לענין דם אינו נבלע בו כלל אלא דבציר אמרינן מסרך סריך ולא שריק ונכנס בו ס"ס אין כח במל' להפליטו ומאחר שפירש שהמלח אין בו כח להבליע כ"א ציר ולא דם מ"ה כתב ר"י מדור"א מותר למלוח בכלי מנוקב זא"ז כמה פעמים אפי' לכתחיל' ול"נ אפי' מותר לאכול בה רותח דהא קערה שמלח בה דאסור לאכול בה רותח אוקמי' באינו מנוק' או בכלי חרם וכ"ש דמותר לעשות גבינות לכתחילה בכלי מנוק' שמלחו בו בה בשר וכ"פ נמי רשב"א שמות' לימל' דגים בכלי שמלחו בו בשר עוד נמצא כתוב בשם הרשב"א מותר למלוח בשר בכלי שמכניסין בו העכו"ם יין לקיום מכמה טעמים חדא שאין זה מפליט ועוד שא"א שיפליט כ"כ שיבא לידי נתינת טעם ועוד אגב דטריד לפלוט דמה לא בלע ועוד דלא מבליע אלא דבר המסתרך בשמן או ציר אבל דם דשריק לא וא"כ פליטת יין נמי לא עכ"ל ואני אומר דמ"מ לכתחילה אסור דלא עדיף מדפוסי העכו"ם דאסרינן לכתחיל' וכל הדברי' האילו שהתרנו מן הדין יראה בעיני שכל בעל נפש ירחיק מהם לכתחילה למלו' בו בשר כשר בכלי שנמלח בו דבר האיסור אפי' להוציא בו הדם לחוד ואע"פ שממליחת דם לא נאסר הכלי כלל שהרי אחר שהודח הכלי שרי אפי' לאכול בה רותח מן הדין הוא שרי אבל דבר מכוער הוא שהעולם מחזיק' הכלי לאיסור והאמת שאם הוא כלי חרס נאסר כדפיר' לעיל אבל מ"ש התו' והסמ"ג במלח הנתון בקער' של בשר המחמי' שלא ליתן מאותו מלח בחלב וגם איפכא תע"ב איני רואה טעם הרחק' זו גם הרא"ש שהעתיק התו' לא העתיק סיום דבריהם מ"ש והמחמיר תע"ב דמאחר שהכל הוא יבש אין שייך בו דבר איסור כלל א"נ כי מ"ש התו' והסמ"ג והמחמי' תע"ב שב על דפוסי העכו"ם ולא על המלח הנתון בקערה כו' כי הוא היתר גמור שהרי כ' ומעשים בכל יום כו' וע"פ זה יתיישב שפיר שלא כ' הרא"ש והמחמיר כו' כי כבר כ' לעיל על דפוס הגוים בלשון דיעבד שכ' שאם עשה גבינה בדפוס עכ"ום דמשמע לכתחילה אסור ולא כדברי התו' שכ' והמחמיר תע"ב דר"ל שאין בו איסור אלא שירא אלקים יחמיר על עצמו ובא"ח נמי כתב בש' הרא"ה כלים של גוים שהודחו יפה מותר ליתן בהן תבלין וכן בצל וכיוצא בו חריף שאינו מוציא דבר ק' יבש ביבש ומ"מ בזה אני משבח מנהג אשכנ"ז שיש להם כלים עשויי' למלח אחד לבשר ואחד לחלב דלפעמים בתוך האכילה שידיו מלוכלכות במאכל ולוקח מלח לצרכי הסעודה מן הכלי ואח"כ יבוא ליתן מאותו מלח שקבל טעם בשר בעין מידיו תוך המאכל החלב וכן איפכא:

דין אם נמלח איסור בקערה ואח"כ נשתמשו בה בחמין רותחין צריך ס' נגד כל הקערה אבל לא במליחה שאח"כ:

פסק כתב האגור בשם האשר"י מעשה בשפחה גויה שמלחה טומאה בקערה ואחר שהסיר' הטומאה מהקערה הכניסה אותה הקערה במים רותחין שהיו במחבת על האש ומאותן המי' נתנו בקמח ולשו עיס' ולא היה ס' לבטל הקער' שהיתה ב"י ועתה אם נאמר דקמא קמא בטיל מה שנתנו בעיסה בטל גם לר"א דאמר לא אמרינן דחנ"נ אלא בבשר בחלב א"כ לא בעינן לא בעיסה ולא במים אלא כנג' מה שבלוע הטומאה בקערה ואף לפי' ר"ת ור"י אין דומה המליחה בקערה לכבוש וסגי בס' נגד הקליפה שבלעה הקערה דה"ל כרותח דצלי ולא בעי רק כדי קליפה ע"כ ולפי מאי דס"ל דמליח כבישול ואוסר בכולו וגם ס"ל דלא כר"א וא"כ בכולה משערינן ואע"ג דאין מליחה לעץ בציר של נבלה שהוא חזק דרכו למיסרך מבלע הכלי ואעפ"י שאין נפלט במליחה מ"מ בחמי האור פליט ואוסר ופשיטא דליכא ס' נגד כל הקערה והא לך הכלל כל כלי שנאסר במליחה כגון בציר של נבלה אפי' מנוקב וכגון במליחת דם בכלי חרס אפי' מנוקב אוסר אח"כ בחמין ומשערינן כדי כולה ובמליח' שאח"כ אינה נאסרת והיכא שנמלח בכלי דב' איסור כל זמן שלא הודח אחר המליחה חשוב האיסור בעין לפי שהמלח נדבק בדופני הכלי וגבי דבר בעין לא שייך לומר נ"ט לפגם והיכא שהיא בת יומא מן המליחה של דבר איסור אפי' נשתמש בתוך זמן זה מים חמין זו אחר זו כל אחד במעל"ע של חבירו חשבינן הכל כנבלה ולא כמו שמ"כ שהחמין מפליטין הבלוע כי היא סברת הרשב"א כאשר כת' לעיל בשבעה דינים דבשר וחלב וליתא דכל זמן שלא הוגעל כדינה חשובין כל המים כבישול נבלה ועיין לעיל בסימן ס':

דין דמלוח הבשר צריך לפזר עליו מלח הרבה עד שלא ישאר בו מקום בלי מלח ואוזא ותרנגולת צריך למלחם גם מבפני' ולשפשף במלח בידו מבפני' היטב בכל צדדיו ואחר ששהה שיעור מליח' צריך להדיח ג"פ ומיהו אם לא הדיחו בדיעבד רק פעם א' היטב מותר וכשמדיחין חין הבשר בקער' לאחר מליחה צריך לתת מים בכלי תחילה ואח"כ הבשר ומיהו אם נתן הבשר בקערה תחילה מותר בזמן מועט ואם הודח הבשר בכלי חולבת והוא מלוכלכ' קצת צריך שיהא בבשר ס' נגד הלכלו' והכלי צריך הגעלה ודווקא שהיה בו לכלוך חלב ממש אבל לא היה רק ליכלוכי מאכל חלב א"צ ס' ומותר והיכא שהדיחו הבשר בכלי שני והמים רותחים שהיד סולדת בו לא נאסור בדיעבד ומ"מ ראוי להזהר לכתחלה ועוד בארנו דאם לא מלחו העופו' גם מבפנים או שלא מלחו חתיכת בשר מב' צדדין או לא מלחו הרבה אסור לקדרה ומ"מ אם לא עבר יום שלם שנמלח מצד אחד יחזור וימלח מצד השני אבל אם עבר יום שלם אסור ומ"מ לצלי מותר:

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מלחו יפה יפה וכ' הרא"ש שצריך לפזר עליו מלח הרב' שלא ישאר בו מקום בלי מלח ואווזא ותרנגולת צריך למלחם גם מבפנים ובימי חורפי הייתי משתומ' עליו מאין לו חומר' זו הלא מסקינן בזבחי' דתמלח בא לרבות ואמרינן כיצד מולחו הופכו וחזר ומלחו וכן לקדרה אלמא דלא בעינן טפי וזו היא מ"ש יפה ר"ל משני צדדין והרשב"א הפריז על המדה והקיל טפי שאמ' אפילו מצד א' סגי בדיעבד והא דאמר התם מולחו והופכו ומלחו וכן לקדרה לכתחילה עושין כן לקדרה אבל לא שהוא מעכב וכמו שצריכן לפרש לפי מאי דגרסי' וכן לצלי כמ"ש לעיל בפ"ק בסי' כ"ו ול"נ כלל דהא שמואל קאמר אין הבשר יוצא מידי דמו דמשמע דאפי' דיעבד ומה שהקשה הרשב"א א"כ חתיכה עבה ליבעי לחותכה לשני' וזה לא מצינו או אם חתך אח"כ ממנה ליבעי מלח במקום החתך ובעיני לק"מ כי דרך המלח להפליט הדם ומתפשט לחוצ' בכל צדדיו ומ"ה צריך למלוח כנגד כל היכא שהוא פתוח וק"ל לרבנן שאפילו היא עבה ביותר מפליט כל דמו אבל אי לא מכל צדדים אז אותו הצד שלא נמלח עומד הדם על שפתיו לצאת ואין שם מלח שיפליט אותו בכח לחוצה ובמרדכי חדש מ"כ שאם היא חתיכה עבה צריך לבקעה קודם מליחה ושיבוש הוא גם מקצת גדולים ס"ל שצריך לשפשף כדרך שמולחין הבשר לזמן מרובה גם זו ליתא דא"כ הל"ל אין בשר יוצא מידי דמו עד שישפשפנו במלחו ומ"ה נמי חוזרני מסברתי שהייתי סובר שחומרא יתירא הוא דברי הרא"ש במ"ש שצריך לפזר עליו מלח הרבה כו' אין זו חומרא ודינ' הכי דאל"כ הל"ל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו ויהכדרו ויחזור וימלחנו כלישנא דבריית' דזבחי' אלא יפה יפה ר"ל יותר ממה שצריך במליחת קדשים דהיינו שיפזר עליו מלח הרבה שלא ישאר מקום בלי מלח ומה שאומר התם וכן לקדר' קאי אמה שצריך להפכו משתי צדדין והטע' דבקדשים מליחה אינה להוציא את הדם אלא משום ברית מלח די בזה שהוא נמלח משני צדדין אבל להוצאת הדם א"א להוציא הדם אלא שהוא נמלח מכל צד כדמשמע שלא יהא בו מקום ריקן כ"ש לפי גירסתנו שגרסינן וכן לצלי רווחא שמעתא טפי דבצלי הוא הדרך למלוח ולהפכו ולחזור ולמלחו מצד השני אבל בקדרה שהיא להוצאת דם לא איירי התם כלל דמה לו לאביי להזכיר הא שמואל כבר השמיע לנו דין מליחות קדרה כדפרישי' ומ"ה נראה מי שירצה למלוח אווזות או תרנגולים לקדרה שיבקענ' לשניים כדי שיכול למלוח מצד הפני' ג"כ היטב באופן שביארתי ואם לא יעשה זאת צריך לשפשף במלח בידו בפנים היטב מכל צידי הפנימית חוץ כנגד העצם עד שלא ישאר מקום שלא נשתפשף במלח ומה שאמר צריך להדיח יפה יפה היינו לאחר ששהה כדי צלייה צריך לרחצו ב"פ ראשון להעביר המלח והדם ושניי' להעביר לחלוחי' המים הראשונים שנשארו מהדחה הראשונה והג"א כתב בשם הא"ז דמדיחין אותו ג"פ שניים כמו שמפור' בפנים ושלישים לטהר מים השניי' שנגעו בראשוני' וכה"ג אומר ריב"א גבי נ"י מיהו בדיעבד אם לא הדיח הבשר אלא ב"פ שפיר דמי ע"כ אבל בסמ"ק כתב אם לא הדיחו רק פעם אחת בטוב אין קפיד' וכתב מהרא"י בשערים וכן הורו רבותי והארכתי בזה בפר' ג"ה סי' ל' וגם לשם כתבתי שאם לא הודח כלל שאין לו היתר ואינו בטל בס' דחשבינן כאלו נתבשל בדמה ומ"מ לכתחילה נוהגין להדיח ג"פ כדברי הא"ז ואותן שדרין אצל הנהר רוחצין אותו מתחל' היטב ואח"כ תוחבין אותו במים ב"פ כדי לקיי' המנהג שנהגו להדיח ג"פ ומתחלה שורין שמדיחין בו הבשר ורוחצין אותו היטב מן המלח והדם ואח"כ מערין עליו מים עוד ב"פ ואם אינם רוצי' לערות עליו כגון במקומו' שהמים דחוקי' ואינם מצויים לרוב רוחצים הכל בכלי של מים וצריך להדיח הכלי בין רחיצה לרחיצה ובש"ד כתב וכשמדיחין הבשר בקערה לאחר מליחה צריך לתת מים תחילה בכלי ואח"כ נותן הבשר במים להדיחו ומיהו אם נתן הבשר בקערה רגילין להתיר בזמן מועט כזה וגם שהה כבר שיעור מליחה בכלי מנוקב או על הדף ע"כ ונמצא כתוב בהג"ה דאפילו לפ"ז אם הדיח בשר בכלי חולב' מלוכלכת קצת מן החלב אפשר לאסור ולהצריך ס' נגד הלכלוך והכלי צריך הגעלה ע"כ ויש טעם לדבר מאח' דחשוב הבשר כרותח א"כ מצא הלכלוך של החלב אצלו ובולע וכ"ש הכלי שנאס' אם הוא כלי חרס דבקל הוא בולע משום טמא מלוח וטהור תפל אפי' לא היה בו שום שיור מאכל אלא שהיא חולבת נאסרה מכח טעם בשר שבלעה אבל אם היא הקערה של בש' לא נאסר מכח הדם שבמלח לפי שהמל' אחר שהפליט דמו פסק כחו ולא חשוב עוד כרותח א"ל שהה הרבה עד שהי' בו ציר כעין מעשה דרש"י שכבר כתבנו לאיסור ומה שנאסר הבשר כשהוד' בכלי חולבת שאינה נקיי' דווקא שנשתייר בה מליכלוכי חלב ממש אבל מליכלוכי פירורי מאכל חלב אפי' הוא לח לא אמרינן שמוציא לח אצלו ובולע כ"א דבר לח וצלול כמו חלב דלא עדיף מחלב רך ולח שכתבתי לעיל גבי טהור מלוח וטמא תפל שמותר וזהו סיוע לדברינו מ"ש גבי דגים שנמלחו כו' בסי' ע"ג שנאסרים מיד בלי שיעור מליחה שחום המלח דהוי כרותח פולט ומבליע מיד ומה שאינו נאסר מיד קודם נתינת המים משום שכבר שהה ופלט כל צרכו ומ"ה התיר רש"י אפילו נמצא אח"כ בציר שלו והיכא שהדיחו ברותחים בכלי ראשון נאסר אפילו אחר שהעבירו הרותחין מן האש אפי' הוא בשרא דתורא שאינו מתבשל בכ"ר מ"מ דם והלחלוחת שעליה נתבשל ונכנס בבשר אבל לא נמלח כלל אינו נאסר ולא תשגיח במ"ש מהר"ם בת"ח שלו דאפילו לא נמלח אסור לא דק כאשר כתבתי בפ' כירה סי' כ"ה וא"כ אפי' בשר שנמלח והודח אלא שלא שהה שיעור מליחה ונתנו בקדירה רותחת שהעבירו מן האש ונזכר והוציא אות' ממנ' שאינו נאסר והיכא שהדיחו ברותחין שהן בכלי שני והיד סולדות בו כתב רשב"א לא ידענא מה אדון בזה ואל תשיבני ממה שמולגין תרנגולת בכלי שני דהתם לא נמלח' ואם פלט הדם וחזרה ובלע' מאחר שלא נתבשלה חזר ויוצא הדם ע"י מליחה או ע"י צלייה אבל בש' זה שכבר נמלח ושהה כדי מליחה שוב אין מליחה וצלייה מועילין להפליט ע"כ והמרדכי כ"כ בשם מהר"ם וקצת בלשון אחר ובשר שנמלח' ושהה כדי מליח' וקודם הדחה נתנוהו בכ"ש ברותחין לא ידענא מה אדון ביה משום דא' בירו' פרק כירה תמן תנינן כלי חרס בלוע תבלין אין מתבשל פי' דעירוי כלי ואל תשיבני שמולגין תרנגול בכלי שני שהיד סולדות בו דהתם לא נמלח ואם פלטה דם וחזרה ובולע מאחר שלא נסתלקה הנוצה חוזר ויוצא הדם או ע"י מליח' או ע"י צלייה אבל בשר זה שכבר נמלח ושהה כדי מליחה אין שוב מליחה וצלייה מועילים להפליטה ע"כ והוא נבך וצריך להולמו אם אין כאן טעות סופר כי בסמ"ג ג"כ הביא דבר זה ודייק מיניה דעירוי ככלי ראשון וכ' נמי שמעינן מן הירו' דדווקא ע"י עירוי הוא דאמרי' מתבשל ובולע אבל כלי שני אינו בולע ואינו מבשל כו' וזהו היפך מדברי מהר"ם ונ"ל שדעת מהר"ם מאחר דבעי תלמודא לומר מתחילה דכלי חרס בולע ותבלין אין מבשלין א"כ ס"ל דעירוי ככ"ש שאינו מבשל ואפ"ה היא בולע א"כ ה"ה נמי כ"ש אף שאינו מבשל מ"מ בולע וא"כ ה"נ נימא כלי שני מבליע הדם שבתוך המלח כגון תרנגולים ונאסר' ודו"ק וא"כ לכתחילה ראוי להזהר אבל בדיעבד אינו נאסר לפי מה שכתב לעיל בס"ס ס"ג שכלי שני אינו מבשל וגם אינו מפליט ומבליע הדם שבתוך המלח בבשר דהא המלח לאחר שפסק כחו לא חשוב עוד כרותח ואל תשגיח במ"ש מהר"ם בת"ח שלו לאסור אף בכלי שני בשם או"ה גם דעת מהרא"י שכלי שני אינו מבשל כלל ולא מפליט ומבליע כאחת ולפי מ"ש שצריך למלוח מבחוץ ומבפנים א"כ אם לא נמלח אלא צד אחד או לא מלחו בו במלח הרבה כדפרי' אסור לקדרה דהא שמואל קאמר שאינו יוצא מידי דמו דמשמע דאפי' דיעבד וכן הוא דעת מהרא"י ולא הבאתי את דבריו לפי שהוא תופס שיטה אחרת דגרסינן וכן לקדרה ואני כבר כתבתי דגירסא הנכונה הוא וכן לצלי ומ"ש המר' וז"ל שיש מי שאסר תרנגולת שנמלחה מבחוץ ולא מבפנים וכתב שבא מעשה ליד ר"י שנמלח ראש כבש שנמלח מבחוץ ולא מבפנים והורה שלא למלחו פעם ב' ולא יבשל אותה אלא יצלה אותה דנורא משאיב שאיב וכתב בשם הרוק"ח שהר' שמואל והר' שמרי' מכשירין בעוף שנמלח מבפנים ולא מבחוץ כי מה לי מליחת עוף מבחו' למליחתו מבפנים ובשם הר"ר אביגדור כתב שאם נמלח' מבפנים ולא מבחוץ אם יחזור וימלח מבחוץ למה לא יהא מותר לבשל ומיהו כל שלא מלח אלא מצד אחד משמע דאסור לקדרה ע"כ והנה דעת הר' אביגדור היא עיקר בעיני לאיסור והתיר לאיסור כמו שפירשתי ובהיתר נמי דלא עדיף מחתיכות בשר שלא נמלח' שקבלה דם מבשר שנמלח ולא פלט כל דמו שיחזור וימלחנה כמו שכתבו לעיל בסי' ע"ז ומ"מ דוקא שלא עבר יום שלם שנמלח שעדיין פתוח לפלוט ציר דידיה פולט מה שבולע מצד השני אבל אחר יום א' אסור וכ"כ מהרא"י שכך הדין בראש כבש שנמלח מבפנים ולא מבחוץ וכן איפכא ומכל מקום אפילו אם עבר יום שלם שרי בצלייה ולא דמי לבשר שנפל בציר שאם לא שהה כבר שיעור מליחה שיחזור וימלחנה אבל שהה שיעור מליחה לא מהני ליה אפילו צלייה וכן חתי' שלא נמלחה שקבלה דם מחתיכה שנמלח למאן דלא ס"ל דיחזור וימלחנה לא שרי ליה בצלייה שאני התם שקבל דם ממקום אחר דחיישינן שלא יצא ע"י צלייה והוי דם שפירש ממקום אחר ונאסר משא"כ בחתיכה עצמה שאף אם לא יצא ע"י צלייה הוי דם שלא פירש ושרי:

דין בשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה ואפילו אם יש ס' אותה החתיכה אסורה שנתבשלה בדמה:

פסק כ' הרא"ש ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבט' כל החתיכ' דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה ואם יש ס' בתבשיל אז התבשיל מותר וי"א הבשר כיון שנתבשל בדמו ויש מתירין לפי שהדם שנפלט נתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת דם הוי דם האיברים שלא פירש וכן מסתברא דלא שייך הכא איפשר לסוחטו אסור דלא נאסר הבשר לעולם ודמי לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברי' שלא פירש ועוד ראוי להתיר יותר במבושל שהרי בצלי שמהפכין בשפוד אצל האש הדם הפורש ממנו מתגלגל סביב הבשר אפ"ה שרי כ"ש במבושל דמה שנפלט ממנו מתבטל מיד במים ומה שנשאר הוי דם האיברים שלא פירש ע"כ אבל ש"ד כ' וז"ל ויש שהיו רוצין להתיר אותן חתיכות אחר שנתבטלה בס' שהדם שיצא נתבטל ברובו בס' ואם נשאר מן הדם בחתיכה שלא יצא לא נאסר בכך דדם האיברים שלא פירש מותר אמנם אנו נוהגין לאסור אותה חתיכה אפילו כשיש ס' לבטלה ע"כ וכתב עליו מהרא"י בשעריו וז"ל הכי נהוג ואע"ג דבאשר"י שדי בזה נרגא והביא ראייה גדולה מצלי דאע"ג דיהיב טעמא ע"י צלייה שרי יש לחלק דהתם גבי צלי מה שהוא נסחט נופל לארץ אבל כאן הנסחט נשאר בקדרה אלא שהוא נתבטל ולא עדיף כמי שאינו לגמרי וחילק זה איתא להדיא בתו' שנ"ץ בפג"ה גבי כחל בסי' ע"ב:

דין בשר ששהה ג' ימים מע"ל בלי מליחה ובלי ניקור אותו בשר אסור לבשלו ומותר לצלייה ואפי' בשר שצריך ניקור הרבה כגון הירך והאליה שיש בהם חלב אפ"ה מותר לנקרו אף אחר ג' ימים ולצלותו ובארנו דאף שמותר לצלייה מ"מ אסור לבשל אותו בשר אחר צלייה ואפי' בדיעבד אסור ועוד בארנו דאף אם הודח הבשר תוך ג' ימים אסור לבשלו וכן אם רוצה אחר ג' ימים לשרותו בפושרין ולמלחו אינו מועיל ואסו' לבשלו:

פסק כתבו הגאונים שכל הבשר ששהה ג' ימים מע"ל בלי מליחה שוב אינו יוצא ע"י מליחה ואסור ומהר"ם כ' אמנם בתלמוד לא מצאנו חומרא זו מה בכך שלא יפלוט הא הוי דם האיברים שלא פירש ומ"ה פסק כל בשר ששהה ג' ימים שלימים בלי מליחה בין בקיץ בין בחורף היה מצוה לאוכלה בצליה ואז יצא הדם דנורא משאיב שאיב אבל לא לבשלו אחרי שיצא הדבר מפי הגאונים וז"ל המר' ור' יואל הלוי קיבל מדורות הראשונים שכל בשר ששהה ג' ימים מע"ל שלא ניקר ולא נמלח ששוב אינו פולט את דמו ומהר"ם כ' שמותר בצלייה ע"כ ומדהזכי' בדבריו שלא ניקר משמע דבשר שצריך ניקור הרבה קאמר כגון האליה והירך ומ"ה אוסרו לגמרי אבל מהר"ם התיר הכל וא"כ מאח' שאנו תופסין דברי מהר"ם א"כ מותר הכל לצלי וכ"כ מהרא"י בשעריו ויש שהיו רוצין להחמיר היכא ששהה הירך והאליה עם כל החלב הכליות ג' ימים בלא ניקור אסור לנקר ולצלותו משום דאיכא רוב חלב חיישינן שנבלע בו ונתקשה בתוכו ויראה כיון דכ' האשר"י החלב אינו נבלע בבשר כיון שהוא קר והך סברא אשכחן בתו' פ"ק דחולין אהא דלא ליסחף אינש כפלי עילוי בשר' ומפר' התו' דווקא מיד אחר נתוח בעוד שהוא חם אבל לאחר שיצטנן שרי כדכתיב קרא וישימו החלבים על החזות עכ"ל תו' אלמא אפילו בחלב הרבה לא חיישינן שמא נבלע אחר שיצטנן והמחמיר יחמיר והמקיל אל יפסיד ע"כ ומנהג פשוט עתה להקל ולהתיר בצלייה למה לנו להחמיר כ"כ מאחר שלא נזכר בתלמוד עוד כתב מהרא"י קבלתי שאין לבשלו אחר צלייה וכן נמצא בתשובת מהר"ח א"ז ואני מצאתיו בשם גדול שנקרא רא"מ שמתיר ויראה לנהוג איסור כקבלתי וכ"מ לשון הרא"ש שכתב שהרי אין מתירין אלא משום דאף אם לא יצא הדם הוי דם האיברים שלא פיר' משמע דלא ברירה ליה שיצא כל דם ע"י צלייה וא"כ אסור לבשלו דאפשר ע"י בישול הרוטב יוצא הדם ואסור ע"כ וצ"ל דאסור אפי' דיעבד אם בשלו אחר צלייתו ובפ"ק דשבת הארכתי בזה סי' ס"ג והא דאסרינן בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה כתב הג"ה בש"ד וז"ל אמר לנו הרא"ש בשם רבי יצחק חוזה שאם הודח בתוך ג' ימים אפילו לא נמלח שרי אף לקדירה והטעם כששוהי' ג' ימים בלא הדחה אז מתקשה הדם ואינו יוצא ע"י מליחה אבל אם הודח תוך ג' ימים מתרכך הבשר ויצא ע"י מליחה אפי' לא נמלח שרי אף לקדירה כמדומה לי שקבלתי דלא נהגינן הכי וכ"נ קצת דמהני סברא דפרישית בשם מרדכי דמים מטרשא ליה לסמוך עליה שלא להתיר בכה"ג ע"כ עוד כ' בהג"ה ש"ד שמעתי במקום הגאונים נהגו כששהה הבשר בלא מליחה ג' ימים לשרותו במים פושרין כדי שיתעורר הדם ויפליט ע"י מלח ע"כ וקבלתי מזקן מורה הוראה שקבל כך מזקנים שלפניו שאין לנהוג כך:

דין בשר שלא נמלח ג' ימים שלימו' ונתערבה בשאר החתיכות בטלה ברוב ולא מקרי דשיל"מ וכן חתיכה טפל שנתערבה בחתיכות מלוחות בטלה ברו' וא"צ לחזור ולמלוח כולן וכן כלי שנא' בבליעת איסור ונתערב בין כלים אחרים בטל ברוב ולא מקרי דשיל"ם וא"צ להגעיל כולם:

פסק כתב מהרא"י בת"ה סי' ק"ע וכן בשערים שלו בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבת אותו חתיכה בחתיכות אחרות יראה דבטלה היא ברוב דשרי כולן לבשל ולא אמרינן דכיון דמותר בצלי דבר שיל"מ היא דלא בטל אפ' באלף משום דכל כה"ג לא מיקרי דשיל"מ דצליי' לא נאסר מעולם ולמה שהוא אסור דהיינו בישול עדיין הוא אסור ולא דמי לביצה שהיום הוא אסורה ולמחר מותרת למה שהיתה אסור כבר ואע"ג דהרי"ף חשוב כה"ג דשיל"מ ראבי"ה לא חשיב ליה ובפ' הערל משמע כוותיה ואע"ג דאפשר לחלק כיון דשיל"מ דרבנן הוא לא דייקינן כולי האי להחמיר ונראה דאפי' היתה חה"ל בטילה היא כיון דאינה אסור' מחמת עצמה אלא מחמת דם ע"כ והנה מוכח מדבריו אעפ"י שכל האיסורים שאינה בטילה אפילו באלף כגון חה"ל ודבר שבמנין וברי' שאין זה נוהג דיניהן אלא כשהן אסורין מחמת עצמן אכן דשיל"מ שאפי' באלף לא בטיל אינו בכלל זה אלא לעולם אינה בטל ועיקר נפקא מינה לעניין חמץ בפסח שאם בלע חתיכה מאיסור חמץ דאפי' באלף לא בטיל להתיר בפסח וכמ"ש לק' ולעניין עיקר דבריו כבר הוכחתי זה בפ' הערל סי' ל"ד וכ"ש חתיכה שלא נמלחה שנתערבה בין החתיכו' המלוחו' ואין לו כ"כ מלח הרבה לחזור ולמולח' כולן מספק או שאינו חשק בזה שיהא כל החתיכות מלוחין יותר מדאי ויפוג טעם הבשר דכולן מותרין מטעם זה דלא נקרא דשיל"מ אלא זה שתלוי בזמן ואחר זמן שרי ממילא וזה לא שרי אלא בעניין זה ולא בע"א ולאותו עניין נאסר מעולם וכ"ש דבר זה שצריך להוצאה ממון כאשר כ' הרשב"א וז"ל כלי שנאסר בבליעות איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואעפ"י שאפשר להגעילו ולהחזירו ולהכשירו ע"י כן אין דנין אותו בדשיל"מ לאסור כולם עד שיגעילנו אלא הרי הוא כאיסור יבש שנתערב ביבש ובטל ברוב שכל שאין מתירין שלו באין מאליהן וצריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאה במתירין אינו בכל' דש דשיל"מ ע"כ ומ"מ לא היה צריך לזה הטעם שיפזר מעותיו כי אפילו בלא פיזור נמי כמ"ש דאם לא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ:

דין דבר שנאסר בתיק"ו ונתבטל אין שייך בו דשיל"ם ובארנו דחמץ בפסח איקרי דבר שיש לו מתירין ואפ' היכא דהמאכל מתקלקל:

פסק דשיל"מ שבא לידנו נימא ביה מילתא. כתב הא"ז חתיכה שנאסרה בתיק"ו ונתבטלה אין שייך כאן דשיל"מ אם יבא אליה ויטהרנו דאם יטהרנו איגלאי מילתא למפרע דמעולם לא נאסרה ולא דמי לביצה שנולדה בי"ט דאסור וודאי ולמחר מותר וכן כל כיוצא בזה ע"כ ובמרדכי כתב לעניין חמץ בפסח דלא נקרא דבר של"מ משום שכתב הר"ר שמואל מפלייזא משום ר"ת דלא שייך דבר שיל"מ היכא שהמאכ' מתקלק' וכן משם ר"ח כ"ץ דדבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך דשיל"מ וכ"ש דבר שאין בעין כ"א טעמא בעלמא ע"כ אבל הרמב"ם פסק להדיא דחמץ בפסח נקרא דשיל"מ ולא ס"ל הך סברא דר"ח כ"ץ במה שחוזר לאיסור כו' ומסתמא הרמב"ם לא חילק בין ביום א' של פסח בין ביום האחרון ולא חיישינן במה שיתקלקל המאכל דס"ס אם יהא ראוי לו לאכול יהיה לו מתירין כו' ובדברי הא"ז בתשו' דלעיל שכ' חתיכה שנאסרת בתיק"ו כו' נמי משמע דס"ל דאפי' לאחר זמן קרוי דשיל"מ אף שיש קצת לדחות ולומר דאיירי בעניין שאינו מתקלקל אפי' לזמן רב א"נ ה"ק היום או מחר יבוא אליהו ויתיר מ"מ לפי פשוטו משמע שאין לחלק כדברי הרמב"ם וכן עיקר דמניין לנו להקל מסברת עצמינו בלי ראיי' ומהר"ם בת"ח כתב להקל כדברי המרדכי בלי טעם וראיה ואם היה אומר קבלה הוא בידו החרשתי אלא סמך ארב גוברייה:

דין ביצה שנולד' בשבת או בי"ט או אפי' פסק נולדו בי"ט או בחול אפי' נתערבה באלף ולבנו בה מאכל או מלאו בתרנגולת אסור כל זמן שיש טעם וחזותה אבל היכא שנתערבה במאכל וליכא טעם וחזותה בטל אפילו הוא דבר שיש לו מתירין אם הוא מין בשאינו מינו:

פסק ביצה שנולדה בי"ט או בשבת או אפילו אם ספק אם נולדה בי"ט או בחול אפי' נתערבה באלף ולבנו בה המאכל אסו' דהוי דשיל"מ מאחר י"ט וכן אם מלאו ממנה התרנגולת והן דברי ראבי"ה וכ"פ הר"מ מרוטנבורג אבל ר"ת כתב דלא אמרו דשיל"מ לא בטל אלא דווקא כשהוא בעין ולפ"ז התבשיל מותר כיון שלא נתכוין לבטלה וז"ל מהר"יח בפ' בתרא דע"ז והא דאמר דשיל"מ אפי' באלף לא בטל היינו מין במינו אבל מין בשאינו מינו בטל ודוקא היכא שיש ממשות איסור אבל אין ממשות של איסור בטל אפילו מין במינו ויל"מ ע"כ וז"ל התו' בסוף ביצה גבי הא דפריך וליבטל מים ומלח בעיסה ומשני רב אשי משום דהוי דשיל"מ כו' וא"ת הא פרשינן לעיל דלא שייך דשיל"מ אלא מין במינו וי"ל דהכא גבי תחומין החמירו ועי"ל דכיון דאין העיסה נילוש' אלא ער המים וגם הקדרה נתקנה ע"י תבלין א"כ כשערבו זה עם זה הוי מין במינו ע"כ וכ' עוד התו' בפ"ק דביצה שאם שברו הרבה ונתערבה אותה שנולדה בי"ט בתוכן דאינה בטלה אע"ג דליכא טעמו משום דהוי חשוב מאחר שנשבר מ"מ אסורא מטעם דהוי דשיל"מ ע"כ ובתו' שלנו לא מצאתי אבל בהג"א פ"ק דביצ' מביאו בשם התו' ע"כ וכ' מהרא"י בשערים וז"ל וכן אם לבנו בו מאכל או מלאו בה תרנגולים כו' הכי נהוג אע"פ דלכאורה הרמב"ם ומהרי"ח והרא"ש פליגי עלי' כי במאכל ובתרנגולים מין בשאינו מינו הוא והם ס"ל דלא שייך לומר דשיל"מ כי אם במינו מ"מ נוכל לומר דס"ל כשינוייא בתרא דתו' דהיכא שהקדרה מתוקנת בכך חשיב מין במינו ובליבון הביצה מתקנת התבשיל ואפשר ג"כ התרנגול' חשיב מסקנת בכך דעושין כך כדי לבשלם התרנגולת ויראה מה שהוצרך ראבי"ה לתת טעם אחר לאוסרו משום טעם וחזותה ולא ר"ל משום דהוי מין במינו משום דסבר כשינוייא קמא שבתו' ומהרי"ח ח דמסיק דווקא כשיש ממשות האיסור נוכל לומר דליבון הביצה וכן אם מלאו בתרנגולת וכן כששוברים ביצה ונתערבו כולהו חשיבות ממשות האיסור ולא חשיב נימוח אלא היכא שאינו ניכר במראה אלא בטעם ובדרך זה לא פליגי ש"ד אמהרי"ח עכ"ד ויפה פסק לאיסור אבל מ"מ נ"ל דשינוייא קמא דתו' עיקר דלשינוייא בתרא דתו' שפי' מאחר שמתקנת למאכל קרוי מין במינו צ"ל אע"ג דק"ל כרבא דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא מ"מ שמתקן המאכל הוי כגוף הדבר בעצמה ומינו ממש הוא וזהו דוחק דתיקון המאכל יהא עדיף מטעמא דלא אזלינן בתריה אלא בתר שמא אזלינן ועוד נראה לסתור דבריהם בזה מהא דשנינו בפ' ב' דערלה ומביאו בפג"ה המחמיץ ומתבל ומדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר במין שלא במינו דאלמא דמחמץ היינו שאור לעיסה ותבלין לקדרה אשכחן במין שלא במינו אע"פ שהשאור מתקן העיסה וכן התבלין המאכל ותו חשיב התם מין במינו שאור של חטין שנפל לעיסה של חטין כו' משמע להדיא דעיסה בשל שאור חשיב מין שלא במינו ולא אמרינן מאחר שמתקן העיסה חשיב מין במינו ועוד בפג"ה בשמעתין דמין ומינו וד"א סלק את מינו פירש מין במינו נבילה ושחוטה וד"א כגון רוטב ותבלין אלמא דתבלין מין בשאינו מינו הוא א"ל שתחלק ותאמר לעניין דש דשיל"מ דלא יהא בטל חשבו חכמים כל דבר המתקן המאכל שיהא מינו ולא יהא בטל לחומרא בעלמא ודוחק אלא נראה עיקר כל זמן דאיכא טעמא וחזות' הוי דבר בעי' ולא בטיל ואף היכא שנתערבה אותה ביצה שנולדה ביום טוב בכמה ביצים דליכא חזותא וטעמא מאותה ביצה האסורה מ"מ מתתקן בכך מאח' ששאר הביצי' נאסרו כולן משו' דשיל"מ דאפי' באלף ונעשו כולן כגוף האיסור ואינן בטילות אבל היכא שמתערב ואין כאן טעמא וחזותא אפילו מתקן המאכל קרוי שלא במינו אם אינו מינו הוא ובטל אפי' דשיל"מ:

דין בשר כשמביאו מבית הטבח המנהג לשרותו במים שעה מועטת ולהדיחו אח"כ באותן המים היטב והיכא שהדיחו הטבח בביתו ושוב חתכו לחתיכות קטנות צריך לחזור ולהדיחו:

איתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתנית' תנא מדיח ומולח ומדי' ול"פ הא דחלליה בי טבחי' והא דלא חלליה בי טבחי פירש ר"ה דלא במי הדחה ברישא בדחלליה בי טבחי וכתב המר' היכא שחתכו הטבח לנתחים גדולים אפילו חללינהו ושוב חתך כל נתח לב' או לג' קודם מליח' צריך לחזור ולהדיחו דהכי אמרינן בפ"ק אפילו למ"ד בה"ש צונן אגב דוחקא דסכינא מיבלע בלע וכי היכא דמבליע ה"נ מפליט אגב דוחקא דסכינא ע"כ וז"ל הא"ז כשמביאין הבשר מבית הטבח שורין אותו במים כדי שיתרכך הדם שעל החתיכה וידיח היטב ואח"כ מדיחין אותו באותן מים עצמן ומניחן אותו על הדף כדי שיזובו מימיו מעל גביו לאחר שיזובו ממנו מולחין אותו היטב והופכין כל חתיכה וחתיכה ומולחין אותו מב' צדדין ומשהין אותו במלח כשיעור צלייה ואח"כ מדיחין אותו ג"פ ומשימין אותו בקדרה ומיהו בדיעבד א"ל הדיחו אותו אלא ב"פ שרי ע"כ וכתב מהרא"י בשערי' שלו שכך המנהג לשרותו שעה מועטת ולהדיחו אח"כ באותן מים היטב ומ"ש כאן הטעם כדי שיתרכך הדם שעל הבשר לא מוכח הכי באשר"י פר' כ"ה בפסק דאם מלח בלא הדחה כ' דכתב התם הטעם הוא כדי שיתרכך הבשר עצמו ויוצא הדם ע"י מליחה וא"כ בהדחה מועטת להסיר הדם לא סגי אפילו בדיעבד כדמוכח בתו' אך במרדכי בההיא פרק מסיק אדרבה מיא מטרשא ליה כדאמרינן גבי ריאה ויראה להתיר ע"כ וכבר כתבת אילו ב' הטעמים בפרק השוחט סימן י"ח:

דין בשר ששרוי במים כ"ד שעות חשוב כנתבשל בדמ' ואסור אפי' לצלייה ובפחו' מכ"ד שעות אינו נאסר:

פסק כתב במקנת ש"ד אם שכח בשר בשריית מים כל הלילה יש מפטפטין לאוסרו כי אמרינן שחוזר ובולע דם שפירש ודווקא בבשר בחלב שרו אי תרו ליה כו' דחידוש הוא אך לא שמעתי מרבותינו שהיו אוסרי' וגם אני אין נוהג בה איסור בדיעבד אפילו אם שהה כל הלילה וגם מע"ל אינו אוסרו ע"כ במקצ' ש"ד מצאתי בנוסחא אחרת וז"ל בשר ששרה במים ונשתהא מע"ל רבותינו אוסרי' אותו לפי שהדם חוזר ונבלע בבשר דלא שייך חידוש כ"א גבי בשר בחלב דאי תרו ליה כולא יומא בחלבה שרי כו' אבל גבי דם לא אך אם לא שהה במים רק לינה אחת ומקצת היום אין אוסרין ויש שמתירין לצלייה אפי' שהה מעת לעת שלם עד כאן והנה מה שכתב דאי תרו ליה כולא יומא כו' היינו מדאורייתא משום דדרך בישול אסרה תורה אבל מדרבנן אסור לכולי עלמא וא"כ גבי דם אסור אפי' מדאורייתא דכבוש הרי הוא כמבושל ומשום הכי אין להתיר בצלייה ואף שנמצא כתוב שמהר"ם התיר אפילו לקדירה וכ' שיוצא שפיר ע"י מליחה ממה שאנו מתירין הבשר שנקרש בקרח לשרותו בחמין בכלי שני והאי שרייה לא עדיפא אומר אני עדיפא דכבוש חשיב כמבושל אפי' בשריית מים לחוד כמ"ש לקמן וכ"כ מהרא"י בשערי' שלו וכתב דווקא כששרה מע"ל כ"ד שעות ובפחות לא קפדינן עכ"ל עוד מ"כ בהג"ה חדשה בשם מהר"ם וז"ל מה שנהגו רבותינו לאסור הבשר ששהה במים היינו בבשר הרבה שאין במים ס' כנגד כל החתיכות אבל אם יש ס' במים נגד כל החתיכות אז הדם שיצא בטל במים כבר ואם חוזר ונבלע בבשר אינו מזיק ומה שנשאר בחתיכה יצא ע"י מלח ע"כ ואומר אני שאל תשגיח בזה מאחר דשרייתא הוא כבישול א"כ הוה כנתבשלה בדמה ואין חילוק בין זה לחתיכ' שנתבשלה בלא מליחה שוב מצא' שמהר"ר משה ז"ל כ' בת"ח שלו שהמקיל לא הפסיד וסמך על הג"ה זו ורצה לחלק בין שרייה לבישול דלא ממש כבישול דמי בלי ראייה אל תסמוך עליו להתיר אף שמהר"ם כתב להיתר לא משגחינן ביה כי אפשר מהר"ם היה סובר אף בבשר שנתבשל בלי מליחה החתיכה עצמה מותרת כמ"ש הרא"ש תלמידו ובודאי ממנו קבל אבל אנו דק"ל דאסור בבישול ה"ה הכא בשרייה ובפרט שכתב המרדכי וז"ל דכבוש כמבושל וחמור יותר מרותח דצלי כי הטעם מתפשט בכולו כבישול אלמא שאין לחלק ביניהם:

דין דכבוש כשהוא מע"ל חשוב כמו מבושל ואפי' אינו כבוש בחומץ אלא בכל דבר חשיב כמבושל:

כבוש הרי כמבושל שבא לידנו נימא בה מילתא:

כתב הרא"ש בפ"ב דע"ז גבי עכברא בשכרא תימא דהאי שכרא והלא צונן הם למה נאסרו בנפילת העכבר וי"ל ששהא בו זמן מרובה וה"ל כמין כבוש ונפלט טעמו בשכר ובחומ' ולא פירשה התורה כמה יעמוד בחומץ ובשכר דנחשביה כבוש כמבושל ושמעתי בשם ריצב"א דאם שהה בתוכו יום שלם מע"ל נקרא כבוש ובולע ופולט כמבושל וראייה מדאמרינן בחולין בשר בחלב חדוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא בחלב שרי ואי בישול ליה אסור ומה חידוש הוא כל איסור שבתורה נמי דינם כך דצונן בצונ' לא מיתסר ולא בלע אלא ודאי זהו חידשו דכל איסורין שבתורה אע"ג דצונן בצונן לא בלע אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש ובשר בחלב חידוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול ע"כ וז"ל מהרא"י בשערים שלו בשר ששרוי במים כו' כתב מהר"ם בשם ריצב"א דיום ולילה חשוב כמבושל כן המנהג ובפחות לא קפדינן והך יום ולילה ר"ל מע"ל כ"ד שעות ע"כ וכ' המרדכי עוד שם בכל מקום פירש רש"י כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל וא"א לומר כן דתנן פ"ז דשביעית ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נותן טעם כמבושל ע"כ וכתב עליו מהר"י קאר"ו וזה שלא כדברי הגהמ"י שכתבו בפ' ט"ו בשם הרא"ש דכי אמרינן כבוש הרי הוא כמבושל ה"מ כבוש בחומץ וציר כדפריש' ע"כ וא"י האיך אפשר שהרא"ש כתב כן שהרי הוא מביא ראייה לומר דכבוש הרי הוא כמבושל בשהיית יום מבשר בחלב והא התם אעפ"י דלא הוה חומץ וציר הוה מיתסר אי לאו דחידוש הוא ע"כ ולעניין פסק הלכה ק"ל דבכל דבר שייך לומר כבוש הרי הוא כמבושל וכ"פ מהרא"י לעיל בשריית בשר אבל בשר בציר א"ל כ"א שיעור כדי שתעמוד על האור ותרתיח כמ"ש הרא"ש והבאתי לעיל גבי בשר שנפל בציר מ"מ בחומץ לא מצינו שאוסר פחות משיעור כבישה:

דין שיעור שהיית מליחה נהגו העולם להשהות שעה ומ"מ לכבוד ששבת או לכבוד אורחים דיו בשיעור מיל שהוא שליש שעה פחות חלק ל':

פסק שיעור שהיית מליחה כתב ש"ד וז"ל כתב בה"ג שיעור שהיות מליחה כשיעור צלייה דמליחה מוציא דם כמו צלייה ורמב"ן פירש כמו כן הטעם משום דצלייה בלא מליחה מוציא דם ומלח בלא צלייה מוציא דם הלכך שיעור שהיית מליחה קודם שידיחנו לבשל בקדירה כשיעור צלייה כלומר אותה חתיכה עצמה לפי עוביה וגודלה וכ"פ בא"ז אבל ז"ל המרדכי בהגהות שיעור מליחה כשיעור צלייה וכ"כ בה"ג וכתב ראבי"ה דל"כ דא"כ נתת דבריך לשיעורין דלפעמי' שהמדורה גדולה ונמצאת שנצלה במהרה ונראה כמו שמצאתי בשם רש"י דשיעור מליחה כשיעור מיל והרי"ף פסק בס"פ כל הבשר כמה שיעור שרייה שיצטרך להשהות הבשר במלח אמרו רבנן בכדי שישחוט הבהמה ותהיה נפשטת ותיבדק הבשר מן החלב ומכל איסורין שיש בה בציר מהכי אסור ע"כ ונראה שאינו מלשון הרי"ף שהרי הרא"ש לא הביאו ושוב ראיתי באלפסי מדויק ראיתי שאינו ומהרא"י כתב בת"ה ובשערי' דמרגלא בפומייהו דאינשי שצריך לשהות הבשר במלח שעה אחת וי"ל שנהגו העולם כדברי הא"ז וש"ד דשיעור מליחה כשיעור צלייה אותה חתיכה עצמה לפי עוביה וגודלה והואיל ואין שיעור זה שוה בכל החתיכות קבעו העולם להם שיעור מוגבל ותפסו שעה לשיעור זה וסמך לזה מדאמרינן בפ' תמיד נשחט דאפי' גוף שלם כמו הפסח סגי בשעה אחד לצלייתו אכן נראה בשעת הדחק כגון לכבוד שבת ולכבו' אורחי' יש לסמוך אדברי הרמב"ם שכתב בסתם דשיעור מליחה היא כמהלך מיל דהיינו חלק שלישי' שעה פחות חלק ל' מן השעה כמו שהוכחנו ממהלך אדם בינונית י' פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ע"כ ומ"ש מהרא"י שלישית שעה פחות חלק ל' כו' ובתו' פ"ק דפסחים כתבו רביעית השעה וחלק א' מכ' בשעה וכן דרש מהרר"י ווייל והיא היא וחשבון א' הוא ותמה אני על הולכי דרכי' שבע"ש שאין להם שהות כ"כ צולין התרנגולי' חצי צלייתן ואח"כ מבשלין וז"א מן הראוי כאש' כתבתי לעיל בסימן ע"ב וטוב היה להשהו' במלח רביעית שעה ומעט יותר:

דין בשר תפל שמלא קרח וכפור ואין ראוי למולחו עד שיפילו תחילה הקרח ממנו אז מותר לשרותו במים חמים בכלי שני אע"פ שהיד סולדת בו זו היא דין האמת אלא שאין נוהגין כן לכתחילה ובארנו דבשר שנקרש אסור למולחו עד שירפה כמו שהיה מתחילה ואם נמלח ואח"כ נקרש מיד קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למולחו פעם אחרת ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד:

פסק בשר תפל שמלא קרח וכפור ואין ראוי למולחו עד שיפילו תחלה הקרח ממנו השיב רשב"א שמותר לשרותו במים חמין בכלי שני אע"פ שהי"ס בו דכיון דכ"ש אינו מבשל אפי' יהא לו כח להפליט ולהבליע כמ"ש ר"ת מאחר שלא נתבש' הדם יוצא הדם ממנו ע"י מליחה או צלייה ע"כ ונמצא בתשו' הרשב"א והדין אמת אלא שאין נוהגין כן לכתחילה ולכאורה יראה דוקא בבשר תפל שעומד למלוח או לצלות ובו יצא דמו אבל בבשר ששהה במלחו ולא הודח הוה אסור שהרי אינו עומד למלוח והוי כבשר שקבל דם בעין אחר ששהה שיעור מליחה דלא מהני ליה שוב מליחה וצלייה וליתא דאנו לא ק"ל כר"ת אלא כלי שני אינו מפליט ומבליע כא' כדלעיל סי' ע"א ומ"מ בכ"ר אסור אף בדיעבד אפי' לאחר שהעבירו מן האש כדלעיל סי' פ"ג ומ"כ בהג"ה ש"ד בשר שנקרש אסור ל' למלוח כי אין ראוי לקבל המלח ולהוציא הדם כיון שנתקשה אלא עד שירפ' כמו שהיה מתחילה אם נמלח קודם שנקרש ואח"כ נקרש מיד קודם ששהה שיעור מליחה ואם נפשר אח"כ טוב למולחו פעם אחרת עכ"ל ר"א וכ"פ במר' והנה מ"ש טוב למולחו משמע מדבריו שאין חיוב גמור א"כ אי בדיעבד נתנוה לקדרה ש"ד וק' הא נראה לעינים מיד כשנקרש שקשה כמו ברזל ואין פולט שום דבר לכנ"ל דה"ק טוב למולחו פעם אחרת אף כשיפש' ולא יועיל מליחה הראשונ' ולשהותה בה כשיפשר וכה"ג בדיעבד ש"ד אבל אם נקרש קודם ששהה שיעור מליחה ובתוך כך שהה שיעור מליחתו תכף אחר שיפשר מקרישתו מדיח ונותנה לקדירה אסורה דודאי מיד כשנקר' אז לא פלט וא"כ לא שהה כשיעור מליחה ואסור:

דין גוי או שפחה שבבית ישראל מלגה תרנגולת ולא ידע הישראל אם בכלי שני ומותר או בכ"ר ואסור או הדיחו בשר מן המלח ולא ראה אם הדיחו כראוי או כל כה"ג אז אם הגוי יודע מנהג הישראל ויש ישראל נער קטן יוצא ונכנס בבית הכל מותר ואם אין הגוי יודע מנהג הישראל הכל אסור אפילו ישראל יוצא ונכנס ובארנו היכא שהישראל הזהיר את הגוי שלא ידיח הבשר שלא בפני ישראל והחציף ולא נטל רשות מישראל אפי' יוצא ונכנס כ' אסור וכל דבר שהוא בחזקת היתר ובא הגוי ואמר שנפל בו דבר איסור אין להאמין לו אפי' מסל"ת וכן קטן:

פסק כתב בש"ד וז"ל אם גוי או שפחה שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ידע הישראל אם בכ"ש מלגו ומותר או בכ"ר ואסור או הדיחו בשר מן המלח ולא ראה ישראל אם הדיחו ב"פ ונתנו בקדרה או מלח בשר ולא ידע ישראל אם בכ"מ מלחו או אם הדיחו קערו' ולא נודע אם הדיחו קערה חולבת עם קערה של בשר או הדומה לזה אעפ"י שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאיסור ולא להיתר לא לאיסור מההיא דיבמות דתניא גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן פירש"י שהו' שם עיר שבא"י שפירותי' משתמרין וצריכין להתעשר ורבותי' פי' ל' גדר כמו ויעזקהו ובשביעית מדבר דתניא אי אתה בוצר מן המשומר של נטע רבעי הן לא אמר כולם כלומר לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור ולא להיתר אליבא דרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור כו' מ"מ יש להתיר כאן אם גוי יודע היאך היהודים עושין אז הכל מותר אם הישראל יוצא ונכנס או קטן בר דיעה דמירתת הגוי פן ירגיש בו אך אם הגוי אינו יודע מנהג ישראל אז הכל אסור אפילו אם ישראל יוצא ונכנס דנימא הגוי עשה להקל טרחו כמו שרגיל לעשות ובסמ"ג הוסיף וז"ל ועוד יש טעם להתיר שאנו אומרים בע"ז פ' א"מ גוים נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותה קפדי וזהו נקיות להדיחו אחר המליחה וריב"א פירש שלא להתיר זה אלא ע"י טעימת קפילא ארמאה פירש זהו גוי הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדירה טעם מלח יותר מדאי עד כאן ואנו פוסקין כדעת השערים ומצאתי בהג"ה שאם ישראל הזהיר את הגוי שלא ידיח הבשר אלא בפניו והחציף ולא נטל רשות מישראל אפילו יודע מנהג וישראל יוצא ונכנס אסור שהרי הראה שאינו חושש מיראת רבו ובסמ"ק הקיל יותר וכ' אם יש גוי או גויה משמש' בבית ישראל ושמו הבשר בקדרה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במסל"ת וכ"ש אם יודעים בטיב היהודים ואם יש שם נער או נערה יודעין בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי ועוד יש לנו לומר דלנקיות' קפדי ע"כ יראה מדעתו שמסל"ת לחוד מהימן אפילו א"י בטיב יהודי' וגם אין שם נער או נערה דא"ל מירתת מינייהו לשקרי והקאר"ו לא הבין כל דעתו והאריך בדברים בל"ט עוד כ' הקאר"ו והא דאמרינן בפ' הגוזל שאין העכו"ם נאמן באיסורים כ"א לעדו' אשה בלבד היינו דווקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן נאמן מל"ת כמ"ש מהרא"י בת"ה סי' ע"ט וה"נ איסור דרבנן הוא כיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו ע"כ ותימא היכי שכח מה שאמרו שם דם שמלחו אינו עובר עליו ולמה היה צריך להבי' דין ממליח כרותח ומ"ש הסמ"ג שמ"ה הגוי אינו נאמן בפירות ערלה משום דא"ל דהגוי להשביח מקחו קמכווין משמע דבלא"ה נאמן היינו בדבר שבידו אבל מה שהו' בחזקת היתר ובא עכו"ם א' ואומר שנפל בו דבר אין להאמין לו אפילו במל"ת להפסיד ממון ולאסור המותר דהא אפילו עד אחד אינו נאמן לאיסור היכא שאינו רוצה להאמין לו א"ל דמהימן לו כבי תרי וכ"ש עכו"ם מל"ת דלא עדיף וכמ"ש הרא"ש בפ' אלו מגלחין הא דעד אח' נאמן באיסורין היינו לסמוך עליו להתיר דגמרינן מוספר' לה לעצמה אבל להחמיר לא מחמירינן ע"פ עד א' ומ"כ נמי בשם מהרי"ל שפעם א' בא תינוק ואמר שנפלו חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדרה ואמר שלא להאמין לו ואם קטן אומ' שמצ' מחט בכרס כתבתי לעיל בשם הרשב"א בא"ט בסימן ס"א:

דין דאין מחזיקין דם בבני מעי' כגון הדורא דכנתא מעיא וכרכשתא ודקין וקיבה אבל הכרס מחזיקין בו דם והמעיים שאין מחזיקין בהם דם אם מלחם בקערה אין בכך כלום ומ"מ לכתחילה יש ליזהר ואע"פ שאין מחזיקין בהם דם מ"מ מותר למולחן עם שאר בשר וגם המנהג למולחן:

אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגמא הדורא דכנתא ומעייא וכרכשתא ומעייא הן הכרס הקיבה והדקין אבל כנתא גופא ולב וכבד וריאה יש בהן דם אין לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר משום דלא טרידי לפלוט ובלעי כמו דגים דהכ' דאע"פ שאין להם דם אין בולעין דדמא משריק שריק אבל דגים דרפו קרמייהו נוח ליבלע הדם בהם ואין להתיר מטעם דשריק אם נשפך דם רותח על הצלי או אפילו דם צונן היה אסור משום דתתאה גבר ואסור כדי קליפה או אפי' כדי נטילה דדוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צלייה או מליחה הו' דאמרינן לעיל דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק ואע"ג דאין מחזיקין דם בבני מעיים מ"מ בשומן הדבוק בהם יש דם דאית ביה שורייקי ולכך נהגו למלחן עכ"ל הרא"ש והנה מ"ש גבי דם רותח שנשפך על הצלי דדינו בקליפה או בנטילה הוא לפי סברתו דצלי אינו מפעפע כבישול אבל לפי סברתי מליחה וצלייה כבישול א"כ נאסר כולו כמ"ש בפ' ג"ה גבי גדי שצלאו בחלבו כו' ומ"ש הכרס הוא בכלל בני מעיי' שאין מחזיקין בהן את הדם לא ק"ל הכי אלא כמ"ש המרדכי ראב"ן כתב שהראשונים לא היו מולחין כרס של בהמה משום שלא היו מחזיקין בו דם אבל עתה נהוגים למולחו דס"ל דלא הוציא רב משרשיא מחזקת דם כ"א מעים והם הדקים הכחושים אבל הכרס לא הוציא ע"כ וכתב הר"ן בשם ר"ח שהכרס אינו בכלל מעיים ומחזיקין בו דם שהרי אמרו במחט שנמצאת בעובי ב"ה שאם אין עליה ק"ד בידוע שהוא לאחר שחיט' ולדידי מיהא לא איריא דאנן הכי אמרינן שמתוך דמן מועט א"צ מליחה לפי שאותו דם המועט שבהם אינו פורש מהם בבישול וה"ל דם האיברים שלא פירש ושרי אבל לא שלא יהיה בה דם כלל שאפי' בדקין הדבר לעין שהו' יוצא מהם דם ע"י חבורה ע"כ גם אני אומר שאין ראייה מזה אבל מ"מ ראיית המרדכי היא ראייה ברורה עוד איכא ראייה אחרינא כאשר כתב הס"ת שהרי תרגמא הדורא דכנתא מעייא וכרכשתא אלמא כל שאר בני מעיים מחזיקי' בהם דם ע"כ וכתב מהרא"י בשערים שלו דהכי נהוג דכרס יש לו דין כבד לב וריאה כי הראיי' שהביא המר' בשם ראב"ן היא ברורה עוד כ' בס"ת וז"ל דקים שהם בעוגל הקיבה והטבחייא אם מלחן בקערה אין בכך כלום שהרי אין בהם דם וכן אם נתנו בקדרה רותחת בלא מליחה אמנם אין טוב למלחם בקער' ולא לתתם בקדרה קודם מליחה לפי שאינו יודע כמה אורך הטבחייא וגם הקיב' א"י ארוכה וגם שאין יודע לנקותם ונתכווץ כל השומן מעל הדקין שלא ישאר קצת משומן והרי יש דם בשומן כדפרי' ואע"פ שאין דם בטבחייא ובקבה ובדקין אין לאוסרן למלוח עם שאר בשר שיש בו דם וכן הוא מנהג למולחן עם שאר בשר ולא כמ"ש הא"ז ז בשם ר' יהודא משירל"יון לאיסור וכ"ד כל רבותינו להתי':

דין דכנתא גופא וכן שומן אווזא מחזיקין בהן דם ולכן אם נמלחו ולא הודחו באחרונה ובשלם אסור ומ"מ אם יש ס' בחתיכה ובמים נגדם מותר ואע"פ שבארנו דבשר שנתבשל בלא הדחה אחרונה צריך ס' נגד כל החתיכה מ"מ הכא מקלינן ומצרפינן הכל לשיעור ס' גם החתיכה עצמה וכן הדין בכרס ובארנו דצריך למלוח הכרכשתא בצד החיצון ששם שומן דבוק בה ולא בצד הפנ' ואסור להפך הפנים לחוץ ולמלוח ועוד בארנו דאנו נוהגין היתר בבישול הכנת' ע"י חתיכה ומליחה ובלבד שינקר היטב עוד בארנו דהא דאמרינן דאין מחזיקין דם בבני מעים דוקא מסתמא אבל אי אסמיק חיישינן ובעי מליחה:

כתב בה"ג דווקא הדורא דכנתא הוא דאין מחזיקין בהם דם הא כנתא גופא יש בהן דם דהא אית בהו שורייקי דדמא וכן פי' רש"י וכ"כ הס"ת בשם ר"ת דאפי' הדקין שאין מחזיק' בהן דם השומן מחזיקין בהן מ"ה כתב נמי בהג"ה ש"ד מסתמא כשמולחין הכרכשתא אינו מולחין אותה אלא לצד החיצון שהוא מצוי הדם בשומן שהרי אין מחזיקין דם בכרכשתא אלא בשומן ע"כ ובמר' כתב שומן אווזא שנמלחה ולא הודחה והושם בקדרה אסור דהא כנתא גופא יש בה דם ג"כ השומן הוי כבשר וצריך הדחה אחרונ' ע"כ וכ' מהרא"י בשעריו וז"ל כנתא גופא יש בה דם וצריכה למלוח יראה דגם שומן כרכשתא והיינו הטבחייא יש בה דם כיון דחזינן דבמרדכי מדמה שומן אווזא לכנתא משום דהשומן הוי כבשר ולא מחלק משו' דכנתא עינינו רואות דאית בה שורייקי דדמא ה"נ לא מחלקינן לענין שומן טבחייא וא"כ מה שהנשים מהפכין לפעמים הפנים לחוץ לא יפה הן עושין דהא הטבחייא גופא לא מחזיקינן ביה דם וא"כ אין כח במלח להפליט דם השומן שמבפנים מעבר לטבחייא ואפילו למאן דשרי נמלח מבחוץ ולא מבפנים שאני התם כיון דמבחוץ נמי הוי דם כשכליו אותו דם גרר דם שמבפנים אחריו אבל היכא שאין שום דם מבחוץ לא ע"כ ונראה בעיני נהי דנהגינין כדברי הסמ"ק והמרדכי דמחזיקינן דם בכנתא גופא וכן בשומן אווזא מ"מ עינינו רואות דלית ביה דם למראית עין וא"כ בודאי הוא מעט מזעיר ומ"ה ראיי' להקל ולהורות שאם לא הדיח באחרונה לבטל בס' בחתי' ובמים כדברי השערים דמתירין ואף דלא נהיגינן כדברי השערי' כמ"ש לעיל בפרק ג"ה סי' ל' היינו בחתיכה בשר שיש בה הרבה דם וציר דאסרינן משום שנתבשלה בדמה משא"כ בשומן ובכרס נהי דנהיגין כדברי האוסרין דמחזיקין בהן דם מ"מ כדי הוא דברי הרא"ש לסמוך עליו היכא שנמלח ולא הודח דשרי כדברי השערי' וכת' הר"ן וכנת' גופא דשרי במליחה היינו לדין הגמרא אבל בדברי הגאונים נמצא שגזרו עליה ואסרוה אלא לצלי וכן בה"ג אכן מאחר הרי"ף לא הביאה שמא אינה עיקר וכ"כ הטור בשם הרשב"א וז"ל יש גדולים שאסרוה לקדרה אפי' בחתיכה ומליחה לפי שמלאה חוטין קטנים מלאי' דם ועכשיו נוהגין היתר ואותן חוטי דם כשאדם בקי בהן מותחן ונפשלין היטב עד שלא ישאר אחד מהן ע"כ וכן המנהג ולנקר היטב אפי' בצליה וכ"כ ר"ה גאון כי שומן דכנתא יש בו וורידי' קטנים מדם ואע"פ שחתכה ומלחה אסור עד שיוציא הוורידים הקטנים ואע"פ שוורידי הצואר דיין בחתיכה ומליחה מ"מ ורידי הכנתא מרו' דקותן אין דם יוצא מהן אפי' ע"י חתיכה ומליחה כה"ג ע"כ עוד כ' הר"ן דקדק הרמב"ן ז"ל מדאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעיים דדווקא מסתמ' הוא דלא מחזקינן הא אסמיק חיישי' ובעי מליח' ע"כ:

דין אם מלח בשר בבש"מ אותו בשר אסור כולו אף מה שחוץ לציר ואפי' לא שהה רק מעט נאסר מיד ומ"מ אם נתערב' בשר זה בין שאר החתיכות בטל ברוב היבש ביבש ודף מידרן מספיק ככלי מנוקב ואם הוחלק בדהימני אפי' אינו מודרן כו':

אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוק' וכ' הרא"ש כת' רב אחא משבחא מלח ע"ג כשא"מ אותו בשר אסור והכלי צריך שבירה והמולח צריך שימלח ע"ג כלי מנוקב או ע"ג קשים או על עצים כללו של דבר שכששופך מים עליו יוצאים מים לחוץ אז הבשר מותר למלוח עליו והרב הברצלוני ז"ל כ' דכי אמרינן מלח ע"ג כשא"מ הבשר אסור דווק' כשנשתהא הבשר שם כשיעור מליחתו אבל לא נשתה' שם כ"כ מותר ועוד כ' שאם מלח בשר ע"ג כשא"מ הבשר אסור ודומה כמי שבשלו בקדרה ואסור באכילה אפ' צלאו אח"כ נ"ל אע"פ שכ' רב אחא בסתמא אותו בשר אסור אינו אסור אלא מה שבתו' הציר אבל מה שחוץ לציר לא דדם אינו מפעפע למעלה וכמ"ש לעיל ולא כמו שנמצא כתב בנימוקי הרב ר"פ המולח בש' בכשא"מ אסור אפי' מה שחוץ לציר ואפי' בלא שומן וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת שנמלחה בכשא"מ ואע"פ שלא שהתה שיעור מליח' אסר את כולה דלא אשכחן תלמוד' דמפליג בכשא"מ בין שהתה כדי מליחה בין שלא שהתה כדי מליחה וי"א שאין אוסר אלא מה שבתוך הציר כדין חתיכה שנפלה לתוך הציר וליתא מדא' גבי דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסורין הדגי' ופריך אי בכשא"מ אפילו עופות ועופות נמי אסורין משמע דאסורין מע"ל קאמר דהא מדמה כשא"מ לדגים ועופות ובדגי' אסור לגמרי מע"ל ולא דמי לחתיכה שנפלה לתוך הציר שאינו אסור אלא מה שבתוך הציר התם נמלחה החתיכה כדינה ופלטה כל דמה הילכך אין אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלחה בכש"מ הכל אסור שלא יצא דמה ממנ' לפי שהמקו' דחוק כיון שאין הכלי מנוקב ואע"פ שדם האיברים שלא פירש מותר היינו דווקא שלא פירש כלל ממקומו אבל פירש ממקום למקום לא כגון הכא דכיון שמלח מיד הדם פירש ויצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שאינו מנוקב ואע"פ שנתלה באילן גדול אינם דברים של טעם ומה שהביא ראייה מדגים כשל עוזר ונפל עזור גם דגים אינם אסורין כולן ואעפ"י שאמר בסתם אסור' מ"מ אין אסורין אלא כדין מלוח כרותח קאמר וכן טמא מלוח וטהור תפל אסור ע"כ אסור כדי קליפה קאמר דלא מצינו צלי אסור יותר מכ"ק או כדי נטילה וגם מה שמחלק בין חתיכה שנפלה לתוך הציר להך דהכא אינו כלום דלמה ימנע מה שבתו' הציר את העליון מלפלוט וכי חתיכה גדולה שמלח חציה וכי חציה שאינו מלח ימנע חציה המלוח מלפלוט ה"נ אע"פ שמה שבתוך הציר אינו יכול לפלוט מה שחוץ לציר פולט כדינו ומי הוא הנביא שהגיד שפירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי אין אלו אלא דרכי נביאות להשחית ממונן של ישראל ומ"ש הרב הברצלוני ז"ל צריך שישהה כשיעור צלייה ובשם ר"ת ז"ל כתוב דנאסר מיד אין אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה לפי שהאסור הוא מחמת שנכבש בציר ואמרינן כבוש הרי הוא כמבוש' הילכך אני אומר שהכבוש בציר ונטלו מיד א"א שיאסור לאלתר כיון שהוא צונן ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מלוח כרותח עכ"ד והנה מ"ש דאף גבי טמא מלוח אינו אוסר אלא כדי קליפה וכן גבי דגים ועופות כו' כבר כתבתי שנאסר כולו אכן מ"ש שדם אינו מפעפע למעלה ודומה לבשר שנפל בציר הן דברים של טעם ובתשו' הרשב"א כ' ששאל הרא"ש דין זה ממנו והשיב בלשון הזה דדברים שאמר מר דברים שנאמרו למשה מסיני ואינו רואה בזה שום פקפוק שהדם אינו מפעפע ואינו נבלע ביותר מכדי קליפ' ומה שהוא בתוך הציר אינו איסור בלוע אלא מטעם כבוש הוא כמבושל ע"כ אכן מ"כ בא"ו ישן שהכי נהיגין לאסור אף מה שחוץ לציר ולא כפי' התו' והרא"ש קבלת מהרר"ש ע"כ ובתו' שלנו אינו נמצא ואולי בתו' שלו היה נמצא גם בתו' שלנו בפרק כיצד צולין כתב בשר שנפל בציר שנוהגין לאיסור אפילו לצלי ועדיפ' מיניה אוסר ר"ת תרנגולת שנמלחה בכשא"מ ומדכ' ועדיפא מיניה משמע דס"ל דלא חמיר מיניה אלא מה שהוא בתוך הציר אסור מיד אפי' לא שהה אכן מה שלמעלה אינו אסור ע"כ באה הקבלה מגדול של כל האחרונ' שלא לנהוג כתו' והרא"ש אלא מעשה רב ומ"ש הרא"ש בתשוב' וז"ל מה שהביא הרב ראייה מר"ת שעשה מעשה בתרנגולת שנמלחה בכשא"מ ואסר כולה אפשר שר"ת אסר כל התרנגולת מחמת שהוציאה מן הציר ולא נודע איזה צד היה מונח בתוך הציר והשומע שמע וטעה והאוסר עליו להביא ראייה ברורה וחזקה כי התורה חסה על ממונם של ישראל ע"כ ואין דברים אלו שוין לי לומר שכל תלמידי ר"ת טעו ושגו במעשה אשר הורה גם במרדכי כ' להדי' דברי ר"ת וכתב ואותם שבאו לדמות לבשר שנפל בציר לא מצאו ידיהם ורגליהם בבה"מ אלמא שנמנו עליו משנים רבים לאיסור ובפרט שיש להם לסמוך על דברי הגאון וגדולה מזו מצאתי נשאלתי על חתיכות בשר שנמלח בכש"מ אבל לא נמלח כעין מליחת קדירה אלא מעט במלח שבודאי נאכל מחמת מלחו מהו מי אמרי' הא דק"ל דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח והוא שאינו נאכל מחמת מלחו והכא שרי דהא נאכל מחמת מלחו או דלמא ל"ש ואסרתי כי אמרתי הא דבעינן שאין נאכל מ"מ היינו לעניין זה שיש לאסור זה מחמת זה המלוח דומיא דההוא גוזל דנפל לכדא דכמכא בפרק כ"ה אבל הכא א"א שלא יוציא המלח כל דמו מן הבשר ואותו הדם חוז' ונבלע בבשר ויאס' כיון שהכלי אינו מנוקב ע"כ א"ז:

גם כתב הא"ז וז"ל תרנגולת דר"ת לא שהתה שיעור צלייה גם לא היה בה כ"א מעט ציר מ"מ אוסרת וכן היה נוהג ר"י זצ"ל ע"כ וכתב מהרא"י בשערי' וז"ל אפי' לא שהת' רק מעט מיד נאסר דאין שיעור בדבר הכי נהוג ע"כ ונר' בעיני מה שכתב מהרא"י ואין שיעור לדבר דמ"ה כתב כן לומר אע"פ שס' א"ז אפכא מסיק וגם לא היה בה כ"א מעט ציר א"כ משמ' דשהיית' מעט בעי' וכ"כ באשר"י במעשה דר"ת וז"ל וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת שמלחו בכשא"מ ואע"פ שלא שהת' כשיעור מליחה דמשמע ששהתה כו' לכן אמר אין שיעור לדבר ומיד נאס' וכן משמע מלשון הרא"ש שכתב וז"ל ומ"ש ר"ת ז"ל דנאסר מיד כו' א"כ משמע דמיד אוסר ואחר כל משא ומתן אני או' נהי דנהיגין לאיסור כדברי ר"ת וכן המעשה של רש"י סי' ע"ה בבשר ששהה כבר שיע' מליח' ואח"כ שמוהו בכלי כו' נוהגין לאיסור לכתחילה ואף בדיעבד בפני עצמו אבל נתערב באחרו' ולא ידעינן אפי' חד בתרי בטל דמאחר דמדאוריית' אין כאן איסור דחד בתרי בטל לעולם אלא שמדרבנן אסור עד ס' כבישול כדאי הם רש"י במעשה שלו והרשב"א והרא"ש במעשה דר"ת להתירם כה"ג מאחר שהאיסור אינו ידוע ופרסות רגלים שלא נחתך שאין לאסור אלא מה שבתוך הקליפ' כבר כתבתי זה בפג"ה סימן י"ב ובשר שנמלח בכש"מ ועל גבי דף שאינו מודרן פסק הא"ז שאסור אפי' שה' מעט צריך הגעלה הכלי והדף והבש' מותר עד שישהה שיעור מליחה ע"כ וכבר כתבתי דלא ק"ל הכי אלא הבשר נאסר מיד וז"ל מהרא"י בשעריו וכ' בא"ז המלוח ע"ג דף שאינו מודרן אסור יראה דאיכא לאוקמי הך כגון שהדף אינו הוחלק ברהיטני שאז אין כח לדם לצאת להיות משריק שריק ונפל אבל אם הוחלק ברהיטני שרי כי היכי דלא ליפלגו הגאונים וכמדומה לי שאין נזהרין כ"כ לעשות הדפין במודרן כשמולחין עליהן בשר כגון לייב' שאז רגילין למלוח על הדפין אע"ג שכת' א"ז יש לעשות בעניין שיצאו המים מיד אפשר ר"ל רוב מים ולא טיפין מעטין דאל"כ אפי' במודרן נדבקים טיפין שלא ישתרקו ונהי נמי שהדם יורד טיפין מ"מ אינו חוזר ונבלע אלא א"כ אינו יכול כלל לצאת ולזוב ע"כ והנה מה שכתב כי היכי דלא ליפלגו הגאונים פי' לפי שהמרדכי כתב וז"ל אמר שמואל אין מניחין בשר אלא ע"ג כלי מנוקב וה"ה ע"ג שלחן ע"כ וכן לשון ס"ה ועל דף פשוט מותר למלוח ע"כ אלמא דהני גאונים ס"ל דשרי למלוח אף שאינן מודרן וכי היכי שלא ליחלקו עם הא"ז דאסור צריך לחלק דמיירי הא"ז כשאינו הוחלק ברהיטני והמנהג כדבריו:

דין בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה ומלחו והדיחו וחזרו ומלחו אותו בכלי שאינו מנוק' דאין כאן מיח' כלל:

נשאלתי ממשכיל א' על בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ואח"כ מלחו אותו בכלי מנוקב בשיעור מליח' ואח"כ הדיחו אותו וחזרו ומלחו אותו והניחו אותו בכשא"מ ולא שהה בו כשיעור כבישה מה דין בשר זה אם נאסר בשר זה מיד וגם כולו כדין בשר שנמלח בכשא"מ דק"ל כר"ת לאסור כולו וגם מ"ד או לא דנוכל לומר שהרי כתבו המחברים דהא שר"ת אוסרו כו' היינו משום שהמלח פי' הדם בחתיכה ממקו' למקום וגם מה שאוסרו מיד כת' הרשב"א בת"ה הטעם משום שהצי' שזב נעשה מיד רותח וחוזר נבלע מיד בחתיכה כי הציר מיד שזב הוא רותח וא"כ נוכל לומר בנדון דידן במליחה שנייה לא פי' ממקו' למקום וגם לא זב לכלי כי כל מה שיוכל המלח לפעול בזה הבשר כבר עשאוה במליחה הראשונה כשהיה בו כשיעו' מליחה ומה שלא פעל במליחה הראשונה מפני שנתקשה הדם בבשר גם בשנייה לא יעשה וממ"נ הוא או אמרינן אע"פ שאין כח במליחה להפליט כל דם שבבשר זה מ"מ תמיד יפלי' ויפריש דם שבו מעט מעט בכל מליחה ומליח' ונאסר במליחה שניי' ולא אמרי' ממ"נ דלעי' ואעפ"י שלכאורה נראה פשיטא סבר' אחרונה מ"מ כתבתי זה משום דכי דייקינן חזינן דלאו מילתא פשיטא הוא ובמחלוקת הגאוני' תליא מילתא דכזה ממש מצינו מחלוקת בין ר"ת ואשיר"י אכלי שצריך ליבון אם מותר לאכול בו רותח שר"ת התירו מטעם ממ"נ ואומר שכל מה שאפשר ליצא מן האיסור ע"י אכילת רותח כבר יצא ע"י הגעלה ומה שלא יצא ע"י הגעלה גם ע"י אכילת רותח לא יצא ופליג עליה הרא"ש ואומר אע"פ שהגעלה אינו מוציא כל האיסור שבכלי מ"מ תמיד מעט מעט יפליט וא"כ היה נר' לאסור ג"כ בנדון דידן כדברי הרא"ש דהתם כי אליו הסכימו האחרונים הרשב"א והר"ן גם ראייתם ברורה מכלי חרס שאינו יוצא מדי דפיו כמבואר בדבריהם אכן כיון שכתב הרא"ש קשו' אדברי ר"ת במ"ש שמולח בכש"מ נאס' מיד ואפילו מה שחוץ לציר שהוא חומרא גדולה ושאין לדברים אילו שורש ואליו הסכים הרשב"א בתשובה בפשיטו' רק שאנו קי"ל כר"ת שקבלת האחרונים הכריעו ע"כ כי אסרי' לההוא בישרא עבדינן דלא כמאן לא כר"ת דלדידי' שרי מטעם שכתב גבי הגעל' דלעיל ולא כהרא"ש והרשב"א דלדידהו שרי דלא נאסר מולח בכש"מ מיד ומה שחוץ לציר ואיך נתפס סברת שניהם להחמיר גבי בשר ששהה ג' ימים בלא מליח' שבלאו הכי הוא חומרא יתירא מצד עצמו כי כבר תמהו רבים על זה הדין של הגאונים שאסרו לקדרה בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה מאחר שאין לדין זה מבו' בתלמו' גם הריב"ש שדא בה נרג' והביא ראייה גדולה מאומצא דאסמיק דשרי לקדרה אחר מליח' כו' והאריך וקצרתי עוד כתב בסוף השאלה שאם נכבש בתוך הציר דפשיט' בעיניו דנאסר הבשר מכח הציר תשובה יראה לפי ע"ד דאין בו איסור כלל ולאו מטעמיה שכ' המשכיל דלמה נחמיר שתי חומרות כו' זה אינו שהחומרות אינם סותרים אהדדי ולמה לא נוכל להסכים עם סברת הרא"ש שפולט במעט מעט כו' וסברת ר"ת בבשר שנמלח בכשא"מ שנאסר מיד ע"י שפי' הדם ממקומו ואין לו כח לצא' גם מה שפשו' בעיניו שאם יכבש בתוך הציר שאסור לא נהירא בעיני אלא נר' דאינו דומה כלל להא דהגעל' שחולק הרא"ש על ר"ת משו' דהגעלה וליבון הם שני ענייני פליט' מכח חום האש אלא שהאחד מפליט יותר מחבירו כי כח הליבון הוא ידוע שגדול יותר מכח החום הגעלה כמו שחום הגעלה יותר הוא מכח עירוי ומ"ה חיישינן דשמא ע"י הגעלה ראשונה שחלש כחו אינה יוצא כולו ונתוסף עליו חום אחר שחתך בו רותח מפליט יות' לפי שנתוסף עליו חום אח' מה שאין כן במליח' שלא מצאנו כחו' נוספות במליח' ואין חילו' בין שהה שעה אחת במלחו או שנה או נמלח פעם אחת או מאה פעמי' כמו שמצינו בכח חום האש להדיא כחות מופלגות ומ"ה נראה פשוט אם לא יצא במליחה ראשונה שוב אינו יוצא במליחה שנייה ואם יצא במליחה כבר יצא כל דמו ע"י מליחה ראשונה ובפרט מליחה ראשונ' שהיא עיקר להוציא הדם שיותר הוא כרותח ממליחה שנייה כאשר חילק מהררא"י לעניין מלוח הרי הוא כרות' ולכן נראה בעיני שאם הודח אחר מליחה ראשונה אין בו אסור כלל ואפי' אם נמצא בו ציר מוהל בעלמא הוא דהא מעש' של רש"י שחלקו עליו התו' אינו אלא משום שלא הודח אבל הודח לית ביה חשש כלל ה"נ בהאי גוונ':

דין השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה הרי הוא מכביד את הבשר וגוזל את הבריות במכירתה וגם לעצמו אסור לאכול חי בלא מליחה אבל במליחה מותר לבשלו וגם מותר לאכלו בצלי בנצלה כל צרכו ומ"מ לכתחילה אסור לשבר מפרקתא וכל קירוב מיתה אפילו אינו רוצה לאכול באומצא ואפילו אינו רוצה למכור ממנו לבריות:

אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעיא להו היכי קאמר מכביד את הבשר וגוזל את הבריו' משום דמבלי' דם באיברים הא לדידי' ש"ד או דילמא לדידיה נמי אסור תיק"ו פי' רש"י תרתי איסורא קא חשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע דם ושוב אינו יוצא ואוכל דם וא"כ אסור אף במליחה וכן דעת העיטור אבל הרי"ף והרא"ש גורסין איבעי' להו הואיל ומבליע דם באיברי' מי שרי לאכול מיניה באומצא או לא תיק"ו וק"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא וכן הוא גירסת ר"ג מאור הגולה כאשר כ' הסמ"ג וכתב הר"ן דלפי גירס' זו דוקא באומצ' דהיינו חי בלא מליחה הוא דמיבעיא לן אבל לצלי א"נ לקדרה ע"י מליחה פשיטא דשרי דנורא שאיב ונורא מפיק לה שאע"פ שאין לו כח להוציא דם הנבלע הבא ממקום אחר מוצ' הוא את זה ע"כ וז"ל הרשב"א בחידושיו אבל רש"י ז"ל אינו גורס באומצא אלא הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה ופי' ז"ל אפי' במליחה וסלקא בתיקו וא"כ לדבריו יש לחוש לדברי הרב להניח הבהמה לגנח ועד שתמות לגמרי שלא ישבו' מפרקתה ואפי' בעי לה לקדרה עצמה והרמב"ן ז"ל הכריע כגירסת הספרים מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן אלא ודאי מדנקט גוזל את הבריות ושבקיה לאיסור מאכל דם ש"מ דלקדרה וא"נ לצלי ליכא למיח' ומשום דלא נקט ומאכיל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן דאומצא לא שכיחא אלא ודאי הדעת נוטה לגירסת הספרים וסלקא בתיק"ו ובאומצ' מיה' אסור ובצלי נמי עד דנצל' כל צרכו דאי לא נצלה כל צרכו ה"ל באומצא אלא דתמיה אלי דהא דאיבעי' לן אי שרי למיכל באומצא או לא בבשר דלית ביה חוטי קא מבעיא לן דאי באית ביה חוטי אפילו בלא שבר מפרקת אסור באומצא דהא סתם בהמה לא נשחטו הוורידין דהא אינה צריכה כדאמ' רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודא אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתח' אבר אבר ל"צ וכיון שכן סתם בהמה דאית ביה חוטי אסור באומצא אלא נודע בה שכשחטו חתך הוורידין והכא בסתם בהמ' קא מיירינן א"ו אית לן למימר דבשר דלית ביה חוטי קא מיבעי' לן וא"כ אפי' באומצא אמאי אסור דהא דם האיברים שלא פי' שרי וי"ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתחיל ממקומו לצאת דרך בה"ש וכששובר מפרקת הדם חוזר ונבלע בבשר וה"ל דם שפי' ממקום זה ונבלע במקום זה ולישנא דקאמר מבליע דם באיברים הכי משמע ע"כ ודברי הרמב"ן מוכרעין שאם היה בה איסור בכל עניין א"כ א"א דהוי מישתמיט תלמודא מיניה אלא ודאי שרי לבשל במליחה וכן בצלייה לפי' ריב"א שפי' לעיל בפ"ק דבעי מליחה מועטת ה"נ הכי ולשאר גדולים החולקים עליו אפי' בלא מליחה אלא לאכול באומצא הוא דאסור בלא מליחה וכמו שפי' הרשב"א ועיקר ומ"מ לכתחילה אל יעשה כך לשבר את מפרק' קודם שתצא נפשה אע"פ שאין דעתו לאכול באומצא ובפרט האידנא שאין דרך לאכול בשר באומצא מ"מ ראוי לחוש לדברי רש"י לכתחילה דס"ל שנאסר הבשר אפי' במליחה לקדרה ולצלי וכ' בשה"ל על הא דשובר מפרקת של בהמה וכיון שכן אסור לקרב מיתת הבהמה לאחר השחיטה ע"י הושט' סכין בלבה מפני שמתה ואין בה כח להתאנח ולהוציא דמא והרי הוא נבלע באיברים ע"כ וכן נראה עיקר דלאו דוקא שובר מפרקת קאמר ולא כמ"ש הא"ז והוא הג"ה ברא"ש דוקא שובר המפרקת כי מחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסור ע"כ וליתא אלא שכן הדרך וה"ה כל קירוב מיתה:

דין דבשר היה ועוף בחלב דאורייתא ובארנו דבשר בחלב אסור בין בבישול בין באכילה ואסור בהנאה ומן התורה אינו אסור באכילה אלא דרך בישול ומיהו מדרבנן אסור אפי' אינו דרך בישול וא' נשרה יום שלם או ע"י מליחה אסור מדרבנן ואסור בהנא' ובארנו דבש' בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב טהורה מותר לבשל ומותר בהנא' ובארנו דאיסור בשר בחלב ל"ש בחלב אמו ול"ש בחלב אחרת והמבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו והמבשל בחלב שחוטה או בשר שבשל בחלב של זכר בכולן פטור ואין לוקין משום בשר בחלב ודם או שליא שבשלו בחלב פטור:

מתני המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה ופריך תלמודא הא אוכלו עובר בלא תעש' ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא אימא המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו בא לידי לא תעש' ואף דבגמרא דחיה כי משום דבתחילת פרקין בעי לאוקמי כולה מתני' ר' עקיב' אבל אין זה הכרח כדפרי' לשם וא"כ האי נמי דיחוי הוא אבל הלכה דבשר חיה ועוף בחלב דאורייתא ונחזור למשנה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה בשר בהמה טמא' בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומות' בהנאה ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינה מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה רבי יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל וגו' את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שהוא אסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת"ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם ואין הלכה כר' עקיבא ולא כר' יוסי הגלילי לפי מ"ש ומסיק אמר שמואל ג"פ כתוב גדי חד לרבות שאם בשל חלב בחלב וכן בשר נבלה בחלב ופליגי בה בסוגיא ר' אמי ורב אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ובמסקנ' הסוגיא אומר דלא פליגי דמ"ד לוקה על בשולו קאמר ומ"ד אינו לוקה באכילתו לפי שאין איסור חל על איסור והכי ק"ל דאין איסור חל על איסור היכא דליכא איסור כולל או מוסיף וחד לרבות את השליל וחד למעוטי בהמה טמאה אבל להוציא את הדם ולהוציא את השליא לא צריך קרא דדם לאו בשר נינהו ושליא פירשא בעלמא גם מכאן ראייה דאין הלכה כר' עקיבא דהא שמואל לא ממעט אלא בהמה טמאה ולא חיה ועוף אלא כמו שאמרינן בברייתא דבכלל גדי נכלל ולד השור ולד העז עד שיפרוט ויאמר גדי העזי' ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדיבר הכתוב בהוה א"כ ה"ה נמי לחיה ועוף שהרי אף הן בשר ועוד דרשינן בחלב אמו ג' פעמים בחלב אמו ולא בחלב זכר אם נשתנה הוא והיו לו דדין בחלב אמו ולא בחלב שחוטה שאינה ראויה להיות אם בחלב אמו ולא בחלב טמאה ואין לי אלא בחלב אמו גדי בחלב פרה ורחל מניין ת"ל בחלב אמו דמאח' שכתו' באחד מהן בחלב אמו היה יכול לכתוב בשנים האחרים באמו והייתי יודע שר"ל בחלב אמו היא עצמה בחלבה מנין ת"ל בחלב אמו וכתב הסמ"ג כל הדברי' שנאמרו בתורה שבעל פה נמסרו והסמיכום על המקרא ועיקר המקרא דרשינן ג"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאסור בישול ואחר לאיסור הנאה וכתב הטור מדברי הרשב"א שנכתב אכילה בלשון בישול להודיע דלא חייב משום איסור בשר בחלב אלא אחר בישול ומ"ה אמרינן בשר בחלב חידוש הוא דאילו תרו ליה כולא יומא בחלב' שרי פי' מדאורייתא אבל מדרבנן אסירי בכל עניין והרמב"ם כתב וז"ל שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר אף בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שכתב בת הבת והוא תפס מדרש דויקרא רבא ושתיהן אמת דבודאי סמך הכתוב באיסור אכילה אאיסור בישול אבל מ"מ צ"ל אמאי לא כתב לא תאכל גדי בחלב אמו אלא לאשמועינן דאינו נאסר אלא דרך בישול וכתב בא"ז יש להסתפק בשר בחלב שאמרו חכמים כגון ששהה בצונן יותר מיום א' או ע"י מליחה אסרוהו בהנא' אם לאו והמתיר בהנא' אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיי' לאיסור' כ"כ המר' והרמב"ם כתב להדיא דשרי בהנאה ובבישול כל אותן שהן דרבנן ולא נהיר' דלא מצינו שחלקו חכמים בדבריה' כ"א ביין נסך שאסרו איזה נגיעה בשתייה ואיזו נגיעה בהנאה כפי אשר נמנו עליו בתחלה וקבעו כך איסורא אבל בשאר איסורא דרבנן אין לחלק ומ"ה לא מחלקינן באיסור חמץ בין דאורייתא ודרבנן ועוד מאחר דבשאר דוכתין חשבינן שרייה כבישול וכן מליחה אלא דגזירת הכתוב הוא דגבי בשר בחלב שרי משום דדרך בישול אסרה תורה ואפ"ה אסרו רבנן ולא חילקו בין בשר בחלב לשאר איסורים וא"כ חוזר לדוכתא והוי כאלו נתבשל ואסור בהנאה אבל מ"מ אני מורה שמותר לבשל בשר בהמה טהורה בחלב של טמאה או איפכא וליהנות הימנו שהרי לא גזרו עליו חכמי' מידי שכבר אסורה באכילה:

דין המבשל במי חלב דהיינו אחר שהוציאו ממנו כל המאכל כגון שכבר עשו הגבינה שבשלו החלב ואוכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים אם בשל באותן מי חלב אסור מדרבנן ופטור מן התור' וכן עצמות וגידין וקרנים וטלפים שבשלן בחלב פטור:

תנו רבנן המבשל במי חלב פטור דם שבשלו בחלב פטור העצמות והגידין והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור הפגול והנותר והטמא שבשלן בחלב חייב ומסיק דהאי תנא סבר איסור חל על איסור ואנן לא ק"ל הכי כדפרישית וכתבו התו' דמי חלב פטור הא איסור מיהא איכא דהא כותח מנסיובי דחלבא עבדי' כדאמרינן בריש אלו עוברין ואמרינן לעיל דאסור לאכול בכותח והרא"ש הביא דברי התו' וכ' אח"כ ואני אומר דנסיובי דחלב' אסור מדאוריית' ומי חלב דפטור היינו שהוציאו ממנו כל האוכל כגון לאחר שעשו הגבינ' מבשלי' החלב והמאכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמ' והוא הנקר' מי חלב ואעפ"י ששאר רבותינו לא חילקו בזה מ"מ ראוי לחו' לדברי' להחמי' שהרי דברי טעם הן ואפ"ה איסור דרבנן איכא אף באותן מי חלב הרא"ש דלא הוי אלא מיא בעלמ' מאחר דאמרי המבשל במי חלב פטור דמשמע אבל אסור אע"ג שלא אמרו כלל זה דפטור אבל אסור כ"א בפטורי שבת מ"מ מסתבר לומר הכי ובפרט לפי' שחזינן דלאו דווק' חלב אמרה תור' שהרי נסיובי דחלבא שאנו קורין מי חלב אסורא א"כ ראוי לגזר הא אטו הא דהאי נמי מי חלב איקרי וכן נוטין לשון הר"ן שכת' מי חלב אסור' כדברי התו' דכותח הבבלי משו' נסיובי דחלב' דמיתס' ואעפ"י שאין זו ראייה דמי חלב לאו היינו נסיובי דחלבא מסתברא כוותייהו ע"כ ולפי זה מה שמצאתי כ' בהג"ה וז"ל מעשה בא לפני מורי ר"ש בבני מעיים שנמלחו ושהו כדי מליח' וקוד' שהודחו נפלו במי חלב שקורין מוגא בלעז שנתבשלו האש והסירו החלב הקרו' ונשא' הצלול וקורין דיפיריא וצונן היה והתי' הבני מעיים ע"י הדחה מטע' טהור מלוח וטמא תפל שאין כח בדם של בני מעיים לכנוס בחלב ולחזר ולאסור הבני מעיים אמנם אוסר המי חלב ואני דנתי לפניו דבלא זה הטעם יש להתיר מאחר שאין מחזיקין דם בבני מעיים א"כ אין כח בדם עוד להחזי' ולאסור הבני מעיים ע"כ ובודאי ס"ל דאותו מי חלב מותר לגמרי כדעת כל המפרשי' דמפרשי הא דקתני המבשל במי חלב פטור דמשמע אבל אסור וכמ"ש התו' וכן כתב הרמב"ם פטור ואין לוקין עליו דמשמע להדי' שאסור והיינו בנסיובי דחלבא אבל אחר שבשלו אותו אין בו אפי' דין מי חלב אלא כמיא בעלמא הוא ומ"ה כתב לאסור משום דם וא"כ לפי פי' הרא"ש שאפי' לאחר שנתבשלו על האש והוסר הקרוש מהן שעדיין דין מי חלב עליהן ואסור א"כ נאסרו הבני מעיים כל זמן שלא הודחו כרותח כמו שפי' לעיל גבי בשר וגבינה שנגעו זה בזה כו' וא"כ כל דבר מלוח שמצא דבר לח וצלול אצלו אפי' הוא תפל לגמרי בולע כמו שכתבנו לעיל גבי טמא מלוח וטהור תפל עוד כתב הרא"ש וז"ל והרמב"ם ז"ל היה אוסר באכילה דהא בפ"ק דבכורות הצריך פסוק להתיר חלב משום דכל מידי דאתי מחי אסור והכא אמרינן דמי חלב אינו כחלב וליכא קרא למישרי כיון דאתי מחי אסור ולא תתמה שהרי מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל נאסר דהכי אשכחן בדם האיברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור והר' שמחה ז"ל השיב דדוקא לעניין בשר בחלב אין חשוב כחלב דקרא דקאמר בחלב אמו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב דתנן מי חלב הרי הן כחלב ואמר ר"ל ל"ש אלא להכשיר את הזרעים אבל לעניין בישול מי חלב אינו כחלב ע"כ ואפש' שסברתו של הרמב"ם מדקאמר ל"ש אלא להכשיר כו' דמשמע אבל לא לד"א ומ"מ ל"כ דמאי חזית דדייקת מרישא נידוק מסיפא איפכא דקאמר לענין בישול כו' ולא קאמר לעניין אבר מן החי אינו כחלב וא"כ מאחר דליכא לדייקי מיניה א"כ ניזל בתר סתמא דמתניתן דקתני מי חלב הרי הן כחלב ועוד ליכא לדיוקא מרישא הא דקאמר ל"ש אלא להכשיר זרעים דמשמע למילי אחרינ' לא משום דהתם עיקרא אהכשר זרעים קאי ומ"ה נקט לה וה"ה למילי אחריני וא"ל א"כ מאחר שרוב המפרשים שפירשו דמי חלב הוא נסיובי דחלבא ועלה קתני מי חלב הרי הוא כחלב אבל אותה מי חלב שאחר שבשלו על האש דלא נקרא מי חלב מנ"ל דשרי דלמא אבר מן החי נינהו זה אינו דממ"נ אי מיא בעלמ' חשבינן להו א"כ כמיא בעלמא הוא ואין שם אבר מן החי הוא ואם חשבינן נמי חלב אם כן הרי הוא כחלב ושרי:

דין המבשל בחמי טבריא ומעושן פטור ואין לוקין על אכילתו ואיסור מיהא איכא ואסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית העין ומ"מ לרפוא' אפילו אין בו סכנה הכל מותר:

פסק כתב הרמב"ם והטור הביאו בסי' פ"ז המבשל בחמי טבריא ומעושן פטור ואין לוקין על אכילתו והנה מ"ש הא דמעושן פטור בעייא היא בירושלמי ומשום ספיקא כ' פטור ממלקות אבל אסור והמבשל בחמי טבריא למד ממ"ש בפ' כל שעה המבשל בשבת בחמי טברי' פטור אבל אסור דגזרו תולדות חמה אטו תולדות האור וכ"כ בפ' כירה כ' הרשב"א בתשובה מסתברא שאסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית עין אם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור ומ"מ נראה דאם לרפואה שרי אפילו אין בו סכנה כלל מאחר דאין בו איסור כלל אלא משום מראית עין ולעיל בפרקי' סי' נ"ב כ' שאסור לאכול בפורי' תרנגולת בחלב של שקדים משום מראית עין א"ל שהשקד' קליפים מונחין בשפת הקערה:

בארנו דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע אם לא שיפרט הכתו' כמו שפר' בנבלה ובארנו דישראל שנזדמנו לו נבלות מותר למכרן לגוי או לתת לו במתנה:

מסקינן בסוגיא אמר ר' אבהו אר"א כ"מ שנ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה כו' דתני' לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי אין לי אלא לגר בנתינה ולגוי במכירה לגר במכירה מניין ת"ל לגר תתננה או מכור לגוי בנתינה מניין ת"ל התננה או מכור לנכרי נמצא אח' גר וא' גוי בין במכירה ובין בנתינה דברי ר"מ ר"י אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולגוי במכירה וכו' וכ' התו' וז"ל בפ' כל שעה אמרינן דלא מיתוקמא דר' אבהו אלא כר"מ דלר"י איצטריך לדברי' ככתבן ולר"י צ"ל מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל שאר איסורי' של תורה וא"ת לר"מ נמי היכא יליף מינה דלא תאכלו משמע איסור הנאה מדפרט היתר הא איצטר' קרא להקדי' נתינת גר למכירת עכו' וי"ל דמסברא בלא שום קרא הוה ידעינן להקדי' אלא השתא דכתיב נתינה ומכיר' ללמוד בעלמ' איסור הנאה אי לאו דכתי' או להקדי' ה"א דאתא קרא להשוותם וא"כ מאחר דר' אבהו אתי כר"מ הלכה כר"מ ולא כר"י אע"ג דבשא' דוכתי' הלכה כר"י לגבי ר"מ שאני הכא דמוכח דר"א סבר כוותי' וכב' כתבנו בפ' ג"ה סי' ח' דהלכ' כר' אבהו ואף לדע' הרא"ש דס"ל דהלכ' כחזקי' מ"מ הלכ' כר"מ דהא תלמוד' מוקי אף דברי דר"י דלא כחזקיה שהרי אף לר"י יליף כל שאר איסורי' שהן בהנאה מקרא דלכלב תשליכון אותו וזהו דלא כחזקיה כדמוכח התם וא"ל א"כ לחזקיה מאחר דלא ס"ל כר"י א"כ בע"כ האי קרא אתי' לכדר' אבהו כ"מ שנ' לא יאכל כו' די"ל דהוא סבר דקרא אתא להקדים נתינה דגר כו' ולא ס"ל דמכח סברא הוה ידעינן וא"כ שרי לגוי נמי בנתינ' ולפי זה מיושב מ"ש הטור בסי' קי"ז מי שנזדמנו לו נבלות יכול למוכרם לגוים או ליתנום לו במתנ' אלמא אע"ג דהטור ס"ל כדעת אביו שפס' כחזקיה מ"מ פסק בזה כר"מ דדברים אינן ככתבים כדפי' וא"ל איך יכול ליתן לגוי בחנם הא כתיב לא תחנם דאסור ליתן לו מתנת חנם אפשר דאיירי היכא שמחניף לו דשרי כדאית' בע"ז גבי מצא גוים שמחים כו' א"נ שאני הכא דהתורה התיר' כה"ג שהיא בזיון לו שהרי הושווה לכלב והא דבעינן להקדים נתינה לגר תושב קודם מכירת גוי כתבו התו' ודווקא נבלה בא"י שאין גוים מצויין שם ואם בא למוכר' לגוי צריך ליתנה בדמים מועטי' נתינת גר קודמת אבל פשיטא שאם יש חפץ לאדם קודם ימכרנה לגוי ממה שיתנה אפי' לישראל חבירו:

דין דהמנהג לאסור להעמיד בקיבת נבלה ובקיבת טריפה ומותר להעמיד בקיבת עגלים שאנו לוקחי' מן הגוים ולא חיישי' שמא ינקה מן הטמא:

מתני' קבת נכרי ושל נבלה הרי' זו אסור' המעמיד בעור של קבה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסור' פי' הר"ן הא קמ"ל אע"פ שעור הקבה מעמי' החלב לא מיתס' בכל שהו אלא הרי הוא כשאר איסורי' שהן בנ"ט וכ"ד כל המפרשי' ולא כמ"ש רשב"א והמר' הביאו הא דקאמר בנ"ט מפני שהי' דבר היתר המסייע לו להעמידו אבל היכא שיש בעור הקבה לחוד להעמידו אפילו יש יותר מס' כנגדו אסור אלא עיקר כדפי' דלישנ' דבנ"ט משמע כפשוטו ולקמן סי' ק"ו נאריך בזה כשרה שינקה מן הטריפה קיבת' אסורה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעי' ומסיק תלמודא אטו קבת נכרי לאו נבלה היא אר"ה הכא בלוקח גדי מן הגוי עסקינן וחיישינן שמא ינק' מן הטריפה ומי חיישי' שמא ינק' מן הטריפה והא תנן לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טריפ' אלא אימא חיישי' שמא ינק' מן הטמא וכו' ושמואל אמר חדא קתני קבת שחיטת נכרי נבלה ומי א"ש הכי פי' מדמפרש מתני' אלמא דהכי ס"ל והא"ש מפני מה אסרו גבינת הגויים מפני שמעמידין אותה בעיר קבת נבלה הא קיבה גופא של נבלה שרי ל"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה כדתנן שאל ר' ישמעאל את ר"י מפני מה אסרו גבינת הגוים א"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה והלא קיבה עולה חמור' מקיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה חזר ר"י וא"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז וה"פ דאע"ג דלאו מגופא הוא אפ"ה אסורה דאפילו פירשא דבהמת ע"ז אסור כדמפרש התם דניחא ליה בנפחיה אבל קיבת נבלה דלאו מגופא שרי ומ"ה איצטריך שמואל למימר שמעמידין אותה בעיר קיבה של נבלה הא קיבה גופא של נבילה שרי ומתניתין דקתני קבת נכרי ושל נבילה אסורה קדם חזרה נשנית וכיון שנשנית שוב לא חזרה וכה"ג משנינן נמי מה דקתני בסיפא טריפה שינקה מן הכשרה דקיבתה מותרת דמ"ש קיבת טריפה מקיבת נבלה אלא סיפא דמתני' לאחר חזרה נשנית וכ' התו' הא דמשני בתחלת הסוגיא שמא ינק' מן הטמאה לא ק"ל הכי דהלכה כשמואל דמשני מתני' בשינוייא אחרינ' ומ"ה אנו מעמידי' בקיבת עגלים שאנו לוקחים מן הגוים ולא חיישינן שמא ינק' מן הטמאה וכ"ד הרי"ף כשמואל שהרי לא הביא אלא דברי שמואל לחוד ועוד כ' התו' אהא דמשני כאן לאחר חזרה ולפי זה שריא קיבת נבלה אלא עכשיו נהגו העולם הדבר' לאסור ואין להקל ליקח קיבת נכרי ובדיעב' מותר דאפי' לכתחיל' שרי היכי דידעינן שלא נמלח' בעורה אלא שמכוער הדבר הואיל והחזיקו בו איסור וכ"כ הסמ"ג דעכשיו אין להקל וליקח קיבת נכרי וקיבת טריפה דנראה כאוכל נבלות וטריפות וכתב נמי מהרא"י בשערי' שלו שכן המנהג לאסור להעמי' בקבת טריפה וכ"ש בקיבת נבלה:

דין חלב הנמצא בעור הקיבה אפי' היא קרוש ומלחו אותה בעוד' אסור כבשר בחלב ואוסר הגבינה עד ס' וכן אם עמד יום שלם תוך הקיבה חשו' כמו בישול ואסור:

פסק כתב רש"י חלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שימלחי' אותה בעיר' בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שמולחין אותו עמה נראה בעיני איסור גמור כבשר בחלב ממש לאסור הגבינה איסור גמור ואין בידי כח להתיר משום דחלב הנמלח בבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהן איסור כדק"ל חנ"נ וכל טעם היוצא עוד מן החלב בין טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו הכל אסור לפי שכולה נבלה וכשמערב חלב זה עם חלב הגבינה ה"ל מין במינו חלב נבילה בחלב היתר וכבר פסקנו דחנ"נ ואוסרים כל החתיכות כולן ולא אמרינן בר נ"ט הוא מפני שאף טעם החלב שבו שהיה מתחילה נעשה כולה נבילה וכך הלכה כרב וגם פסקנו בפסחים דמין במינו בכל שהוא ואני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר וטועה הייתי בכך שהייתי סבור מדאמרינן גבי' קיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה שמע מינה פירשא בעלמא ולא מיתסרא ולא היא חלב גמור הוא מדתנן במתניתן כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ש"מ חלב הוא ותניא נמי קיבה שבשלה בחלבה אסורה וקבת עולה דשרי משום דלאו גופא הוא אלא שינקתו מאמו וה"ל כנוס במעי' כנתון בקער' ומותר' כדתניא טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעי' וכו' ע"ש ברש"י דף קי"ו ע"ב עד כך מצאתי בנימוקי ר' שלמה ב"ר מאיר ע"כ והרא"ש הביא דבריו והא דמין במינו לא הביא והיינו משום דס"ל דמין במינו נמי בס' כדברי ר"ת ולא כרש"י וכמ"ש לעיל בפרקי' ובפרק ג"ה וג"כ לא כתב בדבריו חלב הנמצא קרוש אלא חלב לבד והיינו טעמא דס"ל כר"ת שמחלק בין קרוש לצלול ולקמ' נכתוב דאין נראה לחלק בזה וכ"ש שאין סברא לדברי הרי"ף דחשיב כל החלב שבתוך הקיבה כפירשא בעלמא אלא דין חלב עליו לכל דבר כדברי רש"י ולאו דוקא מלחו אלא ה"ה אם עמד בו יום שלם דחשוב כמבושל אפילו בבשר בחלב מדרבנן ור' ירוחם כתב ה"ה אם תלו בעשן ליבשו דאסור כל היכא דהוי ביה יום שלם ומ"ש מהר"י טרוי"שין וז"ל וכן קבלתי מר"א הקבה ששהה במים עם העור דאין לאסור משם חלב רק במ"ל ע"כ דמשמע בלא מים לא נאסר נראה בעיני דלאו דוקא קאמר כי החלב עם העיר מקבלי טעמא מהדדי ואוסר כל אחד חבירו וכן איתא בהדיא בסמ"ג ולא נקט במים אלא משום דמעשה כך היה אי נמי משום שדרך הוא לעשות וכמ"ש השערים וז"ל ומיהו אסור להניח החלב ולהשים במים יום או ימים כדי שיקרוש היטב החלב שבתוכו לפי שהחלב קולט טעם עור של קיבה דהוי בשר אעפ"י בצונן הוי מ"מ בולעים זה מזה ע"י שהיית זמן גדול:

דין דגבינות הגוים אסורים ובארנו דבאיסור הגוים אין הולכין בהם אח' נ"ט ובבשר בחלב וכן בשאר איסורים אין הולכין בהם אחר המעמיד לאסור ביות' בס' אלא מותר בס' חוץ מחמץ בפסח ומשום חומרא דחמץ וגבינה שהעמידו בעור הקיבה אסור בנ"ט עד ס':

פסק כתב הר"ן בפ' אין מעמידין אהא דאמר שמואל מפני מה אסרו גבינת הגוים כו' והקשה הרב ר' יוסף הלוי ז"ל ל"ל למימ' מפני שמעמידין אותה בעיר קיבת נבילה אפילו כשרה נמי ליתסר משום בשר בהל' ותו היכי מיתסר' בכל דהוא דליטעמי' קפילא ולהוי בנ"ט וניחא ליה דאי בש' בחלב לא מיתסר אלא בנ"ט כדתנן במסכת חולין המעמיד בעיר קיבה אם יש בה בנ"ט אסורה ומשום קיבת נבלה נאסר' בכל שהוא דכיון דאוקמי קא מוקים לא בטיל דומיא דהא דאמרינן לעיל בגמרא אבל משום בשר בחלב ליכ' למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי ולזה הסכים הרמב"ם ז"ל תלמידו בפ' ג' מהלכות מ"א מכלל דס"ל ז"ל דבאיסורים הללו הולכין אחר נ"ט אלא דהכא האסור משום דאוקמי קא מוקים אב' הראב"ד ז"ל כתב דבלאו הכי לא אזלינן בה אחר נ"ט דבכל דבר של גוים לא הלכו בו חכמים אחר נ"ט ואין מטעימי' אות' לקפילא אלא כיון דשכיח בה טעמא אוסרי' אותה לעולם כדי שלא יפרצו שהרי למ"ד מפני שמחליקי' פניה בשומן חזיר אין הולכין בה אח' נ"ט וכן בשמן של גוים למ"ד דפליטתן של כלים אסורין וכן בקורט של חלתית אלמא בכל דבר של גוים אין הולכים אחר נ"ט ע"כ והמ"מ כ' בפ' ג' דהלכו' מ"א על מה שכ' הרמב"ם שם שגבינות הגוים אסורות משום שמעמידן אותה בעור נבלה וז"ל טעם זה נזכר בהלכות ולא חשש רבינו לטעמים אחרים שהאחד הוא לפי שא"א בלא ציחצוחי חלב כו' ואפשר שהוא טמא והאחד הוא לפי שמחליק' פניה בשומן חזיר לפי שלשני הטעמים האלו יש להקשו' יבטל במיעוטו וכן הקשה הרב רבינו ז"ל לטעמי דשמואל ותירץ דכיון דאוקמי קא מוקים אינן בטל וכיוצא בזה נזכר בגמ' שם למעלה מזה וזה שכתב רבינו וא"ת והלא עור הקיבה כו' ומ"מ יש מן המפרשים ז"ל שפי' שאין הולכין באיסורן אילו של גוים אחר נ"ט שהחכמים רצו להרחיק מאכליהם ולא אמרו שיהא חשש בנ"ט בדווקא והבי' ראייה לזה וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ולדבריהם הטעמים האחרים קיימים הם ע"כ ונראה כדברי החולקי' עליו שאל"כ א"כ הני אמוראי נשתבשו לפי דעת ר' יוסף הלוי ור' משה וכי לבם לא ראה מה שראו הם אם לבם של הראשונים כפחתו של אולם לבינו כמחט סדקית אלא בודאי אף הם ידעו זה ואפ"ה אסרו לפי שאין הולכין באיסורי גוים דרך הכלל להקל לפי שפעמים יש יותר מס' כנגד האיסור ולפעמים פחות גם מה שהם ר"ל דבעור נבלה הולכין אחר המעמיד אפי' ביותר מס' ל"נ כלל דמאח' שחזינן בבשר בחלב שאין הולכין אחד המעמיד ה"ה בשאר איסורים נהי דבשר בחלב דרך בישול אסרה תורה מ"מ מדרבנן אסור בכל ענין כמו שאר איסורים ואם איתה דהוי אזלינן בשאר איסורים אחר העמדה ה"ה בבשר בחלב באיסור דידה שהוא מדרבנן ומה שהביא ר"י הלוי ראייה מהא דאמרינן לעיל בגמר' כדומה לזה דקאמר כיון דאוקמי קא מוקים חשוב כאיסור בעיניה היינו לעניין איסור דע"ז דאסור במשהו אלא דבהנא' לא קאסרו תערובות היכא דליכא איסו' בעיניה א"כ היכא דקא מוקי' ליה חשיב כאיסור בעיניה לאסור אבל בשאר איסורי' דתלו בנ"ט אין חילוק בין הוא קא מוקים ליה או לא מוקי' כל שס' כנגדו שרי כדברי ר"ת דלא אזיל בתר העמדה וראייה משאור דפריך תלמוד' בפ' ג"ה אם אין בה כדי נ"ט כי יש בה כדי להחמיץ מאי הוה (וא"כ מאי פריך) כיון דאפשר לה להעמיד ולהחמיץ אפי' בלא יהיב טעם והיינו שהוא בא מחמת כח וחוזק הקיוהא כדאיתא בא"ז שלהי ג"ה ואף אותם דחשו לאות' כח וחוזק הקיוהא גבי מדוכה לא להכשיר בפסח כ"א בליבון מ"מ נראה דווקא באיסור חמץ הוא דס"ל הכי לפי שהוא במשהו אבל בשאר איסורים שהן בנ"ט כ"ע מודו וכן עיקר והשתא תמיהני מ"ש הטור מעשה בשם ראב"ן שפסק על גבינ' שהעמידו בחלא דשיכרא שאסור להשהות' בפסח משום דאוקי' חשוב בעיניה גם יש לתמוה על הטור ביות' שהבי' דבריו לפסק הלכה וגבי בשר בחלב פסק הוא גבינות שהעמידו בקיבה דמשערינן בס' ולא אזלינן בתר אוקומי ואף שחילקתי בין חמץ בפסח לשא' איסורין היינו לעניין איסור אכילה שהוא במשהו אבל להשהות בביתו שהוא משום בל יראה דאינו אלא בחמץ גמור שיש בו לכל הפחות כזית בכדי אכילת פרס ולא בתערובת חמץ כמ"ש ר"ת וכל המחברי' פשיטא דלא אזלינן בתר אוקומי ופשוט הוא בעיני להתיר ולפי מה שפירשתי ניחא לי נמי מה שהשיב ר"י על מה ששאלוהו על גבינות הרבה שעשו בבית הגוי והניח שם ליבש והי' חתומין בדפוס של עץ כמו שרגילין ושכחו הדפוס בבית הגוי ויריאי' שמא זייף הגוי ויחתו' אח"כ והשיב מאחר שאין גבינות של גוים אסורים אלא משום גלוי כריב"ל שדבריו עיקר ואין אנו נוהגין טעמא דגלוי יש להתיר הגבינות כי התורה חסה אממונ' של ישראל ועוד הגוי ירא לזייף משמע דעיקר הטעם משום דאין גילוי נוהג האידנא וטעם דירא הגוי כו' אינו אלא לצירוף בעלמא עם הטעם דאין גילוי נוהג האידנא וכדי שלא תאמר מאחר דגבינות הגוים נאסרו במניין לא מהני ליה הא דאין גילוי נוהג האידנא ובביאורי לסמ"ג הארכתי בזה וא"כ נימא מנ"ל לסברתו דעיקר הטעם דגבינות הגוים משום גילוי הוא נימא היכא דאיכא למיחש שמא מעמידין בעור נבלה או טחין פניה בשומן חזיר דאיכא למיחש אף האידנ' וכמו שכתב הרמב"ם וא"כ הי' לנו לאסור אף האידנא אבל השתא שכתבו דהרי טעמי לית בהו איסו' ודאי דמסתמא רובא שבהן אין בהן כדי נ"ט אלא שהחמירו בהן לפי שאין הולכין באיסור של גוים אחר נ"ט א"כ בצירוף טעם כל שהוא הולכין להקל כמו כאן דאיכא למימר ירא הגוי לזייף:

בארנו דחלב הנמצא בקיבה בין קרוש בין צלול חשוב כחלב ממש לעניין בשר בחלב:

מסקינן בסוגיא והלכתא אין מעמידן בעור קיבת נבלה אבל בקיבת נבלה וכשרה שינקה מן הטריפה מעמידין וכ"ש בקיבת טריפ' שינקה מן הכשרה מ"ט פירשא בעלמ' הוא כך גירסת הרי"ף וכל הספרי' ורש"י לא גריס ליה הא דכשר' שינקה מן הטריפה שמעמידין בה משום דקתני לההיא במתני' כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה וכן ברייתא דלעיל בפרקין קבה שבשלה בחלבה אסורה וג"כ לא גרס מ"ט פירשא בעלמא אלא אומר שהוג"ה אח"כ בספרים ואינו מלשון התלמוד אלא עיקר טעמא משום דמכונס הוא ובא ממקום אחר והרא"ש כתב לתרץ דברי הרי"ף וגירסתו וז"ל הרי"ף פי' לעיל בשמעת' דכחל דההיא דקיבה שבישלה בחלב' אסור' קודם חזרה נישנית וכן צ"ל לגירסתו דכשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה קודם חזרה נשנית ולא משמע כן דכשרה שינקה מן הטריפה וטריפה שינקה מן הכשרה משמע שנשנו כאחת ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במיע' ור"ת היה או' דלגירסא זו יש לחלק דהא דקאמר הכא פירשא בעלמא הוא היינו חלב הקרוש הנמצא בקיבה ומתני' כשרה שינק' מן הטריפה קיבתה אסורה וקבה שבשלה בחלבה מיירי בחלב צלול הנמצא בקבה דההוא חלב גמו' הוי ע"כ והטו' כת' שמסקנ' אביו הרא"ש כר"ת ואיני יודע למה א"ל שקבל ממנו פה אל פה דהא אדרבה משמע מדקאמר ור"ת היה אומר דלפי גירסא זו כו' משמע דשינוייא בעלמא הוא וכ"נ בעיני עיקר גירסת רש"י דלפי פי' ר"ת א"א דתלמוד' לא הוי מקשה לה ומשני או ה"ל לפרש מתני' דקתני כשרה שינקה מן הטריפה קבתה אסורה לא שנו אלא בחלב צלול אבל בקרוש פירשא בעלמא הוא גם בלא זה קולא גדולה להקל ולהתיר קרוש כי מי יודע מהו שיעור הקרישה אפשר אפילו לסברתו דוקא כשהוא קרוש ואין בו שום ליחלוחי' חלב היא דחשביה כפירשא והעיקר כרש"י:

דין קיבה שהעמידו בה חלב הרבה ועשו בה גבינות ואח"כ נמצא תוך השק שהקבה בתוכה מעט הדקין אז אמרינן מספק שהיה בה ס' אבל אם הוא לפי הנראה שלא היה בו ס' א"כ נ"נ וצריך ס' כנגד כולה ובארנו דגבינה לא מיקרי חה"ל:

פסק כתב המרדכי על קיבה שהעמידו בה חלב הרבה ועשו בה גבינה ונמצא לאחר זמן בתוך השק שהקיבה נתונ' בו מעט מן הדקים והתיר רשב"א את הגבינות והאריך בטעמו של דבר ור"ב התי' מטעם אחר דמסתמא לא העמיד כל החלב מן הצלול אלא גם מן הקרוש וה"ל זה וזה גורם ומותר ולפי מ"ש שאין לחלק בין קרוש לצלול אין להתיר אלא מכח שמא היה בו ס' מתחילה דבדבר דרבנן ספיקא לקול' דמדאוריית' דרך בישול אסרה תורה אבל אם הוא לפי הנראה שלא היה בו ס' א"כ נעשה הכל נבלה ובעי ס' נגד כולה עוד כתב המרדכי בשם רשב"א מי יודע אם גבינות חשובו' כחה"ל ואם ידוע שיש א' שנעשי' מקבה האסור' אוסרת כל האחרים ע"כ ול"נ דבודאי אין שם חה"ל נופל על הגבינו' דאם היא לחה אינ' חשובה ואף יבש' שחשובה בזמנינו מ"מ אינה חשובה כ"כ לאכול בה כדי שביעה שהיא קשה לגוף ובפרט מאח' שכמה וכמה בני אדם שאין אוכלין אותה אפי' ע"י הדחק:

דין חלב מועילין בו אפי' בקדשים קלים וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא מש"כ בדם והדם נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאי' בין טהורי' וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה:

מתניתין חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב שהחלב מועילין בו אפילו בקדשים קלים וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא מש"כ בדם וחומר בדם שהדם נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין ובין טהורי' וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ובגמרא יליף מקראי ששנה ר' כל חלב לה' לרבות חלב קדשים קלים ולאו דוקא חלב אלא אפי' שאר איסורים יותרת ושתי הכליות מדכתיב כאשר יורם משור זבח השלמים ה"ז בא ללמד ונמצא למד מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משוח מה התם יש בו מעילה אף הכא יש בו מעילה ומה שאין מועילין בדם אמר עולא אמר קרא לכם שלכם יהא דבי ר' ישמעאל תנא לכפר לכפרה נתתיו ולא למעיל' ור"י אמר קרא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה בשיריים דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועילין בו אף לפני כפרה אין בו מעילה ומפרש בגמרא וצריכא חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומא' אבל מפיגול לא צריך קרא דתנן כל שיש לו מתירין בין לאדם ובין למזבח חייבין עליו משום פיגול ודם גופיה מתיר הוא:

הדרן עלך כל הבשר