ים של שלמה על חולין י

דין הזרוע והלחים והקיב' נוהגין בארץ ומחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין:

הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין דכ' גבי חזה ושוק הניתן לכהנים ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם אין לי אלא מה שאמר בעניין כל הקדשי' שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה אם ילדו ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמור' אפילו קודם פדיונן ובבכורות מפרש טעמ' טוב מעיקרו נעשה תמור' אפי' נעשה רע אחר שהקדישו אבל רע מעיקרו אינו עושה חומרה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר פי' אע"ג שקדם מומן להקדשו חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאין כשרים ליקרב דבכור ברחם תלא רחמנ' ול"ש תם ול"ש בעל מום קדיש תם קרב ובעל מום נאכל לכהן כד כדילפינן בבכורו' ובשר' יהיה לך תרי בשרם משמע לימד על בכור בעל מום שמתנ' לכהן ומעשר בהמה נמי כ' ביה העשירי יהיה קוד' לא יבקר בין טוב לרע טוב היינו תם רע היינו בעל מום וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קוד' להקדשן ולאח' מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחול' להגזז ולהעבד וולדן וחלבן אסורין לאח' פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמור' ואם מתו יקברו פי' אי משום דבעי העמדה והערכה או משום שאינן פודין את הקדשים להאכילם לכלבים:

דין המזיק מתנות כהונה או שאכלן אינו חייב בדין לשלם מפני שאין לו תביע' ידוע ומ"מ חייב לצאת ידי שמים ולשלם וצריך ליתן מתנות לכהן חבר ולא לע"ה ואם יש כאן חבר והוא עשיר וכהן עם הארץ עני נותנין לעני:

אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מ"ט משום דכ' וזה יהיה משפט הכהנים דמשמע דוקא כשהן בעין ועוד קיימו' אבל אבדו אין לכהן דין עליהם וא"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין שיכול לדחות לכל כהן התובעו לא לך אני נותן אלא לכהן אחר וכ' התו' והרא"ש אחריהם שנפק' מינה בין הני תרי לישני דלל"ק אפילו לצאת ידי שמים לא מחייב דרחמנא פטריה ולל"ב מחייב אלא שאין הכהנים יכולים להוצי' ממנו בדין דמצי למימר לכל כהן התובעו לא בעינא למיתב לך אלא לאחר והרא"ש כ' מאחר שברייתא דלקמן דריש ריב"ב וזה למעוטי חזה ושוק שאינו דין מסייע לל"ב הלכך ק"ל כלישנ' בתרא לחומרא ע"כ והר"ן כ' אהא דאמר משו' דה"ל ממון שאין לו תובעי' ותמיהני א"כ מאי אירי' מזיק אפילו אי איתינהו בעינייהו נמי אין להם תובעי' ומשמע לי דה"ק כיון דמתנו' כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתינהו בעינייהו מחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי ולפי' נ"ל דאפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ולא נתחוור לי מה שכ' התו' דאיכ' בין ל"ק לל"ב דלמאן דמפיק לה מדכתי' זה אפי' בבא לצאת י"ש פטור ולל"ב כיון דלא פטר לה אלא משום דה"ל ממון שאין לו תובעים בבא לצאת י"ש חייב ולא ידעתי למה דהנהו גוני דאמרינן בהו בפ' הגוזל ובפ' המפקיד בספק ממון דחייב בדיני שמים לא דמו להאי כלל דהכא אי לא מיחיי' משו' מצוה משום מאי מיחייב ומיהו ודאי לתרתי לישני מידת חסידו' הוא שישלם מדמייתי עלה בגמר' ת"ש בעל הבית העובר ממקום למקום וצריך ניטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני נוטל ולכשיחזור לביתו ישלם דברי ר"א וחכ"א עני היה באותה שעה טעמא דעני' הא עשי' משלם אמאי להוי כמזיק מתנו' כהונה או שאכלן ומשני אר"ח מדות חסידו' שנו כאן ומשמ' דלתרתי לישני משנינן בדרבנן דהכי קאמרי עני היה באותה שעה ובדין נטלן ואין כאן אפילו מדות חסידות הא אם עשיר היה אם חסיד היא ראוי שישלם ומר"א לא פרכינן כלל כדאיתא בגמרא מ"מ משמע דלכולהו לישני אפילו בבא לצאת י"ש פטור ואין בזה אלא מדות חסידות בלבד והא דאמרי' וא"א משום דלא ניחא לן בטעמא דאמרינן משום זה דאיצטריך לו לדרשא אחריתי כדאיתא בגמרא ע"כ ועתה אשב על דבריו מה שתמה הלא אפילו איתינהו במינייהו אין לו תובעים נ"ל דלק"מ דבודאי יש לו תובעי' וכל כהן התובעו ראשון צריך להשי' לו ואם משיב לו לא לך אתננה אלא לאחר צריך להוציא מידו וליתן לאחר או ליד ב"ד שיתנו לאחר ולא עוד אלא נראה בעיני דאם נרא' בעיני ב"ד שהיה רוצה להפק' כגון שמשיב לכהן אחר אתננה ולא אמר להם לאיזה כהן מפקיעי' ממנו ונותנים לכהן ראשון התובעו דאל"כ שום כהן לא יתבענו וגדולה מזו נרא' שאפי' לא היה תובעו שום כהן ורואין הב"ד שאין נותן מתנות כופין אותו לכך ומכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקיי' המצוה המוטלת עליו אם איתא בעין וא"כ מ"ש אח"כ דלא דמי לכל אינך דחייב לצאת ידי שמים לפי שאין כאן חיוב ממון כלל כי אם מצוה ליתא לדבריו דהא חיובא ממון איכ' וכדפי' וא"כ אפי' היכא דאין כאן חיוב ממון משום שאין לו תובעין מחוייב לצאת ידי שמים ומ"ש שאין כאן אלא מידות חסידו' כדמשני בסוגיא ולא שחייב לצאת י"ש לק"מ דתלמודא משני לדברי הכל דאפילו לר"ח (לל"ק) דפטור לגמרי אפילו מחיוב י"ש מ"מ מודה דמידות חסידות שנו כאן וממילא להך לישנא דממון שאין לו תובעים דייקינן הא אם היה עשיר באותה שעה היה חייב לצאת י"ש וכ"ד הרמב"ם כדעת הרא"ש דק"ל כלישנא בתרא שכ' המזיק אין חייב לשל' מפני שהו' ממון שאין לו תובע ידוע ולישנא דאינו חייב משמע דוקא בדין כדפי' תו מסקינן אר"ש בר נחמי' אר"י מניין שאין נותנין מתנות לכהן ע"ה שנ' ויאמר לעם ליושבי בירושלי' לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזיקו בתור' ה' כל המחזי' יש לו מנה ושאין מחזיקות בתורת ה' אין לו מנה ומ"מ כתבנו לעיל בפ' כ"ה סימן ג' היכא דליכ' כהן חבר או אפי' איכא והחבר הוא עשיר והע"ה הוא עני טוב שיתן לו לעני:

דין אם אנס המלך גרנו חייב לעשר ממקום אחר ואין זה דומה למזיק מתנו' דפטור כי כללא הוא כל חיכ' שלא הפקיע הוא המצוה והשתרשי ליה כגון הכא כשאנס המלך גרנו משתכר בו שהרי הי' צריך לפרוע המעות כל כה"ג עדיין מצותו עליו:

מסקינן בסוגיא ת"ש הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר ממקום אחר וליתן לכהן מפני שהוא כמוכר להן אלמא אע"ג דלא פש ליה גביה מידי חייב וקשיא לר"ח ומשני ש"ה משתרשי ליה כלומר שהוא משתכר בו שהרי היה צריך לפרוע המעות ומ"ה אע"ג דממון שאין לו תובעין הוא מ"מ חייב כשאר חייבי מעשר וכ' הר"ן מהא שמעינן דאע"ג דק"ל כר"ח דמזיק מתנות פטור מ"מ כל היכא דמשתרשי ליה כה"ג חייב וכי תימא אכל מתנו' כהונה נמי הא משתרשי ליה תירצו בתו' דאפשר שהיה מתענה ואני אומר לא כי אלא אפילו לא היה אפשר לו להתענות פטור דהא תנן בפירקי' דבסמוך לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור משום דקנייה בשינוי וה"ל כמזיק מתנות כהונה או שאכלן והתם ודאי הוא משתרשי ליה אלא הכי תרצת דמילתא שכל שנתכוון ליקח מתנות כהונה לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן אינו משלם אע"ג דמשתרשי ליה שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין כאן לפי שאין לו תובעין אבל אנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן ומה לי דמיהם וזה ברור ע"כ ויפה כתב:

דין דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי ואי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותי' ואי אכלן אחר בתר הכי חייב ודוקא דאתיא שחוטה ליד כהן אבל בחייה לא:

פסק כתב הר"ן אמרי' בגמרא דלמאן דס"ל דמתנו' שלא הורמו כמו שהורמו דמיין אי אתאי בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואלו אכלן אחר בתר הכי מיחייב וק"ל הכי דרבא מסיק בפ' בתר' דנדרים כמאן דאמר טובת הנאה ממון וכ"ד ר"ת ז"ל מיהו דווקא דאתי שחוטה ליד כהן אבל בחיי' לא דאכתי לא חל חיובא עלה והוה ליה כמפריש חלתו קמח דאינה חלה וגזל ביד כהן עכ"ל ואם אין ט"ס לא אוכל להבין דעתו כי איך תולה דין זה בדברי רבא כי אדרבא משמע בסוף פרק ב' דקידושין דמאן דאמר טובת הנאה אינו ממון צריך לפרש המשנה בכה"ג דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין וא"כ לפי סברתו דרבא ס"ל טובת הנאה ממון בכל דוכתיה א"כ לא שמעינן דאמרינן מתנות שלא הורמו כמו שהורמו ומשום הכי נרא' דט"ס הוא ומ"מ אין ראוי להגיה ולא ק"ל הכי דלא יתיישב מ"ש אחר כך מיהו דווקא דאתי שחוטה ליד כהן אלא כך הוא ראוי להגי"ה וק"ל נמי כרבא דמסיק כו' ואומר אני פשיטא לפי מה דס"ל טובת הנאה אינה ממון וכדברי הרמב"ם שהוא עיקר כאשר כת' בפ' הגוזל סימן ס"א מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין אלא אפילו לרבא דס"ל טובת הנאה ממון לפי סברתו מ"מ לא פליג בהא אכל הני אמוראי דסוף פרק ב' דקידושין דס"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו וגם סתמא דתלמודא כדבעי התם למיקם פלוגתא דתניא במתנות שלא הורמו מסיק בסוף וא"א כולי עלמ' ס"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין וה"ה דהמ"ל שם איפכ' כ"ע סבירא להו מתנות שלא הורמו כמו שלא הורמו דמיין אלא דהכי ס"ל הלכתא וכן עיקר:

דין לוי ספק אם חייב במתנות או לא וכל כהן שתפס מלוי מוציאין מידו:

האי לוואי דהוה חטיף מתנתא פירש כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים והקיבה לכהן היה חוטפן מידיהם אתו וא"ל לרב א"ל לא מסתייה דלא שקלינן מינייהו אלא מיחטף נמי חטיף ורב אי איקרו עם משקיל נמי נשקול ואי לא איקרו עם רחמנא פטרינהו מספק' ליה אי איקרו עם או לא דרש מרימר הילכתא כוותיה דרב דספוקי מספקא והלכה כוותיה דר"ח דהמזיק מתנות פטור וכ' הר"ן וז"ל משמע לי דכיון דספיקא הוא אפילו נטל הכהן יחזיר ללוי דהא מסקינן בפ"ק דב"מ גבי ספק בכורות דתנן בהו המע"ה דאפי' תקפו כהן מוציאין אותה מידו שכך הדין בתופ' ממון מה שהוא מסופק מצד הדין דמוציאין מידו' כמו שכתבתי שם בחידושי וה"נ דכוותה ולפי' לא נתחוור לי מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכו' בכורים שאם נטל הכהן מתנות מלוי לא יחזור ואמאי שנא מספק בכורות ע"כ ואני בב"ק בפ' כיצד הרגל סימן ה' כ' שכל ספק קביע בתלמו' אם תקפו מוציאין מידו:

דין דיכול ליתן מתנות גם לכהנת אפילו אם היא אשת ישראל וגם הבעל של כהנת יכול לקבל המתנות בלי רשותה והנותן מקיים שפיר מצות נתינה ובארנו עוד דלויה שילדה מישראל בנה פטור מה' סלעים וכן אי איעברוה מגוי פטור וכהנת שנתעברה מישראל בנה פטור אבל אי איעבריה מגוי בנה חייב בה' סלעים:

כי אתא עולא אמר הבו לכהנתה אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת ופסק נמי מרימר דהלכתא כעולא ומסיק ר"כ אכל בשביל אשתו וכן ר"פ וכן כמה אמוראים וכ' הר"ן וז"ל משמע דהכא קאמר שכל אחד מאילו היה נוטל מתנות בשביל אשתו שמי שהיה נותן להם היה מקיים מצות נתינה שאע"פ שאין כהן רשאי לזכות מתנות לישראל אלא למאן דלא אפשר ליה כדאיתא לקמן אשתו שאני דכגופיה היא ואינו צריך הרשאה דלת"ה מאי קמ"ל וכי מתנות כהונות אסורות לזרים או שמא אתא לאשמועינן דאפילו נשואה אוכלת ואינו מחוור דמאי קמ"ל והרמב"ם ז"ל כ' בפ"ט מהל' בכורי' הכהנת אוכלת המתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו ונרא' בעיני היכא שאיכא כהן גמור יכול ליתן לכהנת ואם יש כהן עם הארץ והיא אשת חבר טוב ליתן לאשת חבר כחבר ואם יש כהן חבר שקולים הם והוא הדין כהן עם הארץ כה"ג ואף שיש לדקדק קצת איפכא שהרי כ' הטור וז"ל ונותנים אותה לכהנת אפילו נשואה לישראל ולא עוד שאפילו בעלה ישראל פטור בשבילה וקשה מאי אפילו דקאמר הלא קל וחומר הוא אם נותנין לה ק"ו שבעלה פטור ונותנן לאשתו ושוב הוא שלו אלא ה"ק לא זו שנותנין לה במקום שאין כהן ויוצאים בה ידי נתינה אלא אפילו בעלה ישראל פטור ליתן מתנות אפילו יש שם כהן גמור וכך הייתי מפרש בימי חורפי אכן שוב נראה בעיני לפרש בע"א ולפי פשוטו דה"ק לא זו שנותנין לכהנת אלא אפילו בעלה ישראל פטור רצה לומר שעומד במקום אשתו ויכול לאכול אותם ולעשות עמהן מה שירצה אפילו בלי רשות אשתו וכמ"ש שאחר יכול ליתן לבעל כהנת אפי' הוא ישראל ואין אשהו עמו כדברי הרמב"ם תו מסיק והלכתא כוותיה דר"א ב"א דאמר לויה שילדה מישראל בנה פטור מחמש' סלעים לאפוקי מדר"פ דאמר דווקא דאיעבר מגוי אבל איעבר מישראל חייב ה' סלעים אלא כמר בריה דרב יוסף דאמר לא שנא איעבר מישראל ולא שנא איעבר מגוי בנה פטור מה' סלעים דברחם תלה רחמנה ודווקא לויה אבל כהנת איעבר מישראל בנה פטור אבל איעבר מגוי נתחללה בביאת הגוי והוה ליה כישראל' שילדה מן הגוי דבנה חייב בה' סלעים וכן דעת כל המחברים:

דין כוי גמור חייב בכל המתנות כלאים הבא מן הצבי הבא על התיישה חייב בחצי מתנות ותייש הבא על הצבייה פטור מכל המתנות:

ה"ג בספרים מדוייקים ת"ר הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בכלאים ובכוי ר"א אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל חייב במתנות בכוי פטור מן המתנות מכדי ק"ל דלעניין כיסוי הדם ומתנות לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה ובין לר"א ובין לרבנן מספק' להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין ובש' ואפילו מקצת שה קמפלגי מ"ס שה ואפילו מקצת שה ומ"ס שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן בשלמא ר"א דפטר קסבר שה ולא מקצת שה אלא לרבנן נהי נמי דקסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לישקול ואידך פלגא לימא ליה אייתי ראייה דאין חוששין לזרע האב ושקול אר"ה בר חייא מאי נוהגין נמי דקאמר חייב בחצי מתנות כי אתא רבין אר"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור מה ת"ל אם שור לרבות את הכלאים שה מה ת"ל אם שה לרבות את הכוי וכתב הר"ן וז"ל פירש רש"י דאף על גב דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא להכי אהני ליה רבוייה דאפי' לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחד דבלאו רבויי הוי מיחייב בפלגא דשה אפילו מקצת שה משמע ואהני ריבוייא דאם לאידך פלגא והאי פירש לא נהירא לי דכיון דאיצטריך ריבוייא נפשיט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי אצטריך קרא לרבוייא ובריש פרק בת' דיומא נמי אמרינן גבי הא דתניא כוי וחצי שיעורא הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת"ל כל חלב ומוכיחים מיניה דכוי בריה בפני עצמה הוא דאי ספיקא היא וכי איצטריך קרא לרבות ספיקא לפיכך נ"ל דרבין ור"י דמסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס"ל דכוי בריה בפני עצמה היא ורבייה קרא לשווי' כבהמה ומיהו מודה לר"ה בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתי שכ"כ בפ"ט מהלכות בכורים הכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה ע"כ אבל אינו נראה כן מסוגיא דאותו ואת בנו עכ"ל והנה הטור כתב וז"ל ובעניין מתנות כוי והבא מבהמה וחיה כתב הרמב"ם כוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות דכתיב אם שה אפילו מקצת אבל תיש הבא על הצבייה הולד פטור מכל המתנות ע"כ ואיני מבין דבריו למה מפרישין כל המתנו' כיון שאינו חייב ליתנ' והלא אינן טובלים וא"א הרא"ש ז"ל כתב כוי חייב בכל המתנות דתניא אם שה לרבות כוי ע"כ ונר' שר"ל דווקא בצבי הבא על התיישה דממ"נ יש כאן מקצת שה אבל בתיש הבא על הצבייה פטור דשמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת שה ע"כ והנה הקאר"ו לא היה לפניו ספר מוגה והיה כתוב לפניו ובעניין מתנות הכוי הבא מבהמה וחיה ולא היה מגי"ה והבא וסבר שהטו' הבין דעת הרמב"ם דהוא איירי בהבא מן הבהמה וחיה וצריך להפריש כולו והחציה יחזק לעצמו דברים שאסור לשמוע כי אף הטור ידע דעת הרמב"ם דהן שתי ענינים דכוי הוא בריה בפני עצמו וכלאים הוא הבא מן הצבי שבא על התיישה אלא שקשה לו מאחר שהוא ספק שהרי לא הכריעו בו חכמים כו' ואם נאמר דאם שה בא לרבות הכוי מנא לן שבא לרבו' את הכוי כה"ג שמא מרבה כוי שבא מצבי הבא על התיישה ואם שור דמרבה כלאים היינו הבא מן העז ומן הרחל אבל מ"מ לא השיג כלום דבע"כ יתורה דאם שה בא לכוי ממש דאי בא לצבי הבא על התיישה א"כ נפשוט מיניה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אין צריך לריבוי דס"ל שה הוא ואי בא לתייש הבא על הצבייה מכ"ש דשמעינן דחיישינן לזרע האב ואנן מספקא לן וקרא בודאי לא אתא לרבויי ספיקא אלא אתא לכוי שברי' בפני עצמה עוד כתב הקאר"ו וז"ל ומ"ש הטור על הרא"ש ונראה שרצה לומר דווקא בצבי הבא על התיישה וכו' אינו נ"ל דא"כ לא היה שתיק מלפרושי אלא אף בתייש הבא על הצבייה קאמר דחייב מריבוייא דקרא וכמ"ש הר"ן בשם רש"י ז"ל וכן הוא דברי רבינו ירוחם שכ' כוי שהוא ספק בהמה ספק חיה שנולד מתייש וצבייה או בהיפך חייב בכל המתנות ע"כ ואומר אני אף שר"י הסכים עמו לא דיברו נכונה דאי בא לרבות תייש הבא על הצבייה אם כן שמעינן להדיא דחיישינן לזרע האב דאי לא אמאי רבייה קרא בלא טעמא וסברא כי אפילו לפירש רש"י שפירש דאמרינן דקרא רבייה לצבי הבא על התייש' היינו משום דאיכא מקצת שה נוכל לומר דרבייה קרא שאפילו מקצת שה יהא חייב בכל המתנות שאין לחלק המתנות אבל יש לי תמיה אחרת על הטור שהוא סובר שהרא"ש איירי בכוי שבא מן הצבי הבא על התיישה שחייב בכל המתנות ל"נ דא"כ היה לפרש בפ' אותו ואת בנו שכ' דלרבנן לא חייב אלא חצי מתנות ה"ל למיכתב אכן לא ק"ל הכי אלא חייב בכולה מתנות דמרבינן מאם שה כדלקמן או כאן ה"ל למיכתב ומ"ש בפ' או"ב לא חייב אלא חצי מתנות לא ק"ל הכי אלא כהאי ברייתא דמרבינן אף לרבנן דחייב בכולה מתנות ומדכתב הרא"ש הנ"ל סתמא דמרבה כוי למתנות מסתמא לא איירי אלא בכוי גמור שהוא בריה בפני עצמו וכדברי הרמב"ם והר"ן והשתא איכא ג' חלוקים כוי גמור חייב בכל המתנות כלאים הבא מן הצבי הבא על התיישה חייב בחצי מתנות ותייש הבא על הצבייה פטור לגמרי:

דין הפרט והעוללות והשכח' והפא' אין לבעלים טובת הנאה ליתן למי שירצה וכל היכא שבא עני ותובעו צריך ליתן לו אבל מעשר עני המתחלק בביתו יש בו טובת הנאה ליתן למי שירצה ואפ"ה אם קדם ולקחן שלא מדעת בעלים אין מוציאין ממנו וזכה בהן:

תניא ארבע מתנו' עניים שבכר' הפרט והעוללות והשכח' והפאה ב' שבאילן השכחה והפא' כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו ומעשר עני המתחלק בביתו יש בו טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו שאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיי' והקיבה אין מוציאין אותן מידו לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי וכ' התו' נראה דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו ודבר שאין בו טובת הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ומיהו אם לא לקחו ובא עני ושואלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי ליה ממון שאין לו תובעים ואם היה צריך ליתנו לתובעו א"כ הוי יש לו תובעים ע ע"כ וכ"כ הר"ן והיינו דאזיל לשיטתו דס"ל טובת הנאה ממון אבל לפי מ"ש דק"ל טובת הנאה אינו ממון א"כ אם קדם הכהן ותפס אין מוציאין ממנו וכ"כ הרמב"ם להדיא גבי תרומה ושאר מתנות דאעפ"י שיש לבעלים בהן טובת הנאה ליתן למי שירצה אם קדם הכהן ולקחו שלא מדעת בעלים זכה לפי שאין להם עליו אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון וכ"כ הטור בסימן של"א וא"כ גבי לקט ושכחה ופיאה שאין לבעלים בהן טובת הנאה כל היכא שבא עני ותובעו צריך ליתן וכ"מ נמי בדברי הרמב"ם שכת' כל מתנות עניים אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין אותן ע"כ של בעלי' ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו ומה שקרי לעיל ממון שאין לו תובעים היינו שאם אכלן הבעל והזיקו או איש אחר אין לו תובעין לשלם דיכול לומר דשמא לא היית ראשון בהן לזכות ועכשיו שבאת' לתבוע התשלומין מידי שהרי גזלתי מן העניים לא לך אתן אלא לאחר:

דין אפילו בכור שניתן לכהן ומכרו לישראל במומו פטור מן המתנות ואם נתערב במאה בהמות אם מאה שוחטין אות' כולם פטורין ממתנות ואם אחד שוחט אין פטור אלא אחד וקודם שבא ליד הכהן נתערב בבהמות אחרות אז בכל עניין חייב ליתן מהם מתנות שיאמר הכהן על כל אחד מהן אי בכור הוא כולו שלי ואם אינו בכור תן לי מתנות השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות וטבח ששוחט בהמת ישראל על הטבח מוטל ליתן המתנות לכהן ומ"מ אם נתון לבעלים או מכרן לאחר אין הטבח חייב לשלם דהוי מזיק מתנות כהונ' דפטור המשתתף עם הכהן או עם הגוי פטור מן המתנות וצריך לרשום לעשות סימן שהם שותפי' עמו והכהן פטור מן המתנות בד"א בשוחט לעצמו אבל אם הוא טבח ושוחט למכור אם קובע למכור במטבחיי' חייב ליתן מיד ואם אינו קובע למכור במטבחיי' פטור ב' וג' שבתות ומכאן ואילך חייב ומנדין אותו אם לא יתן ישראל שאמר לחבירו מכור לי בני מעיה של בהמה זו והיו בהן מתנות כהונה צריך לוקח ליתנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים:

מתניתין בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד ופריך תלמודא ואמאי יבא עליו כהן משני צדדין ויאמר ליה אי בכור הוא כולו דידי הוא ואי לא בכור הוא הב לי מתנתא אר"א בבא אותו בכור לידי כהן ומכרו לישראל במומו פי' שגם הוא פטור מן המתנות ומ"ה אם נתערב באחרות כשרבי' שוחטים אותם כולם פטורין שעל כל אחד ואחד כל אחד יאמר שלי הוא אותו הבכור ואם א' שוחט את כולן אין פוטרן לו אלא אחד מהם והרמב"ם כתב דין זה בסתם וז"ל בהמת קדשי' שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהן לאחד כולן פטורין שכל אחד ואח' ספק והמע"ה היה אחד הוא השוחט את כולם פוטר מתנות אחד מהן בלבד ע"כ וכתב עוד וז"ל ספק בכור חייב במתנות מכל צד אם בכור הוא כולו לכהן ואם אינו מתנותי' לכהן ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן האחד הרי השני פטור מן המתנות עשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומיו לבעליו ע"כ ולקח זה מהא דתנן בפרק ב' דבכורות רחל שלא בכרה וילדה ב' זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד ריה"ג א' שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכ"א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן ורט"א הכהן בורר את היפה רע"א משמנים ביניהם והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ורבי יוסי פוטר ופריך בגמרא מ"ט דר"מ דחייב אר"י הואיל וכהן בא עליו מב' צדדים דא"ל אי בכור הוא כולו דידי הוא אי לא בכור הוא הב לי מתנות מיניה וכ' יוסי מ"ט אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמט' לידי' וזבניה לישראל במומיה והלכה כר' יוסי כמו שפסק הרמב"ם וטעמו ונימוקו עמו נחזור למשנה השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתף עמהם צריך שירשום פי' רש"י יעשה בו סימן שיבינו בו הרואים שאינו כולו של ישראל לכאורה משמע מפי' רש"י שאינו פטור אלא מחלקו של כהן אבל מחלקו חייב ליתן וכ"כ הרמב"ם וז"ל המשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות מחלק של כהן שאם לא ציין חלקו חייב במתנות אכן התו' כתב וז"ל וצריך שירשום רגילין היו לרשום בשר שפטור מן המתנות והיו מכירין רישומהן וא"ת כיון דלית ליה לכהן אלא חצי אם כן חצי ליפטר וחצי ליחייב מידי דהוה אצבי הבא על התיישה דמחייב' רבנן בחצי מתנות וי"ל כל שיות שבו מחייב והכא לא מחייב כל שיות שבו ומש"ה פטור לגמרי פירש משום דלא מצינו במתנות שיהיו חציין פטורין וחציין חייבות וכיון דמקצת' פטורות משום חלקו של כהן כולן נמי פטורות וכ"כ הרשב"א בחידושיו גם תמיה בעיני לומר שיהא דעת רש"י והרמב"ם נגד הסוגיא דמשמע להדיא דשיתוף דכהן פטור מן המתנות לגמרי דמדאמרינן התם זיל אישתתף בהדי טבחי ישראל דמגו דפטרת להו ממתנות משתתפי בהדך ואלו היה הישראל חייב ליתן מחלקו א"כ מה ירויח הישראל בהשתתפו עם הכהן וגם רש"י גופא פיר' לשם וז"ל דמגו דפטור להו ממתנו' כדאמרינן במתניתין המשתתף עמהן פטור מן המתנות עכ"ל משמע דס"ל לרש"י דפטור מן המתנות לגמרי גם הנהו פיסקא דאמרינן בגמרא רב הונא אמר שותף בראש פטר מן הלחי כו' שותף ביד פטור מן הזרוע דוחק גדול הוא לומר שפטור מחלקו של כהן לחוד על כן נראה לומר דליכא מאן דפליג בזה שהמשתף עם כהן דפטור מכל המתנות אף מחלקו אף הר"ן שכת' כלשון של רש"י כתב שפטור אף חלקו של ישראל והביא דברי הרמב"ם בלא חולק משמע דס"ל דגם דעת הרמב"ם כן שפטור מכל המתנו' ובע"כ צ"ל מ"ש שיניח המתנות מחלקו של כהן ה"ק משום חלקו של כהן יניח כל המתנות וכן עיקר ואם אמר כהן לישראל כל הבהמה אני מוכר לך חוץ מן המתנות פטור מן המתנות אמר מכור לי בני מעיים של פרה והיה בהן מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו למוכר מן הדמים לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים ופריך תלמוד' וליתני כהן ונכרי פטורין מן המתנות אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח וכתב הרשב"א וז"ל הא דקאמר הדין עם הטבח נראה פירוש' שאעפ"י שהטבח שוחט לישראל אינו יכול לדחות הכהן ולומר לאו בעל דברים דידך אנא זיל אצל בעלים אלא הדין עמו ונותן לו אבל לאו למימרא שאם נתן לבעלים או מכרן לאחר שיהא הטבח חייב לו דהא ק"ל דמזיק מתנות כהונה פטור והאי טבח נמי לא משתרשי ליה זוזי דהא לאו דידיה הוא בהמה אלא כדאמרינן ע"כ דרש רבא מאת העם ולא מאת הכהנים כשהוא אומר מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח משמע ומסיק אושפזיכניה דר' טבלא כהן הוה והוה דחיקא ליה מילתה אתא לקמי' דר' טבלא אמר ליה זיל אישתתיף בהדי טבחי ישראל דמגו דפטרת להו ממתנות משתתפין בהדך חייביה ר"נ א"ל ר' טבלא פטרן א"ל זיל אפיק ואי לא אפיקנא ר' טבלא מאונך אתא ר' טבלא לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עביד מר הכי א"ל דכי אתא ר' אחא ב"ח מדרומא אמר ריב"ל וכל זקני דרום כהן טבח שנים ושלש שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות א"ל וליעבד ליה מר כר' אחא ב"ח פירוש ותפטרנו מב' שבתות א"ל ה"מ דלא קבוע מסחתא פי' חנותו ובפי' אחר מצאתי עלי שקוצבין עליו בשר אבל הכא הא קבע מסחת' וחייב מיד וכ' התו' דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפי' הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות ועד ג' שבתות דאיכא למימר לדידיה שחט לא גזרו רבנן ואוקמה על דין תורה ומכאן ואילך גזרו וכי קבע אמסחתא מיד מוכח דלאו לדידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר כדמוכח בסמוך ולא כפי' הקונ' שפי' דחייב מן התורה בשוחט לאחר דא"כ ב' או ג' שבתות אמאי פטור אטו ג' שבתות כתיבי בקרא ועוד אי מן התורה א"א שלא היה יודע ר' טבלא דבר זה אלא ודאי תקנות חכמים היא כדפי' ור' טבלא לא הוה שמיע ליה הך תקנתא עד דאמר ליה רב נחמן:

דין דאפי' אם לא הפרישו המתנות אין איסור בבשר אלא הטבח שלא נתן המתנות עושה עבירה אבל בבשר אין שום איסור ובארנו דאפי' אינו שוחט הבהמה אלא לכלבים או לרפואה חייב במתנות אבל אם שחט ונמצאת טריפה פטור והאידנא אין נוהגין לתת המתנות ומ"מ ירא שמים השוחט לעצמו יתן המתנות אף בזמן הזה כמו שיתבאר לקמן פר' ראשית הגז סימן ה':

אמר ר"ח האי כהנא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא דאלהי ישראל אמר רבא ב"ר שילא הני טבחי דהוצל קיימי בשמת' דר"ח הא עשרין ותרתין שנין למאי הילכתא אילימא דתו לא משמתינן להו והא תניא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה ציצית ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו אלא דקנסינן ליה בלא אתריותא פי' בלא התראה כי הא דרבא קניס אטמא ר"נ בר יצחק קניס גלימא ואמר ר"ח אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה וכל האוכל מבהמ' שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים וכת' הרי"ף והרא"ש אחריו ולית הילכתא כוותיה דמתנות אין בהן משום קדושה אלא חובת טב' הן ואי לא יהיב להו הוא ניהו דקאי באיסורא אבל בשרא שרי וגרסי' נמי בסוף הדין פירקא והרי מתנות דלא טבלא אלמא דבר ברור הוא דמתנות לא טבלי וכן הלכתא וכמו שאין המתנות תלוים באכילה שהרי אין טובלין ה"נ אפי' לא שחט הבהמה לאכילה אלא לכלבים או לאכילת רפואה אפ"ה חייב במתנות כמ"ש הרמב"ם והטור ומ"מ אם שחט ונמצא טריפה כתוב בספרי דפטור ויליף מאת זובחי הזב' פרט לטריפה וכן מוכח מפ' ראשית הגז דפריך וליתני חומר בראשית הגז מבמתנות שנוהג בטריפה מה שא"כ במתנות וכ"פ הרמב"ם והטור והאידנא אין נוהגין בזה כאשר כ' בא"ז וז"ל שאלו לרש"י על הזרוע והלחיים והקיבה למה לא נהגינן ליתן לכהן ומשנה שלימה היא שנוהגין אפי' שלא בפני הבית ונהגו בהן אמוראי בתראי והשיב מי ימחה ביד הנותנן כל הנותן תע"ב אבל נהגו העם כר' אילעי דאמר עליהם ועל ראשית הגז שאין נוהגין אלא בארץ ע"כ ולקמן בפ' ראשית הגז נאריך בזה והא דר"ח מתנות כהונ' זרוע לאחד וקיבה לאחד כו' נפרש לקמן בסוף פירקין:

דין מתנות כהונה נאכלין בכל ענין שהוא ערב לו יותר בצלי או במבושל ואם כל המטעמים שוים לו יאכלם בצלי ובחרדל ואם הסריחו או מבהמה כחושה יאכלם לכלבים ומותר למכרם או ליתנם במתנה לגוי:

אמר רב מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל מ"ט דאמר קרא לך נתתי' למשח' לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וכת' התו' והרא"ש אחריהם האי צלי לאו דווקא דהא תנן בפ' כל התדיר בכולן רשאין הכהני' לישנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקים ומבושלים ומפרש בגמ' מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכי' אוכלן אלא באיזה ענין שהוא אוהב יותר יש לו לאכול כדי שיהא נאכל לתיאבון ואם הוא אוהב בכולן שוה יאכלנו צלי שהוא דרך גדולה יותר כדרך המלכים וכתב הטור מדברי הרמב"ם ויכול להאכילם לכלבי' ולמוכרם וליתנם לגוי שאין בהם משום קדושה ותימא מאחר שצריך לאכול כדרך גדולה א"כ איך יותר לו להאכילן לכלבים וכי זו היא למשחה בהן ע"כ נראה דוקא היכא שאינם ראוים לאכילתן כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושים ורע בשר יכול להאכילן לכלבים או למכרן לגוים כדרך נבילה וטריפה לישראל:

דין דאין לו לכהן לחטוף המתנות וגם לשאול אותם בפה אלא אם יתנו לו דרך כבוד יקבלם והצנועים מושכים ידיהם ואין נוטלין כל עיקר ואם ירא שלא יחזיקוהו בכהן יכול ליטלם כדי שיחזיקו' בכהן:

אמר רבא בדיק לן רב יוסף האי כהנא דחטיף מתנת' חבובי מצוה הוא או זלזולי מצוה הוא ופשטינן ליה ונתן ולא שיטול מעצמו אמר אביי מריש היה חטיפנא מתנתא כיון דשמעינן ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא מימר אמינא הבו לי כיון דשמעי להא דתניא ויטו אחר הבצע ר"מ אומר חלקם שאלו בפיהם מימר נמי לא אמינא כי יהבו לי שקילנא כיון דשמעינן להא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרני' חולקי' משקל נמי לא שקלינן בר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא ופריך וליפרוש ידיה כדי שידעו שהו' כהן ומשני אנסי ליה עידניה פי' הרי"ף והרא"ש אחריו כלומר חולי מעיים ולא היה יכול לשהות נקביו לפיכך לא פירש את ידיו ורש"י פי' דאניס ליה עידנא עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא את כפיו שהיה עוסק את תלמידיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת ע"כ ומ"ה אם הוא במקום שאין מכירין אותו שהוא כהן יכול ליטול כדי שידעו שהוא כהן ובמקומות שנהגו שלא יקרא ראשון אלא כהן אם עלה במקום כהן די לו בזה:

כהן שיש לו מכירין שרגילין ליתן לו מתנותיהם יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכידו אפי' לא באו עדין לידו ודווקא שהזוכה ת"ח והשעה דחוק' לו ולא יהא הכהן המזכה משרת בבית ישראל אבל אם אינו ת"ח אפי' השעה דחוקה לו או שהוא ת"ח ואין השעה דחוקה לו או שהכהן המזכה משרת בבית ישראל אסור דין דאיסור גדול הוא ללמוד תורה לתלמיד שאינו הגון:

אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיק ליה מילתא ליזכו ליה ואף ע"ג דלא אתי לידיה ודוקא במכירי כהונה ולויה פי' כהן שהיה ניכר בעיר ורוב ב"א אוהבין אותו ונותנין לו מתנות אותו הכהן יכול לזכות המתנות לאחר אפי' לא באו עדיין לידו ומסיק רבא ורב ספרא איקלעו לבי מר בריה דרב חנא בר אדא עביד להו עיגלא תילתא א"ל רבא לשמעי' זכי לן מתנתא דבעינן למיכל לישנא בחרדלא זכי ליה רבא אכל ור"ס לא אכיל אקריוה לר"ס בחילמא מעדה בגד ביום קרה פי' בגד בלוי בעת הקור לא יועיל כמו חומץ על נתר שאינו אלא מפסיד נתר הוא מין צירוף אלום בלע"ז ושר בשירים על לב רע נמי דוגמ' כלומר כן הוא מי שאומר ד"ת למי שאין מבין אתא לקמיה דרב יוסף א"ל דילמא משום דעברי אשמעתא דמר אקריין א"ל כי אמרי אנא באחר ר"ל כהן שאינו משרת אבל שמעא בעל כרחי' מזכי וכי נמי אמרי אנא למאן דלא אפש' ליה אבל הא אפש' לי' ואלא מ"ט אקרינן הכי כלפי רבא הוא דאקריין ופריך וליקריין לרבא ומשני רבא נזיף הוי רש"י פי' נזיף מהאי מעש' והרא"ש כ' וז"ל נזיף הוה מההו' מעשה דתעני' דאטרח קמיה שמיא ואתא מיטרא בתקופת תמוז ואיתחזי ליה אבוה בחילמא ואמר איכא דמיטרח קמיה שמיא כולי האי ושני דוכתא ואשכח לדוכתי' דמרושם בסכיני י"מ נזיף הוה בשביל זה המעשה והכי מסתבר טפי דבההוא עובדא דתענית קאמר ההוא גברא דאיחייב נגידא בבי דינא דרבא נגדי' רבא ומת אישתמע מילתא בי שבור מלכא בעי לצעורי וכו' וע"י אותו מעשה ביקש רחמים ובא מטר ובימי רב יוסף לא היה רבא ראש ב"ד להלקו' כי אביי מלך אחר ר' יוסף ורבא אחר אביי ע"כ ושמעי' מהאי עובדא אפי' ת"ח מופלג הסומך על הוראתו להקל אפי' בהוראה שקבל להית' היכי שיש החלוק ביניה' כמו הכא ואית ליה רבה למישאל שהרי היה יכול לשאול לרב יוסף הוא נזיף בידי שמים ויש לחלק דוק' בדבר אכילה ראוי להחמיר יותר ונהירא לחלק דדוקא באכילת דבר איסור שהו' גנאי לת"ח אבל לא באכילת היתר כה"ג שהי' כעין גזל בידו אכן יש לחלק דדוקא התם שר"ס לא אכיל ה"ל נמי להזהר ולא לסמוך על הוראתו מאחר שיש לחלק ביניהן כמו שהיה האמ' ומאחר דחזי' דהא דינא דר"י דדוקא קאמ' א"כ נמי דייקינן דוקא לת"ח הוא דשרינן לזכות לו במכירי כהנה אי דחיקא ליה שעתא הא לאיש אחר שאינו ת"ח לא שרינין לי' אפי' דחיקא ליה שעת' וכ"כ הטור להדיא וז"ל ודוק' שהזוכה הוא ת"ח וכ"כ עיקר ואף שהרמב"ם לא הזכיר ת"ח אלא בסתם ישראל א"ל אביי לרב דימי ופשטיה דקרא במאי כתב בשונה לתלמיד שאינו הגון דאר"י א"ר כל השונ' לתלמיד שאינו הגון פי' שאינו נזהר במעשיו נופל בגיהנם שנאמ' כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו ואין שריד אלא ת"ח שנ' בשרידי' אשר ה' קורא ותו מסי' א"ר זירא א"ר כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס שנ' כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד וכ' לא נאוה לכסי' תענוג ונרא' דוקא שנדע בו שלא היה הגון ואפ"ה מלמד:

דין דהמשתתף עם הכהן צריך לרשום לעולם ובגוי אם יושב עמו במטבחיים אז אין צריך לרשום:

פיסקא והמשתתף עמהם צריך לרשום משמע אפי' עם הגוי ורמינהי המשתתף עם כהן צריך לרשום והמשתתף עם הגוי ופסולי המוקדשי' א"ל לרשום הב"ע דיתיב גוי אמסחת' דכוות' גבי כהן נמי דיתיב אמסחתא אמאי צריך לרשום דאמרי בישר' קא זבין א"ה גוי נמי אמרי בישרא קא זבין אלא הב"ע דיתיב גוי אכספתא פי' על הארגז שנותן בה הטבח המעות שמקבל תמיד מן הלוקחי' דהא ודאי מוכח' שפיר שהגוי שותף דגבי כהן אמרי' אפי' אינו משותף בה המוני המניה אבל גבי גוי א"ל המוני המניה דאין אמונה בגוי ואב"א סתם גוי מפעי פעי פי' תדיר הוא צועק אל תתנו בכך אלא בכך והכל יודעין שיש לו חלק בה לאפוקי כהן שהוא צנוע סומך על הטבח ושותק ואין מרגי' בו שהוא שותף והרמב"ם כ' וז"ל אם הכהן יושב עמו במטבחיים ונשא ונותן עמו א"צ לרשום והמשתתף עם הגוי א"צ לרשום ואפי' אינו עמו בשעת מכירה דסתם גוי מרבה דברים ומודיע לכל שהו' שותף וכ' עליו הטור ואינו נרא' כן מתוך הגמ' אלא בשותף עם הכהן בכל עניין צריך לרשום ובגוי אם יוש' עמו במטבחיים אז א"צ לרשום ע"כ ול"נ שאין כאן השגה גמורה שהרמב"ם אפשר דס"ל מדקאמר תלמודא וא"א ולא קאמר אי נמי כו' דהוי משמע דקאי בשינויי קמא אלא וא"א סתמ' קאמר דמשמע דתו לא בעי האיך שינוייא קמא אלא האי חילוק לחוד הוא דאיכא בין כהן ובין גוי דכהן לא מיפעי פעי א"כ כל היכא דליכא הוכחה גמורה כגון שיושב במטבחיים ונושא ונותן עמו שידוע לכל שהוא שותף חייב במתנו' וגבי גוי דמפעא פעא א"כ בודאי גלי למילת' וידוע לכל שהוא שותפו ופטור מן המתנות ומ"מ לא נ"ל דבריו דלפי דבריו דגבי גוי לעולם א"צ לרשום בדברי הברייתא צ"ל דמתני' דקתני והמשתתף עמהם צריך לרשום אכהן לחוד קאי ואין זו מסוגי' התלמוד דסתמא דתלמודא יאמ' בתחלת הסוגיא והמשתתף עמהם צריך לרשום אפי' עם הגוי כו' א"כ ס"ל דעמהם דקאמ' קאי אכהן ואגוי ובסוף הסוגיא ס"ל דקאי דווקא אכהן לחוד ועמהן דקאמר ר"ל עם כהנים דעלמא ועוד לפ"ז לא הל"ל וא"א גוי מפעא פעא אלא וא"א מאי עמהן דקאמר אכהן לחוד קאי דהא המקשה מתחל' לא הקשה אלא מדברי הבריית' דקתני המשתתף עם הכהן צריך לרשום ועם הגוי א"צ לרשום ולא הוה קשה ליה מ"ש כהן מגוי ואף שיש לדחוק ולומר דהרמב"ם מפרש הברייתא משתתף עם הגוי דא"צ לרשום בסתם גוי ומשתתף עם כהן דברייתא דצריך לרשום בסתם כהן שאינו נושא ונותן עמו וכי היכי דסבר הרמב"ם דכהן הנושא ונותן עמו במטבחיים א"צ לרשום אעפ"י שלא הוזכר בגמרא אלא שהסברא נותנת דדוקא בסתם כהן צריך לרשום דלא נודע שהוא שותף עמו וממילא כל שאינו מסתם כהן רק נושא ונותן עמו א"צ לרשום כן נאמר גבי גוי דווקא בסתם גוי אמרו שא"צ לרשום כאשר נזכר בגמרא סתם מיפעא פעא וממיל' כשאינו מן הסתם כגון שידענו בו שאינו מדבר מאומה ואינו מרב' בדברים גם גבי גוי צריך לרשום וא"כ נוכל לתרץ דבהכי איירי מתני' ואיפשר דמשום זה כללן באחת והמשתתף עמהן גוי דומי' דכהן שאינו מיפעא פעא ומאחר שעל הרוב לא ימצא גוי שאינו מיפעא פעי סתם הרמב"ם וכ' והמשתתף עם נכרי א"צ לרשום ולא חילק אבל מ"מ לא כיון אלא על סתם גוי וזהו שכ' אח"כ שסתם גוי מרבה כו' ואפשר הוא לדעתו אבל מ"מ דוחק הוא לומר דמתני' איירי דוקא בגוי דלא מיפעא פעי גם דוחק לומר דסתם כהן אינו נושא ונותן עמו בבית המטבחיים מאחר ששניהם ישראל ופסולי המוקדשים נמי דקתני מתניתין דא"צ לרשום היינו אותה הנמכרי' בבית כגון בכור ומעשר מאחר שהנאותן לבעלים שאין דמיהן קודש דכתיב בהן לא תפדה ולא תגאל ומ"ה לא התירו לו בשביל הנאתו לזלזל בהן למוכרן בשוק כדרך חולין אלא בתוך הבית ואע"פ שמפסיד בהן קצת שאין עליהן קופצי' כל כך והיינו דמוכחא מילתא שפסולי מוקדשים אבל שאר פסולי מוקדשי' שדמיהן נכנסו בקדושתן ומ"ה אי לא שרית להו למוכרן בשוק לא פריק להו מעיקרא אלא בזול ואיכא פסידא להקדש ומ"ה התירו לו למכור באיטלז כדתנן פסולי מוקדשין נמכרין באיטלז ונשחטין באיטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור מעשר ואם כן מאחר שאין כאן הוכחה צריך לרשום:

דין אם כהן שותף בראש לחוד אינו פטור אלא מן הלחיים ואם שותף ביד אינו פטור אלא מהזרוע שותף בבני מעי' אינו פטור אלא מן הקיבה אבל אם שותף בכולה אפילו בכל שהוא פטור מכולם ואם אמר כהן לישראל כל הבהמה שלי והראש שלך חייב בלחיים:

אמר רב הונא אם כהן שותף בראש פטור מן הלחי שותף ביד פטור מן הזרוע שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה חב"ר אמר אפי' שותף באחד מהן פטור מכולן והלכתא כר"ה דהא אתותב השת' חייא ב"ר מהא דתניא הראש שלי וכולה שלך אפי' אחד ממאה בראש פטור מן הלחי וחייב בכולו וסלקא בתיובתא וממילא אם שותף בכולו אפי' בכ"ש פטור בכולן כאשר כ' הטור וכתב המרדכי וז"ל ונראה לראבי"ה דהקונה הלחיי' דכלפי הראש מן הגוי והראש של ישראל וגם הזרוע דפטור כיון דנהוג הוא שאם תמצא טריפה שמניחו לגוי אימת מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ברירה דתיהוי דידיה אע"ג דרוב בהמות כשרות הן ק"ל כשמואל דאמר בר"פ המוכר כי אזלינן בתר רוב ה"מ לענין איסורא אבל לענין המוצי' מחבירו לא והאי דלאו איסור טבלים הוא דלית הלכתא כר"י ותו דטריפות הריאה שכיח ואם אמר כהן לישראל כולה שלי והראש שלך קמבעי' בסוגיא אי בתר חיובא אזלינן או בתר גופא דבהמה אזלינן ופשיט לחיוב' מהא דתני הלקח גז צאנו של נכרי אפי' קודם שגזזו פטור מראשית הגז וזה חומר בזרוע לחיים וקיבה מראשית הגז פי' דהלוקח מתנות מן הכהן קודם שחיט' וכל הבהמה לכהן חייב במתנות שלא זכה בה קודם שחיטה אלמא דבתר חיובא אזלינן דהא כשקנה מתנות לחוד קאמר דחייב וכ"ז איירי בכהן טבח ולאחר ג' שבתו' או דיתיב אמסחתא ואפי' לאלתר אבל היכא דליכא טבח אפי' מכרן כולה לישראל פטו' מן המתנות ולפי פירש"י שפי' שמוכר הראש לטבח ישראל אפשר דמ"ה חייב דלא פטרינן לכהן אלא כשמכר' לישראל לשחוט לעצמו אבל מוכרו לטבח כדי למכור לאחרים הו' חייב וזהו נכון:

דין כהן שמכר בהמה לישראל ואומר אני מוכר לך בהמה זו חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אמר ע"מ שהמתנו' שלי אינו תנאי ונותן לכהן שירצה וישראל שמכר לחבירו אפי' אמר חוץ ממתנותיה חייב הלוקח ליתן המתנות:

פסקא ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנו' ורמינהי על מנת שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה ומשני על מנת אחוץ קרמית חוץ שיורא על מנת לאו שיורא ורמינהי ע"מ שהמתנות שלי המתנות ושלו ומשני בהא פליגי מ"ס ע"מ שיורא ומ"ס לאו שיורא וכן הלכה וכתב הרא"ש שלפ"ז אם א"ל אני מוכר לך חוץ מן המתנות חוץ שיורא הוא ולא מכר לו את המתנות ודכוות' בישראל לישראל חייב הלוקח כיון דשחטיה עליה דידיה רמי למיתנייהו אבל אם אומר כהן לישראל פרה זו מכור לך ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה דע"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי שמכר לו הכל בתנאי שתהא המתנה שלי ואין בו כח להתנות בזה שהרי אמרה התורה שיתנה לכל כהן שירצה ולא אמרינן שהמכ' בטל מאחר שאין התנאי מתקיים משום דהתנה על מ"ש בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים ודכוותה אמרינן בפ' המוכר את הבי' בן לוי שמכר שדה ע"מ שהמעשר ראשון שלו מעש' ראשון שלו ומוכח דמשום דסבר הך תנא על מנת שיורא הוי ושיורא שייר למקום מעשר אבל בתנאי לא מצי להתנות שיתן לו המעשר בכל שנה ושנה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ע"כ והוא מדברי התו' וכ"כ הר"ן:

דין ישראל שלקח בני מעיים של בהמה במשקל והיו בהן מתנות כהונה אז אם שקל הלוקח לעצמו צריך ליתנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים ואין הכהן יכול לתבוע מן המוכר אבל אם שקלם המוכר רצה הכהן גובה אותם מן המוכר רצה תובע אותם מהלוקח:

פיסקא לקח הימנו במשקל נותנו לכהן ומנכה לו מן הדמים אמר רב ל"ש אלא ששקל לעצמו פי' בהא אמר נותנו לכהן אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח וכת' הרא"ש פי' אף עם הטבח קאמר דסבר רב מתנות כהונה נגזלות וה"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ורב אסי אמר אפילו שקל לו הטבח הדין עמו דווקא ולא עם הטבח דסבר רב אסי מתנות כהונה אינה נגזלות והלכתא כרב דרבו של רב אסי היה עכ"ד ומ"ש הרא"ש דאף עם הטבח קאמר הוא פירש"י והרשב"א כת' נמי בחידושיו וז"ל נהי דמתחיל' הוה ס"ל לתלמודא דרב דווק' עם הטבח קאמר אבל לפי מה דמסקינן דבמתנות כהונה נגזלות או אינן נגזלות פליגי רב אף עם הטבח קאמר ור"א דוקא עם הלוקח והכי איתא במסכ' ב"ק פרק הגוזל ע"כ והרמב"ם כ' בפ"ט מהל' בכורי' המתנו' עצמן אסו' לישראל לאכלן אלא ברשות הכהן אם עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חיי' לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע והקונה אותה אע"פ שאינו רשאי ה"ז מות' לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו נותנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקרן ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים וכת' הר"ן שנראה מדבריו דה"ק ל"ש דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזל והלוקח מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלת ע"כ ומ"מ ל"נ לי דנהי דחשוב הראשון כגזלן הא ס"ל בגזל שבא אחר ואכל רצה מזה גובה רצה מזה גובה:

דין גר שנתגייר והיתה לו בהמה אם נשחטה עד שלא נתגיי' פטור משנתגייר חייב במתנות ספק אם קודם שנתגייר אם אח"כ פטור אבל אם היתה לו עיסה נעשית ספק אם עד שלא נתגייר נתגלגלה או משנתגייר נתגלגלה מפריש חלה מספק ומוכר החלה לכהן וכן אם נולד לו בכור בעדרו ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו וכן בכור בהמה טמאה פודה בטלה ומעכב השה לעצמו:

מתניתין גר שנתגייר והיתה לו פרה נשרטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור ומסיק כי אתא רב דימי אמר רמי לה רשב"ל לר' יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי אילו של בעל הבית ושלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט וכתבו התו' דמדרבנן נמי פריך דל"פ רבנן אלא משום דס"ל דתחתונים ודאי נמלים כנסים הלכך הם של בע"ה הא אם היה ספק היו מודים דהוי לקט כמו עליונים שספק לקט לקט א"ל ר"י אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דתני' ר"י בן אגרא אומר משום ר"מ ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה א"ל אל תשנה אותה אלא בלב בן תדל והא טעמא קאמר דאמר רשב"ל מאי דכתיב עני ורש הצדיקו מאי הצדיקו אלימא בדיניה והא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו אמר רבא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא א"ל אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא דאר"ח וכן תני רבי חייא שמנה ספקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור לפטור כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי ליה ע"כ הסוגיא ונראה דהלכה כרבא שהוא בתרא דפליג אשינוייא דר' יוחנן דאמר בלשון יחיד אני שונה אותה אלא כך הלכה מאחר דטעמא קאמר ודרש קרא וא"כ קמה וכל המתנות העניי' היכא דקמו בחזקת חיובא ספק הוא של עניים והיכא דליכא בחזקת עניים אלא ספיקא בעלמא דלא נחית לחיובא מעיקרא אז אמרי' ספיק' ממונא לקולא וספ' איסור' לחיוב' וכ"פ הרמב"ם בפ' רביעי דמתנות עניים ספק לעניים שנ' תעזוב הנח לפניהם משלך וכ' נמי להדי' שספק לקט לקט והר"ן כ' ספק אסורא לחומרא ספק ממונא לקולא כלו' חלה ספק איסו' הוא שיש בו עונש מיתה ומ"ה אזלינן בספיק' לחומר' אבל במתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמע"ה ואפשר שהרי"ף ז"ל שהשמיטה סומך לו על ההיא עובדא דהאי ליואה דהוה רטיף מתנת' דשמעינן מינה דכל היכא דאיכא ספיקא גבי מתנות אזלינן לקול' ע"כ ותימא הלא ג' חילוקים יש בכאן ספק ממונא לקולא ספק איסורא לחומרא אפי' היכא דליכא חזקה אבל היכא דאיכ' חזקה לחיובא והוא אחד ממתנות עניים ואפילו הוא ספק אמרינן שהוא לעניים וא"כ למה השמיט הרי"ף כל אלו ואפשר משום דאות' דינים לא נהיגי האידנא מ"ה לא האריך בהן ולעניין חלה כת' הרא"ש אבל אם היתה לו עיסה נעשית ספק אם עד שלא נתגייר נתגלגלה או משנתגייר נתגלגלה מפרישין חלה מספק דספק דאורייתא לחומרא ומוכר החלה לכהן וכן אם נולד לו בכור בעדרו ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו וכן ספק בכור בהמה טמאה פודהו בטלה לאפוקי איסורא ומעכב הטלה לעצמו ע"כ:

דין אם זרע ואין שם עניים למשקל לקט שכחה ופאה וכו' א"צ להצניעו עד שיבאו עניים אבל גבי תרומה אינו יוצא עד שיתן וכן במתנות זרוע ולחיים כו' אם אין שם כהן שם אותה ומעלה בדמים:

לוי זרע בכישר פי' שם מקום ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמי' דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבי' ולא לעטלפים מיתיבי אין מביאין תרומ' לא מגורן לעיר ולא ממדבר ליישוב ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאן מפני הפסד תרומה ומשני במסקנא שאני תרומה דכתיב בה נתינה ומ"ה אינו יוצא עד שיתן לו וה"ה בשאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים כו' ואע"ג דלא טבלי אפ"ה אם אין שם כהן שם אותה ומעלה בדמים משום דכתיב בהו נתינה ופריך גבי לקט נמי נהי דלא כתי' ביה נתינה מ"מ תעזוב יתירה דכתיב בהו ל"ל לאו לריבוייא שאפי' במקום שאין שם עניים שעליו להצניעם עד שיבא לידיהן ומשני לכדתניא המפקיר את כרמו ומחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות והטעם דבכולהו כתיב תעזוב יתירא ובמעש' ליכא יתורא א"כ ממילא פטור שהרי מן הפקר קא זכה:

דין מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע מקום שנהגו להפשיט הראש לא יפשיט את הלחי:

תניא מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי זו היא גירס' הרי"ף ז"ל אבל ברוב הנוסחאות והספרים כתיב לא יפשיט את הזרוע וכ"כ הרא"ש וכת' הר"ן וז"ל וה"פ מקום שנהגו למלוג בעגלים להעבר' במים רותחים ולאוכלן עם עורן לא יפשיט את הזרוע דאהני מנהגא לכהן להרבות במתנות כפי המנהג דמן התורה אין העור ניתן עם הזרוע אלא כיון שנהגו שלא להפשיט נותנו לכהן עם עירו והדר תני מקו' שנהגו להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחי דלא אהני מנהג' להמעיט ממתניתין מפני שהוא של תורה כדאמרינן בסמוך הלחיים להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים בזרוע שאין בדין תורה לא מתנות עיר ולא מתנות צמר אבל לפי גירסת הרי"ף ז"ל שהוא גורס לא ימלוג את הזרוע יש לפרש כך דלעיר ל"צ ריבוייא משום דזרוע ולחי בעירן משמע כמו שהוא בשעה שזובחים אותו כדכ' מאת זובחי הזבח ולא צרי' קרא דהא בראש נמי לא מרבינן בלא צמר ומ"ה קא תני דמקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע לפי שהעור נפסד במלגתו ואע"פ שהיא חשיב להם כך כמנהגם בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל כהן והדר קתני להפשי' את הראש לא יפשיט את הלחי ואע"פ שבא ליתן לו לחי ועורו מופש' דשמ' במליג' הוא רוצה לפי שדרך הראש למלגו כדאמרי' בביצה מולגין את הראש ואת הרגלים ועור הראש של עגל הרך נאכל הוא כבשרו אבל בזרוע במקום שנהגו להפשיט אם רצה מפשיט הוא ונותן הוא ועורו לכהן אבל בראש לא מן הטעם שכתבנו ואיפשר ג"כ כיון דרבי רחמנ' לחיים ומה שעליהם ורבי נמי קיבה וכל מה שעליה אע"ג דהזרוע אצטריך לן של ימין וכדאיתא בסמוך אפ"ה זרוע נמי היא וכל מה שעליה במשמע ע"כ ומ"מ גירסת הספרי' שלנו היא עיקר תו מסקינן ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדים ר' אמי וזיכה בהן והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו רבי אמי נמי לעניים זיכה בהן ואב"א אדם חשוב שאני פי' כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות שהרי על כל אדם לגדלו ולהעשירו אפי' משלו וכ"ש מאי דאתי ליה מעלמא כדתניא והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בניו בחכמה ובעושר אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהני' מגדלים אותו ת"ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וכבר כתבתי בענין ת"ח מה שראוי ליהנות מבריות בפרק מציאות האשה ובפרק אלו טריפות לעיל:

דין דזרוע הוא דוקא של ימין והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שקורין אישטליד"א והם שני פרקים והלחי הם מפרק של לחי עד פיקה של גרגר' וצריך שיתנו עם העור ועם הצמר שברא' כבשי' והשער שכראש התיישי' והקיבה צריך ליתן עם כל חלבה פנימי וחיצון אלא א"כ נהגו הכהנים להניח החלב לבעלי' אז רשאים לעכבו ונותן זרוע לכהן א' והקיבה לא' והלחים לב' וזהו הבהמה דקה אבל בשור הגדול יכול לחלק הזרוע לב' לכ' אחר פרק א':

מתניתין איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד והוא של נזיר פי' זרוע בשלה האמור' בנזיר כך היא ניטלת והוא מפרק של ארכובה הנמכר' עם הרא' עד כף היד שקור' אישפלד"א והם שני פרקים וכנגדו ברגל שוק' רי"א שוקא מן הפרק של ארכובה סובך של רגל ואין הלכה כר"י איזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת ופירש"י פרק של לחי אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד הפיקה דהיינו שיפוי כובע שהוא פקעת ופתחה של קנה דהיינו לחיים התחתונים עד הלשון ופריך בגמ' והא תנא נטלה ואת בית השחיטה עמה וש"כ אינו מקום שחיטה ומשני ל"ק מתני' רבנן ובריתא ר"ח בן אנטיגנוס דתניא מוגרמת פסולה ותניא העיד ר"ח בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה וא"א הא והא רבנן ומאי עמה עמה דבהמה וכת' הרי"ף וז"ל וק"ל כר"ח ב"א והיינו שייר בחיטי וכתב הרא"ש עליו לא ידענא למה הביא רי"ף האי פיסקא הכא אע"ג דלעניין מקום השחיטה הלכה כר"ח לענין לחי הלכה כמתניתין ועוד דאיכא שינוייא אחרינא דמוקי תרוויהו כרבנן ועוד דליכא פלוגתא אלא בשחיטה אבל בנטילת הלחי שוה לכול' שנוטלה עם הפיקא והן דברי רבי זרחיה בהשגותיו אכן הרמב"ן השיב עליו וז"ל אבל לשון הגמר' משמ' דפליגי דקאמ' הא רבנן והא ר"ח ב"א היא דהיינו פיקה אבל הפי' הנראה דפיקה של גרגרת היא הטבעת עצמו וכולו בכלל לפי שהוא פולט ויוצא כעין פיקה כבוש והוא כמו שאמרו פיקה יוצא מגורלו וכן שנינו בנגעי' איזהו זקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת ואין הזקן מתפשט עד שיפוי כובע כלפי הגוף אלא הכוב' כולו נקרא פיקה ומתניתין עד ולא עד בכלל קתני הילכך ברייתא דקתני בה"ש עמה דהיינו גובה של כובע כר"ח ב"א דמכיון שהכשיר עד שיפוי כובע ולא משם ולמעלה ש"מ כל הצואר כשר לשחיטה ומש"כ ולמעל' לאו צואר הוא אלא לחי מיקרי והרי הן לכהן הלכך חותך במקום השחיטה ונותן לכהן וכלפי הגוף לבעלים והיינו בה"ש עמה אבל לרבנן מכיון שאין מקום שחיטה מטבעת גדולה ולמעלה ש"מ שאין כל הצואר כשר לשחיטה דהא ודאי מטבעת גדולה ולמעלה נמי צואר הוא אלא מקום שחיטה הלכתה גמירי לה ולדידהו אמר תנא דידן דמשיפוי כובע ולמעלה לא מקרי לחיים אלא כל פשוט הגרגרת עד סוף הכובע צואר הוא עכ"ל והנה מ"ש דהא רבנן והא ר"ח משמע דפליגי יפה כתב דאל"כ הל"ל ברייתא דקתני בה"ש עמה ר"ח ב"א היא דשיפוי כובע נמי קרי בה"ש אלא כפי' אכן מאחר דברוב דוכתין רגיל הרי"ף לפסוק כלישנא בתרא וא"כ לפי' א"א דקאמר ל"פ וכן הלכה א"כ לא צריך ליתן כלום מן הגרגרת אלא הפיקה אכן ריהטא דשמעתא משמע כפירש"י דשיפוי כובע הוא פיקה של גרגרת והוא שנחלקו בו ר"ח ורבנן לענין שחיטה אבל בנטילת לחי כולן שוין כדברי רבי זרחיה והרא"ש וכדברי הרמב"ם משמע שאפי' טבעת גדולה צריך ליתן לכהן וכ"כ הטור אחריו וז"ל הלחיים הם מפיק של לחי עד פרק של גרגרת שהוא הטבעת הגדולה עם הלשון שביניהם ולפי פי' משמע דפיקה הוא טבעת גדולה ובסוגיא לא משמע דבטבעת גדול' ליכא מחלוק' לענין שחיטה וא"כ מאי פריך מהא דקתני נוטלה ובה"ש עמה הא שפיר טבעת הגדולה הוי בה"ש וצ"ל דס"ל דהא דקתני עד פיקה של גרגרת עד ולא עד בכלל קאמר ומ"ה פריך והא קתני בה"ש עמה א"כ צריך ליתן אפילו טבעת גדולה בכלל דלמעלה מטבעת הגדולה ליכא מקום שחיטה ומשני דר"ח הוא דלמעלה מטבעת הגדול' נמי מקום שחיט' הוא ומש"ה קתני שפיר בה"ש עמה אבל לעולם טבעת הגדולה אינה בכלל תו מסקינן לעיל אר"ח זרוע לאחד פי' לכהן אחד וקיבה לאחד לחיים לשנים פי' לשני כהנים ופריך איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר במערבא פליגי להו גרמא כל עצם ועצם היה מחלק לב' התם בדתורא פירוש בשור הגדול שאיבריו גדולים ביותר דאפי' היה מחלק האבר לשנים עדיין יש בכל חלק וחלק נתינה מעליא אבל בבהמה דקה אם היה מחלק האב' לשני' לא היה בכל חלק נתינה מעליית' ורחמנא אמר ונתן לכהן נתינ' יפה עוד מסקינן ת"ר הזרוע זה זרוע ימין את' אומ' זרוע ימין או אינו אלא זרוע של שמאל ת"ל הזרוע וכדאמ' רבא הירך המיומנ' שבירך ה"נ הזרוע המיומן שבזרוע והלחיים למאי אתא להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים והקיבה למאי אתא להביא חלב שעל גבי הקיבה וחלב שבתוך הקיבה דאמר רבי יהושע הכהנים נהגו בו עין יפה ונתהנו לבעלים הא לא נהגו דידיה הוא דורשי חמורות דהיינו מקראות סופרים היו אומרים הזרוע כנגד היד וכן הוא אומר ויקח רומח בידו ולחיים כנגד תפילה וכן הוא אומר ויעמוד פנחס ויפלל קבה כמשמעה וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה:

הדרן עלך הזרוע והלחיים