ים של שלמה על חולין ז

דין ג"ה נוהג בארץ ובח"ל נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ושני גידין הם הפנימי הסמוך לעצם חייבין עליו חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו וג"ה נוהג בבהמ' ובחיה אפי' אין הכף שלו עגול ואינו נוהג בעוף ואם נמצ' שיש לו כף עגול נוהג בו אבל א"צ לבדוק אחריו אם הוא עגול ובארנו דגידין האסורין משום חלב אינן אסורין בחיה ומפרש בגמרא דדוקא בבכור שקדושתו תלוי ביציאת הרחם א"כ אסור גיד קודם דנוהג בשליל ואז חיי' אפי' אאיסור קדשים מכח איסור מוסיף אבל שאר ולדות קדשים דבמעי אמן הן קדושים א"כ איסור קדשים קדים מיד אחר יצירתו ואיסור אינו בא עד שיגדל הג"ה ויתקשה כראוי א"כ תו לא אתא איסר גיד דקל וחל אאיסור קדשים דחמור:

גיד הנשה נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ומפרש בגמ' דווק' בבכור שקדושתו תלוי ביציאת הרחם א"כ איסור גיד קדי' דנוהג בשליל ואז חייל אפי' אאסור קדשים מכח איסור מוסיף אבל שאר ולד' מקדשים דבמעי אמן הן קדושים א"כ איסור קדשים קדים שחייל מיד מיצירתו ואיסור גיד אינו בא עד שיגדל ג"ה ויתקשה כראוי א"כ תו לא אתא איסור גיד דקל וחל אאיסו' קדשי' דחמור ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל וכן הלכה ולא כר"י דאמר אינו נוהג אלא בירך של ימין לחוד ואם כן אכל כזית מזה וכזית מזה סופג מ' ומקו' הנחת הגידין בירך מפר' בגמ' ר"י א"ש דשני גידין הפנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו פי' פנימי הסמוך לעצם הוא גיד ארוך ונתון לארכו של שופי כשפורעין את הירך שהוא כף הירך הסובב עצם הקולי' וקוריות פולפ"א כמו שפירש"י פרק א"מ ופושט בכל הירך ראשו האחד מחובר בעצם האלי' ומש' נתפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך ושם הוא סמוך לעצם ואסור מן התורה וחייבין עליו מלקות כדיליף מהירך ועוד שהוא על הכף שהכף הוא בשר עגול הסובב את הקולי' דבוקה בה ועל שם שהוא בצד פנימי של ירך שכלפי ירך חברתה כשהבמה מחוברת קרי לה פנימי וחיצון גיד קצר הנתון לאורך לרוחב השופי בסופו מובלע בכף הסובב את הקולית והוא נתון בצד חיצו' של ירך ואסור מדרבנן ואין חייבין עליו דלאו היינו על כף אלא בתוך הכף כל זאת מפרש"י שלפנינו והוא נכון ואף שהסמ"ג מביא קצת בלשון אחר (ונחזור למשנה) ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף א"ל אביי לרב והא קא חזינן דאית ליה א"ל אית ליה ולא עגיל בעי ר' ירמיה אית לעוף ועגיל ואית ליה לבהמה ולא עגיל מהו בתר עגיל אזלינן או בתר מינא אזלינן וסלקא בתיקו ואזלינן לחומרא בתרווייהו ומ"מ א"צ לבדוק אחריו בעוף אם הוא עגיל וכתב הא"ז וז"ל השיב ר"י סג"ל לרש"י על ניקר יריכי' היה מצוה לנקרו כמו של שור ושה ועז וכל מה שאסור בירך הבהמ' אסור בחיה בכל הירך ובשוק של מטה הימנו שקרין לנק"רון בלע"ז וכן שומן של גיד הנשה וכן כנפי העוקץ ובוקא דאטמא וכל הניקור כמו של בהמה לפי שהגיד ראשו נכנס תחת אותו עצם לפי שלא חלקו רבותינו בין חיה לבהמ' אלא בחלבים הקרבים על גבי המזב' וגידין האסורין משו' חלב אבל גידין האסורין משום דם צריך ליטול גם מן החיה כמו בבהמה עכ"ל אל תשגיח בספר הפרנס שנמצא כתוב בו וז"ל צריך לנקר כל מיני חיות צבי ואיל כמו שור הבר ועז לכל מילי' כל חלבו אסור אך החלב הקרב על גבי המזבח דהיינו חלב המכס' את הקרב מותר באכילה אך שאר מיני חלב וגידים אסורות וצריך לחטט אחריהם ע"כ ולא דק במ"ש כל חלבו אסור דלא אמרינן לעיל שלא חלקו רבותינו אלא החלבים הקריבים לגבי המזבח לאו דוקא קאמר אלא למעוטי איסו' ג"ה ואיסור דם וה"ה חלבו דגיד דהיינו שומן הגיד אבל כל מה שצריך ניקור משום חלב בין היא דאוריית' בין הוא דרבנן חוץ משומנו של גיד הכל שרי ואף שהג"ה נוהג במוקדשים בנאכלי' מ"מ בעולה שאינה נאכלת פליגי ביה תנאים ואמוראי והלכה כר"ה דאמר ג"ה של עולה אינו מקטיר אותו חולצו לתפוח שהוא באמצע המזבח מן הצד אבל מעליהו ואח"כ חולצו אבל לא שיחלצו קודם שיעלהו למזבח משום הקריבהו נא לפחתך ותניא כוותיה וכן הלכה:

דין דג"ה אינו נוהג בשליל וצריך לחטט הגיד מעיקרו ושומן של גיד אסור שישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור ודין קנוקנות שהם הדקין ההולכין באורך הירך מתחת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי אסורין וזה עיקר המנקר את הבשר ישבר ראשי עצמות שבירך וינקר בקנוקנות וג"ה כולו עם שמנו ויטול הגידין שבצינקרו"ן ויוציא כל הגידין שבירך שלא ישתייר אפי' כחוט השערה וחותך צומות הגידין וכל גידי הארכובה ויטול שמנונית שבירך ויטול החוטין שבשוקין:

מתניתין ונוהג בשליל ר"י אמר אינו נוהג וחלבו מותר ומפ' בגמרא א"ש הא דקתני במתניתין וחלבו מותר ד"ה חלבו דגיד קאמר היינו שומנו של גיד אבל בחלב של שליל נמי פליגי דתניא ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור ר' יהודה אומר אינו נוהג וחלבו מותר ואר"א אר"א דפליגי בבן ט' חי והלכו לשיטתן דפליגי בפר' ב"המ אם ניתר בשחיטת אמו או לא והלכה כר"י דניתר בשחיטת אמו וא"כ שרי אף גידו וחלבו כר"י כמו שביארנו לשם ובן ח' שרי לכ"ע בשחיטת אמו ושרי אף גידו וחלבו וא"כ אף במתני' דהכא דפליגי בג"ה בע"כ איירי בבן ט' כדפרישית שהלכו לשיטתן ואפ"ה חלבו שרי לד"ה בע"כ בחלבו דקאמר ומ"מ מודה שמואל דמדרבנן אסור דתניא ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא חותך שמנו מעיקרו פי' השומן של גיד בכ"מ שהוא נבלע ונשרש בבשר ר"יא גממו עם השופי ושומנו א"צ לחתוך כלל ותניא נמי ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא ושומנו מותר וישראל קדושי' נהגו בו איסור אלמא אפי' ר"מ דבעי שחיטה ומחמיר סבר ששומנו מותר מדאורייתא והיינו דחלבו מותר לד"ה דקאמר שמואל אלא שאסור מדרבנן ולא איסור גמור אלא מצד המנהג שישראל קדושים נהגו בו איסור אבל חטיטת הגיד אף שהוא נמי מדרבנן כמ"ש לקמן מ"מ הא דקאמר מחטט אחריו ושומנו מותר לא תימ' דשמנו שרי אפי' מדרבנן ואין בו איסור כלל אלא ה"ק ושמנו מות' אף מדרבנן ולא גזרו עליו אלא שנאסר מכח מנהג של קדושים ומה שאמרינן בסוגי' ומודה שמואל דאסור מדרבנן לאו דוקא אלא כלומר ממנהג של קדושי' אסור ונתפשט איסורו כאילו אסרו רבנן להדיא והלכה כר"מ דגיד בעי חטיטה דמסקינן לקמן בסוגיא בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל וקא מנקיר ליה אטמא היה גאים ליה פי' חתך למעלה גובה הגיד כר"י ולא הוה מחטט אחריו א"ל אותבי' טפי השתא לא חזיתך ספית לי איסורא ומסיק דבר פיולי הוה שקיל מה דהוה מדאוריית' לר"מ והוה שייר מה דהוה מדרבנן לר"מ כלומר החטיטה אבל לר"י אפי' מדרבנן לא הוי ואם הלכה כשמואל דאמר לא אסרה תורה אלא על הכף בלבד ולא כל הירך לענין דאורייתא נכתוב לקמן במקומו תו פליגי רב ולוי בקנוקנות שהן גידין דקין ההולכין באורך הירך מתחת הבשר הגיד החיצון לצד הפנימי רב סבר לא אסרה תורה אלא הקנוקנות ולא גיד לפי שהן רכין וראוי לאכול יותר מהגי' וסבר כמ"ד יש בגידין בנ"ט עולא אמר עץ הוא והתור' חייבה עליה וס"ל כמ"ד אין בגידין בנ"ט אמר אביי כוותיה דעולא מסתברא דאמר ר"ש א"ר אסי חוטין שבחלב אסורי' ואין חייבי' עליהם אלמא חלב אמר רחמנא ולא חוטין ה"נ גיד אמר רחמנא ולא חוטין וכת' התו' דבשאלתות דר"א בפ' וישלח איתא ואע"ג דאמרינן כוותיה דעולא מסתברא אסרינן קנוקנות מדרבנן משמע דלעולא אפי' מדרבנן שרי ע"כ ונרא' דשאלתות לא פליגי אעולא דאף עולא דס"ל דשרי אפי' מדרבנן מ"מ איסו' קדושים יש בהן דומי' דשמנו של גיד כמ"ש הר"ן בשמנו דג"ה דשריא מדרבנן וישראל קדושי' נהגו בהן איסורן וכ' בהג"א וז"ל המנקר את הבש' ישבר ראשי עצמו' שבירך לינקר הקנוקנו' וג"ה כולו עם שמנו ליטול הגידין שבצינ"קרון והרוקח כ' וז"ל צריך ליטול גידי הירך ויוציא כל הגיד שלא ישתייר אפי' כחוט השערה ויחתוך ראשי עצמו' שבירך שבהן שרשי הגיד וישליכ' ויחתוך צומת הגידין שצומתין וכל גידי הארכובה. האמצעי ויוציאן ליטול שמנונית שבירך שאסור משום חלב ויטול חוטין שבשוקין ע"כ וכן המנהג ולענין קרבן פסח כ' הרמב"ם שאינו מוציאי' אלא אחר צלייתו וז"ל כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה וכשהגיע לג"ה מוציאו ומניחו עם שאר הגידי' והעצמות והקרומים שיוציאם בשעת אכילה שאין מנקרין אותו שאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם ואם חתכו חתיכות בשר והוא שלא יחסר אבר ע"כ והשיג עליו הראב"ד וכתב וז"ל א"א בחיי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם ג"ה ועם שומנו ועם תרבא דתותי מתני ועם קרומים שבראש ואם אזכ' ואוכל פסח ויבא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפני ע"ה:

דין דלובן כוליא נוטל מה שחוץ לכוליא אבל מה שמתפשט בתוך החריץ א"ע ליטול רק המחמיר ורוצה לנהוג מידת חסידות נוטלו זה מדינא אבל כבר נהגו לאסור ולחטט אחריו:

מסקינן בסוגיא לובן כוליא ר' ור"ח חד אסיר וחד שרי רבה ממרטט ליה ר"א גאים ליה אמר אביי כוותיה דר"א מסתברא דאמר ר' אבהו אמר ר"י א"ש חלב שהבשר חופה אותו מותר אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים ה"נ שעל הכליות ולא שבתוך הכליות ושרי אפילו מדרבנן אלא שרש"י כ' בלובן כוליא הלך אחר המחמיר לשרש כיון דלא איתוקם הלכתא כרב אסי והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד ויפה כתב דלא אתוקם הלכתא כר"א כו' אע"ג שהרי"ף פסק כר"א משו' דסייעה אביי ואמר כוות' דר"א מסתברא מדר"י א"ש כל חלב שהבשר חופה אותו כו' אין זו ראיה דהא ר"י גופיה מסיק לקמן בסוגיא אנא לא טבחא ולא בר טבחא אנא ונהירנא כדהוו אמרי ביה מדרשא בהמה בחייה איפרוקי מפרקי פיר' כשהיא הולכת אבריה נעי' והמתניים פעמים הן נמשכין כלפי מעלה והכסלים למטה ואין החלב נכס' באותו הבשר המתניי' משמע להדיא דאי לא הוו הא דבהמה אפרוקי מפריקי הוי שרי משו' חלב שהבשר חופה אותו ואפ"ה ר"י הוי ממרטט ליה וכ' התו' שצריך ליתן טעם למה החמיר בלובן כוליא יותר משאר חלב שהבשר חופה בשלמא חוטי שבחלבי' אסורין מדרבנן יש טעם לגזור בהן דדמיין יותר לחלב מחוטי הכליות ולא נתנו טעם על זה והרא"ש כ' וז"ל ור' יונה פי' דמחמיר היה ר"י ואביי דאמר כוותיה דר"א מסתברא דינא דאורייתא קאמר ע"כ ראוי להחמיר ע"כ אבל ס"ס קשה אמאי החמיר ר"י מאחר דק"ל חלב שהבשר חופה אותה מותר לגמרי אפילו מדרבנן אלא נרא' עיקר כמ"ש הר"ן וז"ל דלא דמי חלב שבתוך הכליות לחלב שבתוך הכסלים דכיון דכסלים עצמן לא קרבין אם איתא דחלב שבתוך הכסלים שמיה חלב כי היכי דכתב רחמנא שעל הכסלי' ה"ל למיכתב שבתוך הכסלים מה שאין כן בכליות דלעולם חלב שבתוך הכליות שמיה חלב והאי דלא כ' רחמנא שבתוך הכליות משום דלא צריך דכליות עצמן קריבין הן וכ"ד הר"ז הלוי והרב ב"הת וז"ל ול"נ דאם אית' דאיכא למדחי' לסיוע' דאביי לא הוי שתיק גמרא מיניה למימר ולא היא א"ו כרב אסי ק"ל דגאים ליה ודרבא ור"י ל"ק דאינהו מחמת חסידות בעלמא הוי ממרטט ליה והיינו דקאמר רבה ממרטט ליה ור"י ממרטט ליה ולא קאמ' רבה ור"י אסרי וכי קאמר אביי כוותיה דר"א מסתברא לאו לאפוקי מדרב' ור"י דמדינ' אינהו מודי לר"א אלא לאפוקי ממאן דאסר בפלוגתא דר' ור"ח ע"כ וזהו קרוב לסיומה דברי רש"י המחמיר יחמיר מכח חומרא יתירא כמו שהחמיר ר"י אע"פ שגם הוא ידע דשרי אפי' מדרבנן והמיקל לא יפסיד שהרי אף הוא לא עשה אלא מידות חסידות ולחומר' יתירא ובכל מקומות אשכנז נהגו בו איסור גמור:

דין שומן שעל יותרת הכבד לאחר שהוסר הקרום ממנו אותו שומן מותר וביארנו דמן הדין א"צ להסיר קרום של יותרת הכבד אלא לצד הכבד אבל מנהג להסיר גם הקרום של צד הריאה וחצר הכבש שנתבשל עם שאר בשר ולא ניטל הקרום שלו אמרינן חנ"נ ריאה שנמלחה עם כמה חתיכות בשר ומצאו דבוק בריאה יותר' הכבד שלא ניטל הקרום שלה אמרינן חנ"נ וצריך לשער בס' נגד כל הריאה:

פסק כתב הרב ר"א ממיץ דשומן שעל היותרת הכבד אסור אף לאחר שניטל הקרום ממנו והביא ראייה מדתני' בת"כ בפ' צו כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנו קרבן לה' ואין לי אלא תמימים שכשרים ליקרב חלב ב"מ מניין ת"ל כי כל אוכל חלב א"כ למה נאמר אשר תקריבו וגו' לא אמרתי לך אלא חלב שבאותו כשר ליקרב יצא חלב הדפנות שאין כשר ליקרב משמע שהייתי אוסר חלב הדפנו' אי לאו משום שאין כשר ליקרב וא"כ חלב היותרת דקרב ליתס' והשיגו עליו התו' וכ' א"כ לדבריו לובן כולי' נמי ליתסר שהוא קרב עם הכוליא כמו שומן היותרת ומיהו י"ל דשאני לובן כוליא דמעטי' קרא בהדיא שעל הכליות ולא שבתוך הכליות אבל מ"מ ק' כל שומן האליה ליתסר דקרב לגבי המזבח היא ואי משום דאמרי' בסוף פ' כ"ה חלב האליה איקרי חלב סתמ' לא איקרי מ"מ ליתסר מטע' שהוא קרב לגבי המזבח א"ו לא אצטריך למעוטי חלב הדפנות לפי שדומה לשאר חלב ושמא אף תותב קרום ונקלף היא אבל לובן כוליא וחלב האליה ל"ד כלל לשאר חלב האסו' וכי קריבי נמי לא בתורת חלב קריבי אלא אגב כולי' ואליה וכן שומן היותרת אגב היותרת ע"כ כתו' באשיר"י וכ"ד כל האחרונים וכ"ש לפי מ"ש הערוך מ"ש ויותרת אצבע הכבד פירש והיא חתיכת כבד קטנה נכפלת על הכבד ומ"מ כתב בס"ת שצריך לקלוף היותרת מבחוץ הכל לפי שחלב המכסה שוכב ונוגע שם אבל ביותרת של צד פנים לצד הריאה א"צ להסיר את הקרום שבאותו צד אין שום חלב ואם חתך היותרת מן הבהמה וא"י איזו היה לצד פנים או לצד חוץ צריך להסיר את הקרום מב' צדדין וכן צריך להסי' את הקרום מן הבהמה ולצד פנימי סמוך לדופן החזה וזהו הקרום שעל הכסלי' ע"כ אכן בא"ז כת' אע"פ שמן הדין א"ל ליטול את הקרום של יותרת הכבד ולא לצד הריאה מ"מ נהגו ליטול מכל צד דלא אתי למטע' וכן המנהג ומצאתי שכתב מהרא"י ז"ל בכתבים וז"ל ואשר שאלת על חצר הכבד שלא ניטל הקרום ונתבשל עם שאר בשר מי אמרינן חנ"נ וכת' שהעידו לך שאני נוהג בזה להקל דע כי המעידי' טעו ושגו ותלו בי בוקי סריקי אדרבה כמה פעמים הוריתי הלכה למעשה לאיסור ולא רציתי כלל לסמוך מהפסקת קרום כי"א דשערים כי בסמ"ק כ' דהנהו תרי שנוייא דכוליא בחלבא הוי וגדי כתו' תרווייהו ליתנהו אלא כולכי' באילפס הי' וא"כ אזלא לה טעמא דקרום מפסיק גם איכא למימר דצריך בדיקה אי מפחית קרום כדאמרי' בפ"ק דחולין דאיידי דמשמ' ידא דטבח מפחית וכיון דנימא הכי נרא' אפי' במליחה אין לסמוך על הפסקת הקרום א"כ כ"ש בבישול דלא לסמוך אפי' לכה"ג לשויה אותו חתיכה שדבוק בה רחוקה מבליעה כמו האחרות ע"כ והמרדכי כ' בס"פ וז"ל מעשה בא לפני רבותי שבמגינצ"א שנמלחה ריאה של כבש עם כמה חתיכו' בשר והנה מצאו בו יותר' הכבד דבוק בריאה שלא ניטל הקרו' שלה האסור משו' חלב והיו רבותי' רוצים להתיר בס' הכל לפי שיש בחתיכות של בשר יותר מס' לבטל אותו קרום ואני ברוך דנתי לפניה' ואמרתי שאין להתיר חדא שפסקו הגאוני' כ"מ שדבוק האסור עם ההיתר אמרי' חנ"נ וא"כ צריך לשער נגד כל הריאה והאריך עוד וקצרתי מאחר דק"ל דאמרי' בכל דוכתא נעשית נבילה וגם ק"ל מליחה בס' א"כ יפה כתב ומ"מ נר' דאיירי שלא היה בכל הריאה ס' נגד הקרום של צד החוץ שאסרו משום חלב אבל אם יש כ' כנגדו שרי ולא אמרינן שהיותרת התחיל נ"נ לפי שהו' קרובה לבלוע יותר משאר בשר הריאה ז"א דלא אמרינן שאותה חנ"נ אלא בחתיכה שחלב דבוק בה ומטעם שמולחין כל חתיכה בפני עצמה וא"כ החתיכה שהחלב דבוק בה נאסרה מיד ואח"כ אוסרת חברתא וכמ"ש לקמן:

דין חלב שתחת המתנים אסור והוא תחת הכסלים ונראה בגובה הכסלי' ואח"כ נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסל וכל שהבשר חופהו מותר וכשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב ויש לנקרו בין בכבש בין בשור וחלב בקליבס' אסור וענוש כרת והיינו עצם קטן ומניח על עצם שקורין הנ"קא ומחובר לחוליא האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורן לונבי"ל וכן חלב שעל הקליבוסת ממקום שהירכים מחברות נמי אסור וחייבים כרת:

גופא א"ר אבא אר"י א"ש חלב שהבשר חופה אותו מותר איני והאמר ר"א אר"י א"ש האי תרבא דתותי מתני אסור והרי"ף גרס חוורתא דתותי מתני' אמר אביי בהמה בחיי' פרוקי מפרקי כדפי' לעיל ופירש"י חלב שהבשר חופה אותו היינו חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלי' ומשהבש' חופה אותו מותר כשכלה אותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן לבד קרום דק וקליש המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב כדלקמן ותחת אותו קרום עב יש חלב ויש נוהגין איסור באותו חלב לפי שאותו קרום אינו חשוב חיפוי בשר שדק הוא אבל בארץ אשכנז נוהגין בו היתר וגם בעיני נר' דחיפוי גמור הוא ע"כ וכת' האגור על חלב שתחת אותו קרום עב ולבן שרבו האיסורין ובני ספרד נוהגין בו איסו' בכבש אבל בשור ראיתי רוב המנקרי' שמסירי' הקרו' הלבן לבד ואין מנקרין שום חלב מתחתיו כלל זולת קצת נשים כשירות שמנקרות גם החלב שתחת הקרו' ההוא ויישר כחן כי אותן שאין מנקרין לא מצאו ידיהם ורגליהם כי אין לחלק בין כבש לשור וכבר השיב הרשב"א ע"ז כו' ובסמ"ג הוסיף ומחלב שעל הכסלים הוא וחייבין עליו כרת ע"ז כת' ר"א ממי"ץ וז"ל סמוך לזנב יש שומן האליה ועליה יש חלב הקליבוסת שאמרנו ואותו חלב ושומן האליה דבוקים זה בזה ואין ביניהם אלא גיד אחד לבן כעין ומראהו כמראה שומן מה שעל אותו גיד כעין קרום לבן אסור בכרת ומה שתחתיו מותר מטעם חלב שהבש' חופה אותו וצריך לגרור אותו הגיד יפה ולפי שהוא לבן טועים בו כמה ב"א ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן ע"כ. ובגליל שלנו נהגו הטבחים להסיר אותו חלב שתחת קרום העב אף בחלק שלפנים אלא שאין מנקרים אותו לגמרי אלא דרך העברה ותרבא דתותי מתני פירש"י זהו עליונו וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסה הבשר ואותו גובה עצמו מכוסה במתני שקורין לונבי"לש שרחבו מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסיהו וכשהטבחים מפרישים נראה אותו חלב ע"כ תו מסקינן בסוגיא אר"א א"ר יהודה א"ש האי תרבא דקילבוסת אסו' וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים פירש"י תרבא דקילבוסת עצם קטן הוא ומונח על עצם שקו' הנ"קא ומחובר לחוליא האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת הראש המתן שקורין לונבי"לש ע"כ והאי עצם קטן שכתב רש"י לאו דווקא קטן הוא שהרי ארוך הוא והוא האסיתא שהבוכנה נכנסת בו שהיינו קולית האליה אלא שבראש העצם למעלה הוא עגול כעין מרדה קטנה וזהו לבן דנקראת קליבוסת אבל הרי"ף כתב שתרבא דקליבוסת הוא חלב שעל הכסלים פי' היכא דלייפן אטמהתא וזהו חלב שעל הכסלי' ולפיכך נקרא מי שרגלו אחת גבוה כסול כדתנן השחול והכסול גבי מומין וכן כתב הסמ"ג וז"ל ובשאלתות דרב אחאי ובה"ג כתבו חלב שעל הכסלים הוא חלב שעל הקליבוסת במקום שהירכים מחברות וכן כתב רבינו משה חלב שבעיקר היריכו' מבפנים חייבין עליו כרת והוא דתותי מתני והוא חלב שעל הכסלים ע"כ ואלו ואלו דא"ח ועוד כתב הרי"ף וקאמרי רבותא שהחלב שתחת השומן שבראש הכסלים הוא חיורתא דתותי מתני וקרום מפסיק בין זה חיורתא ובין השומן שתחת זה החיוורא והעליון אסור והתחתון מותר ע"כ וכתב מהר"ר יוסף קאר"ו מה שכתב הרי"ף בחיורא דתותי מתני נראה דהיינו חלב למטה אחר גמר הצלעו' אצל חוט השדרה בין אותו בשר בין פני בשר הסמוכי' לעור יש כמין שומן והוא נקלף בסכין כמו שהחלב נקלף וזהו שכתב שהחלב שתחת הבשר שבראש הכסלים שהרי בשר זה בראש הכסלים הוא ומה שכתב שתחת זה החיורא יש שומן היינו פני' בשר שהם כמין שומן ויש בני אדם שאינן נזהרין בו ואחרי' מנקרין אותו מהכבש ולא מהשור ואין טעם בדבריהם ולא ריח במעשיהם שאין לחלק בין כבש לשור ושמעתי בשם מהר"ר יוסף טאיט"צק נר"ו שזהו חלב שהיו נוהגין בו היתר בני ארגון עד שבא הרב הגדול מהר"ר יצחק ליוא"ן ז"ל אליהם ואסרו להם וראיתי בני בורי"ין שמנקרין חלב זה אך אינם מנקרין אלא עד חצי רחבו ואפשר שטעמא משום דליכא למימר ביה דבהמה בחייה איפרוקי מפרקי אלא עד חציו ואינו נוהג לנקרו כו' וכן נכון לעשות מאחר שאין אנו יודעין בירור הדבר מאן פלג לן לאסור חציו ולהתי' חציו ע"כ ומדברי המרדכי משמע להדיא שמה שכתב רבי אליעזר ממי"ץ לעיל והביאו הסמ"ג שסמוך לזנב יש שומן האליה כו' הוא פירש הרי"ף שכתב גבי תותי דחיורת כו':

דין בשר חי שנתנוה בחומץ כדי להצמית דמו בתוכו אם שהה כ"כ עד שנתאדם הבשר אז החומץ אסור לאוכלו חי ואין לו היתר לבשלו אלא בחתיכה ומליחה ואם לא שהה כ"כ עד שנתאדם הבשר והחומץ מות' ודין בשד שנצרר הדם מחמת מכה אסור לבשלו עד שיחתוך המקום וימלחנו יפה לצלי א"צ חיתוך ודין חוטין שביד ושבכתף ובלחי ובלשון ובצואר וכל החוטין האסורין משום דם לבשל צריך לכתחילה לנקבן ולהסירן ואי התכוה ומלחי' לקדירה שפיר דמי ואם בשלו בלא חתיכה ומליחה בעינן ס' נגד הגידין ולצלי מדינא א"ע חתיכה ולא מליח' אפי' לכתחילה אך המנהג הוא לנקר אות' וליטול כל הגידין ואפי' לצלייה ואם לא נטלן ולא חתכן בצלייה או במליחה נוטלן אח"כ וא"צ קליפת הבשר סביביו:

ואמר ר' אבא אר"י א"ש חוטין שביד אסורין משום דם חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה שרי ומסיק לקמן אומצא דאסמי' חתכיה ומלחה אפי' לקדירה שרי שפדיה בשפודא מידב דייב אחתיה אגומרי פליגי בי ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאס' מצמית צמית ומאן דשרי מישאב שאיבי וכן מזריקי חתכיה ומלחיה אפי' לקדיר' שרי תלויה בשפודא בית השחיטה לתתאי שרי מידב דייב אחתוהו אגומרי פליגי בה ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר מצמית צמית ומאן דשרי משאב שאיב והלכתא משאב שאיב וכן ביעי חתכינהו ומלחינהו אפי' לקדירה שריין תלנהו בשפודא שרי מידב דייב אחתינהו אגומרי פליגי בה ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר מצמת צמית מאן דשרי מישאב שאיבי והלכתא מישאב שאיבי האי אומצ' דאסמיק הוא וחלייה אסור לא אסמיק חלייה שרי רבינא אמר אפי' לא אסמוק נמי חלייה אסור א"א דלית ביה שורייקי דמא א"ל מר בר מרימר לר"א אבא מגמע ליה גמועי איכא דאמרי ר"א גופא מגמע ליה גמיע א"ל מר בר אמימר לר"א אבא האי חלא דחליט ביה חדא זימנא תו לא תאני חליט ביה מ"ש חלא מתמח' דחלטינן ביה התם איתיה לקיוהא דפירי בעיני' הכא לית ליה לקיוהא דפירי בעיני' והנה רש"י פי' אומצא דאסמיק בשר אשקנט"ורא פי' בשר שנתאדם ונצרר הדם בו מחמת מכה או חולי ומ"ש חליה אסור פי' מוהל היוצא ממנו ול"ג כגי' הספרי' הוא וחלייה אלא חלייה לחוד והקשה הר"י אי נצלה כל צרכו אף המוהל מותר דלא גרע צלייה מחמת מליחה דאמרינן לעיל לקדירה שפיר דמי ואע"פ דלשם בעי חתיכ' ז"א דלא בעי חתיכה אלא כח המלח וכשפלט כל צרכו תו לא בעי מידי אף ע"פ שא"א שלא ישאר בו בבשר מוהל וציר ואפ"ה שרי לקדירה ואי לא נצלה כל צרכו אמאי אינו אסור אלא המוהל אבל הבשר מותר נהי דדם האיברים שלא פי' מותר מ"מ היכא דאסמיק היה לנו לאסור דהא למ"ד גומר' מיצמית צמיתי ואסר ליה אע"ג דדם האברים שלא פירש מותר מ"מ אסמיק שאני לפי שהדם בא ממקום אחר וכנוס בתוכו ועוד מדמייתי עלה והאי חלא דחליט ביה חדא זימנא כו' משמע דאיירי בחלא ממש גם הל"א שפי' שהיו חולטין אותו אחר צלייה להפליט משמע דהבשר מותר דאל"כ למה היו חולטין אותו וא"כ מאחר שהחליטה אסור איהו נמי אסור שחוזר ונכנס בתוכו כדאמרינן בפ' כ"ה גבי כבד דחלט ליה בחלא כו' ע"כ נר' לר"י כמ"ש בשם ה"ג דבבש' חי מיירי ומנהג הוא כשנותנין בשר חי לתוך חומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מידי ונצמת הדם בתוך הבשר והכל מותר דאכתי לא פירש הדם וכי שוהא בתוכו עד דאסמיק נעק' ממנו הדם ונפלט לתוכו והיינו דקאמ' אומצא דאסמיק דאישתהי בתוכו עד דאסמיק הוא וחלייה אסור אבל אי לא אסמיק שרי וההיא דכ"ה בדלא אשתהי ורבינא כי לא אסמיק נמי חלייה אסור ס"ל אפילו לא אשתהי בגו חלא אלא פורתא הוא נפלט מחמת שורייקי מיהו לא כ"כ שתאסר הבשר בפליטה מועטת כזו ור"א מגמע גמוע כמסקנא דכ"ה דחיילי' נמי שרי וכן הלכה ובהאי אומצא דאסמיק הוא דפליגי לעיל ומ"מ אי חתכי' ומלחי' שפיר דמי וכ"ד הרא"ש מ"מ נרא' דאף האי אומצא דאסמיק שפירש"י נצרר בו הדם דינא הכי דבעי חתיכ' ומליחה וכ"כ הטי"ד להדיא וה"ה נמי אם החליטו בחומץ שהוא והחומץ אסור כמ"ש הר"ן הוא וחיילה אסור קאי אאומצא דאסמיק ממש ונהי שפי' ר"יבא עיקר שכת' בשם ה"ג והסכימו עמו כל המחברים מ"מ דינו של הר"ן דין אמת שאף זו אסור ומסתבר הוא והיכא דלא בעי לקדירה אלא לצלי דקדק ר"ת ור"י דבעי חתיכה מדקאמר דאי חתכי ומלחיה אפילו לקדירה ש"ד מכלל דעד השתא איירי לצלי ובלא חתיכה הוא דאסור והא דאמרי' לקמן האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה ש"ד שפדי בשפודא מידב דייב ופירש"י תליא בשפודא בתוך התנו' בלא חתיכה ומליחה ועלה קאמר וכן בעי וכן מזריקי לא עלה על דעתו לפר' דצלי ל"צ מידי דפשיטא חתיכה צרי' אף לצלי אלא מ"ש בלא חתיכה ומליחה ר"ל שלא עשה שתיהן ואדלעיל קאי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי ועלה קאי דאי שפדי בשפודא ל"צ תרווייהו חתיכה ומליחה ומ"מ לכאורה דגבי אומצ' דאסמיק איירי בלא חתיכה מדקאמר רבינא דאי שדייא אגומרי נורא מיצמית צמית ואי חתכיה לא מסתב' ליה דמיצמית צמית שהרי הדם היה נפלט דרך החתך והא דדייקי דבעי הכא חתיכה לצלי היינו בחוטין שבתוך היד שהן נבלעין בתוך הבשר ואין הדם יוצא בלא חתיכה אבל באומצ' דאסמי' ומזריקי דהיינו גידי צואר שמוציאו מן הבשר א"צ וכ"פ הר"ן להדיא וכך חילק הרא"ש וכ' עוד הנהו לא בעי חתיכה לצלי ומיהו בפ' הזרוע אר"א א"ר הונא א"ר חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שא"י ליטול אין נותנין לו מתנה ולא היא מטוי להו מידב דייב או לקדירה איידי דמחתך להו ומלח להו מידב דייב ומדלא הזכיר חיתוך לצלי אלמא לא בעי לצלי לא חתיכה ולא מליחה וכן שדר ר"ע ז"ל דכל שהוא משום דם לקדירה אסור ולצלי מותר כל שהוא משום חלב בין לקדירה בין לצלי אסור הלכך חוטין דיד לצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה ומתוך זה נדחו דברי ר"ת שהיה אומר שמותר לבשל הכבד אחר המליחה כמו שנהגו לבשל אחר צלייה דמליחה ה"ה כרותח לצלי ולכך פי' ה"ג דשיעור שהייות מליחה כשיעור צלייה וכיון דחזינן למלית' בעי חתיכה ולצלי לא בעי חתיכה אלמא דצלי מפלט פליט יותר ממליחה וכן עמא דבר שאין לבשל הכבד אחר מליח' ע"כ דברי הרא"ש מדברי הרשב"א ומ"מ כבר כת' בפ"ק סי' כ"ו שנהגו העם כרש"י להצריך מליחה קצת לצלי לכתחילה ואף שדברי הרשב"א והרא"ש והר"ן נכוני' הן דלצלי לא בעי חתיכה כלל אפי' לכתחילה לא נהגו כן כמ"ש מהרא"י בשערים וז"ל המנהג הוא לנקר וליטול כל הגידין האסורי' אף משום דם ואפי' לצלייה ובדיעבד אם לא נטלו או לא נחתכו' בצלייה או במליחה נוטלין הגידין ואח"כ קולפין מעט סביבותיו ומשליכין אותם והשאר מותר ע"כ וכ"ש לקדירה שמנקרין ואין סומכין על חיתוכה ומליחה אף ע"פ דסגי בחתיכה ומליחה לכ"ע מ"מ מנהג הניקור עוקר הלכ' בפרט מ"ש הראב"ד שכל החוטין הצריכים חתיכה ומליחה הרוצה לצאת ידי חתיכה לא יסמוך על חתיכת הבשר לבד כי פעמים שחוטין סמוכין על העצם הרבה ונדבקין בו ואם חתך הבשר לבד שמא החוטין עדיין קיימים אלא יחתוך הבשר עם העצם לשנים ואז יחתוך ונעשה פתח ליציאת הדם ע"כ. ע"כ נר' מנהג יפה לנקרו עד שימצאם ויטול אבל במ"ש מהרא"י שקולפין מעט חומר' יתירא היא לרוב פרישות ולעצמו אבל לא לאחרי' כמ"ש הא"ז אם נצלית היד בחוטין אם הסירן אח"כ א"ל קליפה שהד' מתי מתייבש ואין נותן טעם בבשר כלל ומיהו המחמי' לקלוף תע"ב ואין נוגע בו שום פגע ע"כ אלמא אפי' לפי סברתו דס"ל דלצלי בעי חתיכה מ"מ קליפה חומרא בעלמא הוא דקחשיב א"כ לדידן שרי אפי' בלא חתיכה כמ"ש אלא שהמנהג הוא לנקר אפי' חומרא אינו והיכא דבישל לקדירה ולא חתכה ומלחה בעינן ס' נגד הגידין שנעשו נבילה מתחילה שנאסרו מכח הדם ואוסרין תו מסקינן בסוגיא אמר אביי ואי תימא ר"י ה' חוטין איתא תלתא משום תרבא וב' משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליתא משום תרבא דידא ודלועה משום דמא וכ"כ הר"ן וא"ת במאי עסיקינן אי בשלא חתך את הוורידין מאי איריא הני תרי חוטין הא אמרי' בפ"ה דכל שלא שחט את הוורידין צריך לחתכה א"א והיינו ודאי משו' חוטין שבגוף שמלאי' דם ואי בששח' את הוורידין אמאי אסירי דידא ודלועה טפי משאר חוטין שבגוף שהותרו בחתיכת הוורידין ותירץ הראב"ד ז"ל דאין חתיכת הוורידין מועלת אלא לצלי וכדאמרי' עלה לא לכל אר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאח' אבל לקדרה לא והכא לקדירה עסקינן וכשחתך את הוורידין והאי דנקט תרתי לאו לאפוקי אינך אלא לרבותא נקטינהו דאפ"ה דידא ודלועא שהן סמוכין לוורידין אין דמו יוצא בחתיכת וורידין וכ"ש שאין חתיכת וורידין מועלת לשאר חוטין שבגוף לקדירה כלל וצריך לחתכו א"א אלו דברי הרב ז"ל ולפ"ז אסו' לבשל עוף שלם אע"פ שנחתכו הוורידין ולא מחוויר מדקא נחית למניינ' משמע דהני תרי דוקא ותו לא ואע"ג דאיכא מניינא בתלמודא דלאו דוקא נינהו כיון דה"ק ג' משום חלבא וב' משום דמא משמע דכי היכי דתלת' דוקא ב' נמי דוקא שאל"כ היאך תפס חשבון מועט במה שהוא מרובה וחשוב מרובה במה שהוא מועט א"ו דוקא תרי קא אמרינן ותו לא דכשנחתכו וורידין עסיקינן שאע"פ ששאר חוטין שבגוף יוצאין מידי דמן בחתיכת וורידין חוטין אילו דידא ודלועא אין נשפכין דרך וורידין ולפיכך אין חתיכת של וורידין מועלת להן אבל שאר חוטין אפי' לקדירה חתיכ' וכי נקיט לעיל הואיל וצולהו כאחת לאו למימרא דחתיכת הוורידין לא תועיל לקדיר' אלא לרבותא נקטי' אפי' לצלי בעינן חתיכת הוורידין אבל ה"ה דאפילו לקדירה מהני חתיכ' וורידין לכולהו חוטין בר מידא ודלו' וכדכתיבנ' וכי בעינן חתיכה בחוטין דידא ודלוע דוק' לקדירה אבל לצלי לא בעי אפי' לא חתך את הוורידין דלא דמי לחוטין שבגוף מתוך שהן נשפכין דרך ב"הש דמן מתעור' לצאת וכשלא חתך את הוורידין אין הדם מוצ' פתח פתוח וחוזר לאחוריו ונקרש ואין כתב אש להפליטו אלא ע"י חתיכה דאע"ג דלגבי מזרקין אמרינ' לקמן מידב דאיב סתמא אלמא לא בעי התם ה"ט לפי שהן רואין פני האש ולפיכך אפילו שהדם בשעת התעורר נקרש בהן נורא משאיב שאיב מש"כ בכל החוטין שהן מובלעין בבשר ואינ' רואין פני האש ולפיכך כשהדם נקרש אין האש מוציאו אלא בחתיכה אבל ב' חוטין הללו מתוך שאין דמן יוצא דרך ב"הש אין דם שבהן מתעורר ואינו נקרש ולפיכך לצלי ל"צ חתיכה וקרוב לזה כ' בר"פה סי' ה' וכתב עוד בשם הראב"ד והא דאמרינן דידא ודלועא משום דמא ה"ה לחוטין שבגף העוף דגף העוף כיד הבהמה הלכך צריך לחתוך עצם האגפיים ולמולחן וכן העצם הלחיי' העוף והחוטין שבכתף בכלל ידא הם וצריך לחתכו או ליטול וכן החוטין שבלשון בכלל דלועה הם וצריך לחתכן או ליטלן ע"כ וכ"כ הרשב"א ולא נהגו כן ולא שמענו ניקור בעופו' אלא בוורידין כמ"ש הרוקח סי' ת"ט וז"ל צריך להסיר חוטין שבצואר והגידין מבהמה והם מזרקים שמלאים דם ובעוף יטול ב' גידין משני צדדי הצואר א' מימין וא' משמאל ויוציא חוט שבאמצע הצואר מלא דם ע"כ גם בירך העוף רגילין הצנועין למשוך ידם מן החוטין שמלאי' דם ולא לאכלן כמ"ש לעיל בפ"ה סי' ה' אבל לא לנקרן וחוטי דיד' פירש"י שאנו נוטלין מן הכתף ובטור סי' ס"ח משמ' דתרי ענייני חוטין הן שכ' חוטין שביד ושבכתף לנקר החוטין מן הכתף וחוטין אחרים מהיד, וכן משמע מדברי הרשב"א והר"ן שכ' חוש של דם אינ' דברים מגמר' אלא מדברי הראב"ד שכ' החוטין שבלשון בכלל דלועא הם וראוי להחמיר:

דין חלב שעל הדקין באורך אמה משמתחילין לצאת מן הקיבה בעי לגרור ומכאן ואילך שומן הוא וכן מנהג לנקר אורך אמה מן הכרכשתא ולהתחיל מן נקב הריעי ולא לצד העליון ובעזים נוהגין לנקר מב' צדדין:

אמר ר"א אר"י א"ש חלב שעל המסס וב"ה אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הקר' ופירש"י ולא שזהו עיק' חלב המכסה את הקרב שהוא תותב קרום ונקלף אלא שאותו חלב המכסה את הקרב דבוק לחלב שעל המסס וב"ה ונר' דוקא מה שעליהם אבל מה שבין המסם וב"ה במקום דבוקה אינו אלא שומן ולא חלב כאשר כתב המרדכי בשם ר"י ומ"מ נהגו איסור בכולן וששאלתם על כרס שלא ניקרוהו מן החלב ונמלח עם בשר אי איכא בכרס גופא ס' כנגד החלב הדבוק אפי' הכרס מותר מיהו החלב שעליו ינקר עדיין ויסירנה מעליו והשאר מותר אבל שאר החתיכו' בשר שאצלו שיגיע בחלב שאין בהן בכל א' בפני עצמה ס' לבטל החלב שעל הכרס אסורות ואין מצטרפין ביחד לבטל החלב כיון דאין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמ"ש מטיפת חלב אם לא ניער וכיס' ואם יש ספק באותן חתיכו' הרבה דאיכא לאיסתפוקי דילמא בהא נגע או בהא נגע כל כה"ג כולו מותר דחד בתרי בטיל ואפי' אם הם חתיכות הראויה להתכבד משום דהא דאמר חה"ל אפי' באלף לא בטיל ה"מ כשהוא אסור מחמ' עצמה כגון חתיכה נבילה וטריפה וכיוצא בהן אבל כה"ג שאסור מחמת ד"א הבלוע בו אפי' ניכרת תחילה איזה חתיכה נגעה ונאסרה ונתערבה אח"כ בשתי' ולא מינכרת בטלה ברוב כ"ש היכא שלא ידע מעולם איזו נגע בחלב ואיזו לא נגעו בחלב דשרו כולהי מספיקא דאכל חדא איכ' למימר דילמ' הא לא נגע ושרו עכ"ל והנה סברתו נהי דרותח במליח' כבישו' כמ"ש ר"י וכמ"ש לקמן מ"מ לא עדיף מבישול גופ' דלא מסייעית החתיכות לבטל האיסור כ"א בניער וכיסה אבל בלא ניער וכיס' אותה חתיכה שנגע באיסור נאסרה אם אין בה ס' כנגד האיסור אבל דעת שאר רבותי' אינו כן אלא משערינן מליחה בס' כמו בבישול ואם אין ס' בשאר החתיכות נגד החתיכה שהחלב דבוק בה נאסרו כולן כמ"ש לקמן בשמעתא דגדי שצלאו בחלבו. אר"י א"ש ריש מעיא באמתא בעי גרירא וזהו חלב שעל הדקין כת' הרא"ש שפירש"י שהראש של מעיים הדקין היוצאין מן הקיב' צריך לגרור החלב מהן עד שיעור אמה מפני שסמוכין לחלב ומכאן ואילך הם דבוקי' בהדורא דכנתא והוא שומן ומותר ובלבד שינקרו אותו מן הוורידין שבו והרמב"ם ז"ל כ' חלב שעל הקיבה הוא חלב שעל ראש המעיי' ועוד כת' שיש מן הגאונים שכתבו דריש מעייא הוא סוף המעיים שיש בו הריעי עכ"ל והרשב"א כת' של"נ דלא נקרא מעייא אלא כרכשת' או חלחולית ומ"מ המנהג לנקרו וכ"כ הכל בו המנהג לגרור שניהם מיהו של צד הקיבה ושל צד הכרכשתא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירי' מן הקרום הארוך עם חלבו שאינו דבוק עם כרכשתא כשאר שומן עכ"ל וכ' מהר"י קאר"ו וז"ל וכן הוא בא"ח ועכשיו נהגו להסיר מהכרכשתא הנקראות טבחיא שהוא סוף המעיים דבר מועט כחצי אמה או פחות אפשר שהם תופסי' עיקר הפירוש הא' דאראש המעיים קאמר ולא אסוף או אע"פ שהם מפרשים דאסוף המעיים קאמר תופסי' עיקר כדברי הרמב"ם שלא הזכיר אורך ומשמע דבדבר מועט סגי וי"ש יצא ידי שניהם להסיר אורך אמה מכאן ואור' אמה מכאן עכ"ד ומנהג שלנו לנקר אורך אמה מן הכרכשת' ולהתחיל מנקב הריעי ונהגו לנקר אותו צד של גוף אבל צד העליון שאינו מחובר לחלב הכסלים כלל לא וקורין אותו שיטו"ל והנשים רגילין לנקר מב' צדדין בכרכשתא של עזים ושאלתי לנשים ואמרו מפני שיש לעזים קרום ג"כ למעלה כמו מלמטה והקרום בשעת הניקור הוא נקלף כאח' עם חלב שעליו כמו הצד של מטה אבל בכבש אין עליו קרום מלמעלה ונראה דמשום לא פלוג נהגו לנקר בשל עז מב' צדדין מאחר שדומין זה לזה בקרומי' דומיא דקרום של היותרת כדפי' לעיל עוד כ' בהג"א פ' ג"ה יטול חלב שעל הקבה דאקשת' דאיתר' עד אמה מן המעיים של קבה ויפרידנו בנחת שלא ינתק בכח וישאר ממנו עם הכנת' וכ' המ' שם דכשטב' מושך הדקין בעודן חמין אינו נדבק חלב בהן ונשאר אותו חלב הטעון גרירא בהדיא דכנתא הלכך הבא לאכול מהדרא דכנתא יגרור אמה מן החלב לצד הקבה ואם משך הטבח בדקים ולא נודע מקום צד הקבה צריך לגלח לחתוך הדרא דכנתא סביב עביו כד"ז במקום שנתדבק בה עכ"ל:

דין חוטין שבעוקץ שקורין הנק"א אסורים והם ה' חוטין שבכפל ג' מימינא ומפצלי לתרי תרי ותרתי משמאלא מפצלי לג' ג' וצריך מאוד ליזהר לשולפן בעודן חמין ואם לא חמימו צריך לחטוטי אחריהן שימצ' מספרן וקשה לחטוט ואם ישרה במים ה"ל כחמימי:

אמר ר"י א"ש חוטין שבעוקץ אסורין פי' עוקץ הנק"א והיינו ה' חוטין דמסיק ה' חוטין אית ביה בכפלא פי' פלאנג"א ג' מימינא וב' משמאלנו תלתא מפצלי לב' ב' תרי מפצלי לתלתא תלתא נ"מ דאי שליף ליה עד דחמימי משתלפי ואי לא בעי חטוטי בתרייהו פירש"י עד שימצא' כמספר הזה וראשון מחובר בשדר' וראשי הפצלים נדבקי' תחת החזה בראשי הצלעות וכת' התו' האי חטיט' לא הוי אלא מדרבנן חדא דהא חלב אמר רחמנא ולא חוטין ועוד שעל הכסלי' ולא שבתוך הכסלים ומ"מ צריך לחטט אחריהם מדרבנן ולא דמי לבשר החופה את החלב דשרי דהכא בהמה בחייה פרוקי מפרקיה ונמשכין החוטין בהליכתן ומתגלין, א"כ כיון דבלא"ה רובן גלויין אף מה שבתו' הבשר אסור מדרבנן ע"כ וכ' עוד וצריך להזהר אות' שקוני' חלק של פנים לחטט אחריהם עד החזה וכת' האגודה שצריך להזהר בהן מאוד לשולפן חמין ומי שאינו עושה כן לא יוכל לחטט הכל והן נשארים בו בצד שלפנים שקונין מן הטבחים וכן איתא בהג"מ וז"ל הסמ"ק כ' הר"י אי שליף להו חמימי משתלפי ואי לא בעי חטוטי בתרייהו ואי שריו' במים הוי ליה כחמימי ומורי הרב ר"י היה נוהג שלא היה אוכל כלל מאות' חתיכה לפי שאין הטבחין נזהרין להסיר אות' חמימי ע"כ ויישר כחו שהחמיר וחומרא יתיר' שהרי אינו אלא מדרבנן וא"כ למה נחמיר מספק וראיתי בין הליקוטים שכ' גדול א' מן האחרונים לגדול שכנגדו בל"ז מאחר שבאתי להחמיר חומרא יתירא אף כנגד ההלכה לצאת ידי כלם למה אין אתה מחמי' שלא לאכול בשרה מתני' שקורין פלנו"ק כו' אלמא שחומרא יתירא לרוב פרישות הוא בפרט לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו וז"ל ואחרים כ' דלאו למימרא דאזיל ומחטט ליה עד מקום שהם כלין דהא בליעי בבשר ומותרין אלא לפי שהן חוטין דקין הרבה קאמר דבעי חטיטה עד שימצא מניינו שלם ע"כ ולא נהיגינ' כך אלא צריך להזהיר המנקרי' על ככה מ"מ להזהי' ולמנוע מלאכול לא מצינו ובמרדכי כ' וז"ל ובס"י כ' וז"ל חוטין שבעוקץ אסורי' י"מ עוקץ הנ"קא בלע"ז ואינו בקי באותן חוטין כי לא ידעתי חוטין הלב באותו מקום לבד מחוטי דכפלי הנמשכי' תחת המתני' ואני שמעתי ונ"ל עוקץ הזנב כדתניא ניטל עוקצו כו' הלכך צריך להסיר חוטי הזנב ונראה שהוא אסור משום דגדילי וינקר מחלב הכליות ע"כ ואף שפירושו חידוש הוא מ"מ נהגו המנקרים לנקר חוטי הזנב:

דין חוטין הטחול והכליות והכפלי אסורין משום חלב וצריך לחטט אחריהם ואין חייבין עליהם ודין קרום שעל דד הטחול והוא צד הגס חייבין עליו ושעל שאר הטחול אסורין ואין חייבין עליהם וטחול שנצלה בלא ניקור בטל החלב בטחול עצמה ובחלב הטחול וקרום העליון שעל הכליו' חייבין עליו משום חלב גמור וקרום התחתון אין חייבין עליו:

אמר אביי ואיתימא ר"י ה' חוטין הו' ג' משום תרבא ותרין משום דמא דטחולי ודכפלא ודכוליתא משום תרבא דידא ודלועה משום דמא למנ"מ הנו דמשום דמא אי מחתך להו ומלח להו ש"ד הנך לית להו תקנתא אר"כ ואיתימא ר"י ה' קרמי הוי ג' משום תרבא ותרין משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליתא משום תרבא דביעי ודמוקר', משום דמא וה"נ איכא האי נפקותא כדאמרן ומסיק אמר ר"ה תניא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו קרום שעל הקולית אסרו ואין חייבין עליו והא תניא חייבין עליו טחול אטחול ל"ק הא דמחייבים עליו כנגד הדד דהיינו קרום שעל המקום עוביו והא דאינה חייבין עליו שלא כנגד הדד שאסרו משום הרחקה דשעל הדד הוא מחובר שם לכרס ולחלב גמור ומ"כ מעשה בטחול שנצלה בלי ניקור והתירה מהר"מ וחביריו משום דבטל חלב הטחול בטחול עצמו ובחלב כשר שבו כי כך שיערוהו דהטחול והחלב יש ס' מן החלב ראבי"ה והחוטין האסורין בטחול הוי נמי מדרבנן כמו חוטין שבעוקץ ובסדר הניקור לב"הע כ' הנוטל ראש הגיד שבתוך הטחו' ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין וכ"כ הרשב"א חוטי שבכוליא ושבטחול אסורי' משום חלב וצריך לחטט אחריהם ע"כ אלמא דדינא כחוטי שבעוקץ שצריך לחטט אחריהם כוליא אכוליא ל"ק הא בעילאי הא בתתאי פי' קרום העליון הוא חלב ממש שעל הכליות יש עליו קרום דק והוא חלב גמור חייבי' עליו קרום התחתון והחוטין שבו אינו חייבין עליו וז"ל המרדכי וגבי כוליא גזרו לחטט אחרי החוטין יותר ממה שגזרו לחטט אחר לובן הכוליא דהא אמרינן לעיל חוטי כולי' אסורין ואין חייבין עליה' ולובן כוליא מסקינן לעיל דשרי ע"כ ומ"מ כבר כ' שהמנהג לחטט אף אחר הלובן של כוליא ואם מותר לאכול אות' בבשול או דווקא בצלי וכן בשר המתניים שקורין לונבי"ל אכתוב בו אי"ה לקמן בפ' כ"ה גבי אין מחזיקין דם בבני המעיים:

דין ביצי זכר שנתלשו ועדיין הם מעורין בכיס אסורין ודין ביצת גדי או טלה עד תלתין יומין שריין בלא קליפה אפי' לקדירה מכאן ואילך אם איתא בהו שוריקי סומקי אסורי' ואי לאו מותרין ותוך ל' יום אפילו אית בהו שורייקי סומקא מותרין:

ביעי חשילתא פי' ביצי זכר של בהמה שנתלשו ועדיין הם מעורין בכיס וכ"כ הטור נמצא מ"ש רש"י מעורין בגופה לאו דוקא בגוף ממש אלא כשהן מעורין בכיס נקראים מעורין והרמב"ם ז"ל כ' בז"הל הבצים שמעך ונתקן פי' או נתקן והיינו כמ"ש ובערוך פי' ביצים דחשילת' הן ביעי זכר שנתמסמסו מלשון חשלי דודי ופליגי בה ר"א ור' אמי חד אסר וחד שרי מאן דאסר אמר מדלא קא בריין אם כן כתלושין דמי והוי אמ"ה ומאן דשרי סבר מדלא קא מסרחן חיות' אית בהו א"ל ר"י לרב שמן ב"א הני ביעי חשילתא שריין ואתה לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך פי' והוא היה מבבל ושם נהגו בהן איסור וא"ל במקומך לשם לא תיכול א"נ אפי' לשם בא"י א"ל שלא יאכלם מאחר שדעתו לחזור וק"ל כר"א דאמ' בפ"ק היכא שדעתו לחזו' נותנין עלי' חומרת מקום שיצא משם כ"כ התו' וכ"כ הרשב"א אבל הרמב"ם כ' שאסור לאוכלן ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם שהרי הוא דומה לאמ"ה ונר' מדבריו דבכל דוכת' אסורין וכ"פ הרא"ש והר"ן דאנו בתר בני בבל גרירנא ואסיר לן וכתב הר"ן בני בבל מדינא אסרי להו ולא ממנהגא לחוד וכ"נ מדברי רש"י תו מסיק אמר מר בר ר"א הני ביעי דגדיא עד ג' יומין שריין בלא קליפ' אפי' לקדירה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אי אית בהו שורייקי סומקי אסורין לית בהו שורייקי סומקי שריין וכ' המ"מ א"י אם הזכירו בגמ' גדי למעט בהמה גסה דאפי' תוך ל' יום יהיו אסורין וכ' עוד מתבאר מדברי רבינו שביצת גדי או טלה אפי' נראה בהם חוטין אדומים כל תוך ל' יום מותרין וכ"כ הרשב"א שאין אודם זה אלא שומן ופשוט הוא עכ"ל:

דין במקום שאין אוכלין כליות ולונבי"ל וטחול כ"א בצלי אין לבטל מנהג בפניהם:

פסק נר' בעיני הא דאסרינן ביעי דחשילתא מאחר שאנו נגררין אחר בני בבל והוא אסור מדינא ולא ממנהג כדפי' הא אי הוה ממנהג שאין לה שורש ויסוד מן התורה ולא מגזירת חכמים אין לנו לילך אחר המנהג ומ"ה מ"ש הטור סדר הניקור בשם ב"הע ואח"כ מעביר בשר המתניים שקורין לונבי"ל ואינו ראוי אלא לצלי אין ר"ל שיהא אסור אלא שכך אוכלין אותו בצלי כי עיקר טעמו בכך ולא כמו שכת' ר"י וז"ל שמעתי מפני שפניו חלקי' ואין המלח נכנס בתוכו כ"כ ולפיכך לא נהגו לבשלו בקדירה ולא דייק לן שהרי כמה חתיכות יש חלקים ממנו ובדברי רז"ל לא מצינו סמך לאסרו אלא שהיא חתיכה קטנה בפני עצמה ואז צריך לבודקו ולגוררו למטה ומלמעלה ונהגו ליטול אות' ולבטל בפני עצמה עם חתיכות אחרות ולכתחילה אסור לבשלו מפני המנהג אבל אם מלחו ובשלו עם בשר מותר וכן עמא דבר עכ"ל והשיג עליו מהר"י קאר"ו שאין לך מנהג טעות גדול ושפיר ראוי לבטלו אפי' במקום שנהגו בו איסור דגבי האי מילת' ליכא למימר שהיו יודעים שהוא מותר ואע"פ כן נהגו בו איסור משום כיון דאין בו דררא דאיסורא מה חומרא שייך בו וכ"כ בש לקט שמותר לבשלו בקדירה לכתחילה וכן אנו נוהגי' וכן אנו מקובלי' מאבותי' ורבותי' הראשונים שבצרפת ע"כ אכן מ"כ בליקוטי וז"ל אין אוכלין כליו' ולונבי"ל וטחול כ"א בצלי רוקח ומהרי"ח וכ"כ הפרנ' עכ"ל ירא' מזה שנהגו בו פרישו' בעלמ' לאיזה טעם אע"פ שידעו שהוא מותר ומ"ה כת' לאיסור משום אל תטוש תורת אמך ע"כ נראה שאין לבטל בפניהם במקום שנהגו' בו איסור:

ודין מולייתא שכתב הרא"ש כאן כתבתי בפ"ק סימן כ"ט:

דין הטומן הראש ברמץ למלוג או לצלות צריך לכוין שיבא בה"ש למטה כדי שיזוב הדם וכן אם הניחו אנחיריו ונעץ בו קנה או ד"א מותר ואם הניחו על הצדדים או אנחיריו ולא נעץ בו כלום המוח אסור והראש מותר ואפי' קליפה א"צ וביארנו דהאידנא אין מולגין תרנגולת ברמץ וכשמולגין הרגלים צריך לנקוב הטלפים ואם לא ניקבם מה שבתוך הטלפים אסור והשאר מותר וכן אם מולחם ולא ניקבם נמי דינא הכי הוא ובארנו דלפי' נראה מה שמולחי' הרגלים על השיער תחילה ואח"כ מחריכן אין ראוי אלא העיקר למולחם אחר חריכה:

רישא בכיבשא אותבי' אב"הש דאיב דמא ושרי אצדדין מיקפ' קפי ואסור אותביה אנחירי' דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר א"ד אנחירי ואב"הש דאיב אצדדים אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר וכ"כ בעל ה"ג האי מאן דמטוי רישא צריך לאנוחי אב"הש לתתאי כי היכי דנידוב דמא והיכא דאישתלי ואפכי' מוקרא הוא דאסור ורישא גופיה שרי אלמא דאינו אסור אלא המוח הנתבשל בתוך הקרו' אבל הראש מותר ואפי' קליפה א"ל ודוקא לצלי אבל לא לבישול כמ"ש לקמן סי' י"ג וה"ט לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכ' לבשר גבי צלי אין הדם נפלט לחוץ ואפי' אם קצת מן הדם נפלט ונכנ' לתוך בשר אמרי' כב"בפ גבי צלי וכן הביאו בעל הש"ד וכת' עוד וז"ל ובתרנגולת לא שייך זה שמשליכין הראש ואפי' נתנו על הרמץ אין איסור רק הראש ע"כ והנה דברים סותרין זא"ז שמתחילה אמר שאין אסור רק המוח ואח"כ כתב שאין אסור רק הראש א"ל שתאמר לאו דוקא קאמ' אלא כלומר שאין אוסר אח"כ התרנגולת אבל על הראש לא קפיד שבלא"ה אין רגילין לאכלו וכ"כ מהרא"י וז"ל הא דמשליכין הראש יראה משום דכת' ר"ת דהיכא דחתך הראש הוי כמנותח כל בשר א"א ולא חיישינן תו למידי אם לא נשחט הוורידין כדאמר במר' בפ"ה וכיון דחותכין אותו א"כ תו משליכין אותו דלא חשיב ע"כ ומ"ה הראש של אווזא שמהבהבין באור וברמ' להסיר השיער חוששין העולם להבהוב זה כאילו הוא נצלה בדמו ואסור המוח ע"כ המנהג הוא שמסירי' המוח עם הקרום שעליו וכ' הרא"ש מדברי התוספ' וז"ל שמגלגלים תרנגולת ברמץ למולגו ולכאורה היה נרא' דאסור דלא שרי ברישא אלא אנחירים וזה לא שייך בתרנגולת ויש לחלק דדווקא בראש של בהמה שיש עצמו' ודברי' המעכבים לצא' את הדם אבל בתרנגולת האש שואב את הדם ואינו מתקבץ בשום מקו' וכ"כ בה"ג האי מאן דמטוי רישא כו' ומשמע להדי' דלא אסור אלא משום קרום שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שנתבשל בתוך הקרום וגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן וגם רגלים מותר לחרוך אותה בלא מליח' ובלבד שיסיר הטלפי' כי הם מעמידי' את הדם ע"כ והנה מ"ש על גלגול התרנגולת ברמץ כ"ד כל האחרונים אלא שמהר"אי כתב בשערי' שלו לא ראיתי בגבולינו נוהגין ואיפשר לא משום חששא איסור נמנעו או נימא דאיכ' חשש איסור מפני הכבד שעדיין בתוך התרנגולת ונבדא עלוי בשרא אסור לכתחילה אפי' בשפוד כ"ש כה"ג ע"כ ומ"ש נמי הרא"ש שחוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן זהו סברת ר"י בעל התוספ' אבל המחבר גופי' ס"ל דשרי לצליי' בלא חיתוך כלל כמ"ש לעיל ומ"ש שרגלים מותר לחרוך אותה בלי מליחה כ"כ במרדכי להיתר אלא שיש שמחמירין ומולחין אותם קוד' ההבהוב באור וכ"כ בעלי ש"ד ז"ל וכן מותר ברגלים שמשימין על האש להסיר השיער דלא אסרינן רק הראש דלפעמים נתבשל המוח עם הקרום אבל דם שנשאר בשאר מקומות מישאיב שאיב דמא ומיהו המחמיר לנקוב המנעלים של רגלים כדי שיצא את הדם תע"ב ויש שמחמירין ומולחין הרגלים ושוהין כשיעור מליחה ומדיחין אותו קוד' נתינתו על האש להסיר השיעור והמנעלי' דהיינו הציפורין ואח"כ חוזרין ומולחין אותה כהוגן משום דמליחה הראשונה היתה כנגד הטלפים והשיער ולא נכנס בבשר כל הצורך עכ"ל והנה מ"ש לנקוב המנעלי' כו' כ' מהרא"י בשערים שלו וז"ל הכי נהיגינן ואם לא ניקבו המנעלי' וחרכן הרגלים נוהגין לאסור מה שבתוך המנעלים והשא' מותר דלא דמי למלוח בכלי שאינו מנוקב דהכל אסור לפי דברי ר"פ דהתם המקום דחוק לדם מלצאת אבל כאן סתם רגלים מונחין בחריכתן לארכן ויש רוח להן של כל הרגל שמחוץ למנעל לצא' דרך ארכו ולמה נאמר שהוא זב והולך דרך המנעל כי אין דרך הדם שיזוב למטה אלא להתפשט לצדדין ע"כ ובסמ"ק נמי כ' אע"ג דגבי בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אסרינן הכא לא מחמרינן כולי האי אלא אוסרין מה שבתוך הטלפים והיינו כדברי מהרא"י ועל מ"ש שכתו' יש מחמירין למולחן מקוד' כו' כת' בספ' ת"ה וז"ל ולא ידעתי מה יצא י"ח אף בחומרא זו שאם מליחה ראשונה לא נכנסת בבשר רק מעט למה היה מועיל ולמה היא באה אבל נרא' שהמלח אין השיער מעכבן להפליט הדם הבשר כו' ואילו שמחרכין תרנגולות על האור שמעתי משם הרב ז"ל שצריך להדיח ב"הש יפה יפה כדי שלא ישאר שם דם בעין ומתבשל שם ואוסר ע"כ והנה מ"ש דמליחה מה תועלת כיון שלא נכנסה בבשר מחמת השיער תמיה הוא בעיני דילמ' ג"כ אותה החריכ' אינה מבשלת יותר מכניס' המליח' הראשונה ויש ליישב לע"ד דבודאי בע"כ לאותם שמחמירין ס"ל דאותה חריכה אינה דומה למליח' ראשו' אלא נכנס בכולו דאי ס"ל שאינו נכנס בכולו ואפ"ה מחמירין כדי שלא יעצר הטלפים א"כ המליחה שהיא קודם הסרת הטלפים ג"כ אסור כמו אותה חריכה אלא ודאי דקים להו דאותה מליחה לא נכנס רק מעט ואין בה לאסור אפילו כשהן בטלפים אבל החריכה בטלפים היא מעצר מלפלוט ואוסר יותר ממליחה וא"כ מליח' ראשונה מה מועלת כיון שלא נכנסה כמו החריכה וגם המר' כתב שהמליחה ראשונה א"צ וחומרא הוא וכי נמלחו בתחילה קודם שהסירו הטלפים או ניקבו המנעל אז אסרינן מה שנמלחו בטלפים כל מה שבתוך הקליפ' כדעת הסמ"ק והחריכה ג"כ אסרינן מה שבתוך הקליפ' לדברי סמ"ק דבודאי היה היא ומאחר שהחמירו לנקוב המנעלי' מקודם א"כ מליחה זו מקוד' מה מועלת ולמה צריכה ראוי למלוח אחר החריכה והוא יותר מן המובחר כיון שנחרך השיער כ"נ בעיני אע"פ שכתב הי"ד בסי' ע"א וכן הדין בטלפים מחתך אותם מעט למטה ומולחה לאו שצריך כך אלא לאפוקי מאותן שאמרו שאין מליחה מועלת כשיש בה עדיין שער כאשר כתב לעיל מיניה בשם הרשב"א שאין למלוח עם השער קמ"לן שמותר ומ"ש בסי' ס"ה א"צ למלחה תחילה משמע ראוי למלוח אינו כן רק כנגד המחמירי' קאמר שסברו שצריך מליחה בתחילה כו' לכן קאמר א"צ ומ"ש בתר הכי אלא שצריך להסיר הטלפי' כלומר זו צריך ולא מליחה אבל לעולם מצוה מן המובחר למלוח אחר חריכה ומ"מ אין איסור למלוח תחילה קודם חריכה שהרי אין השיער מעכבו כמ"ש הטור אלא שזו היא מן המובחר נ"ל ע"ד כתבתי ואע"פ שאין המנהג כן:

דין ראש של אווזא שנתבשל שלם ולא חתכו לשנים ולא היה נמלח כבר מבחוץ אסור עד ס' נגד כל המוח ואם היה כבר נמלח שרי ובראש של שור או כבש אפילו כבר נמלח ואחר כך בשלו אוסר עד ס' אבל במליחה אינו אוס' אם נמלח מבחוץ ולא בפני' אלא יחזור וימלחנו תוך מע"ל:

כתב המרדכי בפ' ג"ה מעשה היה בראש אווזא שנתבשל כשהיה שלם ולא חתכוהו לשניים והכשרוהו ר"ק לפי שלא היה בדמו כזית לאסור עכ"ל וכ' ע"ז מהר"י קאר"ו וז"ל ודברי תלמיד טועה הם שתולה עצמו באילן גדול דהא בפ' ג"ה גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשר אמרינן שאע"פ שהאיסור פחו' מכשיעור צריך ס' כנגדו ומ"מ הדין זה מצאתי בספר א"ח אבל נתן בו טעם אחר וז"ל ראש עוף שלם שנתבשל של' כת' ר"ה בשם ר"י והר"ם שהכל מותר אף המוח לפי שדם שבמוח יוצא דרך בה"ש ודרך עצם שהוא רך ודרך החוטין ע"י רוטב ויש בו ס' ממנו ואם נצלה הראש מותר דנור' מישאיב שאיב דמא עכ"ל ואני אומר כדי דלא לשווייה טועה שה"פ שהראש היה נמלח מבחוץ ולא מבפנים והכשירו וה"ק מאחר שאין בדמו כזית א"כ לא היה בו שיעור דם וזה יוצא ע"י בישול ובטל אבל אם היה בו כזית דם דהוה שיעור חשוב א"כ ראוי לאסור הראש לעולם אכן מ"ש המרדכיג"כ שוב מצאתי מעשה בראש שנתבשל כשיש בו עדיין דמו ואח"כ קורעו ומוציא דמו ומולח הראש ושרי אפי' לבשל עם שאר בשר קדירה ע"כ קשה להולמו אפי' תאמר נתבשל דקאמר ר"ל נצלה דס"ס מה מועיל שוב המליחה אחר הצלייה א"ל שתאמר שט"ס הוא וטעה המעתיק בין שנמלח לשנתבשל וה"ק ראש שנמלח ולא קרעו ומוציא דמו ר"ל המוח עם הקרום ומולחו אח"כ מבפנים ושרי אף שאם בשלו בקדירה אסור בכל ענין היכא שהוא ראש של שור או של כבש כמ"ש לעיל שמצא בתשובת הגאונים דראש שנתבשל ולא נקרע בין נמלח בין לא נמלח אסור לקדירה דלא גרע מצלי דאי אנחי אצדדי מיקפא דמא ואסור וה"פ ואסור לגמרי וזהו מה שאמר אסור לקדירה פי' אין לו היתר לקדירה שנתבשל בה ואסור לגמרי אפי' תאמר שגם לצלי אינו אסור אלא המוח בישול שאני וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ם לצלי הוא דאינו אסור אבל לקדירה אם לא הוציא מוחו אסור עד ס' שא"א שלא יפלוט אע"פ שמונח בקדירתו צריך לשער בס' נגד כל המוח וכן פסק הרשב"א ומ"מ במליחה לא נאסר מקודם שאין כח כ"כ להפליט הדם חוצה שהקרום מפסיק ואפי' אם קצת מן הדם נפלט אמרינן כבכ"פ במליחה כמו גבי צלייה כמ"ש לעיל סי' י"ב וכ"מ מדברי הר"ן שכתב לאסור בנתבשל אפי' נמלח מקודם משמע דלמליחה לחוד לכ"ע אינו נאסר כל הראש אלא המוח לחוד וכן עיקר ויחזור וימלחנו בפנים כדלקמן פ' כ"ה:

דין בשר שחוטה שצלא' עם בשר נבילה בתנור אחד אפו' דאמרינן ריחא מלתא היא והיינו בתנורים שלהם שהיו קטנים אבל בתנוי' שלנו שהם גדולים מותר ודאי בדיעבד אבל לכתחילה אפ' בתנורים שלנו אסור אפי' לאפות פת עם פשטיד' או פלא"דין אסור לכתחילה ואותן לחם משנה שאופין לכבוד שבת אופין אותה עם פשטי"דא אפי' לכתחילה אבל נזהרין מלאכלו עם חלב והטעם שמותר לכתחילה משום שהוא דבר מועט אבל כשאינו ד"מ אסו' אם לא ע"י שינוי כעין תורא וה"ה אותן הלחמים שאופין בשבועות עם פלא"דין אסור לעשות כן אם לא בשינוי אכן אם לשו הלחם עצמו בחלב מותר כי נשתנו תארו וכן דין דתנור גדול א"צ שיהא מחזיק י"ב עשרונים אלא אפי' אם הוא גדול קצת אין להחמיר בדיעבד ואותן תנורי' שיש להם נקב מן הצד כמעט למעלה זולת הפתח יש להקל אפי' לכתחילה לאפות עם פשטי"דא או פלאד"ין ולאכול הפת עם מה שירצה כ"ז מיירי תנור פתוח אבל בסתו' אסור אפי' בתנו' גדול והיכא שהטמינו קדירה של איסור וקדירות של היתר יחד אז אם קדירו' האיסור מכוסה יפה מותרות כולן וכן אם כל קדירות של היתר מכוסו' יפה מותרות אבל אם הם מגולות כולן אסורות מאחר שתנור היה סתום:

גרסינן א"ר בשר שחוט שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסו' דאזיל האי ומפטם ליה להאיך והדר האיך ומפט' ליה להאי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שומן מותר ריחא לאו מילתא הוא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי וא"א הא מילתא פסקו בה רבוותא כלוי וסיעת' למילתא מדהאיך דגרסי' במסכ' ע"ז בפ' השוכר לענין בת תיוה' גוי לישראל שפיר דמי ישראל לגוי אביי אסר ורבא מתיר ריחא לאו מילתא היא וק"ל דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם דכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן מינה דהלכתא כלוי דקאי כרב' הדין הוא סברא דקאמר ואיכא מאן דפליג בהא מילתא ואמר הלכתא כרב בהאי דהא מסתבר טעמא מהא דתני' הרודה פת חמה ונתנה על פי חביות יין של תרומה ר"מ אוסר ור"י מתיר ור' יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבת ואמר רשב"ל וכו' והאי בשר כפת חמה וחביות פתוחה דמיא ועוד דהא תני ר"כ בר חיננ' סבא פת שאפא עם הצלי אסור לאכלה עם הכותח והאי בינית' דאיטוויא בהדיה בשרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכל בכותח אלמא כרב ס"ל ואנן לא איסתבר לן אלא כדפסקו קמאי ז"ל והני ראיות דדחי בהו לפסקא דקמאי אית להו דיחותא דהא דרשב"ל קושיא עלה דלוי ורבא נהי דהו' בתראי הא לא ס"ל הא דרשב"ל דהלכת' כבתראי הלכך כדמסלקת להאי מימרא דר"ל מהכא קאי' רב כר"מ ולוי כר"י וק"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י ולא עוד אלא דר"י נמי לענין ר' הא כר' יודא ס"ל ול"פ ר' יוסי עליה ר"י אלא בשעורים מפני שהשעורים שואבת גופו של יין ולאו ריחא הוא אבל חיטין שאינה שואבת כר"י ס"ל דריחא לאו מילתא היא ועוד הא דתניא אין צולין ב' פסחים כאחד כלוי דיוקא ורב הוא דאיצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה ושינוי דחיקא הוא והא דתני ר"כ פת שאפאה עם הצלי אסור לאכול בכותח והאי ביניתא דאיטוויא בהדיא בשרא ואסרה רבא מפרזיקא למיכל בכותחא לאו כרב אסרה בלחוד אלא אפי' כלוי אסי' למיכלינהו בכותח מ"ט כיון דשרי למכלינהו בלא כותחא אי שרי למיכלינהו בכותחא אשתכח כמאן דשרי לאטווי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחילה ולוי לא קא שרי הכי אלא דיעבד דהא לוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחילה ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשרי בלחודא בלא כותחא הוי ליה כדבר שיש לה מתירין וכל דבר שיש לה מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהיא אח' מאלף כריח בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויל"מ והאי פת נמי הכין הוא ולא משום דס"ל כרב עכ"ל הרי"ף וכ"כ רש"י פ' כ"צ וז"ל ואע"ג דת"כ דרב דאסר מ"מ הלכה כלוי דשרי משום דרבא דשרי סבר כוותיה גבי ב"ת והלכ' כרבא לגבי אביי וכ' התו' בפ' השוכר ול"נ דהתם קאמר דעובדא הוי בההוא ביניתא דאטוויה בהדי בישרא ואסרי רבא מפרזיקא למיכל בכותחא ומעשה רב וגם בר ר"א אוסר שם אפי' במילחא והלכה כמותו בר מתרי מילי ועוד ק' דאי פליגי אביי ורבא בפלוגת' דרב ולוי ה"ל לאתויי פלוגתייהו התם לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם דריחא מילתא והלכה כרבא נמי הכא גבי ב"ת דריחא לאו מילתא היא ואביי נמי דהכ' דאמר ריחא מילתא מצי למיסבר אפי' כלוי דאמר התם ריחא לאו מילת' היא דשאני הכא שהוא נהנה ומריח האיסור יין עצמו הלכך הוה לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו אבל התם אינו אלא ריחא האיסור נכנס בתוך היתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפי' אביי מודה דריחא לאו מילת' היא ורבא נמי דהכא מצי למיסבר אפי' כרב דהתם אמר ריחא מילתא היא ושאני הכא דריחא מזיק לו לפי שנכנס בגופו ולכך אמרו דריחא לאו מילתא היא הילכך לא תלי' האי פלוגתא כלל בפלוגתא דהתם ושפי' ק"ל התם כרב והכא כרבא והשתא הוי טוב' גווני דריחא ריח החזק שבכולן פת חמה וחבית פתוח' דאסו' לכ"ע וריח בשר נבילה בפלוגתא דרב ולוי וק"ל כרב וב"ת דהכא ק"ל כרבא למט' מהם פת צוננות וחבית פתוחה או פת חמה והחביו' מגופה וכ"ש דשרי לכ"ע פת צוננות וחבית מגופה וכ' עוד שאף לענין ריחא מילתא דהתם דהלכה כרב דאמר ר"מ היא ה"מ בתנורים שלהם שהיו בו קטנים וה"ה תחת מחבת שלנו שקורין תריפד בלעז שאופין תחתי' פשטיד"א כמו כן ריחא מילת' היא אבל בתנורי' גדולי' שלנו אין לחוש לריח' ובלבד שלא יהא פי התנור סתו' ואין לחוש אם אפאו פשטיד"א של בשר עם טורט"א של גבינה בתנור א' רק שלא יגע זע"ז או עם האיסור פי' כגון פשטיד"א של נבילה אין לחוש כמו כן וכ"כ הרא"ש ממש כדברי התו' בשם ר"ת ולא הזכיר כלל דברי הרי"ף שנחת לחלק בין דיעבד לכתחי' דלאוכלו עם הכות' הוי כלכתחילה או משום דהוי דבר שיל"מ ואף בכאן לא הביא דברי הרי"ף כלל אלא שכ' ודין פיסק' ריחא מילתא שכ' הרי"ף כאן כת' בפ"ב דע"ז ע"כ ושם לא הזכירו וא"א לומר אלא שלא חש לדבריו כי לא מסתברא ליה כלל לחלק במה שחילק והאמת שכ"כ המ' בשם הראב"י דפליג על הרי"ף דכת' מ"ש הרב דה"ל דבר שיל"מ אין נ"ל דלאותו ענין שנאמר הוא אסור עד העולם ולאותו דבר שהותר דהיינו בלא כותח לא נאסר מעולם כאשר נמי הוכחתי בפרק הערל סימן ל"ו ונ"ל לרב דלא אסור אלא בבשר שחוט' ובשר נבילה שקולטין הריח ביותר מפני הפיטום וכן בפת חמה וחבית פתוחה שאין דרך לנטות ימין או שמאל אם לא דרך המגופה ולהכי מדמה להו רב אבל לית ליה הא דתני ר"כ פת שאפאה אצל הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח דלר' נמי ס"ל דשרי ומזה נהגו אפי' למאן דאית לי' ריחא מילת' היא שהפת אינם מקפידי' עליו ואוכל אותו עם מה שחפצים בין עם בשר בין עם גבינה וכן דעתי נוטה שבפש"טידא ופלאדן שנאפו יחד דריחא מילתא היא אבל הפת שעמו שריא אפילו עם הפשטיד"א בלא כיסוי גם מורי אבי היה נוהג בהן איסור אבל בפת לא ע"כ אבל מדברי התו' שפסקו כרב משום האי עובדא דרבא מפרזיקי' כו' ומהאי דר"כ משמע דאסור אפי' הפת שנאפה עם הבשר לאכול בכותח ואף במלח כמר בר ר"א גם מ"ש התוספ' והרא"ש לחלק בין תנורים שלנו היינו לענין דיעבד אבל לסמוך לכתחילה על האי שריותא דתנורי' שלנו גדולים לא עבדינן כלל כ"א בפשטיד"א שהיא באגן מכוס' בבצק אבל אינה מכוס' לא ולא מבע' פשטי' פלדאי"ן אלא אפי' פת עם אחד מהם כמ"ש הא"ז שראוי להחמיר שלא לאפות פת עם אחד מהם אפילו בתנורים שלנו וז"ל הא"ז ואע"ג דריחא מילתא היא שרי לן לכתחילה לאפות פשטידא שלנו שהם מכוסו' למעלה בתנור עם הפת שהתנורים שלנו גדולים הם ומיהו אם זב שומן הבשר חוץ לפשטידא ונבלע בתנור אע"פ שהפ' רחוק מן הפשטיד"א אסור לאכלו אפי' במלח וכן טוב ליזהר שלא לאפות שום טפילות עם הפת בתנור דילמא זב השומן ולא ידע אלא יאפה הפשטיד"א ויסיק התנור ויאפה הפת ע"כ וש"ד האריך בענין בסוף מש' ומתן כ' אבל העול' נהגו איסור באפיית הפשטיד"א ופלאד"ן יחד אבל לאפות פת עם א' מהן שרי והמחמיר שלא לאפות לכתחילה פת עם הפשטיד"א או פלאדן תע"ב ע"ב וכ' מהרא"י עליו בשערים שלו יראה דנהגו להחמיר אפי' באפיית הפת עם אחד מהן ואפשר הוא מטעם דפרישנא בא"ז דילמא זוב שומן ואע"ג דרגילין לאפות כל הטפלות במחבת שקורין בל"א בעקין מ"מ חוששין וי' מקילין ומשימין הפשטיד"א בפי התנור ממש אם לא אין רצונו לאכול הפת אלא שהו' ממין הפשטי"ד סומכין על הוכחת התו' דשרי במילחא משום ריחא בעלמא ויש עושין היכר מועט בפת כי הא דאמרינן כי עבד' כעין תורא שרי והוא היתר פשוט שעושין לחמין לכבוד שבת ללחם משנה ואופין אותה עם הפשטיד"א לכתחילה אבל נזהרין מלאכלו עם חלב דהתם מטעם משום דדבר מועט הוא ונאכל מחר בשבת והוי כעין תורא לפי' התו' ע"כ וצריך פי' לדבריו כי מה שכותבי' סומכין על הוכח' התוספ' היינו שמחלקי' בין תנורי' שלהם שהיו קטנים לתנורים שלנו שהם גדולים ומשום הכי אנו מותרין לאפות פשטיד"א עם פלאדי"ן ע"כ וא"כ אנו לכל הפחות סומכין ע"ז דשרי לאכול הפת עם המלח אעפ"י שאין לאכול עם חלב וה"ה לאכול עם מה שהוא ממין הפשטי"ד ומ"ש והוא היתר פשוט שעוש' לחמי משנה כו' מזה יראה דשאר מיני פת אסור לאפות אפילו הוא עשוי ע"ד עילוי הנוי ויופי מכל מקום איכא למיחש שמא יאכלם עם מאכל חלב מאחר שאינו דבר מועט וגם אינו חשוב שינוי אלא כשעושין בו ג"כ דבר היכר מה שאין עושין בו בכל השנה וה"ה הלחמים שאופי' בשבועות עם הפלאדין בתוך התנור שאסור לעשות כן א"ל בשינוי ממש אכן אם אופין הלחם עצמו בחלב נראה דשרי כי נשתנה תוארו משאר תואר לחם דמסקינן בפ' כ"ש דא"ל ריב"ל לברתיה יומא קמא לא תלישא לי בחלבא מכאן ואילך לושי לי בחלבא ופריך והתניא אין לשין את הפת בחלב ואם לש כל הפ' אסורה מפני הרגל עבירה ומשני דעבדי ליה כעינא דתורא דשרי דמשמע אי לא הוי כעין תורא דאסור ואיכא ב' פירושים רי"ף ורמב"ם פי' שעשו שינוי בצורת הפת ורש"י ותוס' פירשו שהפת עשה קטן וכ' מהרא"י וכן יראה דהני תרי פי' אליבא דהלכתא מסיקו דתרווייהו סברות יפות הן והכי כת' אשיר"י בכמה דוכתא בתלמוד משני פירושי' תוכל לסבור כתרווייהו ע"כ אלמא כל היכי דהוה כעינא דתורא שרי בין שהוא דבר מועט או עשה בו שינוי שאין תארו כשאר תואר הלחם ואף שלחמי המשנה אנו עושין בו כל השינוים שהוא מעט וגם עושין בו ציור ברישמית סכין מה שאין עושין כן בשאר לחמים וכן קבלתי שמ"ה עושין כן כדי להיות יוצא ב' פירושים לחומרא בעלמא עושין כן אבל סגי בחדא שהרי בלחמי משנה כ' לעיל דסגי בה אי טעמא שהוא דבר מועט והוי כעינא דתורא לפי' התו' ומש"ה ראיתי נמי שיש שעושי' לחמי משנה שאין בו שינוי כלל אלא עשוי כעין לחם שמוכרין בשוק וכ"ז לעניין לכתחילה אבל בדיעבד בשר וחלב שהיו בתנור אח' סומכי' על דברי ר"ת וסיעתיה שמחלקים בין תנורי' שלהם דנפיש פיטומייהו וכ' מהרא"י בשערים הכי נהוג דרוב הגאוני' הכי ס"ל אך לפי מ"ש הרמב"ם וסמ"ג דתנור גדול זהו מחזיק י"ב עשרונים של מנה וכזה אין מצוי לנו כ"כ ולפי דעת אשר"י דתלי טעמא משום דתנורים שלהם מכוסין הוו לא היה לנו להקפיד כשהתנור גדול קצת שיכול ההבל להתפשט כמ"ש התוספ' ובדיעבד אין להחמיר בו כולי האי ע"כ דבריו ונראה באותן תנורי' שיש להן נקב מן הצד כמעט למעלה זולת הפתח שיש לה מן הצד נ"ל להקל אפילו לכתחילה לאפות הפת עם א' מהן ולאכול עם מה שירצה שהרי בעל ש"ד כ' לחלק איפכא ולומר אפילו לוי שהכשיר דוקא תנורים שלהם שהיה פיהן למעלה אבל בתנורים שלנו שפיהן מן הצד מחזיק ריח ומפטם כל מה שבצידו ומודו כ"ע דאסו' לכתחילה ע"כ אלמא דיש לחלק במקום שיש נקב בגובה התנו' שאינו מחזיק ריח וא"כ היכא דאיכא נמי אידך מעליותא שהתנור גבוה גדול אין בו איסור כלל אעפ"י דלסברת א"ז דכ' שמא יזוב כו' אין חילוק בוודאי כן הו' אבל אם הוא בקדירה או במחבת אין חוששין כולי האי אע"ג דמהרא"י כ' שמ"מ חוששין היינו במקום שיש ג"כ טעמ' דריחא אבל כאן דאין שום טעם דריחא מפני שהתנור גדול ועוד שיש בו נקב למעלה אין להחמיר וראוי להתיר אפי' בפשטיד"א ובפלאד"ן אם הוא במחבת רק שהוא קשה בעיני ההמון ואיכא למיחש שלא יקילו יותר הנראה בעיני כת' וכ"ז איירי בתנור הפתוח אבל בתנור סתום אסור לפי מ"ש אשיר"י אבל בתנורי' שלנו הגדולים ופתוחים משמע להדי' שאם לא היו פתוחים אפי' הגדולים אסורים וכ"ש דאיכא למימר דאף תנורים שלהם היו פתוחים ואין חילוק בין שלהם לשלנו אלא בקטנות וגדולות כדברי תוספ' אבל בסתומים אף לוי מודה דאסור דהוי כפת חמה וחביו' פתוחו' אסור לכ"ע ומ"מ נמי היכי שהמאכל הוא בקדיר' ומכוסה יפה אינו נאסר משום ריח אפי' בתנור קטן או מכוסה ומ"ה נראה בעיני היכא שהטמינו קדירה אח' שהיתה בה דבר איסור והיה בתוך תנור שאר קדירות הרבה של היתר ואם קדירה של איסו' מכוסה יפה בכיסוי ממש ואין בו נקב שיכול לפטו' ממנו לחו' אז כל הקדירות שרי ואם אינה מכוסה יפה אזי כל הקדירו' הפתוחות אפילו בדיעבד ולא היה בהן שומן מאחר שהתנור סתו' וכמדומ' שכן שמעתי ואף שמצאתי שכ' הרשב"א לא אמרו ריח' מילת' אלא דווקא לצלי אבל לקדירה ליכא למיחש כלל כדאמרינן בפסחי' כעין שתי קדירות לא וז"ל בת"ה הקצר ואם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור במקום צר ואפי' פה הקדירה מותר אפילו לכתחילה שאין ריח המתבשלי' גדול כ"כ וגם הר"ן כת' בפ"ק דע"ז דאפי' מאן דפסק כרב דאמ' ריחא מילת' היא ה"מ בצלי אבל בקדיר' לא ע"כ אכן בקדירה טמונה שאין לה שום מקום לצא' הרי ידוע שההטמנ' גורמות הפיטום ונאסרו:

דין לפי מה דק"ל ריחא מילת' היא בתנור צר או לדידן לכתחילה היינו אפי' כשהבשר הנבילה כחוש רק השחוט' שמינה וכן חתי' שנאסרה מחמת דם שנצלה עם בשר שומן אוסר אותה ומ"מ כבד מותר לצלות בתנור אחד עם שאר בשר שמן וביארנו דבשר נבילה והשחוטה שניהם כחוש' מותר לכ"ע בצל שצלאו עם דבר אסור אסורה הבצל אם הוא בתנור צר ובארנו דמותר לצלות דג עם בשר בתנור אחד אפילו לכתחילה בתנור שלנו:

פסק הא דאסר רב בשר שחוטה ובשר נבילה פי' רש"י בפרק כ"צ אפילו הנבילה כחושה משום דהשמינה מפטמ' כחוש' הנבילה והדרה הנביל' ומפטמ' לשחוט' וכתב מהרא"י בשערים שלו שצריך לחלק בין הא דאמרינן דאין הנאסר יכול לאסור ולילך במקו' שאין האיסור יכול לילך לשם דהא נמי הנבילה הכחוש' אין לה פיטום דריח' שאני לפי שהפיטום מוליך הריח והטעם הכחוש עמו ע"כ והנה מ"ש מוליך הטע' הכחוש עמו לפ"ז יראה היכא שנאסר הבשר משום דם כגון שנמלח בכלי שאינו מנוקב אוסר שאר בשר שנצלה או שנתבשל עמו בתנור משום ריחא אף דדם אינו מפעפע והוי כמו כחוש ולא מפטם מ"מ השמנונית מפטם אותו ומוליך הריח והטע' הדם עמו ומה שנמצא כתו' בכתבי' דכבד הצלאו עם בשר בתנור דאינו אוסר הבשר אפי' הוא שומן ולא אמרינן דהדר זהו ומפטם להאי היינו משום דדם הנבלע בכבד הוא דבר קלוש ולא שייך למימר גבי' פיטום אבל בנדון כבר נעשי' כל הבשר נבילה לפי מה דק"ל בכ"מ אמרי' חנ"נ אפי' גבי דם א"כ מפטמה הנבילה בכשיר' מאי אית לך למי' הלא אין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור עצמו או אפי' במקום שנעשה נבילה כדאמר בכמה דוכתא מ"מ אמרי' דשמנוני' מפטם ומוליך הריח הבשר שנעשית נבילה עם הדם שבתוכו דפיטום שאני כמ"ש מהרא"י לעיל מה שאין גבי כבד דכולו היתר אם יוליך הריח של הכבד עם הדם הנבלע בתוכו כאחת א"כ כולו היתר היא ודי"ק היטב ותמצא דברי כנים מ"מ בתנור קטן או כשהתנור מכוסה כ' הרשב"א דמלישנא דפלוגתא רב ולוי משמע דלא אפליגי אלא כשא' מהן שמן אבל בשנים כחושים כ"ע מודו דמותר דריחא כי האי לאו מילתא היא כת' במרדכי ובשר של איסור שנצלה עם בצל בתנור זהו ודאי איסור לפי שהבצל חריף כו' מ"מ ונרא' דאיירי בתנור קטן או מכוסה כדפי' ומ"ש ודאי אסור כלומר אפי' לוי מודה בזה כמ"ש אח"כ שדומה לפת חמה וחביות פתוח' אבל בתנור גדול ופתוח שרי בדיעבד לכ"ע ובסמ"ק כ' וז"ל י"א אפילו צלאו דג עם בשר אסור לאכלו משו' דקשה לד"א ודוקא בתנור קטן אבל בתנור גדול אין להקפיד עכ"ל אין לדקד' אהא דסמ"ק שלכל הפחות לכתחילה אסור אפי' בתנורים גדולים כמו שאנו נוהגין להחמיר בבשר עם חלב אפי' בתנורים גדולים כ"ש במקום סכנה גדולה ואפשר להחמיר ולאסור אפי' בדיעבד מ"מ נ"ל דמותר לכתחילה כיון שכ' המרדכי בשם מיימוני אם צלאו דגי' עם בשר אסור לאוכלו בחלב אלא אע"ג דקים ליה דבלע ריחא מן הבשר מ"מ ריחא מתיר הדג לבדו אלמא בריחא אין שום סכנה א"ל בממשות והוא היה אב לכל הרופאים והטבעיים וממילא שרי אפילו לכתחילה וליכ' למיגזר שמא יאכלנו עם החלב דלא מצינ' חומרא זו אלא בפת הראוי לאכול עם כל דבר ומ"ה היה צרי' לעשו' כעינא דתורא מה שאין בדג והדומה לו ומ"ש להדיא בפ' כ"צ דאסור אפי' במילחא וז"ל דמסקינן לשם האי ביניתא דאטוויה בהדי בישרא אסרה רב' מפרזיקיא מלאכול בכותחא מר בר ר"א אמר אפי' במילחה נמי אסור משום דקשיה לריחא וד"א והלכתא בוודאי כמר בר רב אשי דהוה בתראי וחלילה לומר שסמך על חכמתו נגד סוגיא הלכה צ"ל דהוא סובר דהאי עובדא לא איירי בצלאו בתנור א' כפרש"י דס"ל כה"ג אין בו חשש סכנה ולא הי' אסרו מר בר ר"א אלא צלא' עם בשר ממש ואעפ"כ לא אסרו רבא במילח' ומר בר ר"א אסרו אפילו במילחה והכי הלכתא אם נתבש' עם בשר ממש שאסורים משום סכנה וכ"מ שפסק מהרר"י לוי על קדירה של בשר שנפל לתוכה שלפוחית של דג שקורין בל"א בלאז ונתבשל שם ואסרו משום דחמירי סכנתא מאיסור' ויש שרוצים לדקדק מדברי הטור שכ' גבי דגים שעלו בקערה כו' וז"ל ורש"י מתיר אפילו נתבשלו בקדירה של בשר לאכלן בחלב אא"כ נתבשל עם הבשר בעצמו דמשמע אבל בעצמן שרי זה אינו כדפי' אלא שרש"י מפרש לשון התלמוד בפ' כ"ה דגים שעלו בקערה דשרו דנ"ט בר נ"ט הוא ופי' אם היו מבושלין עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח כו' אבל קערה כו' הרי שלא בא רש"י להחליט דינו אלא לפרש מהו נותן טעם בר נ"ט שאינו אוסר ע"י עליית קערה אם לא בנתבשל ובליעה ממש:

דין שהטבח נאמן על ג"ה ועל החלב ומיהו אין לוקחין בשר מכל טבח אלא א"כ מוחזק בכשרות ודין טבח שנמצא אחריו חלב כשעור' מעבירין אותו ולאו דוקא במקום אחד אלא אפי' בב' מקומות או ג' ואם הוא כזית מלקין אותו ומעבירין אותו ואפי' אין הכזית במקום אחד אלא בב' וג' מקומות וכשנמצא אחריו חלב כשעורה שמעבירין אותו יש ג"כ להכריו עליו בב"ה בב' וה' וב' פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו מפני שמצאו אחריו חלב כשעורה ויהיה חדש ימים שלא יעסוק באומנותו ואח"כ יצא אצל ת"ח שבעיר או בעיר הסמוך לו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו דין לפי ראות עיניו ואח"כ יכריזו עליו בב"ה הטבח שהעבירוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה כבר תהא ונתחרט על מעשיו וקבל עליו תשובה ומכאן החזרנוהו לאומנתו כשנמצא אחריו חלב כזית מלקין אותו ברבי' בב"ה כו' ומ"מ הכל לפי ראות העינים שבזמן הזה אין להכביד כ"כ להעבירו בפע' ראשונה אלא מזהירי' אותו שלא יעשה עוד והכל לפי פשיעות':

מתני' אין הטבחין נאמנים על ג"ה דברי ר"מ וחכ"א נאמני' עליו ועל החלב אר"י ב"א אר"י חזרו לומר אין נאמנין על ג"ה אר"ג ובזמן הזה נאמנין אכשור דרי מעיקרא סבר כר"י ולבסוף סבר כר"מ כל כמה דהוו דכירן לר"י לא הוי מהמני פי' לפי שמקיל בחטיטת הגיד חששו חכמים שלא יקיל השתא דאנשוה' לר"י הוי מהימניה וז"ל הטור הטב' נאמן על ג"ה כמו שנאמן על החלב מיהו כ' הרמב"ם שאין לוקחין בשר מכל טבח אלא א"כ היה אדם כשר ומוחזק בכשרות אותו שוחט לעצמו ומוכר לאחרים ונאמן ע"כ ולעיל מסקינן בגמר' איתמר טבח שנמצא אחריו חלב ר"י אמר כשעורה ור' יוחנן אמר בכזית אר"פ ל"פ להלקותו בכזית לעברו בכשעורה אמר מר זוטרא כשעורה במקו' א' בכזית אפי' בב' ובשלשה מקומות והלכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורה רובא דעלמא סברי דמ"ז לא פליג אר"פ אלא שמעתתא בפני עצמו הוא דכזית כדי להלקותו אפי' בכמה מקומות וכשעורה כדי להעבירו הוא דוקא במקום א' וכ"ה דעת הרמב"ם שכ' וז"ל וטבח שדרכו לנקר הבשר ונמצא אחריו חלב חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין אבל אם נמצא אחריו חלב אם הי' כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית חלב אפי' במקומות הרבה מכין אותו מ"מ ומעבירין אותו מפני שהטבח נאמן על החל' ע"כ וכ"כ הטור אחריו וכ"נ קצת לדעת האלפס והרא"ש שהביאו נמי הא דמ"ז ומ"מ דוחק לישנא דהלכתא להלקותו בכזית מאחר דליכ' מאן דפליג עליה דר"י ע"כ נר' עיקר מה שמ"כ בפירושים אחרים וז"ל אמר מ"ז כשעורה במקום אח' כזית אפי' בג' מקומות מ"ז אתא לפירושא דר"י ל"פ אדר"י ולא ר"י אדר' יוחנן אבל אדר"פ מיהו פליג דקאמר ר"פ כאן לעברו כאן להלקותו ואתא מ"ז למימר או תרווייהו לעבר או תרוייהו להלקותו איירי אם יש לך חילוק ביניהם היינו לא שנחלקו זע"ז אלא ר"י דאיירי בחלב כשעורה היינו כשנמצא אחריו חלב כשעורה במקום אח' אבל חלב כבשעורה בב"ג מקומות א"נ פחות מכשעורה אפי' במקו' א' לא עבדינן כלום ור"י דאיירי בחלב דכזי' היינו כשנמצא אחריו חלב בכזית אפי' בב"ג מקומות אבל בכשעורה אי איתא במקום אח' מלקין ליה או מעברין ליה אבל בב"ג מקומות לא ומר אמר חדא ומר אמ' חדא ול"פ ע"כ ומ"מ הוא דוחק דמ"מ פליגי שהרי כזי' בב"ג מקומות הוא יותר מכשעורה והכי הול"ל כזית בכמה מקומות ושעורה במקום אח' ול"נ דמ"ז לא בעי לשנויי דל"פ ר"י ארבי יוחנן לא פליג אר"פ דאמר להלקות בכזית כו' דמשמע מיניה דאין חילוק בין כזית לשעורה אלא שזה למלקות וזה להעברה אתא מ"ז למימר דאיכא נמי חילוק' אחרינא בנייהו דשעורה שהוא להעברה בעינן שעורה במקום א' וכזית להלקותו אפי' בב' ג' מקומו' והרשב"א כתב בענין אחר וז"ל מדקאמר והלכתא משמע דמ"ז לאו לפירושי מילתא דר"י הוא דאתא אלא לאיפלוגי עליה דר"י דבעי כזית במקו' א' ומ"ז מחייב אפי' בכזית בב"ג מקומו' ומ"ה פסיק תלמודא כר"י דבעי כזית במקום אחד דמסתמא דכזית דקאמר במקום אח' הוא דבעי וכן משמע מדברי ר"ח ז"ל דלא מייתי דברי מ"ז כלל ומדברי שהביא דברי מ"ז ומאי דפסיק תלמודא דהלכתא להלקותו בכזית לא נתברר דעתו בזה ע"כ ודוחק הוא בעיני דמנא ידעינן דר' יוחנן דאמר כזית במקום א' הוא ועוד אי קאי על ר' יוחנן מנ"ל לתלמודא דפליג דילמא פירושו קא מפר' לדבריו דכזית דלהלקותו אפי' בכמה מקומות היא א"ו עיקר כדפרשתי דפליג אדר"פ ומהשתא נוכל לומ' הא דפסק תלמודא והלכתא להלקותו בכזית ולהעבירו בכשעורה כר"פ דלא מחלק בין כזית לשעורה אלא לענין זה ולא כמ"ז א"כ אמרינן להחמיר דכזית ושעורה שתיהן אפי' בב"ג מקומות ומשום הכי הביא הרי"ף הא דמ"ז למימרא דהלכתא דקאמר תלמוד דפליג על מ"ז וס"ל כר"פ שאין חילוק ביניהן ושתיהן אפי בב"ג מקומו' ונתבררו דברי הרי"ף יפה וכן עיקר וכתב הר"ן הא דלהעבירו שלא יקח ממנו בשר עוד והא דקאמר להלקותו ה"ה דמעבירין אותו מיהו אע"ג דמעברינן ליה אין דינו כחשוד שהחשודים חזרתן קשה כדאיתא בסנהדרין מפני שהם מזידין אבל הכא לא חשבינן ליה מזיד אלא פושע הוא וחזרתו קלה ובקבלת חברות שיקבל עליו שיתנהג כחבר לענין זה בפני ג' סגי ליה כדמוכח בבכורו' גבי חבר ונעשה גבאי וכל הדברים האילו נידונין לפי מה שהם לפי כוונת האנשים ולפי אונסם ופשיעותם ע"כ והא"ז כ' וז"ל כ' ראבי"ה אפי' נמצא אחריו כזית אפי' בב' וג' מקומו' מלקין ליה גם מעברינן ליה עד שיקבל עליו דין שמים עד שיתקן עיותו ע"פ ת"ח ונר' שיש להכריז עליו בב"ה ב' ה' וב' פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה ויהיה חודש ימים שלא יעסוק באומנתו ולאחר חודש ימים יבא אצל ת"ח שבעירו או עיר סמו' לעירו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו דין לפי ראות עיניהן ואח"כ יכריזו בב"ה פלוני הטבח שהעברנוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעור' כבר תיהא ונתחרט על מעש' הרע הזה וקיבל עליו מה שציוהו ת"ח ומכאן והלאה החזירו לאומנתו והוי הוא נאמן לסמוך עליו כבראשונ' וקודם שישמעו הכרזה זו בב"ה אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר ואם נמצא אחריו כזית מלקין אותו ברבים בב"ה ולאחר המלקות יאמר בעצמו בקול רם אני פלוני לקיתי מפני שנמצא אחרי חלב כזית והכל כמ"ש אבל אם מוכר חלבים בחזקת שומן או טריפות בחזקות כשרות מחמירים עליו טפי מפני שהוא מזיד וצריך לקבל דין בפני ת"ח ואפ"ה לא סמכינן לאכשורי ואפי' לעשות חנוני למכור אגוזים לא שבקי' ליה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה מתחת ידו מדב' חשוב ומשלו והמוכר טרפו' בחזקת כשרות ומת קודם שעש' תשובה אסור להתעסק בקבורתו ואפי' כלבים אוכלין את בשרו ולוקקין דמו אסור להבריח מעליו אבל אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה ע"כ שוב מצאתי תשובה א' ונ"ל מפני הפצרת הרב לא נמנעתי אני העלוב לכתוב על אידו' ר"י הלוי ששגג בטריפה שנמצאת אחריו סירכא במקו' דלא שכיחא כמ"ש הר"ש שכן הודה לפניו והבשר לא נאכל לא מצינו זה בהדיא בתלמוד אלא בטבח שנמצא אחריו חלב איכא פלוגתא פי' ג"ה ר"יא בכשעורה ור' יוחנן אמר בכזית א"ר פפא בכשעורה לעברו מאומנות בכזית להלקותו דמלקות חמיר מהעברה ויש מרבותי' שכותבין הבודק ששגג ומצא אחריו טריפה או השוחט ונמצא נבילה או המנקר ונמצא אחריו חלב יש להזהירו שלא לעשות עוד כן ואם אין נזהר עוד יש להעבירו מאומנתו לגמרי ולהלקותו ולבזותו ויש להכריז עליו בב"ה פלוני טבח העבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו טריפה או נבילה או חלב ואם שוב נראה תשובתו בלא רמאות יחזרוהו לאמונותו וראוי לסמוך עליו כבראשונה וכן נמצא בהרוק' ולעולם לא יתעסק באומנתו חודש ימים ויש מרבותינו שכת' שאף טבח שנמצא אחריו כזית חלב דינו כן ודאי ר"י הלוי נמי ששגג בפעם הראשונה יש להזהירו ולא להעבירו כי ע"כ נקרא המכשילה דאין אדם עומד בתורה אא"כ נכשל בה פעם אחת ועל הכלים שהגעילו בני עירו להחזיקו כחשוד בשאר בהמות שבדק למפרע לא יפה כיון דלא מחזקינן ליה בחשוד למפרע וכ"כ מורי הר"ש בפ"ב דחולין על ההיא דמסיק רשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו כו' עד מיהו אם בדקוהו ולא גמי' ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע עכ"ל והאי ר"י הלוי הרי ראיתי העדות שהעידו מחותני מהר"ש הרר"מ כ"ץ שסידר לפניהם ה"ש ובדיקה שפיר ידע אותם ומעתה יותרא כל אדם שלא להונות ר"י הלוי בהונאות דברים הקשים מהונאות ממון דזה ניתן להחזיר וזה לא ניתן להחזיר ושלום לכם כו' מנח' בר ר"פ מעילא צד"קו עכ"ד והנה מה שדימה החכם לומר דכל פעם ראשונה נקרא מכשול ויש להזהיר שלא יעשה עוד אין לו שום הכרע בתלמוד אדרב' סתמא קאמר תלמודא טבח שנמצא אחריו כו' וגם הרמב"ם לא כתב ענין זה שמלמדי' אותו ומזהירין אותו שלא יעש' עוד אלא לענין חוטין וקרומין שהן מדרבנן ולא בחלב וטריפה דמידי דאורייתא ומ"מ נר' בעיני לימ' מאחר שאותו חכם הנקרא ר"מ ר"מ ווירזו"ברק שהיה מגדולי אישטריי"ך כמ"ש עליו מהרי"ו בתשובתו והיה בעל הורא' וגדול הדור בזמנו ועשה כמה תקנות וגדר כמה גדורות בישראל עשה אף זאת כי הוא דבר שיכולין לעמוד בו כי ראה שבעו"ה הדור פרוץ ואין כח ביד החכמים להוריד את האדם מחזקתו ולהכלימו בדבר שיש עליו פתחון פה לומר שוגג א"א שלא ימצא צירוף אליו ממשפחתו או מריעיו להחזיקו שלא יכנע לבו לשמוע בפרט כל דבר שהוא תמוה בעיני ההמון להכלים האדם ולביישו בפעם הראשון בלי אזה' ע"כ הניח הדבר להקל מדברי התלמוד ודומה לזה כ' הרמב"ם בפ' כ"א מה"ש וז"ל וכבר נהגו כל ב"ד ישראל שאחר התלמוד שמושיבין הבע"ד ומושיבין העדים כדי לסלק המחלוקת שאין כח להעמיד משפטי הדת על תלם ע"כ לכן אני אומר מאחר שכ' נמי הר"ן לעיל שכל הדברים נידונים לפי מה שהם לפי מה כוונת האנשים לפי אונסם ופשיעותא יראה נמי להקל בפעם הראשון אם נראה בתקלה ולהזהירו שלא יעשה עוד ולפי ראות עיני החכם ולפי הענין והזמן אשר לפניו אבל בפעם הב' מלקינן ליה בכזית אפילו בכמה מקומות ומעבירין בכשעורה אפי' בכמה מקומות גם המלקות אם יראה בעיני חכמים לפי הזמן ולפי הענין אשר לפניהם שלא להלקותו ולפדות המלקות ולעשות לו שום ד"א תמורתו לפרסומי מילתא הרשות בידם ודומה לזה מה שאמרו בדקו עד מקום סכנה ופירושו גם מ"ש ראב"י שאם מוכר טריפות כו' שמחמירין עליו כו' עד שילך למקום שאין מכירין אם יראה לחכמים שא"א לו לנוד ממקומו דטפלי וצרות הבת עליו או כדומה לזה נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כדי שיהא עומד במשקל הזה ובתשובה הארכתי בענין זה ואכתוב אותו בסימן שאחר זה:

דין ש"צ שהיה ג"כ שוחט ובודק של הקהל ובא לידו המכשול שמכר בשר בחזקת כשירה ונמצא בו סירכה גדולה במיצר החזה ואז שואלו אותו בדרישו' חקירה ונשבע שלא במרד עשה ח"ו אלא נתחלף לו טריפה בכשירה וניכר בו שבשגגה נעשה והוא צועק ובכה על המכשול וגם הוא בפעם הראשון אז אין מעבירין אותו לא מש"ץ ולא מהיות טבח בתו' זמנו ומ"מ מי שרוצה להחמי' שלא לאכול משחיטתו יחמיר אכן ישלם לו מה שהיה ראוי לבא לו מן השחיטה עד כלות זמנו:

פסק בא לידי בארץ רוסי"א בש"ץ שהיה ג"כ שוחט ובודק ובא לידו מקרה לא טהור שמכר צד אחד של פנים בחזקת כשירה ומצאו בו במיצר החזה סירכא חזקה שהיא טריפ' לפי מנהגינו אבל עדיין לא אכלוה וכשבא הדב' לפני שלחתי אחריו ושאלתי אותו בחקירות ובדרישות ונשבע על ככה שמכשול זאת בא לידו לפי שמכר ג"כ חלק א' של טריפה ונתחלפה לו הכשירה בטריפה שנתן הכשירה לארמית והטריפה לישראל והיו אנשים שבאו לפסול אותו מחזקת אומנתו שלא יהא עוד טבח לזה ואף יהא פסול לש"ץ והשבתי נראה בעיני שהש"ץ ההוא שמנהו אותו לש"ץ לפי שיש לו נעימות קול וערב ורגיל לקרות בתורה מאיזה צד באתה לפסול אם מחמת שמכ' טריפה בחזקת כשירה ואין לך רשע גדול מזו מדכתב ראבי"ה בפר' ג"ה בהאי שמעתתא דטבח שנמצא אחריו כזית חלב וכו' שאם מכר טריפ' בחזקת שחוטה שמחמירין עליו טפי מפני שהוא מזיד אפי' אין מניחין אותה אפי' להיות חנוני למכור אגוזים עד שילך למקום שאין מכירין כו' הוא כתב בדבריו מפני שהוא מזיד משמע דלא מחמירין במוכר טריפו' אלא במזיד דוקא ומה שמלקינן ומעבירין אפי' בשוגג כמו טבח שנמצא אחריו חלב וכו' שאני התם מאחר שסומכין העולם על ניקוריה וא"כ עליה דידיה רמיא ולא הוי להתעצל במידי דאי' כרת או אפי' מלקו' והוי מזיד דהא אפי' שגגת תלמוד עולה זדון כ"ש שגגה כזו שנקר ולא נקר כדינו משא"כ בחילוף זו שהוא דרך מקרה לא טהור דלא מלקינן ולא מעבירין וא"ל מנ"לן דמהימן לומר בשגגה יוצאת המכשילה מתח' ידו שמא במזיד ובמעל עוש' זו פשו' כביעת' בכותח' דמוקמינן גברא בחזקת כשירו' וגדולה מזו מצינו באבל רבתי הא דאין קורעין ואין חולצין כו' במאבד עצמו לדעת לאו דעלה באילן ונפל ומת איכא למימ' שמא נאנס ונפל שהרוח דוחפתו אלא שאמר ראו שאני עולה באילן ונפל ומת אבל ראוהו חנוק ותלוי באילן ומושלך זהו מאבד את עצמו שלא לדע' אע"גב דאית ביה תיוהא טובא וקרוב הדבר שאיבד עצמו לדעת שהרי הוא מהעבירות גדולים שהיצר הרע מסיתו וכ"ה בנמצא אפ"ה מוקמינן אחזקו' כשרות שלא איבד עצמו לדעת וק"ו בנו של ק"ו שהוא בעצמו נשבע לפנינו וצועק ככרוכיא ששגגה באה לפניו שמהימן ולא הפסי' כשרותו ותו אפי' תימא דלא מהימן לקולא לחזק אותה בכשרות ולהיות אומן כבראשונה מ"מ הכא האיכא הוכח' דלא במרד ולא במעל עשה שהרי סירכא היתה גדולה ברוחב יד ואם היה רוצה לגנוב דעת המקום ודעת הבריות ולמכור טריפה בחזק' כשרות ה"ל לנתק ולהפריד כל הסירכו' מן הצלעו' שלא יהא ניכר ונרגש וכב' ידוע מן התלמוד דסמכינן אאומדנא דמוכח ואפי' במילתא דאיסורא וקצת ידים מוכיחות לאיסור' אפ"ה סמכינן אאומדן מקולא בהא דמסיק בסוף נדרי' ההוא גברא דהרזיק בבית' הוא ואינתתי' על אתא מרא דביתא פרטיה נואף להוצא וערק א"ר איתתא שרי אם איתא דעביד איסור' ארכוסי הוי מרכיס פרש"י היה מתחבא בבי' שלא ירגיש הבע' אע"פ שהיא לא אמרה שלא עבדה איסור' כדמשמע סתמא דתלמודא ואיפשר אף היכא דהיא הוה אמרה עבדינא איסורא לא הוה מהימנא דשמ' עיניה נתנ' באחר כדאמרי' התם כ"ש בנדון זה שהוא עומד ונשב' דלא חטא וליכא ריעות' דחט' במזיד דסמכינן אאומד' שהיה לו לנתק ולהפריד הסירכה מן הצלעות כדי שלא ירגישו בדבר וא"כ שמעינן וודאי דהאי ש"ץ הוא בחזקות כשרות הראשונ' לא בענין לומר בענין זו שהוא כשר לש"צ דפשיט' שהוא כשר דאפי' אתה מדמה אותו לטבח שנמצא אחריו חלב היינו להעבירו מן אותו האומנות ולא מן האומנו' אחרות ואפי' חלב שהוא בכרת כ"ש טרפ' שהוא בלאו בפרט סירכא כזו במצר החזה דאיכא בה כמה צדדין להתירה אלא שנהגו להטריף במדינות הללו דאין להעבירו מן האומנו' אחרות והוא כשר לש"ץ אלא אף להעבירו מן אותו האומנות אין כאן מקום לפוסלו מאחר דאיכא שגגה ונוסף לזה אומדנות דמוכח בדבריו דמהימן אבל מ"מ אם רוצים הקהל או אף יחידים להחמיר על עצמם שלא לאכול מבדיקתו מאן מחי בידייהו רק שיה' דעתן לש"ש ומוחזקי' כבר ביראת השם וכן דעתן לש"ש ולא לעשו' אגוד' על צד המחלוק' ומ"מ באופן שלא לקפ' מחייתו ולשלם לו מן הציבו' מה שהיה הראוי לו לבא לו מן השחיט' תוך כלות זמנו ועוד אפי' תאמר שאין לחל' בין זה לטב' שנמצ' אחריו חלב ובאת' להלקותו ולהעבירו לכל הפחות מזה האומנו' הלא כתב הרב הגדול מהר"ם מויר"זבורק בתשו' שבפעם הראשונה לא מלקינן ולא מעבירין אותו אלא מזהירין בו שלא יעשה עוד כי חשבינן ליה למכשול ודבריו הבאתי לעיל בסי' ט"ז ועוד אני אומר דאפי' את"ל שפשע הש"ץ ועש' שלא כהוגן ובאת' לדמות אותו למוכר טריפו' ולהחמיר עליו טפי נר' בעיני מאח' שהוא עומד ואמר בשבועה לא חטאתי ואם נראה בעיניכם שחטאתי הריני מוכן לקבל תשובה שאין יכולי' להורידו דנראה בעיני אפי' מכר טריפו' במזיד בחזקת כשרה ובא והודה על עונותיו ורוצה לקבל תשובה שאין יכולין להורידו תוך זמנו דאפי' לראבי"ה שכתב שמחמירין עליו ומורידין אותו מאותו אומנות ואפי' מוכר קליו' ואגוזי' אינו ראוי היינו שקנסוהו מעין מלאכתו הראשונות שהרי לא אמר שקנסהו שלא יהיה עוד רצען או חייט או צורף אלא דוקא במלאכתו הראשונ' כעין חנות אבל להיות ש"ץ שהוא אומנות אחרות מאן לימא לן דמורידי' ומקפחין מחייתו מאחר שהוא תוך שנתו וכי אתה רוצה לומר מאחר שחטא א"כ תפילתו אינה מקובלת אין הדלת ננעלת בפני ב"ת ומנשה מלך יהודה יוכיח וא"ל שיש בדבר הזה ביזוי מצוה אדרבה אין צדיקי' עומדי' כו' ויותר הוא מסתבר' להכשירו ממ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל מה שנתרעמת' שנהגו באילו מקומו' למנות ביזוי משפחה לש"ץ ויש בדבר הזה ביזוי מצוה כאילו אינו כדאי למיוחסות שבישראל כו' ע"ז לא נתרעמתי על שלך שתלוי הדבר ביחוס משפחה ואינו כן בעיני המקום אם הוא מיוחס ורשע מה תועלת לפני המקום ביחס שלו ואם רוב משפחה בזויה וצדיק טוב ליקר' מזרע רחוקי' כו' ע"כ ויש להשיב על דברי הרב לא מצינו בדברי רבותינו ויעתר לו ולא לה לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילו' ב"ר אלא צריך את' לומר שאין חילוק לבן צדיק לב"ר אלא אתפילת עצמו שזכות אבו' יסייעתו אבל המתפלל בעבור אחרים ואין בו עולה ומרמה אדרבה חשובה לפני המקום הוא שמניח מעשה אבותיו והולך בדרכי הש"י ועליו נאמר שלום לרחוק ולקרוב יש שהוא מזרע רחוקי' ונתקרב ק"ו בעל התשובה עצמו המוד' על עונותיו ורוצה להסגף בתשובה שעליו נאמר שלו' לרחוק ולקרוב וא"ת שאין לו תשובה עד שילך למקו' אחר כו' כדמשמע פ' ז"ב א"כ אתה נועל דלת בפני ב"ת כי לפעמי' יש אנשים שאינן יכולין לילך למקומות אחרים כי הטפלים והבנות מוטלות עליו ובפרט בימים הללו בגלות אטו לא יהיה להם תשובה עד שילך למקו' אח' וכן מימינו לא שמענו מחכמי הדור שהיו אומ' שילך למקו' שאין מכירין וילבש שחורי' כו' אלא נותנין לו תשובה לפי גדול עונו בסיגוף גופו ושאר ענייני' לפי ראות עיני החכם ולישנא תלמודא משמע הכי דגרסינן בפ' זה בורר ההוא טבחא דאישתכח דנפק' טריפה מתותי' ידיה פסלי' ר"נ ועברי' אזל רבי טופר' ומזי' סבר ר"נ לאכשורי א"ל רב' דילמא ערומי קא מערים אלא מאי תקנתיה כדאמר רב אידי ב"א החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין ויחזיר אבידה בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו ידו בדבר חשוב משלו ע"כ א"כ משמע להדיא אי לאו דחיישינן לערומי אפי' ברביית טופרי' ומזיי' הוה מכשרינן ק"ו בתשוב' אחרת שהוא מסגף נפשו בתעניות ויסורין שראוי להכשירו ולא אמרו שאין לו תקנה כלו' היכא שאינו רוצה לסגף נפשו ואינו יכול לסבול ביסורים של גופו כי הא מרכי נפש ובעלי תענוג ותדע שא"ת אפילו בסיגף יסורים הוא דאמרי' איערומי הוא דקא מערים א"כ אין לדבר סוף ק"ו שיערים במה שיוציא טריפה מתחת ידו אלא דלא מחמירין כולי האי מאחר שעשה הפסד בממונו ונטרד ממקומו א"כ למה יגרע סיגו' הגוף עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ומ"ה כ' הרמב"ם בטבח שיצא טריפה וכו' עד שיראו מעשים שניחם על הרעה וילבש שחורים כו' אלמא דנשמ' בלשונו דלא בעינן דוקא ילבש שחורים אלא שיראו שינח' על ריעות' ובסיגוף גופו אין לך ראיה גדולה מזו שהוא ניחם ועוד אפי' תימא דדוקא קאמר היינו דוקא משום קנס וכדי שלא להכשירו עוד למלאכתו ראשונה כמ"ש הראבי"ה האי דינא הוא א"כ איך הניחו חכמים המכשילה לפני שילך למקו' שאין מכירין א"כ שמא יאכיל שם טריפות לישראל קודם שיוציא מתחת ידו טריפה ושמא לא ישמור גזירת' א"ו דמדינ' הוא כשר מאחר שמתחרט בעונותו ומקבל עליו דת חבירות חוזר לכשרותא בתשו' כל דהו אלא שהחמיר שלא לעסוק במלאכתו של בעל חנות עד שילך כו' ולפ"ז אנו יכולים לומר שלא לפסול נמי לעדו' ומה שאמרו עד שילך למקו' שאין מכירין כו' דלא לאכשורי לעדות קאמר אלא דוקא לעשות במלאכתו וכן בתלמודא לא אישתמיט דלפסול לעדות קאמר ואפי' לדעת הרמב"ם והסמ"ג שכ' שפסול לעדות עד שילך היינו משום דזה בזה תליא שאם מכשיר אותו לעדות א"כ אין אתה חושדו לחימוד ממון א"כ למה לא יהיה עוד טבח כבראשונה ומאחר שקנסו שלא לעסוק במלאכתו אע"ג דמדינא כשר הוכרחו ג"כ לפוסלו מן העדות דאל"כ הוו ד"ת כחוכא וטלולא אבל מה שאינו תלוי בחימוד ממון וג"כ אין מעין מלאכתו הראשונה פשיטא שהוא כשר לפני המקום וכ"ז כתבתי לרווח' דמילת' ע"כ לא הארכתי בו כי בנדון דידן דליכא חשדא שהיה רוצה להאכיל טריפות לישראל אלא שגגה בא לפניו ועל זה בוכה ומצערו והוא בפעם הראשונה שלא הזהירו בו שאין לפוסלו בשום דבר זאת התשוב' וכאשר כתבתי בימי חורפי במעשה שהיה:

דין ג"ה אסור בהנאה אבל שומנו וקנוקנות אינן אסורים בהנאה ומיהו האידנא נוהגי' לשלוח ירך שג"ה בתוכו שאין מחזיק לו טובה בשביל הגיד וק"ל אין בגידין בנ"ט כדלקמן:

מתני' שולח אד' ירך לנכרי וג"ה בתוכו מפני שניכר מקומו כ' הרא"ש וז"ל כ' הרמב"ם ז"ל דג"ה מותר בהנאה וחכמי לונבי"ל ז"ל השיבו על דבריו ואומר דאסור בהנאה ופלוגתא דתנאי' היא דתניא ג"ה מותר בהנאה דברי ר"י ור"ש אוסר ור"י ור"ש הלכ' כר"י ובפ"ק דפסחים פריך לר"א דאמר לא יאכל איסור הנאה משמע והרי ג"ה דרחמנא אמר ע"כ לא יאכלו בני ישראל את ג"ה ותנן שולח אדם ירך לנכרי שג"ה בתוכו ומשני קסבר ר"א כשהותר נבילה היא וחלבה וגידה הותרו הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מאי איכא למימר מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש היא דתניא האוכל ג"ה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ור"ש פוטר ור"ש ה"נ דאסור דתניא ג"ה מותר בהנאה דברי ר"י ור"ש אוסר ואי הלכה כר"א דאמר לא יאכלו איסורי הנאה משמע צ"ל דג"ה אסור בהנאה דאנן ק"ל אין בגידין בנ"ט וליכא לשנויי כשהותר' נבילה היא וחלבה וגידה הותרו מ"כ בשם הר"ר יונה ז"ל שאסור בהנאה וכ' שיש לו ראיה מפסחים ולא כתב הראייה ונראה שסובר הלכה כר"א ולכאורה נראה דהלכה כחזקי' דאמר לא יאכל דוקא איסור אכילה משמע דחזקי' רבו של ר"י הוה והלכה בכ"מ כחזקיה כנגד ר"י וכ"ש כנגד ר"א תלמיד של ר"י גם רי"ף ז"ל לא הביא בפסחים אלא דברי חזקיה וכו' ע"ש באשר"י ובאורך בפירקן (דף קס"ז ע"א) ונרא' שמותר בהנאה עכ"ד ואומר אני שיפה דקדק אלא שלפי דיקדוק זה נשמע שהרמב"ם חוץ לכבודו לא ירד כ"כ לעומקו של הלכה שהרי הוא פסק דג"ה מותר בהנאה נמצא שפסק כחזקיה ובפ"ח מה"מא כ' כר"א להדי' כ"מ שנ' לא יאכל כו' ופסק נמי דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן והיינו כר"א והאמת שבפ' מרובה סימן כ' הוכחתי שחולין שנשחטו בעזרה דרבנן כדברי הרמב"ם ואף התו' שכ' בפ"ק ג' דקידושין בשם ר"י שהן דאוריית' כתבו במרובה שהן מדרבנן נמצא לפי דיקדוק זה של הרא"ש דהלכה כר"א גם בלא"ה נר' דהלכ' כר"א ולא כחזקיה מדקמסקינן בפ"ד וה' גבי השור יסקל שאסור בהנאה כר' אבהו דא' כ"מ שנ' לא יאכל אחד איסור אכילה כו' וכן מסיק ג"כ אחמץ ואינו מזכיר דברי חזקי' שהרי הוא נזכר בתחילה בפלוגתא אלא תפס כלל אדר"א דאמר כ"מ שנ' לא יאכל כו' לפי שהלכת' הוא ע"כ ראוי להזהר בו אפי' להאכיל לחתול ומ"מ נר' דוקא בגוף ג"ה אבל לא בשומנו וקנקונית אינו אסור אלא לבני ישראל ומשום קדושות שנהגו בו איסור אכילה אבל לא בהנאה ומ"מ לפי מה שאסרינן ג"ה בהנאה מתני' דשולח אדם ירך לנכרי אתי' כר"י דמתיר ג"ה בהנאה ולא כר"ש וכ"כ התו' להדיא וז"ל ואין לתמוה על מה שמוכרין ניקור בשר לגוים אע"פ שמעורב בו גיד דגוי אינו נותן מעות אלא על דבר שיש בו נ"ט ולא על הגיד ומיהו ירך שלמה אסור לשלוח לגוי לפי שמכבד בה טפי שהוא שלימה ומתני' דשולח אדם ירך לנכרי כו' מוקי לה התם דלא כר"ש דאמר אין בגידין בנ"ט וג"ה אסור בהנאה ע"כ ויראה להדיא מן התוספ' דס"ל דג"ה אסו' בהנאה מאחר דק"ל אין בגידין בנ"ט וצריך לדקדק מה שהאידנא אין נזהרין בזה לשלוח ירך לנכרי אף שהג"ה בתוכו ויראה לפי שהאידנא אין מחזיק לו טובה בעבור זה גם בסוגיא דהכא משמע שיותר מחזיק לו הנכרי טובה כשהוא שולח לו מתוקנת ומנוקרת כמו שראוי לאכול לישראל:

דין דאסור ליתן ירך חתוכה לגוי בפני ישראל אא"כ מנוקרת ואם אינו נותנו בפני ישראל מותר לתת במתנה לגוי אפילו חתוכ' ולא שייך גניבת דעת במתנה כ"א במכר ודין אם שולח אדם לחבירו ירך מחות' ע"י גוי בלא חותם כשירה אם היא חתוכה כדד' חטיטת הגיד וכן בשר יבש שנשלח ביד גוי ונתקלקל החותם ונכר בה חטיטת ישראל בנטילת חוטין דיד וחוט שאצל החזה מותר ודין מי שניק' בשר והלך לו ואין אנו מכירין אותו אם בקי בניקור אין ראוי לאכול הבשר אבל בשולח ירך מנוקר' לחבירו אי' לחוש לכלום:

מסקינן בסוגיא הא דקתני במתני' שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו שלימה אין חתוכה לא במ"ע אילימא במקום שאין מכריזין פי' שהכל טבחי ישראל והיכא שאיכא טריפה בחנות אין מכריזין עליה א"כ ממילא אין קונין שום בשר מן הגוי א"כ חתוכה נמי לישדר ליה הא לא אתי ישראל למיזבן מיניה ואי במקום שמכריזין היכא טריפה וממילא היכא דלא הכריזו הכל בחזקת כשר א"כ שלימה נמי לא לישדר דמחתך לה הגוי ומזבן לה ולא יטול גידה ומשני א"א במקום שמכריזין וחתוכה דגוי מידע ידיע וכ' רש"י ז"ל ועל דא סמיך ר' כששלח ירך לחבירו ע"י גוי ולא עשה בה חותם דכש' היא אם חתיכה היא כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד וכן ראיתי רבותי שהתירו בשר יבש שנמלח ביד גוי ונתקלקל החותם וחתיכות שניכר בהן ניקור ישראל כגון בנטילת חוטין דיד והחוט שניטל אצל החזה התירו ע"כ וכ"כ הרא"ש והר"ן כת' עליו וז"ל וטעמ' דמילתא דאע"ג דבשר שנמצא ביד גוי במקום שאסור ליקח מהם בכל ענין אסור אע"פ שהוא חותך בחתוכה דישראל מ"מ התם ה"ט שיש לחוש שמא ישראל לקחה בחזקת כשרה וניקר ואח"כ נודע לו שטרפה היתה ומכרה לגוי וכל כה"ג חשש קרוב הוא וראוי לחוש לו אבל הכא שזה בוודאי שלח ירך מנוקרת וצריך אתה להוסיף עוד חששות ולומר דישראל היה לו ירך וניקרה ואח"כ נודע לו שטריפה היא ומכרה לזה ואח"כ הפקי' בידו ירך מנוקרת והוא מחליף להנאת עצמו כשרה בטריפה וכל כי הני חששות רחוקו' לא חיישי' והיא סברת התו' וכ' עוד הרב ב"הע ז"ל הוסיף ללמוד שמות' לשלוח עוף שחוט לחבירו בלא חותם שחתיכות הסימנים ראיה שישראל שחטו והרשב"א ז"ל חולק בדבר שאע"פ שאין הגוים נוהגין בה"ש פעמים שהם חותכין הסימני' בסכין והביא ראייה מדאמרי בפ' א"מ ר"ח מצא גדי שחט בין טברי' לציפורי והתיר לו משום שחיטה כר"ח בנו של ר"י הגלילי ודייקינן התם דמדהתירו לו משום שחיטה ברוב ישראל הוה ואם איתא דחתיכת סימני ראייה ברוב גוים נמי לשתרי אלא ש"מ שאין חתיכת סימנים ראיה כלל ע"כ לעיל בפ"ק סי' כ"ו הבאתי תשו' רש"י שדעתו ג"כ נוטה לאיסור ע"ש והא דמסקינן במקום שאין מכריזין הכל מכח תקנה הוא דמן הדין אפי' במקום שאין מכריזין שרי ליקח מאחר דט"י ננהו ואזלי' בתר רובא ולא זו אלא אפילו במקום שהכריזו שאיכ' טריפה מ"מ מן הסתם מותר לקנו' בשר מן הגוי דאזלי' בתר רוב ורוב כשרי' נינהו אלא דמשו' תקנה הוא שאסו' לקנו' כמו בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי דשמא יחזור וימכרנ' לישראל אף שמן הדין לא הי' לנו למיחש ואזלי' בתר רובא כ"כ בתו' לקמן על הא דא' ובנמצא הלך אחר הרוב והר"ן כ' דקודם תקנה היה מותר לקנו' מן הגוים דמסתמא בשר זה מן המקולין ניקח אלא דכיון שמותר ליק' מהם אסור למכור להם נבו"ט שכ"ה בכל דברים הניקח מגוים כשהן אסורין אסור למכור לגוי שמא יחזור וימכרנה ליש' כדי שלא יארע דב' תקלה ליש' ע"י ישראל חבירו כדא' בבגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנה לגוי שזהו שורת הדין כלו' שמותר ליקח ואסור למכו' ומפני שהיה בדבר זה הפסד גדול למקולין של ישראל שהיו מאבדין הטריפות שלהם נהגו במקומו' לעשות תקנו' בדבר כדי שיהא מותר למכו' ולא יפסידו ממונם ויש מקומות שתקנו להכריז אותו היום שאירע להם טריפה במקולין ואסור ליקח מהם באותו היום כדי שיהא מותר למכור ובשאר הימים חוזר לכמות שהיה שאם אירע לא' מבע"ב נבילה וטריפה בביתו אסור למוכרם להם ומותר ליקח מהם כיון שלא הכריזו ואין לחוש שמא מן הטריפות שמכרו להם אתמול היא שסתם לוקח בשר לצורך היום הן לוקחין ועוד שהדבר ניכר בבשר אם היא בת יומ' או לא וזהו ענין מקום שמכריזין המוזכר בגמ' וי"מ שלא הכריזו משו' דדילמא אי מכריזי זילא בהו מילתא לגוים ולא זבנו מנייהו ועוד דאי מכריזי נמצאו בעלי בתים שאירע להו נבילות וטריפות בבתיהן מפסידין אותן כל אות' הימים שלא נעשית הכרז' במקולין ולפיכך תקנו שלא יקחו מהם לעולם כדי שיוכלו למכור להם נבילות וטריפות ונמצא שבמקומות שנהגו שלא להכריז כל ימות השנה חזרה תקנתם בהיפוך שורת הדין שמן הדין אסורין למכור ושרי ליקח והם כל ימות השנה אסורין ליקח ומותרות למכור זהו ענין דבמקום שאין מכריזין דמוזכר בגמרא ע"כ כת' הרא"ש בשם הראב"ד מדאמרינן שלימה אין חתוכה לא מכאן יש ללמוד שאם בא א' מעלמא וניקר את הבשר והלך לו ואין כאן בקי בניקור להראות לו שהוא מנוקר יפה ואותו המנק' לנו לא נודע לנו אם הוא בקי בניקור אם לא בחזקת היתר הוא דתלינן שיפה ניקר ובקי הוא בניקור דאלת"ה חתיכ' אמאי לא והא לא אכיל ממנו לעולם עד דמחוי ליה לבקי והוא ידע אם ניטל גידה אלא ש"מ כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא וכ"ש ירך מנוקרת שא"צ לחזור אחר המנקר ואין דומה להא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כי בהמה בחייה אין בה שום היתר לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומ"ה קיימ' בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מהגיד הלכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן והשתא גבי שחיטת בהמה דבהמה בחזק' איסור עומדת אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הן בה"ש ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה ירך שיש בו היתר ידוע כ"ש שיש לנו לומר כן וליכא למימר דחיישינן הכא לאדם פושע שלא כדין יסמוך על חתך של ירך דגזירת חכמים בכ"מ אינ' בשביל חשש אלא אמרינן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן הלכך אם לא הי' היתר גמור לסמוך על החתך לא היינו אוסרין לשלוח ירך לגוי ע"כ ולזה הסכים הרשב"א והר"ן נמי הביאו אלא שהביא דברי הראב"ד בנוסח' אחרינ' ממ"ש הרשב"א והרא"ש וז"ל ישראל שהי' מנקר בשר והלך לו ולא ידענו אם ניקר כולה אם לא א"צ להראות לבקי אלא סומך עליו ונר' עיקר דברי הרא"ש והרשב"א שכ' כדברי הראב"ד ואין כאן מי שבקי בניקור להראות לו הוא דסמכינן עליה ולא בע"א דהא גבי שחיטה נמי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מ"מ לא סמכינן ארובא אלא בדליתא קמן דנשיילי' ממילא גבי ניקור נמי לא סמכינן ארוב מצויין אלא היכא דליכא למיקם עליה דמילת' כגון דליכא בקי אחרינ' להראותו וכן הכריע מהר"י קאר"ו עוד כת' הרי"ן על דברי הראב"ד שנרא' דוקא כשולח ירך מנוקרת לחבירו הדברים נראים שאין לחוש אבל בישראל שנקר והלך לו איכ' למיחש שמא בדעתו היה להחזיר ולהשלים ולא השלים ע"כ ודברים של טעם הם ובא"ז כ' בעל נפש לא יסמו' אלא על טבח הבקי ויודע בטיב הניקור ומניין החוטין האסורין בבהמה לבד מהקנוקנות וחוט שתחת הלשון ע"כ ואני הגבר אשר שמעתי וראיתי שרוב המנקרים שלנו אף על פי שמחמירין בענין הניקור לחתו' אף ההית' מ"מ כמה פעמי' בא שמקילין בחלב ובקנוקנות של ג"ה מרוב מהירות כשיש להן שעת הדחק וכ"ש בשעת הבציר ע"כ נהגתי בעצמי שלא לאכול בשר המנוקר עד שיבא למנקר אחר ויבדוק את הבשר אם הוא מנוקר כראוי ולעיל בריש פ"ק סי' ב' הארכתי ושוב נחזור לסוגיא ואב"א במקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר ואז יראו הישראל ויקנה ממנו וא"א משום דגניב לה לדעתיה דסבור שישראל זה אוהבי מאד דאחר שטרח בה ותקנה לו עד שראויה לו שלחה לו דא"ש אסור לגנוב דעת הבריו' ואפי' דעת של גוי והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה קעבר במברא א"ל לשמעיה פייסיה למבוריה פייסיה ואיקפיד אמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהביה נהליה במר דשחוטה פי' בחזקת שחוטה ושוב מסקינן ת"ר השולח ירך לחבירו שלימה א"ל שיטול הימנו ג"ה ובגוי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול הימנו ג"ה ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטריפות לגוי אחד מפני שמטעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר ולא יאמר אדם לגוי קח לי בדינ' זה בשר מפני ב' דברים אחד מפני האנסין שלא יקח הגוי הבשר מן הישראל בחזקה ויעזוב המעות לעצמו ואחד שמא מוכרין לו נבילות וטריפות אמר מר בגוי בין חתוכה ובין שלימה א"צ ליטול הימינו ג"ה במ"ע אילימא במקום שמכריזין חתוכה אמאי א"צ ליטול הימנו ג"ה כיון דלא אכריז אתו למזבן מיניה אלא פשיטא במקום שאין מכריזין אימא מציעתא מפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטריפות לגוי אחד מפני שמטעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר ואי במקום שאין מכריזין הא לא אתו למזבין מיניה אלא פשיטא במקום שמכריזין אימא סיפא לא יאמר אדם לגוי קח לי בשר מפני ב' דברים אחד מפני האונסים וא' שמא מוכרין לו נבילו' וטריפו' ואי במקום שמכריזין אי איתא דהוי טריפ' אכרוזי הוה מכרזי אלא פשיט' במקו' שאין מכריזין רישא וסיפא במקו' שאין מכריזין ומצעיתא במקום שמכריזין אביי אמר אין רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין ר' אמר כולה במקום שמכריזין רישא סיפא שהכריזו ומציעתא שלא הכריזו ר"א אמ' כולה במקום שאין מכריזין ומציעתא גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל ע"כ ופסק הרא"ש דהני תרי שינויי בתראי דמשני וא"א במקום שאין מכריזין לית להו עיקר אלא שינויא קמא עיקר דהא אביי מוקי ברייתא דתני בה ובגוי בין שלימה ובין חתוכה א"ל ליטול הימנו ג"ה במקום שאין מכריזין ורבא מוק' לה במקום שמכריזין וכשהכריזו אלמ' דלא חיישינן במתנ' דהיינו בשולח דורון שמא יתננה לו בפני ישראל וגם לא חיישינן במתנה דגניבות דעת והא דקתני מציעתא דאין מוכרין נבלות וטרפות לגוי מפני שמטעהו דוקא במכירה הוא דאסור לפי שהגוי נתן מעו' בתורת שחוטה וסיפא דקאמר שמא ימכרו לו ויודיעוהו לו שהיא טריפ' וההיא דשמואל דפייסיה למבוריה נמי כמין מכר הוא ומ"ה איקפיד וא"כ הני אמוראי בתראי מתרצינ' מתניתן בשינוי קמא כי היכא דלא תפלוג מתני' אברייתא ור"ת תירץ דהא דחיישינן לגניבות דעת ולשמ' יתננה לו בפני ישראל היינו היכא דאוור ישראל לגוי שהיא כשרה מנקרת אבל בסתם לא חיישינן ע"כ ודוחק הוא בעיני דאפי' בשלימה דקא חזי ליה וליכא גנבות דעת מ"מ אסור משום בני ישראל לא יעשו עולה וגו' גם לפירושו כל הסוגיא דוחק מ"מ שמעי' מניה דמן הסתם לא חיישינן לא לגנבות דעת ולא לשמא יתננה לו בפני ישראל ואינו אסור אלא כשנותנו לו בפני ישראל ומ"ה כ' הטור סתמא וז"ל ואם אינו נותני' לגוי בפני ישראל יכול ליתנה לו בין אם שלימה או חתוכה ואם נותנו לו בפני ישראל לא יתננה לו כשהיא חתוכה אא"כ נטל גידה שיש לחוש שמא סבר ישראל שראה שנתנה זה לגוי שנטל גידה קודם שנתנה לו ויקחנו ממנו ויאכלנו עם גיד' שכל ירך שיוצ' מתחת יד ישראל שחתכה כדרך שחותכין אותו מנקרי הבשר היא בחזקת שניטל גידה ע"כ וא"ל אמאי השמיט דין דמכירה לאשמועינן דאסו' מאחר דק"ל כר"א דהא ס"ל דאפי' במקום שאין מכריזין חיישינן במכיר' שהוא באיטליז במקום שמוכרין הבשר במקולין ברבים וחיישינן שמא יראה ישראל ויקנה ממנו כי ס"ל כדברי ר"ת כמ"ש הטור להדיא אח"כ בסי' קי"ז שמסקנת א"א בדבר דלא חיישינן אף במכירה לשמא ימכרנה לו בפני ישראל אם לא שיאמר לו הישראל שהוא כשרה כדפיריש' וכעין זה כתב הר"ן וז"ל ומדאמרי' דחתיכה לא גזרה שמא מכרוה נבילות טריפו' לגוי בסתם לפיכך נראין דברי ר"ת ז"ל שכ' דכי דייקינן ממתני' דחתיכה לא כשאמר לו כשירה ומותרת היא הלכך אי א"ל כה"ג בפני ישראל אתי למזבין מיניה ומ"ה גזרינן שמא יתננה לו בפני ישראל וזהו שנהגו בכל המקומות הללו למכור נבילות וטריפות סתם דלשמא ימכרנו בפני ישראל ליכא למיחש כיון דבסתם הוא לא סמוך ישראל בהכי ומשום גניבות דעת נמי ליכא למיחש דאיהו מטעי נמי אנפשיה ע"כ וכבר כ' שדוחק הוא בעיני לאוקמי מתני' בא"ל שהוא כשירה אלא נרא' בעיני דוקא בימיהם שהיו מקומות שהיו מכריזין וכשלא הכריזו היה מותר ליקח מהם א"כ אף במקום שאין מכריזין גזרו במכר לשמא יתננה לו בפני ישראל אבל אחר ימי התלמוד נתבטל המנהג של הכרזה ואין מכריזין בשום מקו' ונתפשט האיסור שאין קונין שום בשר מן הגוי וזהירי ביה טובא ע"כ התירו למכור להם נבילות וטריפו' ולא חשו תו לשמא ימכרנה בפני ישראל דאפי' ישראל רואה אינו קונה א"ל שישמע מפי ישראל שאומר לו שהיא כשיר' וכולי האי לא שכיחא דבני ישראל לא יעשו עולה וק"ו שאינו עושה זה בפני ישראל שלא יכשול בו ולפי מ"ש דק"ל כשינויי קמא ולא חיישינן לגנבות דעת גבי גוי במתנה כ"א גבי מכר ל"נ להקל שהרי הרי"ף והסמ"ג כ' סתמא שאסו' לגנוב דעתו של גוי כמו גבי ישראל אלא משום דס"ל גנבות דעת כזו כמו שסובר שניקור לו כמו שהיא ראויה לאכול אינה גניבות דעת ואינה דומה לטריפה בחזקת שחוטה שאפי' הגוים מודים לזה שהכשירה מעולה מן הטריפה כמו שהטריפה מעולה מן הנבילה וכ"כ הרמב"ם וז"ל להדיא שכל גניבות דעת המוזכרים לקמן בהלכה אסור אפי' לגוי ומאחר שגניבת דעת אסו' בגוי כ"ש גניב' ממש וגזל הגוי דאסור ואף להטעותו אסור כאשר הארכתי בזה בהגוזל בתרא:

דין אל יסרהב אדם בחבירו שיאכל אצלו ויודע שאינו סועד ואל ירבה לו בתקרובות ויודע בו שלא יקבל ואל יפתח לו חביות המכורות לחנוני כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בזה ואפילו בסתם אסו' משום גניבות דעת מ"מ אם אינו מתכוון כלל להטעותו אלא פותח החביות לצורך עצמו והוא סובר שבשבילו הוא פותח איהו דקא מטעי אנפשיה:

תניא היה ר"מ אומר אל יסרהב אדם בחבירו שיאכל אצלו ויודע בו שאינו סועד ואל ירבה לו בתקרובת ויודע בו שלא יקבל ואל יפתח לו חביות המכורות לחנוני שהו' סובר שבשבילו הוא פותח אא"כ הודיעו אבל בסתם לא ואע"ג דלא א"ל שבשבילו הוא פותח ואיכא גניבות דעת דממילא הוא סבר דבשבילו הוא פותחו דלא מסיק אדעתיה שמכרה לחנוני וכת' התו' והרא"ש שלא דמי להאי דלקמן מ"ז בריה דר"נ הוה קאזיל מסוכר' לבי מחוז' ורבא ור"ס הוה קאתו לסיכרא פגעו אהדדי הוא סבר לאפיה הוא דקאתו א"ל למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי א"ל ר"ס אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר אי הוה ידעי' טפי הוי טרחינן א"ל מ"ט אמרת ליה הכי הא חלישתי' לדעתיה שהוא היה סובר תחילה שכבדנוהו השיב לו ר"ס אם לא היכן מגלין לו הוי קא מטעינן ליה א"ל רבא איהו דקא מטעי נפשיה דהתם איבעיא ליה למ"ז לאסוקי אדעתיה דלא יצאו לקראתו דמנא להו דידעי נביאות ודלא כרש"י שפי' דהא דאמר לא יפתח לו חביו' פתוחות לחנוני דאמ' לו בשבילך אני פותח כו' חדא דאא"כ הודיעו לו לא משמ' הכי אלא משמע אפי' בסתם אסור כל זמן שלא הודיעו ועוד מדפריך בסוגיא מר"י שפתח חביות המכורו' לחנוני לעולא וכי ס"ד למימר דר"י משקר לעולא אלא אפי' בסתם אסור אא"כ הודיעו ואני אומ' שאם היה כפירש"י לא היה על לב התלמוד למיפרך מהא דר"י כלל שיהא מותר אפי' לשקר חלילה דאפי' לגוי לשקר משום שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' כדפי' לעיל ומ"מ נר' נהי דבסתם אסור אפי' לא משקר היינו שמראה את עצמו כאילו עשה בשבילו ולכבודו אבל אם הוא אינו מתכוון כלל להטעותו אלא פותח חביות לצורך עצמו והוא סבור שבשבילו הוא פותח איהו דקא מטעיה נפשיה וא"צ להודיע כ"כ הר"ן וכן מורה ל' הרמב"ם לא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרו כדי לפתותו שבשביל כבודו פת' וכן כל כיוצא בזה ע"כ משמע שאם לא בא לפתוח לא ותו כ' אפי' מלה א' של פתוי ושל גניבות דעת אסור אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות ע"כ ותו מסקינן ולא יאמר לו סוך מפך ריקם ואם בשביל כבודו מותר פי' כבודו של אורח להודיע לבריות שחביב עליו ת"ר לא ילך אדם לבית אבל ובידו לגין המקשקשי' פי' חסרים ולא ימלאנ' מים מפני שמטעהו ואם יש שם חבר עיר מותר פי' חבורת עיר כלומר שיש לשם רבים וזה מכוין להחשי' את האבל בעיניהן ואני אומר חבר עיר מותר כשיש שם חבר העיר חשוב כרבים ורוצה להחשיב את האבל בעיניו ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל שחוטה מפני ב' דברים א' מפני שמטעיהו שאין העור כ"כ חזק כמו בשל בריאה ואח' מפני הסכנה כו' ולא ישלח אדם לחבירו חביות של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חביות מלא יין ושמן צף על פיה הלך וזימן עליה אורחי' ומצאו של יין וחנק את עצמו ואין האורחין רשאין ליטול ממה שלפניהם וליתן לבנו או לבתו של בעל הבי' אא"כ נטל רשות מב"ה והא דקאמר לבנו ולבתו רבותא קאמר אפילו הני שמן הסתם ניחא ליה מ"מ לא יעשה משו' מעשה שהיה כדלקמן אבל לאדם אחר פשיטא שלא יתן כמ"ש בפ' המוכר את הפירות כתוב בספר בן סירא שקלתי בכף מאזניים לא מצאתי קל מסובין וקל מסובין אורח מכניס אורח כו' ומסיק ומעשה באחד שזימן אורחים בשני בצורת ונתן לפניהם בג' בצים בא בנו של בע"ה נטל כל א' מחלקו ונתן לבנו של ב"ה בא אביו של תינוק ומצאו שהיה עוזק א' בפיו ושתים בשתי ידיו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו כך עלתה על הגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת אר"א ב"י על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל ודוק' לבנו ולעבדו הוא דלא יתן אבל לשמש המשמש בפניהם בסעודה שרי דהא לקמן בפ' כ"ה מסקינן ת"ר לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין בידו של ב"ה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ודוח' לומר דמיירי בנטל רשות מבעה"ב ועוד מסקינן בריש פ"ג שאכלו השמש שהיה משמש על השני' הרי הוא אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות דניחא להו דמייתי להו לידי זימן ושוב מסקינן במסכת ד"א זוטא הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתנו לשמש שמא יארע דבר קלקלה בסעודה אלא יטלנו ויניחנו ואח"כ יתננו לו ע"כ:

דין איסור שנתערב בהיתר כגון טריפה בכשרות אז כל מה שלקחו מהם קודם שנולד הספק מותר אפילו הוא חתיכה הראויה להתכבד:

ההוא טבחא דא"ל לחבריה אי הות פייסת מינאי מי לא ספי' לך משור של פטם דעבדי' אתמול א"ל אכלי' משפרי שופרא א"ל מנלך א"ל דזבן לי פלוני גוי וספא לי א"ל תרי עבדי' וההו' טריפה אמר ר' בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנן אסרינן כל המקולין פי' דאיירי במקום שמכרי' ומ"ה לוקחין בשר מן הגוי וזה פשע ולא הכריז וכי נאמר שהרי ג"כ מכרו טריפות לגוים אחרי' ולא הכריזו אלא מותר ליקח היום בשר מן הגוי כך פירש"י והתו' דאיירי במקום שלא היה שום תקנה שחזרה הדין לאיתנו דמותר לקנות ואסו' למכור להם טריפות כלל ומסיק ר' לטעמיה דאמר מקולי' וטבחים ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר איכא דאמרי אמר רבי בשביל שוטה זה דאיכוון לצעוריה לחבריה הא לאו הכי אסור והתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר שאני הכא דאיתחזק איסורא וכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל בתוס' כתבו דהא דאמר דלא נאסור המקולין בשביל שוטה זה היינו מה שקנו כבר קודם שנולד זה במקולין וכן ודאי נראה דלקנות מכאן ואילך ביום זה אסור דהא הו"ל אח' שנודע לל"ק דמהימן ליה ולא אמרי' לצעוריה קא מכוין א"כ ה"ל במקום שמכריזין והכריזו דאין לוקחין בשר מגוי כלל באותו היום ומיהו מה שלקחו כב' מגוי ואפילו במקולין מותר דליכא למימר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי' אלא כשנולד הספק במקולין קוד' שלקח א"נ כשנודע בברור קודם שלקח זה' שהיה שם טריפה ודאית כענין ט' חניות שאח' מהן מוכרת בשר נבילה אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שום ספק בהא לא אמרינן כל קבוע שהרי בשע' שלקחו מן הקבוע לא היה שם ספק ולא נולד ספק מעולם בקבוע אלא בפירש' ואז איכא למימר כל דפריש מרובא קא פריש והיינו דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב ולפי דברי בעל התו' אלו שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואח"כ נמצא טריפה באחת מן הבהמות במקולין וא"י באיזה לקח אם מן הטריפה או מן הכשרות כל מה שלקח כבר מותר דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפרי' וכל דפריש מרובא קא פריש אלא דקשיא להו הא דאמר לל"ב דהיכא דלא איכוון לצעוריה לחבריה אסור משום דאיתחזק איסורא אמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנתגלה הספק מ"ש מט' חניות דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב ול"נ דהא ל"ק דל"ב מפרשינן כן לה דאיירי בלוקח מכאן ולהבא מן המקולין מיד גוי המוכ' שם אבל מה שלקחו קודם לכן מותר ומשום דאיתחזק איסורא וה"ל מכאן ולהבא אסור קבוע וא"ת א"כ פשיטא ומאי קא מקשה מדתניא ר' אמר בשר הנמצא ביד גוי מותר וכי מסבר קא סבר דרבי אפי' מן הקבוע קאמר והא מתני' תנן ט' חניות וכו' משום דכל קבוע כמחצה על מחצה י"ל דהוה ס"ל דלא אמרי' כל קבוע וכו' אלא שיש שם ודאי טריפה דומיא דאחת מוכרת בשר נבילה משום דאז ה"ל איסורא קבוע כיון שמקומו של איסור נודע וניכר כעין תשע' חניות כ' עוד דלדברי ר"י דלקמן דס"ל היכא שהיתר ואיסור מעורבין זה בזה ואי שרית ליה כשפיר' אתי למשקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר א"כ אין חילוק בין לקח קודם שנולד הספק או לאחר שנול' הספק מאחר שגזרינן שמא יקח מן הקבוע א"כ אפילו מה שלקח קודם שנולד הספק אסו' והנה מה שחילק בשם התו' בין מה שלקח קודם שנולד הספק אף שלא מצאתי פה בתו' שלנו מ"מ דברים נכוחים הם אבל מה שתולה הדבר בפלוגתא דר"ת ור"י ולית' שאף לדברי ר"י שרי והרא"ש נמי שפסק כדברי ר"י לקמן מ"מ הכריע בזה דשרי כמ"ש בתשוב' וז"ל על כבש טריפה שנתערב עם הכשרו' וכולן שחוטות נ"ל דמה שלקחו מן הבשר קודם שנולד הספק אפילו חתיכה הראויה להתכבד מותרת דתלינן דמרובא פריש דלא אשכחן דאסר תלמודא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא היכא שכבר הם עומדי' בחזקת איסור דאי שרית ליה אותם שפירשו את נמי ליקח מן הקבוע אבל קודם שנולד הספק לא שייך למיגזר מידי שכולן בחזקת היתר הם עומדי' מאי אמרת גזירה שמא יקח מהן אחר שנולד הספק הך גזירה לא אשכחן בתלמודא ועוד בהאי ליכא למטעי דאם לקח בעוד שהיה בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאח' שנאסר אבל לאחר שכבר נאסרו אי שרית ליה אותה שפירשה אתי למטעי וליקח נמי מן הקבוע דמימר אמר מה לי האי מ"ל האי דכ"ע לא בקיאי בדיני דקבוע ואע"ג דפיר' לפנינו אכתי לא נולד הספק במקום קביעות ותלינן מרובא פי' ואין חילק בין פירש לפנינו ובין פי' שלא לפנינו כל זמן שעומדי' בחזקת היתר עכ"ל:

דין בשר שהניחו במקום אחד והלך לו ואח"כ בא ומצאו מונח במקומו בלי שינוי מות' אבל אם החליפו ממקומו בין ע"י אדם בין ע"י עורב אז אינו מותר אא"כ מכיר הבשר ע"י סימן או טביעת עין ובנמצ' ביד גוי הולכין אחר רוב מקולין וטבחים ישראל:

אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור מיתיבי ר' אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר נמצא ביד גוי שאני פי' אבל נמצא בשוק אסור דחיישינן שמא עורבי' החליפו ת"ש ט' חניו' כולן מוכרו' בשר שחוטה וא' מוכר' בשר נבילה ולקח מאחד מהן וא"י מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב ה"נ בנמצא ביד גוי ומסקינן לקמן בסוגי' ורב היכ' אכיל בשרא ומשני א"א בשעתי' דלא עלים עיניה וא"א בצייר וחתום א"א באית ליה סימנ' בפיסקא כי הא דרב בר ר"ה מחתך ליה אתלת קרנת' וכת' הרא"ש בדברי הרי"ף וז"ל וק"ל כוותיה דרב ור"ח איתביד ליה כרכשא ביני דני אתא לקמיה דר"ה א"ל אית לך סימ' בגוה א"ל לא אית לך טביעת עין בגוה א"ל אין א"ל אי הכי זיל שקיל וכו' ורש"י פסק דלי' הלכתא כרב והביא ראייה מהך עובדה דר"ח מנהרדעי' דאי לע לגבי ר"כ מפו' נהרא ומעלי די"כ הוה אייתי עורבי שדו כבדי וכולית' א"ל שקול ואכו' האידנא דהתירא שכיח טפי ולא אזלינן בתר רובא דעלמא ועוד דסתם מתניתין דמכשירין מצא בה בשר נמצא בגבולין כו' מוכח כך ואע"ג דשנינן שינויי דחיק' נינהו וכן מוכ' סוגי' דשמעתין דקאמר ורב היכי אכל בשרא ולא קאמ' היכי אכלינן בשרא כדלעיל פ"ק דקאמר ור"מ היכי אכיל בשרא ולית הלכתא כוותי' וק' מפ' א"מ ההוא דיו דשקל בשרא ושדי בי' צינת' דבי בר מריון אתא לקמי' דאביי ואכשרי' ופריך והא א"ר בשר שנתעלם מן העין אסור ומדפריך מיניה אלמא דהכי הלכתא ור"ת ז"ל גריס אתא לקמיה דרב ופריך מרב אדר' ורשב"ם תירץ הא דפסקינן הכא דלא כרב היינו הכא שמצא הבשר במקום שהניחו דלא חיישינן שמא עורב החליפו אבל היכי שנוטל העורב והחזירו חיישינן שמא החליפו והני עובדא איכא למימר דהוה בעיר שרובה גוים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי ע"כ ולא הכריע ודר' הטו"ר להכריע דעת אביו שסובר כמו שהביא באחרונה ומ"ה כ' ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדברי הרשב"ם וכ"ד הרשב"א וכת' עוד אפי' הניחו י' ומצאה ט' אסור ואין נ"ל לפרש' דאיירי בקשורי' כמ"ש בפסחי' לענין י' ככרי חמץ דא"כ פשיט' שהוחלפו אלא אפי' אינו קשורים מ"מ מאחר דחזינן דאיתה שינוי בהנחת' חיישינן לכולהו שמא נתחלפו וחומרא יתירא היא גם נראה מדעת הטור דלא ס"ל בהא כדברי הרשב"א והרמב"ם כתב י' חניו' ט' מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נביל' ולקח בשר מאחד מהן וא"י מאיזה לקח ה"ז אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרוב' קא פריש אם היו רוב המוכרי' גוים אסור ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר וכן בשר הנמצא ביד גוי לא נודע מאין לקח אם היו המוכרים הבשר ישראל מותר זהו דין תורה וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצ' בין בשוק בין ביד גוי אע"פ שכל המוכרין וכל השוחטין ישראל ולא עוד אלא הלוקח בשר והניח בביתו ונעלם מן העין אסור אא"כ היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעת עינא והוא מכירו ודאי שהוא זה או שהיה צרור וחתום תלה כלי מלא חתיכו' בשר נשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא מצא החתיכות ואין לו בהם סימן ולא טביעת עינ' ה"ז אסור יש לומר אותו בשר שהי' בכלי גררוהו חיה או שרץ וזה בשר אחר הוא עכ"ל וכתב עליו המ"מ שסמך על מ"ש בירוש' דשקלים ובנמצא הלך אחר הרוב אמר ר"י בשר הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטי' והוא שראו אותו יוצא במקולין של ישראל רב נחת לתמן חמיתון מקולין וחמר עלייהו אלמא דטפי אסור נמצא ביד גוי מנמצא בפלטי' ואין צ"ל מבשר שהניח בביתו ומצאו במקום שהניחו שאסור לדעת רב שהרי יש לחוש כשנמצא ביד גוי שמא תחילתו מן האיסור הוא ואע"ג דלמעוטא לא חיישינן וסוגיין הוא עיקר לענין דינ' אבל כיון דחזינן בירו' דרב משום חומרא אמרה ודאי בכל גוונא היא ובנמצא ביד גוי נמי אסור זהו דעת רבי' ואינו מתחוור לפי גמרתינו וכבר כ' שדעת הרבה מן המפרשים לומר דבנמצא ביד גוי במקום שרוב טבחי ישראל מותר ומ"מ ראוי להחמיר בדבר עכ"ל ואני אומר שמשו' כבודו כת' שראוי להחמיר בדבר ואין חולקין כבוד לשום אדם נגד דין התלמוד כי מן דין התלמוד בנמצא ביד גוי שרי אפי' לרב וכ"כ הרשב"א בחידושיו וז"ל והר' בה"ת כ' ונ"ל הנהו דשמעתין לבעי סימנא או ט"ע לפי שנאבדו ובא ולא מצאם במקומם ובעיר שרוב טבחי גוים הלכך אם הניח חתיכה בשר והלך לשוק וחזר ומצאם במקום שהניחם אין חוששין שמא החליפו עורב ומותרת אע"פ שאינה מכירה אבל כשחזר ומצאם במקום אחר יש לחוש להחליפה עורב עד שיהיה לו בה סימ' או יכירנה בט"ע ואם הניח' בשוק בין הגוים אפי' מצאה במקום שהניחן אסור אם אין מכירה בט"ע או בסי' וכן שלחה ביד נכרי ע"כ ונרא' דמ"ש שאם הניחה בשוק בין הגוים אסורה היינו דוקא ברוב טבחי גוים אבל ברוב ישראל הא אמר לעיל למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין דשרי וכדפרכינן מבשר הנמצא ומנמצא בה בשר לכל מאן דאית ליה בשר שנתעלם דבנמצא בקרקע איירי ואע"ג דרוב אוכלי בשר גוים נינהו אם חי הוא מותר דאזלינן בתר רוב טבחי ורוב טבחי ישראל נינהו והלכך ברוב ט"י אפי' הניחה בין הגוים ובא ומצאה במקום שהניחה דליכא עורב להחליפה לא חיישי לה כלל כנ"ל ע"כ ואף ריב"ש שרגיל לפסוק כדברי הר"מ לא פסק בנמצא ביד גוי כוותי' שנשאל לפ' שעשה נישואין והיה לו עגל ורצה שישחטו טבחי ישראל כדי לשלוח ממנו מנו' לישראל מיודעין וכן עשה ושלחה המנו' ע"י נערו נוצרי בלי שומ' אם הוא מותר' והשיב אמרו בפג"ה דאפי' לרב דאסור בשר שנתעלם מן העין מודה בנמצא ביד גוי דשרי כשרוב מקולין וט"י ולכן בחתיכו' אלו אם נודע בבירור שלא עשו עגל אחר בעי' אלא זה חתיכות אלו מותרי' אבל אם הפרש או אפי' אחר עשה עגלי' חתיכות אילו אסורות אא"כ יש בהם סי' או ט"ע עכ"ל ואל תשגיח בפשרות הקאר"ו שכ' מאח' שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לד"א שהלכה כרב הלא רש"י ור"ת וכל בעלי תו' וכל האחרונים חלוקים עליהם וכ"ש לנהוג כדברי הרשב"א והרשב"ם ובה"ת שהכריעו בדבר ומסקנת הלכה כך הוא היכא שמצאו במקום שהניחו בלתי שינוי כלל א"צ לשום סימן או ט"ע אבל אם החליפו ממקומו בין ע"י אדם בין ע"י עורב צריך להכי' בסימנ' או בט"ע ובנמצא ביד גוי הלך אחר הרוב מקולין וטבחים ישראל והיכ' שנמצא בשוק או בחצר במקום שהניחו לדעת בה"ת משמע דלא אמרינ' מותר אא"כ מצאו במקומו ולא מצאו שם עורבי' ולא נ"ל לחלק אלא כל היכא שמצא במקומו הראשון שרי וכ"נ מדעת הטור דבכל ענין שרי אם נמצאו במקום שהניחו בפרט האידנא דלא שכיח' החלפת עורבי' ולא ראינו ולא שמענו כ"ש דשרי בכל ענין אפי' בחתיכה הראויה להתכבד:

דין ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואח' מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן וא"י מאיזה מהן לקח ספיקו אסור אפילו בחתיכה שאינה ראויה להתכבד משום דכל קבוע כמחצ' על מחצה דמי ובדבר המעורב נמי אם הוא חה"ל וכל דבר חשוב אמרינן נמי כל קבוע כו' וכל הפורש מהם אסור ואפי' פירש מעצמו מאחר שאין האיסור ניכר גזרינן שמא יקח מן הקבוע אבל כשהאיסור ניכר במקומו כגון ט' חניות כו' אז כשנמצא מותר אפי' חה"ל דאמרינן מרובא פריש ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע הניכר דברשיעי לא עסקינן:

פסק כת' התו' והרא"ש אחריהם הא דאמרי' כשא"י מאיזה מהן לקח דספיקו אסור משום דכל קבוע כמחצה וכו' אע"ג דבכל דבר יבש חד בתרי בטל היינו כשהם מעורבין יחד ולא מינכר איסורא אבל כשהאיסור ניכר במקומו לא שייך ביה ביטול ובדבר המעורב נמי היכא דחשיבא דלא בטיל אמרינן כל קבוע כמחצה וכו' כדאמרי' בפ' התערובו' גבי ב"ח דחשיב ולא בטלי דפרי' ונמשוך ונקריב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני משום דהוה ליה קבוע וה"ה לכל הדברים החשובין כגון חה"ל או בריה או דבר שבמנין בכלהון הוה קבוע וכל הפורש מהן אסור ומ"מ אם פירש קודם שנודע התערובות אפי' לדברי ר"י שרי וכמ"ש הטי"ד להדיא וז"ל ומיהו דוקא כשפירש אחר שנודע התערובות אבל אם פי' קודם שנודע התערובות מותר דבהא לא שייך למגזר שמא יקח מן הקבוע דהא אכתי כולם בחזקת היתר הם ואפי' אם פירש לפנינו מותר כיון שעדיין לא נולד הספק א"כ לא נולד הספק במקום קביעת ותלינן דמרובא פריש דכל זמן שהן בחזקת היתר אין חלוק בין פי' לפנינו ובין פי' שלא לפנינו ע"כ וכ"כ הרא"ש בתשובה דברי ר"י עיקר וכו' תו כ' הרא"ש אהא דאמרינן ה"נ בנמצא ביד גוי וא"ת אמאי לא גזרינן בנמצא ביד גוי גזירה שמא יטול מן הקבוע כדאמרי' בפ' התערובות דפריך ונכבשינהו דניידי ונימ' כל דפריש מרובא קא פריש ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע וכ"ת התם נמי אם פירשו מעצמן שרי אבל לכתחלה אסור לעשות כן גזירה שמא יטול מן הקבו' א"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמן מותרין וכן הא דאמרינ' התם גבי כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות פי' אחד מהן לרבוא ומריבוא לריבוא כולן מותרין ל"ל שנתערב לריבוא מכי פריש יהא מותרין ואע"פ שלא נתערב דמרובא פריש אלמא משמע דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא מסתבר לחלק בין קדשים וע"ז לשאר איסורא וי"ל דהכא שהאיסר ידו' במקומו לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דמידע ידעי דכל קבוע כמחצה וכו' וגם כל אדם נזהר ליקח משם כיון שידוע שיש חנות א' מוכרת נבלות עד שיודע שמן הכשרות הוא לקח אבל כשהאיסור מעורב בהיתר אי שרית ליה כי פירש אתי ליקח מן הקבוע ור"ת לא סובר חילוק זה וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהן ב' או ג' לעיני הרואה ולא נגע באחרים היה מתיר כל חד וחד דפריש ולדידי' צריך לחלק בין קדשים לע"ז לשאר איסורין ולא מסתבר כן בשאלתות דר"א בפ' ויקרא ואלו אערוב ס"ד אפילו אחד ברבבות כולן אסורין ואי איבדור מינהון רובא לחדא דוכתא ומיעוט לחדא דוכתא אמר איסורא בהנך רובא איתנהו ומיעו' שריין ואי משקל חוטרא ובדרינון אסור דלמא אתי למשקל מן הקבוע למיכל כדתנן כ"ה שנתערבו כו' ולא ירד לחלק ולדקדק כמו שדקדק ר"י אמאי ירעו עד שיסתאבו וכן מההיא דכוס של ע"ז נר' דהלכה למעש' כדברי ר"י ע"כ והנה דברי ר"י עיקר כמ"ש הרא"ש וכ"ד כל האחרונים להחמיר ואף שרשב"א הסכים כר"ת מ"מ המדקדק בחידושים משמע שמה שהכריע כר"ת כי היה נ"ל דלפי' ר"י אסור אף בלקח מן המקולין קודם שנדע הספק וע"ז שדי ביה נרגא וכבר כ' שלית' אלא כמ"ש הרא"ש דאף לדברי ר"י שרי היכא שלקח קודם שנולד הספק ולענין ספק דרו' שנתערבה כ' לעיל בפ' א"ט סימן ע"ח ומ"מ באו"ב פסקינן דליכבשינהו כדי ניידי ושרי כמ"ש שם על כוי ויתר מדיני' אלו נכתוב בס"פ:

דין מה שאמרנו גבי ט' חניות כו' דבנמצא הלך אחר הרוב היינו שפירש שלא בפנינו אבל אם פירש בפנינו או שראו את הגוי יוצא מן המקולין אסור דהוה כאילו נולד הספק במקום הקביעות ומ"מ אם נתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות בטלה ברוב אפי' היית' חה"ל והיכא דנתערבו במקולין טריפה בכשרות ואינה נכרות מדינא אינה אסור לקנו' אלא חה"ל אבל חתיכות שאינה ראויות להתכבד מותרת אלא שהמנהג להחמיר שלא לקנות משם אף שאינן חשובות שלא יטעו ודוקא במקולין דאוושא מילתא אבל בבית לא גזרינן ומותר שאינן חשובות אפי' לכתחילה:

פסק כתב הרשב"א מצא בשר ביד גו' אעפ"י שהדבר ידוע שאין לוקחין בשר אלא מאות' מקולין והוא א"י מאיזה לקח מותר דלאחר שפי' נולד בזה ספק בד"א שלא ראו אותה יוצ' מן המקול' אבל ראו אות' יוצא מן המקולין באותה שעה נולד הספ' ונמצא שבמקו' הקביעו' נולד הספק ואסר ונ"ל שלא אסרי אלא בזמן שהוא בפני עצמו אבל נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב אפי' בחה"ל משום ס"ס לפיכך מי שלקח בשר מן המקולין אפ' חה"ל ואח"כ נמצא טריפה במקולין ולא נודעו חתיכות טריפות בין שאר חתיכות והוא א"י מאיזה לקח כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצא הטריפה מותר שלא נפל בהן הספק בקביעות אלא לאחר שפי' אבל אסור ליקח משם מכאן ואילך בד"א בחה"ל שאין לה בטול אבל שאר החתיכות מותרות וראוי להחמיר ולאסור כל החתיכות שנשארו במקולין שאין הכל בקיאין בדברי' אלו ואם אתה מתיר כשאינן חשובות קרוב הדבר לטעו' וליקח אף מן החשובות וכן אנו נוהגי' ע"כ וכ' הטור וז"ל ואיני מבין מ"ש להתי' בחתיכות שאין ראוין להתכבד אלא שהחמיר לאוסרן שנרא' שאוסרן מן הדין ולא מטעם חומרא דכל קבוע כמחצה וכו' ואסור בכל דבר ואינני מבין דבריו דמה קבוע איכא מאחר שלא נודע חתיכו' הטריפות בין הכשרות א"כ בטלים ברוב דלא שייך קבוע אלא כשהאיסור ניכר במקומו וא"כ יפה כ' הרשב"א ונר' דוקא במקולין הוא שהחמיר משום דהוא מלתא דאוושא ביה ואיכא למיחש לתקלה אבל כל שאר תערובות שנתערבו לאדם בביתו טריפות אם אינה ראויה להתכבד בטלה ולא גזרינן אטו ראויית להתכבד:

דין תרנגולת שחוטה ושלחה ביד גוי בלא שומר ושאלו את השוחט אם שחט זאת התרנגולת והשיב שאי' לו בה מביעת עין אמנ' עתה שחטתי התרנגולת ובעל התרנגול' מכידה אז מותר אבל אם לא שאלו את השוח' שחיטה לא הוה סי':

פסק כתב המר' מעשה בא לידי בתרנגול שחוטה ושלחוה ביד גוי בלא שומ' ונסתפקו בדבר לומר שמ' אחרת היה ונתחלפ' והלכו לשוח' ושאלו לו אם שחט זאת התרנגולת והשיב אין לי ט"ע בה אמנם עתה שחטתי תרנגולת אחת אבל ב' התרנגול' היה מכיר אות' ואומר שזאת הי' והתרתי אותה כיון שבעל התרנגול' היה מכיר' כדברי ר"ת דאמר לית הלכתא כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ור"ת הביא ראייה דאין הלכה כרב מפרק ב' דב"מ דאשכ' פרגיו' שחוטו' ושרי ומראי' דר"ת נ"ל דשחיטה אינה סימן ע"כ וכת' מהר"י קאר"ו וז"ל וא"י למה כ' שהתיר משום דלית הלכתא כרב דהא רב נמי מכשר בהא כיון דאית ליה ט"ע בגוה דט"ע עדיפא מסימנ' כדאיתא בג' ע"כ וחוץ לכבודו לא הבין כי לרב לא מהני האי ט"ע דבעל התרנגולת דשמא לא שחטה הישראל אלא גוי שחטה דהא שחיט' לאו סימן הו' וא"כ לרב דחייש לשמ' החליפו ה"נ דחיישינן לכה"ג אבל מאחר דק"ל כלוי דס"ל דלא חייש להוחלפו ה"נ לא חייש לכה"ג מאח' דלא חזינן ריעות' ואמרינן בודאי היא התרנגולת ששחט' ישראל מאחר שהוא אומ' עתה שחטתי תרנגול' א' אבל אי לא שאלו לשוחט שאמר כך שחיטה לא הו' סי' ויש לנו לחוש שמא הוא או גוי אחר שחט' ועיין בפ"ק סי' כ"ד:

דין דגם שאר אנשי' נאמנ' בט"ע גבי אסורים ולא גבי ממון ות"ח נאמן אפי' גבי ממון אפי' בט"ע כל דהו ובארנו דאפי' סומא חרש מותר באשתו כשהיא במקום מיוחד בחדר ובמטות:

אמר רבא מרישא אמינא סימנא עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבדת' בסימן ולא מהדרינן בט"ע השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינ' ט"ע עדיפ' דאי לא ת"ה האיך סומא מותר באשתו וב"א מותרות בנשותיהן בלילה אלא בט"ע דקלא ה"נ בט"ע ע"כ וכ' הרשב"א בחידושיו וז"ל השתא דשמיע להני שמעתתא אמינא דט"ע דכולהו אינשי עדיף טפי מסימנא והא דלא מהדרינן אבידת' אלא לצורבא דרבנן בט"ע משום דחיישינן לרמאי דלמ' משקר וכ' הרמב"ן וז"ל דמדקאמרי' סומא מותר באשתו וב"א בנשותיהן בליל' ש"מ דבכולהו אינשי סמכינן אט"ע דידהו באסורין וכן בעריו' זו גלימתו של פלוני וזה כליו של פלוני ולא אמרי צורב' מרבנן אלא גבי אבידה ולא משום דבקיאה בט"ע אלא דחסיד ולא משקר ור"ח ז"ל כ' כאן וה"מ בת"ח דלא משקר וצ"ע דהכ' לכ"ע משמע דקאמרי ואין ענין לא משקר באיסורין מיהו נר' שהבא להתיר איסורין בט"ע צריך לדקדק אם יש לו ט"ע יפה מפני שפעמים שהעין משקרת שלא מכיר וסבר שהוא מכיר ולפיכך אם לא ראהו תחילה היטב ודקדק בראיתו שמא סבר שזהו ואינו אלא אחר וכדתנן בפ' א"מ ר"ש אומר כל כלי אנפורי הרי שלו ואמרי' עלה בגמ' מאי כלי אנפורי אר"י כלים חדשי' שלא שבעתן העין ומקשינן ה"ד אי דאיכא בהו סימנא כי לא שבעתן עין מאי הוה ואי דלי' בהו סימנא כי שבעתן העין מאי הוה לעולם דלית בהו סימנא ול"צ לאהדורי לצורבא מרבנן בט"ע דאפי' צורב' מרבנן דדייק כי לא שבעתן העין לא סמכינן אט"ע ולא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכיר כ"ש בשאר ב"א שאינם מדקדקים כל כך וכ"ש בחתיכת בשר או בפקיע תכלת שאין טב"ע יפה בהם כמו בכלי כך נראה עכ"ד אבל התו' כתבו אמה דאמר מרישא אמינא דסימנא עדיף מט"ע כו' תימא דשאני התם דחשדינן ליה דלמא משקר שאינו שלו דהא לצורבא מדרבנן בט"ע מהדרינן וי"ל דהכא איירי בט"ע כל דהו דהא דמהדרינן לצורבא מדרבנן בט"ע דהיינו בט"ע גמור דכל הני אמוראי דהכא לא הי' להם ט"ע גמור דאל"ה מה ה"ל לישא' הוה ידעי בודאי ולא מסופקין כלל ע"כ וצריך לחלק בין ט"ע שאין גמור לט"ע ולא שבעתן עין דלא שבעתן עין לא ה"ל היכירא גמור מעולם באותו ענין מ"ה לא מהני ט"ע אבל היכא דה"ל מתחילה ט"ע אפי' אח"כ נשתנה הענין שאינו מכירו בט"ע גמור גבי ת"ח מהימן ואפי' לגבי אבידה מהימן לפי המסקנא דאמרינן דט"ע עדיף מסימנ' א"כ ממילא הא דמהדרינן בט"ע לצורבא מדרבנן נהי דאיירי בט"ע גמור אבל ה"ה דמהדרינן ליה אם אמר שיש לו בו בט"ע קצת דמ"ש מאיסורין מאחר שהוא מהימן ולא משקר ושאלני משכיל אחד לפי דברי הג"ה דסומא אינה מותר באשתו אלא משום קלא א"כ סומא שהוא חרש לא ישמ' אשתו כלל ואפי' חרש הרואה אסור לשמש מטתו באישון לילה והשבתי לו נראה בעיני דלא בעינן לקלא אלא היכא שמוצא אשתו במקום שאינו מיוחד לה אבל מי שמוצא אשתו בחדר המיוחד ובמטתה פשיטא דמותר דלא חיישינן לאחלופי ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ותדע שהרי כל האדם מותר באשתו בלילה אפי' אינו מדבר עמה מקודם כי לא מצינו שיהיה מחויב לדבר עמה מקודם כדי שישמע קולה אלא למצוה בעלמא שיפייסנה בדברים וגם אם הרגי' בה שהיא מתקרב' אליו וחשק' בו א"צ לפייס בדברים גם מצינו בפ"ק דנד' חמרין ופועלין הבאין מבי' המשת' נשותיהן להן בחזקת טהרה בין ערות בין ישינות כו' אלמא אפי' אינה שומע קולה שרי ודוחק לומר דאיירי שראה אותה מתחילה ע"י נר שבידו אלא עיקר כדפי' וא"צ בדיקה בחדרו ובפרט במקו' המיוחד לה אלא אהא דקאמר איך סומא מותר באשתו בכ"מ שמוצאה וכן ב"א מותרין בנשותיהן בכ"מ אפי' מצאה בחדר אח' ושומע קולה מותרת לו. ודין כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ניחוש כ' בס"פ במ"א:

דין דג"ה צריך חטיטה בכ"מ שהוא:

מתני' הנוטל ג"ה צריך שיטול את כולו רי"א כדי לקיים בו מצות נטילה האוכל מג"ה כזית סיפג מ' אכלו ואין בו כזית חייב אכל מזה כזית ומזה כזית סופג פ' רי"א אינו סופג אלא מ' ומסיק בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל והוה קא מנקר אטמ' הוה קא חזי דהוה קא גאים ליה א"ל חות ביה טפי השתא אי לא חזיתך ספית לי איסורא אמר ר"ש מאי דשקיל בר פיולי דאוריית' דר"מ וקא משייר דרבנן דר"מ דאלו לר"י אפי' דרבנן לא שייר פי' דר"י לא ס"ל חטיטה כלל ומסיק תו א"ש לא אסרה תורה אלא הכף בלבד אמר רב כתנאי אכלו ואין בו כזית חייב רי"א עד שיאכלנו כזית ובהא פליגי רבנן ס"ל ג"ה בריה היא ולא בעי כזית והא דכתיב ביה אכילה ומשמע כזית ללמדך אפי' יש בו ד' או ה' זתים דאכל חדא מיחייב ורי"א מאשר על הכף הירך נפקא דמי חייב אאכל כזית אפי' לא אכיל כולה אלא אכל על הכף לחוד מיחייב וא"כ מסתמא אכילה דכתיב ביה דבעי כזית ולא מיחייב אגיד שלם היכ' דלית ביה כזית ורבנן אמרי' דבעי' על כף הירך שלא אסרה תורה אלא על כף הירך בלבד ורי"א הירך כ' דכולא ירך ולפ"ז רבנן דר"י דסתם תנא דמתני' כוותייהו ס"ל דלא אסר' תורה אלא על כף הירך בלבד ופסק הרי"ף דהלכ' כשמואל דלא אסרה תור' אלא על כף הירך בלבד ומ"מ לענין איסור דאנן ק"ל כר"מ דבעי חטיטה בכ"מ שהוא אבל התו' כ' מדקאמ' דשקיל דאורית' דר"מ מנ"ל לתלמוד' דהוה שקיל דאורייתא דלמא ר"מ נמי ס"ל שלא אסרה תורה אלא על הכף בלבד אלא משום דס"ל לתלמוד' מאחר דר"מ מחמיר בחטיט' טפי מר"י לא מסתבר להקל ות"ק דר"י ודאי אין מחמיר בחטיטה כיון דמיקל מדאוריית' וא"ת הא שמואל סבר כר"מ דא"ל חות ביה טפי וקאמרינן לקמן דשמואל קאמ' לא אסרה תור' אלא שעל הכף בלבד אם ס"ל כשמואל בהא דס"ל כר"מ דבעי חטיטה מדרבנן ותימא א"כ ק' תרי סתמ' אהדדי דסתם בריש' דמתני' דבעי חטיט' בכול' כמ"ש התו' גופה וא"כ הירך הו' דאסור דאוריית' ואח"כ סתם כת"ק דר"י דלא בעי כזי' בג"ה אלמ' דס"ל דלא אסרה תורה אלא על הכף בלבד כדפי' א"ו לא תלי' בזה ואף שלא אסרה תורה אלא על הכף בלבד מ"מ ס"ל בהא כר"מ להחמיר אף בחטיטה ולחטט אחריו בכ"מ שהוא ומה דקאמר תלמודא דשקיל בר פיולי דאורייתא דר"מ היינו מאחר דלא אשכחן להדיא דר"מ מקיל באיסור גיד דאורייתא ומצינו שמחמי' בחטיטה דרבנן נגד ר"י מסתמא בדאורייתא נמי לא מקיל מיניה אבל לעולם ת"ק דר"י דפליגי בכזית וס"ל הא דשמואל דלא אסרה תורה אלא על הכף ס"ל נמי דחטיטת אסורה מדרבנן בכ"מ שהוא וכן עיקר וכ"ד רוב המחברים:

דין דאין בגידין בנ"ט אבל לא בשומנו ומליחה וצלייה אוסרין עד ס' ובדם בעין נמי אוסר עד ס' דוקא לחומרא אבל לא לקולא דאפי' יש ס' צריך קליפ' ובדם פליטה אינו אוסר וכן באפייה אוסר עד ס' לחומרא ולא לקולא וכן גבי טהור תפל וטמא מלוח כו' אוסר עד ס' ואם נפל צלי רותח על דם צונן אינו אוסר רק כדי קליפה:

מתניתין ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כיצד משערינן אותו כבשר בלפת פי' כאלו הגיד הוא בשר והירך הוא לפת ומסקי' לקמן בסוגיא מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר"י בנו של ר"י בן ברוקא אמר אין בגידין בנ"ט ומסיק והכי הלכת' דאין בגידין בנ"ט אבל בשמנו שומנו של גיד נפר' לקמן דשפיר הוא בנ"ט א"ש ל"ש אלא נתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכ' התו' והרא"ש אחריהם ולא דוקא עד שמגיע לגיד דהא צריך להניח כדי קליפ' סמוך לגיד ואפי' כדי נטיל' דהיינו עובי אצבע צריך להניח כדאמרי' פ' כ"צ נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי ליה בקליפה אם לא נחלק דטעם רוטב מפעפע ומתפשט יותר מגיד מ"מ לא אשכחן בשום מקום דסגי לצלי בקליפה ולא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי רותח כ"א בהא דאמרי' בפ' כ"צ חם לתוך צונן שמואל אומר קולף דתתא' גבר ומדמוקיר ליה בלע דהתם לא אלים כרותח דצלי ומ"ה לצלי בעינן כדי נטילה כיון דלא מצינו מפור' בו קליפה וכ' הרא"ש ומיהו יראה שא"צ להחמיר ברותח דמליחה ודי בקליפה ואע"ג דרבינא בעי למימר דמליחה הוה כרותח דמבושל הא איתותב ולפי מאי דאיתותב לא מחמירינן ביה אפי' כרותח דצלי ולא בעי כדי נטילה וכמדומ' שראיתי שהורה כן ר"מ ז"ל ע"כ תו מסיק איני והאמר ר"ה גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מרי' אזנו שאני חלב דמפעפע תו' פריך ובחלב אסור והאמר רבב"ח עובדא הוה קמיה דר"י בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלב ואתו ושיילוהו לר"י ואומר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוה פי' ר"ת כחוש אינו מפעפע א"נ כחוש ובטל בס' כ"פ תו' בש' ר"ת ר"ה כר"י אמר כולי' בחלב' הוה ושריא משום דמכסי קרמא רבין בר ר"א אמ' כילבית פי' שרץ קטן של דג טמא באילפס של בשר הוה ואתו ושיילו לר"י וא"ל ליטעמיה קפילא ארמאה ומסיק בסוגי' הנהו אטמתא דאמליחו ביה ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסור ורב אחא ב"ר שרי אתו שיילוהו ממר ר"א א"ל אבא שרי א"ל רב אחא ב"ר לרבינא מאי דעתך דא"ש מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל והא"ש ל"ש אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכ"ת מאי כרותח דקאמ' כרותח דמבושל והא מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשיא ע"כ הסוגיא והנה מה שרצה הרא"ש לחלק בין צלייה למליחה ולומר שמתחילה עלה על דעתו של רבינא כך מ"מ איתותב ולפי המסקנא מחמירין בצלייה יותר מבמליחה והיא סברת הרמב"ן שמה שהביא הרמב"ן אכן הוא בעיני דבר תימא מניין לנו להפך הסברא בלי ראייה ולומר ולפי המסקנא גרוע מליחה מצליי' וכן השיג עליו הרשב"א והר"ן הסכים לדבריו ועוד מן הסוגיא לא משמע הכי שהרי רב אחאי א"ל מאי דעתו מדשמואל כו' הא א"ש ל"ש אלא נתבשל כו' משמע שדינה הכי שמליח הרי הוא כרותח דצלי ויהא קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו וא"כ הוא בכדי נטילה כדפי' לעיל ודוחק לומ' דה"ק ליה אפי' אתה מדמה מל' לצלי ממש מ"מ לא הו"ל לאסור יות' מכדי נטילה דסתמ' משמע שאם היה מדמה לצלייה לא הוה פליגי עליה ועוד מאחר שא"ש מליח הרי הוא כרותח דצלי א"כ משמע ששו' הוא כרותח ובולע זה כמו זה אף שכ' לעיל סי' ו' דמליחה אינו דומה לצלייה לענין חוטין שבו היינו שאינו מפלי' בחוזק במליחה כבצלייה שכח אש שואב בלא חתיכה אומצ' דאסמי' ודומה לו אבל מ"מ הם הוא ברתיחה כמו צלי לענין בליעת איסור ועוד סתמא דתוס' לא ס"ל הכי שהקשו על דא"ש ל"ש מאי קמל"ן פשיט' דלא מצי למימר ה"ה נצלה דא"כ ל"ל נתבשל דמשעת מליחה נאסר ומליחה הרי הוא כרותח דצלי ובלא מליחה א"א לבשל דאין הבשר יוצ' מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה כו' ומה הקשו דלמא דוקא במליחה הוא דאינו נאסר כולו אבל לצלי ה"א דלא סגי אפי' בנטילה אלא ש"מ משא"ש הרי הוא כרותח דצלי ממש קאמר ע"כ נר' בעיני פשיט' דבעינן כדי נטילה לצלי ה"ה למליח ושלא כדברי המחלקים ביניהם ולענין עיקר פסק דין אם מליחה בקליפה או בנטילה סגי או נימא דמליחה בס' והנה רוב המחברים ס"ל דמליחה וצלייה אינו בס' כלל בין לקולא בין לחומר' פי' אפי' הוא פחות מס' אינ' נאסר הכל אלא סגי בקליפ' או נטילה ואם הוא יותר מס' לא מהני ליה ביטול להתיר הכל אלא קליפה או נטילה בעי והנה ש"ד כת' וז"ל ואני ראית' מרבותי שמבטלין בס' וכן ראיתי מעשה הרב' פעמים וכ"פ ראב"ן דחלב דאוסר בצלי דמפעפע אוסר נמי במליחה אם אין שם ס' בבשר לבטלו וכן ציר של נבילה אוסר אם אין שם ס' לבטלו וכת' מהרא"י וכן ראיתי הרבה פעמים וכן קבלתי דהכי נהגינן לאסור במליח' עד ס' וגם לבטל בס' לא בעי קליפה אע"ג דרבוותא טובא פליג' עליה הני דאזלי בתרייהו ברוב דוכתיה מ"מ כאן תפוס עיקר לשווייה במליחה כבישול משום מילתא דפסי' ליה ול"צ לשיעוריה כמ"ש ראבי"ה שצרי' להעמיק יותר בחלב שמן מבכחוש ודבר זה תלוי בכל פעם באומד הדעת לפי הכחשתו ולפי שמנונית' וזימנין דאתא לידי מכשול לכך ראוי למסמ' על ש"ד שרא' מעש' הרב' פעמים ומעשה רב אפי' יחיד כנגד רבי' כדאית' בפ' ב"מ עכ"ד ומעש' נמי בא לפני מהר"רי סג"ל שמלחו טבחייא שלא נקרו ממנ' הרלב עם שאר בש' ואסר הטבחיי' ואמר דנעשי' חתיכ' דאסורא ונאסרו גם שאר חתיכות שנמלחו עמה כי אין בהן ס' לבטל אותו ואמ' שכן שמע ממהר"ש שמליח הוה כרותח בין לקולא ובין לחומרא ע"כ והנה דעת מהרא"י לנהוג בין במליח' בין בצלייה בס' ואף באפייה ס"ל בס' לענין חמץ לפני פסח וממיל' בפסח במשהו אבל מ"מ תמה אני על מה סמכו לפסוק הלכה נגד סוגית התלמוד ופשיט' דמשמע להדיא דמליחה לכל היותר אינו אלא כדי רותח דצלייה ולא כרותח דבישו' לאסר עד ס' והנה מ"כ בשם א"ז גדול תשובת הר"י הלבן שהשיב במליחה בס' מהנהו אטמהתא כו' ולא פי' דבריו היטב ונר' שזהו טעמא שסובר כדברי הגאונים שפסקו הלכ' כר"ה וא"כ הני אטמהתא מי שרי אלא ע"כ דהוי שם ס' ודר"ה בדליכ' ס' עכ"ל והנה מ"ש ופסק הלכה כר"ה פי' דאמר אסור לאכול אפי' מריש אוניה וא"כ הנהו אטמהתא מי שרי כי ס"ל לר"י הלבן אע"פ שאין בגידין בנ"ט מ"מ שומן של גיד אסור כמ"ש רש"י וס"ל נמי לר"י הלבן דמליח' ממש דינו כצלייה ולא כמ"ש הרא"ש דמליחה לא עדיף כצלייה אלא מליחה וצלייה שווין כך נ"ל לפרש דבריו אבל תימ' גדולה בעיני הא בתחילת הסוגיא דפריך מהא דר"ה דאמ' אסור לאכול אפי' מריש אוזן אינו אלא אדברי שמואל דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומשני שאני חלב דמפעפע אלמא דאפי' שומנו אינו מפעפע ועוד דבר תימ' בעיני מאחר דאיירי הך עובדא דאטמהתא בדאיכא ס' א"כ אמאי בעי רבי' לאוסרא וא"ל דס"ל אע"פ שמפעפע מ"מ לא נתבטל בס' דאין ביטול ס' כי אם ברוטב וסבר' זאת כת' הר"ן בשם גדולים דאסרין דאפי' ביתר מס' אע"פ שהוא מפעפע דשמא הרבה ממנו מתכנס במקום א' וכמ"ש פה בעל השערים בשם ר"י הלוי ורא"ם א"כ מאי מסיק תלמודא כשהקשה רב אחא לרבינא מהא דשמואל דאמר קולף ואוכל כו' מאי דעתיך מליח כרותח דבישל קאמ' וחמו' מרותח דצלי והא"ש מליח כרותח כבוש כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשי' ולפי' דאיירי בדאיכא ס' מאי קאמר וכ"ת כו' אם יהיה כרותח דמבושל מכ"ש דשרי בדאיכא ס' ועוד לפי פי' ל"פ כלל שמואל אר"ה אלא שמואל איירי בדאיכא ס' ור"ה בדליכא ס' ותלמודא מקשה שמואל אר"ה ומשני דר"ה בחלב קאמר דמפעפע ושמואל איירי בג"ה ופריך תו מר"י שהתיר לאכול מרי' אוניה אפילו בצלאו בחלבו ומשני כחוש הוה ולפי הך סוגיא לא אזלה שפיר וצ"ל שהוא סובר שבתחילה בעי תלמוד' לחלק בין חלב לג"ה אבל בסוף כשהקשה לו אף בנצלה בחלבה דשרי תו אינו מחלק בין חלב לשאר איסורים אלא תלוי הכל בס' אפי' שומנו של גיד נמי אוסר עד ס' ומה שאסר ר"ה לאכול אפי' מריש אוניה היינו בליכא ס' ומה שהתיר שמואל להיות קולף ואוכל דהיינו בדאיכא ס' ומה שהתיר נמי ר"י אפי' בנצלה בחלבו כחוש היה פי' ואז היה ס' כנגדו וכמ"ש ר"ת בחד שינויי ולפ"ז תלוי כל האיסורות במליחה בס' כמו חלב ומה שהקשיתי מה היה דעתו של רבינא שאסרה אפי' היה ס' נ"ל דהיה ס' נגד שומנו של ג"ה ולא כנגד כל הגוף ג"ה וס"ל דיש בגידין בנ"ט כתנ' דמתני' כמ"ש התו' והקשה לו רב אחא נהי דיש בגידין בנ"ט היינו כשנתבשל שהרוטב מרככו לפלוט טעמו אבל במליחה וצלייה אפי'. האי תנא גופא דס"ל דיש בגידין בנ"ט מ"מ במליחה מודה דהא אמתני' קאמר ל"ס אלא שנתבשל כו' ומ"ה קאמר ליה שפיר וכ"ת מליח רותח בבישול קאמר ודוק ואילמלא פי' הא"ז היה נ"ל לפרש דברי ר"י הלבן דה"ק מאחר דפליגי בהנהו אטמהתא דאמליחו כו' ובעי רבינא לאוסרו מכח שאין בו ס' ומפעפע בכולה ומר בר ר"א דשרי משום דס"ל שאף שומנו של גיד אינו מפעפע בצלייה כמו שאר דבר כחוש כמ"ש התו' בשר"ת וכ"פ הר"ן דשומן של גיד לא עדיף מחלב כחוש דאינו מפעפע הא שא' חלב מפעפע במליחה כמו בישול א"נ מאחר ששומנו של גיד מדרבנן לא החמירו יותר מבגיד עצמו כמ"ש ריב"ם הא בשאר איסורי' אפי' במליחה היה אסור אם אין בו ס' וממילא כשיש ס' אז הכל מותר ולפ"ז אפי' בבישול אין שומנו אסור מאחר דק"ל אין בגידין בנ"ט ומ"מ אין לסמך על פירושו להקל כי הרי"ף ורש"י וכל האחרונים פסקו דדוקא בגיד אינו בנ"ט אבל שומנו שפיר בנ"ט בבישול ולפי פי' הא"ז אפי' במליחה כדפי' והשתא מתיישב כל הסוגיא שפי' ומ"מ אף לפי פי' דילי נוכל לומר דכל האסורין משערינן בס' אף במליחה חוץ משומנו של גיד מכ' הני טעמי דפרישי' ותלמודא דקאמר שאני חלב דמפעפע לאו דוקא קאמר אלא לאפוקי שומנו של גיד קאמר וכן גדי כחוש לחד פירוש' לפי שבטבעו אינ' מפעפע אפי' פחות מס' אלא דלא ק"ל הכי משום דלא ידעינן איזה כחוש כו' וזו הוא שיטת כל האחרונים ואיפשר שהא"ז נדחק לפרש כן משום שמצא בה"ג כ' להדיא היכא דנתבשל או נמלח שמנונית של ג"ה דבעי ס' אלמא דמפעפע ותימא הלא הוא בעצמו כ' שבפנים משמע קולף ואוכל דלא אמרו בשומנו שמפעפע במליח' וכן בצלי ואני ראיתי בה"ג שכ' להדיא בפנים של אותה שמועה דדוקא נתבשל בו אבל נצלה קולף ואוכל ומליח הוה כרותח דצלי אלא עיקר כמ"ש ונר' בעיני שטעות הוא שנפל בה"ג מ"ש נתבשל או נמלח אלא איירי בבישול לחוד כמ"ש אח"כ בדבריו דבבישול איירי אבל מליחה אינו אסור בשומנו של גיד אלא דוקא בחלב או אפשר אף שא' איסורין כפי מ"ש ואגב שיטתא דרישא בא הטעו' שכ' מתחילה שהגיד בעצמו אינו אוס' אם נתבשל או נמלח כ' המעתיק אח"כ בשומנו נמי הכי ומוכח מיניה וביה שהוא טעו' כדפי' ומעתה אני אומר מ"ש מהרא"י דנהיגינן מליחה בס' בין לקולא בין לחומרא יפה כ' דאי נחמיר שלא לבטל האיסור בס' גבי מליח' א"כ הוי תרי חומר' דסתרי אהדדי ועליו נאמר הכסיל בחושך הולך וכן משמע להדיא בתלמוד ודוקא בחלב אבל גבי שאר איסורי' כגון דם וחיטה בפסח ואיסור טריפ' שאין בה שומן כלל נהי דמחמרינן כשאר הגדולי' שאסרו הכל במליחה עד ס' וממילא בפסח במשהו ולא אמרינן דסגי בקליפ' כ"א גדי כחוש או שומנו של גיד וכדפי' לעיל אכן רוב המחברים לא ס"ל הכי ופירשו דוקא בחלב ושומן הוא דמפעפע בצלי או במליח' אבל לא שאר איסורי' ומשמעות התלמוד בפשוטו מסייע' להו דקאמר שאני חלב דמפעפע ומצינו נמי גבי בשר שנפל בציר דדם אינו מפעפע למעלה ונהי שאנו מחמירין בדבר ולומר בכולן מפעפע ע"י צלייה או ע"י מליחה ולאוסרו בפחות מס' אכן להתיר בס' בלא קליפה ונטילה ל"ר לי כלל והיכא שנמלח חתיכה בשר עם חלב שעליה ואין בה ס' לבשל החלב דעת מהר"ם שהחנ"נ ואין שאר החתיכות מסייעו' לבטלה וגם אין נאסרות אלא אותה חתיכה שנגעה לבד משום דרותח דמליח נהי דחם הוא כרותח דבישול מ"מ לא עדיף מיניה וגבי בישול גופא היכא דלא ניער וכיס' בקדירה אין נאסרו בו וגם אין מסייעות לבטלה לפי שכל חתיכה שנאסרה בבליעה אינה אוסרת חבירתה בלי רוטב והיכא דלא ידעינן איזה נגעה כולן מותרות דחד בתרי בטל אפילו הן ראויו' להתכבד הכל כמ"ש לעיל גבי כרס סי' ז' אין דעת שא' המחברים כן מאחר דרותח דמליח כבישול שפי' מפעפע אפי' למעלה ובכל צד כמו בבישול וניעור וכיסה כי טבע הצלי והמליח לפעפע שהרי עינינו רואות שמפליטין ציר מה שאין בבשר בקדירה בלא ניער וכיסה ומ"ה אין חילוק בין חתיכה זו לשאר חתיכות אלא משום דס"ל שאות' חתיכה שהחלב דבוק שנ"נ ואוסרת האחרות והיינו טעמא מאחר שדרך למלוח כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה א"כ כשנמלחה לבדה נאסרת מיד אח"כ אוסרת האחרות המונחו' אצלה ויש שפוסקין שאף בבישול אמרי' שאותה חתיכה שאיסור מחובר בה נ"נ מתחילה וצריך ס' בחתיכה גופא ואם אין שם ס' חנ"נ וצריך ס' נגדה ולקמן בפ' כ"ה אי"ה נאריך בזה והטעם שכ' במליחה כת' המרדכי וכת' נמי שהא"ז פסק כך הלכה למעשה וכן ר"י מווינא וכן נהג מהר"י סג"ל שהיה בעל הוראה מגדולי האחרונים כמו שהבאתי לעיל בענין הכרכשתא ומ"מ שמעינן מדברי מהר"ם שאם לא נודע איזה נגע באיסור שכולן מותרות אפילו בראויה להתכב' ולא כדברי ראבי"ה שפסק בענין מליחה דאינו מפעפע כ"א בקליפה ואי לא ידעינן באיזה נגע שכולן צריכה קליפה אם הן חה"ל לפני האורחין אלא כולן מותרות מאחר שאינה אוסרות מחמת עצמן כל חד בתרי בטל וכ"פ רוב המחברים ונאמר לפי מ"ש לעיל היכ' דליכא חלב שמפעפע בודאי לחומרא בעינן קליפה אפי' בדאיכא ס' היכא דלא ידעינן איזה נגע כולן מותרות בלי קליפה וה"ה בכל ענין דבעי קליפה כמ"ש לקמן שאם לא ידעינן דשרי כולהו וכן עיק' ומעתה אתן לך כללי' ופרטים איזה בקליפ' ונטילה ואיזה בס' כדי שלא תשגה והא לך העיקר בשר וחלב שנמלח לעולם בס' בין לקולא בין לחומרא אף בחלב כחוש כתירץ שני דתו' שבטל בס' וממילא אוסר עד ס' וכן אי' בסמ"ק להדיא שאפי' כחוש אם אין ס' הכל אסור שמפעפע ולעולם בטל בס' בין במליחה בין בצלייה וכן איתא בהדיא במרדכי קצר ואפילו קליפה לא בעי אם יש שם ס' וכן באפייה בעי ס' כמ"ש מהרא"י לענין מצה כו' ולא כאשר"י שפסק בין למליחה בין לצלייה בין לאפייה כר"א ממי"ץ שאינו נוטל אלא מקום פיעפוע וכפי אומד הדעת אלא דינו בס' כשאר איסורין וממילא בפסח במשהו ודוקא להחמיר ולאסור עד ס' אבל להקל ולומר שבטל בס' ולא בעי אפי' קליפה ונטילה כדמשמע מדברי מהרא"י ל"נ כלל דשמא דוקא בחלב ושומן אמרינן דמפעפע בצלייה ובמליחה וכן באפייה אבל לא בשאר איסורין ומ"מ בעי נמי נטילה אפי' בדאיכא ס' בין בצלייה בין במליחה וכן לענין דם בעינן ג"כ במליחה בס' וכן לצלי כמו בבישול וכ"כ מהרא"י בשערי' שלו והבאתי לעיל בפ' השוחט סי' י"ח על חתיכה שנמלחה בלא הדחה ונאסר' משו' דם שבעין יראה בדליכא ס' כו' ועיין לקמן בפ' כ"ה בסי' ע"ג גבי דגים ועופות שנמלחו כו' ומ"מ דוקא לחומרא כדפרישית ודוק' בדם בעין אבל דם פליטה לא אסרינן לא במליחה ולא בצלייה אלא דם משריק שריק וכב"כפ ואף גבי דם שבעין דלא אמרינן מישריק שריק כו' היינו לאותו חתיכה עצמה ונאסרה מכח דם אבל שאר חתיכות שנמלחו עמה או נצלו חשיב נמי דם פליטה ולא נאסרו כלל כאשר כת' לעיל בפ"ק גבי מולייתא סי' כ"ח ודע שהכל חשוב דם פליטה בין בבשר בין בכבד כל זמן שהודח בראשונה אבל דם שבלב כל זמן שלא נקרע הוי דם בעין ואוסר כמו שנברר לקמן בפ' כ"ה גבי לב ולכן אפי' דם רותח שנפל על צלי רותח אם יש דם הכל מותר ומ"מ בעי נטילה וחומרא כדפרישי' ואם אין ס' הכל אסור ואף דם צונן על צלי רותח לפי מה שאנו סברינן כשמואל דתתאה גבר הכל אסור אם אין ס' ואל תשגיח בדברי המחברים שכ' על כה"ג דסגי בכדי נטילה וגבי מליחה לענין טהור תפל וטמא מלוח כתבו אינו אוס' אלא כדי קליפ' היינו לדידהו דסברי שבצליי' וכ"ש במליח' שאינו מפעפע דרך כולו כ"כ כמו בבישול אבל אנו דסברינן דמפעפע במליח' ובצלי כמו בבישול א"כ הכל בס' ואפי' גבי דם כשהו' בעין וממילא ג"כ לענין טהור תפל כו' דאוסר דינו נמי בס' אבל אם נפל צלי רותח על דם צונן או שאר איסורים תתאה גבר אז הוא בקליפה וכן גבי עירוי וכן גבי בשר שנפל בציר אף ע"פ שחשיב כבוש כמבושל מ"מ הדם אינו מפעפע למעלה ברוטב ואם כן למעלה מן הציר לא בעי קליפה וכן כבד שמחובר או תחוב בעוף בין בצלי בין במליח' בעי קליפ' לחומר' בעלמא כמ"ש לקמן לגבי כבד חוץ מד' דיני הנ"ל לעול' בס' וכן גבי בש' ודגים שנמלחו שכ' הרא"ש שאינו אוס' אלא כ"ק ג"כ אינו אלא בס' אבל מה שכת' שאם הוא בקשקשותי' ושאינו נאס' בזה נהוג כוותי' דלא תלו טעמא מאחר שאינ' בולע אלא כ"ק וכמ"ש בסמ"ג גבי עירוי התרנגול שהנוצו' מפסיק' כ"ק וא"כ לפ"ז הטעם היה לנו לאוסרו אלא טעמא של הרא"ש בעינן שהקשקשים עליהם נרא' לעינים דקמיטי יות' מעופות ואם תמצאו בספ' ת"ח דמהר"ם דינים שאינם מכוונים כפי העקרים שרשמתי אין להשגיח בשום הג"ה אם ימצא בה להקל או להחמי' דשמ' היא מסברת ראבי"ה דס"ל להקל בקליפה או כדי נטילה או ס"ל כר"י הלבן דינו בס' וכן אם ימצא בו להקל בשאר החתיכות אפשר שהיא מסברת ר' אפרי' דס"ל דלא אמרי' חנ"נ כ"א בבש' בחלב וכן ס"ל הרא"ש והטו"ר ואנו לא ק"ל הכי ע"כ יגעתי עד שמצאתי לידע כל הגה"ה מאיזה מקום נשתרשה ואיך ומה דעתה נוט' ואח"כ עיינתי בקבלת מהרא"י שכתב הכי נהוג בקבלתו והוא היה הראש לאחרונים שלפנינו וקשה לחלוק על קבלתו בלי ראייה גמורה:

דין דיש לאסור שתיהן בגדי כחוש אם ליכא ס' ובכוליא בחלבה:

נחזור לסוגיא אמה שמשני לעיל כחושה הוה כוליא בחלב הוה ואח"כ משני כילבית באילפס כו' דעת הסמ"ק סותר ב' תירוצים הראשונים ור"ל לעולם אפי' בכחוש מפעפע ואוסר בליכא ס' ולא כמו שעלה על דעתינו לחד שינוייא דכחוש שרי אפי' בדליכא ס' וכן חלב הכולי' אוסר הכוליא ולא אמרינן דקרמא מפסי' ותימא הוא בעיני מאח' שמשני תלמוד' בשם אמוראים שזה אמר כך היה המעש' וזה אמר כך הי' מעש' ואין שום א' חולק על חבירו א"כ כולן אמת לפי פסק הלכה ומה אעשה שמהרא"י כתב לנהוג כמותו ונותן טעם לדבר וז"ל יש לאסור שתיהן גדי כחוש בדליכא ס' וכוליא בחלבא והכי נהגינן דאנן לא בקיאין איזה נקרא כחוש גם בהפסק הקרומו' צריך בדיקה אי לא מיפחת וטוב להחמיר כדאיתא בפ"ה דחולין איידי דמשמש ידא דטבחא מפחי' ע"כ ובכתבים כתב כה"ג אקרום של חצר הכבד והבאתי לעיל סי' ד':

דין גדי שצלאו בחלבו אסו' לאכול אפי' מריש אוניה אפי' תחוב בשפוד בענין שהראש למעלה ודין דאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר אותו ואע"פ שהנאסר יש לו פיעפוע כיון שהאיסור האוסרו אי' מפעפע אין הנאסר יכול לילך למקו' שהאוסרו אינו יכול לילך שם:

ודין בשר שנמלח ולא הודח הדחה אחרונה ונתבשל בקדירה אז צריך ס' נגד כל החתיכ' כי החתיכה נתבשלה בדמה ואם הדיחה פע' אחת ונתבשלה מותר בלא ס' כי יש בחתיכה עצמו ס' נגד הלחלוחי' מאחר שהודח פעם אחת ועוד יתבאר מזה לפנינו פרק כ"ה סימן פ"ג:

פסק כ' הרא"ש מדברי התו' אע"פ דס"ל גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מריש אוני' אפי' תחוב בשפו' בענין זה שהראש למעלה והחלב הוא למטה אפ"ה מפעפע למעלה מ"מ נוהגין כשמולחים הרבה בשר ביחד ע"ג עצים והציר זב ונופל תחת העצים ופעמי' מוצאין חתיכה א' חציה בתוך הציר וחותכין מה שבתו' ומתירין השא' ולא אמרי' שמפעפע למעלה כדאמרי' הכא לפי שהדם אינו דרכו לפעפע ואפי' דרך הילוכו אמר משריק שריק ולא מובלע כ"ש שאינו מפעפע למעלה ואפילו יש שומן בתוך הציר לא אמר שנ"נ ומפעפע למעלה ואסור כי לדברי ר"א דלא אמר חנ"נ אלא בבש' בחלב ומיהו בלא"ה ניחא הכא דלא אמרינן חנ"נ ואוסר כל החתיכות אלא כשהאיסור יכול להתפשט עם הנאסר וליתן טעם בשאר החתיכות כגון טיפת חלב שנפל על החתיכ' שטעם הטיפה מתפשט בכל החתיכ' ונהי דאין לטיפה כח לאסור שאר החתיכות אותה חתיכה שנאסרה מסייע לטיפה לאוסרה אבל דם שאין לו כח לפעפע למעלה גם שומן הנאסר מכחו אינו נאסר לפעפע למעלה דבכ"מ שאנו אוסרים כד"ק אמאי אותה קליפה אינה חוזרת ואוסרת ובענין זה יאסור הכל אלא ה"ט לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכ"ק הלכך גם הנא' אינו אוסר ועוד דאל"ת הכי אין לך בשר מותר לעולם דהא כל בשר שנמלח כששוהא במליחה יותר מכשיעור מליחה זמן מרובה יש בו טעם מלח יותר ואפ"ה לא אמרינן דמלח שעל הבשר נאסר מחמ' הדם ויחזור ויאסור הבשר וצ"ל משום שאע"פ שטעם המלח נבלע בבשר הדם שבמלח אינו נבלע בו כלל מאחר שהדם אינו נכנס בבשר דדמא משריק שריק ע"כ ואע"פ שאנו תופסין סברא זו עיקר מ"מ מ"ש השערי' בשר שנמלח ולא הודח והניחו לבשלו שאם יש ס' בחתיכה ובמים נגד לחלוחית דם ומלח שעל החתיכה שמותר אף שהמלח נותן טע' בבשר מ"מ מאחר שאין המלח נאסר אלא מכח הדם הנבלע א"כ לא יאסור אותו מאלו המלח כולו דם דבטל בס' ולא דמי לתבלין ושאור של ע"ז כו' שאוסרין מחמת עצמן וכתב ע"ז מהרא"י ר"י בעל התוס' הוא בעל הסברא הזאת והכי נהוג דסברא הזאת אשכחן בכל המקומות בדברי רבותינו ז"ל דאין הנאסר יכול לאסור יותר מן האוסר עצמו ע"כ ורבים שגו בזה ופסקו להית' וטעות הוא בידם כי לא פסק מהר"אי לנהוג אלא כסברא הזאת ולא שיהא הבשר עצמו מותר דהא כתב מהר"י נמי בשערים בדוכתא אחרינא לאיסור וז"ל וכ' בסמ"ק שאם לא הדיחו רק פעם אח' בטוב אין קפיד' הורו רבותי' בדיעבד להתיר בהדחה א' ואע"ג דלקמן כת' שאם לא ראה הישראל אם הדיחו ב' פעמים ונתנו בקדירה אין סומכין על דבריו של גוי היכא שהגוי לא ידע המנהג של ישראל או אין ישראל יוצא ונכנס כו' ובז"הל כתב נמי אותה פסק בס"ת משמע אפי' בדיעבד חוששין לה אם לא הדיחו רק פעם א' וכן איתא בסימ' א"ז דבדיעבד אם הדיחו ב"פ סגי משמע דבחד זימנא לא וכההיא דא"ז נהגינן לכתחילה להדיח ג"פ מ"מ כיון דא"ז גופ' כ' הכי אי לא מסתפינ' מחברי ה"א אפי' בשר שנמלח שלא הודח כלל שרי בדיעבד וכן כתבו הגאונים בשם מהר"ם ויראה דהדברים מוכיחים לעיני' דאין לך חתיכ' שלא יהא בה ס' נגד לחלוחית שנשאר ממים שהרי מוד' פ"א אף את"ל שאין בה ס' נגד דם ומלח שעליה עכ"ל מהרא"י ונרא' בעיני לפרש הא דאסרינן כשלא הודח כלל היינו משום דס"ל הטעם משום דנתבשל בדמא דשמא לא נמוח המלח שיהא בטל ברוטב בס' ומ"ה כת' מהרא"י אין לך חתיכה שלא יהא בה ס' ולא אמר אין לך קדירה כו' או אין לך חתיכה שלא יהא בה ס' עם הרוטב כמו שהזכיר הא"ז דמשמע דלא בא להתיר אלא מכח שיהא בו ס' בחתיכה ולא שיתבטל בתוך מים ורוטב שבקדירה והיינו משום דהוי כנתבשל בדמא וחנ"נ ע"כ הוצרך לומר שאין לך חתיכה כו' אבל אנו לא קים לן שיהיה ס' בחתיכה נגד דם שעליה אלא כנגד הלחלוחית כמ"ש מהרא"י ומ"ה כתב בהג"מ בשם מהר"ם היכא שנמלח ולא הודח ונתבשל בקדירה דשרי כי בכל פעם יש בכל חתיכה לבטל דם שעליו משמע להדיא שלא בא להתיר מכח ביטול הרוטב אלא מכח חתיכה עצמו רק דברירא למהר"ם דבכל פעם יש בחתיכה ס' נגד דם ומלח שעליה ואף שלא הזכיר מלח בדבריו לאו דוקא קאמר אלא כלומר נגד איסור דם דהיינו עם המלח וא"ל ס"ל כר"א דס"ל דלא אמרו חנ"נ כ"א בבשר בחלב ומ"ה לא בעינן ס' כ"א כנגד הדם לבד כמ"ש בסמ"ק ז"א שהרי א"ז פסק הלכה למעשה דבכ"מ אמרו חנ"נ ואפ"ה כתב באותה הג"ה דלעיל דאי לא מסתפינא כו' רק דם לחוד ולא הזכיר מלח אלא דלאו דוקא קאמר דם לחוד אלא איסור דם קאמ' והיינו דם ומלח ועוד מלשון המרדכי בפג"ה שכ' ומורי הר"מ רגיל להורות היכא שנפל איסור על דופני הקדירה כו' משמע להדיא דס"ל דבכל איסורין אמרינן חנ"נ אלמא לאו דוקא דם לחוד קאמר אלא עם המלח קאמר וכן עיקר אלא דלא ברירא לן שיהא בחתיכה גופא ס' נגד דם ומלח כמו שברור למהר"ם אבל מ"מ שמעינן מיניה דבעינן שיהא בחתיכה גופה ס' נגד דם ומלח ולא שמצטרף עם הרוטב וא"ל א"כ מה טעם האוסרין אפי' בהדחה אחת מאחר שיש בודאי ס' אפי' בחתיכה נגד הלחלוחית נשאר עליו וכמ"ש מהרמ"י כו' דס"ל דמלח נ"נ ומאחר שהמלח לטעמי' עביד לא בטילה כל זמן שנ"ט אפי' יש הרבה יותר מס' וכמ"ש הסמ"ג שכן הוא הטעם לאות' שאוסרין הבשר בלא הדחה אחרונה אע"פ שיש ס' כנגדו ע"ש אכן על הס"ת יש לתמוה שכ' אם לא רא' הישראל שהדיחו ב"פ כו' וכ' נמי דלא משערינן המלח יותר מאלו כוליה דם ובטל לעולם בס' ואף אם תבא ליישב ולו' (דלאו דוקא קאמר) שלא ראה שהדיחו ב"פ (אלא ר"ל) כדינו ואיכא למיחש שמא לא הדיחו כלל ויש קצת ראייה לזה שהרי הסמ"ג כ' נמי כדברי הס"ת וכת' סתמא ולא ראה הישראל אם הדיחו הבשר אם לאו כו' דמשמע כפשוטו דלא הדיחו ב"פ כדינו ואפשר שלא הדיחו כלל ומש"ה ס"ל אסור דשמא לא יהא ס' בגוף החתיכה כנגד דם ומלח שעליה דלא ברור לן שיהא ס' לעולם בחתיכה כו' ואפ"ה קש' על ש"ד שכ' האי פסק דס"ת שאם לא ראה הישראל כו' וכ' בריש השערים שאם יש ס' בחתיכה ובמי' נגד הדם ומלח שעליה דשרי וא"כ מה איסו' בדבר אפי' לא הדיחו בדיעבד דא"א שלא יהא ס' בחתיכה עם הרוטב נגד דם ומלח דמהר"ם ס"ל אפי' בחתיכה גופא איכא ס' א"כ עם הרוטב ליכא מאן דפליג אלא צ"ל מ"ש השערים וכן הס"ת שאם לא ראה הישראל כו' דמשמע שאם לא הודח כלל דאסור בודאי לא שכתבו כן לפסק הלכה לאיסור אלא אגב שיטפא דאינך לא סמכינן אדברי של גוי כלל לא לאיסורא לא להיתר כגון אם מלגו התרנגול' וא"י אם מלגו בכלי ראשון או מלחו בכש"מ וכתב נמי הא שלא ראה אם הדיחו כדינו ואליבא האוסרים שאומרים כל זמן שמלח נ"ט אוסר וכדפרישי' אבל לדברי השערים והס"ת שרי בדיעב' אכן לענין פסק הלכה לא ק"ל כוותייהו אלא בהא שאין המלח יכול לאסור מאלו כולן דם ובטל בס' אבל במה שהם משערים עם החתיכה והרוטב לא ק"ל הכי אלא בעינן ס' בחתיכה והיכא דליכא ס' בחתיכה הוה כמו שנתבשל בדמו ואנו לא בקיאין בזה לברר איזה חתיכה עתה שיש בה ס' ואיזה שאין בה ס' וכן לשון המרד' משמע שכתב על בשר שנמלח ולא הודח שאסרו הרוקח משום דדם שפיר' אסור ומה שנסרך על הבשר ונתבשל עמו אסור כו' אלמא משום דבעינן ס' בחתיכה וליכא למימר משום שהמלח אוסרו דלטעמיה עביד ולא בטיל שהרי כ' להדיא שאסרו משום דם שנתבשל עמו ואיירי לשם אפי' לקדירה מלא מים כמו שמסיק אח"כ גבי בש' יבש ואף דלא נהגינן לאסור בבשר יבש אבל בבשר לח נהגינן לאסור וכן קבלתי ועיקר ומ"ה כת' מהרא"י שאפי' שבדיעבד יש לסמוך על הא"ז בשהדיחן רק פ"א משמע כשלא הדיחו כלל דאסור מן הסתם דלא ברירא לן שיהא ס' בחתיכה נגד הדם אם לא נגד הלחלוחית שעליה מהדחה אח' ובעבור זה הארכתי כי הרבה מורים אשר לא שמשו זקנים בהוראה מתירין אפילו בשר לח נגד הקבלה:

דין אם נתערב איסור מין בשאינו מינו מדין הגמרא יטעמנו קפילא אם נתן טעם או לא אכן האידנא ליכא דין קפיל' והכל בס' ומי' במינו נמי בס' חוץ מטבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנ"ט וחמץ בפס' בין במינו בין בשאינו מינו במשהו:

אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמו' רבנן בס' הלכך מין בשאינו מינו דהיתירא כגון קדירה שבשל בה תרומה ובשל בה חולין בטעמא פירו' יטעמנה כהן אם נותן טעם דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמיה א"נ מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא בס' והאידנ' ליכא דין קפילא למיסמך עלה ולהתיר פחות מס' כי לא בקיאין כמו שהיה מקודם וכן מצאתי בהגהות וכ' הסמ"ק ומדקדק ר"ת שכל מין במינו בס' מדאמ' רבא שני החילוקים שאמר חלוק ששים וחלוק טעמא ולא היה מפ' חילוק ששים במין במינו אם לא שסובר שכך הלכה וא"כ לפ"ז צ"ל מ"ש רבא בפ"ב דע"ז על יין של איסור המעורב בחומץ בענבים דמין במינו במשהו אלא דס"ל בתר שמא אזלינן וכן בעיסת חטין שנתערב בעיסת שעורים כו' איירי ביין שנתנסך לע"ז דדינו במשהו ועיסה איירי בטבל דמין במינו במשהו לכ"ע משום דאמרינן גבי טבל כהיתרו כך איסורו דחיטה אחת פוטרת את הכרי לענין תרומה גדולה וכן לענין איסור ואין הלכה כרב ושמואל דאמרי תרוייהו בכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כר"י וכ"פ רש"י ולית' דק"ל כר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתור' בין במינו בין בשלא במינו בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך דמינו במשהו שלא במינו בנ"ט וכ"פ ר"יבל ובר סמכא הוא והלכה כמותו בכל דוכתיה אפי' נגד רבי יוחנן וכן נמצא בה"ג וכן רוב כל המחברים ואף שהרי"ף פסק ב"פ דע"ז כרב ושמואל הלא כתבו הרא"ש והר"ן בקבלה שחזר בו וצוה לתקן דהלכה כר"י ור"ל וה"ה תרומה שעולה דווקא במאה וא' וערלה וכלאי הכרם שעולה בא' ומאתי' דוקא במינו אבל בשאינו מינו בס' או בנ"ט כדמסקינא לעיל קדירה שבשל בה תרומה כו' ומ"מ בחמץ בפסח אזלינן לחומרא וס"ל בין במינו בין שלא במינו במשהו:

דין דשומנו של ג"ה אוסר ובארנו דחלב ובשר ב' מיני הם ובשר שור ועז וכבש חד מינא הוא ובשר ועופות ב' מינים הם וכן כבד ובשר ב' מינים הם ושאור מחיטין ועיסה משעורים ב' מינים הם אבל עיסת החיטין ועיסה שעורין חד מין הם:

פסק בסוגיא דלעיל דמסיק א"נ מין במינו דליכא למיקם אטעמא כו' פי' הרי"ף כגון שמנונית דג"ה ושמעינן מינה אף שג"ה אינו אסור דק"ל אין בגידין בנותן טעם מ"מ שומנו נ"ט ואוסר ולא כדעת ר"יבם שכ' לעיל דס"ל לא החמירו יותר מגיד עצמו וא"כ אפילו בבישול אינו מפעפע וכ"ד רש"י ורוב המחברי' ואף שכ' לעיל דעת ר"י הלבן כן ומ"ה קשרו הנהו אטמהתא מ"מ אין כ"כ הכרח לדבר ואולי הוא דעתו כמ"ש הא"ז ואפי' א"ת שכך דעתו בהכרח כמ"ש מ"מ מנ"ל שפי' ר"י הלבן הוא עיקר להקל הלא כבר כ' שלא עבדינן כוותיה להקל אלא להחמיר מ"כ בש"ל קולית של ג"ה שלא נחתך ראש העצם ובישלו בקדירה מותר המוח שבישלה מותר דיעבד אבל אני ראיתי שבישלה קולוית שהשופי יש בו ג"ה מונח עליה ולא נחתכו ראשי העל' ואס' הר"דק מפני שקנוקנו' של גיד עולים על ראשי העצם וכ' עוד פ"א מצא רבי בקערה עצם קטן שבראש העצם הנקרא כף הירך ואסר אותו מפני שהגידי' צומתין בו אבל שאר בשר שנתבשל עמו התיר לפי שאין בגידין בנ"ט עכ"ל והר"אש כתב בז"הל מין במינו דליכ' למיקם אטעמיה כגון חלב בשומן משמע מדבריו דחלב בבשר תרי מיני נינהו וכ"כ הא"ז וז"ל וק"ל כרבא דאמר בתר שמא אזלינן חמר' חדת' בעינבי שני מינין הן ואיל ושור ועז ג' מינין הן אע"פ שכולן בשר וכן מיני דגים ועופות שחלוקים בשמן בין טהורין בטהורין בין טמאי' בטמאי' ב' מינין הם אבל בצים של עוף זה ובצי' של עוף זה הוה מין במינו וחלב ובשר ב' מינין הן ושומן של הלב ושומן של בית הדקין מקרי חלב וחל' של פרה ורחל מין אח' הוא ושומן של צלעו' וחזה ואליה ושומן הירך בשר שומן הוא ומקרי בשר ולא חלב וכבש ואיל ורחל כולן מין במינו עכ"ל אכן הרשב"א כ' להדיא בפ' ג"ה גבי גדי שצלאו בחלבו דחלב עם בשר הוה מין במינו וכ"כ הר"ן בפג"ה גבי מין במינו כו' דבשר וחלב חד מינא הוא וראייתו מהא דאמרי' בס"פ אכל חלב חי מן החי ומן הטריפ' חייב שלש כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום בשר מן הטריפה אלמא חלב הוא בשר ול"נ נהי דלענין דינא דאסורא הוא בכלל בשר מ"מ מאחר דק"ל כרבא דאמר לענין מין במינו בתר שמא אזלי' ומשוי חמרא חדתא בעינבא מין שלא במינו אע"פ שטעם אחד הוא ובכלל יין הוא לאיסור נזיר וכן חלא דחמרא לגו חלא דשכרא משוי רבא מין במינו אע"ג שאין להם טעם א' ובודאי שכר ויין שני מינין הן מדאורית' מ"מ מאחר דחד שמא אית להו פסק רבא דמין במינו הוא ה"נ בחלב ובשר שאפי' הגוים שלא נאסר להם החלב קוראין החלב בשם חלב ולא בשם בשר אבל מ"ש בשר שור וכבש ועז ג' מיני' הם לא נהיר' כלל נהי שחלקן הכתוב לענין הקרבנות מ"מ כולן מין בשר אח' ואין חילוק בין שור לכבש ועז והכל נקרא בשר מן הסתם לכל מילי אם לא מי שצריך להפריד' ולומ' בפרט בשר כבש או בשר שור כמו מי שמפריד בשר שומן מן בשר כחוש וכן נמי לענין דגים הכל חשוב מין במינו לא מבעי' בטהורין אלא אף בטמאין וכן גבי בשר חוץ מבשר עוף שאינו בכלל סתם בשר וגם לקמן בפ' כ"ה אמרינן נמי דמימליך שליח וכ"כ המרדכי בפ' כ"ה דבשר ועופות ב' מינין הם וכבד ובש' ב' מינין הן דק"ל כרבא דאמר בתר שמא אזלינן גם מ"ש ששאור ועיסה ב' מינין הם בע"כ צ"ל שאור מחטין ועיסה משעורים או איפכ' וקמ"ל דלא תימא הכל נקרא עיסה וחד שמא אית להו א"נ לא תימא מאח' ששאור בא לתקן העיסה א"כ הוי מין במינו כמ"ש התו' לחד שינויי בפ"ק דביצ' כל דבר הבא לתקן המאכל הוה מין במינו קמ"ל דליתא אבל א"א לומר שאפי' אם השאור נמי הוא ממין העיסה שהוא שתי מינין שהרי שנינו להדיא במסכת ערלה ומביאו לקמן בפירקין מין במינו להחמיר כיצד שאור של חיטין שנפל לעיסה של חיטין כו' אלמ' דמין במינו הוא וממתני' נמי שמעינן דדוקא שאור של חיטין שנפל לעיסה של חיטין הוה מין במינו הא אי הוה חד מינהו שעורין לא הוה מין במינו ואע"פ דאין כ"כ נפקותא בכל אלו לפי מה דק"ל דמין במינו נמי בס' כר"י ור"ל כדפי' מ"מ איכא נמי לענין מין במינו שבטל ברוב וכמ"ש לקמן ועוד איכא נמי לעניין שני איסורי' שהן תבלין שבאין למתק הקדירה שהן מצטרפין דוקא במין אחד אבל בב' מינין לא וכמ"ש בפ' ר"ע סימן ט':

דין דסמכינן אקפילא אפילו בבציר מס' אם טועם ואומר שאין בו טעם איסור סומכין עליו וכשיש ס' א"צ לטעימת קפילא אפילו הוא לפנינו ומ"מ אי טעים ואמר שנותן טעם אסור וביארנו דגוי קפילא אפילו יודע שסומכין עליו ואם אינו קפילא אין סומכין עליו א"ל שמסיח לפי תומו ואפילו האידנא סומכין עליו ואם הוא אומן ואינו מסיח לפי תומו אין סומכין עליו האידנא:

מסקינן לקמן בסוגיא א"ר חייא בר אבא אר"יבל משום ב"ק כל איסורי' שבתורה בס' פירש"י לשם היכ' דבדקינן ולא יהיב טעמא א"נ דליכא למיקם אטעמיה כגון מין במינו אבל היכא דבדקינן ויהיב טעמא לא בטיל כדאי' בכמה דוכתא ולקמן נמי אמרינן יש בהן בנ"ט וכו' עכ"ל וכ' הרא"ש וז"ל מתוך פירושו דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא סמכי' אס' עד דטעמיה ליה תחילה אי דהיתירא כהן ואי דאיסורא קפילא ובפחות מס' לא אזלינן בתר טעמא וההיא דכילבית באילפס היה בו ס' וא"ר יוחנן ליטעמיה קפילא ואם נ"ט היה אוסר אע"פ שהיה בו ס' ולישנ' דסמכינן אקפילא לא משמע כן דאם היה בו ס' מאי רבותא דסמכינן עלה אלא משמע דסמכינן אטעמיה דידיה אפי' בפחות מס' וכן טעים ליה כהן משמע להתי' בטעימתו אפילו בפחות מס' וסתמא אמרינן בכולי תלמודא וכל אסורי שבתורה בס' וא"צ לחזור אחר ד"א להתירו כשיש בו ס' וכן משמע לעיל דאמ' רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בס' מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא דאיסורא בקפילא מין במינו דליכא למיקם אטעמיה א"נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא בס' משמע דלא הוזכר ס' אלא היכא דליכא למיקם אטעמא אבל היכא דאיכא למיקם אטעמ' לא מצריכינן ס' ואי לא יהיב טעמא שרינן ליה אפי' בפחות מס' ומה שהביא רש"י ראייה מההוא דגרסינן דאסרינן עד ס' למר וק' למ"ד אפי' כי לא יהיב טעמא לאו ראיה היא דה"פ בנ"ט בידוע כגון שטעמו כהן בין שיש בהן להעלות בק"א אסור דטעמא לא בטיל אין בהן בנ"ט בידוע כגון שלא טעמו כהן בין שיש בהן להעלות בק"א בין שאין בהן וכו' מותר אין בהן להעלות בק"א אלא בכמה לאו בס' אלמא בס' שרינן בסתם וסמכינן אהא דלא יהיב טעמא יותר מס' ע"כ דבריו והן דברי ר"י בעל התו' והרמב"ן חילק דרך פשרה וכ' היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמ' אלא שאין אנו יודעין כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אע"פ שאין בו ס' כנגד גוף האיסו' אבל כשגוף האיסו' נתערב וצריכין ס' לבטלו אז לא סמכינן אקפילא בבציר מס' אבל בס' מיהא שרי וא"צ לחזור אחר קפילא כלל ע"כ ופשרה זו מנ"ל מאחר שאמר רבא בסתם אמרו חכמים בס' אמרו בטעמא כו' משמע דכל חדא מועיל בפני עצמו כמ"ש הרא"ש ועוד מאחר דעיקר האיסור בטעמא תליא מילת' בפרט לר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאוריית' א"כ אינו תולה בשיעור ומ"ה כל הני דעבידי לטעמיה כגון תבלין היכא דיהיב טעמא אפי' באלף לא בטיל כל זמן שנ"ט וממילא נמי איפכא אפי' פחות מס' אי חזינן דלא יהיב טעמיה בטל ומן הסתם סמכו אס' וא"צ לבדוק בקפילא אבל אי בדק ומשכח טעמא אפי' במידי דלא עבידי לטעמיה אוסר וכ"כ הטור וז"ל ור"י פי' דבכל ענין סמכי' אקפילא אפי' בבציר מס' ובס' א"צ קפילא אפי' הוא לפנינו ע"כ משמע דוק' שא"צ לקפילא אבל אי טעים קפילא ואמר דיהיב טעמ' אוסר ואה' דלטעמיה קפילא פרש"י והרא"ש אחריו דאשמועי' דמותרין לסמוך לפי תומו ולא שיודיעו שהוא צריך לו ולישנא דסמכינן אקפיל' משמע בכל ענין וכ"כ התו' דסמכינן אקפילא אע"ג דגוי הוה כיון דקפיל' הוא לא קא משקר שלא יפסיד אומנתו משמע להדי' אפי' היכא דידע וכ"ד הרשב"א והר"ן ועוד משמע מדבריהם דוקא קפילא גוי אבל לא סתם גוי אכן הרמב"ם כ' בסתם גבי בשר בחלב טועם הגוי וסומכין עליו אבל תימא מנ"ל להקל מאחר דאמר תלמודא להדיא קפילא ארמאי ולא אמר ארמאי לחוד אלא ש"מ אקפילא קפיד ומ"מ נרא' אם הוא מסיח לפי תומו אפי' הוא סתם גוי מהימן בין להחמי' בין להקל שהרי אינו אלא גילוי מילתא בלחוד וכה"ג סמכינן אפי' האידנ' עליו אבל אם אינו מסיח לפי תומו אפי' אקפילא לא סמכינן האידנא כדפי' לעיל סי' ל"א:

דין דמשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו בין שראינו חתיכת אסו' כשנפלה בקדירה בין שלא ראינו ומשערינן ברוטב ובקיפה ובתבלין וביארנו דא"ע לשער ביצה ומחצה של רוטב לשיעור כזית:

אמר ר"ח כשהן משערינן ברוטב ובקיפ' שהוא דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדירה ובחתיכות ובקדירה א"ד בקדירה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה פרש"י אם ראינהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמו' שנפל שם ואין בהיתר ס' אומדין כמה בלע קדרה מן ההיתר לפי דכשנפל היה היתר הרבה ונתמע' בבליע' הקדירה אבל בקדיר' עצמ' לא משערינן וכיון דאיפליגי לישנ' ואיסורא דאוריית' הוא אזלינן לחומר' ולא משערינן בקדיר' ועיק' הדבר כמות שהו' בא לפנינו משערינן לי' ולא משערינן במאי דבלעה הקדירה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרי' לקמן אטו דהיתרא בלע דאיסור' לא בלע ע"כ וכ' הר"ן שיש ט"ס בפירושו ומיירי כשלא ראינו האיסו' בשעת נפילה כו' ועל כה"ג הוא דאמר אח"כ כי היכא דאימעיט היתירא אימעיט איסורא והא אם ראינו האיסו' בשעת נפילה ולא נתמעט כאחד עם ההית' כגון זה משערינן במאי דבל' שרש"י דחה ל"ק משום ל"בת דלחומרא אזלינן ושוב דחה גם ל"בת משום סוגיא דלקמן דמסיק אטו דהיתרא בלע ואיסורא לא בלע וכ"כ הרשב"א בחידושיו ותימא מנ"ל שחזר רש"י אף מלשון השני דלמא מפרש במסקנא כלב"ת שאין לשער במאי דבלע בקדירה א"ל שראינו האיסור בשעת שנפל כמ"ש ועיק' הדבר כו' ונראה בעיני אפילו היכא שראינו שנפל האיסור אין לשער במאי דבלעה הקדירה כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדירה וכמה פעמים יבא לידי קלקול מזה אלא לעולם משערינן כמה שבא לפנינו ואף שרש"י לא בא למעט אלא היכא שלא ראינו האיסור שנפל כמ"ש אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע היינו מכח דינא קא פסיק הכי אבל מ"מ עיקר הדבר שלא לשער אלא כמו שבא לפנינו כך הוא דרך הנכון לכתחילה ועוד קצת ראייה לדבר מדברי התוספות שכ' וז"ל איכא דאמרי בקדיר' עצמה תימא אם שיעור עובי קדירה כחמשים זתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זתים ובשל באותן מים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסור בעיני' דבלע בה בקדיר' כזית חלב והיא היתה כבר בלוע מהיתר ואח"כ חזר ובישל היתר דמשערינן בקדירה עצמה לבטל האיסור שבלע בה ע"כ ולפי פירושו לא ידעינן הי מינייהו לחומרא והי מינייהו לקולא ומ"ה לא עבדינן להקל בשום חדא מנהון ולא משערינן במאי דבלע כלל אלא במה שלפנינו וגם אם נבלע כזית חלב בקדירה אמרינן שנאסרה ולא נתבטלה במה שבלע' כבר מהיתירא ואם בישל בה אח"כ צריך ס' במאכל נגד האיסו' שבלע כבר דמכח ספיקא מחמירין שלא להקל אפי' בחד לישנא וכ' הר"ן וז"ל וכ' הרב ר"א הלוי ז"ל בפירושי ההלכות והוי יודע דכשמשערינן ברוטב משערינן לכביצה ומחצה של רוטב על כזית שכן שיערו שאם יקרוש יעמוד על כזית עכ"ל ונ"ל שלמדה מדאמרינן במסכת שבת בריש פרק המוציא גבי מתני' המוציא יין כדי מזיגת הכוס כו' תנא יבש בכזית דברי ר' נתן ואמרי' עלה ר"נ ור"י ב"י אמרו דבר אחד ר"נ הא דאמרן ר"י ב"י אומר ו' דברים מקילי ב"ש ומחומרי ב"ה דם נבלות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין אר"י ב"י אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא בדם רביעית הואיל ויכול לקרוש לעמוד על כזית אלמא המשקין הצלולין כשהן נקרשין רביעית שלה חוזר לכזית ולפיכך כל האיסור קרוש משערינן רביעית רוטב לכזית ואע"ג דעלה ההיא אמרינן א"ל אביי דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"נ הכא דכזית בעי רביעי' אלא ביין דקליש אבל דם דסמיך כזית לא בעי רביעית א"נ ע"כ לא קאמ' ר"י התם דכזית סגי ליה ברביעי' אלא בדם דסמיך אבל יין דקלישה כזית הוי יותר מרביעית וכי מפיק פחות מכזית ליחייב דאלמא ס"ל לאביי שאין כל המשקין שוין לדבר זה ואעפ"כ נר' שסובר הרב ז"ל דלא שבקינן להאי דפשיטא ליה לר"י משום ספיקא דאביי ואעפ"כ אין נר' לי דבריו דכיון דאמרינן משערינן ברוטב סתמא משמע דכמות שהוא משערינן אותן שכך שיערו חכמים שאין לך שנ"ט יותר מס' אפי' ברוטב שאל"כ היינו צריכין לחוש לתת הדבר לשיעורין ולעיין באיסור והיתר אם הוא עב או דק:

דין דכל האיסורים דמשערינן בס' לבד מן האיסור חו' מכחל שאם נפלה לקדרה של בשר משערינן בס' עם הכחל דהיינו שגם הכחל ממנין הס' אבל אם נפלה לקדרה של חלב בעינן ס' לבד האיסור כשאר האיסורין ומה שאמרנו דכשנפלה לקדירה בשר דהכחל מן המנין מ"מ הכחל עצמו אסור ואם שוב נפלה לקדרה אחרת אוסרת גם הקדיר' אחרת ומ"מ דינה כקדירה ראשונ' דלא בעינן רק ס' עם הכחל אבל אם נפלה לקדירה ראשונה בפחות מנ"ט אז נעשה הכחל נבילה גמורה ואם שוב נפלה בקדירה אחרת אוסרת עד ס' לבד הכחל:

אמר ר"נ ג"ה בס' ואין גיד מן המנין פי' ס' לבד האיסור ואין להביא ראייה מכאן דשומנו של גיד אסור דאל"כ הא ק"ל אין בגידין בנ"ט לק"מ דר"נ אמתניתין קאי דס"ל דיש בגידין בנ"ט ור"נ שיעור אתא לאשמועינן דלא משערינן ס' עם האיסו' כמו כחל דלקמן וה"ה לכל שאר איסורין דינן כמו גיד כחל בס' וכחל מן המנין לפי שהקילו גבי כחל שהכל מין היתר הוא א"נ מאחר שאין בו איסור אלא מדרבנן ודוקא אם בישל הכחל בקדירה בפני עצמו או בתוך הקדירה של בשר אבל אי נפל כחל לתוך קדיר' של חלב בעינן ס' לבד האיסור כשאר בשר ובזה הלשון כתבו כל המחברי' והאי כחל איירי שלא נקרע ובשלו עם הבשר ואח"כ כשנאסר לא יועיל לו אפי' קריעה שתי וערב וטחו בכותל וא"ל אמאי לא אמרינן גבי כחל שנ"נ וצריך ס' כנגד כולה בפרט מאחר שהכחל עצמו אסור לעולם כדלקמן אלא צ"ל לפי שאיס' של כחל אינו משום שיש בו טעם חלב יותר מבשאר בשר אלא משום שיש בו גומות שהחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר וא"א להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישולו ואף ע"ג דכשגמר בישולו יוצא כל החלב מחמת עצמו מדפריך נפל לקדירה רה אח"כ אל יאסור ומ"מ קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומות ותו לא משתרי דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר ולפי שאין הכחל נאס' מחמת עצמו אלא מחמת חלב הכנוס בגומות לכך הוה בשרו של כחל כמו שאר בשר לבטל חלבו של כחל ומסיק אר"נ בריה דרב משרשי' וכחל עצמו אסור לעולם אר"א כי הוינא בי ר"כ איבעי לן כי משערי' בדידיה משערינן או במאי דנפק מיני' משערינן פי' בשאר איסורין לא קא מיבעיא ליה פשיטא ליה דבדידיה משערינן אלא בכחל הוא דמבעי ליה לפי שאין גופו אסור כדפרישי' ופשיט ליה דבדידיה משערינן דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן אלא מעתה נפל לקדירה אל יאסו' כיון דבכולה משערינן חשבינן כאילו יצא כולו וא"כ כבר נתבטל הכל כיון דאמר ר"י כחל עצמו אסו' שווינהו רבנן כחתיכ' דאיסורא וכ' הר"ן וז"ל איכא מ"ד כיון דשווינהו כחתיכה נבילה מאחר שנאסר כבר א"כ אי נפל לקדירה אחרת בעינן ס' בר מיניה ואחרים סברו שכיון שאינו נאסר אלא מפני מראית העין אין להחמיר בקדרה שנייה יות' מבראשו' ע"כ ולא הכריע ול"נ מדלא קאמר תלמודא אפי' לאחר שנאס' דשווינהו נבילה אלא כחתיכה נבילה ר"ל שיאסר הקדירה שנייה כמו הראשונ' וכ"ד הרמב"ם והרשב"א והטור נמי כת' שאם בשלו פעם אחרת בקדירה דינו כמו בפעם הראשונה כת' הטור בשם הרשב"א וז"ל נ"ל שאם נפל בראשונה בפחות מנ"ט הכחל עצמו חזר נבילה ואם נפל אח"כ בקדיר' צריך ס' והוא ע"כ וזהו שלא כדעת הרמב"ם שכ' בפ"ט אם בשלו הכחל עם שאר בשר משערינן אותו בס' וכחל מן המנין כיצד אם היה הכל עם הכחל כמו ס' בכחל הכחל אסור והשאר מות' ואם היה בפחות מס' הכל אסור ובין כך ובין כך אם נפל לקדיר' אחרת אוסר אות' ומשערינן אותה בס' כבראשונה שהכחל עצמו שנתבשל נעש' כחתיכה האסורה עכ"ל הרי לך לעולם הכחל מן המנין אבל לפי הסברא הל"ל מאחר שנאסר הכחל א"כ הוה חתיכה דאיסורא ובעי ס' נגדו אלא שהתלמוד אומר מאח' שנאס' שווינהו כחתיכ' דאיסורא ומשמע שאינ' חתיכה דאיסורא להיות כנבילה ממש וא"כ כ אין לך אלא מה שאומר התלמוד דהיינו כשהבשר שאצלו או התבשיל היה מותר ולחומרא בעלמא שהחמירו על הכחל שלא יאכלנה קוד' גמר בישול' מ"מ לא הוי כנביל' ממש אלא שהשוו אותה לחתיכה כדי שתאסור קדירה אחרת אבל היכא שבדין נאסר מה בכך שהוא מדרבנן ס"ס הוה כנבילה ממש דהא אמרינן חנ"נ בכל האיסורים אפילו באיסורי' דרבנן ובעי ששי' נגד האיסור:

דין דגם הבלוע בכלי אמרינן הכלי נעשה חתיכת נבילה והיינו דוק' בכלי חרס אב' בכלי עץ ומתכו' דאפשר להפריד האיסו' אם נפל האיסור על מקצ' כלים לא אמרינן כולה נבילה ואין משערינן אלא נגד האיסו' אלא א"כ לא ידעינן כמה איסור נפל כו' ומ"מ אם בלע בכלי דבר שנאס' כבר ונ"נ אז משערינן נגד כל אותו הבלועה ולא נגד חלק האיסור שהיה נבלע באותו דבר שנ"נ ואפילו בבלי חרס אם הוא חרש או אפילו ישן ואינו בן יומו וניערו בו כז' איסו' לא משערינן אלא נגד אותו כזית וביארנו דלא אמרינן אין איסור בלוע כו' אלא בטיפה שנפל על הקדיר' ויש בה רוטב כ' אבל איסור שנפל על הקדירה נעשה שפי' נבלה בכלי חרס:

פסק כת' הר"ן וז"ל כת' הראב"ד דכי משערינן בכולי' היינו בדבר שאינו חוזר להיתירו דומיא דכחל אבל בדבר. שחוזר להיתירו כגון כלים הבלועים מאיסור משערינן מיניה במאי דנפיק מינהון באומד יפה דכיון שחוזר להיתירו אינו בדין לשער בכולו שהרי אין כולו גוף איסור ונתעזרתי בקבלה זו מפי הר"ר יוסף אבן פלט אבל בתו' אמרו כיון דתלי טעמי' משום דלא ידעינן מאי דנפיק מיני' אפי' בדבר החוזר להכשירו משערינן בכולי' ומיהו ה"מ היכא דלא ידעינן כמה בלע כגון כף ישינה אבל כף חדשה שנפל בה כזית חלב וניער בה את הקדירה אין משערינן בכוליה אע"ג דלא ידעינן כמה נפיק מיניה דהא ידעינן דלא בלע טפי מכזית הלכך משערינן ס' באותו כזית ומותר ומיהו אם הוא כף ישינה של בשר אע"פ שלא ניער בה אלא כזית חלב וחזר וניער בה את הקדירה איכא מ"ד דבכולה משערינן לפי שאין אנו יודעין כמה בלע מן הבשר ועכשיו כשניער בה חלב נאסר הכל וחנ"נ אבל הרמב"ן סובר שאין אנו אומרים בבליעה חנ"נ הלכך אין משערי' אלא באותה זית ע"כ ומ"ש לעיל כף ישינה כן הדין בקדירה ישינ' וא"כ אין כך ביטול כנגד הקדירה לעולם שאם המאכל שבתוכה הרבה גם הקדירה גדולה ולעולם אין ס' כנגדה כאשר כת' רוב המחברי' ולפעמי' תמצא ביטול כנגדה כגון שידוע שלא בישל בה תוך מע"ל כ"א בשר תוך המרק או תוך הירק ואח"כ בשלו בו חלב דלא בעינן לשער אלא כנגד הבשר שבישל בה תוך מע"ל אבל בדבר איסור לא שייך לומר הכי לפי שנעשית כוליה נבילה ופסק הלכה שאף בבליעה אמרי' חנ"נ אפי' אין שם גוף איסו' כגון גבי בצל וצנון שחתכו בסכין של גוי' דנעשו הבצלים נבילה בעינן ס' נגד כולה ולא סגי במה ששיער כנגד בליעת איסור הסכין אפי' כנגד הסכין כולו וכן כל הדומה לזה ובודאי אף הרמב"ן לא אמר דלא אמרי' דחנ"נ בבליע' אלא בכלי אכן רוב המחברים ס"ל דאפי' בכלי אמרינן דנ"נ חוץ מכלי מתכות וכלי שטף החוזרים להכשירן כאשר כ' מהרא"י בשערי' וז"ל כ' המרדכי בפג"ה דהא דאמרי' חנ"נ אפי' ע"י מועט אם אין בה ס' לבטל היינו משום דא"א להפריד האיסור אבל כלי מתכות או עץ הואיל ואפשר להפרידו ע"י ליבון והגעלה אם נפל איסור על מקצת כלים לא אמרינן כולה נבילה הוא שיצטרך לשער כנגד כל הכלי אלא משערינן כנגד האיסור שנפל אלא א"כ אין ידוע כמה איסור נפל אז משערינן נגד הכלי וכ"כ בי"ד שאם הוציא זבוב מן הקדירה בכף ונאסר הכף מן הזבוב לפי שלא היה לו בכף ס' מן הזבוב לבטל ואם חזר ותחב הכף בקדרה לא משערינן נגד כל הכף אלא נגד הזבוב דהא ידעינן דלא נפיק מיניה איסור טפי אלא כשיעור הזבוב עכ"ל ואף שאין כ"כ ראייה מדברי הטור כי הוא ס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ אלא גבי בשר בחלב מ"מ מן המרדכי ראייה איכא שכת' נמי הא דזבוב כו' אע"פ שכבר פסק דלא כר"א ומדהביא מהרא"י דברי המרדכי לפסק הלכה אלמא דהכי ס"ל דלא אמרי' חנ"נ בכלי שחוזר להכשירו הא בכלי חרס אמרינן שפי' שהכלי נ"נ ומה שאמרינן דכל כלי החוזר להכשירו לא משערינן אלא בכמות האיסור היינו דוקא שאם בלע האיסור דלא אמרינן שהאיסור יעשה הכלי נבילה ולחשוב כאלו בלוע כולו מאיסור אלא משערינן כנגד האיסור לחוד אבל אם בלע הכלי מדבר שנעשה כבר נבילה כה"ג לא אמרינן משערינן נגד חלק האיסו' ממש שבלע אלא כל מה שבלע כאלו הוא איסור גמור ובעי ס' נגד כולו וראייה זו מהא דכתב התו' לקמן בשיטת ר"א ומחלקותו וז"ל דלר"א דאמר אין חנ"נ כ"א בבשר בחלב ניח' מה שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין דהשתא יורה גדולה שא"א להגעיל בתוך הכלי אחר היכי מישתרי' הא אין במים ס' לבטל האיסור ואי שיחזור ומגעילה פעם שנייה והלא המים הראשוני' נ"נ וחוזרין ואוסרין ואי לא משערינן אלא באיסור עצמה ניחא פי' מ"ה ניחא שאז יחזור שניה ויגעלנו בעבור מעט האיסור שנבלע בו ומאי מקשו דלמא אע"פ שהמים נ"נ מ"מ כשחוזרין המים ונבלעים ביורה לא בעינן ס' בפעם שנייה אלא כנגד האיסור שבו והמים נהי דנ"נ מ"מ היורה אינה בולעת אלא מים ומעט מן האיסו' שבתוך המי' נבלע עמו וא"כ בהגעלה שנית יהיה ס' נגד האיסור מאח' שפסקינן לכל דבר החוזר להכשירו לא בעי לשעורי אלא נגד האיסור לחוד אלא בע"כ צ"ל מאחר שכבר נאסרו המים א"כ נחשוב אותה כאילו הן איסור ממש ובעי ס' נגד כולו אפילו בכלי הגעלה ומה שאמרנו שבכלי חרס שאינו חוזר להכשירו דכל הכלי נ"נ אינך ר"ל אפי' בכלי חרש וידעינן בו כמה בלע מן האיסו' דאיך יעשה נבילה להצריך שיעור ביטול כנגד כולו מאחר שלא בלע כ"א כזית איסור ובודאי לא יפלוט אלא כזית איסור לחוד אלא בכלי ישן ובלוע כבר מהיתיר' ועכשיו בבליעת האיסור יעשה כל הבלוע שבתוכו נבילה ובעי ס' נגד כולן ונראה אפי' בכלי ישן אם לא בשלו בו אפילו היתר תוך מע"ל א"כ הכל טעם פגום וכל מה שמבשל בו אח"כ דבר איסור כנגד האיסור משערינן ותו לא וכעין זה כת' הרשב"א לענין כף ואע"פ שפסקינן שאין איסור בלוע היינו היכא שנפל עליה טיפה של איסור ואיכא רוטב של היתר בקדירה ויש בו כדי לבטל האיסו' לחוד אבל אין בו כדי לבטל האיסור וההיתר הבלוע יחדיו כה"ג אמרינן אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע אבל בלא נפילת טיפ' אלא שהכלי בלע איסור אמרינן שכל הכלי נ"נ כי אף ההיתר שבו נעשה איסור ובעינן ס' נגד כולו בכלי חרס שאינו חוזר להכשירו ולפעמים אף בכלי שטף כאשר נפרש לקמן בסימן מ' ועיקר מחלוקת ר"א בחנ"נ תמצא לקמן בסימן נ"ה:

דין טיפה חלב שנפלה על קדירת בשר רותחת אם נפל כנגד הרוטב מות' בס' נגד הטיפ' והקדירה אסור לכתחילה ואם נפלה שלא נגד הרוטב מניחין הקדירה ולא מערין המאכל עד שתצנן הקדירה ומ"מ לכבוד שבת מותר לערות מיד רק שיזהר מאוד שאל יערה מצד הטיפה ושתי קדרות אחת של בשר ואחת של חלב שנוגע' חמות זו בזו אינן אוסרו' כלל:

פסק כתב המרדכי וז"ל ומורי הר"מ ז"ל רגיל להורו' כשנפל האיסור על הדופן הקדירה והיא אצל האש ואפי' היא של חרס מות' אם יש בתבשיל ס' פעמים ס' נגד הטיפ' שנפלה דטעמ' דמילת' משום דהטיפה נ"ט סביבותיה עד ס' ועד ס' נעש' הקדירה חתיכה דאיסור' ובעי בתבשיל ס' לבטל כל שהוא אסר כגון אם הטיפה כשיעו' פשוט נעשה האיסור בקדיר' כנגד ס' פשוטי' מעתה אם התבשיל כשיעור ט"ו ליטרו"ן דהיינו ס' פעמים ס' אז התבשיל מותר אבל לעול' הקדירה אסורה אפי' בטיפה קטנה מאוד דכלי חרס אינו יוצא מדופיו לעולם אבל לשון הרמב"ן ז"ל אירע במגנצ"א בקדירה מלאה בשר ותבשיל היתה שפותה אצל האור ורותחו' ונשברה כד של חלב וניתז מן החלב על הקדירה של בשר על דופנה מבחוץ ונשאלתי עלי' נ"ל דאם יש בקדירה בלא תבשיל ס' לבטל החלב הנבלע בתוכו לא נ"נ מידי דהוה אטיפה של חלב שנפלה על חתיכה אם יש בהחתיכה ס' לבטל הטיפה לא אסרינן ונתבטל החלב וא"ת הלא החלב הנבלע בקדירה בנ"ט לרוטב שנתבלע בה וכי הדר נפלט לה הרוטב לתוך הקדירה הו' מין במינו לאסור במשהו וי"ל אפי' לר"י דאית ליה האי סברא לא אסר דלא אסר ר"י אלא כשנפלה על החתיכה ונאסר' בטע' החלב שהוא בעין ואוסרת שאר חתיכות מפני שהם מינם אבל חלב הנבלע בקדירה אינו אוס' את הרוטב שנבלע בה לאסור את זה שבקדירה משום מין ומינו כי נפלט דהא אינו בעין וכ"ש לרבנן דאית' להו מין במינו בטל ותדע דאי אמרת איסור הנבלע אוסר ההיתר הנבלע הא דאמר כלי הבלוע מיין נסך מערים ג' פעמים בג' ימים נימא כי יהיב מים בלע מיד מן המים ויאסרו יין הנבלע את מים הנבלעו ואי הדר פליט במים ה"ל מין במינו וליתסר וכן הא דתנן קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט נימא קדירה תחילה בלע מן החלב ונאסרה מטעם הבשר שבה וכי פלטה ליה הוה ליה חלב נבילה מין במינו וליתסר במשהו א"ו חלב היתר שנבלע וחלב שבחוץ מצטרפין לבטל את טעם הבשר הנבלע בקדירה עכ"ל והנה בעל ש"ד החזיק סברתו שאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע' כשם שאין טומאה בלוע' מטמאה טהו' בלוע וכן אנו נוהגין כאשר כתב מהרא"י בשערים שלו וא"כ היכא דנפל כנגד הרוטב דלא בעינן אלא ס' כנגד הטיפה לחוד ולא בעינן ס' פעמים ס' כדעת מהר"ם דק"ל דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע ומ"ה אף הקדירה מותרת מן הדין לבשל בה בשר עוד אלא שלכתחילה אסורה להשתמש בה אפי' בשר שנראה כאלו נאסר בחלב וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם ואם נפל נגד האש האש שורפו ושרי אף הקדירה כמ"ש ש"ד וכתב מהרא"י שכן המנהג דווק' בטיפה מועטת אבל בחלב הרבה אין להתיר כ"א נגד הרוטב ובס' ולכתחילה ראוי הוא לקנח הטיפה שנפלה על הקדירה ואפילו כנגד האש כן מצאתי בהגמ"ר והיכא שנפלה שלא כנגד הרוטב פסק הסמ"ק וכן הטו"ר אחריו שנאסר אותו מקום וחיישינן נמי שהטיפה מפעפעת בדופן הקדירה עד סמוך לדופן לרוטב כ"כ שלא יהיה ס' נגד הטיפה ומאחר שנאסר אותו מקום אם יערה התבשיל שם הרי יאסור אותו ולכן יניחנה ולא יגע בה עד שתצטנן ופסק מהרא"י שכך אנו נוהגין ולא כדעת בעל השערי' שכתב לערות המאכל והרוטב מצד אחר שלא כנגד הטיפה לפי שחיישינן דא"א שלא ינענע הכלי מעט ויגע הרוטב באותו מקום שנאסר וכתב עוד לשם שר"י מפרי"ז היה מתיר בשעת הדחק כגון בע"ש אפי' שלא כנגד הרוטב וע"י ששים ע"כ ואין המנהג כן להתירה לגמרי אף הקדירה דשמא אינו מפעפע ונאס' אותו המקום אלא המאכל שבתוכו שרי ממ"נ אי מפעפע בכולה א"כ משערינן נמי בכל הקדירה והרי נתבטלה הטיפה בס' ולא אמרינן שנעשית מקום הבלוע נבילה אלא חשבינן כאלו נפלה כנגד הרוטב ואי אינה מפעפע כ"כ א"כ אמרינן שאינה מפעפע עד הרוטב והמאכל לא נאסר אבל מ"מ לא יערה הרוטב להדיא דשמא אינו מפעפע ואסר המקום ומן הדין היה להמתין עד שתצטנן ולכבוד שבת התירו לערות מצד אחר וטיפה שנפלה על הכיסוי של קדירה תמצא לקמן בפ' כ"ה בדין השביעי של בשר בחלב אחר המשנה דטיפת חלב ודווקא טיפה שנפלה על הקדירה הוא דבעינן ס' אבל שתי קדרות חמין של בשר ואחת של חלב שנוגעות זה בזה אינן אוסרות כלל כי אינה מפעפע מדופן לדופן וכ"כ מרדכי משם מהר"ם הביאו נמי בשעריו ועיקר אבל מ"מ כ' הרא"ש בתשוב' מחבת של חלב שנתנו בכירה של תחת הקדרה של בשר הזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסר ע"כ וז"ל מהרא"י בכתבים וז"ל מחבת של חלב תחת הקדרה של בשר שכתב הרא"ש הזיעה עולה ואוסרת כמה שיעור הרחקה וכן מ"ש המרדכי פג"ה שאסור לשפוך שומן כשר לנר הדולק ויש בו שומן טריפה אי איירי דווקא ע"י ניצוק ומשום חיבור או בכל ענין וכמה שיעור הרחקה ההוא דכתב הרא"ש במחבת של חלב נראה השיעור שאם אין היד סולדות בו בקדרה של בשר מחמת הזיעה אפי' אם הזיע' עולה אפי' שעה אחת אפי' שתים אין איסור בדבר אם לאו שהקדירה רותחת בפני עצמה ותדע שכן מנהג פשוט שתולין בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר אע"פ שהזיע' עולה מן התבשיל של חלב הואיל ואין היד סולדו' בבשר מחמת חום אותה זיעה אינה אוסרו' כמו שראיתי בהג"ה א"ו שהזי' אוסרה ומייתי ראייה ממסכ' מכשירין ותשובה זו אינ' באשיר"י ולא בי"ד וההיא דמרדכי דכתב דאסור לשפוך לנר של חלב במרדכי שלנו ליתא ומצאנו בתשוב' הג"ה מהר"י מולן ז"ל שהשיב לראב"ן ז"ל בקצת ספרי מרדכי נמצא פסק זה בפ' כ"ה וכתב הגאון הנ"ל באותה דנ"ל שאין שייך ניצוק בשאר איסורין אלא גבי יין נסך והאריך בראייו' וטעמים כו' ופסק המרדכי דלעיל אינו לפני שהייתי יכול לדקדק בו מה טעמו אבל אינו משו' ניצוק וכ"כ הגאון הנ"ל בתשובה ג"כ ע"כ ומשמע מדברי מהרא"י שאינו חולק על פסק של המרדכי אלא שאינו יכול למצא טעם לדבר אבל הניח הדבר כמו שמצא לאיסור ויפה עשה ובודאי לא לחנם אסרו ומניין לנו להקל נגד מחבר אחד היכא שאין אנו יודעי' מאיז' טעם אסרו ובמרדכי שלפנינו מ"כ וז"ל מצאתי דאסור לשפוך מכלי בשר שיש בו שומן כשר לתוך נר דלק ובו חלב או שומן של גוים דתניא פ"ה ממסכ' מכשירין המערה מחם לחם ומצונן לצונן טהור מצונן לחם טמא ר"ש אומר המערה מחם לחם כחו של תחתון יפה משל עליון אלמא דכ"ע צונן לתוך חם טמא וה"ה לאיסור ע"כ וא"כ נתן טעם לדבר דלאו מכח סתם ניצוק חיבור בא לאסור אלא מכח חם שגוב' על העליון והוי כמו חם לתוך חם ואף שיש לפקפק בדב' ואם ראה מהר"י דברים אילו אפשר שהיו מספיקין בעיניו האי קדרה דאת' לידן נימא בה מילתא:

דין אם נשפך רוטב רותח של בשר על הקרקע ושוב נתיישבה בתוכה קדירה של חלב ואפי' אם היה אותה רוטב בכלי והושבה בתוכו קדירה של חלב אינה נאסרת אפי' אם היתה רותחת אבל אם היא עומדת אצל האש וזב תחתיה דבר שאוסר אותו אפי' היא צונן אוס' הקדירה עד ס' קדירה של חלב רותח שעל האש והרתיח עולה וזוחל נמשך עד שמגיע אצל בשר חשוב כעירוי מכלי ראשון לפי שכל טיפה האחרונה אינה מנחת להתקרר את הטיפה שלפניה ואוסר אפי' זוחל תחת בשר:

פסק מעשה אירע שבא לפני מהר"ם מרנטנבורק שנשפך רוטב חם מקדירה של בשר רותחת ושוב נתיישבה קדירה חרס של חלב לתוך אותו הרוטב על הקרקע והתירו כי אמר אפי' היה אותו רוטב בכלי והושבה קדירה חלב בתוכו אינה נאסרת דק"ל דכלי שני אינו מבשל כ"ש היכי שנבלע הרוטב בקרקע עכ"ל וכן נ"ל עיקר אפילו למ"ש בפ' כירה דכלי חרס בולע אף בכ"ש מ"מ כולי האי לא ומ"מ כ' מהרא"י בתשובה סימן קפ"א שאם הקדירה של חלב רותח על האש והרתיחה עולה וזוחל ממנה ונמשך עד שהגיע אצל בשר שהיה נמי על הכירה חשיב כעירוי מכלי ראשון אם היד סולדות בו לפי שכל טיפה האחרונה אינה מנחת הראשונה שלפניה להתקרר כו' וקש' ל"ל כ"ז דנהי דחלב חשבינן כצונן ס"ס הבשר שהוא חם יבלע מן החלב דהא קר וחם שנוגעים זה בזה אסורי' בכה"ג לפי מה שק"ל דלא שייך למימר לא תתאי גבר ולא עילאי גבר גבי חם וקר שנוגעים זה אצל זה דדינו הוי כמו טהור מליח וטמא תפל כו' וא"כ כי היכי דגבי מליחה היכי שהטמא הוא דבר לח אפי' הוא תפל לגמרי מ"מ הטהור מלוח מצאו אצלו ובלעו כמ"ש מהרא"י בשערי' שלו א"כ ה"ה ברותח מחמת אש דלא גרע ובלוע הלחלוחית שאצלו ודוחק לומר דאיירי בבשר שאינו חם כ"כ עד שהיד סולדות בו לא חשיב כרותח ומ"מ אי הוה חשבינן לחלב כרותח נאסר מכח טמא מליח אפי' טהור תפל דסתם בשר העומד על הכירה משמע שהוא רותח ואפשר לומר שהיה זב החלב ונמשך עד שהגיע תחת הקדירה של בשר דאז אי הוה חשבינן חלב כצונן היה תתאי גבר ולא היה בעי אלא קליפה ולאכלו וצ"ע שוב מ"כ ואם נפל על הכירה חלב והקרקע לחה והושם עליה קדירה של בשר רותחת צריך ס' ממה שהיה בעין הקדירה מרוטב של חלב ולפי המחמיר דטיפת של חלב שנפלה על הקדיר' של בשר גם כנגד הרוטב שצריך ס' מחרס שנפל עליה הטיפ' גם בזה יצטר' ס' בתבשי' ממה שתח' הקדירה שנגע ברוטב החלב מר' יחיאל מפרי"ש והנה מ"ש להצריך ס' נגד מקום החרס שבלע כבר כתבנו דאנו נוהגין לשער נגד הטיפה לחוד כדברי הרמב"ן ולענין עיקר דדינא לא נ"ל האי פיסקא כלל מאחר שהחלב שנפל על הכירה נעשה כלי שני א"כ אינו אוסר כמ"ש מהר"ם לעיל ונ"ל מ"ש מהר"ם לעיל דשרי מיירי אפי' לקדירה רותח שרי משום דתתאה גבר ואפי' קליפה לא בעי שהקדירה היא מפסקת יותר מכדי קליפה אם לא שתחלק בדבר היכא שהקדיר' עומדת אצל האש וא"כ מאחר שהיא מרותחת מחמת חום האש שאצלה שא"א לומר דתתאה גבר כי חום העליון שבקדירה מרותחת התחתון מלהתקרר ובולע שפיר וכ"נ עיקר היכא שהקדירה מרותחת דבעינן ס' נגד החלב אפי' הוא למטה מן הקדירה וכן מצאתי בא"ו בשם ר"י מפרי"ז:

דין אם נפלה טיפת חלב רותח על סכין או על כלי אחר א"צ לגרר רק במקום שנפלה הטיפה ודוקא בשנפל על הקתא אבל בשנפל על הברזל נועץ י' פעמים בקרקע ודיו ומ"מ אם נפלה טיפה מנר הדולק משמן וחלב מהותך יש להחמיר ולא סגי בגרירא אבל בשאינו מהותך די בגרירא ואם ראינו שנפל טיפ' של איסור על ברחת בין כחוש בין שומן והוציאו לחם באותו ברחת אסור עד ס' נגד האיסור שברחת ובפסח צריכין ברחת חדשה:

פסק אם נפל טיפת חלב רותח על סכין או על כלי אחר א"צ כ"א לגרר רק במקום שנפל הטיפה והא דאמרינן עירוי ככלי ראשון היינו בשנפל בקילוח אבל בכה"ג לא ודווקא כשנפל על הקתא אבל כשנפל על הברזל של סכין נועץ י' פעמים בקרקע ודיו תשוב' מהר"ם וכתב עליו מהרא"י בשעריו וז"ל צ"ע אם נפלה טיפה מנר הדלוק למקום האסור לו אי נימא די בגרירא דיש לחלק בין רותח ע"י באור עצמו ובין רותח מחמת האור ונראה דיש להחמיר דנר שהפתילה מנחת וחלב או שומן מהותך דולק דמה שנוטף אפי' אותו צד חשוב חם ע"י האור עצמו כדמוכח בתו' פ"ק דחולין ובאשר"י שלהי ע' גבי דין סכנים הניקחים מן הגוי' אבל פתיל' של חלב או שומן כרוך סביביו ונקרש כמו שרגילין לעשות ועינינו רואות שטיפה הנוטפות מאותו נר אינו שומן כ"כ כטיפה הניטפת מקדיר' רותחת והטעם שהחלב הכרוך סביב הפתילה ברתיח' מועטת נמחה הוא שנופל ומטפטף ממנו ע"כ ובתשוב' האריך ודברי' של טעם הם עוד מ"כ בליקוטים אם ראינו שנפל מרוטב של איסור על הברחת כל היום אסור להוציא לחם באותו ברחת ואם שהוציאו כמדומה לי שיהא דינו כגדי כחו' שאם נצלה בחלבו קולף ואוכל ואינו אוסר רק קליפת הלחם והכל לפי ראות עינינו אם בכחוש או בשומן ואם נתערב הלחם ברוב יהא מותר אף אם לא יקלוף ומיהו בפסח צריך ברחת חדש שהרי ברחת של גוי מובלע מחמץ שמכני' בתנור ואפי' לא הכניס חמץ היו' הרי נ"ט לפגם אסור בפסח לא גרע ממשהו דאסור ע"כ מפסקי הר"ר יוסף והנה מ"ש אינו אסו' רק קליפת הלחם כו' נראה בעיני דאסור כולו אם אין ס' בפת נגד האיסור שבברחת כמ"ש לעיל בעקרי' דאף אפייה משערינן בס' ומ"מ אין לומר שמשערינן נגד הברחת ולומר שנעשה בברחת נבילה כמ"ש לעיל דכלי שחוזר להכשירו שנעשה נבילה ומ"ש שבפסח צריך ברחת חדשה לכתחילה בוודאי בעינן הכא ואף בדיעבד אוסר במשהו אבל מ"ש אפי' אינה בת יומא דטעם בפגם אסור בפסח זהו תלוי בפלוגתא רבוותא ואין כאן מקומ' נחזור לדברי ראב"ן דס"ל אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע:

דין אם תחבו הכף ב' פעמים בקדירה בין של בשר בחלב או איפכא או של שאר איסורין ולא נודע בנתיי' אז צריכין ב' פעמים ס' מ"מ אין המורה צריך לשאול אם נתחב הכף ב' פעמים אם לא:

פסק כ' המר' בשם הסמ"ק כף ב"י שנתחבה ב"פ בקדירה צריך ב' פעמי' ס' וראייה מדתנן פ"ב דתרומה סאה תרומ' שנפלה לק' חולין ולא הספיק להעלות' עד שנפלה האחרת ה"ז אסורה ה"נ כף דפעם ב' הוי כמו כף אחרת אסור שהרי בלעה מן הרוטב בפעם הראשון ונעשה איסור כולו כו' ומהרא"י נתן טעם לדבר להצריך ב"פ ס' אפילו בכף של שאר איסורי' משום דחיישי' שמא לא פלט הכף מתחילה כל הבלוע בתוכו מן האיסור ונשאר בתוכ' חלק ס' ונכנס בתוכ' מן ההיתר שבקדי' נ"ט חלקים ונאסרו בתוך הכף ונעשה הכל נבילה וצריך עוד ס' כנגד זה שנתחדשה בכף מתחיבה הראשונה שפולט תוך הקדירה בתחיבה שנייה וכ"ש אם הכף של החלב נתחב בקדירה של בשר ב"פ דיש לחוש טפי דהוי ממש איסור חדש בכף ומתחיל' לא פלט רק טעם חלב ועכשיו בתחיבה שנייה פלט טעם בשר חלב שכנוס בתוכו ע"י בליעתו מהקדירה בראשונה (וא"ל איך שייך לומר בכף של איסור שפלט כל האיסור ונשאר בו חלק ס' כו' הלא בכלי שחזר להכשירו ס"ל דאין נ' נבילה ולא משערינן אלא נגד האיסור הידוע וכמ"ש מהרא"י גופא לעיל בסי' ל"ו וכבר הרגישו מהרא"י בקושיא זו וכתב משו' שנתחדש בה איסור אחר ולא הבנתי דעתו אמאי עדיפא נתחדש איסור אחר מאיסור ראשון א"ל שכך דעתו דבודאי כל שאין בלוע בו אלא איסור ידוע לא אמרינן שנ"נ להצריך ס' נגד כל הכלי אבל כף של איסור דלא ידעי' כמה בלע וחשבינן כאילו כולו איסור אח"כ כשפלט נ"ט חלקים חוזר ובולע נ"ט חלקים נעשה כבראשונה שהרי לא יצא מידי איסורא והוי כאילו הכל נבילה וכ' עוד בתשובותיו אמנם לא חזינא לרבנן קשישאי דהוי דייקי לדרוש בשואלי הוראה אם נתחב הכף פעם א' או שתי' אלא הוי משערי' בסתם בס' ומתוך כך קרוב בעיני שאפי' הוי ידעי בוודאי שנתחב ב"פ לא הוי מצרכינן יותר מס' ומפני שדומ' לי שלא נהגו להקפיד ולהחמי' דקדקתי למצא ראיות להתיר כדי ליישב הקדמונים ונר' דסמכי' אהא דכתב במרדכי ס"פ ג"ה בשם ראב"ן בההוא עובדא דאירע במג"נצא בקדירה שהיתה שפות' אצל האש וניתז עליה חלב כו' שכ' ראב"ן דא"ל דהחלב הנבלע נ"ט ברוטב הנבלע בקדירה ונאסר אותו רוטב וחוזר אותו רוטב ונ"ט בקדירה ואוסר הכל מטעם מין במינו הא לא אמרינן אלא הרוטב של קדירה והרוטב הנבלע בה מבחוץ הכל א' הוא לבטל החלב והביא ראייה לזו דלא מחלקינן להו מעירוי ג' ימים דכלי יי"נ ומקדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב כו' ובש"ד כתב נמי הנהו דברי ראב"ן אההוא עובדא דאירע במגנצ"א ומסיק שם עוד טעם אחר דאיסור הבלוע אינו אוסר היתר הבלוע כמו טומאה בלועה שאינה מטמאה טהורה בלועה והשתא בנדון דידן נמי יש להתיר מהני תרי טעמא דאם נאמר שהיתר מבחוץ מצטרף עם שהכף בלוע מן הקדיר' א"כ לא יאסור כלל מה שהכף בלוע דאין בחלב או בשאר איסור הבלוע כבר בכף לאסור את מה שבקדיר' שהרי יש כאן ס' כנגד כל הכף וא"ת שאני נדון דידן מההוא דראב"ן דהתם וודאי מה שבקדירה ושבדופני הקדירה חשוב הכל אח' דנגעי ומחברי אהדדי אבל כאן יש לחוש שלאחר שהוציא את הכף מן הקדירה בעודו חם ופלטי ובלעי מהדדי מה שבתוכו ולהא לא מצטרף מה שבקדירה לבטלה י"ל דלאחר שהוציאו הכף הרותחין כל הבלוע בתוכו חשיבי כמו בכלי שני ולא פלט ולא בלע וכ"ש לטעמא דבלוע אין אוס' בלוע דלא נאס' כל עיקר ועוד האריך קצת וקצרתי ותמה אני שעלה על רוב ענוותנותו שרגיל להחמיר בכל דוכתי בכאן בא להקל נגד כל בעלי הוראה מהמחברין שרגילין ליז' בתרייהו ברוב דוכת' שהרי הסמ"ק והמרדכי והטור כולם הסכימו בדין דבעי ב"פ ס' בכף ומה שלא ראה מורי הוראה מדקדקים בכך אין זו ראיה דבודאי מן הסת' א"צ לשאול ע"ז מאחר דאיכ' חששא יתירה היא שמא פלט מתחילה הכף הכל ונשאר בו חלק ס' מן הסתם לא אמרי' הכי או פולט הכל או אינו פולט כלל אבל היכא שבא השואל לשאול שתחב ב"פ למה לא ניזל בתר אלו המחברים שהצריכו ב"פ ס' בפרט מאחר שאין לנו במ' לתלות שכ' להדיא דלא בעינן ב"פ ס' אלא מדקדוק שלו ונוכל לומר דוקא בקדירה שהרוטב עומד נגד הטיפ' הוא דאמרי' שמחוברים הכל יחד ומועיל הכל לבטל ומ"ה ג"כ אמרי' בלוע הוא ואינו נאסר שהרי מיד חוזר ופולט לתוך הרוטב וחשוב הכל כא' אילו מצטרפי לקדירה אבל כף שמוציאו אותו שמא באותו הכף בעין נבלע ולא הספיק להפליט עד שמוציאי' ממנו ותדע שיש לחלק דלאו בכל גונא אמרינן שמחברים הבולע לתוך הרוטב או שאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע שהרי גבי חתיכות בשר אמרינן שבלעה החלב ונאסר הבלוע כמ"ש התו' בפ' כ"ש לקמן גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אהא דפריך וא"א לסוחטו אסו' כו' וכ"פ התו' בשמעתה דר' אפרי' גבי סילק את מינו דבעינן נמי בחתיכות כדי לבטל הרוטב שהיה בולע בחתיכה ופלט ממנו אלמא דיש לחלק בין כלי למאכל כמ"ש מהרא"י גופא א"כ בכלי גופא נמי יש לחלק דלא בכל ענין אמר כן ועוד תדע דלאו בכל גווני אמרינן כן דאל"כ למה הכלי נ"נ לכ"ע בכלי חרס שאינו חוזר להכשירו הלא אין איסו' בלוע אוסר הית' בלוע אלא דוקא בכה"ג שהבלוע הוא סמוך לרוטב הוא דמהני ה"ט בצירוף טעמא שהרוטב הבלוע מצטרף לרוטב שבחוץ בלא"ה לא אמרי הכי ותדע שכל מ"ש הוא דיוק אמת דאל"כ קשה דברי הי"ד מיניה וביה שהטור הוא פסק כראב"ן בטיפ' שנפלה על הקדירה דבס' מבטלין ולא בעינן ס' פעמי' לבטלו בטיפה אלמא שתפס סברת הראב"ן ואפ"ה פסק גבי כף הנתחב ב' פעמים דבעי ב' פעמי' ס' וא"כ לפי דיוק דמהרא"י סתרי אהדדי אלא ש"מ עיקר כדפירשתי:

דין התוחב כף של בשר לקדירה של חלב או איפכא משער' בכל מה שיתחב ממנו בקדירה ואפי' בכף של מתכת א"צ לשער רק כנגד מה שיתחב ואם א"י כמה נתחב משערינן נגד כל הכף חוץ מבית היד שלו ובארנו דגבי כלי מתכו' אם נעשה חם בראש האחד ונפל בו איסור בראש שני מהני חם מקצתו חם כולו ואוסר בבליעתו בראש השני דהיינו במקום שנפל האיסור אבל לא מהני שאם נפל באיסור בצד אחד שיתפשט בצד השני ומ"מ לכתחילה אסור להשתמש בו אף בצד השני עד שיגעילנה:

כף דאתא לידינו נימא בה מילתא כתב הטור ז"ל התוחב כף חולבת לתוך קדירה של בשר או איפכא משערינן בכל ווה שתחב ממנו בקדירה דלא ידעינן כמה נפיק והר"פ כ' שאם הכף של מתכות משערינן בכולו ואף מה שלא נכנס ממנו בקדירה משום דחם מקצתו חם כולו אבל בש"ד כ' דאפי' בכף של מתכות לא משערינן אלא במה שנכנס דנהי חם מקצת חם כולו מ"מ לא אמרינן דהולך בליעתו בכולו וכתב מהרא"י בכתבים ובשערים שלו שכן קבל מרבותיו דהכי נהגינן עוד כ' הטור בענין הכשר כלים וז"ל כ' הרשב"א כל כלי מתכות שחם מקצתו חם כולו לפיכך אם לא נשתמש בו איסור אלא במקצתו נאסר כולו ודוקא לאיסור אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשרו עד שיכשיר כולו בין לענין הגעלה בין לענין ליבון ע"כ ונ"ל דדווקא כשנשתמש בכולו אבל אם ידוע שלא נשתמש אלא במקצתו נכשר נמי דככ"פ ע"כ וכ' ר' מנחם מ"ע בתשו' איסור שנפל על הקדירה במקום א' דא"צ הגעלה בכולו כי כן אמר הר"א ממי"ץ והא דאמר חם מקצתו חם כולו היינו דוקא לענין זה שאם הכלי נעשה חם בראש א' ונפל האיסור ברא' השני לענין זה מהני חם מקצתו חם כולו שגורם חמימתו לאיסור ליבלע בראש השני אבל לא מהני שאם נפל האיסור מצד איז' שיהיה מתפשט בצד השני ע"י חמימתו ע"כ תשו' מהר"ם מ"צ ובעל הורא' היה מן הגדולי' האחרוני' וכן נ"ל עיק' ולא כדברי הרשב"א דס"ל שנאסר כולו חדא דהא אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע בפרט בכלי מתכות שחוזר להכשירו א"כ לא נאסר אלא מקום נפילתו מ"מ לכתחל' אסור להשתמש בו אפילו מצד השני עד שיגעלנו ומ"ה היכא שאינ' ידוע כמה תחב בקדירה משערינן ס' נגד כל הכף חוץ מהבית יד שלו וכן מוכח מדברי הסמ"ק שכ' וז"ל ויש לתמוה כשהכף ב"י ויש ס' מן הכף אז אמרי' דהקדירה והתבשיל מותרי' והכף אסור בין עם חלב בין עם בשר ולמה כיון שיש ס' יחשוב הכף כהוגעל מבליעה ראשונ' ויהיה לה דין הקדיר' אם בשר בשר אם חלב חלב וי"ל דלמא אתי למטעי ביה היכא שתחבו כול' אטו היכא שלא נתחבה הכף בקדירה כ"א מקצת ועוד דמספ' רותח מצרכינא ס' ובהגעלה אינה מגעלת כ"א בוודאי רותחת ועוד אנן מצריכנא ס' מכל הכף אפי' אם בספק תחבה כולה והגעלה אינה מועלת כ"א בוודאי תחבה כולה ע"כ:

דין בשר רותח שחתכו בסכין של חלב והוא ב"י צריך שיהא בבשר ס' נגד כל הסכין חוץ מן הקתא מאחר שחתך בסתם ואפי' אמר ברי לי שלא חתכתי אלא במקום ידוע לא מהני:

פסק כתב בהג"ה סמ"ק ויש שרוצין להתיר בשר רותח' שחתכו בסכין חולבות אפי' הוא ב"י ע"י קליפה דהא איכא לישנא דאמר ב"הש רותח ואפי' ה"ק רב דסגי בקליפה פי' כששחט בסכין של גוים וכ"כ ר"פ ומיהו אין הנדון דומה לראייה דהא דסגי בקליפה גבי ב"הש אפי' למ"ד ב"הש רותח מ"מ אין כל הבשר רותח כ"א בה"ש וכן משמע לישנא דבה"ש רותח אבל גבי חתיכה בשר שהיא רותח כו' בשחתכה בסכין חולבת ב"י הטעם מתפשט בכולה ואסרה כולה אם אין בהם ס' מן הסכין ואפי' לא תחב בו הסכין רק מעט צריך ס' מכולה דמתכות חם מקצתה חם כולה וכ"נ הלכה למעשה לאסור אוזא רותח או בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ב"י שכל החתיכות אסורות אם אין בהן ס' מן כל הסכין וכן הורה הרב ר' מנוח ע"כ הג"הה והנה מ"ש חם מקצתו חם כולו ראיתי שם בהג"ה זו שמדמה זה לכף של מתכות כו' וא"כ מאחר דגבי כף לא ק"ל לשער כנגד כל הכף משום חם מקצתו חם כולו דמוליך בליעתו לא אמרי כמ"ש לעיל ה"נ גבי סכין אם תחב בו במקצת דמן הדין לא בעי נגד כולו ומ"מ ראוי להחמיר ולשער כנגד כל הסכין היכא שחתך בו הסכין בסתם משו' דכשחותך בסכין סתם אין מדקדק כמה חתך בסכין והוי כדבר שלא נוכל לעמוד בה ואף אם אמר עד כך וכך חתכתי בו מ"מ מאחר שחתך לכתחילה בסתם בלא כיון אמרינן כל מילתא דלא רמיא עליו לאו אדעתיה אבל מה שתחב הכף בקדירה במקר' אם ברור לו עד כמה תחב לא משערינן יות' ממה שנכנ' ואם לא ברור לו כ"כ משערי' בסתם תוחב הכף בקדי' דהיינו רא' הכף אבל בסכין סתמא חותכת בסכין להוליך ולהביא ולא רמי עליה לא דכירא כ"כ ואין להקל בפרט מאחר שבלא"ה הרבה גדולי' פוסקים אפי' אם תחב בכף רק מעט צריך ס' מכולה אבל מ"מ נר' כיון דאמרינן אינו מוליך בליעתו א"כ לא משערינן נגד הקתה אע"פ שהוא של ברזל אלא נגד הברזל הסכין שחותך בו וצנון שחתכו בסכין של בשר וכן שומן ובצלים וכל החילוקים תמצא לקמן בפר' כ"ה סימן י':

דין ביצת עוף טמא או של נבילה וטריפה שנתבשלה עם אחרו או עם תבשיל של היתר אם היא קלופה אוסרת וצריך ס' וא' של היתר כנגדה ואם אינה קלופה אינה אוסרות אבל ביצה שיש בה אפרוח או דם אפילו של עוף טהורה אוסרות המתבשל עמה אפילו אינה קלופה עד שיהא בהיתר ס"א נגדה ודין חצי זית של נבילה או של חלב שנפל לקדיר' צריך ס' חצאי זית נגדו ודוקא בדבר עיקרו מן התורה אבל דבר שעיקר האיסור אינו רק מדרבנן אפילו אם הוא כזית אז בין בלח בין ביבש מבטלין ברוב' ואפי' לכתחילה מבטלי במין במינו אבל מין בשאינו מינו אם הוא בלח אוסר עד ס':

נחזור לסוגיא:

ביצה בס' ואין ביצה מן המנין א"ל רב אידי ב"א לאביי למימר' דיהיב טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי דלא יהבא טעמא ומשני הכא במ"ע דאית בה אפרוח וכ' התו' והרא"ש וה"ה נמי אם נמצא בה דם דשדא תיכלא בכולה וחשיב כאילו יש בה אפרוח וענין מציאות הדם בביצה באיזה מקום אסור כבר כ' בפ' א"ט וכ' הרא"ש בירושל' במס' תרומה קאמר דוקא באינן קלופות אבל בקלופות יהבי טעמא והא דלא מפליג הכא משום דסתם ביצים בקליפות מבשלי להו וכ"כ הר"ן וז"ל בגמ' משמע לכאורה דביצים טהורו' ששלקן עם הטמאו' אפי' קלופית מותרות הדא דתימא ששלקן בקליפתן אבל שלקן כשהן קלופות שיעור אחד יש להן ע"כ והנה יראה מדבריהם מה שאמר הדא דתימה כו' דקאי אמ"ש ביצים טהורות ששלקן עם ביצי' טמאו' מותרות וליתא אלא קאי אמאי שאמר לשם דקליפת איסור מעלין את ההיתר וכן איתא בירושלמי שלפנינו להדיא דקאי דווקא אקליפי איסו' מעלין את ההיתר דוקא כששלקו בקליפיהן אבל שלק קלופי' בשאינו קלופו' או אינן קלופית בקלופות צריכין שיעור אח' פי' לפי אומד הדעת ואף התו' נשמרו בזה שכ' בז"הל ונראה דטמאה שהיא קלופה ואפשר דאסורה ובירושלמי גבי גיעולי ביצים משמע דיש חילוק בין קלופות לשאינן קלופות ושמ' לענין זה נמי יש חילוק והא דלא משני הכא הא בקלופה הא בשאינה קלופה משום דסתם ביצים מבשלין אותן בקליפתן ע"כ משמע להדיא כמ"ש ומ"מ אין להקל מאחר שהתי' דימו להחמיר אבל בשאר טמאים נר' להקל כסתמא דתלמודא דהכא וכן פירש"י בס"פ א"ט גבי גיעולי ביצים מותרות דהיינו ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות ונהי דר"ת חולק על פירושו ופי' כפי' בערוך מיירי בבצים שלא נגמרן קמ"לן דאין בהם איסור אמ"ה מ"מ על דינו לא שמענו שחילק בפרט מאחר דירושלמי נמי אינו אוסר אלא באפרוח או בנמצא בה דם ותדע שהרי לשם כתב התו' פי' ר"ת ופי' בערוך ופסקו כאן דביצים טמאות נתבשלו עם טהורות אינו נאסרת אם לא בנמצא בהן דם או שהטמאה קלופ' ולא בע"א ולא כמ"ש הס"ת והסמ"ג אחריו וכן המרדכי דמה שאמר התלמודא הב"ע באית ביה אפרוח דיחוי הוא ואדיחוי לא סמכינן ודבר תימא הוא להחמיר שלא לצורך בלי ראייה כלל וכן משמעות התלמוד לא משמע כלל דבלשון דיחוי הוא אלא אוקימת' קמיית' וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכל שאר המחברים ועיקר וכתב הרשב"א דביצת נבילה וביצת טריפה דינה כדין ביצת עוף טמא דכל שאינה קליפה אינה אוסרת ומסקינן דביצה בס' והיא אסורה בס"א והיא מותרת וכ' הרא"ש מדברי הרמב"ן דה"ט לפי שיש בביצים קטנים וגדולים לפיכך הוסיפו בה אחת להשלים בינונים ולפ"ז אם נתבשלה בתבשיל של היתר א"צ אלא ס' מן התבשיל לבטלה וכ"כ הטור להדיא אבל לפי' הרמב"ם שפי' משום דבריה הוא הוסיפו עליה אחת א"כ אין חילוק ולעולם צריכין ששים ואחת כנגד ביצה האסורה אם היא שלימה ואני אומר מאחר דתלמודא סתמא קאמר ששים ואחת והיא דמשמע סתמא אפי' ההיתר אינו ביצים אלא תבשיל לעולם בעינן ס' א' כנגדה דומיא דגיד בס' ואין גיד מן המנין דבודאי גיד בתבשיל קאמר ולא בס' גידין ואף שיש להקשות מדקאמ' תלמודא לעיל אר"נ גיד בס' ואינה מן המנין ביצה בס' ואינה מן המנין דמשמע להדיא דסגי בס' של היתר לבד האיסור ובשלמא לפי' הרמב"ן י"ל דדברי ר"נ איירי בתבשיל עם ביצה והכא מיירי בנתבשל ביצה עם שאר ביצים אבל לפי' הרמב"ם צ"ע אם לא שנאמ' דר"נ לא דייק בשיעור אלא בא לומר שהאסור אינה מן המנין גבי גיד וגבי ביצה משא"כ לגבי כחל שהיא מן המנין אבל לעולם צריכה גבי ביצה אחת יותר ואף שהרשב"א בחידושיו השיג על הרמב"ם וכ' מאחר שלא איירי הכא אלא בפליטת איסור מה מועיל שהיא בריה אין חילוק בין פליטת שאר איסור לפליטת בריה לעולם הוא בס' אם לא שנפרש כמ"ש הרמב"ן לי נראה שלא ירד כלל לטעמו של הרמב"ם וז"ל בהלכות מ"א ביצה שנמצא בה אפרוח הנשלק עם ביצים המותרו' אם היתה עם ס' וא' הרי הן מותרי' היתה עם ס' בלבד נאסרת הכל מפני שבריה בפני עצמה היא שעשו היכר בה והוסיפו בשיעורה אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצת עוף טהור לא אסרה אותם ואם טרפם אלו עם אלו או שנתערב' ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם בצים אחרי' שיעורן בס' ע"כ והנה הוא סובר שדעת הרמב"ם מאחר שביצה היא בריה בשיש בה אפרוח מ"ה הוסיפו בפליטה א"כ בגיד נמי שהוא בריה למה לא הוסיפו בשיעורו וכן כל בריה בשנתבש' עם ההיתר נוסיף כשיעור וכן מהו שאומר עשו בה היכר אם תלוי הענין בחשיבות הביצ' מהו שעשו בה היכר אלא כך הוא דעתו מאחר שביצ' שיש בה האפרוח הוא מין של הית' שהרי הביצה מותרות ואף האפרוח סופו להיות מותר אלא שבריה בפני עצמה הוא ונאסר' לא מן הכח' היוצא מן הטמא ולאו שסופו להיות טמא ומ"ה עשו בה היכ' להוסיף על שיעור' כדי שלא תקיל ותזלזל בה בתערובת והשתא עלו דברי הרמב"ם יפה אבל מ"מ אין לסמוך עליו ולהקל ולומר שאם ביצה טמאה או טריפה נתבשלה עם שאר ביצה להתיר בס' בשאר איסורין אלא בעינא ס' וא' דשמא עיקר הטעם שאין הביצות שוות ותו מסקינן ההוא כזית תרבא דנפל לדיקולא דבישר' פי' קלח' סבר רב אשי לשעורי' במאי דבלע דיקולא א"ל רבינא לר"א האי דיקולא דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע וכדפרישית לעיל בס' ל"ד ותו מסקינן ההוא פלגא דזיתא דתרב' נפל לדיקולא דבישרא סבר מר בר ר"א לשעורי בתלתין פלג' דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזי' בשיעורי דרבנן ועוד האמר ר"י חצי שיעור אסור מן התורה וכ' הא"ז הלכך אפי' חצי זית חלב או נביל' או פחות בעינן ס' ולא מזלזלין בשיעור דרבנן דוק' דומיא דחלב ונבילה אבל בדבר שעיקר איסורין דרבנן ולית ביה איסור דאורייתא אפילו כזית וטפי מכזית בטל דרובא בעלמא ולכתחילה נמי מבטלינן ליה כדפירש בפ"ב דע"ז ע"כ לשם פי' דבין ביב' בין בלח מבטלו לכתחי' במין במינו מאחר דליכא למיגזר אטו שלא במינו מאחר דליכ' דאוריי' וכן הורה ר' שמחה הלכה למעשה אבל בשלא במינו דפשיט' דבלח אוסר עד נתינת הטעם ועיין לקמן בסי' נ"ט:

דין דגים קטני' שנתבשלו ונמצא בהן דג טמא אם מכירו זורקו והשאר מותר בס' אבל ביצים שנתבשלו ונמצא באח' מהן אפרוח הכל אסור שמא לסוף עירוי עם מעט מים ונשאר עם כ' ביצים ונאסרו וחזרו ונוגעים לכל הבצים שיוציאם לכן טוב להמתין עד שיצטנן קוד' שיוצאי' מן המחבת או ישים מים צוננין עמהם לצננם אבל אין צריך להגעיל המחב' אף אם לא המתין כו':

פסק כתב סמ"ג שרביטי גושים של פולי"ם ושל פוריש שנתבשלו ונמצא תולע בא' מהן השרביט שנמצא בה התולע זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין ואפי' ע"י ס' של היתר שיש במחבת ומין דגים קטני' שנתבשלו ונמצא אחד מהן דג טמא הדג טמא זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין אפילו ע"י ס' לפי שכשמערה המים חמין לחוץ פעמי' בסוף העירו עם מעט מים ישנו לדג טמא עם כ' דגים או ל' ונאסרו וחוזרין ונוגעין חמין לכל שאר הדגים ואמר הרב ר"ב בשם ר"י שהן מותרין מפני שאותן הך' או הל' בטילי' ברוב בתערובות כי אין שייך לומר בריה לא בטלה אלא בבריה שאיסור' מחמת עצמה ולא מחמת בליעת איסור אחר ואין חוזרין ואוסרין השאר אע"פ שנוגעין בהן חמין לפי שהאיסור הנבלע ואין איסורו מחמ' עצמו אינו חוזר ונפלט ביבש אלא ע"י מים שעמה כמו שנבאר בע"ה במצות בשר בחלב ע"כ והנה מ"ש ע"י מים שעמה ר"ל מים רותחין וכן הלשון בסתם בש"ד ופי' בכלי ראשון לאפוקי מה שהוא בקערה שהוא כלי שני אינו מפליט ומבליע האיסר שבתוכו לד"א כל זמן שאינה אסורי' מחמת עצמה אבל אם האסורי' מחמת עצמה אז היו אסורים בנגיעה אף בלא רוטב אף אחר שבאו לכ"ש כל זמן שהיד סולדות בהן דלא שייך כ"ש אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד באחת ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת בשר או דג וכל דבר שהוא גוש דכל זמן שהיד סולד' בו עומד בחמימתו מפליט ומבליע שפיר ומ"ה נר' דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לתוך קערה כל זמן שהיד סולדות בו וחמים הן ככ"ר ונ"מ לענין בשר בחלב שאם הכף בן יומו מבשר והדוח' בלוע' מן חלב או איפכא נאסר המאכל משום ב"ב וגם נאסר הכף בבלוע זו ואוסר אח"כ קדירה אחרת אם תחבו לתוכו א"נ אם הכף של גוים אז נאסרה בבליעת איסור שאוסר אותו תבשי' של דוחן כו' לפי מ"ש שהכלי אוסר ד"א אפילו בלא רוטב אבל אם אותו התבשיל נאסר כבר בבליע' לא נאסר הכף בלא רוטב מאחר שהמאכל אינו אוסר מחמת עצמו וכ"ש שאם המאכל הוא של חלב או של בשר שאין הכף נמי נעשה כמוה ולהיות ב"י ולאסור אח כך קדירה אחרת משום בשר בחלב מאחר דכולו היתר דלא גרע מדבר הנאסר בבליעה שאין אוס' בלא רוטב כ"ש בכולו היתר וכמ"ש לקמן נחוו' לדברי הסמ"ג אמנ' ביצי' שנתבשלו ונמצא באחד מהן אפרוח או דם הכל אסור דאין רגילות לבשל ביצים כ"כ ביחד שיהא כ' ביצים או ל' ביצים שנאסרו בטלין בתערובת ברוב של היתר לכן טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם ואם רוצה למהר ישים מים צוננין עמהם לצננם תחילה כתב מורי ר"י כי אעפ"כ לא היה מצריך ר"י להגעיל מחב' כי אמר בשביל ספק כזה אין לחוש שנשארו לבסוף אלא העמד המחבת במקומו בחזקת כשרו' שהיתה מתחילה ועוד היה ר"ש אומר טעם אחר להתיר שיש לנו לומר דאיסור' ברובה איתא כדאית' בפ' התערוב' גבי טבע' של ע"ז שנתערבה הלכך אין לתלות שבסוף העירוי עם מעט מים ישאר שם הדג טמא ע"כ ואע"פ שלפי' רש"י מותרי' אף הבצים עצמם מ"מ נראה שאין להקל שהרי בהג"מ הביא כל דבריו ולא הביא דר"ש דאמרינן איסור' ברוב' אית' לכן הטו"ר לא הביא אלא דעת ר"ב ומ"ה גבי ביצים אין להתי' וכן בש"ד לא הביא אלא דברי ר"ב להתי' הדגי' ולאסור הביצים ומהרא"י כתב נמי לנהוג כר"ב שמותרים כולם ר"ל כל הדגים מטעם שכ' וא"ל ס"ס כשעיר' לפעמים הרוטב בתחילה עם הדגים לתוך הקערה ואח"כ חוז' ומערה כל השאר וא"כ למה אינו אוסרים אותה שבקערה שהרי יש מים בקערה משום דאותה המים הם בכלי שני ואין מפליט איסור הנבלע אפילו אותו מעט מים שנשאר בקדירה ושוב מערה אותה אל הקער' ג"כ אין בה כח להפליט ולהבליע אח"כ בדגים שבתוך הקערה וגם א"ל שאותה מעט מים גופא הנאסר בסוף העירוי יאסר הדגים שבקער' לפי שבטל בקערה בס' וכ"ש לפי דעת ראב"ן דס"ל דלא אמרינן גבי רוטב שתעשה נבילה להצטרך ס' כנגדה אלא לפי איסור הבלוע מכ"ש דאיכא ס' ויותר מס' נגד האיסור ומאחר שבצים אסורות אם הוציא אותם ביצים מן המים הרותחין בכף כל אחת וא' לבדה הכף אסורה משום שהביצה האסורה היתה עליה לבדה חוץ למים ואח"כ הוציא השאר ביצים בכף וכולן אסורות כ"כ בש"ד ואע"פי שהכף נאסר מכח בליע' וא"כ איך יאסור אח"כ הביצים הנשארות חוץ לרוטב היינו משום דדוקא גבי חתיכת בשר הוא דאמרינן הכי אבל כלי שנאס' מחמת בליעה אוסר המאכל אח"כ אפילו בלא רוטב כמ"ש המרדכי והוכיח מדגים שעלו בקערה וכ"פ מהרר"י ולקמן נאריך בה באי"ה:

דין חתיכה שנאסרה מחמת שבלעה איסור ממקום אחר אינה אוסרו' חברתה בלא רוטב אם הן חמות אבל מ"מ בצלייה או במליחה אסרו ודוקא שבלע איסור שאינה מפעפע אבל חתיכה שבלעה איסו' שומן אז אסו' שפיר בלא רוטב בחם לתוך חם לקר לתוך חם והחתיכ' שנאסר' מבשר בחלב אינו קרוי איסו' מחמת עצמו וג"כ אינו אוסר הברת' בלא רוטב אבל בשר בחלב גופא שנוגעי' זה בזה נאסרו יחד בנגיע' וחתיכ' שנאסרה מחמת דם אפי' מחמת דם עצמו אינו קרוי איסור מחמת עצמו ואפייה ג"כ אינה אוסרות חברתה בלי רוטב ומ"מ כלי בלוע מאיסור אוסר את דבר מאכל שבתוכו אבל מ"מ אין בלי אוסר כלי אחר אפי' נוגעות זו בזו חמות:

פסק מ"ש לעיל כל דבר שאין איסורו מחמת עצמו אין אוסר את חבירו בלא רוטב כ' בהג"הה סמ"ק וז"ל הר"י בן שניאור מאוויר"א אמר אע"ג דהלכה רווחת היא דאיסו' הנבלע אינו הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אע"פ ששניהן חמין כדאמרינן גבי טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר ולא שייך דין חם לתוך חם אלא אגוף האיסו' כגון נבילה ה"מ בשר שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליע' אינו נפלט בלא רוטב דמשום היא גופא אין לחוש דלא אמרינן חנ"נ לענין לאסור אחרים אלא דווקא כשהאיסור האוסר יכול לילך שם אבל קערה שאין בה פליטה מגופא אז יוצא שפיר מה שבלע ע"כ מדבריו מוכח להדיא דאפי' גבי בשר בחלב אין אוסר בלא רוטב ולא חשיב גוף האיסור וכ"כ המר' ז ריש פ' כ"ה בשמעתת' דטיפת חלב שאפילו שניהן חמין ורותחין כשהן ביורה שאין אח' אוסר את חבירו וז"ל מהרא"י בשערים שלו משמע מהכא אפי' גבי בש' בחלב אמרינן כי האי סבר' ובי"ד לא כ"כ וגם תימ' לומ' כן דהא מסקינן דבשר משנאסר בחלב חשוב שורשו של איסור ודמי לחתיכת נבילה לפי שגם הבשר של היתר נעשה איסור גמור וא"כ אפי' לא ילך מחתיכה לחתיכה רק טעם מגוף הבשר אעפ"כ יאסר ויראה לתרץ קצת דוודאי בש' בחלב כל זמן שהוא מעור' מיקרי שורשו של איסור וגופו של איסור ואפי' הבשר בלא חלב כמו כלאי הבגדים שבזמן שחוט הפשתן מעורב בטלי' צמר אסו' להתכסות בכל הטלית אפי' באותו צד שאין חוט הפשתן בו אבל אם נחתך מן הטלית אותו צד שאין בו פשתן מותר אותו צד ה"נ קים להו רבנן שאין שום טעם הולך מחתיכה זו רק טעם בשר לחוד ולא שום חלב אלא א"כ ע"י רוטב והוי כאילו בא אליהו ז"ל וא"ל נתחתך מן הבשר זה חתיכ' קטנה שאין בה שום טעם חלב והרי שרי כההוא דכלאים וצ"ע ע"כ מצאתי בשערים שלו אבל בכתבים נשאל ע"ז ועמד בתימה ואין זה תימא כי קבלה שהשערים תיקן בסוף ימיו שוב מ"כ בדברי הרשב"א שכתב בד"א דאין חתיכה הנאסרה בבליע' אוסרות בלי רוטב כשבלע איסור שאינו מפעפע אבל בלע מן הדברים המפעפעים בטבען כגון שומן אוסרת חברתה בין בצלי בין נוגעות זו בזו חום בחום שהאיסור הבלוע בעצמו מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה ע"כ וכ' עוד על זה בד"ה דברים אלו שאמרנו אפי' בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע ואף ע"פ שעשה החתיכה נבילה כמו שביארנו לא עשאוהו כנבילה. עצמה לדבר זה ע"כ וקרו' הן הדברים לדברי מהרא"י וכ' עוד מהרא"י בשערים שלו דק"ל כר"ב בהאי מילתא דאין חתיכה אוסרו' חברת' בלא רוטב אם אינה גוף האיסור ואע"ג דבהג"ה פ' כ"ה כ' דראבי"ה פליג אסברת דר"ב דכ' שומן של איסור הבלוע בקערה פולט בחתיכ' חמה שבתוכה אכן שמעתי שמהר"ם וא"ז מחלקין בדב' דודאי בכלי שאין בו טעם בגופו פולט טעם הבלוע בה אפי' בלא רוטב אבל חתיכה שיש בה טעם בגופ' אינה פולט רק אותה טעם ולא טעם הבלוע בה אא"כ ע"י הרוט' ואע"ג דבהג"ה אינו רוצ' לחלוק הכי וכ"מ קצת לקמן דב' קדרו' חמין שנוגעות זו בזו שהתירו המרדכי מטעם דר"ב כדאיתא התם מ"מ בע"כ צריכין לחלק הכי דאל"כ תקשה לר"ב בשם ר"י ההיא דדגי' שעלו בקער' וצנון שחתכו בסכין של גוים לחד פירושא דפירש"י דהסכין מקונח מ"מ המחמיר בכל זה תע"ב כי הרבה יש לדקדק עכ"ד וקשה לי הלא בע"כ ר"ב לא מחלק הכי דאל"כ למה מתיר המרדכי שתי קדרות כו' מטעם דר"ב ודוחק לומר שגם המרדכי לא דק וטעה בפסק הלכה להתיר האיסור וא"ל הא התם הוי גוף האיסור דהא בשר עם חלב הוי גוף האיסור ואוסר לכ"ע לפ"ז כדפרשתי ז"א מאחר שאין בלוע שם בכל שתי קדרות אלא מין היתר דכל חדא וחדא בפני נפשיה שריא א"כ לא עדיף מבליעת איסור שאינו אוסר בלא רוטב כ"ש במיני היתר שאינו אוסר לר"ב בלא רוטב ובודאי לפי ס"ד דהשתא כף של בשר אין אוסר מאכל חלב בלא רוטב ולא הוי גוף האיסור כ"א בשר וחלב עצמו שנוגעים זו בזו וא"ל אמאי לא שרי התם לכ"ע אפי' למאן דס"ל שכלי אוסר בלא רוטב מטעם שאין לה פליטה מגופה אבל לענין שאוסר הכלי מחתיכה שבלעה איסור בלא רוטב לא מצינו וא"כ אין קדיר' נאסר בבליעה בלא רוטב ואין זו קושיא דבודאי אין כף נאסר' מחתיכ' חמה שנאסרה בבליע' אבל גבי ב' קדרות של בשר וחלב דשניה' פלטי בלא רוטב א"כ ממילא בלעי בשר וחלב בהדדי ואסרי תרווייהו ונ"ל דאע"פ דמחלקין בין כלי לבשר היינו לענין שיפלוט מן הכלי אפי' בלא רוטב אבל שיבלע כלי מן הכלי דהכל בליעה ולומר שבליעה יבלע מן הבליעה פשיטא דמות' לר"ב שסובר בעלמא דאין איסור הבליע' אוסר בלא רוטב וכבר כתבנו זו לפסק הלכה דב' קדירות חמין בשר וחלב שנגעו זו בזו חמין דמות' ומ"מ נר' דוקא שתי בליעות בכלי' אח' או בב' כלים הוא דאין בליעה אוסרות בליעה אבל תבשיל כגון אורז או דוחן או דגי' שנבלע בהם בש' או חלב אם תחב בהן כף של בשר או חל' ב"י שפיר אוס' בליעה את המאכל וחשי' המאכל כאלו כולו בשר או חל' ונאסר עם הכף ומ"ש אח"כ ומ"מ המחמי' בכל זה תע"ב ואני איני רואה מקו' לחומרא כי רוב הגאונים תפסו כדברי ר"ב שכתב בשם ר"י שאין איסור בלוע הולך כ"א ע"י רוטב אפי' בבשר וחלב כמו שכתב ר"י בראייה ברורה בשמעתתה דטיפת חלב שלא ניער וכיס' אפי' בקדירה נאסרה אות' חתיכה ואינה אוסר' שאר החתיכות אפילו אותו חתיכה שאצלה שנגעו חמין זו בזו אע"ג דק"ל חם בתוך חם לד"ה אסו' א"ו אף באיסו' בשר וחלב לא אמרינן שאות' חתיכ' הנאסרת אוסר' חברת' בלי רוט' והטי"ד לא דק א"ל שנאמר מ"ש דבשר בחלב חשיב איסור מחמ' עצמו היינו בשר חם שנגע בגבינ' חם או פשדי"ט בפלאדי"ן וכל הדומה לזה חשיב איסור מחמת עצמו שהרי אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה כמ"ש ר' אפרים לקמן גבי חנ"נ גם לפי טעם שכ' הרשב"א ומהרא"י לעיל לא שייכה הכי ואף דאיכא לומ' דמתחילה לא נאס' בשר בחלב בלא רוטב דדרך בישול אסרה תורה ולא מה שקבל טעם זו שהרי בשר בחלב חידוש דאי תרו כולי יומא בחלבא שרי מ"מ אסו' מדרבנן כי התם וחתיכה שנאסרה מדם אפילו לא נאסרה מהחתיכות אחרות אלא מהדם של עצמה קרוי דבר שאינו אסורה מחמת עצמ' כמ"ש מהרא"י לקמן בפ' כ"ה סי' פ"ו לענין שבטלה אפי' היא ראויה להתכבד וה"ה נמי שאין אוסרות ביב' בלי רוטב ואף מ"ש שאין חתיכה הנאסרת בבליעה אוסרות בלי רוטב מ"מ במליחה וצלייה אוסר בלי רוטב אף דלמקצת הגאונים דס"ל מליחה וצלי אינו מפעפע כ"א בקליפה או בנטילה אפי' באיסור עצמו וחם לתוך חם באיסור מחמת עצמו אוסר לד"ה אלמא דגרע ואפ"ה לחתיכה הנאסרת בבליעה אינה אוסרת בלא רוטב ולא בעי לא נטילה ולא קליפה ואמרינן שאינה מולכת מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וא"כ נימא ה"ה לדידן דמליחה וצלייה בס' מ"מ לאסור חבירתה אינה אוסרת בלא רוטב והיא סברת מהר"ם דלעיל סי' ז' גבי כרס וכ"ה סברת הרוקח ומ"ה כ' נמי גבי חטה שנמצ' בתרנגול' מלוח' ונמלחו עמה אחרת שאותו שנמצ' עליה אסור' כי נתרככה חטה וחמץ בפסח במשהו והשאר מותרת וה"ה בצלייה ובע"כ ס"ל נהי דמליחה וצלייה מפעפע שהרי אותה התרנגולת נאסרה מ"מ אין אוסרות חברת' בלי רוטב דלענין זה פסח ושאר ימות השנ' לענין שאר איסורין שוין אכן כבר כתבו שרבו המחברי' שפסקו לאיסור' וסברו דמליח' וצלי' חשוב כבישול ממש ואוסרת חברתה בלי רוטב ומפעפע אפי' מחתיכה לחתיכה וא"כ ממילא בפסח לענין איסור חמץ כה"ג אוסר הכל במשהו ומ"מ נר' בעיני נהי דאמרינן גבי אפיי' נמי מפעפעת אפי' ביבש ולא סמכינן אהאי שינויא דכחוש הוה ובחד פירושא דפירש ואינו מפעפע אלא תפסינן לחומרא כאידך פי' דפי' כחוש הוה ובטל בס' אבל מ"מ לא עדיף מחום בישול שאינו אוסר חבירו בלא רוטב אם אינו אוסר איסור מחמת עצמו ומ"ה נראה כמ"ש מהרא"י בת"ה במצה כפולה שכל המצות אסורו' ט"ס אלא כל המצה אסורה ר"ל אינ' בטלה בס' אבל השאר מותר שאין חתיכה שנאסרה בבליעת חמץ אוסרות חברתה ביובש בלי רוטב ואינה דומ' למליחה וצליה שפולטין ומעלין רתיחה והוי כבישול כדפי' מסקנא דמילתא חתיכה הנאסרת בבליעה אינה אוסרת חבירתה בלי רוטב א"ל ע"י צלייה ומליחה ולא תשגיח בדברי הטור שכ' להדיא דאפי' בצלייה אינו אוס' בלא רוטב משו' דס"ל כר"א ממי"ץ דאף בצלי אינו מפעפע ואנן לא ס"ל הכי כדפי' ומ"מ דוקא שבלע איסור שאינו שמן אבל בלע איסור שמן שטבע לפעפע אז בלע שפיר בלא רוטב בחם לתוך חם או בקר לתוך חם בעניין שנוכל לומר תתאי גבר וחתיכ' הנאסרת בבש' וחלב אינו קרוי איסור מחמ' עצמו לענין זה שתאסר חברתה בנגיעתה בלי רוטב אבל בשר וחלב גופא שנגעו זו בזו נאסרו יחד בנגיעת' ובולע א' מחבירו עד שנאסרו ואפייה ג"כ אינה אוסרת חברתה בלי רוטב אפי' בפסח שדינו במשהו ודוקא דבר מאכל אינה אוסרת בל' רוטב אבל כלי הבלוע אוסר אף בלא רוטב אבל מ"מ אין כלי אוסר כלי אחד בנגיעה חמין זו לזו וכן עיקר:

ובאו"ה כ' וז"ל אם הניח איס' חם לתוך קערה דינו כשאר חמין לתוך צונן וכן אם הניח בשר רותח תוך קערה חולבת סגי לבשר בקליפ' וכן הקערה צריך קליפה ודווקא קערה דליכא דוחקא דסכינא אבל אם חתכו בשר רותח בסכין חולב' דאיכא דוחקא דסכינא הכל אסור אם אין שם ס' נגד הסכין עכ"ל אלמ' דמדמה זה לחם בצונן דלא בעי אלא קליפה ואף שדבריו הן דברי הרשב"א כאשר נכתוב לקמן פ' כ"ה סי' ס' מ"מ נר' בעיני דליתא להאי סברא כלל מאחר שהוכחתי מכל הני גדולים דס"ל דבקערה היכי שהיא ב"י אוסרת דבר חם בלא רוט' מאח' שאין בה פליטה מגופ' ממילא דלא שייך נמי למימר גבי קערה או כף עילאה גבר או תתאה גבר כי אם בב' מינין אוכלין שטבען להיות חם וקר משא"כ בכלי שאינו טבע בכך א"כ חם שאצלו מפליט ובולע וא"כ כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרת וגם נאסרה מגוף האיסור בכלי היכא דליכא ס' לפי מה דק"ל דחום הצלי וחום הבישול הכל בס' ולכאורה דברי א"ו קשה מיניה ובי' דמה צ"ל גבי סכין דאסו' משום דוחק דסכינא תיפוק ליה דלא שייך כאן חם לתוך צונן לומר תתא' גבר דהא הכא הבשר חם למטה מן הסכין ונוגע בכל סביביו אכן י"ל שהוא אזיל לשיטתיה דצונן וחם בלא רוטב שהוא בכדי נטילה ואינו אוסר כולו ועוד קש' עליו לפי מ"ש שהכף אוסר כל הביצים א"כ בוודאי לא אמרינן תתאי גבר דא"כ לא יאסור כולו אלא כדי קליפה וא"כ קליפת הביצים הוה מפסקת כ"ק ודוחק לומר שנתחמם הכף ולא שייך לומר תתאה גבר דאין שייך לומר חם גבי עץ שאין טבעו בכך אלא עיקר כפירש"י גם מ"ש ר"ב שומן של איסו' הבלועה בקערה פולט בחתיכה חמה שבתוכה משמע מסתמא שאוסר כולו ומהר"ם שהעתיק הא"ו בת"ח שלו האמת שאינו אלא כמעתיק כי לא ירד לדקדק כל מה שדקדקנו:

דין דטעם כעיקר דאורייתא בין בחולין בין בקדשים במין בשאינו מינו אבל מין במינו בחולין שרי מדאורייתא רק מדרבנן אסור בבישול בנ"ט אבל יבש ביבש שרי פי' מדרבנן וברוב קדשים אפי' מין במינו אסור מן התורה ולענין מלקות אינו לוקה עד שיאכל כזית של איסור בכדי אכילת פרס דהיינו ג' ביצים אבל אינו לוקה על כל כזית וכזית אפי' איכא בתבשל כזית בכא"פ ודין העצמות של איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור בס' אבל המוח שבעצמות מצטרפין עם האיסור וכ"ז בחתיכה חיה שנפלה לקדירה אבל אם האיסור נתבשל תחילה אפילו לבדו ואח"כ נפל לקדירה של היתר אז העצמות מצטרפין עם האיסור:

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"יבל משום בר קפרא כל איסורין בתורה בס' אמר לפניו ר"ש בר ר"י ר' אתה אומר הכי הכי א"ר אסי משום ב"ק כל איסורין שבתורה בק"א ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דבהדי איל מבשל מ"ד בס' קסבר בשר ועצמו' לבהדי בשר ועצמות משערינן ליה ומ"ד בק' קסבר בשר לבהדי בשר משערי' ליה וה"ל בק' ומי גמירי מזרוע בשלה מיתיבי זה היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכה אלא לכדר"י כו' רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור והכ' שרי פירש"י נותן טעם ק"ל דאסו' בקדשי' כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זה למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מינה לק' וס' דהא ק"ל מאחרי רבים להטו' דבטלי ברובא וילפינן מהא להחמיר דלא לבטל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן הוא דאסור וה"נ שמעינן לר"י במס' ע"ז כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן לי' בפסחי' מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמורא בתראי דאסמכתא בעלמא הוא לאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כא' א"נ גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרינן התם פ' א"ע משרת להיתר מצטרף כו' ועוד הביא ראי' מהא דאמרי' לקמן בפ' כ"ה אמ' אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמ' דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבש' וחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא כי ליכא נ"ט נמי אמר רבא דרך בישול אסרה תורה וא"א לבטל בלא נ"ט והשת' לפי פירש"י צ"ל דטעם כעיקר דקאמר הכא דאסור בקדשים ושרי באיל נזיר לאו טעם ממש קאמר דהא בטל בס' או בק' אלא טעם כל דהו קאמר והשתא ק' מה דחקו לפרש דטעם כעיקר לאו דאורייתא וקרא דמשרת אסמכתא וגיעול גוים אסמכתא כיון דהכא לא איירי בנ"ט גמור כך הקשו בתו' ונ"ל דסברת של רש"י מאחר דקאמר טעמו כעיקר ולא קאמר טעם כ"ש משמע דכפשוטו נמי איירי דאף בטעם גמור קאמר ור"ל ששניהם טעם גמור וטע' כ"ש אסור בקדשים מדאורייתא ובחולין שניהם מותרין אלא דמדרבנן אסרינן בחולין עד ס' ועד ק' דחומרא בעלמא ועוד הקשה עליו ר"ת והוכיח אף בקדשים לא אסרינן טעם כ"ש דקאמרינן התם בנ"ט ברוב לאו דאורייתא אלמא אפילו כדי נתינת טעם במין במינו בטל ברוב והשתא אי הוה אפילו טעם כל שהוא אסור בקדשים לא גרע בכדי נ"ט במין במינו והוי נמי דאורייתא בשלמא אי לא אסרינן בקדשים אפילו בשלא במינו אלא טעם גמור מ"ה במין במינו הכל שרי ובטל ברובא משו' דלא הוי טעם גמור ואין זו ראייה נצחית לומר דאפילו בשא"מ בעי טעם דנוכל לומר מאחר שאמרה תורה אחרי רבים להטות דניזל בתר רובא א"כ במין במינו שרי בין בחולין בין בקדשים ונהי דבחולין אפילו בלא במינו נמי שרינן מהאי קר' היינו דלא אשכחן קרא לאיסור אבל בקדשים מדאשכחן דגלי קרא לאיסור דכת' כל אשר יגע בבשרה קדש אסרינן שלא במינו ויש סברא לחלק ביניהם דגבי מין שלא במינו דשייך נ"ט א"כ לא חילקה התור' בדבר לאסר' אפי' טעם כ"ש אע"פ דלא יהיב טעמא משא"כ במינו דלא שייך ביה נ"ט כלל עוד הקש' עליו ר"ת אינו בתו' שלנו אלא העתקתי מדברי הרא"ש מדאמרינן פ' דם חטאת ובשלהי ע"ז דכל יום נעשה גיעול לחבירו וקשרי לבשל חטאת ואח"כ שלמים ובשלמא אי אמרינן בעינן טעמא הילכך מין במינו דאורייתא ברובא בטיל הלכך אוקמ' אדאוריית' בכלי המקדש אא"א במשהו א"כ אף מין במינו אסור מדאוריי' והיאך מותר לבשל שלמים לאח' חטאת שהרי מועט באכילת שלמי' ואוסרן לזרים ולנשים ונפסלין ביוצא ומ"מ לפי מ"ש שיש לחלק בין מין במינו לשאינו מינו א"כ אין ראייה דשמא דוק' במינו בטל ברוב ושלא במינו אסור מדאורייתא במשהו כדפיר' עוד הקשה ר"ת ז"ל דע"כ טעם כעיקר בחולין דאורייתא דאמרינן בפ' התערובות אההיא דאמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' דקאמ' ש"מ נ"ט ברוב לאו דאוריית' מתיב רבא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז יש בהן טעם דגן חייבת בחלה ומשני מדרבנן ופריך אימא סיפ' ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אלא מין בשא"מ בטעמא אבל מין במינו ברוב' והא דר"ל איירי במין במינו אלמא אע"פ שרוב העיסה מן האורז כיון שיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא ואם אכל כזי' מן העיסה יוצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חיטין ועוד דר"י גופא דאמ' טעמא ולא ממש אין לוקין עליו ס"ל כר"ע בפ' א"ע ובנזיר דאמר טעמ' כעיקר דאוריית' דילף לה מגעולי גוים ול"ל דאסמכת' בעלמא הוא דפריך התם והא משרת להיתר מצטרף לאסור הוא דאת' והא מבעי ליה לטעם כעיקר אלמא דטעם כעיקר דרשה גמורה היא כמו היתר מצטרף לאיסור דלוקין עליו והא דמייתי ראייה מרב' לאו ראייה היא אלא דיחוי בעל' הוא דדחי למילתא דאביי כלומר מהכא ליכא למיפשט דטעמו ולא ממשו דאורייתא תדע דהא רבא גופיה הוא דאמר בזבחים אמור רבנן בטעמו ואמור רבנן ברובא ואמר רבנן בחזותא והשתא מין במינו ברובא דקא' היינו כריב"ל בפ"ק מאחרי רבים להטות ואמר רבנן דקא' לאו דוקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים א"כ ה"ה נמי מ"ש נמי בטעמא שרי דאורייתא קאמר וכתב הרא"ש ויש שדוחין ואומרי' לרש"י הא דעיסה טע' כעיקר לא איירי בלא ממשות אלא טעם ממשות איכא שע"י קמח של דגן שגילגל בתוך עיסת האורז ונתרבית העיסה ויש בה טעם וממשות ולא דמי לחלב שנפלה לקדירה ונימוח שאין בו ממשות החלב אלא טעם ונ"ל שאין זה דיחוי שאין ממשות הדגן ניכר עיסה באורז ואם נתרבית העיסה ה"נ נתרב' הרוטב שבקדירה מן החלב שנימוח בתוכה ואני אומר דיחוי גמור הוא ואינו דומה כלל לרוטב נהי שנתרב' הרוטב בעבור האיסור מ"מ האיסור שהיא מתחילה ניכר והי' בו ממש כבר הוא נימוח ובטל ברוב אבל הכא תערובות ע"י ממש היא כבראשונה אלא שנשתנה מעט בעניינו דמתחילה היה קמח ועשו עיסה ס"ס ממשו לא נשתנה ממה שהיה מתחילה והרי הוא טעמו וממשו וראייתו שהביא מהא דאמר רבא כו' וא"ז ראייה דה"ק אמור ברובא כלומר דחד בתרי בטל ביבש אפי' מדרבנן ואמר בטעמא כמשמעו וזהו ניחא טפי מה שנאמר אמור רבנן כו' שדרשו הפסוקים יהיה הכל מן התורה ופי' ר"ת דטעם כעיקר במין בשא"מ דאורייתא דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות אסור ולוקין עליו בכזית כאילו היה כולו איסורא ואפי' לקולא אזלינן בתר טעמ' ויוצא בעיסת האורז ידי חובתו כיון שיש בה טעם ואפי' רובא אורז וילפינן לה ממשרת או מגעולי גוים וההיא דר"י כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו איירי במין במינו וטעמו ממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין ומכירו וטעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו דמדאוריתא ברובא בטיל וה"ה אם היה ממש האיסור בעין ולא נימוח רק שאין ניכר ואין לוקין עליו כי הוא בטל ברוב אלא הא קמ"ל דאפ"ה אסור מדרבנן ור' חיים ז"ל פי' אליבא דר"ת דאיירי שפיר במין בשאינו מינו וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור כיון דיש כ"כ הרבה מן האיסור שבתוך א"פ אוכל כזית של איסור חייב שהרי אכל כזית של איסור והרא"ש פי' נעשה כולו איסור ואוכל כזית ממנה לוקין כדחזי' גבי עיס' ואורז דבכזית ממנ' יוצא ידי חובתו אף להקל ולקמן אפרשנו טעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכ"אפ ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקר' מסתברא לומר דלא החמיר תורה בנתי' טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשהיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכדי אכ"פ ובהך דשמעתין יש לפרש טעם כעיקר טעם ממש דבאיל שרי דפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן שומן הזרוע טעם גמור במה שאצלו חוץ לרוטב ובשאר קדשים אסור בכה"ג אע"ג דאף בקדשי' מין במינו בטל ברוב והכא מין במינו איירי דומיא דזרוע בשלה מ"ה י"ל דזימנין משכחת נמי שיש משמנוני הזרוע הרבה על אותה מקצ' בשר שבאיל עד שלא יהא רוב באותו מקצ' לבטלו דכל ענין שיבשל התיר הכתוב וזהו בודאי בקדשים אסור וה"ה בכדי נתינת טעם שלא במינו דלא שייך לומר בטל ברוב וה"ה נמי בחולין דאסור בטעם גמור מקרא דמשרת והא דנקט קדשי' משום דבקדשי' מיירי ולא בא למעוטי חולין והשתא דין אחד לקדשים ולחולין ולא בעי קרא לקדשים אלא דלא תימא ניליף מיניה דזרוע בשלה כדאיתא בסוגיא וא"ל למה בעי קרא דקדשים נילף מחולין מקרא דמשרת מכח ק"ו ומה חולין דקיל אסרה תורה בכדי נתינת טעם קדשים דחמיר לא כ"ש מאי אית לך למימר זרוע בשלה יוכיח שאני זרועה בשל' דחידוש דלכתחילה צוה הכתוב לבטל האיסור ולבשל יחד כדאיתא בסוגיא די"ל אי דגלי קרא להדיא בקדשים הוה ילפינן קדשים מיניה דזרוע בשלה במה הצד ושאר חולין בק"ו וקרא דמשרת הוה דחיק אוקי אנפשיה והוי בא להיתר מצטרף לאיסור עד הנה ישבתי דברי רש"י ודברי ר"ת ועתה באתי להכריע אף שהרא"ש לא הכריע שהרי כת' בסוף דבריו והשתא לפסק ר"ת אם נשפך הרוטב ואיני יודע אם היה בו ששים הוי ספיקא דאורייתא ואסרינן ליה ולפסק רש"י הוי ספיקא דרבנן ושרי אלא שהטור תפס לחומרא כדברי ר"ת אבל הר"ן הכריע להקל כדברי רש"י וז"ל אבל ר"ת ז"ל כ' דטעם כעיקר דאורייתא כדמוכח סוגיא דפסחים וכי קאמרינן הכא בסוגיא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשי' אסור משמע הא בחולין שרי ה"מ במין במינו דומיא דזרוע בשלה דמין במינו לא הוה טעם כעיקר דאורייתא אלא בקדשים לחוד כו' דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין עליו דאי לרבנן דגמרי לה מק"ו דנזי' דאין איסורו איסור לעולם וכדאיתא בפ' א"ע אין לוקין עליו דאין עונשין מן הדין ולר"ע נמי דגמר לה מבנין אב דגיעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה ולא מחוורתא דאם טעם כעיקר דאורייתא ודאי לוקין עליו דכיון דבעיקר גופיה איכא לאו בגילוי מילתא בעלמא סגי דטעם כעיקר ממילא לוקין על הטעם כשם שלוקין על העיקר דכי אזהריה רחמנא מנבילה גופיה ומטעמיה אזהר ודכוותיה אמרי' בגוזז ועובד בבכור פסולי המוקדשין דלקי ואע"ג דלית בהו לאו דהא נפקא לן מתזבח ואכלת חלב בשר ולא גיזה ועבודה דטעמיה דמילת' דכיון דבמוקדשים גופייהו כתיב לאו ומוכיחין מדכתיב תזבח ואכלת דאף בכור פסולי מוקדשים אסור ממילא אמרינן דבכלל לאו דלא תעבוד לא תגוז הוא והכא דכוותיה ולפיכך נראין דברי רש"י ז"ל ועיק' ע"כ והנה העתיק התו' ולא העתיק כל צרכו הלא עיקר תירוצו של ר"ת דאיירי התם במין במינו ומ"ה טעמו ולא ממשו הוא דאין לוקין עליו אבל בשאינו מינו לוקין עליו או אפי' איירי בשאינו מינו אסו' מדאוריי' ומ"מ לענין מלקות הוא דאין לוקין פחות מכזית בכדי א"פ דהכי גמירי דכל האיסורין הלכה למשה מסיני וכמ"ש רש"י לעיל בר"פ וזו היא עיקר וכ"כ הראב"ד באיסור משהו דתלתא גווני איכא האח' נ"ט בעיקר ויש בו כזית בכדי א"פ ואכל כזית מן האיסור ולוקה השני כשיש בו טעם כגון אחד במ' או בנ' שאין בו כזית בכדי א"פ מדאורייתא הוא אסור ואין לוקין עליו הג' כשיש חצי זית היתר וחצי זית איסור ויהבי טעמא אהדדי נקרא היתר מצטרף לאיסור ואינו אלא בקדשים ולא גמרינן חולין מיניה ומה שהקשה הרשב"א בחידושיו דלא יתכן לפרש טעמו וממשו היינו כזית בכדי א"פ דהא אביי הוא דאמר בפר' כ"ה ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא כו' ואיהו גופי' בפ' א"ע מסיק וכזית בכדי א"פ דאורייתא בתמיה ר"ל למלקות אלמא דס"ל דכזית בכדי א"פ הוא בכלל טעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו ונר' דלק"מ דבודאי אביי דס"ל מתחילה דכזית בכדי א"פ לאו דאורייתא א"כ הוה בכלל טעמו ולא ממשו ואין לוקין עליו ובסוף שהשיב לו רב דימי אין כזית בכדי א"פ דאורייתא הוא וקבלי' מיניה א"כ הוא בכלל טעמו וממשו דלוקין עליו אבל מ"מ נראה דפירש"י עיקר דפי' ר"ת דחוק הוא מאוד דבתחילת סוגיא אמר דילפי' מזרוע בשלה דבטלה למר בס' ולמר בק' והשתא איירי בע"א וכלל לא איירי בביטול טעמא בק' או בס' ואפי' בביטול רוב ליתא אלא נאמר בכל ענין היתר הכתוב אפי' מקצת הזרוע עם האיל חוץ לרוטב כו' ומי הגיד לו זה ועיקר התירוץ חסר מן הספר בפרט מאחר דעד השתא לא איירי בהכי ועוד מי הגיד לו זאת שאם מקצת הזרוע עם האיל חוץ לרוטב שיקר' זה טעם כעיקר ממש דשמא חשבינן כאילו הכל ברוטב ומסייע כל ההיתר לבטל את האיסו' בפרט למ"ד מבשל והדר חתיך ליה דא"כ מחוברין יחד וכה"ג נראה דכ"ע מודה בזה מאחר שמונחים ברוטב אלא שמקצתו חוץ לרוטב דאין קפידא בזה אלא הכל מסייע לבטל האיסור ועוד ל"ל לרבא למימר דבקדשים אסור טפי מאביי דאמר לא נצרכה אלא למין במינו כו' ולא הזכיר דבקדשים אסור אע"ג דמיירי בקדשים אלא מ"ה קאמר רבא דבקדשי' אסור משום דס"ל דבחולין שרי מדאורייתא וס"ל דכל הני קראי אסמכתא הוא ולא מיליף נינהו ומ"ה דחי נמי לאביי דלא נילף מבשר וחלב ואף דהכי דמין במינו איירי ומהיכא שמעינן דשלא במינו שרי בחולין ואינו אסור אלא בקדשי' י"ל מאחר דאביי הוא דמוקי ליה למין במינו כו' ורבא מוקי ליה טעם כעיקר משמע דפליג אאביי ולא נחית לחלק כלל בין מין במינו בין בשאינו מינו אלא לעולם טעם כעיקר אסור בקדשים ובחולין שרי וכל מה שהקשה ר"ת להוכי' דטעם כעיקר דאורייתא אפי' בחולין כבר כ' דאינן ראיות לסתור דברי רש"י גם מה שהקשה על פירש"י דטעם כ"ש אינו אוסר בקדשים גם זו לא מצאתי להדיא אלא במין במינו דוקא אבל שלא במינו לעולם במשהו ואפי' במין במינו שמצא ר"ת דבטל ברוב אפי' בקדשים בפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה כו' וכן שתי מנחות שנתערבו כו' כל אלו איירי בתערובת דעלמא אבל בנ"ט כגון בישול דומי' דזרוע בשלה וחטאת דכתיב כל אשר בבשר' יקדש דמיירי בבליעה וכה"ג לא מצינו להדיא שבטל ברוב גבי קדשים ואע"פ שכ' הסמ"ג בענין זרוע בשלה ואין לחלק בין התערובות ההוא לדבר שיש בו רוטב שהרי קמח בקמח הוא ומתערב יפה ולכך חולק שם ר"י ואומר שאינו בטל אע"פ שאינו אומר כן כי אם בדבר לח שהרי במס' שבת פ' נוטל מודה ר"י שתרומו' חיטין עולה בק"א ע"כ ומה בכך נהי דר"י ס"ל הכי שמ' רבנן פליגי עליה ולא אסרי שום תערובות בפרט מין במינו אפי' בקדשים בלא רוטב ועוד אפי' לר"י גופיה נמי דמדמה תערוב' של קמח לדבר לח לענין זה שקאי מין במינו אבל לעולם הא דק"ל דטעם כ"ש אסור בקדשים לא ק"ל אלא ברוטב וע"י בישול דומיא דקרא דחטאת ומ"מ לענין פסק הלכה נ"ל דטעם כעיקר דאורייתא בסוגיא דפסחים דמשמע שם להדיא בכל הסוגיא דטעם כעיקר דאורייתא ובסוגיא דהתם מסקי שמעתא רב אחא ור"א דבתראי טפי מרבא הוא וכן סוגיא דסתמא דתלמוד שהיא עיקר בכל התלמוד ס"ל לשם בפשיטות דטעם כעיקר דאוריית' והשת' מ"ש הרשב"א שדעת הרמב"ן כרש"י ודעת הראב"ד כר"ת כו' עד ולענין פסק הלכה אנן על מי נסמוך באו ונסמוך על דברי ר"ת ור"י ובעל ה"ג והראב"ד שרבי' הם וגם אמרו להחמיר בשל תורה ע"כ ולפי מ"ש אף בלא חומרא אלא כך מחוורתא שמעתתא דטעם כעיקר דאורייתא אפי' בחולין ומ"מ מ"ש רש"י דטעם כעיק' דקאמר הכא איירי בטעם כ"ש לישנא לא משמ' הכי דבכל דוכתא טעם כעיק' משמע טע' גמור שהוא בכדי נ"ט שאוסר עד ס' או עד ק' אף שפי' לעיל דדעת רש"י דבתרתי איירי בטעם ממש ובטע' כ"ש דתרווייהו איסורי בקדשים מדאורייתא ובחולין שרי מ"מ דוחק הוא כי טעם כ"ש לא נקרא טעם כעיקר כלל גם לא שייך עליו לישנא דטעם כלל אפי' לומר טעם כ"ש אינו נכון דכ"ש אין בו טעם אלא איסו' משהו נקרא ועוד מאחר דמסיק בקדשים יליף מקרא דחטאת דכתיב כל אשר יגע בבשר' להיות כמוה כחומר שבהן כו' מנ"ל דאיירי בכ"ש דילמא בטעם גמור איירי דבחולין שרי והכא אסור ובפרט מאחר דבמס' פסחים דריש מקרא דדוקא בבלעה איירי ר"ל שיגע בבשרה ויבלע מקוד' וסתם בליעת הוא בכדי נ"ט אלא נר' בעיני לומר דס"ל לרבא אע"פ דילפינן לאסמכת' בעלמא ביטול ס' או ק' מזרוע בשלה דהיינו אי משערינן בשר בהדי עצמות או לא מ"מ אמת שהוא בכדי נתינת טעם והיא פחות מס' לפי שהעצמות שבזרוע אינן קשין כ"כ דלא פלטי כשיש בהן מוח ויהב טעמא כשאר בשר שבאיל והעצמות שבאיל אינן מועילות טעם לבטל כי לא כולהו רכין הן שיש בו מוח דהרבה והרבה עצמות יש שאין בהן טעם כלל ואפ"ה קשרי רחמנא וזהו טעם כעיקר בזרוע בשלה והשתא לפי פסק הלכה טעם כעיקר דאוריית' בין דחולין בין בקדשי' בשלא במינו ובמינו בחולין שרי מדאורייתא דבטל ברוב ומדרבנן הוא דאסור בכדי נ"ט דרך בישול אבל בתערובות ביבש שרי אפי' מדרבנן ובקדשים אפי' במינו אסור מדאורייתא בכדי נ"ט אבל בכל שהוא אפי' בשלא במינו ובקדשים שרי ואף דטעם כעיקר אסור מדאורייתא מ"מ אינו לוקה עליו עד שיאכל כזית של איסור בכדי א"פ שהוא ד' ביצים לדברי רש"י והתו' וג' ביצים לדברי הרמב"ם וכ"ד כל רוב המפרשים ולא כדברי הרא"ש שכ' לעיל שנעשה כולו איסור ולוקה על כל כזית וכזית ז"א דא"כ הית' מצטרף לאיסור הוא דאיכ' ואדרבא גרוע הוא יות' מהיתר מצטרף לאיסור שהוא חצי של איסור זית וחצי של היתר והכא רובא דרוב' הית' והמיעוט איסור ובנזיר פי' ג' מינים משמע להדיא דלא אמרינן לרבנן היתר מצטרף לאיסור כשרבה היתר על האיסור ועוד אפי' היכא דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לא אמרי' אלא גבי קדשים ולא גבי חולין כדמוכ' שמעתתא דפ' א"ע לרבנן דר"ע דהלכת' כוותייהו ואף שיש לדחו' ולומר דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור איירי בלא בליעה שלא בלעה בכולה אבל היכא דבלעה בכולה ע"י בישול נעשה כולה איסור וכ"מ מפירש"י דפ' א"ע שפי' לשם ואפי' לא בלעה לכולה אבל היכא דבלעה בכולה ע"י בשול אכל חצי זית מן הפגול ואכל חצי זית מן ההיתר בבת אחת מצטרף מ"מ נרא' דלאו דוקא קאמר דאי בלעה בכולה מחייב אפי' בלא היתר מצטרף לאיסור אלא היכא דאמרי' היתר מצטרף לאיסור כגון גבי קדשים חייב אפי' לא בלעה לכולה והרמב"ם נמי כתב וז"ל חלב הכליות שנפל לתוך גריסין ונימוח הכל טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם חלב הרי אלו מותרים אם נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורין מן התור' נמצא בהן טעמו ולא היה בהם ממשו הרי אלו אסורין מד"ס כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל ג' ביצים מן התערובות אם אכל מן הגריסין האילו כג' ביצים הואיל ויש בהם כזית מן החלב לוקה שהרי הטעם האיסור וממשו קיים אבל פחות מג' ביצים מכין אותו מ"מ מדבריהם וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל ג' ביצים אע"פ שיש בהם טעם חלב ואכל כל קדירה אינה לוקה אלא מ"מ ע"כ וכ' מהר"י קאר"ו נר' דלא אתי כר"ת דהא אע"פ שאין בו כזית בכדי א"פ מיתס' לר"ת מדאורייתא כל זמן שאין בו ס' וביש בו כזית בכדי א"פ נמי לר"ת מחיי' על אכילת כזית ולהרמב"ם לא מחייב עד שיאכל בג' ביצים כו' ונראה דס"ל לר"ת מאחר שחילק בין טעם כעיקר לכזית בכדי אכילת פרס א"כ ס"ל אכל כזית וכזית מיחייב בכדי אכילת פרס כדברי הרא"ש ולא נהירא כלל כדפירש ועוד שהרי התו' דס"ל כר"ת כתבו להדיא פרק ג' מינים דכזית בכדי אכילת פרס חייב היינו כשאכל כ"כ הרבה עד שיאכל כזית איסור אבל אכל כזי' לחוד מן התערובת אינו חייב אלא משום היתר מצטרף לאיסור כגון לר"א בתערובות שאור דמרבה מכל שאור לתערובות כה"ג משום היתר מצטרף לאיסור אלמא היכא דלא ק"ל היתר מצטרף לאיסור כגון גבי חולין אינו חייב אלא עד שיאכל כזית ממש וכמו שפירש רש"י והרמב"ם ועוד שהרי הראב"ד כתב נמי כר"ת דטעם כעיקר מן התורה ומכל מקום פירש דכזית בכדי אכילת פרס היינו שאכל כזית איסור ואז הוא לוקה ולא כדברי הרא"ש גם הסמ"ג כתב בהלכות נזיר וז"ל תניא בירושלמי דנזיר כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה פירש בכדי אכילת פרס ולמד משם שאין אומרי' בנזיר היתר מצטרף לאיסור שאם כן מכיון שאכל כזית ממנה יהא לוקה ע"כ וא"כ בשאר חולין דלכ"ע אין היתר מצטרף לאיסור אפילו אמרינן טעם כעיקר אינו לוקה על אכילת כזית לחוד דהיינו דלא כדברי הרא"ש והקארו ומה שהביא ראייה מעיסת האורז דאם אכל כזית ממנה יוצא ידי חובתו אין זו ראייה מאחר דטע' כעיקר דאורייתא לענין איסר ה"ה לענין היתר אמרינן טעם כעיקר דאורייתא ואזלינן בתר טעמא והוי כעיסת מצה ולא בענין כזית בכדי א"פ אלא דוקא לענין מלקות לחוד' דהכי גמירי לה. חתיכה של נבילה שנפלה לתוך חתיכות של היתר אז העצמות של איסור מצטרפין להיתר לבטל בשר הנבילה בס' ודוקא העצמות אבל המוח שבעצמות האיסור מצטרף עם האיסור וכל זה דוקא כשנפלה לקדיר' בעוד' חיה אבל אם נתבשלה תחילה החתיכה של נבילה אפי' בלבדה ואח"כ נפלה לקדירת היתר אז העצמות שבה מצטרפות לאיסור כו' עכ"ל י"ד והוא מדברי הרא"ש וכ"פ הרשב"א ז"ל:

דין דבר שאין בריה ולא חה"ל בטל ברוב בדבר יבש במין במינו ואפילו איסור דרבנן ליכא ומדינא מותר לאכול אפילו שלשתן כאחת לאדם אחד אחר שנתבטל אלא שראוי להחמיר שלא לאכול אלא לשני ב"א וא"צ להשליך אחת ולבשלם בקדירה אחת אסור מדינא אף אחר שנתבטל ואם בישל נאסר ומ"מ מותר להרבות עליו כדי שיעור ס' ולבטלן כדי לבשלה לכתחילה ומין במינו שנתבטל אוסר עד ס' ובארנו דכל האיסור' בין מין במינו ביבש שנתבטל ברוב או מין במינו בדבר לח ביתר מס' אם אח"כ נתוסף עליו איסור של מינו ונתרבה האיסור מצא מין את מינו ומצטרף עם הראשון ואסור' והא דיבש ביבש בטל ברוב היינו במין במינו אבל מין בשא"מ אפי' יבש ביבש צריך ס':

פסק כתב הרא"ש דף קס"ט ע"ד כל דבר שאינו בריה ולא חה"ל בטל ברוב בדבר יבש ואפי' איסור דרבנן ליכא כדמשמע הכא ויראה שמותר לאכלו כאחד ולא דמי להא דאמרינן בפ' התערוב' תניא רי"א רמוני בדן אוסרין בכ"ש כיצד נפל א' מהן לריבויי' ומריבויי' לריבויי אסור רשב"י או' משו' ר"ש לרבוי' אסור כלומר לריבויי' הראשון הוא דמודינא לך דאסור אבל מריבוייא לשלש ומג' למקום אחר מות' ולקמן בסימן נ"ה אפרש ופר"י דלהכי נקט מג' למקום אחר להשמיע שיש חילוק בין השלש למקום אחר שהג' אסור לאוכלן כאחד אבל מה שנפל מן הג' בתערובת מותר לאכלן כא' אלמא דמצינו היכא שנפל מן הריבויי לג' שמותר בתערובת ואפ"ה אסור לאכול לאדם א' בבת אחת ולק"מ דהתם דתערוב' השני מותר משום ס"ס דאמרינן איתיה לאסורא בתערובת הראשון ואי אמרת נמי נפל לתערובת השני כל חד וחד כי אכיל ליה אמרינן התירא קאכיל אבל אי אכיל שלשתן כא' קאכיל חדא מהתערובות הראשון והוי חדא ספיקא אבל חד בתרי בדבר יבש אפילו מדרבנן בטל דלא משום ספיקא שרי ליה דאפי' אי אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חדא ספיקא וספיקא דאוריי' לחומרא אלא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבי' להטות הילכך כל חד בתרי בטיל ונהפך איסור להיות היתר ומות' לאכלן אפילו כולו כא' ומדרבנן החמירו במין במינו היכא שנתבשל יחד קודם שנודע תערובותו ולא נקרא עליו עדיין שם היתר להצריכו ס' אע"ג דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשא"מ אבל מין ומינו בדבר יבש ונודע תערובותו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן לא אצטרכי' ס' דאף אם נתבשל לא יהיב טעמא וגם נמי לא דמי לטבע' ע"ז שנתערבה באלף טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן כא' ופר"י דאסור ליהנות מן כולן כא' וכן איברי תמימות שנתערבו באיברי ב"מ דקאמר ר"א אם קרב ראש אח' יקריבו כל הראשים וקאמר ר"א לא התירו ר"א אלא ב' ב' אבל א' לא ופר"י דגם כולן כא' אסור להקריבן דהתם ע"י תערובות נאסרו כולן אלא מקילין לתלות האיסור באותו שפי' וכולי האי לא מקילין להתיר כולן כאחת ולא שרינן להו אלא ע"י ס"ס דאמרינן דילמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל לאיסור' כיון דלא אכיל כולן כאחת אמרינן הנשאר הוא האיסור אבל דבר יבש חד בתרי הוא בטיל לאו משום ספיקא מותר אלא דגזירת הכתוב הוא הלכך מותר גם לא לשתמיט תלמודא בשום דוכתא לאשמועינן בחתיכ' שאינה ר"ל ולאכול חדא חדא כי היכי דאשמועינן ברמוני בדן ובכוס של ע"ז אלא בכל דוכתא ה"נ ובזבחי' פריך ולבטלו ברובא ולשון בטל משמע היתר גמור כאיסור הבטל בס' או בק' הלכך נראה דאם בישל שלשתן כאחת או בשלן עם חתיכות אחרות הכל מותר ולא אמרינן נהי דכל זמן שהוא יבש בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלט טעמו ואוס' דלא מצינו דבר המות' לאכלו שיהא צירו אסור ואיפכ' חזינן מצינו דגים טמאים צירן מותר מן התור' אבל איך יתכן שהדב' המות' יאסר בפליטתו כו' ואע"פ שמותר לאכול שלשתן כאחת וגם אם נתבשלו אינן אסורות ומיהו אם נתוסף עליו איסור עד שנתרבה על ההית' מצא מין את מינו וניער וכן הדין בכל האיסורין שנתבטלו ל"ת מין בשא"מ ניתר בס' ואח"כ נתוסף איסור שמצרף עם הראשון לאסור שהרי נצטרף יחד טעם האיסורין ונתן טעם בהיתר וגם מין במינו בדבר לח ניתר' בס' מצטרף שאחרון עם הראשון ואע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין במינו בשא"מ אלא אפ' מין במינו בדב' יבש שנתבטל ברוב היתר אפי' מדרבנן ואח"כ נתוסף האיסור מצא מין את מינו וניער ועיקר דין זה לקמן בסי' נ"ו קצרתי קצת דבריו ואע"פ שהן דברים של טעם מ"מ ל"כ בעיני להקל ולבשלם מאחר דאסרו חכמי' מין במינו נגד ס' ואע"ג דלא יהיב טעמא משום גזירה מין בשא"מ א"כ מ"ט היכא דנתבטל מקודם דשרי מדאורייתא ס"ס בכלל גזירה דמין בשא"מ הוא אכן לאכלן כולן כאחת נר' בעיני דשרי כדברי הרא"ש מאחר שנתבטל ברוב ושרי אפילו מדרבנן אלא שהרשב"א אוסר לאכלן כאחת וז"ל בת"ה על היתר ביטול יבש ביבש חד בב' מסתבר' דטעמ' דמילתא משום דבדברי' הנבללי' שא"א להפריד החתיכות ולאכול כל חתיכה בפני עצמה צריך ס' שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפי' מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון שכנגדו בשא"מ נרגש החמירו ואסרו מדבריהם אבל יבש ביבש שהוא יוכל לאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה אוכל ושאוכל אחרונה שבכולן אני אומר אותו שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר היא ולפי' אוכל כל אח' ואח' בפני עצמה ואינו חושש דכיון דיש שם כדי שיעור ביטול מדאורייתא ואפשר לומר בכל אחד שמא עכשיו אינו אוכל האיסור הקילו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ס' ודווקא לאכול כל א' בפני עצמה אבל לבשלן יחד אסור שהרי חז' האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר האיסורים הנבללים ומיהו אפשר שאם בישל מקצת לצד אחד ומקצת לצד א' שהכל מותר ומן הטעם שכ' שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו אני אומר עכשיו איני טועם האיסור שאיסור שמא בתוך האחרי' הוא שנשאר וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר אני אומר שמא איסור כבר נאכל ואלו כולן היתר הם אבל לערב הכל ולאכול אסור עכ"ל והיה נרא' לומר שאם אסר לאכלן כא' א"כ שם איסור עליו ואסור להרבות עליו כדי לבטלן בס' ואין מבטלין איסור לכתחילה אלא שהר"ן כ' שמותר לכתחילה לבטלן בס' ולבשלן לכתחילה ומשום מבטל איסור לכתחילה ליכא כיון שכל א' בפ"ע שרי אין כאן איסור עכ"ל וכל זה לפי הרשב"א אבל לענין הלכה נראה בעיני עיקר כדעת הרא"ש דמאחר שנתבטל שרי לגמרי אלא שאסור לבשל בקדירה א' אבל בשתי קדרו' שרי לבשלם ומותר לאוכלן כא' אבל מ"מ כ' בסמ"ג דיש להחמיר שלא לאכול לאדם אחד כלל כ"א לב' ב"א וכ' מהרא"י ע"ז בשערים שלו דה"ה שלא לבשלם בקדירה אחת כו' ולפי מ"ש אין צ"ל ה"ה כו' אלא מדינא אסור לבשלם בקדירה אחת ואם בשל נאסר כמ"ש אבל לאכלם לאד' אחד שרי מדינא לכ"ע לאכול חדא חדא אלא שבסמ"ג כ' להחמיר וכ' מהרא"י ז"ל ויראה דנוכל לומר אע"ג דק"ל דא"צ להשליך א' אלא גבי תרומה מפני גזל השבט כדלקמן כמו שהוכיחו רבותינו מן הירו' דוקא להשליך לעכו"ם או לתת לכלב ל"צ אבל להאכיל לב' בני אדם יש להחמיר דליכא פסידא כולי האי והא דאמ' לעיל מהר"ם נתן אח' לעכו"ם ולא רצה לסמוך על ביטול ברוב אפשר דמשום שהיה ת"ח וצדיק והיה נראה דרך גנאי שיזדמן שום אכילת איסור לפיהו כדפי' התו' אההיא דהשתא בהמתן של צדיקי' כו' וכיון שרצה מהר"ם להחמיר ולהסיר אחת ולתלות ולומר שהוא האסור והשאר כולם היתר ולא נתן אותה חתיכ' לישראל א' שהיה נראה כמאכילו איסור לא רצה לסמוך נמי אשריות' דאכילת שני ב"א דמ"מ היה בספק כמו אידך ויראה דמ"מ הסומך על דברי הרמב"ם ואשר"י לאוכלי' כאחד לאד' א' לא הפסיד ונראה בעיני מ"ש ולא רצה לסמוך נמי אשריותא דאכילת שני ב"א כו' אע"פ שהחתיכות חיות הוו וצריך לבשלן אין להוכיח מזה דשרי לבשלו בקדירה א' דה"ק לא רצה לסמוך אשריותא דאכילת שני ב"א ולבשלן בב' קדירות ולהאכילן לבני ביתו אף שלא נראה כ"כ כמאכילו איסור כמו נתן חתיכה א' לישראל אפ"ה לא רצה להקל משום חסידות אבל א"י מה חסידת יש בדבר מאחר שהתורה התירה ואף החכמי' אם לא שנ' שהוא משום גנאי לאדם גדול כמותו לאכול דבר האיסו' וא"כ לשני בני אדם שרי מאחר שאינו אוכל את הכל ועוד אמאי אינו נותן לבני ביתו והוא לא יאכל כלל ממנו ועוד אפי' נתן א' לעכו"ם דס"ס איכא מראית עין כאילו אכל דבר איסור דמאן לימא לן שהאיסור בא ליד העכו"ם ומ"מ נראה בעיני במקו' שאינ' ב"ת ראוי להורו' כדברי מהר"ם להשליך א' שלא יהו נראי' כאוכלין טריפות ונבילו' שהרי אוכלין ודאי איסור משא"כ בהשלכה שאין אוכל ודאי איסור וגם יבואו לידי תקלה לבשלם כאחד או לאוכל אדם א' וכל מ"ש דוקא במין במינו אבל מין בשאינו מינו אינו בטל ברוב ואפי' ביבש אוסר עד ס' וז"ל הטי"ד חתיכה שאינ' ר"ל שנתערבה באחרות ביבש אפי' חד בתרי בטיל ולכאורה נר' שאין חילוק בין נתערבה במינו בין שלא במינו כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה אבל ב"הת כ' דוקא שנתערבה במינו אבל במין בשאינו מינו אפי' יבש ביבש צריך ס' כיון שאם יבשלן יתן טעם ע"כ וכ' עליו מהרא"י בשערים שלו וז"ל ובי"ד כ' לכאורה נר' דכל דבר יבש בין במינו בין שלא במינו אינו בטל ברוב וצ"ע בתו' בפ' א"ע ופ' ג"ה דמשמע שם טובא דמין בשאינו מינו בדבר יבש אפי' מדאורייתא לא בטיל ברוב ונ"מ אם נתערבו דברים שחלוקות בשמן והן שוין במראה שאינו ניכר ההיתר והאיסור והוי ספיקא בדבר אי הוי ס"ד או דרבנן ע"כ והנה מ"ש וצ"ע היינו הא דמסקינן בפר' א"ע אהא דתנן ב' קופות אחת תרומה וא' חולין ולפניהם ב' סאין אח' של תרומה ואח' של חולין ונפלו אלו בתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וא"א כזית בכדי א"פ דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר כו' ומשני בתרומה דרבנן והקשו בתו' מאי פריך אמאי אמרי' שאינו או' והא פשיטא דבכ"מ מדאורייתא מין במינו בטל ברוב כו' ואר"י דבעי למימר דאיירי בכל ענין אפי' שלא במינו כגון קמח חיטים בשעורים שאינו ניכר עכ"ל א"כ משמע דאפי' מדאורייתא לא בטל ובפג"ה נמי הביאו התו' מאמר זה וכת' לשם שינוייא אחרינא דאיירי במין במינו ומה שאינו בטל ברוב משום דס"ל מאחר דכזית בכדי א"פ היה לנו להחמיר אף במינו מ"מ כ' לשם דדוקא במין במינו שייך ביטול ברוב אבל במין בשאינו מינו לא שייך ביה ביטל ברוב וא"ל דשאני התם גבי קמח שא"א לאכול חי אלא צריך אח"כ לאפות או לבשל ויהבי טעמא אהדדי וטעם כעיק' דאוריי' ז"א דאם איתא שנבטל כבר מדאורייתא שוב אין שייך בו איסור חוזר וניער בלא נתרבה עליו דהא הכל היתר הוא מאחר שכבר נתבטל וכאשר כ' הרא"ש לעיל ואפי' לפי מה שהכרעתי לעי' דלא כדבריו היינו לאסור מדרבנן ומשום גזירה כדפרישי' אבל מדאורייתא פשיט' דשרי והכא מוכח בסוגיא דאסור מדאורייתא ואני אומר לע"ד נהי דלא שייך בביטול ברוב מ"מ נמי לא שייך ביה איסור בתערובתו דליכא נ"ט א"ל שיאכל כזית של איסור בעין או כזית בכדי א"פ אבל בתערובות שאין בו שום דבר אפי' חצי שיעור אין בו איסור דאורייתא כלל ומ"ה פריך שם שפיר וא"א בכזית בכדי א"פ דאורייתא ולפ"ז יתיישב מה שהוקשו בתו' לפי' ר"ת דס"ל טעם כעיקר דאורייתא אמאי מסיק בפרק א"ע ואי אמרת כזית בכדי א"פ דאוריית' מאחר דטעם כעיק' דאוריית' והוצרכו לדחוק ולפרש דאיירי במינו ומשום גזירה שלא במינו היה להחמיר אפי' במינו ולפי דברי שכתבתי א"ל לכ"ז דלעולם איירי שלא במינו כגון שנתערב קמח בקמח כמ"ש ר"י ומ"מ לא ס"ל טעם כעיקר מאח' דנתער' ביבש א"ל בכדי א"פ כדפי' ותדע שבע"כ צריכה לחלק כמו שחילקתי דאל"כ תקשה לר"י בעל התוס' דס"ל טעם כעיקר דאורייתא כר"ת ומוקי האי סוגיא דפ' א"ע גבי ב' קופות דאיירי במין בשאינו מינו א"כ אמאי פריך וא"א בכזית בכדי א"פ דאורייתא ת"ל משו' דטעם כעיקר כמו שהוקשו התוס' בכאן אלא בודאי דלא שייך טעם כעיקר בתערובות ובטל בתערובות ברוב היכא דליכא ממשו של איסור עד שיתערב בכדי אכילת פרס:

דין כל דבר שהיא בריה או חה"ל שנתבשל עם חתיכות ההיתר:

אם מכירן זורקן והשאר והרוטב מותר אם יש בהם ס' נגד הברי' או החתיכו' אבל אין מכירין כולן אסורות אפי' הן אלף וגם הבריה אינה בטלה לעולם כמו חה"ל והרוט' תלוי בנ"ט שאם יש בהיתר ס' כנגד הבריה או החתיכה אז הרוטב מותר ובארנו דנמלה או עוף טמא וג"ה ואבר מן החי וכיוצא בזה שאם יחלק אין שמו עליו נקראים בריה אבל עוף טהור שנתבטלה לא נקרא בריה אלא כשהוא שלם אבל אם נתרסק או נחתך ממנו קצת תו לא מקריה בריה ובטל ברוב ומ"מ אם רוב הדג טמא שלם רק שנפל ממנו קצת ע"י בישול ודאי חשיב בריה אבל אם נפרש ממנו קצת מגופו ושדרתו וכ"ש ראשו אפילו רובו שלם אינו קרוי בריה וביארנו דעכבר משביח בכולהו משקין ולא הוי נ"ט לפגם בשמן ויין ודבש:

מתני' ג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שהוא מכירו משליכו לחוץ והשאר בנ"ט ואם אין ברוטב ובגידין ס' לבטל הגיד הכל אסור ואם אין מכירין כולן אסורות ואפי' הן אלף ואע"פכ הרוטב מותר לפי שהרוטב תלוי בנתינת הטעם וכיון שאין האיסור יכול לתת בו טעם שרי וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות בזמן שהוא מכירן בנ"ט ואם אין מכירן כולן אסורות ואפי' הן אלף ומשני שאני גיד דבריה הוא הלכך אין לו ביטל וחתיכות נמי איירי בח"הל לפני אורחי' וכ' התו' והרא"ש אחריה דאפי' אם פי' א' מהם אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כדמוכח בפ' התערובו' ולא אמרי' כל דפריש מרובא קא פריש אלא היכא שהאיסור ידוע במקומו כי ההיא דט' חניות דליכא למיחש דילמא שקיל איסורא כדפירשנו לעיל וכ' הרא"ש ויש מן החכמי' שכ' דבריה בטילה בט' מאות וס' וראיית' במס' תרומ' פ"ק דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתי' אם יש משקל י' זוז ביהודה שהן ה' סלעים בגליל וקאמרי עלה בירושלמי שהוא אחד מט' מאות וס' וכו' אלמא בריה בטלה בע' מאות וס' וק' להם משמעתין דמדמה ביטול בריה לביטול חה"ל דאפי' באלף לא בטלה ומיהו איכא למימר כיון דצריך שיעור גדול לבטלו מדמהו לחתיכה ה"ל י"א דעכבר' שם מקום הוא כדאי' פ' השוכר א"ה לא שבקוה בני עכברא מיקברי' וקאי אציר דאיירי ביה והאמר שר' יוסי הורה כן באותו מקום דיהיב טעמא עד קרוב לאלף וכן מסתבר דלא איירי בעכברא שנתערב בהיתר דאם צורת עכבר עליו ניכר בין חתיכה של היתר משליכן והשאר מותר ואם נימוח ואין ניכר טעמו בטל בס' ע"כ והוא מדברי התו' ובכאן לא הכריע להדיא אם נאמר דכן הלכה כדברי הירושלמי מאחר דאיכא למימר דאף תלמודא דידן ס"ל הכי או לא דסתמא דתלמודא משמע דבריה וחה"ל דין אחד להן אבל הטור כ' שדעת הרא"ש שבריה אינה בטילה לעולם כמו חה"ל אכן ר"ש פסק כדברי הירושלמי וכ"ד הרשב"א והרבה שאלו מה טעם בדבר ועל מה הגיעו לאות' שיעור מצומצם ולא אסרו עד אלף מסויים ובענייתי מצאתי טעם לפי שמצאנו דפליגי ר"י ור' יוסי בפ"י דתרומה בציר דג טמא ר"י אוסר עד שיהא רביעית מסאתים דהיינו אחד מסאתים פחות לדבר מועט ר' יוסי אומר אחד מששה עשר כו' נמצא ששיעור ששה עשר היה מקובל מקודם לחכמי' לשער בו להקל והכא שבאו להחמיר ולאסור יותר מס' אפי' בטעם כ"ש רק שלא רצו לאסו' במשהו והחמירו לאסור עד ששה עשר ששים דהיינו תתק"ס וכה"ג כת' המ"מ שתתק"ס הוא י"ו ס' אכן הר"ן כ' וז"ל י"א דבריה בטלה באלף מההיא דירושלמי מסכת תרומה שהיא בטילה בתתק"ס ולא מחוור דהא קתני בריה דהיינו ג"ה דומיא דח"הל דבתרווייהו תנן כולן אסורין ובודאי חה"ל אינה בטילה אפי' באלף כדתניא בתוספת' בהדיא וה"ה לבריה ובירו' לא מתורת בריה אתו עלה אלא לבטל פליטת' דס"ל דעכבר נותן טעם באלף ופליג אגמ' דידן דפ"ב דע"ז משמע דלא יהיב טעמ' אלא עד ס' ע"כ וכן נוטין דברי התו' בפ"ב דע"ז דבירו' לבטל פליטת' אמרו אבל בריה אינה בטלה לעולם וכ"ד כל האחרונים וכן עיקר וכתב הרא"ש אדברי התו' והא דגיד מקרי בריה וכן אבר מן החי ודג טמא ועוף טמא אבל לא עוף טהורה מת דאמר לקמן בהאי פרקין א"ר אכל ציפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה ובין במיתתה בכ"ש וצ"ל בכל דבר שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאינו שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד וכן אבר מ"ה וצריך פי' לדבריו ואע"פי שאפי' דבר מועט כשנחת' מן החי קרוי אמ"ה מ"מ נ"ל דה"פ דאם נחתך דבר מן החי קרי ביה וא"כ כשנחלק אותה חתיכה קרוי חתיכת אמ"ה אבל נבילה אפי' חתיכה מקרי נביל' דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם וכן שור הנסקל לא מקרי ברי' כדמוכח בפ' התערובות משום דכתיב לא תאכל בשרו דמשמע אפי' חתיכה אחת ממנו אבל ה"ק לא תאכל אותם בין גדול ובין קטן כי על שלמותן נקראין כן וכן מוכח בפ' שבועות שתים דקאמרינן וכי היכן מצינו באוכל כ"ש חייב ופריך והרי מפרש פירש מפרש שלא אוכל כ"ש ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלו בכ"ש והא דתנן בפ' אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל דיה' חייב ר"ש אומר בכ"ש וחכ"א בכזית א"ל ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה חייב א"ל מפני שהוא כברייתו א"ל אף חטה כברייתא ומסי' רבנן ברייתא נשמ' חשיבה חטא לא חשיבה והרי גיד ואבר מן החי דלא ברייתא נשמה הן וחשיבי בריה וי"ל דלרבנן דלדברי ר"ש קאמרי לדידן אפי' הוי חיט' נשמה לא מקרי בריה דהא כתיב לא תאכל טבל ולא כתיב לא תאכל חטה דהוה משמע דאשלימו' של חיטה קפי' קרא כמו בהכי דמקרי' ברי' ודמו למפר' אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמ' דמפ' מ"מ לא דמי לנמלה דהתם איכא נשמ' והכא ליכא נשמה וכת' עוד וי"א דאף מדרבנן בעי דבר שבא מברייתא נשמה וגיד ואמ"ה מדב' שיש נשמה ע"כ והוא דעת הרשב"א והר"ן וכת' עוד הרא"ש והא דאמרינן דבריה לא בטלה ה"מ כשהוא שלם אבל נתרסק או נחתך ממנו קצת תו לא איקרי בריה ובטל ברוב כדאמר במסכת מכות ריסק ט' נמלים וא' חי והשלים לכזית לוקה שש אלמא כשהן מרוסקין לא איקרי בריה ובעי כזית ואמרי' נמי במסכת מעילה לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינן שלימי' והא דתנן האיברים אין להם שיעור אע"פ שאין בהן כזית ההיא לענין טומאה קאמרינן אבל אכילת' בכזית כדאי' בירוש' והלא אמ"ה בבהמה טהורה מטמא בכ"ש ואכילת' בכזית וכן נמצא בתשוב' לרי"ף נמצא מכל הרמשים בקדירה בין שנפל לחמין בין שנפל לצונן אם נפסק מאותו שרץ שיעורין בס' כשאר איסורין שבתורה וכ' מהרא"י בשערים וז"ל וי"א דאם רוב הדג טמא שלם לגמרי רק שנפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגיל הוא להתפרר ודאי חשוב בריה וכי האי סבר משמע קצת פ' כ"מ באשר"י גבי ההוא דירו' דאם אכל פריר' א' של ענב או רימון דחשיב בריה אבל אם נפר' ממנו קצת מגופו ושדרותו וכ"ש ראשו ואפי' רובו שלם יש לסמוך אשאר דיעות שכתבו להתיר מהרא"י ז"ל:

ונשאל גאון על עכבר שנפל לשמן של בה"כ ואו' אם השרץ נימוח בשמן משערינן ליה בס' בשמן רותח ומותר באכילה ואצ"ל להדלקה ואם צונן הוא מעבירו במסננ' ושרי אפי' באכילה ולא בעי ס' ולגבי נרות של ב"ה אם הוא מאוס אסור בהדלקה משום שנאמ' הקריבוהו נא לפחתך וה"ה לכל נרות של מצוה וכת' הר"ן וז"ל מכלל דס"ל להגאון כי היכא דאמרי' בפ"ב דע"ז דעכברא בשיכרא והלא אשבוחי משבח ה"נ בשמן אבל הרמב"ם ז"ל כ' בפט"ו מהלכו' מ"א דלא משבח אלא בשיכרא ובחלא אבל ביין ושמן מפגים פגים ושרי וכ"ד חכמי הצרפתים ז"ל ע"כ וכ"כ הא"ז עכבר שנפל לגו חלא או שיכרא או שאר משקי' ולא ממרט משלי' לחוץ והמשקה בס' ואם נפל ליין וכן חלב ובשר של נבילה שנפלו ליין א"צ ס' דהוי נ"ט לפגם שביין ודאי פגמי ע"כ ובדבש בודאי לכ"ע פוג' כאשר כ' הסמ"ג מפי דעת התו' לענין דברים שנתערבו בדבש וכאשר פסק המרדכי בפ' א"מ אבל בחלב ושאר משקין צ"ע כי לדברי הר"ן כל שאר משקים חוץ משיכרא וחלא ס"ל פוגמין ומדברי הרמב"ם אינה משמע כן שהרי כתב שאם נפל ליין ושמן שרי שאלו צריכין להיות מבושמים משמע דשאר משקים אסירי ע"כ נכון להחמיר ולאסור כל המשקין חוץ מיין ושמן ודבש מחותך גם מדברי הרא"ש יראה דעכבר אפי' נפל בשומן אווזא שמשבח שכתב בתשוב' על העכבר בשומן אוזא ולא ממרט אך שערותי' נפל אם ידו' שלא שפכו עליו שומן רותח אם הוא רך שהעכבר מתנוע' ממקו' למקום אז הכל אסור כיון ששהא בתוכו דכבוש הרי הוא כמבושל ואם קשה אז יטלו סביב העכבר כדי נטילה דהיינו שיעור אצבע והשאר מותר (אם יש בשומן ס' לבטל העכבר) ע"כ ודוחק לומר שחולק על דברי הרמב"ם וס"ל בכל המשקין אמרי' שמא אשבח שהרי הטור הביא דברי הרמב"ם שביין ושומן פוגם לפסק הלכה בלי חולק עליו אלא בע"כ צריכין לחלק בין הני משקין לשאר המשקין וכו' חיישינן דשמא אשבח משבח חוץ מג' משקין שהזכרתי:

דין עכבר שנפל לשכר או לחומץ אם נפל לתוכו צונן והסירו שלם אם לא שהא בתוכו מע"ל מות' אבל אם היו רותחין או אפי' צונן ושהו בתוכו מע"ל היו כבוש וחשוב כמבושל ואפי' הסירו שלם צריך ס' כנגדו לבטל טעמו ואם נתחתך בתוכו לחתיכות קטנות ויכול לסננו בענין שלא ישאר ממנו כלום טעמו בטל בס' בלב' שיסנן במסננת של בגד ואם נימוח בתוכו לגמרי בטל בס' ואם נחתך בענין שלא יוכל לבררו הכל אסור ודין נמלי' וזבובים ויתושין וכל הדומה להן אין להתיר בלא בפחות מס':

פסק כת' הטי"ד עכב' שנפל לשכ' או לחומץ חשו חכמים שמא משביח השכר והחומץ לפיכ' אם נופל לתוכו צונן והסירו שלם לא שהא בתוכו יום שלם מע"ל מותר אבל אם היו רותחין או אפילו צוננין ושהא בתוכו מע"ל חשוב כמבושל אפי' הסירו שלם צריך ס' כנגדו לבטל טעמו שפלט ואם נתחתך בתוכו לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננ' בענין שלא ישאר ממש בתוכו כלום טעמו בטל בס' וכ' המר' ובלבד במסננת של בגד שלא יעבור מן העכבר כלום ע"כ וא' נימוח בתוכו לגמרי בטל בס' ואם נתחתך בענין שלא יכול לבררו הכל אסור והטעם מאחר ששרץ בכעדשה חיישינן שאל יבא לפיו דבר שאינו מעורב שהו' בכעדשה וחייב עליו ואפי' פחות מכעדשה מ"מ חצי שיעור אסור מ"ה ואין היתר אלא בנימוח לגמרי וכ' עוד בשם הרשב"א דברים המאוסים שנפש' של אדם קצה בהם בנמלים ובזבובים ויתושין שב"א בדלין מהן למאוסן אפי' נתערבו בתבשי' ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרין ומ"מ כל שאיפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן ע"כ וכ"פ הר"ן דכל מה שנפשו של אדם קץ מהן ובדיל ממנו למיאוס ודומה לעכבר ובעכבר ס"ל דפוג' כל המשקין חוץ משכר וחומ' וכבר כ' שאין להקל בזה אפי' באותו ג' משקין שבודאי פוגם מ"מ נ"ל שלא להקל שלא ידעינן איזה שרץ פוגם ע"כ אין לנו אלא עכבר והדומה לו מן שרץ השורץ אבל זבובים ויתושים מנין לנו שפוגמין שהן מין שרץ העוף ואינו מאס כ"כ ותדע שהרי כל האחרונים הזכירו דין זבוב בקדיר' כו' שאוסר עד ס' ותימא לי שהרי הטור נמי הזכיר דין זבוב בסי' ק"ז ואף שכ' המר' להדיא בשם הרוקח דאע"ג דעכברא בשיכרא אשבוחי משבח זבוב אין נ"ט והרי כעץ בעלמא מ"מ לא נהגינן כן אלא ק"ל כמהרר"י טר"יישי"ן בתראי הוי שכ' שהזבוב אוסר עד ס' וכן מצאתי בתו' בשם מהרר"ש קבלה שלא נהגינן כמו המר' ומ"ה אין להתיר כל היתושי' וזבובים והדומה להם בפחות מס':

דין דק"ל כל דבר שדרכו למכו' לפעמים במנין אפי' אינו דרכו למכור לעולם במנין מ"מ חשיב ולא בטיל אפי' באלף וביצ' נמי לא בטיל אפילו באלף וקורקבן טריפה נמי לא בטיל אבן כרכשתא טריפה בטילה:

פיסקא וכן חתיכה של נבילה כו' ואמאי ותבטל ברוב' הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מא"ל חה"ל לפני האורחין שאני עיי' בהרא"ש דבכל דוכתא משמע דחה"ל לא בטלה וכ"ד כל המחברים וכ"פ הרמב"ם ולענין הלכה אי ק"ל כמ"ד כל שדרכו למנות שנינו או כמ"ד את שדרכו למנות שנינו צריכין אנו לדקדק משמעתתה דרפ"ק דביצה דמסקי' לשם האי תנא תנא דליטרא קציעו' הוא דא' כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל וכ"ש בדאורייתא דתנן ליטרא קציעות שדרסה ע"פ עגיל וא"י באיזה עגול דרסה ע"פ חביות וא"י באיזה חביות דרסה ע"פ כוורת וא"י באיזה כוורת דרסה רי" או' ר"א אומר רואין את העליונות כאלו הן פרודות והתחתונית מעלות את העליונות ר"י אומר אם יש שם ק' פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורין והשוליים מותרין ר"א אומר אם יש שם ק' פומין יעלו וא"ל הפומין אסורין והשוליים מותרין ר"י אומר אפי' יש שם ג' מאות פומין לא יעלו דרסה בעיגול וא"י באיזה מקום עגול דרסה או בצפונה או בדרומה ד"ה יעלו א"כ האי תנא דלעיל דס"ל דביצה ספק טריפה אפי' באלף לא בטיל משום שהיא בכלל כל שדרכו למנות ר"י ואליבא דר' יהושע היא דס"ל פי עגול כל שדרכו למנות אינה בטילה ע"כ הסוגיא וכ' בסמ"ג שבס"ת פסק כי האי תנא דליטרא דקציעו' ומ"ה כתב בס"ת ביצה שנמצא בתוך התרנגול' שנתנבלה בשחיטה אסור מדרבנן ואם נתערבה בשאר ביצים אינה בטילה ברוב כמו ליטרא קציעות דריש ביצה דהוי דרבנן ואפי' באלף לא בטיל אבל ריב"א אומר שהלכה כר"י האומר בפרק הערל ובפרק התערובות את שדרכו למנות שנינו שאינו בטל כלומר אין דבר חשוב שבמנין אלא דבר המיוחד למנין לעולם ולא דבר שפעמים מונין אותו ופעמים אין מונין אותו וביצים פעמים מוכרים סל מלא באומד ומתוך כך היתיר קורקבן של תרנגולת נבילה שנתערבה בקורקבון כשרין ואומר שבטל ברוב לפי שאין זה דבר שבמנין ור"מ פסק שאין הלכה לא כר"י ולא כר"ל כי שניהם אליבא דר"מ נחלקו בתחילת מס' ביצה אלא הלכה כחכמים שחולקין עליו ואומרים שאף דבר שדרכו למנות בטל וז' דברים הן בלבד שאינן בטילין אגוזי פרך כו' ע"כ ולא הכריע כאחד מהן והטור כתב אות' ג' מחלוקות ולא הכריע ולכאורה דעת המחוורת היא דעת הרמב"ם שפסק כחכמים שכן הלכה כמותם בכ"מ א"ל היכא דאיתמר להדיא דלא כוותיהו ודעת ס"ת נמי יש ליישב שפסק כהאי תנא דליטרא דקציעי' לאו משום דאוקמינן להאי ברייתא דפ' כירה אחת ביצה שנולדה בשבת כו' דלעיל כוותיה דהא האי סוגיא אליבא דרב יוסף ור"י הוא דמוקמינן הכי ולרבה דאמר משום הכנה והכנה דרבה דאורייתא והכי ק"ל ל"צ לאוקומי בהכי אלא דס"ל דנהי דבשאר דוכתין הלכה כחכמים הכא דאשכח דפליגי בזה נמי פלוגתא אחריתי ר"מ ור"י בפלוגתא דר"א ור"י בליטרא קציעות וק"ל בכל דוכתא הלכה כר"י לגבי ר"מ והלכה כר"י לגבי ר"א גם חכמים דהכא אינן כשאר החכמי' שהרי פליגי נמי עם ר"ע דס"ל ז' דברים ובזה הלכת' כוותייהו אבל לא כנגד שאר התנאים אבל ר"יצבא שפסק כר"י צריך ליתן טעם לדבריו הלא ל"פ אלא אליבא דר"מ ובזה בודאי דברי ר"י עיקר דר"מ לא ס"ל אלא את שדרכו למנות וכמו שמוכח מהאי בריית' דליטרא דקציעות דר"מ הכי ס"ל אבל מנ"ל שר"י פסק כוותיה ויגעתי ומצאתי ראיה ברורה לדבריו אהא דפליגי בפ' הערל אליב' דר"י דאמר כהן אנדרוגינוס מאכיל בתרומה דר"ל אמר מאכיל' בתרומה דוקא שהיא בזמן הזה דרבנן אבל אינה מאכיל בחזה ושוק שהוא דאורייתא ור"י אמר אף מאכילה בחזה ושוק אליבא דר"י ואי הוה תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה עול' שהרי עיגול דבר חשוב הוא ודרכו למנות לפעמים ואע"פ שתרומ' תאנים דרבנן מ"מ אי הוה תרומה בזמן הזה דאוריית' ה"ל לגזור אטו דאוריי' א"ל ר"י לר"ל אי סבר' תרומ' ב"ה א"ל אין דר' חטאת טמאה עולה בחתיכה של טהור אף שהיא דאוריי' שאני שונ' עיגול בעיגול עולה א"ל והלא אני שונה חתיכה מי סבר כל ש"ל שנינו את ש"ל שני' דתנן כו' למ' עלה על דעת ר"ל להוכיח מהא דעיגול בעג' ועולה דלמא ס"ל כרבנן דס"ל אפי' בדאורייתא אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד ואף שתו' הקשו קושיא זו ומתר' בשם ר"י דא"כ ה"ל למנקט מידי דאורייתא אסור כל שדרכו למנות אפשר דריצב"א לא ס"ל הך שנוייא ומ"מ אין זו ראיה ברורה כאשר כתבנו שר"י בעל התו' דחה קוש' זו א"כ אין להקל כריצב"א אלא בס"ת שפסק כתנא דליטרא דקציעות ועוד שהרי בזבחים בפ' התערובות פריך ולבטיל ברו' הניחא למ"ד כל ש"ל שנינו כו' ומשני ר"פ האי תנא דליטרא דקציע' הוא אלמא דר"פ דהוא בתראי מוקי לסתמא דמתני' דהלכתא כוותיה דהאי תנ' ס"ל דאפי' כל שדרכו למנות והא דרבנן לא בטלי ואף דרב אשי דהוא בתראי טובא מוקי למתני' כרבנן ומשום דב"ח חשיב ולא בטלי מ"מ ל"פ על דר"פ אלא דעדיפא משני אבל מ"מ שמעינן מר"פ אי לאו דשמיע ליה דהלכתא כהאי תנא לא הוי מוקי למתני' בהכי ור"א ל"פ עליה בהא וכדמשמע לשנ' דתלמודא דקאמ' ר"א אמר אפי' תימא רבנן כו' ולא קאמר ר"א אמר רבנן היא וכו' ובה"ע נמי פסק דביצה לא בטיל' אבל טעמ' נעל' ממני א"י אי משום דס"ל כס"ת אי משום דס"ל כדע' הראב"ד שכתב הרשב"א בשם הראב"ד דמדפריך התם לר"נ דאמר ביצה בס' וא' למימרא דיהיב טעמא והא אמרי כי מיא דביעי בעלמא ולא שני לה הב"ע לבטולי גופא משמע דביצה גופא חשיבא כברי' ולא בטלה ובפ"ק דביצה משמע דבטילה אליבא דר"י דאמר את שדרכו למנות שנינו ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ור' אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא וכ' עליו הרמב"ן דאינו כן כדאמרינן במכו' דברי' נשמה חשיבא ולא בטלה וביצה כחיטה בבריית' דמיא ובטלה ע"כ וכ"נ סברת הרמב"ן עיקר דביצה אינה קרויה בריה או משום דלא הוה בריית נשמה או משום דלא הוי כאלו פירש איסורו דהא עיקר איסורו בא אלא מתרנגולת ותרנגולת גופא מקרי' בריה אפי' היא נבילה כדפי' לעיל אבל מ"מ ראייתו אין נידחת דביצה אינה בטילה ומשום דבר שבמנין ומ"מ אין זו ראייה ברורה דמ"ה לא משני תלמודא הכי דאגוף ביטול ביצה קאי דהא קאמ' ר"נ גיד בס' ואין גיד מן המנין ביצה בס' ואין ביצה מן המנין ומאחר שביטול הגיד לא קאי אגיד גופא דאפי' באלף לא בטילה ה"נ דביטול ביצה לא איירי בביטול גופא אלא פליטתה ואפ"ה נ"ל להחמיר שהרי ש"ד שאנו רגילין לפסוק כוותיה בפ' להחמיר כ' וז"ל וכן כל שבמנין שרגילין למכור במנין כגון ביצה של טרפות או של נבילות או הפירות גסות של ערלה אפי' אלף של היתר לא בטלו כ"ש האידנא שאינם בנמצא כלל בגבולתינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין והיכא שנתערב קורקבן טרפי' בכשירים צ"ע מאחר שאנו לא ק"ל כריב"א א"כ הקורקבן אינה בטילה כדמשמע מדברי סמ"ג ואיכא נמי למימר מאחר שבכל מדינתינו אין רגילין למכור הקורקבן כלל במנין ולא בפני עצמה אלא מוכרין אותו לעולם אגב העוף שממנו הקורקבן וא"כ בטילה ומשו' דראויה להתכבד א"ל דאינה בטילה שהרי בסמ"ג והטור בשם ר"י דקורקבן בטילה לפי שאינה ר"ל כדאמרינן בני מעיין אוכליהון לאו בר אינש אכן נ"ל שברו' מקומות שראיתי שהקורקבן של אווזא חשוב דבר שראוי להתכבד לפני האורחי' וא"כ מאחר שכת' הטור בשם הרמב"ם דהכל תלו לפי המקום ולפי הזמן א"כ הקורקבן ג"כ אינה בטילה וכן נמצא נמי בשם מהר"ם שפסק כן והיכי שנתערב הכרכשת' כת' המר' בפ"ק דביצה בשם ר"ת דבטילה משום דאינ' חשיב משום דקרבים לאו בני מיכל נינהו וגם אינה ראוי לאכול אלא ע"י מילוי כו' נ"ל לנהוג כוותיה ואף שהאידנא אין רגילין למכור אות' אלא במנין מ"מ מאחר שאין דרכן לאכלן כלל בכל המקומו' שלנו אלא ע"י מילוי א"כ אינו דומה לשאר חתיכות הראויות לאכול כמות שהוא וגרע חשיבתיה ולא מהני לי' דבר שבמני' אף שבקורקבן היה מהני דבר שבמנין אע"פ שאינה ראויה להתכבד לפני האורחי' כדמשמע לעי' שאני התם אפי' אינשי יקירי לא אכלי מ"מ סתם ב"א אכלי מה שאין בה בכרכשת' שאין אוכלין אותה שום אדם א"כ נתקלקל חשיבותא לגמרי וכמ"ש לקמן ושאר דברי' מה שקרוי האידנא ראוי להתכבד נכתוב לק' בסי' נ"ג:

דין ב"ח חשיבי ולא במלי אפי' באלף ואם נשחטו בטל חשיבותם והוא שנשחטו בשוגג ובארנו דבהמה שחוטה קודם הפשטה לא מקרי ראויה להתכבד ובטלה אבל אחר שפשטה איקרי חתיכה הראויה להתכבד:

פסק ב"ח ס"ל דחשי' ולא בטלי כמו שתיר' ר"א ומ"מ כ' הטו' ב"ח שנשחטו בטלי חשי' ובטלי' והוא שנשחטו בשוגג וב"י כ' וז"ל וכ"כ הרשב"א בת"ה מדאמרינן נתפרדו הרימונים נתפצעו האגוזי' בשוגג יעלו במזי' לא יעלו וא"ת היכ' קאמ' דכשנשחטו בטל חשיבותן דהא אע"ג דבטל מיני' חשיבות ב"ח אכתי אית בהו ח"ה להתכבד וי"ל דהרשב"א לטעמי' אזיל דסבר דכבש שלם לא חשיב ראוי' להתכבד כמו שנתב' בסי' ק"א וכבר כת' שם רבינו שהרא"ש חולק בזה ולפי דעת' אע"פ שנשחטו לא בטלו עד שיחתכו לחתיכות שאינן ראויות להתכב' ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאם נשחטו בטל חשיבותן משמע דאע"פ שהם שלמים בטילים ובסי' ק"א פסק כהרא"ש דכבש שלם חשיב ראוי להתכבד ע"כ ולא דק דל"פ הרא"ש בכב' שלם אלא כשהופשט דס"ל דלא גרע חשיבותי' מחמ' שהוא ראוי לחלק לכמה חתיכו' אבל ב"ח שנשחטו ולא הופשטו שאינן ראוין כלל אפילו להיחלק קודם הפשטה אינה קרוי' חה"ל ואף שהרא"ש ס"ל שאפי' התרנגו' בנוצתה קרויה חה"ל כדלקמן שאני התם שאינו מחוסר מעשה ממש דבקל יכולה להתמלג בכלי שני ואפי' דרך המרטה בקל הוא שנעשה משא"כ בהפשט' ועוד דכבש שלם בע"כ אינה ראויה כלל להתכבד כו' כמו שהיא עתה א"ל שתאמר שראויה להתחלק לכמה חתיכות וזו א"א כל זמן שלא נפשטה וא"כ כ"ע מודים בזה דבטלה אבל מ"מ קשה נהי דבטלה חשיבת דב"ח וגם חה"ל מ"מ חשיבות דדבר שבמנין לא בטלה וב"ח הן בכלל כל שדרכו למנות כדמוכח בזבחים בפ' התערובו' דפריך אתערובות דב"ח וליבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות כו' כמו שהבאתי לעיל גם קשה על התרנגול' בנוצתה שנתערבה דק"ל דבטלה דלא כדברי הרא"ש כמ"ש לקמן בסי' נ"ג אמאי בטלה הלא היה בכלל כל שדרכו להימנו' אף שבסמ"ג נתן טעם לדבר לפי שהתרנגולת אין דרכה להימנות מעולם והוי כמו ביצה כו' ס"ס לדידן דק"ל כס"ת דביצה נמי אינה בטילה וכל שדרכו למנות אינו בטל כדלעיל א"כ אמאי תרנגולת בטיל וכ"ש האידנא דלעולם אין מוכרין תרנגולים אלא במני' וכ"ש שאר ב"ח ונ"ל מאחר דנשחט ולא הופשט עדיין אין רגילות כלל למכור בהמה או עוף שחוטין קודם הפשט' ואע"פ שלאחר הפשטה יהיו ראוין למכו' מ"מ עכשיו אין ראויין לכן אינן קרויין דבר שבמנין כמו שאין קרוין ראויין להתכבד וכעין זה משמע בסמ"ק ועוד אני אומר דנהי דס"ל כל שדרכו להימנו' אינה בטילה אפי' אינה ראויה להתכבד בפני אורחי' דאי ראוי להתכבד א"כ דבר שבמנין ל"ל מ"מ נר' מאחר שדבר שבמנין דלא בטל הוא משו' חשיבות' הוא ומ"ה היכא דראויה להתכבד נקראת דבר שבמנין והוי כמו שדרכו להימנו' כדאי' להדיא בפ"ב דע"ז דפריך מאי קא חשיב אי קא חשיב דבר שבמנין ליתני נמי חתיכה בחתיכה וחתיכה מסיק הכא דהוי דבר שראוי להתכבד וא"ל דהתם פריך הכי מאחר דתני' שור הנסקל ושור הנסקל לא הוי דבר שדרכו להימנות לעולם כדפריך התם אמתני' דזבחים בפ' התערובות הניחא למ"ד כל שדרכו שנינו כו' כמו שהבאתי לעיל הלא כ' התו' לשם בפ"ה דשור הנסקל לא גרע מאת שדרכו לימנו' ותלמודא דפריך הניחא כו' לא קאי אשור הנסקל ואבהמה אלא אחטאת שמתו בעלי' וקאי אחטאת עוף וא"כ מאי פריך בע"ז ליתנו חתיכה בחתיכה אלא דבר הראוי להתכבד לפני האורחים קרוי דבר שבמנין גם התוס' כתבו להדיא בפ' התערובות וז"ל אפי' חתיכה בעלמא חשיב את שדרכו לימנות משום דחשוב' להתכבד לפני האורחין וכמ"ש הרא"ש לקמן בסי' נ"ג וא"כ היכא שהענין נמאס ונתקלקל מחשיבות' שלו ראוי להת' כגון כבש שלא הופשט ותרנגולת בנוצתה שאינן ראוין כלל בטל החשיבותא מכל וכל ולא נקרא נמי דבר שבמנין ולא דמי לשאר דבר שאינה ראויה להתכבד שאינו משום שאינו ראוי עתה כלל אלא שאינה חשוב מצד עצמו א"כ מהניא ליה חשיבותא דמנין ומ"ה כ' ר"י מדורא אהא שכתב כל שרגילין למכור במנין כגון ביצה כו' שאינה בטילה אפי' באלף א"כ י"א רגל של נבילה שנתערבה ברגל של כשירה אפי' אם לא נטלו טלפיה כולם אסורים משום דהוי דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל שדרך העולם למכור ב' או ג' רגלי' ואנו נוהגין דבטיל פי' מאחר שלא נטלו טלפיה אלמא אפי' דבר שבמנין לא מהני היכא דאינן ראוי כלל ואע"פ שנכת' לק' דלא ס"ל בה' כר"י מדור' אלא חשוב ראוי להתכבד אפי' הטלפי לא נטלו מ"מ שמעי' מיניה היכ' דאין ראויה כלל דדבר שבמנין לא מהני שוב מצאתי בתשו' מהררי"ב טעם אח' הא דתרנגולת לא חשיב דבר שבמנין מאחר שמוכרין התרנגול' רוב פעמי' ביחידות אין שייך כאן דבר שבמנין ותדע שהרי שור הנסקל מסי' התלמוד דלא בטיל משום שהו' ב"ח ות"ל משום שהוא דבר שבמנין אלא ש"מ מה שמוכרין ביחידי לא קרי דבר שבמנין ע"כ מצאתי ובודאי לא עיין בפ"ב דע"ז דמסיק להדיא דשור הנסקל דבר שבמנין הוא:

דין הא דחה"ל לא בטלינא דוקא בעודה בשלמותה אבל אם נפרסה אחר שנפל לקדיר' אפי' נאסר כבר בטלה חשיבותא ובטלה כשאר איסורין וכן חתיכות הרבה שנפרסו אותן שנפרסו מותרי' ממ"נ והשאר חתיכות אסורי' ואפי' רובן נפרשו השאר אסורות ואותן שנפרשו מותרות והו' שנפרשו בשוגג אבל אם חתכו במזיד אסור לאותן שחתכן אבל לאחרים מותר והא דח"הל לא בטלה דוקא שאיסורה מחמ' עצמה או שנאסרה בבשר בחלב אבל חתיכה של היתר שקיבלה איסור ממקום אחר ולא היה בה ס' אע"פ דק"ל חנ"נ אפ"ה לא מקרי ראויה להתכבד ובטלה בששים:

פסק כת' הרא"ש מדברי התו' הא דחה"ל לא בטילה ה"מ כשהיא בשלימותא אבל אם נפרשה אחר שנפלה לקדרה בטלה חשיבותא ובטלה כשאר אסורין שהרי אפי' אגוזי פרך ורימוני בדן אם נתפצעו האגוזים ונתפרדו הרימוני' בטלים הן כדאמרי' במסכ' גיטין ותניא בתוספ' דמס"ת חתיכה שנתערבה בחתיכות אפי' הן אלף לא בטל וכולן אסורין והרוטב בנ"ט ואם נימוח הרי זה בנ"ט הלכך כל חתיכה שנפרסה ואינה רל"ה עוד היא מותרת ממ"נ והשאר אסורות ואין אנו תולין מספק שמא אות' של איסור שנפרסה והותר' כולן והכי אמרינן בפ' כל הזבחים אר"א חביות של תרומה שנתערבה בק' חביו' נתפתחה א' מהן נוטל ממנה כדי דימוע ושותה אבל האחרות אסורות ולא תלינן למימר של תרומה נתפתח' והותרו כולן ולא עוד אלא אפי' נתפרסו רובן השלמות אסורו' ולא אמרי' איסורא ברובא איתי' דאמ' בפ"ה אר"א חביות של תרומה שנתערבה בק"ן חביות ונתפתחו מאח' מהן נוטל דימוען ושותה והשאר אסורות ולא אמרינן איסורא ברובן איתיה ודוקא שנתפתחו או נתפרסו החביות מעצמן או בשוגג אבל במזיד אסורות וכן בשוגג למאן דקניס שוגג אטו מזיד באיסור' דרבנן דהאי איסורא דרבנן הוא דמדאורייתא ל"ש דבר חשוב ול"ש שאינו חשוב דאורייתא חד בתרי בטיל וכ' הרמב"ם ז"ל דדוק' למבטל האיסור קנסינן אבל לאחרים שרי ע"כ ומדבריו שמעינן דלא קנסי שוגג אטו מזיד ולא אסור אלא דוקא כשכיון לבטלם וכ"כ הטי"ד להדיא והא דלא שרינן אחרים אפי' נתרסקו רובן כ' מהרא"י טעם לדבר וז"ל ואפי' אם רוב נתרסקו לא אמרינן האיסו' ברובא איתיה ואף ע"ג דבכל דוכתא תלינן ברוב ירא' דהכא איכא למימר אדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוה כמו כל דפריש מרובא קא פריש ונמצא האיסור שהוא המיעוט לא נשתנה והופרש מקדמותו ע"כ אבל צריך ליתן טעם א"כ היכא שנאבד אחד מן התערו' דאמרינן לק' שהאיסור הוא שנאבד מן העולם ולא אמרינן אדרבא כל דפריש מרוב' קא פריש ונר' בעיני שסבר' גדול' ביניה' דאינו דומ' לנאבד שאינו בעול' לנחתך שהאיסור עדיין הוא לפנינו אלא שנתבטל וסברא זו תפס מהרא"י עיקר כאשר נכתוב לקמן בפ' כ"ה גבי חתיכת בשר שנתבשלה בלא מליחה עוד נכתוב מזה סוגיא סי' נ"ד עוד כת' הרא"ש והא דאמר חתיכה ה"ל אינה בטילה ה"מ שאסורה מחמ' עצמה כגון נבילה ובשר בחלב. וכיוצא בהן אבל חתיכה של היתר שקבלה טעם מן האיסור אף דלדברי המפרש חנ"נ בטילה היא בס' כשאר איסו' ע"כ וכן אנו נוהגין אע"פ דס"ל דבכל דוכתא חנ"נ מ"מ בטלה בתערובות בס' כשאר איסור היכא שאין מכירין אותה וממילא בטלה ברוב ביבש ואף ע"פ שלענין חה"ל חתיכת בשר שנאסר בחלב קרי איסור מחמת עצמו מ"מ לענין שתיאסר חבירתה בלא רוטב אינו קרוי איסור מחמת עצמו כאשר כ' לעיל סימן מ"ה:

דין תרנגולת בנוצתה לא מיקרי ראויה לכבד ובטילה וכן רגלים שלא נחרכו מלהסיר שערן וכן רגלים של אווזא שלא הוחרכו לא חשיבי ובטלי אבל רגלי' שהוסר שערן ועזרן אפי' לא ניטלו טלפיהן לא בטלו ודוקא של בהמה גסה אבל של בהמה דקה אפ' ניטלו טלפיהן לא חשיבי ורגלי אווזא שהוחרכו חשיבי ולא בטלי וכן כבש שלם או אווזא שלימה וחתיכה היה כולהו חשיבי ולא בטלי וראש של אווזא ושל שור וכבש לא חשיבי אבל של עגל חשיב ולא בטילי ולשון של שור נמי חשיב הדורא דכנתא לא חשיב ושל עגל חשיב ועור של אווזא שהופשט לא חשיב אפילו לא נחתך עדיין לחתיכות קטנות וגוף של אווזא שהופשטה מיקרי דבר שבמנין וחתיכה שלא נמלחה נמי חשיבא ראויה לכבד ולא בטילה וכו':

פסק כתב הרא"ש וכו' שמעתי די"א כבש שלם לא מקרי ראויה להתכבד לפני האורחים לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווזא שלם גם אלה דברי הבאי הם וכי בשביל שראו לחלק לכמה חתיכות חשובות גרע טפי כ"ש דחשיב טפי את שדרכו למנות וכ"ד ר"י כמ"ש לעיל וגם י"א שתרנגולת בנוצתה לא חשיבא ובטילה גם ז"א כיון שאחר תיקונה ובישולה ראויה להתכבד בה אורח גם עתה חשיבא את שדרכי למנות כאשר הוכחתי ממשנה דערלה ומפ"ב דערלה ע"כ ור"י מדור"ח כתב בשעריו ז"ל ומעשה בא לפני ר"י בתרנגולת נבילה שנתערב' בשני שחוטו' כשירות והאסורה עם הכשירות לא ניטלה נוצתה והתיר ר"ת דהואיל ולא ניטלה נוצתה אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא שלא נמלחות שנתערבה בכשירות אף ע"פ שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא לא בטלה דמליחה לא הוי מחוסר מעשה אבל נטילת נוצת' הוי מחוסר מעשה ומיהו ראיתי כמה גדולי' עושים שגם בנבילה בלא מליחה אומרים שהיא בטילה ורגלים של נבילה שנתערבו בכשירות א"ל ניטלו טלפיהן אז אינה ראויה להתכבד ובטילין ברוב ואותן האוסרין בנבילה שלא נמלחה אוסרין נמי ברגלים אפילו לא ניטלו טלפי' ואף לא נמלחו כי ראוי להתכבד וכ' מהרא"י בשערים שלו וז"ל והתיר ר"ת הואיל ולא ניטלו נוצתה הכי נהיגינן וכ"כ ברגלי' שלא נחרכו להסיר השיער מעליהם וכן הרגלים של אווזא אע"ג דחשיבי טפי מרגלי בהמ' דק' שהן כחושין שאין רגילי אינשי יקירי למכלינהו מ"מ א"ל הוחרכו עדיין להסיר עורן מעליהם כמו שרגילין דמו כולהו לתרנגולת בנוצתה אבל חתיכה שלא נמלחה ורגלים שהוסר שערן ועורן אע"פ שלא ניטלו טלפים אפשר לקוצצן כולם לא חשיב מחוסר מעשה כולי האי וכן כבש או אווזא שלם וחתיכה חיה בכל הני לא נהיגינן דלא בטילי וכ"מ מלשון אשי"רי דיש לחלק וכן מחלק בסמ"ק עכ"ל וצריך אני לפרשו מ"ש וכן מחלק בסמ"ק היינו שכתב תרנגול בנוצתה אינה קרויה להתכבד לפי שאינה ראויה עתה ואע"פ כן כתב חתיכה חיה קרויה ראויה להתכבד אלמא מחלק ומ"ש גם באשי"רי משמע דיש לחלק היינו משום שכ' בתחילה י"א כבש שלם או אווז שלם אינה קרויה חה"ל לפני האורחי' לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווזא שלם גם אלה דברי הבאי וכו' ואדרבה כ"ש דחשיבה טפי כו' ושוב כ' וי"א שתרנגולת בעודה בנוצתה לא חשיבא גם ז"א כו' א"כ דוק בדבריו שעל אותן שאומרים שכבש שלם אינה קרויה חה"ל כתב אדרבה דכ"ש הוא ובתרנגולת בנוצתה כ' גם ז"א וסברא בעלמ' קאמר כיון שלאחר תיקוני ראויה כו' א"כ משמע להדיא דחילוק גדול יש ביניהם ומ"ה כ' בתחיל' דברי הבאי וגבי התרנגולת בנוצתה לא כתב דברי הבאי אלא גם ז"א ובלשון הזה הביאו הטור לכן גם נראה לנהוג כהמרא"י לחומרא אף שכ' בספר מהרי"ל בשם גדול א' דמותר והיינו מטעמא מאחר דלא נהיגין בתרנגול' כרא"ש גם בכבש שלם אין לנהוג כמותו עכ"ל אכן כבר הגאון קודם בראייתו שיש חילוק ביניהם וגם בל"ז סברא הנראה לעינים היא שהתרנגולת בנוצתה מחוסר מעשה וטורח יותר מלחתוך לחתיכות שדרכו בכך ליתן בקדרה ולחתוך במהרה וקרויה עתה ראויה להתכבד ואף מה שנחסר מליחה גם ז"א דומה למעשה כאשר כ' בשערים ועוד נראה טעם הגון במליחה כי אף קודם מליחה ראויה לצלי בלא בישול ועוד אפי' לב של' אח"כ מותר ואף גם הרגלים אם לא ניטלו הטלפים ראוים הם להתכבד מאחר שאינם חסרים כ"א לחתוך ואף בעל השערים מדמה רגלים שלא ניטלו טלפיהם למליחה וכאשר כת' מהרא"י וכ"נ לפסוק הלכה כדברי הגאון ואף שהרמב"ם כתב להיתרן אצל כבש שלם בתשו' מ"מ אזלינן בתר הרא"ש שכת' דברי הבאי הם ומ"ש דרגלים של אווזא חשיבא טפי מרגלי בהמה דקה משו' שמצא בסמ"ק שכת' הורה ריב"א על רגלים של ספק טריפ' שנתערבו ברגלים של היתר שאינה בטילים ברוב וקשי' דה' אפי' טריפה ה"ל להתבטל וכר"י דאמר את שדרכו למנות שנינו ושמא משום חשש כבוד נגעו בה דמסתמא רגל בהמה גסה עשוי להתכבד ושל דקה נמי אפילו את"ל דאינו עשוי להתכבד מ"מ ל"פ רבנן ואם לא הסירו הטלפים צ"ע ע"כ ומאחר שכת' ר"יבא אף ברגלי בהמה דקה מכ"ש שיש להחמי' ברגלי אווזא בפרט האידנא שחושבין רגל אווזא למאכל חשוב וכן שמעתי מרופא מומח' שהוא הבריא באווזא ולא כמ"ש ר"י באו"ה ומה שכתב בסמ"ק א"ל ניטלו הטלפים אף מהרא"י הכריע לאיסו' אבל מ"מ ברגלים בהמה דקה שלא ניטלו הטלפים דאיכא תרתי לריעות' משיטא דאין קרויה ראויה להתכבד אלא אפי' ניטלו טלפיהם יראה להקל שהרי מהרא"י כ' שאין רגילים אינשי יקירי למכלינהו וכן הוא בימינו ובזמנינו וראש של אווזא מ"כ שלא חשבינן חה"ל וכן נראה אף בראש של שור וכבש שאינם חשובי' ראוים להתכבד והלשון של שו' פשיטא דחשוב חה"ל מא"א שהאכיל ג' לשונו' בחרדל לאורחים נכבדים אכן רא' של עגל חשוב חה"ל וכ"ה במקומינו ומצינו נמי בפ' כ"כ ר"ס מחרי' רישא ולכל הפחות הוא של עגל ומדעשה לכבוד שבת ש"מ ראויה להתכבד וכן קבלתי ועוד מצאתי הג"ה אחת וז"ל הדרא דכנתא אינה ראוי להתכבד דאין דרך לתת לאורחים הדרא דכנתא בקערה ולא עבידי אינשי דאכלי שומן בעיני' עכ"ה ומ"מ נ"ל הדורא דכנת' של עגל שרגילי' לאכלו במקצת מקומות צלוי במחב' בעיניה לפי שאין בו שומן כ"כ והוה ממש חה"ל ואף בכל שאר המקומות אין רגילין להסי' ממנו השומן אלא מתקני אותה ברוטב והוי חה"ל אף שבני המעיים אינן קרויין ח"הל הכא אגב שומן שלהם חשוב גם עינינו רואות שהוא דבר הראוי להתכבד וחשוב מאוד והרמב"ם כ' הכל לפי המקום לפי הזמן ומ"מ שמעינן מהאי הג"ה שמצאת שכ"ש עור של אווזא שלא הופשטה כלל כדי לאכלה אלא כדי לחתכה לחתיכות קטנות ולחתך אותה לשומן דלא נקרא חה"ל ולא כמ"ש ר"י בא"ו שלו שאינו בטל' דהוי חה"ל לפני אורחים ומעולם לא שמענו זה וכ"ש שלא ראינו ליתנה בקערה ויותר תימא שלשם כ' בשם מהר"י מולין שהוי חה"ל כשהיא שלימ' אבל כשנחתכה לא הוי ראויה להתכבד וא"כ הפלא ופלא הלא כבש שלם ואווזא שלם שאנו חשבינן חה"ל ולא קפדינן במה שהיא גדולה משיעור שאין ראויה להניחם כך לפני האורחים כמו שסוברים מקצת מפרשים אלא משום דאמרינן אין זה מחוסר מעשה גדול והוי כאילו נחתך וא"כ הכא כשהו' נחתך מודה דאינה חשובה ראוי להתכבד א"כ מאיזה צד תהא עור אווזא בשלימות נחשבת ראויה להתכבד ואווזא גופא כשהוא נפשטה לפי הסברא הוי חתיכה שאינה ר"ל ומ"מ לא מלאני לבי להקל לפי שהוא דבר שבמנין שרוב פעמי' מוכרין מאותה במנין בפרט בעת החורף ששוחטין הרב' אווזו' ביחד חכמי קראקא הורו על בשר אווזא שעל החזה שקורין בילי"ק שאעפ"י שהופשטה אווזא אעפ"כ נקרא הב"יליק חה"ל כי ראוי הוא ליתן לפני אורח ונ"ל דשלא כדין הורו אע"פי שהאמת הוא במקומות הללו שראויה לכבד לפני האורחים בצלייה מ"מ מאחר שהופשט האווזא וניט' תפארת' ועיקר היופי בטל ממנה חשיבות וקצת דמיא לבריה לשיטול ממנ' מעט בטל חשיבו' וכן כאן בטל חשיבותא מאחר דכשלא היתה מופשטת היתה חשובה יות' וקורקבן אי בטלה כתב' כבר בסימן נ"ב:

דין כל האיסורים שאינן בטילים מחמת חשיבות' אם נפל אחד מהן לים בענין שנאבד מן העולם או נאכל א' מהם הותרו כל הנשארות ודוקא לאוכלם ב' ב' אבל אחד אחד לא ודוקא שנפלה מעצמה אבל אם הפילו אפילו בשוגג אסור אטו מזיד ואם הפילו קודם שנודע התערובות שרי דלא שייך למקנסיה וכן אפי' אחר שנודע התערובות אם האכילו א' מהם לבן ברית בשוגג הותרו כולן דלא שייך למקנסיה אבל אם האכיל לכלב או לעכו"ם אפי' בשוגג לא הותרו וביארנו דאם נפל לים או נאכל דמותרי' הנשארות אין חילוק בין היה התערובות רבים בין לא היה אלא עם שני והאיסו' השלישי ונפל א' מהם כ' הותרו השנים הנשארים:

גרסינן בפ' התערובות אמר רבה ב"א אר"נ טבעות של ע"ז שנתערב בק' טבעות ונפל א' מהן לים הגדול הותר' כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא מיתבי רבא לר"נ אפילו אחת בריבויא ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא מית א"ל רב דאמר כר"א דתנן ר"א אומר אם קירב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים כולן והאר"א לא התיר ר"א אלא ב' ב' אבל אחד אחד לא א"ל אנא נמי תרתי קאמינא פי' שימכו' הטבעו' שני' שני' ולא אח' א' כדי שיהיה עם כל שנים בודאי א' של היתר וה"ה שאוסרין למוכרן כולן באחת כמו שאסור להקריבן כולן כא' ותו גרסינן התם אר"ל חביו' תרו' שנתערבה בק' חביות ונפלה א' מהם לים המלח הותרו כולן דאמרי' הך דאיסורא נפל ולמדנו מזה דה"ה לכל איסורים שאינן בטילין מחמת חשיבותן שנתערבו באחרות ונפל אחד מהן לים המלח הותרו כולן וכ"כ הרא"ש בתשוב' וכ"ד הרשב"א והר"ן וכ' הרשב"א דה"ה לדבר ש"ילמ והטעם דמאחר דמדאורייתא כל מידי ברובא בטיל אע"פ שהוא דבר חשוב אלא רבנן הוא דאסרוהו מ"ה כשנפל אחד מהן לים תלינן לקולא ואין חילק בין נתערבה דבר החשוב בריבוי בין לא נתערב אלא עם שנים ואח"כ נפל אחד מהן לים הותרו הנשארים מטעמא שפירשנו ומ"מ צריך ליהנות מהם ב' ב' באופן שפירשנו ותו גרסי' התם אמר רבה לא התיר ר"ל אלא חביות דמנכי' נפילת' תאנ' לא ור"י אמר אף בתאנה בנפילתה עלייתה פי' כשם שתחילת נפילתה תוך ההיתר נחשבה הוא כדי לאסור את כולו אף בשעלתה מתוכן יחשב מקום עלייתה להתיר הנשארים וכ' הר"ן בפ"ב דע"ז בגמ' דיין נסך שנפל לבור דלפום פשטה דסוגיא משמע דאפי' לאכילה תלינן להיתר ושרו אלא דאיכא נוסחי דגרסי אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל בתאנה לא ולפ"ז לא שריא בהכי אלא לענין איסור הנאה אבל לאכילה לא וכן דעת הרמב"ם אבל בירושלמי במס' תרומה משמע דאפי' לאכילה שרי עכ"ל אבל הרשב"א פסק הלכה כר"י וכתב שהראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו גי' הירוש' בזה ואתיא כדר"י דאפי' תאנה נמי מהני ע"כ ואני אומר אף דק"ל בכל דוכתא הלכה כרבה לגבי רב יוסף מ"מ הכא דק"ל כר"י שהרי אף רבה לא אמר אלא שר"ל לא התיר אלא טבעת ומאחר דהירוש' מתיר אפי' תאנה כר"י הכי נקטינן וכ' הרשב"א דנפל בים דנקט ר"נ לאו דוקא דה"ה לנאכל דליתא בעולם והא דנקט בים בא למעוטי פירש אח' מהם דלא שרי שאר התערובות דאדרבא אנו אומרים איסורא לתוך רובא משתאר וטעמא דמילתא דכל שישנה בעולם ואתה צריך לדון עליהן ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבה יש לנו לומר שהאיסור נשאר ברוב אבל כשנאכל אחד מהם או נאבדה ואין אתה צריך לדון עליהן אלא על אלו אנו אומרים שאותה שנאבד' היא האסור' ועיקר לכ"ז מפני שכבר נתבטלה ברוב ד"ת וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר דהך דאסורא נפל והאי דהיתר נינהו עכ"ל וכ' התו' לשם בשם ר"י דוקא שנפלה מעצמה אבל אם הפילוהו אפי' שוגג אסור אטו מזיד וכ"כ הרא"ש בתשובה אבל הרשב"א כת' אהא דר"נ דאפילו הפילוהו הוא שרי אם היה שוגג כדין מבטל איסור בידים וכ' מהרא"י בשערים שלו על מ"ש ר"י אם הפילו אפי' שוגג אסור יראה דדוקא נקט ר"י הפילו שוגג אבל אכלו שוגג ליכא למיקנסיה אטו מזי' דוודאי לא יאכל האחד במזיד להתי' האח' לפי דעתו מדקאכי' ודאי איסור שהרי בדעתו שהאיסור ילך לו וטפי הוה שרי למכלינהו כולהון בספק עכ"ל ובתשובת' כ' דאפי' לדברי ר"י אם האכיל בשוגג אחת לבן ברית דשרו האחרות ולא קנסינן כה"ג שוג' אטו מזיד אבל האכיל לכלב או לעכו"ם קנסינן אטו מזיד דומיא דהפילו וכ' הרא"ש בתשובה שנראה כיון שנאכל קודם שנודע הספק לא שייך למיקנסיה דלא שייך קנס אלא אחר שנודע התערובות דקנסינן כגון ששכח אטו מזיד אבל קודם שנודע התערובות לא שייך למקנסי אטו אחר שנודע התערובות דשמא לעול' לא יודע התערובות כלל של דבר כל זמן שהיה בחזק' היתר לא שייך למיקנסה:

דין דברים החשובים שנתערבו באחרות ומאותו התערובו' נפלה חתיכה א' לתוך שאר החתיכות מותר התערובת השני לאכול שנים שנים אבל התערובות הראשון אסור ולא מבעיא פירש אחד אלא אפילו פירושו הרבה מהם אין להתיר הרוב הנשארות ואם נתערב כל הרוב בתוך חתיכות אחרות כולן אסורות אבל המיעוט שפירשו ונתערבו באחרות ברוב מותרות מכח ס"ס ואם פירשו מחצה על מחצה ונפלה מחציתו למקום אחר מותר ודוקא ספק שע"י ב' תערובות הוא דמתירין בדבר חשוב אבל אם היו הספק הראשון אסור מן התורה כגון ספק טריפה ונתערבה באחרות כולן אסורות אם היו מדברים החשובים:

תו גרסינן התם בפ' התערובות אמר רב טבע' של ע"ז ונתערבה בק' טבעות ופירשו מ' למקום אחד וס' למקום א' פרשה אחת ממ' אינה אוסרת אחת מס' אוסרת מ"ש אחד ממ' דלא אמרינן איסורא ברובא איתיה אחד מס' נמי אמרינן איסורא ברובא איתיה אלא אם פירשו מ' כולם למקום אחד אין אוסרים ס' למקום אחד אוסרות כי אמריתו קמיה דשמואל א"ל הנח לע"ז שספיקא וס"ס אסורין עד סוף העולם מיתיבי ספק ע"ז אסורה וס"ס מותרת כיצד כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פי' אח' מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין תנאי הי' דתניא ר"י אומר לרימוני בדן אסורין בכ"ש כיצד נפל אחד מהן לריבוייא ומריבוא לריבויא אסורין ר"ש ב"י אומר משום ר"ש לריבויא אסורין ומריבוי לשלש ומשלש למקום אחר מותר פרש"י ר"ש אומר לריבויא אסורין כו' פי' רבויא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם הוא דאסור אבל פירש אחד מאותו רבויא לג' רימונים ומן השלש פי' אחד למקום אחר מות' אף השלש האמצעיים דס"ס בטיל עכ"ל אבל התו' פירשו הא בבריית' דכוס של ע"ז וכו' פירש א' מהן לרבויא ומן הריבויא לריבוייא דלא איצטרי' מריבוייא דריבוייא אלא למימ' מאן דאסר אסר בכולהו א"נ משום דיש לחלק בין ריבוייא ראשון לריבוייא שני דריבוייא ראשון אי מתהני בכולו בבת אחת אסור דקא מתהני בחדא ספיקא כיון דבבת א' מתהני אלא ב' ב' אבל ריבוייא שניה אפי' נהנה מכולו בבת אחת ס"ס הוא ושרי וכן מ"ש מרבויא לשלש ומשלש למקום אחר אסור להנות משלש הראשון בבת א' ומן התערוב' בשנים שרי מה"ט דפי' ובקונ' לא פי' כן תו מסקינן שמואל דאמר כמאן אי כר"י אפי' בשאר איסורי' אוסר אי כר"ש בע"ז נמי שרי וכ"ת שאני ליה לר"ש בין ע"ז לשאר איסורים חלא הא דתני ספק ע"ז אסורה וס"ס מותרת מני לא ר"י ולא ר"ש לעולם ר"ש ושמואל סבר לה כר"י בחדא ופליג עליה בחדא ותו מסקינן אמר מר מריבוי' לשלש ומשלש למקו' אחר מותר מ"ש שלש דאיכא רובא שנים נמי איכא רובא מאי שלש דקתני תרתי ועמו יהיה שלש וא"א ס"ל כר"א ופרש"י שמואל דאמ' ס"ס דע"ז אסור ס"ל כר"א דתנן במסכת ע"ז נטל הימנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצ' פי' יצטנן ולא יהנה מהסיקו אפה בהן את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות ואחרות באחרות אסורות בהנא' רא"א יוליך הנאה לים המלח אלמ' אית ליה לר"א ס"ס אסור בע"ז מדקתני אחרות באחרות ל"א סבר כר"א אר"ש קאי דאמר מריבוי לשלש ותרציני מאי שלשה דקא' תרי והוא וא"א שלשה דווקא קאמר ודוקא אמרינן תיסגי בתרי סבר לה כר"א דאמר לא התיר ר"א אלא שנים הלכך בעינן ג' דלהויא עמו ד' דלשקלינהו ב' ב' וראשון ישר בעיני ע"כ והתו' כתב אדרבה דללשון ראשון קשה לר"ת חדא מאי סבר לה כר"א דקאמ' הא דרבנן נמי אסרי ודוחק לפרש דברי ר"א ומחלוקותו קאמר ועוד דר"א בשאר איסורי' נמי אוסר התם ועוד דהל"ל דתנן ולאתוי מתני' דהתם דכיון שלא הוזכרה בכולה שמעתתא ועוד דלעיל פי' דל"ג התם ואחרות באחרות ועוד כתב בכל הספרים סבר לה כר"א אליבא דר"א ונראה כלשון השני שפירש בקו' דר"ש סבר כר"א דאמר תולין את האיסו' להקל ולומר האיסור הלך לו דאמר אם קרב הראש של אחד יקריבו כל הראשים ואמר ר"א לא התיר ר"א אלא ב' ב' והיכא דנפל איסור לריבוייא אסורים שזה ספק הראשון דרימוני באדן לא בטלי מריבוייא לשלש דה"ל ס"ס דאמרינן איסורא ברובא איתיה אלו ד' מותרין וד' בעינן כדי שימכרו ב' ב' דאי נפל לתרי והוא שלישי נמצא האח' באיסורו כשימכרו השנים וליהנות מכולן בבת א' פשיטא דאסור כדפרישית לעיל ס"כ והנה מה שפי' רש"י בתחילה דבעי ג' תערובות ואז מותר אף תערובות הב' סברא חדשה היא גם הרשב"א ל"ג הכי אלא ר"ש אומר לריבוייא אסורי' לשלש ומשלש למקום אחר מותר דהיינו שתי התערובות לחוד וכ"כ בת"ה וכן הי"ד לא כתבו אלא שתי תערובות מ"מ נראה אפי' לגירסת רש"י סברא הוא דלא בעינן ב' ב' אלא בתערובות הב' אבל בתערובות הג' יצא מכלל ספק תערובות ושרי אפי' כולה בבת א' ותמהני שבט"ור לא הזכירו שהרי הרא"ש תפס פי' התוס' עיקר והזכירו בשם ר"ש לעיל בסי' מ"ד וכ' הרשב"א והטו' ג"כ הביאו וז"ל דוקא כשנאבד אחד מן העולם כדפי' אבל לא נאבד אלא שפי' א' מהן אין להתיר בשביל זה הנשארים וכבר כ' הרשב"א טעם זו בסימן שלפני זה ולא מבעיא אם פירש אח' מהן אלא אפי' פירשו מהן הרבה אין להתיר הרוב הנשארו' אלא המיעוט שפירשו מותרין שאנו תולין לומ' האיסו' ברוב והרוב אסור ואם כל הרוב נתערבו באחרים כולן אסורות כאילו נפל שם האיסור בידוע אבל אם המיעוט נפל למקו' אחר מותר והנה מ"ש שאין להתיר הרוב אלא המיעוט לדברי הרשב"א דס"ל אם פי' ממילא שרי כדברי ר"ת א"ש ולדברי הטור שס"ל כדעת אביו הרא"ש ז"ל שכתב כר"י דאפי' פי' ממילא גזר כן שמא יקח מן הקבוע לא מישתכח שיותרו מיעוט שפי' א"ל שפי' קודם שנודע לנו תערובתו דשרי אפי' לדברי הרא"ש כדפיר' לעיל ומ"ש אח"כ שאם נפל המיעוט למקו' אחר מותר דהיינו דברי הגמר' שהארבעים אינה אוסרות דמשמע בלא תערובות אסורות אף שפירשו לדברי הרשב"א צ"ל דאיירי שפי' לפנינו דה"ל כקבוע ואסור ומ"מ אינו אוסר בתערובתו דהיינו מריבויא לריבוייא דבעינן תרי תערובות כדי להתירו וכ"כ הרשב"א להדיא דגמ' דהתם דבעינן תרי תערובות שלא אמרינן מיד אחר תערובות הראשון כל דפריש מרובא קא פריש איירי בפי' לפנינו דהוה דינו כמו שהוא פ' מהן בידים ומ"מ שרי בתערובות השני בפרט כשהוא המועט לאפוקי הרוב אפי' בשתי תערובות ואף בכמה תערובות כה"ג לעיל אמרינן איסורא ברובא איתא עוד כ' הטור בשם הרשב"א דאפי' נפל מחצית למקום אחר מותר שאנו תולין להקל בס"ס שמא לא היה איסור בתוך אלו שנפלו לכאן ואת"ל כאן היה שמא זה שאוכל עתה אינן מאיסור ובת"ה נתן טעם לדבריו וז"ל נראה שאם פירשו נ' למקום אח' והנ' למקום אח' כולם מותרי' דהא איכא ס"ס והא דנקט ר"י פירשו מ' למקו' אחד היינו משום דבעי למימ' פירשו ס' לצד אחד כולן אסורין וכתב עוד הטור מדברי הרשב"א ודווקא שתערובות הראשון היה מות' מן התורה כגון שנתבטל ברוב לכך תולין להקל בס"ס אבל חתיכת איסו' שנתערבה בחתיכות הית' ומאילו השנים נפל א' מהן לתוך י' של היתר אין אומר בזה ס"ס להקל לפי שאנו רואים כל אחד מהשנים בגופו של איסו' כל זמן שלא נתבטל האיסור ברוב ע"כ ולפ"ז יראה לכאורה בתערובות השני לא בעי רוב אלא אפי' א' באחד דהא ס"ס הוא וליתא דהא לכ"ע בעינן לאכול ב' ב' ולא כאחת מאחר דק"ל כר"א וזהו לא מישתכח בפחות מג' בין הכל ואף בג' לא יתכן לאכול אלא השנים והשליש' הנותר יאס' א"ל בד' כאש' פי' לעיל בשם התו' וכתב עוד והא דשרינן ס"ס דוקא ע"י הערוב' כדפירשתי אבל ספק טריפה שנתערב' באחרות כולם אסורין עד שיהא בהית' כדי לבטל האיסו' אם הוא מדברים המתבטלים שכיון שספק הראשון היה בגופו אין להתי' מס"ס וי"א שאפי' בס"ס שע"י התערובות אין להתיר בדברים החשובות וכי היכי דמהני להו חשיבתייהו ולא בטילי אפי' באלף מהניא להו נמי שלא להתיר בה ס"ס ול"נ בס"ס מות' בכל האסורי' אפי' בע"ז ע"כ והנה מ"ש דספק טריפה אוסרות בתערובו' הוא דברי ר"י כאשר כתבתי בפ' א"ט בסי' ע"ח אבל מ"ש וי"א דאפי' בס"ס שע"י תערוב' אין להתירו בדברים החשובים וקשה להבין דהא כל ס"ס דע"י תערובות לא תמצא אלא בדברים החשובים דאל"כ אפי' בוודאי איסור בטל בתערובות א' והלא מוכח להדיא מפ' התערובת דאפי' בע"ז ותרומה דחמירי דשרי בס"ס ע"י תערובות כדפי' לעיל ואם באת' לחלק ביניהון א"כ מהו שכת' אח"כ מותר בכל האסורי' אפי' בע"ז ובע"כ ט"ס הוא והכי הוא וי"א שאפילו בס"ס שלא ע"י התערובות אין להתיר בדברים החשובי' פי' דהיינו שתי ספיקות בגוף הדבר דנהי דדברים החשובים בטלו בשתי תערובו' היינו משום דלא החמירו אלא לאסור ולא להתבטל אפי' באלף אלא בתערובות הראשון אבל בס"ס שלא מענין התערובות כמו שהחמירו שלא להיבטל בתחילה אפי' באלף ה"ה שלא להתירן בס"ס ע"ז כתב ול"כ מאחר דס"ס דאורייתא הוא שרי אף בע"ז הלכתא כרב לגבי שמואל דאפילו בעבודה זרה ס"ס מות' ואין חילוק בין ספק ספיקא דע"י שתי תערובות או שהכל בגוף אחד וכ"ש בשאר איסורי' וכמ"ש לעיל בפ' א"ט וכ"ד כל המחברי' כי לא כתבו לאיסור ספק דרוס' אלא משום דלא הוי ס"ס ממש אבל אי הוה ס"ס הוי שרי אף שהוא דבר חשוב שהרי כתב אפי' באלף לא בטלי והאגודה שכ' בשילהי כ"ה אם בא להתיר מכח ס"ס יזהר שלא יהא ספק מראשון שנתערב בריה או חה"ל או דבר שבמנין עכ"ל וא"כ נמי הכא ה"פ היכא שהספק הראשון אינה מכח התערובות אלא מכח עצמו ואח"כ נתערב אז אין להתיר מכח הס"ס היכא שהספק הראשון הוא ראוי להתכבד או בריה והיינו כדברי ר"י לעיל:

דין נתבאר חלוקים של איסור שנפל למקום אחד ואין ידוע לאיזה מקום נפל שיש להקל ולהחמיר כו' ודין ששתי קדרות לבטל איסור אחד שבקדירות היכא דלא ידעינן באיזה נפל ודווקא בנפילה אח' ולא בשתי נפילות:

תערובת דאתא לידן נימ' בה מילת' כתב הטור מספר ת"ח איסו' שנפל למקום אחד ואין ידוע לאיזה מקום נפל יש בה להקל ולהחמיר כיצד ב' קדרות אחת של היתר כגון בשר שחוט' ואחת של איסור כגון בשר נבילה ולפניהם ב' חתיכות א' של היתר וא' של איסור אם החתיכה היא מאיסור דרבנן כגון שומנו של ג"ה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאנו תולין לו' שהאיסו' נפל לתוך איס' והיתר נפל לתוך של היתר ואפילו אם ההיתר שבקדירה אינה רבה על האיסור שלפניה וכן הדין א"ל היה כאן אלא קדיר' אחת של בשר שחוט' ונפל בה אחת מאלו ב' החתיכו' ואין ידוע איזה נפל שאנו תולין דשל היתר נפלה אפי' אין ההיתר רבה על האיסור או לא היה כאן חתיכה אחת מאיסור דרבנן ויש ב' קדרות א' של היתר ואחת של איסו' ואין ידוע לאיזה נפלה גם בזו תלינן להקל וכ"ז פשוט והוא נלקח מבריית' דפ' הערל ב' קופו' כו' בסי' ל"ג ע"ש וכ' עוד בד"א שתולין בכל אלו להקל אפילו אין ההיתר רבה על האיסור שאין האיסור ג"כ רבה על ההיתר אבל אם האיסור רבה על ההית' אין תולין כ"כ להקל פי' נהי דמקלינן בספק איסור דרבנן אבל לא מקילינן בוודאי איסור דרבנן היה האיסור של תורה אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מד"ת היה ההית' רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מד"ת תולין להקל כיצד ב' קדרו' א' של בש' שחוטה וא' של בש' נבילה ונפלה חתיכה נבילה לתוך א' מהן אם ההיתר שבקדירה רבה קצת על החתיכה נבילה תולין להקל לפי שד"ת מין במינו בטל ברוב אלא שחכמים צריכין ס' וכיון שאינן אלא מדרבנן מקילינן היו ב' קדרות ממין אחד והאיסור מין אחר אין תולין להקל עד שירבה ההיתר ס' על האיסור מפני שאין מתבטל מין בשאינו מינו ד"ס לפי שטעמו בעי' בפחו' מס' ויש מקילין להקל כל זמן שאין בו כזית בכדי אכילת פרס וכבר כתב' לעיל דדעת ר"ת עיקר דלא בעינן כזית בכדי א"פ אלא דוקא במלקות ולא לאיסור עוד כתב דינים אחרים וכמעט כולו מתוס' דתרומות ומשניות היו כאן שתי קדרות של היתר ולפניהם שתי חתיכות א' של היתר וא' של איסור ונפל אח' לתוך זו ואחת לתוך זו שתיהן אסורות אפי' באיסור דרבנן שא"א לתלות באחד יות' מחברתה בד"א בשאין בשום אחת מהן כדי לבטל האיסור אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור שתיהן מותרות שאני אומר האיסור נפל לתוך אותו שיש בו כדי לבטלה ואין חילוק בין אם שתי הקדרו' של אדם אח' או משל שני ב"א והנה י"א דקאי על הא דקא' אם יש באחת מהן כדי לבטל כו' אבל רישא דקאמר שתיהן אסורות איירי דוקא בב' ב"א דאי באדם אחד הלא כ' המחבר לקמן דמצטרפות כל הקדירות לבטלו ול"נ לי כלל לומר בסתמא איירי דוקא בשני ב"א דא"כ ה"ל לפרושי כמו שפי' לקמן אלא שיש לחלק ולומר דהכא שאני דאיירי בשתי נפילות וכמו שמפורש לקמן דדוקא בנפילה אחת הוא דאמרינן הכי אלא יש להשיב שהרי דברי הטו' הם דברי הרשב"א והדין הראשון של ב' קדרות של היתר ולפניהם ב' חתיכו' כו' שהביא הטור הוציא הרשב"א מהא דמייתי במס' ביצה הדורס ליטרא קציעות כו' ושם לא איירי רק בנפילה אחת וצ"ל דהכא נמי לאו דווקא בשתי נפילות קאמר ה"ה בנפילה אחת והא דשתיהן אסורות מיירי בדליכא אפי' בצרופן כדי לבטל האיסור והטור לא בא רק להודיעם זה הדין דהיכ' דאין יכולין לתלות באחד יותר מחבירו דשניהן אסורו' וכ"מ להדיא דאיירי בדליכא אפי' בצירוף שתיהן לבטל האיסור שהרי הרשב"א הוציא דין זה מההיא דליטרא קציעות לשם מיירי בדליכא בכולהו כדי לבטל האיסור ולכן אמר ר"י לא תעלה עד שיהיה ק' של הית' וכשכת' הטור אח"כ על דין הראשון בד"א כשאין בשום אחת מהן כדי לבטל האיסו' כו' אין לדקדק הזה הלשון דבאחת מהן הוא דליכא הא בצירופן משמע דאיכא דהטור לא מיירי עתה בה כלל אלא רצה להודיענו הא כשיש באחד מהן כדי לבטל האיסו' שתיהן מותרו' שאני אומר האיסור נפל לתוך ההיתר וכו' ואפי' לשני ב"א צירוף באשר כתב ברשב"א בהסכימו עם ר"ש ותדע שהרי הטור כתב לקמן ויש בשתיהן לבטל האיסור כו' ובדין הראשון לא כת' כלום משמע דלא איירי כלל בדין זה אלא בדין דאין תולין האיסור באחד יותר מחברת' נחזיר לדבריו היה כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך א' מהן וידוע לאיזה נפל וחזר ונפל איסור לתו' אחת מהן ואין ידוע לאיזה נפל אני אומר למקום שנפל איסור הראשון נפל גם השני נפל האיסור לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזה נפל ואח"כ נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזה נפל שתיהן אסורות פי' מאחר שכבר נאס' שוב לא יצא מחזקתו ואין אומרים למקום איסור אחרון נפל גם הראשון היו כאן שתי קדרו' של היתר ונפל איסור לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזה נפל ואין באח' כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטל שתיהן מצטרפין לבטלו ולא עוד אלא אפי' היתה אחת בבית ואח' בעלייה מצטרפין והנה אפי' לק' שכל שנכנס בספ' מחמת איסור מצטרף לבטלו בד"א בשתיהן משל אדם א' לפי שכל שהוא של אדם א' עתיד להתערב לפיכך רואין אותו כאילו כבר מעורב אבל אם של שני ב"א אין מצטרפין לבטלו ע"כ ונראה דוקא בנפילה אחת הוא דאמרי' הכי מאחר שעשוי להתערב כאילו נפל לשתיהן כאחת אבל בשתי נפילו' חילק הנפילו' חילוק הקדירות ולא נקראין ראויין להתערב ואף שחילק זו אינה מוזכר לא במשנ' ולא בתוספתא ולא מצאתי בספר א' מהמחברים מ"מ סברא חזק' ופשוטה היא בעיני ובפרט להחמיר דלא אמרינן מצטרפת אלא בנפילה אחת וה"ה ענינים שאין עומדים להתערב אע"פ שהכל מין אחד אלא שזו שנתבשל במתיקות וזו בקיוהא בחומץ או כה"ג אין מצטרפין שהרי בתוספתא דתרומות מחלק בין שתי קופות למגורות לפי שהקופות עומדות להתערב ולא המגורת אלמא שתלוי הכל במה שעומד להתערב:

דין איסור שנתערב בהיתר ואין בו כדי לאסור ואח"כ נפל בתוכה עוד מן האיסור הראשון אמרינן דחוזר וניעור ואוסר בין במין במינו בין במין שלא במינו בין בלח בין ביבש ואין חילוק בין ידע בין נפילה לנפילה בין לא ידע ודוקא כשנפל אח"כ ממין של איסור הראשון אבל נ"ט זתים של היתר שנתבשלו עם ב' זיתים אח' של דם ואחד של חלב מותר דגם האיסור מסייע אל ההיתר כל אחד לבטל חבירו ומ"מ אם כבר נתבשל נ"ט עם זית אחד של דם ואחר כך נפל עוד כזית של חלב אסור דכבר נ"נ קודם שנפל איסור השני ובדבר יבש אפי' נפלו זה אחר זה מסייע כל אחד לבטל חבירו והכל מותר:

גרסינן בפ"ב דע"ז אמר רב דימי אר"י המערה י"נ מחביות לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ופסקו המחברים דלית הלכת' כוות' והראב"ד ס"ל דאע"ג דלית הלכת' כוותי' לענין יין ביין מיהו יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכיוצא בהן הלכתא כוותיה שאם יפול האיסור לתוך היתר מעט שאין בו נ"ט בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לו שאין מצטרף עוד לאיסור אלא אף דהיתר מצטרף לבטל האיסור הנופל בו לאחר מכאן אבל הרמב"ן כ' אפי' בשאר איסורין לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר מועט אע"פי שנתבטל מחמת מיעוטו אם חזר ונפל שם איסור שבצירופו של ראשון בו כדי נ"ט נאס' היתר זה דהא דחו לר"ד דלא אמרה ר"י וכיון דאידחי ליה לגמרי אידחי ולית' כלל טעמ' דמילתא משום דטעמא לא בטל ואפילו מין במינו דליכא למיקם אטעמ' כיון שהשיעור יש בו כדי ליתן טעם בכנגדו שלא במינו אסור ואין צ"ל באיסור המקל' אלא אפילו דמיקטף אסור דחוזר וניעור והוא דעת הרא"ש וכל המחברי' האחרוני' והר"ן האריך שם ודעתו ז"ל כדע' הרמ"בן וכ"ד הרשב"א והתו' כ' שם בפשיטות דכל שבא לכלל נ"ט חוזר וניעור ונרא' היכא דאמרינן חוזר וניעור אין חילוק בין שנתרבה האיסור עד שלא יהא בהיתר יותר מן האיסור דלא דווקא בעינן שנתרב' האיסור על ההית' כמ"ש הרא"ש דודאי לאו דווק' הוא דמחצה על מחצה נמי אסור מדאורייתא כמו רוב של איסור ובין שמתחילה נתערב בלח ולא היה בנ"ט ונתרבה שוב עד שיתן טעם עם הראשון אף שנתבטל כבר ק"ל דחוזר וניעור בין הוא ביבש בין הוא בנתינת טעם ובא"ז כ' חתיכה של איסור שנפל לתוך ס' של היתר ויודע בה שנפלה ואח"כ נפלה חתיכה אחרת הרי זו מותרת ואם לא ידע הכל אסור כך הורה ר"י הלוי ובנו ראבי"ה אמר אפי' ידע בה אסור אא"כ הגביה אותה לחוץ קודם שנפלה השניי' ומ"מ הכריע כר"י הלוי ע"כ וכתב מהר"אי בשערים שלו וז"ל וראבי"ה אסר אפילו ידע וכו' יראה דמסברת הרא"ש קאמר לה דסבר' גדול' הוא דכ' כיון שנתרבה האיסור הרי הוא הוכר ומרגישין הטעם ולא מבעיא לפי' רש"י בפג"ה דסבר דלא סמכינן אלא הכא דלא יהיב טעמ' אלא אף לפי' התו' ואשר"י דכ' בסתמא סמכינן ואמרינן דלא יהיב טעמא הכא דוודאי יהיב טעמא אסור דהוי כאלו טעים ליה כהן ואומר דיהיב טעמא כדאיתא התם באשי"רי עכ"ל ונראה מה שהכריע מהרא"י כדעת ראבי"ה היינו במה שחולק על אביו שבא לחלק בין נודע בנתיי' כו' אבל מ"מ מ"ש ראבי"ה אא"כ הגבי' אותה לחוץ לא ס"ל כוותיה דמאחר שנתן טעם בקדירה עד שבאיסור השני יצטרפו שני האסורים עד שהרגיש הטעם בקדירה מה לי שסלקו או לא סלקו כי לא שייך הגבהה אלא בתרומה שצריכה הרמה שעולה באח' וק' בטעמ' ומ"ה כשהרימה נסתלק האיסור מש"כ בנתינת טעם א"ל שיסליקנו קודם שיפלוט דהיינו שנפל בשעת רתיחת הקדירה וקדם וסילקו מיד קודם שנח מרתיחתו דאז מבליע ולא פליט כדאיתא לקמן בפרק כ"ה ומ"מ נראה באיסור דמין אחד הוא דאמרינן הכי אבל בכל שתי האסורים לא אמרינן אלא אף האיסור מסייע לבטל את ההיתר כמ"ש הטור וז"ל כל שיש ס' נגד האיסור מבטלין אותו אפילו אין הם כולו היתר כגון קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כל א' מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו וכן ל' זיתים של היתר שנפל לתוכו זית של דם ול' זיתים אחרים של היתר שנפל בהן זית חלב ונתערבו אלו התערובות בשוגג מותרים והם מדברי הרא"ש שכ' כך בתשו' ואזיל לשיטתו דס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר וחלב ולא בחלב ודם ולא ק"ל הכי אלא בכל דוכתא אמרינן חנ"נ כמ"ש לקמן ועוד שאף לפי דבריו נראה דה"ל לחלק ולומר נהי דס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים להצריך ס' נגד כל החתיכה שנאסרה אלא כנגד האיסור מ"מ חתיכה שנאסרה שוב אין לה היתר דאפשר לסוחטו אמרינן בכל האסורין וא"כ כל החתיכות שנאסרו כבר בקדיר' והן ידועות וניכרות שוב א"א להתירן שהרי כבר נאסרו ואיפשר לסוחטו אסור אם לא שנתערבו לגמרי ועד שאפשר לסוחטו וחנ"נ תרי מילי נינהו כדמשמע להדיא בפ' כ"ה סבר רב ואפשר לסוחטו מותר אמאי אמרי' חנ"נ אלא סבר אפשר לסוחטו אסור אלמא תרי מילי נינהו ומאן דס"ל אפש' לסוחטו מותר לא מצי למימר חנ"נ אבל מאן דס"ל אין חנ"נ מ"מ מצי למיסבר אפשר לסוחטו אסור וכ"כ הרשב"א והטור מביאו בי"ד בסי' ק"ו ומה שהביא הרא"ש ראייה לדבר דאף לענין היתר אמרינן חוזר וניעור להתירו דתנן בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן כשם שהותירו החולין הותירו התרומה ואסור ואם ידוע שחטין של חולין יפות משל תרומה מותר פי' משום דשל חולין והותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה ואע"פ דמעיקרא נאסרו וחזרו והותירה בטחי' שמצא הניתור את מינו הנאסר וניעור ואיסו' מצטרף עמו והותר הכל וראייה של הבל היא דהתם נתערב ביבש מ"ה לא שייך לומר נ"נ אבל דבר לח הנתערב בנ"ט ונאסר שוב אין לו היתר ועוד לגמרי אינו דומה לנדון התם כשנתרבו החולין אחר הטחינה אתגלי למפרע שרוב היה בחולין אלא שהיה נעלם ממנו שעדיין לא ידענו ביאר הדבר עם אחר הטחינה ובסוף איגלאי מילת' שלא נאסר מן העולם ע"כ נר' דלא שייך לומר כלל חוזר וניעור להתיר כשנתרבה עליו הדבר כ"א ביבש וכ"פ מהרא"י כאש' נכתוב לקמן בסי' נ"ט ומאחר דלא ק"ל כסברת הרא"ש והטור שחוזר האיסור להיתירא א"כ לא אשכחן שהאיסור יועיל לבטל את ההיתר אם לא ביבש וכדר"ל דאמר הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה פטורין אבל מ"מ אסורין מאחר דהכל איסורא הוא אף בלח אשכחן כגון שבישל נ"ט זיתים של היתר וב' זיתים א' של דם וא' של חלב שמותרין וה"ה אם נפלו ב' זיתים של ב' מיני איסור לקדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר אלא שתרתי זיתים כרוכים וקשורים זה בזה שבאו בבת אח' בקדירה דאל"כ א"א לצמצם שנפלו ואיזה שהקדים נעשה הקדירה נבילה הימנו ודין תבלין כשבאי' למתק הקדירה שמצטרפים אפי' בשני איסורי' כתבתי בפ' ר"ע ס"ט:

דין דבכל אסורים אמרינן חנ"נ וצריך ס' נגד כל אות' החתיכה בין במינו בין שלא במינו ועוד יתבאר מזה לפנינו:

דרש רבה בב"ח חתיכה של נבילה ושל דג טמא אין אוסרין עד שתתן טעם ברוטב ובקיפא ובחתיכות אוקי רב אמורא עליה ודרש אפי' לא נתנה טעם בכל הקדירה אלא בחתיכה אז חנ"נ ואוסרות כל החתיכו' כולן מפני שהן מינו פי' רב ס"ל מין במינו במשהו כר"י ואנו לא ק"ל הכי אלא הכל בטל בס' כדפי' לעיל וכתבו התו' ל"ל שקבלה חתיכה של היתר טעם והא בכ"ש איתסרה במינה ומדקאמר אפי' לא נתנה טעם אלא בחתיכה משמע שנבלע בה כ"כ הרבה שאף שלא במינה היה מספיק בה ליתן טעם ותירץ ר"ת דנהי היא גופא מיתסרה מ"מ לא הוי אמרת שנ"נ לאסור כל החתיכות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע"י כ"ש ור"א היה אומר מתוך קושיא זו דלא אמרינן בכל האסורין שבתורה חנ"נ להצריך ס' לבטל כל החתיכות שנאסרה רק שיהיה בהיתר ס' לבטלה האיסור שנבלע בחתיכ' הילכך לרב דאית ליה הכא במין במינו לא בטיל אי לא דנאסרה החתיכה בנ"ט אלא בכ"ש לא היתה אוסר' שאר החתיכות מפני שהן מינה שהרי א"צ לבטל אלא האיסור לבד וכיון דלא נתן טעם בחתיכה הרי הוא כמאן דליתא ולא חשיב מין במינו א"ל כשקבלה טעם מן האיסו' דאז מקרי מין במינו והא דאמרינן לקמן בפ' כ"ה טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר כיון שנתנה טעם בחתיכה חנ"נ ואוסרת ולא סגי בביטול הטיפה לחודיה בשר בחלב שאני דכל חד לחודיה שרי וכי איתניהו בהדי הדדי אסירי הלכך השתא נעשו בין שתיהם חתיכה דאיסורא ולוקה אם אכל חצי זית מן הבשר וחצי זית מן החלב אבל איסור הנבלע בהיתר נאסר בנ"ט ומאחר שלא נאסרה החתיכה אלא מטעם איסור הנבלע בתוכה וא"א ליפרד ממנה לא בעי ס' אלא לבטל האיסור הנבלע בתוכה ואע"ג דלא ק"ל כרב בהא דסבר כר' יהוד' דמין במינו אוסר מ"מ בהך סברא ליכא מאן דפליג עליה כי עיקר מילתא דרב בא להשמיע לנו דבר זה דאל"כ לא היה צ"ל אלא חתיכה של נבילה אוסרות כל חתיכות מפני שהן מינה ודיו אלא בא להשמיענו שצריך נ"ט בחתיכה כדפרישית וכת' התו' דלפי ר"א ניחא הא דאמרינן בפ"ק דתמור' אין המדומע מדמע אלא לפי החשבון ולא אמרי' שתחשב הכל תרומה ומיהו יש לחלק בין בדבר יבש ובין בדבר הנאסר ע"י נ"ט ועוד ניחא לפירושו הא דאמרינן בפ"ב דע"ז גבי יין נסך שנפל לבור דאפילו נפל שם קיתון מים לבסוף רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ולא אמרינן שמתחילה נעשה היין של היתר עצמה נבילה ויהיה צריך מים לבטל שניהם ומיהו י"ל דהתם מיירי שלא היה בי"נ כדי ליתן טעם ביין כשר ולא נאסר אלא ע"י כ"ש לא אמרינן שיעשה הוא עצמו נבילה כדפי' ר"ת ואע"ג דהיינו דוקא לענין שלא תיאסר אותה חתיכה אחרות אבל היא עצמ' כיון דנאסרה אסורה לעולם למ"ד אפשר לסוחטו אסור דלמא למאן דאית ליה האי סברא לשם דמתיר אפי' נפל מים לבסוף היה מתיר נמי גם החתיכה עצמה וכ' ע"ז הרא"ש ז"ל וכ"ז דוחק ול"נ שאין זה דוחק כלל כי בשלמא במין בש"מ שנאסר' בנ"ט אף שאח"כ כשרבה ההיתר עליו בטל הטעם איפשר לסוחטו אסור אבל במין במינו שאוסר במשהו בלא טעם כלל לא מקריא איפשר לסוחטו ושרי הכל כשרבה אח"כ מין אח' לבטלו בין מים לגבי יין בין רוטב לגבי חתיכה וכ' עוד וגם ניחא לפי' הא דאמרינן התם תמרא דהיתירא לגבי מיא דאיסורא בנ"ט ואי ליכא נ"ט שרי ואמאי הרי מה שנפל ראשון ראשון נאסר ונעשה כאילו הוא י"נ לאסור את הבא אחריו אבל אם אין נחשב כאילו הוא בעצמו איסור ניחא ואיכא למימר דאיירי שנפל כ"כ היתר בבת אחת שנתבטל האיסור בתוכו וכ' הרא"ש ולישנא לא משמע הכי ולא ידענא למה כי תלמודא מפרש למתני' הכי אליבא דר"ה דאמר המערה יין של איסור לתוך יין של היתר כל היום כולו שרי דקמא קמא בטיל א"כ בע"כ מתני' דקתני נמי יין במים או מים ביין בנ"ט איירי נמי דהיתירא בגו איסורא וס"ל לפי האי אוקימתא אליבא דר"ה דלא אמרינן חנ"נ א"נ ס"ל דאמרינן בכל דוכתא נ"נ אבל ס"ל דלא אמרינן דנ"נ בדבר לח המתערב בתבשיל או יין במים וא"כ כשנתרבה אח"כ ההיתר עליו חוזר וניער כמו שסבר הטור לפי האמת וכאשר נבאר לקמן בסימן נ"ט דליתא לדבריו אבל לפי המסקנא דלא ק"ל כר"ה דאמר קמא קמא בטיל אלא אמרינן חוזר וניעור א"כ מתני' לא איירי בהיתירא לגו איסורא אלא איסורא לגו היתירא ואז לק"מ וכתבו עוד וניחא נמי לפירושו מה שצותה תורה להגעיל כלי מדין ב"י כי איך יכשירו יורה גדולה והלא אין במים ס' כנגד היורה והמים הנפלטים ממנה נתערבו במים שביור' ונותן בהן טעם ונעשה כולן חתיכה דאיסורא וחוזרין ונבלעין ביורה ולפי' ניחא כי לא נעשו המים כולה נבילה ומעט איסור הנפלט מן היורה חוזר ונבלע בתוכו ומגעילו שנית ואותו מעט איסור בטל בס' במים ע"כ ואני אומ' אדרבא זהו דוחק שהתורה שכתב הגעלה בתורה סתמא ויהיה פירושו לפעמים שתי הגעלות ולפעמים בהגעלה אחת לחצאים אלא גזירת הכתו' שיטהר בכך ואין למידין הימנה ואדרבה קשה לי לפירושו הא דמסקינן בסוגיא א"ל ר"ס לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר"י דאמר מין במינו לא בטיל מאי אריא כי נ"ט אפי' כי לא נ"ט נמי הלא חתיכת בשר נבילה הוי מין במינו ואוסר את הכל א"ל הב"ע כשקדם וסלקו האיסור דהיינו החתיכה נבילה קודם שנותן החתיכות אחרות בקדירה ומ"ה אי נתנה טעם בחתיכה הרי זה חוזרת ואוסרת ואי לא במאי מיתסר' ולאשמועינן בא דחנ"נ לאסור חברותיה בפליטתה רבא אמר אפי' תימא לא קדם וסלקו הוי מין במינו וד"א וכל מין ומינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו ואי לא הוה נתנה טעם באותו חתיכ' לא הוי בעינן כ"א ברוטב ס' נגד הנבילה לחוד אבל השתא שנתנה טעם תחילה בחתיכה קודם שנתן רוטב ושוב הרבה עליה רוטב וקיפה וחתיכות אחרו' ניתספה עליה אותה חתיכה על הנבילה בעינן ס' ברוטב נגד שתיהן והיכא דליכא ס' נאסר הכל כך פירש"י ועיקר אבל לפירש ר"א צריך אתה לדחוק כמ"ש התו' וז"ל וק' לר"א לרבא דמשנ' אפי' תימא לא קדם וסילק וכו' אמאי מהני לי' חתיכ' של היתר שנאסרה מתחילה ונ"נ והלא לעולם א"ל ס' ברוטב אלא כדי לבטל החתיכה של נבילה לבדה ולא בעינן ס' לבטל שתי החתיכו' של נבילה ושל הית' שנאסרה על ידה וי"ל כגון שנתמעטה הנבילה הרבה מכמות שהיתה קודם שנבלע טעמו בחתיכה של היתר והשת' לפי שנתנה טעם בשל היתר צריך ס' כנגד כמה שהיתה מתחילה ומאחר דלא ידעינן כמה בלעה הימנה צריך ס' כנגד שתיהן ואין שיעור ברוטב לבטלה אבל לא נתנה בה טעם א"ל ס' אלא כנגד מה שנשא' בנבילה ויש שיעור ברוטב לבטלה ע"כ וזהו דוחק בעיני דסתמא דמילתא דוקא בהכי איירי כגון שנתמעטה הרבה ואין מזה רמז בסוגיא ועוד אפי' לא ידעינן כמה הית' בנבילה מתחילה מ"מ מאחר שנפחתה הרבה לא מסתבר לשער כמה שהיא עתה אלא כפי אומד הדעת שהיא מתחילה ובסוגי' משמע דאי לא נתנה טעם בחתיכה לא בעי ס' אלא כנגד הנבילה כמה שהיא עתה ותו לא ועוד לישנא דחנ"נ משמע לפי פשוטו בין לשינוייא דרבא בין לאביי שבא לומר דבעינן שיעור ברוטב נגד אותה חתיכה משום שקבלה הטעם ונ"נ דאל"כ ה"ל כיון שנתנה טעם בחתיכה אוסרת כל החתיכו' כולן והוה שמעינן נמי האי מילתא דתלוי הכל כמה שנתנה טעם באותה חתיכה וכדפירש לעיל ומדקאמר נ"נ קמ"לן דבעינן ס' ברוטב נגד כל אותה החתיכה משום דנ"נ ואי ליכא ס' ברוטב נאסרה אף הרוטב ולפירושו לא יתיישב זה אפי' לתירוצו דס"ל מאחר שנתמעטה הנבילה א"כ אמרינן שזו החתיכה בלעה הימנה ואחר דלא ידעי' כמה משערינן כמותה שהיא א"כ אין זה נקרא חנ"נ אלא דחיישינן לומר שמא כלה כ"כ הרבה כמותה שהיא כולה ולישנא דנ"נ משמע משום שנאסרה בנתינת הטעם נ"נ ובעינן לשער נגד כל החתיכה לרבא כדי לאסור כל החתיכות דלא תימא סלק מינו כו' ולאביי כדי לאסור את הרוטב או שאר תבשיל שנתבשל עמו סוף דבר לכל הפירושים משמע לישנא דחנ"נ שנעשה כולו איסור ולשער נגד כולו אם באתה לבטלו שלא במינו ממיל' לדידן אף במינו לעולם בעינן ס' נגד החתיכה שנ"נ כ"ד רוב המחברים ואל תשגיח במה שהרא"ש הסכים עמו כי רוב המח' חולקי' עליו ובהג"א פג"ת ברא"ש נמי מביאו ומסיק לא סמכינן אר"א ע"כ וכן במרדכי פ' כ"ה כתב מיהו ר"ת ור"י אומרים דכל איסורים שבתורה אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ונהג עלמא כוותייהו וכן בסמ"ג במצוה שלא לאכול דם כתיב ואנו קיימינן חנ"נ ודלא כר"א ע"כ וכ"כ מהרא"י ומהר"י סג"ל דאמרינן חתיכה נעשית נבילה וה"ה בשאר איסורין ומ"מ גבי כלי שחוזר להכשירו כבר כתבנו בסימן ל"ו דלא נעשית נבילה:

דין דכל אסורים שבתורה שלא היה בהיתר לבטלו ונתרבה אח"כ היתר בשוגג חוזר ההיתר הראשון וניער עם השני ומצטרף לבטל האיסור ודווקא בדבר יבש אבל בדבר לח אין מועיל שכבר נ"נ ואפילו בדבר יבש אם כיון לבטלו אסור לו והותר לאחרים ולבני ביתו אסור ואפי' לאחרי' דווקא ליתנם בחנ' אבל למכור אסור ובארנו דמן הדין מותר לבטלו איסו' דרבנן אפי' לכתחילה ומ"ה מנהג הוא להחמי' שלא לבטל לכתחילה אלא היכא דמיקלי קלי איסורא:

פסק מאחר שאמרינן דבכל דוכתא ס"ל דנ"נ א"כ יפה כתב הסמ"ג באלו ה' דינין וזו אחת מהן שצריך החכם לחקור ולדרוש אם משנתחבה הכף בקדירה אם נתנו מים בקדירה דאין מצטרף לס' המים ששמו אח"כ בקדירה לפי שכבר נ"נ וכן הוא עיקר אבל הטוי"ד כתב וז"ל כ' בסמ"ג שצריך החכם לחקר אם נתנו מים בקדירה אחר שנתנו בה האיסור שאותן המים שנתנו אח"כ אין מצטרפין לבטל האיסור ונ"ל שא"צ שאפי' אם הוסיף מים אח"כ אם לא כיון כדי לבטל האיסו' מצטרפין וק"ל כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותרים במזיד אסורין ואין לחוש שמא כיון לרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה ע"כ ובודאי לא דק דנהי דגבי יבש אמרינן בהכי אבל בדב' לח דתלוי בנתינת הטעם מיד כשנאסרה נ"נ ותו לא מהניא לה היתר ומהר"י קאר"י בא לישבו דהטו"ר אזיל לטעמיה דס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ כ"א בבשר בחלב ואמת שכך כתב הרא"ש בתשוב' גבי שתי קדרות שנאסרו בשתי מיני אסורות ושוב נתערבו שחזרו להתירן וכמו שהבאתי לעיל בסימן נ"ו ולא אמרי' נ"נ וכ"כ בפ"ב דע"ז שאם נתרבה עליו ההיתר שחוזר להיתירו ולא משערינן אלא נגד האיסור אבל מ"מ ק' על דברי הטו"ר שהשיג על הסמ"ג אע"פי דאיירי נמי בבש' בחלב ובע"כ צ"ל לבעל הטו"ר דלא אמרינן חנ"נ בכל הקדירה דרך בישל שדרכה להרבות ועומדת לכך להוסיף עליה מים ומניין לו סברא זו להקל מלבו בלי ראייה אבל א"ל דס"ל לחלק דלא אמרינן חנ"נ אלא בחתיכה לחוד שנאסרה דשוב אין לה היתר עולמית לפי שהוא דבר הניכר אבל לא בדבר הנימוח בקדירה ודומה לזה כתב המרדכי גבי רוטב לקמן זה אינה שהרי אביו הרא"ש הביא ראייה לעיל בסימן נ"ח דיין ביין כשנתרבה עליו אח"כ מים דאמרינן סלק את מינו כו' דלפיר' ר"א ניחא ולפי' דידן ק' למה לא אמרינן נמי גבי יין שנ"נ כו' ומאי קושי' דלמ' לעולם בכל דוכתא דאמרי' חנ"נ אפי' בשא' איסורין ומ"מ גבי יין ביין שאני שהוא דבר המתער' ואין כאן חתיכה הניכרת לומר עליה שנ"נ אלא בע"כ צ"ל כל היכא דאמרינן נ"נ אין חילוק בין בחתיכה בין ברוטב או בכל דבר הנימוח גם כבר הקשיתי עליו בסימן נ"ז נהי דס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ אלא כנגד האיסור מ"מ אותה חתיכה שנאסרה והיא ניכרת שוב אין לה היתר דאפשר לסוחטו אסו' אמרינן בכל האסורים גם רוב המחברים ס"ל דבכל גווני אמרינן נ"נ כגון הס"ת הסמ"ג והסמ"ק והשערי והמרדכי וכ"כ מהרא"י בשערי' שלו וז"ל והרא"ש כ' דלא מבטלי' איסור לכתחילה אפי' באיסור דרבנן אלא היכי דמיקלי קלי לאיסורא הכי נהיגינן וכן כל שאר איסורים שבתורה ולא היה בהיתר לבטלו ונתרבה ההתיר בשוגג חוזר ההיתר הראשון וניער עם השני ובדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח שיש בנתינת טעם דק"ל חנ"נ וצריכא כדי ביטול הכל אם נתרבה בשוגג כדמוכח בכמה דוכתין ע"כ ובדבר יבש שכתב מהרא"י דנהיגינן כמותו דוקא נתרב' בשוגג אבל במזיד שכיון לבטלם לא מהניא ומ"מ כתב הרמב"ם דדוקא למבטל עצמה אם הוא של מ' קנסינן לאוסרו עליו והרשב"א כתב נמי למי שכוון לבטלו בשבילו אבל לאחריני שרי והרשב"א נתן טעם לדבר דמ"ה קנסינן לאותו שביטל או למי שנתבטל בשבילו כדי שלא יהנו מעשיו הרעי' ומ"מ נר' דוק' שידע זה שנתבטל בעבורו וניח' ליה אפי' לא צוה אותו לבטלו אבל היכ' שביטלו דב' שאינו שלו וזה לא ידע ממנו בודאי שרי ליה שהרי הוא לא נתכוון לכך והוו כשוגג ונראה היכא דקנסינן נמי לאסו' לכל בני ביתו דאל"כ יהנו מעשיו שכיון לבטלם כדי להאכיל לבני ביתו וגדולה מזו יראה בעיני שאסור לו למכור לישראל דאל"כ יהנו לו מעשיו אלא ימכור לעכו"ם או יתננה לישראל בלא דמים וראוי להורו' כך אם באת לתקן שלא יקילו לבטל לכתחילה ויהנו להם מעשיו וכת' הרשב"א אבל דבר שעיקר איסורו אינה אלא מדרבנן כגון גבינות של עכו"ם ושומנו של ג"ה אין מערבין אותו בהית' כדי לבטלו עבר ועירבו בהיתר בשוגג מותר ובמזיד אסור נפל בעצמו בהיתר אע"פ שאין ההתיר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר כדי להכשירו כדחזינן בעצים שנשרו מדקל בתוך התנור בי"ט שמותר להרבות עליהן עצים מוכני' להתירו והרא"ש כתב בפ"ק דביצה דאפי' איסור דרבנן לא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משו' דמקלי קלי לאיסורא ואין דעת התו' כן ולא שום המחבר וגם סוגיא דפ"ק דביצה לא משמע הכי אלמא מדרבנן מבטלין איסור לכתחילה לכ"ע היכא שאין לו שורש מן התורה ומה אעשה שמהרא"י כת' לעיל שאין מבטלין איסור לכתחילה בשום מקום וכ"כ בתשובותיו דלא נהגו לבטל שום איסור אם כך נהגו להחמיר חלילה לי לשנות המנהג אבל בדיעבד נראה אפילו כיון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ובפ"ק דביצה אי"ה נאריך בזה:

דין דגבי רוטב שהוא דרך בישול אמרי' חתיכה נ"נ ואם נפל הרוטב שנאסר מחמת איסור לקדירה של היתר צריך ס' נגד כל אותו רוטב שנפל אבל דבר לח בלח כגון יין ביין או מים במים וכיוצא בו לא אמרינן חנ"נ וכן יבש ביבש כגון המדומע ומחומץ לא אמרינן נ"נ ואין אוסרין אלא לפי חשבון:

פיסקא כתב רמב"ן נשאלתי על יורה של בשר שנתבשל בה חתיכת איסור ולא היה בהיתר ס' לבטל האיסור ולכך נאסר כל מה שביורה ולקחו המרק שביורה ושמו בקדירה שהיה שם מאכל של היתר ולא היה ס' בקדיר' שנייה מכל תערובת האיסור ועתה שואלין אם המרק אוסר הקדירה כיון שאין בה ס' כנגד המרק שנאסר או לא כלומר הם מסופקים אם צריך ס' מכל התערובות או א"ל ס' רק מן האיסור המעורב בה כי אין הכל נאסר ונ"ל שאין המרק הנאסר אוסר אלא לפי החשבון שיש בו מדומע מן האיסור שאם היה היורה הראשונה שיעור ארבעים או חמשים שנדמה א"כ אחד מארבעים או מחמשים שבמרק שנפל בו הוי איסור ואם יש בקדירה בששים של היתר נגד אחד מארבעים או מחמשים של איסור המרק שנפל בו מותר דתנן פ"ק דתרומה אין המדומע מדמע אלא לפי החשבון כו' וכתב עליו המרדכי וז"ל ופעם אחת בא מעשה לידי והשבתי לדברי ר"א דלא אמרינן חנ"נ כ"א בבשר בחלב פשיטא דמותר מאחר שיש ס' מן האיסור לבדו ומיהו ר"ת ור"י אומרים דבכל אסורי' אמרינן חנ"נ כמו שפי' באורך בתוס' והכי נוהג עלמא ולדידן הכל אוסר ועתה נ"ל להכריע בין רבותינו אף כי אין תלמודא מכריע ונ"ל דודאי בכל שאר איסורים נאמר חנ"נ ודוקא בחתיכה עצמה מטעם חשיבות כי החתיכה איסור ניכר ומובדל הוא ונ"נ ונאסרה לבד א"כ איך יצטרף שום היתר אליה לבטל האיסור הבלוע ולפיכך אוסרת כולן וצריך. כדי לבטל כל החתיכה אם אינה ראויה להתכבד לפני האורחי' או דבר שבמנין אבל בדבר לח כגון תרומה בחולין ויין במים דע"ז או רוטב ברוטב כגון בנדון זה דאין האיסור ניכר ונבדל ואין כאן חשיבות איסור מתערב היתר השני עם הראשון ולא שייך כלל למימר חנ"נ לעשות הכל איסור ולהצריך ס' עם כל התערובות ושים דבר זה נגד עיניך ונוכל לתרץ מה שהקשה בתו' פעם לזה ופעם לזה ועפ"ז התרתי מעשה שבא לידי עכ"ל והנה מ"ש אם אינה ראויה להתכב' כו' ראוי הוא להיות אפי' ראויה להתכבד מאחר דאין איסור מחמת עצמה כ"א מה שבלעה ונ"נ א"כ אפי' בראויה להתכבד בטלה אכן בכל הנוסחות שראיתי כתוב אם אינה ראויה כו' ונ"ל דמשום איסור בשר בחלב קאמר זו שהרי בכל האסורים מדבר וגבי' בשר בחלב אם היתה ראויה להתכבד אז לא היתה בטיל' עולמית וצריך כדי לבטל כל החתיכות דקאמר משמע שאף החתיכה גופא תהיה מותרת ובטלה בס' אם אינה מכירין אותם מ"ה קאמר אם אינה ראויה להתכבד ולענין גופא דדינא לא נ"ל כוותי' שהרי רוב המחברי' לא חילקו בזה וגם מדעת התוס' והרא"ש שהקשו מיין לתוך יין לסייע לר"א דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורי' משמע שאין לחלק בין חתיכה לדבר המתערב כמ"ש לעיל גם מהרא"י ז"ל כ' להדיא לעיל לגבי דבר לח אמרי' נ"נ וצריכא כדי ביטול הכל ואף לפי סברתו נראה שלא בא לחלק אלא דווקא לענין זה שלא יצטרך ס' כ"א כנגד האיסור שבו ולא כנגד כל הרוטב אבל לענין שיחזור חתיכ' הנאסרת וניכרת להיתר א"א דאפשר דסוחטו אסור בכל דוכתא כדפי' לעיל מסקנא הלכה דבכל דוכתא אמרינן אפשר לסוחטו אסור ואין חוזר להתירו וגם נ"נ וצריך ס' נגד כל מה שנאס' בין בבשר בין בחלב בין בדם ובדבר יבש אם לא נתכוון להרבות ההיתר כדי לבטלו חוזר וניער להיתירו ולא שייך לומר נ"נ בדבר יבש ומ"מ נראה בעיני דוקא ברוטב שנותן טעם דרך בישול א"כ לא חילוק חכמים דבריהם דכל היכא דנותן טעם ונאסר אמרינן שנ"נ אבל דבר לח המתערב בלח ולא היה בו ס' לבטלן לא אמרינן כלל נ"נ ואם ריבה עליהם אח"כ בשוגג מותרים וכ"ש לענין זה שאם נפל אח"כ לקדירה דלא בעינן לשערי' אלא כנגד איסור הנדמע בה ולא כנגד כולו וכן מ"כ שכ' האגור בשם ה"ר איסרלן שבא"ז מחלק בין חתיכה שנבלע בה האיסור ובין דבר לח המעורב בהיתר דלא שייך חנ"נ שאין האיסור נבלע בהיתר אלא מעורב כו' ואח"כ בנדון זה דחלב שנתערב בשומן בספק אם יש בשומן כו' לבטלו ואח"כ הושם מהשומן בקדירה אע"ג דמוכח שם דהרא"ש לית ליה האי סבר' לחלק בין לח המתערב לדבר הנבלע מכ"מ אין להחמיר בשביל זה דלכ"ע הך סברא דחנ"נ אינו אלא מדרבנן ונדון דידן בין למר ובין למר שרי לדעת א"ז משום דדבר לח הוא ולהרא"ש משום שאין אומרים חנ"נ אלא בבשר וחלב ע"כ ומ"ש שספק היה אם היה בו ס' ה"ה בודאי שלא היה בו ס' אלא שמעשה שהיה כך היה ומ"ש הרא"ש אינו מחלק היינו כמ"ש לעיל שהוכיח דברי ר"א מיין במים דפ"ב דע"ז דהוא לח בלח ומה מביא ראייה לבישול שהוא בנ"ט וכן לשם הקשה אמאי לא אמרי' חנ"נ ודייק מיניה דלא מצריכינן ס' אלא כנגד איסור הבלוע ולא כנגד כולו כסברת ר"א אלמא דמדמה תערובות לח לבישול אבל הא"ז חילוק לשם בין דבר לח שאין האיסור בעין וכ"כ הרשב"א בת"ה והר"ן בס"פ כ"ה בשם הראב"ד וז"ל דלא אמרו חנ"נ אלא באיסור הבלוע בחתיכה לפי שאין ממש איסור זה יוצא ומתערב בחתיכה אחרו' אלא בזו הרי הוא כנביל' עצמה אבל בלח כגון יין ביין או מים במים וכיוצא בהם אע"פ שהראשון נאסר מחמת מיעוטו כיון שנפל שם היתר ונתרבה בטל האיסור שהרי נתערב האיסור לגמרי בהיתר שנפל שם לבסוף כמו שנתערב בראשון ונמצא שאין זה האיסור העירב עכשיו בהיתר הראשון משא"כ בחתיכה שנבלעה מאיסור וכן הדין יבש ביבש כגון המדומע וכן במחומץ ומ"ה אין חוזרי' ואוסרים אלא לפי החשבון ע"כ ואע"פ שלפי הטע' דידהו אין לחלק בין רוטב שבא דרך בישול ללח מ"מ נ"ל לחלק דדרך בישול שהוא בנ"ט וא"כ החתיכו' שבתוך הרוטב נ"נ ושוב אין חוזרין להיתירן כדפי' לעיל א"כ לא חילקו חכמי' באיסור אבל תערובת דבר לח בלח שלא יבא כלל לענין שנ' חנ"נ יפה יש לחלק ולהתיר מסברת הראב"ד אבל מ"ש האגור בשם מהרי"א להתיר ממ"נ דאי ניזיל בתר הא"ז שהוא מחלק ביניהן ואי משום שהרא"ש לא חילק הלא ס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ כ"א בבש' וחלב בזה לא יצא ידי חובתו שהרי ר"ת ור"י כתבו המשא והמתן של הרא"ש ודייקו מיין נסך כו' כמ"ש בסוף פג"ה אלמא שלא חילקו בין דבר לח לחתיכה כו' וס"ל נמי דלא כר"א כדפי' לעיל אלא בכל דוכת' אמרינן חנ"נ אלא שלא אמר אלא להכריע כדברי הראב"ד ואות' שהסכימו עמו כי דברים של טעם הם שלא להחמיר כ"כ בפרט במילתא דרבנן דהא דחנ"נ דרבנן הוא כמ"ש לעיל:

דין איסור שנפל על חתיכה אחת שבקדירה אפי' אותה חתיכה מקצתה ברוטב אפ"ה אין הרוטב ושאר החתיכות מסייעות לבטל האיסור ועוד יתבאר מזה פ' כ"ה:

נחזור לסוגיא בהא דאמר רב לעיל כיון שנתנה טעם בחתיכה נ"נ כמו שפירש"י שנתנה טעם בחתיכה אחת שהיתה בצדה תמיד או שנתבשל' תחילה עמה קודם שיתן שאר החתיכות בקדירה ולא הוי בה ששים באיסור ונתנ' הנבילה טעם בה ואח"כ נתן שאר החתיכות בקדירה חתיכ' זו שקבל' טעם הנביל' נעשית נבילה עצמה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והקשה בתו' לפי' השני שפי' או נתבשלה תחילה עמה כו' א"כ הרוטב שהיה באותה שעה נאסר מתחילה על ידי טעם נבילה ובסמוך משמע דמבטלין לחתיכות נמי רוטב דהוי שאינו מינו ויצטרך שיהא ששים בחתיכות שנתנה אח"כ לבטל הרוטב דמעיקרא אלא י"ל דאיירי כגון שיש חתיכה של היתר כולו חוץ לרוטב וחתיכות נבילה מונחת עליה חוץ לרוטב ונעשית חתיכה היתר נבילה לפי שבולעות טעם נבילה דאין בה ששים לבטל הטעם ואח"כ כשניער הקדירה אוסרות כל החתיכות כולן מפני שהן מינה אבל דעת רש"י דלא מהני מידי מה שהיא חציה בתוך הרוטב וכן פירש התוספות לעיל אמתניתין דירך שנתבשל בה ג"ה שפירש"י גבי ניעור וכיסה משמע שר"ל שאפי' החתיכה שנפלה הטיפ' עליה מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכיסה אין מסייעין הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה והיינו שלא חש לקושיא זו שהקשו עליו משום דס"ל לפי מה דמשני רבא דאמרינן סלק את מינו כו' והרוטב מבטל החתיכות איירי שהיה מנער הרוטב מתחילה קודם שנתן חתיכות אחרות וכמ"ש רש"י לעיל מינה בכה"ג וא"ת שדוחק הוא לומר דמיירי בהכי מאחר שלא סילק את האיסור למה יערה הרוטב לחוץ רש"י לא חש לקושיא זאת בפרט מאח' שאיכא אוקימתא אחריתא דהיינו פי' ראשון שהית' אותה חתיכה בצדה תמיד פי' ונדבק בה וא"כ אע"פ שהיה ששים בקדירה נגד האיסור מ"מ אינו מועיל לבטל כל זמן שלא ניער וכיסה וא"כ נאסר החתיכה ושוב אוסרת כל שאר החתיכות כשניער וכיסה ואדרבה לפי' ר"ת דוחק לומר דמסתמא יהא איירי בכה"ג דוקא שחתיכה אחת חציה] בתוך הרוטב וחתיכה אחת למעלה ממנה ותלמודא לא פירש וגם ר"י בעל התו' לא להקל נגד רש"י כאשר נכתוב אי"ה לקמן בפרק כ"ה גבי לב ולכאורה נראה דאף לפירש רש"י אם היה החתיכה כולו בתוך הרוטב כשנפלה הטיפה עליה אפילו לא ניער וכיסה הרוטב מסייע לבטל טעם הטיפה אבל בהג"מ כתבו בפ"ט בשם סמ"ג מתוך פירש רש"י משמע שאפי' היתה החתיכה כולה בתוך הרוטב כשנפלה הטיפ' עליה אם לא ניער וכיסה אין הרוטב מסייע לבטל טעם הטיפה עכ"ל וכתב מהר"י קאר"ו מדבריו שאע"פ שכולה בתוך הרוטב רק שפניה עליונים מגולים אין הכל מצטרף שאילו היתה משוקעת כולה בתוך הרוטב מאחר שהרוטב צף עליה פשיט' דטיפה חלב הנופלת מתערב עם כל הרוטב ע"כ ולא הבין דעת ההגהו"ת גם לא ידע באיזה מקום משמע מדברי סמ"ג כך שאם ידע לא היה כתב הכי שהרי להדיא משמע אפילו כולה מכוסה בתוך הרוטב אפילו הכי אינה מועלת לבטל בלא ניער וכיסה כאשר נפרש לקמן בהלכות ל"ב:

דין דאין גיד הנשה נוהג בבהמה טמאה:

מתניתין נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה רי"א אף בטמאה א"ר יהודה והלא אף מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמא הותרת להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ואין הלכה כרבי יהודה בזה שאבר מן החי נוהג בטמאה ומסקינן בסוגיא וסבר רבי יהודה איסור חל על איסור והתניא ר' יהודה אומ' יכול יהא נבילת עוף טמא מטמא בגדי' בבי' הבליעה ת"ל נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משו' בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה ופירש רש"י דהכי פירש מדקאמר אין איסורו משום בל תאכל נבילה אלמא סבירא ליה אין איסור נבילה חל על איסור טומאה ע"כ ונראה בעיני שכן הלכה כדאיתא בריש טהרות דנביל' עוף טמא אינו מטמא ואין להקשות א"כ הא דמסקינן בפרק אלו הלוקין ריסק תשעה נמלים ואחד חי דחייב גם משום כזית דנבילה אף שכבר יש עליה איסור טומאה נראה לי שאני התם דכתיב קרא ונפש כי תגע בכל טומאה או בנבלת חיה טמאה או בנבילת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא אלא שהתורה קראו לשרצים נבילה וכן לבהמה טמאה אבל לא מצינו שעוף טמא נקרא נבילה:

דין דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורים וזה בישראל אבל בן נח מוזהר על הטמאין כטהורין:

ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין דברי רבי יהודה ור"א וחכמי' אומרי' אינו נוהג אלא בטהורי' אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורי' תניא נמי הכי אבר מן החי בן נח מוזהר עליו על הטמאין כטהורי' וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד:

דין דאבר מן החי צריך כזית דהיינו בבשר וגידין ועצמות בין הכל יהיה כזית:

אמר רב אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיבא ביה מתיב רב עמרם אכל אבר מן החי ממנה פירש מעוף טמא אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה ואי סלקא דעתך בעינן כזית תיפוק ליה דקאכיל כזית ממנה כדאמר רב נחמן במשהו בשר וגידין ועצמות הכי נמי במשהו בשר גידין פירש בין הכל צריך שיהא כזית ומכל מקום משום טמאה לא מחייב דאין בגידין ועצמות טעם להשלים לכזית ומ"מ משום אבר מן החי מחייבים להכי פלגינהו קרא לאבר מן החי ובשר מן החי דמחייב אאבר אף ע"ג דאין שיעור בשר ואבשר אף ע"פ שאינו אבר והא דקתני נמי אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא ובמיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא איירי נמי במשהו בשר וגידין ועצמות כדלעיל ופירשו התוס' שלפי זה כל שהוא דרישא גבי צפור טהורה איירי במשהו בשר גידין ועצמות דמשלימים לכזית אבל פחות מזה לא חייב אאבר מן החי וכל שהוא דסיפא דטמאה איירי בכל שהוא ממש דחייב ממאי דבריה הוא וחייב אפי' במשהו ואף דאבר מן החי נמי בריה מכל מקום מעטיה קרא דכתיב ביה אכילה תו מסקינן בסוגיא אמר רבי יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו זה בשר מן החי ר"ל אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו זה בשר מן הטריפה ולפי זה אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר"י חייב ב' ולר"ל אינו חייב אלא אחת אכל בשר מן החי ובשר מן טריפה לר"ל חייב שתים לרבי יוחנן אינו חייב אלא אחת בשלמא לרבי יוחנן ניחא אלא לר"ל קשיא אלא אמר רב יוסף לא קשיא כאן בבהמה אחת כאן בב' בהמות בב' בהמות חייב שתים בבהמה אחת פליגי בבהמה אחת במאי פליגי ומשני רבא דהוא בתראי כגון שתלש ממנה אבר ונטרפה בה מר סבר בהמה בחייה לאיברים אינה עומדת א"כ איסור אבר ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתו ומ"ס בהמה בחייה לאיברים עומדת ולא אתי איסו' טריפה וחייל אאיסו' אבר מן החי וכן הלכה כרבי יוחנן אליבא אם תלש אבר וטרפה בה חייב שתי':

דין אכל חלב מן החי מן הטריפה לוקה שלש ותולש חלב מן החי לוקה שנים תלש אבר מן החי טרפה בנטילתו ואכלו חייב ב':

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י אכ' חלב מן החי מן הטריפה חייב ב' א"ל ר' אמי ולימא מר שלש שאני אומר ג' אתמר נמי אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש וכת' בחידושי רשב"א צריכין אנו לפרש משום אבר מן החי ולא משום בשר מן החי דאי משום בשר מן החי דאמרינן לעיל לר' יוחנן דאבשר מן החי ואבשר מן הטריפה דאינה לוקה אלא אחת וכן פירש"י ז"ל וא"ת א"כ בחלב מאי אבר מן החי איכא ופיר' הרמב"ן כגון שתלש כוליא בחלבא דהוא אבר מן החי בפני עצמה ולא מיחוור דאכל חלב לבד משמע וכולהו שלש מלקות משום חלב לבדו קאמר ולא מה שאכל עמו והרמב"ם ז"ל כתב דחלב עצמו מיקרי אבר מן החי ואעתיק לך לשון הרמב"ם בצורתו שכתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורתינו לא תאכל הנפש עם הבשר לאסור אבר שנחתך מן החי ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף טהורי' אבל לא בטמאים אחד אבר שיש בו בשר גידין ועצמות כגון היד והרגל ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות וחלב וכיוצא בהן אלמא שהאבר שאין בו העצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זו אסור משום אבר מן החי והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש בברייתא בשר גידין ועצמות אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה כאשר ביארנו ולא משום אבר מן החי וכן הביאו הרשב"א האוכל מן אבר מן החי כזית לוקה ואפילו אכל אבר שלם שאם יש בו כזית חייב פחות מכזית פטור חתך מן האבר כברייתו בשר וגידין ועצמות כזית ואכלו לוקה אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא אבל אם הפריד אבר אחד שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפים פי' לכזית מאחר ששנה ברייתו וחלקו אבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור לקח כזית מן האבר בברייתא בשר גידין ועצמות ואכלו ואף על פי שנחלק בפיו מבפנים קודם שיבלענו חייב דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש דסבירא ליה הכי תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים משום אבר מן החי ומשום טריפה שהרי שני איסורים באין כאחת והיינו כשינוייא דרבא אליבא דרבי יוחנן וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים משום אבר מן החי ומשום חלב תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש ע"כ:

הדרן עלך גיד הנשה