ים של שלמה על חולין ו

דין כסוי הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית ודוקא בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ועוף במזומן בבית ושלא במזומן ונוהג בכוי ומ"מ אין שוחטין אותו בי"ט ואם שוחטין אין מכסין דמו אפי' באפר מוכן ואם נשאר הדם עד הלילה אפי' רק רישומו ניכר מכסין אותו בלילה ומ"מ לא ישחוט בכלי ויכסה דאסור לשחוט בכלי ובארנו דבכסוי כוי אין מברכין והב' מן התיש ומן הצבייה חיי' בכיסוי ושוחטין אפי' בי"ט והבא מן הצבי ומן התישה דינו ככוי ושור הבר שקורין פופ"לן אין מכסין דמו אבל אותה שקורים טו"ר או זובר"א מכסין דמו:

כסוי הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית דהיינו בזמן שב"המ עומד או שלא בפני הבית דהיינו לאחר חרבנו ודוקא בחולין אבל לא במוקדשין ואגב דנקט זה נקט לכולהו ונוהג בחי' ובעו' במזומן ושלא במזומן בבית ונוהג בכוי מפני שהיא ספק ואין שוחטין אותה בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו לפי שאין מחללין הי"ט מספק ופי' הר"ן אפי' בכיסוי דלא מיתסר אלא מדרבנן ולקמן בסימן ד' נפרש דאפי' באפר מוכן אין מכסין וכוי זו שאמר' מתני' אמרינן עלה בפ' או"ב שהוא בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו הכמי' אם היא מין חיה או מין בהמה והבא מן התיש ומצבייה חייב בכסויי ושוחטין אותו בי"ט דק"ל הלכת' כרבנן דאמרינן שה ואפי' מקצת שה אבל צבי הבא על התישה דינו ככוי ממש דספיק' הוי כאשר כתבנו לעיל בפ' או"ב כ' האגודה שור הבר שקורין פופ"לן רבותינו הגאונים נמנו עליו שמכסים את דמו משום דלא איפשיטא אם חיה היא אם בהמה ובהג"ה כ' אמת הוא כי הערוך פי' כן בערך שור אבל רי"אז כתב הפי"פלו הוא מריא ולפי פירושו אין מספק' בחיה וכן המנהג שלא לכסו' דמו ע"כ אבל שור הבר שקורי' טי"ר או דובי"א נהי דק"ל לחומרא כת"ק דר"י דאמר שור הבר בהמה הוא וחלבו אסו' כאשר כתבנו בפ' או"ב ובהני תרי איכא לספוקי דשמא שור הבר הוא מ"מ ראוי לכסות דמו מאחר דר' יוסי שנימוקו עמו ס"ל דמין חיה הוא ואם שחט כוי בי"ט ונשאר הדם עד הלילה כתב הרא"ש יכסה בלילה ולאו דוקא שנשאר דם ממש אלא אפילו רישומו ניכר בלילה יכסנה מאחר שתניא בברית' אם שחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ואוקימנא כשרישומו ניכר וכ"כ הרשב"א והטור ומ"מ לכתחילה לא ישחוט בכלי ויכסנו דאסור לשחוט בכלי ולעניין ברכת כסוי על הכוי כתב הרא"ש וז"ל מ"כ בשם הר"י וז"ל שצריך לברך על הכיסוי וראייתו מההיא דפרק כ"מ דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק דבריהם משמע הא ספיקא דאורייתא מברכין עליו וכוי ספק דאורייתא דשמא הוא חיה ואינו ראייה דה"פ המצוה שתקנו חכמים לקונה פירו' מע"ה לעשר מספק א"ל לברך עליו ואע"פ שאנו מברכין על שאר תקנות חכמים וצונו מדכתיב לא תסור הכא לא תקנו אלא מספק ואין מברכין עליו ולא שייך לדקדק משם הא ספיקא דאורייתא מברכין עליה כי לא בא להוציא אלא שאר תקנות חכמים שמברכין עליה אבל מצוה שאדם מצוה לעשות מספק כיון דברכו' אינו מעכבות טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על ל"ת וכ"כ הרמב"ם. עכ"ל וכ"ד הרי"ף ור"ה גאון כאשר כ' הר"ן בפ' ב"מ וכ"ד מהר"ם בכל דוכתא דאיכא ספיקא דלא מברכין אלא עושין המצוה לבד כי הברכות אינם מעכבות:

דין כשמסלקין התפילין אפי' בע"ש ב"הש אינו מברך לשמור חוקיו ומי שילך לא"י ובמקומות דנהיגין לברך ברכה זו יכול לברך אף אם דעתו לחזור:

פסק הטור מדברי אביו הרא"ש והתו' שלא לברך ברכ' לשמור את חקיו כשמסיר התפילין שאין הלכה כבני מערב' שהם מברכין לשמור את חוקיו בשעת הסרתן מפני שסוברין לילה לאו זמן תפילין הוא ודורשין אותו מושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה שדורשין ימים ולא לילות ואנו ק"ל לילה זמן תפילין הוא הלכך אין לברך אפי' כשיסירם בלילה ואפי' בע"ש ב"הש שצריך להסירם אין לברך שמה שצריך אז להסירם לא מושמרת אנו לומדי' אותו אלא משום דכתיב בהן והיה לאות על ידכה ושבת וי"ט א"צ אות הלכך אין לברך כלל וראיתי כתוב על שם ר"ה גאון הרשות בידו אם ירצה יברך ואני תמה דודאי דכיון שאינו חייב לברך אם יברך הוי ברכה לבטלה ע"כ וכ' מהר"דא פראג בהגהותיו וז"ל ק"ל דהא בגמר' ס"פ ב"מ גבי זמן בר"ה וי"כ א"ל לא קמבעי' לי חובה מאי וכן באשיר"י פ"בת דר"ה ע"ש וכן לקמן בסימן הל"ב גבי זמן דבדיקת חמץ ואפש' שר"ל בכאן כיון שוודאי אינו חיוב לברך דק"ל לילה וודאי זמן תפילין הוא אפילו ברך הוי ברכה לבטלה אבל היכא דמספקא כגון זמן בר"ה וי"כ או גבי זמן דבדיקת חמץ רשות הוא לברך דלאו ודאי שאינו חייב לברך עכ"ל ודבריו לא ישרו בעיני שהרי מוכח סוגיא דלעיל דאפי' היכא דמספקא לן לא מברכינן אלא התם ה"ט דמברכין כדמסקינן לשם בעירובין מי גרע מקרא חדתא דמברכין עליה היכא דחזינן דמתחדש משנ' לשנה כ"ש בשמחת י"ט וכן גבי בדיקת חמץ נמי ראוי לברך דלא גרע מקרא חדתא אלא משום דסמכינן אזמן דרגל אבל היכא דמספקא לן לא מברכין אפי' בתורת רשות וכ"ש בוודאי שא"צ ברכה שאין לברך עליו בתורת רשות ומ"ה יפה תמה הטור עליו אבל תימה גדולה בעיני מה עלה על דעת ר"ה גאון שכת' שהוא רשות הלא איהו גופא ס"ל דאפילו במידי דאוריתא היכא דמספקא לן שלא יברך כמ"ש לעיל כ"ט כה"ג ע"כ נראה בעיני דר"ה ס"ל דלילה לאו זמן תפילין הוא כאשר פסק הרמב"ם להדי' וז"ל שכל המניחין בלילה עובר בלאו שנ' ושמרתם את החוקה הזאת וגו' וכ"מ שנ' השמר פן יאל אינו אלא ל"ת ע"כ ומ"מ לא כ' הרמב"ם שיברך אחר שסילק התפילין וה"ט אע"ג דס"ל לילה לאו זמן תפילין היא מ"מ לא אשכחינן מאן דמברך כמו בני המערב' דמשמ' בני בבל לא מברכינן ואנן בתר בני בבל גרירנן וטעמ' דבני בבל משו' דס"ל הא דלילה לאו זמן תפילין אינו שאסור להניח עליו אלא שלא יניחם בלילה עד היום אבל אם היו עליו מבע"י ולא סילקן משחשיכה אינו עובר עליו ומ"ה ס"ל דלא מברך לשמור חוקיו ובני מערבא חילקו בזה וס"ל דלעולם עובר א"כ בני מערב' ס"ל מאחר שאס' להניחן בלילה לפי שלילה לאו זמן תפילין הוא א"כ הוא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה כדי שלא יהיו עליו בלילה מברך ומ"ה:

חילק ר"ה וס"ל רשות הוא לברך שהרי אף אנו ס"ל כבני מערבא אלא דלאו מזדקקין לברך תורת חובה ואם ירצה לברך הרשו' בידו כדאשכחן גבי זמן דר"ה וי"כ ובדיקת חמץ דמחלקינן בין רשות לחובה ומעתה עלו דברי ר"ה יפה ומ"מ אינו ראוי שיברך במקומותינו אפילו מי שסלקן סמוך לשקיעת החמה דהרי כבר נהגו בבבל שלא לברך אלא כל מי שילך לא"י במקומות דנהיגי לברך אף הוא יכול לברך אי ס"ל דלילה לאו זמן תפילין היא ויכריע בשכלו שכך הלכה ואין לו איסור בברכה זו אפי' דעתו לחזור שהרי אף לבני בבל רשות הוא אם ירצה יכול לברך כך הוא לדעת ר"ה גאון וכן עיקר:

דין דרך ארץ שיאכל אדם בשר כדי חיזוק הגוף ולא יסגף עצמו אבל לא יעדן עצמו בתפנוקים. ת"ר אשר יצוד ציד חיה אין לי אשר יצוד נצודין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין שבבי' מנ"ל ת"ל ציד מ"מ א"כ למה נא' אשר יצוד למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת לומר שיראה לו כאילו היא צידה שאינה תמיד אלא במקרה ר"ל שלא יאכל בשר שאל יעני ועוד אמרו הרבה רבותינו בסוגי' כעין זו והרחיקו אכילת בשר ואנו סומכין אר"י שאמר אדבר' רב שהזהיר בעניין זה אבא ממשפח' בריאים היה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו ירצהו לחנווני ויאכל אר"נ כגון אנו לוין ואוכלין ומ"מ נראין שלא יאכל אלא כדי חיזוק הגוף ולא יסגף גופו כלל אבל מ"מ אל יעדן עצמו בתפנוקי' וזהו מה שדרש רב עוירא זימנין אמר לה משמי' דר' אמי וזימנין א"ל משמיה דר"א מ"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש במה שיש לו ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהן תלוין בו והוא במי שאמר והיה העולם ע"כ וכתב הרמב"ם וז"ל אין ד"ת מתקיימי' במי שמרפ' עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכיל' ושתיה יה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית באהלי החכמה ע"כ:

דין השוחט לחולה בשבת אסור לכסות ואפילו באפר מוכן ובלילה אם רשומו ניכר יכסנו:

דרש רב עוירא אפיתחא דבי ר"ג השוחט לחולה בשבת חייב לכסות א"ל רבא לית דחייש למאי דקאמר לישמטו' לאמורא מיני' כ' הרי"ף וז"ל כלומ' שתיקו לאמו' שמתרגם עליו כדי שלא יתרג' דבריו שאינה הלכה והלכת' כוותיה השוחט לחולה בשבת אינו מכסה את הדם אבל אם היה הדם קיים חייב לכסות ולאו דווקא קיים ממש אלא אפי' רשומו ניכר קאמר כדפרש לעיל סימן א' וכתב הרש"בא בת"ה ובדקר נעוץ איירי ומ"ה הוא ס"ל לרב עוירא דכיון דשוחט ברשות מותר לכסות וה"ל כשוחט בי"ט שחופר בדקר ומכסה דאלו ב אין לו דקר נעוץ בכי האי לא הוי ס"ד דמכסה דה"ל שבת עשה ול"ת וחיוב סקילה נמי איכא ולא אתי עשה כיסוי ודחי ליה ואפ"ה קאמר רבא וליתי' דתניא בברייתא דכיסוי אינו דוחה שבת וה"ד כגון דשחטה לחולה עכ"ל וכ"כ הר"ן וז"ל אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן אינו מכסה לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום הוא שאסור בשחיטה ולפיכך לא רצו להתיר אלא מה שהוא צרכו של חולה בלבד דהיינו שחיטה מ"כ בב"י וז"ל וכ' הכל בו שכתב הר"ם בספר המאורות שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה יש לו לכסות אותו הדם אפילו בשבת ע"כ ואפשר דבהא מודו הרשב"א והר"ן כיון שאין אפר זה אסור בטלטול עכ"ל אכן בעלי התו' כ' בפשיטות דאין מכסין אפי' באפר מוכן וכן הכוי בי"ט אין מכסין אפילו באפר מוכן לטעמא בתרא דמפרש בפ"ק דביצה דחיישינן להתרת חלבו וכ"נ עיקר הלישנא דאין מכסין דמו משמע בכל עניין בפ"ק דביצה סימן כ"ב:

דין השוחט הטריפה או שחט ונתנבלה בידו או נוחר ומעקר פטור לכסות לפיכך יבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי והשוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק לו ריאה בארנו דאם אירע אי זה ספק שצריך בדיקה מותר לשחוט ויכול לברך ברכת השחיטה ועוד בארנו דכל השוחט אפילו א"צ לאכול אלא לדם אפילו הכי חייב לכסות:

מתני' השוחט ונמצא טריפה והשוחט לע"ז והשוחט חולין בפני' וקדשי' בחוץ חיה ועוף הנסקלין רבי מאיר מחייב וחכמי' פוטרי' השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור לכסות אר"ח בר אבא אר"י ראה ר' את דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בל' חכמים ודברי ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים וכו' וכן הלכתא ותניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות וכיצד יעשה שלא יצטרך לכסות או נוחר או עוקר וז"ל הטור בסי' ק"ח שלא חייבה התורה בכיסוי אלא בשוחט שחיטה הראויה הלכך השוחט הטריפה או השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות לפיכך צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכסוי וכ' ב"הע השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק את הריאה שדינ' כבהמה וכ"כ המרדכי בשם גדולי נרבונ"א וה"ט שלא יכס' ויברך דשמה תהיה ברכה לבטלה ולכסות בלא ברכה אינו ראוי לכתחי' אע"פ שהברכות אינן מעכבו' מאחר דאפש' בבדיקה ולכסות אח"כ כראוי בברכ' ומשמע דוקא אברכת כיסוי הוא דחשו אבל אברכת שחיטה לא חשו דס"ס מטהרה מידי נבלה וכן מעשה ביונה שנשמט הגף שלה והורה רש"י לשוחטו ולבודקו מפני שאין יכול לבודקו מחיי' ולא הוי ברכ' לבטלה כיון שמוציאו מידי נבל' ולא כמ"ש הא"ז מיהו נר' בעיני שיש לו לשחוט בלא ברכה ואח"כ יבדוק ואם נמצא כשרה יברך ע"כ ול"נ אלא דברי רש"י עיקר כדפי' גם אינו ראוי שיברך אח"כ דכל הברכות בעינן עובר לעשייתן ומ"ה כ' הגאונים שצריך לבדוק החיה קודם שיכסנה ולא אמרו שיכסנה מיד ואח"כ כשנמצא כשרה שיברך:

דין אם ישתכח סירכא דתליא בבדיקה ולא בדקינן האידנא מכסה בלא ברכה ואפי' בפסול גמור של שחיטה כגון בדק סכינו ונמצאת פגומה לאחר שחיטה דהוי ספק נבילה אפ"ה חיי' בכיסוי וחש"ו דרוב מעשיהם מקולקלין פטור מכיסוי:

פסק כ' הטור וז"ל מסתברא אם ישתכח סירכא דתלי' בבדיקה כגון סכינא דחליש פומיה דלא בדקינן השתא א"נ אימה לדופן מכסה בלא ברכה ע"כ והנה יש מקשים והלא הכל חד כדמשמ' בגמ' דהא סכין חריפא נמי קאי אנסמכה לדופן וליתא דנסמכה לדופן הוי נסמכה כולה וע"ז קאי דמפרקי בסכין לראות אם יש רעותא בדופן ונסרכה לדופן לא מהני בדיקה ומטרפינן מכח חומרא והוא סברת הרא"ש שמחלק נמי בפ' א"ט כדפי' לעיל ודומה לזה כתב מהר"י קאר"ו אלא שלא ביאר דבריו יפה ועתה חדשים מקרוב באו אמרו שטעה בר"ת דלאו א"כ קאמר אלא אם נסרכה הוא וחדא מילתא הוא ול"נ שאין דרך בעל הספר לכתוב דבריו בר"ת א"ל במה שמורגל בפי הכל או שכבר כ' אלו הדברים כמה זימנין אז הולך ומקצר הדברים בר"ת אבל לכתוב א"נ ולכיון בר"ת למילות אלו ולומר אם נסרכה לא נראה כלל גם מצאתי בס"י מדויק שכ' להדיא א"נ אומה הסרוכה לדופן ולאו דוקא סירכא דתלוי בבדיקה אלא ה"ה כל ספק טרפה וכ"כ מהרא"י וז"ל וכ"נ נמי דאפילו בספק גמור של פסול שחיט' כגון בדק סכינו ונמצא אחר שחיטה פגומה דק"ל כר"ה דחיישינן שמא בעור נפגמה וספק נבילה וכ"כ הרמב"ם בהדיא אפ"ה חייב בכיסוי ודוקא בחש"ו דרוב מעשיהם מקולקלין פטרינן לה מכיסוי משום דלמא אתי למימ' שחיט' מעליא היא אבל בספק השוה להכא ולהכא נרא' דלא גזרינן וראייה מדקאמר פ"ק דביצה דכוי אם שוחטין אותו בחול מכסין את דמו ולא גזרינן דאי מחייב ליה כיסוי אתי למימר חיה מעליא היא ואתי להתיר חלב שלה משום דמימר אמרי אינשי רבנן מספקי להו ולכך מחייבין לה בכיסוי ה"נ מימר אמרי רבנן מספקי להו אי שחיטה היא אי לאו שחיטה הוא ולכך לחומר' מחייבינן לה בכיסוי ואע"ג דיש לחלק קצת בין חששא דדילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובין חששא דדילמא אתי להתיר חלבו דהתם בעי נמי סימני חיה בקרנים וטלפים מ"מ הואיל ולא אשכחן ההיא חששא דדילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא אלא גבי חש"ו והתם רוב מעשיהם מקולקלי' כדפרישי' לא גמרינן מיניה לספיקא אחרינא ע"כ:

דין חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן חייב לכסות וכן באו"ב אסור לשחוט אחריהם ואם שחטו בינם לבין עצמם פטור באו"ב:

מתני' חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותם חייב לכסות בינם לבין עצמן פטור מלכסות וכן לענין אותו ו"ב ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהם בינו לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט אחריהם וחכ"א ומודים שאם שחט שאינו סופג את ה"מ והא דסבר ר"מ פטור מלכסות וכן מותר לשחוט אחריהם משום דחשיב שחיטת חש"ו נבילה ממש דאמר ר"י אר"י מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבילה הואיל ורוב מעשיהם מקולקלי' והלכה כר"מ ולא כחכמי' דמסקינן לקמן הורה ר' כר"מ והורה ר' כחכמי' הי מנייהו דאחרנית ת"ש דשלח ר"א לגולה הורה ר' כר"מ אטו כרבנן לא אורי אלא ש"מ דאחרנית' הא ש"מ.

דין שחט ק' חיות במקום אחד או ק' עופות במקום א' או חיה ועוף במקום אחד כיסוי אח' לכולן ואם דיבר בין שחיטה לשחיטה או שמתחילה לא ה' דעתו רק לשחוט חיה אחת ואח"כ הביאו לו יותר צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך על כיסוי ואח"כ יברך פעם אחרת על ברכ' שחיטה על מה שישחוט אבל על כיסוי השני לא יברך ודוקא שהביאו האחרים קודם שיברך על ברכות כיסוי אבל הביאו אחר ברכת כיסוי צריך לברך גם על כיסוי השני:

מתני' שחט ק' חיות במקום אח' כיסוי אחד לכולן ק' עופות במקום א' כיסוי א' לכולן שחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי א' לכולן רי"א שחט חיה יכסנו ואח"כ ישחוט את העוף וכ' הרי"ף וז"ל וק"ל כת"ק דר"י ומודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה א' וכ' הרא"ש ולכך הביא הרי"ף בהלכותיו ומודה ר"י לענין ברכ' שאינו מברך אלא ברכה א' אע"פי שאין הלכה כר"י כדי שנלמד ממנו לדייק לענין פסק הלכה שמעינן מדבריו דכי היכי דלדידיה אמרי' דחיה ועוף צריכין ב' כיסוין אף ע"פ שמתחילה היה דעתו לשחוט שניהם ה"ה נמי לדידן היכא דנמלך ושתי שחיטות הן שצריך לגמור מצות שחיטה בראשונה, קודם שיתחיל אחרת וכ"כ בה"ג והראב"ד ולא דמי לאדם שיושב ואוכל ואמר הב לן וניברך ואם אח"כ רוצה לאכול מברך המוצי' וא"צ לברך ב"ה שאינה גמר המעשה אלא נותן הודאה ושבח להקב"ה על הנאתו וסגי בהודאה אח' על ב' אכילות אבל מעשה הכיסוי היא גמר מצות השחיטה וכיון שנסתלקה שחיטה ראשונה צריך לגומרה קוד' שיתחיל שחיטה אחרת אבל א"ל לברך על כסוי השני וכת' נמי שמצא כתו' בשם ר"ת שעל כסוי האחרון אין צריך לברך כי ברכת כיסוי הראשון עולה גם לכסוי האחרון דכי היכי דמסקינן דכיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק בין שתי השחיטות להזקיקו לברך על שחיטת העוף ה"נ לא הוי שחיטת העוף הפסק בין שני הכיסויין להזקיקו לברך על כיסוי השני ומה שמברך על השחיטה לא הוי הפסק ביניהן מאחר שלא שח שיחת חולין דברכות לא הוי הפסק כדאשכחן בברכת יקנ"הז דלא הוי הפסק אחר בפ"הג וכ"כ הר"ן ז"ל דמדברי רש"י נר' שצריך לברך על כסוי השני אבל ר"ת אמר כיון דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחד ידא אף השחיטה אינ' מפסקת בזה וכן עיקר ומ"מ דוקא כשהביאו לו יותר לשחוט קודם שיברך על כיסוי שאז דעתו בשעת ברכה על שני הכיסויין אבל אם בירך ואח"כ הביאו לו יותר ודאי צריך לברך על כיסוי שני דהא נמלך הוא ומ"ש כיסוי משחיטה לענין זה וזה פשוט:

דין אם דיבר בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך ברכת שחיטה על שחיטת השני ומ"מ טוב ליזהר שלא ידבר ביניהם כדי שלא יביא עצמו לידי חיוב ברכה ואם סח מעניין צרכי השחיטה א"צ לברך שנית אבל אם לא הפסיק בנתים אפי' שחט חיה ועוף ובהמה א"צ אלא ברכה אחת לכולן ואם מתחילה כשבירך היו לפניו הרבה לשחוט ואח"כ הביאו לפניו אחרות אם כשהביאו האחרות היו לפניו עוד מאותן שהיו לפניו כשבירך א"ע לברך על אותן שהביאו אבל אם כשהביאו האחרו' כבר גמר כל אותן שהיו לפניו כשבירך צריך לברך על האחרות ושוחט מושכר המיוחד לשוחט קבוע במקום לעולם דעתו על כל שיביאו לפניו וא"צ לברך ודין אם יש למול תאומים ביום אחד אפי' הן שני מוהלים לא יברך רק המוהל הראשון יברך על המילה והאב מברך להכניסו בברית כו' והמוהל השני לא יברך על המילה אע"פ שאין התינוק השני בבית הכנסת כשמלין הראשון וה"ה אם שני תינוקות של שני ב"א אלא שאינו ראוי לעשות כן בשני תינוקות משני ב"א ואם לא היה דעתו גם על תינוק השני או ששח בנתיים שיחת חולין צריך לחזור ולברך על המילה גם על השני:

מסקינן בסוגיא אר"ח מודה היה ר"י לענין ברכ' שאינו מברך אלא ברכה א' א"ל רבינא לר"א בריה דרבא וכו' מ"ש מתלמידי דרב. דרב ברונ' ור"ח תלמידי דרב הוה יתבי בסעודת' וקאי עלייהו רב ייבא סבא אמרי ליה הב לן ונבריך והדר א"ל הב לן ונשתי א"ל רב ייבא סבא הכי א"ר כיון דאמ' הב לן ונבריך איתסר לכו למשתי פירש"י עד שיברך לפניו וכן פי' ר"א והוא עיקר והשתא מייתי שפיר ראיה דכי היכי דהוי הב לן ונבריך גמר וסילוק ראשונה וצריך לברך על השני בפ"הג אם רוצה לשתות ה"נ הכסוי (יש כאן חסרון לפי הנראה) עוד כתב ונר' דה"ה אם שני תינוקו' מב' ב"א דומיא דשחיטה דאמרינן שחט ק' חיות וק' עופות ברכה א' לכולן בין שחיטה בין כיסוי עכ"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה וכן הרבה מן האחרונים וכן הדין בשני חתנים כאשר כתבתי בפ"ק דכתובות אלא שהעולם נמנעו משום עין הרע ואף במילה משתי תינוקות ראיתי שמקפידין אביהם בדבר אבל בתאומים ראיתי כמה פעמים שעושין כדברי הגדולי' גם אפשר שנמנעו בשני תינוקו' שאינם מאב אחד לפטרם בברכה אח' כי כמה פעמים יבא לידי שהייה גדולה והסח הדעת ומ"ש לעיל שהשני יברך אשר קידש ידיד מבטן ה"ה אף הראשון שיכול לברך את הכל אלא כדי דלא אתי לאנצויי הוא וכ' ר"י אבל אם לא היה בדעתו מתחילה על שתיהן אלא שהביאו לו למול אחר שבירך על המילה הראשונה חוזר ומברך על השנייה אח' שיגמור הראשונה שבירך עליה לאחריה וכן אם שח שיחת חולין בין ראשונה לשנייה חוזר ומברך אע"פ שבתחילה היה בדעתו למול שנית אבל אם שח דבר שצריך אל המילה לא הוי הפסק ואינו חוזר ומברך כמ"ש המפרשים בענין שחט כמה חיות בבת אחת עכ"ל:

דין המתפלל בתוך הסעודה אין צריך לחזור ליטול ידיו ולבצוע:

פסק כתבו התו' והרא"ש אחריהם הא דאמרינן משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר היה הר"ר י"ט אומר מטעם זה שמעינן דפעמים שאדם זוכר באמצע סעודה שלא התפלל ועומד להתפלל כשחוזר צריך ליטול ידיו ולבצוע המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר כדאמרי' הכא ולא דמי כלל דהיינו דוקא לענין ב"המ דקחשיב הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה וכן כיסוי הדם גמר מעשה השחיטה אטו אם יברך באמצע הסעודה על הזיקים ועל הרעמים הוי הפסק ובהדיא אמרינן בע"פ אם עקרו רגליה' לילך לב"ה כשהן חוזרין אין טעינין ברכה לא למפרע ולא לכתחילה אם הניחו שם מקצת רבירים אע"פ שהתפללו בנתיים ע"כ וכת' ב"י וז"ל יראה שאע"פ שהרי"ף בפ' ע"פ הוא חלוק בדבר שכ' דאמרי רבוותא הואיל וכל חד מצוה באנפי' נפשיה הוא צריך לברך בפ"ה לכל כסא כסא ומסייע להאי סבר' מהא דתנן וכו' שמעינן השת' דכי היכי דלענין ב"המ כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי הוי הפסק ה"נ כיון דלא אפשר למשתי ולמקרי בהדי הדדי צרי' לחזור ולברך בתר דגמור הגדה ובתר דגמיר הלילא בפ"ה וסברא מעליא היא ע"כ והרי ההגד' אינה סילוק ברכה והיסח הדעת על מה שאכל ושתה ואפ"ה כ' שצריך לברך בפ"ה על כוס הגדה וא"כ ה"ה במתפלל מ"מ כיון שאין אנו מברכי' על כוס הגדה מילתא במתפלל בתוך סעודתו לא נקי' כוותיה אלא לדברי הרא"ש ז"ל ע"כ ולפי דבריו אנו דק"ל כדברי הרי"ף ומבר' על כל כסא וכסא וכן המנהג בכל מדינת אשכנז א"כ לא יתכן נמי דברי הרא"ש שכ' הכא דתפילה לא הוי הפסק אלא צריך לחזור ולברך וליתא דמה שנהוגים לברך על כל כסא וכסא לאו משום הפסק והיסח הדעת הוא דא"כ ה"ל נמי לברך ברכה אחרונה אחר כוס הראשון וכן אחר ב"המז דהא מפסק אגדתא והלל ואנו נוהגין שלא לברך ברכה אחרונה אלא אחר כוס האחרונה לבד אלא דס"ל מאחר שחכמי' תקנו ד' כוסות וכל חד וחד למילתא אתקין כל חדא מצוה בפני עצמו הוא ומ"ה מברכין אכולהו וכ"כ המרדכי להדיא בע"פ ועוד נ"ל שאף הרי"ף מודה הכא בשלמא התם א"א לו בע"א אלא להפסיק באגדתא ובהלל ומ"ה חשיב ליה הפסק אבל הכא אפשר לו שיפסוק ויברך ב"המ ואח"כ יתפלל וא"כ הוי כדבר הרשות וסברא זו מצאתי כתוב בשם ספר אהל מועד דכל דבר הרשות לא הוי הפסק בתוך הסעוד' ואף שיש מפרשים תפילת המנחה מאחר שהוא חובה הוי הפסק לא מסתבר הכי מאחר שאין חובה להתפלל בתוך הסעודה כדפרי':

דין מי ששחט והזיד ולא בירך או שכיסה והזיד ולא בירך איסורא קא עביד ומ"מ מותר באכילה:

פסק כת' המרדכי שכת' בספר אבי"ה שאסור לספר בין ברכת שחיטה ובין ברכת כיסוי ובספר התרומה התיר וכתב עוד שמצא ראבי"ה בתשובות הגאונים דמי שכסה והזיד ולא בירך אסור לו לאכול משחיטתו אבל לאחרים מותר והוא חייב מלקות עכ"ל ואף שאין לדברים עיקר בגמ' ובספר א"ח נמי הביא ראייה מגמ' שאין כיסוי הדם מעכב את הבשר מלאכול מ"מ נר' שהגאונים בקעה מצאו וגדרו בה גדר שהיו רואים שלא נזהרו בברכת הכיסוי ומ"ה קנסוה לו ולא לאחרים וגזירה זו לא נתפשטה גם האידנא לא פריצי אינשי בהאי בקעה שלא לברך ומ"ה מותר לאכול אפי' לו וכ"כ בספר א"ז שחט והזיד ולא בירך או כיסה והזיד ולא בירך איסורא עביד ומ"מ מותר באכילה ע"כ:

דין שיברך ברכת כיסוי קודם לכיסוי ונוסח הברכה הוא בא"י אמ"ה אק"בו על כיסוי דם בעפר:

פסק כתב הרא"ש וז"ל כת' בה"ג שמכסה תחילה ואח"כ מברך ואע"ג דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן הני מילי בתחילת המצוה אבל זו סיום מצו' היא ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך הלכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה ועל הכיסוי אח' גמר מצוה והעולם לא נהגו משו' דחשיבי כיסוי בפני עצמה ע"כ והמה דברי הרשב"א שכת' בספר ת"ה וכתב שכן מצא לדברי הרמב"ן וכ"פ שיברך קודם שיכסה וכן עיקר ונוסח הברכה בא"י אמ"ה אק"בו על כיסוי דם בעפר:

דין כסהו וחזר ונתגלה פטור לכסות כסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות ודין אם שפך ולא כיסה והראהו אח' חייב לכסותו ויכסה בידו או בסכין או בכלי אבל לא ברגל משום בזוי מצוה:

מתניתין שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות אמר רבה בר בר חנה אמ' רבי יוחנן ל"ש אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות וכ' הרא"ש ואע"פי שנדחה מכיסוי קודם שנתגלה אין דיחוי אצל מצו' והא דתני' השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות אוקמי ר"ז בשרישימו ניכר ע"כ ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומניין שאם שחט ולא כסה וראהו אח' שחייב לכסות ת"ל ואמרת אל בני ישראל מצוה זו תהא על כל ישראל תני' אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה ולא יכס' ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו וז"ל הטו' ומכס' בידו או בכלי אחר ונהגו לכס' בקת' דסכינא ששחט בה תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באח' ששפך וקדם חבירו וכס' וחייבו רש"בג ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה ההוא דסעד אצל ר' א"ל ר' כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהובי' אתה נוטל א"ל כוס של ברכה אני שותה יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהו' ה' דשכר ברכה שוה מ' זהו' ה"ה שכר מצו' וסוד עשרה זהו' הו' ע"ד כוונת אלף עולות שהעלה שלמה ועיק' הדבר הא דאמרינן דמחייב י' זהובים ליתן בעבור שכר מצות או ברכה שקדמה ולקחו ממנו בין לעניין מיל' בין לעניין קריא' התורה וכן הא דאין דנין האד' האידנא במידי דלית ביה חסרון כיס כו' הכל כתבתי בפרק החובל סימן ס' באריכות:

דין דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות ואם אין בו מראה דם פטור מלכסות ואין חילוק בין אם נפל דם בתוך מים או מים לתוך דם לעולם כשיש מראית דם חייב לכסות אע"פ שנדחה מכיסוי כשלא היה בו מראית דם מ"מ כשחזר למראית דם חייב לכסות ואם נתערב ביין אדום או בדם בהמה רואי' היין ודם הבהמה כאילו הוא מים ואילו נתערב במים כשיעור היין הזה והיה בו מראה דם חייב לכסות ואם שחט חיה ואח"כ בהמה עליה פטור מלכסות שחט בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות ואם שחט צפור כשרה ואח"כ שחט עליו צפור שנתנבלה חייב לכסות:

מתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותן כאילו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה פי' חיה טמאה רואין אותו כאילו הוא מים ר"יא אין דם מבטל דם תנן נמי התם כזה לענין קדשים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה טמאה רואין אותו כאילו הוא מים ר"יא אין דם מבטל דם אר"ח ב"א א"ר ל"ש אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם שנפלו לתוך מים ראשון ראשון בטל אר"פ ולענין כיסוי אינו כן שאין דיחוי אצל מצות פירש"י שאפי' נפל דם לתוך מי' חייב לכסות שאפי' שבטל ונדחה ראשון אפ"ה כשהלך ורבה עד שנהפכה מראית מים לדם דם הבטל נעור וחשוב דם ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה שאין תורת דיחוי אצל מצות תניא ר' יונתן ב"י אומר שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה שחט בהמה וא"כ חיה חייב לכסות ואע"פ שאין עפר למטה וצריך עפר למטה ולמעלה כדלקמן מ"מ אין המצוה בטילה בכך ומה דאפשר ליה למיעבד עבד והטור כ' וז"ל כ' ב"הע מאן דשחיט צפורא או חיות' ושחט בהמה עלה פטור מלכסות בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות וכת' מהר"י קא"רו אין ספק שרבינו הטור לא עיין לבקש דין זה בגמ' דא"כ לא היה כותבו בשם העיטור ואני אומר דמ"ה הביא ב"הע כדי לדייק מינ' דוקא שחט צפורא או חיותא ואח"כ בהמה אבל שחט עליה צפור שנתנבלה חייב לכסות דדם צפור קליל ואינו מכסה אף שהדם שלמטה נמי הוא של צפור ומ"ה דייק ב"הע בלישני' שחט צפורא או חיותא כו' ובסוף שחט בהמה ואח"כ חיה ולא כתב צפורא אלא מ"ה כת' בתחלת דבריו צפורא לדייק מינה דאף בציפור בעינן אחריו בהמה אבל צפור שנתנ' לא וכן כת' בהג"ה בשם מהר"ם שאם שחט תרנגולת כשרה ושוב שחט ונתנבלה בידו חייב לכסות והיינו כדפרישית אמר ר"י אמר שמואל כל מראה אדמדומית מכפרין ומכשירין וחייבין בכיסוי מאי קמ"לן מכפרין תנינ' חייבין בכיסוי תנינא מכשירין איצטריכא ליה מכשירין נמי אי דם הוא אכשורי מכשיר ל"צ שתמדו בימי גשמים מי גשמים נמי כיון דשקלו ורמי אחשבינהו ל"צ שתמדו מאליהם ר"א מנהרבי"ל אומר בצללא דדמא פי' באותן מים שהן מן הדם עצמו כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים ואם יש בו מראית דם מכשיר ר"י מדפתי אמר ענוש כרת והוא דאיכא כזית במתנית' תנא מטמאין באוהל והו' דאיכא רביעי' פרש"י והוא דאיכא כזית דם גמור וקאי אצללתא דדמא וקמ"ל אע"פ שכולו דם לא מחייב כרת עד דאיכא כזית דם גמור וכן אינה מטמאה באוהל עד דאיכא רביעית דם גמור וכן פירשו התו':

דין דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אח' חייב לגררו ולכסותו אבל אם יש דם אחר אי"צ לכסותו שא"צ לכסות כל הדם לפיכך א"צ למצות עד שיצא כל הדם:

מתניתין דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אר"י אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות ת"ר דמו וכסהו מלמד שכל דמו מתחייב לכסות אר"י אימתי בזמן שאין שם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות תניא אידך דם הניתז ושעל אגפיי' חייב לכסות רשב"ג אומר בד"א בזמן שלא כיסה דם הנפש אבל אם כסה דם הנפש פטור מלכסו' אר"נ ב"י ושלשתן מקר' אחד דרשו ת"ק סבר דמו כל דמו משמע ור"יא דמו ואפי' מקצת דמו ורשב"ג סבר דמו המיוחד לו ואע"ג דאמרינן בפ' זה בורר דאימתי דר"י בא לפרש היינו דוקא במשנה אבל בברייתא לא ובעירובין בסוף פ' חלון גרסינן בכל הספרים כ"מ ששנה ר"י אימתי במשנתינו כו' והיה אומ' ר"ת דאין הלכה כרבנן אלא כר"י ואע"ג דפליג ר"י דברייתא ארבנן במשנה הוא בא לפרש ומתניתין עיקר וכ"פ הרי"ף והלכה כרבנן דמתני' וכדפריש ר"י וצ"ע דר"ח ורב"ח סברי בפרק זה בורר דאפי' במתני' הוי אימתי לחלק היכא דמוכח וה"נ מוכח דבמתני' לחלק בא כמו שהוא חולק בבריית' דגרסי בברייתא קמיית' דמו וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אר"י אימתי וכו' תני' אידך דם הניתז ושעל אגפיי' חייב לכסות אמר רש"בג וכו' ולפי גירסא זו גם ר"י דבריית' לפרש בא ורבנן דהכא היינו ת"ק דרש"בג והשתא ניחא דהלכה כרבנן דמתני' וכר"י ע"כ ואני אומר שאין כאן מקום לתמיהתן אפי' לגירסתינו נהי דאמרינן היכא דמוכחא שאני דאף במשנה אמרי' אימתי לחלוק היינו שמוכח להדיא אבל הוכחא דהכא אינו אלא משו' דאמרינן אימתי דברייתא הוא לחלוק א"כ נימא איפכ' דאימתי דמתני' מוכחא דאף אימתי דברייתא הוא לפרש ומה דמסיק תלמוד' ת"ק סבר כלומר נגד החולקי' על ר' יהודה דמפרש לת"ק בהכי וס"ל דדברי ת"ק כפשוטו הוא ועוד ת"ק דרשב"ג לכ"ע ס"ל כל דמו בעי כיסוי ומ"ה דייק הרי"ף בלישני' הלכ' עבדינן כרבנן וכדפרי' ר"י ולא כרשב"ג שוב מצאתי שכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות וכ"ד כל המחברים וכתב הטור מאחר שא"צ לכסות כל דמו לפיכך א"ל למצות עד שיצא כל הדם והיכ' דליכ' דם אלא הוא שצריך לכסות אין די ביה שיכסה במקומו כמ"ש הכל בו בשם הראב"ן דכי אמרינן דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא שחייב לכסות א"צ לגוררו משם ולבסוף כדי שיהיה עפר למטה ולמעלה אלא כאשר כתב הרשב"א והטור והר"ן מדאמרי' בר"פ בסוגיא אהא דתנן דאין נוהג במוקדשין דטעמא משום דלא אפשר להיות מכוסה למטה דהיכי ליעביד דאי מבטל ליה ה"ל חציצה כו' ופריך ולגרור ולכס' מי לא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אלמא דגריר ומכסה ליה ה"נ ליגרור וליכסיה ליה כו' ואפשר שדעת הראב"ן מדאסיקנ' במסקנא דטעמא דקדשים פטור מכיסוי משום דכתיב ושפך וכיסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה יצא זה שמחוסר שפיכה וגרירה וכסוי אלמא דם הניתז ושעל הסכין לא בעי גרירה דאיבעי הוי נמי מחוסר שפיכה גרירא וכיסוי ולפ"ז צריך לחלק בין דם הניתז כו' לשאר דם שחיט' דאל"כ מ"ש ותימ' לפי סברתו א"כ בתחלה כדפרי' מדם הניתז כו' לישני ליה דם הניתז שאני א"ו אין חילוק ביניהם לעניין גרירא ומה דלא אמרינן גבי דם הניתז דמחוסר שפיכה גרירא כו' משום דלא אמרינן הכי אלא היכי דלא אפשר אלא בענין זה כגון קדשים וא"כ לעולם מיקרי מחוסר גרירא אבל גבי דם הניתז אפשר דלא הוי בעי גרירא אי הוה דם בלא הוא כאשר כתבו התו':

דין כל דבר המגדל צמחים מכסין בו ואם אינו מגדל צמחין אם נקר' עפר מכסין בו ואם לאו אין מכסין בו מכסין בזבל וחול הדק מאוד עד שאין היוצר צריך לכותשו כלל ובסיד ובחרסי' ולבינה ומגופה של חרס שכתשן ובשחיקת אבני' ובשחיקת חרשי' ובזהב שחוק ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת של חרשים ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו אפר ובשיחור ובכחול וניקרת הפיסולים ומכסין בעפר חם אבל אם כפה עליו כלי או כיסה באבנים אין זה כיסוי ואין מכסין בזבל הגס ובחול הגס אפילו צריך רק כתישה כל שהוא ולא בקמח ולא בסובין ומורסן ולא בשחיקת מתכו' בד"א שלא נשרפו אבל אם נשרפו חוזרין לעפר ומכסין בהם אין מכסין בעפר מדבר:

מתני' במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד יבחרשי' פי' שחיקת חרסין בלבינה ובמוגופ' שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא בלבינה ובמגופה שלא כתשן ולא יחפה עליו את הכלי כלל אמר רשב"ג דבר שהוא מגדל צמחים מכסין בו ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו וכת' הרא"ש מדברי התו' נר' דרשב"ג מפרש דברי ת"ק ול"פ וכן מוכח בגמר' דכל הני דקחשיב במתני' חשיבי מגדל צמחי' ויש שחולקין בדבר וס"ל כרשב"ג פליג את"ק ומ"ה לית' לדרשב"ג ולפ"ז לא ק"ל כרשב"ג וליתא לפי מ"ש התוספו' דק"ל כהאי כללא דרבב"ח אר"י כ"ע ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו גם לישנא דמתניתי' כלל אמר רשב"ג משמע שאינו חולק וכן עיקר ומסיק ה"ד חול הדק ארבב"ח אמר ר"י כל שאין היוצר צריך לכותשו איכא דמתני לה אסיפא ולא בחול הגס ה"ד חול הגס ארבב"ח אר"י כל שהיוצר צריך לכותשו מאי בנייהו איכא בנייהו דצריך ולא צריך למיפרך איפרוכי כ' הרא"ש פירש"י לל"ק חשי' אין היוצר צריך לכתשו כיון דמיפרך ביד לל"בת דקאמר כל שהיוצר צריך לכתשו משמע כתישה כ"ש ולפירושו הלכה כל"בת לחומרא ורי"ף לא הביא כ"א ל"ק משמע דמפרש איפכ' ע"כ וכ"כ הר"ן וז"ל כל שאין היוצר צריך לכתשו מוכח בגמ' דוקא כשאינו צריך לכותשה כלל אבל צריך ול"צ ואיכא דכתשי כה"ג ואיכא דלא כתשי אין מכסין כו' ומ"מ תימא הלא הרי"ף דרכו בכל דוכתא לפסוק כלב"ת ונ"ל דדייק מלישנא דגמ' דאמר איכא בנייהו דצריך ול"צ כלומר דוקא דלא צריך ממש הוא דמכסין בו הא צריך ול"צ לא אלמא דתפס לישנא קמא דאילו לל"בת ה"ל איכא בנייהו דל"צ וצריך והוה פירושו דוקא צריך ממש הוא דאין מכסין אבל ל"צ וצרי' מכסין תו מסקינן ת"ר וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפ' עליו את הכלי ת"ל בעפר א"ל אלא בעפ' מנין לרבות זבל וחול הדק ושחיק' אבנים ושחיקת חרסים ונעורת של פשתן דקה ונעורת של חרשין פי' מה שגוררין הבנאים במגירא פגומה וסיד וחרסית ולבינה ומגופה שכתשן ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה אף בזבל הגס וחול הגס שחיקת כלי מתכות ולבינה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן ת"ל בעפר ומה ראית' לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאינו מין עפר פי' כל המגדל צמחי' קרי מין עפר וקים להו לרבנן דכל הני מגדלי צמחים נינהו דרש ר"נ ב"י בר ר"ח אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח פ' התו' והרא"ש לאפוקי עפר המדבר קאתי אע"ג דעפר שמו והוא כשאר כל עפר הואיל ואין מצמיח מה שזורעין בו גרע טפי מכל הני דקתני לעיל שמגדלין צמחים ואין שמו עפר ודבר שאינו עפר ואין מגדל צמחים אלא שהכתוב קראו עפר כגון אפר שנקרא עפר שנ' ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וכן זהב כדכתיב ועפרות זהב לו מכסין אמ' רבא האי בורכתא אר"נ ב"י מאי בורכת' אנא אמרת ניהליה ומהא מתני' אמרת ניהלי' דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טלית ומכסה היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה וכל שאר מיני מתכות דאין מכסין כת' הרשב"א בת"ה בד"א שלא נשרפו אבל נשרפו חוזרין לעפרן ומכסין בהן וה"ה כל מיני אוכלין דאין מכסין בהן כגון קמח וסובין ומורסין אם שורפן מכסין בהם וי"מ דאין מכסי' באפ' וטעו' הוא ביד' דהא מסקי' להדי' בפ"ק דביצה בי"ט מכסין באפר חם אפי' לא הכינו מבע"י לפי שהוא מוכן מעצמו מאחר שראוי לצלי' בו ביצת תרנגולת ומסיק בסוגיא תנא הוסיפו עליהן השיחור פירש"י פחמ' כתושי' והרמ"בם פי' פיח הכבשן והכחול ונקרת פסולין פי' עפר שמנקרין מן הרחים וי"א אף הזרניך פי' רש"י מה שקורין אורפימנ"ט והנה הטו' לא הביא הזרניך משום דס"ל דאין הלכה כי"א ובספר שלפנינו אף באלפ"סי אינו והרא"ש שהביא הי"א לאו לפסק הלכה אלא הביא הבריית' בצורת' וכבר אנו ידעינ' שאין הלכה כי"א נגד הסתם ת"ק:

דין דאין מכסין בכל דבר שיש בו ליחלוחית מים כגון מתונתא ואין מכסין בשלג:

פסק כתב העי"טור והטור הביאו וז"ל אין מכסין בכל דבר שיש בו לחלוחית מים כגון מתונתא וכו' כ"כ בסמ"ג ובס' א"ז וראייתו מדפרי' בס"פ א"ע למ"ד אמרי' הואיל מדתנן חייב על החריש' ואמאי לא אמרינן הואי' וחזי' לכיסוי דם צפור ומוקי מתניתין בטינא דלא חזי לכיסוי ופריך וטינא בר זריעה הוא במתונת' ופרש"י ארץ לחה אינה ראויה לזריעה ואינה נעשית עפר ואם בא לכתשה היא מדבקת ונגבלת ע"כ ובסמ"ג נמי כתב דטעמא דטינא לא חזי לכיסוי משו' דלא מיקרי עפר דק ונפרד שראוי למנות כדכתי' אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ ויש מקילין לכסו' בשלג וסומכין אמה שכתב המרדכי בשם גאון מכסין בשלג שנ' כי לשלג יאמר הוי ארץ גם מכסין בשחיקת ברזל שנ' ברזל מעפר יוקח וקול' גדולה הוא ואין לסמוך עליו דהא לא כ' כי לשלג יאמר הוי עפר ואנו עפר בענין כדפרש"י גם לא מצינו שהשלג הוא נקר' ארץ אלא שהש"י מצוה ואומ' לשלג שירד ויהיה באר' וברזל נמי לא מצינו שהברזל נקרא עפר אלא שהוא נקח מן העפר וכל המתכת מן העפר הם נקחים ואין מכסין בהם חוץ מזהב דאיקרי עפר גם בס' א"ז כתב להדי' שאין מכסין בשלג גם כל המחברי' כתבו סתם אין מכסין בשחיקת מתכו' חוץ משל זהב עוד כ' המרד' בשם הגאונים אהא דתניא היה הולך במדב' ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכס' היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה אי איכא גברא דחביב עליה ואינו רוצה לשרוף טליתו ולא לשחוק ד"ז היכא לעביד ממציא דמא בבגדו א"נ בסנדל' ומבר' על כיסוי הדם וכי מטו לדוכתיה דעפרא יסחי ההוא בגדא או דהוא סנדלא דמצי ביה דמא ומכסה בלא ברכה והכי תקינו רבנן לענין כיסוי הדם בין במדבר בין בים ע"כ וחידו' הוא ומחידוש לא ילפינן דא"כ טפי ה"ל לאשמועי' האי תקנתא ממה ששונה שורף טליתו וכו' ועוד איך יכול לשרוף מאחר דאיכא תקנתא אחריתי ולמה יעבו' בבל תשחית ויות' התימ' במ"ש ממציא לדמא בבגדא או בסנדלא ומברך עליה על כיסוי הדם וכיון שאינו מכסיהו בעפר האיך יברך עליו ע"כ נראה דאין לדברי' אלו עיקר אף שהא"ז שהיה בעל הוראה הביאה בספרו משום שאם היה ממש בדברי הגאונים א"א שלא הביאם הרי"ף או הרמב"ם:

דין השוחט צריך שיהיה עפר תיחוח למטה וא"צ זימון העפר שלמטה אבל עפר שלמעלה צריך זימון ושיתן הוא בעצמו:

אמר ר"ז השוחט צריך שיתן עפר למטה שנ' וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ופרש"י עפר למטה עפר תיחוח ולא על קרקע קשה וכסהו עפר משמע דלא בעינן עפר אלא בכיסוי אבל בעפר משמע כולהו עטיף בעפר תיחוח ומשמ' מפירושו דלא אימעוט אלא קרקע קשה אבל ל"צ שיזמין עפר למטה וכ"כ התו' עפר שלמעלה מצוה שיתן הוא אבל עפר שלמטה א"צ שיתן הוא ואם יש עפר הרי הוא כאילו נתן הוא את העפר והא דאמרי' בפ"ב שהי' מזמן כל הבקע' לשחוט בה היינו במקום שהיה קרקע קשה היה חופר משום דבעינן עפר תיחוח אלא שכתבו ומיהו לעיל פי' בקונ' שהיה מזמינו בפה לכך ע"כ וזו היא סברת העיטור שכ' שצריך להזמינו למטה אבל א"י ממה לקח זה שהרי אם לא היה קרא דבעפר לא היה צריך כלל עפר למטה אלא אפי' קרקע קשה או ע"ג עץ היה יכול לשחוט ולכסות והשתא דכתיב קרא לאוריי דבעינן גם עפר למטה הזמנ' מנ"ל וכ"ד הרא"ש כדברי התו' דא"צ הזמנה כלל:

דין דמכסין אפי' באפר של עיר הנידחת:

אמר ר"ז ואיתימא רבה בר"י מכסין בעפר עיר הנידחת ואמאי איסורי הנאה הוא אמר זעיר' לא נצרכה אלא לעפר עפרה פי' עפר קרקעה דכתיב ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה ושרפת' מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ורבא אמר אפי' באפר עפרה מכסין דמצות לאו ליהנות נתנו יתיב רבינא וקאמר לה להא שמעתא איתיבי' רב רחומי לרבינ' שופר של ע"ז לא יתקע בו ואם תקע לא יצא וכן לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל לא יצא אמר ר"א הכי השתא התם גבי שופר ולולב שיעור' בעינן וע"ז כתיתי מכתת שיעור' הכא כל כמה דמכתת מעלי לכיסוי וכן הלכה:

דין פרנס הציבור לא יתגאה על הציבור שלא לש"ש וצריך להיות סבלן ושומע חרפתו ואינו משיב וכן גבאי הממונ' צריך לסבול נמי מן המחרפים והמקללין מצותו גדול מאד כשעושה כן:

אמר ר' אילעי אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה שנא' תולה ארץ על בלימה א"ר אבהו אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשי' עצמו כמי שאינו שנ' תולה ארץ על בלימה ואר"א אין העולם מתקיים אלא מי שמשים עצמו כקרקע שנ' ומתחת זרועות עולם ואר"א כל פרנס המתגאה על הציבור שלא לש"ש אין רואה בן חכם ומבין ומשכיל לעולם שנ' לכן יראוה אנשי' לא יראה כל חכמי לב וכל זאת הביא הרי"ף ואומר אני לא זו שיתגאה על הציבור אלא צריך לקבל עליו להיות סבלן שומע חרפתו ואינו משיב כמו שאמר המקרא טרחכם ומשאכם וריבכם משה רבינו לא הי' מתלונן בכ"ז אלא שלא ישא לבדו כמ"ש המקרא אשא לבדי וגו' ודומה לזה גבאי הממונה צריך לסבול נמי מן המחרפים והמקלקלי' כמ"ש המרדכי בפ"ק דב"ב מצאתי אדם שהוא גבאי צדקה אם העניי' יחרפוהו אין לו לחוש כי יות' טוב הוא לו ממה שמברכין אותו כי יותר זכותו גדול כדאמר בירו' בפ"ב דפיא' ר"א הוה פרנס פיר' גבאי צדקה חד זמן נחת לבית' אמר להון מאי עבידתי' א"ל אתא חד סיע' אכלין ושתין וצלו עליך אמ' לית לן אגר טוב אתא זימנא תנייני' א"ל מאי עבידתין א"ל אתא חד סיע' ואכלין ושתין ואקלוניך א"ל בדין איכ' אגר טוב הרי אתה רוא' כשברכוהו לא הי' שמח וכשחרפוהו היה שמח מפני שמקבל שכר גדול יותר ע"כ וה"ה לעניין פרנס הממונה על הצבור אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות לא"פ ואפר סוטה:

הדרן עלך פרק כסוי הדם