ים של שלמה על חולין ה

דין אותו ואת בנו נוהג בארץ ובח"ל כ' והשוחט או"ב שניהם כשרים והשני סופג:

אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצ' לארץ בפני הבי' ושלא בפני הבי' בחולין ובמוקדשין כיצד השוחט או"ב חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג מ' קדשי' בחוץ הראשון חייב כרת ושניהם פסולים ושניהם סופגי' פי' הראשונה חייב כרת משום שחוטי חוץ אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן לשחוט בפני' דפסול משו' מחוסר זמן ואינו חייב משו' שחוטי חוץ אלא א"כ ראוי לפני' דכתיב ואל פתח לא הביאו הראוי לפת' אוהל חייבי' עליו בחוץ ואי לא לא וכו' ותלמודא מוקי מתניתין דלא כר"ש דאמ' שחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה אלא שמה שחיטה כדק"ל בפרק מרובה דהכי הלכתה ומפרש תלמוד' נמי דנוהג נמי בקדשי' מדכתי' שור או עז כי יולד וכתיב בתריה ושור או שה או"ב לא תשחטו ביום אחד:

דין דאו"ב נוהג בזכרים ובנקבות והמקלל אביו ואמו לאחר מיתה חייב:

ת"ר אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואין נוהג בזכרים חנני' אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבו' מ"ט דרבנן דתני' יכול יהא או"ב נוהג בין בזכרים בין בנקבות ודין הוא חייב כאן וחייב באם על הבני' ת"ל אותו אחד ולא שנים ומאחר שחילק הכתוב זכיתי בדין חייב כאן וחייב באם על בנים מה כשחייב באם על הבנים בנקבו' ולא בזכרים אף חייב באו"ב אינה נוהגת אלא בנקבות ואם נפשך לומ' אותו כתוב דמשמע זכרים ולא נקבות הרי אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ולחנניא כתי' אותו דמשמע זכר וכתיב בנו דמשמע נקבה הלכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות א"ר חייא א"ש הלכה כחנניא ומאחר דהלכה כחנניא שאותו בא לרבות זכרים ולא אמרינן דאותו בא לחלק דלא תימא דלא ליחייב עד שישחוט שור ושה ואו שה דכתיב בא לרבות כלאים הבא מן השה והעז שהכל מין בהמה ש"מ דס"ל נמי כר' יונתן דתני' אביו ואמו א"ל אלא אביו ואמו אביו שלא אמו ואמו שלא אביו מניין ת"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל פי' כאן סמך קללה לאמו דכתיב אביו ואמו קלל ובתחלת הקרא סמך קללה לאביו איש אשר יקלל אביו ואמו ור"י אמר משמע שניהם כאח' ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו וא"כ מייתר לן אביו ואמו לרבות המקלל אביו ואמו אחר מותו:

דין אין חוששין לזרע האב ולכן מותר לשחוט האב והבן ביום אחד ובשאר דוכתיה הוי ספקא אי חוששין לזרע האב או לא:

מסקינן בסוגיא ואזדא שמואל לטעמיה דתנן רי"א הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרין זה בזה אבל הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורין ואמר ר"י א"ש זו דברי ר"י דאמר אין חוששין לזרע האב אבל חכ"א כל מיני פרדות אח' הן מאן חכמים חנניא הוא דאמר חוששין לזרע האב והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא וכולהו חד מינא הוא איבעיא לה מי פשיט ליה לר"י דאין חוששין לזרע האב א"ד ספוקי מספק' ליה למנ"מ למישרי' פרי עם האם פי' פרד בן סוס נקבה להרביע על סוס נקבה אי אמרת מיפשט פשיטא ליה פרי עם האם שרי וא"א מספק' ליה פרי עם האם אסור וכו' ת"ש דאמר ר"ה בריה דר"י הכל מודים שפרי עם האם אסור ש"מ ספוקי מספקא ליה ש"מ תו מסקינן א"ל ר' אבהו לשמעי' כי מעיילית לי כודניית' בדיספק להנך דדמיין להדדי עייל לי אלמא קסב' אין חוששין לזרע האב וסימנים דאוריי' לסמוך עליהם אם דומין זו לזו מכל הנך סוגיא משמע דהלכה כר"י בפרדות ומ"מ ספוקי מספקא ליה ולחומר' הוא דאמרי' דאין חוששין כדפשיט סתמא תלמודא וא"ה נדחו דברי ה"ג לרב אחאי דס"ל הלכה כר"י דאי' חוששין לזרע האב בין להקל בין להחמיר אלא ספוקי מספקא ליה וכ"ד התו' והרא"ש דהלכ' כר"י אלא דספקא לן בו כדפרי' אבל ק"ל בהאי סוגיא כדאבעי ליה אי לר"י מיפש' פשיטא ליה כו' וקאמר למנ"מ למשרי פרי עם האם כו' ולא קאמר למנ"מ לענין או"ב אי חוששין לזרע האב ולאסור בזכרי' נמי משום או"ב או לא ואפשר לומר משו' דהני פשיטותא דפשיט תלמודא איירי בעניין כלאים סודר התלמוד נמי הנ"מ בכה"ג וכ"ז דוחק ע"כ נראה מחוור מה שכתב הרשב"א בחידושיו בשם הרמב"ם שכת' דת"ח דחנניא היינו ר"י ולענין או"ב מפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע אב כלל ודרש רבא בנו מי שבנו כרוך אחריו ובעלמא מספקא ליה אי ילפינן מאו"ב ונומ' כשם שלעניין או"ב אין חוששין לזרע האב ה"ה בעלמא אין חוששין א"ד מדאיצטריך רחמנ' לגביה או"ב למימ' דאין חוששין ש"מ דבעלמא חוששין וחנניא סבר מדגלי רחמנא לגבי או"ב דנוהג אפי' בזכרים ש"מ דלעולם חוששין לזרע האב להקל ולהחמיר ופרדה שתבעה זכר מרביעין עליה פדר אחר דכל מיני פרדות אחת הן ומנהיגין כל שתי פרדות וק"ל כר"י דמספקא ליה בעלמ' אי חוששין לזרע אב כלל ולגבי או"ב מפשיט פשיטא ליה לר"י כדדריש מקראי ושמא זו היתה סברתו של רי"ף ז"ל דקאמר דליתא לחנניא באו"ב ולא משו' דקסבר דבעלמא אין חוששין כלל לזרע האב להקל ולהחמיר ע"כ וא"ל מאחר בסוגיא דחנניא כר' יונתן וכבר ק"ל כר"י ובפ' השואל מסיק דאביי ס"ל כר' אושעיא ורבא כר"י והלכה כרבא לגבי אביי די"ל דנהי דתלמודא משני דחנניא ס"ל כר"י ור"י ס"ל כר' אושעיא מ"מ ר"י נמי ס"ל כר' יונתן אבל א"ל אנו לכך לפי האמת דת"ק חנניא הוא ר"י ונהי דחנניא ס"ל בוודאי כר"י ואותו לא בעי לחלק אלא אותו בא כדי לרבות כלאי' ואו דאמרינן שבא לרבות כלאי' ר"י ס"ל לא דרשינן כדאמרי' בעלמא ר"י או לא דריש א"נ דרשינן או למילתא אחריתי וכמ"ש התוס' גופא בהאי שמעתא אבל מ"מ קשה דמסקי' להדיא בס"פ מומין אלו דסתם מתני' כחנניה דתנן התם אלו כשירין באדם ופסולי' בבהמה או"ב כו' ופריך מאי באו"ב אלימ' אהרן ובניו דכוותי' תיש ובנו מי נהיג והתנן או"ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים אלא תישה ובנה דכותה הכא כהנת ובנה כהנת בת עבודה היא לעולם לאהרן ובניו דכוותה הכא תיש ובנו אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר אבין הר' אמר חנניא היא דתניא א"ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים וחנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות ע"כ ונראה בעיני דאין זו קושיא דתלמודא משני בכה"ג דמתני' אתא אליבא דחנניא וה"ק איסור או"ב נוהג בבהמות ואינו נוהג באדם אלא שגבי אדם לא שייך בזכרים לפי שאין להם אבות והשתא עלו לדברי הרמב"ן כהוגן:

דין דאו"ב אינו נוהג אלא בבהמה אבל לא בחיה ועופות ודין דשור הבר מין בהמה הוא ועז מין חיה הוא וחלבו מותר:

ת"ר שור ולא חיה והלא דין הוא מה בהמה שאינה במצות כיסוי הרי היא במצות או"ב חיה שהיא במצות כיסוי אינו דין שתהיה במצות או"ב ת"ל שור ולא חיה ולא עופות והלא דין הוא ומה בהמה שאינה באם על הבנים הרי היא במצות או"ב עופות שהם באם על הבנים אינו דין שיהא באו"ב ת"ל שה ולא עופות א"כ ראינו שאו"ב אינו נוהג בחיה ובעוף ועוד תניא שור הבר מין בהמה רבי יוסי אמ' מין חיה וכ' הרא"ש ופסק הרמב"ם כרבנן וי"ס שכ' א"ל רב אחא וכו' הני עיזא באלי' כשרות לגבי מזבח דמין בהמה הוא ודילמא מינ' דתאו נינהו אלמ' דהני אמוראי בתראי סברי דתאו ומתרגמינן תורבלא חיה הוא וכ"כ הרשב"א בחידושיו אלא שכ' שדעת הרמב"ם דלא גרסי' אלא ודילמא דזמר נינהו ותו לא מ"מ תמה עליו אמאי פסק כרבנן ולא כר"י דנימוקו עמו אבל מ"מ בת"ה פסק כרבנן וכ"פ הטור דמין בהמה ועיזי דבאלא שהוא העז הבר פסקינן בסוגי' דאמימר שרא תרבייהו ואמר מין חיה הו' ואולי הוא זה מה שאנו קורין בלשון אולרי"ך ובלשון כנען קאז"ו כמו שנקרא עז וכן קבלתי:

דין או"ב נוהג בכלאים הבא מן העז ומן הרחל וצבי הבא על התיישה וילדה צבי ושוחט התיישה ובנה ביום אחד לוקה וצביה ובנה תיש מותר לכתחילה וצבי הבא על התיישה וילדה בת ואותה בת ילדה בת או בן ושחט בתה ובת בתה חיי' ותייש הבא על הצביה וילדה אותו הולד חייב בכיסוי אפילו בי"ט וצבי הבא על התיישה וילדה חייב לכסות ומ"מ אין שוחטין אות' בי"ט ולעניין מתנות צבי הבא על התיישה חייב בפלגא ואידך פלגא אמרינן ליה הביא ראייה וטול ותייש הבא על הצביי' פטור לגמריה:

ת"ר או"ב נוהג בכלאי' ובכוי רא"א כלאים הבא מן העז ומן הרחל או"ב נוהג בו ובכוי אין או"ב נוהג כו' ואמר ר"ת הכל מודים בצביה ובנה תיש דפטו' שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אמר רחמנא ולא דוקא שפטור אבל אסור כדעת הרמב"ם אפי' מותר לכתחילה כמו שהשיגו הטור הכל מודים היא חייש' ובנה צבי דחייב דשה ובנו אמר רחמנא אפי' בנו כל דהו כ"פ בתיש הבא על הצבייה וילד' בת ואות' בת ילדה בן וה"ה בת ושחיט להו לברה ובין לרבנן ובין לר"א מספק' להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין לזרע האב וקא מפלגי בשה ואפי' במקצת שה רבנן סברי שה ואפי' מקצת שה אמרי' ור"א סבר שה ולא מקצת שה וכ' הרא"ש דפליגי נמי בצבי הבא על התייש' בכה"ג שילד' בת כו' ופליגי בתיש הבא על הצביי' ולאיסור' ובצבי הבא על התיישה ולמלקות והלכה כרבנן ורי"ף ז"ל לא הביא בהלכות משום דאמרינן בפ"ק דבכורות אמר רי"בל לעולם אינה מתעבר' טהור' מן הטמא' ולא טמאה מן הטהורה ולא גסה מן הדק' ולא דקה מן הגסה ולא בהמה מן החיה ולא חיה מן הבהמ' חוץ מר"א ומחלוקתו והלכה כריב"ל דלא אשכחן אמוראי דפליגי עלי' ועוד דפריך התם ממילתא דר"יבל אהא דקאמר ואיזה זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ומי קמעברא והאמר ר"יבל כו' ומשני ר"י דאיעביר מקלוט בן פרה ואליבא דר"ש ואינה ראייה דבטמאה וטהורה הלכה כמותו אבל לא בבהמה וחיה אלא כדתניא התם כל שתשמישו ועיבורו שוין יולדין ומגדלין זה מזה ובחיה ובבהמה אפשר דהלכה כר"א ומחלוקתו ע"כ ולפי מ"ש דלא חיישינן לזרע האב לא משכחת האי פלוגתא כי אם בצבי הבא על התיישה וילדה כו' והלכה כרבנן ולענין כיסוי הדם היכא שבא תיש על הצבייה וילדה כו' אותו הולד חיי' בכסוי ומכסה אפי' בי"ט דצבי אפי' מקצ' צבי אמרינן וצבי הבא על התיישה חייב לכסות ומ"מ אין שוחטין אותו בי"ט ולענין מתנות צבי הבא על התייש' חייב בפלגא ואידך פלגא א"ל לכהן זיל אייתי ראייה דאין חוששין לזרע האב והוה כולה בהמה אבל תיש הבא על הצבייה פטור לגמרי דא"ל לכהן אייתי ראייה דחוששין לזרע האב ושקול פלגא כך מסקנת הלכה:

דין השוחט ונמצא טריפה או כל שחיטה שאינה ראוייה חייבים משום או"ב השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום או"ב שני' שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשונה ומי ששחט אחרון בו ביד אסור לאכול בו ביום ודין בהמה שנשחטה אמו היום ונתערב באחרו' וצריך לשחוט מהם בו ביום מכה אותן וטורדן וכל הפרוש מרובא קפריש:

מתניתין השוחט ונמצא טריפה השוחט לע"ז השוחט פרת חטאת שור הנסקל ועגלה ערופה ר"ש פוטר משום או"ב משום דשחיטה שאינ' ראויה לאו שמה שחיטת וחכמי' מחייבי' וכן הלכה דק"ל שחיטה שאינה ראוייה שמה שחיט' השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ו"ב שני' שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשון והביא הרי"ף והרא"ש אחריו והתוס' שכ' הלוקח טבע"הב הוא קודם לבעל הבית שמתחילה לא לקחו אלא ע"מ כן הלכך כשמכר ב"ה לשני מכר לו כל זכות שהיה לו לב"ה אבל לקח משנים האחרון יכול לשחוט תחילה ע"כ אמר רב יוסף לעניין דינא תכן ולא לעניין איסור תנא אם קדם השני הרי הוא זריז ונשכר זריז דהא לא עביד איסורא ונשכר דקאכיל בישרא כתב הרא"ש וז"ל כתב בעל ה"ג השוחט או"ב לא יאכל האחרון בו ביום ורבותינו ז"ל אומרים שדקדק מכאן דאמרינן קדם השני כו' דמשמע הא אם לא קדם עבד איסורא ולא אכיל בישרא ואם לא שחט אחר ששחט הראשון לא עביד איסור' ואם שחט ועביד איסור' קאכל בישרא והיכא תמצא שניהם ביחד א"ו אם קדם הראשון ושחט השני אח"כ איכא תרתי דעביד איסורא ולא אכיל בישרא אותו היו' והרמב"ם פסק להיתירא ומ"מ יראה שיש לחוש לדברי ה"ג שרוב דבריהם קבלה והר"ן כת' בריש פירקין שדעת ה"ג דקמא שרי למיכליה לאלתר ובתרא אסור באכילה ליומי' משום קנסא ולמד זו ממעשה שבת האסור מדרבנן עוד כ' הרא"ש בשם ה"ג בהמה שנשחטה אמו היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם בו ביום כיצד יעשה מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ושנים הנותנין אסור לשוחטן עד למחר עכ"ל הרא"ש וכן פסק הטור אלא שצ"ע בכאן הלא סברת הרא"ש לקמן בפרק גיד הנשה כר"י דלא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש היכי דלא ידעי לקבוע האיסור כגון ט' חניות כו' משום דחיישינן שמא יקח מן הקבוע וצריך לחלק ולומר דדווקא בבכור האסור החמירו אבל הכא דשרינן כולהו בלאו הכי למחר לא חיישינן שיעבור ויקח מן הקבוע ובודאי כך הוא דעת הטור שאל"כ יקשה עליו מדברי עצמו שכתב בסימן ק"י דלא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש היכא דלא קביעי דוכתיה משום דחיישינן שמא יקח מן הקבוע אלא בודאי כדפרישית וכן כתב נמי הטור גבי ספק דרוסה בסימן נ"ט ומ"ש דליכבשינהו כו' כבר בארתי זה בפרק א"ט סימן כ"א:

דין אם שחט הראשון לשלחנו והשני לע"ז פטו' דקי' ליה בדרבה מיניה ואפילו לא איתרו ביה משום ע"ז:

מסקינן בסוגיא ארשב"ל ל"ש דהשוחט לע"א שהוא חייב אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לע"ז פטו' דקים ליה בדרבה מיניה הוא א"ל ר"י זו אפי' תינוקות של בית רבן יודעי' אות' אלא לפעמים ששחט אפי' ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב כגון דאתרו ביה משום או"ב ולא אתרו ביה משום ע"ז ורשב"ל אמר כיון דכי אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטו' ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייב מלקות שוגגין וד"א ר"י אמר חייב ור"ל אמ' פטור ר"י אמר חייב דהא לא אתרו ביה ונ"ל אמר פטור דכיון דכי אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור ומסקינן בפ' א"נ דבחייבי מיתו' שוגגין וד"א כ"ע לא פליגי דפטור ול"פ כי אם בחייבי מלקות שוגגין ד"א ולענין הלכה כ' הרמב"ם דהלכה כר"י לגבי ר"ל ובפ' א"נ פ"ד כתבתי דהלכה כר"ל דעולא ורבא ס"ל כוותי' דחייב מלקות שוגגין אפי' לא אתרו ביה פטו' אממון וה"ה נמי אי לא אתרו ביה למיתה ואחרי ביה למלקות שאינה לוקה ג"כ דהלכה דאין חילוק בשום מקום לאתרו ביה ללא אתרו ביה ואף שיש קצת לחלק בדבר מ"מ מאחר דאמרי' בסוגי' ואזדו לטעמייהו משמע בחד תליא:

דין דאינו לוקה או"ב אא"כ ידוע שילדה אותה אבל משום כרוך אחריה לא סמכינן ללקות אבל מ"מ איסורא מיהא איכא לשחוט בכרוך אחריה ובארנו דלגבי או"ב ל"ש שחט האם תחילה ואח"כ בנה או בתה ול"ש או בנה או בתה תחילה ואח"כ אמה אסור ולוקה:

מתני' השוחט פרה ושני בניה סופג פ' שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג מ' שחט את בתה ואת בת בתה סופג פ' שחטה ואת בת בתה ואח"כ שחט את בתה סופג מ' סומכוס אומ' משו' ר"מ סופג פ' תניא או"ב אין לי אלא או"ב בנו ואותו מניי' כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים הא כיצד א' השוחט את הפרה ואחד שוחט את אמה וא' שוחט את בתה ב' אחרונים חייבים והא דלוקה באו"ב דוקא בידוע שילדה אבל משום כרוך אחריה לא סמכי' ללקות דהא אפי' לענין בכור לא סמכינן אולד כרוך אחריה לחוד לומר שזהו ולדה ולפטור הבא אחריו מן הבכורה אם לא שהיא נמי חולבות ומשום דרובא אינה חולבות אא"כ ילדה א"כ לענין או"ב אין כאן ראייה שזו היא ולדה דממש שילדה כבר ומ"ש הטור מתוך דברי הרשב"א והוא שידוע שהיא אמו וכגון שכרוך אחריה לא לענין מלקות קאמ' אלא לאיסורא ולאשמועינן שאם לא כרוך אחריה לא חיישינן מספקא והיינו שכ' אח"כ אבל מן הספק אין חוששין כו' ול"נ שאין לאסור מספק אפילו הוא דומה ממש בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף אם לא בכרוך והא דאמרי' מי שבנו כרוך אחרי' כו' לאו דוקא דסמכינן עליה למלקות אלא כלומר מי שבנו כרוך אחרי' כלו' האם אבל לא האב אפי' הוא ודאי אביו כ' בת"ה יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס ע"ג קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד ואם שוחטין אינו לוקה:

דין בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע אמו מכרתי לשחוט או בתה מכרתי לשחוט ואלו הן עי"ט האחרון של חג ועי"ט הראשון של פסח וערב עצרת וערב ר"ה ואם לא הודיע ונודע אחר כך שנשחטה אמו הרי זה מקח טעות והא דצריך להודיעו היינו כשמכר ביום אחד אבל כשמכר אמה אתמול א"צ להודיעו ואם מכר אחד לחתן והשני לכלה אפי' אינו ביום אחד צריך להודיעו:

מתניתין בד' פרקים בשנה המוכ' בהמה לחבירו צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן עי"ט האחרון של חג ועי"ט הראשון של פסח וערב העצרת וערב ר"ה וכדברי ר"י הגלילי אף עי"כ בגליל אבל בכל שאר עי"ט אין חוששין ולא משום דלא חייבין להרבות בו בסעוד' דהא מבד"ר יתיב כולא שתא בתענית לבר עצרת' ומעלי יומא דכיפורי אלא לפי שאין אנו רגילי' לאכול בהמות כ"א בשר עוף ודגים כדאיתא בב"ר וכן מצאתי ג"כ במרדכי קטן שאינה מן הראוי לאכול בסעודת' אר"י אימתי בזמן שאין ריוח אבל אם יש ריווח א"צ להודיעו ומודה ר' יהוד' במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע שהדבר ידוע ששניהם שוחטים ביום א' פירש"י בזמן שאין ריוח שמכר האם היום אבל בזמן שיש ריווח כגון שמכר הראשונה אתמול והשניי' היום ע"כ וה"ה אם מכר שתיהן אתמול דאמרינן שמא ישחוט אחת מהן דלא חיישינן אלא דוקא במוכר והרמב"ם פי' בענין אחר בד"א שצריך להודיעו שראה זה שלקח באח' נחפז לקנות והוא בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה אבל אם היה ריוח ביו' אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט עד למחר וכת' הרא"ש נראה שנדחק לפרש כך משום דאימתי דר"י קאי אמוכר בעי"ט דקאמ' ת"ק ועלה קאמר ר"י אימתי ולפרש דברי ת"ק ולחלק במוכר בערב י"ט עצמו בין שיש ריוח ובין שאינו ריוח ולא מסתבר כלל בפירושו דאם היה נחפז לקנות בסוף היום למה נאמר שישחוט היום יותר ממה שקנה בבקר אדרבה איפכא מסתבר' הקונ' בערב אין לו זמן לשחו' ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה ומה שהוא נחפז לקנות לפי שבי"ט לא יוכל לקנות ואפשר שהת"ק לא דבר בפי' במוכר בעי"ט דווקא והייתי יכול לפרש דבריו בד' פרקים הללו סתם קונה בהמות בזמנים הללו קונה ע"מ לשוחטן בעי"ט ואף אם קנה יום או יומי' קוד' י"ט דעתו לשהות עד הי"ט שלא יטריח עד הי"ט ובא לפרש ר"י ת"ק דדוקא בעי"ט קאמ' ובתוספתא משמע כפירש"י דתניא אר"י בד"א כשחל י"כ בב' בשב' אבל חל באחת מכל ימי השבוע א"ל להודיע מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר פי' כשחל להיות בשני בשבת הכל שוחטין בו ביום שאין רוצין לשחוט בע"ש לצורך יום ראשון ע"כ וכ"כ הרש"בא בחידושיו שנראה כדברי רש"י מכח ההיא תוספתא והר"ן כ' בשם הרמב"ן דמאי דאמרינן דבד' פרקים הללו המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו היינו לומר שאם לא הודיעו הוי כמקח טעו' אבל בשאר הימים המוכר א"ל להודיעו מיהו הלוקח צריך לשאול אבל אחרים כתבו שא"צ לשאול משום דאיכא ספיקא טובא שמא אין אם לזו ואת"ל יש לה ומכר' שמא לא לקחה לשחיטה ושמא מכאן ועד י' ימים ולזה הדעת אפשר שהמוכר שיודע שמכר צריך להודיעו אף בשאר ימות השנה כדי שלא יכשל הלוקח על ידו אלא שאם לא הודיעו לא הוי מקח טעות ע"כ והנ' מ"ש שאחרים אמרו שא"צ לשאול דבר פשוט הוא כמ"ש לקמן בסי' י' ומה שפי' נמי שהמוכר צריך להודיעו לאו דוקא צריך להודיע אלא חייב להודיע לו כדי שלא יכשיל ומה שכתב שהוא מקח טעות היכא שצריך להודיעו כתב נמי הרא"ש שכך מסתברא וכן כתב הרשב"א שהוא נכון הוא:

דין דאם לא הודיע המוכר בד' פרקים אז הלוקח שוחט ואינו נמנע ואם לקח מגוי אפי' בד' פרקים מותר לשחוט ובארנו דבשאר פרקי' אין הלוקח צריך לשאול אם מכר האב אם לא ונכרי שמכר לישראל שתי בהמות ואחר המכירה אמר ל"ת שהם אותו ואת בנו אינו נאמן ואי מהימן ליה אסור:

פסק כ' הרשב"א בחידושיו בשם הרמב"ן דלא אמר ר"י דא"צ להודיעו בשיש ריווח אלא בעי"ה דווקא וכדמפרש בתו' אבל בשאר פרקים צריך להודיע שהכל שוחטין בי"ט והר"ן נמי כתב וז"ל מדברי רש"י נראה דר"י אכולהו ד' פרקי' קאי אבל בתוספת' משמע דלא קאי ר"י אלא עי"ה בלחוד דאמרינן התם אר"י בד"א בזמן שחל י"כ להיות בב' בשבת אבל אם חל להיות באחד מכל ימי השבוע א"ל להודיע מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר כלו' כשחל י"ה להיו' בב' בשבת אפי' לקח האם בע"ש והשני בא' בשב' בידוע ששניהם שוח' בא' בשבת שאין אדם מקדים לשחוט מע"ש אבל כשחל י"ה להיו' בשא' ימות השבוע כל שיש ריוח א"צ להודיעו דתלינן לומר שלא ישחטו שניה' ביום אחד. שעשוי הוא לשחיטה ב' ימים קודם ומדמפליג בי"ה ש"מ דביו"ט ליכא לאפלוגי שכל הלוקח לצורך י"ט אינו שוחט עד י"ט עצמו לכבודי"ט ומיהו אם איקלע י"ט בשבת איכא לאפלוגי בי"ט כי היכא דמיפליגי בי"ה ע"כ וכת' מהר"י קאר"ו וז"ל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא כ' כן נראה מטעמם מדלא מייתי האי תוספת' בתלמו' משמע דלאו דסמכא היא אלא אכולהו הני ד' פרקים קאי כדמשמע פשטא דמתני' א"נ אפשר דתוספת' חד מד' זימני' נקט וה"ה דבי"ט נמי דרך לשחוט מעי"ט כדי להכין לסעוד' לילה וגם כדי שיהי' הבש' מוכן לסעודות הבקר ע"כ והנה התירוץ ראשון ל"נ כלל וכי משום שהתלמוד לא הביא מ"ה נאמר דלא דסמכא היא ולהקל כנגד' באיס' דאורייתא ועוד הרי לעיל בסי' ט' הביא הרא"ש התוספת' ובנה יסודו עליה לקיים פירש"י ואמאי לא נאמ' מאחר שתלמודא דידן לא הביאה א"כ לא תפסה אותה עיקר משום דס"ל דפי' הרמב"ם עיקר א"ו התו' עיקר כל היכא דלא מוכח מן התלמוד כנגדה אבל תירוץ הב' שכ' נר' בעיני עיקר דלאו דווקא קאמר י"כ וה"ה שאר י"ט לדידן שאין המנהג לשחוט כלל שום בהמה בי"ט עצמו אפי' בהמה דקה אלא מקודם י"ט וא"כ כל היכא דאיכא ריווח שרי וכן עיקר תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע כ' הרא"ש וז"ל ראיתי כ' בשם רב אחד דאם תגר גוי הוא צרי' למיחש למיל' ולא מסת' כלל דמיל' דלא שכיח היא ואחזוקי איסורא לא מחזקינן כל כמה דלא ידעינן המוכר דאם יש לחוש מספק ראוי היה שישנה התנ' בד' פרקים הללו הקונה בהמה צריך שישאל אם מכר אמה או בתה לשחוט כי יותר צריך ליזהר העושה עבירה מאותו שמכשילו והיה צריך שיטילו הזהירות על בעל המעשה כי שמא ישכח המכשיל ולא יאמר לו א"ו אין לחוש אלא למי שיודע הודאית דהיינו המוכר והזהירוהו שלא יכשיל הקונה אבל הקונה אין לחוש כלל מספק אם קנה מתגר גוי ע"כ והוא דברי הרשב"א שכ' בחי' וז"ל ובאותן פרקי' שא"צ להודיע יש לדקדק אם צריך הלוקח לשאול אם לא ונראה הדבר שא"צ כלל לשאול שאם כל לוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מה ראו חכמים לומר לו למוכר באותן פרקים שיודיע ללוקח הא ודאי אף בלא אותן פרקים אם לשחיטה הוא צריך הוא היה שואל מן המוכר א"ו מדאיצטריך מוכר להודיעו באותן פרקים ש"מ דלעולם אין הלוקח צריך לשאול כלל אלא כל כמה דאין מוכר מודיעו הולך לוקח ושוחט ואוכל ואינו נמנע וטעם הדבר לפי שאין מחזיקין שיש לזו בן או שיש לבן הזה עדיין אם קיימ' ואם יש לה שמא לא מכרה לאחר ואפי' מכרה שמא לא לשחיטה היתה לקוחה הלכך אינו חושש לו מן הספ' כלל וא"צ לשאו' ולפי הענין הזה גם הלוקח מן הגוי באותן ד' פרקי' ואע"פ שהכל לוקחין ושוחטין לוקח ושוחט ואינו נמנע ואע"ג שאין הגוי מודיעו לפי שאין חוששין שמא מכר את האם לאחר עד שיודיענו שמכר שאם היה הלוקח בשאר ימות השנ' צריך לשאול מן הספק היה לנו לאסור ליקח מן הגוי לעולם וכ"ש באות' ארבע פרקים בין הודיעו הגוי בין לא הודיעו ואפי' העיד הגוי שלא מכר את האם לאחר לפי שאין עדות לגוי ואיסור זה לא נזכר בשום מקום ולא אמרו כאן והלוקח מן הגוי לעולם אסור ואפי' תאמר שמאמינין אותו בכיוצא בזה במסיח ל"ת היה להם לומר כן אפי' אי לוקחין אם מסיח ל"ת נאמן כך נ"ל ע"כ כ' הרשב"א שנשאל על גוי שמכר בהמות לישראל ואמר אח"כ מסיח לפי תומו שהן א"וב והשיב מסתברא שאינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרה יצאה מתחת ידו מיהו אם מהימן ליה אסור עכ"ל:

דין בד' פרקים הללו משחיטין את הטבח בע"כ ואפי' שור שוה אלף זוז ואין ללוקח בו אלא דינר ואם מת מת ללוקח ודין דיום האמור לענין או"ב היום הולך אחר הלילה ובארנו דאותן שאין אוכלין בשר ביום ב' וה' לא בלילה שלפניו ולא בלילה שאחריו מנהג כשר הוא והוא שיהיו בריאים ולנשים יולדות יש למחות:

מתניתין בד' פרקי' הללו משחיטין את הטבח בע"כ ואפי' שור שוה אלף דינר ואין ללוקח בו אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכ' אם מת מת למוכר ופרי' תלמודא אם מת ללוקח והא לא משך אמר שמואל ב"י כשמזכ' ע"י אחר ומש"ה בד' פרקי' הללו דזכות הוא לו וכו' ר' אלאי אר"י בד' פרקי' הללו העמידו חכמי' דבריה' על ד"ת דאר"י אר"י ד"ת מעו' קונות ומ"ט אמרו משיכ' קונה שמא יאמ' לו נשרפ' חיטך בעליי' וכן הלכה דאפי' בלא זיכה לו ע"י אחר דינא הכי:

מתני' יום אח' האמור באו"ב היום הולך אחר הלילה ויום הולך אחר הלילה דאתי לידן נימא ביה מילתא מה שנהגו קצת נשים שאינן אוכלין בשר בב' וה' כשנופלין בו אז אינן אוכלין אף הלילה שאחר יום שהוא ליל ג' ויש שאוכלין בליל' שלפני יו' ב' וקוראין אותו בלשון לע"ז ליל א' אי מנהג או אינו מנהג יראה בעיני לפי מה שנוהגין שלא לאכול בשר הוא מחמ' שנהגו בהן ג"כ להתענות בגזירת ת"צ לפי שהן ימי רצון שעלה משה בהר וירד ביום ב' כדפרי' בסוף פ' מרובה סי' מ"ב וא"כ אותן שאין רוצין כ"כ לסגף גופן מתענין בבשר ויין שהו' ג"כ דומ' לתעני' כמ"ש הטו' על ימי המצרים שיש פרושין שנהגו בהן להתענות לגמרי והן כ"א יום שהתענה בהן דניאל ויש שמתענין בהן מבשר ויין לחוד וא"כ לפי זה טעו' בידם ואדרבה קצת מינות בזה שפוקרין נגד חכמי התלמוד שאומרים היום הולך אחר הלילה ותופסין דתי הערלים שאומרים הלילה הולך אחר היום אכן שמעתי מזקן א' שא' המנהג אש' ליחידים שאין אוכלין בשר ושותין יין בב' ובה' הוא מפני שב"ד של מעלה יושבין ודנין ד"נ סימן לדבר מה שאמרו בסוף מפנין דאין מקיזין דם בב' וה' רק למי שיש לו זכות אבות א"כ יפה הוא המנהג שלהם שבלילה לפני ב' אוכלין שהרי אין דנין ד"נ בליל' אף למעל' אבל ביום הדין עצמו ואף בליל' שאחר יום ב' אין אוכלין לפי שאמרו ד"נ שהתחילו גומרין אף בליל' וא"כ יש שתופסין כל שני הטעמים הללו ואין אוכלין בשר ולא שותין יין בכל שתי הלילות ואין למחות בהן היכא שהן בריאין ויכולין לעמוד בה בבריאת הגוף אבל לנשים יולדות יש למחות בהן אם נוגע קצת בבריאות הגוף לה או לילד והבעל פשיטא שיכול למחות וכל זה היכא שאין מתענין בהן אבל היכא שמתענין בהן תענית גמור ראוי למאן דאפשר שלא יאכל בשר וישתה יין לפני התענית וגם לאחר התענית וכן מ"כ בענייני תשובה שראוי לעשו' כן והביאו ראיה מהא דאמרינן בתלמודא הושחרו שיניו מפני התענית וידוע דלא הושחרו כ"א לאורתא שאין אוכלין בשר ושות' יין לפני התענית ואחר התעני' שוב מצאתי כן בשם ס"ח ומ"מ דוקא למאן דאפשר כדי שלא יחטא על הנפש ואז לא יחוש לשחרורית השיניים שהן ליופי לבד:

הדרן עלך אותו ואת בנו