ים של שלמה על חולין ד

דין בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר העובר באכילה אבל האבר עצמו אסור ומקום חתך מותר ואם לא החזירו מקום חתך נמי אסור וביארנו דדין זה של איסור אבר היוצא אינו שייך אלא כשנשחטה אמו קודם שנולד אבל אם נולד קודם שחיטת אמו אין בו איסור כלל ואם גדלה אותו העובר הנאסו' באבר היוצא וילדה חלבה אסו' ואם הוצי' ידו והחזירה וחזרה ידו שנית והוציאה והחזירה עד שהשלים לרוב' נאסר המיעוט שבפנים ודין אם חתך מן העובר שבמעיה ונמצא בתוכה אחר שחיטת האם מותר אבל אם חתך מגופה כגון טחול כ' ומצא בתוכה לאחר שחיטה אסור:

בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה הוציא את ראשו אע"פי שהחזירו הרי הוא כילוד פי' ואינו ניתר בשחיט' אמו חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה דילפינן מכל אשר בבהמה תאכלו כדלקמן מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שהוא גופה אסור ושאינו גופה מותר אמר ר"י א"ר הא דקתני הוציא את ידו והחזירה מותר באכילה דוקא העובר קאמר אבל אבר עצמו אסור באכילה דאמר קרא ובשר בשדה טרפה כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור פי' והרי הוא כטרפה ואין היתר לאסורו ויש חילוק בין החזירו שמקום חתך מותר אבל לא החזירו צריך להוסיף על מקום חתך מבפנים ולא שיחתוך מצומצם מה שהוציא לחוץ כי מקום החתך שמבדיל בין פנימי לחיצון ועומ' על שפת הרחם נמי נאסר עולא אר"י אבר עצמו מותר ופרכי לעולא אליבא דר"י וסלקא בתיובתא וא"כ הלכתא כרב תו מסיק במערבא מתני הכי רב אמר יש ליד' לאברים ור"י אמר אין לידה לאברים פירש"י אין לידה לאברים ואף מה שיצא מותר מאי בנייהו בין ל"ק לל"ב למיסר מיעוט אבר שבפנים ללישנא קמא אליבא דרב אין איסור אלא היוצא ולל"ב כיון דיש לידה לאברים אף מיעוט שבפנים חשוב כילוד ואסור ומסיק אח"כ איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברי' הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו השנית לחוץ והחזירה עד שהשלים לרוב מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דילמא כיון דהדר הדר את"ל כיון דהדר הדר הוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלים לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רוב' או דילמא רובא בבת א' בעינן וכ' הרא"ש וק' לפירש"י דא"כ הך בעיא דהוצי' עובר את ידו והחזירה הוא דלא כהלכתא דר"י איתותב לעיל ועו' דלר"י כיון דהוי חזרה להתיר עצמו כ"ש לענין העובר דלא הוי כילוד ועו' דהל"ל מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא כדאיתא בפ"ק דנדה הילכך נראה כפי' רי"ף ז"ל דלהאי לישנא מודה ר"י דהאבר שיצא אסור ואין לו תקנה בחזר' ובעי מאי בנייהו בין רב לר"י למיסר מיעוט אבר שבפני' לרב דאמר יש לידה אסור ולר"י דאמר דאין לידה נהי דמה שיצא אסור מ"מ לא שרינן מיעוט אבר שבפנים אחר הרוב היוצא כיון דאין לידה ובזה פסק כר"י דבהא מילתא לא אתותב וק"ל רב ור"י הלכה כר"י והא דאמרינן לקמן מ"ט דר"י הא אית ליה תקנתא בחזרה היינו אליב' דר"י דל"ק ע"כ ואני אומר שבוודאי פירושו אמת אבל מה שפסק הלכ' כר"י להקל וס"ל דהך בעיא דאיבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברי' כו' הוא בודאי אליבא דהלכתא אומר אני מדקאמר סתמא דתלמודא איבעיא להו לדברי האומר אין לידה כו' משמע דאין הלכה כמותו אלא לדבריו הוא דקא מבעי' לן וכמה פעמים סמכו המחברים אהאי לישנ' להוציא ההלכה מכללו ועוד אדרבה מדאיבעיא להו לקמן אי הלכו באיברין אחר הרוב לענין לידה משמע להדיא הא לאותו אבר מהני לידה דאי לא מהני אפילו לאותו אבר עצמו לאסור א"כ פשיטא דלא קא מהני ללידת כל הגוף ואף שהר"ן נדחק בזה שכתב לקמן וז"ל ואף ע"ג דק"ל כר"י דאמר אין לידה לאבר' דילמ' כי אר"י אין לידה לאברים בדאיכא רוב עובר מבפנים ע"כ וסברא קלושה וחלושה היא לומר שרוב עובר מהני לענין מיעוט אבר באיסור יוצא כי לא מצינו רוב עוב' אלא לענין לידה לפ"ז מ"ש הרא"ש בהני תרתי בעיות חדא לחומרא וחדא לקולא דהיינו בעיא ראשונה הוציא ידו והחזירה כו' אמרינן כיון דהדר הדר בשיטת הגאונים דכל את"ל פסק הלכה הוא ואם הוצי' ידו וחתכה כו' מסקינן לאיסורא שאף המיעוט הנשאר מבפנים נאסר לפי מ"ש דיש לידה לאברים ולא מהני חזרה אף למיעוט אברים שמבפנים ופשיטא שהכל נאסר ואע"פ שלא ראיתי שום מפרש שפי' כדברי מה בכך בפרט כשהוא להחמיר גם פירש"י הוא סיוע לזה שהך בעיות לאו אליבא דהלכתא ננהו תו קמיבעיא ליה בסוגי' בעי ר' ירמיה מהו לחוש לזרעו פי' באותו שהוציא ידו כו' ומסיק ה"ד אלימא דאי בא על בהמה מעליותא מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפי' בן פקוע דעלמא דלית ביה איסור יוצא נמי דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב ב"פ הבא על בהמה מעליות' הולד אין לו תקנה אלא דבא על ב"פ דכוותיה וכו' תו מסיק אלא הא קא מבעיא לן אם נחוש לזרעו כלו' כשהתחיל לילד ויהיה לה חלב אי שרי האי חלב או לא ונאמר מחמת שהחלב בא מכח כל הגוף ואברים וא"כ החלב נמי מתמצה מאותו אבר האסור ולא נפשטה ואזלינן לחומרא ואסו' כל החלב היוצא ממנה ומוכח מהאי סוגיא שאין איסור באבר היוצא אלא בבן הפקועה ר"ל שנשחטה אמו והוא ניתר בשחיטת אמו דאל"כ מא' פרי' לעיל מאי איריא האי דאית ביה איסור היוצא אפי' ב"פ דעלמא נמי כו' שמא הך בעייא איירי באינו ב"פ שנולד אח"כ כדרכו קוד' שנשחט האם שאז אינו ניתר בשחיטת אמו לעולם אלא דכה"ג לית לית ביה אפי' איסור אבר היוצא וכ"כ הקאר"ו ז"ל בשם מהרי"ן חביב וז"ל ולכאורה נר' שדין זה כולל לכל עובר שהוציא ידו גם למי שלא נשחטה אמו קוד' לידתן וכ"נ לכאורה מלשון הרמב"ם אבל לפי האמת זה טעות שא"כ ברוב הבהמות ימצא איסור בהרבה אברים שהם יוצאים קודם הלידה ולכן צ"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו וקודם שחיטת האם הוציא העובר האבר וכן משמע בסמ"ג ומדברי רשב"א בת"ה (עיין בב"י מ"ש על הרמב"ם סי' י"ד):

דין השוחט את הבהמה מצא בה דמות יונה אסור אפי' רגליה כרגלי בהמה אבל אם מצא בהמה אפי' רגליה כיונה מותר ודין בהמה שנשחטה ומצאו בה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות אסור ובאשה לא הוי ולד ואינה טמאה לידה ואין לה ימי טוהר:

פיסקא חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מ"ט דכתי' וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו בהמה בבהמה פי' ושדינן בהמה דריש' אבהמה דסיפא ודרשי' לרבות את הולד א"ר יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסו' באכילה מ"ט בעינן פרסות וליכא אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר תנא דבי ר"י כרשב"י פרסה בבהמ' תאכלו וכ' הרא"ש דוקא דמות יונ' שהיא אסורה אף כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותר דכיון שיצא לאויר העולם חשיב מפרס פרסה להיותו ניתר בשחיטת עצמו ל"ש דחשיב פרסה להיותו ניתר בשחיט' אמו דלא על חינ' נקט ר"י דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דומין לרגלי יונה או שאין לה רגלי' א"ו כל דבר שראוי להיות מותר לכשיצא לאויר העולם לא אימעוט מפרסה והא דפריך אי הכי קלוט ליתסר אליבא דר"ש דאסר ליה לכשיצא לאויר העולם פרי' ולאו אליבא דרבנן ע"כ והוא דברי התוס' והרשב"א כ' נמי כדברי התוס' וכת' עוד שהכל תלוי במין בהמה שיש לו פרסת ולכן דמות בהמה שהוא מין שיש לה פרסות שרי אפי' רגליה כיונה ואם מצא בה דמות יונה שהוא מין שאין לו פרסה אפי' רגליה כבהמה אסור' אבל מצא בה מין שאינו דמו' בהמה אפי' הוא מין שיש לו פרסה כאדם מספקא לן אי אזלינן בתר פרסה היינו בעיא דר"א בר מתנא בפ' המפלת ולא אפשיטא ואזלינן לחומרא כת' הרי"ף והרא"ש אחריו גרסי' בנידה פ' המפל' איתמר בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות רב אמר באשה אינו ולד ובבהמה אסורה באכילה ושמואל אמ' בבהמה מות' באכילה ובאשה הוי ולד במאי קא מפלגי בדרב חנן בר רבא ק"מ דאמר השסועה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות רב סבר ברי' בעלמא ליתא וכי אגמרי' רחמנא למשה מסיני במעי אמו אגמריה וכו' ר"י סבר למיעבד עובדא כוותיה דשמואל א"ל ר"נ מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא יהבת לה ימי טוהר אלא עביד כרב דק"ל כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא פי' ואסור באכילה ובאשה אינה טמאה לידה ואין לה ימי טוהר כלל:

דין המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים כי עדיין לא נקדש יצא רובו הרי זה יקבר ונפטר מן הבכורה ואם יצא שליש ומכרו לגוי חזר ויצא שליש אחר מכירתה מכירה ואינו קדוש ודין דאם יצא חציו כרוב אבר הוי כילוד ואם בכור הוא אסור להשליך לכלבים ומ"מ אינו פוטר הבא אחריו ואם חולין הוא אינו ניתר בשחיטת אמו:

מתני' המבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים לפי שעדיין לא נקדש לבכורה יצא רובו הרי זה יקבר ונפטר מן הבכורה:

גמ' אתמר יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר ר"ה אמר קדוש רבה אמר אינו קדוש ר"ה אמר קדו' קסבר למפרע הוא קדוש וכיון דנפיק ליה רובא איגלאי מילתא למפרע דמעי' הוה קדוש ומאי דזבן לא כלו' זבין רבה אמר אינו קדוש קסבר מכאן ולהבא הוא קדוש ומאי דזבין שפי' זבין ופליגי נמי בכה"ג דאיתא יצא שלי' דרך דופן ושלי' דרך רחם ר"ה אמר אינו קדוש רבה אמר קדו' ר"ה אמר אינו קדוש לטעמיה דסבר למפרע הוא קדוש ורוב' קמא ליתא ברחם רבה אמר קדוש נמי לטעמיה דקסבר מכאן ולהבא קדו' ורובא דרך רחם נפק וכ' הרא"ש נר' דהלכה כרבה דפריך לר"ה ממתני' דתנן המבכרת המקשה לילד מחתך א"א ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח וא"א למפרע הוא קדוש אמאי משליך לכלבים הא קדוש ודוחק לשנויא לא במתתך ומשליך וסיפא דקתני יצא רובו יקבר משמ' דוקא יצא רובו כא' דחוק לשנויא בד"א במחתך ומשליך אבל במחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו ויקבר ועוד מדקאמר סתמא דתלמוד' ת"ש יצא רובו ה"ז יקבר מאי רובו אילימא רובו ממש עד השתא לא שמעי' דרובו ככולהו והיינו אליבא דרבה דאי לר"ה טובא קמ"ל דמחתך ומניח הוה כיצא רובו בבת אחת בעי רבא הלכו באברים אחר הרוב או לא ומסיק דאם יצא רובו במיעוט אבר פשיטא דהוי כילוד דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב דאבר ומבעיא ליה ביצא חציו וברוב אבר אי שדינן ההוא מיעוט אבר דגואי בתר רוב אבר והוי כילוד או לא ולא אפשיטא ואזלינן לחומרא וממילא נמי הא לא קא מבעייא לן אם יצא מיעוט ברוב אבר ואי שדינן מיעוט אבר דגואי בתר רוב אברים דהוי רובא דלא שבקינן רובא דעובר שבפנים ואזלינן בתר רוב אבר שבחוץ וכבר הוכחתי מסוגיא זו דיש לידה לאברים דאי אין לידה לאברי' אפילו לאיסור יוצא באבר עצמו לעשות כילוד והאי בעיי דהלכו באברים אחר הרוב כו' פירש רש"י דקאי אעניין בכור אי מותר לחתוך א"א ולהשליכו לכלבים דלא הוי כילוד ומשום מטיל מום בקדשים ליכא דמות' להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם כגון יציאת ראשו או רובו דרך מרגלותיו וכ"כ הרמב"ם הך בעיי' בענין בכו' אכן נר' דה"ה לענין חולין אי הוה כילוד מה שבפנים ואינו ניתר בשחיטת אמו ואם מת הרי הוא כולו נבילה אפי' המיעוט שבפנים וכן הטור הביאו לענין דין דבן פקוע כמ"ש. תו מסקינן בסוגיא כמה בעיו' לענין בכורה וכולהו לא נפשטו הוי ספק בכור ואעתיק לך מ"ש הרמב"ם בה' בכורות וז"ל בכור שכרכו בסיב והוציאוהו ולא נגע ברחם או שכרכו בשליית בהמה אחרת או שנכרכה עליו אחותו פי' נקבה וכן גרס ר"ת ויצא הואיל ולא נגע ברחם מ"מ ה"ז ספק בכור הדביק שני רחמי' זה לזה ויצא מזה ונכנס לזה ה"ז ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור הואיל ופטר רחם או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה נפתחו כותלי בית הרחם ויצ' ה"ז ספק אם נגיעות רחם מקדש' או אוירו נעקרו כותלי בית הרחם ונתלו בצווארו ה"ז ספק אם במקומו מקדש או מקדש אף חוץ למקומו נגממו כותלי בית הרחם אינו קדוש נפרץ מקצתו ועומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך הפרוץ או שהיה פרוץ מרובה על העומד ויצא דרך העומד ה"ז ספק בכור ע"כ:

דין אם יצא רובו של בכור ה"ז יקבר ואסור למוכרו לגוי ובכור בעל מום מותר להאכיל אפי' לגוים ואפילו לכלבים ודוקא במותר בקערה דרך ארעי הוא דמותר להאכיל לכלבים אבל להדיא להאכילו אסור מש' בזוי קדשים וכן מה שמות' להאכיל לגוי היינו דרך זימון אבל אסור למכור לו משום ביזוי ומי שיש לו בכור ב"מ אסור למכור לגוי מחיים:

פסק כתב הר"ן וז"ל ומדתנן יצא רובו הרי זה יקבר משמע שאינו מותר למוכרי לנכרי לפי שאסור בהנאה וה"נ משמע בזבחים בפ' טבול יום דתנן התם אמר ר"ח סגן הכהנים מימי לא ראיתי עיר יוצאות לבית השרפה אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו עוד שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו אלמא עורו מותר אבל בשר אסור בהנאה ויקבר ואיכא למידק דהא בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין משמע דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו אפי' עכו"ם דתנן התם ב"ש אומר לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וב"ה מתירין אפילו בעכו"ם תירצו בתוס' דכל שהוא נאכל לכהנים במומו שרי לזמן עליו את הגוי דאיתקש לצבי ואיל אלא דלהאכילו לכלבי' אסו' מואכלת ולא לכלביך אבל היכא שהוא אסור באכילה כגון שנמצאת טריפה לא איתקש לצבי ואיל הלכך אסור בהנאה ויקבר ותדע לך דהא רבי עקיבא הוא דאמר בפרק טבול יום דיאותו הכהנים בעורו אלמא דבשרו אסור ובפרק כל פסולי המוקד' מוקמינן בגמ' דההיא דב"ה שמזמנין עליו את הגוי כוותיה דר"ע ע"כ והנה מ"ש דלהאכילה לכלבי' אסור מואכלת ולא לכלביך נראה דלא דק דלא עדיף עכו"ם מיניה שהרי מזונותיו עליך אלא ואכלת ולא לכלביך לא ממעט אלא טריפה וכן איתא בה"גמר דחולין להדיא שמות' להאכילו לגוים ולכלבי' כשהוא כשר וכן משמע להדי' באשר"י פ' כל הפסולין:

בכור דאתא לידן נימא בה מילתא מי שיש לו בכור בעל מום וניתר ע"י חכם ומסתפי שלא יטרף וצריך לקברו עם עורו אי שרי למוכרו לגוים מחיים או לא נראה שאסור אף שמ"כ בשם הפרנס וז"ל לפיכך כשיפול בו מום טוב והגון למוכרו לגוים מחיים ע"כ ומהר"י קאר"ו הביאו אין חושש אני בזה לפי מה דק"ל כל בהמה שנאבדה ריאה שלה דמחזיקינן לה בתורת איסור לפי שטרפות הריאה מצויה ולא אמרינן בכה"ג מאחר שנשחטה היא בחזקת היתר עומדת אלא לענין בא זאב ונטל הבני מעיים והחזירן כשהן נקובין כו' ולתלות כגון בידא דטבחא ועל הדומה לזה אבל לא בטריפות וכ"ד כל הגאונים שחולקי' על רש"י שהתיר והארכתי בזה בפ"ק א"כ בנדון זה נמי הבהמה בחזקת איסור משום טריפות הריאה וא"כ צריכין קבורה עד שתבדק שהיא כשר' וכל זמן שלא בדק אסור למכור לגוים משום ואכלת ולא לכלבי' דכל היכא דאסור לכלב אסור נמי לעכו"ם כדמוכח פ' כ"ש ולא שרי להזמין לגוי אלא כשהוא שרי לישראל וכבר האריכו בזה התוספות בפירקין וכן האשי"רי בפרק כל פסולי המוקדשין אלא שאין לאסור משום ס"ט אלא וודאי בכור אבל ספק בכור שרי משום דאין כאן ספק איסור אלא ספק ספיקא ספק בכור ספק אינו בכור ושרי למכור לגוים ואם ת"ל בכור ספק טריפה ספק כשר וכשהוא כשר שרי למוכרו לגוי' אבל מ"מ אני חושש בזה לאוסרו למכור לעכו"ם אפילו הוא כשר בוודאי משום ביזוי קדשים דהא גרע טפי ממה שאסור למכור באיטלז שהוא ביזוי קדשים ומ"ה נראה דלא שרי ב"ה אלא לזמן עליו שיאכל הגוי עמו אבל לא למוכרו אפי' ליתן לו חתיכה חיה וה"ה להשליך לכלבים אסו' משו' זילזול קדשים בעלמא ולאו משום איסור ממש משום ואכלת ולא לכלביך כמו שעל' על דעת הר"ן שכ"כ בפירקין ולית' דליכ' איסורא בדבר אלא למעוטי טרפה קאתי וה"ק ואכלת בזמן שהיא ראויה לך לאכול אבל לא לכלביך היינו טריפה דומיא מה שדרשינן גבי שלוח הקן ואת הבני' תקח לך ולא לכלביך שאינו ר"ל שאסור ליקח הבנים וליתן לכלבים אלא למעוטי ביצת עוף טמא כדאיתא פ' שלוח הקן ה"נ אלא שמ"מ איסור דרבנן איכא משום ביזוי קדשים ומ"ש כי מצאתי במ"ק פ"ק דחולין בכור בעל מום מותר להאכילו לגוים ולכלבי' גוי דרך זימון קאמ' כדפי' ולכלב נמי דרך ארעי המותר שבקערה עם העצמות אבל לא להדיא:

דין בהמ' שמת עוברה בתוכה והושיט הרועה את ידו ונג' בו בין בבהמה טמאה בין בטהורה טהור ואפי' נגע קודם ששחטו אמו:

מתניתין בהמה שמת עובר' בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה בין טהורה טהור וטעמ' מפרש בגמר' שטהור אפי' לר"ע דס"ל לקמן גבי עובר במעי אשה שטומאה בלועה מטמאה אפ"ה מודה בכאן שאם תועיל לו שחיטת אמו להתירו באכילה ק"ו שתועיל לטהרו מידי נביל' אפי' נגע בו קודם ששא' אמו דס"ס מחיצות אמו מהני שלא יטמא הנוגע בה כל זמן שהו' במעי' עד שיצא לאויר העולם וטמאה נפקא לו בהיקש דכתי' וכי ימות מן הבהמ' זו בהמה טמאה טמאה היא לכם לאכלה זו בהמ' טהור' ואיתקש להדדי ר' יוסי הגלילי או' בטמא' טמא ובטהורה טהו' ואין הלכ' כמותו שנינו האשה שמת ולד' בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה ז' האשה טהורה עד שתלד ומפ' בגמ' לא אתי אליבא דר"ע דפליג על ר"יש ומטמא עובר במעי אשה אלא אתי אליבא דר"יש וטומאה זו אינה מד"ת אלא מד"ס דגזרו ביה טומא' גזירה שמא יוצא הולד ראשו וכל זמן שהי' אמרה לא הוציא את ראשו לא גזרינן לגבה שתהא טמא' עד שתלד והלכתא כר"י ומ"ה אין העובר מטמא כלל במעי אשה עד שיוצי' ראשו או רובו ומפר בגמ' דפליגי ביה בההיא קרא והנוגע במת בנפש האדם איזהו מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ור"י האי מבעיא ליה לרביעית הדם הבאה מן המת שמטמ' שנאמ' הנוגע במת בנפש האדם איזהו נפש של אדם שמטמאה הוי אומר זו רביעי' דם מן המת ור"ע לטעמיה דאמר אף רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל דתניא ר"ע אומר מנין לרביעית הבאה משני מתים שמטמאה באהל שנ' ועל כל נפשות מת לא יבא שתי נפשות ושיעור אח' והלכה נמי כר"י דבעינן דוקא נפש א' אבל שתי נפשו' לא ונפשות נפשת קרינן ואם למסורת דכתיב נפשת ומה שהקשו התו' א"כ תרי קראי ברביעית ל"ל במת בנפש ונפשות מת ונ"ל דלק"מ דאי הוה כתו' בנפש במת ה"א ה"ה דמטמא רביעית משני מתים דלא קפיד קרא אלא אשיעור נפש שהוא רביעית הלוג ומ"ל ממת אחד ומ"ל משני מתים ומלא חפני רקב משני מתים מצטרפין כאשר כ' הרמב"ם א"כ ה"א נמי הכי גבי רביעית אבל השתא דכתיב נפשות וכתיב נפש גלי קרא דנפשות חדא נפש קאמר ולא משתי נפשות ומסקינן בסוגיא אמר רבא כשם שטומאה בלועה אינו מטמא האד' כגון שבלע מאכל טמא סמוך לשקיע' החמה וטבל דטהור בהערב שמש אע"פי שהטומא' בתוכו כך טהרה בלועה אינה מטמאה כגון בלע טבעת ונכנס לאוהל המת ולא עוד אלא אפי' בלע טבע' טהורה ובלע נמי טמאה ונוגעין זה את זה בתוך המעיים טהורין:

דין בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור ולא אמרינן שמקבל טומאה מן החי שחט ואח"כ חתכה הוי כמגע טריפה שחוטה:

מתני' בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור ולא אמרי' שמקבל טומאה מן אמה שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבילה דברי ר"מ וחכ"א מגע טריפה שחוטה פי' אע"פ שהשחיטה אינה מטהרת את האבר להיות ניתר באכיל' מ"מ מטהרת מידי נבלה והוי כטרפה שנשחטה ולענין מה הוי מגע טריפה שחוטה שמטמאת קדשים מדרבנן כטריפה ששחטה ואין חילוק בין עובר חי לבין עובר מת כרבא וכן הלכה וכ"פ הרמב"ם ואע"פ דלקמן בסוגיא גבי מונין ראשון ושני כו' מוקי לה ר"י להאי מתני' כר"ש דס"ל שחיטה מכשר' בלא דם מ"ה הוכשר נמי העובר לקבל טומא' בשחיטה אבל לפי מה דק"ל לעיל בהשוחט דהלכה דאין שחיטה מכשרת בלא דם א"כ אין העובר מקבל טומא' מן האבר לפי שלא הוכשר וטהור לגמרי מ"מ נר' בעיני דדוק' לר"מ דס"ל מגע נבילה הוא דבעינן לאוקמי הכי אבל לחכמים דאמרי' מגע טריפה שחוטה ומדרבנן משום מעלת קדשים ה"ה שמקבל נמי העובר טומאה זו אפי' בלא הכשר וכן משמע קצת לפרש"י למעיין בו שעיקר הקושי' דלקמן שהעובר יקבל טומאה בלא הכשר לר"מ קאמר שמטמא אותו מגע נבילה ומסיק בסוגי' איך העובר מקבל טומאה מן האבר הלא מגע בית הסתרים היא אלא דאמרינן האי עובר כיון דלחתיכה קיים והוי כאלו חתך דמי ואפי' לחכמים דסברי בעלמא דלא אמרינן כחתוך דמי לענין טומא' וטהרה חבורי אוכלין שאני דחשבי' כמפרתי דמו ונגעו בהדי הדדי תו שנינן במשנה בן חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה וחשבינן כנבלה אף לטומאה ומסקינן בסוגיא אמר ר"י ב"י אר"י הכל מודים שמיתה עושה ניפול פי' אבר המדולדל בבהמה ומתה המיתה מפלת אותה ואינה מטמא כאבר מן הנבילה אלא כאבר מן החי והפרש יש ביניהם דאמרי' בהעור והרוטב אמ"ה בשר הפורש ממנו טהור דאין מטמא אלא כשהוא אבר שלם בשר גידי' ועצמות אבל נבילה כזי' ממנה טמא אב הטומא' ושחיט' אין עושה נפול גבי אבר המדולדל ומטהר' מלטמא אע"פ שאסור באכילה וילפינן מקרא דכתיב וכל אשר יפול עליו במות' יטמא מיתה עושה ניפול ולא שחיטה ובעי' דהושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי כולה נבאר לקמן אי"ה גבי השוחט את הטריפה ומצא בן ט' כו' בסימן ט':

דין השוחט את הבהמה ומצא בה עובר בין אם הוא בן שמונה או בן ט' בין חי בין מת מותר ואין טעון שחיטה וחלבו מות' וגיד' נמי מות' וכל זה כשלא הלך ע"ג קרקע אבל אם הלך ע"ג קרקע טעון שחיטה וחלבו וגידו אסור:

מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא דמו מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו רש"א אפי' בן ה' שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו והלכה כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס ע"ג קרק' פי' שלא הלך ע"ג קרקע אבל אם הלך אסור בלא שחיטה משום מ"ע דלא אתו לאחלופי וחלבו מות' דחשוב בתוכו כבשר אבל דמו אסו' דלא גרע מדם האברי' וזו נמי איירי דוקא שלא הפריס ע"ג קרקע אבל אם הפריס ע"ג קרק' אפי' חלבו אסור תניא לענין גיד הנש' שנוהג בשליל כה"ג וחלבו אסור דברי ר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וק"ל כר"י לגבי ר"מ וק"ל כר"י לגבי ר"ל שאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו והנה הא"ז כ' וז"ל ומסתבר בגידו נמי מותר כחלבה דהא לאו בהמ' הוא וראבי"ה כ' משום רב האי גאון דגיד הנש' נוהג בו וצריך לנקרו עם שומנו דגיד ע"כ ולכאורה היה נרא' לומר שלא עלה על דעתו לחלק בין חלבו לגידו כדאיתא בסוגיא על הא דבעי למימר שלא הלכו בו חכמים להקל אלא על עסק שחיטה הא לכל שאר הדברים שוה לבהמה ופריך למעוטי מאי אילימא למעוטי חלבו וגידו דשליל מיפליג פליגי דתניא ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור דר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבה מותר אלא שדע' ראבי"ה שאין הלכה כר"י אלא כר"מ וחלב נמי אסור וכן דעת הרמב"ם והעיטור אכן ראיתי במרדכי שכ' בז"הל ראבי"ה כ' בשם ראב"ן דג"ה נוהג בו וצריך לנקרו עם השומן משום דאשר על כף הירך כתי' סתמא משמע דוקא ג"ה אבל בחלבו מודה דשרי ומ"מ לפי הסוגיא נר' שאין לחלק ותרווייהו שרי וכד' הרי"ף ורוב המחברים ומ"מ אכתו' נמי דעת האוסרי' מה עלה על דעתם לחלו' ולאסור חלבו וגידו משום דמסקינן בסוגיא הטילה נפל רי"א חלבו כחלב בהמ' רשב"ל אומר חלבו כחלב חיה רי"א חלבו כחלב בהמ' אויר' גרים רשב"ל אומ' חלבו כחלב חיה חדשים גרמי א"ד כל היכי דלא כלו לו חדשיו לא כלום היא פי' ואינו חיי' עליה משו' חלב אלא משו' נבילה וכ"פ הרמב"ם כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי וא"כ ר"י אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי רשב"ל אומר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמו וא"כ דעת האוסרי' היכא דכלו לו חדשיו שאסו' חלבו וה"ה גידו דק"ל כר"י לגבי ר"ל ומ"ה אוסר ראבי"ה אפי' בסתם שליל דלא בקיאין אנו אם הוא בן ז' או בן ט' שכלו לו חדשיו כבר אבל אינו כן כמ"ש הרא"ש דבריו בביאור הנכון ז"ל הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי ואכלו ר"י אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ואפי' לר"י דשרי חלב בן ט' היינו כשנשחטה אמו דניתר בשחיטת אמו אבל קודם שחיט' חלבו כחלב בהמה ור"ל אמר חלבו כחלב חיה חדשי' ואוירא גרמי ואפי' לר"מ דאוסר ה"מ לאחר שחיטה ויצא חי לאויר העולם וכן פי' התו' ולא כמ"ש רש"י ז"ל במתני' דטעמא דר"מ משום חדשים דא"כ בן ט' מת היכא שרי ר"מ כולו חוץ מדמו והלא צריך לידע אימת' מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה אלא אפי' מת לאח' שחיטה מותר כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם ואל תתמה לר"י כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר בשחיט' אמו דיו לולד שיה' כאמו דאין שחיטתה מטהרת חלבה וי"ל דגזירת הכתוב הוא שהרי למדנו מוכל בבהמה תאכלו שאם חותך מן העובר מותר ואלו נחתך מן הבהמה אסו' ומה שדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם האברי' שפי' של בהמה עצמה וכ' כ"ז אע"פ שאין נפקותא במחלוקתם לענין א"ו דאף לר"ל אם אינו אוסר משום חלב אסור הוא משום בשר מן החי בשביל שכ' ר"מ ז"ל השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפי' מצא חי מפני שהוא כאבר מאמו ואם שלמו לו חדשים ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע ואין טעון שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת ומוציאין ממנו כל חוטין והקרומים שאסורי' בשאר בהמות ונר' שהוא ר"ל דר"י ור"ל פליגו בפלוגת' דר"י ור"מ דר"י כר"מ ור"ל כר"י ופסק הלכה כר"י ול"נ כלל שיחלוקו האמוראים במחלוקת התנאים אם לפסוק הלכה באו לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר אלא ודאי כ"א אמר דבריו אליבא דכ"ע והלכה כר' יהודא דאמר חלבו מותר אפי' בבן ט' חי והא דקי"ל כר"י לגבי ר"ל דדמו אסור היינו חייבין עליו כרת אם הוא דם הנפש כדמשמע להדיא בסוגיא אף הרמב"ן פי' דדוקא לר"י הוא דאיכא כרת אבל לרבנן דפליגי אפי' בדם התמצי' וסברי שהוא בלאו א"כ דם השליל לא עדיף והוה נמי בלאו וכן אית' בתו' שדם השליל אינו אלא כדם האברי' והוא בלאו והיינו לרבנן אבל מן הסוגי' לא משמע הכי דיש חילוק בין ר"י לרבנן בדם השליל ואדרבא דאמרי' לשם דלר"ל דס"ל אף לר"י דם השליל באזהר' אע"פ דס"ל לר"י דאפי' על דם התמצי' חייב כרת ה"מ היכא דמחייב אדם הנפש אבל היכ' דלא מחייב אדם הנפש כגון דם השליל אינו חייב על התמצית וא"כ לר"י דמחייב על דם הנפש דשליל ה"ה לרבנן ומ"ה כתב ברי"ף דק"ל כר"י לגבי ר"ל דלא"כ למנ"מ הוא דק"ל כר"י הא ק"ל הלכ' כרבנן לגבי ר"י וכ"ד הרשב"א והר"ן:

דין דאין פודין בבן פקועה:

מסקינן בסוגיא איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה אליבא דר"מ לא תיבעי' לך דכיון דאמר שטעון שחיטה שה מעליא הו' כי תיבעי' לך אליב' דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו מאי כיון דאמרי שחיט' אמו מטהרתו כבשרא בדקולה הוא א"ד כיון דרהיט ואזיל ורהיט ואתי שה קרינן ביה מ"ז אמר אין פודין ור"א אמר פודין א"ל ר"א למ"ז מאי דעתך שה שה מפסח פי' לגבי פסח פשיט' שאין ראוי לפסח משום דחשבינן כאלו כבר שחוט ואנן בעינן שחיטה לשס פסח כ"פ התו' אבל רש"י פי' הפסול לפסח משו' יוצא דופן הפסול בקדשי' ומה שהקשו בתו' א"כ אמאי מסיק לעיל בסוגי' דלר"מ דבעי שחיטה פשי' דפודין ת"ל משום יוצא דופן תירץ הרמב"ן הא דאמרינן לעיל דלר"מ פשיטא שפודין בו היינו מעיקרא מקמיה דמסיק אדעתין דגמרינן מפסח ופרי' א' מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן ז"ת ובן שנה תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפי' כל מילי נמי א"כ שה שה מאי אהני ליה וכ' הרא"ש והלכת' כר"א ר"ל שהוא בתר' ותימא הא משמע פשטה דסוגיא דר"א קבל דבריו שהרי הקשה לו מאי דעתך והוא השיב לו כהוגן נמצא דהלכה כמ"ז ובפ"ק דבכורות כתב הרא"ש גופא שר"ת פסק בפ' ב"ה כמ"ז דשמעתין כוותיה ריהטין וכ"פ הטור אלא שכ' אח"כ והרמב"ם כתב שפודין בו לכתחיל' ובוודאי ט"ס הוא וראוי להגי' הרמב"ן שהרי הרמב"ם כ' להדי' שאין פודין בו וכן עיק' איבעי' להו מהו לימנו' בו ראשון פי' שהאם תהיה בראשון והפקוע תהי' כשני לה ר"י אמר מונין בו ראשון ושני רשב"ל אומר אין מונין בו ראשון נעשה כאגוז המקשקש בקליפתו איתביה ר"ל לר"י הבשר מגע נבילה דברי ר"מ וחכ"א מגע טריפה שחוטה בשלמא לדידי דאמינ' דחד גופיה הוא היינו דאתכשר בדמא דאימא אלא לדידך במאי אתכשר א"ל בשחיטה וכדר"ש ואע"פ שאין הלכה כר"ש מ"מ לא אוקמינן מתניתין כר"ש אלא לר"מ אבל לרבנן דאמרי מגע טריפ' שחוטה מדרבנן אתיא לכ"ע כדפירש' איתביה ר"י לרשב"ל עבר בנהר פי' הפקוע הוכשר הלך ב"הק נטמא בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי ננהו מ"ה הוכשר אין לא הוכשר לא אלא לדידך דאמרת חד גופ' הוא הא איתכשר בדמ' דאימא בשחיט' יבישתא ודלא כר"ש דאמ' שחיטה מכשרת בלא דם מאן תנא עבר בנהר הוכשר הלך בב"הק נטמ' אר"י ר"י הגלילי היא דתניא רשב"א אמר משום ר"י הגלילי מטמא טומאות אוכלין וצריך הכשר וחכ"א אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי ואזדא ר"י לטעמיה דאר"י ר"י הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד ר"י הגלילי הא דאמרן ב"ש דתנן דגי' מאימתי מקבלין טומאה ב"ש אומרים משיצודו וב"ה אומרים משימותו ר"ע אומר משעה שאין יכולין לחיות מאי בנייהו אמר ר"י דג מקרטע איכא בנייהו וכ' התו' הא דאמרינן מאי בנייהו דג מקרטע לאו בין ר"ע וב"ה קא בעי דמחלוקת' מפורש בהדיא דלב"ה דוקא משימותו אלא בין ב"ש לר"ע קאמר דתרווייהו מחיי' ומפרש איכא בנייהו דג מקרטע פי' שקופץ ומדלג בחוזק דלב"ש טמא ולר"ע טהו' כיון דאם זרקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהבי' בערוך מדאמר בילמדנו בפ' בהעלותך וכיון שהו' יוצא ורואה את הנר מיד הוא מתחיל שמח ועומד ומקרטע לפניו תדוץ דאב' מתרגמי' קדמיה מקרטע ע"כ בעי ר"ח נולדו בדגים סימני טרפ' מהו תיבעי למ"ד טריפה אינו חיה תבעי למ"ד טרפה חיה בהמה הוא דנפישי חיות' אבל דגים דלא נפיש' חיותא לא א"ד אפי' למ"ד טרפה הוא אינה חיה ה"מ בהמה דיש במינ' שחיטה אבל דגים דאין במינן שחיטה אימא לא תיק"ו הך בעיא אליבא דר"ע אזלא ולית הלכתא כותיה אלא כב"ה דאמרי משימותו ואפי' אם תפרש דר"ע לא סבר כב"ש ומאי בנייהו קאי אב"ה ור"ע מ"מ אין הלכה כרבי עקיבא דק"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו:

דין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי אין שחיטת אמו מכשרתו אלא שחיטת עצמו אבל הוא בן ט' מת או בן ח' חי אסור בן ט' שנמצא במעי שחוטה וגדל ובא על הבהמה והוליד את הולד אין לו תקנה בן פקוע שבא על בת פקוע כיוצא בה הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כמוהו וכולן צריכין שחיטה מדבריהם ואין הטריפות פוסל בהם:

אמר ר' אסי השוחט את הטריפ' ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר בן ט' חי בלא שחיטה כר"מ א"כ כה"ג מתיר שאין נטרף בשחיטת אמו ולדברי המתיר אסור רבא אמר אף לדברי המתיר נמי מותר מ"ט ד' סימני' אית ליה להאי כל תרי מנייהו מכשיר ליה פי' דווקא בן ט' חי אבל ט' מת או בן ח' חי לא וכן הלכ' כרבא דאמר ד' סימנים אכשר ביה רחמנ' והא דק' מבעיי' לן לעיל בסוגיא בעי ר' הושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי תיבעי לר"מ ותיבעי' לרבנן תיבעי לר"מ ע"כ לא קאמ' ר"מ בן פקועה טעון שחיט' ה"מ היכ' דיצא לאויר עולם אבל במעי אמו לא שריא לה שחיטה א"ד אפי' לרבנן ד' סימנים אכשר בה רחמנא ע"כ פי' או נימא דווקא בסימני' דאמו אתכשר ולא בשחיטתו ונשארו הבעיות בספק ולא נפשטו ונר' דאף שמסקינן הכא ד' סימנים אכש' בה רחמנ' מ"מ ליכא למיפשט הך בעיא דשמא דוקא היכא דיצא לאויר העולם אבל היכ' דלא יצא לאויר העולם שמא אסו' אפי' לר"מ וכ"ש לרבנן וכ"פ התו' תו מסיק אמר ר' משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב ב"פ הבא על בהמה מעלייתא והוליד בן הולד אין לו תקנה פי' רש"י לפי שמצד אביו אין טעון שחיט' ומצד אמו טעון שחיטה וסימניו אינן סימנים והוי כחציו שחוט בו וא"כ אין חילו' בין ב"פ שבא על בהמה דעלמא או בהמה שבאה על בת פקועה ורבות' קאמ' לא זו שחוששין לזרע האב להצריך שחיטה אלא אפי' חוששין לזרע האב ולהסיר' השחיטה מעליו ולחשוב כאלו הו' שחוט ואין לו תקנ' ומ"ה הר"ן דווקא שבא ב"ם על בת פקוע כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כמהו וצריכ' שחיטה מדבריהם ואין הטריפה פוסל בהם ע"כ פי' אפילו נולדו אח"כ רק שיבואו ג"כ על בני מינם כיוצא בהם שהם פקועות או שנולדו מפקועות פרש"י דלית ליה דר' משרש' הא דא' רבא ד' סימנים מכשיר בה רחמנא והרא"ש כ' מדברי תו' שנראי' דאית ליה שפיר הא דרבא היכא דלא מיתכשר בשחיטת אמו כיון דטריפ' היא ולא הועיל שחיטתה ולהתיר עצמ' אז הוא ניתר בסימני' דיד' אבל הך פקוע שטהרתה שחיטתה הולד נמי כשחוט דמי ואין לולד זה אלא ב' חצאי סימנים ע"כ וכן עיקר וכ"ד הרשב"א ואף שמן הרמב"ם יראה כסבר' רש"י שהרי השמיט דין זה דרב משרשי' וא"ל משו' דס"ל דאין חוששין כלל לזרע האב שהרי כ' דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב:

דין אפי' הלך ע"ג קרקע אם הוא קלוט בן קלוט דהוי תרי תמיה מותר בלא שחיטה וחלבו וגידו נמי מותר וביארנו דאפ' הלך ע"ג קרקע אין שאר טרפות נוהג בו ומ"מ אם שהה או דרס או החליד או הגרים אסור:

אמר אביי הכל מודים בקלוט שהוא ב"פ שהוא מותר מ"ט כל מעשה דתמיה דכירי אינשי איכא דאמ' הנ"מ בקלוט ב"ק ב"פ שמותר פרש"י קלוט ב"ק ואותה קלוטה פקועה וזה הקלוט נמצא באותו קלוטה פי' לפי' לאו שאמו היתה נמי ב"פ אלא כלומ' פקוע שנמצ' בה ולד קלוט ומפר' מ"ט דכל ב' תמיהי דכירי אינשי וכ' הרא"ש ונ' דמי' דרבנן הוא והלכה אף כל"ק וא"י למה הלא רגיל הרי"ף לפסוק כלישנ' בתרא בכל דוכתא ואף הוא רגיל לילך אחריו בשיטה זו א"ל שתאמר ולחלק בין דיני ממונות לאיסורי דרבנן ובפר' מה שהיא מפני מראית עין אבל מ"מ מנ"ל להקל וכ"כ הר"ן מתחילה כדברי הרא"ש וכ' אח"כ ולדברי הגאוני' שפוסקי' בכ"מ כל"בת כל שהפריס ע"ג קרקע לא שרי ליה עד דאיכא ב' תמיהי ע"כ כ' הרשב"א כל היכא דשרינן משום קלוט' בלא שחיט' מותר נמי אף החלב והגיד וזהו פשוט ומסיק דאד' ב"ח ה"ל בר פקוע דנפל עליה דובא ואתא לקמיה דר"א א"ל זיל שחטיה וכ' תו' ואע"ג דס"ל כרבנן דר"ש בעינן שחיטה בהפריס כו' מ"מ לא אסר ליה משום דרוסת הזאב דדוקא בשחיטה נזיר דילמא אתי לאחלופי בשא' בהמות וכשרואין שאוכל אותה בלא שחיט' אבל טרפות' דידי' לא כולי האי מיפרסם ואף שיש לדחות ולומר דלא מיטרפא בדרוסת הזאב בג' מ"מ אינה נר' דלא על חנם נקט ונפל דובא עליה אלא לאשמעינן דאין לחוש לטרפות וכ"מ מתוך פרש"י ז"ל שפי' הזאב טרפה ולא היתה יכול לחיות וכ' הר"אש ומיהו נר' דאם לא שחטה כראוי כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחטה בסכין פגומה כאלו לא שחיט דמי כיון דהצריכוהו שחיטה שחיטה מעליית' בעינן ול"ד לשאר טריפו' ע"כ ואף שרשב"א נוטה להתיר אף בזה מ"מ לא מסתבר כלל וכ"כ הר"ן תש במסקנא וכן עיקר:

דין בהמה שנחתכו רגלים מן הארכובה התחתונה ולמטה כשרה ומן הארכובה התחתונה לעצם האמצעי ועצם הקולית בכ"מ שיחתוך שם טרפה ואם נחתך בארכובה בין הפרקים כשרה וכן יתרת העומדת בין הפרקים כשרה:

מתניתין בהמה שנחתכו רגליה מן הארכוב' ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה טריפה וכן שניטל צומות הגידין נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטת' מטהרת' אם אין רוב בשר קיים אין שחיטת' מטהר' אר"י א"ר אר"ח למטה למטה מן הארכוב' למעלה למעלה מן הארכובה ובאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש עולא אר"א כנגדו בגמל ניכר פי' והוא ארכובה שבין עצם הקולית לבין עצם האמצעי' א"ל עולא לר"י בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין אלא לדידך מאי וכן שניטל צומות הגידין א"ל תנא רכובה בלא צומ' הגידין ותנא צ"ה בלא רכובה ר"פ מתני הכי אר"י א"ר אר"ח למטה למטה מן הארכובה ומן צ"ה למעלה למעלה מן הארכובה ומן צ"ה וכן שניטל צ"ה ורכובה עצמ' כדעולא וכ' הרא"ש רש"י ז"ל פסק כל"ק דרב לחומר' דאמ' ארכוב' דמתניתי' היא ארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה מארכובה התחתונה כ"מ שחותך טרפה וכן ניטל צ"ה בלא רכובה דלא חזינן דחזר ביה רב ולקמן פסק הלכה הכי בנשבר העצם וכ"ש בנחתך לגמרי ופסק זה לא היה נר' לריב"א כי אמר דטפי מוכח כל"בת חדא דהא איתותב רב לל"ק ועוד דר"פ דהוא בתרא מתני למילתא דרב כמו עולא ומה שהביא רש"י ז"ל ראייה דשלחו מתם כל"ק אינה ראייה דלא פי' לקמן באיזה רכובה איירי אלא דמסתבר ליה לרש"י ז"ל דרב ושמואל פליגי למעלה מארכובה התחתונה דלא מסתבר דשמואל יכשיר למעלה מן הארכובה העליונה אם אין רוב בשר קיים ואין ראייה דשמואל מפליג בין נחתך לנשבר ומכשיר אף למעלה מן הארכובה העליונה דל"בת דרב ארכובה עליונ' כמו ארכוב' התחתונה לל"ק והעיד ריב"א על ר"יבי שהורה הלכה למעשה והכשיר בהמה שנחתכו רגליה לגמרי בין צומות הגידין ורכובה העליונה וכן סובר רי"ף ז"ל שלא הביא בהלכותיו אלא ל"ב דרב ע"כ וכ' הרמב"ן שלדעת הרי"ף אם שוב חותך עוד למעלה מן צ"ה שחוזרת להכשיר' ולא תהא נקראת שוב חתוכת צ"ה אלא חתוכת ירך למט' מן הארכוב' העליונה אליביה דעולא והרא"ש כ' שסברא רחוקה היא זו אלא כיון שנחתכה כבר בצ"ה מיד היא כמתה ושוב אין לה תקנה ול"ד לריאה שנקבה ושוב סביך בבישרא שכשרה משום שמעצמה מתחלת להסתבך אבל להיות חוזרות לכשרות' בתוספו' כאב שחותכין למעלה הימנו לא מסתבר וכ' עוד ובס"ת פסק כרש"י וכן נוהגין באשכנז ובצרפת:

ואני אומר אף בלא מנהג מניין לנו להקל ולומ' שר"פ חולק עליו בזה ואומר שמעולם לא אר"י הכי ואינו פליג על עולא דילמא ר"פ לא בא אלא לתרץ קושיא דעולא אבל פליג עליה כבראשונה אלא שהוא אומר אליבא דר"י שארכובה שאמרו היא הארכוב' העליונה הניכרת בגמל שלמעלה הימנו טריפה אבל למטה הימנה דהיינו למטה מכל אותן האמצעיי' כשרה אבל בעצם האמצעי כל היכא שחותך טריפה כדברי ר"י אלא דלא איירי בה ולא הוצרך זה לפרש דכ"ש הוא דהא אפילו בעצם הקולית שלא תמצ' שום חתיכות בשר או גידין שיטריף בו אפ"ה אם נחתך כל העצם כולו עם הבשר טריפה עצם האמצעי שתמצ' לשם חתיכת הגידין או נטולה בלא עצם דטריפה לא כ"ש שתיטרף בו בחתיכת עצם לגמרי ולא נדחוק לפרש כפירש"י למטה דידי' של עצם הקולית זימנין דטריפה כגון בצ"ה וזימנין דכשרה כגון למעלה מצ"ה ומ"ה לא איירי בה אלא כדפריש' וה"ק ארכובה שהוא בגמל ניכר הוא קשר העליון שנתקשר עם הקולית וא"כ ראש עצם האמצעי הוא נקר' ארכובה העליונה ומה שלמעלה הימנו הוא עצם הקולית שהוא עצם אחר וממילא ג"כ מה שלמטה הימנו הוא ג"כ עצם אחר והיינו מה שנמכר עם הראש אבל כל אותו עצם האמצעי לא נקרא למטה הימנו וטריפה בכ"מ שיחתך מכח כ"ש כדפי' ולפ"ז שכ' ג"כ הרא"ש וז"ל והיכא נחתך הרגל בארכובה בין הפרקים ראיתי מפרשים שהתירו ונ"ל לאסור משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפ' דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשירה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפ' קתני מן הארכובא ולמעלה טריפה דמשמע הארכובא עצמה כשירה חדא מינייהו דוקא ואידך לאו דוקא ואזלינן לחומרא וכן פירש"י לעיל בפ' א"ט גבי צנא דאנקורי שנשתברו רגליהן בארכובה או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ אלמא בתוך הארכובה ולמעלה מן הארכובה דין אי להם ועוד מדקאמר באיזה רכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש אלמא העצם התחתון הוא הנקרא ארכוב' למטה מן הארכובה דקתני היינו מהתחלת הארכובה ולמטה ולמעלה מן הארכובה היינו מסוף הארכוב' ולמעלה והשתא ל"ק דיוקא דמתניתן אהדדי וכן לעולם עצם האמצעי נקרא ארכובה ע"כ ולא אבין דבריו מ"ש ראייתו מצנ' דאנקורי כו' אין מוכח משם שיטרפו העופו' משו' שבירת הארכובה עצמה אלא מפני חששא פסוקת צומות הגידין למע' מן אותה ארכובה ומ"ה בדקה בצומות הגידין ואכשרה ותדע שכך הו' שהרי באותה ארכובה אין בו טרפות של פסוקות צומת הגידין כמ"ש לקמן ואף שהרא"ש מודה בזה ואם היה חושש משום שבירת העצם שלא יצא לחוץ דדינו כאילו נחתך א"כ לפי דבריו הל"ל בדקוהו שלא יצא השבירה לחוץ והיה עור ובשר חופין את רוב השבירה וגם רש"י פי' להדיא שלא היה העצם יוצא לחוץ אלא בדקה בצומות הגידין שהי' חושש שלא נפסקו למעלה מן הארכובה אבל אם היה השבירה למט' מהארכוב' לא הוה למיבדקיה ולא מסתבר לומר שיטריף שם בנחתך בארכובה עצמה שהרי אפילו צומו' הגידין שבו הארכובה עצמה אין נטרפין בהן אם נחתכו ולמה יש לנו יותר להטריף בנחתך העצם הלא דינו כלמטה מן הארכובה עצמה הנמכרת עם הראש ואף שהאידנא אותו עצם אינו נמכר עם הראש א"כ דינו מלמעלה מן הארכובה אין זו ראייה דשמא בימיהם היה נמכר או לא נחתך כ"כ כשיעור וסמך עיקר אצומת הגידין שבמקום צומ' הגידין מתטרפים דהיינו למעלה מארכ' אז נטרף נמי בנחתך ותו' ל"מ ועוד תדע דבארכובה עצמה אין פוסל בה שום טריפות דאל"כ מאי מקשה עולא לר"י לדידך מאי וכן שניטל כו' לישני ליה למעלה מארכובה דקאמר היינו למעלה מארכובה התחתונה שהוא בארכובה עצמה שאז טריפה בנחתך ולמעלה הימנו בעצם האמצעי ושם פסול שנחתך בצומת הגידין א"ו למעל' מן הרכוב' הוא בעצם האמצעי וכל שלמטה הימנו דהיינו אותו עצם קטן שקורין טשי"ך ושוחקי' בו התינוקו' דינו כלמטה וכשר בין בנחתך בין בניטל צ"ה וכ"ש לפי מ"ש דר"פ ל"פ אר"י כלל בדיני' אלא בלישני ובא לתרץ קושיתו של עולא וא"כ ק"ל נמי כר"פ ולר"פ בוודאי מיד כשכלה עצם האמצעי הוא למטה מהארכובה וכשר וכן מצאתי במר' שכתוב וז"ל דבין פרק התחתון לאמצעי יש עצם קטן המחברי' ונקר' קופיץ התחתון ובלשון משנה בבכורות ערקום והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחיבור' גם יש עצם קטן והיינו ארכובה העליונה ועליו אמרו חכמים כנגדו בגמל ניכר ובולט וצומת הגידי' דין פסיקתן מתחיל מעילוי ערקומא שהוא התחל' העצם האמצעי וערקו' התחתון עצמו דינו כלמטה ממנו שאין כנגדו חשש פסיק' הגידין דבעצם האמצעי עילוי הערקום מיד פרעי הטבחי' כשמוציאין הגידין מן הצנקרון שבעצם האמצעי ולא בארכובה עצמה כי רוב פעמים נשארה מן הארכובה זאת עם הרגלים הנמכרים עם הראש ולפ"ז מ"ש למעלה שיתרת פוסל אפי' במקום ארכובא נמי ליתא אלא דווקא בעצם האמצעי וכ"נ בעיני הלכה למעשה להקל הרי בלא"ה לרי"ף וכל סיעתו וליתר הגדולים מפרשי כעולא דפשטי' דכשר באותו ארכובה עצמה:

דין צומות הגידין הוא מעילוי הערקום ועד י"ו אצבעו' בשור הגדול ובבהמה דקה הוי צומת הגידין עד שנבלעים בבשר ומתפצלין זו מזו ובעוף הוי עד ב' אצבעות:

מסקינן ואלו הן צומת הגידין פיר' רש"י ז"ל מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות צ"ה רבה אמר רב אסי דאגרמ' ולבר פי' משיוצאין הגידין מן העצם ולחוץ ונכנסין בבשר כי בתחלת עצם האמצעי סמוך לארכובה הוא ערום בלא בשר כב' וג' אצבעות ואין בו דין צ"ה עד שנכנס לבשר וכל זמן שהן צמותין וקשורין יחד קרי צ"ה עד שמתפצלין זה מזה רבא בר"ה אמר ר"א דאגרמא ולגיו פירש"י שאין נקרא צ"ה אלא במקום שהם דבוקי' בעצם משמע קצת מפירושו שמיד בשנכנס בבשר אין בהו דין צ"ה אלא דווקא במקום שהם דבוקי' בעצם ומנלן כ"ז גם הרא"ש תמה וכ' ויותר נראה לפרש דכל חד וחד מוסיף אחברי' כההיא דאמר דעילויה ערקומא דמוסיף אהני קמאי רבא ברי' דרבה בר"ה אר"א דעילוי ערקומא פי' עצם קטן הוא המחבר את הפרקי' שקורי' שטי"ך ומה שיש מן הגידים למעלה הימנו עד מקו' שמתפשטן קרי צ"ה וכ"מ שיחתכו שם טריפה והרי שיעור נפיש מכול' שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף עצם האמצעי ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקום טריפה יתיב ההוא מרבנן קמיה דר"א ויתיב וקאמר דערקומה עצמה כלומ' אם נחתכו הגידין עד הערקום עצמו א"ל ר"א לא תצייתו ליה הכי אר"י היכי דפרעי טבחי פירש היכא דמתחילין הטבחי' להפריש הבשר מן העצם כשמנקרין אותו צינקר"ו ורוצין ליטול אותן גידין והיינו מיעלוי ערקומא כמו שאו' רבא בריה דרבה בר"ה משמיה דר"א וכן הלכה וכ"פ הרי"ף לחומרא כוותי' וכתב הרמב"ם והטור שהוא למעלה מן הערקום מקום שהטבחין תולין בו הבהמה ומפרשין לשון דפרעי טבחי בזה הענין אבל מ"מ לכל הפרושים הוא עילוי הערקום דהיינו אפי' מיד למעלה הימנו ואפילו נחתכו הגידין נגד המקום שמתחברין הערקו' לעצם האמצעי כמ"ש רש"י ותו מסיק עד כמה אורכן מאותו ערקום למעלה לצד הבהמ' אמ' ר"י א"ש צ"ה שאמרו מקום שהגידין צומתין ועד כמה אמר ההו' מרבנן ור"י שמי' מקום שהגידין צומתין עד מקום שמתפשטין וכמה אמר אביי ד' בטדי בתורא רש"י פי' ד' אצבעות והרמב"ם כתב י"ו אצבעו' והוא עיקר וכ"כ למעלה בפ' א"ט סי' נ"ט וז"ל הרשב"א בתשו' שנראין דברי הרמב"ם שאילו היה כפירש"י הלא נראה לעין שהן מתפשטין אפי' בדקה יותר מד' אצבעות ואע"פי דשיעור ט"ז אצבעות דשור נר' כשיעור ארוך אינו מוכחש לעין כשיעור ד' אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור"ת כת' כי כך קבל מרבותיו דבטדה הוא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהם עכ"ל ושיעור זה בשו' הגדול בדקה מאי אמ' אביי בליטי קודם שיבלע בבשר הוי צ"ה ובלועי לא הוי צ"ה ואישוני הוה צ"ה רכיכי לא הוה צ"ה אלימי הוה צ"ה קטיני לא הוה צ"ה חיוורי הוה צ"ה לא חיוורי לא הוה צ"ה מר בר ר"א אמר כיון דזיגי אע"ג דלא הוה חיוורי פרש"י ק"ל בכל דוכתין כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודית' וכ"כ בסדר תנאי' ואמוראי' ור"ח כת' דק"ל בכל דוכתין כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה וחיוורי וכ"כ רי"ף וסימנך הפך לבן וכ"פ ר"ת אבל מ"מ לא הכריעו בתו' ואשר"י איזה גיר' אלא שהטור כ' ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדעת הרי"ף וסברתו מאחר שהביא דברי הרי"ף באחרונה ואני אומר מה שתלוי בגיר' הספרי' אין להכריע כא' מהם בלי ראייה וראוי להחמיר שבכולן חוששין אם לא בקטיני שהם רכין ודקין וכ"כ המרדכי וז"ל ובבהמ' דקה מהתחלת עצם האמצעי דבליטי עד מקו' שנבלעי' בבשר הוי צ"ה ושם יש עליה קרום דק על אותן הגידין ואפילו קודם שנבלעי' ובליטי לא הוו צ"ה אלא ראשוני' דאלימי וחיוורי לפר"ח אבל רש"י פי' דלאחר שנבלעים ונעשי' רכים משמע לעולם קשים ננהו קודם לכן ואילימא וחיוורי עכ"ל ואין לעמוד על הכשר אלא יש לחוש בכולן עד שנבלעי' בבשר ומתפצלין זו מזו ששוב אינן צומתין וכת' הטור ויש עוד גידין אחרים שהם נבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותן אינן בכלל צ"ה והוא מדברי הראב"ד ואין חילוק בין בהמה לעוף במקום צ"ה אלא לענין שיעור אורכו ואל תשגיח בדברי הרמב"ם כי כבר הושג בזה וכ' הרשב"א שיעור צ"ה בעוף מסתברא שהסימני' בהם כאותן סימנים האמורי' בדקה לפי שבדקה לא נתן קצבה לשעורין אלא נתן סימנים ובגופן בעוביין ובמראיהן והן הן הסימנים בשל עוף ג"כ ע"כ אכן מהרא"י כ' בכתבים שלו סימ' קמ"א וז"ל כאשר כתבת לי מצ"ה דעוף אמת הגיד לך אמיתי אליעז' שאני רגיל לשער כפי ראות העין כי סובר אני אחרי שיש חילוק בין שור הגדול ובהמ' דקה גדול לפי גדולו והקטן לפי קטנו א"כ ה"ה בעוף לפי קטנו ואם מהרי"ל ז"ל שיער ברוחב אצבע בכולי משום דאין שיעור מבורר לעוף עביד ליה מילתא דפסיקא ע"כ ואני אומר דבוודאי לפירש"י שפי' בשור הגדול ד' אצבעות א"כ בעוף ספיק שיעור אצבע אפי' בעופו' גדולי' כגון אווזא ודומיהון אבל לפי מה דק"ל י"ו אצבעות כדעת הרמב"ם א"כ לא יספיק אצבע ולכל הפחו' בעוף ב' אצבעות ועיין לקמן סימן ט"ו:

דין גידים אלו הם ג' בבהמה אחד עב ושנים דקי' נפסק העב ושנים הקטנים קיימים או נפסקי הקטנ' והעב קיים כשר' ואם נפסק רוב של כל אחד מהשלשה או אפי' רובו של העב ורוב של אחד מן הקטנים עמו אפי' אחד כולו שלם טריטה ובעוף י"ו חוטין הם ואם נפסק אפי' א' מהם ברובו טריפה והאידנא אין אנו בקיאין בבדיקת צ"ה בעוף ובבהמה יכולין לבדוק ובלבד שיבדוק מבפנים ומבחוץ:

אמר אמימר משמיה דר"ז ג' חוטי הוי תרי קטיני וחד אלימא איפסיק אלימא אזדא רוב בנין אי פסיק קטיני אזדא רוב מניין מר בר ר"א מתני לקולא איפסק אלימא האיכא רוב מנין איפסיק קטיני האיכא רוב בניין והא דאלימתא פי' ראבי"ה דהעב מונח על השני דקין ממנו והוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה ברגליה והב' הם דבוקים בבשר ובעצם ומסקינן דבעופא י"ו חוטין הוו ואי איפסוק חד מנייהו טריפה והרמב"ן כ' דלא איטרף אא"כ נפסק כולו אבל אם נפסק רובו כשר כמו גבי בהמה ולא עוד אלא אפי' איפסקו ט"ו ברובן וא' שלם כשר וכ' עליו הר"ן אבל הרמב"ם כ' דבעופות דברוב' חד מנייהו מטרפא וכדבריו נ"ל כיון דבעופא מחמירין ולא מכשירין אפילו רוב בנין ורוב מנין אפי' בחד טרפינן וא"כ הדרין לכללין דרובו ככולו ע"כ וכ"נ שלא להקל בלא ראייה ברורה כ"ש דמסתבר טפי להחמירה מאחר דרובו ככולו בכל דוכתין אלא היכא דאיתמר להדיא דבעינן כולן וכ' המרדכי בשם הרוקח דיכול לבודקו שפיר ע"י מחט ובו חוט ונוטל החוט וכורך סביב כל א' ע"כ אמר מר בר ר"א הוה קאימנא קמי' דאבא אייתי לקמיה עופא בדק ואשכח חמיסר הוה חד דהוה שני מחבריה נפציה ואשכח תרין ובודאי אין אנו בקיאין בזה אפי' למי שבקי בענינן אל יסמוך ע"ז להפריד אחד לשנים וכת' ר"י וכשבודקין אם לא ימצא המנין ויראה אחד מהם גס יותר מחבירו ינפצנו אולי הם שני' וכתב הרוקח ויראה שלא יפריד א' לשני' אר"י א"ר צ"ה ברובו מאי רובו רוב אחד מהם פי' אפי' נפסק רוב אח' מהם טריפה כי אמריתו קמי' דשמואל אמ' מכדי תלתא הוו כי מפסיק חד מנייהו לגמרי הא איכא תרי כו' א"ד מאי רובא רוב כל אחד ואחד כי אמריתה קמיה דשמואל אמ' מכדי תלתא הא איכא תלתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמ' רבנאי א"ש צ"ה שאמרו אפי' לא נשתייר בהן אלא כחוט הסרבל כשרה כתב הרא"ש ורי"ף לא הביא אלא ל"בת דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כל"ק אלא שא"א מאחר דק"ל כמר בר ר"א דמכשר ברוב בנין או ברוב מנין לכן צריך לישב ל"בת כמר בר ר"א וה"פ מאי רוב כל א' וא' מן החוטין שהיא נטרפ' בהן כגון אי איפסיק אלימי ונשתיירו קטיני ונפסק רובו טריפה וכן אי איפסיק קטיני ורוב אילימא טריפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשיר' אבל א"ל כפשטי' דרב דבעי רוב כל אחד ואחד דא"כ הוה דלא כמר בר ר"א א"ל שנא' דרוב כל אח' ואח' גרוע מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר ר"א אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ"ש רוב כל אח' ואח' ע"כ והנה מ"ש אין לפרש כפשטי' דרב דבעי' רוב כל אחד ואחד אין פירושו דבעינן שישאר רוב כל אחד ואחד אלא ר"ל שלא יטרוף ברוב אחד כל"ק דרב אלא עד שיפסוק רוב של כל אחד דהיינו שאם נפסקו ג' רובין שהוא טרפה וכן מ"ש הטור וא"א כתב דאפי' אם לא נשאר רוב של כל אחד ואחד מהם כשירה ג"כ ר"ל לא נשאר אלא נפסקו שהרי כתב אחריו שאינ' אסורה אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד ואחד מהקטנים או שנפסקו כל שנים הקטנים ורוב של הגדול אבל אם נפסק הגדול ונשאר רוב מכל אחד ואחד מן הקטנים או שנפסקו ב' הקטנים ונשאר רוב של הגדול כשר א"כ משמע להדיא שאם לא נפסק כל הגדול אלא רובו אפי' נפסקו הרוב של השניים כשר והיינו כמ"ש אבל ק"ל מנ"ל האי סברא שגרע רוב אלימתא אפי' נפסקו תרי קטינתא לגמרי מנפסקו רובו של כל אחד דילמא רוב אלימתא מאחר דחשבינן רוב ככולו א"כ בדין דכשר אבל אם נפסקו ג' רובין נמי דין הוא דטריפה דרובו ככולו וכאילו כולן נפסקו ומה בכך שנשארו ג' מיעוטן שמא לא מצטרפי להיות' כאחד שלם ויהיה עדיף מרוב אלימתא ועוד דילמא דוקא באלימתא הוא דקפדינן וכ"ד הרשב"א שכתב בחידושיו וז"ל לל"בת אתיא כמר בר רב אשי דהא אזדא רוב מניין ואזדא רוב בנין הלכך ק"ל כל"בת ועד דאפסוק כל א' וח' לא מיטרפא כנ"ל ומיהו תימה לי קצת אמאי בעינן רוב כל אחד ואחד דהא אפי' ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני ה"ל למיסר דהא רובו ככולו אמרינן ובדאיפסקו תרי וחד מנייהו אילימ' ליכ' מאן דמכשיר ושמא נאמר דאמרי' האי ברוב כל א' ואח' לאו למימרא דעד דאיכא רוב בכולי תלתא אלא לומר דאע"ג דאפסי' רוב תרי קטיני לא מיטרפא עד דאפסיק נמי אילימא בהדייהו א"נ אפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אשתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן דתרי אחרינא כשירה עד דאפסקו תרי לגמרי והוא דחד מינייהו אילימא או דאפסיקו רוב כל אחד ואחד מכולהו מילתא וכסברתי' דשמואל נמי דאמר מיעוטן נמי מציל ואע"פ דלא אשתייר אלא כחוט הסרבל כשרה ע"כ והדבר בספק ונכון להחמיר באיפסיק אפילו תרי רובא וחד מנייהו אלימתא אפילו השלישי שלם וכ"ש בנפסקו ג' רובין לא כדעת הרא"ש והנה בבדיקת צומות הגידין נהגו כל רבותינו שבצרפת ובאשכנז עד עתה שלא להכשירן בבדיקתה ולסמוך עליה' ואפשר משו' שבדיקתו קשה וגם אם נפסק אפילו רוב של אחד מהן טריפה (היינו בעוף) וא"כ יש לחוש שמא נפסק רובו ולא ירגיש כגון שמתחלה היה עב ועתה נשאר דק ג"כ אינו הפסד מרובה כ"כ והוא ספיקא דאורייתא ע"כ נתפשט הדבר להחמיר אבל בבהמה דלא קשה הבדיקה שאם ימצא תרי חוטין קיימין שאינן נפסקין ממנה הוא כשר אפילו תאמר שאני בקי באלימי ואם בקי באלימי יכשר בו אפילו ברובו ובוודאי הוא מורגש וניכר גם הוא שיכול להבחין אם נקרע רובו מה שאין כן בחיטין של עוף גם הוא הפסד מרובה אלא שיבדוק מבחוץ ומבפנים כפירש רש"י וכפי' הראב"ד גם כבר כתבנו בפרק אלו טריפות סימן ס' במקום שיש מכה ידוע אף האידנא יכולין לסמוך אבדיקה:

דין דיש לנו להחמיר ולנהוג דין צ"ה בגידין הפנימים ובנידין החצוניים שהזנב מכה עליהם:

פסק כתב הרא"ש וז"ל וכאשר פירשנו שמועה זו כן קבלה רש"י ז"ל מפי רבותיו גאוני עולם רבינו יצחק סג"ל מווי"טרא. ורבינו יצחק בר יהודה ורבינו יעקב ב"י ז"ל שצומת הגידין הוא מחוץ לארכובה והזנב נופל עליהם וכן בעוף עד שעמד חכם הגדול הראב"ד ז"ל ומתוך פלפול סמך על מראה עיניו ומשמוש ידו וחלק על קבלתם להכשיר את הטריפות ולהטריף את הכשר ואלו היה אומ' לנו שהיה מקובל מרבו' כך היינו אומרים זו וזו קבלה אבל מסברת לבו פי' שרבה ורבה בר ר"ה נחלקו על ל"ה שרבה אמר דאגרמי ולבר כלומר מחוץ לעצם ורבא בר ר"ה אמר דאגרמי ולגיו מבפנים לעצם לצד חלל הבהמה ורבא בריה דרב ר"ה לא נחלקו עליהם אלא בענין ד"א להורות לנו מקום התחלת הגידין ופסק כמ"ד דאגרמי' ולגיו והביא ראיות שאין להם ממש ואינם כדי לכתבם כי כל ראיותיו וסברותיו למראה עיניו ישפוט ואנו בדקנו ומצאנו הדבר להיפך לכן אין לסמוך על חכמתו ולעקור קבלת חכמי התלמוד שהיו מקובלין מרבותינו גם רי"ף לא הביא בהלכותיו ההיא דאגרמי' לבר ודאגרמ' לגיו ואם הי' מקובל סברת הראב"ד ז"ל איך לא היה כותב דבר שהטריפות תלוי בו והיה פוסק הלכה כמאן א"ו דבר פשוט הוא שצ"ה מבחוץ וידוע שכח הבהמה וחזקתה תלויה בגידין שבחוץ וע"ז לא נסתפק אמורא וחכם וכל האמוראי לא דברו אלא על מקום התחלתן וסיומן ולכך מביא רי"ף ההיא דעילוי ערקימא להורות לנו על מקום התחלתן לאפוקי ממ"ד ערקומא גופא ואגרמיה לגיו ואגרמיה לבר לא הביא כי הביא ההוא דשמואל במקו' שהגידין צומתין עד מקום שמתפשטין וכל אותן סימנים אחרים שמורים לנו על סיומים וההיא דאגרמיה לגו ואגרמיה לבר בכללן הלכך לא הוצרך להביאו ע"כ ומה אעשה שהרשב"א תפס את דבריו עיקר וכן הר"ן הביא את דבריו וגדול' מזו שר"י תלמידו של הרא"ש כ' ונר' עיקר שהם בפני' כדעת הראב"ד כי בדקתי כמה פעמים ולא מצאתי אותם לא צמותי' ולא מחוברים אלא אותן שמבפנים אף ע"פ שתמצאם מבחוץ כמו בפנים כלומר אותן המינים בעצמם אבל לא צמותין ע"כ ומ"מ אין להקל ג"כ נגד כל הגדולים ע"כ נר' עיקר מ"ש חכם א' מהרי"ן חביב שמו וכתב וז"ל הר"ן לא הביא אלא פי' הראב"ד והכריח דבריו מלשון הגמרא וגם הרשב"א כ' בת"ה יש גידים במקום זה כלפי חוץ שהזנב מכה עליהם ויש כלפי פנים כנגד גוף הבהמה ואינם בדין זה אלא הפנימיים ע"כ וחכמי פרובינצ"א כך פסקו אבל בעל הספ' והתו' וגדולי צרפת ואשכנז כ' שהם לחוץ שהזנב מכה עליהם וכן בעוף וכיון שראינו כמה פוסקים מסכימים לדברי הראב"ד מי יכנוס ראשו בין ההרי' לכן ראוי ומחויב אצלינו לנהוג איסו' בגידין הפנימיי' גם בחיצוניי' עכ"ל:

דין אם יש רעותא בצ"ה ויש לחוש שמא נפסקו הגידין טריפה אפי' לא נשבר העצם ולא יצא לחוץ ואם נמצא ניפוח בצ"ה של תרנגול יש להטריף ויש לעיין ולחתוך הניפוח לראות אם יש בו ריקבון:

פסק כתב האגור נשאל אבי ז"ל למה המנהג להחמיר ולהטריף עוף שנשבר העצם למעלה מארכוב' אפי' שלא יצא העצם לחוץ ואפילו רחוק מצ"ה ברחוק גודל ושמא הוא בשביל שכתבו הג' המ' שאין אנו בקיאין במסמוס בשר שהרופ' גוררו ולא מכשרינן ברוב בשר חופהו והשיב דאמת הוא להטריף ודע לך כי איני מתעסק בספק זה להתירו שהרי הרמב"ם כתב שיעור אורך צ"ה בשור ט"ז אצבעו' למעל' מן הארכובה ולפי ערך זה אולי יגיע בעוף ד' אצבעו' וזהו כמעט כל שיעור אורך עצם האמצעי של עוף ולכך אין להטפל בזה עכ"ל וחומ' יתירא הוא זו ולא נתפשט דאפי' לפי מ"ש האחרונים דאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררו ה"מ כשיש בבשר ריעותא אבל כי ליכא בבשר ריעות' למה לנו לחוש ומ"ש דשמא יגיע שיעור צ"ה בעוף כל אורך הזה לא מסתבר כלל דמהרי"ל שיער באצבע ויש שכ' בשיעור רוחב אגודל ולכל היות' ב' אצבעו' כאשר כ' בסי' י"ב כי גם הי"ו אצבעות נראי' כשיעור ארוך יותר מדאי כאשר כ' הרשב"א אלא שיש לישב דילמ' במיני שורים הגדולי' קאמר וה"פ לכל היותר לא יגיע יותר ולא מסתבר' לו' שיגיע יותר מחצי ירך האמצעי שלשם אינן צומתין כלל וענין ריעות' בצ"ה שנוהגין להטריף חומרא יתירה היא זו באה מדעת א"הע שכ' שאם יש לקותא או חתוכה בארכו' אשר שם צ"ה ויש לחוש בו שנחתכו הגידין טרפה ואפי' לא נשבר העצ' ולא יצא לחוץ ע"כ וגם בהג"מ כ' שאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררה וכמדומה לי שראיתי פעם א' בהג"ה א"ו ישן שאם נמצא שם נפוח בצ"ה של תרנגול שראוי להטריף אכן הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף שיחתוך הנפוח ויעיין בו שאם נר' מתוך הנפוח שיש בו ריקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מן החוטין אז יש להטריף וכ"כ המרדכי דאי איכא ריעותא בצ"ה וא"י אם נפסק צ"ה כתוב בהג"ה דאין בקיאין בטריפות ויש לטרוף הכל:

דין אם נשבר העצם במקו' צ"ה ונקשר ונתרפא יפה אפ"ה טרפה בעוף אבל בבהמה אם לא נשתנה הבשר ונתרפא יפה כשרה ואפי' בעוף אם נשבר למעלה מצ"ה ונתקשר ונתרפא יפה כשר ובלבד שנקש' שבר אל שבר וחזרו יחדיו למקו' הראשון אבל אם לא חזר שא"ש למקום הראשון אלא שני השברי' שוכבי' זע"ז זה נמשך למעלה וזה למטה טריפה אע"פ שנתחברו וקרם עליה' עור ואם נשבר הגף ונתרפא ואין ניכר ריעותא כשירה:

פסק ואם נשבר העצם במקום צ"ה ונקשר ונתרפא יפה יש פנים לאיסור דאילו הובא העוף לפנינו קודם שנשברה העצם היינו צריכין לבדוק בשיתסר חוטי וא"כ אע"פ שנקשר העצם מ"מ בדיק' צריך עדיין ומי שאינו בקי לבדוק צריך להטריפו ור"י לא ר"ל בו לא איסור ולא היתר כי אמר שהיה בעיר דמ"דו בצרפת כשאיר' הדבר לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה וכמדומה לי שאלו יצא הדבר לאיסור היה נשמע בעיר וגם היתר לא רצה להורות בו רב שמואל מאייבר"א אמר בשם ריצב"א שאם לא נשתנ' בשר שעל הקשר במראיתו אז ודאי נתרפא יפה ואם נשתנה יש לחוש ור"ש כ' שאם אירע הדבר בין השמשו' של ע"ש שא"א להכין אחרת היה מתיר ולא בענין אחר ומאחר שהיה הדב' מפוקפ' בעיני כל הגדולים נכון להחמיר בדבר וכתב מהרא"י שהכי נהגינן להחמי' ר"ל אפי' אם בא בע"ש ודוחק גדול בעיני שנאמר שבתוך הזמן השבירה עד עתה שנתרפא לא היה ניכר רעות' בבשר אם היה נפסק חוט א' שהוא דבר שנטרף בו ולא יהא מורגש ומ"מ נראה דוקא בעוף רצו להחמיר לפי סברתו שמא נפסק חוט אח' ולא נתרפא יפה אבל בבהמה שחוטין שלה גסים ואינן מרובי' א"כ היכ' שנתקשר ויתרפא אפי' למאן דלא בקי אפי' בהנך ג' חוטין מ"מ כל היכי דלא חזינן ריעותא בבשר כלל ולא נשתנה מראיתו ליכא למיחש למידי ואפי' בעוף נרא' שאין להחמיר אלא נשבר במקום צומ' הגידין אבל למעלה ממקו' צ"ה ונתרפא יפה ק"ל להיתר כמ"ש הסמ"ק בשם הר"מ וכ"כ מהרא"י בספרי' שלו וז"ל יראה דנוכל לומר אע"ג דכ' האשר"י נכון להחמיר בכה"ג ל"פ אהא דשאני הת' דכיון דנשב' במקום צ"ה איכא למימר שמ' נפסק אחד מהגידין כמו שרגילי' שע"י שבירה נפסקי' וכיון דנפסקי' שמא לא נתרפ' יפה אבל הכא הטריפו' תולה ביציאת העצם לאויר העולם והכא לא חזינן שום ריעות' ותו נוכל לומ' דקים לן דאם יצא לאויר העולם אינו חוזר להתרפאות כלל אבל גיד הנפסק הואיל ומכוסה הוא חזר להתרפאות וחיישינן שמא לא נתרפא יפה ומוכח קצ' דצריכים לחלק הכי דבמרדכי כ' בשם ר"ת ור"י וכן בסמ"ג בשם ר"י משום ר"ת להתיר כההיא דסמ"ק בשם הר"מ ממש באותו סבר' ואשיר"י כ' כההיא דלעיל בשם ר"י דלא רצה להורות בה משו' דמעש' בא לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה והיה דחוק קצת אם לא נחלוק בכה"ג ע"כ ואני אומ' שא"צ לכל הדחוקים דאיך יעלה על הלב להטריף כשנשב' למעלה מצ"ה ונתרפא בשלמא במקום צ"ה שהטריפות אינה משום שבירת העצם אלא מפני חשש פסיק' החוטין אפשר שנוכל לומר אע"פ ששבירת העצם נתרפא שמא קלקול החוטין במקומן עומדת אלא שאינו ניכר אבל למעלה שאין בו טריפות אלא שבירת עצם וא"כ מאחר שמסקינן למעלה בפ' א"ט דאפי' למ"ד עריפת משבחת באותו דבר שנטרפה בו אינה משבחת והכא א"כ אם נטרפה איך משבח' לחז' לבריאת' כבראשונה ודוחק לומ' דדוקא משבחת קאמר וה"ה לחזור הדבר לאיתנו כבראשונ' לא מסתב' לומ' בגוף הדב' שנטרפ' בו ומ"מ נר' שיש שפי' לחלק כמו שחילק מהרי"ק דוקא נתקשר למקומו הראשון שבר לשבר יחדיו כמו שמשמע הלשון וחזר ונתקשר מדקא' וחזר משמע שחזר השבר למקומו הראשון בזה איכא למימר אם היה יוצא לחוץ לא היה חוזר כו' אבל אם לא חזר אלא נדבק השבר ושוכבין זה ע"ז זה נמשך למעל' וזה נמשך למט' לא דכה"ג לא שייך למימ' אי אי' דהוה יצא לחוץ לא הוה נתרפא כו' וכ"ש לפי סברתי שא' אינו מתרפא כבראשונה אינו נקרא משבח משום זה כ' כל המחברים ונתרפא יפה ומ"מ נראה בשבירת הגף סמוך לגו' דאנו נוהגין להטריף משום חשש נקוב הריאה כל היכ' שנתרפא ונדבקו השברים ואין ניכר ריעותא בצלעות כשירה דא"א שבתוך אותו הזמן שנקשרו ונתרפאו שלא יהא נרגש מזה ושינוי מראה בצלעות כי בקל לשם ניכ' בפר' בנקובת הריאה:

דין נשבר העצם למעלה מהארכובה ויצא אם רוב בשר קיי' דהיינו שעורו ובשר חופין את רובו הבהמה והאבר מותרין וצריך שיהא רוב עוביו ורוב הקיפו ואם לאו זה וזה אסו' ולמטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו הבהמה מותר והאבר אסור וא"צ להניח מקום החתך:

נשבר העצם וכו' אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים כו' ע"ש ושמואל אמר בין למעלה בין למטה כו' והלכתא כוותיה דרב ושמואל נמי הדר ביה לגבי דרב ולפי מ"ש דלמעלה מן הארכובה קאי על עצם הקולית אבל בעצם האמצע לא איירי ביה ומכ"ש שיהא טרפ' א"כ ה"נ נפרש כה"ג אבל למטה מארכובה היא למטה מעצם האמצע ואפי' נחתך בין עצם האמצעי לאותו עצם קטן כשר כדפרי' לעיל (היינו על עצם קטן) וכ"ש בנשבר ומ"ש שלמעלה מארכובה שאם רוב בשר קיים דשרי אף האבר בש"ד לא כ' כן אלא אוסר את האבר והוא נגד דין התלמוד ומצאתי שכבר נתקשה מהרי"א בכתבים ע"ז וז"ל ומה ששמעת ממנו שבד' מקומות כ' בש"ד נגד הגמ' ולא ידעת איז' הם אלו הן כ' היכא דנשבר העצ' למעלה מן הארכובה ולא יצא לחוץ והעור שלם הבהמה כש' והאבר אסור מדרבנן כו' ובגמ' איתא דגם האבר מותר שאם היה האבר אסור משום דחשבינן מדרבנן כנפסק אף הבהמה היתה טריפה:

עוד כתו' שם דשמוטת יד בבהמה טרפה ובגמ' איתא בהדיא דדוקא בעוף טריפ' משום הריאה השוכבת בין הצלעות:

עוד כת' שם סמפונות דאנקובה לחבריה כשרה ובגמ' איתא דטריפה ולא סתמי משום דקשין הם:

ובהל' נדה כתב רובידי דכוסילת עד תלתא יומי לא חייץ ובגמ' איתא ממש איפכא ע"כ:

מ"כ בהג"ה בשם הא"ז וז"ל פרקי כנף עוף דינם שוה אם נשברו עור ובשר חופין את רובו הכל מותר ואם אין עור ובשר חופין את רובו העוף מותר והאבר אסור וצריך לשייר בו מעט מן המותר עם האשר האסור כשחותך וכן בבהמה ע"כ ולא הבנתי כלל דעתו בזה מה חילוק יש בחופין את רוב השביר' לענין חשש' דניקבה הריאה כמו שאין חילוק בנשבר העצם במקום צ"ה דאנו חוששין לפסיק' הגידין כאשר נפרש לקמן כי דוקא במקו' שהטריפה תלוי בשבירת גוף העצם הוא דאיכא לחלק בהכי אם עור ובשר חופין את רוב השבירה אבל לא כה"ג ומ"ש נמי שצריך לשייר מעט מן המותר כו' לא ידעתי ממה לקח דוחקא זו אי משום דמסקינן לעיל בפירקין גבי אבר היוצא דמקום החתך אסור שאני התם שאות' אבר אסור משום היוצא כבשר בשדה משא"כ בנדון זה שוב מצאתי שכ' הרשב"א בחידושיו גבי שמוטת גף בעוף שאם נשתברו אגפיה ואין עור ובשר חופין אותו אבר אסו' ומקום חתך נמי אסור דכ"מ חתך אסור חוץ מזרוע בשלה ואיל נזיר וכדאית' בפג"ה רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמ' אסור והכא שרי ופירש"י ככל היתר ואיסור המחוברים כגון הוציא העובר את ידו וכגון אבר המדולדל כולן מקום החתך אסור כדאיתא פ' ב"ה וכ"כ הר"ן וכ"כ ר"י בדיני העוף ואף בכל אלה איננו סר למשמעתא דאף לדברי רבינא דוקא כשהאיסו' וההיתר היו מחוברים יחד וכך קבלה שמקו' חתך אסור מכח שא"א לצמצם אבל הכא כשהיו מחוברים לא היה בהם שום איסור ואחר הפירו' באו האיסורין א"כ האיך יעל' על הדע' לאסו' מקום חתך ע"כ לא נ"ל כלל דבריו אף שהם מרובי' ובפרט בנדון זה שהאבר מדולדל אינו אסור אלא מדרבנן ורבינא לא אמר אלא באיסורי' דאורייתא וכ' בסמ"ק שהאבר יש לו דין אבר מן החי מדרבנן ואסור למולחו עם שאר בשר ולהושיט לבן כח מדרבנן ונ"מ דאם יש ספיק' דאזלינן לקולא אבל מן התורה אין לו דין אבר מ"ה אפי' למעלה מארכובה כ"א משום טריפות תו מסקי' ת"ר נשבר העצם ויצ' לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו כשירה ואם לאו אסורה מאי רובו כי אתי רב דימי אמר ר"י רוב עוביו וא"ל רוב הקיפו אר"פ הלכה בעינן רוב עוביו ורוב הקיפו וממילא מתני' נמי דקתני אם עור ובשר חופין כו' איירי נמי ביצא לחוץ ואם רוב העור והבשר קיים דמתני' נמי בחופי' רוב השבירה ודברי הבריית' הוא דברי המשנה ממש ולא כמו שעלה על דעת ר' יונה וכן הר"ן וכן בספ' ת"ה לא הזכיר את דברי' אלא פסק כמ"ש וכן עיקר וכ"כ הרא"ש והא דרוב עוביו כו' פירש"י רוב עוביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוטו של עצם נגלה ורובו מכוסה רוב הקיפו עוביו של עצם לא מעל' ולא מוריד ואם רוב הקיפו בשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצם לצאת דרך נקב קטן כשר ואם רוב היק' העצם שסביב השבירה מגולה אפי' פונה בליט' ראש השבירה לצד הבש' הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפ"ה טריפה ואנו בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב חלל נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים ולדבריו אי' הדב' תלוי כלל ברוב בשר כי לפעמים יצא ראש העצם הנשבר דרך נקב קטן ועוד אין אדם יכול לעמוד על טריפה זו כי בעצם לפי משמושן יצא ויחזור הטריפו' תלוי במה שהוא בחיי הבהמה ע"כ נר' שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים וחופ' את רוב העצם אלא אי משערינן ברוב עוביו או רו' היקפו דלפעמים אין העצ' עגיל ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אח' לרוב הקיפו הוי טפי מרוב עוביו ואז בעינן רוב הקיפו כשהוא הולך ומיצר הרבה וכשהוא מיצר מעט אז רוב עוביו טפי מרוב הקיפו ורוב בשר קיים דמתניתין דהיינו עור ובשר חופין את רובו דברייתא אלא דברייתא מפרשי טפי עד כאן דברי הרא"ש ומ"ש ואז בעינן רוב הקיפו כי הוא הולך ומיצר הרבה פי' באותו מקום שהולך ומיצר הרבה ומ"ש וכשהוא מיצר מעט כו' פי' באותו מקום שמיצר מעט אז רוב עוביו וכן משמע בי"ד בזה ומהרר"י קאר"ו פי' בע"א שהעצם בקצת מקומות אינו שוה בעיגול אלא רחב מצד אח' והולך ומיצר מצד השני ואם הבש' חופה בצד הרחב אז רוב עוביו יותר מרוב הקיפה כלומר אז חופה יות' לרוב עביו ממה שחופה את רוב הקיפו ואם הבשר הוא בצד שמיצר חופה יותר לרוב היקיפו ממה שחופה לרוב עביו ופסול עד שיחפה לרוב ע"כ ואין חילוק בדין אלא שפירושו נראה מכוון יותר בשל הרא"ש וכתב הרוקח שכך היו בודקי' אותו ימתח האבר כמו שהיה ויקרב שבר זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו וכ"כ בשה"ל והיינו כפי' הרא"ש והתו' שהוא עיקר אכן הרשב"א כ' בחידושיו דבס"ה פסק כרש"י דאם יצ' רוב החלל בנקב קטן טריפה וכ"פ סמ"ג וסמ"ק ומ"מ נראה דוקא היכא שיצא רוב חלל השבירה לחוץ אפי' דרך נקב קטן יש לחוש ולהחמיר כפירש רש"י אבל היכא שלא ראינו שיצא אין לנו לחוש שמא יצא רוב השבירה חוץ לנקב קטן וכשר ברוב עוביו ורוב הקיפו והיכא דלא ידעי' מתי נעשה השבירה כתבנו לעי' בפ' אלו טריפות סימן מ"ט:

דין דאם רוב החפוי מבשר ומיעוט העור משלי' כשר אבל מחצה עור ומחצה בשר אין מצטרף אם לא בעוף דרכיך ובארנו דמ"מ עור לבדו אינו מציל אף בעוף ודין גידי הרכין אינן חשובין כבשר:

אמר עולא א"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר א"ל ר"נ לעולא ולימא מר עור מצטרף לבשר דהא עור ובשר חופין את רובו קתני א"ל אנן או עור או בשר תנן איכא דאמרי אמר עולא אמר ר' יוחנן עור מצטרף לבש' אם חציו עור וחציו בשר מצטרפין יחד להגין א"ל ר"נ לעולא ולימא מר עור משלי' לבשר אם הרו' מן הבשר ומיעוט העו' משלי' לרוב ההקף א"ל אנא עובד' ידענא דההוא בר גוזל' דהוה בי ר"י ועור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דר"י ואכשריה א"ל בר גוזל' קאמרת שאני בר גוזלא דרכיך וכ' הרא"ש ונרא' דהלכתא כל"ב ולחומר' כר"נ דאמר דוקא משלי' ולא מצטרף דהא עולא גופ' מכללא דההוא עובדא הוה שמיע ליה ולא שמע מר"י בפי' שאמר עו' מצטרף לבשר ומההיא עובדא ליכא למישמע דהא דחי ליה שאני בר גוזל' דרכיך וה"ה לכל עוף וכ' ר"ח ז"ל שאני בר גוזלא דרכיך וכיון דרכיך הוי כבשר אבל בהמה לא ומלשונו משמע דלא מפיק ליה אלא בהמה והרמב"ם ז"ל פסק ול"נ ואי משום דסתמא דתלמודא דמייתי בתר הכי מילת' דעולא עור הרי הוא כבש' דמיפש' בעיית דניטל השליש התחתון אע"ג דלא ק"ל כעולא מייתי שפיר דלעול' אפי' ניטל כל הבשר ולא נשאר רק העור מגין כ"ש דלדיד' ב' שלישי הבשר מגינין וגידין שסופן להקשות מסקינן דאינון מגינ' דהא הדר ביה ר"י לגבי ר"ל עכ"ל וכל דבריהם הם דברי רשב"א וכן פסק הס"ת והסמ"ג וכל"בת וכ' עו' הרשב"א דעו' לבדו אינו מציל אפי' בעוף דדוק' למצרף לבשר וכמעש' שהיה וכ"כ הרא"ש בתשובה תו מסקינן בסוגי' הנהו גידין רכין דאתו לקמי' דרבא אמר רבא למאי ליחוש להו חדא דאמר ר"י גידין שסופן להקשות נימני' עליהם בפסח א"ל ר"פ ר"ל דאמר אין נימנין עליהם ואיסורין דאוריית' ואת אמרת למאי ליחוש להו אישתיק ומסקינן דאישתיק משום דהדר ביה ר"י לגבי ר"ל פי' רש"י מגידי' הרכין ואמר כל מידי דסופו להקשות בתר סוף אזלינן והנה הטור כ' גידין שסופן להקשות אין מצילין כבשר והיינו משום דסבירא ליה דדוקא בגידין שסופן להקשות איירי אבל אין סופן להקשות שרינן כבשר ולא דק דכל גידין סופן להקשות הן תדע דהא אמר הנהו גידין רכין דאתא לקמיה כו' והשיב הא דר"י גידין שסופן להקשות כו' אלמא חדא מילתא הוא וכ"כ הרמב"ם בפ' ח' מה"ש גידין הרכין אינן חשובין כבשר סתמא:

דין אם נפל קצת מן העצם אם יש בעור ובשר לחפות השבר אף אם לא הי' נפל כשר וא"ל טריפה הוא אפי' אם יש בו להיות חופ' רוב' כמו שהוא עתה ואם לא היה הבשר החופה במקום א' אלא מתלקט מעט כאן ומעט כאן או שהיא מרודד או נתמסמס או נקלף על העצם או ניטל שלישיתו התחתון או ניקב או נסדק בכולן אזלינן לחוטרא ובארנו דעור לבדו מציל אפי' במקום שאין שם בשר כגון סמוך לארכובא:

ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאשתקל קורטית' מיניה וכ' הרא"ש נטל ממנו קצת מן העצם והי' עור ובשר חופין את רוב כל העצם אף כשהיה שלם קודם הנפילה ונסתפק אביי אם מעלה ארוכה לפי שנחס' מן העצם ופשוט רבא דמה לי איתי' מה לי נטל כיון דעור בשר חופין את רובו מעלה ארוכה אע"פ שחס' העצם והר"ן כ' שאחרי' פירשו שרובו של עצם יצא לחוץ ונפל ממנו מקצת עד שהיו עור ובשר חופ' את רוב עוביו ורוב היקפו של עצם הנשאר ומיבעי' להו אי אזלינן בתר השת' דהשתא מיהא עור ובשר חופין את רובו א"ד כיון דאם איתא לכוליה עצם לא היה עור ובשר חופה את רובו טריפה ופשט רבא כיון שיצא לחוץ אין הבהמה חיה במיעוט הנכסה דמ"ל נפל מ"ל איתיה עכ"ל ושניה' אמת ולדבר הלכה נתכוונו וא"ל רבא לרבינ' מתלקט מהו מתמסמס מהו מתרוסס מהו פירש מתלקט שלא היו הבשר חופה את רוב השבירה ממקו' אחד אלא מעט כאן ומעט כאן מתרוסס פי' הוא במקום אחד אלא שהוא מרודד וקלוש ומתמסמס פי' נרקבו ועלו בתיקו ואזלינן לחומרא והרמב"ם כת' בז"ה אם היה הבשר מרוסס או נתעכל כבשר שהרופ' גוררו טריפה וכתב עליו בהג"ה כת' מורי דאנן לא בקיאין בבשר שהרופ' גוררו אך אם נשתנה הבש' מעט יש לחוש שמא הוי בשר שהרופא גוררו לא מכשרה ליה ברוב בשר ע"ב איבעיא להו נקלף מהו נסדק מהו ניקב מהו ניטל שליש התחתון מהו ת"ש דאמר עולא עור הרי הוא כבשר ומשני דלמ' דקנה משכי' פי' שאני התם דקנה העור והחזק בשלו דמאחר שאין שם בשר כגון בארכובה הוא דמהני חיפוי אבל לעולם ניטל לא תפשוט להכשיר והנה הרשב"א פוסק להקל דעור מציל כה"ג במקום שאין שם בשר כגון סמוך לארכובה ותימא הלא סוגיא זו לל"ק ובעי למפשטיה ל"ק כמ"ש הרא"ש לעיל והוא ג"כ דברי הרשב"א ומיהו יש לדחו' ולומר דס"ל דמשו' הכי פליג ל"ב עליה משום דמשמע ליה דבב' ענין קאמר עור הרי הוא כבשר ומש"ה קאמר עור מצטרף כו' אבל לפי האמת גם ל"ב מודה שאם הוא במקום שאין שם בשר אלא עור או רירין דאמרינן דקנה משכ' דידיה אבל ק' מניין לו כל זו להקל דילמ' ל"ב פליג עליה מכל וכל ולא ס"ל כלל יציל כמו בשר ועו' הלא שינוייא זו דיחוי הוא ואיך רצה לבנו' יסודו ולהקל על דיחוי זו ע"כ לא נראה דבריו אף שהטור הביאו וכל האבעיות אזלינן לחומר' שעלו בתיקו וכ' הרשב"א שנשאל על עצם הירך הנשבר ונטל ממנו קורט מראשו העליון המחובר בשדר' ולא נשמט ממקום חיבורו אבל נתעכלו מיעו' ניביו למעלה והשי' אם עו' ובשר' חופין את רובו אע"פ שניטל ממנו קור' כשר ואע"פ שנתעכלו מעט מן הניבין אין בכך כלום שע"י השאר שלא נתעכל הדרי ובריא עכ"ל ויפה כ' אלא שאם נפסק כולו כבר כתבנו שאנו מטריפין שאין אנו בקיאין באיעכל ניביה ומ"מ איכא נפקותא אף לדידן היכא דלא איפסק ניביה ומסקינן אמר רב כי הוינן בי ר"כ איבעי' לן נקדר כמין טבע' מהו פי' נחתך הבשר בעיגל ופשטינן מהא דאמ' ר"י א"ר דבר זה שאל ר' לחכמי' וחכמי' לרופאי' ואמרו מסרטו בעצ' דעלמא ומעלה ארוכה לאפוקי ברזל לא אמ' ר"פ והוא דקנה משכ' דידי פירש"י מסרטוי בעצם דעלמא ומתוך שהעצם מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה וכן דרך הרופאים והוא שאנו רואים שהעצם מחזיר בשלו שסביב הקדירה נדבק העצם לבשר וזהו סי' התחלות לעלות ארוכה ע"כ:

דין השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה ואינה מטמא טומאת אוכלין ולא טומאות נבילה חישב עליה מטמא טומאות אוכלין ובארנו דשליא של נבילה ושל טריטה שנתבשלה עם בשר אין אוסרת שליא שיצאה מקצתה אסור באכילה:

מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה ואינה מטמ' לא טומאו' אוכלין ולא טומאו' נבילו' חשי' עלי' מטמ' טומאות אוכלין אבל לא טומאו' נבילה ומסקינן בסוגיא עור חמור ששלקו מהו ומסי' דלטמאו נבילה לא קא מבעי' דתניא בנבלת' ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידי' ולא בקרנים ולא בטלפים אפי' בששלקן ועשה מהן מאכל אלא טומא' אוכלין קא מבעי' ליה ואף דתנן העור והשלי' אין מטמאין טומאות אוכלין עור ששלקו והשלי' שחישב עליה מטמא טומאות אוכלין מ"מ שמא שאני עור חמו' דמאי' ולא אפשיטא וטמא מספק וכת' הא"ז וז"ל מכאן היה דן ר"י הלוי על שליא של נביל' או של טרי' שנתבשלה עם בשר כשר' שאין אוסרו' הואי' ולא מטמא טומאות אוכלין דפירשה בעלמא הוא אע"ג דע"י מחשבה אית ליה טומאת אוכלין מיהא הואיל דמעיקרא פירשה הוא שרי דלא חזיא לאדם וראייתי באורך שליא שיצתה מקצ' אסורה באכילה סי' ולד באשה וסי' ולד בבהמה המבכר' שהפילה שלי' ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקב' אין קוברן אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן מפני דרכי האמורי אר"א ל"ש שאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר אר"י אנו אין לנו אלא שליא בלא ולד אבל יש עמה ולד בין קשורה בולד בין אינה קשורה בולד אין חוששין לולד אחר והלכת' כר"א דתני' כוותי' אשה המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמה בזמן שקשורה בהן חוששין לולד אחר אין קשור' בולד הריני מטיל עליה חומר שני וולדות שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא בתוך שלי' זו ושמא נימוחו שלייתו של שפיר זו ר"ל של מין בהמ' ויש לה חומר ב' שבועו' של ימי טומא' ואין לה ימי טוה' כלל שמ' לא נימוח שפיר של אדם בתוך אותה שלי' אלא שלי' זו היא של מין בהמ' שילדה ואין זה ולד פלג לגבי אשה המבכר' שהפילה ישליכי' לכלבים ומפרש רב איקא בר"ה דר"א משום דרוב בהמז' יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט יולדו' דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה וכל היולדו' יולדו' מחצה זכרים ומחצה נקיבות סמוך מיעוט נדמה למחצה דנקיבות וה"ל זכרי' מיעוט' ופי' נדמה רחל שילדה מן עז או עז שילדה דומה לרחל ואמרינן בבכורות דלא קדוש דכתיב אך את בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור אבל במוקדשין דנקבר משום דרובו בר מיקדש הוא בין זכר בין נקבה חוץ מנדמה:

דין כל דבר שיש בו משום רפואה כגון משקה או סם או לחש אין בו משום דרכי האמורי ואם אינו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי:

פיסקא ואין קוברין אותה כו' אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר שיש בו רפואה אין בו משו' דרכי האמורי אין בו רפואה יש בו משו' דה"א וכ' הר"ן וז"ל כל דבר שיש בו משום רפוא' כגון משק' או סם או לחש שהוא לוח' המכה ואין בו משו' רפואה כגון שעושין שלא על החולי' כגון קברות שליא בפרשת דרכי' ובכה"ג שדומ' לניחוש כ"כ רש"י ז"ל כאן ובסוף פ' ב"א פי' דבר שיש בו משום רפואה שניכר שיש בו משום רפוא' אבל דבר שאינו ניכ' שיש בה רפוא' אע"פ שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי ולא מחוור דהא שרו השן שועל ומסמר הצלוב אע"פ שאין רפואתן ניכרת אלא ה"ק כל שיש בו משום רפואה ואע"פ שאינה ניכרת שרי שלא אסרה תורה משום דרכי האמורי אלא אותו מעשה תוהו שלה' שאין בם תועלת כלל ע"כ ופרי' והתניא אילן שמשי' פירותיו סוקרו בסיקר' פי' בצבע אדו' וטוענו באבני' בשלמא טוענו באבני' כי היכי דליכחש חילי פי' לפי שמשיר פירותיו מרו' שומנו אלא סוקרו בסיקר' אמאי כי היכי דלחזיו' אינשא ולבעי רחמי עליו כדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע לרבי' ורבי' מבקשים עליו רחמים וכן מי שאירע לו דבר צריך להודי' לרבי' ורבי' מבקשי' עליו רחמים אמר רבינו כמאן תלינן כובס' פי' אשכול של תמרי' שמשיר פירותיו כי האי תנא וכן הלכה ועיקרי דברי' שיש בהן משום דר' האמורי מקומ' בס"פ במה אשה:

הדרן עלך בהמה המקשה