ים של שלמה על חולין ג

דין טרפות הבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו כו' והכל יתבאר לפניו וכל דמוטרפי בנקב אם ניטלו בין מעצמן בין ביד טרפה ואם ניטלה המרה טרפה וטעמינן לה בדוכתא אם מריר כשרה ואם לא טעים טעם כשהיא חיה יצלנה נה וטעים ואם מריר כשרה והיכא שיש ב' מדורות ונראו' חד נוקבי' אות' אי שפכי להדדי כשרה דאחת ח"א ואם לאו טרפה היא ויש מין עופות שאין להם מרה כלל כגוי תורים וב"י אין להטריפן וכל הפוסלים בניקבה אין פוסלין עד שינקבו לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש:

אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב' קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק חוט שלה ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלו' הריאה שניקבה או שחסרה רש"א עד שתינקב לבית הסמפונות ואין הלכה כמותו נקבה הקיבה נקבה המרה נקבו הדקין כרס הפנימי שנקבה או שנקרע רוב החיצונה רי"א בגדולה טפח ובקטנה פי' בעגל ברובא והמסס וב"ה שניקב לחוץ נפלה מן הגג נשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב רי"א דרוסת הזאב בדקה וארי בגסה ודרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה וכ' הרא"ש כל הני דמיטרפי בנקב כגון לב וקיב' וריאה ודקין אם נטלו בין מעצמן בין ביד טרפ' אע"ג דניק' הטחול טריפה וניטל כשר שאני טחול שאין נקובתו כשאר הנקובים דמפלגי בה בין בקולש' בין נקוב' בסומכי' ואי נשתיירו כעובי ד"ז כשר אם ניטלה המרה כ' בהג"ה דטרפה וטעמינן בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה וכ' הר"רא הלוי ז"ל בחבורו ואי לא טעי' בה טעם דמרירותא כשהיא חי' יצלו' ואי איבלע בגוה יהיב בה טעמא והיכ' דמשתכחן תרי מררי ומתחזן כחד' בזעינן להו אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה ואי לאו טרפה דכל יתר כנטול דמי ומיהו יש עופות שאין להם מרה פי' כגון תורים וב"י אין להטריפן בכך כיון דכל אותו המין אין להם ובפסקי התו' כ' שראבי"ה דעתו נוטה להתי' אפי' בשאר מינים אם נטלה המרה אלא שאינו רוצ' להכניס ראשו בין הרים גדולי' אבל המנהג לאסור כל שאר מינים שאין להם מרה או יש להן ב' מרות וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ"כ מהארא"י בכתביו כ' ב"י וז"ל שמעתי שאירע מעשה שנמצאו ב' מרות סמוכות זו לזו וניקבו האחת ויצא כל הליחה ונשארה השנייה מליאה וניקבו גם השנייה ויצא ממנה כל הליחה שבה והיה דעת הבודקי' להטריפה משום דלא הוי שפכי אהדדי ונמצא שם פקח א' ונקב אחת מהן ונפק בה ועלתה גם השניי' בנפיחה הראשונה ועוד נסה והטיל מים באחת מהן ונתמלאת גם השנייה וע"י כן נתברר להם דשפכי אהדדי ומה שלא נשפכה דרך חבירת' כשנקבה מתחלה היה מחמת עובי הליחה כיון שע"י הרוח והמי' נתבר' דשפכי אהדדי כשרה עכ"ל ואני אומר קבלה היא ונקבל ודין נקבה המרה נכתוב אי"ה לקמן בפירקי' (סי' נ"ו) כתבו התו' והרשב"א שכל הפוסלין בנקיבה ויש להן חלל לא מיפסלי עד שינקבו לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש:

דין ב' מרות בכבד א' הנה וא' הנה וסימפון א' שופך מרה לשתיהן וכשאדם זוקף א' חוזרת ליחה למקום שהסימפון מחלק מרה אבל כשהן שוכבות כדרך שהן עומדת בחיי הבהמה אין שופכות זו לזו כשר:

פסק כתב בתשובת הרשב"א על שתי מרות בכבד א' הנה ואחת הנה וסימפון א' שופך מרה לשתיהם וכשאדם זוקף האחת חוזרת ליחה למקום שהסימפון מחלק מרה ושופך לשתיהן ועל דרך זה היו שתי מרות שופכות זו לזו אבל כשהן שוכבו' כדרך שהן עומדות בחיי הבהמה אין שופכות זו לזו והשיב נראה דלא מיקרי שפכי אהדדי (אלא בדשפכי אהדדי) מעצמן כשהן עומדות בכבד בחיי הבהמה דומיא דשפכי אהדדי דאיתמ' בתרי סניא דיבי וב' בני מעיים דהנך ודאי כשחוזרין ומתערבין שופכין למקום א' ומ"מ אפשר להתיר משום דכל שסמפון א' שופך במקום א' לפיהן של ב' המרות הרי הן כאח' שאין אלו אלא כמרה אחת גדולה והסמפון שופך באמצ' ומאמצע מתרחב והולך ושולי' זה נוטה לכאן וזה נוטה לכאן אך טוב ליזהר בכל כיוצא בזה לחוש למה שאמרנו תחילה ע"כ ואין דעתי נוטה בזה להחמיר כי כדי ראבי"ה לסמוך על סברתו שרוצ' להכשיר באין לה מרה כלל בכל המינים א"כ אין שייך טרפות כל יתר כנטול דמי ומהני לכ"ה שלא לדקד' כ"כ ולהחמיר בעניין שיש צד להכשיר שאחת היא כמ"ש הוא:

דין ב' עורות יש לו לושט החיצון אדו' והפנימי לבן ואם ניק' זה בלא זה כשר ואם נתחלפו שהפנימי אדום והחיצון לבן טריפה ואם שניהם אדומים נמי טרפה אבל אם שניהם לבנים כשר ואם ניקבו זה שלא כנגד זה אפי' רחוק זה מזה טרפה אבל כשהן מב' רוחו' כשר:

אמר רבה ב' עורות יש לו לושט החיצון אדום והפנימי לבן ואם ניקב זה בלא זה כשר ל"ל למימר החיצון אדום כו' משום דאי חליף טרפה פי' שהפנימי אדום והחיצון לבן וכת' הרא"ש וז"ל ואם שניהם אדומי' או שניהם לבנים כ' ב"הע דמסתברא דכשר דאח' מהן לקה וחבירו מגין עליו ואיכא מ"ד דטריפ' וכן נ"ל דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עליו אבל כאן שכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני והנה דע' הרשב"א בת"ה נוטה להתי' אלא שכ' שראה לרבותי' בעלי התו' שנסתפקו בדבר זה וראוי לחוש לדבריה' ע"כ ומאחר שאין לנו להכריע אלא אחר דעת בעלי התו' א"כ נלך אחריה' שלא להטריף אלא כששניהן אדומי' דמ"מ הא' (הוא) נלקה דחיישינן (לדרוסה) אבל בשניה' לבנים מה ליקוי יש בכאן ופסול המראות לא תמצא אלא בריאה ומניין לנו להוסיף בטרפות וכ"כ הא"ז שכן משמע בתו' ר"י שירליא"ן שפי' לפני ר"י ומסקי' בסוגיא שאם ניקבו שתי עורות זה שלא כנגד זה דטרפה מאחר דאכלה ביה ופעיה ביה (פי') מנשמת גמדא ליה ופשטא ליה וזימני דמיתרמי בהדדי פי' שהנקבים יכוונו זה לזה וכ' הרשב"א נראין הדברים דוקא כשניקבו שני הם מרוח אחד דאיפשר דמיתרמי אהדדי אבל כשהן מב' רוחות א"א בשום פנים דליתרמו אהדדי וכשרה ואין להסתפק בזה ע"כ ומ"מ נר' (שאף) אם הנקבים רחוקים זה מזה כ"כ שאינו באפשרי דגמדא ופשטה להיותן מתרמי אהדדי אפ"ה אין להכשירן כי אין שיעור לדבר בכמה יהיו קרובים ואין לתת ד"ח לשיעורן א"ל במילתיה דפסיקא:

דין קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום וכן בכ"ט שהנקבים פוסלים שם לעניין בדיקה בס"ד כבר נתבאר בפ' השוחט סי' ג':

אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום ולאו דוקא בושט אלא בכל שאמרנו שהנקב פוסל בהן ואמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים נ"מ לס"ד בפ' השוחט סימן ג' כתבתי שלדעת רש"י אף בנקב אין לו בדיקה מבחוץ וכן ראוי להחמיר ומסיק האי ס"ד דאתא לקמיה דרבה בדיק ליה מאבראי א"ל אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אפכיה ובדקיה ואשכח עליה תרי קורטי דדמא וטרפו ורבה לחדודי לאביי הוא דקאתי והנהמ"ש פה בא"ז ואין אנו בקיאין בבדיקת הושט וכל עוף דאת' לקמן וממסמס קיעיה דמא אני אוסרו כ' לעיל בפ' השוחט בסי' ג' והא דס"ד פירש"י דאף לבהמה איכא תקנתא בבדיקה דבשלמא גבי נקב א"ל דילמא במקו' נקב קא שחיט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו מ"מ יש היכר במשהו וכ"כ העיטור דאף בבהמה יש בדיקה בס"ד דמינכרא מילתא והתו' כת' דלא יתכן לומר כן לפי מ"ש לעיל בפ' השוחט בעובדא דבר אווזא ואני כתבתי לשם שדעת התוס' בפי' ריב"א עיקר ולא אהני בדיקה בס"ד בהמה:

דין ישב לו קוץ בושט חיישינן שמא ניקב אפילו אין שם קורט דם ולאו דוקא ושט אלא כל הדומה לו כגון מרה ודקין ואפילו מונח מחט לשם חיישינן חוץ מגבי ושט דלא חיישינן אלא בתחוב שם אבל נמצא קוץ מבפנים מונח אין חוששין:

אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא פי' הנקיב כמו וברא אותם בחרבותם או מל' בריא ר"ל אין חוששין שמא כבר ניקב והבריא אח"כ שנסתם הנקב וקרום שעלה מחמת המכה אינו קרום ופריך תלמודא מ"ש מס"ד כו' קסבר עולא אין חוששין לס"ד וכ' הרא"ש ולקמן פסקינן דחוששין לס"ד הלכך פסק ר"א ז"ל דאם ישב לו קוץ בושט חוששין שמא הבריא וראב"ן זקני פ' כעולא והביא ראייה ממחט שנמצא בעובי ב"ה מצד אח' כשרה ולא חיישינן שמא הבריא והא דחיישינן לס"ד משום דיש רגלים לדבר כדמפ' לקמן וגם שכיחא ומ"ה מפקינן לה מחזקת היתר כמ"ש התו' והתלמוד' דקאמר קסבר עולא אין חוששין לס"ד לא חש להאריך ולחלק כמו שחלקתי אבל לענין פסק הלכה יש לנו לחל' דלא תיקשי לן ממחט שנמצא בעובי ב"ה ואפשר דרי"ף ז"ל היה מחלק משום דעובי ב"ה הוא עב לא חיישינן שמא הבריא ומסתברא כדברי הר"א דמשום עובי כל דהו אין לחלק ע"כ והס"ת נוי פסק כעולא ומהרי"ח נמי כ' שכך משמע מדברי התו' שהרי כת' על מה שפירש"י דהא דעולא איירי באין עליו קור' דם ונראה דאפי' יש ק"ד מבפנים אין לחוש כיון דאין ק"ד מבחוץ אלמא דס"ל לתו' דהלכה כעולא דאין חוששין לשמא הבריא עד שיהא ניכר ק"ד מבחוץ וא"י מה ראייה זו דילמא אליבא דעולא הוא דכ' הכי ואדרבא בתו' שלנו כ' דאין הלכה כעולא כדעת הרי"ף והרמב"ם וכ"נ עיק' מאחר דסתמא דתלמודא קאמר קסבר עולא אין חוששין לס"ד אלמא דהכי ס"ל וא"כ אין הלכה כדבריו וכן מצא' להדיא בפסקי תו' וצריכין לחלק בין ושט שעורו דק והמסס וב"ה שעורן עב ולפ"ז אפי' ליכא ק"ד מבפנים חוששין שמא הבריא כמ"ש רש"י דאיירי בליכא ק"ד ואף שפירש התו' דאיירי אפי' באיכא ק"ד מ"מ ס"ל נמי דאיירי סתמא בין איכא ק"ד בין ליכא ק"ד וכ"ד הרשב"א והר"ן דחוששין שמא הבריא אפי' בדליכא ק"ד ולאו דוקא ושט אלא כל הדומה לו כגון מרה ודקין שעורן דק חיישינן שמא הבריא ולא עוד אלא אפילו ישב ומונח מחט לשם חיישינן שמא ניקב כמ"ש לקמן בסי' (מ"ט) ומ"מ גבי ושט מסקינן הכא בסוגיא דלא חיישינן אלא דוקא בישב דהיינו נתחב מבפני' אבל נמצא קוץ מבפנים לכולי עלמא ליכא למיחש דכולהו חיוי' ברייתא קוצי אכלן כדמסיק תלמודא:

דין תורבץ הושט שניקב במשהו טריפה ות"ה לאו מקום שחיטה הוא הלכך אם התחיל השחיטה כ"ש בתורבץ וגמרה בושט פסולה וה"ה אם שחט הושט תחילה בבהמ' ואחר ששחט רובו הגרג' ושחט בתורבץ פסולה ודין מקום שחיטה למעלה בושט כדי שיאחז בב' אצבעותיו והיינו רוחב אצבע וזהו דיעבד אבל לכתחילה נכון לשחוט באמצע הצואר ולמטה עד מקום שישעיר הושט דקיימא פירצי ודמי לכרס ובקנה משפוי כובע עד כנפי הריא' התחתונה שהיא עליונה כשהיה תלויה ברגליה והוא כל אורך הצואר כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות כדרכה ובלבד שלא תאנוס למשוך צוארה יותר ממה שרגילין לעשות כשהיא רועה ובעוף עד גגו של זפק ולא גגו בכלל:

מסקינן בסוגיא דתורבץ הושט שניקב במשהו טרפה כרבי וגם לאו מקום שחיטה הוא הלכך אם התחיל השחיטה כל שהוא בתורבץ וגמר' בושט פסולה וה"ה אם שחט הושט תחילה בבהמה ואחר ששחט רובו הגרים ושחט בתורבץ פסולה אף אם שחט אח"כ כל הקנה כהלכתו הי ניהו תורבץ הושט רב ביבי בר אביי אמר כל שחותכו ועומד במקומו זהו תורבץ הושט כל שחותכו וכויץ זהו ושט עצמו יונה אמר רבי זירא מבלעתא וכמה אמר רב אויא פחות משערתא ועדיף מחיטתא ויונה הוא שם חכם וכן נמצא בה"ג ובערוך וכן דעת רוב הפוסקים שהשמיטו דין זה רק שבשחיטת אשכנזים כתבו וביונה שאין להם תורבץ הושט כו' והוא מסמ"ק והבל הוא בעיני וכן יראה מפירש רש"י למעיין בו וכתב הרי"ף אחריו ואסיקנא למעלה דלא חזי לשחיטה בושט עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת ידיו פירש רש"י ד' אצבעות והיינו בשור הגדול ובשאר בהמה חיה ועוף כל אחד לפי מה שהוא ובה"ג פירש כשיתפוס בשתי אצבעות והיינו רוחב אצבע וכן תפס הרי"ף דבריהם ואף התוספות כתבו שכל דבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם ר"ל בדיעבד אבל לכתחילה כתב הרשב"א ונכון לחוש ולהחמיר ככל הפירושים והר"ן כתב בשם הרא"ה שקבלה בידו מאחיו דשיעור ושט דעוף למעלה כנגדו בקנה משיפוי כובע ולמטה ונמצא כתוב בליקוטים שיש שכופין אוזן הבהמה ובמקום שיכלה האוזן שם שוחטין וכן עושין המומחין ולמטה עד כמה הוא מקום שחיטה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר הושט פירש דקאי פירצי פירצי ודמי לכרסא ולפי שאין בקיאין בזה נכון לשחוט באמצע הצואר ובקנה ק"ל דמקום שחיטה משיפוי כובע ולמטה עד כנפי הריאה התחתונה שהיא עליונה כשמפשיטה הטבח ובלבד שלא יאנוס אותה אחר למשוך הקנה מחוץ לריאה וגם בעינן שלא תמשוך את צוארה באונס דהיינו אם יש מאכל בבור או במקום גבוה כי הוא בעיא דלא נפשטה ואזלינן לחומרא אלא כשהיא מושכת צוארה כדרכה ורועה זהו מקום שחיטה ומסיק תלמוד' ובעוף עד הזפק פירש עד גגו של זפק ולא גגו בכלל ונמצא כתוב שיש סימן להבחין אם שחט גגו של זפק או לא אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו כי הזפק אין לו ב' עורות ותרנגולים שלנו קשה להבחין שכל הושט לבן הוא אלא עד מקו' שיתחיל הושט להרחיב הוא נגו של זפק ומדלא יהיב שעורא למטה בקנה בעוף משמע שכל הקנה כשר לשחיטה וכן למטה בושט באווזא שאין לה זפק אלא שנמצאו בשתיהן עד חלל הגוף וכן נמצאו בכל הלכות שחיטה:

דין תורבץ הושט שנעקר רובו מן הלחי והמיעוט מחובר במקום א' כשר אבל אם המיעוט המחובר אינו במקום א' אלא כאן מעט וכאן מעט טריפה ואם נפרדה הקנה מן הושט ברוב ארכו טריפה וניטל לחי התחתון או העליון כשר והוא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה ואם אינה יכולה לחיות ע"י המראה כו' טרפה ואם נחתך חרטום בעוף אם יכול להלעיטו ולהאכילו כשר:

אמר ר"נ אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר מתקיף לה ר"פ והא איכא עיקור סימני' לא תימא שניטל כולו אלא שניטל רובו ועיקור סימנים היינו שנעקרו לגמרי והאמר רב"בח אר"י סימני' שנדלדלו ברובן טרפה א"ר שישת ברי' דר"א הא דאיקפל איקפ' והא דאיפר' אפרוקי' פי' האי דתורבץ שניטל מלחי היינו כשנקלף הרו' במקום א' והמיעוט המחובר במקום א' אבל סימני' שנפרקו בכח מכאן ומכאן והמיעט הנשאר אינו מחובר במקום א' טרפה דאותו מיעוט לא הוי מחובר ולא הדרא בריא זו היא גירסת הספרים וגירסת רש"י ל"ג והאמר שמואל תורבץ הושט ברובו דפשיטא דלא קשה מיניה דשם איירי בניקב והרי"ף כת' תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפרוק איפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דא"ש סימנים שנדלדלו ברובן טריפה והיינו שמהפך הלשונות כי מה שחשב רש"י באיפרוקי הוא מפרש באיקפל ומוסיף נמי דלדול דהיינו שנפרדו הסימנים קנה מן הושט ברו' אורכן טרפה והוא דעת ר"ח וכן הביאו התוספות ותפסו רוב המחברים את דבריו. והרמב"ם כתב ניטל לחי העליון טרפה:

וכתב הטור (בסי' ל"ג) ואני תמה על מה שאסר ניטל לחי העליון כיון שאינו מפורש וכי להוסיף על הטרפות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טרפה דלגופיה איצטריך לאשמועי' אף ע"פ דסימנים מחוברים בו וכ"ש בעליון ע"כ וכן חכמי לוני"ל הוקשה להם דבריו (זאת השאל' ומה שהשיב הרמב"ם עליו עיי' בב"י סי' ל"ג באריכו') וכת' הרשב"א בת"ה שדברי הרמב"ם נראים אלא שיש להתיישב בדבר מפני שא"כ מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתינו ולא נזכר בגמרא ע"כ והנה מה שהשיב מיתלה הסימנים עד שנחוש לעיקו' כו' א"כ הוא מכחיש התלמוד שהרי סתמ' דתלמוד מקשה אר"פ ותיקש' לך מתני' דקתני ניטל לחי התחתון כשר אלמא דלא חיישינן לעיקור ומשני בשלמא ר"פ אמתני' (ל"ק) הא דאיעקר איעקורי הוי עיקו' הא דאיגום איגומי שנגמם הבשר מעילוי הסימנים עד שלא נקרע התורבץ מן הבשר המחובר בלחי אלא הבשר נגמם מעל הלחי אלמא דסתמא דתלמודא הוי מדמי לעיקור הסימנים והוצרך התנא לאשמעי' דכשר וכ"ש לחי העליון דכשר ומה שרצה להוסיף מחכמת הרפואות ולהוכיח שאינה חיה תמה אני עליו הלא הוא בעצמו כ' וז"ל ואין להוסיף על טרפות אילו כלל כל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאילו שמנו חכמים דורו' הראשונים והסכימו עליהם בב"ד ישראל איפשר שתחיה ואפי' נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות וכן שאנו אומרים שהן טרפה אע"פ שיראה בדרכי הרפואות שבידינו שמקצתן אינם מתים ואפש' שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמי' שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך ע"כ ולכן אני אומר אף שהרשב"א כת' שדבריו נראים אם היה בא מעש' לידי הייתי מתירו ומ"מ דוקא כשיכול' לחיות ע"י המראה והלעטה שהרי אפי' בניטל לחי התחתון כ' הגאונים דוקא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה הא ל"ה טרפה והרא"ש הבי' דברי הגאונים לפסק הלכה כתב הרוקח אם נחתך לעוף החרטו' ויכול להלעיטה ולהאכילה כשרה:

דין פסוקת הגרגרת ברובה ואינה נטרפת אלא ברוב חללה ודין חכם שאסר שאין חבירו רשאי להיתר אפי' יש לו קבלה וגמרא להתיר אפ"ה אינו רשאי אבל חכם שהתיר יכול חבירו אח"כ לאסור וגם בארנו דרשאין חכמים לסמוך על קבלתן ולאכול דבר שהתיר מחמת קבלתו אע"פ שראוי לת"ח שלא לאכול מדבר שהורה בה חכם ועוד בארנו שת"ח שהתיר איזה בשר או איזה דבר שנמכר במשקל מותר לו לקנות ממנו במשקל כשנותן המעות מיד ליכא חשדא ואף ע"פ שנותנין לו חלק יפה מותר אם הוא ת"ח שרגילין ליתן לו בלא"ה חלק יפה האידנא שבעו"ה נתמעט כיבוד חכמי' בעיני ההמון אסור ליקח חלק יפה ודבר הנמכר באומד אינו רשאי לקחת כלל משום חשדא:

פיסקא פסוקת הגרגרת תנא פסוקת הגרגרת ברובה וכמה אמרי לה משמיה דרב ברוב עביה וא"ל ברוב חללה וה"פ רוב עבי' כלומר כי משערי' רובא משערי' הרוב בעובי הקנה מלמעלה עד למטה לצד הצואר ובשיעור הזה נמי נמדד עובי התנוך שעב למעלה ויורד והולך כלה לצד שלמטה א"כ כשיהיה רוב עוביה נקרע למעלה אפשר דהוי עדיין ר"ח קיים למטה או החצי' והלכתא כמ"ד בר"ח דהאי פסוקת הגרגרת דאתי' לקמיה דרב יתיב רב ובדיק לה בר"ע א"ל ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו בר"ח שדרי' לקמיה דרבב"ח בדק בר"ח ולא הוי ר"ח ואכשרה וזבין מיניה בתליסר פשיטי דהיינו סלע מדינה שהן י"ג חצאי דינרין ופריך תלמודא והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אוסר אין חברו רשאי להתיר פי' כשלא טעה בדבר משנה שאני הכא דרב נמי לא אסר' אלא שרצה להחמיר ולא הניחוהו תלמידיו ופריך וכיון דאורי בה חכם היכא אכיל מיניה והכתיב ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה וגומ' ומאי רבותי' ד דיחזקאל אלא ה"ק והנה נפשי לא מטומא' שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומא' בלילה נבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס ר"ל שחוט שחוט מהר קודם שתמו' היינו מסוכנת ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום ר' נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה ותרווייהו קושטי נינהו ומשני ה"מ מילתא דתלי' בסברא אבל ר' בב"ח אגמרי' סמיך שקיבל מרבותיו דמשערי' בר"ח ודעת רש"י שחזר התלמוד משינוייא דלעיל דרב לא אסר מיסר אלא אפי' אם היה רב אוסרו היה רבב"ח מתירו משום דאגמרי' סמיך שהרי פי' במס' נדה בפ"ב גבי ילתא דאייתא דמא לקמיה דרבב"ח וטמי לה ואייתה לקמיה דר"י בר יהודה ודכי לה ופריך לשם כה"ג מהא דחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא נמי בעי ר"י לטמויי לה כיון דאמרה ליה רבה בב"ח נמי כל יומא ויומא הוה מדכי לי וההוא יומא חש בעיני' הוי שלא היה יכול לראו' היטב דכי לה והדר בעי תלמוד' למיפשט מהאי עובדא דילתא דנאמנת אשה לומר כזה התי' לי חכם ודחי שאני הכא דר"י אגמריה סמיך ופי' שם דהדר בה מאידך שינוייא דשני לעיל ר"י נמי מעיקרא טמויי מטמי לה כו' כיון דאגמרי' סמיך רשאי להתי' שפיר מה שאסר חבירו וכן תפס הרא"ש עיקר ור"י בעל התו' לא פי' כן אלא ס"ל דבעי נמי הא דרב דלא מיסר אסר' אבל אי אסר' אין חבירו רשאי להתיר בשום ענין אפי' אם סומך אקבלתו דסתמ' קתני בבריית' חכם שאוסר אין חבירו רשאי להתיר ולמה גבי סמפונות דכבדא דחד אוסר וחד שרי ואפשר דשניהם היו בב"ה ונשאל' השאלה לפניה' או לא ידע שאסר חבירו וכן נר' עיקר דהא לא משני אלא רבב"ח אגמרי' סמיך וכן המסקנ' בפסקי תו' ובפסקי מהר"ם ומ"מ כ' שם שאם חבירו התיר תחילה שיכול הוא לאסור אח"כ נרא' בעיניו בין (בשיקול) הדעת בין היכא שיש לו קבלה לאיסור ובמרדכי כת' וז"ל חבר שטמא אין חבירו רשאי לטהר דוקא מחמת חומר איסור ובקעה מצא וגדר בה גדר אבל בלא מעשה אפשר לחלוק עליו כדאיתא פ' אין מעמידין נפקי שיפורי דרב ואסר שיפורי דר"ה בר חנינא ושרי ע"כ וצריך אני להולמו דאינו ר"ל דוקא כשהאחד מחמיר משום בקעה כו' כה"ג אין לסתור דבריו אבל היכא דלא עביד משום חומרא שרי לחלוק עליו א"כ מאי פריך תלמו' הכא וכן בפ"ב דניד' והתניא חכם שאוסר כו' לישני דמיירי היכי דלא עביד משום חומרא ועוד אי הוה רב בא לאסור משום בקעה לא הוי אמרי ליה ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו כ' דהא משום חומר' עביד כך אלא ה"פ דוקא היכא שבא החכם לאסור משום חומר' איסור כי בקעה מצא אין לסתור דהא אף הוא דשרי אלא מפני חשש בקעה הוא דעבד אפי' לא בא עדיין המעשה לידו וכ"ש היכא שבא המעשה לידו דפשיטא אין להתיר מה שזה אוסר לאפוקי בלא מעשה ובלא בקעה אלא שחולקי' בסברת עצמן או בקבלת' יכולי' שפיר לחלוק ולהתי' מה שזה אוסר ומ"מ ראוי להחכם (לומר לשואל) חכם שכנגדי אוסר ואני מתיר כדי שידע שואל מה לעשות וכן משמע מדברי ר"ת כאשר כתב בספר הישר וכל מה שמזהירים שאל יתיר מה שחבירו אוסר היינו דוקא לחכם אבל לא לשואל וז"ל התוס' בס"פ כל היד והא דאמר בפ"ק דע"ז הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר י"ל דלא קפדינן אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טעה ויצא הדבר לאור מ"כ וכ"כ בפ' הגוזל קמא גבי וטימא את הטהור שיכול לשאול השואל לחכם אחר אולי יתיר לו אף שהראשון אוסרו וכן איתא בפיסקי התו' ופריך ס"ס היכי אכיל מיניה משום חשד' דתניא דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב או אסר והתיר או עדים שהעידו כולן רשאי' ליקח והטע' דתרווייהו לא חשדי כו' כדאי' ביבמו' פ"ב סי' כ' ושם הארכתי ומשני ה"מ מידי דמיזבן בשומ' אבל הכא מתקלא מוכח פירש"י שהכל רואים שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרי' ונותן המעות מיד משמע מפי' שאם אין נותן המעות מיד איכא חשדא אף היכא דליכא חילול השם כגון במקום שהדרך הוא שהטבח שואל הקפותיו ומסיק נמי כי הא דרבא שרי טריפתא וזבין מינה אמרה ליה בת רב חסדא אבא שרי בוכר' ע"י מום ולא זבין מיניה א"ל התם מזדבין בשומ' לפי שאין הבכור נמכר בחנות ובליטרא כשאר בשר משום ביזוי קדשי' הכא מתקלא מוכח מא"ל משום אומצא מעלייתא כל יומא נמי חולקים לי כבוד ומאומצא מעלייתא זבנו לי וכ' הא"ז וז"ל הלכך האידנא נמי כגון בעיר ווינא שמוכרין הבשר קוורט"א וחצי קוורטא היינו כמו מתקל ושרינן למיזבן מיניה לת"ח וליכא חשדא ואע"פ שהתיר ואפי' היכא שמוכרין בשומא שרי לטעום ממנו מעט כדי לברר הוראתו וקש' היאך החזנים לוקחים הטבחי"א הא איכא חשד (שמשום) הטבחייא הוא מתיר ע"כ ונראה דוקא כה"ג קוורט"א וחצי קוורט"א שחולקי' הטבחים בשוה וליכא חשדא אבל במקומות שמוכרין (באומד כמו) האידנא איכא חשדא לקנות משום אומצ' דליכא למי' כל יומא יהבו לי הכי שבורחים עכשיו ההמון מכיבוד חכמים ויותר חולקי' כבוד לעשירים ומ"ש דשרי לטעום ממנו מעט נרא' שאפי' מנהג יפה (הוא) וכמדומה שראיתי כך מבעלי הורא' ומה שתמה על החזנים כו' נראה בעיני דליכ' חשדא אלא לחכם שצריך להתיר במה שנפל בו ספיק' אבל דבר הפשוט היתירו ליכא חשד וא"כ ידוע שהחזנים שהם טבחים אינה מתירי' שום ספיקא כי מראים לחכם שבעירו ובזה ליכא למיחש לחשדא שיתירו הטרפות להדיא בעבור הטבחיי"א:

דין מצוה על ת"ח כשנולד ספק טריפ' בבהמתו ויש בו פנים לאסור ולהתיר מצוה עליו שיטריף לעצמו ולא יחוס עליה ובארנו דכל ת"ח בפרט המרביץ תורה בישיבה מותר ליהנות משל ציבור א"ל שיש לו כבר הרבה מעות שיספיק לו אם ילוה בריבית לכותים אז אסור ליהנות מהקהל והקהל מחוייבים ליקח מעות של ת"ח להרויח בהם לת"ח:

אמר ר"ח אי זהו ת"ח שמחזירים לו אבידה בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו וא"רח איזהו שונא מתנות יחיה זה הרואה טרפה לעצמו דרש מר זוטרא משמיה דר"ח כל מ' שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש ת"ח עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך רב זביד אמר זוכה ונוחל ב' עולמות הע"הז והע"הב אשריך במ"הז וטוב לך לע"הב פירש"י רואה טרפה לעצמו כשנולד לו ספק טרפה בבהמתו ונר' בו טעם לאיסור וטעם להתי' ואינו חס עליה ואוסר' א"כ על שלו אינו חומד כ"ש שאינו חומד ממון של אחרים כת' הר"ן וז"ל אחרים פי' איזהו ת"ח זה הרואה טרפה לעצמו כלומר שהגיע לכלל שיודע לפרש איזו כשר' ואיזו טרפה וכדי לסמוך על עצמו וא"צ להראות לאחרים ומ"ה קאמר דעליו הכתוב אומ' יגיע כפיך כי תאכל ר"ל שהיגיע' לו בתורה גרמה לו שאינו מפסיד ממון על הספק ע"כ ולפי פשוטו הוא כפירש"י ר"א כי הוו משדרי לי' מבי נשיאה מידי לא שקיל וכי הוו מזמני ליה לא אזיל אמר לא קבעי מר דאחיה דכתיב ושונא מתנות יחיה ר"ז כי הוו משדכי ליה לא שקל וכי הוו מזמני ליה אזל אמר איתייקורי הוא דמיתייקרי בי והנה המחברים השמיטו הא דר"א והא דר"ז לפי שאין הכרע בדבר מאן דקפיד קפיד שהרי לא כת' בקרא ואוהב מתנות ימות אלא ר"ל שבטוח בה' ושונא מתנות ומשענתו על המקו' אל תאמר שהוא חייב ונאבד שהו' כמאבד עצמו לדעת אלא יחיה מפי ה' ובוטח בה' חסד יסובבנו מ"כ וז"ל מי שיודע שם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים וק' מאלישע שנהנה וכי לא ידע השם ועוד (מסתמא) היה לו אף ר' זוז אלא ש"מ דוק' אסור ליהנות דרך צדקה אבל דורון דרך כבוד אפי' לעשי' דילמא שרי עכ"ל וכן בתשובת מהר"ם וכן בא"ז והג"א פ"ק דברכות ודומה לזה כ' בפרק מציאת האשה סי' י"א ואף שהזהיר הרמב"ם על ככה וכ' כל המשי' על לבו שיעסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מהצדקה ה"ז חילל השם כו' ולאו דוקא צדקה קאמר שהרי אמר אח"כ לפי שאסור ליהנות מד"ת בע"הז כו' וכן הביאו הטור (בי"ד סי' רמ"ו) הרמב"ם אזל לטעמיה וכאשר כ' במסכת אבות וקרא תגר על הלומדים הגדולים שנהנים מן הבריות ועל ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים והאריך שם ולא השגיחו בו חכמי התורה בדורו ואף הבאים אחריו ושמעתי שחכם א' נקרא הרשב"ץ הארי' בתשובתו לחלוק עליו ולסתור את דבריו והחזיק ידי הפירושים בראיות ברורות וכדאיתא בפ"ב דכתובות שהדיינים והמלמדים העוסקים במלאכת שמים היו נוטלי' שכר מתרומ' הלישכה וה"ה לדידן ואמת שאל"כ כבר היתה בטלה תורה מישראל כי א"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו כמו שהוא יגע בענייני הרפואות ועוד אני אומר מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים וצריך עתים קבועים מחולקים חציה לו וחציה לאחרים וא"א לו שילך מביתו כ"א לדבר מצוה עון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפי' יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה להרויח כדי לפרנס את ביתו בוזיבוזו לו באהבת התורה ולומדיה כי א"א שיבטל מלימודו אכן אם יש לו ממון כבר המספי' לו לחיו' את עצמו (ולהלוות) בריבית לכותים והדומה לו שאין ביטול תורה כלל אז עון בידו ליהנות משל ציבור אלא יגיע כפו יאכל ומה שמקבל מן הצבור יוצי' להוצאת ת"ת ואם מוסיף משלו מוסיפין גם מחוייבים הקהל ליקח מן החכם את מעותיו ולהרויח בהם וזהו שאמרו רבותי' המטיל מלאי לת"ח כו' וכל מ"ש בענין ת"ח בעבור תורת' ללמוד וללמד אבל בע"א לא יהנה כלל ויסבול חיי צער וכמ"ש בפ' הנשרפין סימן ט':

דין גרגרת שניקבה נקבים דקים זה אצל זה כנפה אז מצטרפין כל הנקבים וכל השלם שבין הנקבים שאם יש בין הכל רובן טרפה ודוקא כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב אז מצטרף גם השלם ודין זה בנקבים שאין בדם חסרון אבל יש בהם חסרון מצטרפי לכאיסר ואם ניקבה כנפה בעוף יש לו שיעור אחד שחותך מקום המנוקב עם השלם שבין הנקבים ואם יש באותה חתיכה לכסות רוב של חלל הקנה טרפה ואם נפתחת כדלת שלא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד אז משערי' כדי שיכניס איסר לרחבו והוא שיעור גדול יותר מכאיסר ואם נסדקה לאורכה אפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ולמטה כשר והוא שיהיה השיעור במקום שחיטה:

אמר ר"י נקבה הגרגר' כנפה כלומר שאם נקבה נקבים דקים כנקבי הנפה שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אז מצטרף כל הנקבים ומה שביניהם לרובא ודוקא נקבים שאין בהם חסרון אבל נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר וכאשר פי' הוא דעת רש"י והרא"ש והר"ן להדיא ולא כדעת הסמ"ק שכ' שדוקא הנקבים ולא מה שביניה' היכא דליכ' חסרון בעופא מאי רש"י פי' נקבים בחסרון בעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר בכמה שיעורו מקפל פי' חותך למט' מן נקבים ע"נ בצידיהן עד שיוכל לקפל את הרצועה הנקובה ע"פ קנה ומניחו ע"פ הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"פ שבנקבים גרידא ליכא רובא טריפה הואיל ויש בה חיסרון:

תו מסקינן נפתחה כדלת פירש"י נפתח' כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף כדלת במזוזתו אמ' ר"נ כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעי' נכנס ויוצא משו' דאין כאן חיסרון שהדלת סות' את הנקב פי' לפיכך בעינן נקב גדול כדי שיכנס ויצא בו לאפוקי כאיסר מצומצם כשרה ודוקא לרחבו של איסר שיושיבו שם על רחבו ויכנס ולא מן הצד וכ' הרא"ש אבל לדעת הרי"ף משמע דהא דקאמרי' בעופא לא קאי אניקבה כנפה אלא קאי אשיעור חסרון דגרגרת ומיבעי' ליה בעוף שאין בגרגרת שלו כאיסר מה שיעור חסרונו ומפרש כשיעור חסרונו בחפיית רוב הקנה שהרי כ' אותו בתר אם ניטלה הימנו רצועה מצטרפת לכאיסר ואין זה הכרע:

תו כתב הרא"ש ובנפחתה כת' ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר ר"נ אין אומרין אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולפי שהנקב מפולש משני עברי הגרגרת מצטרף בשיעור קטן פי' לפי' ומה שקאמר לרחבו היינו עוביו של איסר והוא שיעור קטן וכ"כ הטור (בסי' ל"ד) והקש' הרא"ש לפי' דהי' בעי' היה לתלמוד לקיבע' אמתני' דלקמן עד כמה תחסר הגרגרת עד כאיסר ועוד מאי קא מיבעי' ליה האי שיעורא היאך משערי' בעוף טפי מבשאר איסורין כיוצא בו כגון חסרון דגולגולת שהוא כמלא מקדח ולב"ה כסלע ושיעורא דכבד שהוא כב' זיתים ובעוף שאין בכבד שלו ב' זיתים מאי שיעורי' א"ו מילתא דפשיטא הוה דכל הני שיעורין בבהמה גדולה ובברי' קטנה משערי' לפי קוטנ' כמ"ש הרי"בם גבי תפיסת יד הלכך גר' כפירש"י ומיבעי' ליה על כנפה דמשערין השלם עם הנקבי' לכאיסר כשהן מקורבי' בנקבי הנפה שסופן ליחסר ומיבעיא ליה בעוף דכי משערי' שיעור חסרון שלו כנגד איס' בבהמה גדולה קטן מאוד שיעור חסרונו אי מחמירין בשיעור קטן כזה לצרף השלם עם החסרון ומשני דלא אלא שיעור א' נתנו לו חכמים מקפלו ומניחו ע"פ הקנה ע"כ ופי' רש"י עיקר גם הל' של נפתח כדלת משמע כפירושו דלפי' הרי"ף הול"ל נפתחה כארובה:

תו מסקינן נסדק' לארכה אר"י אפי' לא נשתייר ממנה אלא כ"ש למעל' ולמטה כשרה וכ' הטור (שם) והוא שישתייר המשהו במקום הראוי לשחיט' שממקו' שאינו ראוי לשחיטה ואילך נידון כריאה שנקובתו במשהו והיינו דמסקינן בסוגיא אינקב למטה מן החזה נידון כריאה והיינו שנקובתו במשהו ויראה מפי' הא למעלה בקנה אף שאינו מקום שחיטה סגי לשם אם נשתייר משהו דהא לשם פסוקתו ברובא ול"נ דלמעלה ממ"ש ולמטה אין שם גרגר' עליו ובעינן שיעו' משהו בגרגרת וגדולה מזו נר' אפי' למעלה מטבעת גדול' דהיינו משיפוי כובע ולמט' דהוי מ"ש אפ"ה לא מהני שם שיור דאין שם גרגרת עילוי' והלכתא כר"י לגבי רב ולא בעינן שיור חוליא למעלה ולמט' אלא במשהו סגי ותימא על ספר תרומה שפסק כרב לחומרא דהא הלכה פסוקה בכל התלמוד כר"י לגבי רב ושמואל:

דין ניקב קרום של מוח בין העליון בין תחתון לחוד טריפה ואם נמצא תולעת בק"שמ והמוח קיים ואין שום ריעותה כלל לא בקרום העליון ולא בקרום התחתון כשרה ואם נמצא בחוטם חוץ לקדרה כשר בכל ענין ובארנו דמשני פולין ולחוץ נידון כחוט השדרה שאם נפסק ברובו טרפה מש"פ ולפנים כלפנים ופולין עצמן כלפנים דמי:

ניקב קרום של מוח רב ושמואל דאמר תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה ויש גי' עד דאינקב תתאה פירש שאינו נטרף עד שניקב גם התחתון וכ"נ דעת הרמב"ם לדעת הטור וכ"ד הרמב"ן וכ' הרמב"ן שכ"ד הרי"ף והרא"ש כ' שהרי"ף פוסל באינקב התחתון לחוד ובקרום עליון לחוד מכשיר וכ"כ הר"ן שכ"ד הרמב"ם ובה"ג מטריף בכ"א מהקרומים העליון או התחתון ובא"ז כתב דטוב להחמיר כה"ג ומהרא"י הביאו בת"ה וב"י כ' שחומרא יתירא היא וא"י למה מאח' שאין הכרע בתלמוד ודברי ה"ג דברי קבלה בפרט בספיקא איסור דאורייתא ולחומר' וכ' הא"ז בשם, ר"ח שאם נמצא תולע' בקש"מ והמוח קיים ובקרום התחתון אין בו שום ריעותא ולא ק"ד כשר' והיינו לפי סברתו שסובר כמ"ד קרמא תתאה ומ"מ אף לדידן אם אין רושם כלל לא בקרום העליון ולא בקרום התחתון כשרה ומהרא"י כתב דנוהגין להטריף אם נמצא התולעת בקדירה של מוח משום דאנן לא בקיאינן בבדיקת רושם וריעותא וחיישינן הואיל וכבר הגיע לשם שמא ניקב א' מן הקרומים שהם דקים מאוד אבל היכא דנמצא בחוטם חוץ לקדירה הכשיר בכל עניין וזו היא חומרא גדולה לאבד ממונם של ישראל דאחזוקי ריעותא לא מחזקי' מאחר שהקרומים שלימים בלי קרע וק"ד או שאר חזותא בפרט מאחר שכמה גדולים מכשירי' בניקב א' מן הקרומי' עד שינקבו שניהם ובפרט שהמר' מביא סעד לדברי ה"ג מהא דפ' הניזקין גבי טיטוס שנכנס יתוש בחוטמו וחי כמה שנים וכן ברוקח ואף לדברי ר"ת שחילק בין טרפו' אדם לבהמ' מ"מ סעד איכא לדבריו שהרי כך מצינו וכ"ש לפי מה שהוכיחו התו' ברי' פירקין שאין לחלק ביניהן ומסיק א"ר בב"ח אריב"ל וכנגדן בביצי זכר ניכ' פי' בביצי זכר יש להן ג"כ ב' קרומים ובהם תוכל להכיר ב' קש"מ כי קרום התחתון של מוח דק הוא מאו' ונר' כמוח עצמו ע"כ הוא נותן לו סי' להבין ואר"י ב"ל משום בר קפרא מוח וכל מה שבקדיר' נידון כמוח שאם ניקב הקרום במשהו טריפ' התחיל למשוך נידון כחוט השדר' שאם נפסק ברובו טרפה ומהיכן מתחיל לימשך אריב"ל כמין ב' פולין הן מונחין ע"פ הקדרה מן הפולין ולפנים כלפני' ומן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמן א"י ומסיק תלמוד ומסתבר' דפולין עצמן כלפנים ואם נחסר המוח אכתוב לקמן גבי חוט השדרה (בסי' י"ד):

דין ניקב הלב הן לחלל גדול הן לח"ק טרפ' והא דבעינן עד שינקוב לבית חללו דוקא כשניקב ע"י חולי אבל בניקב בקוץ או במחט אפי' רק מבחוץ טריפה ומחט הנמצא בסימפונא דליבא בגוואי טרפה בכל עניין אין חילוק בין קופא לגיו בין קופא לבר ובין אלימתא ובין קטינתא:

פיסקא ניקב הלב לבית חללו מסקנת הסוגי' דבין חלל גדול ובין ח"ק קאמר שהרי סתמ' קתני לבית חלל כי הלב יש לו ג' חללים הגדול באמצע ועוד ח"ק אח' בימינו וח"ק אח' בשמאלו ואם ניקב מבחוץ (לאחד) מן החללי' טריפה וכ' הרשב"א והטור אחריו (בסי' מ') הא דבעינן שיהא ניקב לבית חללו דוקא שניקב מחמת חולי אבל ניקב בקוץ או במחט טריפה אפי' מבחוץ דאפי' מחט שנמצ' בחלל הגוף טרפה כדלקמן סי' ע"ז כת' בה"ג והטו"ר הביאו מחט דאישתכח בליבא אע"ג דלא ניקב טרפה וה"מ כי משתכח בסמפינא דליבא בגואי דלית ליה דוכתא למיפ' וכ' רישא לתתאי דכמה דאתא נקובי מנקבא וטריפ' אבל קופא לתתאי לא עייל אלא בסמפונא רבה תלינן דלמא בהדי דשעי לה פלטי ליה ואחזוקי באיסור' לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונקבה דוכתא אחריתה ע"כ וראיתי הרבה מפרשים וכולן אינם מחוורים בעיני אלא הך פירוש' בס"ד מ"ש דלית ליה דוכת' למיפק ר"ל שהוא צר וא"א שיצא דרך הסמפונות בראש הקופה ומה שאמרו כי רישא לתתא ר"ל לצד קנה הלב ונקרא תתאי כמו שהבהמ' תלויה שאז רוחב הלב למטה או מה שהוא סתום קרוי מעלה ומה שהו' פתוח קרוי מטה והיינו קופא לבר דאמרינן כמה דאתא נקובה מינקב ר"ל דרך הושט וכדאשכחן האי לישנא לקמן גבי ריאה וכבד אבל קופה לתתאי ר"ל הקופה לצד קנה הלב וזהו שקראו לקמן קופא לגיו תלינן להקל פי' ואין חוששין לומ' מאחר שבשרו דק שמא ניקב הלב מבחוץ וחזר מעט ואינו ניכר מבחוץ כמו שחוששי' גבי ריא' כדלקמן מ"מ הכא מאחר דהלב שיע אף מבפנים אמרי' מרוב שעיעתה פלטה המחט בעליית' ממנה שלא תינקב מבחוץ מ"מ אין נפקותא בזה האידנ' כמ"ש הרשב"א לקמן דאין אנו בקיאין במחט איזו היא אלימתא איזו היא קטינתא דשמא בקטינה חשבין לה ואין חילוק בין קופ' לגיו ובין קופא לבר וכל מחט דאישתכח בחלל הלב א"ל שמונחת בתוך קנה הלב טרפה וזהו טעמא של הרשב"א שהבי' ג"כ הא דה"ג בת"ה הארוך ומ"מ כ' בת"ה הקצר מחט שנמצאת בלב טרפ' ולא חילק בין קופא לגיו ובין קופא לבר משום דהאידנ' מטרפי' הכל וב"י תמה על הרשב"א ולא דק כ' המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל מחט התקועה בלב דאם יש היכר מבחוץ בידוע שבא המחט מבחוץ לצד פנים יש לחוש ולעיין אם תקוע מקצת' עדיין בדופן ולא עבר תוך חלל הלב בנקב מפולש אפי' קופא לבר כשר ואפי' בקלישתא ואם אין תקועה בדופן הצלעות חיישי' שמא ניקבו הדקין ושוב חזר ונכנס בלב וטריפה ואפי' אלימתא ואפי' קופא לגיו עכ"ל ודומה לזה פסקנו לקמן סי' ע"ה ויש מקשים מאי אפי' אדרבא א"ל נקובי נקיב דרך הלב ואתא ונ"ל דאיירי דאיכא נקב וריעותא בדופן אלא שאינה תקועה בו וא"כ ע"כ מן הדופן אתא ומאחר שקופה לגיו א"כ בע"כ בקופה לא מינקב בחוץ ובפרט בלב דשיע א"ו בשעה שהיתה המחט תקועה בדופן וחיככה הבהמה בכותל וע"י דוחק נכנסה בלב וא"כ מאחר דלא ניקבה לחללו נימ' דכשרה קמ"ל דאפ"ה חיישי' שמא כבר ניקבו הדקין עוד כת' במרדכי והוא מן ההגהות של הרא"ש וז"ל ראיתי שהביאו לפני מורי ראבי"ה שהיה שומן הלב דבוק בלב מאוד ואדוק הרבה בכח וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהיה דבוק ולא ראה מבחוץ על הלב שום ריעותא במקום שהיה דבוק ואח"כ חתך במקום שהיה דבוק עד החלל וראה בעובי הלב ולא בחללו קורט דם ואסר ושאלתי את פיו אם לא היה מוצא ק"ד מה היה עושה ואמ' שאז היה כשר עכ"ל ואני אומר לולי קבלתו הייתי מכשיר אפי' בטיפת דם מאחר שלא הגיע המכה לחלל הלב אפי' תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים:

דין קנה הלב והוא החלב שעל דפנות הריאה טרפה במשהו וכן קנה הריאה וכן קנה הכבד דהיינו קודם שנכנס בכבד נקובתו במשהו קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו מאי קנה הלב אר"נ ב"י חלב שעל דופני הריא' פי' שומן שיש בין ב' ערוגו' הריאה וכ' מהרי"ח שבדק ר"ש בקנה הלב ומצא בו נקבים קטני' ודנתי לפניו דק"ל כרב באיסורי' וקאמר רב במשהו וחזר ובדק בשאר ריאות ומצאן נקובים בעניין זה ושאל לטבחים וא"ל דהיינו רביתייהו והללו נקבים דרכן להיות בכל הריאו' שבעולם וא"ל מ"ט הואיל וחלב טהור חופהו וכי קאמר רב במשהו שלא במקום חלב טהור קאמר ודוק' חלב כשר דחופה את הנקב דכשרה הא חלב אסור חופה הו' טריפה וכה"ג ברוקח ומסיק אמימר אמר משמיה דר"נ ג' קני הוי חד פריש לליבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה פי' במשהו דכבדא ככבדא פי' עד שינטל כולו דליב' פליגי מר בר חייא מתני איפכ' דריאה ככבדא דכבד' כריאה פסק רש"י דמסתבר כל"ק דקם ליה ר"י בשיטתי' דאמר לעיל ניקב למטה מן החזה נידון כריאה ור"ח ז"ל פסק דאזלינן לחומרא וכולהו במשהו ומדר"י אין ראייה דנקב הקנה למט' מן החזה קאמר וכולהו בכלל וכ"פ הרי"ף וכ"ד התו' והרא"ש והרמב"ם כ' בה"ש וז"ל קנה הלב הוא המזרק הגדול שיצא ממנו לריא' הרי הוא כלב ואם ניקב לחללו במשהו טרפה ע"כ והנה הטור חשב שזהו פי' אחר ממה דפרשינן קנה הלב שומן הלב ומ"ה כ' הרמב"ם פי' כו' ול"נ דבודאי אינו חולק הרמב"ם על פי' הגמ' שאמר חלב שעל דופן הריאה אלא היא היא ואע"פ שהר"ן פי' דאמימר פליג על רבא שמפ' חלב שעל הדפנות מ"מ בסוגיא לא משמע שיהא אמימר חולק כ' ועוד כ' הרמב"ם קנה הכבד והם המזרקים שבו הדם מתבשל אם ניקב אח' מהם טרפה ול"נ דהוה מכשירים אפי' בניטל כולו חוץ מכזית במקום מרה וכזית במ"ח ע"כ וכן השיגו הראב"ד והרשב"א:

דין חוט השדרה שנפסק עורו ברובו טרפה אבל אם נפסק פחות מרובו כשר אפי' נפסק המוח וכן אם נסדק כשר ואם המוח נשפך כמים או שנמס כדונג או שאינו יכול לעמוד מפני כבדו טרפה ואם נתרוקן מעט מוח וכן המרכה דהיינו שנשפך כמים והמססה פסלי' גבי מוח הראש ודוקא שיהא הלקוי סמוך לקרום ואם נמצא המוח כשיעור המים והיה המוח מקיף סביב שלא היה מגולה כלל כשר:

פיסקא נפסקה השדרה כו':

ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו טרפה דברי ר' ר' יעקב אומר אפי' ניקב הורה ר' כר"י לחומרא שפסול אפי' בניקב אפ"ה מסיק א"ר הונא אין הלכ' כר"י וכמה רובו רב אמר רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד ואם נסדק לאורכו או נפסק לרחבו פחו' מרוב כשר אע"פ שנפסק כל המוח ומסיק שאם הומרך או נתמסמס פסול ומפרש בגמרא איזהו המרכה ואיזהו המסמסה המרכה שנשפך כקיתון ר"ל שנמרך כ"כ עד שנעשה כמים שנשפך מראשו לסופו וכן מסופו לראשו המסמסה שאינו יכול לעמוד ומ"מ אינו צלול כ"כ כמים אלא שנימס כדונג מפני האש אפ"ה פסול ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו' שלו בעי תלמודא ולא פשיט ואזלינן לחומרא אבל נתמזמז שנתרוקן מעט מתוכו כשר מיתיבי בהמ' שנתמזמז מוחה טרפה ההוא נתמסמס איתמר וכ' הרא"ש מדמק' ממוח אחוט השדרה אלמא המרכה והמסמסה פוסלת כמו שפוסלת בחוט השדרה וצ"ל שמשערין במוח שאם היה כיוצ' בזה בח"ה והיו מעמידין אותו ולא היה יכול לעמוד טריפה וכ"כ הטור (בסי' ל"א) ממש בז"הל והנה מה שדימה הרא"ש המוח לח"ה הוא דעת הרשב"א וכ"כ הרמב"ם וז"ל בספרים מדוייקים המוח עצמו שניקב או נתמעך והקרום קיים כשרה ואם נשפך כמי' או כדונג טרפה והטע' שסופו לינקב אף הקרום ומ"מ נר' אפי' לא נלקה כל המוח בכך אלא מעט הוא טרפ' ומ"מ שיהא דוקא אותו הליקוי במוח הסמוך לקרום אבל מבפנים לא חשבינן אלא בחסרון וכשר וכמ"ש לקמן וכ' עוד בשם ר"י בר"א הלוי מעשה בא לידו שנמצא בתוך קרום של מוח מים ונתחסר המוח כשיעור ממקו' המים והיה המוח מקיף סביב סביב מכל רוח (והכשיר) ע"כ ובא"ז כת' ששוב מעשה בא לידו שהיו המים מונחים בתוך השלחופית קטנה והיתה השלחופית במוח והיה המוח מקיפ' ולא היתה מגולה כלל אצל הגולגול' ואצל הקרום של מוח והכשיר אבל היתה השלחופי' מגולה אצל הקרום והגלגולת אפילו מקצת או שהיתה מונחת בין הקרום והגלגולת טרפה ע"כ:

דין טריפת חוט השדרה עד פי פרשה שלישית ואין פי פרשה שלישית בכלל אלא כשרה ואם נפסקו א' משני חוטי הפיצולים הראשונים ושנייה טרפה:

מסקינן עד היכן ח"הש שאם נפסק פסול אמר ר"י א"ש עד בין הפרשו' ומפרש לה דעד אח' טרפה שלישית כשרה שנייה א"י בעי ר"ה בריה דר"י עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל בעי ר"פ את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו בעי רב אשי את"ל עד ועד בכלל פרש' עצמה מהו וכיון דלא איפשיטו הכי בעייות כ' כל המחברים דכולהו טרפות אבל פרשה שלישי' כשרה ופירש"י עד בין הפרשו' כו' עד מקום שמתפרש ומתפצל פיצולין כנגד הירכי' ומתחיל להתפצל ויוצ' ראש א' לירך זו וא' לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאות' פיצולין כנגד ב' אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לג' ולמט' מהם עוד מתפצל וכן בהרב' מקומו' עד סופו ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשו' הללו כ"מ שנפסק שם רובא טריפה ואם למטה כבר נפסק כוחה והיריכי' מעמידין את שדרותיה כו' פי פרש' שנפסק חוט הגדול נגד פי הפיצולין הראשונים במקום פיצול מהו בכלל טרפה הוא או בכלל א"י כו' פרשה עצמה פי' נפס' הפיצול עצמה מן החוט כו' ע"כ ולפ"ז כת' ר"י בספרו שהחוט הישר בשדרה שבין פיצול לפיצול נקרא בין הפרשות והחוט שבין שני הפיצולי' בהתחלתן כשמושכי' אילך ואילך נקרא פי פרש' וחוטין שבפיצולין עצמן נקראו פרשות וכ"כ הרשב"א בת"ה וכ' הטור (בסימן ל"ב) וז"ל וכ"מ שיפסק עד פיצול השלישי טרפה ומשם ואילך כשרה ואם נפסק כנגד עובי הפיצול של פרש' השלישית דהיינו פי פרשה כת' הרשב"א יראה שהוא טרפה ויש שמתירו ע"כ והנה דעת הרשב"א כמ"ש בת"ה הארוך וז"ל מדאמרינן הפרש' עצמה תידון כבשר מאי לאו ראשונ' ושניי' ודחי לא שלישי' מדאוקימנ' בשלישי' ש"מ דאפי' בשלישית דוקא הפרש' עצמה תידון כבשר אבל פי פרשה אפי' של שלישית בא"י ואסורה אבל הרמב"ם לא אסר אלא עד סוף השנייה הלכך כל שנפסק החוט הישר עד הפרשה השלישית ואפילו כנגד פי הפרשה השלישית אסורה ואפי' נפסק חוט פיצול הראשון והשני אבל אם נפסק חוט הפיצול השלישי כשרה שאינו אלא כבשר בעלמא וכן חוט הישר למטה מהשלישית כשרה עכ"ל וכ"ד הר"ן והנה ב"י תמה על הרמב"ם שפסק להקל בפי פרש' שלישית ודחק עצמו עד שכ' בסוף דבריו כ"ז נ"ל לדחוק כדי ליישב דברי הרמב"ם אבל לעניין הלכה למעש' כיון שכל הפוסקים זולתו מסכימי' לאיסור נקיטי' כוותייהו ע"כ ולא ירד לעומקה של הלכ' הלא מדברי בעלי התו' מוכח להדיא דפי פרשה לא שרינן אחר בין הפרש' שלפניה וא"כ אפי' את"ל עד ועד בכלל לא קאמר לאתויי בכלל א"י אלא בין פרשה שנייה וכל מה שלמטה ממנה כשר כדברי הרמב"ם וז"ל התוס' בשמעת' דבעי ר"פ את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו אף ע"פ שאמר שמואל עד בין הפרשות מ"מ מספקא ליה דדילמא מתחילת עובי פיצול ראשון עד פיצול שני שלמטה הימינו קרוי בין הפרשות ראשון ועד ולא עד בכלל וא"י או שמא מסוף עובי הפיצול קרוי בין הפרשות וטריפה אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למיבעי פי פרש' שנייה מהו דמ"מ הוי בכלל א"י כמו בין הפרשות שני דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר דטרפה ותו לא ואם איתא דפי פרשה אינו קרוי בין הפרשות הלא לא אמרי' שיהא טרפה אלא עד בין הפרשות ואין זה בין הפרשות ואם הוא קרוי בין הפרשות הא אמרינן שנייה א"י ובכלל שנייה יש לו להיות ע"כ אלמא שמוכח מתוך ההלכה שפי פרשה שלישית פשיטא דכשרה עכ"פ שאם חשוב כבין הפרשות וא"כ שלישית היא וכשרה ואם אינ' בין הפרשות דוקא בין פרשה שנייה א"י ותו לא דאל"כ היל"ל פי פרש' שלישית א"י וכ"ש שנייה דא"ל א"כ ה"א שנייה ודאי טרפה דהא עד בין פרש' ראשונה קאמ' ותו לא ועו' אפי' לדברי הרשב"א הול"ל אפי' את"ל עד ועד בכלל פי פרשה שלישית מהו דהוי רבותא טפי אלא פשיטא דכשר' ומ"ה מאי דקמשני לא פרשה שלישית לאו דוקא שהברייתא איירי דרך פרט בפרשה עצמה ולדיוקי מיני' הא פי פרש' טרפה אלא דרך כלל קאמר הפרשה השלישית וכל מה ששייך לה תידון כבשר ובספ' מדוייקי' נמי לא כתב הפרש' עצמה בבריית' וא"כ דברי הרמב"ם עלו יפה ונתבטלו דעת הרשב"א והר"ן אכן בענין סימני מקום הפרשות כ' הרמב"ם קצת בע"א ממה שפירש רש"י וז"ל הרמב"ם עד היכן ח"הש תחילתו מבחוץ לפולין שבתחילת העורף עד סוף פרשה שנייה שלא ישאיר אחרי' אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחילת האליה וג' פרשות הן ואילו הן ג' עצמות דבוקים זה בזה למטה מחליות של שדרה עכ"ל:

דין חוט השדרה בעוף עד בין אגפיים:

ת‎ו מסקינן בעופא ר' ינאי א' עד בין האגפיים ורש"בל א' עד למטה מאגפיים וכ' הר"אש וז"ל כ' ר"ש דיש להסתפק אם למט' ממקו' חיבורו בגוף קאמר או למטה מסוף עצם של כנף המחובר לגוף והאיך ספיקא איכא נמי לספוקי על בין אגפי' אי בע' למימר בין חיבור אגפי' לגוף אי בעי למימר בין שכיב' האגפיים על הגוף דהא אבין אגפיי' דר"י קאי ר"ל ואמר למטה מן אגפיים ונ"ל דתרוייהו אחיבו' אגפיי' קיימו משום דק"ל מאי איכא בין אגפיים ובין למטה מאגפיי' וכי בחוט השער' למטה מאגפיי' נחלקו אלא אמקום חיבור אגפיי' לגוף קיימי ואר"י עד בין אגפיים ולא עד בכלל ור"ל א' עד למטה מחבור אגפיים וא"ב עד בי' שכיבת אגפיים על הגוף דעל שיעור ארוך כזה לא איתפרש שפיר עד ולא עד בכלל ועוד דהפליג מחלקותן ע"כ ואין זה הכרע דשמא ר"י א' עד בין שכיבת האגפיים דהיינו למטה מהחבור האגפיי' לגופו ור"ל עד למטה מאותו מקום וכל בין האגפיי' עד סופו הוא בכלל ומה בכך שהו' דחוק הלא בפי' קבלתו דעד בין אגפיים קמפלגי ואדרבא נר' סבר' ר"ל שהפליג עד סוף שכיבת האגפיים כי דוחק הוא שיהי' אורך ח"ה קצר כזה עד חיבור האגפיי' וכ"ש לפי' הר"אש שהוא עד התחל' חיבו' האגפי' לגוף עכ"ל דעת בעלי תו' עיקר שלא הכריעו כמ"ש רש"י דיש להסתפק בדבר וכ"פ הא"ז לחומרא ואף הרשב"א תפס כדברי התו' ולענין פסק הלכה כר"י או כר"ל והרי"ף והר"אש לא הכריעו ואפשר שסמכו על פשיטות הדבר דפשיטא הלכה כר"י שהוא רבו של ר"י וכ"ש נגד ר"ל זו היא דעת הטור שפסק כר"י עד התחל' מקום חיבורן בגוף וכ"כ הרמ"בם עד בין האגפיים ולא כר"ל דא' למטה מבין האגפיים אבל הרשב"א פס' לחומר' ותמה על הרמב"ם שפ' להקל ואפשר שהרשב"א סמיך על גי' ספרים שלנו דגר' ר"א עד למטה מבין האגפיים ור"ל א' עד בין האגפי' וא"כ הלכה כר"י לחומרא וכ"פ נמי מהרי"ח וז"ל נ"ל דאותן עצמו' קטנו' המונחות בגף העוף והם מחוברים לכנפי' ולמטה מהם זהו למט' מן האגפיים ושמוטת גף העוף נמי דאמרי' לקמן היינו שמוטה אותו עצם כי הוא מונח ממש על הריאה ע"כ והנה מהר"י קארו חשב שהמרי"ח יותר החמיר מפי' הרש"בא כפי ספיקות תו' ולא היא כי מהרי"ח לא בא אלא לפרש שאותן עצמות קרוין כנפים וא"כ ממילא כשאומ' למטה מן בין האגפיים היינו לשם במקום סמיכות כנפיים על הגף קאמר ועד סופו הוא בכלל בין האגפיי' אבל אין שיעור שיגרע יותר ממקו' שכיב' בגוף דהיינו סוף אלו ב' עצמו' עצם הראשון התחוב בגוף עם חבור עצם האמצע אבל עצם הקטן שהו' בראש הוא נכפף וקרוב יותר לצד הרא' אבל מ"מ מ"ש מהרי"ח ששם נקרא שמוט' הגף בחיבור אותן עצמות לא נהיגין כוותי' אלא דוקא שמוט' בעצם הראשון המחובר לגוף דחייש לנקיבת הריאה משא"כ בעצמות שאינן מחוברים לגוף:

דין ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כזית במקום מרה ומקום תליתא טרפה ואם נשתייר כזית במ"מ ובמ"ת שהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות כשרה ושיעור זה גם בשור הגדול ובעוף הכל לפי גדלו ולפי קטנו ואם אותן ב' כזית הם מרודדים או מתלקטים חצי זית כאן וחצי זית כאן טרפה ואם יבש הכבד כולו שלא נשתייר כזית במ"מ וכזית במקום חיות' טריפ' ואם התליע הכבד אפי' במ"מ ובמקום שהיא חיה כשרה ואם נחסרת הכבד מתחילת ברייתה כשרה:

פיסקא ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הא נשתיי' כלום כשרה והא תנן אלו כשרו' כו' שאם נשתייר כזית בכב' כשרה ומשני הא ר"ש דמכשיר והא ר' חייא דמטריף עד שישאר בכזית וק"ל כסתמא וכר"ח ומסיק תלמוד' מאחר דפליגי אמוראי אי בעינן כזית במקום מרה או במקום שהיא חיה מ"ה בעי' תרווייהו דהיינו כזית במ"מ וגם כזית במ"ח דהיינו במ' תליי' כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות כ"פ רש"י שזה הפי' הוא עיקר ולא כי"מ שפי' במקום שהי' תלוי' בטרפש' דהיינו ביותרת הכבד וכ"פ הרמ"בם ועיקר וכ' הטור (סי' מ"א) שזה השיעור אפי' בשור הגדו' וממילא אעוף הכל לפי גדלו וקטנו והו' דעת הרשב"א וכ"כ הר"ן בעי ר"י מתלקט מהו פי' רש"י שאינו במקום א' אלא חצי זית כאן וח"ז כאן כרצועה מהו מרודד כלומר מרוקע גרוע מרצועה תיק"ו ואזלינן לחומרא כ"ד המפרשי' והרמב"ם כ' ספק ונ"ל שהיא טרפה והרב' תמהו מה חידש בזה הלא כל ספק דאוריית' לחו' ונ' דה"פ י"א שהוא ספק א"כ ממילא כשיש כזית שלם במ"מ או במ"ח והכזית השני הוא מתלקט או מרודד כו' כשרה, שהרי אינ' אלא ספיקא וא"כ איכא ס"ס בדבר דהא דבעינן ב' כזית מכח דלא ידעי' באיזה מקום הוא עיקר חיות' והוא כ' דטריפ' כי מאחר דלא נפשטה הבעיי' חשבין האי מתלקט או מרודד כאילו אינו לגמרי וא"כ ליכא כאן ב' זיתים ומטרפין וקרוב לזה כ' ב"י בפירו' ואם יבש הכבד כ' הרא"ש לקמן גבי ריאה שיבש' במקצת בשם ה"ג שאם יבש הכבד טריפה משו' דכל יבש כנטול דמי והוא שיבש כולו דלא נשתייר כזי' במ"מ וכזית במ"ח ודוקא עד שנפרכת בצפורין דלא עדיף מריאה שיבשה כדלקמן והטור כ' יבש כזית במקום שהיא חיה טרפה משמע אפי' הכבד כולו קיים וא"י ממה לקח זה הלא גבי גלוד' דלקמן דבעינן שישתייר כסלע ע"פ כל השדרה או על ראשי פרקים ומקום טיבורו והת' הוא דאיבעיא להו ניטל כסלע במקום שדרה או בראשי פרקי' כו' וכל העור קיי' מהו כו' ומדלא איבעי להו הכא ניטל כזית במ"מ וכולו קיים מהו ש"מ דאין טרפות בכבד אלא בניטל כו' ונשתייר כזית רק שיהיה כזית במקו' עילוי דהדרא בריא ועוד לישנא דנשתייר משמע דבא לו' דאפי' שיור מהני וכ"ש בדאיכא רובא ואמתני' דגלודה ליכא להקשות כה"ג דסתמא קתני במתניתין גלודה פסולה אלא שברייתא קתני שאם נשתייר בו כסלע כשרה וכן הרשב"א והר"ן לא כ' אלא שאם יבש הכבד ולא נשתייר כזית במ"מ ובמ"ח אבל לעולם אם הכבד כולו קיים או רובו ואותן ב' זיתים ניטלו או יבשו כשר ועיין לקמן בדין הוריקה הכבד כו' (בסי' צ"ט) וכ"ז כת' להלכה אבל לא למעשה ואם התליעה הכבד מסקי' לקמן דכשר' אפי' התליע נמי במ"מ ובמ"ח ומסיק שאם נדלדלה הכבד פי' שנעקרה במקומות הרבה ומעור' עדיין בטרפשא כשרה והטור כ' בז"ה נדלדל' הכבד ממקום שהוא מחובר בו ועדיין היא מחובר' בטרפשא כשר' עוד כ' הטור וז"ל כ' הרמב"ם קני הכבד והם המזרקי' שבו הדם מתבשל אם ניקב א' מהם טרפה ול"נ דהא מכשרי' אפי' בניטל כולו חוץ חוץ מכזי' במ"מ ובמ"ח ע"כ וכן הרבה משיגי' עליו ולכן דבריו בטלים בזה והיכ' שנחסר' הכבד מתחל' ברייתה לדעת הרמב"ם הוא כשר שכ' בפ"ח דה"ש כל אבר שנ' בו אם היה חסר טריפה כך אם ניטל טרפ' אבל אבר שנ' בו אם ניטל טרפה אינה נאסר' אלא אם נחתך אותו אבר אבל אם נבראת חסרה אותו אבר ה"ז מותרת שא"ל תאמר כן נמצאת החסיר' והנטולה א' וכל אבר שנ' בו אם ניטל מותרת ק"ו אם חסר מתחילת ברייתא ולא נברא שהיא מותרת א"כ ה"נ גבי כבד אע"פ שניטלה טריפ' אם נחסרה מתחילת ברייתה כשרה אבל בנחסר המרה מתחילת ברייתה אין להכשיר מטעם זה שהרי כ' נמי כלל אחר בפ"ו כל אבר שאמרו חכמים בו שאם ניקב במשהו טריפה כך אם ניטל בחולי או ביד בין שנבראת בב' איברים כו' ומהררא"י הביא דבריו וכלליו לפסק הלכה בסי' ע"ז ואף שהרשב"א כ' עליו ולא נ"ל כן שהרי הכבד אחד מהמנויי' בניטלים וכל עצמינו לא אסרנו נטילת הכבד אלא מפני המרה ואם נברא' בלא כבד טריפה שגם היא חסרת המרה היא ולא מנו נטולה וחסורה אלא ללמדך שא' ניטל ביד וא' חסר מן התולד' טריפה שלא ליתן פתחון פה לבע"ד לחלוק ולומר דדוקא שחסר' מתולדתה אבל ה"ל וניטל כשרה או להיפך עכ"ל מ"מ נ"ל סברת הרמב"ם עיקר דלפי דבריו לא היה לו למנות חסורה ונטול' בתרתי אלא בחדא ולומר ז' מיני טריפו' וכו' א"ו דב' מילי נינהו גם כל היכא דליכא הכרע מן התלמוד' ראוי לתפוס דברי חכמים וידוע שהיה מן החכמים הגדולים ובעל סברא ובפרט בענייני הטריפות שחכמת הרפואה והטבע מסייע לברור דבר אמת מה שאינו מבורר להדיא מן התלמוד:

דין אם נמצאו ב' כבדים טרפה בכל עניין א"ל שמתחילין למטה מכזית במ"מ וכזית במ"ח ואם נמצאו ב' טחולין ונדבקו במקו' סומכה טריפה וכן ביתר רגל א' טריפה א"ל שהית' יוצא למטה מן הארכובה:

פסק כתב הרא"ש לקמן גבי בעלת ה' רגלים כו' בשם ה"ג שאם נמצאו ב' כבדים טריפה ב' טחולים כשרה וכ' הטור (בסי' מ"א) וז"ל ואם נמצאו ב' כבדים בבהמה או בעוף טרפה דכל יתר כנטול דמי וה"ל ניטל הכבד וי"א דאמרי' כאילו ניטל עם המקום שהוא דבוק שם הלכך אם הם דבוקים בכזית של מ"מ או בכזית של מ"ח טרפה ואם לאו כשרה וא"א הרא"ש ז"ל הסכי' לסברא הראשונה ר"ל שכ' בסתמא דהיינו בכל ענין והו' כפירש"י שפי' כל יתר כנטול דמי ר"ל כאילו ניטל כולו והנה לפ"ז הוא חומרא לגבי כבד למיטרפה בב' כבדים בכל עניין ומ"מ איכא נמי קולא לפי פי' גבי ב' טחולים שאם נדבקו בסומכי' לדעת רש"י והרא"ש כשרה דהא חשבינן כאילו ניטל כולה ולדעת הי"א הוא טריפה דהוי כאילו נוטל ממקום חיבורו והו"ל ניקב בסומכי' דטריפ' וז"ה דעת הרמב"ן ודעת הרשב"א להקל בשניהן כי מפרש כל יתר כנטול דמי כאילו אותו היתר נטול ולא נשאר שם אלא נקב במקום חיבורן וא"כ כל היכא שאתה הייתה נוטל היתר וחותכו בסכין לא היה עושה טריפה אף עתה אינה טריפה א"כ ב' כבדים לעולם כשרה אפי' דבוקם במ"מ שהרי אם חותכ' מכאן אין שם אלא ניקב הכבד וכן ב' טחולין אפי' דבוקים בסומכין לא חשבי אלא כאילו ניטל היתר והשניי' כולו קיים אלא שניקב מעט ואנו בעינן שניקב עד שלא ישתייר בסומכי' אפי' כעובי דינר ולכאור' יראה דפי' רשב"א עיקר חדא דלפי' הרמב"ן הו"לל כל יתר כנעק' דמי והוי משמע קצת מקומו עמו אבל בכלל כנטול דמי לא משמע שיה' נעקר מקומו עמו גם לפירש"י ק' דהו"לל כל יתר כחסר דמי שהרי אילו הלשונו' מתחלפין כדלקמן גבי ריאה חסיר ויתיר כו' אלא שצריך לדחוק לפי דבריו הא דלקמן גבי יתר ברגל דטריפ' מ"ט נחשבי' כאילו אינו אלא שהרשב"א נשמר בזה וכ' בז"הל א"כ יתר ברגל למה היא טריפ' משכח' לה כגון שהיה מחובר במקום בוקא דאטמא בענין שאם תעקור את זה ישמוט בוקא דאטמא של חבירו (וכן אם הוא מחובר במקום צ"ה) בענין שאם ינטל יחתך צ"ה של חבירו טרפה ואם היה יכול ליטלו בלא קלקול אפי' ברגל כשרה וכ"ז הוא דוחק גם הרשב"א כ' בת"ה דכל דבריו אינה אלא להלכה אבל למעשה יש לחוש לכל הפי' ולאסור ב' כבדים בכל ענין כפרש"י וגם לאסור ב' טחולין אם נדבקו במקום סומכי' כפי' הרמב"ן וכן יש לאסור ביתר רגל א' בכל ענין א"ל שהוא יוצא למטה מן הארכובה דכשרה לכ"ע וכן אם שני הכבדין מתחילין למטה מאותו כזית במ"מ ובמ"ח ג"כ פשיטא דכשרה לכ"ע:

דין הריאה שניקבו ב' הקרומים טריפה ואם ניקבו זה שלא כנגד זה כשרה וריאה שמשמעת קול כשנופחים אותה אם יודע היכ' הקול יוצא מניחים עליה קש או נוצא ונופחין אותה אי מבצבצא טריפה וא"ל כשרה ואי לא ידעינן מהיכן יוצא משימין כולה בכלי המחופה באבר מלאה מים דוקא פושרים ולא קרים ולא המין אי מבצבצא טריפה וא"ל כשרה ועניין פושר הוא כהפשר המים של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ואם שמו הריאה תחילה במים חמץ שוב אין לה בדיקה אח"כ אבל אם שמו כבר במים קרים ונפחוה כבר ואינה מבצבצא כשרה:

פיסקא הריאה שניקב' או שחסרה רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה וא"ל קרמא תתאה ומסיק דאי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה מגין מדרבא דא"ר ריאה דאיגלי' כאהינח סומק' כשרה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מגין מדרב יוסף דאמר ר"י האי ריאה דאוושא פי' שמוציאה קול כשנופחין אותה אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עליה גילא או גדפא או רוקא ונפחינן לה אי מבצבצא טריפה וא"ל כשרה ואי לא ידעינן מהיכא קא אוושא בדקינה לה במיא פושרי בחמימי לא משום דמכווצי לה בקרירי לא משום דמטרשי לה פי' מקשין אותה כאבן ואפי' לא יראה נקב אלא בקרום התחתון ולא בעליון מים קרים מותחים אותה ומתקרע אף העליון אלא בדקי לה במיא פשורי אי מבצבצא טריפה וא"ל כשרה תתאה אינקב עילאה לא אינקב והאי דאוושא זיקא דביני ביני הוא וכ' הטור (בסי' ל"ו) שיהיו המים פושרין כהפשרת המים של של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ונתחממו קצת מחום האויר והוא מדברי הרשב"א שכ"כ בת"ה ומצאתי שכ"כ בה"ע בשם ה"ג והיכא שבתחילה שמו הריאה לתוך מים חמין לבודקה שוב אין לה בדיקה אח"כ שהרי כבר נתכווצה ונסתמו הנקבים אכן אם שמו כבר במים קרי' אם נפחוה כבר ואינה מבצבצ' מכ"ש דכשרה וה"ה אם הוציאוהו מיד והניחוה אח"כ בפושרים ונופחים אותה שכשר' בבדיקה ואף שהר"ן כ' שאחרים פי' דמטרשו לה שמקשין אותה וסותמין הנקב לא מיחוורא האי פי' כ' הא"ז שאם נקבו שני הקרומים זה בלא זה דטריפה הואיל והריאה שואבת כל מיני משקה ומשמעת קול גמדא ליה ופשטא ליה ואין זה דמיון הגון דשם גבי ושט הוא דאכלה ביה וגם פעיי' ביה ביותר מש"כ הכא ועוד הקנה משמעת קול ולא הריאה עכ"נ דכשרה כמ"ש הרשב"א והטור אחריו ומ"מ נראה כל היכא שמבצבצת טריפ' אפי' אם נוכל לידע שיש נקב במקום א' ולמעלה או למטה מקרום התחתון וא"כ נאמ' הרי דמבצבץ משום שהרוח יוצא בין שני הנקבים מה בכך ס"ס הרי נקב פתוח לפניך אבל היכא דלא מבצבצא כשרה אפי' ידעינן שנקבו שני הקרומי' מאחר שאינם מכוונים להדדי כ' ר"י שהכלי שמשימין הריאה בתוכו צריך להיות מחופה באבר:

דין דאם נגלד קרום העליון של ריאה כולה כשירה וצריכה בדיקה שלא יהא מפקא זיקא:

גופא אמר רבא ריאה דמיגליד כאהינא סומקא כשרה פירש כתמרא אדומה וכ' הרא"ש וז"ל כ' בה"ג והוא דלא מפקא זיקא מתוך לשונו משמע דבעי בדיקה אע"פ שאין לשון התלמו' משמע כדבריו דלשון כשר משמע אף בלא בדיקה ומיהו מסתבר כדבריו כיון דנשתנית מברייתה וקרום התחתון דק צריך נפיחה שמא ניקב ע"כ וכ"פ הרשב"א דיש לחוש לדבריהם וכ"ד הר"ן:

דין ריאה שהיא אדומה מאוד אפ"ה כשר' אפ' יש מכה בדופן ואין חילוק בין כולה בין מקצתה כשרה ובארנו דכל המראות הפוסלות בריאה אינן פוסלות אלא לאחר נפיח' וא"כ הא דאדומה כשירה אפי' לאחר נפיחה מיירי:

אמר רבא ריאה שהאדימה מקצת' כשרה האדימ' כולה טריפה א"ל רבינא מ"ש מקצת דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים אינו חייב בחבלה עד שיצא מהן דם וכ"ת לח' שרצים מדמינן לה ותנן נצרר הדם אע"פ שלא יצא א"כ אפי' מקצתה נמי אלא ל"ש פירש"י ל"ש וכשרה כדאמרי' בשמעתין אדומה כשרה מדר"נ וכ"ד לאפוקי פי' ר"ח שפי' ל"ש וטרפה והא דק"ל אדומה כשרה חילק ר"י ואומר דמיירי שחוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה והכא מיירי שאינה חוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה וכ' הרא"ש ול"נ דכל מראות הפוסלות בריאה אי מתלבנין ע"י נפיחה כשרה כי בעוד הבהמה חיה הריא' מלאה רוח ונפוח תמיד הלכך אין שנוי אלא בריאה נפוחה וכן מצאתי אח"כ כ' בשם הגאונים ובשם הרמב"ם ויש מחלקין דשאני אדומה משהאדימה דהאדימה משמע אדומה ביותר והוא בא מחמת לקותא ואדומה משמע מתולדתה שלא נבלע בה דמה ול"נ לי דא"כ גבי אדומה ה"ל למבעי אדומה דכשרה היכי משכחת כיון דאיכא הפרש בין אדמומית לאדמומית כדבעי ירוק' היכי משכחת לה ור"א פי' דהאדימה דהכא מיירי כשהאדימה מחמת מכה שנמצאת לה בדופן נגד הריאה מדמייתי עלה מהחובל בשבת וכיון שנצר' הד' מחמת מכה סוף העור לינקב וטרפה וכיון דלא ידעינן אי איכ' לדמויי קרום הריאה לשאר שרצים ע"כ לחומרא מדמינן לה לח' שרצי' וטרפה ול"ד כלל לאדמומי' דממילא דלקמן וכן עיקר ע"כ ומה אעש' שרוצה להכריע נגד כל הגדולים והרי"ף רש"י והרמב"ם כולם פיר' ל"ש וכשרה ולא חילוק בין בא מחמת מכה לבא ממילא והסכימו לדבריה' אף האחרוני' הרמב"ן והרז"ה והרשב"א והר"ם נתן טעם לדבריה' וז"ל ולפי שקלא וטריא דסוגיין לא משמע כן כדברי ר"א דכיון דמעיקר' אהדריה להתירא ואמרי' מ"ש מקצתה דהדרא בריא כולא נמי הדרא ברי' וקא' נמי דלח' שרצים ליכא לדמויי דא"ה אפי' מקצתה נמי ואסיקנן אלא ל"ש וכשרה וכ' ב"י וז"ל ונר' דסוגיין דאפי' נמצאת מכה בדופן והאדי' הריאה כנגדה כשר כיון שלא הוזכר פיסול זה בתלמו' לדעת המכשירין ומ"מ שמעתי מפי טבח בקי שפעם אח' ראה מכה בדופן ובדק בריאה כנגדה ומצאה אדומה ומשמש בה ונחתכה וכל כה"ג פשיטא דטריפה ולא מחמת המראה אלא משום דה"ל בשר מעופש כבשר שהרופא גוררו וכי ההיא ריאה דנפלה תילחא תלחי:

דין (ריאה שיבשה מקצתה עד שנפרכה בציפורן טריפה ואוני של ריאה שיבשה קצת ואינה נפרכת בציפורין מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרא בריא כשרה או יתן מים לתוך הקנה אם תחזור לברייתא כשרה):

אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה ועד כמה אר"פ משמי' דרבא עד שתה' נפרך בצפור' אבל אם אינ' נפרכ' בצפורן כשרה דהדר' ויבשות הכבד כבר כ' בסי' י"ז ואם יבשה כולה אפי' אינה יבשה ממש להיות נפרכת בצפורן אלא שצמקה אפ"ה נקראת חרותה שכשרה ב"ש וטריפה בידי אדם כדלקמן סי' צ' והנה כ' הא"ז בשם ה"ג אונה דריאה דיבשה קצת ואינ' נפרכת בצפורן מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרה ברי' כשר' או נותן מים בתוך הקנה אולי תחזו' לקדמותה וכשרה כשתחזור ע"כ וכ' ב"י ויש לתמוה למה צריכ' בדיקה ואף אם בדקוה ולא חזרה כשרה היא כיון שאינה נפרכ' בצפורן ואע"ג דבצמקה צריכה בדיקה כדבסמוך כבר פסקו הפוס' דהא בצמק' כולה עכ"ל ואני אומר דדעת ה"ג כל היכא שצמקה אונא שלימה הוי כחסר ומש"ה טריפה ול"ד לריאה דהיכי שצמקה ולא צמקה כולה דכשרה משום דחסרון בריאה אינה פוסל היכי שהיא שלימה מבחוץ משא"כ באונות ומ"ה מאח' שדברי ה"ג דברי קבלה והא"ז בעל הוראה הי' אין לסו' מדבריה' ואע"פ שבדיקה זו אינה כבדיקה דלקמן גבי צמק' כולה ג"כ אינה דומה צמוק' אונא לצמוקת ריאה:

דין ריאה שיש בה הרבה גוונים ממראות הכשרים כשרה ואפי' אם הם מראות האסורות אם יש בהם מוגלא כשרה:

אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי אוכמי חזותא כשרה וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו איכא מאן דפריש גילדי דדמי למצורע וחזותא פירש"י והרי"ף דוקא הני גווני דלא מיטרפא כגון אדומה ירוקה וכ' הטור (בסי' ל"ח וז"ל) ואפי' נהפכה להרבה גוונים לא אמרי' נתקלקלה ועתידה להנקב וכשרה וא"ת אוכמי אמאי כשרה לפי מה שפירש"י שיש בה מראות שחורות הא אמרי' לקמן כדיותא טרפה ותירץ ר"ת ז"ל דהא אמרי' כדיותא טרפ' היינו ברובא וכן עשה מעשה והכשיר במקצ' משום דהדרא בריא וכ"כ הראב"ד ז"ל המראו' הפוסלו' בריאה דוקא בכולה אבל במקצת הדרא בריא והביא ראייה מדנקט ריאה שיבשה מקצתה ולא קאמר ריאה שיבשה סתם מכלל דבשאר מיני טרפו' שהזכירו בסתם ולא אמר מקצת' עד שיפשוט בכולה ואין נר' לר"י דכיון דאמר דשחור אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מ"ל מעט כיון דלקוי הוא וכל לקותא חשיב כאילו ניקב' וכן מוכח מדבעי לאיפלוגי לעיל בין אדומה בין כולה למקצתה ומסיק דל"ש מכלל דכל מיני מראות אי הוה לקותה בכולה ה"ה במקצת והא דאמר ריא' שיבשה במקצתה משום דבכולה קודם היבש היא פסולה כגון בצימוק דהיינו חרותה (ע"כ מדברי הרא"ש ומסיק תו' דאוכמי דהכא היינו כי כוחלא דלקמן דאמרינן דכשרה וצ"ל כמו שפירש"י והרי"ף ובה"ג במראות כשרות איירי) וכ"ד רוב המחברים אלא שהר"ן כת' בשם הרא"ה וז"ל נר' דהכא במראות הפוסלות עסקינן ואפ"ה כשר' לפי שאינה פוסלת אלא כשהשינוי הוא בעור מחמתו ולא מחמת המוגלא שבתוכו אבל הכא האי שינוי מראה לא מחמת העור הוא אלא מחמת המוגלא שהיא בהני גילדי דהיינו צמחים משתנה העור מלמעלה ומ"ה כשרה ע"כ ואומר אני אף שסוגייא ההלכה לא משמע דאיירי בצמחי' מלאים מוגלא אלא במראות לחוד מ"מ דינו אמת דלא שינוי מראה הוא אלא כשבא בעור מחמתו ולא בדבר המלא מוגלא כי אין שם מראה עליו ומ"ש ב"י לא ראיתי לא' מן הפו' שהזכיר חילוק זה אין זה ראיי' כי לרוב פשיטתו לא הזכירו ואף הוא לא הזכיר אלא כדי לפרש הסוגייא:

דין ריאה שיש בה ב' בועות וא' נקובה וא' אינה נקובה ואינה יודע אם לאחר שחיטה ניקבה או קודם לכן טריפה ואין מדמין לנקוב השנייה ולדמות אם הנקבים דומין במראה ואם יש לתלות הנקב במשמוש יד הטבח תלינן וכשירה:

אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועות ר"ל אין מקרבין הבועות להדדי פי' אם יש בריאה ב' בועות א' נקובה ואח' שאינה נקובה ולא ידעינן אי האי דאינקב אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה אין אומרים ינקבו גם השנייה ואם הן דומות כשרה אף ע"פ שמקיפין בריאה כדלקמן לפי שאין היכר בנקבי הבועות כמו בניקבי הריאה ופירש"י דכי אמרינן אין מקיפין ואסרינן לה בדאינקבא היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא וכ"כ הר"ן מכלל דבריו נשמע (דהיכא) דממשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא ולאח' שחיטה ולמדנו מדבריו דאע"ג דאיכא ריעותא כה"ג בריאה דא"ל מחמת בועא אינקיב ומחיים תלינן בטבח' ולקולא ע"כ והא דמטרפין נקב בבועא אין חילוק לאונא בין אומה כדלקמן סימן כ"ו:

דין תרי אוני דסמיכי להדדי שלא כסדרן דהיינו ב' אונות החיצונו' נסרכו ממעל לאמצעית או מתחלתה טריפה וכן אפילו כסדרן כל שהסרכות הולכת מגב לגב או מחי' לגב טריפ' ואפי' מחיתוך לחיתוך אם הסירכא יוצא בשיפולי דאונא ונסרכה במקום מגולה ממני' טרפ' אבל אם נסרכ' לחיתוך כסדרן ממש כשרה ואפי' עיק' (מתפרקי') והוא שלא יהו נסרכה מחצין ולמעלה אבל נסרכה מחצי' ולמעלה קרוי חלון וטריפה וכן אם נסרכה מחי' לחי' באלכסון טרפה אם האלכסון יוצא מחצי' ולמעלה וסירכא תלוי' כשרה ואם נסרכה לשומן הלב נוהגין לנענע ג' ד"פ ואם נתקת כשרה ודוקא בבהמ' ישראל ובהמה גסה ודוקא שלא יהא הסירכ' נשאר' בבשר הריאה אבל נשאר' בבשר הריאה טריפה ומותר למעך סירכא ביד ודוקא בנחת אבל לא בחזקה ולא בסמרטוט כלל והבודק כשמכניס ידו לבדוק יכניס בנחת ואפי' אומ' באומ' כשרה כשהי' כסדרן ממש אבל חלון אסור בו אפי' מחצי' ולמטה והיכא שנסרכה כסדרן ומפקא זיקא במקו' הסירכא טריפה. דין טבח שהכניס ידו ואמר טרפה ואח' כך הכניס ידו טבח אחר ולא מצא כרפו' אפ"ה טריפה כי אולי הבודק האחרון הכניס ידו בהוזק והעביר הסירכא או שמא העבירה הראשון בהוצאת ידו:

ואמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדרי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ופי' רש"י ל"ל בדיק' לפי שהסירכ' זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשק' נעשה עב בתוכה כמין גלייל"א ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום וכ"מ בתשוב' הגאונים ואע"פ שהוא סותם הנקב ואינו מוציא רוח הא אמרי קרום שעלה מחמ' מכה בריאה אינו קרו' שסופו ליסתר ודוקא שלא כסדרן כגון שתי' החיצונו' נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה אבל כסדרן היינו רביתייהו לפי שזו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אין מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרקת ונסתר וכן הלכה דליכ' מאן דפליג עליה וכ' הרא"ש מדפירש"י כגון שנדבקו שתי החיצונות ממעל לאמצעית או מתחתיה משמע שאם נסרכ' מן החיתוך לגבה דחבירת' (שאצלה) או מגב לגב לא מיטרפא ול"כ דמשמע דלא מכשר אלא כסדרן ממש במקום ששוכבות זו אצל זו דהיינו רביתייהו אבל על גב חבירתה או מגב לגב או מחוד של אונה לחוד של אונה שאצלה טרפה דלא רביתייהו הוא ונמשך זה מזה ומתפרקים ע"כ וא"י ממה לקח משמעות זה מרש"י כי רש"י פי' מתחלה לישנא דלא כסדרן שהוא מן הפשיטות מעניין שפי' ומכח הלכה נוכל לומר ה"ה בכה"ג מחתוך לגב נמי שלא כסדרן הוא ואדרבא כת' הר"ן ולפי שיטה זו של רש"י שהוא אומר שאין סירכא בלא נקב ראוי לאסור סירכא תלויה בכ"מ שהיא וכן ראוי לאסור אפי' כסדרן כל שהסירכ' הולכת מגב לגב או מחתוך לגב ואפי' מחתוך לחתוך אם הסירכא יוצא' בשיפולי דאונא ונסרכה במקום מגולה ממנה טרפה לפי שאפשר שמאותו מקום מגולה הוא הנקב ואין האונא סותמת שם וסירכא לא סתמה דהו"ל קרום שעלה מחמת מכה בריאה ע"כ ומ"מ נרא' דאף לפי טעם של רש"י לא בעינן אלא כסדרן ממש דהיינו מחתוך לחתוך אבל באלכסון אין לנו ראייה להיתר וגם אין טעם ברור לאיסור מאחר שהוא בין האונות א"כ אין עומד להתפרק וגם אינו במקום מגולה א"כ הוי סתימא מעלייתא וכ"פ הר"ן להדיא ולא כמש"כ במקצת הגהות של ה"ש אשכנזים ואף שלפי פירש"י יראה כל היכא דאיכ' כסדרן כשרה בין למעלה בין למטה וכ"פ ר"ה להדיא להכשיר באוני דסירכי להדדי ועיקרן מתפרקי וכ"כ הרי"ף בתשו' וכ' הרא"ש שכן המנהג אכן ר"ח כ' רב מפי רב אפילו סריכי ב' אוני באמצע ועיקרן מיתפרקן מהדדי טרפה דס"ל שבסוף יתפרקו מדדי מאחר שאינן מחוברי' מעיקרן והטור כ' בשמו (בסי' ל"ט) אפי' כל היכא דמיתפרקא שיש פיצול ביניהן בין בראשו באמצעית' בסופו לדעת ר"ח טרפה לפי שסופו להתפרק ומנהג אשכנז להכשיר כדעת ר"ה והרי"ף היכא שפתוחה מראשו עד החצי' ומן החציה למעלה היא נסרכת נקרא חלון וטרפה ונתנו טעם לדבריהם מאחר שבמקו' עיקר חיבורן אהדדי במקו' המיצ' מתפרקי ואח"כ במקו' פירודן נסרכו עומ' להתפרק וטרפה ולפ"ז נוכל לקיים אותה הג"ה שאם הוא באלכסון טרפה פי' (שמתחלת הסירכא) סמוך לעיקרן והולך באלכסון עד שיגיע לחציה ולמעלה טרפה כדין חלון והנה בעלי התו' לא הכריעו אם הטעם של רש"י עיקר שאין סירכא בלא נקב וכמ"ש או כמ"ש ר"י הטעם הו' משום שסופה להתפרק והיה נקב ומ"מ כ' שמתוך תשו' ה"ט של ר"ג ותשוב' גאונים שכ' ר"י ט"ע מוכח שאין סירכא בלא נקב וכ"ד ב"הע והרשב"א והרא"ש נמי תפס דרך רש"י וכ"ד הרמב"ן והר"ן נמי כת' שכך משמע בירו' לפ"ז ראוי להטריף סירכא התלויה כמ"ש הר"ן אכן הרא"ש כ' וז"ל ואע"ג דמסיקנא דאין סירכ' בלא נקב נהיגי להתיר ס"ת לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחות הריאה ולא בא ממקום נקב וכיוצא ביה נמצא בתשובת הגאונים פעם א' נכנסו מר ר"צ גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידיהם אצל מ"י גאון אמרו לו שמענו עליך שאת' מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח וכשר א"ל ח"ו לא כך אני מתיר אלא פעמי' שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאומות ולאונו' ולעינונית' דורדא והתרתי לאחוז הקנ' ולנענע את הריא' ג' וד' פעמים יפה אם תנתק הסירכה מאיליה אני מכשירה אבל לפרק ביד לא התרתי והסכימו כן כל בני הישיבה והורו כן לכל ישראל וכן נוהגין בכל ארץ אשכנז דכל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה אומרי' דלאו סירכ' היא אלא ריר בעלמ' שנתפשטה מליחות הריאה וכשרה והסירכא אם ימעך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת ע"כ וכן המנהג להתיר סירכ' תלויה כדברי הרא"ש ובענין הנענוע אם נוכל לנענע אף שאינ' ניתק' במיעוך היד של הטבח המנהג להתיר' בבהמה של ישראל ודוקא בבהמה גסה כן קבלתי מטבחים מומחין ומ"כ בש' מהרי"ל מתי שמנענעין הריאה ונשא' הסירכא בבשר הריאה טרפה משום דאין סירכ' בלא נקב אבל נשא' בשומן הלב כשרה ודנין אותה כריר בעלמא ע"כ וסברא ישרה שאם נשאר בבשר הריאה ולא נתקה מן השומן איגלאי מילתא דמן הריאה באה אכן אם נתקת באמצע אין כאן הוכחה דמן הריאה היא באה שדר' הריר לנתק באמצע גם המנהג בכל אשכנז למעך הסירכות באצבעותיו אף שהרשב"א כ' שבזה לא שמענו מחכמים בשום מקום וכל הנוהגין כן מאכילין טרפות לישראל כך הוא לפי דעתו אבל לא שמעתי אין ראייה ודברי המתירין אני אומר עליהם ברוך שבחר בהם ובדבריה' כי מושג בשכל ובחוש כך הוא ואף שהטור הבי' דברי רשב"א באחרונה ואף הרא"ש לא כ' אלא שהמנהג הוא בכל ארץ אשכנז כל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת כו' אבל לא כת' למעך אותם בין אצבעותיו ומ"מ נראה מאחר שכ' אח"כ והסירכא אם ימעך אותם כל היום באצבעותיו היא הולכת ומתחזקת ביות' משמע להדיא שאם מנתק בכך שהיא כשרה אכן שמעתי שבמקצת הקהילות שאינן בני תור' לוקחין סמרטוט עבה וממעכ' בה בודאי אנשי' כאילו מאכילין טרפות לישראל להדיא וראוי להזהיר הטבחי' שאל ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט ולא (בסמרטוט) וז"ל הכל בו כ' הר"י הלבן בתחילת בדיקתי הטרפתי כמה בהמו' שמצאתי בהם סירכות דקות מספיקא וטעיתי וטועה כל מי שמטריף סירכ' בת יומא כי נמצא בה"ג ובתוש' קדמונינו כי סירכא ב"י לאו סירכ' היא ובמה נדע אם היא ב"י אם מכניס אצבעו מתחתיה ומגביה קצת אם נפסקה מאיליה מחמת הגבהה כ"ש היא ב"י ואם לאו נטרפה הבהמה וקבלה בידי מרבותי ומא' זובחי הזב' הבקיאי' הבהמה שלא הושקתה מי' סמוך לשחיטה כולה מליאה סירכות דקות וקשות והשוחט צריך שיכניס ידו בבהמ' בזריזות בלא רפיון ידים וימשמש בבהמ' בכל צדדי' בין לגבי דפנות בין לגבי שומן ואז סירכות הבאו' מחמת חמימות הבהמה מתנתקות וכל הסירכות הבאות מחמת טריפות מתקיימות ולאחר שיוציאו הריאה לחוץ אם יראה אח"כ טרפות אחר אין לבדוק כ"א כמו שהעידותי מפי הגאונים ולא יותר עכ"ל והנה מ"ש בשם הגדולים בסירכא ב"י דברים של טעם הם וראוי לסמוך על קבלתו אכן מ"ש שהשוחט מכניס ידו בזריזות כו' לא כן קבלנו ואדרבא בכל נוסחי הלכות בדיקו' כת' שיכניס ידו בנחת וכך הלשון כשהבודק בא לבדוק ויחתוך חצר הכבד יזהר שיחתוך בנחת ולהטות ידו לצד הצלעו' שלא יחתוך לצד חלל הגוף אולי יחתוך שום סירכה אם ישנה שם וכשיכניס ידו לפנים יוליכנה בנחת בין הערוגות לצלעות ובין האונות כו' וכן יראה מלשון הרא"ש דלעיל שכ' שכל סירכא שתנתק כשהטבח מכניס ידו בנחת כו' וגדולה מזו כ' ר"י טבח שהוציא ידו ואמר טריפה ואח"כ הקצב או בודק אחר הכניס ידו ולא מצא טרפו' הראשון נאמן שאולי הבודק השני הכניס ידו בחוזק והעביר הסירכות או העבירן הראשון בהובאת ידו ועד א' נאמן באיסורין בדבר האסור וכ"כ הגאוני' בתשובה ע"כ וכן נמצא בתשובת הרא"ש כה"ג ויתר חילוקים מהכחש' הבודקים כתבתי בפ"ק סי' כ"א והא דמכשירין כסדרן אין חילוק בין (אונא לאונא או בין אונא לאומא) כך קבל רש"י מרבו הזקן ר"י בר יקר ואף שהתוס' כתבו בשם ר"ת כל המאכיל אונא הסרוכה לאומא מאכיל טרפות לישראל וראוי היה לחוש לדבריו כי כולנו מימיו שותין וכן בה"ג בתשובת הגאונים אכן רבו המתירים כי ר"י כת' שר"ג ורב נחשון גאון ור"ח ור"י בר יהודא וריב"א כולן מתירין ועוד ניתוסף עליהן הר"י בר"צ בשם גאונים ואמר שהתירו בכנופיא וכ"פ רשב"ם הלכה למעשה וכ"ד הרא"ש והרשב"א והר"ן ועיקר ומ"מ מ"כ וז"ל כ' הר"ש שמעתי שהטריף מורי אונא באומא (ועיקרן) מפרק משו' דתרי קולי לא מקלינן חדא שהוא אונא באומא ועוד דהוי חלון ויפה כ' שהרי ר"ח כתב שיש קבלה בידו רב מפי רב להטריף חלון אלא שאנו מחלקים בין מחצי' ולמעלה ובין מחציה ולמטה דרך פשרה וא"כ בצירו' ע"כ אומא לאונא שבלא"ה מטריפין גדולים הראשו' אונא לאומא א"כ כה"ג אפשר דכ"ע מודו דטריפה ואף את"ל דאינן מודים מ"מ לא מקילין כ"כ והיכא שנסרכה כסדרן כ' הרא"ש וז"ל ויש מן הגאונים שאומרים הא דמכשירין כסדרן היינו דוקא ע"י נפיחה ומדקדקים מהא דקאמר גבי שלא כסדרן ל"ל בדיקותא מכלל דכסדרן מתכשרי בבדיקה ור"ה גאון ז"ל כ' דלא בעינן בדיקה וכן מוכח הלשון דקאמר היינו רביתייהו ע"כ ונראה בעיני מ"ש שיש מן הגאונים מצריכין בדיקה היינו בדיקה מיוחדת או ברוק ונוצה או בפושרין לראו' אם מבצבץ משום דחיישינן שמא מתפרקין ויש כאן נקב דהרי לא באנו להכשיר כסדרן אלא משום שאין סופו להתפרק והוי סתימא מעליות' א"כ מ"ה אמרינן דבעינן לבדוק אי הוה סתימה מעלייתא או לא ומ"מ כ' הרא"ש לא בעינן למיבדקה ונר' בעיני לדידן דבדקינן כל בהמה בנפיחה כשנופחין אי מפק' זיקא במקום הסירכא טרפה אבל מה שנמצא כ' בשם העיטור דאפי' מפקא זיקא כשר משו' דהוי סתימא מעלייתא כחלב טהור שסותם לא אוכל לפרש אלא דאיירי שחתך הסירכא בסכין סמוך לבשר דאז אפי' מפקא זיק' כשרה דאי לא הוה נחתך הוי סתימא מעליותא:

דין היכא שסירכא יוצאה לאונה א' ונסרכה לאותה אונא עצמה במקום אחר טרפה ואם נסרכה מגג ערוג' זו לגג ערוג' טריפ' אבל מחיתוך ערוגה זו לחתוך ערוגה זו כשרה:

פסק מ"כ בהלכות בדיקת אשכנזים שאם הסירכ' יוצאה מאונא אחת ונסרכה לאותה אונא עצמה למקום אחר כשר וכ"כ הכל בו סירכא שהוא ממקום למקום באונא או באומא עצמה מנהג נרבונא להתיר כר"י דסירכא תלויה עכ"ל ול"נ דלא שרי בה"ג אלא לדברי האומרים יש סירכא בלא נקב אלא דחיישי' שמא תתפרק ובהא ליכא למיחש בהכי אבל לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב והכי ק"ל כדפרי' א"כ כיון שנסרכה אינה הפשטה ליחות הריאה אלא סירכא ממש היא ואיכא נקב וטרפה דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ומהר"י דחק עצמו וכ' ואפשר שאפי' לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב כשרה שאילו היתה סירכא חזקה היתה נדבקת באונ' אחרת כו' וסברא חלוש' היא דאיזה מקו' שפגע בתחילה בדבוקו נסרך דאל"כ אין לדבר סוף וגם בטור יו"ד משמע להדיא שטרפה שכת' וז"ל סירכא תלויה פי' שאינה נאחזת בראשה השני לשום מקום אלא כחוט יוצא ותלוי בה כשרה משמע להדיא שאם נסרכה בשום מקום שטריפה וכן עיקר עוד מ"כ בשם המרדכי שאם נסרך מגג ערוג' זו לגג ערוג' שטרפה ופשוט ותמהו עליו למאי כתבי' ונ"ל למידק דוק' מגג ערוג' אבל למטה הימנה מחיתוך ערוגה זו שכשרה לפי ששם שתי הערוגות במיצר השדרה ואינה מתפרקת וגם לא חשבינן במקום גלוי דהא בין שתי ערוגות הן ותדע דאל"כ הול"ל מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה זו דטריפה:

דין ב' בועי דסמיכין להדדי ואין ביניהן הפסק אלא כחוט השערה טרפה ואפי' מלאים מים זכי' ואם י"ש הפרש ביניהם כקש מותר וצמחים קשים אפי' סמוכים כשרים ומורסא של ריאה וקרום הריאה מכסה עלי' ואינה גבוה מבשר הריאה אינה אוסרות בסמוכו' והיכא דאיכא חדא בועה ונרא' כב' מייתי סילוא ובזעינן לה אי שפכי אהדדי חדא היא וכשרה ואי לא ב' אינו' וטריפה ואפי' אי שפכי להדדי צריך לבדוק אם בכיס א' מונחות כשרה ואי בשני כיסין ויש הפסק ביניהן טרפה:

ואמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לי' להו בדיקותא דגמירי דמחמת נקב שעלה בריאה היו סמוכים זה לזה והוא שאין ביניהן היכר בשר חדא ומחזי כתרתי' מייתי' סילוא ובזעינן לה שפכי אהדדי חדא היא וכשרה ואי לא תרתי אינון וטרפה וכ' בא"ז דוקא דליכא ביניהן אלא כחוט השערה טרפה אבל אם יש שם ב' חוטין כשרה דאז ודאי אין לתלות בנקב כ"מ מל' ר"ג ויתכן לפרש"י אבל לפי' ר"י מיירי שאין ביניהן כלל מן הריאה אלא הכל לקוי מפני הבועה ע"כ והמנהג להחמיר להצרי' ביניהן הפסק יותר מחוט השערה וכ"כ התו' בשם ה"ג דאפי' יש הפסק ביניהן כח"ה טרפה אף שיש הרבה המתירים מ"מ דברי ה"ג קבלה ובפרט היכא שגאוני עולם מסכימים עמהם ומ"מ משמע אי איכא בינייהו כב' חוטין לא חשיב סמיכי להדדי וכשר ואפשר הטעם דח"ה קרוי היקף בשר ומ"ה אין ח"ה קרוי היקף בשר לב' בועות משום דהוי כמו חצי חוט לכל בועא אבל בבועא א' כגון בשיפולי הוי היקף אפי' בח"ה ובנוסחי' ה"ב אשכנזים כ' שאם יש ביניהן הפרש כקש אז מכשירין וי"מ אם יש ביניהן כשני חוטי השער אז הוא כשר משמ' דחשי' המכשירי' בב' שערות כדעת יחיד ור"ל שאין להתי' אלא בהפרד הקש וכ"נ עיקר דאין אנו בקיאים בשיעור לחלק בין שער א' לב' שערות לכן ראוי להחמיר בספיקא דאוריית' ויש מקומות שרוצים להקל בב' בועות היכא שמלאים מים זכים ואין זה נכון וז"ל הרא"ש ב' בועי דסמיכי טרפ' ואפי' מלא' מ"ז ודלא כרשב"ם ורי"בן דלא מטרפי' בתרי בועי אלא מליין מוגלא ודקדקו מדקאמר בועי משמע שמליאים מוגלא מלשון פרח אבעבועות והקשה ר"מ לדבריהם הא דקאמר הכא ההיא בכוליא איתמר ואמאי לא מוקי לה אף בריא' לעניין תרי בועי דסמיכין להדדי אצא ודאי אין חילוק בריאה אף לענין תרי בועי בין מים זכי' ובין מוגלא ואף במים זכים שייך לישנא דבועי כדכתיב מים תבעה אש ומל' מבועי מים ואף בלשון משנה במסכת' מקוואות משיניחו אבעבועין ע"כ ודבריו נכוחים וכ"כ ר"י שכן הסכימו רוב המחברים אכן נראה נהי דאף במ"ז מטרפי' משום דנקרא בועי אבל צמחים קשים דאין שם בועא עליהם כשרים אפי' בסמוכי' וכ"כ ר"י שיר ליאון צמחים שום אפילו סמוכה כשרה וכן פי' ר' יעבץ דאותו שלנו זמנין סגיאין חזינן דלא שפכי אהדדי ומכשירין לה מ"כ (בתשובת מהרי"ו) במורסא של ריאה וקרום שלה מכסי עליה ואינה גבוה מבשר הריאה אינה בועה לאסור בסמוכות ע"כ ודברים של טעם הם חדא דלא נקרא בועא אלא דבר הבולט ומבעבע לחוץ מלשון ומבועי מים וגם לפי הטעם שפירש"י ודאי נקב היה שם והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו וא"כ השתא חזינן שלא היה נקב שהרי לא העלה מידי לחוץ כדרך מכות הנקובות שמפלטי' לחוץ ונקרמים למעלה וכ"ש לפי מ"ש (הר"ן) שעיקר הטעם כדברי מי שמפר' כיון שסמוכות זו לזו מתוך שכל אחת דוחקת את חבירתה סופו של עור לינקב והרי הוא כאילו ניקב מעכשיו וכ"פ הרשב"א א"כ היכא שאינם בולטים אינם דוחקת וכשרה עוד מ"כ בשם מהרי"ל היכא דאיכא חדא בועא ומתחזיא כתרתי אפי' כי שפכי להדדי לא מכשירין בכך אלא צריך תו בדיקה אחרת לראות אם בכיס אחד הם מונחות שאין הפסק ביניהן אז היא כשירה אבל אם בב' כיסין ויש הפסק ביניהן אפי' כי שפכי להדדי טריפה וחשבי ליה לתרי בועי דסמיכי להדדי ע"כ ואומ' אני דטריפה אף לפי הטעם של הר"ן אע"פ שאין שייך לומר דוחקות זו את זו שהרי הם נשפכים להדדי מ"מ מאחר שיש נקב ביני וביני דשפכי להדדי א"כ חיישינן לנקבות הריאה שהרי מן קרום של הריאה עלה הבועא אלא שנתקרבו אח"כ להדדי והוי כקרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינה קרום:

דין סירכא תלויה היוצא מן הבועה אסורה ואפי' באונא אבל היוצא מן הטינרי כשר:

פסק כתב הראב"ד שאם סירכא תלויה יוצא' מן הבועא אסורה ואפי' באונא ולא אמרי' דדופן מגין עליה וכ' ב"י וא"י טעם לדבר ולא יהא אלא ניקבה הא אמרינן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה והרוק' כ' כ"מ שיש סריכת חוט בבועא טורפין ואפילו דשלא במקום רביתא קאמר ע"כ ואני אומ' יפה כ' דלא אמרי' דדופן מגין אפי' למאן דמכשיר בנקב בסתימת הדופן אלא על חליקת הריאה שאין בה שום בליטה ואז היא מתדבקת שפיר לדופן הצלעות מש"כ בבועא הבולטת ומ"ה קאמ' לעיל תלמודא סתמא אין מקיפין בבועות כו' שאם יש נקב בבועא שטריפה בכל ענין בין באונא בין באומא וה"ה סירכא תלויה שאין סירכא בלא נקב בפרט כה"ג דאיכא ריעותא לפנינו והסירכא יוצא ממנה וכ"ע מודים בזה וכ"מ וז"ל סירכא היוצא' מתוך הבועא טריפה אפילו אינ' נסרכת למקום אחר אבל היוצא מן הטינרי כשרה ע"כ:

דין כשהבהמה תלויה ברגליה ופניה כלפי הבודק אז יש לריאה ג' אוני בימין וב' משמאל אי חסיר או חליף טרפה כאשר יתבאר עוד ואם יתרת עומד' בדרי דאוני כשרה אבל שלא בדרי דאוני טריפ' כגון על גבה או ביני ביני חוץ מוורד' וא' יתרת עומד בדרי דאוני וכשנופחי' אותה נוטה לצד גבה טרפה אבל אם לצד קמא כשר ודוקא יתרת הוא דטריפה כשנוטה לצד גבה אבל בלי יתרת אפי' נוטה לצד גבה כשרה אם השורש בדרי דאוני ואם יש פיצול ע"ג וגומא תחתיה וכשנופחין נופל הפיצול וממלא הגומא ושוה עם שאר בשר הריא' כשר ומה שמטריפין יתרת שע"ג הריאה דוקא שדומה לאוני אבל אם רק כמו גבשושית כשרה ואם חד למעל' או למטה טרפה ובאונא העליונה הסמוכה לגרגרת אפי' יש פיצול על גבה אם הוא מחריץ ולמעלה לצד חודו של אונו כשרה שדרכה להתפצל שם מן החריץ ולמטה לצד השורש טריפה ודוקא באונ' העליון של צד ימין מכשירין אבל בשל שמאל אין חילוק והוי כשאר אונות והא דמטריפין ביתרת שלא בדרי דאוני דוקא כשהיא כטרפא דאסא אבל פחות מטרפא דאסא כשר ובארנו שאפי' נמצא יותר מעשרה אוני בין הכל בשני צדדין כשרה:

ואמר רבא ה' אוני אית ליה לריאה פי' כשהיא תלויה ברגליה ופניה כלפי אדם הבודק ואז ימין הבהמה לימין הבודק תלתא בימינא ותרתי בשמאלה אי חסיר אי יתיר אי חליף טרפה ולית הלכתא כותיה דרבא ביתרת וה"מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני טרפה פי' אפי' כטרפא דאסא טרפה אבל פחות מטרפא דאסא אחר שנפחוה כשרה כדלקמן וכ' הא"ז ביני ביני טרפה כגון מלמטה לערוגה כעינוניתא דוורדא או בין שתי הערוגות מלמטה או באמצע האומות על גבה שלא כסד' חיתוכא דאונא טריפה וז"ל הטור וכת' ב"הע דלא מכשרינן אלא בעומד ממש בסדר האונות אבל אם היה ביני ביני שלא כסדרן כדרך הוורד' טריפה בין בימין בין בשמאל אבל הרמב"ם כתב כ"מ שהוא כלפי פנים הריאה אין התוספ' אוסר אא"כ יהיה בגב' וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסבר' בה"ע שכ' שאם נמצאת הוורדא בצד שמאל טריפה פי' לדבריו מאח' שהכשיר הרא"ש אפי' אין לה עינונית' דוורדא כלל כמ"ש לקמן א"כ לית כאן פסול דבר אלא משום יתיר אלמא דכה"ג הוי יתרת ואע"פ שדעתי מסכמת לקמן גבי עינוניתא דוורדא בכ"מ שהיא עומדת כשרה רק שתהא ביני ביני שאני הת' שהתלמוד קבע לה מקום ביני ביני ולא קא ממעט אלא מגבה וה"ט דבכך רביתייהו אבל יתרת צריכה להיות בדרי דאוני ממש וכן עיקר:

תו מ"כ בה"ל בדיקות יתרת העומדת בדרי דאוני וכשנופחים הריאה אז הית' היתרת נוטה (לצד גבה) של ריאה טרפה אבל כשנוטה לצד קמא של ריאה אז היא כשרה ע"כ ואף שמ"כ בבדיקות ישנות כל היכא דקיימא בדרי דאוני ואפי' נוטה מעט לצד חוץ בין מקמא בין מגבה כשרה שבשביל (בליטת) חוץ לא מטרפין הואיל ועומד בשוה ומשורש עם חבירתה ע"כ מ"מ נראה שלא להקל מאחר שרבא מטריף כל יתרת אפי' בדרא דאוני נהי דלית הלכתא כוותיה כדקיימא בדרי דאוני מ"מ כל היכ' דלא קיימא ממש בדרא דאוני אין לנו כח להכשיר מה שמטריף רבא ומ"מ אם נוטה לצד קמא כשרה ולא כדע' מהרי"ו שמטריף אפי' בנוטה לצד קמא והא דמטריף בנוטה לצד גבה דוקא היתרת אבל בלי יתרת לית לן בה חשש' רק שיהא השורש עומד בדר' דאוני וכ"מ עוד בה' בדיקות אם יש פיצול על גב הריאה וגומא תחתי' וכשנופחי' אותה נופלת לתוך הגומא כשר ונר' בעיני אפי' בולטת אחר הנפיחה לחוץ שאינו בשוה לשאר בשר הריאה אפ"ה כשרה דהא חזינן (דכך) רביתייהו ועדיף מיתרת בדרי דאוני אבל מה אעשה שכ' בהל' ודוק' שממלא את הגומא ושוה לשאר בשר ואינה בולטת כלל עוד כי הא דמטריפין יתרת שלא בדרי דאוני היינו דוקא שיש לה צורת אונא אבל אם נמצא ע"ג הריאה מקום גבוה כמו הר אין זה יתרת ונקראת גבשושית וכשר' ואם למעלה או למטה חד ככובע הוי יתרת וטרפ' וכ' המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל שמעתי מא"מ שכל מה שהטריפו מגבה ל"ש באונות מלב' האונא של ימין הסמוכה לגרגרת במיצר החזה אצל הצואר ממש התחתונה שהיא העליונה הסמוכה לצואר שאם ימצא על גבה כטרפה דאס' נמי כשר מפני שכן דרכו ליפצל וכן הורה רבינו זקני הלכה למעשה אבל בכל שאר אונות טריפה ע"כ וכת' בה' בדיקות ודוקא שנמצאת היתר' מחציו ולמעלה לצד חוץ של אונ' אבל אם נמצאה יתרת מחצי' ולמטה לצד שרשי האונא טרפה דאין דרכה להתפצל שם וטרפה וי"א שאם נמצא היתרת מן החריץ שיש באונא העליונ' לצד עיקרו אז היא טרפה ואינו כשר אלא כשנמצאת היתרת מן החריץ ולצד ראשו ונרא' דהאי י"מ הוא דעת הראשון אלא שהוסיף שאפי' לצד ראשו אין להכשי' אלא מן החריץ ולמעלה לצד הקנה ולא למטה מן החריץ לצד הריאה וה"ט לפי שמן החריץ ולמעלה יש שם דוחק מיצר החזה מ"ש מן החריץ ולמטה מ"ה נמי ראוי לחלק שלא יכשירו שום פיצול אלא למעלה באונא אבל למטה באונא העליונה סמוך לחיתוך האונות לא לפי שהוא ברוחב וגם אין דרכה להתפצל ובאונא העליונה על שמאל ג"כ ראוי להטריף הפיצול לפי שאין דרכה להתפצל וגם היא ברוחב וכן נמצא בשחיטו' ישנות להטרי' הפיצול בשמאל וכן עיקר כמ"ש הא"ז מצאתי בליקוטים שאין להכשיר רק עד עשרה אונות בשני צדדים דהיינו חמשה בכל צד יותר טריפה כיון שיש יותר מחשבון האונו' בכל צד סי' גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ע"כ ולפי דעתי שאינן בנמצ' אבל אם הוא בנמצא יהא רעוא שיבא לידי ואיזבין מיניה דשופרי שופרי' כי בוודאי אח' מן המבהילי' בדה זאת מלבו:

דין עינוניתא דוורדא לכ"מ שנסרך טרפה בין לכיסו בין חוץ לכיסו ואפי' דבוקה כולה לכיסו ודוקא שדבוקה ונסרכת אבל אם לא נסרכה יפרדנו בנחת ואם עולה בנפיחה אז כשרה:

פסק כתוב בהל' בדיקות אשכנזי' עינוניתא דוורדא בכ"מ שהיא נסרכת הוי שלא כסדרן בין שנסרכת לכיסו או חוץ לכיסו הכל נקרא שלא כסדרן אבל במג"ענץ נוהגים להכשיר וסימן להיות כל איש שרר בביתו ואנו נוהגים להטריף כל היכא דנסרך וסי' אל כל אשר יפנה ירשיע ע"כ וכ"נ עיקר שהרי כך הסכימו רוב הגדולים בין דבוקה לכיסו בין סרוכה כאשר כתב הרמב"ם והעיטור וכ"כ ר"י בשם הרא"ש וכ"כ הטור וכ"כ הרשב"א בת"ה שכך הסכימו וכן נהגו והר"ן נתן טעם לדבר דכלה לגבי דיד' לאו היינו מקו' רביתא שאפי' כיס שמונחת בה הרבה פעמים יוצאה ממנה ואני מוסיף בטעם מאח' שאין סירכא בלא נקב א"כ סתימה זו לא הוי סתימה אפי' למאן דמכשי' ניקב הריאה והדופן סתמתו שהי' סתימה חזקה משא"כ הכא והטור כ' אפי' כולה דבוקה לכיסה טרפה ומ"מ נ"ל דוקא דבוקה ונסרכה אבל דבוקה בלא סירכא אז יפרידנה בנחת ואם לא נסרכה כשרה וכ"מ ופי' שכשרה בנפיחה אם אינה מבצבצת אח"כ וזהו פשוט עוד מ"כ אונא העליונה אם היא דבוקה כולה לגרגרת בלי הפרש אז היא כשר' דהוא רביתייהו אבל אם אינה דבוקה כולה אם יכול להכניס אצבע בין הגרגרת לאונא אז היא טרפה ואם נפרד למעלה מעט מן הגרגר' שניכר החיתוך כשר שכן גידולה האומה הדבוקה מעיקרה לסופה לסימפון שומן הדבוקה בשדרה כשרה דהיינו רביתייהו אבל אם אינה דבוקה עם סופ' טריפה והאומא למעלה במקום שהיא דבוקה להערוגה נגד הכליות סמוך לחצר הכבד צריכ' שתהא נפרדת לשם מחצר הכבד כעובי אגודל ויש מכשירין אפי' בכ"ש ע"כ וכל מ"ש הוא דברי ראבי"ה כאשר כ' המרדכי בשמו וכמעט שכל הגדולי' הושוו בזה אלא ששם כ' בין אונא בין אומא ואנו לא נהיגינן אלא באומא ולא באונא כלל ודוקא שדבוקה בגג האומא פירש אינו רוחב כל הגג כי לא הקפידו אלא שיהיה חלון באמצע כדפרי' אבל אם קצת רוחבו של צד חוץ דבוק וצד של פנים אינו דבוק פשיטא דלאו היינו רבייתייהו ואונא הנסרכת בשומן הלב ודבוק בו נכתוב לקמן אי"ה בשמעת' דחלב טהור סותם כו' בסימן ע"ב:

דין אם נמצאו ב' וורדות או שלא נמצא כלל טרפה והוורדא אינה כשרה אא"כ יש לה תואר הוורדא שיש לה חריץ ואינ' גדולה יותר מדאי ואם עגולה כולה בלי חריץ או משוכה כאונה ואינה עגולה טרפה ואם נהפכה הוורדא שאין החריץ מבחוץ נגד חיתוך האונא יש אוסרין וראוי לבטל המנהג ולהכשיר (ושם נתבאר שיעור טרחא דאסא שבו שיעורו חז"ל):

מסקי האי ביני ביני דאתי' לקמי' דרב אשי סבר ר"א למיטרפה א"ל הונא מר בר רב אחא לר"א כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרו להו טבחי עינוניתא דוורדא וה"מ מגווה אבל מגבה אפי' כטרפא דאכא טריפה וכ' הרא"ש אבל פחותה מטרפא דאסא פ' אחר שנפחוה כשרה וכ"ד רוב המחברים וכן המנהג מ"כ בהגהות הל' בדיקת וז"ל שמעתי משום ה"ר סעדיה שיעור טרפא דאסא הוי כסת' ציפורן של אגודל אדם בינוני ואם קבלה נקבל אבל מן הדין אינו כן שהרי אפי' עלה של הדס בינוני רחב יותר מאגודל וגם ארוך יות' ואמ' שתואר האונא לאורכה ולרחבה הוא דומה לעלה של הדס ע"כ בו שיערו חכמים ועיקר ופירש"י ומדסבר ר"א למטריפה ש"מ לאו אורחא ובהני דידן דרובא אית להו אי משכחינן דלית להו עינוניתא דוורדא כשרה ואי אית ליה תרתי טרפה דהא יתר' דביני ביני היא ולאו אורחא דהדא גופא לא מכשרינן אלא דהני חיוי ברייתא הכי אית להו ומ"מ כ' ראבי"ה מתוך הקבלה שאם נחלקה העינוניתא לשנים ומחובר קצת למטה בעובי אצבע דכשרה וכ"כ הא"ז בשמו וכת' עוד רש"י וי"א שאם חסר (אונות) הימין מצרפינן ליה בהדייה הואיל ויתרת היא ובתשוב' הבבליים מצאתי כן ואין הדבר נר' בעיני הואיל ולא קיימי בדר' דידהו יתרת היא ואותן הראיות חסרות והוי ליה כחליף וטרפה ע"כ אבל ר"א היה מכשיר בשתים משום דעל אחת לא היה אומ' כל חיוי ברייתא הכי אית להו שהרי כל בהמות שלנו יש להם א' אלא על השנייה אמר דכשרה משום דברייתא הכי אית להו ולכן היכי דלית לי' כלל מיטריף והנה הרא"ש הביא דברי שניהם ובסוף כ' שמצא בשם הגאונים דכיון דיש בהמות שאין להם וישנ' במקצת' אין להטריף בשום שינוי שימצא בהן בין שאין להם כלום ובין שימצא שתים ושלש ע"כ אבל הא"ז כתב שאין נראה לר"י פי' ר"א דהא לישנא משמע שלא היה שם אלא אחת היתירה על האונות של ימין ושמאל וקאמר וקרו ליה טבחי עינוניתא דוורדא משמע שלא היה שם אלא אחד אלא ודאי כפירש"י קי"ל דתרתי עינוניתא טרפה ע"כ וכ"כ בעיני עיקר מדקאמר רבא ה' אוני אית ליה לריאה כו' ולא אמר שית אוני תלתא בימינא ותרתי בשמאלה וחדא בין הערוגות מגוה א"ו לא קפדינן אהא ומ"מ אי הוה תרתי בדין הוא דהוי טרפה שהרי יתרת שלא בדרי דאוני הוא ואם לא נמצ' שום וורדא מן הדין כשר וכמו שפירש"י אלא שלא מלאני לבי להקל באלו המדינו' שנהגו לאסור בשתיהן בין שנמצא ב' עינוניתא דוורדא בין לא נמצא כלל ומהשת' דדברי רש"י עיקר א"כ לא מכשרי' האי חדא אא"כ עומדת ביני ביני ויש לה צורת אונא וכמו שנקרא עינוניתא דוורדא אבל אם נשתנה מצורת' טריפה מכח יתרת שהרי מכח דכל הני חיוי ברייתא אית להו הכי הוא דמכשירין וז"ל האגור נשאל א"א מהר"י לנדא על עינוניתא דוורדא שנמצאת חדודה בראש' ולא עגולה כמנהגה אם נקראת שינוי וטרפה או לא והשיב הנני כותב לך לשון הבדיקות שלי אם אין לה בתואר עינוניתא דוורדא טרפה ואם היא גדולה יותר מדאי כאונא הסמוכה לאומא או שינר' תואר שיש לכל וורדא או שפחותה מעלה של הדס בנפיחה הרי היא כאונא וטרפה עכ"ל כבדיקות לשון תואר ר"ל צורתה הרגילה בה וא"כ כשהיא משוכה באונא ולא עגולה יש להטריפה והא דא דאמרינן למ"ד אם מוצאו שתי' שהאח' עולה למנין אונא שחסרה ל"ק דודאי באונא אין קפיד' אם אין משוש וחדוד' דדוקא בעינוניתא אמרינן שינתה תוארה טרפה ולא באונות דדיני טרפות לויות בדרכי גידול הריאה וקים להו לרבנן דאונא פעמים עגולה ופעמים חדודה אבל עינוניתא דוורדא דינא עגולה נה עכ"ל (ומיהו) מ"כ שאם יעינוניתא עגולה כולה בלי חריץ שהיא טרפה שהרי תוארה ידוע ולפי תוארה (קראו אותה) בשם זה אבל מ"ש הרא"ש מדברי התו' ויראה שאם נמצאת העינוניתא מצד שמאל טרפ' כיון שאין זה מקומה והא דמיטריף מגבה ולא מיטריף מגוה ומשמאל רבותא אשמועינן דמגבה אפי' מימין טרפה ע"כ ותימא מאחר שהתלמוד לא נתן קביעו' מקום לעינוניתא אלא שאמר האי ביני ביני א"כ מנ"ל להוסיף בטרפות ולפסול בשינוי מקום מאחר שאין שם שינוי בגוף תוארה וכ"ד הרי"ף והרשב"א וכ"פ רמב"ן ור"י הלבן ויתר גדולי' וכן עיק' ואפי' את"ל מאחר שגידול הבהמה להיות בצד ימין אונא יתירה על צד שמאל זולת עינוניתא דוורדא א"כ ממילא כשבא התו' בחיוי ברייתא ראויה להיות בימין בשם עיקר מקום ההוספה אבל לא בצד שמאל אבל מה שהוסיפו לפסול אותה בשינוי מקום אין טעם לדבר וגם התו' כתבו להיתר וכתבו שאף רש"י לא היה מטריף בשני עינוניתא משום שהאח' אינה עוו במקומה אלא משום שהם שנים אבל בחדא לא קפדינן אלא שכ' בסוף אך מורי דודי הרב ז"ל היה אומר שהו' מקובל לאסור ואפשר דטעמיה משום דלאו אורחיה בהכי ע"כ וכבר כ' דליתא להאי סברא שהרי לא קבע לה התלמוד מקום אלא להיות עומדת ביני ביני ושלא תשנה צורת' כדפריך גם בזו לא מלאני לבי להקל מאחר שכ' התו' מפי הקבל' וכך נתפשט המנהג אכן מה שנמצא כת' בהלכו' בדיקת אשכנזים וז"ל העינוניתא דוורדא דרכה לעמוד בצד ימין למטה מן האונות ויש לה חריץ וכשנופחי' הריאה החריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונא לאומא וגבה כנגד הלב ופניה כנגד הכליות אם נתהפכה כגון שהחריץ כנגד הלב וגבה נגד החיתוך טרפה ואם החריץ הפוך מעט נגד האומא או נגד האונא כשרה ע"כ ולזו אין טעם וריח מאחר שלא שינתה מקו' ואין שינוי בצורתה כתוארה רק שהחריץ הפוך מה בכך אין זה אלא איבוד ממון של ישראל ואי איישר חילי אבטלנה ודין בועא בעינוניתא דוורדא תמצא לקמן בסימן ל"ח:

דין אם הוודדא גדולה יותר מאונא הסמוכה לאומא טרפה ואם נמצא ב' וורדות ובעיקרן מחוברות כשיעור אצבע כשרה בין בדקה בין בגסה ואם אין לה כיס לגמרי כשרה ואם נמצא הוורדא חוץ לכיס' י"א דטרפה:

פסק מ"כ בה' ב"א שיש שכתבו שאם העינוניתא דוורדא גדולה יותר מהאונא שאצלה דהיינו אונא התחתונה הסמוכה לאומא טרפה ע"כ ויפה כתב וכ"נ עיקר שהרי קוראים עינונית' דוורד' בשמה כן היא ואם היא גדולה כ"כ שם אונא ממש עליה וה' אוני' אית לה לריאה ולא שית וחיוי ברייתי לאו הכי אית להו אבל אם הי' קטנה משיעורה כל היכא שאחר הניפוח גדולה כטרפא דאסא שהוא שיעור המספיק לאונא וכ"ש לעינונית' דוורדא כשרה שיותר נקרא' עינוניתא דוורדא בקטנותא מבגדלותא עוד כתב שאם נחלקת לשנים ויש לה שורש א' כעובי אצבע כשרה ובגסה ב' אצבעות ע"כ והנה מ"ש שיעור (רוחב) אצבע יפה כ' דשיעור זה מצינו ג"כ לקמן גבי שני מעיים היוצא ממקום א' שסתם גבול ושיעור הוא רוחב אצבע אבל לחלק בין גסה לדקה בכה"ג מה חילוק מאחר שרוחב אצבע נקרא שורש אחד הוא (הדין בגסה) וכן לקמן גבי מעי' כ' לא מחלקים בין גסה לדקה והא"ז כ' נמי סתמא בשם ראבי"ה שקיבל שאם נחלקת העינוניתא לשנים ומחובר מקצתה למטה כעובי אצבע דכשרה עוד נמצא כ' אם נמצאת עינוניתא חוץ לכיסה י"א דטריפה וי"א שיכניסה לכיסה וינפחנ' אם נשאר' בו כשרה ואם לאו טרפ' ואם אין לה כיס לגמרי טרפ' וסומכין במלת חכמי' ווי חסרון כיס ע"כ אמנם מ"כ בכל בו וז"ל עינונית' דוורדא שאין לה כיס כ' ה"ר משה בר"י שאוסרין ור' מרדכי מאוגימן כ' שכשרה דהא לא אידכר כיס כלל בגמ' ע"כ וכ"נ עיקר דאין להוסיף בטרפות מה שלא מזכיר התלמוד אפי' ברמז:

דין אם היו בצד ימין ב' אונות גדולות והשלישי ניכר בה חתוך ובצד שמאל נמצאו שלש אונות טרפה ואם נמצאו ג' כהלכתן בימין וג' בשמאל ועוד סדק בשמאל שנראה כרביעי כשר:

פסק כ' הא"ז מעשה בריאה שהיתה בצד ימין ב' אונות גדולות והני ניכר בה חתוך גמור שהוא כדי להכשיר על ידו והיו בה עוד שנוי אחר ג' אונות בצד שמאל ואסר רב אחאי והשיב ר"י לא ידעתי מה ראה לאסור אם לא קיבל בקבל' מרבותיו כי נ"ל הית' גמור ע"כ ונר' דטעם האוסר עיקר נהי דמכשירין ע"י היכר חתוך מ"מ שם חלוף עליה שהרי ג' בימין וד' בשמאל חליף הוא ונהי דמכשירין כשהן ג' בימין וג' בשמאל ולא כמ"ש במקצת הל' בדיקות שלעולם צרי' שיהיו בימין יותר בשמאל ט"ס הוא אלא שלעולם צריך שלא יהא בשמאל מרובין על ימין וא"כ בשוה כשרים ומ"מ הכא אינן שוים שהרי בשמאל ג' אונות של ימין ובימין אינה אלא ב' שלימין והג' בכל דהו לא עדיף בשל שמאל וכן מ"כ וז"ל סדק מועיל להשלים ה' אונות מ"מ אם היה בימין ב' אונות ובג' ניכר סדק ובשל שמאל נמצא ג' אונות טרפה כיון שיותר בשמאל מבימין ואותו סדק אינו חשוב להכשיר ע"כ ונ"ל ה"ה נמי להקל היכא שיש ג' בימין וג' בשמאל ועוד סדק בשמאל שנר' כרביעית שאין לומר דחשיב חליף וטרפה אלא סדק אינו מעלה ומוריד אלא להשלים וכ"מ כ' שהסדק אינו מועיל לעשות' אונא יתיר' על המניין מאחר שהאונות כולן כתיקונן וכן נ"ל עיקר וכל זה לסבר' המכשירין אונא בהיכר בתוך אבל שי מ"ש לקמן בסימן ל"ה שאינו מועיל אין אנו צריכין לכל זה:

דין דאם האונא למטה והאומא למעלה הוי חליף וטריפה וכן אם חסרה אונא א' ויש בסוף שיפולי האומא כמין אונא אין להשלים בה האונות אבל אם האונא העליונה של ימין גדולה מאונא עליונה של שמאל או שהאונא שמצד שמאל שהיא אצל אומא של מעלה הימנה כיוצא בה אין נקרא חילוף והיכא דליכא חסרון באונות ו"ט ויש בשיפולי האומא כמין אונא כשרה:

פסק נמצא כתוב בהל' בדיקות ועוד יש חליף כגון אונא עליונה של ימין דרכה להיות גדולה מאונא עליונה של שמאל אם נתהפך דשל שמאל גדול משל ימין טרפ' ועוד יש חליף כגון אם נמצאת האונא שבצד שמאל שהיא אצל אומא היתה גדולה יותר מן האונא של מעלה הימנה טרפה וכן אם האמצעית שבצד ימין היתה גדולה יותר משל מעלה או למטה הימנו טרפה ועוד יש חליף כגון שהאומות למעלה והאונות למטה ואם האומא שבצד ימין גדול יותר מבצד שמאל טרפה ותמה אני מה סמך יש לו באלו החלופי' ולהוסיף טרפות על מה שלא הוזכר בתלמוד אפי' ברמז דהא לא קאמר אלא ה' אוני אית לה לריאה תלתא בימין ותרתי בשמאל אבל כל הני חילוקים מאן דכר שמייהו שיהא נופל שם חילוף עלייהו בשלמ' מה שאמ' שאם האונות למטה והאומא למעלה אף שלפי דעתי אינו בנמצ' מ"מ להגדיל תורה כתב ויש לו סעד במ"ש ה' אוני אית לה לריאה משמע כשהבהמ' תלויה לפניו ברגליה תהא הריאה עליונה והאונות יהיו שייכים לה וכשמה כן הוא אומא מלשון אם שהיא אם על הבנים אבל כל שאר חילופין מנלן ואין זו אלא השחתת ממון של ישראל ולפי מ"ש שיש קצת סברא להטריף חלוף אונא באומא נר' נמי דאם חסר אח' מן האונו' ויש בסוף שיפולי האומא כמין אוזן אחת שאין להשלים בו האונות כמ"ש מהר"י קאר"ו אלא אמרינן חילוף הוא ואין לך חילוף גדול מזו שהאומה היא באמצע האונות ואע"פ שיש לאומא דין אונא היינו לענין סירכא אבל לענין מניין האונות אינה בכלל אלא נקראת ריאה ועוד כל מה שהוא בשיפולי הוא כמין יתרת ונחשבת כיתרת דאומא דקיימא בדרא דאומא וא"כ נחסרו וטרפה אף משום חסר ומ"ה נראה היכא דליכא חסרון באונות ויש באומא בצידה ובדרא דאומא בשיפולי כמו אוזן כשרה כמו יתרת בדרא דאוני וכ"כ הרשב"א (בסימן ת"ק) בתשובה ועיקר:

דין ריאה דלית לה חיתוכי דאוני ויש בה היכר כמין מראה הפרש כ"ש כשרה אבל אם חסר א' מהאונות ויש בא' סדק ב"ש אין להשלים בכך האונות אא"כ יש הפרש כטרפא דאסא ואם אין ניכר שום הפרש כלל אין מועיל במה שבדקו שיש סמפון מיוחד למניין האונות ואם יש היכר וסדק ב"ש ואירע כן שבדקו ולא מצאו סמפון כמניין האונות טריפה אבל אי"צ לבדוק אם יש סמפון או לא:

אמר רבא האי ריאה דדמיא לאופתא טריפה איכא דאמרי בחזותא ופסולה משום מראה וא"ד בגישתא פי' שקשה משושה כבקעת של עץ ומ"ד דנפיחה ומ"ד דפחיזא רש"י פי' דהני תרתי א"ד בתרי' ל"פ אהני תרי קמיית' אלא בלישנא כי מ"ד דנפיחה היינו בחזותא ומ"ד דפחיזא היינו בגישתא ודוחק הוא ע"כ נראה עיקר כפי' הרמב"ם שכתב בפ"ה מה' שחיט' ריא' שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק שזו תוספת משונה בגופ' ושמא התוספות בגוף בחסרון ע"כ א"כ משמע דנפיח' ס"ל פי' נפוחה ממש קאמר ואפשר שלא גרס מ"ד דפחיזא א"נ ס"ל פי' תרי עניין נפוח קאמ' שזו משונה מזו שפחז לשון גבהות כמו פחז עליו יצרו ומה שלא הביא הא דבגישת' י"מ שהוא סובר שהכל אחד הוא ול"כ דאיך נופל לשון בגישתא על עניין נפוח ואפשר דלא גר' או דס"ל דפשיטה דטריפה שאם קשה משמשה כעץ הלא הוא בכלל יבשה הריא' או בכלל אטום בריאה שאינה עולה בנפיחה כדלקמן תו מסקי' וא"ד דשיע דלי' לה חיתוכי דאוני כלל והנ' הרמב"ם פסק כלישנא בתרא דשיעא ודאי פסי' ובהני קמייתא אוסר מספק דשמא הני מ"ד ל"פ אהדדי או פליגי והלכ' כל"ב אבל דעת כל המחברי' דהני א"ד ל"פ כלל וכולן הלכות פסוקו' הן וכן עיקר וכ' הרא"ש וז"ל ופרש"י והיכא דלא מחתכי האוני בחיתוך גמו' וסדק אלא כמין מראה הפרש ניכר בה כשרה דלא שיעא כאופתא היא והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מה"ש נמצא ב' אונות באונא אחת ואין נראה כשתי דבוקות אם היה ביניהן כמו עלה ההדס בין באמצעיתו בין בסופו כדי שינכר שהן שתים דבוקות מותרות וא"ל הרי זה חסורה וטרפה ויש שכ' אי סריכי מעיקרא ועד סופן מייתינין סכינא ומפרקינן להו אי מפקי זיקא בינייהו חדא היא וטרפה וא"ל כשרה ולישנא דתלמודא משמע כפירש"י דאי ניכר הפרש כל דהו לאו שיעא באופת' היא וכן עיקר וכן הסכים בה"ע ע"כ ואני אומר כדברי הרמב"ם ולפי דעתי שאף רש"י מודה כי מה מועיל היכר סדק ס"ס יש חסרון באונות ורבא אמר חסר או יתיר טרפה בשלמא היכא דדמיה לאופתא שכל האונות כולן נדבקו יחד א"כ היכא דהוי היכר משהו א"כ חזינן דהכי רביתייהו ולית כאן חסרון לפי רביתייהו אם יש היכר בכל האונות וגם יש להטריף חליף ויתר שלא בדרי דאוני בהיכר סדק מאחר שכך רביתייהו אבל בחסר אונא אחת או שתים להתיר בהיכר סדק חליל' להכשיר א"ל שיש הפרש בשיעור שיש לאונ' דהיינו כטרפ' דאסא וכן להיפך אם יש יתיר שלא בדרי דאוני (בהיכר) סדק או שיהיה חליף בהיכר דלית לן למיחש למידי כי היכרין סדק לא מעל' ולא מוריד הי' דליכא רביתייהו בהכי והיכא דרביתייהו בהכי שכולן חתיכ' אחת נראה להכשיר בהיכר כ"ש וכ"מ הלכ' למעש' וז"ל שמעתי מפי מהר"ם אורפ"א ז"ל מעשה היה ברינוס ושחטו פרה דשנה שמנה משובחת מאד וכשבדקו הפנים לא מצאו בה בריאה לא אונות ולא אומא ולא עינונית' דוורדא גם לא חתוכים וחלוקים וסדקים כ"א שהריאה היתה כולה חתיכת בשר אחת כו' (ואף כשהוציאוה כך לא נראה ולא ניכר בה דבר והיו מצערי' עליה הרבה אחת מרוב טיבותה ושבחה כאשר רגילות להיות לשם באותה מדינ' שני' גדול הפסידה וק"ל והיו שם ת"ח הרבה ושקלו וטרו ביניהם וחפשו ופשפשו כו' ולא מצאו להם שור' דבר לאסור או להתיר בו) וקראו לזקן והוא היה איש מקובל ומגודל בין חכמי אוסטריי"ך ע"ה ולקח לו סכין חריף וחד וחתך לו בנחת בקרום העליון פי' באותו הלבוש והכיסוי העליון שנתרקם עליה ופתח אותה בנחת והיה קולף אות' ופשוטה בנחת ומפריד כו' עד שהי' קולפו ופשוטו ומפרידו מעליה כו' אז היו מעיינין בה וראו אותה הריאה כשא' כל ריאה באומות ובאונות ובעינוניתא דוורדא ומושלמת בכל שלימו' הריאה כו' והכשירה ואמר שגם ראה מעשה כזה בין חכמי אוסטריי"ך והכשירוה כו' והם גם הם הכשירוה על פיו ואכלהו להורו' להם הלכה למעשה עכ"ל וכן אני קבלתי מחמי ז"ל אבל מ"ש בהלכ' בדיקות חלק' פירש כעץ שאין חיתוך ניכר בה אבל אם יש שום היכר שצדו א' אורך יותר מחבירו כגון אונא הסמוכה לאומה דרכה להיות עבה וארוכה מהאונא האמצעי ואם היא דבוקה לאומה ואין בה שום סדק אם נמצא' ארוכה ועבה יותר מהאמצעי' אז היא כשרה ועוד האומה בצד שמאל נמוכה מזו שבצד ימין זה היכר בשדבוק' האונא בצד ימין לאומא ואם יש שם שום סדק בין למעלה בין למטה אז היא כשרה ודוקא שהסדק עומד במקומו הראוי' להיו' אונא אבל שאר סדקי' אין מועילין ע"כ ואני אומר דשום סימן לא יועיל להוכיח שדבוקו' האונות מה בכך אין ה"נ דדבוקות הם ומה פסולה דדמיא לאופתא ולא יצא מכלל אופתא אם לא בהיכר סדק והיכר חיתוך האונות וכ"ש שלא יועיל מה שאומרים הבודקים המומחי' שיש לכל אונא ואונא סמפון בפני עצמו וא"כ רואין אחר אותן הסמפונות אם הם כדרכן ובמקומן מכשירין אפי' בלא היכ' סדק ושוב מצאתי כן בגיליון בשם מהרא"ק ול"נ אף שאומרי' המומחי' שכך קבלו כדפרי' וגם אולי לחומרא דהיכר סדק לא יועיל אם לא שיהי' לכל אונא סמפון בפני עצמו אבל מ"מ א"ל לבדוק אחר זה ויכול ליתנה לכלבי' אבל אם ראה שאין לה סמפון לכל אונ' ואונ' כדרכ' טרפו':

דין בועא בשיפולי ריאה אם אין חוט בשר מקיף אותה טרפה אבל אם חוט בשר מקיף אפי' כחוט כשער' כשר אפי' אין לחוט מרא' בשר ריאה וכשאין חוט מקיף טרפה אפי' במים זכים וכשחוט מקיף כשר אפי' בסרוחין ועכורין ובארנו בכ"מ בין באונות בין באומות נוהגין להטריף בועא בשיפולי ואם נמצא בועא ממש בין חיתוך לחיתוך סמוך לעיקור לא נקרא שיפולי ומה שאסרנו בועא בשיפולי דוקא כשיש בהם מוגלא אבל אם הם קשין כאבן ואין בהם לא מוגלא ולא מים כשרות אפילו בשיפולי:

פסק כ' ב"ה דבועא בשיפולי ריאה טרפ' ופי' הטע' דכל יתר כנטול דמי וכת' הרא"ש ודבריו תימא דמה ענין זה לזה ואין לאסור משום דניראין כב' בועות ודהא מכשרי' כי שפכן להדדי ומ"מ יש ליזהר בדבריהם שכולן דברי קבלה הם ודוקא שאין לה בשר היקף כלל לאח' שנפחו הריאה ע"כ ולפי מ"ש לעיל גבי תרתי בועי דסמיכי להדדי שאין חילוק בין מים עכורי' למים זכים אף הכא אין חילוק וכן עיק' ומ"מ נר' בהיקף בשר מועט אפי' בעכורין וסרוחים כשרים ראיתי בה"ג שא"צ לאותו חוט בשר מראה ריאה אלא כמין חוט קטן וכ"נ להתיר מאחר שבהרבה שחיטות ראיתי כ' אפי' כחוט השערה וא"כ לזה בודאי אין לו מראה ריאה וק"ל ועוד מאחר שהרבה גאונים הכשירו אפי' בלא חוט בשר מקיף יש להקל וכ' בה"ב וז"ל בועי בשפולי הריאה ואין חוט בשר מקיף אותה טריפה ולמעלה במקום שהריא' דבוקה לשדר' נגד האונו' ה"ז שיפולי וטרפה אבל נגד האומות כשרה דלא הוי שיפולי דבאותה מקו' רוחב והא דאסרי' ב' בועי הסמוכין להדדי וכן בשיפולי ריא' היינו דוקא שיש בהן מוגלא אבל אם קשין כאבן אינ' אסורו' לא בסמיכי ולא בשיפולי דהם נקראים טנרי במ"ז יש מכשירין בין בסמיכי בין בשיפולי ויש מטריפין ואפי' במקום שמכשירין מ"ז היינו דוקא שאינן מסריחין ואת לא תעביד עובדא בלא שאלת חכם ע"כ וכבר כ' לאסור במ"ז מ"מ בטנרי נהגי' כוותייהו גם נהיגין להטריף בוע' בשפולי בכ"מ חוץ מגב דאומא כמ"ש בה' וכ"ד הרוק' והסמ"ג והכ' בו והוא ה"ג ור"ת ועיק' מ"כ שאם נמצ' הבועא ממש בין חתוך לחתוך סמוך לעיק' לא נקרא שיפולי ודברי טעם הם:

דין בועא מע"ל במקום הסמפונות מביאין סכין ונוקבין במקום א' אם כל המוגלא יוצא במקום א' אחת היא וטרפה וא"ל ב' הם וכשרה ומ"מ במ"ז מכשירין אפי' מע"ל ובלבד שיהו צלולין ולא מלוחין ולא עכורין אלא מתוקים ובארנו דגבי בו' א"צ לבדוק הסמפונות ובועא מע"ל אין מועיל בדיקת סמפונות כי אין אנו בקיאין א"ל בהפסד מרובה ובועא גדולה בהסמפונות ונוגע' עד סמפונות ומלאה מוגלא ועכורין ומע"ל אין מועיל ב"ה אפי' בה"מ וטנרי מע"ל כשרה:

פסק כתב בהלכ' בדיקה בועא הניכר' מעבר לעבר במקום הסמפונו' שהוא אצבע מן השיפולי בבהמ' דקה וב' אצבע' בבהמה גסה וי"א ב' אצבעות בבהמה דקה וד' בבהמה גסה מביאין סכין ומנקבים במקום אחד אם כל המוגלא יוצא במקום אחד אז אחת היא וטרפה דחיישינ' שמא נימוח הסמפונות ואם לא יצא המוגלא במקו' אחד אז שנים הם וכשרה והוא מן המרדכי ומצאתי בשם מהר"ש מווי"נא ז"ל דמכשירין מים זכים בבועא מע"ל לפי שלא נמצא בתלמו' טרפות זה בנרקב בשר הריאה כ"א בנרקב הכליו' ואף שקבלה בעלמ' היא ולכן אין להחמיר בו כולי האי אך צריך שיהיו המים צלולים ולא עכורין ומתוקי' ולא סרוחין ולא מלוחי' כי מים העכורין והסרוחין והמלוחין מכלין ומבלין את הסמפונות ואין מניחין להבריאה אבל צלולין ומתוקין הדרא בריא ע"כ ודבריו נראין להכשיר במ"ז אפילו בלא בדיקת סמפונות כי מסתבר שבמ"ז לא נתקלקלו ולא נימוח ועוד מאח' שחומרא יתירא היא ורוב הפו' לא הזכירו' גם הרא"ש והטור לא הזכירו ואינו דומה לבועא בשיפולי ריאה שהוא מדברי ה"ג וכ' התו' וכל האחרונים שיש לנהוג בו לאסור ואף הרא"ש כ' עליו שלא לסו' מדברי ה"ג כי כל דבריהם קבלה ומ"כ בהגהות וז"ל מהרי"ז בחיבורו נ"ל הן בועא מע"ל והן בועא גדולה והן מוגלא והן מים זכים יש לבדוק אם נמוחו הסמפונות אם לאו דמ"ש מן הריאה שנשפכה כקיתון מים כו' וכן (משמע) מתוך האלפסי שכתב וז"ל אם אבעבוע אחת והיא גדולה כ"כ עד שנוגעת בסמפונות יש לבדוק אם לא נמוח הסמפון שתחתי' עכ"ל אכן הרשב"א כתב על דברי הרמב"ם שמצריך בדיק' סמפונות גבי בועא דלא מחוור דהא אסיקנא לקמן דחזו רבנן צמחי צמחי כנדי כנדי דהיינו אבעבועו' גדולו' ולא אמ' ולא מידי ואע"ג דגבי ריא' שנשפכה כקיתון חיישינן וצריכ' בדיקה שמא נטלו הסמפונ' התם הוא לפי שנמס בשרה מבפנים אבל באבעבועות הגדילים בין עור לבשר אין חוששין לנקיבת סמפונו' כלל ומ"מ נראה דיפה כתב מהרי"ז בחיבורו שאם היא גדולה עד שנוגעת בסמפונות ר"ל שהיא עמוקה בתוך הריאה ולא הוי בין עור לבשר דיש לחוש אלא שהרי"ף והרא"ש וכל שאר המחברי' לא הזכירו בדיק' הסמפונ' כלל ע"כ אין מנהגינו בבדיק' הסמפונו' כלל אם לא שהיא מע"ל ואז מטריפין ול"נ דאם מקו' פסידא מרובה או צורך גדול נראה להקל ולבדוק ע"פ החכ' אף שאין אנו בקיאין בבדיקה מ"מ מאח' שהרא"ש לא אסר בועא מע"ל כל עיק' גם אנחנו לא נחמיר כולי האי וסומכין על הבדיקה היכא דאיכא חכם ומומחה ומ"מ נ' בבועא גדולה שיש בה ליחה סרוחה או עכורה והיא מע"ל שאין להכשיר' בבדיקת חכם דתרי קולי כחדא לא עבדינן שהרי הרי"ף פוסל אות' אפי' אינה מ"על נהי דלא נהיגי' כוותיה ומכשירין ע"פ דעת המחברים מ"מ היכא דאיכא נמי טרפות בחשש נימוח הסמפונו' ואנו לא בקיאין בבדיק' כולי האי שיש להטריף אפי' בהפסד, מרובה והיכא דאיכ' טינרי מע"ל אף שמ"כ דיש לחוש ולהטריף לא משגחינן בהו כי טרפות מע"ל חומר' יתירה היא והבו דלא לוסיף עליהם ועו' שהרי כ' לשם דאף בתרתי בועי דסמיכי להדדי אין חילוק בין בועא מליא מוגלא לטינרי וכבר כת' בסי' כ"ז דליתא:

דין בועא בעינוניתא דוורדא אם יש בשר מקיף כשרה ובועא קטנה נמי כשרה וכן אם סירכא יוצא מקנה הלב נמי כשרה:

פסק מ"כ בליקוטי' וז"ל בועא בעינוניתא דוורדא אצל החריץ במקו' הדק אפי' חוט בשר מקיף אותה טרפה כי לשם יש סמפון והוי כמו מע"ל וכן בועא העומדת באונא העליונה של ימין אצל החריץ שיש בההיא אונא והיא במקום שמתפצלו' הגרגרת גם יש לה סמפון אם יש בועא היקף בשר טריפה מאחר שהסמפון לשם הוא מגולה לגמרי ואין שום בשר חופה עליו שמגין בעדו והשני שהבוע' הי' סמוכה להגרגרת והיא קשה ולא זו שהוא אינו מסכך בעדה אלא אף זו שהיא מנקבה ומפסיקה ע"י שהיא מתהדק' ומתחברם בו בהגרגר' ועוד שמעתי ממקצ' אנשים מיודעי' וגם מצאתיו במקצת ספרים דבועא בעינוניתא דוורדא בכ"מ שהוא טרפה ועוד מצאתי בספר איש יודע ומקובל דע' משונה ואיפכא מכולם שר"ל דבועא בעינוניתא כשרה בכ"מ ואפי' בשיפולין ובלי הנקב וכל א' נותן טעם לדבריו זה בכה וזה בכה ע"כ מה שמצאתי אכן ל"נ שלא כד"ז ולא כד"ז דלמה לנו להחמיר בעינוניתא דוורדא כולי האי בפרט מאחר שכמה גאונים מכשירין אפי' ליתא כל עיקר א"כ מוכח שלשם אין עיקר סמפונות של הריאה שיהי' תלוי בו החיות גם להקל ולהכשיר אפי' בלא היקף בשר אינו נראה מאחר שעיקר הטעם דבועא בלא היקף בשר טרפה משום שסופו לינק' הוא ה"נ הכא וכ"נ הלכה למעשה עו' כ' בא"ח מעשה אירע במונפילד שנמצא' בועא בקנה והתירוה מטעם דאין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים ולא אשכחן בועא וסירכא אלא בריאה וה"ה אם יוצא סירכא מקנה הלב כשרה עכ"ל ודבריהם אילו מוכרחים מעצמן:

דין ריאה שיש לה מראה שחור כדיו או כמוריק' או כמראה בשר או במראה חלמון ביצה או ירקרק ככנף של טווס או כשעוה או כזהב וכל מראה געל הכל טרפה וכל אלו המראות טרפה אפי' במקצת אבל אם מראה כמראה הכרתי (גר"ין או) (בלא) כשר וכן כמראה הכבד כשרה וכל המראות הפוסלין אם כשנופחים אותה מתהפכות למראה בשר הריאה כשר ומראות הכשרות אפי' אינן מתלבנות בנפיחה כשר:

אמר רב אחא ריאה כי כוחלא כשרה כדיותא טרפ' וכתב הרי"ף וסימנך דיותא ארמיתא ופי' הר"ן עוף הוא הנקרא דיותא והיינו דיה האסורה והוא סי' וזיכרון לדין זה שמראה דיו פסול בריאה ומה שנקרא דיותא ארמיתא נראה (שהוא) עוף דיה שאוכלים כותים מ"ט אר"ח האי שחור אדום הוא אלא שלקה ירוקה כשרה מדר' נתן דאמר ר"נ פעם אחת נכנסתי לכרכי הים באת' אשה אחת לפני וכו' שוב פ"א הלכתי למדינת קפוטקי' ובאתה שם אשה אחת שמל הבנה ראשון ומת שני ומת שלישי ומת רביעי הביאתי לפני וראיתי שהו' ירוק אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו המתינה לו ומלתה וחיה והיה קורין אותו נתן הבבלי על שמי כך גיר' הרי"ף והרא"ש אבל גיר' ספרי' שלנו שלישי הביאתה לפני וכ' התו' ונראה דסבר בתרי זימני הוי חזק' כר' מדא"ל המתיני ולגי' הרי"ף הוא סבר כרשב"ג ומ"מ נראה לעניין פס' הלכה כדברי התו' דהא פסקי' דבתרי זימני הוי חזק' וצ"ל לגי' הרי"ף שלא הביאה לפניו בפעם שלישי אמר ר"כ ככבדא כשרה וכבשרה טרפה וסימנך ובשר בשדה טרפה לא תאכלו א"ר סמא בריה דרבא האי ריאה כשות' כעין מוריקא כעין ביעתא טרפה ואלא ירוק' כשרה היכא משכחת לה ככרתי ופירש בערוך מין צבע ירקרק ומתרגמינן כרישין כרתי בשביל שהן ירוקי' כד' בברכות כדי שיכיר בין תכלת לכרתי וכ' הרא"ש מדברי התו' נראה שהוא הצבע שקורין בל"א כעין צבע הרקיע כדאמרינן בעלמא תכלת דומה (לים) וים דומה לרקיע וכבר כת' בסי' כ"ג המראות שפוסלות טרפו' אפי' במקצות ובהל' בדיקות כ' בזה"ל הריאה נפסלת בה' מראות וסימן דם בב"ל ד' דיו מ' מוריק פי' כרכם ב' בישרא ב' ביצה פי' חלמון ביצה ל' לובן ביצה כל אילו מראות פסולות אפי' בכ"ש ואם הם מתלבנו' ע"י נפיחה כשהוא ממשמש בה ביד ומשתנו' למראו' הריא' כשרה כוחלא פי' גלאז"יוד כשרה ירוקה כחציר וכירק השדה כשרה ככשותא פי' האפפין טריפה ע"כ ותמה אני למה לא כתב שאם כמראה הכבד דכשרה ומ"כ באו"ה בשם מהרי"ל עוד יש מראות אחרות ששם ירוקה עליהן וטרפה והן ירקרק כמו הכנף של טווס שנקרא בל"א פווי"א וכשעוה וכזהב וכעין הורקת פנים שקורין בל"א גע"ל זוכט כללא דמילתא ירוק הנקרא בל"א גרי"ן או בלו"א כשר וירוק הנקרא בל"א גע"ל טריפה ע"כ וכן נראה עיקר אבל מה שמ"כ בהג"ה אחרת וז"ל בועא כמראה אבן צב שקורין קריט"ן שטיי"ן וכעין עין טרפה בועא שיש בה כתם כמראה וי"כ שיל טרפה ול"נ למה לנו להוסיף בטרפות מראות שלא מנו חכמים ובפרט אינה אדומה ממש אלא מראה וי"כ שיל או אדומה ממש הלא אדומה כשר' בכל עניין כמ"ש לעיל סימן כ"א ואם כמראה כבד הלא כמראה כבד כשרה תשו' לר"ה גאון וששאלת מראות האסורו' בריאה כשנופחין אותה מתהפכת למראה בשר הריאה באיזה מראה עושין כמראה ראשון או כמראה שני פשיטא כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה ועומד' להניף אויר הלב וכמו שנראית כשהיא נפוחה עושין ע"כ ופשוט הוא ומ"מ מ"כ בהג"ה וז"ל מראות הפסולין צריכין להיות לבנות ממש כבשר הריאה ע"י נפיחה ואי לא מתלבנת ממש כבשר הריאה ע"י נפיחה טרפה אבל מראות הטובו' א"צ רק שמתלבנות קצת ע"י נפיח' משום דלאו לקותא היא והדר בריא ע"כ והנה מ"ש דצריכין להתלבן ממש יפה כ' שהרי אפילו בליבון ממש עלה על הדעת למיזל בתר מראה ראשון וכן חילק ר"י בכך כמה שכתוב בסימן כ"א אלא שאנו תופסי' דברי רב האי שכל המראות החוזרות ע"י נפיחה כשר א"כ מסתמא לא מקילינן להכשי' אלא במתלבנות ממש וחוזרת למראה ריאה כמו שהיתה בתחילת בריאתה ולא בע"א כלל אבל מ"ש שמראות כשרות סגי אפילו במתלבנות קצת משמע דאם אינה מתלבנת כלל דפסולה לא ידענא למה אפילו תאמר שהיתה כך מתחילת בריאתא ולא הדר' בריא מה בכך החכמים ידעו איזה מראה פסולה שסופה לינקב ואיזה שאין סופ' לינקב מנ"ל להוסיף בטרפות מ"כ בהג"ה וז"ל ראיתי בליקוטים קבלה על מראה שחור שאינו לקותא אלא עד שנכנס השחרורי' תוך שני הקרומים ונכנסים בבשר ואומר אני ישראל ברונ"א שאין לסמוך על הדבר שלא מצינו בגמ' במשנה ולא בשום פוסק ולא ברש"י ולא בתו' מעשה והביאו לפני ריאה שהיה בגוה חוט שחור עב כשני חוטי סרבל וארוך כשיעור אצבע ובדקתי במשמוש יד והיה בראשי החוט בועא קטנה מלא מוגלא והרגשתי שהיה בו דם כמו שדרך להיות בגידי צואר וחתכתי החוט למטה עד שיצא הדם לראות אם ישתנה ללובן כשיוצא הדם ונשאר המראה ע"ג הריאה שחור כבתחילה והטרפתי אות' ברעגנשפ"רק עכ"ל מהר"יב והם דברים נכוחים:

מדין אטום בריאה מביאין קוץ או סכין וקורעים אי איכא מוגלא כשרה ואי לא מניחין עליה קש אז נופחה אי מבצבצא כשרה וא"ל טרפה ובארנו לכתחילה נוהגים להוציא הריאה ולנפחה ובדיעבד אינו מעכב ריאה שנתקרר ואינה עולה בנפיחה יתננה במים פושרים עד שתתחמם ואם תעלה בנפיחה כשרה וכן פעמים שהליחה סותמת אז יהפכנ' הערוגה והקנ' למטה וינענע שתצא הליחה ואז אם תעלה בנפיחה כשרה או טוב לתת בקנה מים חמין בימות הגשמים ומים קרי' בימות החמה ולנענע קצת ולשפוך לחוץ אולי תעלה ריאה שלא עלתה בנפיחה וכבר היתה חתוכה ולקח שפופרת של נוצה ונפחו בחתיכ' ולא עלתה ואח"כ היו ממשמשים בה עד שנתרכבה החתיכה ועלתה בנפיחה כשרה:

אמר רבינא אטום בריאה פי' הר"אש כגון שנפחוה בלי שום ספק שנולד בה והיה בה מקום שנשאר שם אטום ולא עלה בנפיחה מייתי' סילוא ובזעינן ליה ובגמ' אמרינן מייתי' סכינא וקרעי' לה והיא היא אי איכא מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה וא"ל מותבינן עלה גילא או גדפא או רוקא אי מבצבצא כשרה וא"ל טריפה ומדפי' הרא"ש והטור אחריו שע"י מקרה בא שנפחוה משמע להדיא שא"צ לנפחה ולראות אם יש בה אטום וכ"ד הרמב"ם אבל בה"ע כ' שצריך לנפח' ולראו' ולעיין שלא יהא בה נקב או מקום אטום ומנהגינו לכתחילה להוציא ולנפחה אבל לא לעיכו' כלל וכתב בסמ"ג דהאי אטום בריא' פי' ר"ש שמשמושו קשה ומראיתו כמראות הריאה ומה שאמרו ריאה דקיימי טינרי טינרי פירש קשה לשם מיירי שמראיתו כמראות מוגלא וכן פי' רש"י לשם להדיא והטעם שפסול אטום בריאה כ' הרשב"א לפי שהיא רוחפת ומניפה על הלב ואם היא אטומה אינה יכולה להכניס רוח ולהניף ע"כ מ"כ אטו' בריא' מייתינן סילא ומברזינן לה בנחת שלא ינקוב רק הקרומי' ולא הבשר ע"כ ול"כ דלישנא דקרעי' העומד בתלמוד לא משמע הכי והטור כ' להדיא קורעים מקו' האטום וכן עיקר ושלא כדברי הרשב"א שכ' שמביאין סכין וחותכין סמוך ממש למקום האטום לישנא דתלמוד משמע כפשוט' וכדברי הטור וכ' הא"ז הריאה שנתקררה ואינה עולה בנפיח' מחמת כן יתננה במים פושרין עד שתתחמם ואם תעלה בנפיחה כשרה וכן פעמים שהליחה סותמת עד שאינה עולה בנפיחה אז יהפכו הערוגה והקנה למטה וינענע כדי שתצא הליחה שבקנה ושבסמפון ואז תעלה בנפיחה כשרה ובה' בדיקי מ"כ טוב לתת בקנה מים חמים בימות הגשמי' ומים קרים בימות החמ' ולנענע קצת ולשפוך לחוץ אולי תעלה בנפיחה וכתב עוד בליקוטים מעשה בריאה שלא עלתה בנפיח' וכבר היתה חתוכה ולקח ר"א בעל הרוקח שפופרת של נוצה ונפחה ולא עלתה החתיכה בנפיחה מפני אוטם שבה והיה ממשמש בה עד שנתרככה החתיכה ועלתה בנפיחה והכשירה ע"כ:

דין קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום וריאה שנשפכה כקיתון מראש' לסופ' מבפנים כשרה והוא שיבדוק שהסמפונו' קיימין מביאין קערה דקוניא ושפכינן בגוה אי אית בה שורייקי חיורי טרפה וא"ל כשרה ריאה שנתרוקנה בתוכה מאיליה ואינה נשפכה כקיתון אפילו החלל מחזיק רביעית כשרה אבל יותר מרביעית טרפה ואם מבחוץ נראה בריאה כמין סדק וקמט כ"ש ועולה בנפיחה ועור ובשר קיים כשרה בין כמין ך' בין כמין כ':

אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום אמר עולא אמר ר"י ריאה שנשפכה כקיתון פי' רש"י בשר הריאה נמוח בתוך הקרומים ונשפכה מראש' לסופה ומסופה לראש' בתוך הקרום וחסרון היא שמתחילה כולה מליא' ועכשיו חציה ריקני' כשרה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון איתביה ר"א לעולא הריאה שנקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו נקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון לא לעולם מבחוץ ודקא אמרת היינו נקבה ל"צ לר"ב דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ה"מ נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפי' ר"ש מוד' ומסי' ר"ח חלש על לגביה ר"נ וכל גדולי הדור אייתי קמיה ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרה ואמר רבא והוא דקיימי סמפוני א"ל ר"א ברי' דרבינא לר"א היכי עבדינן מייתי' צעא דקוניא ושפכינן לה בגוה אי אית בה שורייקי חיורי טרפה ואם לאו כשרה אר"נ ריאה שנימוק' וקרום שלה קיים כשרה תנ"ה ריאה שנימוקה פי' שנתרוקנה מאיליה מקצת' ואינה נשפכה כקיתון וקרום שלה קיים אפי' מחזקת רביעית פי' חלל החסרון כשרה כ' מהרי"ק בשם ספר א"מ מדאמר אפי' מחזקת רביעית מכלל דיותר מרביעית טרפה וכה"ג דייקינן גבי אפי' מיל אינו חוזר ע"כ ויפה דקדק ומ"ה הביאו כל המחברים בזה"ל אפי' החלל מחזקת רביעית כו' אלא שצ"ל לפ"ז שגר' נימוק במקום א' מנשפכה כולה כקיתון וכ' הא"ז מפי בעלי התוספ' שאם מבחוץ נראה בריאה כמין קמט וסדק ועולה בנפיחה כשרה עיין בתו' דף מ"ז ע"ב ובהג"ה וכן אני מודה ולא כמ"ש במקצת בדיקות להטריף בחסרון כמין כף ומחלקי' בין כף כפופה לכף פשוטה כי הכל הבל ורעיון רוח כל היכא שעולה בנפיחה כשרה מה אתה בא לומר אם יש חסרון כף כפופה א"כ מחזי כשתי אומו' מה בכך הוי יתרת בדרא דאומא כשרה:

דין ניטלה השלחופית היא האם כשרה וכן אם ניטל השלחופית שמי רגלים נקוי' בתוכו כשר:

תו מסקינן בברייתא דלעיל ריאה שנימוק' כו' נטלה השלחופית כשרה והיא האם שהולד מונח בו כדלקמן במתני' דאלו כשרות ונקראת ג"כ טרפחת כי חלוקה בשמו' לפי שינוי המקומות וכ' הרא"ש אבל ניטלה השלחופית שמי רגלים נקוים לתוכה פסק בשערי' דטרפה וכ"פ ר"ח ז"ל וזקיני ראב"ן ז"ל כתב דכשרה לפי שלא מצינו טרפות זה בתלמוד ואין להוסיף בטרפות ומקום חיבור השלחופית הוא בין דבוק הירכים אצל החלחולת ומתמצין לתוכה מי המשקי' פסולה המקו' ואף אם נטלו מי השתן מתמצין למקומן ואין להן כח לחזו' לגוף אלא יוצאין לחוץ כמו החלחולת שניקבה וירכיה מעמידות אותה וכן שמעתי שיש ב"א שמי רגלים שלהם יוצא תמיד ואומרים הרופאים ששלחופי' שלהם ניקבה או ניטלה והמים המתמצין מן הגוף יוצאים מיד כשהגיע למקו' שלחופי' ואותן ב"א חיו כמה שנים ע"כ וכ"נ עיקר שלא להוסיף בטרפו' ואף שכ"ד ג"מ בשם התי' דאם ניק' כיס השתן דטריפ' דמנין לנו להוסיף בטרפות ואף שקצת נר' להביא ראי' איפכא דטרפה בניטל השלחופי' של מי רגלים דאל"כ לא הוה אמרינן היא האם היא השלחופית אלא הוה מוקמינן לתרווייהו דאם קאי על השליה והשלחופית קאי על כיס השתן של מ"ר אלא בוודאי משום דקים ליה דלא מכשרינן בשלפוחית של מי רגלים אכן איכא למידחי דשמא קים להו דכיס השתן לא נקרא סתם שלחופית גם אינו נראה מ"ש הרוקח דאם נמוח האם דטריפה דמנין לו לחלק בין נימק לניטל מסברת עצמו ולהוסיף בטרפות תו מסיק התליע הכבד זה היה מעשה ועלו בני עסיא עליה ג' רגלים ליבנה וברגל השלישי התירוה להם וכ' הטור (בסי' מ"א) אפי' התליע במ"מ ובמ"ח כשרה וכ"נ בעיני דהא סתמא קאמר ומ"מ נראה נהי שהתליע אפי' לשם מ"מ בעינן שיהא בין הכל לבד נקב התולעים כזית בשר פי' במ"ח ובמ"מ וא"ל אי איירי שישאר כזית במ"מ ובמ"ח פשיטא דכשרה משום דקמ"ל דלא אמרינן כיון דאיתלע כל כך סופו ליתלע ולקלקל בכולו ולסברא זו נוטה הר"ן להחמיר ועיקר.

דין ריאה הסמוכה או כרוכה לדופן שלא במקום רביתא אין נוהגין האידנא (לבדוק) לא בדופן ולא בפשורי אלא נוהגין להטריף הכל:

אמר רב יוסף בר מניומי אר"נ ריאה הסמוכה לדופן פי' דבוקה בצלעות וה"ה סרוכה אין חוששין לה פי' דתלינן ריעותה בדופן ואומרי' שמכ' היתה בדופן וכשחית' המכה קלטה הריאה אצלה כ"פ הרשב"א והר"ן והרא"ש פי' כן אלא שלבסוף כ' ויותר נר' לפרש דר"נ לא אמר אלא בסמוכי' כולה לדופן דאז איכא רגלי' לדבר דמחמת מכה היה שהיתה בדופן קלטה הריאה אצלה דאילו היתה מחמת ריאה לא היתה סמוכה אלא נסרכה בעלמא כו' ומי הגיד לו סברא זו לבנו' עליה יסוד וש"ס לא חילק עליה אלא סתמא קאמ' סמוכה לדופן וה"ה סרוכה ואיפשר רבותא קאמר אפי' סמוכה כולה כשירה העלתה צמחי' מל"נץ בלעז דהיינו מוגלא חוששין לה פירש"י הואיל וחזינן בה ריעות' תלינן למכה בדידה ור"י משמי' דאבימי א' זה וא"ז חוששין לה היכי עבדינן א"ר רבין בר שימי אסברה לו מייתינן סכינה דחלש פומיה פי' חדוד ודק וחותך יפה ומפרקינן לה מן הדופן ונחזי אי איכא ריעותה בדופן תלינן בתר דופן אי לא מחמת ריאה הוא וטרפה ואע"ג דלא קא מפקא זיקא ר"נ בריה דר"י בדק לה בפשורי אי מבצבצא טרפה ואי לאו כשרה ופי' התו' דהא דמייתינן כו' קאי דוקא אלא העלת' צמחים אבל העלתה צמחים אפי' חזינן ריעותא בדופן חוששין דשמא מן הריא' הוא שהריא' העלתה צמחים אבל הר"ן כ' וז"ל דאמרי' אי איכ' ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה אפילו העלתה הריאה צמחים ואפי' אבימי מודה בהכי ולישנא דש"ס הכי דייק דודאי כי אמרי' היכי עבדי' אכל מה דאיתמר חוששין לה קאי וא"ת בשלמא לר"נ דאמר דכי ליתא מכה לא בריאה ולא בדופן תלינן בדופן וכשרה בדין הוא דלימ' דכי איכא מכה בדופן אע"ג דאיכא צמחים נמי בריאה דנתלי בדופן דאמר כי הדדי נינהו אבל אבימי דס"ל כל היכא דליכא מכה בחד מנייהו חיישינן לה ה"נ הו"ל למיחש כי איכא מכה בתרווייהו י"ל דכי איכא מכה בתרווייהו ליכא ריעותא לגבי ריאה כלל לפי שהדבר מצוי מפני רבית' שכשיש מכה בדופן בקל הוא מעלה צמחים ואין הדופן מעלה צמחים מחמ' מכה שבריאה הלכך הוה ליה כאלו יש מכה בדופן וליכא מכה בריאה ומ"ה מודה אבימי דכשרה ע"כ והרא"ש כ' אלו שני הדעות ולא הכריע ונר' בעיני דברי הר"ן עיקר דבשלמא אי הוה ר"י משמיה דאבימי גופא מפרש דהכי עבדינן דמייתינן סכינ' דחליש פומיה איכא לפרש דשמא דוקא אלא העלתה צמחים קאמר אבל בהעלתה צמחים מטריף בכל ענין אבל מאחר דפריך היכי עבדינן ורבא הוא דמסיק עליה דרבין בר שימי אסברה לי א"כ ש"מ דאיכא קושיא בהא היכי עבדינן עד דצריכי לשנויי והיינו משום דס"ל דלישנא דחוששין דקאמר תלמודא היינו חוששין להצריך בדיקה קודם שנכשירה אבל לא מחלטינן להטריפה וא"כ כי היכי דאקשינן אלא העלת' צמחים ה"ה נמי אהעלת' צמחי' דהא תרווייהו חוששין קאמר ומה שמסיק דר' נחמיה בריה דר"י בדיק ליה בפשורי פירש"י והתו' דקאי אאיכא ריעותא בדופן דמכשירין ואפ"ה הי' ר"נ בוד' לה להחמיר והתו' הקשו א"כ הו"ל מצריך לה בדיקה בפושרין ועוד דבסוגיא דגמ' משמע דר"נ בא לאקולי בהאי בדיקה מדמסי' אתון אהא מתניתו לה ואנו מתני' לה אהא דרבא דאמר הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לי' להו בדיקו' ר"נ ברי' דר"י בדיק לה בפשורי נהי דלא קיימא כך במסקנא כי עלה שלא כהוגן מ"מ שמעינן מיניה דהך בדיקה דר"נ לקולא איתני ואני אומ' שלא כד"ז ולא כד"ז אלא אתרווייהו קאי כמ"ש היכי עבדינן כו' ש"ס סתמא קאמר ר"נ בריה דר"י בדק לה בפשורי וכת' הר"ן וז"ל שלענין פסק הלכה בפלוגתא דר"נ ואבימי ק"ל דא' זה וא' זה חוששין לה כאבימי וכ"פ רש"י ובפלוגתא דרבא ור"נ פסק ר"ת ז"ל כר"נ דמדקעביד ביה מעשה רב ועוד דשקליה וטרינן בה ואמרי' אתון אהא מתניתו לה אנן מתנינ' לה אהא ומדשקלי וטרי ביה בגמ' דההיא איתמר משמע דהלכתא כוותי' ולפ"ז כל היכא דסמיכא ריאה למקום שאין הנקב פוסל בו כגון שהיא סרוכה לגרגרת או לשמנונית' דידיה או לטרפשא דליבא או לטרפש' דכבדא או לשמנונית הסמפון שקורין קורדוב"י בכל אילו מפרקי' הריאה משם ונופחי' אותה ואי לא מבצבצ' כשרה שאני אומר מאח' האיברים שנסרכה להם שאין הנקב פוסל בהם באה הסירכא וכשרה אבל מדברי הרי"ף נר' דליתא לדר"נ שהוא ז"ל השמיטוה מן ההלכות ומשמע דטעמיה משום דרבא דאמר בגמ' היכי עבדינן מחמיר בשל תורה ומריה דש"ס הוא טפי מר"נ בריה דר"י וכוותיה נקיטי' לחומרא הילכך בליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה ומכאן אתה למד לכל שאר המקומות דבליכא מכה לא מהני בדיקה ואי איכא מכה בדופן משמע לכאורה דל"צ בדיקה כלל מדקא פסיק רבא אמ' תלינן בדופן וכשרה וכתב א"כ סכינא דחלש פומיה למה דהא אי איכא מכה ל"צ בדיק' ואי ליכא מכה לא מהני ליה בדיקה י"ל דאלו היתה סכין רעה אפשר שתנקוב הריאה מחמתו ויראה כאלו היתה נקובה קודם לכן זה נראה לפי פשטה של שמוע' אבל קצת הגאונים כ' דאפי' איכא מכה בדופן לא מכשרי' לה בלא בדיקה ולדבריהם מ"ה בעינן סכינא דח"פ לפי שא"א בלא בדיקה וראוי לחוש לדבריהם ע"כ ואני אומר דבתרווייהו פליגי רבא והא דר"נ בריה דר"י ומאחר דלא איתברר לן הלכתא כמי א"כ אזלינן לחומרא ובפרט בשל תורה ומ"ה אפי' היכא דאיכא מכה בדופן מצרכינן לה בדיקה בפשורי כנ"נ והיכא דליכא מכה מטרפין כרב' ולא מהני ליה (בדיקה) וכ"ש אם נסרכה הריאה לשאר (מקו') מן המקומות דמטרפין וגדולה מזו כ' הרא"ש וז"ל והראב"ד כ' כי היכי דתלינן במכת דופן ה"נ בדוכתא אחריתא היכא דאיכא מכה והריאה סמוכ' לה כשרה אבל הרמב"ן ז"ל כ' דוקא בדופן אבל לא במקום אחר וכן מסתב' דדוקא בדופן שהוא רחב וליחתו מרובה נקלטת הריאה אליו אבל בשאר איברים לא ע"כ והא דאמרינן דהיכא דאיכא בדופן מכה דתלינן בדופן כ' הרא"ש בתשו' דלא שרינן לה אלא ע"י מכה ממש שבדופן אבל אם יש בהרות שחורות אינה סי' מכה ממש כי אפשר שבא מחמת הכאו' שהכו הבהמ' על גבה שכן דרך מקום להשחיר אבל נשבר הצלע אע"פ שחזר ונקשר קרינן ביה שפיר מכה ע"כ וכן הביאו הטור והרמב"ם יש לו סוגי' אחרת באותה הלכה וס"ל דאי איכא מכה בדופן אפי' יש נקב בריאה כשרה דאמרי' אח' שחיטה נעשה ואם אין מכה בדופן אמרי' קודם שחיטה נעשה ופי' זר הוא בעיני וגם קולא גדולה היא להכשיר נקב בריאה היכא דאיכא מכה בדופן ולומ' שאחר שחיטה אינקוב גם שאר כל המחברים לא הזכירו דבריו כי לא ס"ל כלל וכתבו התוס' שהאידנא נוהגי' להטריף כל הסרכות ואינם בודקי' אות' לא בדופן ולא בפושרין וכ"כ הרא"ש דבאשכנז ובצרפת נהגו להטריף הכל והיינו כדברי התו' וכן אנו נוהגין.

דין ריאה שניקבה במקום רביתא דהיינו חיתוכי דאוני ואפי' כל השלם שלמעלה מן חיתוכי אם ניקבה שם ודופן סותמתו וסביך בבשר היטב כשרה אפי' האידנא וא"צ בדיקה ודוקא בבשר שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן אסור ועד חוט שמנקרין מן החזה נקרא דופן וסותם אבל למעלה מן החוט נקרא חזה ואם הסירכא יוצאת מן החיתו' שבין אונא לאונא ונסרכה לדופן או מגב האונות ונסרכה בדופן חוצה ממיצר החזה אין הדופן סותמו והיכא דסביך בבישרא ובגרמא כשרה אבל היכא שהאונ' והאומ' נסרכה בסירכא א' בדופן וכן ריאה דסרוכה לדופן ולחזה אסור אפי' רובא מן האונא ורובא נסרכה לדופן אפ"ה אסור אב' אם יש מכה בדופן והסירכא רובא במקום מכה ומיעוטא חוץ למכה כשרה ואם לא ניקבה הריאה רק נסרכ' בדופן במקום רביתא כשר ע"י בדיקה ואם נסרכה לעצם ולבשר והרוב נגד הבשר ומיעוט נגד העצם כשרה בבדיקה:

מסקינן בסוגיא ומי אמר ר"נ הכי והאמר רב יוסף בר מניומי אר"נ ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ל"ק הא במקום רביתא והיכא מקו' רביתא חיתוכי דאונא וכ' הרא"ש וכל מה שהוא נגד האונא אפי' השלם שלמעלה מן האוני אם נקב כשרה שבכ"מ הדופן סותמו ובשערי ר"ש בן חפני נתן גבול וכתב דב' אצבעות אצל חיתוכי דאוני דינו כחיתוכה דאונא ומב' אצבעות ולמעלה מן החוט נקרא חזה פי' ואין שם דופן עליו וכ"פ הא"ז אבל אם הסירכא יוצאה מן החתוך שבין אונא לאומא ונסרכ' לדופן או מגב האונות ונסרכה בדופן חוץ למיצר החזה אין הדופן סותמתו עכ"ל גופא אר"י ב"מ אר"נ ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבישרא א"ל ר"י ואי לא סביך בבישר' מאי טרפה אלמא אמרינן נקובה היא כי סביך נמי דהא תניא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשרו וזהו למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג לא למעוטי קרום שעלה מחמ' מכה בריאה דאינו קרום וכתבו התו' והוא דסביך בבישרא וכו' ולית הלכתא כרבינא וכו' ושמא אין זה רבינא סתמא בכל התלמוד וכו' (עיין בתו' דף מ"ה בד"ה אמר רבינא) ורוב המחברים תפסו הלכה כרבינא דאמר והוא דסביך בבישרא וכ"נ עיקר דאפי' תימא שאין זה רבינא שהוא בתראי מ"מ מנלן למיפסק כר"נ להקל ובפרט דר"י שקיל וטרי עמו ופריך ליה ושני מסתמא קבל דבריו ומאחר דהלכה כרבינא א"כ צריך להיות סביך בבשר' דמנ"ל להוציא דברי רבינא מפשטי' דקאמר והא דסביך בבשרא דמשמע דיוק' ודוקא קאמר סביך ולא סריך בבישרא ולא בגרמא והיכא דסביך בבשרא ובגרמא כ' הרא"ש וז"ל ויש אוסרין ויש מתירין וכ"כ הרמ"בם ז"ל א"א מן האוסרין ואיני מן המתירין ורוא' אני את דברי האוסרין דכיון דבגרמא לחוד לא חשיב סתימא ה"ה נמי בגרמא ובישרא נהי שהבשר סותם כנגדה לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם ושוב כ' אח"כ וז"ל כ' בה"ע דאם נסרכו יחד האומא והאונא בסירכא אח' בדופן אם רוב הסירכא מן האונא ומיעוט מן האומא תלינן דעיקר הנקב היה באונא וסירכא סריך באומה וכשרה ואם רובא מן האומה טריפה וכן ריאה דסריכא לדופן ולחזה שדינן ליה בתר רובא וכן נמי אם יש מכה בדופן והסירכא במקום מכה ובחוצה לה בכולה אזלינן בתר רובא כי היכי דאזלינן בכל איסורין בתר רוב ואע"ג דלא דמי כולי האי דבכ"מ הרוב והמיעוט מכחישין זה את זה הלכך שבקינן מיעוטא ואזלי' בתר רובא אבל הכא אפשר להיות שניהם שניקבו האונ' והאומא והמשקה שיצא משניהם נסתבך יחד ונעש' סירכא אחת וכן ריאה הסרוכ' לחזה ולדופן אם יועיל הדופן לסתו' הרוב הסריך לו מ"מ כל זמן שלא נסתום המיעוט הסריך מחזה טרפה מ"מ כתב שעשה מעשה והלך אחר הרוב להכשיר ע"כ ובכאן אינו מוכח שהרא"ש תפס דבריו אלא שכתב שהוא עשה מעשה אף שידע שיש לחלק אלא שהטור כת' וא"א הרא"ש ז"ל הסכי' לסברת בה"ע וק' שמאחר שכשנסרכ' אונא לעצם ולבשר הסכי' לדע' האוסרין שחוששין למיעוטא שעל העצם ולמה לא חשש ג"כ למיעוטא בדינים אילו שהבי' ב"הע ותירץ מהרר דוד יחי"יא דבאונות חשש הרב למיעוטא מפני ששם נקב בפועל ולא ידעינן אי נכח הבשר אי נכח הצלעות אבל באילו הסירכו' אין שם נקב בפועל ויש שם קולא דלא חיישי' למיעוטא ואע"ג דק"ל דלא שאני לן באונו' בין נקב בפועל לסירכא י"ל דכשכתב הרא"ש על סתומה לעצם ולבשר ורואה אני את דברי האוסרין וכו' אלישנא דגמ' קאי דאמר ריאה שניקבה ומ"ה כתב שכיון שהעצם אינו סותם מה שכנגדו טריפה אבל בהני כיון שאין שם נקב בפועל אלא סירכא אפשר דס"ל להרא"ש דיש סירכא בלא נקב ולכן אזלינן בהו בתר רובא ודוחק הוא ואני תמה על תמיהתו כי מי הגיד שסביך כל רוחב הבשר שבין הצלעות עד שיהא רוב מן הבשר דשמא כל רוחב העצם סביך וכמו כן בבשר שאין הרוב מן הבשר או סביך יותר בעצם באורך עד שלא יהא הרוב מן הבשר או סביך בשני צלעות ובבשר שניהם שאין הרוב מן הבשר ולענין הלכה נרא' איפכא דגבי בשרא וגרמא רואה אני את דברי הרמב"ם שהוא מן המתירין נהי דסתימת עצם לא הוי סתימה מעליותה מ"מ אינה עומדת להתפרק מאחר שהוא במקום מיצר וא"כ מאחר דסתימת בשר הוי סתימה זו עומדת במקומה וכלל הרב במה שאינו מוכרע מן התלמוד ותלוי בסברא ראוי לילך אחר הרמב"ם שאין בעל סברא כמוהו ובפרט מה שתלוי בטבעיות כי האי מילתא והדומה לו אבל היכא שסביך באומא ואונא וכל הדומה לזה שבמקום אחד עומד להתפרק אפילו הוא מן המיעט טריפה ולא כבה"ע אלא כסברת הרא"ש דלא שייך לומר כאן להלוך אחר הרוב כדפרישי' ומ"מ היכא דאיכא מכה בדופן וסריך אף שלא במקום המכה מ"מ מוכח דמן המכה הוא בא ולא מן הריאה ומ"ה נר' דבכאן לא בעינן רובא במקום מכה אלא אפי' המיעוט מן המכה והרוב שלא במקום מכה דמה נ"מ ברוב מאחר שמוכח שמן מכת הדופן בא ולא מן הריאה אלא שלא מלאני לבי להקל יותר ממה שהקיל בעל גופא דעובדא כמו העיטור שלא התיר אלא היכא דאיכא רוב מן המכה וכ"כ הרא"ש בתשובה שהשיב על מה ששאלוהו אם הסירכא יוצאת ומתפשטת חוץ לשב' אם כשרה וכתב דלא מסתברא דברי האוסרין דבסירכ' אחת א"ל דחציה באה מן המכה וחציה מן הריאה א"ו ממקום אחד באה דאיך תבא בשני מקומות ותתחבר יחד לעשות סירכא אחת וכיון דאיכא ריעותא בדופן ובריאה ליכא ריעותה ודאי תלינן דמדופן אתא והליחה נתפשטה גם לחוץ המכה ומשם נתחברה לריאה עכ"ל ולענין הלכה ק"ל כר"נ דריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבישרא כדפרישי' ובהא ליכא מאן דפליג ובה"ב אשכנזים כ' שנהגו להטריף הכל אפי' כה"ג במקום חתוכא דאוני' ונ"ל שמנהג בטעות הוא ונתפשט הטעות ממ"ש הטור אחר כל מ"ש שאם ניקבה הריאה והדופן סותמתה כו' דהיינו במקום חתוכא דאונ' וחילוק דסביך בבשרא ואח"כ כ' היכא דנסרכה שלא במקום חתוכי, דאונא וחילוק דהעלת' צמחים ואיכא ריעותא בדופן כו' בסוף כת' א"א הרא"ש ז"ל כ' ובצרפת ובאשכנז נהגו להטריף הכל והם סברו דאכל מילתא דלעיל קאי וכן הבין ב"י שכ' ז"ל ומ"ש בשם הרא"ש דבאשכנז וצרפת נוהגין להטריף הכל בפ' א"ט והטעם משו' דס"ל כפירש"י בריא' הסמוכ' לדופן דבדיק ליה ר"נ בפשורי דאפי' כי איכא מכה בדופן לא שרי לה אלא ע"י בדיקת פשורי וכן כי סריך ריאה במקום רביתה חיישינן לפי' ר"ג דמצריך בדיקו' וכן בתרי אוני דסמיכי להדדי כסדרן חיישי' לדברי האומרין דבדיקו' בעי ואינהו סברי דלא בקיאינן בבדיק' פושרין ולפיכך מטריפין הכל ע"כ ואינו אמת שהרי הרא"ש לא כת' שבאשכנז ובצרפת נהגו להטריף הכל אלא אריאה הסמוכה לדופן שלא במקום חיתוכה דאוני וחילוק דהעלת' צמחים ואי איכא ריעותא בדופן כו' ובבדיקת פושרין כו' וכמ"ש להדיא בתו' דהאידנא נוהגין להטריף כל הסירכות ולא בדקינן לא בדופן ולא בפושרין ותדע שהרי אח"כ הביא הרא"ש הא דר"נ ריאה שנקבה ודופן סותמה כו' וכ' דהלכה כר"נ דליכא מאן דפליג עליה כמ"ש רש"י ולא בשום מחבר לומר דמטרפינן בכה"ג במקום רביתה וגם היכא דסביך בבשרא וכדפרי' וגם תימא מנין לנו להחמיר כל כך ולאבד ממונם של ישראל שהרי בתשוב' רב ש"ש גאון פסק להתיר במקום חתוכי דאונא אפי' ניקבה הריאה ולא סביך ולא סריך כ"ש היכא דסביך וסריך בניקבה ובלא ניקבה אף בסירכה לחוד וכמ"ש לקמן ואי משום חומר דר"ג שמצריך בדיקה חומרא גדול' היא זו שהוא אזיל לטעמיה דמצריך בדיקה אפי' אם נסרכה הריא' מחתוכי דאונא לחתוכי דאונ' כסדרן וכמ"ש הרא"ש בשמו וכבר כ' הרא"ש לעיל גבי אונא שנסרכה כסדרן דברי ר"ה גאון שכ' דלא בעינן בדיקה וכתב שכן מוכח הל' דקאמר היינו רביתייהו וכן המנהג א"כ ה"נ קאמר האי לישנא הא במקום רביתא כו' אלמא דהיינו רביתייהו וכשר בלא בדיק' וכ"כ הטור להדיא ועוד הלא ק"ל כר"נ דאפי' יש שם נקב בוודאי אפ"ה הדופן סותמתה וכשר וכ"ד כל הפוסקים ומ"מ נר' דדוקא גבי סביך הוא דאמרי' דאפי' בודאי נקב כשרה אבל בסריך בעלמא לא מכשרינן ודאי נקב אלא שאמר סירכא זו סתימה מעליותא הוא מאחר שאינו ניקב וכה"ג ראוי לעשות בדיקה כדברי ר"ג אף שב שב"הע הכשיר אפילו מפקא זיקא לעיל גבי אונו' שנסרכו כסדרן בסי' כ"ה והיינו היכ' שחתך הסירכא משום שאמרינן דאילו לא הוה נחתך סתימה מעלייתה הוי וה"נ הכא כה"ג ראוי לדון מ"מ מאחר שכתב ר' ברוך דעבדינן כר"ג להצריך בדיקה ולנפחה אפי' במקום רביתא וכתב שכך קבלנו עלינו לשמור ולעשו' גם אנו הכי עבדינן בסרוך ואף שאין אנו בקיאים בבדיק' מה חומרא יש בבדיקה זו לנפח ולראותה אם מבצבץ שם ואף שכתב הסמ"ג בשם ר"ש מא"י שכ' בשם ר"י דהאידנא אין בקיאין אפי' בבדיקה כזו כגון לר"נ דמצריך בדיקה אפי' לאונות דסריכין להדדי כסדרן וכן אסביך דהכא בכולהו כ' דלא בקיאין האידנא לבדוק ומטריפין הכל מ"מ כ' אח"כ דעת רש"י דאף האידנא סמכינן אכל בדיקות שהיו בימי התלמוד כגון דרוסה ונפולה ושבורה וע"כ אני אומר אפי' באנו להחמי' ולסמוך אדברי ה"ג שלא להכשיר האידנא בבדיק' דרוסה ונפולה ושבורה שצריכה בדיקה בכל חלל הגוף כה"ג קשה הבדיק' אבל בדיק' קלה כזו בחדא דוכתא היינו בודאי ראוי לסמוך אבדיקה וכמ"ש לקמן בסימ' ס"ו אבל מ"מ בסביך אין אנו שומעין לו דהא ר"נ מכשיר אפילו בניקבה ממש אלא שהם צריכין לפרש ריאה שניקבה ר"ל כבר ניקבה אבל עכשיו אינו נקוב ואין פיר' זה עולה על הלב לקבלו ומ"ש שאף סריך כשר בלא ניקבה נר' בעיני דמוכח מן הרא"ש שהבי' ב"הע דלעיל דאם נסרכו יחד האומא והאונא ולא הזכירו סביך וכן הטור כתב הדין להדי' אנסרכה אע"פ שכבר פי' דבעינן סביך א"ו גבי נקב הוא דבעינן סביך דהא רבינא דקאמר והוא דסביך אריאה שניקבה קאי וכן מ"כ בפי' הקאר"ו וז"ל ומהר"י ן' חביב ז"ל כ' סתימת הדופן הצד שכנגדו היא סתומה חזקה מהודק' וגדול כחה כי אפי' אם ניקב ר"ל שראינו בעינינו נקב באונה ודופן סותמ' כשרה שהרי יש על הנקב תחבושת חזק שיגין על הנקב והדרא בריא ויש חילוק גדול בין נקובה ודופן סתמ' לנסרכה בלבד כי בנקובה ר"ל שנר' הנקב בעין צריך שתהיה הסירכ' ואחיזתה מיסתבכת לבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירין וי"א אמנם בנסרכה לבד כפי דעתי כשרה אפי' לדעת הרא"ש כיון שאין הנקב נר' לעין ובתנאי שתהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ומיעוט כנגד העצם עכ"ל ומ"ה מיושב מה שהביא דעת בעל העיטור לפסק הלכה שאם נסרך בשני מקומות דאזלינן בתר הרוב כו' ולא הזכיר כלל סביך וכן הטור בהאי לישנא אלא עיקר כדפרישית:

דין ריאה שהעלתה צמחין וכן כל בועא בין במים זכים ובין מוגלא בין קשה כסלע בין רך בין גדולים בין קטנים הכל כשר אפילו במים סרוחים:

בעא מיניה רבב"ח משמואל העלתה צמחין מהו א"ל כשרה א"ל אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר דאמר רב מתנא מליא מוגלא טריפה מים זכים כשרה א"ל ההיא בכולי' איתמר אמר רבא כי הוה מסגי' בתריה דר"נ בשוק' דגלדאי א"ל בשוק דרבנן חזי הנך דקיימי כנדי כנדי ולא אמר ולא מידי כנדי כנדי פירש"י שהיו צמחים גדולים ר' אמי ור"א חלפי בשוק' דטבריא חזו הנך דקיימי טנרי טנרי ולא אמרי להו ולא מידי טינרי פי' שהוא עוד צמחין גדול יות' מכנדי וכבר הוקשו כסלע מכל הכל הלין משמע דלית פסול בריא' בין בועא במים זכין בין במוגלא בין קש' כסלע בין רך כסתם בועא בין גדולים בין קטני' אם לא בתרתי בועא דסמיכין להדדי וכ"ד כל המחברי' קדמאי ובתראי אלא שהרי"ף שדא ביה נרגא וכתב וה"מ דלא אסרח אבל אסרח טריפה ולית' ולקמן גבי כוליא נפרש הכל באר היטב אי"ה (בסי' ס"ו):

דין מחט שנמצא בריאה אם הובאה הריאה שלימה לפנינו ונפחינן לה ולא חזינן בה ריעותא כשר ואין חלוק בה בין קופא לבר בין קופא לגיו אבל אם אין הריאה שלימה טרפה בכל ענין והיכא דריא' שלימה ועלת' בנפיחה והיה קורט דם נגדה טריפ' ומ"מ אם אירע ששטפו קודם נפיח' לא תלינן שהיה קורט דם קודם שטיפה ובארנו סמפון דריא' שמנוק' כשר ואם ניקב נגד חבירו או אפילו לחבירו טריפה ואם נמצא מחט בריאה ונפח' ועלת' בנפיחה כשר ולא מחזקינן שמא המחט ניקבה סימפונות לחבירו:

איתמר מחט בריאה ר"י ור"א ור"ח מכשירין ר' מני בר פטיש ור"ל ור"ש ב"א מטריפין והלכתה (כרבנן) דמכשירין והטעם כיון שהובאה הריאה שלימה לפנינו ונפחינן לה ולא חזינן בה ריעותה אפי' אם מרגישין אנו במשמוש היד שיש בה מחט תלינן לומר שדרך הקנה בא וסמפונו' נקט ואת' אע"פ שאין דרך הקנה לבלוע ואין חילוק בין קופא לבר לקופא לגיו כמו שמחלק לקמן (בסי' שאח"ז) גבי כבדא שריאה קרובה לקנה וסמפונת ריאה רחבים ואפי' אם הוי קופא לבר נכנס' לתוך הסמפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריא' שהו' כך וכ' הר"אש מדברי תו' וכן אם נמצאת תוך הקורקב' כש' שדרך הושט בא המחט עם המאכל לקורקבן ואפילו אם נתחב קופה בבשר הקורקבן אוכלין ומשקין דחקוה כדאמרינן בבית הכוסות אבל אי לית' לריאה שלימה קמן טריפה דדילמא אי איתא לריאה קמן הוה מנקבה ולא מפלגינן בין קופא לגיו ובין קופא לבר כדמפליג לקמן גבי חתיכת דכבדא ולאו משום דאמרינן דרך הושט נכנסה המחט ונפל חודו על דופן הריאה ונכנס לתוכו ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציה הילכך אפילו קופה לצד סמפון אמצעי טריפה דא"כ אמאי מכשיר לקמן בחתיכה דכבדא אי קופא לגיו גם התם ניחוש שמא עבר המחט כל רוחב הכבד עד מעב' לחצי א' ולא חיישינן להכי אלא ה"ט דמטריפין אפי' קופא לגיו משום דחיישינן שמא ניקבה הריאה לחוץ כי המחט שיוצ' מתוך החתוך של ריאה ההובא לפנינו אמרינן שניקב את הריא' עד החוצה אלא שחזרה לפנים וכ"ד רוב המחברים והא דמכשרינן בריאה כשהוב' לפנינו שלימה כתב הטור שאין חילוק בין מחט דק או עבה אלא שהאגור כתב בשם התו' לחלק בין גיו לבר אפי' בריאה במחט שיש לה ראש מצד אחד כמו מסמר אבל מ"מ כ' מאחר שש"ד אינם מחלקי' בכך א"כ אין חילוק וכ' שכך הוא קבל וכן עיקר מאחר שהטור מסייע לו והיכא שהיתה שלימ' ועלת' בנפיח' והיה קורט דם כנגדה טריפה כדמוכח לקמן בשמעתין דהמסס וב"ה ומ"מ אם אירע במקרה ששטפוה קודם נפיחה לא חיישינן שמא הי' עליה ק"ד קוד' שטיפה ולקמן נאריך בזה אי"ה ומסקינן בסוגי' אע"ג דאינקיב סימפון דריאה כשרה מ"מ סמפון דריאה דאינקיב לחברי' טריפה ואע"ג דאמרינן הדורי דכנתה דאינקיב לחבריה כשרה דחבריה רך ומגין עלי' אבל סמפוני הריאה קשין הן ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכ' מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה פי' היכי דאינקיב בסמוך כשמתחיל להתפצל שאין הפר' בשר ביניה' רק סימפון חבירו וכיון שקש' הוא לא הוי סתימ' אבל נקב לבשר אותו בשר הדבוק לנקב נכנס לנקב וסותם סתימה מעלייתא וכשר וכ' הר"ן היכא דריאה היא שלימ' ועלתה בנפיחה כשרה ולא חיישינן דילמא המחט נקב סימפונת לחברי' דאחזוקי ריעות' לא מחזקי והטור כ' וז"ל הרמב"ם אח' מסמפוני הריאה שניקב אפי' לחבירו טריפה ויראה מלשונו כ"ש אם ניקב לבשר דטריפה ול"נ ע"כ וכן השיגו הרשב"א ואני אומר דאף הרמב"ם לא בא להטריף בניקב לבשר דהא להדיא מסקי' הכא דכשר אלא ה"ק אפי' ניקב לחבירו ר"ל דאינקבי תרווייהו להדדי כחדא דלא תימא כחד סמפון הוא והוי כאילו לא אינקיב כלל קמ"ל דאף בכי האי גוונא טריפה:

דין מחט שנמצא בחתיכה של כבד אז חזינן אי קופו לבר או אפי' כולו בתוך הכבד אלא שנוטה לצד חוץ טריפה ואי קופ' לגב כשרה ואיירי שכולה לתוך הכבד אבל אם חודה של מחט יצא לחוץ לכבד אפילו קופא לגיו טריפה ובמחט דקה טריפה בכל ענין ואם נמצא מחט בסמפון גדול של כבד כשרה בכל ענין ובארנו דגבי כבד אין חילוק בין חתוכ' ובין שלימה ובארנו דה"ה אם נמצא מחט בסמפון גדול של ריאה דכשר אפילו לא הובאה הריאה שלימה לפנינו ובארנו דהאידנא אין אנו בקיאין איזה היא מחט גסה או דקה אלא אם היא כגרעיני תמרה אינה ראויה לנקוב:

ההיא מחטא דאישתכח בחתיכ' דכבדה סבר מר בריה דר"י למיטרפי א"ל רב אשי אלו אישתכח בבישרא כה"ג הוי טריף מר אלא אמר ר"א חזינן אי קופא לבר נקובי נקיב ואתאי אי קופא לגיו סמפונות נקיט ואתאי וה"מ באלימתא אבל קטינתא ל"ש קופ' לבר ל"ש קופא לגיו נקובי נקיב ואתאי וכ' הרא"ש וז"ל אלו אישתכח בבישר' נמי קטריף מר וכי נקב הכבד טריפה הוא בשלמא אי איטרפ' בנקובת הכבד ניחא דאין חילוק בין קופא לבר ובין קופא לגיו כדאמרינן גבי חתיכא דריאה שבכל ענין טריפה דחיישינן שמא ניקבה הריאה אלא כיון דאין נקיבת הכבד טורפת הוי כבישרא ובבשרא כה"ג טריף מר כדקאמרת דטריפה הכא בכל ענין ולא מפלגת בין קופ' לגיו ובין קופא לבר אלא אמר ר"א חזינן אי קופה לבר וכו' ולכאורה משמע דאף בבשרא אי משתכח כה"ג מחט בירך הבהמה וקופה לצד חלל הבהמה טריפה דאמרינן דמן הדקין באת' ודרך חודה נכנס בירך דאי מן החוץ באת' היאך עבר בקופא כל עובי הירך ועברה עד סמוך לחלל הגוף והא דאמרינן לקמן סי' ע"ה בקוץ עד שתינקב לחלל מיירי בידוע שבא מן החוץ ומיהו חומרא גדולה היא זאת אע"ג דמסתברא וגם אין ראי' לאסור מסוגי' דשמעתין דאיכא לפירושי' הכי אמר ר"א כבד לא לריאה מדמינן לה ולא לבשר מדמינן לה דבריאה בין קופא לגיו ובין קופה לבר טריפה ובבשרה בין קופא לגיו ובין קופא לבר כשרה וכן נהוג עלמ' לפי שהבהמה מתחככ' בכתלי' ואפי' נכנס דרך קופא דוחק ועוב' בעומק הירך ע"כ ודברים אמיתיי' הן ומ"כ מעשה שנמצא מחט תחוב תוך שלל של ביצים וטרפו התרנגולת מטעם שהיה בחלל הגוף ויש לחוש לנקובת הדקין ע"כ וכ' עוד הרא"ש והוא מדברי תוס' הא דקאמר ר"א חזינן אי קופא לבר כו' פי' לצד החוץ וכולו בתוך הכבד דאמרינן מן הושט או מן הכרס או הדקין יצא ונפל על הכבד ונכנס בתוכו אבל אין לפר' קופא לבר שהראש המחט בולט חוץ לכבד אבל כולו בתוך הכב' כשר בכל ענין דסמפון נקיט ועייל דא"כ מאי פריך ממחט שנמצ' בעובי בית הכוסות דע"כ התם כשנמצאת בחלל ב"ה דאי בחלל הגוף היכא קאמר אי מצד א' שלא ניקב אלא צד אחד כשר הא ודאי דרך ושט נקב ואתאי אלא ודאי קופא לבר היינו שקופא לצד חוץ ואפי' כולה בתוך הכבד וקופה לגיו היינו שהקופ' לצד הסימפון של כבד אז אמרי' סמפונת נקט ואתאי ומדכתב הרא"ש גבי קופא לבר אפי' כולה בתוך הכבד וגבי קופא לגיו כתב היינו שהקופא לצד הסמפון של כבד משמע דוקא בכה"ג שכולה בתוך הכבד אלא שהקופה נוטה לצד הפנים אבל אי הוה יוצא המחט מן הכבד לתוך חלל (הגוף) טריפה דהוי כקוץ שאנקב לתוך חלל הגוף דטריפה ואף שהרשב"א רוצה לדחוק ולחלק בין מחט שבא בנחת לקוץ שבא מן החוץ ודוחק בכח מ"מ הר"ן כתב סוף דבריו דעת האוסרין ואף שנמצא כתיב בתו' ואי קופה לגיו מצד הסימפון של כבד קאמר ואפי' כולו בתוך הכבד דמשמע להדיא אפילו לא הוי כולו בתוך הכבד דכשרה וליתא דא"כ מאי אפילו דקאמר אם הוא כשר אפי' כשיוצא המחט לחוץ וראשו מבפנים כ"ש כשכולו בתוך הכבד אלא בע"כ צ"ל דה"ק אפי' כולה בתוך הכבד נקרא קופ' לגיו ולא קאי אגוף הדין דקאמר כשר ומסיק תלמודא וה"מ באלימתא אבל בקלישת' ל"ש קופא לבר ול"ש קופא לגיו נקיבי נקיב ואתאי ודוקא דאישתכח בכבד או בסימפון האחרים אבל אי אישתכח בסימפונ' רבה דכבד' בין אלימתא בין קטינתה בין קופה לבר ובין קופא לגיו בכל ענין כשר וכ' הרשב"א שאין אנו בקיאין איזה גסה ואיזה דקה הלכך בין בזו בין בזו אסורה ויראה שאם היא גסה כגרעיני' של תמרה שאין ראוי' לנקוב ע"כ וכ"כ הטו' בשמו והנ' הסמ"ג בא לחלק דאפי' בקטינתא גבי כבד לא מטרפין אלא בחתוכה אבל בשלימתא כשר ואין אחד מן המחברים הסכימו בזה לחלק בכבד בין שלימ' לחתוכה כ"א בריא' עוד כת' בסמ"ק דאין אנו בקיאין בנפיחת הריאה ומ"ה כל מחט דאישתכח בין בריאה בין בכבד לא דיינינן ליה דין שלימה אלא דין חתוכה ע"כ וא"י מה חומרא יש בבדיקה זו לנפח הריאה ובודאי מן הסת' כל היכא דלא חזינן דמבצבצת או מפקא זיקא כשרה ותלינן שבא דרך קנה כי אחזוקי ריעותא לא מחזקינן שוב מ"כ כן בשם מהר"י ונתן עוד טעם הואיל ורש"י וס"ה לא מצריכין אפי' נפיחה רק שלימה בעלמ' וסימפון רבה דכבדא פי' הר"ן סימפון גדול שבכבד והוא סימפון הקנה שנכנס בתוכו כשרה כיון דלא נקבה מידי אמרינן דסומפונת נקט ואתאי וה"ה נמי אי אישתכח בסימפונא רבה דריאה דכשרה והכי איתא בגמ' ואפי' איתה לריאה קמן א"צ בדיקה ע"כ וכבר כתבתי שבלא"ה אנו נהגינן לבדוק הריאה בנפיחה ומ"מ שמעינן מיניה דאפילו לא הביאו לפנינו ריאה שלימה אלא חתוכה כשרה מאחר שנמצאת המחט בסימפונה רבה:

דין מחט שנמצא בטרפשא של כבד הוי ספק טריפ' והיכי דניקב טרפש הכבד טריפה ודוקא שניקב נקב מפולש אבל אם נסרכה הטרפשא לצלעות כשרה וכן אם נסרך הלב או הטחול למקום א' כשרה אבל אם נסרכו הדקים או כל הדומה לו שנקובתו במשהו ונסרכו טריפה וחצר הכבד שניקב טריפה:

פסק כתב הרמב"ם בפ"ו מה"ש קנה הכבד והם המזרקים שבהם הדם מתבשל אם ניקב אחד מהם במשהו טריפה לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד אם היתה מחט גדולה והיה הקנ' החד שלה לפנים בידוע שניקבה כשנכנסה ואם היה הראש העגול לפנים אומרים דרך סימפונות הלכה ומותרת וכ' הרשב"א בחידושיו וכו' עוד כ' הרשב"א שהרמב"ם מפרש בקופא לגיו וקופא לבר היפך ממה שפי' רש"י וכ"ד הרי"ף והוא ז"ל מסכים לדבריהם ולא מכוון ממש וכו' (עיין כל זה בב"י סי' מ"א מד"ה והרמב"ם כ' עד ד"ה ומ"ש רבינו) ואני לא מכדי בין פירש"י והרמב"ם שהר' אף הר"ן שדרכו להבי' דברי הרמב"ם והרשב"א בכל פעם לא הזכירו כפירש זה אלא כתב סתם כפירש רש"י גם אין נפקותא גם כן האידנא דלא בקיאין בין קטינותא לבין אלימתא כתב בה"ג וטור הביאו דאי אינקוב טרפשא דכבדא טריפא ומחטא דאישתכח בטרפש' ספק טריפ' הוא וכל ס"ט לאיסור' ואם נמצא בסימפונ' רבה דכבדא כשרה בכל ענין והנה מ"ש טרפשא דכבד' דאינקב בו היינו נקב מפולש קאמר ומצד הכבד טרפה אבל נסרכה הטרפשא דכבדא לצלעו' כשרה וכת' מהרא"י בת"ה שהדין דין אמת והטעם בנקב מפולש דטריפה דחיישינן שסופו ליטול כל הכבד וכ"כ הא"ז והמרדכי לקמן גבי הוריקה ונ"ל מכאן יש סמך לדברי הגאונים המטריפין כשניקב חצר הכבד משום דחיישינן שסופו ליטול כל הכבד מדטרפינן כשהוריק' הכבד בשיעור משהו משום דאסרו תחלתו משום סופו ע"כ ומאחר שאין הטרפות משום עצמו מ"ה נסרכ' שרי אף שאין סירכא בלא נקב אבל אם נסרכו הדקים או כל הדומה לזו שנקובתן במשהו טריפה וכ' מהרא"י בתשובה ל"מ לרש"י דס"ל אין סירכה בלא נקב אלא אפילו לשאר מפרשים דס"ל אפשר לסירכ' בלא נקב אלא משום דחיישינן שסופו עומד לה להתפרק ויהיה נקב כו' עד אפ"ה יש לאסור די"ל דוקא גבי ריאה ששואבת כל מיני משקי' הי' לחה מבחוץ ונדבק בה קרום ונעשי' סירכא הוא דאמרינן אין סירכא בלא נקב אבל בשאר אברים ודאי לא באו אלא מחמת נקב אבל מ"מ לא נ"ל להחמיר אם נסרך הלב או הטחול למקום אחר אינו ראוי להטריף נהי דיש שם נקב מי הגיד לנו שיגיע הנקב עד מקום החלל מאחר דליכא ריעותה אלא מבחוץ וכן אם נסרכה הטחול בסומכיה מי הגיד לנו שהגיע הנקב עד שלא ישאר בעובי דינר שלם בלי נקב:

דין גרעין של תמרה שנמצא במרה כשר אבל גרעין של זית שנמצא במרה טרפה אפי' היא שלימה אבל בשאר אברים שעורן עב אם נמצא מחט בתוכן ואינה תחובה כשר ובדקין יש לאסור כמו במרה:

ההוא קשיתא דאישתכח במרירת' אר"א כי הוינן ביה ר"כ אמ' הא ודאי סמפונה נקט ואתא ואע"ג דלא נפיק מירבל' הוא דרביל פרש"י אע"פ שאין יכול לצאת דרך הסמפון כשרוצי' להוצי' ממנה מ"מ אמרינן מירבל הוא דרביל כלומר ע"י נענוע הבהמה שמנע ימים רבים בהליכת' נכנס תמיד מעט מעט במקום דוחק שאינה יכולה עכשיו לצאת ולפ"ז אם יש הכירא בקשית' שבלעה מקרוב ראוי להטר' ומסיק וה"מ דדיקל' שהו' גרעין של תמר' אבל דזית מבזע בזע פי' נוקב כמחט וטרפה לד"ה אפי' לפי מה דמכשיר לעיל מחט בריאה כשהיא שלימה משום שהו' קטן ובא דרך סמפון אבל הכ' בקשיית' דזית' שהם גסים ואינ' יכולי' לבא בריאה דרך הסמפונות חיישינן שמא ניקב הושט וחזר ונכנס בכבד כ"כ התו' והר"אש אחריהם אבל הר"ן תפס לו שיטה אחרת וכ' דאה"נ אף בקשיתא לא אמרינן שבא דרך הושט אלא תלינן שדרך הסמפונות בא אלא שאף את"ל דרך הקנה בא ונכנס במרה מ"מ מאחר שעור המרה הוא רך ודק חיישינן שמא לאחר שנכנסה במרה נקבה אותה ומ"ה אפי' רבנן דמכשירי מחט בריאה שהיא שלימה מ"מ בקשיתה דזית במרה מודו שהוא טריפה ומ"ה אפי' מחט שנמצא בתוך המרה טריפה דמתוך שעורה דק חיישינן שמא נקבה ומ"מ בשאר האברים שעורן עב אע"פ שנקובתן במשהו אם נמצא מחט בחללן כשר אא"כ נתחב שם וכדאמרינן גבי ישב לה קוץ בושט דוקא בישב הוא דחיישינן אבל בנמצא לא ובה"ג דמטריף מחט דאישתכח בליבא לא אמר הרב כן אלא בלב בלבד אבל שאר מקומות כגון כרס וקורקבן של עוף כשרה וכן המנהג להתיר מיהו בדקין חיישינן כדחיישינן במר' מתוך שהן הולכין בהיקף וקרומן רך ויש לחוש שמא אוכלין ומשקין שהולכין בה דחקוה ונקבה ובנקב משהו אין להם בדיק' כמ"ש למעלה בשם רש"י ז"ל ע"כ משמע להדיא דאפילו אית' למרה קמן לא מהני לי' שום בדיקה ולא כדע' הכל בו שכתב בשם בה"ע דאפי' בגרעין זית מסתבר' דדוק' כי לית למרה קמן אבל אם אית' קמן והיא שלימה כשר' כדאמרי' גבי מחט שנמצא' בריא' וכ"ד הר"ח ז"ל ע"כ וכ"כ הרמב"ם להדיא וז"ל נזיי"ה שנמצאת במרה אם היתה כמו גרענית' של תמרה שאין ראשה חד מותרת ואם ראש' חד כגרעיני הזית אסור' שהרי נקב' אותה כשנכנס וזה לא יראה הנקב מפני שהוגלד פי המכה ע"כ וא"ל אמאי מכשירין לעיל מחט בריאה כשהיא שלימה ומשמע סתמא אפי' אם בחוד' סמוך לשיפולי ולא אמרינן שמא ניקב שהרי עורו רך והגליד פי המכה וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום די"ל דאין דרך הריאה להגליד אם לא שנסרך בקרו' ממש ואז הוא נראה מבחוץ אבל בדליכא ריעותה מבחוץ לא אמרינן עלה קרום וגם מאחר שהריאה נפוחה היא תמיד אין דרכה להגליד ולסתום הנקב א"ל בסירכא וקרום הנראה ומרה שנסרכה תמצא לקמן סי' נ"ו:

דין היכא שנקבה הריאה במקום דמשמשא יד הטבח כשר ואם היה הנקב אדום סביביו טריפה וכן בודקין בצלעות ואפילו שאודם בדופן טריפה ואם הנקב פתוח טריפה ולא מהני הקפה והיכא דנשבר העצם או נשמט במקום שהוא נטרף ולא ידעינן אם לפני שחיטה או לאחר שחיטה אם הושחרה המכה טריפה זא"ל הוי ספק וג"כ טרפה ואם יש לתלות בדבר היתר תלינן:

מסקינן בסוגיא אי ניקב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן רב אחא בריה דרבא אמר תלינן מ"ז בריה דרב מרי אמר לא תלינן והלכתה תלינן דהא תלינן כשהחזיר בני מעיים כשהן נקובים וה"ה לריאה וכ' הרא"ש מדברי רש"י והיכא דממשמש' ידא דטבחא היינו בכל הריאה היכא שיכולי' לתלות שהעבי' הטבח ידו כגון שתלש בחזקה או שהעביר סכין דרך שם ובהל' בדיקו' כ' אם נמצא הנקב שיש לתלות בידא דטבחא כגון בכ"מ שמשמש שם הבודק בידו או במקום שיש לתלות שהכניס הסכין או שתלש בחוזק מלמטה למעלה או שקרע בצפורין אנן אומרים הבודק עשה הנקב ומכשירין וכ' ב"י וז"ל מ"כ בבדיקות אשכנזים אם היה הנקב אדום סביביו אז ודאי קודם שחיטה ניקבה וטריפה ע"כ ודברי טעם הם ומ"כ עוד בודקין בצלעות כמו גבי האדימ' אם יש בהן אודם בדופן ודאי קוד' שחיט' נקב' וטריפה וגם לזה דעתי נוטה ע"כ מצאתי במרדכ"י שלפנינו הג"ה בפ"ק דחולין וז"ל כ' ר' שמחה כל היכא דאיכא למיתלי בזאב או במשמוש ידא דטבחא מכשירין וא"צ להקיף ואפילו אי מקיפו ולא דמי מכשירין דסמכין אחזקה דר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת ואמרינן אע"פ ששני הנקובים נעשה לאחר שחיטה זימנין דמי וזימנין לא דמי אבל היכא דלא בא זאב או דלא משמש ידא דטבחא הצריכו חז"ל הקפה דאי דמי כשרה כך פי' ר"ח וזה לך האות כל נקב אשר ינקב קוד' שחיטה הוא פתוח לאחר שחיטה אינו פתוח ואומר ר"ש ר"ל דלא פתו' ולא מהני הקפה אלא טרפין ליה ואי סתום ספק הוי ובעי הקפה ע"כ וצריך להגיה אותה כי הסופר שכתב לא פתוח החליף רישא לסיפא אלא הכי הו' אי פתוח לא מהני הקפה ומטריפין ואי לא פתוח ספק הוי ואף יש להגי"ה אותה בע"א ולקולא דגם פתוח מהני הקפה ל"כ כלל דא"כ אי ליכ' פתוח אפילו הקפה לא בעי חליל' להקל דשמא לא נפת' מתחילה או נסתם אח"כ ונראה דדוק' בשאר נקבי' אבל בנקבו' המורנ' לעולם הם פתוחי' ואפ"ה הם כשירים אם נמצאו התולעים דאמרינן לאחר שחיטה פירשו כדלקמן (סימן שאחר זה) ובשאר נקבים דמטרי' בשהנקב הוא פתוח ולא מהני הקפה כ"ש דלא תלינן בידא דטבחא דלא עדיף מהקפה א"ל שהטבח מרגיש בבירור שממנו בא הנקב והיכ' דנשבר העצם או נשמט במקום שהוא נטרף ולא ידעינן אי מחיים אי לבתר מיתה כתב בס"ה זימניין סגיאין מצינו לברור כגון אם הושחרו המכה אז ודאי מחיים נעשה וכל היכא דלא מצינו לברורי אסרי' מספק ולא אמרינן נשחטה הותר' עד שיודע במה נטרפה כמו גבי זאב שנטל בני מעיים דהכא הספק תלוי בחיסרון החכמה ואם הלה בקי היה יכול להבחין לזו וכיון דיש ריעותא אסרינן מספק וכל כה"ג ע"כ וכן נוהגין להחמיר ומ"מ נראה דלית ליה לבעל הטריפה במה לתלות אלא ספק בעלמא הוא דמחמי' אבל היכא שנראה בעיניו לתלות בעניי' שנעשה לו אחר השחיטה תלינן בה וכ"כ הר"ן בפ"ק דחולין בשם הר' יונה וז"ל מהא דאמרינן כל ספק בשחיטה כו' לאתויי ספק שהוא ספק דרס כלו' לא אמרינן הלך אחר הרוב שמעי' היכא שנשמטה גף העוף או נשברה רגלה מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה דאזלינן לחומרא וה"ה לכל שאר טריפו' דכל היכי דאתיליד ריעותא אזלינן לחומרא וראייה לדבר מדאמר בריש א"ט ההי' אימרת' דהוא מיסגיי' כרע' בתרייהו אמר רב האי שגרנ' נקטה מתקיף לה רבי' ודילמא חוט השדרה איפסיק אלמא מדמ"ל רבינו הכי ש"מ כל היכא דאיתיליד ריעותא לחומרא אזלי' כי לא תקשי לך הא דאמרינן בפא"ט אי ניקבה לה ריאה היכא דממשמשא ידה דטבחא תלינן או לא תלינן ומסקינן דתלינן דהא תלינן בזאב אלמא בספק טריפות לקולא תלינן דהתם ה"ט לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לתלות בו לאיסו' הלכך כל היכא דיש דבר לתלות בו להיתר כגון שדרסו על הגף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכ' אומדנ' דאפשר שנשמ' גפיה מחמת כך תלינן לקולא דהא תלינן בזאב כך פירש הר"ר יונה ז"ל ע"כ והיינו ממש כדברי ולאו דוקא דורסו או נלח' לקיר קאמר אלא זו וכל כיוצא בזו:

דין תולע הנמצא על הריאה בנקב כשר והוא שיש תולע על כל נקב ונקב וכן תולעים היוצאים מן קורקבן אמרינן לאחר שחיטה פריש וכשרה:

מורנא פליגי בה רב יוסף ורבינא חד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר לאחר שחיטה פריש והלכתא לאחר שחיט' פריש ונראה בעיני דוקא שהתולעים נמצאו בנקבים אבל אם נמצאו נקבי המורנא בלא תולעים אמרינן מסתמא כבר פירשו או נקב מסיבה אחרת בדומה לזה בא וטריפה (ואם לא) נמצא בכל נקב תולע או בתוכו או עליו איכא למיחש ורבים טעו בזה שוב מצאתי כן להדיא בהלכות בדיקות ישנות וז"ל והוא שנמצא התולע במקום הנקב ע"כ מהרי"ח כ' מורי ראבי"ה מעשה והביאו לפני רבי' שמואל בר"י עוף וקוראין לו פלוי"מיל ויש בו סימני טהרה והיו חבירי' אוסרין אותו מפני התולעים היוצאים מן הקורקבן דילמ' קודם שחיטה פריש ור"ש התירו והעי' על אביו שאכל וגם ר"א הגדול ור"ק היו אוכלין אותו משום דלאחר שחיטה פי' ע"כ מ"כ בליקוטים של הל' בדיקות שמעתי אני הקטן דיש מקומות שנוהגים שמיד לאחר השחיטה בודקים את בדיק' הפני' בעוד שהבהמה שוכבת על הארץ טרם שפושטים אות' וגם בודקי' לה לריא' את בדיקת החוץ וכוונת' לחומר' בשביל אותן התולעים ויש ר"ל דאף כאן משום קולא היא בעבור הרירין שלא יתקשו בה ע"כ והרוק"ח כתב ריאה שיש בה תולעים מניחין את הריאה בשמש אם מתחממי' ויוצאי' לחוץ כשרה ואם לאו טריפה ע"כ וה"ט מאחר שאינם יוצאים א"כ כבר נתקשה התולע בתוכו מחיים דאי פירשה לאחר מיתה הוי נמי עתה חוזרות ויוצאה ויש לחוש לדבריו כי מסתמא כך קבל מרבותיו:

דין חלב טהור סותם חוץ מחלב של כרכשתא וטרפשא דליבא דאפילו שהוא טהור אינו סותם וחלב טמא אינו סותם ואפילו חלב חיה שכנגדו בבהמה טמא א"ס ושומן שעל הקורקבן אם ניקב הקורקבן ושומן סותמו כשר ובארנו דלאו דוקא חלב סותם אלא ה"ה בשר סותם:

אמר רב חלב טהור סותם חלב טמא אינו סותם וכן הלכה אע"ג דרב ששת פליג עליה ורבא בא נמי להתיר שאמר חדא דר"ש ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל מ"מ אין כך הלכה שהרי ר"פ פליג וא"ל חדא דרב ועוד ספק איסור דאורייתא ורבא גופיה הוא דהדר ביה שהרי אמר משמיה דר"נ חימצא לא סתים ובר חימצא סתים לקמן ובעי ר"ז חלב חיה מהו ומסיק אמר אביי אע"ג דשרי באכילה מ"מ מיסת' לא סתים הואיל וכנגדו בבהמה לא מיהדק ה"נ הכא וכתבו התוספת נשאל לר"י על מחט שנמצאת בקורקבן וניקב הכיס והבשר רק שהיה שומן סותם למעלה והתירו דלא מבעי' לן הכא אלא חלב חיה שכנגדו טמא אבל בחלב טהור דעוף שלא מצינו כנגדו טמא פשיטא דסותם דמיהדק שפיר והסכימו לזה כל האחרונים הרשב"א והמרדכ"י וחלילה לחלוק עליהם בלי ראייה אפילו להחמיר אבל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך כי אדרבה אני אומר דלא איבעיא ליה לר"ז אלא בחלב חיה משום דחלב טהור סותם אבל שומן העוף לא מצינו שסות' והבא להכשיר סתימתו עליו הראייה ואין לו ונהי דלאו דוקא חלב סותם ה"ה בשר סותם כמ"ש הרמב"ם מ"מ דומיא זה לזה ששניהם גושים ואדוקים בחוברין מש"כ בשומן העוף שרך הוא ואין שייך בו סתימה וזהו מושג לחוש מראות העין ואלמלא בא לידי כה"ג לא הייתי אוכלו אבל חלילה וחלילה לאסו' לאחרי' אמ' ר"נ חלב העשוי ככובע אפי' טהו' אינו סות' מאי ניהו אמרי לי' חיטי דכרכשת' פי' כרכשת' שעשוי קרטין קרטין עגולין כעין כובע ואמרי לי' טרפש' דליב' הוא שומ' הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו אינו סותם אם ניקב הלב או הריאה בסמוך לו והוא סותמו וה"ט דריא' הסרוכ' לשומן הלב דאע"ג דהיינו רבית' ואצלו הוא ולמט' מחתוכי דאונ' הוא טרפה דע"כ הריאה ניקב שאין סירכא בלא נקב וסתימה זו אינו כלום וכ"כ הר"ן ומאחר שהטעם דאינו סותם נמי הריאה משום דככובע הוא ולא הוי סתימה מעלייתה א"כ אם בא שנסתם בו כולו ודבוק כשרה וכ"כ במרד"כי וז"ל ומעשה בא לידי באונות שאצל שומן הלב שהיה מקצת דבוקה למטה לשומן הלב דרך גידולו ולא היה יכול להכניס אפילו מחט מ"מ היה דבוק יותר מכדרכו והכשרכו מזה הטעם וכ' ר"ב בשם ר"ח ע"כ ומ"ש מזה הטעם היינו שכתב לעיל מיניה דאם האונא והאומ' סרוכים בשומן היורד בין שתי הערוגות ויכול להכניס ביניהן אצבע קטנה טריפ' ואם דבוק בלא הפרד כשר שכן דרך גידוליהן וא"כ משמע דהאי דבוקה נמי איירי אפי' בסרוכה ואף שאין סירכא בלא נקב וסתי' זו לא מהני כה"ג הוי דרך גידוליו ומהני סתימ' אכן לפי מ"ש התו' והרא"ש דלא אמרינן חלב טהור סותם אלא כגון דקים שנקבו ושומן סותמתן שהוה חלב שלה ואדוק בה מאוד אבל אבר שניקב אין שומן של אבר א' סותמתו שהרי אינו אדוק בו כ"כ וכ"כ בסה"ת וכ"כ הרש"בא א"כ אפילו כה"ג לא הוי סתימה שהרי שומן הלב אינו מינו של ריאה כלל אלא שנוכל לומר אף שאין סירכא בלא נקב אבל הכא תלינן הסירכא בשומן שקלט הריאה אצלו דומיא לריאה הנסרך בשומן הלב שמתירא נמי מה"ט כדפרי' לעי' סי' כ"ה וא"כ ה"נ מאחר שדבוק' כולה אמרינן שכן דרך גידולה וקלטה הריאה אצלה ומ"ה התירוה ומעשה רב ועוד שהרי המרדכ"י כת' נמי לעיל מיניה כדברי שאין חלב טהור סותם אלא מינו כו' והביא מיד הא דראבי"ה לפסק הלכה משמע שאף לסבר' התו' הכשירו ונוכל לסמוך עליו היכא דדבוקה כולו בלי הפרש ובגב האומות הסרוך אל שומן היורד בין שתי הערוגות נמי מכשירין אבל לא באונות הסרוכי' לאותו שומן ערוגות כאשר כתבתי כבר בסי' כ"ח ל':

דין איזהו חלב כל שתותב קרום ונקלף שהוא פריש כשמלה ובארנו דחלב שעל הקיבה הן מה שהוא על הקשת הן מה שהוא על היתר אסור לאכול ומ"מ אם ניקבה הקיבה וחלב שעל היתר סותמו כשר אבל חלב שעל הקשת אינו סותם:

תניא את החלב המכסה את הקרב ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף ר"ע אומר מה חלב המכסה את הקר' תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרו' ונקלף ופי' רש"י קרום ונקלף קרו' דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החל' שאינו אדוק בו כ"כ אף כ"מ והיינו חלב שע"ג הקיבה וכ"ש חלב שע"ג הדקים תותב היא שמלתו מתרגמינן היא תותביה כשמל' הוא פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשן אבל חלב הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק ושעל הדקי' מראשו והלא' היינו מן הכנת' כשמפרישי' אותו מהן נשאר מן החלב אצלם ולא תותב הוא אלא אדוק בהם ע"כ ואע"ג דקי"ל הלכתה כר"ע מחבירו מ"מ חלב שעל הקיבה אסרינן כמו שנפרש ומסיק אמר ר"נ חימצ' ובר חימצא בר חימצ' סתים וחימצא לא סתים וסימניך יפה כח הבן מכח האב הי חימצא והי בר חימצא ת"ש דאמר ר"נ אינהו מיכל אכלי אנן מיסתם נמי לא סתים פי' רש"י בתמיה לדידן בני בבל דלא אכלי ליה להכי מיהו מחזקיה ליה בחלב טהור להיות סות' ש"מ ההיא דפליגי ביה בני א"י ובני בבל קרי ליה ר"ח בר חימצא והיינו דאינתר' חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשת' ומבפני' לעיגול קרי דאייתר' פליגי כדמפרש ואזיל דבקשת דכ"ע ל"פ דאסו' כי פליגי דאייתר' א"ד דאיית' כ"ע דשרי כי פליגי דאקשת' ופירש"י דללישנ' בתרא לא מיתוקמ' מילת' דר"נ כיון דבאקשתא דפליגי ביה אר"נ דסתי' וכ"ש דאייתרא לכולהו שרי וא"כ אמאי קאי לא סתים דקאמר ר"נ וכת' הרא"ש מדברי התוס' ומסתברא כלישנא קמא מדאמרי במקו' שנהגו רבב"ח אכל דאייתרא על לגבי רב אלמא בדאייתר' פליגי בני בבל ובני א"י ולדידן תרוייהו אסירן דבתר בני בבל גררינן וכלישנא קמא ולחומרא וגם מוכח בפסחים כלישנא קמא:

דין חלב הדבוק לכרב שתחת הקרום אסור ואינו סותם ואע"פ שבשאר (שבקצת) קהילות נוהגין לאכול ומ"מ אין אלו נמנעים מכלים של אלו ומבישוליהם אפילו התבשיל שנתבשל עם הכרס מותר לאכול:

פסק כ' הא"ז אחר שמסירין חלב שעל הכרס יש קרום על הכרס ותחת אותו קרום יש חלב דבוק ואסרו ר"א וכן אנו נוהגי' לגוררו ורבינו יואל התירו וכן נהגו הקדמונים גדולי רינו"ס לאכול כל הדבוק בכרס על הטחול ומה שמצד הטחול ותחת הטחול אע"פ שהוא דבוק לכרס אוסרי' וראיית' כ' באורך והמרדכי הבי' קצת ראיית' וטענותיהם שוב בא"ז שאלתי את מורי ראבי"ה חלב הדבוק לכרס שנחלק בו ר"י ור"א ואנו במלכות ארץ כנען נוהגים איסור כדפי' ר"א ואתם נוהגים בו היתר כדברי ר"י אם שייך לומר בכאן אינהו מיכל אכלי אנן מיסתם נמי לא סתים לן ואיני זכור שהורה לי בדבר זה כלל ע"כ טוב להחמיר ואני אומר דאין כאן ספיקא דבודאי אינו סותם ואינו דומה לבר חימצא דרב דלא הוי אלא איסור מדרבנן ומ"ה קאמ' מסתם נמי לא סתים אבל הכא שהאוסרין אותו כתבו שהו' חלב גמור וחייבי' עליו כרת כמו שהביא במרדכי וז"ל כ' ר"א דבצרפ' וברומי ובלומבורדי"יא ובמלכותינו בדילים ממנו ועונשים עליו כרת כמ"ש ראבי"ה בסי' קנ"ט בה' ניקור ושם כ' וז"ל ויטול גם החלב והקרום שעל הטחול ושעל הכרס כולו ושעל המסס וב"ה ע"כ ולעניין הלכה אנו נגררים אחר האוסרים לחומרא ומ"ה אינו סותם ויש לנו אילן גדול לתלות בו (הוא הרמב"ם ז"ל) ולהכריע אפי' במקום שהוא מיקל כ"ש במקום שהוא מחמיר שהרי כ' בפ"ו מהלכות שחיטה כרס שניקב טריפה ואין לו דבר שיסתום אותו שהרי החלב שעליו אסור א"כ נראה שהוא סובר כר"א כו' וכ"כ להדיא בהג"א ובאגודה כ' וז"ל בארפו"רט נוהגין לאסור ובשאר קהילות נוהגין להתיר אמנם אלו אין נמנעין מכלי' של אלו ומבישוליהן אך הכרס אין אוכלין בבואם לקהילו' עכ"ל ונר' בעיני מאחר שכ' שאין נזהרים אלא מן הכרס עצמו הא התבשיל שנתבשל עמו אוכלין אותו דזהו מה שאמר שאין נזהרין ובישוליהון ולא מבעיא לאותן שנהגו בו איסור לחומרא או אפי' מסתפקא להו אי כדעת ר"א או כדעת ר"י הלוי ואין ביד להכריע כשל מי א"כ לא מחמירין כולי האי לאסו' בישוליהם מאחר שבשאר קהילות נהגו בו היתר לאוכלו להדיא אלא אפי' כת האוסרי' שהכריעו לאיסו' והיו מחזיקי' הכרס עם השומן שעליו באיסור חלב גמור בעונש כרת אפ"ה לא היו נמנעין מלאכו' תבשיליהן שמסתמא המיע' חלב שעל הכרס הוא בטל בס' נגד הכרס והמרק או הלפתן שעמו וא"ל שהחתיכ' שהחלב דבוק עליה נעשי' נבילה וצריך ס' כנגדה זהו מדרבנן כי מדאורייתא אפי' מאן דאית ליה טעם כעיקר דאורייתא מ"מ כיון דלא יהיב טעמא ליכא מאן דפליג מדאורייתא שרי אלא מדרבן אסרו ואמרו אפשר לסוחטו אסור וא"כ מאחר שאחרי' אוכלין אותו א"כ אף אנו א"צ להזהר מחומרה יתירה שהחמירו חכמים כי על זו ועל כיוצא בו לא גזרו:

דין ניקבו הדקין וליחה סותמתן או קרום סותמו טריפה דלא מהני בשום נקב לא סתימת קרום ולא סתימת ליחה וגלד בין בדקין בין בשאר איברים ונקב הנמצא בדקין סמוך לקיבה והולך בשיפוע ומתחיל בצד הללו והולך ושופע בעוביו כלפי מטה ויוצא לחוץ טריפה:

פיסקא ניקבו הדקין תני רשב"ג ניקבו הדקין וליחה סותמתן כשרה אמר ר"כ שירקא דנפיק אגב דוחקיה פיר' רש"י גלודא שהיא הליחה שאדוקה בהן מבפנים ומוציאין אותה מהם בדוח' ור"י פי' ליחה הגלד עשוי כצמר מבפנים וגוררי' בחוז' מהם ואסיק דלית הלכתא כוותיה מ"ה כל סתימה לא מהני בשום נקב לא סתימת קרום ולא סתימת ליחה וגלד בין בדקין בין בשאר איברים בכולן מטרפינן כ' הרשב"א שנשאל על נקב שנמצא בדקין סמוך לקיב' והולך בשיפוע ומתחיל בצד חללו והולך ושופ' בעביו כלפי מטה ויוצ' לחוץ והשיפוע כמו אצבע ונראה מעניינו שנברא כן בשעת יצירת הבהמה ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב בהמות והשיב שהיא טריפ' ואין חוששין לאותן אנשים שאמרו כן דרכן של רוב בהמות שאין בדבריהם ממש ע"כ ויפה כתב שאין להשגיח במה שאומרים אנשים כי כך הרגל לשונם להקל ואומרים שכך הוא בנמצא וחלילה להאמין ולהקל מה שהוא נגד דברי רבותינו:

דין מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה ואם ניקבה גם הכבד כנגדה טריפה ואם נסרכה המרה מצד הסמוך אל הכבד ונדבקה לצלעות כשרה:

פיסקא א"ר יצחק בר יוסף אר"י מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה מ"מ אמרינן לעיל בגמ' שאם ניקבה גם הכבד כנגדה שטריפה כ' המרדכי מעשה היה שהמרה נדבקה לצלעו' ומצד הכבד כדינ' והכשירוה ולא הבנתי דבריו היטב אם הפי' שנסרכה מצד האחרת אבל מצד הכבד היתה כדינה בלתי ריעותה וסירכ' והכשירוה א"כ צ"ל דס"ל דיש סירכא בלא נקב ולא פסלינן אלא משום שעומדת להתפרק ואפשר בכה"ג לא חיישינן אבל כבר כ' בסימ' מ"ז שהמסקנא הוא שבשאר איברים לכ"ע אין סירכא בלא נקב וא"כ לא ידענא מאיזה טעם הכשירוה דהא לא מכשירי נקיבת מרה אלא בסתימת כבד ולא בע"א כלל אי הפי' שהמרה היתה נסרכה מצד השני שסמוכה אל הכבד כדינה ומ"ה הכשירוה דלא יהא אלא נקב הא אמרינן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה ובס"א מצאתי כזה הלשון שהמרה נדבקה לצלעות מצד לכבד כדינה והכשירוה והיינו כמ"ש ועיקר:

דין דמקיפין דוקא בכרס ודקים אבל לא בלב וכבד וקורקבן וטחול ובארנו הא דמקיפין היינו אפילו לא אידמו הנקבים כי אם כשימשמש הנקב החדש אפ"ה כשר וכל זה בדורות הראשונו' שידעו להקיף כמו שיתבאר בסימן שאחר זה:

אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעיים פי' אם יש שם נקב ואין במה לתלות מקיפין להקל כאשר פי' לעיל סי' מ"ט ופי' מקיפין שנוקבין נקב א' אצלו אם דומי' הן א"כ שתיהן לאח' שחיטה נעשו וכשרה הנהו בנ"מ דאייתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה ומשמש בהו ואקפינהו ואידמו א"ל מנא לך הא א"ל מסתבר' כמה ידי דמשמשי בהו מקמי דליתו קמיה דמר אמר רבא חכים ברי בטרפות כר"י בכל מילי כ' הרא"ש וז"ל כת' ב"הע ז"ל דה"ה בלב וקורקבן דאינהו בנ"מ איקרי כדאמרינן לקמן גבי נחמרו בני מעיי' ל"ש אלא בלב וקרקבן וכ"כ ר"י פי' לקמן דנהי דבלשון משנה וברייתא הוו בכלל בנ"מ בלשון האמוראי' לא הוי בכלל ב"מ כדאמרי' לקמן גבי נפולה דאמר אמימר נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנג' בנ"מ מ"ז מוסיף כנגד כל החלל וכן נמי גבי דרוסה משמע דלאמימר בנ"מ הכרס והדקין ואתא מ"ז להוסיף כנגד הדפנות כגון ריאה ולב וכבד הלכך בנ"מ דהכא היינו כרס ודקין ע"כ פי' אבל לא לב וכבד וקורקבן וטחול כאשר כ' הטור וכ"כ הרשב"א בחידושיו בשם ר' יונה והנה א' מן המתמיהים הקשה אמאי שייך היקף בכבד הלא כשר אפי' בניטל רק שישתייר כזית במ"מ ובמ"ח וא"כ אין שייך שם פסול נקב ותיר' בדוחק דאיירי בקנה הכבד דפסקינן למעלה שהוא במשהו ואני אומר שא"צ לכל זאת הלא מצינו פסול נקב בכבד שאם ניקבה כנגד סתימת המרה שכבר ניקבה דמסקינן להדיא שטריפה:

דין ביארנו דהאידנא אין אנו בקיאין כלל להקיף ולדמות בנקבים אבל אם נחלף טריפה בין כשרות נוכל להקיף ולדמות ולסמוך ולהשליך הטריפה ולהתיר האחרות ואפילו באיסור דאורייתא סומכין בהיקף כי האי אם החתיכות דומות:

ר' יוחנן ור"א דאמרי תרוויהו מקיפין בריאה פי' אם יש שם נקב או פיסוק או קרע או סדוקי לבר מתרי בועי דסמיכי להדדי אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה ופי' רש"י מדקה לדקה אפילו בהמה אחרת רק שתהא דוגמת' דקה או גסה ל"א מדקה לדקה מאונא לאונא ומגסה לגסה מאומה לאומא פירש באותה בהמה ולא בבהמה אחרת וזאת נ"ל שאין מקילין כ"כ אבל התו' כ' בשם ר"ח כפי' הראשון דלפי' השני דקאי מאונא ומאומא הול"ל קטנה וגדולה כדא' ר"י גבי כרס ותימא היא בעיני הלא גדולה וקטנה דהתם הוא כמשמעו בקטנה אפילו במין הגס רק של בהמה היא קטנה כגון עגל וגדולה וקטנה אכרס קאי אם הכרס גדולה או קטנה א"כ ה"א ה"ה לענין ריאה שמקיפין מריאה קטנה לריאה קטנה או מריאה גדולה לריאה גדולה לאפוקי משור לעגל קמ"ל דאבהמה גופי' מדבר הדק לדבר הדק דהיינו מאונא לאונא וכן הסכים הרא"ש לפי' זה ומ"מ קשה דהו"לל מאונא לאונא ומאומא לאומא וגם לישנא דקה וגסה לא משמע הכי בכל התלמוד אלא הוא כפ' ר"ח והרי"ף והרמב"ם מצאן לצאן ומשו' לשו' ומ"ש הרא"ש שגבי שמוטה ושחוטה לקמן הוכיחר"י מההוא דשחט הושט ונמצא הגרגרת שמוטה דאין מקיפין מבהמה לבהמה ותימה א"כ קשיין דברי התוס' סתמ' אהדדי דהכא פי' בשם ר"ח דמקיפין מבהמה לבהמה והתם פירשו דאין מקיפין אלא בע"כ נ"ל דלקמן פירש הכי אליבא דר"י דאמ' יביא ויקיף א"כ ק' אהא דאמרו לעיל שחט הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה מעשה היה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה ולא אמרינן שיבי' בהמ' אחרת ויקיף אין זו קושיא מוחלט' מאח' שכבר פירשנו דאין מקיפין אלא מה שנאמר להדיא בתלמוד ולא סמכינן עליה להקל ור"י דאמר יביא ויקיף לחומרא שאין לסמוך על דברי ר"ל שאמר א"א לשמוטה שתעשה שחוטה ותדע שאף התוס' לא החליטו שם שאין מקיפין מבהמה לבהמה או מעוף לעוף שהרי כ' אח"כ ולמאי דגרסי' כאן בספרים יביא בהמ' אחרת ויקיף ק' ואמאי לא הוכיחו משם דל"ג הכי אלא שנוכל לחלק כמ"ש אלא שכתבו ק' וצריך תירוץ קאמ' וכן תירץ הרא"ש גופי' לסברתו דס"ל אין מקיפין מבהמה לבהמה ושם גרס יביא בהמה אחרת ויקיף וחילק בין להקל בין להחמיר כדפרי' וכן הוא עיקר כמ"ש לשם סי' ט"ו אבל מ"מ דוק' לענין שמוטה אבל בשאר דברים מקיפין מבהמה לבהמה ועוף לעוף כמ"ש התוספ' בשם ר"ח תו מסקינן רבה ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה אר"פ לא אמרו אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפי' מחוליא לחולי' ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא פירש"י מקיפין הקנה אם נמצאת פסוקה או קדורה בכאיסר לאחר זמן והא דקאמר באותה חוליא לענין קדורה כאיסר נקט לה חוליא היינו ג' טבעות דטבעת אחת אינו עגול כאיסור וקודרין עוד אחרת באותה חוליא עצמה ומקיפין בר חוליא הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה שרצועות הבשר מחבר' ראשי הטבעית ואף התנוך הולך ודק מעוביו מאמצעיתו ולצדדין לכאן ולכאן על פני כל הקנה מחוליא לבר חוליא ממקום עוביה של זו למקום קלישתא של זו והרא"ש הביא פירש"י וכ' י"מ חוליא היינו הטבעת ובר חוליא העור שבין הטבעות פי' וקאי אפסוק' הגרגרת לרחבה והטור כת' שיש לחוש לדברי שניהם והרמב"ם פי' בע"א וז"ל אין מדמין אלא מחוליא גדולה לחוליא גדולה ומקטנה לקטנה אבל לא מקטנה לגדולה שכל הקנה חוליות חולי' הוא ובין כל חוליא וחוליא א' קטנה משתיהן ורכה ע"כ ופי' זה הוא בעיני כל השומעים קשה להם להשיגו כי חזרו ובדקו ולא יכלו לעמוד על התמצי' וכ' הרשב"א בחידושיו הא דאמרי' מקיפין בקנה נראה שהוא במקום שא"א שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפי' מותחי' את הקנה לא מתרמו נגד חתך העור א"נ שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה דא"לכ הא תליא בסכין דדילמא בשנים וג' מקומות אשתחי' דכשירה בלא הקפה כלל א"נ בנקדרה הקנה עכ"ל כ' הכל בו שהסכימו כל הגאונים דאנן השתא לא בקיאין בהנך הקפו' וכ' הקאר"ו ומהר"י זהו לדעת ה"ג שכ' לקמן גבי דרוסה ונפולה שא"א האידנא בקיאין בבדיקה אבל לדעת רש"י ויש מהגאונים שכ' אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ונוכל לסמוך אבדיקה אף אבדיקה זו סמכינן ול"נ דבשלמא בדיקת דרוסה ונפולה אפש' לכל י"ש ובר שכל אם עיין היטיב אם יש בו מכה ונקב ומקום דריסה אזי פגע בו ויראה השינוי כי בקל אפשר להשיג שינוי המכה בבשר משאר בשר בריא שאין בו מכה אבל להקיף ולראות אם יהיו הנקבים דומים בקל הוא יכול לטעות שידמה במושג הפשיט שהו' כדומה ואינו כן שאם נשתנו הנקבי' בשינוי כשערה יפול בו בטרפו' וצריך חכם גדול ומופלג להשיג ולעיין בהם שאין בהם שינוי במשהו ובפרט האידנא שהמורים מרובים והיודעים מועטים ושמחים להוראה ויהירים וכל מי שיוכל להתיר דבר נפלא הוא המשובח בעיניו ואומר מי כמוני כח דהיתירה עדיף וכן ראיתי ושמעתי בימי משועלים קטנים המחבלים כרם ה' צבאות שהורו הלכה למעשה להיתירה בכמה דברים בלי צורך וטעו ושגו ע"כ אין דעתי כולל להתיר בהקפה וכן המנהג ונר' בעיני אע"פ שא"א בקיאין בהיקף כדי להתיר ספק טריפה אבל היכא שנחלף הטריפה בין הכשירות ולא ידעינן איזה נוכל לסמוך על ההיקף להשליך הטריפ' ולהתיר האחרת כמ"ש בתשובה מעשה בא לפני רבי בקורקבן תרנגולת שניקב' והוסר ממנה ונתערב אותה תרנגולת טריפה בכשרו' והביאם לפני ר' והביאו הקרקבנים ודימו שומן שבקרקבן אל שומן התרנגולת של מקו' חיבור הקרקבן ואידמו לגמרי והכשיר את האחרות על ידי כן וכה"ג פסיק מהרא"י בת"ה על ראש של כבש אחד נמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש ונמצא החתיכות דומים ומכוונים יפה ופסק דיש לסמוך על דמיון החתיכות אפי' באיסור דאורייתא וראייה מבוררת מפרק שני דע"ז גבי חתיכת דג דמספקינא בהו דשמא מדג טמא הוא קאמר תירגמה ר"פ כשהחתיכות שוות א"ה מאי למימרא מ"ד דילמ' איתרמי קמ"לן והתם נמי איסור דאורייתא הוא וסמכינן על חיתוך החתיכות כשהוא שוה ע"כ:

דין חלחולת שניקבה במקום הדבק שהוא בין הירכיים או אפילו נטלה שם כולה כשרה והוא שנשתייר שם כד' אצבעות בשור הגדול והקטן לפי קטנו ולמעל' שלא במקום הדבק אפילו נקבה במשהו טריפ' ומקום של כדי תפיסה אינו טריפה אלא ברובו:

אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל ויריכיים מעמידות אותה וכמה א"ר אילעי א"ר יוחנן מקום הדבק שהוא בין היריכיים ברובו פירש"י אפי' נקדר וניטל דופנ' עליון או תחתון עד רובו כשרה שאין הדרך שהריעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול תוך חלל הגוף שלא במקו' הדבק במשהו אמרוה רבנן קמיה דר"נ אמ' להו אמינא לכו לא תתלי ביה בוקי סריקי הכי אמר ר"נ מקום הדבק אפי' ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא והלכה כר"נ ומ"ש כדי בטדא בתורא ר"ל בשור הגדול וממילא בדקה או בעגל הכל לפי גדלו ולפי קטנו ורש"י פי' כדי תפיסה הוא כדי אחיזת יד בטדא הוא רוחב אצבע ומה שפירש"י לעיל בסי' ז' כדי תפיסת היד הוא ד' אצבעות צ"ל דיש לחלק בין תפיסת היד לסתם תפיסה דתפיסה הוא אצבע אבל תפיסת היד הוא ד' אצבעות אבל התו' פירשו להיפך דתפיס' היד הוא מה שאוחז בשתי אצבעותיו דהיינו רוחב אצבע וסתם כדי תפיסה הוא ד' אצבעות וכן בהג"א וכ"ד הרי"ף והרמב"ם ועיקר ועיין לקמן בפ' בה"מ סי' י"ב וכ' הרא"ש ומקום כדי תפיסה י"א במשהו וה"ר יונה כת' דברובו דר"נ אמילתיה דר"י קאי דאמר מקום הדבק ברובו ובא ר"נ להקל דיש ממקום הדבק שאם נטלו כולו כשר ויש ממנו ברובו כדאמר ר"י והיינו כדי תפיסה ע"כ משמע מדבריו דלא פליג אלא אמקום דבוק שהוא מילתיה דר"י לאפוקי מדעת הר"ן שקאי נמי אמילתיה דזעירי שכ' וז"ל הלכך ההיא דזעירי למעלה ממקום הדבק מתוקמיה ובמשהו כשרה עד דאיכא רובא ע"כ והא דקאמר עד שניטל הרוב של ד' אצבעות אינו ר"ל ברוב האורך דהיינו נטלה רצועה אורך ב' אצבעות ומשהו שהוא הרוב אלא שניטל מקום רובו מאותו מקום דבק דהיינו ד' אצבעות ומכל אותן ד' אצבעות כפי מה שהוא אם ניטל הרוב בין הכל טריפה ואם לא ניטל הרוב בין הכל אלא שרוב האורך הוא ניטל או רוב הרוחב כשרה ובין ניטל מקום הדבק ובין לא ניטל מקום הדבק לעולם משערים שישאר רוב שיעור מכדי תפיסה:

דין כרס הפנימי שניקב כ"ש טריפה וכל הכרב נקרא כרס הפנימי ונאסר בנקב משהו וכרס החיצונה אינו נאסר אלא בנקרע רובו בקטנה ובבהמה גדולה נאסר בקרע טפח וכרס החיצונה הוא בשר החופה את רוב הכרס מן החזה ועד הירכיים וכרס שקורין פנצ"א נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו כרס ואם נקרע שם רובו או טפח טרפה ואותו הקרע צריך שיהיה מפולש עד שנגלה הכרס שבפנים ואם נקדר כסלע כשרה יותר מכסלע טריפה והוא שיעור כדי שיכנס בו שלשה גרעיני תמרה זה אצל זה בדוחק:

פיסקא כרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה איזהו כרס הפנימי אמר רבה בר ר"ה מפרעתה מאי מפרעתה היכא דפרעי טבחי במערבא אמרי משמיה דר"י ב"ח כל הכרס כולה זהו כ"הפ ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס וכתב מהר"יח בשר החופה את רוב הכרס מן החזה ועד היריכיים וכרס שקורין פאנצ"א מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורואים כמה יש מן הקרום כנגד אותו הכרס ואם נקרע שם רובו טריפה כ"פ רש"י לחומר' מיהו כל הני בדיקה לא בעי אא"כ נמצא בעין דאזלינן בתר רובו אלא סרוכי ריאה בלבד שעלולה ומצוי טריפות בדקינן לה ע"כ הנה הרי"ף לא הכריע אם הלכה כרבה בר ר"ה או כריב"ח אבל הרא"ש כתב וז"ל ורש"י פסק לחומרא כר"י ב"ח וכן עמא דבר ואף שבחידושי רשב"א כ' וז"ל ור"א ז"ל פסק כר"י ב"ח דהא רב אשי כוותיה ס"ל והרב ב"הע ז"ל פסק כרבה בר ר"ה דאי כריב"ח בצרי להו י"ח טריפות וכ"פ ר' הרמב"ם ז"ל דהא בנהרדעא כוותיה עבדי ואמימר ס"ל הכי ותו דלעיל בריש פרקי חשיב ליה לבשר החופה את ר"ה בשב שמעתה ואם איתא בכלל אותן המפרשים במתני' היא דהא בהדיא קתני או שנקרע רוב החיצונ' והיינו דאיבעיא ליה לר"א אי ברוב קרוע או ברוב ניטול דאי כריב"ח בהדי' קתני לה במתני' ברוב קרוע הלכך משמע דהלכתא כוותי' דרבה בר רב הונא דאמר כרס הפנימי דהיינו מפרעת' וכרס החיצונה שאר מקומות של כרס ובשר החופה את ר"ה לא מתני בהדיא במתניתין ושמעתה דשמואל היא והלכך צד הכרס הרואה את הקרקע דהיינו כנגד מפרעת נקיבתו במשהו והיינו כרס הפנימי ושאר הכרס שהוא כנגד הצלעות והשדרה ברובו דהיינו כרס החיצונ' עכ"ל ואף שדברים של טעם הם מ"מ אין כל כך הכרח לדבר דשמואל אמרה במימרא משום איכא דמפ' מתני' כרבה בר ר"ה מ"ה פסק מנפשיה כלומר אפילו תפרש המשנה בע"א מ"מ בשר החופ' את ר"ה ברובה ועוד אפי' תאמר ששמואל בודאי ס"ל כרבה בר ר"ה מ"מ אין הלכה אלא כריב"ח דר"א קאי כוותיה וכ"פ הרמב"ם וכ"פ המרדכי שכ"פ ר"ח ובתשוב' הגאון ואף הרשב"א בת"ה הכריע לחומרא כרש"י והא דבשר החופה את ר"הכ ברובו לא ק"ל דוקא בהאי שיעורו דרובו אלא ק"ל הלכתא כר"י דאמר בגדולה טפח ובקטנה ברובא וא"ר בנימין בר יפת לא גדולה ממש ולא קטנה ממש אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו בגדולה טפח ושנקרע רובא ולא הוי טפח זו היא ששנינו בקטנ' ברובא כלומר איזה שיהיה נטרף בו בין בקרע טפח אפילו אינו רובו או קרע ברובו אע"פ שאינו טפח והטעם שפסקו המחברים הלכה כר"י כ' הר"ן וז"ל וק"ל הכי דכיון דשקלי וטרי אמילתיה דר"י הלכתא כוותיה ועוד שאפשר שלא בא ר"י אלא לפרש דברי חכמים ובאידך מתני' דדרוסת הזאב דקאמר ר"י דרוסת הארי בגס' ודרוסת הזאב בדקה וא"ר בנימין בר יפת עלה בגמר' דר"י לא בא לחלק אלא לפרש וא"ל נמי דר"ב ב"י אכולה מתני' קאי עכ"ל והא דנקרע בשר החופה את רוב הכרס כתב הרמב"ם אם נקרע בשר זה טריפה אף ע"פ שלא הגיע קרע לכרס עד שניראית אלא כיון שנקרע רוב הבשר הזה או ניטל טריפה ע"כ ואף שהרשב"א בת"ה בא ליישב דעתו מ"מ כ' שלא נראו דבריו בעיניו אלא לא נטרפה עד שיקרע קרע מפולש וכן השיגו ר"י וכת' ולא ירדתי לסוף דעת הרמב"ם אם נקרע אותו הבש' עד שיראה הכרס כמה יהי' שיעורו לפי סברתו אלא נראה שזה הקרע שאמרנו שנקרע אותו בשר עד שנגלה הכרס שבפנים ר"ל שנתקרע הבשר משני עבריו ע"כ ומסיק תלמודא אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על הטפח א"ר חייא בר אבא לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא אמברא דנהרדע כסלע כשרה כיתר מכסלע טרפה לכאורה נר' דר"ח בר אבא ל"פ אהא דלעיל דהא גניבא משמיה דרב אסי והוא אמ' שכך שמע הפי' מגניבא גופיה אלא שהתו' כתבו לקמן בסוגיא דאלו כשרות שר"ח ב"א פליג אהא דלעיל שמטריפין קדורה כסלע אלא צריך יותר מסלע ואם אין ט"ס בתו' שהי' לו לכתוב ור"ח ב"א פי' כו' צ"ל דיש טעות בגירסת שלא נאמר בתרווייהו גניב' או נוכל לומר לדידי מפרש' מיניה דגניבא שכך דעתו אבל מ"ש בשם רב אסי לא איירי אלא כפשוטו קדירת סלע טריפה ונר' להחמיר כסתמא דרב אסי דאמר נקדר' כסלע טריפה ולא כר"ח ב"א משמיה דגניבא ואף שר"י פי' דבריו לקמן בפרט לפי מ"ש לקמן בשם התוס' בסי' פ"א מ"ש רב נחמן כסלע כיתר מכסלע קאי אקדירה דהכא ומאחר דרבא שקיל וטרי וקאי במסקנא כדבריו א"כ כך הלכה אבל מה אעשה שכל המחברים פסקו כר' חייא דכסלע כשרה ויתר מכסלע טרפה והא דקאמר שאם תמתח תעמוד על טפח פי' התו' והרא"ש אחריהם חוט המקיף את הקדירה דאיירי לכשימתח יהיה החוט בארכו טפח ומסיק וכמה יותר מכסלע א"ר יוסף כדעיילן תלתא קשיית' בציפא בדוחק' בלא ציפא ברווחה פירש"י תלת' קשיית' גרעיני תמרה בציפא עם האוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלים אותה אם יכנסו ג' בנקב בדוחק או בלא מאכל בהרווח' והנה הרמב"ם והטור כתבו סתם כדי שיכנסו בו ג' גרעיני תמרה זה אצל זה בדוחק ולא חילקו בין ציפא כו' ונראה בעיני לפי שהוא מילתא דלא פסיקא דא"א שלא יהא בה מעט אוכל ופירש ציפא הוא מענין צפוי וכן בערו' וא"כ דוקא כשהוא מצופ' כולו במאכל ומאחר שלא ידעינן כמה יהא מצופה כתבו סתמא דלעולם אם נכנסו ג' בדוחק דטריפה:

דין מחט שנמצא בעובי ב"ה מבפנים בצד הריעי מצד א' כשרה אבל אם נמצא מצד חוץ כלפי חלל הגוף טריפה אפי' לא ניקב כלל ומחט שנמצא בדופן ב"ה באורך שאין יכולין לידע מאיזה צד פונה טריפה ובדופני הדקין כה"ג כשרה והא דמכשירין בב"ה מצד א' היינו דווק' בב"ה אבל בהמה שדופנו דק אם מצד א' טריפה ואם הנקב מפולש מב' צדדים והמחט לפנינו אז אם נמצא עליו ק"ד טריפה וא"ל כשר אבל כשאין שם מחט ונמצ' נקב מפולש טרפה אפי' בלא ק"ד וכן הא דמכשירין במחט שנמצא מצד א' היינו שבדק ולא מצא ק"ד אבל אם מצא ק"ד טרפה ולפי' כשנמצא מחט בצד א' צריך לבדוק אם ניקב מבחוץ או אם נמצא דם אכן אם שטפו והדיחו קודם שבדקו אחר דם כשר ולא חיישינן שמא היה ק"ד אבל כשיצא המחט מב' צדדים אפילו דדיהו כו' חיישינן שמא היה דם וטריפה וכן אם העלתה המחט חלודה טריפה נמי כשיצא מחט מב' צדדים והיכא דהוגלד פי המכה בידוע שג' ימי' קודם שחי' ואם לקחה תוך ג' ימים צריך המוכר להחזיר מעותיו דמקח טעות הוא ודווקא בטריפות דמחמת מכה אבל טרפות מחמת סירכא לא הוי מקח טעות דהיה לו להתנות כיון דשכיחי ואם לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראייה ואם לא נתן המעות אמרי' כאן נמצאו כאן היו ובארנו דאם ניקב בקוץ או כל דבר דינו כמחט וקטן חריף שמצא מחט תחוב בכרס אוסרין אותו על פיו:

פיסקא ת"ר מחט שנמצא בעובי ב"ה מצד א' כשרה מב' צדדין טריפה וכת' התוס' דכי אמרינן מצד אחד כשרה היינו מבפנים כלפי הריעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפי' לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בתוך חלל הגוף טריפה דאי מגוואי עייל ודאי הפנימי נקוב אלא שעלה בו קרום ואי מבראי אתא הא ודאי טריפה דחיישינן שמא ניקב א' מן האברים הפנימיים שנקובתן במשהו וא"א לעמוד על ספיקן בבדיקה וכ"כ הסמ"ג וס"ת וכ"כ ר"י בשם המפרשים מ"מ אפשר נמי לקיים דאיירי בניקב מבחוץ לפנים וכגון שהקופה הוא חוץ לחלל הבהמה דאמרי' בודאי לא ניקבה במקו' אח' כמ"ש הרשב"א ולקמן (בסי' ע"ז) בשמעתא דר"נ בקוץ שניקב לחלל נאריך בזה אי"ה והא דמצד אחד כשרה לפעמים אפי' מבפנים ומצד אחד טריפה וכמ"ש הא"ז ומצאתי בהג"ה ש"ד וז"ל מעשה היה ונמצא מחט בדופני הדקין ולא נקבו אלא באורך הדופן הית' והכשירוה זקני הדור דאורחי' ליכנס דרך חלל הושט אבל ליכא למיחש שמא יצא דרך הושט וחזר ונכנס למעיים דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ונר' דאם נמצא בענין זה בדופן ב"ה באורך שאין יכולין להבין באיזה צד פונה הקופה טריפה כיון דחללו רוחב דאי דרך חלל הושט עייל על הפרש איבעי ליה לאשכוחי אלא נקב ע"כ באורך פי שהמחט מונח בדופן ב"ה על אורכו של מחט ודברים של טעם הן ואין להקל והא דמצד א' כשרה פירש"י בפ' המדיר ובפ' ל"ה דוקא בב"ה אבל בהמסס אפי' מצד אחד טריפה מפני שדופנו דק ואפ' את"ל שאין סבר' לומר טריפה הואיל ולא נקב אלא חצי העור מ"ל דחיישינן שמא נקב כולו והבריא כדחיישינן בישב לו קוץ בושט למאן דחייש לספק דרוסה וכבר כ' לעיל בסי' ה' דחיישינן לספק דרוסה וחיישינן שמא הברי' אבל התו' כתבו בשם ר"ת שאין נר' להטריף בחצי עור של המסס דלא חיישינן דילמ' הבריא אלא בושט דפעי' ביה וגמד' ליה ופעמי' דחזר המחט לתוך הושט אבל בהמסס אם הבריא לא היה המחט חוזר לתוכו והא דנקט עובי ב"ה רבותא קמ"ל לפי שיש לו שני עורות ואשמועינן אע"ג דנקב עור שלם כשר ואגב דנקט מצד אח' כשר נקט נמי מב' צדדין טריפה והנה רוב האחרונים הסכימו לפי' ר"ת וכ"כ ראבי"ה בשם אביו אכן הרא"ש הביא דעת רש"י ודעת ר"ת ולא הכריע ביניהם אלא שהטור כתב דעת רש"י וכת' עליו ול"כ בלא טעם ובלא סברא ואיני יודע למה ואדרבה פשטה דברייתא משמע כרש"י שהרי במשנה נקט תרווייהו המסס וב"ה ובברייתא נקט ב"ה לחוד משמע דוקא ב"ה וכ"כ מהרא"י בת"ה שיש לנהוג כרש"י ומסיק נמצא עליו ק"ד בידוע שלפני השחיטה לא נמצא עליו קורט דם בידוע שלאחר שחיט' ואע"פ שבשאר נקבים מטרפינן אפי' ליכא ק"ד התם ליכ' מידי למיסרך אבל הכא דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיט' הוה מסרך הוה סריך ביה וכ' התו' ה"ה גבי קוץ וכל דבר התחוב בנקב אמרינן הכי הוגלד פי המכה בידוע שהיה ג' ימים קודם שחיטה לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראייה פי' על הלוקח להביא ראייה שברשות המוכר נטרפה וכ' התו' והרא"ש ואע"פ שלא נתן מעות אמרינן כאן נמצא כאן היה כדאמרי' בשלהי המדיר בכתובות והא דקרי ליה המוציא סתמא דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב ליה דמי לא יהיב ליה חפץ וכתב הרא"ש וז"ל כ' ר"א ז"ל וכן ב"הע דוקא טריפות דמחמת מכה וכיוצ' בה דאינו מצוי ולא סליק אדעתיה דאינש לאתנויי אבל טריפות דמחמת סירכא דמשכח שכיח' ורמי אינש אדעתיה כיון דלא אתני' ודאי אחולי' אחיל ולא הוי מקח טעות והרמב"ן ז"ל כ' דאפי' טריפות דמחמ' סירכא נמי הוי מקח טעות שהרי במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לכ"ע אי לא דמצי א"ל לשחיטה מכרתיו לך הוי מקח טעות ואע"ג דלא אתני לוקח ואע"ג דרוב שוורים בחזקת נגחנים כדאמרינן רוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ואמרינן גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מ"ט לאו משום דרובה הכי איתניהו אלא כולהו הכי איתניהו אלמא אי לאו כולהו הכי איתניהו הוי מקח טעו' ואע"ג דלא אתני לוקח וכ"ש בטרפות דמיעוטא ול"נ כדברי ר"א ז"ל וב"הע ז"ל דה"נ מפלגינן גבי טענת אונס בגיטין דבאונס דשכיח לכ"ע אין טענת אונס דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני ומה שהביא הרמב"ן ז"ל ראי' משור ועבד לאו ראיה היא דש"ה שהמוכר מכיר במומי השור ועבד ועל זה סמך הלוקח ולא מתני משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו אבל בדבר שאין המוכר יודע כמו שהלוקח א"י איבעי' ליה ללוקח לאתנוי' במידי דשכיח ומדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כל לוקחי בהמות שאין נמנעין לקנות בשביל ס"ט ע"כ כבר כ' בפ' ה"פ סימן ג' שעמא דבר כר"א תו מסיק מעשה שבא לפני רבי מחט שנמצא בעובי ב"ה מצד א' והפכה רבי ומצא עליה ק"ד וטרפה ואמר אם אין שם מכה כלומר נקב מפולש ק"ד מניין י"מ דא"צ להפוך ולבדוק אלא שאם הפך ומצא דם טריפה וכ"מ קצת לשון הרא"ש שכ' הא דאמר מצד אחד כשר אם הפכה ומצא דם טריפה לרבי שהפך כך אירע במקרה ול"נ דלישנא והפכה משמע כפשוטו שהיה בודק ומהפך לראות אם הוא מפולש וממילא נמי יראה אם יש שם ק"ד שם וכ"פ הרשב"א אבל מ"מ נראה שאם נמלח או הודח ולא בדק אחר ק"ד שכשר ול"א שמא ק"ד היה דכל זמן שלא ניקב נקב מפולש בחזקת כשרות הוא אלא שלכתחילה צריך לראות ולבדוק כדפרישית אבל ניקב נ"מ דמכשירין אם אין עליו ק"ד בכה"ג אם מלחו או הדיחו לא מכשרינן אלא בחזקת איסר קיימת ואמרינן ודאי היה שם ק"ד והמלח או מים העבירוה וכ"כ הטור בשם הר"ר פרץ יש טועים ואומרים דברי הר"פ קאי אפי' על ניקב מצד אחד שטריפה ואמרינן שמא שם היה קורט דם מבחוץ וליתא כדפרישת וכן איתא להדיא בסמ"ק דקאי דוקא אניקב מב' צדדין ובהג"א בשם ראבי"ה שכת' האי חילוק שאם מלחו או הדיחו וכו' דוקא אניקב מב' צדדין ולפ"ז מיושב מה שהקשו מה חילוק יש בין מחט שנמצא בב"ה מצד אחד ובין משני צדדין דאם יש שם קורט דם מבחוץ אפי' מצד אחד טריפה ואם אין שם ק"ד אפי' משני צדדין טריפה ולפי מ"ש לק"מ שאם נמלח והודח דליכא ק"ד אז מצד אחד כשרה ומשני צדדין טריפה והשתא מיושב נמי מ"ש מהרי"ח בשם רש"י דנקב מפולש מב' צדדין אפי' אין עליו ק"ד טריפה כיון שעבר המחט כל עוביו ע"כ ותימא שיפסוק נגד הברייתא אלא איירי בענין שפי' שנמלח או הודח דאז הוא אפי' בלא ק"ד טריפה מאחר שהוא משני צדדין וראבי"ה בשם אביו חילק שאם הוא מצד א' בעינן ק"ד ממש נגד פי המחט אבל סביבות המחט מבחוץ לא מהני אבל בניקב מב' צדדין אפי' יש שם ק"ד מבחוץ סביבות הנקב טריפה ול"נ מאחר דאמרי' אם איתא דהוה קודם מיסרך הוה סריך משמע להדיא דקאי על המחט וכ"כ הטור להדיא אם נמצא ק"ד סביב המח' ואם נבא לחלק מסתבר' לחל' כה"ג דניק' מב' צדדין בעינן ק"ד סבי' המחט בין מבפנים בין מבחוץ אבל מצד א' לא מהני ק"ד מבפני' אלא מבחוץ כנגדה ובתשוב' רשב"א ראיתי כתוב בסימן תש"ס נשאל במחט שנמצאת תחובה בכרס וקודם שבדקו אם נקבו מב' צדדין ניטל המחט ומפני שהמחט דקה מאוד לא ניכר מקו' נקובתו וגם א"א לבדוק בק"ד לפי שלאחר רחיצת הכרס היה מעשה והשיב דודאי צריכה בדיקה וכיון שכן א"ל הספיקו לבדוק טריפה ואינו דומה לבא זאב ונטל בני מעיים דכשרה ואע"פ שהיתה צריכה בדיקה לכתחילה דריאה לאו מחמת מקרה שקרה לה אנו מצריכים אותה בדיקה היא אלא לצאת יד' ספק ממקצת בהמות שהן טריפות ע"כ ול"נ כדפרישית דעיקר בדי' לראות אם ניק' אף מעבר החיצון וצריכין אני להפך לצד החוץ וממילא הוה רואה אם יש בה ק"ד או לא והיכא דמלחו או הדיחו בחזקת כשרות הוא ולא חיישינן שמא הבריאה כ"א גבי ושט ודקין ומכה כדפרישית לעיל סי' מ"ד אבל לא גבי המסס וב"ה וכרס שעורן עב אם לא שנראה ק"ד מבחוץ ועוד אני אומר אפי' לדעת הרשב"א דוקא בכרס והמסס וב"ה הוא דאמרינ' הכי ומוקמינן בחזקת מינקב כל היכא דלא בדקינן לה אבל קורקבן שעורו עב שהרי אפי' לפירשי' שכתב שניקב המסס אפי' מצד א' טריפה מ"מ בקורקבן מודה כמ"ש מהרא"י בת"ה א"כ היא בחזקת שלא ניקב שאם נמצא עליו ק"ד הוא בהכרח שאינקב א"כ היכא דלא מיבדק פשיטא שאף הרשב"א מודה דאוקמי' בחזקת כשרות וזו היא ברור והא דאמרינן לעיל דבעינן ק"ד אפי' בנקב מפולש כתב הטור דוקא כשהמחט לפנינו אבל כשאין המחט לפנינו אסור בניקב כולו אפי' ליכא ק"ד וגדולה מזו נר' אפי' כשהמחט לפנינו ותחוב בו עדיין מ"מ בעינן דוק' שיצא המחט לחוץ ואז הוא דבעינן ק"ד אבל לא יצא המחט לחוץ אפילו בלא ק"ד טריפה מאחר שראינו שניקב מבחוץ ועוד דנראה אפי' יוצא המחט לחוץ ואין בו חלודה בראשו אם יש כעין שביל סביב לנקב שנרקב הבשר סביב המחט כעין שביל הניכר עד לחוץ א"כ מוכח שקודם שחיטה יצא לחוץ וטריפה וכ"כ הרשב"א בתשו' וז"ל כל שנמצא מחט תחובה מצד אחד הולכים לצד אחר ובודקים אם ניכר לחוץ טריפה ומיהו אם עוד המחט שם מצד החוץ אם א"ש ק"ד כשרה דאם אית' כיון דאיכא מחט למיסרך ולא סריך לאחר שחיט' הוא דהוי ע"כ והא דבעינן ק"ד כ' ר"י ה"ה בנמצאת עליה חלודה פירש המחט העלתה חלודה אז ניכר שקודם שחיט' הוא דהוו מזמן (ארוך) והקא"רו הבין שקא נמי אניקב מצד אחר שהחלוד' מוכיח שהי' שם נקב מפולש דומי' דקורט ופי' חלודה קאי על הבשר שבחוץ ול"נ כי לא שייך חלודה אלא על המחט ודוקא אניקב משני צדדים אבל מצד אחד חלודה לא מעלה ולא מוריד וכן איתא להדיא בשערים ולפ"ז לא קשה שמא כך היתה המחט מתחילה מה בכך מאחר דאיכ' נקב מפולש שהי' בחזקת טריפה אלא שבאתה להכשירו דאם איתא דקודם שחיטה הוא מיסרך הו' סריך ביה וא"כ מאחר דאיכא חלודה אמרינן שמא מיסרך הוה סריך ביה דם עד שהעלה חלודה וממנו בא החלודה אלא שמ"כ בשם הגדול מהר"ר מנחם מ"צ וז"ל נראה שיש חילוק בין העלתה חלודה בראש המחט ובין העלתה חלודה באמצע המחט דבאמצע המחט כשרה דדוקא העלתה חלודה בחודה של מחט אמרינן טריפה עכ"ל כ' הרשב"א בתשובה קטן שמצא מחט בחוץ בכרס אוסרין אותו על פיו אם הקטן הוא חריף לידע ולכוון בדברים אלו דכל שנמצ' המחט רגלים לדבר וכעין גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו להוציא ממון האמינוהו בגילוי מילתא כדתנן ואילו נאמנין להעיד בגודלן כו' עכ"ל וע"ל בפ' כ"ה סימן צ"ד:

דין הניח בהמה למעלה בגג ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברי' ואפ' הוא מקום גבוה יותר מי' שאנו תולין מעצמה קפצה וכל שקפצה מעצמה כשרה אפי' ראינו שאינה יכולה לילך ובהמה שגוררת רגליה האחרונים כשרה אם לא נודע שנפלה אבל נודע שנפלה חיישינן שמא נפסק ח"ה וכן אם קנה אווזים או תרנגולים ואין יכולים לעמוד על רגליהם נמי מותר ואם נפלה בהמה מדבר גבוה שלא לדעתה אם יש עד מקום שנפלה שם י' טפחים חוששין משום ר"א והיינו כשעומדת על רגליה ונפלה אבל אם נתגלגלה ונפלה צריך שיהא גובה המקום י"ט ואם הפילוה אחרים אפי' בפחות מי' חוששי' לפיכך זכרים המנגחים זא"ו ונפלו חוששין וא"ל אין חוששין ואפי' הפילו אחירים אם נפלו על מתנים אין חוששין לפיכך גנבים שגנבו בהמה אפי' השליכו מעבר לגדר אין חוששין שמכוונים שתפול על מתניה וכן אם השליכוה בשעה שמחזירין אותה אם מחמת תשובה. בהמה שהכו אותה על השדרה במקל והלך המקל על פני כל אורך השדרה כשר' וא"ל הגיע המקל ע"ש כל אורך כו' או שיש במקל קשרי' חוששין וכן אם הכה לרוחב השדרה חוששין ואפי' הלכה בכה"ג בעי בדיקה בח"ה ודינה כדין נפולה לשהיי' ולבדיקה רק שא"צ לבדוק אלא במקום ההכאה ואם הכו הבהמה ונפסק המקל בהכאה חוששין:

פיסקא נפלה מן הגג א"ר הונא הניח בהמה למעלה בגג ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים ההוא גדי' דהוה ביה רבינ' חזא חושלא פי' שעורים קלופים מפימיא דאיגרא קפץ בתריה ונפל אתו לקמיה דר"ש א"ל הא דאמר ר"ה הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ר"א משום דאי' ליה מידי למיסרך והאי לא הוי לי' מידי למיסרך א"ד משום דאמדה נפשה א"ל אין טעמא דר"ה משום דאמדה נפשה והאי נמי אמד' נפשה וכ' הר"ן ואפילו אנו רואים שאינה יכולה לילך אפ"ה כל לדעת עצמה אינה מתרסקו' כ"כ שתטרף ההוא אימרתה דהוה בי רב חביבא משנ' כרעי בתריית' אמר רב יימר הא ודאי שיגרונא נקט' פי' קרמפ"א בל"א מתקיף לה רבינ' ודילמא חוט השדרה איפסיק בדוק ואישתכח כרבינ' ואפ"ה הלכתה כרב יימר מ"ט שגרונא שכיחא ח"ה לא שכיחא וכתב הטור בשם הרשב"א בד"א שלא נודע שנפלה אבל אם נודע שנפלה חוששין שמא עם נפלתה נפסק ח"ה ולכן גורר' רגליה שפסיק' חוט השדרה מצוי עם נפילתה ע"כ וכ"כ התו' דהכא לאו בנפילה איירי וכן עיקר ולא כדעת בה"ג דמוקי בנפילה וכ"כ הרשב"א וא"ל א"כ אמאי מוקי תלמודא האי עובדא בסוגיא דנפילה וריסוק איברי' מאחר דלא דמי כלל להך סוגיא וה"ל לבעל התלמוד למיקבע אמתניתין דנפס' חוט השדרה דהא קמ"ל בהאי עובד' דלא חיישינן לפסיק' החוט י"ל מאחר דכבר איירי בעובדא חדא ההוא גדיה דהו"ל לרבינא כו' כתב נמי האי עובדא ההוא אימרת' דהוה בי רב חביבא אע"פ שאינו כ"כ מעניין אחד מ"כ בהג"מר וז"ל נשאל להר"ר טובי' מווינ"א קנה אווז ותרנגולת מן הגוי ואינם יכולין לעמוד על רגלים והשיב דנ"ל היתר בדבר כיון שלא ראינו שנפלה אין לאוסרה מספק ומה שאינה יכולה לעמוד יש לתלות בשיגרונא כי ההיא דפ' א"ט גבי ההיא אימרתה וכו' והא דאמרינן התם עמדה א"צ מע"ל אלמא דבדיקה של עמידה ודאי בעי' היינו דוקא בנפלה שיש לחוש שמא נתרסקו איבריה בנפילה הא לא נפלה תליא לקול' בשגרונ' דשכי' (הרי מסקינן לפי' ר") אמר ר"ה זכרי' המנגחי' זא"ז אין חוששין לריסוק איברים ואי נפל לארעא ודאי חיישינן וכ' התו' והרא"ש אע"ג דבעי' גבוה י' טפחי' מכריס' לארע' כדאיתא פ' הפר' גבי האי תור' דנפלו לארית' דדלאי ומכריסא דתור' עד לארעא ליכא אלא ד' טפחים מ"מ חיישינן הכא כיון שנפל מכח חבירו שהפילו וכת' הרשב"א דוקא כשעומדת על רגליה אז סגי כשיש מכריסא עד מקום נפילתה י' טפחי' אבל היכא שנתגלגלה ונפל צריך שיהיה גובה המקו' י"ט כדמוכח בפ' הפרה דאוקי מתניתין מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים באיגנדר איגנדורי בסי' כ"ה הארכתי וכ' הכל בו וז"ל אם יפול האבן על גבי בהמה כת' הראב"ד שאם נפלה מגובה פחות מי' אין חוששין לה כמו שאין חוששין לנפולת הבהמה עצמה וזה תימא כי מי יכול לתת קצבה לאבן שנפלה באמת הכל לפי האבן אם הוא גדול או קטן ע"כ ויפה כת' שהרי כל המחברים לא הזכירו גבוה י' אלא בנפילת הבהמה אמר רב מנשי' הני דכרי דפתקי' גנבי פי' שמשליכי' אותה למעלה מן הגדר אין חוששין משום ריסוק איברים מ"ט אמתנייהו שדו להו כי היכי דלירהטו קמייהו אהדרינהו דרך למעל' מן הכותל ודאי לא חיישינן וה"מ דאהדרינהו מחמת תשובה תשוב' מעליית' עבדי תו מסקי' אמר ר"י הכה במקל על ראשה של בהמה והלכה לה גבי זנבה או גבי זנבה והלכה לה גבי ראשה דהיינו על פני השדרה כולה אין חוששין משום ריסוק ואי שלים חוטרא אפלג' דגבה חיישינן שמא בראש המקל במקום שהוא כלה הכה בכח ונפסק ח"ה וכן אי אית ביה במקל קיטרי פי' כמן שארי ענפים שמכין בכח ואפילו הלך על פני כל אורך השדרה איכ' למיחש משום הני קיטרי ואי מחיי' מפסקיה פי' מרוחב אגב נמי חיישינן לפסיקת ח"ה וכ' שיש שכ' שאם הכה אותה ונפסק המקל בהכא' חוששין לפי שבמקום שנפסק המקל עשה חבורה או מכה רבה כמו בראש השרביט ע"כ וסברא ישרה היא וכ' הר"ן דכי חיישינן היינו כשלא הלכה אבל אם הלכה אח"כ תו לא חיישינן ואיכא מ"ד דאפילו הלכה בכה"ג בעי בדיקה בח"ה וכ' עוד שדעת הרמב"ן דכי אמרינן חוששין לה לאו למימר דיהבינן לה דיני נפולה ודאי' וליבעי שהיי' ובדיקה אלא בודקים אותה בלא עמידה ושהייה כלל ולא מחוור אלא דינה כנפולה גמורה לשהייה ולבדיקה ע"כ ואני אומר שהדין עמו אף שדעת הרמב"ם נמי בפ"ט מה"ש כדברי הרמב"ן שא"צ אלא בדיקה מ"מ ראיות התלמוד הוא לפני דאמר הלכה לה ע"ג זנבה אין חוששין משום ר"א אע"ג דבכה"ג לית כאן דררא דריס' אברים כלל אלא פסוקת ח"ה לחוד אי לאו דבא להשמיע לנו דחששא זו דומה לחששא דנפולה דהוה משום ר"א ובעי שהייה ובדיקה אח"כ וכן עיקר וגם מאחר שהתלמוד קבע המאמר בסוגיא דהכא בשמעתא דריסוק אברים מקמיה ומבתריה א"כ מסתמא בחד' מחת' מחתנהו דאל"כ הו"ל לאוקמי לעיל אנפסק ח"ה מאחר דאיירי בענינו א"ל כדפרישית כתב הכל בו שא"צ לבדוק בהמה רק באותו אבר שהוכת' אבל אין חוששין לשאר אברי' בהכאת אבר א' וזהו כמ"ש דהיכ' שהכה במקל על השדרה שא"צ אלא בדיקת ח"ה לחוד וכן יראה מדע' הטור שכ' גבי נפולה וכן כל כיוצא כגון שטרפה בכותל או דרסה ברגליה או הכה באבן בכל גופה כו' משמע להדיא אבל באבר המבורר א"ל בדיק' בנפילתה אלא באותו אבר לחוד והיכא שהכו בהמה על ג"ה שלה מסקינן נמי לקמן דכשרה משום דאי בדרו ליה סממנים כו' וכ' מהרי"ח וז"ל אי הכו אותה בג"ה כדי שתהא נופלת מאליה והיו שוחטין אותה אע"ג דאפי' אי לא היו שוחטין אותה היתה מתה מחמת ההכאה מ"מ מאחר דאי הוו בדרו לה סומכוס היא איתסא כשרה ומ"מ דוקא מקל אבל בחץ לא דאיכא למיחש צומות הגידין ותימא הא עובדא דלקמן איירי בהכאת חץ דהא מסיק דבי יוסף רישבא פי' צייד מחו בגידא דנשי וקטלי' כו' דהיינו בחץ כדרך הציידי' וכן פירש"י להדי' וצ"ל דס"ל נהי דמכשירי אפי' בכה"ג מ"מ צריך בדיקה בצ"ה והאידנ' לא בקיאים בבדיקה אבל לפי מ"ש לקמן דבקיאין שפיר בבדיקת אבר הברור אע"פ שאין אנו בקיאין בבדיקה כנגד כל חלל הגוף א"כ כה"ג נמי כשר בבדיקת צ"ה שאם נשארו שני גידין בבהמה שלא נפסקו כשרה וכמ"ש לקמן בפ' בהמה המקשה:

דין עובר שנולד וכלו לו חדשיו מותר לשוחטו בו ביום אפילו לא עמד ואין בו משום ריסוק איברים מכח בית הרחם אבל אי לא נודע שכלו לו חדשיו אסור עד ליל ה' וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע:

אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים פי' העובר שנולד שרי בו ביום אפי' אית ביה ריעותה פי' התוספות שאינו יכול להלוך והרא"ש והטור כתבו שאינו יכול לעמוד אפ"ה שרי בו ביום היכא שידוע שכלו לו חדשיו אבל לא נודע שכלו לו חדשיו אסור וכ"כ הרוקח שכך הורו כל רבני שפי' הקשה הקאר"ו מ"ש הטור הכא דשרי אפי' אינו יכול לעמוד מ"מ לא חיישינן לריסוק אברים ובה' י"ט כתב גבי עגל שנולד בי"ט שמותר והא דשרי דוקא דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו דאל"ה אסור עד ליל יום ח' וכגון שהפריס ע"ג קרקע שיצא מכלל ר"א אלמא דפסק דחיישינן לר"א אם לא עמד היפוך מ"ש כאן וכן י"ל על דברי הרא"ש שכתב נמי בפ"ק דביצה דף מ"ה ע"א והא דמותר לאוכלו ביום הלידה היינו היכא דקים ליה דכלו לו חדשיו אבל לא קי"ל דכלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' כדאמרי' בפר"א דמילה וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע שיצא מספק ר"א כדאיתא בפ' א"ט והכא פסק כר"נ דלא חייש לר"א ובגמ' דהכא לא מוקי בהפריס ע"ג קרקע אלא לדיחוי בעלמא דרב' א"ל לר"נ תניא דמסייע לך עגל שנולד בי"ט כו' ושאר ברייתות עד דדחה דליכא סייעת' מיניה דאיכא לאוקמי בהפריס ע"ג קרקע ומשמע בסוגיא דר"נ גופא הוא דדחי בכך וא"כ סתרו דבריו וכ' שר' ירוחם כבר העלה דבריו וכתב שבודאי ט"ס יש בדברי הרא"ש במס' י"ט וזהו תימ' שאם יש ט"ס א"כ בנו ר"י בעל הטור למה לא השגי' בזה וכ' בשם מהרי"ן חביב לקיים הגירסאות בשינויי דחיקי דהכא גבי טריפה איירי היכא דשחטו בתוך מע"ל דשרי והתם איירי דלכתחילה לא ישחטו עד שיפרוס ע"ג קרקע או שישהא מע"ל והאריך במליצות ודקדוקים שכך היתה כוונת הרא"ש ומה אענה שלא הבינו כולם את דברי הרא"ש וקראו בדבריו ולא עיינו ושגו וטעו כי מ"ש הרא"ש וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע קאי אמ"ש דאי לא כלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע דלא אמ' ר"נ דלא חיישי' לר"א אפי' אית ביה ריעותא אלא בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו חיישי' וכמו שפסק הרוקח בשם רבני שפיר"א ואפי' שהייה מע"ל לא מהני ליה כל זמן דאית ביה האי ריעותא שלא עמד והשת' מ"ש הרא"ש בפ"ק דביצה וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע כדאיתא בפא"ט (היינו לפי מה שהקשה המקשה מעגל שנולד בי"ט ותירץ הב"ע שהפרי' ע"ג קרקע ואיירי) כמו שדחה לשם אפילו שכלו לו חדשיו וממילא לפי האמת בלא כלו לו חדשיו לית ליה היתר עד שיפרוס ע"ג קרקע וכן עיקר:

דין שוורים שמפילין לשוחטן אין חוששין משום ריסוק אברים אפי' נשמע קולם במפלם אבל אין ראוי לקשור רגליה ולהפילה:

ואמר רב נחמן בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים ההוא תורא דנפל ואישתמע קול גניחתיה על ר"י ב"ש בר מרתא ושקיל מיני' בשופרי דשופרי א"ל רבנן לא חייש מר לריסו' אברי' א"ל הכי אמר רב צפורניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ והרא"ש הבי' את הירוש' ביומו דר' פינחס חבטין תורא בחילא פי' בכח אמר להו בחייכון שרו ניהו שרו ליה ערק ואמר ברוך שבחר בהם ובדבריה' דאמרין אילין תורי' דחבטי' בחילא לית בהן משום ר"א ע"כ וכ' הר"ן בשם רשב"א ז"ל אע"פ שגבוה י' קאמר ואע"פ שאחרים מפילין אותו בכח וכדיהיב ר"י טעמא משמיה דרב דאמודי אמיד נפשי' ונועץ צפרניו לקרקע עד שמגיע לארץ פי' מאחר שרואה ומרגיש שרוצי' להפילו מש"כ באילים המנגחי' דלעיל שכל אחד אדרבה רוצה להפיל את חבירו ולפיכך כשחבירו מפילו הוא נופל פתאו' וכת' המרדכי בשם ראבי"ה דאין לקשור רגליה של בהמה ולהפיל אותה דהא בשרגליה קשורין אינה יכולה לנעוץ צפרניה בקרקע ויש בו משום ר"א וכן נמצ' כתוב במ"ק בשם ר"א ממיץ וביש מקומות ראיתי שמדקדקים שאין קושרין כל ד' רגליה אלא ג' ואחד מן השתי רגלים שלפניה שהן הידים אין קושרין אותו ומ"מ אין יוצאין ידי חובתן דהא תרווייהו בע' ובחדא א"א לחזקו ולנעוץ וגם לישנא דנועץ ציפרניו משמע תרווייהו א"ל שנדחוק ונאמר דקאי אשתי פרסאות:

דין אם עמדה תוך מע"ל מהני בדיקה אבל בלא בדיקה אסור ועמדה היינו שעמדה מעצמה אבל העמידוה אחרים אפילו בדיקה לא מהני והיכא דלא עמד' ולא שהתה אפי' בדיק' לא מהני ואם עקר' רגלה להלוך לא בעי' לבדוק אם יכולה להלוך אם לאו אבל אם אנו רואין לעין שאפ"ה אין יכולה להלוך לא מתכשרה בלא בדיקה והיכא שהלכה ממש ד' אמות אע"פ שאנו רואים שאינה יכולה להלוך לא בעי בדיקה ואין לה אלא דין מסוכנת וכ"ז להלכה ולא למעשה:

אמר רב יהוד' אמר רב עמדה א"צ מע"ל אבל בדיקה ודאי בעי' וכ' התו' והרא"ש אחריהם אבל לא עמדה בעינן מע"ל וגם בדיקה כדאמרינן לקמן דרסה וטרפת בכותל או שרצתה בהמה צריכה מע"ל ואמרי עלה בגמרא אחד זו ואח' זו צריכה בדיקה ובתוך מע"ל אם לא עמדה אפי' בדיקה לא מהני הלכה א"צ בדיקה ר"ח בר אשי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה אמר ר"ה בר יהודא וכו' פשטה ידה לעמו' אע"פ שלא עמדה עקרה רגליה להלוך אע"פ שלא הלכה רב חסדא אמר ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה וכתב הרא"ש הרי"ף לא הביא אלא דברי ר"י וב"הל וב"הע פסק כר"ה ב"י דפשטה ידה ועקר' רגליה מועיל וכן משמעו שבאו לפרש דברי ר"י ולא לחלוק ומ"ש בספרים והיכא דנפלה ועמדה ולא הלכה צריכה בדיקה הלכה אפי' בדיקה לא בעי הוא מלשון הפוסקים ואינו מלשון הגמרא ומ"שפ הרי"ף ז"ל כר"י ולא פסק לחומרא כר"ח בר אשי דהא תרווייהו משמיה דרב קאמרי משום דבזבחים דף ע"ד קאמר קסבר ר"ל עמדה צריכה מע"ל הלכה צריכה בדיקה ור' ינאי ור"י כר"ל לא אמרי קסברי עמדה א"צ מע"ל הלכה א"צ בדיקה ר' ינאי ור"י רבים נינהו והלכתא כוותייהו ועוד דר' ינאי ר' של ר"י הוה ואפי' לגבי ר"י הלכתא כוותיה וכ"ש לגבי ר"ל ע"כ משמע מדבריו דאין הלכה כרב חסדא דאמר ננערה לעמוד כו' לאפוקי מדעת הסמ"ק שפסק כר"ח ול"נ דבשלמא ר"ה בר יהודא משמיה דרב אמרה כמו ר"י א"כ באו לפר' דבריו אבל רב חיסד' משמיה דנפשיה (אמרה) ואין הלכה כמותו לגבי הני דאמרי משמי' דרב והא דעמדה א"צ מע"ל פי' הר"ן דוקא עמדה מעצמה אבל העמידוה אחרי' לא ור"י כ' עמדה ושהה מע"ל אפי' בדיקה לא בעי כמו הלכה ופשרה כזו לא ידעינן מאין לו להקל בטריפות באיסורי דאורייתא ומן הסמ"ק אין ראייה שכתב שהתה מע"ל או עמדה צריכה בדיקה דמשמע הא תרווייהו לא בעי בדיקה אין זו ראייה דהא גופא קמ"ל דלכל חד' וחדא מהני בדיקה לאפוקי לא שהתה ולא עמדה אפי' בדיקה לא מהני והא דנקט לישנא דבעינן בדיקה ולא קאמר מהני בדיקה לישנא דתלמודא נקט דאיירי במה שבעי בדיקה ולענין מ"ש הרא"ש שהסכים עם ב"הע שפסק כר"ה דסגי בעקרה לעמוד או להלוך נגד דעת הרי"ף כ"נ עיקר מאחר שאמר נמי משמיה דרב ובא לפרש דבריו כדפרי' ואף שרבו המסכימים עם הרי"ף כגון הרמב"ם וס"הת והרשב"א נמי הסכי' לדעת הרמב"ן וכ' בחידושיו שהרמב"ן יהיב טעמיה למילתיה דעקרה להלוך לא מפיק לן מידי פסיקת ח"ה עד שתלך כדרכה דלא מבעיא כי לא ראינו' שהולכת כלל שיש לחוש שמא נפסק ח"ה אלא אפי' הולכ' והיא צולעת על יריכה חיישינן לה וכדאשכחן באימרתה דבי רב חביבא שהיתה גוררת רגליה האחרונים ואישתכח דהוה פסיק ח"ה ואפ"ה מהלכת קצת ועוקרת יד ורגל אלא ודאי עד דהלכה כדרכה חיישי' לה ודוקא הת' משום דלא נפלה הוא דלא חיישינן לח"ה אבל הכ' כיון שיש לחוש לה וצריכה בדיקה מחמת שנפלה אין הלוכה ראייה שהיא כשרה עד שתלך כדרכה ע"כ ואני אומר אף שיצאו הדברי' מפי הגדול עוקר הרי' לא ישרו בעיני דאין זו סתירה לסתור הלכ' מסברת עצמינו שמא נפסק ח"ה מאחר דליכא ריעותה ברורה בשלמא כשהיא צולעת דאיכא ריעותה בפנינו איכא למיחש (לריסוק) אברים ולא סגי אפילו בבדיקת ח"ה לחוד מאחר שהיא צולעת אחר הנפיל' א"כ עדיין נפולה היא אבל בפשטה לעמוד או בנעקרה להלוך ושחטה מוקמינן בחזקת שעמדה או שהלכה וכ"כ מהרי"ק בסימן ס"א שנשאל על מ"ש הסמ"ק בשם ר"י עקרה רגליה להלוך מועיל כמו הלכה ואם הלכה ד"א א"צ בדיקה וא"כ מאי איריא תלכה ד"א אפי' עקרה להלוך נמי והשיב דד' חילוקים יש בדבר הא' היכא דלא עמדה ולא שהתה מע"ל אפי' בדיקה לא מהני הב' אם עמדה או שהתה מהני בדיקה אבל בלא בדיק' אסורה הג' אם עקרה הרגלי' להלוך מהני כמו הלכה פחות מד"א ולא בעי בדיקה אם יכולה להלוך אם לאו דמסתמא כיון דעקרה רגליה אית לן למימר דראויי' היא להלוך אבל אם אנו רואין לעין אע"ג דעקר' רגלה אפ"ה אינה יכולה להלוך אז לא מתכשרא בלא בדיקה הרביעי היכא דהלכה ד"א הרי היא כאילו לא נפלה כלל ואע"פ שאנו רואין שוב שאינה יכולה להלוך אפ"ה לא בעי בדיקה ואין לה דין נפולה אלא דין מסוכנת דקי"ל דשרי ע"י פירכוס זוטא אע"ג דמעמידין אותה ואינה עומדת ע"כ וכ"ז להלכה אבל לא למעשה להקל מאח' שרוב הגדולי' קדמאי ובתראי תופסי' לאיסור וגם התו' אשר מימיהם אנו שותים תופסים גירס' הספרים והלכתא דעמד' א"צ מע"ל וצריכה בדיק' הלכה אפי' בדיקה נמי ל"צ משמע דוקא עמדה והלכה ממש שהרי סתמא דתלמודא מסיק האי והלכתה בסוף הסוגיא ע"כ אין היתר בדבר אלא בעמידה ממש או בהליכה ממש דהיינו ד"א ומ"מ כ' הרשב"א בתשובה מסתברא דכל שעמדה והלכה אפי' נמצא שינוי באברים אין חוששין לה דכל שהלכה בידוע שאין לה ריסוק גדול המביא לידי טריפו' אלא חוזר לבריאותו ולפיכך כל שאינו מוצא בה טרפות הפוסל אפי' שלא מחמת הנפילה אין חוששין לה ומ"מ המחמיר לעצמו כמו שהחמרתה אתה תע"ב פי' הבא להחמיר לעצמו תע"ב:

דין ביארנו דהאידנא אין אנו בקיאין בבדיקה בנפולה ודרוסה אבל גבי שבורה בדקינן אפי' האידנא:

אמר אמימר משמיה דר"ד מנהרדעא נפולה שאמרו צריכ' בדיקה כנגד בני מעיים א"ל מר זוטר' הכי אמרינן משמיה דר"פ צריכה בדיקה כנגד בית חלל כו' וכת' הר"ן מדברי הרשב"א וא"ת ליחוש לנקב משהו דלא מינכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמהאי טעמא אמרי' דקוץ כל שניקב לחלל טריפה וי"ל דאם איתא שמחמת נפילתה ניקבו איבריהם מסתמא קרע גדול היה וניכר ומסיק א"ל ר"ה מר בריה דר"נ לרב אשי סימנים מהו א"ל סימנים קשין הן אצל נפילה וכ' הרא"ש אבל קרום של מוח אינו בכלל החלל וא"צ בדיקה כדמוכח לקמן בדרוסה דאמר רב מורה בה מכפא דמוחא עד אטמא משמע שבא להוסיף על כנגד החלל וכ"כ הר"ן אבל מוח דאינו בכלל חלל לא והרמב"ם כתב צריך לבדוק כנגד כל החלל כו' מקדקד הראש עד הירך וכ"נ עיקר דמה שאמרינן לקמן רב מורי מכפא דמוחי כו' (הראנו) עניין בדיקה מ"מ שצריכין בדיק' נגד כל החלל שיתחיל מקדקד הראש וילך עד היריכי' בין בדרוס' בין בנפולה דמ"ש זו מזו וכ' ראבי"ה דעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה וכ"פ בה"ג דכ"מ שהצריכו חכמים בדיקה כגון דרוסה ונפולה לא בקיאים האידנא אלא בדורות הראשוני' אף שבה"ג מוסי' בשבורה לא בקיאים בבדיק' בזה אנו סומכין על רש"י דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכמ"ש הרשב"א בשם מקצת גאונים מאחר שיש אבר מבורר לפניו א"כ בעיון יפה למה לא נבדוק אותו כפי ראו' עינינו אבל בבדיק' כל חלל הגוף שצריכה אומנות יתירה וזריזות ובקיאות לא סמכינן אבדיקתה וכ"כ הטור בשם העיטור גבי נפולה דהאידנא ליכא מאן דבדק ובעינן הלכה וכ"פ הסמ"ק וכן המנהג:

דין עוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו ממטה למעלה דיו וא"צ בדיקה כלל אבל אם שט מלמעלה למטה חוששין ויש בו דין נפולה ממש ובמים דקיימא כאגמים לית לן בה ואין חוששין וכלל הדבר כל שנחבט על דבר קשה חיישינן אבל על דבר רך ושרוק לא חיישי':

אמר רב יהודה א"ר עוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו דיו וה"מ מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה לא מיא הוא דקא משפילו ואם קיימי מיא לית לן בה פירש רש"י לית לן בה דאפילו מלמעלה למטה שרי והקאר"ו תמה עליו מה שייך מעלה ומטה במיא דקאי וקיימי ותירץ דאיירי בכה"ג שקרק' האג' מצד א' גבוה מחביר' ובסיב' זה המים נוטין מלמעל' למטה מ"מ מאחר שאינן הולכים במרוצה מי נהר אפי' שט מלמעלה למטה לא אמרי' שהמים מוליכין אותן ולא אוכל להבין דבריו מאחר שהן נקווים ויש להן סוף א"כ חוזר המים לאחוריו ושווין למעלה ולא תמצא גובה המי' אלא במים שאי' להם סוף גם לא הבין חוץ לכבוד' דעת רש"י דה"פ אפי' מלמעלה למטה ר"ל דלא תימא דווקא בעינן מלמטה למעלה אבל לא בע"א וא"כ במיא דקיימא לא הוי בדיקה במה ששט מלא קומתו ע"כ אמר לית לן בה אפי' מלמעלה למט' כלומר בלא פלוג דאף הכי מהני וכן אמרנו בישיבה ומשכיל א' אמ' שרש"י נזהר בפרושו כדי שלא תטעה לפרש הא דאמ' בגמ' ואי מיא קיימי לית לן בה היינו לומר שאם נחבט ע"ג מיא קיימי לא חיישינן כלל ואפי' שיטה כלל לא בעינן וקצת משמעות הל' של ל"ל בה משמע כן מדלא קאמר ואי מיא קיימי ש"ד או דיו כמ"ש לעיל בתחילת דבריו דאז היה בהכרח דקאי על השיטה ולא בע"א אבל ל' לית לן בה משמ' קצת כאלו נעתק לענין אח' שמתחילה הזכיר דין הנחבט ע"ג מיא קיימי דלי' כאן בית מיחוש שאין זה חבטה ואפי' השטה לא בעי שהרי המים רפים ע"כ נזהר רש"י וכתב דהאי מילתא דל"ל בה לא קאי אלא אמאי דקאמר אבל מלמעלה למט' לא בבעיא דקיימי אפי' מלמעלה למטה שרי כלומ' בכל עניין ש"ד אבל מ"מ השטה בעי ע"כ ול' רש"י דאפי' מלמעלה למטה שרי מחויר יותר לפי מ"ש ומסיק ואי איכא ציבא וקדים לציבא איהו קמסגי ועו' שנחבט ע"ג גלימא ומתוח חיישינן לא מתוח לא חיישינן עוף ומעופף פי' טלית כפולה לא חיישינן פי' אפי' מתוח איזלא ומקום קיטרא חיישינן פי' נחב' עוף ברשת שסמוכין קוטרי' זה לזה ועוד מונה התלמוד כמה חילוקים בעל הלכות גדולות והרי"ף והר"ש לא הביאו וכן הטור אלא כת' כללא דמילתא כל דמחבט על דבר קשה חיישינן על דבר רך או שריק פירש שמחלי' כגון נפל על מיני קטניו' לא חיישי' דבק אמימר אסר ור"א שרי נדבק בחד גפא ד"ה שרי כ"פ בב' גפ' מא' דאס' במה נייח ומא' דשרי אפש' דנייח בעקבי דגפא והלכתא בחד גפא שרי בב' גפא אסור פי' דבק הוא דבק שקורין ליימ"א שטחון אותו בדף קטן והעוף שוכן עליו ומידב' בו פורח עם הדף ונופל לארץ ונחבט וכ' הר"אש ובכל הני דאמרי' חיישינ' יש בו דין נפולה דמתני' וכל הני דאמרין אין חוששין אי' כאן בית מיחש כלל כההוא דבית מטבחיים ופשוט הוא:

דין אם נשתברו רוב הצלעות דהיינו ו' מכאן ושש מכאן או י"א מכאן וא' מכאן טריפה והוא שנשתברו מחציון כלפי השדר' ודוקא אותן הגדולים שיש בהן מוח אבל מחציין ולמטה או לא נשתברו רובן כשרה וכן אם נעקרו מן החוליא והחוליא קיימ' דינו כדין נשתברו ואם נשתברו הצלעות הקטנות שאין בהן מוח כשרה נעקר צלע וחציה חוליא בהמה טריפ' בין בגדולות בין בקטנות נעקרה חוליא אחת כולה אפי' מאותן שאין בהם צלעות אסורה ובהמה שנמצא לה שנים עשר צלעות גדולות בכל צד כשרה וכן אם נמצאו לה י"ט חוליות:

פיסקא נשתברו רוב צלעותיה כו' ת"ר אילו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן או י"א מכאן ואחת מכאן כי הבהמה יש לה כ"ב צלעות שיש בהן מוח י"א מכאן וי"א מכאן אמ' זעירי והוא שנשתברו מחציין כלפי שדרה אמר רבב"ח אר"י ובצלעות שיש בהן מוח וכ' הר"ן בשם הרשב"א דאע"ג דאמרי' בגמ' דקוץ שניקב לחלל חוששין שמא ניקב אחד מהאברים שנקובתן במשהו בנשתברו מיעוט צלעות בין שהשבר כלפי פנים או כלפי חוץ כשרה ולא חיישינן שמא ניקבו ראשי הצלעות הדקין או הכרס או הריאה וטעמ' דדוקא גבי קוץ חיישי' להכי כיון שניקב בכח מבחוץ ונכנס מדוח' אבל בראשי הצלעו' דליכא למימר הכי לא חיישינן למידי הלכך בין שהשברי' נוטים כלפי חוץ בין שנוטים לחלל הבהמה בין שקרום ובשר שעליהם קיים בין שאינו קיים כיון שלא נשתברו אלא מיעוט צלעותיה כשרה ע"כ ומסיק אמר עולא בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד א' נשתברו ברוב ב' צדדין ור"י אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב ב' צדדין וכת' הרי"ף והרא"ש אחריו וסוגיא כר' יוחנן דפריך משמי' בשמעתין לר"כ ורב אסי ואי לאו דק"ל לתלמודא דהלכתא כר"י אלא כעולא לא הוה פריך מיניה והוה מוקי להו כעולא ומסיק אמר רב אם נעקר צלע וחצי חוליא עמה טריפה שהיא בוכנא ואסיתא וכת' הטור וז"ל כתב הרשב"א דוקא מהצלעות הגדולות אבל מהקטנות שאין בהן מוח אפי' נעקר צלע וחצי חוליא כשרה וא"א לא חילק ולא ידעתי מה היה ליה להרא"ש לחלק הרי כת' בסתמא לישנא דגמ' ובגמ' לא הוצרך לחלק דמסתמא קאי על צלעות גדולות דלעיל מיניה אוקי רבה בב"ח בשם ר"י דבהך צלעות גדולות איירי וכ"פ ר"י כדעת הרשב"א אכן כי דייקת שפיר בסוגיא משכחת להדיא לאיסור ואין חילוק ביניהן כ"א בצלעות אבל היכא דאיכ' דררא דחוליא לגבייהו ל"ש בצלעות גדולות ל"ש בצלעות קטנות (טרפה דהא) כי פריך אר"כ ור"א דקבעו מיניה נעקר צלע מכאן וצלע מכאן דאיירי נמי בחצי חוליא עם כל אחת פריך היינו דרב דאמר נעקר' צלע וחצי חוליא עמה טריפה כ"ש בהא ומשני בשינוי דחיקי ואמאי לא משני דאינהו איירי בצלעות קטנות ודרב איירי בצלעות גדולו' ודוחק לומר דמ"ה לא אוקי כה"ג דלא ס"ל דכה"ג הוי גיסטרא ורב השיב להו גיסטרא קאמריתו ז"א מאחר שנעקרה ב' צלעות עם החוליא פשיטא דהוי גיסטרא דהא נעשה גיסטרא מגבה אלא בודאי ס"ל לתלמודא דאין חילוק בין צלעות קטנות לגדולות היכא דאיכא עקירת חוליא לגבייהו ומסיק שאם נעקרה חוליא בלא צלע נמי טריפה כההי' דתנן כמה חיסרון בשדרא ב"שא ב' חוליות ובה"א חוליא אחת ואר"י א"ש עלה וכן לטריפה וחוליא בלא צלע משכחת לה בשלהי כפלי שיש שם חוליות הרבה שאין. שם צלעות ואפ"ה נעקרה חוליא שלימ' טריפה כ' מהרא"י בת"ה בהמה שנמצאו לה י"ב צלעות גדולות שיש בהן מוח בכל צידי הבהמה כשרה וכן אם לא נמצאו לה אלא י"ז חוליות או שנמצאו לה י"ט וכ"כ הרשב"א בתשובה שאם ימצאו לה ט"ו צלעות בצד אחד כשרה:

דין גולגולת שנחבסה ברובא אע"פ שהקרום קיים טריפה בין ברוב גובהו בין ברוב הקיפו ובשר החופה את רוב הכרס טריפה אפילו ברוב קרוע:

פיסקא וגלגולת שנחבסה ברובא פי' שנתרוצץ אע"פ שהקרו' קיים בעי ר"י ברוב גובהה או ברוב היקיפה תיקו הילכך תרווייהו טריפה ופי' הא"ז גובהו מכנגד המוח ולמעלה עד יותר מאמצע מן העורף עד יותר מאמצע גולגולת הראש ע"כ וממילא רוב הקיפה שנחבסה סביב באותה החציה שהעצם רחב ויהיה רוב הקיפו והטור פי' בע"א ומחלק עצם גלגולת לשני חלקים וכתב שר"ג הוא למעלה מהעינים ממקום שהתחיל כבר לשפע ור"הק הו' מאמצעיתו ולמעלה שהוא למטה מן העינים ולפ"ז היה ר"הק גדול מרוב גבהו ואף שרש"י נמי פי' ר"הק גדול מרוב גבהו מ"מ תימ' הוא כי משמעו' התלמו' משמע דרוב גבהו דוקא או ר"הק דוקא קאמר דומיא דרוב גובהו ור"ה דבפ' ב"ה גבי עצם שנשבר דלא ידעינן הי עדיף וגם דוחק הוא להוציא רוב גובהו מידי פשוטה אלא עיקר כדפרי' בשם א"ז תו מסיק ובשר החופה את רוב הכרס בעי ר"א ברוב קרוע סגי או דוקא ברוב ניטל ולא איפשיטא ומ"ה מטרפין אפילו ברוב קרוע:

דין דזאב יש לו דריסה דוקא בב"ד אפי' גדולה שבדקה וכן דריסת עגלים הקטני' אבל בב"ג הגדולי' אין לו דריס' והארי דורס אפי' בשור הגדול וכן הדוב והנמר והיכא שהדוב הוא בן תרבות וקפץ על השור והשור לא צעק מותר למוכרו לגוי אבל לאוכלו לישראל אסור:

פיסקא ודרוסת הזאב אמר רב יהודה אמר רב בבהמ' מן הזאב ולמעלה בעופו' מן הנץ ולמעלה למעוטי מאי אילימ' למעוט' חתול פשיטא דרוסת הזאב תנן וכ"ת הא קמ"ל דזאב אפילו בגסה נמי דריס פי' בתו' דמ"ה קתני מן הזאב לאשמועי' דכל מן הזאב ולמעלה שוין מה ארי בגסה אף זאב נמי בגסה והא קתני סיפא ר"יא דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה אבל דרוסת הזאב בגסה לא וכ"ת ר"י פליג את"ק והא א"ר בנימין בר יפת אר"א לא בא ר"י אלא לפר' א"א גברא אגברא קא רמית מ"ס פליגי וסברי רבנן בזאב בגסה נמי דריס ומ"ס ל"פ וא"א לעולם למיעוטי חתול ומאי אית לך למימ' פשיטא דהא דרוסת הזאב קתני מ"ד אורחא דמילתא קתני שרוב הדריס' הוא בזאב אבל לעולם דרוסת חתול נמי הוי דרוסה קמ"ל וכת' הרא"ש וז"ל בס"ת כיון דאיכא תרי שינויי לשינויי קמא פליגי ולשינויי בתרא ל"פ אזלינן לחומרא כל"ק והלכה כרב דאמר פליגי והלכה כחכמים דסברי דזאב דורס בגסה ורי"ף ז"ל כת' דזאב לא דריס בגסה ונ"ל כדבריו דכיון דאיכא תרי שנויי שבקינן האי שנויי דמפליג אמוראין ותנאין ונקטינן האי שינויי דמפליג אמוראין ולא תנאי ועוד אליבא דרב לא אימעוט חתול מדריסת דקה וכולה סוגיי' מוכחת דחתול באימרי רברבי לא דריס אלא דוקא באימרי זוטרא ע"כ וכ"ד הרמב"ם והרשב"א והר"ן כ' כיון דאיכא תרי לישני בגמ' ח"א פליגי וח"א ל"פ הוי ספיק' דאורייתא ואזלינן לחומרא אבל דברי הרי"ף והרמב"ם נראין עיקר ובתו' שלנו לא מצאנו ואדרבה בהג"מ כ' שר"י נמי פסק כדברי הרי"ף דאין דרוסה לזאב בגס' וכ"פ הא"ז וכן עיקר ובפרט שהרי אף לל"ק לא ברירא לן כ"כ הלכה כרב דילמא הלכתא כר"ב בר יפת ולעניין דרוסת הזאב כ' הטור וז"ל שאין לו דריס' בבהמ' גסה ואפי' קטנה שבגסה כגון בעגלי' הרכים ויש לו דריסה בבהמה דקה אפי' בגדולה שבדקות כגון הכבשים הגדולים ואצ"ל בעופות ע"כ והוא דעת הרשב"א והר"ן שכתבו כיון ששנינו דרוסת הזאב בדקה מכלל דגסה כלל וכלל לא אף ע"פ שיש מקצת רבוותא שכתבו כן ואני אומר דמילתא בלא טעמא שידרוס בכשבים הגדולים ולא ידרוס אפי' בעגלים הרכים א"ל (שנאמר) שהמין בהמה גסה קשה בטבע שלא יזיק הארס ואין זו אלא נביאות להקל מסברא בלי ראייה וכ"כ ר"י שדעת הרמב"ם שיש לזאב דריסה בעגלים קטנים והקאר"ו כתב ואני בקשתי ולא מצאתי שכ"כ ע"כ ולא ראיתי אינו ראייה כי אולי מצא במקום אחר בתשובה שכ"כ בשמו אולי ט"ס הוא והוא הרמב"ן שמצא שכ"כ בשמו וכן עיקר וסמך לסברא זו גבי דריסת הנץ שאין לו דריסה בעוף הגס כגון אווזא ותרנגולתא ואפ"ה אמרינן שיש לו דריסה בקטנים אפי' הן ממיני הגדולים כאשר כתב הרשב"א והטור אחריו כ' הרא"ש לקמן וז"ל והא דא"ר נמי בבהמה מן הזאב ולמעלה לא בא לומר דכל מן הזאב ולמעלה יש לו דריסה כגון דוב ונמר דא"כ מאי שקיל וטרי תלמודא לעיל במילתיה דרב למאי איצטריך הא טובא אתא לאשמועינן דכל מן הזאב ולמעלה דריס וממתני' לא שמעינן אלא דזאב וארי ועוד מאי קא מבעיי' ליה בעופות טמאין כי היכי דבהמה מן הזאב ולמעלה דריס ה"ה בעופות מן הנץ ולמעלה הוא דורס א"ו דאין דרוסה אלא לזאב וארי ואף ע"פ שהדוב שכול אינו דורס וגם אין לו צפרנים לדרוס וגם הנמר אע"פ שהוא עז שמא אינו דורס מידי דהוה אשועל אע"פ שנשיכתו קשה מספקא ליה אם יש לו דריסה ועוד מאן לימא לן שהוא למעלה מן הזאב (שמא) הוא למטה מזאב כי חיה קטנה היא וכן מסתברא דק"ל לתלמודא דאין דרוסה אלא בזאב וארי מדלא בעי תלמודא אי יש דרוסה בשאר חיה כי היכי דבעי בשאר עופות טמאים וא"ל דפשיט' ליה דיש דרוסה דאמאי פשיטא ליה יותר מבעופות כו' וראיותיו אינם מוכרחים כלל דשמא פשיטא ליה לתלמודא דעדיפ' מזאב וכבר הוא מושג לכל שלא גרע מן הזאב אלא למעלה ממנו הוא אבל בעופות לא ברירא ליה כ"כ אע"פ שהן גדולים מן הנץ אם דורס דמצינו נמי עופות גדולים שאין דורסין כלל כמו שמוכח לקמן בשמעתה דסימני עופות טמאים וכ"כ הרשב"א בחידושיו דדוב ונמר יש לו דריסה בבהמ' דקה אבל לא בגסה וכ"ד הרמב"ם והא"ז יש לו שיטה אחרת שכתב בהאי פירקא כל חיה שהיא למעלה מן הזאב כגון אריות ונמרים ודובים ודכוותייהו כשדורסים בהמה גסה וחיה גסה כ"ש דקה ועוף טריפות ואפילו אינו ניכר הנקב אלא האדים בשר כנגד בני מעיים טריפה ודרוסת הזאב בדקה אבל לא בגסה ע"כ ויש לתמוה על סברתו שהוא סבר' הפוכה מסברת הרא"ש לגמרי הרא"ש סבר אין להם דרוסה כלל אפי' בזאב והוא סבור שדורסים אפי' בגסה והקאר"ו בא ליישבו וז"ל ונרא' שפוסק כל"בת ומפרש דברי ר"י דמן הזאב ולמעלה דריס בגסה וה"ק דרוסת הזאב דוקא בדקה אבל כל שאר חיות שלמעלה מן הזאב דינם כארי דדורסים בגסה ותימא אמאי צ"ל לל"ב וא"א למיעוטי חתול דילמא בא להשמיע דוקא זאב דורס בדקה אבל למעלה הימנו דורס אף בגסה אלא צ"ל דזהו לא נשמע במה שאמר בבהמה מן הזאב ולמעלה שיהיה זאב גרע ממה שלמעלה שזאב ולמעל' דינו שוה בדרוסה ומ"ה צ"ל למעוטי חתול וא"כ מנ"ל שדובים ונמרים דורסים בגסה אלא צ"ל שדעתו כדעת הרמב"ם דס"ל כל שהוא למעלה מן הארי דורס וז"ל הרמב"ם הדריסה הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו כו' עד ואין דרוסה בבהמה גסה וחיה אלא לארי בלבד ר"ל למעוטי זאב וכל מה שלמטה מן הארי וא"כ הדוב שהוא למעלה מן הארי פשיטא שדורס בגסה וכל דכוותיה ונמר ס"ל שהוא ממיני אריה ובכלל ארי הוא ורמז לדבר עז כנמר גבור כארי וקרא מסייע וכו' ואהי להם כמו שחל כנמר על דרך אשור ואף שמצינו בירמי' שמנה אותו אחר הזאב דכתיב ע"כ הכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם ונמר שקד על עריהם כל היוצא מהם יטרף אין זה ראייה שהרי אדרבה מוכח לשם שהמשיל אריה לנמר בזריזתו מה שא"כ בזאב שאינו יוצא לארוב אלא לעת ערב לפי שאינו כלל לב חזק כאריה ונמר וכמ"ש רד"ק ומ"ה אין להקל מדברי א"ז ומ"מ כ' מהרא"י בת"ה דוקא (בדוב) שקפץ על השור של ישראל וראו ב"א ורמו ביה קלא וחזר וקפץ עליו ואף בשעה שרבץ עליו לא שמעו כלל שצעק לא השור ולא הדוב כלו' ואין ידוע אם דרך שחוק קפץ עליו כי ה"ל תרבות קצת עם ב"א כי היו רגילים לשחוק בו מרחוק כשהי' קשור בשלשלאות או שמא היה דעתו לדרוס ואם עשה ודרס מותר השור לשוחטו לאכילה או אם מותר לכל הפחות למוכרו לפותיי' חי או לאו והאריך בענין אם יש לו דרוס' כדברי הא"ז או אין לו דריסה כדברי הרא"ש וכ' לסוף נרא' להכשיר מטעם אחר אפי' נאמר דודאי יש דרוסה לדוב בבהמה גסה דכיון דחזינן דשתקי תרווייהו הדוב והשור ע"כ דרך שחוק קפץ עליו דהכי אמרי' בתלמוד על ושתיק ויתיב בינייהו אימור שלמא שוי ולא חיישינן לדריסה אלא היכא דאיהו שתיק ואינהו קא צווחי אכן נר' לומר דה"ט דאימור שלמא שוו לא אמרינן אלא היכא דלא חזינן דנגע בהו אלא דעל בינייהו ושתיק איהו ואינהו אמרינן דמדשתקו אינהו לא מבעתי דשלמא שוו והרגישו בו (שדרך) תרבות על לגבייהו אבל היכא דחזינן דקפץ עליה כדרך הדורסים והטורפים לא תלינן שדרך שחוק ותרבות עשה מדשתק השור ואדרבה אומר מחמת רוב בעתותה שתק השור וסברא גדולה הנכרת אמת היא זאת לכך נר' דאין להכשיר השור לשוחטו לאוכלו בכה"ג כלל אך למוכרו לנכרים נר' דשרי בכה"ג אע"פ דבפ' כ"ש בההיא ארב' דטבע' בחישתה אסר רבא לזבוני לכותי שמא יחזור וימכרנה לישראל הכא לא גזרו דאיכא תרי שמא חד שמא לא ימכרנה לישראל ואת"ל שימכרנ' לישראל שמא ק"ל כאשיר"י דפסק דדוב אין לו דרוסה בבהמה גסה כה"ג איתא במרדכי בהדיא בשם א"ז פ' כ"ש על החטים שנשרו במים ולא נתבקעו דפליגי בהו מר עוקבא ושמואל ויש פוסקים כמ"ע וי"פ כשמואל וכתב א"ז דשרי למוכרו לכותים דשמא לא ימכרה לישראל ואת"ל שימכרם לישראל שמא הלכה כשמואל דשרי לגמרי ונר' דטעמא דא"ז דר"ל כיון דאיכא פלוגתא בדבר אי שרי לגמרי אי אסור ואיסור מכירה לכותים אפי' איסור הפשוט לכל אינו אלא גזירה דרבנן שמא ימכרם לישראל ובדרבנן הלך אחר המקיל אע"ג דעיקר הפלוגת' בשל תורה היא מ"מ לענין מכירת הכותים דהוי הפלוגת' בשל סופרים אזלינן בתר המיקל וכן דעתי נוטה לסברתו דשרי למכור מכח ספיקא אבל לא מטעמא דיליה דשמא ק"ל כאשיר"י כו' דבודאי לא ק"ל כוותיה להקל ואין ספק בדבר מטעמא דפרי' אלא איכא ספקא אחרינא דשמא כה"ג לא מיקרי ס"ד דדרך שחוק עשה בפרט מאחר שהאי דוב בר תרבות הוא והשור לא צעק שהסברא נותנ' שאם היה דורסו היה צועק מ"ה כדי לנו לאוסרו באכילה ושרי למוכרו:

דין דרוסת חתול ונמייה ושועל בגדיים וטלאים וכ"ש בכל העופות אבל אין להם דריסה בכבשים הגדולים ואין חילוק בין שבאים להציל הנדרס ממנו בין שאין באין להציל ממנו והנץ אין לו דריסה בגו"ט בין שיש מצילין בין שאין מצילין אלא א"כ ניקב עד לחלל ובארנו דחתולין שלנו בני תרבות הן עם התרנגולי' וכל שלא ראינו שהכ' אין חוששין אפילו נכנס בלול של תרנגולים אבל אם הכה ודאי חוששין:

אמר רב עמרם אמר ר"ח דרוסת חתול ונמיי' בגדיים וטלאים דרוסת חולדה בעופות מיתיבי דרוסת חולדה חתול נץ ונמייה עד שתינקב לחלל אבל דרוס' לית להו ותסברא נץ לא דריס והא תנן דרוס' הנץ הא ל"ק כאן בעופות כאן בג"וט מ"מ לר"ח קשי' הוא דאמר כי האי תנא דתני' בריבי אומר לא אמרו אין דרוסה אלא במקום שאין מצילין אבל במקום שיש מצילין יש דרוסה ור"ח במקום שיש מצילין קאמר ובמקום שאין מצילין אין דרוסה והא ההיא תרנגולתה דהוי בי ר"כ דרהיט חתול בתרה ועל לאינדרונ' ואיתחד דשא באפיה ומחייה לדשא בסחופיה ואשתכח עלה ה' קורטי דמא בשלמ' אברייתא ל"ק מהאי עובדא דנהו דה"ל ארס לההוא חתול אבל אינה מזיק אבל השתא דמחלקת בין מצילין לשאינו מצילין משמע דהטעם משום דביש לו מצילין יש לו חימה וארס ובאין לו מצילין אין לו חימה ואין לו ארס והא חזינן דאפי' באין לו מצילין יש לו חימ' וארס ומשני הצלת עצמה נמי כהצלת אחרים דמיא ומ"ה יש לו חמה וארס ורבנן זיהרא אית ליה ולא קלי זיהרא א"ד האי ברייתא דקתני אין דרוסה לחתול הא מני בריבי היא דתניא בריבי אמר לא אמרו יש דרוסה אלא במקום שיש מצילין אבל במקום שאין מצילין אין דרוסה ובמקו' שאין מצילין אין דרוסה והא ההיא תרנגולתה וכו' וכ' הרא"ש הא מני בריבי פי' הך ברייתא דחתול נץ ונמייה אין להם דריסה מיירי במקום שאין מצילין ומתני' דקתני דרוסת הנץ בעוף הדק דמשמע אף במקום שאין מצילין דומיא דארי וזאב דאפי' בריבי מודה דדרסי בכל ענין ולא מפליג אלא בחיות קטנות דאין כח בארס שלהן להמית אלא מתוך חימה מרובה והיינו בעוף הדק דבכל דהו יזיק לו הארס אבל בג"וט ועוף הגס אין לה' כח להמית אלא במקום שיש מצילין להאי שינוייה סברי רבנן דחתול דריס ור"ח סבר כרבנן ולל"ק סבר ר"ח כבריבי דחתול אין לו דרוסה אלא במקום שיש מצילין ואע"ג דל"ב לחומרא מסתבר' דהלכה כל"ק דל"ב דחוקה הוא משום דבעינן לפלוגי לבריבי בנץ בין דרוסת עוף הדק לדרוסת ג"וט ועוף הגס וזה דוחק גדול לומר דאית ליה דרוסה בכולהו ואין דרוסה שוה בהן לזה דוקא במצילין ולהאי פיסקא ניחא מה שאין העולם נזהרין כשחתול נכנס ללול של תרנגולים איהו שתק ואינהו מצפצפי וכ"כ בס"הת אבל הרי"ף ז"ל לא חלק בין מצילין לאין מצילין משמע דסבר כל"ב לחומרא ומסקינן אליבא דרב דאין דרוסה לחתול באימרי רברבי אבל באימרי זוטרי אית ליה דרוסה וכן לנמייה וחולדא אין דרוסה בג"וט אבל בעופות יש להן דריסה ושועל איתימא דיש להן דריסה ואיתימא דאין להם דריסה וספיקא דאיסור לחומרא ודוקא בג"וט דלא עדיף מחתול וגם למטה מן הזאב הוא ואין לו דרוסה בדקה עכ"ל וצריך פי' לדבריו כי נראה בעיני שבעל הטור לא ירד כלל לסוף דעת אביו כי מ"ש הרא"ש בתחלת דבריו פירש דהך ברייתא דחתול נץ ונמייה דאין להם דריסה מיירי במקו' שאין מצילין כו' סברתו מאחר דקאמר סתמא הא מני בריבי אברייתא מסתמא קאי נמי אנץ ומ"ה בע"כ צריכין אנו לחלק בין דריסת עוף הדק לדריסת גדיים וטלאים ועוף הגס כמ"ש אח"כ ולא מפליג אלא בחיות קטנות דאין כח בארס שלהן להמית אלא מתוך חימה מרובה והיינו בעוף הדק כו' לכאורה הלשון מגומגם אבל כך הוא ביאורו שחוזר לתחילת דבריו שאמר דנץ יש לו דריסה בכל ענין בין מצילין בין אין מצילין דומיא דארי וזאב היינו בעוף הדק שזהו עיקר דריסתו וכה"ג בכל ענין יש דרוס' לנץ שבכל דהו יזיק לו הארס אבל בג"וט אינו דורס אלא ביש לו מצילין ומשמע מדבריו שדעתו לפסוק כל"ק כמ"ש דלא מסתב' ליה לחלוק בדריסת נץ (בין דריסה) לדריסה שיהא דורס אף בג"וט כמו עופות ובעופות דורס בין מצילין ובין אין מצילין ולא בג"וט אלא במצילין ומה שהביא אח"כ דעת הרי"ף לא לפסוק כמותו בא שהרי כ' עליו משמע שסבר כל"ב לחומרא ר"ל שהוא סובר כך ולא שאנו כך סוברים דאל"כ היל"ל משמע שהלכה כל"ב לחומרא וא"כ מ"ל להטור שכ' שמסקנת א"א הרא"ש כדברי הרי"ף וע"ק לי על דבריו שאם דעתו נוטה שאביו פסק כל"ב כדעת הרי"ף וא"כ לא חש להא דחיקא דל"ב שיהא חולק בנץ בין דריסה לדריסה וא"כ מאחר דלבריבי הנץ דורס אף בג"וט וכ"ש בעוף הגס במצילין דומיא דחתול ור"ח ס"ל כרבנן דאמרי חתול אף באין מצילין דורס א"כ נץ כדקאי קאי לפי' הרא"ש דדורס אף בג"וט במצילי' וכי מניין לנו שרבנן חולקי' מכל וכל אבריבי וסברי שאין חילוק כלל בין מצילין לאין מצילין וא"כ ממילא הנץ אינו דורס אלא בעוף הדק כדינו כדקתני במתני' בעוף הדק וחתול שיש לו דריסה בג"וט דורס נמי אפי' באין לו מצילין מנ"ל להקל דילמא מודה לבריבי בנץ וחולק דוקא בחתול שהוא חיה ומדמ' לארי וזאב שדורסין אפי' באין מצילין ועוד ע"כ רבנן דפליגי אבריבי מסתמא חתול תפסו בדבריהם ופליגי אבריבי דאי סתמא קאמרי שאין חילוק בין מצילין לאין מצילין מנ"ל דסברי דחתול דורס אפי' באין מצילין דילמא ס"ל שלא מחלקינן בין מצילין לאין מצילין ואין דריסה לחתול כלל אפי' במצילין בג"וט וא"כ שמא בנץ מודה לבריבי שדורס אפי' בג בג"וט במצילין וא"כ הטור שכ' כדעת אביו הרא"ש ואפ"ה כ' שאין לנץ דריסה כ"א בעוף דבריו צ"ע ולענין פסק הלכה נראה דהלכה כל"ב לחומרא כדעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והר"ן אבל לא כפי' הרא"ש שפי' לל"ב דהא מני בריבי דקאמר אברייתא קאי וקאי נמי אנץ אלא כדעת התו' דס"ל מאחר דל"ג בדברי ר"ח אלא חתול ונמייה ולא נץ א"כ לא הקש' מנץ מידי א"כ אפי' לא"ד דמוקי ברייתא כבריבי ובאין מצילין דוקא אחתול קאי אבל אנץ בכל ענין לא דריס בג"וט לכ"ע ע"ש וזהו כדעת הרי"ף שפסק כמ"ד לחומרא ואפ"ה כתב דנץ אין לו דריסה כלל בג"וט כ"א עד שתנקב לחלל והא עד שתינק' כ' הרא"ש רש"י פי' כקוץ בעלמ' שפוסל בנקב אבל ארס שלו אינו מזיק כלל בג"וט והרמב"ם ז"ל כתב דארס שלו מזיק אם ניקב לחלל בג"וט וכ"כ הרי"ף ודרוסת הנץ בג"וט לבית חללו פסולה אבל אי לא ניקב לחלל כשר ומדקדקים מדקתני דרוסת חתול נץ ונמייה עד שתינקב אלמ' כשניקב לחלל מיקרי דריסה ולרש"י ה"פ דריסתן אינו אלא כנקיבת קוץ לחלל ע"כ והנה הוא לא הכריע ביניהם אבל הטור כ' כדברי הרי"ף והרמב"ם שאם ניקב לחלל אז חוששין לדריסתו שאז מטיל ארס וכתב הרשב"א בחידושיו ועד שתינק' לחלל ונ"מ דאילו בקוץ אע"ג דניקב לחלל אית ליה בדיק' אבל בנקיבת נץ כיון שניקב לחלל והאדי' הבשר אין לה בדיקה ומיהו למאן דמפרש דקוץ נמי לית ליה בדיקה אפשר לחלק דה"פ דאילו בקוץ אין לה בדיקה כלל דנקב כ"ש אינו ניכר אבל בנץ בודקין אותו אם ניקב לחלל והאדים בבשר מבפנים טריפה וא"ל כשרה ע"כ ושמעית מינה שאם מאדים בפנים ולא ניקב לחלל דכשרה ולא אמרינן אם לא ניקב האדים מנין דשמא הארס נתלחלח עד מפנים אבל אין לו כח להזיק עד שינק' החלל שאז מטיל הארס בכח ושורף דא"לכ עד שתנק' לחלל למה לי ומ"מ במה דמכשיר אם לא האדים מבפנים אפי' ניקב חללו קולא גדולה היא בעיני לומר שאם לא נמצא שהאדים הבשר מבפנים דאפי' ניקב לחלל כשרה דמנ"ל האי סברא דשמא לא מירגז רגיז ולא דריס בארס ושמ' ניקב בני מעיים בקוץ בעלמא בפרט בחתול שבלא"ה צ"ל שאין לו דריסה כל כך חזקה שהרי אין כח לארס שלו עד שיבא לחלל הגוף א"כ שמא ל"ה לו ארס כ"כ שיכול להאדי' הבשר (א"ה כאן חסר עד סוף הסימן ע"א ותיבת אפילו כו' שייך לסימ' ע"ב וחסר ריש הסימן ע"ב חבל על דאבדין):

(חסר ריש הסימן ע"ב חבל על דאבדין)

אפילו לא ידעינן היכא דרס כ"ז שלא ראינו שניקב להדיא ע"כ נראה דלא צריך בדיקה כלל היכא דלא חזינן ריעותא ומכה והיכא דאיכא ריעותא בדקינן במקום ההוא ויש לי ראייה מדברי מהרא"י שפסק גבי דרוסת הדוב שקפץ על השור כו' והבאתי לעיל בסימן ס"ט שכת' לשם דשרי למוכרו מכח ספק ספיקא וחד מהני ספיקות שמא ק"ל כדעת הרא"ש דכ"ל שאין דרוסה לדוב ומה בכך שמא ניקב בצפרנים נקב. משהו לתוך חלל הגוף דטריפה שהרי אין אנו בקיאים בבדיקה אלא ודאי שאם היה ברירה לן דלית דריסה לדוב לא היינו מטרפין ליה אלא כל זמן דליכא ריעותה ולא ראינו שניקב לא:

דין דנץ יש לו דריסה בעוף הדק דהיינו ביונים ותרנגולים הקטנים אפילו הם גדולים ממנו וכן הדין בעופות טמאים שהן מן הנץ ולמעלה עד הגם הנקרא אוסטרו"ד ומן הגס ולמעלה יש להם דריס' בכל עופות הגסים אפי' בגס שבגסים ועופות טמאים שמן הנץ ולמטה אין להם דריסה אלא בעופות דכוותייהו אבל לא בגדול מהם:

בעי רב אשי ושאר עופות טמאין יש להן דריסה אמר ליה רב הילל לרבי אליעזר כי הוינן בי ר"כ אמרינן שאר עופות טמאין יש להן דרוסה והאנן דרוסת הנץ תנן נץ ברברבי מיניה שאר עופות טמאים בדכוותיהו אי נמי נץ בדכוותי' שאר עופות טמאים בדזוטרי מינייהו וכתב הרשב"א בחידושיו מאחר דאיכא תרי לישני נקיטינן לחומרא ויש (ספרים) שכתב בהן להדיא והלכתא נץ בדרברבא מיניה ושאר עופות טמאין בדכוותה וכתב הרא"ש ובעיא דר"א ליכא למיפשט ממילתא דרב דאמר בעופות מן הנץ ולמעלה דמשמע דכל עופות שמן הנץ למעלה דורסין דאגס קאי ולאו למעוטי מן הנץ ולמטה דאין להן דרוס' ולמעלה יש להן דרוסה דאגב דנקט בבהמה מן הזאב ולמעלה למעוטי חתול נקיט נמי בעופות מן הנץ ולמעלה וכתב עוד מיהו יש להסתפק לפי המסקנא דאמר נץ ברברבי מיניה ושאר עופות בדכוותייהו אם יש דרוסה מן הנץ ולמטה כי היכי דמן הזאב ולמעלה אתא למעוטי חתול באמרי רברבי אפילו הכי דריס באמרי זוטרי הכי נמי מן הנץ ולמעלה דהיינו גס דורסין אף ברברבי מינייהו ושאר עופות טמאים בדכוותייהו א"ד אי מפרשים הכי לא הוה ליה למימר מן הנץ ולמעלה כיון דלמעלה ולמטה לא שוין ול"ד למן הזאב ולמעלה דאתי למעוטי חתול מבהמה וגם למעלה מן הזאב אין דריס' כ"א לארי ומסתבר דאין דריסה מן הנץ ולמטה מטעמא דפרי' ע"כ וכ"ז לסברתו דס"ל מ"ש רב לעיל בבהמה מן הזאב ולמעלה היינו ארי אבל שאר חיות הגדולים מזאב לא וכבר כתב' דליתא לדבריו כלל גם דוחק לומר מ"ש רב בעופות מן הנץ ולמעלה קאי אגס ע"כ נראה בעיני מה שתני רב הילל לר"א שאר עופות טמאים אלמטה מנץ קאי ומשום הכי מסיק דרוסת הנץ תנן פירש ולא שלמטה המינה וכל מה שמסיק אחר כך לא אישתמיט בחד דוכתא לומר גס אלא נץ ושאר עופות ולפי' הרא"ש ה"ל להזכיר גס שהרי עיקר משא ומתן בפחות מגס קא מבעיא ליה וז"ל הרשב"א בחי' ואם גס דקתני במתניתא הוא אסטו"ר כמ"ש אין דריסה לשום עוף גס בגדול ממנו אלא אסטו"ר ואפילו פלקו"ן אלא בדכוותיה אבל בדרבה מיניה כגון גבו"ו ואווסארד"א וכיוצא בהן לא וכמ"ש ומ"מ הנשר יש לו דריסה בכל לפי שהנשר גדול מן האסרוד"א וגס וכל שלמעלה ממנו קאמר יש להן דרוסה בעוף הגס ויש מי שפירש גם במתני' עוף גס כלומר גדול מן הנץ ולפי פי' זה כל שהוא למעלה מן הנץ יש לו דריסה בכל עוף ואפי' בדרברבי מיני' ולפ"ז הא דקמבעיא ליה שאר עופות טמאין אשל מטה מן הנץ קא מבעי' לי' ובודאי שיטה של שמועתינו מראה כן שלא הזכירו כאן אלא נץ אלא דבשיטה דמשנתינו לא נראה כן לכאורה דהא משמע דכי היכא דנקט בחיות חיות ידועה בדקה וגסה וכד קתני זאב בדקה וארי בגסה הכי נמי לכאורה נקט בעופות עופות דורסות ידועות נץ בדקה וגס כלומר עוף פלוני בגס ומ"מ יש להחיר כפי הפירש הזה הזה השני ע"כ ואף שהוא נוטה להחמיר מ"מ מסתבר נמי כפירוש הראשון משום פשטה דמתניתן דמשמע עוף הגס ששמו גס ולא שפירש שהוא גדול ואומר אני שאפ"ה מ"מ לא קא קמבעיא ליה אלא בעופות שלמטה מן הנץ אבל כל מה שלמעלה מן הנץ עד כגס דינו כנץ שאין דורס אלא בדקה כגון תורים ובני יונה או תרנגולים ואוזוות הקטנים אבל לא בגסים וממילא נמי כל מה שלמעלה מן הגס שדינא כגס שדורס אפילו במין הגסים דורסין כולן אפי' ברברבי מינייהו דהא סתמא קאמר בעופות מן הנץ ולמעלה וקאי נמי אגס וכמ"ש בבהמות מן הזאב ולמעלה וקאי נמי אארי שדורס בגסה שמן ארי ולמעלה דורס בגסה ה"ה בעופות הגדולים מן הגס שדורסים נמי ברברבי מינייהו חוץ הנץ ולמטה הימנו דאיבעיא להו אם דורס בדכוותא או לא ולא איפשטא ואזלינן לחומרא דגם שאר עופות דורסין בדכוותיהו ולא כדעת הרא"ש שפסק דאין להם דריסה כלל מאחר שהן למטה מן הגס אלא לכולן יש דריסה בדכוותה חוץ מן הנץ ולמעלה במיני עוף הדק וה"ה בתרנגולין ואוזים קטנים שדורסים אפילו בדרברבי מיניה וגס שהוא אוסטוורד"א או פלקי"ו כמ"ש הטור כדמספקא לן וכל מה שלמעלה הימנו יש לו דריסה אפילו במיני הגדולים:

דין דאין דרוסה לכלב ובארנו דעניין הדריסה לא שייך אלא ביד אבל לא ברגל ואין דריסה אלא בצפורן לאפוקי שן דלא הוי דרוסה ואין דריסה אלא מדעת לאפוקי אם נפל על הבהמה ונתקע צפרנו דלא הוי דרוס' ואין דר' אלא מחיים לאפוקי אם דרסה ומקמי דשקיל לסחופיה קטלוה או שפסקו ידו לא הוי דריס' ואפ"ה אין לסמוך ע"ז לשחוט העוף בעוד שהנץ שוכב עליו וארי שנכנ' בין השוורי' ונמצא צפורין הארי בגב של א' מהם בין לחה בין יבישה חוששין שמא ארי דרסה ואפי' היא והם שותקי' ולא לזה לבד חוששין אלא אפי' לכל שוורי' שבדיר ודוקא כשראו שנכנס הארי אבל לא ראו תלינן שמא בכותל נתחכך והיכא שראינו שארי נכנס והוא שותק והם שותקים או הוא והם צווחים וכן אם קטע רישי' דחד אין חוששין אבל אם הוא שותק והם מקרקרים חוששין וכן אם פצע א' מהם חוששין ודוקא שנכנס בדיר של בהמות אבל אם נכנס למקום שהבהמות רועו' אפי' שמענו שצווחות והוא שותק אין חוששין ובארנו דהיכא דספק הוא אם על או לא או ספק ארי או כלב או שמא בקנה אין חוששין:

אמר רב יוסף נקיטינן אין דרוסה לכלב אמר אביי נקיטינן דהני דדרסי דלא דרסי אלא ביד לאפוקי רגל דלא ואין דריסה אלא בצפורן לאפוקי שן דלא עד דמינקב לחלל ואין זה פירוש כמו עד שתנקב לחלל דלעיל סימן ע"א גבי חתול ונמייה וכמ"ש כלל דיש בהם דריסה כשמגיע לחלל כי הכא כ"ע מודו שאין בו דריסה רי"ף כ"א כקו בעלמא ואינו דרוסה אלא מדעת לאפוקי שלא מדעת דלא כגון שנפל על הבהמה ונתקע בה צפרניו ואין דרוסה אלא מחיים לאפוקי לאחר מיתה כגון שדרסי ומקמי דלשקלה לסיחופיה קטלוה אי נמי דפסקיה לידיה מה"ד בהדי דדרס שדי זיהריה קמ"ל בהדי דשלף שדא זיהרים ואין לסמוך על זה ולשחוט את העוף בעוד שהנץ יושב עליו לפי שלפעמים כשהנץ רודף אחר העוף הוא מכהו בצפרניו דרך פריחתו וארי שנכנס לבין השוורים ונמצא' צפורן הארי בגבו של אחד מהן בין היא לחה בין היא יבשה חוששין שמא ארי דרסה ואפי' הוא והם שותקים וה"ה לכל הדורסים וכ' הרשב"א ולא לזה לבד חוששין אלא לכל שוורים שבדיר דלא אמרינן נח בו רוגזיה אלא כשהרג וכמ"ש לקמן (בסמוך) ודוקא ראו שנכנס ארי אבל לא ראוהו שנכנס תולין שבכותל היו צפורן זה ונתחכך בכותל ונתחב בגבו משום דהוי ס"ס ספק נכנס ספק לא נכנס ואת"ל נכנס שמא צפורן זה לא מיד ארי היה אלא בכותל נתחכך אבל צ"ע בתרי ותלת צפרנים כיון דאיכא הוכחה שאין המתחככים ב' וג' יושבת להם בגבם לעולם ובדרא דצפרנים ודאי ארי נכנס ודרס' וקרוב הדבר לאסור ע"כ ואע"פ שלכאורה חד ספיקא הוא דשמא נתחכך בכותל מ"מ מאחר שלא ראינו שנכנס אז קרוב הדבר שנתחכך בכותל אבל כשראינו שנכנס אע"ג דאיכא למימר בכותל נתחכך כיון דקיימא לן חוששין לספק דרוסה אסור דאיתמר רב אמר אין חוששין לס"ד ושמואל אמר חוששין לס"ד והלכה כשמואל דחוששין לס"ד כדפסק אמימר ומסיק לכ"ע ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ספק על ספק לא על אימור לא על על ויתיב בינייהו הוא שתיק ואינהו שתקי אימור שלמא עבדי וכבר כ' המהרא"י בת"ה והבאתי לעיל סי' ע' דלא אמרי' שלמא עביד אלא היכא דלא חזינן דנגע בהו אבל היכא דחזינן דקפץ עליה כדרך הדורסים אע"פ שהוא בן תרבות לא תלינן דדרך שחוק ותרבות עשה מדשתק השור דאדרבא אמרינן מרוב ביעתותא שתק ע"כ קטע רישיה דחד מינייהו אימור נח רוגזיה וכתב הר"ן מיהו דוקא כשנכנס לתוכן ועמד עמהם דכיון שהוא יכול לדרוס כרצונו אמרי' דכי קטע רישיה דחד מינייהו נח רוגזיה אבל כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עוף ומכניסים ידיהם בפנים ודורסים אע"ג דקטע לרישיה דחד מינייהו לא נח רוגזיה מש"ה דמתוך שהם בורחים אף הוא כועס עליהם עכ"ל וכתב הרשב"א הא דאמרינן הרג נח רוגזיה דוקא כשהרג אבל אם פצע אחד מהם ולא הרגה חוששין לכולם דכ"ש שחמתו בערה בו כשהצילה עצמה ולא הרגה איהו צווח ואינהו קמקרקרי אימור בעותי הוא דקא בעתו אהדדי כ"פ דאיהו שתיק ואינהו קמקרקרן מ"ס אזוקי מזיק להו ומ"ס מחמת בעיתותה הוא דקא מקרקרן וכ' הרשב"א דוקא שנכנס בלול מלא עופות או בדיר של בהמות שהוא להם מקום צר שאין דרך לברוח מפניו אבל ארי שנכנס למקום שבהמות רועות שם אפי' שמענום צווחות והוא שותק אין חוששין שאנו אמרים ברחן מפניו ולא השיגם:

דין בהמה או עוף שבא לפנינו כשהוא מבעבע דם בכ"מ שהוא א"ל ראינו שרדף חתול אחריה או ריעותא כיוצא בזה כשרה וא"צ בדיקה כלל וכן ניקבה אפי' כנגד החלל אם אין המחט או הקוץ תחוב בו א"ע בדיקה אלא כנגד הנקב:

ההוא בר אווזא דהוי ביה רב אשי על לביני קניא נפק אתא כי קמסמס קועי' דמא אמר ר"א לאו מי אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא ה"נ ספק שונרא ספק קניא אימור קניא וכתב הרשב"א נ"ל דוקא כשיש לפנינו כלב וחתול או חתול וקנה שיש בפנינו דבר שאפשר לתלו' בו להקל אבל כשבא לפנינו ולא ידענו במ' תולין במצוי בין להקל בין להחמי' וסעד מצאתי לדברי בדברי קצת מגדולים המורים הראשונים וכת' עוד בחידושיו שכ"נ מדברי ר"ת דמספק בתר דשכיח טפי שדינן ליה והלכך דוקא בדעל לבי קניה אבל בתוס' כתבו בהיפך דהכא בשלא היה לנו להסתפק אלא או בקניא או בשוכר' וכגון שהיה בבירור חתול בתוך הקנים ולהכי אמר דעל לבי קניא אבל אתי מעלמא ואין אנו יודעין מי עשה אפי' לא על לביני קניא אין לנו לתלות ע"כ ול"נ כל היכא דליכא הוכחה כגון שנכנס חתול בלול של תרנגול' או שראינו שרדף לעולם תלינן להקל דהא ס"ס הוא שמא קני' מחייה או הדומ' לזה או שמא מהדורסין הוא ואפי' את"ל מהדורסין הוא שמא לא דרס ביד אלא ברגל או נשך בשיניו וכ"כ ריב"א בריש פ"ה דלא אמרינן ספק דרוס' הוא אלא בראינו שרדף חתול אחריה וכ' הרשב"א דכי תלינן בכלבא או בקניא נ"מ דא"צ בדיקה אלא במקום שמבצבץ הדם ולא כנגד החלל דומיא דקוץ אבל אי חיישינן לשונר' צריך בדיק' כנגד כל החלל וכ"כ הרא"ש בריש פ"ח וכבר כ' שם שדעת ריב"א שכ' שא"צ אפי' בדיקה עיקר ומ"ש לעיל בהאי עובדא ממסמס קועי' דמא ה"ה בכ"מ ומ"ה כ' הטור סתמ' בהמה או עוף שבא לפנינו כשהו' מבעבע דם ולא ידענו מה היה לו ומה אירע לו תולין להקל (בסי' כ"ג) ואמרינן בקנה הוכה או כלב הכה אותו בכ"מ שהוא מבעבע ואע"פ שי"מ שהוא הענין שכ' הטור לעיל סי' ל"ג עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכל' בדם כולו וכן מ"ש וכן אם ניקב אפי' בפנים קאי על הקנה ול"נ חדא דא"כ דין זה לא יתכן לרש"י דס"ל דושט אין לו בדיקה אפי' בנקב ומ"ה לא הזכיר הטור לעיל אלא עוף כעובד' דתלמודא פ' א"ט אלא כדפרי' דלאו אקנה וושט קאי אלא אכ"מ שהוא מבעבע דם קאי וכן מ"ש אפי' ניקב מבפנים נמי בכ"מ קאמר ואף ע"פ שלעיל אמרינן ניקב הקוץ עד החלל אין לו בדיקה כלל היינו דאשכחן קוץ או המחט תחוב אבל כל היכא דלא אשכחן מידי נר' דאפי' בדיקה ל"צ אלא נגד הנקב ממש ותו לא מידי:

דין דרוסה שאמרו עד שיאדי' בשר נגד בני מעיים וכן אם נתמסמס הבשר כנגדו או כנגד צומת הגידין או לענין נשבר העצם ויצא לחוץ דאם עור ובשר חופין רובו דכשר ואם נתמסמס טריפה וכן בשר החופה רוב הכרס שנתמסמס טריפ' ובארנו דאין אנו בקיאין במסמסה וראוי להחמיר אם נשתנה הבשר אבל אם אין רואין שינוי בבשר אפי' נקרע הבשר אין לחוש שמא נתמסמס:

אמר ר"י דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו פירש רש"י כגון דרוסה בירך שלא כנגד החלל ונרקב הבשר רואים אותו כאילו אינו ואם יש בו טרפות כגון בצומת הגידים טרפה דהא נמי כניטול דמי והרא"ש הביאו וכ' עוד וז"ל וי"מ לענין נשבר העצם ויצא לחוץ דאמרי' לקמן בפ' כ"ה דאם עור ובשר חופין את רובו כשרה ועלה קאמר ר"י שאם נסמסמס אותו בשר אין מגין והרמב"ם ז"ל פי' דעל דרוסה קאי דאם האדים הבשר כנגד בני מעיים או נתמסמס אפי' לא האדים אסור ור' אפרים ז"ל פי' לענין בשר החופה את רוב הכרס נתמסמס כאלו נטל ע"כ ומאחר שלא הכריע תופס כל הפירוש' להחמיר אף שלכאורה פי' הרמב"ם פי' רחוק להחשב המסמסה בהאדים כי לישנא דתלמודא לא משמע אלא להחשב כאינו וכאילו ניקב וניטל אבל לא שיה' סי' דריסה וזיהרא שיהא מקלי קלי אבל מה אעשה שהרשב"א והטור נמי תפסו דבריו ומסיק ה"ד נתמסמס אמר ר"ה בריה דר"י כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי א"ר אשי כי הוינא בי ר"כ אייתו ריא' לקמן כי הוה מותבינן לה יתב' שפיר כי הוה מדלינן לה מתחלה ונפלה תלחי תלחי פי' חתיכות חתיכות וטרפינן לה מדר"ה בריה דר"י ולאו דוקא אריאה אלא בכל דבר שבעולם שפוסל ניקב או ניטל פוסל ג"כ המסמסה וכ' המר' שאין אנו בקיאים בגרירה שהרופאים גוררים לכך ראוי להחמיר כשנשתנה מראית הבשר הכל לפי הענין וכך שמעתי ממורינא ממיץ שא"ל ר"ת מפה א"פ אבי"ה ע"כ ומ"מ דוקא כשנשתנה בשר ממראיתו אבל כשאין רואין שינוי בבשר אין לחוש אפי' נקרע הבשר לומר שמא נתמסמס והוי כאילו ניטל אלא אחזוקי ריעותה לא מחזקינן:

דין קוץ שנתחב לחלל הבהמ' או מחט ועברה עד תוך החלל אסור ואין לו בדיקה אבל ניקב בקנה גדול יש לו בדיקה אם הקוץ כלו טמון בבשר הירך אפי' קופה לצד החלל כשרה ואם ניקב הקוץ לפנינו ונשחטה הבהמה ונמצא הקוץ תחוב לאחד האיברים כגון בלב שלא עבר לבית חללו כשר ואם הקוץ עדי' תחוב בדופן הבהמה ויש היכר בצלעות שבא מן החוץ כשר אפי' לא ניקב בפנינו אם נתחב לאיברים שלא נטרפו כגון בלב ולא הגיע לחללו ואם נמצא קוץ או מחט בחלל הגוף פשיטא דטריפה ואם אין רואין מחט או קוץ אלא נקב בחלל הגוף א"צ בדיקה אלא נגד נקב:

אמר ר"ה בקוץ עד שתנקב לחלל פירש"י שאין לו בדיקה כלל כי הנקב הוא דק ואינו ניכר וצ"ל שספק קני' דלעיל דאית ליה בדיקה היינו משו' דקנה הוא גדול מקוץ ועוד (דלעיל) א"צ לבדוק אלא הושט אבל הכא צריך לבדוק את הכרס והדקים ונקב קטן א"א ליבדק בכולו וישב לו קוץ בושט אית ליה בדיקה מה"ט וכ"כ הרא"ש וכ' עוד מה שפירש"י דאין לו בדיקה משום דמשמע ליה דומיא דרוסה כשהאדים הבשר כנגד בני מעיים ובה"ג כת' בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרף כלומר אם ניקב א' מן האיברי' שניקבתו במשהו והנה לכאורה משמע שסבר כה"ג שהרי הביאו באחרונה וכ"פ הרמב"ם אבל אינו כן שהרי הטור כ' להיפך שכ' מתחלה דברי ה"ג ואח"כ כ' אבל רש"י כ' כו' וכן הכריע הרשב"א בת"ה כרש"י וכ"ד הרא"ד וכ"פ הר"ן ועיקר ודוקא ניקב לחלל אבל לא ניקב לחלל אפי' כולו טמון בבש' כגון בירך שהוא עבה והקופה נמי לצד החלל של גוף אפ"ה כשרה כמ"ש לעיל (סימן מ' בשם הרא"ש) אבל נמצא הקוץ או המחט בתוך חלל הגוף פשיטא שהו' טריפה וכ' הטור בשם הרשב"א נקב הקוץ לפנינו ונשחט הבהמה ונמצא הקוץ תחוב לפנינו מדופן הבהמה לא' האברים נראים הדברים שלא ניקב במקום אח' לפיכך אם פגע וכיוצא בו ולא ניקב לבית חללו כשרה ע"כ וכבר כ' (לעיל סי' י"ב) גבי ניקב הלב כל הצורך אלא שיש לדקדק בדבריו שכת' ניקב הקוץ לפנינו משמע להדיא בדבריו כל זמן שאין הקוץ לפנינו אפי' ניקב למקום אחר חוששין שמא דרך כניסתו פגעה מקודם בא' מן האיברים ואח"כ נתחבר באבר אחר ומ"מ נראה בעיני היכא שראש השני תחוב עדיין בדופני הבהמה וכ"ש יוצא לחוץ דהוי כאילו ראינו שניקב הקוץ לפנינו גם נרא' בעיני דוקא שהקוץ או המחט תחוב בו או שראינו שניקב בקוץ או במחט אבל אם אין אנו רואין אלא נקב בחלל הבהמה פשיטא שא"צ בדיקה אלא נגד נקבותו לא ומ"ש דסגי אם תקוע עדיין בדופן כ"כ המרדכי והבאתי לעיל סימן י"ב גבי לב אלא שצריך לעיין שיהיה היכר בדופן הצלעות שבא מן החוץ ובודאי אף שהרשב"א מודה בזה ולא כמ"ש הקאר"ו שהמרדכי חולק עם רשב"א:

דין דיש בדיקה אפי' לוודאי דרוסה וצריך לבדוק מכפא דמוחא עד אטמא אם האדים ובסימנים עד שיאדימו סימני' עצמן ואם ניכר אדום משהו אפי' בקנה טריפה ובארנו דהאידנא אין אנו בקיאין כלל בבדיקה בין בדרוסה בין בס"ד בין בנפולה:

תו מסקינן בדרוסה עד שיאדי' הבשר כנגד בני מעיים ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמן לפי שקשין הן אצל דריסה ומ"מ אפי' קנה דריסתו במשהו דזיהרא מיקלא קלי יתיב ר"י וכו' קמיה דר"נ ויתיב וקאמר דרוסה שאמרו צריכה בדיק' כנגד בני מעיים א"ל האלקי' מורה בה רב מכפא דמוח' עד אטמא רש"י פי' דהא דבדקינן דרוס' היינו בס"ד או שדרס' ואין מקום הדריס' ניכר משמע מדבריו דבודאי דרוסה לא מהני בדיקה וכ"פ ריב"א והר"ן ז"ל דלודאי דרוסה לא מהני בדיקה שמא פעמים יאדים הבשר ואין אנו יכולים לכוין להכיר אדמומית אבל הרא"ש כ' מדברי התו' שיש בדיקה אף לודאי דרוסה מדאמרי' בסימנים עד שיאדימו הסימנים האדים הבשר כנגד הסימנים ולא האדימו הסימנים כשרה אע"ג דודאי נדרסה כיון שהאדים הבשר ועוד מדבעי תלמודא קנה נקובתו בכאיסר דרוסתו בכמה אלמא אע"ג דמאדים משהו ונדרס ודאי בעי למימר דכשר עד שיהא בכאיסר ונר' שגם רש"י לא נקט ספק אלא משום דאז צריך לבדוק בכ"מ גבה וכריסה וצידה וכל שכנגד החלל אבל אם היה ניכר מקום הדריס' בלבד ע"כ וכ' הטור בהמה שנדרסה אין לה תקנה בבדיק' כיון שושט אין לו בדיק' מבחוץ כדפרישית לעיל בטרפות הושט וכ' עוד בשם הרשב"א בדק ולא האדי' הבשר מבחוץ אם סמוך לדריסתו בדק כשרה אם לא בדק סמוך לדרסתו נ"ל שחוששין לו שהרי חוששין לס"ד וחוששין שמא שינה מראיו מבחוץ והבריא ויורד ונוקב למטה ע"כ ולא ידעתי למה יש לנו לחוש לדבר שלא מצינו שחששו בו חכמי' עכ"ל והנה מ"ש שאין תקנה לבהמ' בדריסה נר' דמיירי בס"ד או בודאי דרוס' ואין אנו יודעין באיזה מקום דריסה ודע שלא מצינו בתלמוד האי לישנא שאין לה תקנ' אלא שאין לושט בדיקה מבחוץ ואמרינן למאי נ"מ לספק דרוסה אלא שהוא סבר שאין לה תקנה ולפי דבריו כל הבדיקות הנאמרים בתלמו' איירי בעוף אבל בהמה ס"ד אין לה תקנה אם לא שידעינן שנדרס' שלא במקום סימנים והא דקאמר הסימנים עד שיאדימו בעצמה היינו בעוף וזהו דוחק גדול ע"כנ דברי רש"י עיקר שכ' אף לבהמה יש לה בדיקה מבפנים וכדברי בעל הטור דלעיל ורוב המחברים לא חילקו בין עוף לבהמה גם מה שתמה על הרשב"א למה יש לחוש כו' ל"כ כי לפי דבריו צ"ל הא דאמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ ולא לס"ד היינו משום הבשר שעל הסימנים דק ועיקר הדריסה לא היה אלא בסימנים ומ"ה אפי' לא מינכר בבשר שהאדים אפ"ה יש לנו לחוש לדריסת הסימני' דאין לומר שאיירי שבדקו בשר הסימנים והאדימו דבכה"ג אמרינן דאין בדיקה לושט מבחוץ ז"א דא"כ לא ס"ד מיקרי א"ו דרוסה וכ"ז דוחק והאידנא אין נפקותא בכ"ז לדידן דלא בקיאין בבדיקה כמ"ש בה"ג בין ס"ד בין ודאי דרוסה אפ' אם ידוע המקו' שדחק מ"מ חיישינן שמא אף במקומו' אחרים דרסי בצפורניו הדורסים שדורסים וחוזרים כמה פעמים כדפרישית (סי' ע"ד) לעיל וא"א לצמצם כ"כ ולראות שלא דרס אלא במקום א' וכן תופסים כל רבותינו והאחרונים שאין בדיקה לדרוסה ונפולה:

דין אם יש הרבה ס"ד אסור להשהות י"ב חודש וגם אסור למוכרם לנכרי:

מסקינן בסוגיא דלעיל ההוא שרקפא דספק דרוסת פיר' סל מלא עופות דאתו לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהר' ופריך ל"ל למחנקיהו לשדינהו הכי בנהרא ופרחן וסלקן ולישהינהו י"בח אתי בהו לידי תקלה פי' מאחר שהן מרובין וכ"כ הטור בשם רשב"א ודוקא בשהייה זמן רב כגון הכא יב"ח הוא דחיישינן אבל בזמן מועט לא חיישי' וכ"כ התוס' וע"ל סי' נ"ב וליזבנינהו לנכרי את' לזבונינהו לישראל וליחנקנהו ולישדינהו באשפ' ולטעמיך נשדנהו לכלבים אלא לפרסומי מילתא דאיסורא ופירש"י מפני שעופות היו דקים ומרובים לא היה יכול לבודקן ולהתירן מפני הטורח שמא יטעה בא' מהם א"נ איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר בו ודבר זה נ"ל ע"כ והר"ן הביא נמי דבר' רש רש"י וכתב לבסוף ובתשובת הראשונים ז"ל דהני עופות איידי דקטיני לא מינכר אדמומי' עלייהו ע ע"כ וטוב להחמיר אפי' למאן דסומכין על דברי רש"י שכ' שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו רק שיזהר בבדיקתו ויביא לפניו כל הטבחים והבקיאים בדבר כי היכי דלימטיא שיבא מכשורא מ"מ בעופות קטנים לא יתיר' בבדיקה בין בדרוסת נץ בין בדרוסת חתול אפי' בעוף א' כי יש לחוש לתשו' הראשונים דבדבר קטן לא מינכרת האדמומי' ויש לחוש נמי לפירש"י שאין להתי' דרוסת הנץ אפי' בעופות הגסים כגון תרנגולים ואווזות קטנים לפי שדריסת הנץ אינו ניכר וכן אם יש ס"ד הרבה ביחד שאין להתיר אפי' בדרוסת חתול מפני הטורח כי יש לחוש לכל הפירושים ולהחמיר:

דין ספק טריפה אם שהה י"ב חודש בזכר או בנקבה עד שתתעבר ותלד ודוקא שתתעבר אחר שנטרפה ותלד ובהמה שנמצאת יתרת אבר מאותן איברים שהיא נטרפת בו אפי' עברו עליה י"ב חדש אסורה אבל שמוטת גף בעוף אם שהתה יב"ח מותרת:

פסק כתב בה"ג האידנ' דלא בקיאין בבדיקה שפיר ואמרו רבכן לזכר י"ב חודש ולנקבה כל שאינה יולדת הלכך משהינן הזכר י"בח והנקבה עד שתתעבר ותלד והא דקאמר ותלד נרא' בעיני שדוקא תלוי בלידה וכן בגמ' לא הזכיר אלא לידה כל שאינה יולד' וכ"כ הרי"ף לקמן בנקבה אם ילדה תוך יב"ח כו' משמע דבעיבור לא תלי מידי ומה שהזכירו הה"ג עיבור בא להשמיענו שצריכה להתעבר אחר שנטרפה אבל אם נתעברה קודם שנטרפ' אז לידה אינו סימן כלל וכ"כ הרמב"ם להדיא בנקבה עד שתלד וה"ט שאפשר שתתעבר עיבור שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו ע"כ אינ' יוצא' מחזק' טריפה עד שתלד וכ' הרשב"א בתשוב' שנשאל על בהמה שנמצאת יתרת אבר מאותן איברים שהיתה נטרפת בהם ועברו עליה י"ב חודש אם נכשיר אותה ואע"פ שראיתי מי שמכשי' אני רוצ' לעמוד על דעתך והשיב אם ראית מי שמכשי' נ"ל לא תשמע לו ולא תאבה אליו ולא תהיה כזאת בישראל וכל מי שמכשיר זה נר' בעיני כמוציא לעז על ד"ח והאריך הרב' בדבר ואני מקצר שכ' כל הטריפות שמנו חכמים וכיוצא באלו שהן טריפות ידועות לא אמרו שיהא להם סי' י"בח או לידה שאין לאלו שום סימן בשיהוי דטריפות ידועות הן ובלא שום תנאי נאסרו ולא נאמר בהם משהינן להו שא"א לחיות למ"ד אינה חיה ומ"ד שאינו מתקיימת ב' וג' שנים להד"ם ומי שמעי' טעה בכך שלא היה מעולם וכדאמרי' בגמרא שאל ר"י בן נהוראי את ר"יבל קדירת קנה בכמה א"ל משנה שלימה שנינו כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי א"ל והלא רחל היתה בשכונתינו שנקדר קנה שלה ועשו לה קרומית של קנה וחיה א"ל ועל דא את סמיך והלא הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טריפה ותרנגולת היתה לר"ש בן חלפתא שנשמטה יריכה ועשו לה שפופרת של קנה וחית אלא מאי אל"ל בתוך י"בח ה"נ בתוך י"ב חודש וכיון שכן אפי' יצאו כמה לעזוא שכן ראינו אנו מכחישין אותם כדי שיהיו ד"ח קיימים ולא נוצי אומר על ד"ח ונקיים דברים של אילו כיוצא בדברים אילו אמרו בההיא איתתא דא"ל לרב אסי אני שהיתי לאחר בעלי י"ב חודש וילדתו אמר לה בתי אל תוציא לעז על ד"ח וחזרה ואמרה היא ר' וי נבעלתי כו' ואם יש מי שלבו נקפו ויאמר שמא לא דברו חכמים אלא על הרוב ורוב ב"ח שנטרפו בא' מן הטריפות שמנו חכמים אינן חיין אבל אפש' שמקצתן חיין בהיות חזק גופן וטבען א"כ כבר בטלת כלל משנתינו שאמרו שאין כמוה חיה שכל מה שמנו חכמים לדעת תנא דמתני' א"א להיות שכן אמרו דרך כלל טריפ' אינה חיה וא"כ זה שראינוה שחיתה מעידה שאין זה טריפות ולא על עצמה לבד היא מעידה אלא מטהרת עצמה ומטהרת חברותיה ואינך נמלט משני ענינים או שתאמר שאין טריפה חיה וזו שהיתה מעידה שאין זה טריפות והוציאה עצמה מכלל טריפות או שתאמר שזו הכריעה בין המחלוקת ומעידה שאין הלכה כתנא דמתנית' אלא כתנא דברייתא דאמר טריפה חיה שאם תתפו' חבל ההבל בשני ראשיו ותאמר הלכה כתנא דמתני' שאין רוב הנטרפות באותו טריפות חיים אבל יש שחיי' ממנו וכל שחי ממנו י"ב חודש יצא זה עצמו מכלל הטריפות זה בטל מכמה טעמים הא' (שהם) דרך כלל אמרו שאין טריפות אלא הטריפו' שאין כמוה חיה הא אם יש כמוה חיה אינו טריפות כלל ועוד שהרי שנינו בברייתא ר' יוסי בר"י אומר אף ניקבה המרה טריפה ואמרי' עלה א"ר יצחק ב"י אר"י הלכה כר' יוסי ואמרינן אר"י ב"י אר"י מאי אהדרו ליה חבריו לר"י ה"ק ליה ישפוך לארץ מרירתו ועדיין איוב חי א"ל אין מזכירין מעשה ניסים דאלת"ה יפלח כליותי ולא יחמול ה"נ דחיי אלא ניסא שאני שנ' אך את נפשו שמו' אלמא ע"כ שמענו מכאן שאי לפשר לטרפות שמנו חכמים לצאת מהנה מאותו גדר שאמרו שאין כמוה חיה ממה שהקשו מאיוב שחיה וא"א לומר כיון שראינו שחיתה הנה י"בח אילו מעידין בפנינו שאין זו מאותן הטרפיות שנטרפות בהן דא"כ מאי ק"ל מאיוב ולמה הוצרכו לשום אותו על נס במקום שהטבע נוהג ומגלה על עצמה שאין זה מן הנטרפין בכך ועוד מאי קא מקשה ליה ר"י ב"נ לריב"ל מאותה שעשו לה חידוק של קרויה וחיתה דילמא זה חיותה מעיד עלה שכחה יפה וטבעה חזק עד שלא נטרפת בכך אע"פ שכל כיוצא בה אוסרין תוך זמן י"בח וכן במעשה דר"י בן המשולם שאמר מעשה בעינבל שנפחת גלגלת והטיל עליה רופא חידוק של קרויה וחית למה הוצרך ר"ש לדחות ולומר משם ראייה ימות החמה היה וכיון שירדו גשמים נכנסה בה צנה ומתה ואם כדברי אילו בא ונאמי' דברי שניהם ונאמר כל שלא השהינו אותה י"בח טריפ' אבל אם שהה י"בח כשרה וזו שחית נודע אש' היא אינה טריפה אלא שכל מי שנקרא בדבר זה רעיון רוח ודברי הבאי ושומר נפשו ירחק מהם שאין אלו אלא עורון ותמהון לבב ואם תשוב ומה נעש' וכבר ראינו בעינינו יתר' ברגל ששהת' י"בח זו הוא שאמר ר"יבל לר"י ב"נ על דא את סמיך כלומר א"א וכאלו אתה מעיד על שא"א שראית אותו בעיניך או סבה אחרת יש וכן בכאן אנו שואלים אותו שמעיד מנין אתה יודע ששהת' זו שמא שכחת או שמא טעית או שמא נתחלף לך זמן בזמן או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת שא"א להעיד שתהא בהמה זו בין עינו כל י"בח ואם יתחזק בטעותו ויאמר לא כי אהבתי דברים זרים והם אשר ראו עיניהם ואחריהם אלך נאמר אליו להוציא לעז על ד"ח א"א ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה א' ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאי' ובני נביאים ודברים אשר נאמרו למ"מ ועוד אני אומר שלא אמרו שהיתרת זו אינה חיית אלא כך אמרו שכך קבל משה מסיני שהיתרת כנטול וכל שאילו ינטל אינו חי י"בח אפילו מעתה שלא נטול טריפה כאילו נטל ואע"פ שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו וכן בחסר רגל אפי' היה טריפה שאילו. לא נולדה אלא שלימה וניטל רגלה לא תחיה אף עכשיו טריפה וסוף דב' מוטב נחזור אחר הטענות כדי לקיים דבריהם ולא שנדחה דבריהם המקודשים האמיתיים והמקויימים ונעמיד ונקיים דברים בטילים של אילו ע"כ וקצרתי ס"ד לפי דברי הראשון דחת השואל שלא נאמין לו אבל מ"מ אם בא המעשה לידי שטריפה ודאית היתה חיה י"ב חדשים ויש בה סימן מובהק שלא נתחלפה א"כ אמאי אין אנו מחוייבים להחמי' ולומ' טריפ' היו ולא יועיל שהיי' לספק טריפ' גם התירוץ האחרון אינו מועיל אלא ליתרת ולניטל שכך היא התולדה מבטן אמו ויכול להיו' שיחיה מ"מ מה נעשה בשמוטת ירך והדומה לו אם יבא הענין שיחיה יותר מי"ב חודש אם לסתור ההלכ' שטריפ' אינה חיה והנר' בעיני שהתירוץ הראשון שדח' הוא עיקר בעיני שלפעמים א' מאלף יבא הענין שטריפה חיה וחכמים לא נתנו כלל אלא אכל שכמוה חיה אינה טריפ' אבל לא נתנו כלל שכמוה חיה שבודאי כשרה ומ"ה לא מכשירים בשיהוי אלא בספק טריפה גם החכמים שבאו להביא ראייה מהנהו עובדי שחיה יותר מי"ב ח' אלא להוציא מכלל טריפות דבר שנפל עליו מחלוק' א"כ שפיר בא להביא ראייה שאין נמנה בכלל טריפות דהיינו ר' יוסי ב"נ ששאל רי"בל בקדורת קנה סבר שאין הלכה כרשב"ג מהאי עובדא שראינו שחיה עד שהשיב לו שמוטת ירך שהלכה רווחת בישראל אע"פ שאינו מן הנמנין במשנתינו ומ"מ היה מעשה וחיה וא"כ אמאי לא חזרנו מדברים להכשיר שמוט' ירך בפרט מאח' בשכב' נפל בו מחלוק' כדאיתא בסמוך אלא תוך י"בח היה כו' ה"נ כו' וכן כל הני שבא להביא ראיות על איזה טריפה שלא היה נר' להם להיו' נמנין בכלל הטריפות ורצו להכשירה אבל בודאי מה שמוסכם כבר שהוא טריפה אפי' יבא שיחיה אין זו סתירת ד"ח הקדושי' כלל ומ"מ נר' שמוטת גף בעוף שאנו מטריפים משום חשש נקיבת הריאה או נחבסה הגלגלת משום שסופו לינקב הקרום אם באה שחיה יותר מי"בח יצא מכלל ההיא חששא וכשר וחכמים שהטריפו על הרוב אמרו וכן כל כיוצא בזה:

דין אם ס"ד נתערבה בין הרבה בדמות כולן אסורות ואם ודאי דרוסה נתערבה באחרות אפי' ליכבישינהו דניידי אסורין:

פסק כ' בסמ"ג ואם נשא הזאב שה מן העדר בפיו והצילו הרועה כבר ביארנו שאין דריס' בשן ומותר ואם ספק לו אם דרסה ביד או לאו ואח"כ נתערבה עם הרבה בהמות שמא יש להתיר כל א' מטעם ס"ס שמא אין זאת הבהמ' שנגע בה הזאב ואפי' אם היה זו שמא לא דרס' ביד אפס ר"י פי' דבריה או דבר שבמנין שיש בו ספיק' דאוריי' אין להתיר בתערובו' ע"י ס"ס וביארנו דבר זה במצו' בשר בחלב והיינו שכ' שם בשם ר"ב שכ' בשם ר"י דאין להתי' תערובות בספק טריפ' כמו שאין להתיר בודאי טריפה אם היא בריה או דבר שבמנין ומאח' שספק טריפה הוא נעשה בודאי איסור מדאורייתא. ושוב אין לה ביטול ברוב אלא בשני ריבויין או שאר ב' ספיקות ששייכ' בגוף הדבר מעניין אבל לא שיהא ספק אחר בגוף הענין וספק הב' מכח בטל ברוב כאש' נכתוב מזה בפ' ג"ה בסי' נ"ד והטור כ' וז"ל הסמ"ג גמגם לאסור דכיון דבריה הוא אינו ניתר בס"ס כיון שקודם שנתערבה היה הספ' אסור מן התורה ונר' שיש תקנה אפי' לודאי דרוסה שנתערבה באחרות דנכבשונהו דניידי וכל דפריש מרובא פרי' וכולן מותרות חוץ מב' האחרונות והנה יש מקשי' עליו מדברי עצמו שכ' לקמן בסי' ק"י הא דשרינן כשפירש א' מהם מן הרוב דוקא דומיא דט' חניות שהאיסור ידוע וניכר במקומו אבל ב"ח ושאר דברים חשובים שנתערבו בהיתר שאפילו באלף אינן בטילים אפי' אם פי' אחד מהן מן הרוב אסור כיון שאין האיסור ניכר במקומו חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכ' עוד בשם הרא"ש דאפילו אם פי' ממילא אחר שנודע התערובות שאסור ונרא' מ"ש לקמן הוא העיקר ותפס דברי ר"י שחולק על ר"ת דס"ל א"נ רי' בכל דוכתא דליכבשינהו כדי דניידי והביא ראייה מפ' התערובות דלא אמרי הכי ומ"ש כאן הוא אליבא דר"ת דס"ל דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע אלא לענין קדשים דחמירי טפי ולא בחולין וכ' שיש תקנ' לתי' ר"ת ועוד אפשר לומ' דהכא הטור הכריע כדברי ר"ת משום דמן הדין היה ראוי להתיר הדרוסה עצמה אפי' היא ודאי דרוסה דומה לס"ס שמא נדרס' ברגל או בשן ואף את"ל דנדרסה ביד שמא אי הוה בדקינן לה הוה כשרה וכמ"ש הרא"ש דאפי' ודאי דרוסה מהני בדיקה אלא שמכח חומרא אין אנו סומכין אבדיקתינו ומ"ה אפי' דלא חשבינן בס"ס ממש דסתם הדורסי' דורסים כדרכן מ"מ היכא דליכבשינהו שרינן מכח מאן דפריש מרוב' קא פריש ומ"ה אי חזינן להדיא דדריס ביד אין מועיל מה דליכבשינהו ומה שק' מדב' הטור שכתב נמי בסי' י"ו גבי או"ב דליכבשינהו כו' אכתוב לקמן אם ירצה השם בפ' או"ב ועובדא דר"י רישב' דמחו בגיד' דנשיא וקטלי כו' כתבתי לעיל בסימן ס"ב:

דין בוקא דאטמא דשף מדוכתי' אינו טריפה עד דאיעכול ניביה אבל נשמט בלא עיכול אפי' נפסקו ניביה כשרה וכן עיכול ניביה ולא נשמטה מדוכתיה כשר' וכן בעוף לא מיטרף עד דאיעכול והאידנ' אין אנו בקיאין באיעכיל ניביה וצריך להטריף ואם מצא שמוטה לאחר שחיטה ויודע שקודם שהביאו לשחוט לא היתה שמוטה רק שהוא ספק אם נשמט בשעת שחיטה או לאחר שחיטה כשרה בין בעוף בין בבהמה וראשו התחתון של עצם זה המחובר עם השוק שנשל ממקומו כשר אפי' נפסקו ונתעכלו ניביו:

מתניתין אילו כשרות בבהמה כו' ופליגי בסוגיא ר"י אמר אילו טריפות דוקא ור"ל אמר אילו כשרות דוקא ומסיק דלר"י דאמר א"ט דוקא ממעטין הא דרב מתני דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה אלא כשרה וכן אמר רבא כשרה ואי איפסיק ניביה טריפה והלכתא איפסיק נמי כשרה עד דאיעכל ניביה פי' נרקב' ומ"מ איעכול ניביה ולא שף מדוכתיה כשרה כ"פ המרד' וכן משמעת הלשון עד דאיעכל ניביה שקאי על הא דשף מדוכתא וכתב הרשב"א מ"מ אם ניטל הירך כולו דלא הדרא בריא טריפה אפי' בלא איעכל ניביה ופשוט הוא ופסק הטור והוא דעת רוב המחברים שאין חילוק בין שמוט' ירך בבהמה לשמוטת ירך בעוף דבתרווייה בעינן עיכול ניבי ולא כר' אלחנן שבא לחלק בין בהמה לעוף מדפליגי לקמן בשמוטות ירך בעוף סתמא ודאי איירי בלא עיכול ניביה ומ"ה חד מכשיר וחד מטריף והלכתא דטריפה והא דלא תני יתר עליהן בעוף דשמוטת ירך טריפה בלא איעכול ניביה מש"כ בבהמה משום דס"ס שם טריפת שמוטת ירך ואיפסק ניביה איתנהו בתרווייהי וכ"כ במרדכי בשמו אכן כ' שהס"ת והתו' לא ס"ל הכי ונ"ל דאף ר"א לא בא לחלק בעוף אלא שניבי דק הוא ואין ניכר באיעכול ניביה או לא ומ"ה סבר דפסקינן כמאן דמטריף משום האי חששא ומ"ה לק"מ מה דלא תני יתר עליהן בעוף לפי שמן הדין אף התם בעי איעכול ניבי אלא דלא ידעינן ולדידן אין נפקותא בזה דאף בבהמ' מטריפין בלא איעכול ניבי' לפי שא"א בקיאין באיעכל כאשר פסקו השערים וכת' במרדכי ואם אין בקיאים איעכל ניביה או לא מספק טריפה אמנם אם מצאוה שמוטה לאחר שחיטה ואין ידוע אם בשעת שחיטה או לאחר שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת לא איעכל ניביה ובלבד שידע שלא הית' שמוטה בשעת שהובאה לשחיטה וכ' נמי לבסוף אח' דבר' ר"א שמטריף בעוף אפי' בלא איעכל ניביה הלכך גבי עופות אע"ג דידע דלא נשמט' הירך כשהביאו לשחוט מ"מ אם נמצאת הירך שמוטה אחר שחיטה וספק הוא לו אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אע"ג דהאי לא איעכל ניביה בשעה מועטת כ"כ מ"מ טריפה כדפרי' דשמוטת ירך בעוף טריפ' אע"ג דלא איעכול ניביה ע"כ מיסוד הר"פ ואני אומר לפי מה שפי' דאף לר"א לא מטריף בעוף בלא איעכול ניביה אלא משום דאינו ניכר ולא ידעי' א"כ אם הובא לפניו שלם קודם שחיטה ונמצא אח"כ שמוטה כשרה אפי' בעוף דהא בזמן מועט לא איעכול וכ"ש לפי מ"ש שרוב המחברים לא ס"ל כר"א עוד כ' הטור בשם הרשב"א ראשו התחתון של עצם זה המחבר עם השוק שנשל ממקומו פי' מן העצם העליון דהוא בוקא דאטמא יש אוסרין אף ע"פ שלא נפסקו ולא נתעכלו גידיו וי"מ אפילו נפסקו ונתעכלו ולזה דעתי נוטה ע"כ ובחדושיו כ' טעם לדברי האוסרי' שסוברים בוקא דאטמא דשף מדוכתא ושמוטת ירך דלקמן ב' עניינים הם כי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה שהוא למעלה בעצם ושמוט ירך היינו שנשמט ראש השני של ירך שהוא בוקא דאטמא מעצ' האמצעי שבו צומת הגידין שטריפה בפסיקת חוטין לבד והראב"ד תפס עוד דרך אחרת וכ' דבוקא דאטמא דשף מדוכתי' למטה קאמר ששף מעצם האמצעי כדפרי' אבל שמוט' ירך הוא למעלה שהוא טריפה אפי' בלא איעכול ניביה וחולק על שתיה' ונ"ל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ושמוטת ירך חדא מילתא היא כפירש"י והתו' וכל המחברים וכן עיקר דא"א לומר כפי' הראב"ד דראש השני לא נקרא בוקא שמוטת ירך אלא הול"ל שמוטת עצם מן הירך אלא עיקר שבוקא דאטמא כו' ושמוט' ירך חדא מילתא היא וכ"כ הר"ן במסקנ' והיכא שקפץ ראש העליון מבוקא דאטמא ומחובר עדיין בו ולא איפסיק ניביה כשרה אף שהבהמה לא היתה יכולה לילך בו דלא הוי אלא שבר ועור ובשר חופי' רוב השבירה דכשרו וע"ל בסי' צ"ט נחזור למשנה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחס' רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי נפחתה הגלגולת ולא ניקב קרום של מוח ודוקא שלא נחסר מן הגלגולת כרוח' סלע שהיא טריפה כמ"ש לקמן ניקב הלב ולא לבית חללו נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה ניטלה הכבד ונשתייר הימנו כזית וכן הוא בספרים שלנו וכ"ה בגיר' הרא"ש אכן בגיר' הרי"ף מצאתי ונשתיירה הימנו כ"ש וכ"פ הר"ן להדי' אכן צ"ע גדול שהרי מסקי' להדיא לעיל דפליגי אהדדי הך מתני' דא"ט אהך דאילו כשרות ומוקי הך קמייתה כר"ש והך דהכא כר' חיי' ופליגי אהדדי ואף הרי"ף גופי' כ' לעיל דמתני' אתיא כר"ש ולא ק"ל כוותיה וא"א ליישבו אלא שהוא גריס לעיל והא תניא ומקשה מברייתא על המשנה ומתרץ מתני' כר"ש וברייתא כר"ח אבל נ"ל הנך תרתי מתני' כדקיימי ולא סתרי אהדדי ולא כת' זאת אלא כדי ליישב דברי הגדול שלא נחשבו לטועה ח"ו המססובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה ניטל הטחול ניטלו הכליות ניטל לחי התחתון וכ' הגאונים דוקא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה וכבר כ' בסימן ז' שאף בניטל לחי העליון כשרה ע"י המראה והלעטה ודלא כדברי הרמב"ם נטלה האם שלה וחרות' בידי שמי' כשרה והגלוד' ר"מ מכשיר וחכמים פוסלין ופירש"י גלודה שניטל עורה מחמת שחין או מחמת מלאכה וכן יראה מדעת הרמב"ם והטור (סי' נ"ט) ומפרש בגמר' עד כאיסר אמר אביי משתכחת בפשיטי זוטרתי ביני פשיטי רברבי דפומבדיתא והיינו שיעורא דדינרי קורדינאה וכ' הרשב"א בחידושיו כ' ב"הע ואנן דלא מתחזיא לן שיעורא אזלינן לחומרא ונר' דמ"מ אם אין שיעיר הקדורה יות' מחצי רוחב עיגול פי הקנה כשרה וכדאמרינן גבי עוף מקפלו ומניחו ע"פ הקנה אם חופה רוב הקנה טריפה וא"ל כשרה אלמא אפי' בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי הקנה כ"ש בבהמה דחיותא גדול וצ"ע ע"כ וא"י מה יש לחוש עוד אם אינו מחפה רובו פשיטא דכשרה מאחר דאמרינן דמשערינן בדינרא קורדינאה וידוע שסתם דינר הוא של כסף אם אינו אומר להדיא דינר זהב וכל דינר אינו קטן אלא רחב קצת ולכל הפחות הוא גדול יותר מחצי העגול של קנה:

דין בעלי אומניות העוסקים במלאכת אחרים אין רשאין לעמוד בפני ת"ח ואם עסוק במלאכת עצמו דאינו חייב לעמוד אבל אם ירצה לעמוד רשאי:

אמר ר' חנינא פתוראה לעיל מינאי הוה קאי בר נפחא ובעי מינאי דינרא קורדינייתא לשעירי ביה טריפתה ובעינן למיקם מן קדמוי ולא שבקני אמר בני שב שאין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני ת"ח בזמן שעוסקים במלאכת' פירש"י העוסקים במלאכת אחרים וכ' הרא"ש דמ"ה פירש"י כן כדי ליישב לשון רשאין ומיהו אפי' עסוק במלאכתו נמי לא מיחייב כדאמרי' פ"ק דקדושין מה הידור שאין בו חסרון כיס אף קימ' שאין בה חסרון כיס ור"י ב"ש היה מיישב לשון רשאין אף בעוסק במלאכתו ופי' אין חייב כדתנן בפ' המקדיש שור זה לעולה ואח"כ החרימו חל החרם עליו וצריך ליתן פדיונו לכהני' וקאמר שאין שמין אותו בכל שמו אלא אומדין כמה היה אדם נותן דמים בעד שור זה להקריבו עולת נדבה אע"פ שאין רשאי פי' אף ע"פ שאינו חייב קרבן כדמתרגמין לא תהיה לו כנושה לא תהיה לו כריש' וכן בפ"ק דקידושין אין אדם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית ת שלא יהא כבודו מרוב' משל המקום לא קאמ' שיהא אסור אלא שאינו חייב וכ' הר"ן ואפשר עוד לומר דאף בשל עצמו אינו רשאי ממש דכיון דמדינ' פטור דמקיש קימה להידור כדאמרי' התם אין בעלי אומניות עומדים מפניהם ואם זה עומד יראו הללו כמבזין ת"ח ע"כ ול"נ דחששה רחוקה הוא ומסתמא לא איירי אלא שעוסקים במלאכת אחרים או איירי במלאכת עצמו ואין חייב קאמר כמ"ש הרמב"ם:

דין גלגולת שנפחתה כסלע טריפה ובארנו דכ"מ דאמרינן שיעור כסלע לענין טריפות לא אמרינן סלע מצומצם כשר אלא סלע הרי הוא כיותר מכסלע וטריפה וכן היכי דאמרי' כאיסר דכשר היינו לומר דאם הוא פחות מכאיסר אבל כאיסר הוי כיתר מכאיסר וטריפה:

אמר ר"נ כסלע כיתר מכסלע וכן כאיסר כיתר מכאיסר פי' כל היכא כו' שאמרינן טריפה בכסלע לא תימ' סלע מצומצם כשר ולא נטריף עד שיהא יתר מכסלע זה אינו דאמרי' עד שתתחסר בכסלע הוא דכשרה ולא עד בכלל דהיינו סלע עצמו טריפה ופירש"י דקאי אפלוגתא דשדרה וגלגולת דתנן כמה חסרון בשדר' כו' ובגלגלת ב"ש אומר כמלא מקדח וב"ה אומר כדי שינטל מן החי וימות ומפרש בפ' אלו מומין שהוא כסלע וכן תנא במתני' ומסקינן לעיל בפירקין אר"י א"ש וכן לטריפה ואף דלעיל בסוגיא איירי לענין חסרון בשדרה ה"ה דקאי נמי אגלגולת ובפרט דקתני בדברי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות משמע דבחיותה תלוי מילתא ומאחר דק"ל טריפה אינה חיה א"כ ממילא לעניין טריפות כך הדין ואף שיש לחלק בין טריפו' האדם לטריפות דבהמה היינו שיותר (יש) להטריף בבהמה מה שיטרוף בו האדם דהא חיסרון גלגולת בודאי אינו נטרף בלא קרום שהרי כמה ב"א שניטל מגלגולת שלהם יות' ממלא מקדח ולא ניקב הקר' ועדיין חיים אבל מ"מ שמעינן דטריפות בבהמה לא גריע מטריפות דאדם וכשם שטריפות האדם בחסרון הגלגולת בסלע אם ניקבה הקרום ממילא בבהמה בלא ניקב הקרום דאי ניקב הקרום טריפה בלא חסרון הגלגולת וכ' הטור ולפי פירש"י צ"ל דמתני' דקתני ואלו כשרו' וקחשיב נפחתה הגלגולת מיירי כשאין בו כסלע וכ"פ הרמב"ם וכן מסקנ' התו' להדיא בריש פרק' מ"ש וכן לטריפה דעיקר אחיסרון גלגולת קאי וכ"פ הרשב"א והר"ן וכ"ד הרמב"ן ושיעור סלע הוא שליש טפח כדלעיל בסי' נ"ט ולאו דוקא שנחסר ברחב סלע כאחת אלא אפי' אם יש בה נקבים דקים שיש בהן חיסרון אם יש בכולן כרחב סלע טריפה והיינו דמדמי' טריפות לעניין טומאה והתם קתני דמצטרפין וב וב"הע פליג וסבר דוכן לטריפה לא קאי אגלגולת אלא אחיסרון שדרה וליתא כדפרי' ותמה אני על הטור שכתב (בסי' ל"א) על דברי ב"הע וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שהביא המשנה ואלו כשרות גלגולת שנחבסה כפשוטה ולא חילק ולא אבין דבריו שהרי הביא האי דא"א נחמן כסלע כיותר מכסלע ומדלא כ' שלא נ"ל פירש"י מסתמא פי' נמי כוותיה והכא פירש התי' בע"א משום דקשיא להו והלא לשם לא תנן עד כסלע שצריך להשמיע לנו דכסלע כיתר מכסלע ופשיט' הוא ואין זו קושיא דלישנא כדי שינטל מן החי וימות דמפרשים כסלע הוא כמ"ש בכדי שינטל מן החי כסלע והיינו כמו עד ומ"מ התו' פי' בע"א דקאי אכרס החיצונה שנקדרה כסלע דאמרי' לעיל דטריפה דלכשתמתח תעמוד על טפח ור' חייא ב"א פליג ואמר כסלע כשרה יתר מכסלע טריפה ואתא רב נחמן לאשמועינן דכסלע כיתר מכסלע וטריפה ולא איירי כלל לעניין עד ועד בכלל אבל בכאיסר אשמועינן דעד ולא עד בכלל ונר' דאף דברי התי' אמת דהא סתמא קאמ' כסלע כיתר מכסלע להחמיר וא"כ הלכה כר"נ לגבי ר' חייא בר אבא דהא ר' אמי מסייע ליה וע"ל מ"ש בסי' נ"ט והא דקאמר כאיסר האיטלקי שדין האיסר כיתר מכאיסר וטריפ' ועד ולא עד בכלל קאמר ודוקא להחמיר הוא דאמרינן עד ולא עד בכלל אבל להקל לא אמרינן הכי אלא עד ועד בכלל אמרינן דא"ר אבא כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים שהוא להקל ואמרינן גריס תולין במאכולת ובעינן כגריס ועוד דהיינו יתר מגריס וטעמא דעיקר דין של כתמים מדרבנן הוא דמדאורייתא היא שתמצא דם בבשרה ומסיק דאפי' בחדא מתני' מחלקים רישא מסיפא דבחדא אמרי' עד ולא עד בכלל ובחד' אמרינן עד ועד בכלל כגון חבל היוצא מן המטה ששנינו עד ה' טפחים טהור וה"מ עד י' טמא שראוי לקשור בו את הפסח וגם ראוי לשלשל בו את המטה מעלי' לארץ דאמרינן עד ה' טפחים טהור אבל ה' טמא דעד ולא עד בכלל להחמיר וי' אמרי' דעד ועד בכלל להחמיר שטמא אבל י"א טהור וכן מה ששנינו הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן דהיינו שוליהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין שיעורין בכדי סיכת קטן עד לוג מלוג עד סאה ברביעי' מסאה עד סאתיים בחצי לוג ובכולן אמרי' עד ועד בכלל להחמיר דהיינו לוג כלמטה וסאה כלמטה וכן כולן לקבל טומאה בשיעור קטן ופירש"י הא דקאמר בכדי סיכת קטן בין שהן עצמן אינן מחזיקין אלא כדי סיכ' קטן או שנשברו ונשארו קרקרותיהן ודופנותיהן ויכולין לישב לבדן בלא סמיכה עדיין כלי הן ושיעורן אם מחזיקין כדי סיכת קטן טמאים וקאמר עד לוג ר"ל ששיעור זה ניתן לשברי כלים שלא היה תחלתן אלא עד לוג אבל אם היה תחילתן יותר מלוג הוי שיעור שבריו ברביעי' הלוג ומסאה עד סאתיים שיעור שבריו בחצי הלוג ויתר מסאתיים שיעור שבריו בת"כ ובמסכת כלים בלוג שלם א"כ משמע מפירש רש"י שאפי' כלי שלם צריך שיעור כדי סיכת קטן וההו' פי' לפי מאי דגרסינן הן וקרקרותיהן משמע דכלי חרס אף בתחילתה לא חשיבי כלי פחות מכדי סיכת קטן ועד לוג דקתני לא קאי אהן אלא אשברים אמנם לא מצאנו כן בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס עכ"נ עיקר כפי' הערוך שפי' דקאי דוקא אשבירת כלים ופי' נמי המשנה בע"א והוא נאות יותר מפירש"י דלפירש"י לא הזכיר במשנה שיעור הכלי למטה כמ"ש אח"כ מלוג עד סאה וכן כולן א"כ בכאן נמי הו"ל למיתני מכדי סיכת קטן ועד לוג בכדי סיכת קטן ע"כ פי' הוא בע"א וז"ל הכלים הקטנים אם נפחתו ונשתייר בשוליהן שהן קרקרותיהן והיינו קרקעותיהן או בדופנותיהן שהן הצדדין שיעור שיושבים במקום שלא מסומכים ויכולין לקבל אפי' כ"ש עדיין מקבל טומאה ולא נאמר בפירוש כמה שיעור קבלתו ושיעור של אותו כלי שהיה שלם כדי ס"ק למעלה עד לוג כו' ולא פי' כמה מחזיק י"ל הואיל כשהיה שלם שיעורו כדי ס"ק שיורו כשנשתייר כדי סיכת אבר קטן של קטן ב"י כדמפרש בגמ' בפ' המוציא לענין הוצאת שבת ועי"ל ילמוד סתום מן המפורש חצי לוג בסאתיים הוא חלק א' מצ"ו חלקי' שבה וכן רביעית בסאה חלק מצ"ו חלקים שבה גם אילו הדקים אם ישאר להן תוך והן יכולין לקבל חלק אחד מצ"ו בלוג מקבל טומאה כדאמרי' בכ"מ סומכין ענין לו כו' ע"כ והרמב"ם כ' כמה יקבל החרס ויקבל טומאה אם היה הכלי כשהי' שלם ומכיל כדי סיכת אדם קטן ועד חביות שהן מקבלות כסאה או קרוב לה ונשברו ונשאר בחרסין בין מקרקרותיהן בין מדופנותיהן חרס שהוא מקבל כשהוא יושב רביעית ה"ז מקבל טומא' ואם היה מחבית המכילה כסא' עד חבית המכילה סאתיים או יתר ונשברה אם היה בחרס הנשא' כדי לקבל חצי הלוג ה"ז מקבל טומאה כו' ול"נ כי הוא סבר מה שאמרו שיעור בכדי סיכת קטן עד לוג מלוג עד סאה ברביעית הכל הוא חדא בבא משום שהיה ק' לו מה שהקשיתי לפירש"י שנחסר במשנ' השיעור למטה ע"כ פי' בכדי ס"ק אשיעור דלמטה וא"כ נחסר כאן מהו שיעור לשיורו ע"כ פי' שחדא בבא הוא ושיעורו ברביעית ואגב זה פי' כל המשנה בהאי גוונא וליתא כי לא עיין בשמעתא דהכא דמוכח להדיא בסוגיא דכל אחת בבא בפני עצמו הוא בין לפירש רש"י בין לפירוש הערוך:

דין ניטל הטחול כשר ואם ניקב או נחתך בראש העב ולא נשתייר בו פחות מחצי עביו טריפה אבל אם ניקב בו אש הדק או נחתך שכשרה ובארנו דכל מה שהוא דבק לכרס נקרא סומכיה ואם נימוח ונקרע בסומכיה טריפה בקולשי' כשרה וטחול של עוף לכתחלה ראוי לאסור בכ"מ שניקב אכן אין למחות במי שמתיר בכ"מ שינקב טחול של עוף:

פיסקא ניטל הטחול כו' אמר רב עוירא משמיה דרבא ל"ש אלא ניטל אבל ניקב טריפה מתיב ר' יוסי בר אבין וכו' חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסו' באכילה הא בהמה גופה שריא ה"ה דאפי' בהמה נמי אסירא ואיידי דתנא רישא מותר באכילה תנא נמי סיפא אסור באכילה ואב"א ניקב לחוד ונחתך לחוד ומסיק בסוגיא ולית הלכתא כר"ע ודר"ע נמי לא אמרן דלית הלכתא כוותיה אלא בקולשיה אבל בסומכיה טריפה ואי אישתייר ביה כעובי ד"ז כשרה וכת' הטור בשם הרשב"א עובי ד"ז לא ידענו שיעורו ונ"ל שהוא פחות מחצי עוביו וכ' הר"ן איכא מ"ד דהשתא דאתינ' להכי ל"צ לאיפלוגי בין ניקב לנחתך כלל דמעיקרא דלא מיפלגינן בין קולשיה לסומכיה כי היכא דלא תיקשי לן מתניתין דמן הטחול ומן הכליות אסור דמשמע בהמה גופה שריא איצריכינן לאיפלוגי בין ניקב לנחתך אבל הכא בין נחתך בין ניקב בסומכיה טריפה בקולשיה כשרה ומתניתי' בקולשיה וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ו מה"ש וכן עיקר אבל ב"הע ז"ל כ' אפי' בסומכיה דוקא ניקב אבל נחתך כשרה ודעת הרמב"ם עיקר וכ"ד רוב המחברים וכ"פ בא"ז להדי' בשם ה"ג ואמרי' שאם פשט ידו למעיה וחתך מן הטחול בסומכיה אסור' כל הבהמה לפי שנטרפה בה גם בכל הספרי' שלנו ליתא להאי וא"א ניקב לחוד כו' עוד כ' הר"ן וז"ל כ' הרמב"ם דאין נקב פוסל בטחול של עוף כלל לפי שהטחול של עוף עגול הוא ודומה לענבה וא"א לחלק בין קולשיה לסומכיה הלכך אינו בכלל מה שאמרו כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף וכיון שלא הוזכר אלא בבהמה בעוף כשר ובודאי שזה מן התימ' וכיון דמ"מ עוף טחול יש לו נעשה הכל כסומכיה ויהא טריפה בכ"מ אלא שאפשר לומר שכיון שטריפות נקב הטחול חדוש כיון דבניטל כשרה וכמ"ש למעלה אין לך בו אלא חדושו בלבד ע"כ וכ"כ הטור בשם הרשב"א טחול של עוף עגול הוא כענבה ואינו דומה לשל בהמה לפיכך יש מי שהור' שאין הנקב פוסל בה ועליו אנו סומכין שכבר הורה זקן ע"כ והוא הרמב"ם וקולא גדולה היא בעיני להקל באיסורי דאורייתא ולסתור הכלל כל מה שטריפה בבהמ' כנגדו בעוף ואיפכא מסתברא דגבי טחול של עוף הכל כסומכיה וטריפה בכ"מ ואין שייך למיתני יתר עליהן בעוף דגם בבהמה טריפות דידיה נמי משום סומכיה וכן נוטה דעת הר"ן כמ"ש לעיל אלא שבא ליישבו בדוחק ואני מצאתי בשם הגדול מן האחרונים מהר"ר שלום מווינא רבו של מהרי"ל שנתן סימן בטחול של עוף להכירו וגם מהרי"ל לא בא להכשיר לקות' בכוליא של עוף אע"פ שאינו דומה כלל לתואר כוליא אלא משום שהם סגורי' בעצם ואין בני מעיים מגיעין לשם כדלקמן סי' פ"ו א"כ טחול של העוף שהוא במקום ב"מ טריפה כמו בשל בהמ' ומ"מ מאחר שכת' הרשב"א כבר הורה זקן אני איני אוסר על המתיר וסומך על הוראתו אבל חלילה לנו להתירו לכתחילה כ' המרדכי מעשה בא לפני ראבי"ה שהי' הטחול נפוח בקולשיה כראשו של תינוק והי' הנפיח מל' מים זכים והיה בפנים כמרא' שעוה וצוה לגוררו בסכין ואח"כ בדק בפנים ונמצא שלם מכל צד שלא נרקב והכשירה וא"ל ראבי"ה שא"ל רא"ם ממיץ בשם ר"ת בכ"מ שאמרו חכמים שהוא טריפה אם ניקב ה"ה אם לא ניקב והבשר רע סביביו והכא הואיל וגיררנו ונמצא שלם מכל צד נראה להכשיר ושאלתי את פיו אם היו בו מים סרוחי' מה היה אומר ואמר שכמו כן היה מתיר וכ"כ בא"ז וכת' עוד בשם השערים נקרע או נימוח בסומכיה טריפה בקולשיה כשר' ואם לקת' בשינוי מרא' ונשתייר במראיה כעובי ד"ז כשר וכיון דניטל הטחול כשר אי משתכחא תרתי טחלי כשר וכל מה שהוא דבוק לכרס קרי סומכיה ולא יותר ע"כ וא"י ממה לקח זה דשינוי מראה פוסל בטחול אם אין הבש' נתמסמס או רע אין לך להוסיף בטריפו' אלא מה שמנו חכמים והם לא שנו שינוי מראה שפוסל אלא בריאה ולא בשאר איברי' ואם ר"ל כל שינוי מרא' חשבינן כנקב הלא אפי' בריאה גופא לאו כל המראות בה פוסלות אלא אותן שמנו חכמים וקבלו מרבות' כאשר כ' לעיל (סימן לט) ועוד אפי' פסול ירוקים ואדומים דלקמן גבי בני מעיים לא פסלינן אלא בנפלה לאור אבל בלא נפילת אור אין שינוי מראה פוסל בהן בלי נקב ודין דשתי טחולין דכשר מ"מ אי נדבקו בסומכיה מטרפין כמ"ש לעיל בסימן י"ז:

דין ניטלו הכליות כשר ואם לקתה אפי' כוליא אחת והגיע הליקוי במקום חריץ דהיינו בלובן שבכוליא טרפה אבל אם ניקבו או נחתכו אפילו הגיע למקום חריץ כשרה מ"מ אם נתחתכה לשנים או נבקעו טריפה אם מגיע למקום חריץ וכן אם חסרה עד מקום חריץ טריפה ואם יש מוגלא בכוליא אפי' לא הגיע למקום חריץ טרפה:

פיסקא ניטלו הכליות אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקות' בכוליא א' טריפה פי' אפי' בכוליא א' ואין חילוק בשום ענין בכל הטריפות בין א' לשתים אמרי במערבא והוא דמטא לקותא למקום חריץ והיכ' מקום חריץ חיורא דתותא מתני וכתב הרי"ף פי' הלובן שבתוך הכוליא והלכתא כרכיש ב"פ אמרי במערבא כל פסול בריאה כשר בכוליא שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכוליא וכ"ש היכא דכשר בריאה כשר בכוליא מתקיף לה ר"נ וכללא הוא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא והרי מ"ז דכשירות הכא והכא אלא אמר רב אשי טריפות קא מדמית להדדי אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה ומים זכים כשרי' נמי לא אמרן אלא דצילי אבל עכורי טריפה וכי צילי נמי ל"א אלא דלא סריח אבל סריח טריפה וכ' הרא"ש פי' לקותא דמלי' מוגלא והיינו לפי גי' ס"י שלא גרסי לקמן א"א איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה ופסול בכוליא ויש פסול בריאה וכשר בכוליא פסול בריאה וכשר בכוליא נקב כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא ול"ג פסול בזה ובזה לקותא דל"ל ליה דלא בא לתרץ אלא על הדיוק שדקדק וכ"ש הכשר בריאה כשר בכוליא ופרי' והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא וע"ז תי' שאין לדקדק כך אלא אדרבה מה שכשר בריאה פסול בכוליא ומה שכשר בכוליא פסול בריאה ולא הזכיר הספר כלל מה שכשר בשניה' ופסול בשניהם ולפי גי' הספרים לא תמצא הפסול בשניהם דאין לקות' פסו' בכוליא אלא מוגלא וכשרה היא בריאה אלא ע"פ רי"ף הוגה בספר כשר בזה (ובזה) מים זכים פסול בזה ובזה לקותא ולגרסא זו מוגלא ולקותא ב' ענינים הם ולקותא היינו שמחמת חולי לקה הבשר ונתמסמס עד שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי ואף על פי שאם ניטלו הכליות כשרה גמירה דעל ידי המסמסה טריפה וגם בריאה פסול כדאמרינן לעיל דנפלה תילחי תילחי ודוק' לקותא היא דפסול אבל ניקב או נחתך אפי' עד מקום חריץ לא מיטרפא בהכי יותר מזיק לה כאב הלקותא מכאב החתך והנקב והכי אמרי' לעיל דהוו מחו' בכוליא וקטלי וקאמר דלא הוי טריפה ולא דקדק אם הגיע למקום חריץ וכן אמרי' בשמעתן דנקב כשר בכוליא ולא מפליג בין הגיע למקום חריץ בין לא (הגיע) ע"כ והנה הרא"ש לא הכריע אכן הטור פסק דטריפה בין בלקותא בין במוגלא ודעת הרבה מפרשים כן אבל מ"מ בין ניקב בין נחתך כשר אפי' הגיע למקום חריץ אבל המרדכי והא"ז כ' דאף רש"י שפי' לקותא מלא מוגלא ה"ה מכת חרב דינו כמוגלא והיינו שמחלקים בין ניקב לנחתך ול"נ דמנין לנו לחלק מן הסתם בין ניקב לנחתך בפרט כאשר כ' כבר בענייני הטחול דליתא להאי שינוי שמחלקים בין ניקב לנחתך אבל כל היכא דכשר בניקב ה"ה בנרתך כדעת הרא"ש ומ"מ אם נחתכה לשנים או נבקעה פסק ראבי"ה דטריפה מדאמרי' לעיל בפירקי' אלא מעתה יפלח כליותי מי קא חייא אלמא לכ"ע דטריפה הוי וכן משמע מפירש"י אע"פ שהתו' דוחי' ופירשו דה"ק מי קחיי בלא רפואה ולא מצינו שעשו לו רפואה אבל אית ליה רפואה דלבדרו עליה סממנים כי האי דמחו בכוליא ול"נ דלישנא מי קא חיי לא משמע הכי אלא כפשוטה והוא בכלל לקותא רק שיהי' החיתוך או הבקוע מגיע במקו' החריץ אבל מ"ש הטור אפי' חיסרה והגיע למקום חריץ כשרה ל"ב דנהי דלקותא גרוע מנקב ונחתך שאין בה חסרון אבל היכא שנחסרה הבשר ואפ"ה יהא כשרה מכ"ש נתמסמס שהרי לא מטרפינן המסמסה אלא מכח דחשיב כאילו אינו וא"כ אם כשר נחסר כ"ש בהמסמסה א"ו בהגיע החסרון עד לובן הכוליא טריפה ולכאורה דבעינן שיתחיל החסרון והמסמסה גם מבחוץ דאל"כ לא עדיף מהריאה דחיסרון מבפנים או הסמסה לא הוי חיסרון ולא מצינו שיהא עדיף לקותא בכוליא מבריאה אלא בתרווייהו פסול לקותא לפי' הרי"ף וגירסתו ועוד כ"ש הוא דאפי' בריאה דמטרפינן בלקותא מבחוץ בכ"ש אפ"ה חיסרון ולקות' מבפנים לא הוי חיסרון כוליא דבעינן לקות' עד דמטיא לקותא למקום חריץ כ"ש דמבפנים לא הוי לקותא אבל אינו כן מאחר דעיקר לקותא אינו אלא במקו' חריץ עצמו וכמ"ש לקמן וא"כ כשהגיע המכה בלובן הכוליא דהיינו החריץ אין זה חיסרון בפנים אלא בחוץ שהרי לובן שתחת המתניים והוא הנכנס בתוך הכוליא וא"כ יוצא מן הכליות לחוץ וגלוי הוא ולא נקרא מכה שבפנים והשתא דאנו תופסין גי' הרי"ף לחומרא דלקותא ומוגלא ב' ענינ' הם א"כ אין לנו ראייה במוגלא דבעינן עד מקום חריץ דהא דוקא בלקותא הוא דאמרי' והוא דמטיא לקותא למקום חריץ אבל במוגלא דאמרי' כשר בריאה ופסול בכוליא במקצת קאמ' אפי' לא הגיע כלל למקום חריץ וכ"פ בא"ז בשם שערים דר"ש בן חפני הכהן דדוקא לקותא בלא מוגלא הוא דכשרה כשלא הגיע למקום חריץ אבל במוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טריפ' וכן משמע מדברי הרמב"ם שכ' גבי ליקותא דבעינן שיגיע למקום חריץ וגבי מוגלא כת' סתמא אם נמצאת בכוליא ליחה טריפה וא"ל מדאמרי' לעיל בסוגיא מליאה מוגלא טריפה מ"ז כשירה אלמ' דמליאה בעינן ר"ל שיגיע למקום חריץ אין זו ראי' דבודאי אם לא הית' הבועה מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ ומ"ה קאמר מליאה אבל היכא שהית' בועא בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טריפה וזהו שאמרי' כשר בריאה ופסול בכוליא ושוב מה שמצאתי בא"ז אם היתה מכה על כוליא מגבה מחתכין הכוליא לשניים אם אין מכה בפנים כשרה ע"כ ומסתמא איירי כמ"ש שההוא מכה ר"ל בועא ואפ"ה לא פסקנו להכשיר אלא שלא הגיע המכה כלל בפנים אלא הכל מבחוץ הוא אבל אם נכנס לתוך הכוליא טריפה בכל ענין וכ"נ עיקר ולא כדעת הרשב"א והטור בסי' מ"ד שכ' אף במוגלא ומים עכורי' בעינן שתגיע למקום חריץ כי מניין להקל באיסורי דאורייתא היכא שאין להם הכרע וראייות כלל מן התלמוד והא דאמרי' מ"ז כשרי' לא אמרן כו' והרי"ף אזל לשיטתו וגורס דמוגלא פסול בשניה' ומ"ז כשר בשתיהן וא"כ האי לא אמרן קאי נמי אתרווייהו ומים עכורין וסרוחין פוסל בריאה כמו בכולי' וכ"כ הרי"ף לעיל בפירקי' וכ"ד הרמב"ם אבל הרא"ש כ' וז"ל וי"ס שכ' בהן ומ"ז כשרים כאן וכאן לא אמרן וכו' ואין נראה כלל דסתם מוגלא היא ליחה סרוחה או עכורין ולא עדיפא ממ"ז סריחי ועכירי וריאה הנשפכת כקיתין מסתמא המיחוי הוא עכור וכשר' והני רברבי דחזינהו להנהו ריאות דקיימי כנדי כנדי ולא חשו לבודק' אילו היו המים סרוחים או עכורים וכן עמא דבר והכא ודאי אכולי' קאי אפי' לספרים דג' ומ"ז כשרים כאן וכאן ולא אמרן וכו' לישנא דגמ' דלעי' נקט ומ"מ לא קאי כ"א אכולי' ע"כ וכ"כ הרשב"א בשם הרז"ה והסכי' לדבריו וכ"ד הר"ן וב"הת ואין אחד מחכמי צרפת שמסכים לדברי הרי"ף כ"א הרמב"ם ומ"מ בארץ ישמעאל נהגו בני הגולה לאיסור כמותו:

דין כוליא שהיא מליאה אבנים אפילו הגיעו האבנים עד מקום חריץ רק שגוף חוט הלבן בריא ושלם כשרה כי לעולם בעינן הליקוי בגוף חוט הלבן אם לא במוגלא כמ"ש ואם יש דם בכוליא נראה שהוא אסור וא' נשתנה מראה הכולי' כגון שהיא לבן או כל שנוי מראה פוסל בה ובענין שיגיע המראה למקום חריץ חוץ מירוקה כשרה:

פסק כתב הרוק"ח נמצאת אבן בכוליא כשרה כי משם יורד לגי' הערוה זו"ל א"ח מעשה הי' בעיר מונש"פילר שנמצ' כולי' מלאה אבנים קטנים מבית ומחוץ והם לבנים ובמקום חריץ הי' בריא והאבנים הגיעו עד מקום חריץ והכשירוה משום דג' במקום חריץ ופיר' במקום חריץ דוקא ולא אמר עד מקום חריץ ע"כ וה"ה לפי גי' ספרים שלנו מקום חריץ הוי כמו במקום חריץ מדלא גר' עד מקום חריץ אלמ' דלקות' בעינן בגוף חוט הלבן כדפי' וכ"נ מדברי הא"ז שכ' וכולי' של איל נמצא בשפי ולא היה בה בשר כלום אלא היתה מים צלולי' רק שבמקו' הלובן היתה שלימה והכשיר והיינו ממש כדברי הרוק"ח שאם הלובן קיים בשלימותו כשר ומ"מ דוקא במים צלולים אבל עכורים או מוגלא טריפה כדפי' לעיל נמי בשם הא"ז דבמוגלא ועכורי לא בעי כלל שיגע למקום חריץ רק שיתחיל הבועה מבחוץ כדפי' או אפי' לא התחיל הבועא מבחוץ אלא מבפנים רק שתהא מליאה מוגלא עד החריץ דהוי כמו חוץ שהרי הלובן מבפנים לחוץ ולא נקרא מכה שבפנים ולא בעינ' במקום חריץ אלא בלקות' לחוד עוד כ' בא"ז וז"ל כ' בה"ג שאם היה דם בכוליא כשרה דהא לא חשיב לי' הכא דם בהדי סרוחי' ועכורי' ותימא נידוק לאידך גיסא לחומר' דוקא מ"ז הוא דמכשי' ולא דם גם לא מסתב' כלל שיהא דם עדיף מעכורין כי מסתבר דאי' לך לקותא גדול מזה אם מליאה דם או שהיתה בועא מבחוץ מליאה דם כדפסק גבי מוגלא כת' הטור בשם ב"הע מסתברא דלובן בכוליא לקות' היא וכל שינוי מראה פוסל בה ואם היא ירוקה כשרה והנ' אין ס' העיטו' לפני אלא ראיתי מ"ש הקאר"ו שלא כ' העיטור להדי' אלא הטור תפס דבריו מכללא שכת' העיטו' אצל דין הכליות וז"ל כל שינוי מראה היא לקוי' ולא גמרינן מריאה שאין מראיהן שוה שהריאה מושכות ללובן והכולי' לאדמומית ואם נמצא כוליא בלובן טריפ' אבל ריאה מדלא חשיב לה בהדי כשרה כגון ירוקה ואדומה ושחורה איכא למימר האי דלא חשיב בהדייהו משום דלא איצטריך וירוקה איצטריך ככרתי כשרה למוריקא או לביעות' טריפה אדומה איצטרי' לאשמועינן ככבדא כשרה כבישרא טריפה שחורה איצטריך לאשמועינן ככוחלא כשרה אבל לובן לא איצטריך וכשרה ע"כ וכת' עוד מהא דמייתי כל הכשר בריאה פסול בכוליא ומתקיף לה רב תנחום כללא הוא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא וק"ל אמאי לא מותי' והרי לובן דכשר בריא' וכש' בכולי' וצ"ע ע"כ וכ' הקאר"ו והשתא מ"ש הטור בשמו דלובן לקות' היא אע"ג דכ' בתר הכי דק' ליה אמאי לא מותי' והרי לובן דכשר בריאה ופסול' בכוליא אין זה כדאי להוצי' ממאי דפסק ברישא דלובן בכולי' הוי לקו' אבל מ"ש ואם היא ירוקה כשרה א"י מנין לו שהרי סתם וכ' כל שינוי מרא' הוי לקות' ולא הזכיר ירוקה לענין כוליא אלא לענין ריאה עכ"ל והנ' מה שהקשה העיטור לדבריו לא ק' אלא לפי מה שסובר מראה לובן כשר בריאה ומה שאמר התלמוד ריאה דדמי' לאופתא כו' א"ד בחזותא כו' סובר שפי' שדומה לריאה בדמותא שאין לה חתיכי דאונות אבל לפי מה דק"ל דאף לובן פסול בריאה לק"מ ומה שהקשה על הטור מניין להעיטור טור שמכשיר בירוקה פשיטא הוא שהרי אפי' בריאה שנוטה ללבוני כשרה בירוקה כ"ש בכולי' שקרוב' יותר לירקות מריאה ועוד מדאמרי' לקמן ירוקים ואדומים גבי בני מעיים אין פסולין אלא בנפלה לאור משמ' דאין זו לקותא כדפרי' לעיל וא"ל א"כ אדומין נמי לישתרי בכליו' אין ה"נ וכ"ש מריאה וכ"פ הרוקח להדי' כוליא שהאדימ' דכשרה ומה שאמר העיטור כל שינוי מראה הוי ליקותא היינו כל מה שהוא שינוי מראה לכל הפחות בריאה חוץ מלובן לפי סברהו שאינו שינוי מראה בריאה אפ"ה הוי שינוי מראה כאן לפי שאין מראה הכליו' נוטה ללבנוני ולדידן שוה ממש לריאה ואף מה שפי' לעיל בסי' פ"ג גבי טחול דאין לפוסלו בשום מראה היינו משום דלא אשכחן לשם שיפסול בו שום לקותא אבל בכליות דאשכחן בהו שפוסל לקותא והוא דמטיא למקום חריץ ה"ה במראה ומ"ה תפס העיטור כל שינוי מראה לקותא היא אבל מ"מ קש' עלי המעשה מניין לו להוסיף בטריפות כי לקותא משמע מוגלא כפירש"י או מסמסה כפי' הרי"ף אבל מנין לפסול בשינוי מראה שיהא בכלל לקותא וכן כל שאר המחברים לא הזכירו ומ"מ לא באתי להכשירו מאחר שאין לי ג"כ ראייה לסתור דבריו דשמא בכלל לקותא היא ובפרט מאחר שבעל הטור תפס דבריו ומ"מ לא עדיף מלקותא שיגיע המראה בלובן עצמו אפילו התחיל המראה מבחוץ דבלקותא בעינן שיגיע במקום חריץ עצמו וא"ת א"כ מה נעשה בלובן שהרי החריץ כבר הוא לבן מה בכך היכ' דא"א א"כ כולה חשבי' לקות' אף שאין ניכר השינוי מראה מ"מ מאחר שנהפך כל הכוליא לשינוי מראה אפי' אם שוה ללובן הכוליא טריפה אבל לפי דעתי א"א שלא ישתנה ג"כ הלובן של כוליא במקצת:

דין כוליא שהקטינה מחמת חולי בבהמה דקה כפול טריפה יתר מכפול כשרה ובגסה כענבה בינונית טרפה יתר מכאן כשרה ואם קטנה בתולדתה כשרה ואם הקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הקטינה טריפה ואם אינו כווץ אלא שהוא כמידת כולי' כשרה:

מסקינן כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית וכ' הרא"ש ואיסורה דאורייתא הוא עד ועד בכלל וכפול וכענבה טריפה ולשון שהקטינה משמע שהיתה גדולה והקטינה וניכר החיסרון במקומה אבל קטנה בתולדות' כשרה ודבריו הן דברי הרשב"א שכ"כ בשם הרמב"ן ולאפוקי מה"ג שכת' להקל ומ"ש קטנה בתולדות' כשרה כ"כ הרשב"א וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד וכתב הטור מראיתה מוכח' עליה גם זו מדברי הרשב"א הוא והר"ן כ' בביאור וז"ל והיכי ידעין אי הוה מחמת חולי או לא כי חזינן שהקרו' שלה כווץ בידוע שמחמ' חולי הוא בא ואם אינו כוון אלא שהוא עשוי כמדת כוליא מוכחת מילתא שתחלת ברייתא היתה כך וכשרה והכל בו כ' לעי' דעת הראב"ד הכשיר קטנה בתולדות' ופוסל שהקטינה מחמת חולי הוצרכנו לומר ניטלו הכליות דכשרה ר"ל שנבראת כך חסרת הכליות שאם ניטלה ע"י חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדו' מקומן ולבדוק אם הכיס שלהן מלא חלב ואין שם כי אם החוטי' בלבד אז ניכר שזה תחלת ברייתא וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקו' רק ניכר שהיה לה כליות אלא שנימוסו וטריפה ע"כ וה"ה חסירה באחת שצריך לבדוק לפי דבריו דהא הקטינה דקאמר אפי' באח' משמע ועוד מ"ש מלקותא דאמרינן לעיל אפי' בא' וה"ה הכא ול"נ דהא ניטל קתני במתני' דכשרה וכל ניטל דוקא מעש' ב"א או ע"י חולי הוא כאשר כ' הרמב"ם להדיא כל אבר שנ' בו ניטל טריפה אינה נאסרה אלא ע"י שנחתך אבל אם נבראת חסרת אבר אינה טריפה וא"כ מ"ש לעניין כשרות א"ו שניטל כשרה אפי' ע"י אדם או ע"י חולי הוא חוץ מלקותא ואפי' מאן דפליג על סברת הרמב"ם וחולק על כללו מ"מ א"א שיפרש ניטל דקאמר דוקא נבראת חסירה ולא ע"י חולי ומה שמתמה איך תחזור להכשירה למה לא תחזור מעצמה מאחר שאינה בידי אד' כמו שמכשירין דאינקבה וסביך בבשר אף שקודם סיבי' היתה טריפ' ודוקא בידי אדם אינה חוזר להכשירה כמ"ש לקמן בפ' ב"המ גבי צומת הגידין והא דאמרינן בדקה עד כפול בגסה עד כענבה כ' מהר"י קאר"ו בשם מהר"י חביב כענבה בינוני שמעתי אומרים כי כולית בהמ' גסה עשייה חתיכות חתיכות נפרדות קצת זו מזו ואחת מהן נקראת ענבה הכורני כי ראיתי בפי' חולין לתר"י מפ' ענבה פייגו"ן בלע"ז והם עגולים קצת וארוכים ודומים לצורת כוליא ולפ"ז ראיתי שנ' שענבה היתה גדולה בזמנם יותר מפיל שאין זה כן עתה ויש קצת ראייה לפ' זה מ"ש בדין הטחול וטחול של עוף עגול כענבה ע"כ והנה בודאי ענב' הוא כפשוטו כדעת רוב המחברים שכתבו סתמא ולא פי' בו כלו' ואין זו תימא שפירש של שבע' מינים שנשתבח' בהם א"י שהיו משוכי' בגדלת' לפי הטבע של עתה שהרי קבלה בידינו מבעלי התו' שזית הוא שיעור חצי ביצה תרנגולת אע"פ שאין עתה בנמצא שיהא זית דומה לחצי ביצה כלל וכלל לא אלא שנשתנו:

דין אם נמצאו ג' כליות כשר ואם יש ג' ויש לקותא באחת ג"כ כשר ובעוף אין טריפות בכליות כלל:

כתב הרי"ף והרא"ש אחריו והיכא דמשתכחין תלת כולייתא כשרה דאמרינן כל יתר כנטול ותנ"ה ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת ג' ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ונרא' בעיני שאפי' יש ג' כוליות ויש לקותא בחדא דלא מיטרפא בהאי כוליא היתירה ולא אמרי' מאחר שניטול כשרה ואפ"ה בלקותא מטרפין אפי' באחת משום דכאי' לה טפי מאילו ניטלה הנה כי ז"א שהרי אות' הכולי' הג' אינו ראוי להיות כלל וחשבי' כחתיכות ואדרבא היא חסרון לגבי בהמ' שהרי פסולה לגבוה שלא נטרף בחסרון דידה ולא דמי ליתרת בריאה שיש בה כל דיני דריאה וכן עינוניתא דווררא היינו משום שהוא מחוברת לריאה ודיני כרואה מה שאין בכוניות ודוקא שכולן עומדי' בדרא חדא אבל אם הג' אינה עומד' בדר' ויש לקותא או שאר חיסרון באותן שנ' העומדות בדרא טריפה ואמרי' הג' הוא כחתיכת בשר בעלמ' וא"כ הוי לקותא בא' וכל הטריפו' האילו אין חילוק בין בהמה לחיה וגסה ודקה חוץ מבעוף וכ"פ הרמב"ם וכת' הרשב"א יש מגדולי המורים שהורו שאין טרפות בכליות של עוף אף שיש לדון ולאסור כבר הורה הזקן ע"כ וכן בטור ואף שבדיני הטחול כ' לא משגחינן בהוראת הזקן להתירו מ"מ כליות שאני שאף מהר"י מ' פסק להקל מטעמא אחרינא שאינה בכחול כאשר כ' האגור בשמו ופי' הטעם לפי שכליות העוף הם סגורים בעצ' ואין מגיע שם בני מעיי' ואין שום טרפות נוהג בהן ולכן אין להחמיר בו יותר מאילו ניטל ונחת' ע"כ דין דניטלה האם וניטלה השלחופית כתבתי בסי' מ"א:

דין ריאה שצמקה כולה אם הוא בידי אדם ממש כגון ששחטו לפניה בהמה אחרת טרפה ואם בידי שמים כגון שנבעת מקול רעם וברקים או שאגת ארי' וקול שחל כשרה והיכא שצמקה ואין ידוע ממה חוששין שמא בידי אדם וצריכה בדיקה והאידנא דאין בקיאין בבדיקה אסור אבל אם יש לת' שראינו ארי שרדף אחריה בפנינו או ששמע' שאגת ארי ואח"כ נמצא ריאה שלה שצמקה כשרה א"ל ששחטו אותה מיד שאז אין לתלות בפחד דארי כי בשעה קלה בזו א"א שצמקה מפחד זה:

פיסקא חרותה בידי שמים כי' ת"ר איזהו חרות' כל שצמק' ריאה בידי שמים כשרה בי"א טריפה רשב"א אף בידי כל הבריות ופרש"י בי"ש כגון שנבעתה מקול רעם וברקים בי"א שהבעית' אדם פ' כגון ששרטו אחרת לפניה או כיוצא בזה בידי הבריות שאגת ארי וקול שחל וס"ל לרשב"א דבידי כל הבריות הוי כבידי אד' ולא הד' בריא וכן מפ' בגמ' וא"כ הוי הכל בי"ש חוץ מבידי אד' ממש וכ"ד הרי"ף והר"אש אחריו שהביא' דברי ת"ק לחוד כפשוט' דבי"ש הכל שרי רק ב"א ממש הוא דאסר וכ' הרשב"א דאע"ג דקי"ל כת"ק דא' צמק' בידי הבריו' כשרה היכא נמצאת שצמקה הריאה חוששין לה שמא בי"א וצריכה בדיקה כדח' בעובדא דרב"בח אלא מיהו היכא דרדף אחריה ארי לפנינו או ששמעה שאגת ארי וקול שחל או רעמים וזועות ושרטוה ונמצא שצמקה הריא' שלה צ"ע כיון דאיכא קמן מידי למיתלי תלינן א"ל תלינ' והאריך בדבר ועמד בספק ול"נ דליכא ספיקא בדבר אטו בכדי אמרה הברייתא כל שצמקה ריאה שלה בי"ש כשר כו' אלא תלמודא הוא דפר' מנא ידעינן אסתם חרותה שבא לפנינו ועוד מתני' דקאמר אנו כשרות וקתני חרותה אם אין בה כשרות כלל אלא לעולם בספיקא עומדת דבדקינן א"כ מאי באלו כשרות יותר מבא"ט א"ו קמ"ל התנא דבכלל אלו כשר' הוא היכא דחזינן דשמעה קול רעם וברקים או שמעה שאגת ארי וראינו בה שנבהלה ונרתעת לאחוריה כדרך בהמות נבהלים וכ"ד הר"ן שכת' וז"ל משמע דבדיקה זו היכא דלא ידעינן אי בי"א אבל כל היכא דידעינן דבי"ש א"צ בדיקה והיכי דידעי' דבי"א אפי' בדיקה אי' מועלת כלל ומ"מ כ' הרשב"א אפי' את"ל דתלינן בשאג' ארי היכ' דשמע' שאגת ארי ושרטוה מיד לשעתה ונמצא שצמקה אין תולין בזה דהאי' אפשר דלשעה קלה כ"כ צמקה הריאה הא ודאי למפרע נפסל' ע"כ ויפ' כ' וה"ה אם ראינו שנבעתה מידי אדם ושחטוה מיד דלא מטרפינן משו' דבשעה קלה לא צמקה כ"כ אלא ספק הוא וצריך בדיקה כדמסיק ומנא ידעינן בקייטא מייתי משיכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנח לה גווייהו מע"ל אי הדרי בריא בי"ש היא וכשרה ואי לא טריפה והא דמשיכלי חיוורי משמע כלי חרס לבן ושחימי הוא כלי חרס שחור ל"א שחימי הוא של נחושת אבל רש"בא פי' משיכלי חיוורתי כלי חרס מצופ' באבר ושירמי הוא של חרס ואינו מחופה באבר והרמב"ם כ' בזמן חום מושיבי' אותה בצוננים בכלי שהמים מתמצים מגבו כדי שישארו קר והיפך בימות החמה וכ' עליו מהר"י קאר"ו משמע שהוא מפ' משיכלי חוורי היינו שהם עשוים מטיט לבן שעושין ממנו במצרים קיתוניות ששותין בהם וימות החמה שהמים מתמצין מגבן וע"י כך הן קרין ע"כ ובעניין הקרירי ופשורי כ' הרשב"א בשם העיטור ש שקיבל מר"ת בתשו' שהשיב לו שאין חילוק ביניהן כי הקרים בימות החמ' שעמד' מעט בבי' הן חמין כמו פושרין דימות הגשמים וצריך שיהיו פושרי' כל מע"ל וכ"כ הטור ומאחר שאין אנו יכולים לעמוד בבדיקה בעניין הפושרים שהיו מסופקים גם בענייני הכלים יש כמה פירושים ומי יודע להכריע ביניהן ע"כ אין להכשיר שום ריאה שצמקה כולה או רובה אפי' אינה יבשה שנפרכה בציפורן וכ"מ והיכא שצמקה אונא שלימה כ' בסי' ע"ב.

דין גלודה שניטל עורה מחמת חולי או ביד אדם טריפה ואם נשתייר כסלע על פני כל אורך השדרה וסלע על כל פרק ופרק ובסלע על מקום טיבורה כשרה ואם ניטל מקום כל השדרה או מקום כל פ' ופרק או מקום טיבורה והשאר כולו קיים אסור אבל אם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל מקצת ראשי הפרקים כשרה בשכל העור קיים:

פיסקא הגלודה כו' אמר מר אם נשתייר בו כסלע כשר' היכל אר"י א"ש על פני כל השדרה כולה ומפרש ר' נהורא ברוחב סלע ע"פ כל השדרה כולה רבב"ח אמ' ראשי פרקים ר"א ב"אל משום ר"א בר' ינאי אמ' מקום טיבורו בעי ר' ינאי ב"י נוטל מקום השדר' וכולו קיים מאי תיק"ו א"ר כל העור כולו מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות ור' יוחנן אמר אפי' עור בית הפרסות נמי מציל בגלודה בעי מיניה ר' אסי מר"י עור בית הפרסות מהו שיציל בגלודה א"ל מציל א"ל לימדתנו ר' אילו שעורותיהן כבשרן עור בית הפרסו' א"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה כתב הרי"ף הא מילתא לא איפסיקא בה הלכתא בהדיא ואיפליגו בה רבוותא בה"ג פסק הלכה כרב ואמ' דהדר ליה ר' יוחנן לגביה דרב ואנן לא אשכחינן ליה לר"י דהדר ליה לגביה דרב אלא ר"י עומד בשיטתו כו' עד אלא הדרינן לכללא דק"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דכולהו ס"ל דעור בית הפרסות אינו מציל בגלודה וליכא מ"ד מציל אלא ר"י יחיד אצל רבים ולית הלכת' כוותיה וכיון דשמואל ור' ינאי ורבב"ח כולהו ס"ל דלאו כל העור מציל בגלוד' אלא עור מיוחד אע"ג דרב ור"י קיימי בחד שיטתה הוו להו תרי לגבי תלתא והו"ל כיחיד אצל רבים ואי אמרת נעביד כרב ור"י דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ושמואל ור"י הלכה כר"י ורבב"ח ור"י הלכה כר"י דרביה הוא הא קי"ל דר' ינאי ור"י הלכה כר' ינאי דרביה דר"י הוא הלכך הויא לן הא מילתא ספיקא ונקטינן בה לחומרא וחזינן דשמואל מחמיר מכולהו הלכך לא מכשירינן לה לגלודה אלא כדאישתייר בה רוחב סלע על פני כל השדר' כשמואל ע"כ וכ' הרא"ש מדברי הרשב"א ודבריו תמוהין כי הוא דחה דברי רב ור"י בשביל ר' ינאי ואלמלא ר' ינאי היה פוסק כרב ור' יוחנן ושוב פסק כשמואל אם הועילו דברי ר' ינאי לדחות דברי ר"י ורב לא יועילו לו לדחות דברי שמואל ורבב"ח ובספרי' שלנו לא נמצא ר' ינאי אלא ר"א בר ינאי אם כן ראיות רי"ף דחויין הלכתא כרב ורבי יוחנן דלא בעי מקום מיוחד לשיור העיר ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ודברי רבי יוחנן שאמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה עיקר הם דמכח הך מילתא פסק רבא לקמן בפ' בהמה המקשה כריש לקיש גבי גידין שסופן להקשות משום דהדר ביה רבי יוחנן לגבי ריש לקיש ואמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה ובעל העיטור פסק כרבי ולא ידעינן טעמא והרמב"ם ז"ל פסק דבעינן מקום כל השדרה ומקום ראשי פרקים ומקום טיבורו ולא מסתבר כלל דאי גרס רבי ינאי ומכח זה דוחה דברי רב ורבי יוחנן אם כן יפסוק כרבי ינאי ואם אין גורס רבי ינאי אם כן מילתא דפשיטא היא דהלכה כרב ורבי יוחנן וכן עיקר ואיני יודע מה דחייתו אפילו אי גרסינן רבי ינאי והלכה כמותו מנא לן שהוא חולק על שמואל ורבה בר בר חנה שמא בא להוסיף דאף מקום טיבורו מעכב שאם ניטל מקום טיבורו וכולו קיים שיהא טריפה כפירש הבעייא דלא איפשיטה ואזלינן לחומרא וכפסק העיטור ואף שהרב רבינו משה ב"מ גופיה פסק להקל מ"מ איכא למימר דשמא הוא לא גריס רבי ינאי אלא רבי אליעזר בר ינאי ואדרבא איכא תלתא לגבי תרי ועוד שמא הלכה כרבי ינאי בר ישמעאל דפסק ככולהו ומ"ה קאמיבעייא ליה ניטל מקום השדרה כולה מהו וכן כולן ואם כן אזלינן בכולהו לחומרא וכן דעת הר"ן כדברי הרב רבינו משה ב"מ בזה שפסקינן בכולהו להחמיר ואפשר אף דעת הרי"ף כן ולא פסק כשמואל אלא להחמיר אף נגד ר' ינאי אבל כ"ש דאזלינן נמי לחומרא כאינך אמוראי כרבי ינאי ורבה בר בר חנה שישאר רוחב סלע בראשי פרקים ובמקום טיבורה מוכל מקום מה שדעת הרמב"ם בהך בעייות להקל לא מסתבר כלל וכן תמהו עליו הרא"ש והרשב"א לא כדפרישית ומ"ה צריך שישאר כרוחב סלע על פני כל אורך השדרה וכן בראשי פרקים ובמקום טיבורו ואם ניטל באחד מהן אפילו כולו קיים טריפה ומכל מקום נראה דוקא ניטל כרוחב סלע ע"פ כל אורך השדרה וכן ברוחב סלע על כל שאר המקומות אבל בציר מרוחב סלע באותן המקומות לית קפידא אף על פי דבעינן כל רוחב סלע באותן המקומות היינו שניטל כל העור ובאותן מקומות באנו להציל הוא דבעינן שישאר כל רוחב סלע כדי להציל מגלודה אבל היכא שלא ניטל עורה אלא מאותן מקומות בעינן כל רוחב סלע וכן פסק הרשב"א ועיקר:

דין עוף שנפל לאור ונחמרו מעים אם ירוק פסולים אדומי' כשר כפי שיתבאר לפנינו ודין דנחמרו נוהג דוקא בעוף ולא בבהמה והיכא דנפלה לאור א"צ בדיקה אם נחמרו או לא:

מתני' א"ט בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הכתה חולדה בשיניה שאין בה דרוסה על מקום שעושה אותה וה"ה כל נקב שנמצא בגלגולת כך הדין ניקב הקורקבן ונקבו הדקין נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין פסולין אדומי' כשרי' פרש"י נחמרו ונתכוצ' מל' חמרמרו מעי לאו דוק' שאם לא נתכווצו שאין פוסל בהן שנוי מרא' אלא שמתוך תחילת הכיווץ בא השינוי א"כ אפי' לא ניכר בהם שום כיווץ טריפה דשמא חזר לקדמותה ומ"מ לא הדרא בריא כל זמן שנשתנ' מראה ובמר' פי' נחמרו נתחממו עד שנשתני' מראיתה דרסה וטרפה בכותל כו' כבר פי' לעיל בסי' ס' (אמר המעתיק אינו לשם רק בסי' ס"ב הזכיר זה אפס קצתו וצ"ע) פסק הרמב"ם הא דנחמרו מעיים אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה וה"ט לפי שעור הבהמה ק' ומגין וכ"ד הרמב"ן מדאמרינן גבי ריאה דאינה לא לינפיל ולא ליחמיר הואיל ורוב צלעותיה מגינ' עליה וליכא להקשות אמאי לא תני גבי יתר עליהן בעוף לפי שלא מנה אלא טריפות דשייך בעוף ובבהמה כגון נשבר העצם ולא ניקב קרו' של מוח דלשניהם יש קרום ועצם זה נטרף בשבירת עצם וזה עד שתנקב הקרום אבל טריפות דנפילת אש לא שייך בבהמה לפי שהעור ועובי הצלעות מגין עליה וגם בני מעיה קשין ליחמר טרם יחמרו מנפילת האש את עורה ואת בשרה ישרוף וכ' הרא"ש וז"ל ובה"ע ז"ל כ' דרך פשרה דעוף מכיון שנפל לאור צריך בדיקה לפי שאין לו עור וקרוב לדבר שנחמרו יעיו אבל בהמה אין חוששין לה אבל אם ודאי נחמרו גם היא נטרפה בכך ואין אילו אלא דברי נביאות א"ו נראה דלא שייך בבהמה דא"כ היה לו לשנותו אצל טריפות דבהמה כי שם שנה עיקור הטריפות וכו' והנה אני אומר אף שרבו החולקי' כמ"ש הא"ז בשם ראבי"ה דה"ה דהאי טריפה שייך נמי בבהמה אם אירע כך חלא תנא עוף משו' דשכיחא דנפלי לאור וכ"כ ר"י בר יצחק והרשב"ם וכ"כ המרדכי משום רבי שבט וכ"ד הרשב"א והר"ן אכן נראה בעיני דדעת הרמב"ם עיקר מאחר שאמרו בהדיא א"ט כו' מסתמא דוקא בעוף ולא בבהמה קאמר אם לא מה שתני להדיא נמי גבי בהמה כגון נקובת הושט כולו מנ"ל להוסיף בטריפות גם אין לומר דמשו"ה תני גבי עוף דמילתא דשכיחא הוא אדרבה הוא דגבי עוף מילת' דלא שכיחא היא כמ"ש הרא"ש לקמן כי מיד שתפול לאור תפרח ותצא ואם נשרפו כנפיה שלא תוכל לפרוח א"כ תשרף במקומה ועוד שלא מנו חכמי' אלא ח' מיני טריפות ולא קא חשיב ט' מינים דהיינו חמירת בני מעיים וא"ל שבכלל נקובה היא הא תני נמי דרוסה שהוא נמי האדמת בשר שכנגד בני מעיים אע"פ שבכלל נקובה היא אלא מאחר שבשינוי באה המכה הוי הענין בפני עצמו ה"נ גבי חמירת בני מעיים כ' הר"ן היכא דנפלה לאור ולא ידעינן אם נחמרו בני מעיה אם לאו צריכי' בדיקה ואי ליתה קמן למיבדקה סתמא אסורה והביא ראיה מדאמ' בגמ' אין ריאה לעוף ליחמר וההיא ודאי בסתמא קאמר דאילו היכא דנחמרה הא קמן שלא הגינו צלעות עליה אלא אם נפלה לאור דא"צ בדיקה ע"כ ולפי מ"ש לקמן בשם הרא"ש דאין ריאה לעוף אפי' נפלה לאור ונשתני' א"כ אין ראייה כלל וכ"נ עיקר מדא' נפלה לאור ונחמרה כו' משמע דאין בה טריפות כלל בנפילתה לאור כ"א בנחמרו אחר הנפילה דאל"כ אמאי לא תני נפלה לאור לחוד כמו שתנא במתני' בר"פ דרוסה לחוד ולא נדרסה והאדים הבשר א"ו לא שייך למיתני משום שמיד כשנדרסת נטרפה מספק שמא האדים הבשר עד שתיבדק להוציא אות' מספק איסור משא"כ בנפולה שאינ' נאסרה אפי' מספק א"ל שראינו שנחמרו בני מעיה ובפרק מאחר דלא שכיח' שיחמרו בני מעיה כי מיד שתיפול לאור תפרח כו' כדפי' לעיל ונחזור למשנה דרסא וטרפה בכותל או שריצצת' בהמה והיא מפרכס' שהתה מע"ל כשרה ומ"מ צריכה בדיקה וכבר כתבתי לעיל (בסימן ס"ח) בדין הנפילה דאין אנו בקיאין בבדיקה וצריכה הליכה ד' אמות:

דין עוף של מים כגון אווזי' וכיוצא בהן אפי' לא ניקב העצם אלא כ"ש טריפה ועוף של יבשה אם הכתה חולדה על ראשה פ' שנשכתה ויש לחוש שמא ניקבה קרום מכניס ידו לתוך פ"ו ובודק אם יוצא המוח דרך הנקב טריפה ואם לאו כשרה או מניח אצבעו בצד הנקב ודוחק אצבעותיו אם מבצבץ טריפה ואם לאו כשרה ודין קורקבן אם ניקב הבשר בלא כיס או כיס בלא בשר כשר עד שינקבו בו שניהם ודוקא שינקבו זה כנגד זה אבל זה שלא כנגד זה כשר והא דניקב עור החיצון דכשר היינו מחמ' חולי אבל מחמת מחט טריפה:

פיסקא הכתה חולדה על ראשה כו' איתמר רב ושמואל ולוי דאמרי תרווייהו מכניס ידו לפנים אי מבצבץ ועולה טריפה ואי לאו כשרה כ' הרי"ף פי' שמגיע אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו פי' דוחק אצבעותיו שם אם נקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב ואי לא בצבץ המוח בידוע שלא ניקב קרום של מוח פי' אחר מכניס ידו לתוך פיה ובודק אי מבצבץ ועולה טריפה רב שיזבא בדיק בשימשא פי' לראות נגד השמש אם יש שם נקב רב יימר בדק במיא פירש"י היה מוציא כל המוח מן הקרום וממלא הקרום מים אם יוצאים דרך מכה בידוע שניקב הקרום א"נ מכניס בנקב העצם מים וחוזר ומוציא אם נתלבן בידוע שניקב ונתערב המוח בהן שהוא לבן ר"א בן יעקב בדק בגילא דחיטת' פירש"י מוליכו על הנקב לראות אם יחגור בקרום אלא שצריך לפתוח גולגולת תחלה ורי"ף פי' מייץ בגילא דחיטת' והתניא לוי טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן בעוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח התם בעוף של מים דהואיל וקרומו רך אמר רב שיזבי והני אווזי דידן הואיל ושכיחו במיא כעוף של מים דמיא וכל שכן בר אווזות והאידנא אין לבדוק אלא בבדיקות היד שמניח אצבעו כו' וכהני ב' פירושי' שפי' הרי"ף ולא בע"א כלל וכן הרמב"ם והטור לא הזכירו אלא הך בדיקה דמניח אצבעו כו' והא דניקב הקורקבן פשיט בגמ' בשם ר"ה שאם ניקב הבשר בלא כיס או הכיס בלא בשר או אפי' ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה כשר והא דניקב עור החיצון כשר דוקא מחמת חולי אבל מחמת מחט טריפה דלא גרע ממחט שנמצא' בחלל הגוף א"ל שתחוב עדיין בפנינו וראש המחט הוא יוצא חוץ לבטן כדפרי' לעיל (בסימן ע"ז) גבי ובקוץ עד שתינקב לחלל ומספקא לא תלינן במחט וכשרה ואם ניקב מבפני' עד שניקב כמעט כל הבשר אלא מיעוט בשר סמוך לחוץ נשאר אפ"ה כשר כמ"ש מהרא"י אבל מ"מ אם ניקב כולו אלא שהשומן סותמו ל"נ שיהא כשר כמ"ש לעיל בשמעתא דחלב טהור דסותם (בסי' נ"ב) שניקבו ואם יש עליו קורט דם או הודח הכל כתבתי גבי המסס וב"ה שניקבו לחוץ סימן ס"א:

דין נפלה לאור ונשתנו כגון לב וכבד וקורקובן שדרכן להיות אדומים נשתנו ונעשו ירוקים או המעיים שדרכן להיות ירוקי' האדימו טריפה אפילו במשהו ואפי' לא הגיע לחלל חוץ מכבד שר שדוקא כשהוריקה נגד בני מעיים או נגד מרה הוי במשהו אבל הוריקה במקו' חיותה אינה במשהו אלא צריך להוריק כנגד כ"מ חיותה:

פיסקא ירוקין פסולין וכו' א"ר יוחנן וכו' שיעור ירוקתו כשיעור נקובתו מה נקובתו במשהו אף ירוקתו במשהו כ' הרא"ש יש להסתפק אי לגמרי בעינן שיעור נקובתו דהיינו עד שתעבור הורקה עד חלל הלב ובקורקבן עד שתעבור הקורקבן והכיס א"ד כולי האי לא בעינן דכיון דשל' ביה מכוות האש ונהפך לירקון ודאי יעבור עד בית חללו מידי דהוי אזיהרא דמקלי קלי וכו' עד ויש לברר ספיקא זו מהא דאמר ריב"ל כבד שהוריקה כנגד בני מעיים בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיי' וסתמ' דמילת' מיירי שבני מעיי' הם לפנינו ורואין אנו אותה שלא הוריקו ומאחר ששלטה מכוות אש בכבד ודאי סוף בני מעיי' להאדי' דאכתי לא מיגלי בהתייהו פי' חרפתן דאי מיירי דליתינהו לבני מעיים לפנינו אמור' יש לו לפרש דבריו כ"ש בעיא שלו א"ו מדלא פי' מיירי אף בדאיתינהו קמן ולא נשתנו והדברים ק"ו מדמהני ירקות דכבד להורות על לקות דבני מעיים שכנגדן וחזינ' להו כאילו נשתנו כ"ש באותו אבר דחזינן ליה דהוי כאילו ניקב מעבר לעבר וכל דבריו הן דברי הרשב"א ואף שיש להשיב דלמא הא דרי"יבל דהוריקה הכבד מסתמא איירי שאין הבני מעיים לפנינו דאי איכא ליבדקו בני מעיים גופא ומ"ה לא היה צריך לפרש דבריו אף שהוא אמורא דסמיך אמילתא דפשיטתה אלא שמ"מ נראה דבריו מדקאמר שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן מה נקובתה במשהו כו' משמע בהא לחוד הוא דמדמי לנקובה דאל"כ הול"ל סתמא שיעור ירוקתן כנקובתה דהוי משמע דבכל מילתא מדמינן להן א"ו דהא מילתא לחוד הוא וגדולה מזו נר' אפי' מה דאיבעאי לן לקמן הוריקה הכבד כנגד בני מעיים מהו והשיב רי"בל דטריפה נמי איירי אפי' הוריק' הכבד במקצת וכ"פ הא"ז וז"ל ושיעור ירוקתו במשהו אע"ג דניקב הכבד כשר מ"מ כיון שהוריק' הכבד איגלאי לבהמה חרפתא וחיישינן אף ללב ולקרקבן ולמעיים אע"פ שעדיין אין ניכר בהם ועוד יש לחוש שמ' סופו לינטל כולו ומכאן יש סמך לדברי הגאונים המטריפין כשניקב חצר הכבד דחיישי' שסופו לינטל כל הכבד דמטרפי' כשהוריקה הכבד כשיעור נקב משהו דאסרו תחילתו משום סופו ע"כ וכן במרדכי ורבים תמהו עליו א"כ לפי דבריו מאי איריא כנגד בני מעיים אפי' שלא כנגד בני מעיי' נמי איכא למיחש דסופו לינטל כולו ואיפשר דס"ל דקים להו דאין סופו לינטל כולו אלא בהוריקה כנגד בני מעיים דוקא עכ"ל מהר"י קאר"ו ואני אומר שבלא טעם וסברא הוציא דבר זה מפיו ונראה בעיני לפרש שכך דעתו שמ"מ הירקו' שלו כשהתחיל להוריק אפי' במשהו הולך וגובר אלא דלא ידעי' לאיזה צד יתפשט ירקותו אם דרך עוביו מעבר לעבר ואז יתפשט ג"כ לבני מעיים ואם נאמר שלא יתפשט הירקות מעבר לעבר דרך עוביו א"כ מסתמא יתפשט לצדדין בכל הכבד כולו ויהיה כאילו ניטל כולו כ"ה ישוב דעתו בעיני ולא היה צריך לכל זה אלא שהורי' הכבד אפילו במקצת כנגד בני מעיים אמרינן סופו שיגיע לבני מעיים ומתחילה חשבינן כאילו שרף וטריפה (אמ"ה יש כאן ט"ס חסרון מה ונ"ל להגיה כ' הרשב"א אם הוריק כנגד המרה או כנגד מקום חיותא שהיא אסורה ולא כו' עיין בטור סימ' נ"ב) ול"נ דבשלמא כנגד המרה אמרינן אפילו הוריק במקצת חשבינן כאילו ניקב המרה כמו הוריקה כנגד בני מעים ולא מחלקי' התם כנגד בני מעיים הכבד דקה מש"כ במקום מרה שהיא עבה אף שנסתפק בזה בחידושיו מ"מ הכריע לאיסו' אבל במקו' חיותא מא"ל דהא אפי' ניקב לשם הכבד כשר לכ"ע אלא שצ"ל שהוריק ברחבו כשיעור שאם תחשב כל מה שתחת ההורקה כאילו ניטל הכזי' במקום חיותה וטריפה אפ"ה ל"נ כמ"ש לעיל בסימ' י"ז דאפי' ניטל כזית במ"מ ובמ"ח או יבשה והכבד כולו קיים דכשר' לענין הלכה אף שלא מלאני לבי לעשות מעשה כמ"ש לעיל ועיין מ"ש בת"ה הארוך כת' הרמב"ם בפ"ז עוף שנפל לאו' והוריק לבו או כבדו או קורקבנו או שהאדימו בני מעיים שלו אפי' כ"ש טריפה שכל הירוקי' שהאדימו והאדומי' שהוריקו מחמ' האור בעוף ה"ה כמי שניטלו וטריפה מ"מ מ"ש אפי' במשהו אינו מחוור בעיני שלא אמרו במשהו אלא במקום שהנקב פוסל בו וכמ"ש שיעו' ירוקתן כשיעור נקובתן אבל כבד שאין הנקב פוס' בה אין ירוקתן במשהו אא"כ הוריקה דוקא כנגד מרה אבל שלא כנגד מרה ושלא כנגד בני מעיים אלא במקום חיותה לא עד שהוריקה כנגד כ"מ חיותה שאם ינטל כ"מ ירקותה תהא תלושה ממקומה ואפשר שלזה כיון הרב ז"ל אלא שה"ל לפרש עכ"ל א"כ משמע להדיא דאף הוא לא כ' שניטל הכזית במ"ח שהוא טריפה אא"כ שיהיה שיעו' רוחב הירקותו כנגד כ"מ חיבורו שתהא תלושה לגמרי ואז בדין שהוא טריפה דלא מכשירין לעיל (בסי' י"ז)נדלדלה הכבד כולה ממקום חיבורה אלא שעדיין מחובר' בטרפשא אבל הוא איירי במ"ח דהיינו בכ"מ חיבורה וכן עיקר וכשם ששיעור ירוקתה במשהו כך שיעור אדמותה בבני מעיים שדרכן להיו' ירוקות דלקמן (בסי' צ"ו) נמי במשהו ומה שתפס ר' יוסי בר יהושיע ירוקתה כולו לישנא דמתני' נקט וכ"פ המרדכי:

דין הא דפסלינן בשינוי מראה של בני מעיים דווקא כשידוע שנפלה לאור אבל אם לא ידוע שנפלה לאור נשתנו כשרה ובארנו דאפילו נפלה לאור והוריקה הריאה אינו פוסל כי אין ריאה לעוף ובארנו דלענין נפילה מן הגג אין חילוק בין עוף לבהמ' לגבי ריאה:

פסק כתב הרא"ש והא דמטרפין בשינוי מראה של מעיים היינו דוקא היכא דידעינן שנפל לאור אבל היכא דלא ידעינן שנפל לאור וחזינן שנשתנו בני מעיי' לא תלינן בנפולת האור דמילת' דלא שכיחא אלא תלינן בשינוי הטבעים שפעמים מחמת רוב שומן או רוב כחש משתנית וכו' ע"ש עד וראייה לדבר מדקא אמרינן לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב וקרקבן וכבד ולא הזכיר הריאה מ דאמרי' לקמן אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמיר ומשמע אפילו נשתנית הריאה לא טרפינן לה דכיון דצלעו' מגינות עליה תלינן השינוי בדבר אחר ולא בנפילת האור ואע"ג דידעינן דנפלה לאור כ"ש היכא דלא ידעינן דנפלה לאור דלא פסלינן בשינוי בני מעים ואין לפרש הא דאמר לקמן לא ליחמיר ר"ל א"צ לבדוק הריא' אם נשתנית דמסתמא אמרינן כיון דרוב צלעות מגינות עליה לא נשתנית אבל אי חזינן דנשתנת טרפה דא"כ ה"ל לימנות ריאה בהדי לב וכבד וקורקבן דהא מתני' איירי בנפלה לאור בודאי ונחמרו כו' ומדלא מני דריאה בהדייהו אין שינוי פוסל בה אפי' נפלה לאור ע"כ והנה מ"ש היכי דלא ידעין שנפלה לאור דאין פוסל בשינוי מראה הוא דעת הרמב"ן ואין לו ספק בזה דא"כ לא הו"ל למיתני במתני' נפלה לאור אלא נחמרו בני מעיה לחוד כי דוחק הוא לומ' שבא לאפוקי בהמה שנחמרו בני מעיה וידעינן בבירור שלא נתלה מעולם לאור וכ"פ המרדכי וז"ל מעשה בא לפני רבינו שמחה בתרנגולת שהוריקה והורה אם אין ידוע שנפלה לאור מותר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן לומר שמא נפלה לאור אלא ה"ה לא נפלה דכל היכא דמצינן למימר דלישנא דמתני' דוקא אמאי אית לן למימר לאו דוקא הוא הלכך לעולם לא הוי סימן טריפו' אא"כ ידוע שנפלה לאור וכן הורה הדבר ר"א ממרונ"א וכ"פ הר"ן ואל תשגיח בפשרת הקאר"ו בלי טעם וראייה ומ"ש הרא"ש נמי הא דאמרינן אין ריאה לעוף לא ליחמר כו' דאפי' נפלה לאור ונשתנ' קאמר דאין לחוש יפה כ' ל"מ לפי מה שפי' לעיל דאפי' נפלה לאור א"צ לבדוק אם נשתנו מראיה א"ל שכבר ראו שנשתנו א"כ פשיטא הא דקאמר אין ריאה ליחמר היינו אפי' נפלה ונחמרה קאמר אלא אפי' לדעת הר"ן שמצריך בדיקה מ"מ לא יתכן לפרש הכא אין ריאה לעוף ליחמר שצריכ' בדיקה קאמר כפירש"י דזה דבר תימא מאחר שבלא"ה צריכה לבדוק כל בני מעיה בעבור הנפילה כמ"ש הר"ן גופא והריאה שלפנינו ומחובר עמהן לא ליבעי בדיקה גם לישנא דלא ליחמר לא משמע הכי דלפי' הו"ל לא ליפול לאור ולא להזכיר ולא ליחמיר ואפי' לפי דעת המרדכי שפי' הוא דקאמר אין ריאה לעוף לא ליפול ולא ליחמר חדא מילתא עיין בב"י סי' נ"ח שם תמצא ובודאי שהוא גריס אין ריאה לעוף לא ליפול וליחמר וחדא מילתא הוא מ"מ ק' שלא ה"ל להזכיר אלא ליפול לחוד ותו לא ולענין ליפול נר' מאחר שתלוי זה בגירסת הספרי' מנ"ל להקל לחלק בין בהמה לעוף לענין נפילה מן הגג וכן דעת הטור שלא חילק בנפילה כלל בין עוף לבהמה גבי ריאה:

דין לב וכבד וקורקבן אפי' הוסיפו באודם וכן הירוקים אפי' הוסיפו בירק' כשרה וירוקים שהאדימו ושלקו' וחזרו והוריקו או אדומים שהוריקו ושלקום וחזרו והאדימו כשרה ואדומים שלא הוריקו ושלק' והוריקו או ירוקי' שלא האדימו ושלקו והאדימו טריפה ובארנו דבני מעיים מותר לאכול צלויים ולא חיישינן שמא אם היו מבשלין היו משתנים ולב וקורקבן שהוריקו טריפה בכל מיני ירוק אבל כבד של עוף שמן אינו נטרף אלא בירוק ככרתי:

ההיא תרנגולת דהוי בי ריב"ל אתא לקמי' דר"א הקפר ירוקי' הוה והכשרוה והא תנן ירוקי' פסולים לא אמרו אלא בלב וקורקבן וכבד תנ"ה באילו בני מעיים אמרו בלב וקורקבן וכבד ההיא תרנגולת דהוי בי ר"י ב"י אתא לקמי' דר"א א"ל אדומים הוו וטריפ' והא תנן אדומים כשרה אדומים שהוריקו וירוקי' שהאדימו וכ' הר"ן דכי תנן בלב וכבד וקרקבן אם אדומים כשרה היינו לומר אע"פ שהוסיפו באוד' כשרה וכן כה"ג כי אמרינן דירוקי' שהוריקו כשרה היינו לומר אף ע"פ שהוסיפו בירקות כשרה לפי שבמעט חום הם מוספים במראה ע"כ א"ר שמואל וכו' ירוק' שהאדימו ושלקו וחזרו והוריקו כשר' מ"ט קוטר' בעלמ' הוא דעייל להו וכ' הא"ז מספק' ליה לראבי"ה אי מיירי בעשן הנכנס לגוף ע"י שנפלה לאור וא"כ העוף והבהמה שוין או דילמ' בעשן הנכנס בעוף בכל יום מיירי שדרכן בלילה לשכון במקום עשן א"כ דין זה אינו נוהג בבהמות וראוי להחמיר בבהמה מספיקא היכא דנודע שנפל לאו' ע"כ והוא הולך לשיטתו דס"ל דדין נפילת אור ונחמרו בני מעייה שייך אף בבהמה אבל לפי מ"ש דלא שייך כלל דין נפילת אור גבי בהמה א"כ אין נפקותא בהך פירושא תו מסי' אמר ר"נ ב"י אף אנן נאמ' אדומ' שלא הריקו ושלקו והוריקו טריפה מ"ט איגלאי בהתייהו פי' חרפתו וכ' הרא"ש והא דלא קאמר ר"נ ירוקה שלא האדימו ושלקו והאדימו טרפ' והכי הו"ל דקאי אמילתה דר' מני דאיירי בירוקי' משום דמילתא דשכיח' נקט דרך האדו' להוריק ע"י שליק' וכו' כך דקדק בעל המאור ז"ל הילכך אני אומר דה"ה נמי אדומי' שהוריקו ושלקו וחזרו והאדימו כשרה והוא דנקט ירוקי' שהאדימו משום דאין דרך שלוק להאדי' כדפרי' ומילתא דשכיח נקט אבל אם אירע כך דחזרו והאדימו ע"י שלק מכ"ש שיש להכשיר דאין דרך שלוק להאדים וזה חזר והאדי' כ"ש דא"ל קיטרא עייל בהו דאי מחמ' לקותא לא יאדימו ע"י שלוק לעולם דאין דרך שלוק להאדים אלא העשן עובר בקל וחוזר לאדמומיתו אמר ר"א הלכך לא ניכול אלא בשלוק ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזיקינן ושרי לאוכלן צלוין והר"ן כתב וז"ל ובקצת ספרים הגי' בהיפך אדומי' שהוריקו ושלק' והאדימו כשרה אר"נ אף אני אומר ירוקים שלא האד' ושלקן והאדימו טריפה ולפי גי' זו י"ל דכי נקט אדומי' שהוריקו סירכא דמתני' נקט דקתני ירוקים פסולה אבל בין האדמומית בין הירקו' ניכר ע"י שלק או אפשר אף לפי גי' זו שאין השלק ראייה אלא לאדמומית ולא לירקות ולפיכך יש מי שמחמיר ואומר שמפני שינוי הנסחאות אין סומכין לעולם בשלק להתיר אלא לאיסור בין בירוקים בין באדומים ע"כ וכ"ה דעת הרשב"א בחידושיו אלא שבת"ה חזר מדבריו ואני אומר אף שיש לחוש לחלוף הגירסא היכא דליכא הכרח מן התלמוד ובפר' בחומרא ספיקא דאורייתא מ"מ בכאן יראה להקל דלפי גיר' הספרים וגי' הרי"ף הוא מובן כדברי הרא"ש ואף לפי גירס' אחרת מאן לימא לן דדוקא קאמר דילמא ה"ה נמי בירוקי' וזהו דבר המחוור כל היכ' שחזר למראיתו אחר שליקה כשרה בכל עניין וכן להיפך אם נשתנה אחר שליקה אפי' באדומים שהוריקו אין תולין בבישול אלא אמרינן איגלי בהתייהו וכ"ד הרמב"ם וראוי לסמוך עליו אפי' להקל בפרט בעניין זה שהי' חכם גדול בשכל ובטבע כ' הרשב"א והטור הביאו וז"ל כ' הרשב"א ב' מיני ירקות הן יש ירוק ככרתי ויש ירוק כביצה פי' כחלמון ויראה לי שהירקות הפוסל בכבד של עוף הוא הירק ככרתי שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שומן וכנ"ל שאין ירוקה פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי שכל המדבריי' כבדן ירוק ככרתי וכל שיש במינו מדברי ירוק אפשר שימצא לעיתי' גם בייתי ירוק כענין שהתירו יתרת שבריא' מפני שיש לעיתים מדבריות כן והר"ן כתב דברי הרשב"א והוסיף עוד בשם הרא"ה שאף בלב וקורקבן אין ירוק פוסל בהן אלא ככרתי שכל שהאש מוריק ככרתי הוא מוריק ע"כ וקולא גדולה היא זו דסתם ירוקה אינה ככרתי כדאמרי' לעיל (בסימ' ל"ט) גבי מראית הריאה וא"כ אם היה כדבריו ה"ל לפר' באיזה ירוקי' אמרו בשלמא לדברי הרשב"א ל"ק דלא חילק אלא בכבד לחוד אבל בלב וריאה פוסל כל הירקות ומשום כבד לחוד לא בעי לחלק ועוד שבכבד אין לחלק כ"א בעוף השמן אבל אם ידוע שכחוש הוא מסתבר שאין לתלות בשומן ומה שחילק עוד בבייתות שיש במינן מדברי שאין ירקות פוסל בהן וכו' מסברת עצמו בא להקל ול"נ דא"כ מנ"ל לחלק ולהקל במה שלא חילק התלמו' ועוד מאחר דשינוי מראית אינו פוסל אלא בנפלה לאור א"כ מאחר דאיכא ריעותא לפנינו למה לן לתלות בשינוי הטבע להקל ולומר שמא אף בבייתות אישתני:

דין דברים הכשרים בעוף נקובת הגרגרת ולא נחסר כאיסר או שנסדק' לארכה ונשתייר מעט למעלה ולמטה הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה טריפ' ניקב הזפק כשר וגגו של זפק דינן כושט ונאס' בנקב משהו וגגו של זפק הוא מקום שהוא מתחיל לימשך לצד הושט להיות מיצר והולך:

מתני' ואלו כשרות בעוף נקובת הגרגרת פי' ולא נחסר כאיסר או שנסדקה לאורכה פי' ונשתייר מעט למעלה ומעט למטה הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה טריפ' ניקב הזפק ר' אומר אפי' ניטל יצאו בני מיעיה ולא ניקבו נשתברו אגפיה נשתברו רגליה נמרטו כנפיה ר"יא אם ניטלה הנוצ' פסולה ת"ר מעשה בר' סימון ור' יהוצדק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כר' בזפ' א"ל הורו בטרפחת לאיסורא וכר' בזפק להיתיר' א"ד הורו בטרפחת להיתירא כר' בזפק וכר' בזפק לא ס"ל כך גרס רש"י וכן גרס ר"ת ומ"ה פסק בטרפחת לאיסור' משום דסלקא בתיקו. וכתב התו' והרא"ש אחריהם שהוא דבר תימא וכו' (עיין בתו' וברא"ש במקומו) עד וכן הלכה דניטלה הטרפחת שהיא האם כשרה אף בעוף ואמר רבא אמר ר"י גגו של זפק נידון כושט להיות נקובתו במשהו מהו גגו של זפק אמר רב ביבי מקום שנמתח עמו ופירש"י כל שנמתח עמו ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד ושט להיות מיצר והולך וכ"פ רשב"א ז"ל ומקו' שנמתח עם הושט ירא' שהוא מתחיל לשפע כלפי הושט ונעשה על הזפק ככיסוי על הקדירה והמרדכי פי' בשם ריב"א דהיינו כשמושך ביד אחת הושט ובידו השני המעיהי וצ' לצ' הקורקבן כל שנמתח מן הזפק עמו להושט וכן לדקין נידונין כושט וכמעי ליטרף במשהו והיינו מה שכנגדו למעלה אבל מה שתולה למטה אינו נמתח עמו והוא כעין כרס שלו שיש לו שנצים שפותח וסוגר בהם שהעליון נמתח ולא התחתון דהאי פירושא הוי חומרא טפי ומאחר שהוא כ' שהוא חומר טפי ל"ל לאבד ממונם של ישראל גם כל הפרשנים תפסו כפירש"י ועיקור כ' הטור וז"ל וכ' ב"הע דק"ל כר' אבל כ' בתשו' הגאונים מדקאמר גגו של זפ' נידון כושט שמא לא ק"ל כר' דאמר אפי' נטיל דהא איכא מקום דאפי' בניקב לבד טריפה ע"כ וכ' הרשב"א שהראיי' שכ' בתשובת הגאונים לא ק"ל כר' מדקאמר גגו של זפק נידון כושט אינה נכונה בעיניו דילמא ר' דוקא בשניטל למטה מן הגג והגג קיים ול"נ דטעמן של גאונים דכיון דאיכא מקום דאינקב טריפה סבר' רחוקה היא לומר דבמקום אחר כשרה אפי' ניטל כו' ומ"מ מדבריהם של הגאונים אנו לומדין דלית הלכתא כר' ע"כ וא"י מה צריכין הגאונים לראייה מאחר דאיבעיא אי ס"ל כר' בזפק או לא ולא איפשטיא א"כ אזלינן לחומרא דהלכה כת"ק וכ"פ המחברים:

דין בהמה או עוף שיצא בני מעייה והפך בהן והחזירן טריפה ואם לא הפך בה כשרה ואם נתהפכו מאליהן טריפה:

פיסקא יצאו בני מעיים כו' אמר רב שמואל ב"י ל"ש אלא שלא הפך בהן אבל הפך בהן טריפה פירש"י כשהכניסן לתוכן היפך עליונו לתחתונו או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה וזו למטה והרמב"ם כתב אפי' אם נתהפכו מאליהן טריפ' שא"א שיחזרו כמות שהיו אחר שנהפכו דכתי' הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות לאדם שאם נהפך אחד מהם מיד מת והטור כת' בשם הרשב"א שאפי' לא יצאו כלל ונמצאו מהופכין טריפה ואם קבלה נקבל אבל בלא קבלה מנ"ל להוסיף בטריפות ועו' מדקאמ' ל"ש אלא היפך בהן כו' ולא קאמר ל"ש אלא שלא נתהפכו אבל נתהפכו טריפ' וכ"ש היפך בהן אלא מ"ה לא קאמ' נתהפכו משום דלפעמים נתהפכו כשר כמו נתהפכו מבפנים ולא יבאו כלל לחוץ ולענין יצאו בני מעיים אין חלוק בין בהמה לעוף בכל מילי ההוא רומאה דחזא להאי גברא דנפל מאיגרא לארעא פסק כריסיה ונפקא מיעייניה אזל ואייתיה לבריה ושחטיה קמיה באחיזת עינים איתנגיד ואיתנח עייל למעייניה וחייטינהו לכריסיה:

דין ניסמם יד הבהמה כשרה ומ"מ אם נשברה אגף הבהמה טריפ' ושמוטת גף בעוף טריפה ואם נשבר סמוך לגוף ואינו רחוק מגוף כאגודל טריפ' ולא מהני בדיקה ואם רחוק מן הגוף כרוחב אגודל כשרה ואפילו כרוחב אגודל בינוני ומ"מ נצרר הדם בצלעות יש לה להטריף:

פיסקא נשתברו רגליה כו' האי צנא דאנקורי פי' סל מלא עופות שנשתברו רגליה דאתא לקמיה דרבא בדקה רבא בצומת הגידין שלא נפסקו החוטין ואכשרה ומיירי שהעצם לא יצא לחוץ ורש"י פי' למעלה מהארכוב' או למטה כו' ותימא אם למטה מהארכובה למה היה צריך למיבדק אחזוקי ריעותה לא מחזקינין ואפשר שהיה סמוך מאוד לארכובה וראה ריעותא ג' למעלה בארכוב' במקום צומת הגידין ומ"ה דוקא בימים הה' שהיו בקיאי' בבדיקה אבל האידנ' בהיכא דאינה ריעותא לא סמכינן אבדיקה וטרפינן כאשר נכתוב לקמן בס"פ בהמה המ' שוב מצאתי שט"ס ברש"י אלא הכי הוא שנשתברו רגליהן בארכובה או למעל' מן הארכובה וכן הביאו הרא"ש ועיין לקמן בפ' כ"ה סי' י"א ומ"מ הדין אמת שאם יראה ריעות' בצומת הגידין כגון נפולה והדומה לו שראוי להטריפו ולקמן אי"ה נארי' בזה תו מסקינן אמר רב אדא א"ר שמוטת ירך בבהמה טריפה שמוטת יד בבהמה כשרה שמוט' ירך בעוף טריפה והוא דאיעכל ניביה בין בבהמה בין בעוף אלא דלא בקיאין האידנא באיעכל ניביה ולעיל סימ' ע"ט כ' הכל באריכות שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן אר"י תיבדק וכ' הרי"ף והרא"ש שכן הלכה יש נוסחאות דל"ג וכן אר"י הוי רב ושמואל והלכה כרב באיסורי' וכ"כ הרשב"א והר"ן שיש נוסחאות דל"ג וכן אר"י ואע"פ שכת' שיש לסמוך על דברי רי"ף והרמב"ם א"י למה כי דבר התלוי בחילוף הגירסאו' ואין הכרע מן התלמוד למה לנו להקל וכ"ד האחרונים מן חכמי צרפ' וכ"פ ב"הע וכן המנהג להטריף שמוטת גף ולא זו שמוטה אלא אפי' נשברה בסמוך לגוף מטרפינן אף שהטור מתיר וכ"ד השערים סמ"ק וראב"ן הוסיף שאף אם נשבר ברחוק מחיבורו שיש לעיין בצלעות אם נצרר הדם יש לחוש לנקובת הריא' וצריך בדיקה פי' לנפח הריאה בשפופרת של נוצה ולראות אי מפקא זיקא וכת' המרדכי כיצד בדיקות' יש לנתח העוף מלפניו ומני' הריאה דבוקה בצלעות כתולדותה ומבי' שפופרת ומכניס בקנה ונופח ונותן על הריאה גילא או גדפא או רוקא אם עולה בנפיחה כשרה וא"ל טריפה ואין צ"ל שאם הרוח יוצא שטריפה ושיעור השבירה סמוך לגוף כתב מהרא"י קבלתי שאם רחוק מן הגוף כשיעור רוחב אגודל בינוני וכ' עוד שאין להקפי' בשיעו' ולהכשיר אפי' בצמצום משום דיש גאוני' שמתירין לגמרי בנשבר ולא אסרו אלא בנשמט הגף כדאמר תלמודא שמוטת גף בעוף טריפה ובין כך ובין כך צריך לעיין בצלעות אם נצרר הדם או לא עוד כ' בשערים דלא בקיאים האידנא בבדיקת הריאה של עוף ולא סמכינן אבדיק' ויפה כתב שבדיקת' קשה שדבוקה בצלעות ואינה דומה לבדיקת ריאה של בהמה שהיא כולה לפנינו בגלוי ומ"ה כל היכ' שנשבר עצם השלישי המחובר בגוף ונצרר הדם בצלעות שיש לחוש ולהטריף וכן מצאתי ומהר"יק כתב שיעור השבירה סמוך לגוף היינו משערים ברוב אורך העצם אם הרוב שלא נשבר סמוך לגוף כשר' ואם המיעוט טריפ' ואנו נוהגי' בקבלת מהרא"י ושמוטת יד שכ' בעל ש"ד שטריפה לא ק"ל הכי כי הוא נגד הגמר' וכ"כ מהרא"י שבד' מקומות כ' בעל ש"ד נגד התלמוד וזו אח' מהן אבל מ"ש נשברו בגוף הבהמה טריפה אינו נגד הגמ' אע"פ שהתו' כתבו אשמוטת יד ה"ה נחתכו ידיה דילמא השערים לא ס"ל כך והראייה שהביא מבעלת ה' רגלי' דחסר כשר ומוקמי' בידים זהו לק"מ דנוכל לומ' דגרע יותר נחתך מאילו נשמט או חסר לגמרי וטחול יוכיח דניטלה כשרה וניקבה טריפה ומ"ש השערים לעיל דנחתך כשר ביד היינו אצל הגוף ולא בגוף עצמו הלכך לא נ"ל להקל מאחר שהיה בעל היראה וראה מעשה וקהל וקבץ כל הדינים המקובלים ואף שלא האריך בראיו' כ"כ וצ"ע והיכא דלא ידעינן אי נעשה מחיים כ' בסי' מ"ט אר"ה סי' לטריפה כל י"בח סימן לטריפה כל שאינה יולדת וכבר כ' בסימן ע"ז דלאו בכל דוכתא סמכינן אהאי בדיקה אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן לה אי הדר טענה שריין ואי לא אסירן והא דלא חיישינן לתקלה אע"פ שהן מרובין כ' התו' לעיל משום דאי סופ' לטעון ממהרת לטעון ולא דמי לשרקפ' דספק דרוסה שצריכה שהייה י"בח וכת' מהרא"י בשערים דהכי נהגינן להתיר בשהייה היכא דאין רוצה להשהות זמן מרובה מ"כ בא"ח בשם ה"ר שם טוב פלכו הא דבטעינה שנייה מותר כששהתה בין סוף לידה לתחלת לידה כ"א ימים שלמים כי כן זמן עיבורה כדאמרי' בבכורות אבל אם חזר' לילד תוך כ"א ימים אמרינן עדיין הם מערימה ראשונה והכל אסור וה"ה לתרנגולת שלא ילדה מעולם שנולד בה ספק טריפות שאם ילדה אחר כ"א יום מזמן שנולד בה ספק טריפות היא והבצים מותרין ע"כ וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו כי היכא דביצים טריפה אסורה ה"ה חלבה נמי אסורה דתנן כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסור' ואע"ג דלית הלכת' הכי דק"ל חלב שבתוך הקיבה פירשא בעלמא הוא ושרי מ"מ גמרינן מיני' דחלב טריפה שאינה בתוך הקיבה אסורה ע"כ וה"ה חלב של ספק טריפות והגבינות שנעשו ממנה הכל אסור עד שתלד או לאחר י"ב חדש דשרי למפרע ודוקא ביצת טריפה הוא דאסירי אבל אפרו' שנולד ממנ' שרי כדאיתא בפ' כל האיסורי' אימת קא גביל לכי מסרח והאי שעת' עפרה בעלמא הוא וכת' הר"ן וז"ל איכא מ"ד דכי אמרינן ביצת טריפה שהיא אסורה דוקא בטריפות שהוא ידוע שנולד קודם לזמן שחיט' כטריפות סירכא וכיוצא בו שא"א לתלותו בזמן שחיט' כיון שודאי יצת' מחזקתה וע"כ קודם לזמן שחיטה יצאה ואין אנו יודעין כמה אוסרין אותה למפרע אבל שחטה ונמצאה טריפה ואם ידוע אימתי כל ביצים וחלב שהטילה כבר עד עכשיו כשרין דמוקמי לה אחזקתה ואמרי' השתא הוא דנטרפה אבל התו' סוברין דכל חזקה שלא היתה ברורה בזמנה אינה חזקה כמ"ש בפ"א ולפיכך חלב ובצים אסורים ע"כ וכב' הארכתי בזה קשר בפ"ק סימן כ':

דין אותם עדשים ופולין או פירות שמצוי בהם הכנימה אז בתוך שנתן אין להם תקנ' לאכול כ"א בבדיקה שיבדוק כל אחד ואחד קודם הבישול ולאחר י"ב חדש כשבא לבשלם יתנם במים צוננ' ואז המתולע' יעלו למעלה וישליכם והנשארים יתנם למ' רותחים בקדרה ואם עבר ובישלן תוך שנתן בלא בדיקה אז אם יכול לבדוק עוד בודק ואם לאו מותר ואם נמצא בקדירה איזו תולעים משליכן ואוכל השאר ובלבד שלא יהיו ג' אבל אם יהיו ג' או ד' הכל אסור ודוקא באותה שמצוי בהן הכנימה אבל בשאר מאכלים אפי' נמצא ג' לא מחזקינן לאסור ונמלים שנפלו למיני מרקחת אפילו אחר י"ב חודש אסור:

אמר ר"ה כל בריה שאין בה עצם אין מתקיים יב"ח אמר ר"פ ש"מ מדר' הונא הא דא"ש קישות שהתליע באיביה אסורה דשרץ הרוחש בתוכו שורץ על הארץ קרינא ביה כיון שהקישות מחובר הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שרינן וכ' הרא"ש דמש"ה נקט תמרי' שדרכן להתלי' וה"ה כל מיני פירות וקטניות שדרכן להתליע צריך לבודקן אם בא לאוכלן תוך שנתן אבל בתר תריסר ירחי שתא שרי דהני תולעים דמשתכחן בהו השתא איתיליד ולא מהנך דאיתילד בה במחובר וא"ת אמאי שרי בתר יב"ח דילמא גדלו במחוב' ושרץ שמת אסור ותירץ הראב"ד ז"ל דהא דקאמר אינו מתקיים יב"ח ר"ל דאחר יב"ח אין בו לחות כלל והוי כעפרא בעלמ' ודייק מלישנא דקאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי ומיהו באותם שרגילין לגדל תולעים גם לאחר יב"ח צריך לבודקו ולהשליך התולעים הנמצאים בחוץ ביניהם או גב הפרי דמבעי' לקמן אם פירשו לגג תמרה ואף אחר שהשליך הנמצאים מבחוץ יש לחוש שמא כשיתנ' לתוך המים בקדרה יצאו לחוץ וירחשו במים או בדופני הקדרה או ע"ג הפרי הלכך מנהג יפה כל אילו עדשים שמצויין בהם הכנימה בתוך יב"ח אין להן תקנה לאחר יב"ח יתנם למים צוננים והמתולעו' והמנוקבים יעלו למעלה וישליכם ואח"כ יתנם לתוך מים רותחים בקדרה שא' ישאר תולע ימות מיד ולא יפרוש לחוץ ע"כ וכ"פ הרשב"א ונראה מ"ש שבתוך י"ב אין להם תקנה ר"ל להתירן לכתחילה בהאי בדיקה דלקמן לפי שהפירות המתולעי' במחוב' אינן קלין וצפין למעלה כמו פירות שמתליעי' בתלוש וכ"פ הר"ן להדיא ויש עוד טעם אחר שלא אמרינן שיצופו למעלה אלא אותן שעתידין לפרוש לאח' מכאן ואם לא יצופו למעל' שוב לא יפרשו אח"כ ואין בהן איסו' משא"כ במחוברים שאסורין לעולם וכן משמע מחי' רשב"א אבל מ"מ אם ירצ' לאוכלן תוך י"ב יבדו' כל פרי בפני עצמו לכתחילה ואם לא ראה שום ריעותא מבחוץ מסתמ' שרי והא ראייה שהטור כ' מיד אחר דברי הרא"ש ש כ' הרשב"א עבר ובישל תוך יב"ח בלא בדיקה אם יכול לבדוק עו' בודק ואם לאו מותר וא' נמצא קצת בקדירה משליכו ואוכל השאר שאין בהן כל כך שיאסרו פליטתן בתערובתן ע"כ אלמא דבדיקה יפה מותר אפי' לכתחילה כל אילו שצריכי' בדיקה יפה ואיכא טירחא יתירה אין הנשים נאמנות בבדיק' וכמ"ש בריש מכילת' שאינן נאמנות על ברירת בדיקת דגים קטנים ומה שמ"כ בשם הרשב"א אשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ אסור לאכול מבדיקתה דמשמע הא לא נמצא שרי לאכול מבדיקת' אפשר דמיירי בבדיק' שאין בה טורח כ"כ או ס"ל דנשים נאמנות לעולם והנה מ"ש הרשב"א שאם נמצא קצת בקדירה זורקן ואוכל את השאר הביא הר"ן בסוגיא דהכא עליו מיהו כ' הראב"ד דוק' שלא נמצאו אלא א' או ב' אבל ג' וד' הכל אסור ולא סגי ליה בזריקתה דכיון שנמצאו שם כ"כ הוחזק תבשיל זה שיש שם יותר מא"ל שמא נימוחו ובטלו משום חד ספיקא לא שרי ליה והדעת מכרעת כדבריו עכ"ל ודברי הראב"ד כתובים בא"ח לעניין תבשיל של ירק שנמצא בו תולעים ושוב מ"כ שכ"כ הרשב"א על ירקות שאחר שנתבשלו נמצא בהם ג' תולעים הירקו' אסורים כיון שהוחזקו ירקות אילו בתולעי' צריכים בדיק' וכל שה' מבושלים א"א לבדקם אבל מי השלקות מותרי' לפי שאיפשר לסננו וכן אם בישלו בהם בשר אפש' לרחוץ אותו ולבדוק ע"כ ומ"ה נהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים כי הוחזקו בתולעים כי לאחר בדיקה והבריר' מצאתי בתבשיל בשולי הקדירה כמה תולעים וכן נמצא זה כמה פעמים והוחזק בכך ונר' דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו הוא דאמרינן הכי אב' בדבר שאין מצוי בהן כנימ' וכ"ש מאכל שאין דרך להתלי' כלל דאמרינן מעלמא נפל ול' חיישינן לטפי מהני שנמצאו וכ' עו' הרשב"א בתשובה מרקחת שנפל לתוכו נמלים וא"א לברר אותן ועברו עליהם י"ב חודש אני סובר להחמיר לפי שהדבש דרכו להעמי' ולקיים השלמים הנטמנים בתוכו ע"כ כ' עוד הרשב"א בתשו' אותם שמצוי בהן הכנימה אפי' בדק הרוב לא מהני למקצת הנשארת כי מיעוט המצוי הוא וכת' עוד דבפולין החדשי' סמוך לגומרן מצוי בהן במקום הרחש וניכר ראשו של רחש וגופו אינו ניכר אפ"ה כל שמקומו משחיר אמרינן שכך נברא אלא שקטן מאוד וכמה פעמי' נסינו שנוטלין אותו ממקומו ומניחין אותו על ציפורן האצבע והוא רוחש והולך ולכן כ"מ שמשחיר בפולין נוטלין קצת בעומ' וזו היא בדיקתו:

דין ישות שהתליע במחובר אסור אפי' לא פ' ומיהו אותן תולעים הנמצאים בפולין והקליפה משחרת עליהן מבחוץ ומונחים במקום צר אין לאסור כי לא יכול לרחוש:

מסקינן לקמן בס"פ א"ש קישות שהתליע באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ לימא מסייע לי' דתני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעיקרי זתים ובעיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפי' והא באיביה והא שלא באיביה לא אידי ואידי באיביה ול"ק הא בפירי והא באילנא גופא דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים ש"מ וכ' התו' והרא"ש אחריהם שר"ת וריב"א ור' נתנאל דקדקו מכאן דאין הלכה כשמואל דבריית' לא משמע כוותיה מדקאמר דיקא נמי כו' וכה"ג ובשאלתות פסק כש כשמואל מדאמ' ר"פ ש"מ מדר"ה הא דא"ש קישות שהתליע באיביה אסורה וכו' ואע"ג דתלמודא מדקדק דלא כשמואל היינו לפום ריהטא ומיהו לשמואל י"ל ולפרש דתולעת שבעיקרי הזתים היינו בזתים בעודן הם מחוברים לקרקע קאמר והסמ"ג כ' שיש להחמיר כשמואל כי יש לדחות ראייה שלהם ואני אומר בלא חומר' הלכה כשמואל דהא רב אשי שהוא בתרא בעי לקמן פי' על הגג הגרעיני' מהו ובע"כ אליבא דשמואל דס"ל בפירי קרי נמי השרץ השורץ על הארץ א"כ כשפי' לגג הגרעני' אפי' בתלוש איכא למימר דקרינא נמי השרץ השורץ על הארץ אבל לדעת ר"ת וסיעתו דס"ל דלא קרינא השרץ השורץ על הארץ אלא א"כ פי' לאויר העולם דוקא א"כ מאי קמבעי' ליה ואמת שבעל הש"ד כת' דהך בעייא אליבא דשמואל קאי ולא ק"ל הכי וזהו דוחק אלא הלכה כשמואל וכ"פ הב"ת וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכל האחרונים וכ' עוד התי' והרא"ש מיהו גם לשמואל אין לאסור תולעים הנמצאי' בפולין ובחמצי' תחת הקליפה והקליפ' משחרת עליה' מבחוץ וכשמסירין הקליפה מוציאין היבחושין תחתיה לפי שהן מונחי' במקום צר ולא קרינא ביה השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחש וכן פירש"י ז"ל לעיל גבי קישות שהתליע באיבי' כיון דמהלכת התולעת בקישו' המחוברת לקרקע הוי כמהלכת ע"ג קרקע אבל אותן שבשרביטין או בתוך הפירי אסורין לפי שרוחשין בתוכו ע"כ וכ"מ בהג"ם וז"ל התולעים שהם בתוך קלח הירקות דחוקים מפני שאין חלל במקומו שיכול לרחוש ולילך כאשר היה שם אין בו משום שרץ כו' וכן פירש"י בפ' א"ט וכן הוריתי על בישולי קליות ואמרו שמצוי בהן תולעים בין הקליפה לחיטין והתרתי מטעם זה ע"כ ואע"ג שדעת הרשב"א אינו כן וכן נמצא בהג"ה אחרת בשם ר' יחיאל דלא בעינן ריחוש אלא כל שהתליע במחובר אסור והר"ן נתן טעם לדבריהם דתולעת הגדל במחובר בתוך הפרי לדברי שמואל ה"ה בתולע' הגדל ע"ג קרקע וההיא ודאי אפי' לא רחש שרץ השורץ קרינן בי' וה"ה לקישו' לשמואל וא"א שאינו דומה כלל כי בתוך הארץ הוא עיקר שריצתה ומיד כשנבר' נקרא שרץ השורץ על הארץ מה שא"כ בפרי אינה דומה לשרץ השורץ על הארץ אפי' במחובר אלא אחר ריחשותו וא"ל א"כ אמאי מפיק תלמודא הא באיביה והא שלא באיביה ולא אמר הא והא באיביה והא במקום שריחשה והא במקום שלא ריחשה לק"מ מאחר שקא' בברייתא דלעיל להוציא התולעת שבגרוגרת ושבתמרי' ושם יש מקום לרחוש ואדרבא נידוק מדקתני באידך בריית' כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעים שבעיקרי פירות אלמא חשיב הני שיש מקום לרחוש ולשרוץ הוא דמרבינן משרץ השורץ על הארץ וכל הדומה להם לאפוקי אינך פירות כדפרי' וא"ל א"כ תלמודא דמשני הא באילנ' גופיה כו' למאי תני שבעיקרי זתים י"ל דלפי האי ס"ד איכא למימר דהא רבותא קמ"ל דאפי' בהני פירות שיש מקום לרחוש אפ"ה בעינן עיקרי זתים ועיקרי גפנים דהיינו אילנא גופא ולא הפירות:

דין פירות שהתליע בתלוש ופירש ומת מיד בנפילת' קודם שהגיע לארץ אפי' לא פירש אלא מקצתו או שלא פירש אלא לגג הפרי או לגג הגרעין אסור התולע ולכן פרי שנמצא בו תולעת אסור הפרי אפילו לא היה נקוב בארנו דאם נתבשלו פירות הרבה ונמצא תולע אם הפרי גדול אז יש ס' נגד התולע ומותרים ואם הפרי קטן אז צריך ס' נגד כל הפרי שנמצא בו התולע ההוא:

תו מסקינן בעי רב יוסף פירשה ומתה מהו פירש רש"י בהתליע בתלוש מיבעיא ליה אם פירשה מתוך הפרי לארץ ולא ריחשה שמתה מיד בנפילתה וכ' הרא"ש ויש שגורסי' פי' מת כגון שמת בתוך הפרי והוא דעת הרמב"ם אבל לא מסתבר להסתפק בזה וקא מבעיא מקצת' מהו פי' שהגיע מקצת לארץ ומתה מי הוי ככולה או לא לאויר העולם מהו פי' שקלטה בפיו מן האויר מהו פי' הואיל וראויה לרחוש ולא רחשה גרוע ממתה בנפילת' דלעיל תיקו' בעי רב אשי לגג תמרה מהו לגג גרעינתי' מהו מתמר' לתמרה מהו תיק"ו וכל הני בעיות בתלושין קא מבעיא להו וכיון דלא איפשיטו אזלינן לחומרא וא"כ אפי' פירי שלא ניקב לחוץ נמי אסור אם נמצא התולע בתוכו וכת' בעל ש"ד היכא שבשלו הרבה פירות ביחד צריך לראות אותו פרי שנמצא בו התולעת אם הפרי כ"כ גדול הוא שיש לו ס' לבטל טעם התולעת זורק התולע עם מעט קליפת הפרי ואוכל השאר וכ"ש שאר הפירות שנתבשלו עמו שהם מותרים ואם הפרי קטן הוא או קטנית שאין בהן ששים לבטל את טעם התולעת אותו פרי שנמצא בו התולע הוא נעשה כולה חתיכה של איסור וצריך ששים במים ובפירות וכנגד אותו פירי או קיטנית עד כאן וכן במרדכי בשם ראבי"ה והא לך מ"ש מהרא"י בת"ה בתשו' הרא"ש כת' שמהר"ם שיער שאין לך שום פרי שלא יהא בו ס' נגד התולעת שנמצא בו ואני קבלתי מא' מהגדולים שקבל גם הוא מרבותיו הגדולי' שאותן תפוחים הנמצאים בתחילת הקיץ וקורין אותן באושטרי"יך תפוחים הגריים אם נמצא תולעת בא' מהם אין אומ' שבודאי יש כאן ס' כנגד התולעים דדוקא בתפוחים גסים וכן שאר הפירות הגסים סמכינן אשיעורא דמהר"ם דלעיל וכמדומה שכן ראיתי לחלק בס"מ בקוצר באורך ואח' מהגדולים כ' שנראה לו שאפי' בגודגניות יש לסמוך אשיעו' דמהר"ם ומיהו ע"כ סבר שאין לחלק בין פירות גסים ובין שאינן גסים שהרי כ' שאין לך שום פרי שלא יהא בו ס' כנגד התולעת שבו ואין לתמוה על הדבר ואע"פ שעינינו רואות לפעמים התולעת גדול בפרי קטן דשמא מה שהוא נותן טעם מבשר התולעת דבר מועט הוא דרוב גופו סרוח ופגום ובאוש מעיקרא הוא כ"ז אח' מהגדולים אך אתמהא לפ"ז היאך ידע מהר"ם לשער זה אם לא הי' מקובל רב מפי רב עד חכמי התלמוד מה שהוא נותן טעם או מה שהוא סרוח מעיקר' בתולעת ואף כי לשון הרא"ש דלעיל משמע דמהר"ם מדעתו שיער לכך נראה לנהוג כמו שקבלתי דדוקא בפירות גסים ע"כ וכ"נ עיקר שהרי המרד' בשם אבי"ה ובעל ש"ד והא"ז כולן ס"ל שיש לשער בס' והיכא דליכא ששי' לאוסרין והיינו כקבלת מהרא"י ומהר"ם כ' בת"ח וז"ל מ"מ בתבשיל שיש בו ג"כ דברים אחרים מלבד הפירי ודאי שרי לכ"ע וא"צ להחמיר ולחוש שמא החנ"נ כמ"ש בשאר איסורין כמ"ש השערים הבו דלא ליסיף וסגי אם מחמירים באותו פרי עצמו מאחר שיצא מפי מהרא"י עכ"ל הנה אותו החכם ס"ל דכ"ע כיילי להו בקבא זוטא ולדידיה כיילי ליה בקבא רבא שנשא את לבו להקל נגד ר"י בעל ש"ד שכ' להדיא לאיסור בפירי קטן שאין בו ס' ונ"נ וכת' הוא דשרי לכ"ע לא תשמע אליו כלל:

דין דפירות שהתליעו אפי' בתלוש אסור התולע דקי"ל דחוששין שמא פירשו וחזרו:

פסק כתבו בעל ש"ד וז"ל ראב"ן כ' פירות שהתליעו בין בתלוש בין במחובר וכן עדשי' וכן פולין אסור לאוכלן עם התולעים אלא זורקן ואוכל הפירות דכיון דמבעי' לן פי' לאויר העולם מהו ועלתה בתיק"ו וא"כ כולהו אסורים דתיק"ו דאורייתא לחומרא ואית לן למימ' פירשו וחזרו פי' ופליג אסברת ס"ת דאמר שוב אינם חוזרים וכו' וכתב עליו מהרא"י בשערים שלו שתיקן עליו וז"ל תיק"ו דאורייתא לחומרא הכי נהוג ויראה דה"מ בודאי מותלעים אבל נמצא בפולין ועדשים שנעשו הרבה מהן מותלעים לאחר שניתלשו יש לבדוק יפה ולהשליך הנקובי' וליתנ' בתחילת בישולם במי רותחין ודי בכך ובעי' מים רותחין כדי שלא ינקבו בקדרה וכן יש דרך לעשות עם חטי' שהתליעו בתלוש צריכין לבוררן יפה שאין בהם נקבים וטוחנים אותה ואין להחמיר ולחוש שמא בין הברירה והטחינה יצאו ונקבו דבלא זה יש מקילין ואמרי דאין דרך התולעים להיות בטחינה אלא בורחין ורוחשין כולן מניענוע ומקול הריחיים ויוצאי' למעלה מהאפרכס' עכ"ל ובתשו' בספר ת"ה האריך ונר' בעיני דוקא בחטים ובפולין והדומה להן הוא דעבדינן להו בדיקה בברירה אבל בפירות שיש להן גירעיני' לא מועיל זה דאפי' בתלוש חיישינן שמא פי' ע"ג הגרעיני' א"כ לא מהני בדיקה בחוץ ואף רותחין לא מהני ותמיה גדולה בעיני על מה סמכו העולם לעשו' אותו לטווירג"א שקורין בארצינו פאוויד"לא מגודגניות שקורין וויכש"לן או מקערשי"ן שהם קטנים מעט יותר ומבשלי' עד שהם נמוחים מבלי בדיקה מחמת תולעים כאשר כת' הרמב"ם שכל פירות שדרכן להתליע לא יאכל עד שיבדק מתוכו עד שלא יהא מותלע וגם הי"ד כ' עוד להחמיר בשם אביו הרא"ש שאפי' לאחר י"בח צריך בדיקה ולא ראיתי מאן דמחי בהן ונר' ליישב המנהג דמ"ש שצריך בדיק' היינו בדבר ששכיח להתליע וזהו לשון של דרכו כלומר המורגל בכך כמו כל דרכו הנאמר בתלמוד לשונו ר"ל המורגל בכך אבל אותן גודגניו' שלא נראה בהם שום ריעותה שאפי' נמצא אחד בפרי רוב פעמ' להיות הפרי כבר ניקב וניכר אבל בגודגניות בריאים ולחים לא מחזקינן בהם שום ריעותה וה"ט נמי מהני בחטין דלא מצרכינן בדיקה לכתחילה בלא ריעותה ועוד נמי דימצא בהן המועט יהא בטל בס' ולא מיקרי ביטול איסור לכתחילה כיון שספק הוא אם יתערב בהם שום איסור כאשר כ' הת"ח בה' פסח ומהרא"י הביא נמי בפסקיו ואם לאח' בישולם וצמיקה שבוררים מהן הגרעינים ונמצא קצת הרבה מהן נקבי' דהיינו מותלעים יראה דכל י"ש ימשוך ידיו מהם כיון דאותו גודגניות לית בו ס' כנגד התולעת כאשר כ' מהרא"י והבאתיו לעיל ורוב הגאונים כתבו בל' זה פרי קטן שאין בו ס' הפרי נ"נ א"כ משמע דלא כמהר"ם שאמר אין לך פרי כו' א"כ אות' פאווי' דל' הכל אסור ואפי' נמצאו התולעים בגוף הגרעי' מ"מ אסורים חדא שמא במחובר באו ואז אפי' לא פי' אסור או שמא פי' לגג הגרעין וחזרו כיון דאיכא ספיקא דאורייתא וראוי לחוש ואפי' לא נמצאו התולעים בתוכם מ"מ יש לחוש שמא נשארו בנמוח הפרי בתבשיל וראוי לומר זה כיון דמבחוץ היו נראין יפה א"כ לא יצאו לחוץ ונשארי' בפרי לכן ראוי לבדוק הגרעינין ולתנם בכלי גדול מלא מים אם אותן הנקובים שצפי' למעל' יהיו לפי ראות העין יותר מחלק ס' הרבה והרב' א"כ הכל אסור ואם נראה לעינים שכמעט מגיע לחלק ס' אז בטל הוא בס' ואפי' הוא רב יותר קצת מחלק ס' תלינן להיתירא מחמת המים שנתן לתוכו עם הדבש שג"כ מועיל ובטל ומ"מ להורות לאחרים לעניי' שעושין להרויח לחם חקם ראוי לחוס עליהן שלא להחמיר ולהצריך להם בדיקה אם יש ס' כנגד המותלעים אלא לשער בקרוב מאחר שרש"י ור"ת וריב"א פסקו דלית הלכתא כשמואל דאפי' במחובר אינן אסורין א"ל במנוקבים לחוץ והא כיון דמבחוץ מסתמא היו נראי' יפה א"כ אפי' בודאי יש שם תולעים כולם כשרים ועוד שמא כל א' וא' בטל כאשר כ' מהר"ם וכן נמצא בתשו' הרא"ש ז"ל ולא נמצא שום חילוק בין גדול ובין קטן ואומר רבו דעות המותרים אע"ג דלא כהלכתא מ"מ כדי הם לסמוך עליהם בזה שלא לצמצם בשיעור בפרט בשעת הדחק אבל אם בא לפנינו הגרעין שנראה ריעותא בהן בהרבה מהן ורחוק משיעור ס' קשה להתירם אפי' בהפסד מרובה כי ג"כ יכולי' למוכרן במעט מעט לגוים ע"כ התשו' אשר כת' בימי חורפי ודין קמח שהתליע נכתוב ב"ה לקמן בס"פ:

דין תולעים הנמצאים בבהמה ל"ש במעי' ל"ש בין עור לבשר כולן אסורין וכן תולעים שבמעי הדגים אסורין אבל אם באו מגוף הדגים תולעים לבנים אפי' יוצאים מגופן וחוזרין מותרין ובשר שהתליע אחד שחיטה וכן גבינה המותלע מותרים התולעים אפילו פירשו ומ"מ בבשר אין ראוי לאכול משום בל תשקצו:

תו מסקי' אמר רב שימי בריה דרב אידי קוקימני שרי מ"ט מיניה גבלא א"ר אשי פשיטא דאי מעלמא קא אתו לשתכחו בית הרעי והלכת' קוקימני אסירי מ"ט מינם ניים ועיילי ליה באוסי' תולעים דדני דבישרא אסירן דכוורי שריין א"ל רבינא לאימי' איבלע לי ואנא איכול א"ל רב אחא וכו' מ"ש מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדדנים שבבהמה א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דאישתרי והני מדלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימא אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרי והני כי קא גבלן בהיתיר' קא גבלן וכתב התו' קוקימני אסירן פ"ה תולעים שבכבד ושבריאה וקשי' לר"ת דלאידך לישנא דשרינן תקשי ליה אברייתא דבסמוך דואת נבלתם תשקצו לרבות דדנים שבבהמה אע"ג דמינה קא גדיל אלא אר"ת דבדגים איירי הכא והא דאמר כי ניים עיילי ליה באוסיא אשכחן בדגים כה"ג בפ"ה את הספינה אמר רבב"ח חזינ' ההוא כוורא דיתיב ועיילא ליה טונא פי' שרץ באוסייא ע"כ וכ"כ הרא"ש והנה דעת הא"ז דלא אסרינן גבי דגים אלא כשנמצאו בחוטמה או במעיה אבל אם לא נמצאו בחוטמו או בבני מעיים ברור לן דלא אתי מעלמא אלא גדל מאף הדג ושרי וכ"ד הטור שכ' וז"ל כל תולעים הנמצאים בבהמה ל"ש במעיה ול"ש בין עור לבשר כולן אסורין והנמצאים בדגים במעיהם אסורין בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרין ע"כ אבל בעל שערים כ' להחמיר וז"ל והלכתא קוקימני אסירי ופי' ר"ת דתולעים שבדגים דעיילי ליה באוני כי ניים ע"כ והלכך קי"ל דכולהו אסירי בין תולעים הנמצאים בחתיכת בשר בין תולעים הנמצאים בחתיכת דג וכ"ש בבני מעיי' דאיכא למימ' דמעלמא אתו ע"כ ומ"מ נר' דלא אסרינן אלא היכא דאיכא להסתפק דמעלמא אתו ובא לבני מעיים ואח"כ נפל מן בני מעיים לחתיכה בשעת קריעת הדג אבל היכא שידוע שלא בא מן בני מעיי' כגון שגדלו בין עור לבשר או כה"ג שרי וכ"כ מהרא"י בשערים שלו הכי נהוג כדברי הא"ז והטור שהתולעי' הנמצאים בדג בין עור לבשר דשרי ומ"ה נהגו שלא להקפיד לאכול דגים שיצאו מגופן תולעים לבנים ורגילים לצאת מקצת ולחזו' ואנו קורין אותן שויבר"ן ולפעמי' רגילין להשליכן אפשר משום דמאוסין אבל כשיוצאין מגופן וחוזרין אין מקפידין דניכר וידוע הוא דמגוף הדגים קא אתו והיינו רביתייהו לצאת מקצת ולחזור ע"כ וכת' הרא"ש וז"ל דוקא הני דמחיים אסירי אבל תולעים מתים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר אין לאוסרן ולומר שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותה שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר ואילו נשארו בבשר ועתה יצאו כ"כ ר"ב במ"ת וראוי היה לחוש כששם בשר במים צוננים בקדרה אולי פירשו לדופני הקדירה ולאו היינו רביתייהו ונהגו להתיר ע"כ ונ"ל מה שנהגו היתר היינו משום שסמכו אדברי ראבי"ה וז"ל ותולעים שבגבינה כ' ראב"ן דאסורין וראבי"ה בשם ר"י כ' דמותרין אפי' פירשו לגמרי ור"ש כתרונא נמי מתיר שבדגים אפי' אם פירשו לגג הדג וכן בבשר המתליע מחמת חום ואפי' פירשו לגג החתיכה וכן שבגבינה דהיינו רביתייהו ולא דמיא לפירש לגג התמרה דאינו דרכו להיות אלא בגרעינין וראבי"ה מתיר אפי' פירשו לגמרי ע"כ לש' הא"ז וסברא ישרה דלא שייך לומר שרץ השורץ כ"א בפירות שבאו מגידול הארץ או מענייני שתייה שדומה לשרץ המי' אבל מה שבא במאכלות מרוב שומנו או מסרחו אין שם שרץ הארץ ולא שרץ המים עליו כלל ומהרא"י כתב בשערים שלו וז"ל כ' בא"ז וראבי"ה מתיר בדגים ובבשר המותלע אפי' פירש לגמרי רבים נוהגים היתר בתולעים של גבינה לאוכלן בהדיא אף ע"פ שקופצי' בקערה הנה והנה ע"כ ומ"מ דוקא בגבינה שבאי' משומן ואינו מכח סירחון משא"כ בבשר דאסור לאוכלו אפי' דעתו יפה מ"מ אסור משום בל תשקצו:

דין תולעים קטנים הנמצאים בשומן יש להסיר מה שהוא רואה ומותר ונמלים שנפלו לתוך הדבש יחמם הדבש עד שיהא ניתך ויסננו ומותר:

פסק מצאתי בליקוטים וז"ל שאלתי למהר"ש על מה שמצאתי תולעים קטנים בשומן של אווזות שלי וא"ל להסיר ממנו מה שהייתי רואה ואח"כ לחממו אצל האש להסתפק ממנו ולעשות ממנו כל מה שארצה עוד שאלתי אותו על שומן של כבשים שלי שהיו רוצים לעשות ממנו נרות קנדולא ונמצא בה תולעים אם היה לחוש לאסור הכלים שבשלו בהן השומן מחמת התולעים וא"ל שאין חששא בדבר מידי דהוה אתולעים קטנים הנמצאים ע"ג בשר ואין חוששין לאסור הבשר כשמדיחין הבשר ומבשלין אותו הכא לא גרע ע"כ' פי' ולא חיישינן שמא פירש לדופני הקדירה אלא שאפי' פי' אין זה נקרא שרץ השורץ כדפרי' לעיל ומה שצוה בהוראה קמיית' להסי' מן השומן אווזא כל מה שהיה רואה לאו משום חשש איסור תולעים אלא משום איסור בל תשקצו כדפרי' ומ"ש שבשר ודגים וכל הדומה להן אין בהם איסור שרץ השורץ מ"מ דבש נ"ל דשייך בהו שפיר שרץ השורץ כשפי' דהא דבש מי פירות הוא לענין איסור חמץ ומצה כמ"ש הס"ת והסמ"ג בהל' חמץ וא"כ יש ביניהם איסור תולעים ממש כשפירש ומ"ה כ' בא"ח מעשה שנפלו נמלים בכלי הדבש והורה שיחמם הדבש עד שיה' ניתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש ע"כ:

דין בהמה שיש לה ג' רגלים הראשונים או שאין לה אלא אחת כשרה אבל אם נבראת חסרת רגל מרגליה האחרונים או שיש לה ג' רגלים האחרונים טריפה והוא שיהיה יתר זה מארכובה ולמעלה וגם צריך שיהא נוגעת בארץ והולך עליה אז הוא טריפה אבל אם אינו נוגע לארץ או שהאחד עומד במקומו והאחד שלא במקומו או שהוא מן הארכובה ולמטה כשרה:

תנן התם בעלת ה' רגלים או שאין לה אלא ג' ה"ז בעל מום אמר ר"ה ל"ש אלא חסר ויתר ביד פי' שני רגלים הראשונים אבל ברגל טריפה נמי הואי מ"ט כל יתר כנטול דמי פירש"י יתר אחת כחסר אחת והוי כבעלת רגל א' וטריפ' דהוי כשמוטת ירך בבהמה וכ' הרא"ש וכ' בה"ג שאם נמצאו ב' כבדות טריפה ב' טחלי' כשרה והרמב"ן ז"ל כת' דלא אמרינן יתר אח' אלא כאילו נטל היתר בידי אדם ממקומו וכל שאילו נטל בעיקר האבר טריפה השתא נמי טריפה ואם היתה רגל למטה מצומת הגידין כשרה ופירש"י ז"ל עיקר ע"כ וכבר כ' כ"ז בסי' י"ח מ"כ בקאר"ו שאם נבראת חסרת רגל דכשרה לדברי הרמב"ם ולדברי הרשב"א דינה כאילו ניטל ולא דיבר נכונה שהרי הרמב"ם כת' להדיא בספרו דטריפה וגם לפי הכלל של הרמב"ם שכ' בפ"ח מה"ש כל אבר שנאמר בו חסר טריפה אפי' נחסר כך מתחיל' ברייתו וה"נ אמרי' ברגל שחסר ויתר דטריפ' הואי ומהרא"י הביאו בת"ה בסי' קע"ז והא דאמרי' גבי רגל יתר כנטול דמי היינו שעומד היתר במקום שאם ינטל שם הרגל הואי טריפה לאפוקי למטה מארכובה שאין פוסל שם יתרת כלל שהרי לשם בין ניטל בין נחתך כשר' וכ"כ כל המחברים והטור כ' והוא שיהי' זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה ולכ"מ שהוא מחוב' שם בין במקום צומת הגידין או למט' וכו' ויש שתמהו עליו הלא למטה מצומת הגידין הוא בעצם התחתון שהרי הצומת הגידין בעצם האמצעי בתחתיתו סמוך לארכובא הנמכר עם הראש ושם אמרי' בכ"מ שיחתך שם כשרה כאשר כ' הטור בעצמו וצ"ל עיקר דין צומת הגידין מגיעים עד ארכובה עצמה וא"כ למטה מצומת הגידין היא ארכובה עצמה דפסקי' שם אם נחתך טריפה כמ"ש הרא"ש לקמן בפ' כ"ה וא"כ ממילא ביתרת כשתהיה בארכובה עצמה שטריפה ועיין לקמן בפ' ב"ה סי' י"א ששם כ' המסקנא שאפי' אם נחתך בארכובה עצמה שלא נטרפה וכ"ש ביתרת כ"א למעלה הימנו כת' הא"ז בהמה שאין לה אלא רגל אחד או שיש לה ג' רגלים ברגלים שלפניה כשר וברגלים שלאחריה אם יצא למעלה מן הארכובא ונוגעת בארץ ומהלכת עליה טריפ' ואם אינה נוגעת בארץ או שהאח' עומד במקומו והשני שלא במקומו או שיצא למטה מן הארכובה בכל הני דילדול בשר הוא וכשר וכ"כ המרד' בשם ראב"ן וז"ל אי איכא לאותה היתרת היכירא כגון שהאחד עומד במקומו והא' שלא במקומו כשרה דלאו יתרת רגל עליו ואם אינה מגיע לארץ ואינה הולכת עליה אינה רגל אלא תלחי בשר וכשרה ואם למטה מן הארכובה הנמכרת עם הראש יוצאים רגלים אפי' מגיעין לארץ כשרה דלא מטרפין לה אם ניטל כו' ע"כ וסברא ישרה היא ואע"ג דביתר' שלא בדרי דאוני מטרפינן ואין חילוק אם דומה לצורת האונא או לא אלא כל היכא שהיא כטרפא דאסא ולמעלה הוי יתרת שאני התם דשם אונא אית להו אוזן קטנה וכינוהו חכמים כך על שם קטנות' לגבי אומ' שהיא הגדולה א"כ לעולם נקראת אונא כל היכא שקטנות מאומ' אבל הכא אמרי' חסר ויתר ברגל א"כ שם רגל בעינן ולא תילתולי בשר:

דין בהמה שיש לה ב' סניא דיבי טריפה ואי שפכן להדדי כשרה ואם קנה חלול יוצא מן ב"ה לכרס טריפה:

ההוא חיותא דאישתכח בה תרתי סניא דיבי אתאי לקמיה דרבה טרפה מדר"ה ואי שפכן להדדי כשרה ופירש"י הוא עשוי ככיס וסתום בראשו ולשון סניא דיבי הוא לפי שהוא מאוס וכחוש שאפי' הזאבים שונאים אותו ובורחים ממנו ולפי דעתי שאין זה ב"ה שהרי לשם פירש"י עשוי ככובע ועוד לשם בשמעתה ב"ה שניקבו לחוץ פי' דוב"לין בלע"ז וכאן פי' בירי"ל קרסטנ"ייא ובקאר"ו מצאתי שהביא פי' ר"י שפי' סניא דיבי הוא המעי הרחב הנקרא סיינו והוא מחובר לדקין וזורקין אותו וכ' הוא שפי' ר' ירוחם הוא כפי' זה שכ' בשם רש"י. תו מסיק ההוא גובתא דנפק פי' קנה חלול כמו מעי דנפיק מבי כסי להובלילא פי' המסס סבר רב אשי למיטרפה א"ל ר"ה בריה דרב נחמיה לר"א כל הני חיוי בריית' הכי אית להו ההוא גובתא דנפק' מבי כסי לכרסא סבר מר בר ר"א לאכשור' א"ל רב אושעיא אטו כולהו בחד מחת' מחתינהו דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר יתר הוא וכאילו ניטל א' מן המעיים דמי וכ' רש"י שכן הלכה וליכא מאן דפליג ואף ע"ג דאמר באוני דריאה דלית הלכתא כוותיה דרב' ביתרת הא מוקימנא והוא דקיימי' בדרא דאונ' דקים להו לרבנן דאורחייהו בהכי אבל ביני ביני טריפה ע"כ כ' הכל בו מ"כ שבא מעשה בעיר בדרנ"ט ונמצא יתר המעי היוצא מן הקיבה לאחר שנמשך מעי היוצא מן הקיבה זרת או זרתיים והתירוה ע"פ חכמיה ואמרו שכל הבהמות יש שם וריד אחת מחובר בכבד ראשו אחד והוא מחובר בדקין וכו' (עיין בב"י באריכות יותר בסי' מ"ז) ואם קבלה נקבל אבל צריך דקדוק גדול בקיבוץ טבחי' ויודעים להבין הענין על בורייו אם הוא בדומה ממש לדבריהם:

דין שני בני מעיים היוצאים מן הקיבה בבהמה אם מיד ביציאתן נפרדו זה מזה אפי' אינן מפזר דין כמל' רחב אצבע ונתערבו אח"כ בהדדי אפ"ה טריפה אבל אם במקום יציאתן כרחב אצבע נתחברו יחד אפי' נפרדו אח"כ זה מזה הרבה אלא שנתחברו במקום הוצאת הרעי כרחב אצבע כשרה וכן אם מעי אחר יוצא מן המעיים כעין ענף מן הבד שפיה סתום למטה והמאכל יוצא מן המעיים לתוכה וחוזר ממנו לתוך המעיים אפ' אינו יוצא אלא אחר רחיבת אצבעו מן הקבה אפ"ה טריפה עד שתחזור ויתערב ראש השני עם המעי שיצא ממנו דאז כשרה אפילו לא נתערב אלא משהו במקום הוצאת הרעי ובעוף אפילו לא נתחברו לא למעלה ולא למטה בין בזה ובין בזה בכל ענין כשרה:

העיד נתן בר שילא רב טבחיא דציפורי לפני רבי על שני בני מעיים היוצאים מן הבהמה כאחד שהיא טריפה וכנגדן בעוף כשרה פירש"י בעוף זימנין דהוי ואע"ג דלא משתכח להו הכי ק"ל וי"מ כל עוף דרכו כן משום דמן הזפק עד הקורקבן קנה של מעיין אח' וההוא קרוי בני מעיים ובראש הקורקבן יוצאים בני מעיים גמורים ומסיק בד"א בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה פליגי בה רב אמי ור"א ח"א הוא דהדרי וערבי וח"א אע"ג דלא הדרי וערבי בשלמא למ"ד הוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע אלא למ"ד אע"ג דלא הדר' וערב' מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה וכ' הרא"ש רש"י פי' למ"ד והוא דהדרי וערבי שיוצאים במקום אחד סמוכין זה לזה וכלין עד כאצבע שחוזרים ומתערבים ברוחב אצבע וקשה לפי' ולגירסתו דתרווייהו בעי הדרא וערב' אלא דחד אמר הדרי וערבי עד כאצבע וח"א מלמטה וגם לא מיקרי שני בני מעיים אם אינן חלוקים אלא בכאצבע לכך נרא' כפי' רי"ף ז"ל וז"ל פי' כל בהמה הדקין שלה חוט אחד היא ומשוך ואם יצא ממנה מעי א' כמו שיצא ענף מתוך הבד של עץ טריפה בד"א שיוצאים בב' מקומות אבל יוצאים ממקום א' והולכין וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדרי וערבי ונעשו שניהן חוט א' אבל לא הדרי וערבי הוי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי ז"ל רי"ף ז"ל ונר' שהוא גורס כגירסת הר"ש קר"א בשלמ' למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע מלמעלה אלא למ"ד והוא דהדרי וערבי מאי כלין עד כאצבע מאי כלין מלמטה וה"פ יוצאים ממקום א' ביציאתן מן הקיב' הן מעי א' וכלין עד כאצבע פי' כלה חיבורם עד סוף אצבע ר"ל שהן מעי א' ברוחב אצבע וה"לל כלה עד כאצבע אלא משום דנקט יוצאין בל' רבים נקט נמי כלין בשלמא למ"ד דלא הדרי וערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע כדפרי' שהן מחוברי' ברוחב אצבע ומכאן ואילך הן מפורדת והן לגמרי ב' בני מעיים שאינן מחוברים כלל אלא למ"ד והוא דהדרי וערבי מאי וכלין עד כאצבע והלא צריכין להתחבר יחד ומשני מאי כלין מלמטה פי' דהדרי וערבי כרוח' אצבע סמוך לבית הרעי ולמעלה אפי' אין ברוחב חיבורן אלא משהו כשרה והשתא לא ידעינן כמאן הלכה מהנך תרי אמוראי הלכך תפס רי"ף ז"ל חומרא שניהן דבעינן שיהא רחב חיבורו מלמעלה במקום יציאתו מן הקיבה אצבע וגם למטה סמוך לרעי אצבע ע"כ ולפי דבריו צ"ל מ"ש הרי"ף והוא דהדרי וערבי ונעשו שניה' חוט א' אע"פ שלא הזכי' שיעור העירוב דעתו דכאצבע בעינן ואפשר דכאצבע שהזכיר לעיל קאי והרשב"א בחידושיו הביא נמי גירס' ר"ש קר"א אלא שבסוף גריס מאי כלין כלין למעלה קאמר ופירש בע"א אבל אין נפקותא לעניין פסק הלכה דאף לפי' כיון דלא ידעינן כמאן הלכתא מהנך תרי אמוראי נקטי' בחומרת שניהם דבעינן שיהו מתערבין במקום יציאתה מן הקיבה אצבע וגם למטה סמוך לבית הרעי אצבע וכ' עוד הר"ן ואם באנו עוד לחוש לפי' רש"י צריך ג"כ שיהא הפיצול חוזר ומתערב בתוך רוחב אצבע וכ"פ הרשב"א בת"ה ולי נראה שאין לחוש לחומרא של רש"י כי לא מסתבר שפיצול פחות מכאצבע קרוי שני בני מעים כאשר הקשה הרא"ש ועוד נרא' דב כה"ג אף רש"י מודה כי לא חש רש"י שיחזור ויתערב הפיצול בתוך רוחב אצבע אלא דוקא שאם שני המעיים מתפצלים למעלה בכאצבע שהיא טריפה אבל כל היכא שלמעלה ולמטה הוא מעי אח' אלא שבאמצע מתפצל לית בית מיחש והא אחר שהביא ב' הגירסות ופירוש' כ' וכ"ז אינו מחוור בעיני לפי שבכל הנוסחאות כולן יש כלים מלמטה וכן אין פירש"י ז"ל מתיישב בפשטה של שמועה לפיכך נ"ל דבמעי שהוא יוצא מן הבני מעיים כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד פליגי דלמ"ד והוא דהדרי וערבי כל כה"ג טריפה כיון דאין אותו מעי חוזר מתערב ומ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי ס"ל שאע"פ שאין פיצול זה חוזר ומתערב כיון שאין לו אלא פה אחד ולבני מעיים הוא נשפך כשרה דמאי כלין עד כאצבע לא שיהו מתערבין דוקא אלא שתהא שפיכת' כאחד וכל כה"ג הוי שפיכתן כאח' ונקטינן להאי פירושא דכיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל שהוא כענף היוצא מן הבד אע"פ שהן נשפכים כא' טריפה אבל כל שהמעי א' מב' ראשים כלומר שמתפצל וחוזר ומתערב אע"פ שהוא נבדל באמצע ואפי' כמה כשרה ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה"ש ואף דברי הרי"ף ז"ל מוכחים כן ונר' עוד מדברי הרי"ף ז"ל ומדברי הרמב"ם בפ' הנזכר דעד כאצבע לאו דוקא אלא כל שחוזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד מב' ראשיו כשרה ע"כ ומצאתי שכ' הקאר"ו וז"ל ובאמת כי דברי הר"ן נכונים מאוד בעיני ליישב לשון הרי"ף והרמב"ם אלא שלא ישב מ"ש בגמרא בשלמא למ"ד והוא דהדרי וערבי וכו' אלא למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה ונ"ל דה"פ בשלמא למ"ד והוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע כלומר שיחזרו ויתערבו ויהיו שניהם כאצבע א' ולא לענין שיעור העירוב תני כאצבע דאפי' במשהו סגי אלא לענין שיתאחדו שני המעיים ויהיו כאצבע א' אלא למ"ד אף ע"ג דלא הדרי וערבי וכו' מאי עד כאצבע מלמטה כלומר שיהיו שניהם כאילו מעורבות והם אצבע א' והיינו שלא תשפוך כל א' לעצמה ואילו כיון ששניהם שופכים למקום א' הרי למטה במקום יציאת הרעי הם כאילו היה אצבע א' וכיון דמספקא לן כמאן מהני אמוראי הוי הלכתא בעי דהדרי וערבי מיהו בכל דהו סגי ע"כ ודברים כאילו אין הדעת סובלת שיהא א נקרא כה"ג למטה אלא נר' לפרש דהוא נמי סבר כגירס' ר"ש קר"א אלא שגריס לבסוף מאי כלין כלין למטה וה"פ בשלמ' למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע דקאי אלמעלה שיהא למעלה יוצאין ממקום א' ר"ל מעי אחד עד כאצבע לכל הפחות ושוב לא יזיק פיצול אפי' אינו מתערב למטה אלא למ"ד והוא דהדרי ומתערבי מאי כלין עד כאצבע הלא הלך הכל במה שחוזר ומתערב ומשני מאי כלין למטה לאו דוקא שבעינן למעלה כאצבע אלא שיהא כלין כאצבע למטה שיחזרו ויתיחדו כאצבע כמו שהוא פירש א"נ שיהו כלין עד שישאר בחיבור דלמעלה ולמטה הכל כרוחב אצבע וזהו שיעור כ"ש אצבע אחת לשניהם וה"ה אפשר בפחו' אלא שאינו בנמצא והיינו ממש כדברי הרמב"ם שכ' וז"ל המעי היתר שתטרף בו הבהמה הוא יתר מתחלתו ועד סופו עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה מתחילה עד סוף במעי העוף או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד וה"ה מובדל בין בעוף בין בבהמה אבל אם חזר ונתערב עם המעי ונעשה א' מב' ראשון והרי שניהם מובדלין באמצע ה"ז מותרת ואין כאן יתר ע"כ וה"ט דאפי' האי מ"ד דסבר עד כאצבע הוא קאי אשיעור' דבעינן רוחב אצבע למעלה היינו היכא שאינו חוזר ומתערב אבל היכא שחוזר ומתערב אף הוא מודה דלמעלה ולמטה בכ"ש סגי כדפרי' אלא שלא מלאני לבי להקל ולהוציא דברי התלמוד מפשיטו שאמר כלין עד כאצבע אלא בעינן למעלה כרוחב אצבע בלי פיצול ומ"מ שמעינן מהך פי' דפיצול התלוי שאינו ומתערב אפי' הוא ברחב אצבע למעלה קודם שיתחיל הפיצול אפ"ה טריפה ולא כמ"ש המרדכי וז"ל וראב"ן כתב שאירע במגענ"צא שבא מעי של כבש יוצ' מן הדק' באורך אצבע והיה סתום בסופו והרעי נכנס לתוכו ויוצא מתוכו אל הדקין והסכמנו להתיר שלא מצינו שהטריפו חכמים אלא שנים יוצאים מב' מקומות כעין בעוף שיוצאין מן הקורקבן שני דקים אחד הולך לזפק והשני הן הדקין אבל הכא דק היוצא משאר הדקין הוא ואין זה כנגדו בעוף ורשב"ט נחלק בדבר ונר' לע"ד דפי' האלפס ופי' ר"ח חולקים על הוראה זו ע"כ הרי הוא בעצמו כת' שהרי"ף חולקים עליו כ"ש שהרמב"ם וכל האחרונים חולקים עליו ותמיהני על הטור שכ' וז"ל כ' א"א הרא"ש ז"ל בתשו' הדורא דכנתא שיוצא מאמצעיתה יתרת שתלוי בדקין כמו מעי קטן באורך אצבע כשרה ע"כ ותימא הוא הלא מה שהשיב בתשו' הוא דברי ראב"ן זקנו דלא כדברי הרי"ף כאשר כ' המרדכי בעצמו והוא כב' כ' להחמיר כדברי הרי"ף והא לך התשו' של הרא"ש בכלל עשרים וז"ל ששאלת על הדורא דכנתא שנמצא באמצעית יתרת שתלוי בדקין כמו מעי קטן ארכו אצבע או פחות או יותר ויש להסתפק אי אמרי' כל יתר כנטול דמי והוה ליה כנקבו הדקין או לא דע כי מעשה כזה בא לפני ראב"ן ז"ל והכשירו מטעם שלא מצינו שהטריפו חז"ל בתלמוד אלא ב' מעיים היוצאי' בב' מקומות כגון שיוצאין מהקורקבן ב' דקים א' הולך אל הזפק והב' הם הדקין אבל הכ' דק היוצא מן הדקין ואין כנגד זה בעוף והקשה לו חתנו ר"ש כיון שמטריפין ב' בני מעיים היוצאים מן הקיבה כמו בעוף מן הקורקבן משום דהשני הוי יותר כיון שאין דרכו להיות כך והואיל ונשתנה טריפה ה"נ כיון שאין דרך לצאת מן הדקין יתרת כזה כיון דנשתנה ה"ל יתרת וטריפה ונשאו ונתנו בדבר ומצאו סעד כה"ג ועמדו למניין והכשירוהו ע"כ הרי לך שלא הכריע בעצמו אלא שהביא תשובת זקנו אבל בספרו שחבר אחר התשו' כאשר ידוע וכ"כ מהרי"ק לא הכריע אלא כדברי הרי"ף ממש ושם לא הזכיר אפילו רמז מדברי זקנו הראב"ן כי ראה שכל הגדולים חולקים עליו היכא שיוצא מעי אח' מן בני המעיים של עוף נר' בעיני שהוא שרי אף שאינו חוזר ומתערב ואף שיראה מדברי הרמב"ם לאיסו' שהרי כ' לעיל היכ' שהוא מובדל שהוא יתרת בין בעוף בין בבהמה נר' שהוא תופס פי' שני של רש"י שכ' מה שא"כ בעוף דהיינו ר"ל שיש לכל עוף שני מעיים דהיינו הושט והמעי שיוצאין שתיהן מן הקורקבן אבל כה"ג לא מכשרינין או ס"ל דאף בעוף לא שכיח יתרת א' התלויה אא"כ שהוא יוצא מב' צדדין בשוה מתחילתו עד סופו וקצת משמע לשונו כך שכ' עד שנמצאו שני בני מעיים מתחילה ועד סוף במעי העוף דמשמע כפשוטו וכן באווזות שלנו ראיתי שב' דקין ארוכים יוצאין מן המעיי' בסוף הדורא דכנתא אינו רחוק מסופו סמוך לציאת' ואותה השני דלדולים הרעי יוצא מן המעי אליהן אלא שעומדים לאחוריהן ראשיהן נגד הקורקבן וסוב' כל היכא שאינה בעניין זה שיתרת הוה מ"מ ל"נ דסתמא כת' כנגדה בעוף כשרה וא"כ מה שפסלינן בבהמה מעי המדולדל שאינו חוזר ומתערב וממילא בעוף כשר וכ"כ הרשב"א כפיר' הראשון של רש"י דבשל עוף כשר בכל ענין דהכי קי"ל כרבנן דאין זה שינוי בעוף וכ"כ ר"י להדיא וז"ל שאם נמצא בעוף שיוצאים הדקין מן הקורקבן מכמה מקומות עושין כמה ענפים הכל כשר:

דין נטלה הנוצה אפי' ניטלה כולה עד שנעשה ערום כשרה א"ל שדעתו קצה עליו:

פיסקא ניטלה הנוצה א"ר יוחנן ר"י ור"י אמרו דבר אחד ר"י הא דאמרן ר' ישמעאל הא דתנן ר"י אומר אף הנוצה מצטרפת לעניין פיגול אמר רבא דילמא לא היא כו' כ' הכל בו דה"ה בעוף אם נמרטו הנוצות הסמוכים לבשר דטריפה דהוי כמו גלודה בבהמה וכ"ד ב ב"הע וכן משמע דס"ל דרבנן ל"פ עלי' ותימא א"כ ה"ל למיתני גבי א"ט ועוד מדאמר ר"י ר"י ור"י אמרו דבר אחד הוי שיטה ולא קי"ל הכי ואף דרבה קא מתמה עליה מנ"ל הא מ"מ ל"פ עליה ובודאי לר' יוחנן קים ליה הכי מרבותיו או יש לו ראייה ממקום אחר ועוד נהי דרבה פליג דלא הוי שיטה מ"מ שמעינן דדברי יחידאי נינהו ומסתמא הלכה כרבנן שאין הנוצה מצטרפת ה"נ אין הלכ' כר"י אפי' לא אמרו וכ"פ הרשב"א והר"ן דאין הלכה כר"י ומהרא"י כ' בת"ה דנר' דהא דר"י לא סלקא אליבא דהלכתא דתלמודא מייתי עובדא דר"ש בן חלפתא הנך דברי ר"י וכן בכל פסקי הגאונים לא כתבו ולא מנו טרפות זה כלל אך בא"ז משמע דס"ל כר"י כו' ומ"מ נרא' דאפי' לר"י היכא שמחמת שומן נשרה כל נוצות העוף עד שנעשה ערום בכל גופו כשר דכיון דמחמת שומן אירע לה כן אית לן למימ' דמידי דמשתכחה לא מיטרפה כו' והאריך ואין צורך דבכל עניין כשרה אם לא שדעתו קצה עליו:

דין אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני וצואת תרנגולים וסם המות של בהמה או ששתתה מים הרעים כשרה אכלה סם המות של אדם או הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה מותר משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות בהמה או חיה שנפסקו רגליה לא יאכלו אלא ע"י צלי כי אם יש בה ריעותא של נשיכת נחש יראה מיד ע"י האש ודבר זה לא חיישינן אלא במקום שהנחשים מצויים:

מתניתין אחוזת הדם והמעושנת פי' שנכנס לה עשן בגופה והמצוננת ושאכלה הרדופני פי' סם המות דבהמה ושאכלה צואת תרנגולים וששתה מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משו' טריפ' ואסורה משום סכנת נפשות א"ש הלעיטה חלתית טריפה מ"ט משום דמינקב' למעיי' מתיב רב שיזבי אחוזת הדם והמעושנת שכת והמצוננת או שהלעיטה חלתית או שאכלה הרדופני או תיעה פי' עשב מר או פלפלין אכלה סם המות או ששתת' מים הרעים כשרה הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות קשיא חלתית אחלתי' קשיא סם המות אסס המות חלתית אחילתית ל"ק הא בעלין כשרה ודא"ש טריפה בקרטין דמינקב' למעיינ' סם המות אסם המות נמי ל"ק מתני' דקתני אסורה משום סכנת נפשות כשאכלה סם המות דאדם וברייתא דקתני כשרה בסם המות דבהמה כ' הטור בסי' נ"א וז"ל כתב הרמב"ם הלעיטה חלתית תוך ג' ימים ספק ניקב ספק לא ניקב ותבדק ול"נ מדא"ש הלעיטה חלתית טריפ' אלמא אין לה בדיקה ע"כ ואין זו ראיה לסתור דבריו דשמא הא דשמואל איירי שבלעה קודם ג' ימים הוא דטריפה בודאי אבל לעולם תוך ג' ימים כשרה בבדיקה ומ"מ לא יתכנו דבריו מדמשני חילחית אחילתי' הא בעלין והא בקרטין ולא קא משני אידי ואידי בקרטין הא תוך ג' ימים דכשרה בבדיקה והא קודם ג' ימים וא"ל דברייתא סתמא קתני ולא מפליג בין תוך ג' לקודם ג' הא בלא"ה צריך לאוקמי הא דקרטין טריפה איירי קודם ג' ימים א"ו ליתא ובכל ענין טריפה גם בספרים מדויקים לא כ' כהאי לישנא אלא כהאי לישנא בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיים כגון קורט של חלתית וכיוצא בו טריפה דודאי ניקב ואם הי' ספק ניקב ספק אינו ניקב תבדק דהשתא לק"מ ופירושו אם הי' דבר שאכלה שזהו ספק ניקב ולא הוזכר בתלמוד אלא הוא שענייני חכמי הטבע והרופאי' צריך בדיקה ואין זה כמוסיף על טריפות שהרי מכשירין בבדיקה ונר' שזהו כשר לכ"ע אף לפי מה דפי' דבני מעיים אין להם בדיקה מ"מ הכא היא חומרא בעלמ' סגי אפי' בבדיקה כ"ש דמעיינים בהו דליכא ריעותה בכל מעיים וכשר' תו מסיק בסוגי' ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דהוו מפסקי כרעי בתריית' בדקה רב בצומת הגידין ואכשרה בעי רב למיכל מיניה באומצא א"ל שמואל לא חייש מר לנקורי א"ל היכי נעביד א"ל אותביה בתנור איהו בדק נפשיה אותביה בתנורא נפל תילחי פירש מתפרק ונופל חתיכות קרא שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און קרי רב עליה דשמואל כל רז לא אנס לך וכ' ר"י דלא חיישינן להכי אלא במקום שהנחשים מצויים ויפה כתב דהא בימיהם היו חוששין אפי' אם היה רואה ציפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיח ואמרינן שמא במקום נקב נקר כדאיתא בברייתא והביאו התלמוד לעיל בפ"ק דחולין להקשות ממנה עד דמשנינן שאני סכנה מאיסורא והשתא אפילו באו פירות מנוקרים אכלינן ולא חיישינן עליה לפי דלא חיישינן לגילוי:

דין סימני בהמה וחיה כל שהיא מעלת גרה ופרסותיה סדוקות ואם מצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שיניים למעלה וכן אין לה שיניים למעלה א' מכאן וא' מכאן בקצוות הלסתות טהורה והוא שיכיר בן גמל ואם מצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה אם הם סדוקות טהורה והוא שיכיר חזיר ואם מצא בהמה שפיה גמום וגם פרסותיה חתוכות יבדוק בבשר שתחת העוקץ אחר שישחטנה אם הולך שתי וערב כשרה והוא שיכיר ערוד דין בהמה טהורה שילדה בפנינו מין טמא מותר ובהמה טמאה שילדה מין טהור אסור ואם הניחתה בהמה טהורה מעוברת ומצא מין טמא הולך אחריה אע"פ שהולך אחריה ויונק אותה אסור:

מתני' סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' אר"ח היה מהלך במדבר ומצ' בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה וכן אין לה ניבי פרש"י בל' שני תלתולי בשר כעין שיניים וכ"כ הרשב"א והטור אכן בל' ראשון פי' ניבי ב' שיניים למעלה א' מכאן וא' מכאן וכ' התו' דלשון זה עיקר וכ"פ המ"מ דניבי הן שתי שיניים ואח' מכאן ואח' מכאן בקצוות הלסתות בידוע שהיא טהורה ואם לאו טמאה והוא שיכיר בן גמל לפי שאין לו ניבי עד שיגדל ולא חיישינן למינא אחרינא' דדמי לגמל דתני דבי ר' ישמעאל את הגמל כי מעלה גרה הוא שליט בעולמו יודע שאין דבר שמעלה גרה שטמא אלא גמל לפיכך פרט לך הכתוב הוא ואמר ר"ח היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה ואם לאו טמאה והוא שיכיר חזיר דתני דבי ר"י ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא החזיר לפי' פרט לך הכתוב הוא ואר"ח היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה סדוקות בודק בבשרה לאחר שישחטוה אם מהלך שתי וערב טהורה ואם לאו טמאה והוא שיכיר ערוד וגמירי דליכא מינא אחרינא בין הטמאים דאית ליה האי סימנא אלא ערוד והיכא בדוק אמ' אביי בכנפי העוקץ פירש תחת האליה שקורין הנק"א והא דבעינן פרסות ומעלה גרה מן הסת' אבל בהמה טהורה שילד' לפנינו מין טמא טהור במתני' דבכורו' כל הבא מן הטהור טהור וכן איפכא לענין טמא בפ"ג דבכורו' אר"י ראה חזיר שכרוך אחר רחל נפטרה מן הבכורה ואסור' באכילה עד יבא ויורה צדק לכם וכ"כ הרמב"ם וכתב הראב"ד והוא שיהי' הטמא בעדרו והמ"מ כתב ובגמ' לא חילקו ואיכא למימר דבכל גוני חיישינן ואע"פ שאינו מצוי שיבא ולד מעדר אחר ויכרוך אחר זה ג"כ אינו מצוי שבהמה טהורה תלד בדמות טמאה וספק בשל תורה להחמיר ויפה כתב:

דין סימני חיה להכיר שחלב' מותר הוא כל שיש לה טלפים וקרני' והיכא שיש קרנים מפוצלת ודאי חיה היא ואם אינן מפוצלת צריך שיהיו כרוכות גלדי גלדי כלומר עשויות קליפה על קליפה וגם שיהיו הדו' כלומר עגולות ולא רחבות בקרני העז וגם צריך שיהיו חרוקות כלומר שיש בה קריצין כל סביב והוא שיהיו החריצין תכופין ומובלעים זה לזה ואם חסר אחד מאלו שלשה הסימנים אינה חיה ובארנו דכל ת"ח שהיא מוחזק שאינו מודה ליוהרא או לנצח אז צריכין להזהר בכבודו שלא להתיר בפניו מה שהוא אוסר:

ת"ר אילו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לו קרני' וטלפים וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן א' מותר והוא ארי' דבי עילאי וכ' הרא"ש וא"ת הלא כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ופי' הר"יבם דב' סימנים אילו יש להכיר בין בהמה לחיה וגם להכיר בה שחיה טהורה היא סימנים דטלפים להכיר שהיא טהורה שאין לך דבר טמא שיש לו טלפים אלא החזיר והחזיר אין לו קרנים וסימן דקרנים להכיר בין חיה לבהמה וכמו שנבאר לקמן ס' הקרנים ור"ת פי' דבאו סימנים אילו להכיר בין חיה לבהמה דטלפי חיה משונים משל בהמה ונראה הוא לעינים של חיה חדות וארוכות ושל בהמה רחבות ולא הוצרך התנא לפרש אבל בהפרש קרנים יש כמה סימנים ולכאורה יראה מאחר שהביא הרא"ש דעת ר"ח באחרונה משמע שנוטה דעתו לדעתו וכ"פ ר"י תלמידו והטור לא הזכיר סימן טלפים אלא קרנים לחוד משמע קצת שתפס פ' ר"יבם וכן פי' הקאר"ו ול"נ שהרי הרא"ש תפס פיר' ר"ת עיקר כדפרי' ועוד לפי' ריב"ם סתמא דמתני' בפרק בא סימן כל שיש לו טלפים כו' אתיא כר' דוסא דפליג את"ק דברייתא אבל לת"ק צריך שני סימנים קרנים וטלפים וזה דוחק ע"כ נרא' דאף הטור תפס פי' ר"ת אלא שלא רצה לסמוך על סימן הטלפים מאחר שאין לו בהן סימן מובהק יכול להיות שברור היה לו לתנא סימני הטלפים להכיר בהן החיה יותר מבקרנים ומ"ה לא היה צריך לנו להשמיענו אבל מ"מ מאחר שאין ידוע לנו כ"כ ואין לנו בהם סימנים מובהקים לא סמכינן אסימן טלפי שלא נוכל לידע בהן מ"ה כ' סתם קרני' סימן לחוד דהיינו להכיר בין חיה לבהמה וממילא נמי שהוא כשר שהרי כ' שחלבו מותר אבל הרמב"ם כ' להדיא דבעינן סימן הטלפי' עם הקרנים משמע דלא סמכי' אקרנים לחוד וצ"ל דס"ל דמתני' דפ' ב"ס לאו דוקא קאמר אלא ה"ק בין מיני הטהורים לא תמצא קרנים בלא טלפים אבל תמצא טלפים בלא קרנים כגון בהמה והמדקדק בפי' המשנ' בפירושו מה שפירש בתחילה על כל שיש לו קשקש' יש לו סנפיר וכו' ואח"כ שיש לו קרנים כו' יראה שכיון לדברי:

ועכשיו מפרש סימן הקרנים וכללא הוא כל שיש לו קרנים כו' והרי שור דיש לו קרנים וטלפים וחלבא אסור כרוכות בעינן והרי שור וכרוכות וחלבו אסור חרוקות בעינן והרי עז דחרוקו' וחלבו אסור מפוצלות בעינן והרי צבי דאין מפוצלות וחלבו מותר הדורות בעינן הילכך היכא דמיפצלא לא דינא ולא דיינא היכא דלא מיפצלא בעינן כרוכות הדורות וחרוקות והוא דמיבלעי חירקייהו והיינו ספיק' דעיזא כרכוז האי עיזא כרכוז דהוי ביה ריש גלותא דעקור מלא צנא דתרבא מינה רב אחא אסר ר"ש בריה דרב אבהו אכיל מיניה קרי אנפשיה מפרי פי איש תשבע בטנו שלחו מתם הלכת' כוותיה דשמואל בריה דר"א דעיזא כרכוז שרי שהיא עז הבר והזהרו ברבי' אחא שמאיר עיני גולה הוא וכן פסקינן והא לך פי' כרוכות גילדי גילדי קליפה על קליפה כעין קרני השור חרוקות שיש בהן חריצין כל סביביו כעין קרני העז ומה שפריך תו והרי עז ה"פ והרי יש מין עז דכרוכו' וחרוקו' וחלבו אסור מפוצלות בעינן פי' שהרבה פיצולין יוצאין מהן והרי צבי שאין קרניו מפוצלות ופרש"י אין זה מה שאנו קורין צבי אלא מה שאנו קורין שטיינ"באק ור"ת פי' מה שאנו קורי צבי הוא צבי הכתו' בתורה ובד"ח שעינו אחת פתוח כשהוא ישן אלא גרסי' ומבוצלות ר"ל שזקוף וראשו כפוף כדאמרי' בקידושין מאי משמע דאגם לישנא דבוצול הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו א"נ פיצול הוא כמו הפקר והבקר ותימא הוא הלא מסקינן כל היכא דמיפצלא לא דין ולא דיינא ולפעמים נמצ' כך בקרני השורים ומה שהקשה מן הצבי אין זו קושיא דה"פ והרי מין צבי כמו שפריך לעיל נמי והרי מין עז דאי מסתם עז פריך והרי תירץ דכרוכות בעינן וכ"כ הרמב"ם כל שיש לו קרנים מפוצלים כגון האיל כו' לפי שיש כמה מיני צבייה ע"כ תפס האיל ופיר' להדיא כפי' המשנה שאם יוצאת מראש הבהמה קרנים ואח"כ צומחים מהם קרנים אחרים כגון האיל הרי היא חיה בלי ספק ומ"ש אח"כ הדורות בעינן ל' הדורא דכנתא עגולות ולא כשל עז שהן רחבות ועוד יש פי' הדורות ר"ל חדין מאוד למעלה לא כשל עז שאינן חדין והא דקאמר והוא דמיבלע חידקייהו למיעוטי עיזא דכרכוז שנסתפקו בה אמוראים דלא להוי לך עוד ספיקא שהרי לא מיבלע חידקייהו וא"כ לפ"ז דפסקינן במסקנא דעיזא כרכוז לא בעינן תו והוא דמיבלע כו' אבל הרמב"ם והטור פסקו דבעינן מיבלע ואמ' שהרשב"א תמה על הרמב"ם ומ"ה פסק דלא בעינן מובלע חדקים והמ"מ רצה ליישבו שה"ק מ"ה נפל הספיקא בעיזא וכ' ולפי שאינו כל כך מובלע כשאר חיות אבל מ"מ התלמוד דאף הך בליעה דעיזה כרכוז חשוב מיבלע חדקין ואני אומר מי הוא זה שמעיד לנו מ"ש והיינו ספיקא דעיזא כרכוז שקאי דוקא על הא דקאמר והוא דמיבלע חידקייהו דילמא קאי אכל שאר סימנים שמ"ה נפל הספק כי החכמים פירשו שאינן כל כך כרוכות או הדורות כמו אינך חיות אבל מ"ש והו' דמיבלע חידקייהו בדקאי קאי וגם הל' והוא דמיבלע חידקייהו משמע שהוא פסק הלכה ולא שבא למעוט לפי התוספו' ובמסקנא לא קאי ע"כ יפה כ' הרמב"ם ועיקר ומ"ש בסוגיא הזהרו ברבינו אחא כו' פרש"י שאל יתירו הדבר בפניו אלא ידונו עמו בהלכה עד שיחזור בו כה ראוי לעשות אפי' עתה לכל גדול הדור שהוא מוחזק שאינו מורה ליוהר' או לנצח להזהר בכבודו שלא להתיר בפניו מה שהוא אוסר כי יפתח בדורו כשמואל בדורו ושור הבר תמצא לקמן בפ' אותו ואת בנו סימן ו':

דין סימני העוף כל עוף שאין אנו מוחזקים בו לאסור אם יש לו ג' סימנים דהיינו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שאינו דורס ומותר ושאר עופות הבאים במקצת סימנים אין נאכלין אלא במסו' ומ"מ אפ' יש מסורת על עוף שהוא כשר אם ראינו שדורס טריטה:

מתניתין סימני העוף לא נאמרו אבל חכמים אומרי' כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור ראב"צ אומר כל עוף החולק את רגליו טמא ולא והתניא את הנשר מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתיר' וזפק ואין קורקבן נקלף ודורס ואוכל טמא אף כל כיוצא בו טמא תורים מה תורים מיוחדי' שיש להן אצבע יתירה וזפק וקורקבנן נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורין אף כל כיוצא בו טהורין אמר אביי לא נאמר פירושן מד"ת אלא מד"ס מדמנה נשר בטמאין והכשיר תורין אלמ' מה שחלק נשר מתורין הן הן סימני טומא' תני ר' חייא עוף שבא בסימן אחד טהור לפי שאין דומ' לנשר נשר הוא דלית ליה כלל לא תיכול הא אית ליה חד אכול והא דלא ילפינן לחומרא מתורים להצריך כל ד' סימנים משום דא"כ פרס ועזניה דאין בכל א' מהם אלא סימן א' של טהרה למה נכתבו וא"ל א"כ נילף מפרס ועזניה לאסור כל עוף הבא בסי' אחד שהרי לא הוו ב' כתובי' הבאים כאחד משום דתלת סימנים הדרי בי"ט עופות מעופות הכתובי' בפרשה ותרי בעורב ובמינו וחד שהוא סימן הרביעי ישנה בפרס או בעזניה ואין נמצא בשום עוף טמא יותר מעופות הכתובים בפרש' א"כ נשר ל"ל אלא מנשר ילפינן להיתירא ותורים דכתב רחמנא לא נכתב לסימן אלא להקרבה אר"נ היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסי' א' טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסי' אחד טמא ב' סימנים טהור והוא שיכיר עורב וכל מין עורב אמר אמימר הלכתא עוף הבא בסי' א' טהור והוא דלא דריס א"ל רב אשי לאמימר הא דר"נ מאי לא שמיע לי כלומ' לא ס"ל ואב"א פרס ועזניה לא שכיחי ביישוב פי' בשום מקום שיש יישוב וצ"ל דקאמרינן לקמן בשמעתין הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה היינו במקום הסמוך למדבר וכ' הרא"ש וז"ל ור"ח ז"ל כתב דקבלה בידינו דהאי בסי' א' דקאמר דהיינו קורקבן נקלף שהוא סימן החדש וניחא השת' דכל כמה דלא חזינן ליה דדריס ליכ' לספוקי למידי דכל הני עופות הטמאין דכתיב' לית בהן הסי' החדש ופרס ועזניה לא שכיחי ביישוב וע"ז היה ראוי לסמוך אלא שרש"י ז"ל פי' בשמעתין גבי תרנגולתא דאגמא דהוו אכלי ליה ושוב חזיוה דדרסה ואכלה ואסרוה וז"ל ומתוך שאין אנו בקיאין בהן נ"ל שכל עוף הבא לפנינו י"ל שמא דורס דהא תרנגולתא דאגמא היו מוחזקים בה דטהורה ואח"כ ראוה שדורס' ע"כ ותימ' גדולה בעיני איך עלה על הדעת לסמוך על קבלת ר"ח בזה א"כ לפי דבריו כל הג' סימנים אשר הם בי"ח עופות הן זפק ואצבע יתירה ואינו דורס וזהו פלא שיהיו לרוב עופות זפק כי אדרבא לרובא דרובא אין להם זפק גם יותר התימא שיהיו כולן אינן דורסין וחכמי המשנ' אמרו כל עוף הדורס טמא לסימנא לא קאי אלא אמיעוט דמיעוטא ועוד הרי נץ הכתוב בתור' דורס ואף א"ת שאין אנו יודעין מהו נץ הלא חכמי המשנה זכרוהו דרוסת הנץ הרי הוא ידוע ועוד רוב עופות הטמאין דורסין ומ"ש הרשב"א והר"ן שנר' בעיניהם גיר' ר"מ בר יוסף ופי' תלתא הדרי בכולהו שיש לכל אותן הי"ט עופות סי' אח' של טהרה מהג' סימנים וסי' טהרה הרביעי שהוא סימן הרדש הוא שאינו דורס וכל הי"ט עופות וגם העורב דורסים וא"כ מ"ש חכמים כל עוף הדורס טמא הוא כלל בפני עצמו הוא שידוע מאחר שדורס הוא מן הטמאין שאין שום עוף טהור דורס וכן מ"ש כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף הוא בודאי מן הטהורים שאין לך עוף בג' סימני טהרה שהוא דורס ואפי' בב' סימני טהרה לא תמצא מי שדורס אלא שאנו חוששין לעורב ומינו וכ' עוד ר"מ נגד קבלת ר"ח כי העורב הוא דורס ויש לו ב' סימנים בגופו והם אצבע יתירה וקורקבן נקלף שכבר בדקו אותו ומצאו לו כן ואין ספק שזה שאנו קורין קורב' הוא העורב לרוב שחרותו וגם בניו יוצאים לבנים קצת כמו שנ' עליו בהגדה והוא שצועק תמיד כמ"ש בפ' לא יחפור אפיקו לי קורקור מהכ' ע"כ ומהשתא ל"ק מתרנגולא דאגמ' שהיו אוכלים בודאי עוף טהור עד שראו שדרס' והיו יודעין שמין עורב הוא ואמר שאות' תרנגולא דאגמא דומי' בכמה מיני סימנים לעורב אבל לעולם בו' סימנים הוא כשר ומ"ש חכמים כל הדורס טמא דמשמע אפי' יש לו כל סימני טהרה הוא טמא מה בכך מאחר שלא נמצא עוף בג' סימנים שהוא דורס ומ"ש התו' שריב"ם בדק באותו עורב שאנו קורין קורב"ל ומצא שיש לו זפק ואצבע יתירה אלא שהיו מסופקי' אם הקורבי"ל הוא העורב ממש מ"מ דעתו מסכמת ג"כ להרב ר"מ שנתן סימנים מובהקים לעורב ואמר שבדקוהו ומצאו לו אצבע יתירה וקורקבן נקלף ואין חילוק ביניהן בזה שלשניהם יש לו ב' סימני טהרה בגופו אלמא שדורס ואפשר ששניהם קושט' קא מסהדי כי הם סימנים בעורב ומינהון כאשר אפרש לקמן אלא שריב"ם תופס גירסת ספרים שלנו דכל הג' סימנים איתנהו בי"ט עופות ומ"ה סוברים דאפי' יש לו ג' סימני טהרה אפ"ה אם הוא דורס טמא וזהו תרנגולתא דאגמא שהיה לה כל ג' סימני טהרה ופי' דכל י"ט עופות יש להם כל ג' סימני טהרה ודורסים ועורב יש לו ב' סימני טהרה ודורס ולפי דבריו צ"ל הכלל שאמר במתני' כל עוף שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף שהוא טהור איירי באינו דורס וארישא סמוך שכבר אמ' כל עוף הדורס טמא זהו דוחק כי הל' לא משמע כלל גם ר"ת כ' מה שאמרינן כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור היינו ר"ל בידוע שאינו דורס אלא שהוא דחוק לפי פי' שתופס גירס' מהספרים שכל ג' הסימנים של טהרה יש בי"ט עופות וא"כ צ"ל שכולן אין דורסין וגם עורב אינו דורס וזהו דחוק כי לכל הבדיקות יש לו ב' סימנים טהרה בגופו לבדיקת ריב"ם יש לו אצבע יתירה וזפק ולבדיקת ר"מ אצבע יתירה וקורקבנו נקלף ומכולן שמעינן דדורס דאל"כ יהיה לו ג' סימני טהרה כדפרי' אבל מ"מ שמעינן מדברי ר"ת דפי' הנכון הוא כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שהוא כשר והנה לגירס' ר"מ ופי' לק"מ ואין לבנו' יסוד על חומרתו של רש"י שפוסל כל עוף מן הסת' עד שנדע במסורת שלא דרס דשמא לאו דוקא בג' סימני טהרה קאמ' אלא בב' סימני טהר' ולאפוקי מקבלה ר"ח והגאוני' המתירין בקורקבנן נקלף ועוד סי' אחר עמו גם רש"י לא היה לו ברור דעת בעצמו בתוכן שמעתא דעופות כי בתחילת השמעתא פי' מה שאמרו במשנה דכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף דטהור קאי אהיכא דידעינן שלא דרס כפי' ר"יבם וא"כ לפ"ז סימן הד' שהו' חדש היינו שאינו דורס ובשמעתא דתלתא הדרי בכולהו כת' שלא ידעינן מהו סימן הד' ובסוף שמעתא גבי ח' ספיקות מוכח להדיא מדבריו דאינו דורס לא הוי סימן הד' החדש ואדרבא משמע שקורקבן נקלף הוא סי' החדש כקבלת ר"ח כמ"ש התו' שכך הוא לפרש"י אלמא שלא עמד לפי דעתו עלה גם כת' ר"ן הוכחות ברורות לסתור סבר' כל המפרשי' שלא יתכנו כ"א כאשר פי' ר"מ שהכי נבדק האישפרוי"יד שהו' נץ האמור בתורה כמו שפירש"י בפי' התורה ובמשנה דרוסת הנץ וכ"נ שהוא המורגל לצוד בו ודורס תמי' ומצאו שאין לו אלא אצבע יתיר' בלבד וכן עוף הגס שבמיני הנץ ששנינו בו דרוסת הגס בעוף הגס והוא הא"ס טו"ר שצדין בו תמיד ואין לו ג"כ אלא אצבע יתירה בלבד וכן מצאו את בת הימנ' הנקראת בלשון חכמ' נעמה ואין להסתפק בה שהוא האש טרי"ף מפני שאוכלת הברזל והזכוכית כמ"ש בפ' מפנין ואת הזכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות והי' העושה אבל תמי' שאינ' משוררת ולא משמעת קול כלל כעניין שנ' אבל כבנות יענה ואין לה זפק ולא אצבע יתירה שאין לה אלא ב' אצבעות לפניה ואחד יוצא גודל ואין זו אצבע יתירה כמו שפי' במשנתינו אלא שקורקבנ' נקלף ועוד בדק הרמב"ן ז"ל העוף הנקרא מילא"ן והוא דורס וצד תמיד תרנגולים קטנים וכיוצא בהם ואין לו אלא אצבע יתירה בלבד וכיון שכן הרי מצינו עוף הבא בסי' אח' וטמא וא"ל שהוא פרס או עזניה שהרי הוא מצוי ביישוב בשוקים וברחובות וכן בדק במיני העופות שעיניהם הולכים לפניהם כשל אדם ויש להם לוסתות כאדם והם קריא' וקיפוף כדאית' בפ' המפלת ואין להם לא זפק ולא קורקבן אלא אצבע יתירה וכן בדק עוף הנקרא וולטור"א שהוא בלשון חכמים דיו ובלשון תורה דיה והיא שרואה נבלה מרחוק יותר מכל עופות כמו שמוזכר בשמועה זו ואין לו אלא אצבע יתירה בלבד וכן העטלוף שהוא העכבר הפורח בלילה ואין לה זפק ולא קורקבן נקלף אלא אצבע יתירה לפי שיש לו חמש אצבעות לפניו האמצעי ארוך והוא הית' ע"כ ואף שר"י כ' שאין אנו בקיאי' בשמות העופו' כאשר נכתוב לקמן בשמו סי' קט"ו והביא מקצת עופות אילו לראות' מ"מ לא בירר דבריו כל כך להיותם צודקי' כמו הדברים הללו שביררנו אבל צריכין אנו לדקדק בשמעתא דח' ספיקות דמסקינן לקמן דח' ספיקות הן ומאי ספיקייהו עופות טהורין קורקבנן נקלף וטמאים אין קורקבנן נקלף והני קורקבנן נקלף בסכינ' כו' והשתא במאי איירי הני ח' ספיקות אי איירי שלא היה בהן סימן טהרה אלא זו א"כ אפי' נקלף ממש שמא ממין פרס ועזניה הן וא"ל משום דפרס ועזניה ביישוב לא שכיחי ז"א מדקאמר עופות טהורין קורקבנן נקלף כו' משמע דליכא שום ספיקא אלא קורקבנן נקלף אבל אי הוה נקלף הוי טהור ממש וכ"כ התוס' גם א"ל שהיה להן עוד סימן אחר בגופן חוץ מן הקילוף וא"כ בשיהיה זה הקילוף חשוב לסימן הוי טהור ודאי בקבלת ר"ח הלא כבר הוכחנו דליתא לקבלתו וכבר השיגוהו הקדמונים אשר לפני א"כ אפי' יהיה קילוף גמור איכא למיחש שמא מין עורב הוא דיש לו ב' סימנים ואם נפרש כפירש"י שהי' להם כבר כל סימנים של טהרה ולא היו מסופקים אלא בקילוף שיהיה לו ד' סימנים אבל כל זמן שלא יהיה לו ג' סימנים הוא בספיקא של י"ט עופות שיש להם ג' סימ' וזה לא יתכן לפי' ריב"ם שפי' שכל הי"ט עופות דורסין וא"כ מאחר שאלו הספיקות לא היו דורסין א"כ אפי' קורקבנן אינו נקלף שריין ולפי מ"ש מתוקן הכל שהיה לה' כבר ב' סימנים בגופן אלא שיש לחוש שמא מין עורב הוא אבל כשיהיה קורקבנן נקלף השתא הוי להו ג' סימנים וטהורין בודאי לכ"ע וגם מצאתי ראייה ברורה כדברי הר"מ בר יוסף מהא דמסקינן תניא עורב זה עורב למינהו ר"א אומר להביא את הזרזיר א"ל והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין אותו מפני שיש להם זפק א"ל אף הן עתידין ליתן עליו את הדין ד"א למינהו להביא סנונית לבנה דברי ר"א א"ל והלא אנשי גליל העליון אוכלין אותה מפני שקורקבנן נקלף א"ל אף הם עתידין ליתן עליו את הדין ע"כ ובודאי להני עופו' היו להן ב' סימני טהור' שהרי מין עורב הן וא"כ מה השיבו לו חכמי' לר"א והל' אנשי כפר תמרת' אוכלין אותו מפני שיש לו זפק אדרב' היא הנותנת מ"ה ראוי לאוסרו דמין עורב שהרי יש לו ב' סימנים ואם לא היה לו זפק הוי שרי יותר דאז לא הוי אלא סימן א' דפרס ועזניה לא שכיחי ביישוב א"ו היה לאותן עופות ב' סימני' בגופו חוץ מן הזפק וכן באידך עובדא חוץ מן הקורקבן ומ"ה השיבו לו והלא לשם אוכלי' מפני שיש לו זפק וא"כ יש ג' סימנים ויוצא מכלל עורב וא"כ בודאי מן הטהורים הוא כאשר פי' והשיב להם שיתנו עליה הדין כי הזפק שלהם היה קטן מאוד ואינו דומה לזפק וא"כ אין לו אלא ב' סימנים ובכלל מין עורב הוא וכן באידך לא היה הקורקבן נקלף כראוי כפי' התו' אלא שהם פירשו ושסימן אחד שלהם היה שלא היו דורסים ולפיכך פירשו שהעורב וי"ט עופות אינן דורס וכבר פי' דליתא להך סברא כלל אלא העורב דורס אותן שני מיני עופות לא היה ברור להם אם היו דורסי' אלא שהחכמים באו להתירו שבודאי אינו דורס מאח' שיש להם ג' סימני כדפרי' ומ"מ הלכה כר"א שזרזיר וסנונית לבנה אסירי גם שמעינן מהני עובדא אי ל"פ אהדדי צ"ל שמיני עור' מתחלפי' בענייני הסימני' שיש מין עור' שיש לו סימני' אצב' יתיר' וזפקו לאינך אצב' יתיר' וקורקבנן נקלף וכן פירש"י אף שאין מתכווני' לסימני' עור' ממש מ"מ ב' סימנים יש לכל א' כמו עורב ואחר כל הראייות אומר אני אף שמהר"ם חשש להחמיר כפי' רי"בם חומרא יתירה היא ולכן כל עוף שאין אנו מחזיקי' בו לאיסור אם יבא בג' סימנים מותר ובחזקת שאינו דורס הוא וכן דעת הרשב"א אע"פ שבחידושיו פקפק להחמיר אבל בת"ה פסק וז"ל כל עוף שיש לו אבצע יתיר' וזפק וקורקבנו נקלף ביד בידוע שאינו דורס שאר עופות הבאים במקצת סימנים אילו יש מהם מותרים ויש מהם אסורין ולפיכך אינן נאכלין אלא במסורת ומ"מ אפי' יש מסורת על העוף שהוא כשר אם ראינו שדורס מטרפינן בהאי תרנגולא דאגמא דלקמן (סימן קט"ו):

דין דורס ואוכל היינו שנועין צפרניו בבריות ודורסן אבל מה שאוחז בצפרנים ומגביה מהארץ חתיכת בשר וכיוצא בו לא מיקרי דורס ואם אין אנו יודעים אם דורס אם לאו אז אם כשמעמידין אותו על חוט וחולק את רגליו ב' לכאן וב' לכאן או שקולט מן האויר ואוכל בידוע שהוא דורס:

פסק כ' הרא"ש מדברי התו' וז"ל ודורס ואוכל פירש"י שאוחז בצפרנים ומגביה מן הקרקע מה שאוכל או דורס עליו שלא ימשך כולו לפיו ול"נ לר"ת דאפי' תרנגולים לפעמים עושין כן ופי' ר"ת שאוכל העוף מחיים ואינו ממתין עד שימות כדאיתא בפסחי' בפ' א"ע המשיא בתו לע"ה כאילו כופתה ונותנה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין לה עד שתמות אף ע"ה מכה ובועל ואינו ממתין לה עד שתתפייס וכן בסוף פ"ק דבב"ק אר"י בר"ה דורס ואוכל פטור וכו' והר"ן כ' נמי כ"ז ובסוף כ' וז"ל ואע"פ שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמסים בעודן חיים אין זה קרוי דריסה והנכון דדורס דהכא כעין הדרוסה שהזכירו למעלה בנץ וגס וכ' א"כ מאי קמבעיא לן לעיל שאר עופות טמאים אם יש להם דריס' א"ל והרי שנינו כל עוף הדורס טמא דמשמע שסתמא דורסין הן י"ל דנהי שכולן צדין והורגין מהן מחמת הכאה שמכין בציפורן מהן מחמת ארס ומחמת ארס הוא דאסיקנא דאין להן דריסה אלא בדכוותייהו ואע"פ שהדבר ידוע שהרב' מהן צדין גדולים כפלים כעצמ' ודורסי' אות' ואע"פ שאין להם דין דריס' בגדולים ולישנא דדורס ואוכל דאמרינן בגמ' דורס כדי לאכול קאמרינן שכל הדורסי' כדי שיאכלו מהם הם דורסים ע"כ ואף דברי של טעם הן והן דברי הרמב"ם כאשר כתב המ"מ משמו שעוף הדורס הוא אותן שניעץ ציפרניו בכח ודורס ומ"ה היכא דחזינן הכי אפי' לא ראינו שאוכל ממנו בעודו בחיים מ"מ הוי בכלל דורסין ושמא היכ' שלא ראינו ממנו כלל אפ"ה אם רואין אנו בו שחולק את רגליו א"כ בודאי דורס וטמא הוא דהלכה כר"א דמתני' ובברייתא איתא לקמן ר"א ב"צ אומר מותחין לו חוט של משיחה אם חולק את רגליו ב' לכאן וב' לכאן טמא ג' מכאן ואחת לכאן טהור וה"פ אם חולק את רגליו בודאי טמא אבל אם ג' לכאן ואח' לכאן יכול להיות שטהור וכן פי' התו' רשב"א אומר עוף הקולט מן האויר טמא והא ציפרת' נמי מיקלט קליט אמר אביי קולט ואוכל מאוירו קאמר והלכה כהני כולהו תנאי:

דין נאמן הצייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד לאפוקי רבו חכם דלא ומ"מ אם ת"ח מעיד על עוף שמקובל מאבותיו הוא שטהור מהימן ובאם דעוף הנאכל במסורת אם שוב רואין בו שדורס אסור אבל אם יש בו ג' סימני טהרה אפי' שראינו שדורס אינו אסור וצריך לדקד' שיהא אותן ג' סימנים ממש דהיינו שיהא קרקבנו נקלף ביד בלא סכין אפי' אינו נקלף אא"כ יתניהו בשמש להתחמם וגם שיהא זפק בצורת שאר זפקים ודין אם אחד הולך ממדינה למדינה שהלך שם יש להם מסורת ובאותה שיצא משם אין מסורת מותר לאכול באותו מדינה כשהיא שם אפי' דעתו לחזור וכן אם במקום שיצא משם יש מסורת והוא בא למקום שאין שם מסורת מותר לאכול שם אבל אותה שנהגו בו איסור אין ראוי שיסמכו על אל המתירין (ודין דכל עוף שחרטו' רחב כשל אווזא בידוע שאינו דורס):

מסקינן בסוגיא א"ר יצחק עוף טהור נאכל במסורת ונאמן הצייד לומר עוף זה התיר לי רבי ואר"י והוא שבקי בהן ובשמותיהן ורבו שאמרו רבו הצייד פי' לאפוקי הכא אפילו בקי בשמותיהן בהן לא בקי ומ"ה (לא) יכול להתירו מלבו אבל מ"מ אם מעיד החכם על עוף זה שמקובל מאבותיו שטהור הוא מהימן ובפרט האידנא שאין לנו צייד אלא מסורת מאבותיו ומ"ה כ' רש"י שאין עוף נאכל אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור ובטמ' טמא ובמסורת יש לנו לסמוך והיכא דליתא מסורת יש לחוש וכ"כ דבג' סימנים אין לחוש כלל ונר' אע"ג דעוף נאכל במסור' אם שוב אנו רואין בו שדורס או יש בו סימני דריסה א"כ חוזר לסורו ואיתגלי בהתייהו שמסורת בטעות היתה אבל לפי מ"ש בראיות חזקות היכא שיש לו ג' סימני טהרה ששוב אינו דורס אפי' אם ראינו שדורס אמרינן שינוי הוא כמו שמצינו שינוי בארי שלפעמים אינו דורס כך אמרינן נמי בהאי עופא כדי שלא לסתור דברי התלמוד ודברי הגאונים שברור כשמש לפי דבריהם היכא שיש לו ג' סימני טהרה שאינו דורס כלל וכלל א"כ מוכרחין אנו לומר שמקרה הוא אבל צריך לדקדק ולעיין בו היטב אם הג' סימנים של טהרה סימנים ממש בהווייתן דהיינו שיהא נקלף ביד בלא סכין אפי' אם אינו נקלף אלא א"כ יתנו אותו בשמש להתחמם וכן לעיין שהזפק שבו יהיה בצורתו ואינה משונה בתוארו מצורת שאר זפקים אבל אין לדקדק בקטנותו דמ"מ הוי זפק דהלכה כרבנן דפליגי עליה דר"א שאמ' שאין זפק קטן מועיל כדפרי' וכן הלכ' כרבנן דקורקבן הוי סי' אפי' אינו נקלף ביד אלא בסכין היינו היכא שלא העמידו בשמש להתחמם אבל אם מעמידים אותו בשמש עד שיתחמם הוי נקלף וכת' הרא"ש ויראה שאם אדם הולך ממדינה למדינה ובמדינה שיצא משם אין מסורת ובמקום שהלך שם יש מסורת על עוף א' שהוא טהור יכול הוא לאוכלו באותו מדינה כשהוא שם אפי' דעתו לחזור ואין כאן משו' חומרי מקום שיצא משם שהרי מה שאין אוכלין אותו במדינתו אינו בשביל שהם אומרים שהוא אסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קיבלו בו היתר מאבותיהם וגם איסור לא הורו להם בו ואילו שאמרו שקיבלו מאבותיהם בו היתר ראוי לסומך על קבלתם ולאוכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולין לברר בו איסור ע"כ וכתב ר"י על דבריו דה"ה בהפך שאם יצא ממקום שיש להם מסורת שמותר לאוכלו ואין זה בכלל חומרי המקום שהלך לשם כי אין נוהגין בו חומרא אלא מפני שאין להם מסורת ע"כ ונראה מדבריו שהוא דוקא יכול לאוכלו מפני המסירת שלו אבל לא הם אף שמדברי הרא"ש משמע שבכל המקומו' יוכלו מהיום לסמוך על מסורת של אילו שקבלו שהוא מות' וכ"כ הטור להדיא היינו במקומות שלא נהגו בו איסור אלא שנסתפקו בו מבלי מסורת אבל במקום שנהגו איסור אין ראוי לסמוך על קבלתם של אלו וכ"כ הרשב"א וז"ל היו נאכלים במקצת מקומות ובמקצת מקומות אין נאכלין נ"ל שאומרים על אותן מקומות שפשט בהם היתירן שאלמלא שקיבלו כן מאבות הראשונים הבקיאי' בהם לא היו נוהגים בהם היתר ואע"פ שמקצת מקומות לא קבלו כן אין אומרים למי שלא ראה את החוד' שיבא ויעיד אלא למי שראה את החודש ואפשר דלאותן שנהגו בהם איסו' אוסרין שאני אומר מותרים הם אלא שנהגו בהם איסור מפני עופות טמאים הדומים לאילו הנמצאים באותן מקומות ע"כ וגדולה מזו אני אומר אפי' עופות שיש להן ג' סימנים בגופן שבודאי הן טהורין אפ"ה במקומו' שנהגו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניה' ואין זה מנהג בטעות כ"כ מאחר שיצא הדבר מפי כמה גאונים לאיסו' ועוד אולי משום חשש חומרא אחר' שלא יתחלפו במין אחר הטמאין ודאי ודומה להן במראה אסרו הקדמונים אותו המין והא לך מ"ש ר"י וז"ל לפי זה הסוגיא"וני המקוננות בבירנים הגבוהים היא טהורה שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורס וקבלתי שהוא עוף טהור וראיתי כמה מקומות שנוהגים בו איסור שסוברים שהיא חסידה הכתובה בתורה ואין זה טעם כי גם אותו שאנו קורין עורב אין בו סימנים שאמרו רז"ל שנרא' מן ההלכה שאין לו זפק וכן נשר שקורין מגי"לא יש לה אצבע יתירה ולפי חז"ל נשר הכתוב בתורה אין לו שום סימן כו' ע"כ אין אנו לסמוך על השמו' שאין אנו בקיאים בשם העופות ע"כ והרא"ש כתב בתשוב' על הסיגי' שאוכלין אותו במקצת מקומות טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמו' עליה כי שמא דורס הוא ועוד שיש מיני עופות טמאי' שיש להם סימני טהרה הילכך אין לסמוך בעופות על בדיקת סימני טהרה שמצינו שחכמי התלמוד שהיו סבורי' שהוא טהור שמצאו לו סימני טהרה ואח"כ אסרוהו ודע כי אני לא הייתי אוכל ע"פ מסורת שלהם כי אני מחזיק המסורת של קבלת אבותינו חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן וכן קבלת אבותינו רבותינו שבצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת והא דאמרינן עוף טהור נאכל במסורת בעוף שאין אדם מכיר אותו אבל עוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא לא יאכל ע"פ המסור' אחרים הפחותים מהם ע"כ וכ"ז הוא לפי סברת' דאף בג' סימ' אין להכשיר כ"א במסורת אבל לפי מה שהוכחנו אם הייתי בא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו בו היתר הייתי אוכל עמהם אפי' היה דעתי לחזור מאחר שבודאי מותר אלא שבמקומי נתפשט לאיסו' ולא משום צד ספיקא אלא בדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שאין רשאי להתיר בפניהם אבל שלא בפניה' או במקו' היתר למה לא נאכל ומ"מ איכא לי נפקותא גדולה מדברי הרא"ש שאין לסמוך על סתם מסורת ונ"מ לעוף שיש לו ב' סימנים טהרה בגופו שאותו העוף הוא שצריך למסורת וכ"ש בסי' א' שצריך למסורת שאינו דורס שלא בכלל י"ט עופות וכשם שאני אומר שלא להתיר על סתם מסורה ה"נ שלא לא לאסור בסתם מסורת היכא שיש לו ג' סימני' טהורים א"ל שנתפשט איסורו בכל המקומו' או קבלה מופלאת איש מפי איש שנהגו בו איסו' כתב הרא"ש בשם הרב רז"ה ז"ל קבלנו מסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים שכל עוף שחרטומו רחב או כף רגלו רחב' כשל אווז בידוע שאינו דורס. וכן מסתבר וראוי לאוכלו אם ימצאו ג' סימנים בגופו ואין לחוש שמא דורס וכ"כ הרשב"א והר"ן ומ"ש כאן או כף רגלו רחבה משמע דבחדא סגי הרשב"א נסתפק בזה כאשר נמצא כ' בשמו בתשו' אחת וז"ל מה שאמרתי שאמר הגאון ז"ל דכל עוף שחרטומו רחב ויש לו פאכט"ה אינו דורס וטהור וששאלת אי סגי אחד מהני ב' סימנים או בעינן שיהא לו שניהם זה לא ראיתי לגאון אלא שהרז"ה כ' שכך היתה קבלה ביד הזקנים ולא מצאתי לזה עיקר בשום מקום ומה שאין לו מקום מה אדון עליו עד שנשמע מפי המקובל במה היתה קבלתו עכ"ל ומ"ה כ' הטור כל עוף שחוטמו רחב וכף רגל רחבה דבעינן תרווייהו ומ"ה לא רצה הרא"ש להתיר החסידה וגם לא הוכיח ממנה לסתור קבלת הרז"ה אלא משום דאיהו פסק בדאי' ליה תרתי והעוף שאנו קורין החסידה חטמה חד וארוך:

דין העוף הגדול הנקרא (בל"א אוי"ר ה"אן) בין הזכר בין הנקבה אסורים אבל המין הקטן הנקרא (בודיק ה"אן) הזכר אסור והנקבה מותרת:

מסקינן לקמן בשמעתא דח' ספיקות אמר אביי תרנגולא דאגמא חד מח' ספקות הן אר"פ תרנגולא דאגמא אסירי ותרנגולתא דאגמ' שרי וסימניך עמוני ולא עמוני' דריש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירי' משום דחזיוה דרסה ואכלה ובמרדכי פסק כר"פ דאמר עמוני ולא עמוני' וכן בתו' ותימא אמאי לא פסקו כאמימר לחומרא ונר' דגרסינן תרנגולא והיינו דאביי ואפי' נאמר שגרסינן הכי מ"מ אפשר אמימר לא קפיד בלישנא ודעתו היה אמין שקרוי תרנגול ודרש בענין הנקבה שאסורה וכ"ש לזכר שכבר היו פרושין ממנו לפי שהוא שחור ממש כעורב וכ' התו' בפ' בא סי' (דף נ') הא דקאמ' עמוני ולא עמונית נר' עיקר ששני מינין הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להו סימני טהרה והמין שקונין תרנגולא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוו מעופות טמאים הכתובים דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד' סימנ' דמנשר ילפי' וכ"כ במרדכי ולפ"ז מיושב שפיר מ"ש כד"פ להקל ולא כאמימ' להחמיר ובפרט שהוא דרש ברבים הלכה פסוקה ועוד שהעיד שראו אותה שדרסה וא"ל דגרסי' תרנגול דאגמא דהא האי גירסא נמי היא בפ' ב"ס כמו הכא אבל השתא דפי' דשני מינים הם אתי שפיר שהוא דרש אמין אחד שנקרא בלשון זכר והוא דרש אנקב' ממש לפי שראו אותו שדרס' ומכ"ש שהזכר אסור ומה שאומ' שם בפ' ב"ס ר"פ לטעמיה כו' לאו משום דאמימר פליג עליה אלא ששאר האמוראים לא חילקו בזה שהו' חילק וא"כ לפי זה המין הגדול שקורין (אויער האן) בין זכר בין בנקב' אסורה אע"פ שהצבע של הזכר שחור כעורב ושל נקבה צבע גר"א כתרנגולת שלנו אפ"ה אסורה לפי שהם דורסי' והוא מח' ספיקות שקורקבנ' אינו נקלף בידים כלל והמין הקטן שנקרא בל' נקבה בקבהן בין זכר בין נקבה מותרין ומהר"ם כ' נמי להחמיר כרש"י ולאסור הזכר אפי' באותו מין הנקרא על שם הנקבה ולא להתיר אלא נקבה כך נהגו באלו המדינות ויפה עשו חומרא זו עליהם ולא מכח דינ' אלא מחמת שהזכר מראיהו ממש כעורב ועוד שמעתי בבירור שהוא דק ומשמש כעורב כדי שלא ליתו לאחלופי בדין עורב ע"כ אסרוהו:

דין סנונית אם כריסה לבנה כשרה וכשרה לטהרת מצורע אבל אם כריסה ירוקה אסורה וסנונית חדרה בבתים אם כריסה לבנה כשרה אלא שהעול' נהגו בו איסור וזרזיר כשר ועורב לבנ' או עורב שראשו נראה יונים טמא וכל עוף ששוכן עם עוף טמא ונראה לו בפרצופו ומנהגו אפילו אין נראה לו בסימני' טמא ואם אינה נראה לו בפרצופו ומנהגו אפילו נראה לו בסימנים כשרה וכן הדין בעוף השוכן עם עוף טהור:

נחזור לברייתא דפליגי ר"א וחכמים בזרזיר וסנוני' לבנה אמר ר"י עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בו ר"א וחכמי' אמר אמימר בחיור' כרסה כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי בדירוקא כרסה ר"א אסר ורבנן שרי והלכתא כר"א מר זוטרא מתני הכי בדירוק' כרסה כ"ע דאסור כי פליגי בחיורא כרסה ר"א אוסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו בשלמא למ"ד בחיורא כרסה פליגי היינו דקתני סנונית לבנה אלא למ"ד בדירוקה פליגי מאי סנוני' לבנה לאפוקי דבתי דאוכמתא ולב' הלשונות הלכה דירוקא אסורה וחיורא שרי ואוכמתי הדרה בבתים אסורה לכ"ע וכת' הרשב"א בת"ה סנונית הדרה בבתים אם כרסה לבנ' מותרת ואם לא אסורה ובמקומו' האילו לא ראינו מי שנהג בה היתר אף בכריס' לבנה ור' ירוחם נמי כ' סנונית הדרה בבתים והוא שכרסה לבנה והוא הגולונדרינ"א והעם נהגו בו איסור ובמחלוק' הזרזיר הלכה כחכמים דשרי מדמסקינן לקמן אחרי' אומרים שוכן עם טמאים טמא עם טהורים טהור כמאן כר"א דתני' ר"א אומר לא לחנם הולך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו את"ר שוכן ונדמה קאמרינן ופירש"י נדמ' דומה להם במראיתו וכ' הרשב"א בחידושיו וז"ל והוא תימא דהא זרזיר דומה הוא במראיהו לעור' ושוכן עמו ואפ"ה פליגי רבנן עליה ואפש' לפרש נדמה דומה בסימנין והיינו פלוגתייהו בזרזיר ובסנוני' לבנה דזרזיר אע"פ שדומה לו במרא' חלוק ממנו בסימנין שזה יש לו זפק ועורב אין לו זפק וסנונית לבנה אף ע"פ שדומה לו בסימנים הרי הוא חלוק ממנו במראה שזה שחור כולו וזו לבנה א"נ סנונית לבנה אינה שוכנת עמו ור"א דאסר משום שדומה בסימנין ובמראה רובה שכולה שחור חוץ מכרסה ע"כ וכ' התו' ופירש"י ז"ל שהזרזיר הוא עוף הנקרא בלע"ז אשטרו"נל וא"כ האי שטרוני"ל עוף טהור הוא כיון דרבנן פליגי עליה דר"א ולפ"ז נצטריך לפרש דכי בעו רבנן שוכן ונדמה היינו שיהא דומה לעוף טמא בפרצופו ומנהגו כן פירש"י ז"ל נדמה דומה להו כמראיהן ע"כ והאישטרוני"ל אף ע"פ שהוא שחור אין פרצופו דומ' לעורב לפי שהוא קטן ולא כמנהגו שהוא מזמר תמי' אבל אם נפרש נדמה בסימנים האישטרוני"ל עוף טמ' הוא שהרי יש לו אותן סימני טהרה עצמן שיש לעורב ודורשין למינו בע"א כדאיתא לקמן בברייתא עורב זה עורב אוכמא את כל עורב זה עורב העמק והבא בראש יונים למינו להביא את הזרזיר למינהו להביא סנונית לבנה והבא בראש יונים והרי"ף הביא ברייתא זו וכ' הר"ן ואף שהך ברייתא כר"א ואינה אליבא דהלכתא מ"מ הביאה הרי"ף מפני עורב העמקי והבא בראש יונים וא"כ ממילא רבנן דרשי כל לעורב העמקי ולמינהו להבא בראש יונים ולמינו ולמינהו לא דרשי והעורב העמק הוא עורב חיורא כמראה החמה העמוקה מן הצל והבא בראש יונים שראשו נראה ליונים:

דין סימני בצים להכיר שהן מעו' טהור היא כשראשה הא' כד ועגול וראש הב' חד ועגול וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואינו סימן מובהק לסמוך עליו ולקנות מן הגוים אלא להכי מהני שאם יש בהן סימן טהרה דלעיל שואלין את הגוי ממה הן אם אומר משל עוף פלוני וטהור ואנו מכירין אותו שהוא טהור קונין ממנו אבל אם אמר סתם מעוף טהור הם ואינו מזכירו אין קונין ממנ' ודין דאין מוכרין ביצ' טרפה אלא א"כ יטרפנה תחלה בקערה וימכרנה לגוי שאין לוקחים בצים טרופות מגוי אפי' האידנא שאין מצויין בינינו בצי' טמאים ומותר לקנות בצים סתם מן הגוי אפ"ה בצים טרופות אסווי ומותר לקנות מן הגוי פת שנילוש בבצים במקום שנהגו לאכול פת של גוים:

ת"ר לוקחים בצים בכ"מ ואין חוששין לא משום טריפות ולא משום נבלות ובאומ' של עוף פלוני וטהור הוא דלא מצי לאישתמוטי ולומר אח"כ מעוף אחר הן ופריך ולבדוק בסימני' דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים וכ' הר"ן וז"ל וברוב הנוסחא בגמ' כ' כך סימני עוברי דגים כלומר בצי' שבתוכן אבל הרי"ף ז"ל גורס קרבי דגים ובפ' א"מ ג"כ כ' אין לוקחים קרבי דגים אלא מן המומחה ולא כתב עוברים לפי שהוא ז"ל פוסק כמ"ד התם דג טמא משריץ כלומר מוליד כיוצא בו במעיו ואין לו בצים כלל ודג טהור מטיל בצים הלכך ליכא למיחש בעוברי דגי' דהיינו ביציהן לטמא כלל ע"כ וכ"פ הרשב"א להדיא עוברי דגים והם מקובצים הנמצאים בדגים מותרין ליקח מכל אדם שודאי מדג טהור הם שכל דג טמא ומשריץ ואינו מטיל בצים אבל יש לתמוה אמאי פסק להקל בשל תורה בלי ראייה דהא איכא לשם שינויים אחרינא כדפריך התם על מילתא דרב דאמר קרבי דגים ועובריהן אין נקחין אלא מן המומחה מהא מתני' דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים אלמא שאין עוברין לדג טמא ומש' סמי מכאן עוברין מדברי רב ולא אמר אלא קרבי דגים אין נקחין אלא מן המומחה ר"ז אומר אידי ואידי מטיל בצים אלא שזה משריץ בפני' וזה משריץ בחוץ וא"כ מאחר שאין הכרע למה לנו להקל וכן השיגהו הר"ן גופא במסכת ע"ז והטור והמ"מ ואין ראייה מדברי הרי"ף שכתב קרבי דגים אפשר משום דלית ביה פלוגתא אבל לא פסק להדי' דעוברי דגי' נקחין מכל אדם והניח בספ' לפי שיש בו מחלוק' ואזלינן ביה לחומרא ובסמ"ג נמי כת' עוברי דגים וכ"כ הרמב"ם ואילו הן סימני בצים כל שכודרת ועגלגולת ראשה אח' חד וראשה אח' כד טהורה ב' ראשי' כדין או חדין טמאה חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמא' חלבון וחלמון מעורבים זה בזה ידוע שהיא ביצת שרץ אר"י סימנין לאו דאוריית' למיסמך עליה בלא אמירת הגוי וה"ק שני ראשיה כדין או שני ראשיה חדין ודאי טמא ואין סומכין על הגוי וה"ה אפי' ישראל העיד כך שקר הוא ענה וכן חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ודאי טמאה ראשה א' כד וראשה א' חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אם אמר צייד של עוף פלוני וטהור סמוך עילויה בסתמא לא תסמוך עילויה משום דאיכא דעורבי דדמי לדיונה פי' ומאחר שמצינו שביצת העורב דומיא לביצת יוני' איכא למיחש אפי' בביצים אחריני א"ל שדברי הגוי מסייע ואומר של עוף פלוני שאנו מכירין בו שהוא טהור ומאחר שתולה סימני עוברי דגים בסימני בצים וסימני בצים לאו דאוריית' א"כ סימן עוברי דגי' נמי לאו דאורייתא וכ"פ הטור והרא"ש ורוב המחברים דלא כר"ת שפסק סימני עוברי דגים דאורייתא ולפ"ז אף קרבי דגים ועוברי' אין נקחין אלא מן המומחה כדאיתא התם בפ' א"מ חוץ ממה שאנו מכירין להדי' בטביע' עין שהקרבין והעוברין אלו מאיזה דג כשר הן באו ושם אי"ה נארי' בזה תו מסיק תניא אין מוכרין ביצה טריפה לגוי אא"כ טרופות בקערה לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופו' וי"ל מדקאמר לפיכך אין לוקחין מהם משמע משום דאיכא ריעותה אמרינן בודאי מטריפות הן ולקחו מישראל האל"ה שרי ליקח מהן והא אמרינן אי אמר הגוי של עוף פלוני טהור הוא סמוך עילויה כו' משמע להדיא דדברים של גוי לא מהני בלתי הכרת הסי' ומצאתי שכ' הרשב"א בחידושים ליישב קושיא זו וז"ל נ"ל דאפי' בטרופות בקערה כי אמר של עוף פלוני וטהור מדינא מהימן דרתותי מירתת דילמא יהיב ישראל דעתי' עלייהו וטורף ביצה אחרת בקערה ומקיפן וע"י כך יכיר ויפריש ביניהן שא"א לשני מינים חלוקים שלא יהא הפרש כ"ש ביניהן ועם תירץ זה יעלה לנו תירץ זה אהא דאמרינן לקמן דסימנים לאו דאורייתא משום דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה ואפ"ה כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עילויה וכיון דדמו להדדי כי אמר של יונה היא מאי הוה הא מצי משתמיט לי' ולמימר דדיונה היא והיא אינה אלא דעורבא א"ו ש"מ דאף ע"ג דדמו אהדדי אכתי רחותי מירתת דילמא יהיב ישראל דעתיה עליה ומקיפ' לדיונה ומכירה וכת' התו' והרא"ש ומה שלוקחי' האידנא בצים מן הגוי אע"פ שאין אומרים של עוף פלוני וטהור הוא סומכין על זה שאין ביצי עוף טמא מצויין בינינו ומה שאנו לוקחין מהן פת הנילושה בבצים ולא חיישינן דילמא בצים טרופות היו ולקחן מישראל משום דכל היכ' דלא חזינן בהו ריעותה כגון שהן טרופות לא חיישינן דדוק' כשראינו שהן טרופות אמרינן מישראל לקחה לפי שאין דרך שיטרוף הגוי בצים שהוא רוצה למכור א"כ איכא למיחש וקרוב לודאי שמישראל לקחן וטרופות היו והיו בהן איסור טריפות והא נמי לא חיישינן שמא היה בהן דם דרוב בצי' אין בהן דם ומעשי' בכל יום שאנו אוכלי' ביצ' מגולגל' אע"פ שאין יכול לבדוק אם יש בה דם עוד כתבו שר"ת ז"ל היה רוצה לאסור פת הנילושה בבצים משום בשולי גוים אף לאותן שנוהגי' היתר בפת של גוי וכו' דכיון שנילושה במי בצים אסורה משום שלקות של גוים וכו' עיין בתו' ומיהו נראה אע"ג דהלכה כמאן דאסר ביצה משום בישולי גוים דתניא כוותיה בפרק א"מ מ"מ עיסה שנילושה בבצים אין לאסור דקימחא עיקר מדמברכינן עליו המוציא ומותר למי שנוהג היתר בפ"שג וכו' אבל מטעם זה אין להתיר פשט"יד של ישראל של דגים שאפאה גוי לפי שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם שומן של דגים שנאסר משום ב"ג קודם שנתערב לעיסה ולא דמי לעיסה שנילושה בבצים שהביצים בטלין מתחלתן ולא נאסרו לעולם:

דין אם הכה תרנגולת על זנבה והפילה בצים שלא נגמרו מותרות והוא שאינה מעורה בגידין ובצים המוזרות שאינה מזכר אלא מדספנ' מארעא נפש היפה תאכלם ומ"מ זורק את הדש ואין חילוק באיזה מקום שיהיה הדם בין על החלבון בין על החלמון ודין דם שנמצא בביצה שראוי אפרוח אז אם הוא על החלבון בכ"מ אסורה כל הביצה וכן אם הוא על החלמון בכ"מ שיהיה ובארנו דדם ביצה דאורייתא ונ"מ לעניין ספיקא:

ת"ר גיעולי בצים מותרין עיקר הפי' מה שפי' בערוך שהכה את התרנגולת על זנבה והפילה בצים שלא נגמרו מל' שורו עיבר ולא יגעיל ואשמועינן דלא חשיבי כאבר מ"ה אע"ג שנתלשו מן התרנגולת קודם זמנה וכ' הטור בשם הרשב"א בד"א שאינה מעורה בגידים אבל היתה מעורה בגידים הרי היא כבשר ולקמן בריש פ' כ"ה סימן ב' אפרשנה ובצים טמאים ששלקו עם טהורה נכתוב לקמן בפ' ג"ה סי' מ"ג בצים המוזרות פירש שאינה מזכר אלא מדספנא מארעא ואינן נקלטות לעולם נפש היפה תאכלם פי' שאינו אסטניס דאל"כ אסור משום בל תשקצו ואפי' ישבה עליהם תרנגולת ימים רבי' מותרי' לנפש היפה ומ"ה זורק את הדם ואין חילוק באיזה מקום שימצאום בין על החלבון או על החלמון או על הקשר רק שזורק את הדם וכן כתב הרשב"א והטור אבל מ"מ ביצה שראוי לגדל אפרוח אפי' לא ישבה עליה תרנגולת מעולם או אפי' בת יומא לא חילקו חכמים באיסור ודינה שוה לשאר ביצה שנמצא בה דם כמ"ש וכ"פ הכל בו להדיא נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר אמר רבי ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה פירש רש"י ז"ל אז אוכל את השאר אבל נתפשט הדם חוץ לקשר שדא תיכלא בכולה תני רבי דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי ל"ש אלא שנמצא על חלבון שלה אבל אם נמצא דם על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה מ"ט משום ד' תיכלא בכולא פי' נתפשט הקלקול בכולה והא דקאמר נמצא על חלמון שלה היינו נמצא על קשר של חלמון שודאי נתפשט שם מקשרו של חלבון ונכנס לקשר של חלמון ואפי' אין ניכר התפשטותו מקשר של חלבון כיון שנמצא על קשר של חלמון מכיון כנגד קשר של חלבון בודאי מקשר של חלבון שהי' תחלת רושם יצירת האפרוח נתפשט ונתחלחל והגיע לקשר של חלמון אבל אם נמצא על החלמון שלא על הקשר ואינו ניכר שנתפשט מן הקשר ביצה מותרת ורבי ירמיה ור' דוסתאי ל"פ ר"י השמיענו דבחלבון גופיה יש חילוק דאם נמצא על הקשר הדם אסור והביצה מותרת ואם נתפשט מן הקשר לחוץ אף הביצה אסורה וה"ה אם נמצא דם על החלבון או על החלמון שלא בא מן הקשר של חלבון הדם אסו' ור"ד ור"י לא קיימי אלא אאוכל הנשאר אבל דם אוסר בכל עניין ור"ד השמיענו דעל קשר של חלמון הוי כמו נתפשט מקשר של חלבון חוצה לו כך הוא שיטת ר"ת (רש"י) ז"ל וכ' הרא"ש מדברי התו' מהא דאמרינן בכריתות פ' ד"ש יצא דם בצים שאינו מין בשר ויצא דם דגים חגבי' שכולו היתר ומשמע דכי היכי דשרי דם דגים וחגבים כל זמן שישנו עליהם וניכר שיצא מהם ה"ה נמי דם ביצים וי"ל דמדרבנן החמירו בדם בצים גזרה אטו דם עוף שהבצים נולדו ממנה ומדאורייתא שרי אף אותו שהאפרוח נוצר ממנו דהיינו שעל הקשר ואע"ג דהוי אפרוח לבסוף מ"מ השתא מיהא לאו מין בשר הוא שאין כאן עדיין בש' כלל אלא מדרבנן אסרו בין על הקשר בין חוץ לקשר ועי"ל דדם שעל הקשר אסור מן התורה דחשיב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו והא דשרינן בכריתות היינו כשאין הדם על הקשר אלא במקום אחר ומצוי הוא פעמים רבות אפי' לאלתר סמוך ללידה הביצה ואין אותו הדם בא ליציר' אפרוח והאי דר"י אזורק את הדם קאי דעל הקשר אסור מדאורייתא וחוץ לקשר אפי' לדרבנן שרי ומ"ש רש"י ז"ל דכשהוא חוץ לקשר הכל אסור זהו בשישנו על הקשר ונתפשט ממנו חוץ לקשר הילכך לפי שיטה זו אם נמצא דם על הקשר של חלבון הדם אסור מן התורה וביצה מותרת ואם נתפשט מקשר של חלבון חוצה לו או נמצא על קשר של חלמון הכל אסור ואם נמצא על החלבון או על החלמון שלא על הקשר לשינוייא קמא הדם אסור מדרבנן ולשנוייא בתרא אף הדם מותר ורי"ף ז"ל לא הזכיר קשר וז"ל זורק את הדם ואוכל את השאר והוא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה כולה אסורה מ"ט משום דסריך בכולה משמע דלדידיה דם לעולם אסור ור"ד לא חילק אלא בין חלבון לחלמון דעל החלבון בכ"מ דם אסור וביצה מותרת ועל החלמון בכ"מ הכל אסור וטוב להחמי' לאסו' בנתפשט חוץ לקשר כדברי רש"י ז"ל ועל כל החלמון כדברי רי"ף ז"ל ע"כ ולפ"ז אין היתר לביצה אלא כשנמצא על קשר חלבון ולא נתפשט חוצה לו וכ"ש בשאר מקו' בחלבון וכ"כ הטור (בסי' ס"ו) אבל הרא"ה ז"ל כ' שא"א לומר כן דבחלבון שריא ובחלמון אסירא שהרי האפרוח מן החלבון הוא נוצר ול' מן החלמון שאם אתה שובר הביצה בעוד שהאפרוח בתוכה לא תמצ' דבר מן החלבון שממנו נוצר והחלמון כולו קיים והרבה פעמים תמצאנו שלם בגוף האפרוח וזהו שאדם מוצא פעמי' רבות טיפת דם בביצה בת יומא בחלמון שלהן ובחלבון לא ימצא ע' לאח' ימים שיש לחוש לריקו' לפיכך פי' דהא דא"ל ר"א לרב גביהא מבי כתיל תנא איפכא תנייה קמיה דאביי ואביי הוא דתכליה ניהליה הכי דה"ק דהאי לישנא דאביי הוא ולישנא דיחידאה ועיקר מתני' איפכה תניא ונקיטי' כר"א הלכך נמצא על חלבון שלה אסורה ועל חלמון שלה זורק את הדם ואוכל את השאר יהיה אוסר הרא"ה ואפי' למעשה כל הביצה כשנמצא דם על החלבון לפי ההלכה כפי פירושו וכשנמצ' על חלמון ג"כ היה אוסר לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו והשוו כולן לדעת א' ע"כ ואומר אני אף שהר"ן חולק עליו מ"מ דברים של טעם אומר והר"ן נדרק מאוד בפירושו ע"כ ראוי לחוש לדברי הרא"ה ובפרט מאחר שהרוקח ג"כ כתב לאסור דם הנמצא בחלבון יותר מנמצא בחלמון ואף רש"י מודה בזה אלא שנדחק בפירש וס"ל שנתפשט מקשר של חלבון לקשר של חלמון וסברא רחוקה היא שיהיו שתי התפשטות התפשט מקשר החלבון וחוצה לו ולפעמים מתפשט בתוך החלבון עד לעב' השני שיגיע לחלמון ומ"ש בירושלמי דתרומת שבחלמון אסור ובחלבון מותר זהו נמי לפי סבר' אביי אבל לר"א נמי איפכה מיתני שבחלבון אסור טפי גם בירו' בלא"ה חולק על תלמודא דידן כי אינו נאסר אלא את הדם לחוד ולפ"ז מאחר שלדעת הרא"ה אם נמצא דם על החלמון זורק את הדם ואוכל את השאר אלא שלא רצה להקל נגד הראשונים אם נמצא דם על החלמון היא ב"י שידוע שלא ישבה עליה תרנגולת כולי האי לא אמרינן לא פלוג אלא זורק את הדם ואוכל את השאר כ' בעל הש"ד אם נמצא דם על החלבון בלא קשר ד"ה כל הביצה מותרת אף הדם וכת' עוד ואם נמצא דם על החלבון אחר שנתבשלה שאין מקום ניכר אע"פ שיש לחוש שמא היה מקצת על הקשר מותר דספיקא דרבנן לקולא ודנין אותה במה שאנו רואין עתה ומותר והנה מ"ש היכא שנמצ' על החלבון בלא קשר דאפי' הדם שרי כבר כ' דאפי' הביצה אסור' ומ"ש להקל בביצ' מבושל' מצאתי להיפך בהג"ה וז"ל ודוקא כשהביצה חיה אבל צלאה או בשלה ואח"כ מצא דם הכל אסור דע"י רתיחה נתפשט האיסור בכולה ר"ל שמא היה על הקשר שנתפשט דאל"כ הא בטל האיסור בס' ואף שאין נפקותא בזה לפי מ"ש דלעולם הביצה אסורה מ"מ איכא נפקות' דשמעי' מניה דדם ביצים דאורייתא וכל הביצה אסורה ונ"מ לשאר ספיקות כמ"ש לקמן ומ"כ שמעתי ממהר"י ווייל י"ץ שאנו ק"ל דדם ביצים דאורייתא ע"כ מצאתי וכ"נ עיקר ומאחר שס"ת תו' ואשי"רי מסופקים אם הוא דאורייתא א"כ איך יעלה על הדעת להקל בספיקת איסור דאורייתא וכן מ"כ בהג"ה סביב הסמ"ק שלפי הסמ"ג אין להתיר מכח ספיקא כלל וכ"פ הרשב"א שהוא דאוריתא וכ"ד הרא"ש כמ"ש לקמן. גרסינן בסוגיא מנין לביצה טמאה שהיא אסור' מן התורה שנ' ואת בת היענה וכי בת יש לה היענה אלא איזו זו ביצה טמאה ופריך ודילמא היינו שמה כו' עד דדייק ומשני שאני הכא דפסק ספרא לב' תיבות ומדפסיק להו ספרא בתרתי תיבות ש"מ ב' שמות נינהו ופריך אלא מעתה את כדר לעומר דפסיק להו ספרא בתרתי ה"נ דב' שמו' נינהו ומשני התם בשתי תיבות פסיק להו בב' שיטין לא פסיק להו אבל הכא אפילו בשני שיטין נמי פסיק להו וכ' מהרא"י בכתבי' שבדק בתיקון ס"ת ובכת' ומצא כתובים בחד שיטה אלא בע"כ צ"ל שאם ירצה יכול לכותבן בב' שיטות בת מכאן ויענה מכאן אבל כדר לעומר לא יכול לכתוב בשני שיטות אלא בשני תיבות ועיין בפרק השולח בסימן ל"א באותי' גבי ידידיה:

דין ביצים הטרופים בקערה ונמצא קורט דם על החלמון ולקחו החלמון שהיה ק"ד עליו אפ"ה הכל אסור ואם לא היו טרופו' ומצא על ההלמון שלא על הקשר אז יקח הביצה עם החלמון ויזרק והשאר מותר ואם בצים שבורות יחד ולא טרופות ונמצא דם באחד מהם בקערה יקח הכשרים כל אחד בפני עצמו וישאיר אותה אשר בה דם בקערה:

פסק כתב הרא"ש בתשובה בצים הטרופות בקערה ונמצא ק"ד על החלמון של א' מהם ולקחה האשה החלמון שהי' ק"ד עליה וזרקתו אם המותר שבקערה מותר אם לא תשוב' יראה לי כל בצים טרופות בקער' אינו ניכר אם היה דם על החלבון או על החלמון שמא היה חוץ לקשר דשדא תיכלא בכוליה וספיקא דאוריית' לחומרא ואפי' כשלקח החלמון החלבון שהוא דק וצלול נתערב ונשאר בקער' ונעשה הכל אסור עכ"ל וי"ל אם היו טרופות היאך יכולה האש' ליקח החלמון שעליו הק"ד ולזורקו הרי טרוף ומעורב היה ובודאי איירי שאחר שהתחילה לטורפן ראתה הדם על אותה חלמון שעדיין היה שלם ומ"מ היה חושש הרא"ש לאיסור שמא דם זה היה בקשר החלבון וחוצה לו אלא ע"י שטרפן נעקר מעל החלבון ובא לחלמון וי"מ אמאי לא חשש שמא היה על קשר של חלמון שאסורה ג"כ כל הביצה וי"ל כיון דהחלמון היה שלם מוכח' מילתא שלא נטרף וליכא למיח' שהיה בקשר אבל בחלבון שהוא צלול איכ' למיחש שמא בו היה הקורט הזה וע"י טרופה נעקר משם והולך לחלמון משמע הא לא היו טרופין כלל הוה שרי ומסתמא תשובה זו כ' לשיטת רש"י אבל לדעת הרי"ף אפילו בלא טעם דעקירה הכל אסור מכח חלמון ובספרו נמי פסק להחמיר כדעת הרי"ף ועוד אומר אני שאם לא היו טרופות ומצא על החלמון שלא על הקשר שיקח הביצה עם החלמון ויזרקנה והשאר מות' מאחר שלדברי רש"י והרא"ה שרי ודבריהם עיקר אלא שאנו מחמירין נמי כדברי הרי"ף א"כ לא חיישינן כולי האי להחמיר בתערובת שיתערב מעט ממנה לתוך שאר הביצי' אבל כשהתחילה כבר לטרוף אפי' מעט אסור דבספקא דאורייתא ראוי להחמיר וכ' בהג"מר בצים שבורות יחד ולא טרופות ונמצא דם בא' מהם בקערה יקח הכשרי' כל אחד וא' בפני עצמו וישאיר אותה אשר בה הדם בקערה שא"א ליקח ביצה מעם חברתה שלא ישאר בתחתון מן העליון קיימא ומוטב שישאר בקערה מן הכשרים עם שאינה כשרה ולא ישאר משאינה כשרה כלום עם הכשרים שבקער' ע"כ ואומר אני שהרא"ש נמי מודה בכה"ג דשרי דלא אסר אלא בטרופות ולא בשבורות כדפרי' לעיל וא"ל מה יש לנו לחוש בתערובות אפי' היה דם מן הקשר וחוצה לו דאסור לכ"ע ס"ס שאר הביצה מותרת מן התורה אלא שמדרבנן אסורה ולמה לנו למיחש לכולי האי וי"ל מאחר דאנו אוסרין הדם משום ריקום אין לעמוד על הדבר עד כמה היה הריקום ואיכא למיחש בכל הביצה והא לך מ"ש הרשב"א בתשוב' וז"ל אין דם ביצים אסור אלא כשהוא בעינו ומשום מראית העין אבל אינו אוסר תערובתו ומיהו דוקא בשלא נתרקמה ואפי' התחילה להתרקם דמה אסור דאורייתא דאין זה דם בצים אלא דם בשר וזהו שסמכה עלינו את הכל לפי שאין אנו בקיאין בדבר ע"כ והיינו כמ"ש שאם נמצא דם על הקשר ונתפשט חוצה לו וכ"כ בת"ה שזהו חשש ריקום ולפי מ"ש לעולם איכ' חשש ריקום בנמצ' על החלבון כ' עוד הרשב"א בתשו' אם נמצא דם בביצה ששמי' על החמין להצטמק הדבר פשוט שאין התבשיל נאסר משום דכיון דאין במקום הביצ' רוטב לא עדיף מצלי שאינו אוסר אלא כדי קליפה וקליפת הביצה עצמה לא גרע משיעור קליפה ולא עוד אלא אפי' היתה קלופה כיון שרוטב שבקדרה אינו עולה למעלה מהכסוי אין מה שבקדירה בולע ממנו דלא עדיף מחתיכה שבתוך הרוטב בשלא ניער וכיס' ע"כ וכל זאת לפי סברתו אבל לפי מ"ש לקמן בפ' ג"ה אי"ה דאפי' צלי וחם לתוך חם חשבינן כבישול ואוסר עד ס' ה"נ אוסר עד ס':

דין דהאידנא אפי' חגבים שיש להם ד' רגלים וד' כנפ' וקרסולים וב' כרעים בו אפ"ה אינו נאכל כ"א במסורת ששמו חגב וציר חגבים טמאים אינו נאסר בתערובת:

מתניתין ובחגבי' כל שיש לו ד' רגלי' וד' כנפיים וקרסולי' וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב מאי רובו אמר ר"י א"ר רוב אורכו וא"ל רוב היקיפו אמר ר"פ הילכך בעינן רוב אורכו ורוב היקיפו ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל מותר ר"א ב"י אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן ופליגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר"י דריש בכללי ופרטי ותנא דבי רב לא דריש כלל ופרט אלא דריש כל המינין כל אח' בפני עצמו וכ' הרא"ש מדברי התו' דבהכי פליגי דלתנ' דבי ר"י דדריש בכלל ופרט אייתר ליה סלעם לרבו' ראשו ארוך ואייתר ליה חגב לומר דבעינן שמו חגב ותנא דבי רב לא דריש כללי ופרטי אלא למינהו מרבה לכל אחד הדומה וליכא יתורא הלכך בעינן ה' סימנים וגם לא מצריך שמו חגב הלכך נר' דהלכתא כתנ' דבי ר"י דמתני' אתי' כוותיה דלא קתני אלא ד' סימנים ומתוך כך היה אומר הריב"ם ז"ל דר"י דמתני' מפר' דברי ת"ק ול"פ מדאכשר ת"ק בד' סימנים ולא בעי ראשו ארוך א"כ סבר כתנא דבי ר"י ואייתי' ליה חגב לרבות שמו חגב הלכך האידנא אפי' חגב הבא בד' סימנים אין לאוכלו במסור' עד שיהא מקובל ששמו חגב וכ' הרשב"א בחי' לענין פסק הלכה נראה דשמו חגב בעינן אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן והלכך בארצות הללו אע"פ שנמצא מהן שיש מהם ד' סימנים אין נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב אבל ע"י מסורת נאכלין כענין שאמרו בעופות והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורות ע"כ וכת' הרמב"ם אע"פ שציר דגים טמאים אסור ציר חגבים טמאים מותר שאין בהן לחלוחית והוא ממשנ' דעדיות וז"ל העיד ר"נ על ציר חגבים טמאים שהוא טהור (וז"א) שמשנה ראשונ' תני חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורי' לא פסלו את צירן ואין זה ראיי' לצי' חגבים טמאים בלא תערובות וכמו שפירש הראב"ד להדי' בסוף המס' שאין אוסר ציר אחרים בתערובתו דמשמע להדיא שהציר עצמו אסור וכ"ש לפי מ"ש בגוף המשנה שר' צדוק בא להחמיר בעדותו נגד משנה ראשונה ולומר דוקא לעניין הכשר הוא דאינה מכשיר אבל לעניין איסור אוסר בכ"ש אלא שלבסוף כ' שהפי' האחרון הוא עיקר מ"מ לא שמעינן מיניה אלא שאין אוסר בתערובותיו וכדפי':

דין סימני דגים כל שיש לו קשקשת אחת תחת זנבו ועוד קשקשת תחת לחיו וקשקשת תחת סנפירו אפי' אין לו עתה ועתיד לגדל אחר זמן ויש מיני דגים שקשקשיהן דקין מאוד ואין ניכרות ואם כרכוה בבגד או נתנוהו בכלי מלא מים ונמצאו קשקשי' מותר ואותו דג שקורין ברבוט"א אסור לאכול ומ"מ מותר להשתכר בו:

מתני' בדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר"י אומר ב' קשקשים סנפיר א' אילו הן הקשקשים הקבועות בו סנפירין שהוא פירש בהן והנה ר"י פליג את"ק מכח דס"ל קשקש' לשון רבוי הוא והלכה כת"ק והכי איתא בת"כ תניא אין לי אלא המרבה בקשקשי' כגון קט"פ מנין כשאין לו אלא סנפיר אח' וקשקשת אחדת"ל וקשקשת ר"י אומר כו' וכ' הרא"ש ובתוספתא קובע לו מקום כשאין לו אלא קשקשת אחת דקתני וכמה קשקשים יהיו לו אחת תחת זנבו וא' תחת לחייו וא' תחת סנפיר שלו ר"י אומר וכו' ואו או קאמר ת"ק והו' דעת הרמב"ן והרשב"א כ' להחמיר דג' בעינן דשמא ה"ק בתוספתא וכמה הן המקומות של קשקשים שדי לו באחת ומונה אותן ג' מקומות וממילא לר"י בעו ב' קשקשים בכל אותן המקומות וא"כ אם לא נחו' לתוספתא מאחר שהתלמוד לא הביאה אלא נפרש המשנה כצורתה א"כ די בקשקשת אחת בכ"מ שהיא כדעת הרי"ף ואף שהרמב"ם כ' בפי' המשנה דהלכה דבעינן שני קשקשים מ"מ בספרו חזר ופסק דסגי בקשקשת אחת ואם נחוש לדברי התו' לקובעה לה מקום א"כ נאמר דג' קשקשים בעו וכן עיקר שלא להקל נגד התו' באיסור דאוריית' ולשון התו' משמע להדיא דלאו או או קתני דא"כ לא הל"ל כמה קשקשים יהיה אלא באיז' מקום יהיה לו קשקשים ועוד מאחר שהתוספתא לא באה לפרש אלא מקום הקשקשים ולא קפיד עתה במניין הקשקשים א"כ מהו שמסיק ר"י אומ' כו' הלא ר"י ורבנן ל"פ במקום אלא במניין א"ו התוספתא במניין איירי ומפרש ת"ק דבעי ג' באותן מקומות ור"י בעי שש והלכה כת"ק דסגי בג' באילו המקומות וכן עיקר ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והטפיאן ה"ז מותר יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אקונס וכו' ה"ז מות' וכ' הטור והוא מדברי הרשב"א יש מיני דגים שקשקשיהן דקי' מאוד ואין ניכרות אם כרכוהו בבגד או נתנו בכלי מלא מים ונמצאו קשקשים מותר בידוע שיש לו קשקשים פי' שאומר הדקין שנמצא בבגד הן קשקשים אמיתי' שלו וכשר אבל כל היכא שלא בדקו ומצאה כן אסור מספק וע"כ אין להתיר אותו דג שקורין ברבו"ט ולסמוך על מה שאומרי' שמשיר קשקשותיו במים גם על הסימנים של עוברי דגים אין לסמוך עליהם כדי לאכול הדג דסימ' לאו דאורייתא וכתבו הג"א על הא דאמרי' בס"פ א"מ האי בארא ופלומד' דדמיא רישייהו לטמאים רשב"ם כ' בשם רש"י דהיינו דג טהור שקורין ברבוט"א ור"י החסיד אמר כל מי שיאכל ברבוט"א לא יזכה לאכול לויתן פעם א' התירו ר' אפרים ואמר לו בחלום שהתיר שרצים וחזר בו ואסרו וכל הפורש מלאכלו ינוחו ברכות על ראשו ע"כ ומ"מ שמעתי מגדול אח' שמותר להסתחר בו אע"פ שאסור להסתחר בכל מאכלי איסור שאסורי' מדאורייתא מ"מ הכא שהרבה גאונים התירוה לאכילה כ"ש שאנו מותרים להסתחר בו שנינו במשנה פ' ב"ס כל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת ולא נכתב סנפיר אלא כדי להגדיל תורה ויאדיר:

דין שרצים הגדילים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות מותרי' אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת ושוחה ושות' ואינו נמנע אע"פ שיזדמנו לו תולעים לפיו ודוקא שוחה כו' אבל בכלי אסור לשאוב אבל שרצים שבחריצין ונעיצין אסור:

פסק ת"ר ממשמע שנאמ' אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאין לו וממשמע שנ' אל תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו ולמה שנאן לעבור עליו בעשה ול"ת את זה תאכלו מכל אשר במים מה ת"ל שיכול שלא התיר הכתוב לאכול מן המים אף בלא קשקשת וסנפיר אלא בכלי מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ת"ל את זה תאכלו מכל אשר במים פי' שאינו חושש שמא יזדמן לתוך פיו תולעים שבמים וכת' הרא"ש י"א דוקא שוחה ושותה אבל בכלי אסור דילמא פריש אדופני דמנא וי"ל דאורחא דמילתא דקתני וה"ה בכלי נמי מותר ולא חיישי' דילמא פריש אדופני דמנא כל כמה דלא חזינן דפריש ולקמן בשמעתי' משמע דכל היכא דאם פריש אסור חיישינן דילמא פריש וא"כ אסור לשאוב בכלי דשמא פריש אדופני דמנא ובכלי ששואב בו לא שייך לומר היינו רביתייהו שהרי התולעת לא גידל בתוכו ומסיק בסוגיא היכן התיר בכלים דכתיב את זה תאכלו וגו' בימים ובנחלים אותה תאכלו בימים ובנחלים הוא דאית ליה סנפיר וקשקש' אכול דלית ליה לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול כו' ואימא במים כלל ובנחלים פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ימים ונחלים אין חריצין ונעיצים לא במים חזר וכלל הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו א' רבינא כדאמרי במערבא כ"מ שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל בימים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים נובעים אף כל מים נובעי' מאי רבי חריצים ונעיצי' לאיסורא ומאי מיעט בורות שיחין ומערות להיתירא דבי ר"י תנא במים במי' פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעוט וריבה במים ריבה בימים ובנחלים מיעוט במים חזר וריבה מאי רבי רבי חריצים ונעיצים לאיסורא ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להיתירא וכו' ופי' התו' דלתנא דבי ר"י דורש ריבה ומיעוט וריב' מרבה לאיסור אפי' חריצים ונעיצים שאינן נובעים ותנא דבי רב דדריש כללי ופרטי מרבה מתאכלו להיתיר' אפי' חריצים ונעיצים כיון דאינן נובעי' וכ' הרא"ש לפ"ז נר' דהלכה כתנא דבי רב כי היתה שגורה בפי כל והיא עיקר כנגד תנא דבי ר"י והרמב"ם כ' שחריצים ונעיצים אסורי' אפי' אם אינן נובעים וכ' המ"מ שכ"פ הרשב"א ומשום דס"ל כתנא דבי ר"י דפליג את"ק ואזלינן לחומרא וצ"ע שהרי בכל דוכתא ק"ל הלכה כת"ק ונר' בעיני מאח' שתנא דברייתא דתנא מתתיה מסייע ליה דלת"ק לא שייך לומר מה ראית' ולומ' מפני שהן עצורי' בכלי' אלא הל"ל דאיבעי ליה לריבוייא חריצים ונעיצים טפי לאיסורא לפי שהם נובעים בימים ונחלים וכדמסיק לעיל להדיא בסוגיא אלא ע"כ צ"ל דהני חריצים דהכא איירי באין נובעין ולהכי פרי' בזמן שאין נובעין מה לי בורות ושיחין ומערות מ"ל חריצים ונעיצים ומשני דחריצי' ונעיצים אע"ג דאין נובעין דמו טפי לימים ונחלים שאין עצורים בכלים אבל בורות שיחין ומערו' עשוים ככלים דמו לכלים וכן עיקר ובש"מ חריצי' ונעיצים פירש"י בפ' ש"ש את הפרה בור עגול הוא שיח ארוכה וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה חריצים מרובעים כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוח נעיצים קצרו' מלמטה ורחבים מלמעלה:

דין המסנן משקה והיו בו שרצים חשיב כפירשו ואסורי' לפיכך משקה שדרך לגדל בו שרצים אין לסננו בלילה שמא יחזרו השרצים לתוך הכלי ויבחושים קטנים שקורין מוקי"ן שהם גדילים כשכ' מותר לשתות עם המשקה והיכא שעירה המשקה שבו השרצי' מכלי אל כלי אז הכלי השני דינו ככלי הראשון וכשפירש על דופנו מבפנים מותרים:

אמר ר"ה לא לישפי אינש שיכרא בציבתא באורתא דילמא פריש לעיל מצבתא והדר נפל למנא וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ א"כ במנא נמי דילמא פריש לדופני דמנא והדר נפיל למנא התם היינו רביתייהו דתניא מניין לבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ת"ל מכל אשר במים וניחוש דילמא פריש לדופני דבירא והדר נפיל לגויה אלא היינו רביתייהו א"ל ר"ח לר"ה תניא דמסייע לך ואת נבלת' תשקצו לרבו' יבחושין שסננן ופירש"י דוקא שכר של תמרים שמצויין בהן תולעים ומ"ה כתב הטור לפיכך משקה שדרך לגדל בו שרצים אין לסננו בלילה שמא יחזרו לתוך הכלי ויבא לשתותן והרי כבר פירשו אבל מסתמ' אין לחו' שמא פירשו כל זמן שאין הוכחה בדבר וכת' המרדכי אבל אם אין פירש היין לדופני הכלי מבחוץ וכן חוץ לבור אפי' אם היו אח"כ ומתו הרי אלו אסורין ויבחושין קטנים שקורין (מוק"ין) שהם גדילים בשכר ויין מותר לשתות עם המשקין אבל אם סינן היין או שכר דרך הבגד או דרך התבן ואח"כ נפלו היבחושין לתוך המשקין אסור מס"ת וכ"כ הגה"מ ומ"ה כ' הרמב"ם בפ"ב המסנן את היין או החומץ או השכר ואכל את היבחושין או את היתושים והתולעים שסינן לוקה משום שרץ המים או משום שרץ העוף ושרץ המים משמע להדי' שיבחושין שביין וחומץ מותרי' כל זמן שלא סיננן כ' מהר"יק מי שעירה משקין שבו השרצים מכלי לכלי א' נר' דכלי שני דינו ככלי ראשו' יש לו וכשפורשי' על דפנו' שבפנים שרו דכיון שלא פירשו שם אלא עם המשקה היינו רביתייהו ולא דמי לפירש' מתמרה לתמרה דאיבעי לן ולא איפשיטא כמ"ש בסמוך ואע"פ שמדברי הרא"ש שכ' בסמוך גבי בורות נרא' שאם שאב מים בכלי ופירשו לדופני הכלי אסורים אפשר דהתם שאני דמעיקרא היה בבור ועכשיו בכלי אבל הכא דמעיקרא כלי והשת' כלי שייך שפי' למימר היינו רביתייהו ע"כ ויפה כתב כי אפי' מה שהחמי' הוא אינו כ"כ מוכרח דלא שמעינן מן התלמוד אלא פי' ממש או סיננן והבו דלא לוסיף:

דין חיטין שהתליעו רובן שא"א לבוררן ישליכם לנהר ולא ימכר לגוי או יאכילם לעבדו ושפחתו רק שלא ישהנו זמן מרובה:

פסק כתב בהג"ה ש"ד שמעתי שכ' מהר"ר יצחק ב"מ בפסקיו שקמח שהתליע בכד אפי' אם פירשו התולעי' לכותלי הכד וחזרו לתוך הקמח שמותרי' כמו משקי' שהתליעו ופירשו לדופני החביות ואומר אני כי שגגה היא כי יש לשם תירוץ מכל אשר במים לרבות בורות שיחין ומערו' ששוחה ושותה מהן אבל יבחושין שבכלי' וזיזין אפי' פירשו מקצתן לאויר העולם בעיא היא ולא איפשיטא וע"כ איסור גמור הוא ושמעתי שמ"א עשה מעשה כן שהתליעו חיטין וצוה להוליכן לנהר דונאיי ולהשליכן בו ולא רצה למכו' לגוי פן יאפה פת וימכרנ' לישראל תשוב' ה"ר חייא ונרא' דוקא במותלעי' ברוב אבל במותלעי' במקצת דאפשר לבוררן אז מהני טחינה שאח"כ כמו מהרא"י והבאתיו לעיל בסימן ק' ומ"מ נראה דשרי להאכיל לעבדו ולשפחתו רק שלא ישהנו זמ' מרוב' שלא יבא לידי תקל' כמ"ש לעיל גבי ביעי דספק טריפות.

דין דמיחוי השרץ הוי כממשו ואם המחה השרץ וגמע חייב ואסור לעשו' רפואה במיחוי דשרץ אם לא חולי שיש בו סכנה אבל מותר לשרוף השרץ וליתן עפרו בתוך משקה ודבש דבורי' מותר אף ע"פ שמרתיחי' הדבש כשמפרידין ממנו השעוה ודבורים מתים מעורבי' בו אע"פ כן מותר:

מסקינן בפ' כ"ה תני' הטמאים לכם לרבות צירן ורוטבן ופירש ר"י בעל התו' והסמ"ג אחריו כי ודאי ממשרת אנו למדין טעם כעיק' בכל התורה כולה בפסחים והוצרך כאן לרבות רוטבן וכן הקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו לחייבו על השתייה כעל אכילה וגם בפרק העור והרוטב מביאו על הממח' את החלב וגמעו ודבר זה לא הייתי רואה מריבוי ציר שהייתי מעמידו בהקפהו ואכלו ומהכא שמעינן דאין להקל ולעשות רפואה בשרץ ולמחותו דהא אין חילוק בין הוא בעין למחוי אם לא חולי שיש בו סכנה אבל לשורפו ליתן אח"כ אפרו בתוך המשקה לרפואה פשיטא דשרי כתוב בהג"מ פ"ד מא"מ וז"ל שאלו לר"י על נכפה אחד והיה הגוי רוצה לרפאותו ולהאכילו מאכל אחד שיש בו שרץ העוף והשיב ר"י כי נכפה חולי גדול וכמכה של חלל דמי ופעמים שמסתכן ליפול באור או במים מותר אות' אם הרפואה בידוע ואם אין ידוע שלא להתיר ואם ביטל הגוי השרץ לרפואה בס' מותר אף ע"פ שביטלו הגוי כיון שלא ביטלו הישראל וכ' המרדכי וז"ל מה שאנו אוכלין דבש אע"פ שדבורי' מתים מעורבין בו יותר מג' ימים משום דהוי כנבילה סרוחה ובספר יראים כ' אע"פ שמרתיחים הדבש כשמפרידי' ממנו השעוה ודבורים מתים מעורבים בהן מותר הדבש שהדבורי' נ"ט לפגם ע"כ וכ"כ ר"י מדורא והוא מל' הסמ"ג ואילו השרצים שצריכין להזהר מהן כדמסקי' בברייתא ת"ר כל הולך על גחון זה נחש כל לרבו' שלשול ואת הדומה לו על ארבע זה עקרב כל לרבות את החיפושי' ואת הדומה לחיפושית מרבה רגלים זה נדל עד כל לרבות את הדומה לו ואת הדומה לדומה תו מסקינן בפ' אלו הן הלוקין אכל פוטית' לוקה ד' נמלה לוקה ה' צרעה לוקה שש פוטתיא לוקה ארבע דכתיב בדגים ושקץ יהיו להם מבשרם לא תאכלו וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ לא שנא דים ול"ש דיבשה הרי תרי וכתי' בההוא קרא נמי ולא תטמאו בהם הרי תלת וכתיב במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו אכל נמלה לוקה חמש משום אל תשקצו את נפשותיכם ומשום אל תטמאו בהם ומשום כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל ומשום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו כי שקץ הם ומשום אל תטמאו את נפשותיכ' בכל השרץ הרומש על הארץ צירעה לוקה שש הני חמשה ואידך וכל שרץ העוף:

סליק פירקא דאלו טרפות הדרן עלך פרק אלו טרפות