ים של שלמה על חולין ב

דין דלכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים שלימים בין בעוף בין בבהמה ובדיעבד בעוף סגי ברוב אחד ובבהמה בו וצריך רוב הנראה לעינים ולא המשוער במחשבת הלב ואם שחט חצי של כל אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה וצריך לשחוט בעוף את הוורידין כמו שיתבאר עוד לפנינו:

השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר"י אומר עד שישחוט אם הוורידין חצי א' בעוף פי' אפי' חצי של כל אחד וא' וחצי בבהמ' דהוי טפי משני רובין שחיטתו פסולה רוב אח' בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה פי' אפי' בקדשים ומסקינן בסוגיא דכ"ע ס"ל דמחצה על מחצה אינו כרוב אלא בעינן רוב הנראה לעינים ובמקצת הל' שחיטה כ' בעינן רה"לע אבל לא רוב במדיד' וליתא ובישינו' כ' ז"ל בעינן רוב כשיעו' אבל לא המשוער בלב וז"ל הרשב"א בת"ה רוב הנראה לעינים פי' המשוער ונמצא יותר החלק הנשח' על המשוייר אפי' כחוט השערה ולא רוב הניכר קאמר וכאותה שאמרו בברכות רובא דמינכר בעינן דהתם אמרו רובא דמינכר והכא אמרו רה"לע ולפי שאמרו מחצה על מחצה כרוב שאע"פ שאין נר' לעינים אלא רואין אותו במראות הלב כאילו הוא רוב אמרו כאן לא רוב הנרא' ללב כאילו הוא (רוב) אלא רוב ממש המשוער הנראה לעינים והכי תנינן בת"כ להבדיל בין קדש לחול ובין הטמ' ובין הטהור אצ"ל בין פרה לחמור והלא מפורשים הם אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה בין רובו לחציו כמלא (חוט) השער' עכ"ל וכ"כ הטור והא דקתני השוחט דיעבד אין לכתחילה לא א"א אא' בעוף קאי דבעי לכתחילה ב' סימנים וא"א ארובו של א' כמוהו קאי דלכתחילה צריך לשחוט כל הסימן ונר' בעיני אף דבשא' דוכתין אזלי בתר ל"ב ובפרט במילי דרבנן הכ' אזלי' לחומרא דהני תרי לישני כולה כחד נינהו מדפתח בא"א כו' וסיי' בא"א והרא"ש נמי פ"כ אלא שכ' בסוף והרי"ף תפס ל"ק לקולא כו' וא"כ תימא עליו הלא הוא רגי' נמי לפסוק כל"ב כדרך הרי"ף בכל דוכתא אפי' לקולא בפרט במילי דרבנן אלא שדעתו בזה כדפרישית וסמך על המבינים והנה דעת רש"י כדעת הרי"ף שכ' לקמן גבי מליק' שמצו' שחיטה בעוף אפי' לכתחילה אינו אלא בסימן א' וכ"כ המרדכי בשם ר' ברוך אכן דעת הרא"ש הוא דעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן וכן דעתי נוטה דלכתחילה אף בעוף בעי ב' סימנים היכא דאפשר לאפוקי היכא דאיכא למיחש לנקובה ודרוסה אמרי' לקמן נשחטי' לקנה והדר נבדקי' לושט דא"א בעניין אחר ולפ"ז אין לר"ב שום ראייה מזה:

ביארנו דמדאורייתא עוף הכשרו בסימן אח' וביארנו דמשה רבינו ע"ה נצטוה הלמ"מ על הושט ועל הקנה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:

תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וגו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשתי סימנים א"א שכבר הוקש לדגים ובדגים לא בעינן שחיטה כלל דכת' הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא ולפוטרו בלא כלו' כדגים א"א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן א' ותניא ר"מ אומר וזבחת כאשר צוויתיך מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אח' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ולאפוקי מהאי תנא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה אלא בנחירת סימנים או בעקירת סימני' סגי':

דין דשחיטת אחד בעוף היינו או קנה או ושט ודין עוף שצוארו נקרע ומלוכלך בדם אם ראינו חתול רודף אחריו דהוי ספק דרוסה אז בדקינן תחילה הקנה מבחוץ, ושוחטי' הקנה לבד ואח"כ הופכין הושט ובודקים מבפנים כי א"א לבדוק הושט מבחוץ וגם ס"ד דבהמה שצוארה מלוכלך ונקרע אין לה תקנה אבל אם אינו ס"ד אלא חשש נקובה א"צ בדיקה כלל מן הדין אלא שלחומר' בדקינן לכתחילה ולכן אם חשש הנקב במקום ידוע וליכא ס"ד אז שחטינן למעלה או למטה מאותו המקום ואח"כ בדקינן לה והיכא דליכא מקום ידוע בין בעוף בין בבהמה סגי במה שבדקי' הבהמה לאחר שחיט' ומהפכי' לושט:

פיסקא השוחט א' בעוף איתמר ר"נ אמר או ושט או קנה אחד סתמא קתני רב אדא ב"א אמר ושט ולא קנה מאי א' מיוחד שבסימנים דהיינו ושט שכל חיות תלויה בו והלכה כר"נ דהא ההוא בר אזוזא דהוה בי רבה אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה ושט אין לו בדיקה אלא מבפני' א"ל ר"י בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט וליבדקיה אמ' רבא חכים יוסף ברי בטריפות כר"י אלמא אח' דקאמר או האי או האי רש"י פי' דאיירי בספק ניקב בקוץ ואפ"ה אמרי' ושט אין לו בדיקה מבחוץ ור"יבא פי' דאיירי בספ' דרוס' כגון שראו חתול רודף אחריו שאז אין אדמומית הארס ניכר מבחוץ אבל מן הסתם דלא תלינן בדרוסה אלא בקנה או בכלבא כדאיתא בפ' א"ט יש לו בדיקה מבחוץ ולא עוד (אלא) אפילו בדיקה לא בעי דלא חיישינן לנקיבת סימנים או לשאר נקיבות כ"א בדרוסה והשתא ניחא הא דקאמר רבה בפ' א"ט ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפני' למאי נ"מ לס"ד ולא קאמר לספק נקובה וכ"ד הסמ"ג והרא"ש וכל הצרפתי' דיש בדיקה לושט מבחוץ דעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן בפ' א"ט דלאו דוקא ס"ד קאמר והנה ר' ירוחם כתב כי הגאונים מסכימים לדברי רש"י וכן עיקר ע"כ ואינני כדאי להכריע אלו הייתי רוצה להכריע הייתי אומר דמן הסתם אין לו בדיקה מבחוץ אבל נקב במקום ידוע יש לו בדיקה אף לושט וכ"מש הר"ן שיש מחלקים בזה וכן הטור אלא ראוי להסכים עם הגאונים משום דבלא"ה אין אנו בקיאי' כ"כ בבדיקה וכ"כ הא"ז שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט וכל עוף דאתא לקמן כי ממסמס קועי' דמא אני אוסרו ע"כ וא"ל אמאי לא נעשה כדברי התלמוד דלישחטי' לקנה והדר נהפכיה לושט דיש לו שפי' בדיק' מבפנים ואף לדע' ה"ג שכתבו בזמן הזה דלא בדקינן היינו לעניין ס"ד ונפולה שבדיקתה קשה וכמ"ש לקמן אי"ה בפ' א"ט סי' ס"ו אבל בבדיק' הושט ודאי מהני בדיקה מבפנים אלא שמ"מ נראה שקשה בדיקת הקנה שעדיין העוף בחיים כי צריך להפריד העור ממנו בעיינו בו ואיכא למיחש שלא יקרע הסימנים בהפרידו העור מעליו אם לא שנקרע כבר העור מעצמו שיכול לעיין שפיר אם נפסק הגרגרת וכן פירש"י ממסמס מלוכלך צוארו בדם שנקרע צווארו ע"כ ועוד אומר אני נהי דפליגי גאונים בבדיקת הושט מבחוץ לעניין נקב אפילו במקו' ידוע מ"מ היכא שידע מקום המכה אזי ישחוט למעלה או למטה ויהפכה לושט ויבדוק אם יש בו נקב דשפיר נבדק מבפנים כה"ג לכ"ע ואף בבהמה כן ונהי דגבי דרוסה לא שרינן כה"ג לכמה רבוותא משום דלא שייך לידע מקום הדריסה דשמא אף למעלה ממקו' המלוכלך דרס ג"כ בצפרניו כדרך הדורסים אבל היכא דליכ' למיחש לדרסה אלא לנקובת קנה למה לן למיחש יותר ממקו' המכה וכ"פ בסמ"ק בדומה ליה ובעיקר הדין שכתב רש"י דמצריכים בדיקא אף לנקובה כי ממסמס קועי' דמא בלא ס"ד ואין חילוק ביניהם אלא דבס"ד מצריכים בדיקה נגד כל חלל הגוף אע"ג דליכא ריעותא אלא כנגד סימנים ונ"מ לעניין קנה דגבי נקב בעי' גבי פסיקת הגרגרת ברובו ולעניין דרוסה אפילו האדימו הסימנים במשהו אפילו בגרגרת דזיהרא מקלי קלי ליה ל"כ לי כלל כפירש"י מדמקשי' לקמן בפ' א"ט ההוא בר אווזא דהוו בי רב אשי על לגבי קניא נפק אתא כי ממסמס (קועיה דמא) אמר ר"א לא אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימ' קניא והשתא לפירש"י לא היה מתיר ר"א מה שתלינן בקניא אלא דסגי ליה בבדיקת הסימנים וכעובדא דהכא ליבדקיה לקנה והדר לבדקיה לושט והכ' חסר מן הספר ועוד אין שום חידוש בההוא עובדא טפי מעובדא דהכא ולמאי הדר כתביה בעל התלמוד האי עובדא בפרט מאחר דצריכין אנו לסמוך בעיקר הדין בעובדא דאייתי' הכא א"כ אין בו תועלת כלל אלא בוודאי האי עובדא איירי שהתיר ר"א בלא בדיקה מאחר דאין כאן ס"ד לא חיישינן לנקיבה כלל וכמ"ש רי"בא וכן עיקר אלא שלא מלאני לבי להקל לכתחילה בלי בדיקה ומ"מ שמעינן מהאי מילת' דעובדא דהכא איירי בס"ד אלמא דלא מהני בדיקה בס"ד גבי בהמה לא בעוף ולא כדע' רש"י דלקמן בפ' א"ט סי' ד' ולפי מ"ש דאין אנו צריכין בדיקה לספק נקובה אלא לחומרא בעלמא א"כ היכא דיש חשש נקובה במקום ידוע וליכא ס"ד אז שחטינן למעלה או למטה מאות' המקו' ואח"כ בדקינן והיכ' דליכא מקום ידוע בין בעוף בין בבהמה סגי במה שבדקינן לאחר שחיטה ומהפכינן לושט ולא חיישינן (שמא) במקום נקב קא שחיט דהא מן הדין אפי' בדיקה לא בעי כדפרי' א"כ נהי דבדקינן לחומרא מ"מ לא חיישינן לחששא רחוקה לומר במקום נקב קא שחיט:

דין דשחיטת הוורידין אפי' בנקיבה בעלמא סגי להו בשעת שחיט' וכן אם שהה ודרס בהן כשר וביארנו דשחיטת הוורידין בעוף צריך אפי' כשרוצה לנתח העוף אבר אבר ובדיעבד אפי' צלאו שלם מותר ובבהמ' א"צ שחיטת הוורידין חוץ מגדיי' וטלאים כשרוצ' לצלותן שלם והיכא שמנתח הבהמה אבר אבר ורוצה לבשל אע"פ שא"ע שחיטת וורידין בשע' שחיטה מ"מ קוד' מליחה צריך לנקוב ולחתוך כל הוורידין ואנו שחותכין הראש ומסירין אותו קודם צלייה אין צריך שחיטת הוורידין:

פיסקא ר' יהודא אומ' עד שישחוט את הוורידין אמר רב חסד' לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בהמה כיון דמנתח אבר אבר ל"צ וטעמא דר"י לאו משום דוורידין בעי שחיטה אלא אפי' בנקיבה בעלמא סגי וה"ה אם שהה בהן או דרס בהן דכשר והא דקאמר עד שישחוט את הוורידין לאו דוקא קאמר אלא ר"ל שינקבן בשע' השחיט' או סמוך לו בעוד שהד' חם כדי שלא יתקרר ושוב לא יכול לצאת ומ"מ כ' התו' דר"י דוקא לכתחילה הוא דבעי שחיטה והא דקאמ' בתוספתא ר"י פוסל בעוף עד שישחוט את הוורידין נמי לכתחילה קאמ' שהרי לא קאמר ר"י פוסל אם לא שחט את הוורידין אלא עד שישחוט קאמר ותדע דבסמוך לקמן בעי ר"פ למידק דרישא דמתני' בחולין איירי מדקאמר ר"י אומר עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עליה ואם בקדשי' איירי אמאי פליגי הלא עיקר לדם הוא צריך ומאי פריך דילמא בדיעבד הוא דפליגי אלא ש"מ דאף רבי יהודא ל"ק אלא לכתחילה עו' כ' ר"י ואם לא שחט ונקב את הוורידן אפי' אם צלאו שלם בדיעבד מותר ותמה עליו הרא"ש דהא עיקר טעמ' דבעינן נקיב' הוורידין בשעת שחיטה כדי שלא יפלוט הדם בצלי כי הם מליאו' דם דאם לא היה חייש בזה למה הזהיר ר"י לשחוט את הוורידין לכתחיל' א"ל משו' שהם שואבי' את הדם שחיט' לפי שהד' מקנח ומקלח דרך מקו' שחיט' ונעקר כל דם הנפש ממקומו לצאת וכשלא נשחטו או נקבו הוורידין נשאר בהם הדם ואוסר אח"כ לבשר שבסביביו א"כ אמאי שרי בדיעבד ע"כ כ' שנראה לפרש מתניתין לכתחילה כמ"ש ר"י ואם צלאו שלם אסור וה"פ ר"י אומר בעוף עד שישחוט את הוורידין לכתחילה אפי' א' רוצה לנתחו אבר אבר ולבשלו הואיל ודרך לצלותו כולו כאח' ואז יאסר אם לא שחט הוורידין ולישנא דגמרא מוכיח כך דקאמר לא אמר ר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאח' ולא אמר שצולהו כולו כאחד ועוד אדמפליג בין עוף לבהמה לפלוג בעוף גופיה בין צוליהו כולהו כאחד ובין מנתחו א"א אלא ודאי ה"ק לא אמר ר"י אלא בעוף ואפילו מנתחו א"א הואיל ורגילות הוא לצלות כולהו כאחד אבל בהמה הואיל ודרך לנתחה א"א לא הוצרך לשחוט את הוורידין ע"כ ואני תמיה עליו נהי דמתניתי' לאו דווקא איירי בצולהו כולו כאחד אלא אפילו במנחת א"א נמי איירי הואיל ודרך לצלותו כולו כאחד מ"מ הוא פשוט דבצולהו כולו נמי איירי מתניתין ואפ"ה דייקא שפיר דלא אוסר אלא לכתחילה אבל בדיעבד אי לא שחיט או ניקב הוורידין שרי אלא שלכתחילה צריך למישחטינהו או לנקבינהו משום דמליאות דם שנשאר בהן מדם הנפש והם אסורין לבדן וחיישינן שלא יטלן אח"כ ואוכלן והוא דם גמור אבל בדיעבד שרי כל העוף וא"צ לא נטילה ולא קליפה כפי דעתי אלא דינ' כמו הני חוטי דפ' ג"ה שאסורין משו' דם הכנוס בתוכן ומ"מ אם צלאן הן לבדן אסורי' והבשר שרי כמ"ש הוא גופי' לקמן אלא שהוא צריך לחלק בין הני ורידין לשאר חוטי דידא ודלוע לעניין צלייה היכא שצלאו כולי כאחד ומניין לו כל זאת וא"כ דברי ר"י בעלי התו' שרירן וקיימין ואין חילוק בין צלי לבישו' לעניין שחיט' ורידן בעוף לכתחילה כדפרי' אבל בבהמה שאין דרך לצלות כולה כאחת א"צ שחיטת ורידין א"ל בגדיים וטלאים שאם צלאן שלימים שצרי' לכתחילה לשחוט או לנקוב הוורידין וכ' הרא"ש וז"ל ומ"ש ר' אפרים היכא שבא לבשל דבעי אעדויי מזרקי דדמא או לחתכינהו ליתא דלא אשכחן חוטי דאסירי משום דמא וצריכה חתיכה קודם מליחה אלא דידא ודדלועא כדלקמן בפ' ג"ה אבל גיד צוואר בהמה דמנתח לה לבהמה א"א לא בעי מידי טפי משאר בשר א"ל בעוף בצולהו כולו כאחד כו' הנה דעתו אף שלעניין שחיטה צריך להחמיר בהן יות' משא' חוטין היכא שצולהו כולו כאחד ומ"מ לעניין בישול היכא דמנתח להו א"א מקיל בהו וחושבן כשאר בש' ואני באתי להשוו' מידתן דאף הנהו ורידין נהי דל"צ חתיכה בשעת שחיט' מ"מ לא עדיפי משאר חוטי דפ' ג"ה וכן המנהג להסיר אלו הורידין ולנקות הבהמה בצוואר מכל הני מזרקי קודם המליחה וכתב המרדכי וז"ל ומיהו תימא דמעשים בכל יום שאנו מבשלין וצולין עופות בלא נתוח אע"פ שלא נשחטו ולא נקבו הוורידין ע"כ נראה דברי ר"ת שאמר הא דקאמר רבא הואיל וצולהו כאח' וכו' עם הראש קאמר אבל אנו שאנו חותכין ומסירין את הראש אין אנו צריכין והא דאמ' מנתחה א"א לאו דוקא א"נ משום דצוואר בהמה גדולה צריך שיחתוך הצואר לשני חתיכות אבל עוף דצוארו דק וקטן די בהסרת הראש ע"כ ואנו נוהגין לחטוט אחר הוורידין והחוטין של צואר ולחותכן אלא שאין נזהרין לשוחטן או לנוקבן בשעת שחיטה וצריכין אנו לדברי ר"ת שחילק במה שאנו מסירין הראש:

דין בהמה או עוף שנשחטו ורידיו מותר לצלותן שלימין בלי שום חתיכת חוטין כלל לא שחט הוורידין צריך לנתחו אבר אבר ואם עבר וצלאו בלא חתיכה א"א צריך לחטט אחרי כל החוטין ואנו נוהגין בזה אפילו לצלי ולבישול אפי' חתך א"א צריך לחתוך שני החוטין דהיינו שביד ושבלחי ובעוף א"ג לחתוך אלא שני החוטין ואם עבר ובשלן שלימים יתבאר בפ' ג"ה והיכא שספק לנו אם נשחטו הוורידין אז בעוף אמרינן חזקה נשחטו ובבהמה הוא בהיפוך:

פסק כתב הר"ן בפירושיו ולפי המסקנא נמצינו למידין שהבהמה או עוף שנשחטו ורידיו צולה אותן והן שלימים בלא חתיכ' חוטין כלל דלצלי לא בעינן חתיכת חוטין כדמוכח ההיא דפ' הזרוע לא שחט את הוורידין צריך לנתח א"א עבר וצלאן בלא חתיכת א"א צריך לחטט אחרי כל החוטין בכ"מ שהם אבל הבשר עצמו אינו נאסר דדם משרי' שריק ואינו מפעפע בצלי ולפי' אינו אוסר אלא כדי קליפה זהו דינו של צלי אבל לקדרה אעפ"י ששחט את הוורידין או שחתך א"א צריך לחתוך שביד ושבלחי ואין חתי' הוורידין מועלת להם לפי שאין נשפכין דרך שם. ויש מי שאומר שלא נאסרו חתיכת שני החוטין אילו אלא בבהמה אבל בעוף אין צריך שחוטי העוף רכין הן ודמן יוצא ע"י מליחה ואין כן דעת ר"ח ז"ל עבר ובשלן שלימי' בלא חתיכת וורידין אם יש בקדר' כדי לבט' הדם שבכל החוטין שרי ואי לא אסור וב"כ וב"כ צריך לחטט אחר החוטין ולהוציאן שהן עצמן אסורין לפי שאין יוצאין מידי דמן והיכא שנסתפק לו אם נשחטו ורידיו ואם לאו בעוף צולאו ומבשלו כולו כאחד דהואיל והוא צריך לשוחטן חזקה נשחטו אבל בבהמ' שא"צ לשחו' את הוורידן שדרכ' לנתחה א"א אסור לצלות' ולבשלה שלימ' עד שיודע לו שנשחטו והנה מ"ש שאם לא שחט הוורידין ולא חתך א"א שצריך לחטט אחרי כל החוטין שמצוי בהן דם אנחנו נזהרי' אף בנתיחת אבר לחטוט אחרי כל החוטין המצויין בהן והן ידועין בעניין הניקור ואף בצלי נוהגין כן לכתחילה כמ"ש לקמן בפג"ה סי' ה' ובדיעבד הן לבדן אסורין כדפי' ומ"ש שי"א דדוקא בבהמה נאמרו אלו שני החוטין יפה אמרו וכן המנהג ואמת מנין לנו להוסיף באיסורי' כי בעוף לא תמצא חוטין של יד כי הגפין הן הידים ושם לא מצאנו חוטין מליאים דם אלא שראיתי למקצת פירושים שנזהרו בהן שלא לאכול החוטין שברגלי התרנגול והעופות שהן מלאים דם שחור אחר בישולן וכ"כ המרדכי וז"ל (פ' ג"ה תשל' דע"א) השיב ר"י רגלי הבהמה והעוף לא ידעתי בהם חוט שרגילים להאדים ואם יראה באקראי יש להשליך אותן גידי' והנמצאי' בירכי העוף רגילין תמיד להיות אדומים ונהגו בו היתר א"כ צ"ל אין בהם דם ואעפ"כ ק' בעיני לאוכלן כשבאין לידי אילו אדומים ושחורים ואפ"ה איני רגיל לנקרן קודם בישול דלא חזינן רבנן קשישי דמצריכי הכי עכ"ל ומ"ש שאם עבר כו' לענין קליפה כצלי וס' בבישול אכתו' המסקנא בפג"ה ומ"ש היכא דנסתפק כו' לפי מ"ש שאנו יוצאים במה שמשליכי' הראש א"כ הוי כאילו נחתכו וורידין ושרי בכל עניין ובבהמה אסור במ"ש הוא:

(יתבאר דהלכה כרשב"ל דאינו לשחיטה אלא לבסוף ושנים ששוחטן את הפרה אדומה הראשון טהור והשני טמא או כששחטה בשני סודרין הראשון טהור והשני טמא וישראל ונכרי ששחטו פסולה ואפ' בעוף ומ"מ בעינן שיעשה מעשה טרפ' דהיינו שישח' אח"כ בושט אפי' במשהו או בקנה ברובו אבל אחר ששחט הישראל רוב שתי סימנים או שחיטת הגוי אינה פוסל' כלל ולא מסתבר כלל לומר שעשה מעשה טרמה מאחר שכבר נגמר' השחיטה):

אמר רשב"ל משום לוי סבא אין לשחיטה אלא לבסוף ור"י אמ' ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומסיק אמר רבא הכל מודים היכא דשרט סי' א' נכרי וסי' א' ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד נכרי עולת העוף נמי היכא דמלק סי' א' למטה וסי' א' למעלה פסולה שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה לא נחלקו אלא כגון ששחט סי' א' בחוץ וסי' א' מבפנים למ"ד ישנ' לשחיטה מתחילה ועד סוף מיחיי' למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לא מחייב והלכ' כרשב"ל אליב' דלוי כמו שסבר רבא בפ"ב דזבחי' והא דלא חשיב בהני תלת דהלכה כר"ל לגבי ר"י משו' דלאו משו' דנפשיה קאמר כן פי' התו' ומאחר דהלכה דאין לשחיטה אלא לבסוף א"כ שנים ששוחטין את הפרה אדומה הראשון (טהור) והשני טמא או כששחט בשני סודרים הסודר הראשון טהור וסודר השני טמא ותימא על הרמב"ם שהשמיט דיני' אילו והא דקא' שאם שחט עכו"ם סי' א' דפסול אפי' בעוף מיירי ואע"פ שכבר נגמרה השחיטה בהכשר מ"מ שחיטת הנכרי שהיא באה בסוף מקלקלת השחיטה ואף דשהייה וחלדה מבעיא לתלמודא במיעוט בתרא שחיטת הנכרי גרע טובא והוי פשיטא ליה שפוסלת בתחילה ובסוף ומ"מ בעינן שיעש' מעשה טריפה דהיינו שישחוט אח"כ בושט אפי' במשהו או בקנה ברובו אבל אחר ששוחט הישראל רוב ב' הסימנים אז שחיט' הנכרי אינ' פוסלת כלל ול"ד לשאר פסולים כגון שהייה וחלדה במ"ב משום דעדיין בשחיטתו הוא (עסוק) אבל הכא מאחר שנסתלקה שחיטת ישראל והוא שחט רוב הסי' השאר חשבינן כאילו נשחט חוץ משחיטת בהמה שאם שחט הישראל הרוב של הושט וגמר הנכרי פסולה לכ"ע דהוי יד נכרי באמצע ובמקום שעושה אותה טרפה כי לא נסתלקה יד הישראל שהרי עדיין יש לו לשחוט ומה שמסקינן לעיל בפ"ק יתיב ר' אבא אחורי דרב כהנא ויתיב ר"כ קמיה דר"י ויתיב וקאמר שחט במקו' נקב מהו א"ל שחיטתו כשר' שחט ופגע בו נקב מהו א"ל שחיטתו פסולה אזל ר' אבא אמרה קמיה דר"א אזל ר"א אמרה קמיה דר"י א"ל מ"ש א"ל שחט במקו' נקב נעש' כמי ששחט נכרי וגמר ישראל שחט ופגע בו נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר נכרי קרי עליה נכרי נכרי פי' לגלג עליו נכרי נכרי כלומ' בשחיט' נכרי אתה תולה טעמך ואין הטעמי' דומים אמר רבא שפיר קרי עליה נכרי נכרי בשלמא הת' מדהו' לישראל למישח' רובא ולא שחט כי נפק חיות בידי דנכרי נפק' אלא הכא מכדי משחיט שחיט מה לי במקום נקב מה לי פגע בו נקב וסוגי' זו הבי' הרשב"א בת"ה הארוך וכ' (הב"י) עלי' וז"ל ותחילת הדברים שכ' התחיל א' מהפסולים לשחו' וגמר ישראל על ידו וכו' למד' בארו' מדגרסי' בפ"ק דחולין יתיב ר' אבא אחורי' דר"כ וכו' אמר רבא שפיר קרי עליה נכרי נכרי בשלמא התם מדהו"ל לישראל לגמור כולה ולא שחיט וכו' אלמא בין ששחט נכרי בקנה חציו וגמרו ישראל ובין ששחט ישראל במקו' שלם שבקנה ופגע בחתך שחתך נכרי כשרה ודוקא בקנה אבל בושט כשהתחיל נכרי או שגמרו פסולה והלכך אם התחיל לשחו' בושט אסורה ואפי' אינה לשחיטה אלא לבסוף דגרסי' בפ' השוחט הכל מודים היכ' דשחט בה סי' א' נכרי וסי' א' ישראל פסולה שהרי נעשה בה מעש' טריפה ביד נכרי וסי' א' ביד נכרי דקאמ' ל"ד אלא אפי' משהו בושט דהא טעמ' קאמ' מפני שנעשי בה מעש' טריפה ביד נכרי עכ"ל וקצת משמ' מדבריו דאפי' בגמר השחיט' מ"מ פוסל הנכרי בושט מ"מ נר' בעיני דדוקא בבהמ' ובאמצע השחיטה א"נ בגמר השחיטה היינו אחר ששחט ישראל חצי הושט בא הנכרי וגמרה ואע"פ שבכה"ג בקנ' נמי פוסל הנכרי מה בכך אג' תחילת שחיט' דאינה בקנה קאמר נמי בגמר השחיט' וה"ה בקנה ולישנא דגומרה הכי משמע שהרי כ' נמי בת"ה וז"ל התחיל א' מהפסולים לשחוט וגמ' ישראל על ידו או הישראל שהתחיל וגמ' הפסול על ידו פסול בד"א שהתחיל הפסול בדב' שעושה אותה נבילה כגון בושט או ברובו של קנה אבל התחיל בחצי קנ' וגמר ישראל על ידו כשר' אלמא דגומר' דקאמר היינו גמר הכשר השחיטה שהוא הרוב אבל אחר ששחט ישראל הרוב לא מסתבר כלל לומר שקרוי שעשה מעשה טריפה מאחר שכב' נגמרה השחיטה ולא כמ"ש הא"ז בפ' כ"ה גבי שובר מפרקת' של בהמה דדוק' שובר אבל חותך לא שהשיג ר' משולם בן ר"ק אם אחר ששחט היהודי לאלתר ישים הנכרי סכינו נגד הצואר של בהמה אין זה גמרו ביד נכרי ומות' דלא הוי גמרו ביד נכרי אלא כשישראל שחט רוב השחיטה נגמר ביד נכרי ע"כ גם הא"ז גופא כ' בתחלה פ"ק כדברי וז"ל תניא בתוספתא ישראל ששחט ומירק הנכרי שחיטה על ידו שחיטתו פסולה שחט בה רוב שני' שחיטה כשרה שחט בה דבר שאין עושה טריפה וישראל בא וגומרה שחיטה כשרה דקי"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ע"כ:

דין השוחט בב' וג' מקומות אפי' בהיקף פסולה ואם שחט למעלה לצד הראש ואחד למטה לצד החזה אם יש רוב במקום א' שחיטתו כשרה וכן אם שחט באלכסון או בקולמוס כשרה מ"מ אם שחט מיעוט למעלה והרוב למטה שחיטתו פסולה אבל אם שחט מיעוט למעלה ואח"כ שחט כולה למט' כשר:

אמר ר"י אמר רב השוחט בב' וג' מקומות שחיטתו כשרה כי אמרית' קמי' דשמואל א"ל בעינן שחיט' מפורע' וליכא וכן אמר רשב"ל מניין לשחיט' שהי' מפורע' שנ' חץ שחוט לשונם פירוש דומיא דחץ שאינו חותך בב' וג' מקומות מתיב ר"א ב' אוחזין בסכין ושוחטין אפי' אח' למעלה וא' למטה שחיטת' כשרה אלמא דלא בעינן מפורע' א"ל ר' ירמי' משנתנו בסכין. א' וב' ב"א ואיירי ששוחטין באלכסון אבל בב' וג' מקומות לעולם פסולה ומסיק ההוא תורא דאישתח' בב' וג' מקומו' על ר"י ב"ש וכו' ושקל שופרא דשופרי א"ל ר"ז למדתנו רבינו מת' בב' סכיני' וב' ב"א והא דב' וג' מקומות כשירה פירש"י שחתך כאן וחזר וחתך למעלה או למטה והקשו התו' והרא"ש לפי' אי דאין רוב במקום א' היאך שחיטתו כשרה ואם יש רוב במקו' א' שחיטה מפורעת היא וי"ל כיון שחתך המיעו' תחילה ואח"כ חתך הרוב לא הוי שחיטה מפורעת דלא מרויח קרויח ובשאלתות פי' שחתך בב' וג' מקומו' בהיקף של סי' כגון שחתך סביב כאן מעט וכאן מעט בטבעת אח' בקנ' וכיוצא בו בושט ובין הכל יש רוב ועוד פי' בשאלתות שאפי' חתך מיעוט הסי' למעלה לצד (העור) וחתך מיעוט למטה לצד אחר זה שלא כנגד זה דכשרה כיון דבין הכל יש רוב וכ' הרא"ש וכן מסתבר דחיות הסימ' יוצא ברוב חתיכות ויש כאן רוב בצירוף ע"כ וא"י מי הגיד לו זה דשמא כל זמן שאינה בהיקף א' ממש הוי כחתך בב' מקומות דרש"י הכל בצד א' שאינו מצטרף וכן מסתבר ואדרבה ק' לי על פי' השאלתות מנ"ל דרב מתיר בלבד וחולק על שמואל יותר מדאי ולכן אינו נר' בעיני אפי' (לרב) לשמואל להכשיר אלא בהיקף א' וכ' הרי"ף הלכת' כרב דק"ל הלכת' כרב באיסורי ועוד ההוא תורא דאשתחט כו' דא"ל ר"ז למדתנו רבינו מתני' בב' סכינים וב' ב"א וכ' התו' והר"אש אפי' לגי' ה"ג שג' למדת' כו' בב' ב"א וסכין אח' כלומר והיאך אתה מכשירו אפ"ה הלכה דכשרה כיון דלא חש לדבריו להשיבו ואכל משופרי שופרי ש"מ שכן הלכה וחזר ממה שלמדו בתחילה משנתינו בסכין אחד אלא איירי אפילו בשני סכינים ותמיה היא על מה סמכו להקל אי משום דק"ל הלכה כרב באיסורי ה"מ היכא דל"פ שאר אמוראים אבל הכא דרשב"ל נמי סבר כוותי' וכן ר"י ור"ז בשמעתא שמא הלכ' כשמואל ואי משום דאכל משופרי שופרא לא מצינו שאכל אלא שקיל משופרי שופרי ושמא אח"כ כששאלו ר"ז לימדתנו רבינו נזכר בהלכה וקבל דבריו ולא אכל ושתיקה אפשר כהודאה דמי ומצינו כה"ג גבי רב לקמ' בפ' א"ט גבי פסוקת הגרגרת דבדק רב ברוב עובי' וא"ל ר"כ ורב אסי למדתנו רבינו ברוב חללה ולא מצינו שהשיב להם דבר על שאלתם וקבל דבריהם אפי' להקל שהרי שדרה לקמיה רבב"ח ואכשרה כ"ש שנוכל לומר שקבל להחמיר וכ"כ הא"ז במסקנא וז"ל ור"ה גאון כ' דהשוחט בב' וג' מקומות בין בזה אחר זה בין בב"א בין באונס בין ברצון שחיטתו פסולה דלית' לדרב דאמר השוחט בב' וג' מקומו' דכשרה פי' משום דהלכה דבעינן שחיטה מפורעת ומ"ה אפי' שחט הושט למעלה לצד העור והקנה למטה בבהמה דבעי ב' סימנים נמי פסולה אפילו בהיקף דבעינן שחיטה מפורעת אבל שחט אחד למעלה לצד הראש ואחד למטה לצד החזה אם יש רוב במקום אחד כשרה לכולי עלמא וכן שחיטה באלכסון או כקולמוס כשרה וראיתי במרדכי שכתב ור"ח פי' ששחט סי' א' סמוך לראש וסי' א' סמוך לחזה והוי באלכסון יותר מבקולמוס כדמחלק בה תלמודא לקמן בין האי לקולמוס פירו' מאחר דמקשה תלמוד' למאן דס"ל בעינן שחיטה מפורע' מהא דשחט את הושט למעלה ואת הקנ' למטה שחיטתו כשרה והא ליכ' מפורעת ומשני בשחיטה העשוי' כקולמוס משמע דאי לא הוה כקולמוס אלא א' למעלה וא' למטה אפי' שניהן לצד העור ולא בהיקף פסולה ויפה כ' דליכא מפורעת בשני סימנים וכ"כ הרשב"א בחידושיו שהפי' אמת אלא שאינו נאה לדברי ר"י דאמר בב' וג' מקומות משום דב' מקומות איכא ג' מקומות ליכ' ע"כ ומ"מ צריכין אנו לחוש לפירש"י שאם שחט מיעוט למעלה והרוב למטה דליכא שחיטה מפורעת לפי מה דקי"ל כשמואל אבל מ"מ שחט הרוב למעלה לא חיישינן למה שחתך אח"כ המיעוט דהא כבר נגמרה השחיטה בהכשר ואינו דומה לשהיי' וחלדה במ"ב דהכל כחד' שחיטה אבל מה ששחט אח"כ למט' הוא כאילו שחט אח"כ ביד או ברגל ומ"מ נראה דוקא כששחט המיעוט ואח"כ הרוב אבל שחט את המיעוט ואח"כ למטה כל הסימן כשר לכ"ע דלא שייך למימר דלא קא מרויח רוח מאחר שחתך כולו:

דין החליד הסכין בין סימן לסימן ופסקו בין מלמטה למעלה בין ממעלה למטה שחיטתו, פסולה וכן אם החליד תחת העור או תחת צמר מסובך או תחת מטלית הקשור בצווארה או שמהודק בשעוה שחיטתו פסולה אבל אם המטלית רק פרוס על צווארה ושחט תחתיו שחיטתו כשרה:

אמר ר"י א"ר קחליד את הסכין בין סי' לסי' ופסקו פסולה תחת העור כשרה מאי קמל"ן תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופס' ר' ישבב או' נבלה ר"ע או' טרפה אי ממתני' ה"א ה"מ מלמטה למעלה דלא עביד כדרכה דשחיט' אבל מלמעלה למטה דעביד כדרכה דשחי' אימר ש"ד קמ"ל דאפ"ה פסולה בי רב אמרי תחת העור א"י איבעי להו לבי רב דאמרי תחת העו' א"י תחת צמר מסובך מהו פי' את"ל דתחת העור הוי חלדה דלמא הכא גבי צמר כיון דעתי' לגוז לא הוי כעור א"ד כיון דהשת' מיהו מחוב' לבהמ' מקרי חלדה תח' מטלית מהו פי' אפי' את"ל גבי צמר דהוי חלדה אבל מטלית אינו מחובר לבהמה מהו תיק"ו ואזלינן לחומרא וכ' הרא"ש (דף קל"ד ע"א) דוקא כה"ג אבל אם נפל טליתו על מקום השחיטה פשיטא דלא הוי חלדה דלא מבעיא אלא בבגד שקשור תמי' בצוואר הבהמה דומיא דצמר וכ"כ בעל הלכו' דמיירי שיש מכה בצוואר בהמה ודבק עליה מטלית בשעוה ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל אם פירס מטלית על הסכין ועל הצוואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין בגלוי ה"ז ספק נבלה ודעת הרשב"א ג"כ כדעת הרא"ש וכן משמע מרש"י שפי' תחת המטלית הקשורה סביב צווארה אבל בע"א לא ומ"ה כ' בה"ג לפעמים אפי' אינה קשורה אלא שדבוק' בשעו' וכ"כ הסמ"ג בזה"ל תחת מטלית הקשו' בצווארו ודין שלא ישחוט בראש הסכין כדי לחוס על העור שלא יעשה חלדה כ' לעיל בפ"ק סימן מ':

דין אם החליד אפילו במיעוט בתרא או שהה אפי' במ"ב בין בקנה בין בושט שחיטתו פסולה וכששוחט בסכין רע אפי' הוליך והביא כל היום כשר אפילו גבי בהמה:

בעי רב פפא החליד במיעוט סימנים מהו תיק"ו מה שפירש"י דאיירי במ"ב ופסק כן להחמיר אפי' בהגרמה כבר כ' בפ"ק סי' מ' דהגרמה לכ"ע כשר במ"ב ועל פי' הקשה ר"ת מהא דתני' בתוס' שחט רוב גרגרת בעוף אע"פ ששהה (לשון התו' אפי' אם גמרו לזמן מרובה כו') זמן מרובה שחיטתו כשרה ופי' ר"ת החליד במיעוט סימנים היינו במיעו' קמא וקבעי לר"י דמכשי' תחת העור אם תחב הסכין תחת מיעוט הסימן וחתך הרוב הוי חלדה טפי א"ד אפי' אמרי דבי רב דאמרי תחת העור איני יודע היינו משו' דשחיטה לא שייכא בעור והוי חלדה לפי שהוא שלם אבל סימנים דשייכא בה שחיטה ואפ"ה א"צ לשחוט אלא הרוב האי מיעו' שעל הסכין הוי כאילו כבר נחתך דלא הוי חלדה א"נ קא מבעיא ליה כשתחב הסכין תחת מיעוט קמא ושחטו ממטה למעלה ואח"כ שחט את הרוב כדרכו וכן שהה במיעוט סימנים מפרש ר"ת במ"ק דושט ואיבעי' ליה אע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דילמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמינבלה בה כגון א' רוב סימן א"ד ל"ש וכ' התו' לפי' (עיין בתו' דף ל ע"ב) אם ת"ל דכשר אף במ"ק לא פסלה שהייה בעוף מן התורה דהכשרו ברוב א' והא דאמרינן לקמן בפירקין גבי שהייה כדי בהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן ודוחק הוא וא"י אמאי לא נמצא שהייה בעוף בשחט מחצה על מחצה ושהה וכ' עוד גם לפי' קשה מהא דתניא בתוספתא שחט מיעו' ושט ושהה כדי שחיטה פסולה אלמא יש שהייה במ"ק ואמאי סלקא בתי"קו ולא הביא הברייתא לפשוט וא"ת לא ידע בעל התלמוד א"כ ל"ק נמי מה שהקשה לפירש"י במ"ב מברייתא דתוספת' וכ' הרא"ש ומיהו לא דמי דקש' מן הברייתא לפסק רש"י ואני אומר אדרבה לפסק רש"י ל"ק מידי דהתם בתוספת' דתניא כשר היינו מדאורייתא וכן מן הדין הוא מאחר ששחט רוב חשבינן כאילו כבר נשחט כולו דרובו ככולו מדאוריי' אלא מדרבנן קא מבעיא שראוי לאסור דס"ס שהייה בשחיטה מיקרי ואתי לאחלופי אבל לפי' ר"ת הו"ל למיפשט מבריית' דקתני פסול והנה דעת הרמב"ם להכשיר במ"ב אם שהה בו או שהחליד או הגרי' או דריס כיון שנשחט הרוב כראוי והיינו כתוספת' שמכשרת שהיי' במ"ב וה"ה לכולן ותימא גדולה וכי אפשר לנו למפשט בעיין אחר דסליק תלמודא בתי"קו בבעיין דחלדה ושהייה אפי' אנו רואין להדי' שלא רצה בעל התלמוד להביא ברייתא ולפשוט ממנה והיינו כדפרישית דברייתא דתוספתא איירי מדאוריית' והרא"ש כ' בע"א כי לא רצה להביא הבריית' השנוייה בתוספת' המכשרת במ"ב ולפשוט הבעיי' משום דקים ליה דלא מיתניא בי ר"ח ור"א ואין לסמוך עליה ממה שנ' לא ידע בעל התלמוד אות' כי כל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור התלמוד לא דסמכא הוא דמסתמא דכיון שרצו חכמי ישראל לעשות חיבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שכ' על דברי חכמים וביררו אות' שהן בר סמכא וע"י חברו התלמוד הלכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל התלמוד מסכי' עליה ע"כ ומ"מ אין תמיה כ"כ על דברי הרמב"ם דהוא מפרש הבעיי בע"א כמו שאפרש לקמן גבי שיעור שהייה אבל הטור כ' שהרמב"ם מפרש הבעיי' במ"ק ומ"ה כ' שאין שייך שהייה בעוף בקנה דאם שחט הרוב כבר נגמרה השחיטה ואם שחט המיעוט חוזר ושוחט כל זמן שירצה אלא בושט לבד ובבהמה אף בקנה לאחר ששחט רובו ולא דק דא"כ הבעי' דבמ"ק נחסר מן הרמב"ם ואמאי לא כ' עליה וה"ז ספק נבלה כמ"ש על החליד במיעוט סימני' שהוא ספק נבלה וכ' התו' שר' ישעיה מפרש החליד במיעוט סימנים היינו אחר ששחט רוב סי' א' בבהמה החליד בסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ושחט מיעוט השני את"ל תחת העור וצמר מסובך ומטלית לא הוי חלדה היינו משום דלא חשיבי כבהמ' א"ד אף את"ל דתחב הוי חלדה הכא שאני כיון שנשחט רוב המיעוט הנשאר כחתוך דמי ושהה במיעוט סימנים מפרש דקאי אשחט בסכין רע ומבעיא אם שחט רוב א' בבהמה והוליך והביא כל היום על המיעוט הנשאר מהו דילמא הא דמכשרינן בהוליך והביא כל היום היינו כשמתעסק לחתוך הסימנים אבל כשנחתך רוב הסימן הוו כאילו נחתך כולו ומוליך ומביא במיעוט הנשאר הוי כאילו מוליך ומביא בידה או ברגלה והוי שהייה ע"כ וכת' הרא"ש שזהו פירש הנכון ובאשכנז ובצרפת נהגו להחמיר כרש"י וכן הרשב"א כ' שהוא נכון ואני אומר שלא הסכימו לפי' ר' ישעיה אלא משום שלפירש"י ק' התוספתא ולפי מ"ש לק"מ כי מדאורייתא בוודאי כשר אלא מדרבנן הוא דקא מבעיא שלא אתו לאחלופי בין מ"ק למ"ב גם פיר' ר"י רחוק הוא ממני שיהיה מיעוט הסימנים גרוע מצמר ומטלית משום דחשבינן כאילו חתוך כולה בהא דרובו ככולו לענין דינא דהכשר שחיטה אבל מ"מ המיעוט הוא עדיין לפנינו שלא נשחט ושייך בו חלדה גם אידך בעיי' דשחט בסכין רעה כו' דחוק הוא חדא דלפ"ז לא קא מבעי' אלא בבהמה ולא בעוף ועוד כל זמן שעוסק בשחיטה לא מסתברא למימר דהוה שהייה ע"כ נראה דפירש"י עיקר ושייך שהייה אף במ"ר ומדרבנן ונ"מ לעניין ספיקא שנאמר ספיקא דרבנן להקל ועוד נר' בעיני מה שנוהגין כרש"י להחמיר לאו דוקא להחמיר קאמר אלא תופסי' דבריו עיקר אפי' להקל ומ"ה תופשין הא דאמר רבא השורט בסכין רעה אפילו כל היום כו' כשרה אף שלפי ר"א הוי ספק נבלה וכן יראה מדעת הטור שכת' בסי' י"ח סתמא סכין שפיו חלק אלא שאינו חד שוחטין בו אע"פ ששהה בשחיטה הרבה רק שיוליך ויביא ולא ישהה בשהייה אע"פי שמביא פי' ר"י בסימן כ"ג אלא סמך אמ"ש אח"כ ובצרפת ובאשכנז נוהגי' להחמי' כרש"י וכדפרי' ותדע שהרי לא כ' אפי' ר"י שנוהגי' להחמי' ג"כ כמותו שהרי לא כ' עליו שפי' הוא הנכון כמ"ש הרא"ש אלא שכתב סתמא הפי' שלו ומסיק עליו שכך הוא לחד פירוש' ורש"י פי' כו' ומ"ה כ' בכל ה"ש שמצאתי דמותר לשחוט בסכין רעה אפי' מוליך ומביא כל היום כולו סתמ' בין בעוף בין בבהמה וכ"ד רוב המחברים ועיק' ומאחר שהדין כרש"י מ"ה כ' בסמ"ק כששחט סי' א' בעוף ושוהה למות וה"ה בב' סימנים אלא שאין דרך לשהות כי מתים במהרה לא יחתוך סי' השני או לגמור הסימנים בסכין לפי שנראה כשחיטה והוי שהייה אלא ימיתנו במקל או ברגל או בקופיץ ובס"ת כת' יכנה על ראשה ובלבד שלא ישבור מפרק' וחומר' יתירה היא דפשיט' אם אינו שובר המפרקת ביד דלא נראה כשחיטה ולמה לנו להחמיר כולי האי:

דין אם שחט עוף ומצא אחר שחיטה קנה של גמי תחוב ארכו לאורך הושט ונשחט הושט עם הגמ' גם הסכין נמצא יפה אפ"ה טרפה:

פסק (ח"ה סי' קפ"ה) שאלה שחט אוז' אחת ומצא אחר שחיטה קנה של גמי רך ועגול תחוב אורכו לאורך הושט ונשחט הקנה ההוא עם הושט יפה גם הסכין נמצא יפה כשר' השחיט' או לאו:

תשובה יראה דאין להכשיר שחיטה זו כלל משו' דק"ל שהיית עוף במשהו כמו שחיטתה שהרי אם מצא חצי קנה פגו' והוסי' עליו כ"ש כשר ובנדון דידן א"א בלא שהיית משהו שהרי בשעה שחתך הגמי הפסיק בשחיטת הסימן ואע"ג שעסוק כל זמן בשחיטה הוליך והביא עד שגומר מ"מ אקרי שהייה כה"ג וראייה פשוטה מהא דפ' השוחט שהייה במיעוט הסימנים מהו ורבו הפתרונים מהך בעיי' והפי' שהוא עיקר פי' ה"ר אושעיא הלוי דבעי כגון ששחט הבהמ' בסכין רע וכשנחתך רוב הסימן הראשון מאריך הוא בחתיכת מיעוט הסימן כשיעור שהייה קודם שמתחיל לחתוך בסימן השני מי אמרינן דמה שהוא שוהה בחתיכת מיעו' סימן הראשון הוי כאלו שוהה בחתיכ' יד או רגל דבהמה שמכוין לשחיטה או לא אמרינן הכי וסלקא בתיקו הא קמן אע"ג דעוסק כל זמן בשחיטה ומוליך ומביא אם שהה בחתיכ' שאין בו תורת שחיט' הוי שהיי' וכ"ש בחתיכות גמי דאפי' מגוף הבהמה אינו וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכות גמי דלמא לעולם חתך הושט והגמ' בבת אחת ושוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכות הסכין אפי' רגע א' מן הסימן נראה דע"כ א"ל הכי שהרי הסימן הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חידוד סכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואינו מתוח ע"כ חידו' הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכ' הסימן ונמצא שלא שוה בשוה ממש ע"כ ואומר אני אף שכבר כ' שהדין עם רש"י ודלא כר"י היינו בעניין שחיטת המיעוט דלא הוי שהייה כל זמן שעוסק בשחיטה ושחיטת הסימנים הוא אבל גמי שאינו מעין שחיטה כלל בודאי הוי האי שהייה לכ"ע:

דין השוחט ב' ראשין כאחד שחיטתו כשרה היה שוחט בהולכה לבד או בהובאה לבד אם יש בסכין כמלא שני צווארין שחיטתו כשרה אפילו אם שחט הרוב קודם שהוליך כל אורך הסכין ובלבד שלא יתפוס הסכין במזיד במקום א' וישחוט בדרסה ואם מוליך ומביא או בעוף אפי' באיזמל כ"ש והוא שאין לו קרנים מותר בד בדיעבד ובבהמה צריך שיהיה כמלא צוואר וחוצה לו כ"ש ולכתחילה בעינן לעול' כמלא ב' צווארים היה שוחט ב' ראשון כאחד צריך שיהיה הסכין אורך ג' צווארין ואם לא יהיה אלא כאורך ב' צווארין שתיהן אסורות:

מתניתין השוחט ב' ראשון כאחד שחיטתו כשרה ב' אוחזין בסכין ושוחטים אפי' א' למעלה וא' למטה שחיטה כשרה וכבר פירשנו למשנה זו (לעיל בסי' ז') דאיירי בסכין א' וב' ב"א התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הרא' בב"א אם יש בסכין מלא צוואר כשרה ומסיק עליה ר"ז בגמרא דבעינן חוץ לצואר כמלא צואר וא"א לו לשחוט בלא דרסה בין שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך כת' הרא"ש והוא מדעת התו' ולא שיצטרך להוליך כל אורך הסכין קודם שישחוט הרוב דאין אדם יכול ליזה' בזה כי פעמים שהסכין חד וחריף וחותך רוב הסימנים קודם שיוליך או יביא כשיעיר הזה אלא לא אמרו חכמי' שיעור זה אלא דקים להו שאדם יכול לשחט בריוח בלא דרסה כשהוא מ"צ וחוץ לצוואר כמ"צ או באיזמל כ"ש והוליך והביא דכשר כדלקמן אפי' אם שחט הרוב קודם שהוליך כל אורך (הסכין) ובלבד שלא יתפיס הסכין במזיד במקום א' וישחוט בדרסה קודם שישחוט הרוב והא דהתיז הראש דקאמ' במשנה היינו התיז סימנים ולא חתך כל הראש והתזת סימנים קרי התיז את הראש וכ"כ הסמ"ג והרשב"א והר"ן וכ"ד הרא"ש והטור ולאפוקי דעת הרמב"ן דס"ל דוקא גבי התזת הראש כולו הוא דבעינן בסכין כמ"צ חוץ לצוואר הא ל"ה לא בעינן כולי האי אלא לעולם בעינן כמ"צ חוץ לצוואר ונחזור למשנה היה שוחט והתיז שני ראשין כא' אם יש בסכין כמ"צ פי' כמ"צ חוץ לב' צווארים כשרה וכ' הרא"ש אבל אם אין בסכין אלא מלא ב' צווארים אם ברי לו שהוליך ולא הביא הפנימית כשרה דבהליכת שחיט' היו מלא ב' צווארים וכאלו לבד' היתה וכשר' ולא יפסל בשחיטת אות' ואת חבירת' ואם בהובאה שחט החיצונה כשרה ומ"ה כ' אם ברי לו שהוליך ולא הביא דאל"כ מאחר שלא הוליך והביא א"כ יש לחוש שמא הביא ולא הוליך או איפכ' ע"כ יש לאסור שתיהן דכל זמן שלא ידע בודאי שהוליך והביא א"כ הוי ספק בשחיט' וכל ספק בשחיטה הוי פסול ובמ"ש שאם הוליך ולא הביא דהפנימי כשרה וכו' כ' הר"ן ואפשר ששתיהן אסורות הואיל ושחיטתן כא' ובע"כ בשנייה דרס א"כ אף בראשונה נמי שהרי בב"א ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן וכ"כ הרשב"א בת"ה והוא מדעת הרמב"ן וכ"כ ר"י תלמידו של הרא"ש שנכון להחמיר בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל א' הוליך והביא אפיק כ"ש ואפי' באיזמל כשר ומפור' בגמ' א"ר מנשיא ובאיזמל שאין לו קרנים פירש"י דרגילין היו לעשות כמין קרני' לאיזמלין לנוי על גביהן מטין לצד ראשון ומתוך שהוא קטן מאוד הוא נשמט מן הצוואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו (הסימנים) או ינקבו (אותן הקרנים) אבל מתוך דברי הרמב"ם יראה דאין לו קרנים דקאמר היינו שלא יהא עוקץ בראש האיזמל כמו שהיה באיזמל שלהם וז"ל כמה הוא אורך הסכין ששוחט בו כ"ש והוא שלא יהא דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו ע"כ ואף שהדין אמת שמוזהרי' על ככה כדי שלא יעשה חלד' וכבר כ' מזה בפ"ק סי' ל"ב אבל מ"מ משמעו' התלמוד אינו (מורה) (כפירושו) דא"כ הל"ל ובאיזמל שאין לו קרן אלא קרנים לנוי קאמר כפירש רש"י ודוקא באיזמל אבל מחט דאושכפי לא אף ע"ג דרחב קצת שחותך בו החוט והר"ן כ' שרצענין מיישרין בה את העור ויש לה מקום חתך ע"כ כתב הרי"ף ואיכא מ"ד הא דאיזמל דוקא בעוף שצווארו דק אבל לא בבהמה וכ' הר"ן עליו דברי ר"ח הן ואין להם עיקר ואמר המחברי' לא חילקו בין עוף לבהמה לענין זה אכן תימא הוא לחלוק על דברי ר"ח שדבריו דברי קבלה וכ"ש שהרי"ף הביאו והא"ז נמי כ"כ בשם ה"ג ורי"ף ור"ח דבעינן בבהמה כמ"צ חוץ לצוואר וקשה להקל נגד כל אילו הגדולים מאורי גולה בלי ראייה לסתור דבריהם שוב עיינתי בה"ג ולא מצאתי שכ"כ להדיא דבעינן בבהמה כמלא ב' צווארים אלא כתב בה דוקא בעוף אבל בבהמה לא והם הבינו את דברי ה"ג ודברי הרי"ף דר"ל דבעינן בבהמה כמלא ב' צווארים קאמר ומ"ה החמיר הא"ז לפסוק כן והר"ן כ' על דבריהם אין להם עיקר פי' שבמשנ' סתם וכ' אם הוליך והביא אפי' בכ"ש דמשמע בין בעוף בין בבהמה אבל נראה בעיני מ"ש אבל בבהמה לא היינו דלא סגי בכ"ש ממש אלא כלומר מלא צוואר וחוצה לה כ"ש קאמר ולפ"ז אישתכח מתני' דאמר בכ"ש בכל עניין איירי בעוף כמשמעו כדמוכח מן הסוגיא דפריך במחטא מאי ובבהמה איירי בחוץ לצוואר דאין סברא בבהמה לשחוט בכ"ש ממש לפי שעורה קשה וכמ"ש הכל בו בשם הראב"ד שפי' כ"ש הנאמר כאן חוץ לצוואר קאמר ובוודאי כוונתו לדברי כמ"ש דאבהמה קאי דא"ל דאפי' אעוף קאמר דהא מוכחא להדיא מן התלמוד דכ"ש ממש קאמר מדבעי מחטא מאי אפי' לפי' הר"ן שכת' שהוא מחט של רצענין שיש בו מקום חתך מ"מ אינו כרחב צוואר ומ"ה נראה לפסוק הלכה דאפי' בדיעבד אינו כשר בבהמה אלא כמ"צ וחוצה לה כ"ש ובעוף אפי' באיזמל ולא במחט וכ' הר"ן וז"ל וכיון דלא ידעינן כמה הוי מקום חתך של איזמל השוחט בסכין קטנה צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן ואזלינן לחומרא ע"כ וכ"ז דווקא בדיעבד כדמשמע לישנ' דמתניתין אבל לכתחילה לעולם בעינן מלא ב' צווארים כאשר כ' המרדכי בפ' א"ט דלכתחילה צריך להיות אורך הסכין כאורך שני צווארים ויפה כ' שלא לסמוך ע"ז לכתחילה שיוליך ויביא וכ' עוד ויש משערי' בי"ד אצבעות ולא ידעתי מניין להם זה ע"כ ובוודאי שהוא לא ראה בבמדבר רבה שכתב בפ' נשא ושחטתם בז"ה מלמד שאורך הסכין יהא י"ד אצבעות ב' תרין ז' שבע ה' חמש הרי י"ד לאורך הסכין) ומ"מ נראה שאינה אלא להידור מצוה אבל לא לעיכוב אפי' לכתחילה והא דבעינן הולכה או הובאה ופסלינן בדרסה תנא דבי ר"י ושחט אין ושחט אלא ומשך ולא שידרוס וכ"הא זהב שחוט וכה"א חץ שחוט לשונם רבא הוי בדיק ליה גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפר' ודילמא עבד ביה חלדה דחזינן גדפי דמיפרמי מאבראי פי' חתוכין והא בעי כסוי ובעינן עפר תיחוח מלמטה ומלמעלה דאזמן לה לעפרא דכולה פתקא פי' היה כותש עפר הבקעה ועושה אותו תיחוח פי' אחר פירש"י היה מזמן בפה ולא נתברר זימון זה מה צריך אם היה כבר עפר תיחוח ע"כ (לשון האשי"רי) וכ"כ התו' בפ' כיסוי הדם אכן ב"הע פסק כדעת רש"י וכן משמע לישנ' דאזמין לכולי פתקה ול"ק דהוי כולה פתקא עפר תיחוח אלא דלא סגי בלא הזמנה דיליה:

דין דרסה אסירא במיעוט קמא דקנה והשוח' עוף יהי נזהר לאחוז יפה הסימני' בב' אצבעות שלא יהיה נשמטים לכאן ולכאן ויבא לידי דרסה וצריך ליזהר שלא להניח אצבעו ע"ג הסכין בשע' שהו' שוח':

נמצא כ' במקצת ה"ש אפי' למ"ד דשהייה כשרה במ"ק דקנה אפ"ה דרסה אסירא לפי שנעשי' הפסול בשעת שחיטה ובמעש' השחיטה אבל שהייה כיון ששהה אזיל ליה מעשה קמא והוי כמו מצא חצי קנה פגום ע"כ ולפ"ז ה"ה נמי בהחליד במ"ק דקנה וא"ל א"כ לפ"ז אמאי מטרפי' שהייה במ"ב כ"ש נימא מאח' דשהה כבר אזלא שחיט' ואיתכשר לא דמי דהתם מאחר שחזר ושחט א"כ אנו רואין שלא גמר שחיטתו הראשונ' ובלא שחיטה הראשונה אינה שחיט' א"כ נמצא שהייה בתוך השחיטה אבל הכא מאחר ששהה א"כ הפסיק וגלי בדעתו שלא ניחא ליה במה ששחט מתחילה אלא דעתו לשחוט עתה שחיטה אחרת כראוי ודרסה דאתא לידן נימא בה מילת' כ' הכל בו בשם הר"ף שיש ליזהר כשאד' שוחט עוף ואוחז בסימנים בב' אצבעותיו שצריך שיאחזנ' יפה יפה שאם אינו אוחז אותו בטוב פעמי' שיהיו נשמטים לכאן ולכאן ולא יוכל לשוחטן ע"י הולכה ויבא לידי דרסה ואפי' לא עשה דרס' אלא במשהו מן הושט פסולה וכ"כ הגהו' מימון בשם סמ"ק וקבלתי נמי למחות בשוחטים המרגילי' עצמן לשחוט שלא יניחו האצבע ע"ג הסכין כשהוא שוחט שדורס הוא הסכין באצבעו:

דין דלא בעינן כוונה לחולין ואפי' אם הפיל הסכין מידו ולא כיון לשום חתיכה כשר א"ל שנפלה מידו בלא שום מתכוין ודין נדה שנפלה מן הגשר לתוך המים עלתה לה טבילה:

מתניתין נפלה הסכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנא' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוין לשום חתיכה מני ר' נתן היא דלא בעי כונה לחולין דתני אושעי זעירא דמן חברייא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר"נ מכשיר וחכמים פוסלין והלכה כר"נ וכ' הרא"ש ואע"ג דלא מכוין לשום חתיכה אלא שנתכוין להפילה קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שכיון להפילה וע"י אותו נפילה שחטה אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו שאם היתה מונחת על הקורה והפילת' הרוח דלא קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוין לשום דבר דטעמא דר"נ דלא בעי כוונה כלל בחולין מדגלי רחמנא דמתעסק פסול בקדשים ואף לחתיכה לא בעי כוונה דהא לא כ' וחתכת אלא וזבחת ומיהו בלא כוונה שום דבר א"א מדכת' וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית וצריך להתכוון לשום דבר מעשה ובע"א לא מיקרי כח גבר' ואף שלא בעינן כוונה לחולין היינו מן הסת' אבל אי כיוון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לעשות בנחירה וחניקה נראה בעיני שלא נקרא זה שחיטה וגרוע יות' מנפלה מעל הקורה לענין זה שאינו בכלל וזבחת וכ' נמי כעין זה לעיל בסי' ב' ושאר דיני דשחיטה לענין כח גברא כגון קבע סכין בגלגל כ' בפ"ק סי' ל"ה תו מסקינן נדה שנאנסה וטבלה ר"י א"ר טהור' לבעלה ואסורה לאכול בתרומה ר' יוחנן אמר אף לבעלה אינה טהורה וטעמא דרב משום דלבעלה קא חשיב לחולין ולחולין לא בעי כוונה ומסקי' בסוגיא ה"ד נאנסה וטבנה אי לימא דאנסה חבירתה ואטבלה כוונה דחברת' כוונה מעליותא היא ואפי' בתרומה אוכלת כדתנן החרשת והסומא ושנטרפה דעתה אם יש לה פקחות מתקנו' אות' ואוכלת בתרומה אמר ר"פ. לר"נ דלא בעי כוונה כלל לחולין איירי שנפלה מן הגשר ולרבנן שיורד' להקר וכ' מהרי"ח ונר' דהלכה כר"י דאף לבעלה אינה טהור' אף ע"ג דבעלמא לחולין לא בעי כוונה לטהרת טומאה שאני אבל הרמב"ם פסק בפ"א דמקוואו' כרב דאמר טהורה לבעלה וכתב הר"ן ומסתבר' כוותיה משום דסוגיא מוכחא בגמ' דר"נ ב"י כוותיה דרב ס"ל ועוד דסוגיא דבפ' אין דורשין כרב דא' לחולין לא בעי כוונ' גבי טבילה ובשוגג דהכא אליבא דרב ולא מדכרינן התם דר"י כלל ע"כ וא"כ מאח' דהלכה כר"נ אפילו נפלה מן הגשר תוך המים עלתה לה טבילה תו מסקינן אמר רבא שחט פרה אדומה ובהמה אחרת עמה לדברי הכל פסולה הפרה מחמת מלאכת האחרת נשחטה בהמ' אחרת עמה בלא כוונה לר"נ פרה פסולה בהמה כשרה לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה שנשחטה בלא כוונה והלכה כר"נ ומ"מ מסיק היכא שנחתכ' דלע' עמה לד"ה כשרה דמלאכה שלא בכוונה לא איקרי מלאכה ואינה דומה לשחיטה משום דכתיב ושחט אותה ולא חברתה ושחיט' שלא בכוונה נמי איקרי שחיטה:

דין דשהיית העוף כשיעור שחיט' העוף לחוד ושחיטת בהמה כשיעור שחיטת בהמה לחוד ולא משערין כדי הגבהה והרבצה ואם שחט העוף מעט עד שיצא הדם והגביה ידו אפ' מעט לא יגמור שמא ניקב הוש' ואפי' אומר ברי לי שלא חתכתי רק העו' והמחמי' ימיתנו וימכרנו לגוי ומי שבקי לבדוק ישחוט למעלה או למטה את הקנה ואח"כ יהפכו את הושט ויבדקנו מבפנים כ"ז דוקא בסכין אבל אם מרט נוצה מן הצואר ויצא דם אין לחוש כלל ואם שחט הבהמה וחתך רק העור במקצת ולא דרך כל עוביו אין לחוש אפי' יצא דם והיכא שאין ידוע אם חתך כל עוביו או לא ישחוט הבהמה למעלה או למטה ממקום ההוא ויראה אם העור הוא שלם או לא ואפי' נחתך העור כולו בעוף אם לא יצא דם מותר אלא דלרווחא דמילתא ישחוט הקנה ויבדוק הושט מבפני':

מתניתין נפלה סכין והגביה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושח' אם שהה כדי שחי' פסולה ר"שא אם שהה כדי ביקור פי' כ"ב טבח חכם ר"ל שיראה סכינו לחכם ואין הלכה כר"ש מאי כדי שחיטה א"ר כ"ש בהמה אחרת פי' ולא כגמר' אותה שחיטה אתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפי' בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אר"י אפי' בהמה לעוף ור"ח אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט יביא אפי' מעלמא א"כ נתת דבריך לשעורין אמר ר"פ עומד' להטיל א"ב כך ג' רש"י אמרי במערב' משמיה דר"י ב"ח כדי שיגביהנו וירביצנו וישחוט דקה לדקה וגס' לגסה כ' הרא"ש רש"י ג' עומדת להטיל א"ב ואין ג' זו נכונ' דר"פ לא בא אלא לתרץ מה שהקש' נתת דבריך לשיעורין אלא גירס' הנכונה בעומדת להטיל כלומר ר"ח איירי בעומדת להטיל אבל ר"י נמי יכול להיות שסובר הכי אלא עיקר דיניה דבעינן בהמה לעוף לאפוקי מרב דאמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ואפשר דאף רב ושמואל סברי נמי הכי שצריך כדי הטלה וכמ"ש ר"י ב"ח כדי שיגביהנה כו' והכל בכלל הטלה הוא ר"ל כפי שיהוי הצורך להטלה שלה ורב ושמואל ור"י לא פירשו דבריהם כמה שיעור שהייה אלא מפרשי' כ"ש דקאמר מתניתין באיזה שחיטה איירי אבל ס"ל דכדי שחיטה דקאמר מתניתין היינו ככל הצריך לשחיטה וכמ"ש ר"ח ור"י ב"ח כ"כ הרא"ש וכתב עוד וכן משמע מתוך דברי ר"א ז"ל שהרי הביא כל דברי רב ור"י ושמואל ופסק הלכה כר"י ושמואל והביא דברי ר"י ב"ח כדי שיגביהנ' וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגס' ומאחר שפסק הלכה כר"י ושמואל דאפי' בהמה לעוף כ"ש דמשערין בשהיית גסה לדקה אלא לא הביא דברי ר"י ב"ח אלא פסק הלכה דהגבהה והרבצה ולהשמיענו דע"ז לא נחלקו רב ושמואל ור"י ומה שלא הביא דר"ח שגם הוא אית ליה שיעור דהרבצה ובהכי היה ניחא טפי כי אין הלכה כר"י ב"ח בכל דבריו לפי שר"י ב"ח פירש טפי שיעור הגבהה והרבצה כי י"ל מאחר שפסק ר"א הלכה כר"י דאמ' בהמה לעוף ופסק נמי הלכה דבעי' שהיי' כדי הרבצ' כי משערינן בהמה לעוף אי משערי' כשיעור הגבהה והרבצת בהמה לעוף אי כשיעור שחיטת בהמ' לחוד ומסתבר דבשחיטת בהמ' לחודה משערי' ולא מקילינן כולי האי לשער בהגבהה והרבצה דבהמה לעוף ובהכי ניחא מה שהביא דר"י ב"ח לפי שפי' בדבריו הגבהה והרבצה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף ואע"ג דאין הלכה כמותו בשחיטת דקה לדקה בהגבה' ובהרבצ' דקה לדקה הלכה כמותו וכן משמע מתוך דברי ר"ח מדקאמר שיביא בהמה אחרת משמע בהמה אחרת כיוצא בזו מדלא קאמר שיבי' בהמה וישחוט ע"כ ואני אומר סברא הזאת פשרה היא ממ"נ אי קבלה הלמ"מ דלא נקרא שהייה אפי' בעוף אלא כדי שיעור שהיית שחיטה הראויה אפי' בבהמה א"כ אמאי לא בעי נמי הגבהה והרבצה ואי הגבהה והרבצה אינו בכלל שחיטה א"כ אף בבהמה לא ניבעי האי שיעורא ואי הל"מ כל בהמ' ועוף כדי שהיית שחיטה וכל הצורך לה א"כ בעוף ניבעי שהיית עוף לחודא אלא נראה לפי פסקיו כי היכא דבעינן אף בעוף כדי שהיי' בהמה גסה בעינן נמי כדי הגבהה והרבצ' אף לעוף גם מ"ש הרא"ש שכוונת הרי"ף אינה לפסוק כר"י ב"ח אלא בהגבהה והרבצה ולא במ"ש מגסה לגס' ומדקה לדקה הר"ן לא פי' כן אלא ס"ל (עיין בב"י סימן כ"ג) שהרי"ף לגמרי פסק כר"י ב"ח דל"פ אדר"י ושמואל דאינהו נמי כי אמרו אפילו בהמה לעוף בהמה דקה לעוף אמרו אבל בבהמ' לא דברו ובא ר"י ב"ח ואמר דבעוף הקילו לשער בו כדי שחיטת בהמה דקה אבל בבהמ' דקה לא הקילו בה לשער יותר מכיוצא בה ומדל' מדכר ר"י ב"ח עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה ובכלל דקה הוי שיעור עוף וכ"ד הרמב"ם להדיא בה"ש ואני תמה על הרא"ש איך עלה על דעתו לפרש דעת הרי"ף בע"א מאחר שמצינו שהרמב"ם תלמידו של הרי"ף כ' להדיא כך ומה שהקשה על הרמב"ם שאין זו אלא פשרה מאחר שמשערינן כ"ש בהמה דקה לעוף בהגבהה והרבצה למה לא נשער לדק' בהגבהה והרבצ' דגסה משום די"ל דלעולם משערינן כדי שחיטה הראויה דהיינו בהגבהה והרבצה ובמינו מדקה לדקה ומגסה לגסה והיה ראוי לעוף נמי לשער משחיטת עוף לעוף אלא מאחר דקבלה הל"מ דלא נקרא שהייה אלא כדי שחיטה ועוף לא נקרא שחיטה שהכשירו בסי' א' ומ"ה לא אמר ר"י ב"ח נמי מעוף לעוף כמ"ש מדקה לדקה אלא כדפרישי' כ"ה לשיטת הרי"ף והרמב"ם אבל רש"י פסק הלכה כרב משום דקם ר"י ב"ח כוותי' ואמר דקה לדקה וממיל' שמעינן דה"ה עוף לעוף וכתב הרא"ש ואפשר דלא פסק כר"י ב"ח אלא במה שנחלקו רב ור"י והכריע הוא ביניהו אבל במה שהושוו רבור"י ושמואל דלא בעינן שיעור הגבהה והרבצה הלכ' כמותן ולא כר"י ב"ח ע"כ אבל בסמ"ג כ' להדיא כרש"י דעוף לעוף כשיעור שחיטה בלבד בלי הגבהה והרבצה ולבי אומר שלא כשניהם לא כדעת הרי"ף ולא כדעת רש"י כי מ"ש הרי"ף דבעינן הגבהה והרבצה נראה דהלכה כרב ושמואל ור"י שכולן לא הזכירו אלא כ"ש לבד ולא נראה לומר כמ"ש הרא"ש שלא דברו בענין שיעור הגבהה והרבצ' ולא באו לפרש אלא שחיט' דמתני' כו' א"כ לא הול"ל מאי כ"ש רב אמר כדי שחיט' בהמה כו' אלא מאי שחיטה רב אמר שחיטת בהמה לבהמ' ומדקאמרי להדיא כ"ש כו' בכל דבריה' ש"מ דלא בעינן שיעור שהייה אלא כר"ש לחוד בלא הגבהה והרבצ' גם. ל"נ מ"ש כרב דאמר מעוף לעוף דמנ"ל להוציא דבר מכללו דק"ל הלכה כר"י לגבי רב ושמואל כ"ש היכא דשמואל סייעי' ואי משום דר"י דאמר מדקה לדקה הלא לא דבר כלל בעוף ומנ"ל לסתור הלכה בלי ראייה ובפרט דאדרב' משמע מדאמר מגסה לגסה ומדקה לדקה ולא אמ' נמי מעוף לעוף ש"מ דלא ס"ל הכי ומ"מ לא מלאני לבי להקל מאחר שכ' הסמ"ג שכן נתפרש בה"ג הלכה למעשה כרש"י וכ"פ בסמ"ק וכ"כ במרדכי וכ' נמי ע"ז ויש ליזהר כשהתחיל בעוף לשחו' וחתך מעט עד שהד' יוצא והגביה סכינו מן הצואר יש לו ליזהר שלא לגמו' שחיט' לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מן הושט קודם שהגבי' סכינו ושהייה פוסל' במ"ק דושט לד"ה ואפי' לא הגביה כי אם מעט יש לחוש משום דשהיי' העוף מועט' היא מאו' דכ"ש רוב סימ' א' בעוף הוא עושה מהר ואפי' אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו כיון שיצא הדם ואם בא לשחוט אחר שיגבי' סכינו כיצד יעשה א"ל שחוט הקנה לבדו ולאחר שחיטה יהפכו הושט ויבדקו אותו ע"כ ושוב כתב המרדכי בפ"ב דחולין בשם מהרי"ף שאם אין בקיאין בבדיק' לא יגמור שחיטה כלל אלא ימכרנו לנכרי רק שימות העוף לפניו דאיכ' למיחש דילמא אתי לזבוני לישראל לאחר שיתרפא ומה"ט אסור להשהותו בביתו דילמא אתי לידי תקלה כיון שאין הטריפות ידוע עכ"ל וכ"כ הסמ"ק והכל בו וכ"כ בהל' שחיטה ונר' דוקא מי שלבו נוקפו ואינו רוצ' לסמוך על בדיקתו אבל מי שירצה לסמוך על בדיקתו א"כ ישחוט למעלה או למטה ממקום זה ואח"כ יהפך הושט ויבדקנו מבפנים נגד המקום שיצא דם ובמקום ידוע לכ"ע מהני בדיקה כדפרי' לעיל בריש פירקין אלא שנוהגי' העם להחמיר בעבור חסרון מועט כגון עוף שדמיו מועטין וא"י למה ונר' אפי' לכל החומרו' שכ' דוקא כשחתך העור בסכין דא"ל שמא מרוב חדודו ניקב אף הושט אבל אם מרט השוחט נוצ' מן העוף קודם שחיטה ויצא דם ליכא למיחש למידי אף שנמצא כ' בה"ש דאף בכה"ג יש לחוש גבי יונה אל תשגיח בזה כי חומרא שאין לה טעם כלל שוב מצאתי שכ' הא"ח בשם הרשב"א וז"ל כשהשוחט תולש נוצה מצואר העוף פעמי' מתבוסס בדם או נקרע העור אין לחוש לנקובת הושט ע"כ וכן עיקר מאחר שלא נעשה בסכין ולא עוד אלא נר' בעיני אפי' בסכין דמחמירין וחיישינן לנקיבת הושט בין בעוף בין בבהמ' נר' דוקא שנחתכה העור כולו אבל אם העור של בהמה לא נחתכה כ"א במקצת עוביה ולא דרך כולו בודאי שאין לחוש ואפי' יצא הדם לית כאן בית מיחוש והיכא אם ניקב העור דרך עוביו מ"מ יש לו תקנ' שישחוט אח"כ למטה מאותו מקום שחיטה או למעלה וירא' אם העור הוא שלם ולא ניקב במקו' שעשה בה רושם כשר ותו ליכא למיח' למידי וגדולה מזו כ' ר"י קולו"ן (בסי' כ"ג) דאפי' בנחתך העור כולו אינו אסור עד שיצא הדם אע"פ שמהר"י קאר"ו פקפק עליו מ"מ אני אומר שיפה כ' דאיכא הוכחה שלא נגע בסימנים בודאי ואפי' בבשר לא נגע כי אם בעור לחוד ומ"ה לא יצא הדם ולרווח' דמילתא ישחוט למטה הימנו ואח"כ יהפך הושט ויבדקנו לחומרא בעלמא ומה שאמרנו שאם נחתך העור שיש לחוש לנקובת הושט ואנו מחזיקים עצמינו אין בקיאין בבדיקת הושט בנקב משהו אפי' במקום ידוע כבר כ' בריש פירקין סימן ג' אם באנו לבדוק במקום ידוע (הרשות) בידינו כדברי רש"י דאמר יפתח בדורו כו' רק שיקבץ שאר יודעים עמו ואף ה"ג דפליגי עליה ואמרי שאין אנו בקיאין בבדיקה היינו במקו' שאין ידוע ואפי' למחמירין בדבר דוקא בהפסד מועט ושלא לצורך מצוה אבל בהפסד מרובה או לצ"מ יראה להקל ולסמוך על הגדולים האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להיתר כמו שנמצא הג"ה במקצת סמ"ק והעתיקה מהרי"ק בתשובתו וז"ל וכן הורה מורי הר"ם בקורווי"יל כשהתחיל לשחוט ולא ידע השוחט אם נגע בסי' אם לאו שאין לו תקנה לשוחטו כ"א למעלה או למטה והדר נהפכינן לושט ונבדקי' דלמא כו' עד וכן הורה מ"ו הר"פ בב"ה בקורווי"יל ע"כ וכן עיקר:

דין דהשהיות מצטרפו' ובארנו דהאידנא ראוי להחמ' ולהטריף אפילו מ"ד, בשהייה מועטת ודוקא שפסק מלשחוט אבל אם רק נדחה ידו למטה וגמר כל הסימנים אין שם שהייה עליו וכשר:

בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו עד שיגיעו לשיעור שחיטת בהמ' בדקה לדקה ובגסה לגסה ולא נפשט' ואזלינן לחומרא ובאשכנז נהגו להטריף כל השהיות אפי' מיד (שפסק) וחזר ושחט מטרפין לפי שאין אנו בקיאין בשיעור ויפה עשו בני אשכנז שקבלו עליהם חומרא זו מפני הפוחזים כי השוחטים מרובים בעי ר"ח בריה דר"נ שהה במיעוט סימנים מהו כבר כ' פירו' של בעיא זו ואיך שנוהגו' כרש"י שמפרש אמ"ב וכן נוהגין להחמיר והרמב"ם הבין בעי' זו בסוגיא אחרת וז"ל בגי' הספרים שלפנינו אם שהה כדי שיגביהנה וירבצנ' וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנים בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבילה וכ' הרשב"א ור' ירוחם שהרמב"ם מפרש הבעיי' דשהה במיעוט סימנים מהו בכה"ג ומ"ה כ' שספק נבילה הוא שהבעיי' לא נפשט' ותמה אני איך יעלה על השכל לומר שכששהה כשיעו' שחיטת מיעוט הסימנים שתהא נקרא שהייה כדי שחיטה ובוודאי כשר הוא והקא"רו כ' שזו היא גי' הנכונה ורוצה לישבו בדברים דחוקים אלא נ"ל גי' הנכונה כמ"ש הרא"ש ולא כמ"ש הקאר"ו שגירסא משובשת באתה לידו של הרא"ש וז"ל וגם כת' אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבילה ולא ידעתי למה הכניס ספק בדבר דודאי נבילה היא ומדקאמר שחיטה גמורה משמע כדי שחיטת כל הסימנים ולא מסתבר כן דברוב סימני' סגי' ואע"ג דמקילינן להצרי' כדי הרבצה לפי שהרבצה הוי בכלל כדי שחיט' לפי שא"א לו לשחטה עד שירביצנה אבל מכי שחט רוב הסימנים אזלא לה הכשר שחיטה ואני אומר שכך היה כוונת הרמב"ם מה שאומר כדי שישחוט שחיטה גמורה ר"ל הצריך לשחיטה והבעי' הוא דשמ' לא איקרי שהיי' שחיטה אלא עד שישהה כדי שחיטת כל הסימנים והכי קא מבעיי' ליה שהה במיעוט סימנים ר"ל שלא שהה כדי שחיטת כל הסימנים אלא במיעוט ר"ל הגומר השחיטה דהיינו מחצה ומחצה או ה"ל גי' אחרת לא שהה במיעוט סימנים מהו וז"ל הרשב"א בחידושיו והרמב"ם פי' להך בעייא דשהה במיעוט סימנים אכדי שחיט' כלומר מי בעינן כד"ש גמור' כדי שיעור ב' סימנים או אפי' שחיטת משהו והיינו כמ"ש אי בעינן גמורה כדי שיעור ב' סימנים או אפי' שחיטת משהו כלומר שנגמרה השחיטה במשהו דהיינו אפי' כחוט השערה יותר ממחצה ומה שהקשה הרא"ש דלא מסתבר דברוב סימנים סגי לא נ"ל מאחר דקבלה דשהייה לא מיקרי אלא בכד"ש משמע שחיטה הראויה ולכתחילה לא סגי ברובו אלא בעי ב' סימנים ול"נ עיקר דבעינן שהיית שחיטת ב' סימנים כולן ובפחות מזה אפי' ספק נבילה לא הוי כי לישנא דשהה במיעוט סימנים לא מיחויר כלל אליביה וכן הרשב"א כ' על פירושו ול"נ אלא שהאידנ' באשכנז מטריפים כל השהייות אפי' בכ"ש ומ"מ נראה דוקא שפסק מלשחוט או הגביה הסכין אבל נדחה ידיו למטה אין שום שהייה עליו וכשר ומה יש לנו לחוש אפי' כבר ניקב הושט חדא שחיטה היא ואין זה כשוחט בב' מקומות לפי פירש"י ולפי מ"ש כשמואל דבעינן שחיטה מפורע' זה לא שייך אלא כששחט דבר הניכר בסימנים אפי' הוא מיעוט השחיטה מ"מ גורם שהשחיטה שאח"כ לא מירויח רויח אבל למיחש שמא יעשה נקב בושט מה בכך וכי בעבור נקב קטן השחיטה שלמטה לא תהיה מרויח רויח ועוד אם ישחט אח"כ כל הסימנים שוב לא בעינן מרויח רויח ומפורע' היא לכ"ע כדפרי' לעיל.

דין שחט את הושט ואח"כ נשמט הגרגרת כשרה ואם בהיפך פסול ואם אין ידוע אם קודם שחיטה או לאחריה פסול וא"א להביא עוף אחר ולהקיף וה"ה שחט הגרגרת ושמט הושט נמי דינא הכי הוא ואם נמצא השמוט שחוט אז אם לא תפס בסימנים יביא בהמ' אחרת ויקיף לחומרא אבל לא להקל ודוקא מחוליא לחוליא או מבר חוליא לבר חוליא ואי תפס בסימנים אין מקיפין וטרפה בכל ענין והאידנא נזהרים השוחטים ותופסים הכנפי' עם הרגלים ושוחטים כדי שלא יעשה שמוטה והשוחט נאמן על שמוטת הגרגרת לומר שלא היה בשעת שחיטה:

מתניתין שחט את הושט ופסק את הגרגר' שחט את הגרגרת ופסק את הושט ובבהמה איירי או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפ' כלל א"ר ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי וד"א גרם לה ליפסל טריפה והודה לו ר"ע וכן הלכה מסקינן (בר"פ דף כ"ח ע"א) ת"ר שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה שחט את הושט ונמצ' הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה אם לאחר שחיט' זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה וה"ה שחיטה בגרגרת ושמוטה בושט אלא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי ומסקינן לקמן בפ' א"ט (דף נ"ד) אמר ר"ל ברם זכור אותו האיש לטובה שאמרו שמועה מפיו והוא רב שמוטה ושחוטה בסי' א' כשרה שא"א לשמוטה שתעש' שחוטה ור"י אמר יביא ויקיף וכת' התו' לשם יביא ויקיף פי' יחתוך אותו סימן עצמו שנשחט ונשמט ויראה אם דומה מראו' של ב' החתיכות טריפ' דהואיל ודומין אמרינן דאף חיתוך הראשון אחר השמוטה נעשה וההי' דפירקין (דף כח) דשחט את הושט ונמצ' הגרגרת שמוטה זה היה מעש' ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אין יכול להקיף ע"י שיחתוך הושט עדיין במקום אחר דממ"נ לא יהיו דומין החתכים זה לזה אפי' נשמט' הגרגר' קודם שחיטה דאותה שעה היה עדיין חיות בושט ועכשיו אין בו חיות כלל וא"ת יביא עוף אחר וישחו' בו את הושט ואח"כ ישמוט את הגרגרת ויראה אם מראיהן של השמוטות הללו שוין וי"ל דאין מקיפין אלא באותו עוף עצמו או באות' הבהמ' עצמה ולמאי דגר' בספרים יביא בהמה אחרת ויקיף ק' וכ' האשי"רי (דף קנד עד) דאותה הגירסא יביא בהמה אחרת ויקיף הוא עיקר דאל"כ מהו לשון יביא ויקיף וכתב שכך גי' הגאונים ומ"מ צ"ל שאף בבהמה אחרת לא יקיף אלא מחוליא לחוליא או מבר חוליא לבר חוליא במקום שנעשה השחיט' דהא אפי' בחדא בהמה אין מקיפין מחוליא לבר חוליא וכ' הרא"ש (דף קנה עד) בפ' א"ט לקמן שדעת ר"י דאין מקיפין מבהמה לבהמה ומעוף לעוף:

ומ"ה הא דשחט את הוושט ונמצא הגרגר' שמוט' א"א להקיף בעוף אחר כדי להכשירו ור"י לא אמר כאן יביא ויקיף אלא לחומרא שלא לסמוך אסברא זו לחוד שא"א לשמוטה שתעש' שחוטה אע"פ שברוב פעמים א"א מאחר שלא תפס הסימנים מ"מ לחומרא מקיפין שאם יהיו דומין החתיכות שמטריפין ואמרינן חזינן שכך אירע שנעשה שמוטה לשחוטה אבל לא סמכינן אהקפה להקל והשתא א"ש דמסקינן אר"נ ל"ש אלא שלא תפס בסימנים אבל תפס בסימני' אפשר לשמוט' שתעשה שחוטה דקאי אתרווייהו ל"ש דרב מכשיר בלא היקף ור"י מכשיר בהקיף בצירוף הטעם דא"א לשמוט' וכו' אלא בשלא תפס הסימנים אבל תפס לכ"ע טריפה שאפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ואף ר"י מודה בה ולא סמכינן אהיקף להקל כדפרי' ואף שהרי"ף גרס ר"נ אמר ומשמע דפליג אין זה מן הדרך שר"נ יחלוק על הקדמונים רב ור"י א"ו מפרש דבריהם וכדפרי' ואפשר שהסופר החליף גירסת הרי"ף בהעתקתו ואף את"ל דגרסינן ר"נ אמר ופליג אתרווייהו מ"מ נוכל לפרש דר"נ להחמיר בא שמקיפין אבל ס"ל דאפי' תפס בסימנין אמרי' מסתמא א"א לשמוטה כו' כמו רב והוא פליג ומחלק ביניהן אבל ק' לי על הרא"ש שכ' שמשמע מתוך דברי הרי"ף שפסק כר"נ לחומרא וא"י למה אי משום שגרס ר"נ אמר ולא פסק הלכה כמי ממילא אזלינן לחומרא הלא כ' הרא"ש בעצמו בכמה מקומות שקבלת הגאונים הוא שעד אביי ורבא אין הלכה כתלמיד נגד הרב אלא כמי שגדול הימינו והארכתי בזה בפ' כיצד סי' י"ד וא"כ כאן הלכה כר"י דאמר יביא ויקיף אלא עיקר כדפרי' כמ"ש לקמן בפ' א"ט היינו להקל ובשא' הקפו' אבל הקפה זו שהיה באה להחמיר פשיט' מקיפין ואי תפס בסימנים לא מהני הקפה וכ"פ הסמ"ק ומה שחילקתי בהקפה מבהמה לבהמה בין להקל ולהחמיר נר' בעיני דוק' לענין שמוטה הוא דאין מקיפין מבהמה לבהמה כ"א להחמיר אבל בשאר הקפות מקיפין ואף מבהמה לבהמ' ומעוף לעוף וכ"פ התוספ' בשם ר"ת ועיקר ועיין לקמן בפ' א"ט סימן נ"ז והמתייר' מהשמוט' שהיא עיקור סימנים יזהר בזה כמ"ש בפ' מפנין אמר אביי האי מאן דשחט תרגולא ניכבשיניה לכרעי' אארעא א"נ לידלינהו דילמא מהדקי ליה לטופרא בארע' ואתי לידי עיקור סימנים וה"ה שירחיק מן הכותל והאידנא השוחטים יודעים לאמן לתפוס הכנפים עם הרגל שלא יכול לנעוץ צפרניו בשום דבר ואפ"ה מרחיקי' מן הכותל לחומרא בעלמא שלא ידחוק את רגל השני כתב מהרא"י בכתבים שהשוחט נאמן שמוטת גרגרת לומר שבשעת שחיטה לא היתה שמוטה:

דין אם שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה טריפה וכן אם שחט הושט וניקבו בני מעיים אבל אם נפסק הקנה עצמו אחר ששחט רובו או ניקב הושט אחר שחיטת רובו כשר ובארנו דמותר לזמן נכרי על בני מעיים וכן בשר הפורש מן המפרנסת ממתין עד שתצא נפשה וא' נכרי וא' ישראל מותרים בו א"ל שהבהמה של נכרי ושחטה לו ישראל אז אסור לנכרי:

מסקינן בסוגי' ארשב"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקב' הריאה כשרה אמר רבא לא אמר ר"ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה אבל בבני מעים לא מתקיף לה ר"ז מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרת מה לי בריא' מ"ל בבני מעיים והדר ביה ר"ז מהא דאיבעי להו ניקבו בני מעים בין סי' לסי' מהו מי מצטרף סי' ראשון לשני לטהרה מידי נבלה או לא ע"כ לא מבעיא ליה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה א"ל רב אחא בר רב לרבינא דילמא לעולם לא הדר ביה ור"ז לדבריו דרבא קאמ' וליה לא ס"ל א"ר אחא ב"י ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין נכרי על ב"מ מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילת' כיון דאיכ' שחיט' מעלייתא אישתרי ליה נכרי דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילת' הני כאמ"ח דמי תניא דלא כר"א ב"י הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצ' נפשה פי' לפי שהוא יפה ובריא לגוף חותך כזית בשר מב"הש וה"ה שאר בשר אלא שזו א"צ הפשט ומולח יפה יפה ומדיח יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפש' ואוכלו א' נכרי וא' ישראל מותרין בו וכ' הרא"ש וז"ל וליתא נמי לדר"ל אלא ק"ל כבעייתו של ר"ז דסבר יש טריפו' לחצי חיות שלא חזר בו מבעייתו ומה שהקשה לרב' וכי מאחר שנולדו בה סימני טריפ' התרת לדבריו דרבא קאמר וליה לא ס"ל וכן ר"ל שאמר שני דברים שסותרים זא"ז ההיא דכיון ששחט במקום חתך כו' והך דשח' את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא הלכך עבדינן לחומרא ע"כ והוא ממש דברי הרמב"ן שהשיב על בעל המאור שהשיג על הרי"ף למה השמיט הא דר"ל שאם שחט את הקנה וניקב' הריאה דכשר וה"ה שחט לושט וניקבו בני מעי' אפי' לרבא כי רבא לא בא למעט אלא בניקבו בני מעיים אחר שחיטת הקנ' ור"ז ס"ל דאין חילוק וחזר מדבריו וליתא כי ר"ז פליג עליה ולא ס"ל הא דר"ל כלל ולדבריו דרבא קאמר והלכה כמותו בפרט מאחר שבלא"ה דברי ר"ל סותרי' זא"ז כמ"ש וכ"פ הרמב"ם וא"כ הבעיא דר' זירא אי מטהר' מידי נבלה עומד' עד שיבא אליהו ויפשטנה ומ"מ נ"ל שאם נפסק הקנה עצמו אחר שחיטת הקנה שלא נטרפה בזה וכן אם ניקב הושט לאח' שנשחט ומ"ש התוס' לקמן בפ' א"ט גבי ליבן סכין ושחט בה שאם ניקב הושט בשעת שחיטה שהיא פסולה היינו קודם שגמר שחיט' הושט אבל לאחר שנשחט הרוב לא מסתבר כלל שיפסול ומ"ש לעיל שא' נכרי וא' ישראל מותרים בו יש מפקפקים בעניין לפי שמצאו כ' בסמ"ג בעשיין סוף סי' קנ"ב שבני נח מצוין על אבר בשר הפורש מן הבהמ' המפרכסת אע"פ שמותרת לישראל ואין לחלק דה"ק שמותרת לישראל אם היה שוחטה ישראל ואסורה לב"נ ר"ל בשחיטת נכרי אין הלשון משמע כן ועוד ראיתי ברמב"ם שכ' בפ"ט מהל' מלכים להדיא שאסור לב"נ בשר הפורש מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל ב' סימנים ובלאוי' כתב הספר כמו כאן ואמת שמה"ר רא"ש כתב עליו שדבריו סותרי' זא"ז גם מצאתי בחידושי הרשב"א ותמיהני על הרמב"ם ז"ל שפסק בסוף פ"ט מהל' מלכים דלישראל שרי ולנכרי אסור אפי' (כששחטה) ישראל ובברייתא לא משמע הכי ואיתא נמי בפ' העור והרוטב ע"כ ומ"מ אני אומר שי"ל אליבא דהלכתא דהכ' איירי בבהמה ששחט ישראל לעצמו והתם איירי בבהמה של נכרי אפי' שחט לו ישראל מ"מ מאחר שהוא לא נצטווה על השחיטה א"כ בבהמה שלו לא הותרה לו בשחיטה אלא במתה ממש אבל בהמה של ישראל שהשחיטה היא המתרת לאותה בהמה א"כ הותרה הבהמה אף לנכרי וכן משמע לשם בדברי הרמב"ם דהתם איירי בבהמת נכרי אלא ששחטה ישראל:

דין בשר שנחתך קודם שתצא נפשה צרי' מליח' אף לצלי ובשר שנמלח בלי הדחה קמייתא אסור אף לצלי ואי' לו תקנה בהדחה ומליחה שנית כלל ומיד כשנמלח בלא הדחה אסור אפי' לא שהה ויש לזהר שלא לשום שום בשר שלא הודח לא על שום דף ושלחן שאינו מיוחד לכך והא דאסרינן בשר שמלח בלא הדחה דוקא בדליכא ס' בבשר נגד דם שעליו אבל איכא ס' מותר:

פסק ומולחו יפה יפה אע"ג דבצלי איירי דאי בקדר' לא הוי צ"ל דמולחו יפה יפה ומ"מ ליכא למידק דצלי בעי מליח' כעין בישול קדרה כדעת הרמב"ם כאשר הוכחתי לעיל פ"ק סי' כ"ו אלא כדי שיבריא טוב לו המליחה א"נ כמ"ש התו' מאחר שנחתך קודם שתצא נפשה (ועדיף) מאומצא דאסמיק ומה שלא הזכיר הדחה קמיית' נר' דפשיטא דאל"כ תאסור משום המליחה כמו בשר שנמלח בלא הדחה ראשונה ואף שמהר"ם התיר בדיעבד אנו ק"ל כמהר"י טרויש"ון כמ"ש בש"ד ונר' דברי רבותינו הצרפתים דאין תקנה לאותו בשר כדא"ש אין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו וידיחנו יפה יפה ומוקי לה בדחללי בי טבחא משמע אבל לא חלליה בי טבחא אסור בלא הדחה קמייתא אך בהדחה מועט' סגי להסיר הדם דדוקא הדחה שלאחר מליחה בעינן יפה יפה ולא דמי לכבדא עלוי בשרא דהתם הוי דם פליט' ושייך מישריק שריק (אבל בשאר בשר בלא הדחה הוה דם שע"ג דם בעין דלא שייך ביה משריק שריק) ולא כב"כפ ומהר"ם אגב חורפי' לא עיין ואי הוה שמע הוה הדר ביה ע"כ מהר"י טרויש"ין אף שמן התו' משמע דלצלי לא בעי הדחה קמיית' אנן לא נ"ל לחלק בין צלי לבישול אא"כ צלאו בלא מלח כדפרי' לעיל פ"ק סימן כ"ו אבל היכא שנמלח אסור בלא הדחה קמייתא וכ"כ מהרא"י בש"ד וז"ל מהר"ם התירו בדיעבד יראה דמוכח מן התו' דפרק השוחט דשרי לכתחילה דמפרשי' ההיא דהחותך כזית בשר מב"הש ומולחו יפה יפה ואוכלו דמיירי בצלי לכן לא הזכיר הדחה קמייתא וכן איתא בהדיא בהג"א בשם מהר"ח פירש לצלי איירי דלא בעי הדחה קמייתא והשתא ת"ל לאסו' משום המליח' דבעינן לאותו בשר אלא ע"כ ס"ל לתו' דאם המלח מבליע הדם ששוב פולטו יוצא או מישריק שריק בתחילה ואינו נכנס ושרי אפי' לכתחיל' מטעם זה ומה שהצריכו חכמים הדח' קמיית' היינו לרכך הבשר ובצלי' ל"צ לרכך הבשר דחום האש מרככו היטב שיוצא דמו ומ"מ יראה לנהוג בו איסור אפי' בדיע' כדברי סמ"ק ומהר"י טרוישי"ן ז"ל דבתראי הוו ע"כ ולפ"ז מוכח להדי' דבשר שנמלח ולא הודח אסור מיד ואין שיעור לדבר דאי תימא בעי שיעור א"כ מה דייק מהרא"י מתו' דהכא דהא אמרינן שצולהו מיד בלי שהייה כלל אין נאסר מיד שוב מצאתי בהג"ה שכ' בה להדיא שאין לחלק והטעם דמליח' כצלי ובצלי נאסרה מיד ה"ה במליחה ועיין לקמן בפ' כ"ה סי' ע"ג שכ' דומה לזה ולכן אל תקיל בו כלל ולעשות פשרה להתירו בצלי היכא דלא שהה שיעור מליחה ומ"כ שמטעם זה נוהגי' המדקדקי' ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח לא על שום דף ולא על שלחן שאינו מיוחד לכך כי שמא יש מלח על מקום הנחת בשר ולאו אדעתי' והמלח מבליע הדם שבעין בתוך הבשר ע"כ וכ' מהרא"י עוד בשערי' שלו הא דאסרי' בשר שנמל' ולא הודח יראה בדליכא ס' בחתיכה נגד דם שהוא בעין שעליה דאי איכא ס' אמאי אסור טפי משער איסורים שמלחו עם ההיתר דמשערי' בס' לדעת הגאונים דק"ל כוותייהו ע"כ אכן לפי מ"ש לקמן בפ' ג"ה (ס' כח) דדוק' לחומרא הוא דבעי' ס' אבל לא להקל א"כ אפי' היכא דאיכא ס' בעי קליפה מכל צד והנה יש טועי' ואומרים אף שכ' מהרא"י לנהוג כמהר"י טרויש"ין דבתראי הוא היינו היכא שבישלו אותו בלא מליחה שנייה אבל אם הדיחו וחזרו ומלחו שני' שרי כדברי הרא"ש דברוב דוכתי' אזלינן בתריה שכ' בפ' כ"ה ואם מלח בלא הדחה י"א שאין תקנ' לבשר אף אם ידיחנו וימלחנו אסור לפי שע"י המליחה הראשונ' פירש מקצת הדם ולא היה כח במלח להפליט כל הדם מאחר שלא הודח הבש' ואותו הדם עצמו שפירש חוזר ונבלע בבשר דלא שרי וכיון דלא נמלח כהוגן אין מליחה השנייה מפליטו כיון שכבר פירש וחזר לתוכו אכן לפי מ"ש בס"הת דבשר שנמלח שנתנוהו על בשר שלא נמלח שיש לו תקנה במליחה ויפלוט דם שבולע עם דמו כ"ש הכא דשרי כיון שפולט דם שקיבל מעלמא כ"ש דמו וכן מסתבר ע"כ ולית' דהא מהר"י טרוישי"ן כ' שנראה דברי הצרפתי' שאין תקנ' לאותו בשר כו' דמשמע בכל עניין אסור ועוד מ"ש הרא"ש דשרי במליחה שנית יפה כתב לפי סברתו שהטעם הוא לאסור משום שחזר ובלע מדם הפליט' שיצא ממנו וא"כ לזה יש תקנה אבל אין הטעם כן אלא כמ"ש בפנים משום שהמלח מבליע דם בעין מיד ושוב אין לו תקנ' דגבי דם בעין לא אמרי' שיוצא שוב ע"י מליחה שאין דרכו להוציא אלא דם פליטה עם המוהל ולא דם בעין ועוד מוכח להדיא דמהרא"י אוסר בכל עניין שהרי בש"ד כ' לאסור כשנפל לציר בלא הדחה ראשונה ולא מהני שיחזו' וימלחנה ומביא ראייה מהא דאוסרי' כשמלחו בלא הדחה קמייתא וכת' דכ"ש הכא דהפליטה לאחר זמן הבליעה א"כ הרי לך בהדיא דלא שרי שם במליחה שנייה משום הפליטה לאחר זמן הבליעה וכן עיקר:

דין השוחט בהמה ועוף ולא יצא מהן דם כשרה ואף אם לא שחט הוורידין א"צ לנתח אבר אבר ונאכלין בידי' מסואבות בחולין שעשו על טהרת הקודש וקדשים עצמן א"צ הכשר ודם קדשים אינו מכשי' ודין מסוכנת שמעמידי' אות' ואינה יכולה לעמוד אפילו אכלה בקעיות וקורו' אינה נתרת בשחיטה אא"כ פרכס' ביד או ברגל אם היא בהמה דקה צריך שתפשוט ידה ותחזירנה אצלה וכן אם היתה פשוטה כבר והחזירתה אצלה כשרה פשוטה לא כפפה לא מהני וה"מ ביד אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה ובבהמה גסה אין חילוק בין יד ורגל איזה מהם שתכוף או תפשוט כשר וכשכש' בזנבה נמי כשר' בין בדקה בין בגסה וכ"ש כשכשי באזנה וחיה גסה דינה כבהמה דקה ועוף אפי' לא רפרף אלא בגפו או כשכש בזנבו כשר וכן אם הטילה ריעי ומתרזת כשר ושותתת פסולה וכן אם צועקת וקולה חזק כשרה ואם קולה חלוש ונמוך פסולה וכל אלו הסימני' למסוכנת אבל לבהמה בריאה א"ע שום א' מן הסימנים הנזכרים לעיל וכל אלו הסימנים צריכים להיות דוקא בסוף שחיטה אבל באמצע או בתחילת שחיטה לא מהני ובארנו דחסיד המחמיר שלא לאכול מסוכנ' הרי זה משובח:

מתניתין השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם, כשרה וכ' רשב"א דכשלא יצא מהן דם אע"פ שלא שחט את הוורידין א"צ שינתח' א"א דכי בעינן שחיטת ורידין או ניתוח א"א ה"מ ביצא מהם דם שהרי פורש ואינו מוצא מקום לצאת והו' ליה פירש ממקו' למקו' ואסור אבל כשלא יצא מהם דם מוכיח הדב' שלא פירש דמו ממקו' למקום עכ"ל ונאכלין בידים מסואבו' לפי שלא הוכשרו בדם ר"ש אומ' הוכשרו בשחיט' ואין הלכה כר"ש ואיירי בחולין שנעשו על טהרת הקודש שאז השני עושה שלישי וסתם ידים שניות הן אבל בקדשי' עצמן א"צ הכשר שחיב' הקודש מכשרתן וג"כ דם קדשים אינו מכשיר דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר כו' תו מסקינן א"ר אסי אר"י א"ר ינאי האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נעשה גופו שני לקדש ובסוף הסוגיא מסיק דר"נ אמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש טהור לאכול בקודש שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא דבר מקודש אבל מוד' בחולין שנעשו על טהר' תרומה אפי' השלישי נפסל גופו מלאכול בתרומה ונעשה שני לקודש וטעמא שטהר' תרומ' טמאה היא אצל הקדש וכל שלישי שבתרומ' נגד הקודש חשבינן כשני והרמב"ם פסק כרב נחמן והראב"ד השיגו וכת' עליו זה המחבר תפס הדרך המסוכסכת בסירים והניח הדרך הסלולה כי רוב המסכת של מס' חולין והסוגי' של מסכת נדה וסתם משנה של מס' חגיגה כולן ס"ל חולין שנעשו על טהר' הקדש כקדש דמי והוא תפס דברי היחיד והוא ר"נ דס"ל כחולין דמי ע"כ ואני אומר מאחר דמסיק בסוגיא תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקודש הרי הן כחולין ר"א ב"צ אומ' ה"ה כתרומה וא"כ מסתמ' הלכה כת"ק לגבי ר"א ולולי זאת לא עלה על דעת ר"נ לחלוק על ר"י ור' ינאי שהם הקדמוני' גם המשנה דחגיגה פ' א"ד דבגדי אוכלי תרומ' מדרס לקדש כו' דדייק מיניה דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי כ' הרמב"ם שכך היה למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה חזרו בהן וכן מפ' המשנה דפ"ב דנדה בראשונה היו אומרים כו' ושנינו השוחט את המסוכנת רשב"ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל ר"א אומר דיה אם זינקה פי' כדרך שהבהמו' נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח אר"ש השוחט בלילה פי' בהמה מסוכנת ולא ידעי' אי פירכסה ולמחר השכים ומצא כתלי' מלאים דם כשירה שזינקה וכמדת ר"א פי' דמכשיר בזינוק וחכ"א עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה אחד בהמה דקה וא' בהמה גסה בהמ' דקה שפשטה ידה ולא החזיר' פסולה שאינה אלא הוצאת נפש בלבד בד"א שהית' בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי' אין בה א' מכל הסימני' הללו כשרה ובגמ' מפרש ה"ד מסוכנת שמעמידין אותה ואינה עומדת אפי' אכלה בקעיו' וקורות ומסיק אמר רבא הילכתא כי הא מתניתא דתני' בהמ' שפשטה ידה ולא החזירה פסולה בד"א ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה בד"א בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין שפשטה ולא כפפה כשרה ועוף אפי' לא רפרף אלא גפו ולא כשכש אלא זנבו ה"ז פרכוס ובהרמב"ם כ' אפי' לא רפרף אלא עינו (וכן גי' הרי"ף והטור סי' י"ז עיי' בב"י) ומאחר שאין הכרע אין להק' ובענין גפו ולא כשכש אלא בזנבו כו' פי' או זה או זה ה"ז פירכוס ואמרי' בפ"ק דע"ז אר"נ בר אבא א"ר חייא חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס ופריך מאי קמ"ל כולהו תנינא בהמה דקה שפשט' ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש יד אין רגל לא דקה אין גסה לא עוף איצטריכא ליה וכת' הרא"ש אע"ג דברייתא כשכש בזנבו אעוף קתני מ"מ כשר נמי אפי' בבהמה בין בדקה בין בגסה כדתנא במתניתין והרמב"ם והסמ"ג לא כ' הא דכשכש בזנבו כ"א בעוף ואפשר דרבא אמר הלכת' כי הא מתני' דוקא ולית' דא"כ מאי פריך מאי קמ"ל או מאי משני עוף א"ל לימא הא דכשכש לא מהני אלא בעוף ולא בבהמה א"ל א"ו לא אמר רבא לאפוקי מדברי המשנ' גם הבריית' גופא רבות' קמ"ל דאפי' בעוף מהני כשכש זנבו אף שאין העוף צריך לכשכש הזנב וכ"פ הרמב"ן והרשב"א ועיק' גם מה שהרמב"ם והסמ"ג לא כ' הא דסגי בכפפ' ולא פשטה כ"א ברגל ל"נ דאף ביד כש' וכדמסיק לעיל בסוגיא אמר רב ענן לדידי מפרשי לי מיני' דמר שמואל היתה ידה כפופה ופשט' דבר שהמית' עושה היתה ידה פשוט וכפפ' דברים שאין המית' עושה בהן ובסוגי' לא משמע דרבא פליג עליה ועוד מדפריך עליה מאי קמ"ל לישני הא קמ"ל דוקא ברגל מהני כפיפה לחוד אבל ביד לא מהני א"ו אף ביד מהני וכ"פ הרשב"א והטור ומה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש אפשר שסמכו על המשנה דקתני פשט' ידה ולא החזירה אינה אלא הוצאת נפש דמשמע הא כפפה מהני ותדע שהרי תלמודא פריך עליה דשמואל מאי קמ"ל תנינא בהמה שפשטה ידה ולא החזירה כו' ומשני אי ממתני' ה"א דכפפה ופשטה והדר כפפה אבל היתה כבר פשוטה וכפפה לא קמ"ל וא"כ פשטא דמתני' משמע דוקא פשטה אבל החזירה מהני אפי' אם היתה כבר פשטה תו מסקינן אמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה אבל בתחילת שחיטה או באמצע שחיטה לא מהני וכ' ר"י לפירש"י צריך שתפשוט ידה ותחזירנ' לאח' שחיטה ואם לא עשתה הפירכוס לאחר השחיט' אע"פ שעשאתו בשעת השחיטה ונמשך עד גמר השחיטה פסולה עכ"ל אבל מפירש"י שלנו לא נשמע כן הלכך נרא' עיקר כפי' התו' והרשב"א אף ע"פ שלא פירכסה אחר שחיטה רק שעשתה הפירכו' עם גמר שחיטה כשרה וכ' הרא"ש הא דמהני אם השכי' ומצא כותלי בה"ש מלאה דם שכשרה משום דאין דרך לזנק דם כ"א בסוף שחיטה והנה הטי"ד כת' (בסי' י"ז) דאם זינקה בסוף שחיטה או שחט בלילה ולמחר מצא כותלי ב"הש מלאה דם כשרה (ואולי הסופ') טעה טעות גדול דהאי זינקה וכותלי ב"הש כו' הן דברי ר"א ור"ש וחכמים פליגי עלייהו וסברי עד שתפרכס ומסתמא הלכה כחכמים ומ"ה הרמב"ם והסמ"ג לא כ' הני סימני' כלל והרי"ף הביא נמי המשנה כצורתה ומסתמא הלכה כחכמים וטעותו מדברי אביו הרא"ש שכ' והא דמהני אם משכי' כו' ש"מ דכך הלכ' ולית' אלא כ' סוגיא דגמר' שר"נ כך רצה להכשיר הפירכוס אפילו בתחילת שחיטה ודייק מהא דשחט בלילה כו' א"א אפי' בתחילת שחיטה שפיר אלא א"א בסוף שחיטה מנא ידעי דילמא בתחילת שחיטה הוי ואפשר דרבא פליג עליה בע"כ ס"ל דאין ראיה מדברי ר"ש כמ"ש וכ"כ התוס' ומסוגיא גופא ליכא למידק מידי דנהי דאין הלכה הר"א ור"ש מ"מ נוכל לדקדק מינייהו לעניין פירכוס אימתי בתחילה או בסוף עוד כת' הטו"ר (בסי' י"ז) ואכתי איכא ב' סימני' בגמרא שאם הטיל ריעי ומתרזת כשרה ואם שותת פסולה ואם צועקת וקולה חזק כשרה קולה חלוש ונמוך פסולה וא"א הרא"ש ז"ל לא הביאם בפסקי' וגם הרמב"ם לא כ' ובעל העיטור כ' שהם הלכה ע"כ ותמה אני על המחברי' שלא הביאום שהרי מוכח להדיא בסוגיא שכך הלכה וליכא מאן דפליג בזה דמסקי' אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב א"ל מאי אמר רב במסוכנת א"ל הכי אמר רב גוע' והטילה ריעי וכשכשה באזנ' ה"ז פירכו' א"ל איצטריכא ליה לאבא לאוזוזי אוני כלומר לכשכש באזנה שאני אומר כל שאינו דברי' שהמיתה עושה כלומר הוא סי' להכשיר ופי' התוס' דרב אפילו אליבא דרשב"ג קאמר שהוא מחמיר שבכולן וס"ל דבעי פירכוס יד ורגל מ"מ מודה בהני וא"כ מאחר דרב ושמואל ס"ל (כי הדדי) למה לא נפסוק כמותם וא"ל שרבא דאמר הילכתא כי הא מתניתא בא למעוטי כל הני כמו שבא מהר"י קאר"ו ליישב דעת המחברים ז"א דהא כל הני עדיפי מפירכוס דיד ורגל כדפרי' גם דוחק הוא שרבא יחלוק על רב ושמואל מאחר שאין לו ראייה מברייתא דה' עדיפי מפירכוס וגם כבר הוכחתי שרב' לא בא למעוטי מידי מדפריך מאי קמ"ל כו' ונרא' בעיני דמ"ה השמיטוה המחברים משום דפשיטא הוא מאחר דק"ל כחכמים דאפי' פירכוס יד או רגל מהני כ"ש הני ורב גופא לא קאמר אלא לומר שאף רשב"ג המחמיר שבכולן מודה בהו ומ"ה לא הזכירו נמי כשכש אוזן משום דפשיטא הוא כמו שתמה שמואל והיינו דס"ל כחכמי' דלא בעינן תרווייהו יד ורגל אלא פרכוס בחדא סגי כל שאינו הוצאת נפש וכ"פ התו' וה"ה דקמתמ' שמואל על הני תרי וכשכש אוזן דנקט לרבותא דאפי' זה הוא פשיטא וכ"ש הני תרי קמייתא דגועה והטילה ריעי וכן הלכה יש מן הגאונים שכתבו שלא התירו מסוכנת ע"י סימנים אלא בבהמת ישראל משום הפסד ממונו אבל לא בבהמת כותי וכתב המ"מ בשם הרמב"ן שז"א אלא מידת חסידות וכ"כ בתשובה אחרת דאפילו בבהמה של נכרי מותר ומ"מ מי שנזהר במידת חסידת ואינו רוצה לאכול ממנה הרי זה משובח כמבואר ביחזקאל דמייתי בפירקי' וכ"כ הרמב"ם:

דין ישראל ששחט בהמתו של נכרי אפילו חישב נכרי לע"א כש' שחט סתם ואח"כ חישב לזרוק דמה לע"א או להקטיר חלבה לע"א או שזרק אפילו דמה לע"א ה"ז מותר' הבהמה בהנאה ואסורה באכילה וישראל ששחט בהמתו של נכרי וחישב שהנכרי יזרוק דמה לע"א ה"ז אסור בהנאה:

מתניתין השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ור"א פוסל אמר ר"א אפי' שחטה שיאכל העכו"ם מחצר הכבד שלה פסולה שמחשבת העכו"ם לע"א אמר ר' יוס' ק"ו הדברי' ומה במקו' שהמחשב' פוסלת במוקדשים אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אינו דין שיהא הכל הולך אחר השוחט ומסקינן בסוגיא דהלכה כר"י וה"פ ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים מעבודה זו לעבודה אחרת כגון כל הני ד' עבודו' וכגון שוחט ע"מ לקבל הדם או להוליך הדם או לזרוק הדם או להקטיר אימור' בפסול ה"ז פסול ואפ"ה אין הולך אלא אחר העוב' שהוא השוחט שאין הבעלי' פוסלי' את הקרבן במחשבתן אלא כהן בלבד כדכתיב המקריב אותו לא יחשב וקרי ביה לא יחשוב מקום שאין המחשבה פוסל בו בחולין כלומר שאין המחשבה פוסלת בחולין בכל עבודו' אילו אלא בשתי' מהן שוחט חולין וחשב עליו לזרוק הדם או להקטי' חלב לע"א פסול אבל חשב בשחיטתה לקבל דמה לע"א לא מיפסלה דבקדשים ה"ט דפסלה מחשבת קבלה הולכה משום דכיון דמצות המזבח נינהו חשיבי מעשה אבל לאו כלו' הוא וכיון שכן ק"ו הוא שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט וכ' הר"ן וז"ל והוי יודע דזריקה והקטרה נמי דאמרי' דפסלי בע"א דוקא כשחשב עליה בשע' שחיט' לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"א אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלב לע"א דאע"ג דבהמת קדשים מיפסלא בד' עבודות התם ה"ט לפי שכולן מכשירי קרבן הן אבל חולין שכל היתירן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטה כראוי א"א שיפסלו וזה שלא כדעת רש"י ע"כ וכן הוא דעת התו' והא דתני השוחט את הבהמה (ואח"כ חשב עלי') לזרוק את דמה לע"א זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ובתוספת' שנינו אם אח' ששחט זרק דם לע"א והקטי' חלב' לע"א זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסו' ולא היתר לאו משום דיש פסול אח"כ בזריקה והקטר' אלא משו' דאמרי' סופו הוכיח על תחילתו וחיישינן שמא שחיטתו נמי היתה לע"א אבל בזריקה לא מיתסרי ונ"מ שאם שחט אחר ובא הבעל אח"כ והזריק דם לע"א או הקטיר חלבה לע"א דשרי וכדאיתא בסוגיא לקמן הנהו טייעי דיהבי דינרי לטבח ישראל ואמרי להו דמא ותרבא לדידן ובישרא לדידכו ומסיק דכשר' ולא חיישינן במה שיזרקו הדם לע"א וכן יקטירו החלבי' מאחר שכבר נשחט' בהיתר אפי' חזינן שלמפרע חישבו הם בשע' שחיטתן לזרוק ולהקטיר דהלכה כר"י דזה מחשב וזה עובד לא אמרי' ור"י כ' בספרו דההיא דחישב דברייתא לאו דוקא קאמר אלא ר"ל שזרק והקטיר לע"א ומביא ראייה מהך תוספ' ומשמע מפירו' אבל במחשבה בעלמא לאחר שחיטה לא נאסרו וא"י למה מאחר שהטעם שהוכיח סופו על תחילתו ה"ה במחשבה נמי נאסרה וגם דוחק הוא להוציא לישנא דחישב מידי משמעותו עוד כ' שאם זרק או הקטי' שהבהמה נאסרה באכילה ומות' בהנאה והשיג עליו ב"י מאחר דאי הוה אמרינן ביה איסור הוה אסור אפי' בהנאה והשתא דלא רצו לומר בה לא איסור ולא היתר אם כן בספיקא עומדת אפילו איסור הנאה ולא כן דעתי כי הוא יפה כ' מאחר דאמרינן בסוגיא לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג ולא איסור משום כבודן של רבנן ומייתי הך ברייתא דרשב"ג ורבנן במזכה נכסיו לאחר והיו בהן עבדי' כו' דרשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ורבנן סברי לא אמרינן הוכיח כו' ודעת הרמב"ם מאחר שהם לא הכריעו בספקי' עומדת ומ"ה כת' ה"ז אסורה מספק וכ"כ הטור אחריו אבל הוא סבר שאין הדבר עומד בספק דהלכה כרבנן לגבי רשב"ג וכן משמע מדהו"לל לא איסור ולא היתר משום דמספקא להו אי הלכה כרשב"ג או כרבנן אלא משום כבודו כו' הוא דאמרי ר"ל שהם היו יודעים הלכה כא' מהן אלא שחשו לכבודו ומה שאמר על שניהן משום דאנו לא ידעי' בודאי בשל מי סברו שכך הלכה ובשל מי חששו לכבודו ע"כ אומר על כולן חששו בכבודו וא"כ מן הסתם הלכה כרבנן וגם בפ' י"נ מסקי' אמר ר"נ ב"י זיכה לו מתנה ע"י אחר ושת' ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן כו' וכן הביא הרי"ף והרא"ש ומסתמא הלכה כרבנן לגבי רשב"ג וכ"פ לשם הא"ז בהדיא והרמב"ם אזל לשיטתו שפסק בפ"ד דהלכות זכייה שהדבר הוא בספק וליתא מדאמ' לשם באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן מן הסתם הלכה כרבנן כדפרי' ומ"ה מאחר שהלכ' כרבנן דלא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו שרי אפי' באכילה אלא שהם חששו לכבודו של רשב"ג בז' שלא לאוכלו ג"כ אנו חוששי' לכבודו שלא לזלזל ביה כולי האי לאכול להדיא מה שרשב"ג עוש' זבחי מתים אבל לאבד ממונו ולאסו' בהנא' אף הם לא אסרו א"כ עלו דברי ר"י כהוגן ואדרבא על הטור יש להשיג שבא לכתוב שהוא זבחי מתים והיינו כדעת הרמב"ם ולשם בט"חמ סי' רמ"ה על ההיא דזיכ' לו ע"י אחר כו' הביא דברי הרמב"ם שכ' שהוא בספק וכ' אח"כ ומדברי א"א הרא"ש נר' שזכה בה המקבל והיינו ר"ל שפסק כת"ק דרשב"ג דהיינו רבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כדפרי':

תו מסקינן בסוגיא איתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א ולהקטיר חלבה לע"א ר"י אמר פסולה ר"ש ב"ל אמר מותרת ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפי' חוץ מבפנים ר"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים ואזדו לטעמייהו דאיתמר שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה ר"י אמר פסולה רשב"ל אמר כשרה ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וגמרינן ממחשבת פיגול רשב"ל אמר כשרה אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן ממחשבת פיגול והלכ' כר"י לגבי ר"ל כ' רשב"א בת"ה ישראל ששחט בהמתו של נכרי אפי' חישב לע"א כשרה ואם חישב הישראל שיזרוק הכותי לע"א דפסול וטעמא משום דק"ל בפלוגת' דר"י ור"ל בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"א ת"ל דשחיט' מומר היא ותירץ דלא לזרו' דמה הוא קאמ' אלא ששוח' לכותי על דעת שיזרוק דמה ויקטיר כותי חלבה לע"א ולפ"ז צ"ל דפסולה דנק' לאו למימרא דאינה אסורה בהנאה דהא קתני בה בברייתא הרי אלו זבחי מתים אלא לאו דוקא קאמר ויפה כ' אע"פ שדברי התו' ל"ק כלל כי ס"ל דבפעם א' לא נעשה מומר לאסור שחיטתו הלא כב' כת' בפ"ק סימן ז' דליתא לדבריהם בזה ועוד מסתבר' הוא דודאי קלקל השחיטה ומה לי שחשב שהכותי יזרוק ס"ס שחיטה זו לזריקת ע"א נעשה והוי זבחי מתים:

דין השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים ונהרות לשם מדברו' שחיטתו פסולה ואיכ' זבחי מתים והוא שלא נתכוון לעבדם אלא לרפוא' ודברי הבאי אבל נתכוון לעובדם הוי ז"מ אבל אם שחט לשם מזל של אילו אפי' לא נתכוון לעובד' הוי ז"מ ומקולי כותים שאינן מניחין לישראל לשחט אלא כנגד מזרח או איזה רוח אסור לישראל לשחוט אם הגוי מזהיר בו בשעת שחיטה שאל ישחוט אלא לאותו רוח:

מתניתין השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה שני' אוחזין בסכין פי' זה בראשו וזה בקתו ושוחטין א' לשם, א' מכל אילו וא' לשם דבר כשר פי' שחיטה סתם שחיטתו פסולה ודייק בגמ' פסולה אין ז"מ לא ורמינהו השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל שר הגדול לשם שילשול קטן (שבים) הרי אילו ז"מ אמר אביי ל"ק הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר וכ' הרא"ש וז"ל רש"י פי' מתני' דאמר להר דמחוב' לא מיקרי ע"א ואפ"ה אסור משום דמיחזי כעובד ע"א פי' דמחובר מיקרי ע"א אלא שאין תקרובתו אסור והרמב"ם כת' השוחט לשם אילו אע"פ שלא נתכוין לעובדן אלא לרפואה וכיוצא בו מדברי הבאי שאומרים הכותים שחיטתו פסולה ע"כ וה"פ שהרמב"ם סבר דאיירי הכל בלא מתכוון לעובדן אלא לרפואה אבל מתכוון לעובדן אפי' להר ממש ה"ז הוא ז"מ כ"פ הרשב"ם וכן איתא בטור והרשב"א פסק בת"ה כדברי הרמב"ם גם הרא"ש שלא הכריע מסתמ' דעתו להחמי' כדברי הרמב"ם כ' הרשב"א מקולי ישמעאלי' שאינן מניחין לטבח ישראל לשחו' אא"כ יהפוך פניו כנגד המזרח הנקרא בלשונם אין קובל"א כמנהג חקותי' נראה שאין דומה לשוחט לשם הרים כו' דהתם השוחט עצמו מתכוון לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן ולשוחט לתוך ימים נמי לא דמיא דשאני התם דאיכא דשחטי לבבואה איכא משום נראה וה"ה לשוחט לתוך גומא אבל הכא ששוחט ומחזיר עליו לאחד הרוחו' מאי קאמרי' דילמא איתרמאי הוא דאיתרמאי ליה ומ"מ מאח' שהישמעאלים מקפידים בשלהם והם מזהירים בשעת מעשה בפירוש לשחוט לאותו רוח דוקא ראוי הוא לבטל אותו המנהג ולגעור במי שעושה כן עכ"ל:

דין השוחט בהמת חבירו לע"א אסרה באכילה אבל לא בהנאה וביארו אין אדם אוסר דב' שאינו שלו:

אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצ' לפני ע"א וה"ה שלא בעני ע"א ושחט' לע"א כיון ששח' בה סי' א' אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ר"נ ור"ע ור"י אמרו אין אדם אוסר דב' שאינו שלו ומסיק ת"ש ב' אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מכל אילו וא' לשום דבר שחיטתו פסולה אלמא אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו הכא במ"ע דאית ליה שותפות בגווה ת"ש המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ה"נ דאית ליה שותפות בגווה כתנאי כותי שניסך יינו של ישראל אפי' שלא בפני ע"ז אסרו ר"י בן בתיר' ור"י בן בבא מתירין אותו מפני ב' דברים א' שאין מנסכין אלא בפני ע"א ואח' שיכול לומר לו לאו כל כמינך שתאסור ייני לאונסי ור"נ ור"ע ור"י אמרי לו אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי' קא מכוין וחוזר ומקש' ת"ש ב' אוחזין בסכין ושוחטין כו' הב"ע בישראל מומר ת"ש המטמא והמדמע והמנסך כו' ה"נ בישראל מומר ע"כ הסוגיא תו מסקינן שאם התרו בו שלא ישחטנו לע"א ואם ישחוט לע"א ימיתו אותו בב"ד והוא מקבל התראה אפילו שחט אח"כ סתם אין לך מומר גדול מזה שמסר נפשו למות וכ' הר"ן השוחט בהמת חבירו לע"א מות' בהנאה ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפי' השוחט בהמת חבירו לשם הרים כו' ואיכא למימר לעניין איסור אכילה א"א אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו אותו אסר לה אלא דלא שרי והוי כאילו לא נשחטה אלא שמת מאיליה עכ"ל וכ' הרא"ש אההיא דר"נ ור"ע כו' פי' רש"י ואפי' במעשה רבה מדפריך להו מהמטמא והמדמע והמנסך אלמא דאפי' במעשה רבה בריר' להו דלא אוסרה ור"ח פי' דדוק' במעשה כ"ש ס"ל דאין אוסר אבל במעשה רבה מודו וההוא דמנסך יש ליישבו בדוחק כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא חשיב כמעש' גמור ומסתבר' כפרש"י דנהי דלעני' תשלומין לא מקרי היזק מ"מ לענין איסור מעשה גדו' עשה ובעי לאוקמי פלוגת' כתנאי ומסיק דמילתא דר"ה ועולא כתנאי ולא כר"י בן בתירא ור"י בן בבא אבל מילתייהו דר"נ ור"ע ור"י אתיא אפי' כת"ק ודוקא כותי הוא דאוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל לצעורי קא מכוין ואין אוסר ואפי' אית ליה שותפות בגוי' דאינו מתכוין לאסור אלא לצער חבירו והילכת' כוותייהו כיון דאוקמי מילתא אליבא דכ"ע עכ"ל והנה מה שהכריע הרא"ש כרש"י לא ידענא למה צרי' הוא לכל זה מאחר שלפי המסקנ' הוא עיקר הטעם משום דאמ' לצעורי' קא מכוין מה לי מעשה רבה מ"ל מעשה זוטא ומ"ש דהלכה כר"נ ור"ע כ' לכאורה נר' דלא דק בלישני' דהא אינהו סברו א"א אוסר דבר שאינו שלו אפי' לא כיון לצעורי' כגון שכל העולם יודעים שהוא אוהבו וגם בעל בהמ' בעצמו יודע שלא עשה זה לצערו אפ"ה שרי וא"כ לא יתכן לומר הילכת' כוותייהו אלא הלכה כת"ק דר"י בן בתירא דאמר עכ"ום שנסך יינו של ישראל לפני ע"א אפי' שלא בפני ע"א אסרו אלמא שיכול אדם לאסור מה שאינו שלו אפי' מעשה כל דהו אלא שר"נ ור"ע אמרי דאפי' ת"ק דס"ל שאוסר אדם שאי' שלו מ"מ מודה בישראל שאינו אוסר כדי שיהיה הדין שלהם דין אמת שאין ישראל אוסר בהמת חבירו במעשה (זוטא) כר"ה ועולא מאחר שנוכל לומר דלצעורי קא מכוין אבל היכא דידעינן שלא לצערו קא מכוין כענין שפי' או שהוא חוזר ומודה על עוונותיו ואומר שלא לצער' כיון אלא לע"א ומבקש תשו' על חטאיו א"כ הרי הוא זבחי מתים כר"ה ועולא ואפי' במעשה זוטא אוסר ואין חילוק בזה בין ישראל לכותי כל זה היה נראה לכאורה אכן בתו' לא משמע הכי דכ' דלפי המסקנא ר"נ סובר כת"ק גם מ"ש הרא"ש דאפילו אית ליה שותפות בגווה אמרי' לצעוריה קא מיכווין על חלקו הוא מדברי התו' דדייקי מאחר דאוקי תלמודא כל הני ברייתות דפריך על ר"ה ור"נ בשינוייא בתרא בישראל מומר ולא סגי לנו בשינוייא קמא דאית ליה שותפות בגוויה אלא משו' דס"ל השתא דאמרינן ישראל לצעורי קא מיכוין אפי' בשותפו' נמי אמרינן לצעורי קא מיכוין מ"ה צריכין אנו לשנויי כל הני ברייתות דאיירי בישראל מומר אבל דעת רש"י אינו כן אלא ס"ל דהוה מצי לאוקמי בדאית ליה שותפות בגוויה כדמשני מעיקרא אלא מאחר שנחת לשנויי ולחלק בין כותי לישראל חוזר ומסר כל הני ברייתות דלעיל בכה"ג דאף בלא שותפו' איירי ואפ"ה אסורי וכגון בישראל מומר א"נ דבעי לאשמועינן חידוש דאף בישראל מומר לא אמרי' לצעורי קא מיכוין אף שרוב מומרים לע"א מעשיה' להכעיס ולצער ישראלים קמכוונים ואע"פ שדברי התוספות דברי' של טעם שכ' אין דרך לחזור ולהקשות מה שכבר תירץ דאיירי בשותפות אי לאו דאף בשותפות שרי היכא דליכא ישראל מומר ועוד יש לי לסייע לדבריהם דלפירש"י הוה ל"ל השתא דאתית להכי הני ברייתות נמי איירי בישראל מומר ומדחוזר ומקשה מהני ברייתות משמע כפי' מ"מ מניין להו להקל נהי דבעי לשנויי בישראל מומר לרווחא דמילתא שא"ת אף בשותפו' נמי אמרינן לצעורי קא מיכווין וא"כ אמאי אוסר ע"כ מוקי בישראל מומר אבל לענין פסק הלכ' להקל שמא לא ק"ל הכי ולומר דלצערו קא מכוון מאחר שיש לו שותפות בגוויה ובודאי לאסו' את שלו קמכוין וכן הוא מסתבר וכ"פ הרמב"ם ועיקר ולפי מ"ש דהלכה שאוסר אדם בהמת חבירו אפי' במעש' כל דהו א"כ הא דאי' בסוגיא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א חייב ג' חטאת ואם הוא י"כ חייב ד' חטאת איירי בחטאת עוף שדי לו בסימן א' והיה כבר חצי קנה פגום ובא זה בחוץ והוסיף עליו כ"ש דאל"ה מכי שחט בה פורתא לע"א אסרה במעש' כל דהו אפי' אינו שלו וא"כ אשחוטי חוץ לא יחיי' דמחת' עפר בעלמא וה"ה בשאר קרבנות ואומר שאינו עובדה. אלא בגמר זביחה הוא עובדה דאז אינו מתחיל פסול של ע"א עד דאתי כולהו בהדי הדדי:

דין דאין שוחטין לא לתוך הימים ולא לתוך הנהרות ולא לתוך הכלי ואם יש בו מים עכורים מותר לשחוט לתוכו וכן אם יש בתוכו עפר גם כן מותר ובספינה שוחט ע"ג הכלים אין שוחטים לתוך גומא אפילו בבית ואם רוצה לנקות חצרו עושה מקום הוין לגומא ושוחט שם והדם שותת ויורד לגומא ובשוק אפי' כה"ג אסור ובארנו דכל גומות אסורים בין נקיי' בין אינם נקיי' ואם שחט לתוך גומא בודקין אחרון שמא ימצא מין ויבדלו ממנו והאידנא דלא שכיח עובדים לשר של מים אפ"ה ראוי ליזהר לכתחילה:

מתניתין אין שוחטין לא לתוך הימים ולא לתוך הנהרות ולא לתוך הכלים פי' לתוך מים ונהרות שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט ולא לתוך כלי שלא יאמרו לזרוק דם לע"א הוא קמכוין וכ' הרמב"ם והרשב"א והטור אחריהם (בסי' י"א) שאם יש בכלי מים עכורים מותר לשחוט לתוכו לאפוקי מדברי ראב"ן שכ' המרדכי שאין שוחטין לתוך הכלי כלל וכן אם יש בכלי עפר מותר לשחוט לתוכו שאין הדם ראוי לזריקה לע"א וכ"כ הרשב"א ובה"ע והרוקח אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים ובספינה ע"ג הכלים אין שוחטין לתוך גומא כל עיקר מפני שהוא חוק המיני' לע"א אבל עושה הוא גומא בתוך ביתו כדי שיכנוס הדם לתוכו ובשוק לא יעש' כן שלא יחקה את המינים ופריך מ"ש לתוך המים דלא דאמרי לשרא דימא קא שחיט לעוג' של מים נמי לא דאמרי לבבואה קשחיט אמר רבא בעכורין שנו. תו פריך אבל עושה גומא כו' והא אמרת אין שוחט לגומא כלל אמר רבא ה"ק אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר את חצירו כיצד הוא עושה. עושה מקום חוץ לגומא פירש"י חריץ והרשב"א פי' מקום מדרון והדם שותת ויורד לגומא ובשוק שא"ל כולי האי לנקר את השוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים ר"ת פי' דוקא לגומא שהיא נקייה וכת' התו' א"כ בלא עושה מקום רוץ לגומא איכא תקנתא כו' ע"כ טוב להזהר שלא ישחוט תוך גומא אפילו אינה נקייה והסמ"ג כ' כדברי התו' ממש וכ' עוד ומורי היה נזהר מכל הגומות וז"ל המרדכי וכששוח' אדם חיה ועוף הצריכין כיסוי יתן עפר תחוח וימלא וימלא הגומא עפר וישחוט אבל לתוך הגומא לא ישחוט כלל ע"כ כת' הטור בסי' י"ב) וז"ל כ' הרמב"ם אם שחט לתוך הגומ' אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקי אחריו שמא מין הוא והרשב"א כ' אע"פ שאסור לעשות כן אין שחיטתו פסולה שאין מוציאין את האדם מחזקת כשרו' עד שיבדק ונמצא חשוד ע"כ ואף מפירש"י משמע כן שפי' על הא דקתני בברייתא אין שוחטין לתוך הגומא כו' ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו פי' שמא מין הוא ויבדלו מפתו ומיינו אלמא שאין הבדיק' כדי להכשיר השחיטה אלא כדי לפוסלו מעתה והלאה ומ"מ מ נראה שאם בדקו אחריו ומצאו מין שאמרינן למפרע מה ששחט לתוך הגומא היה למינות ע"א ונאסר הכל בהנאה והא"ז כ' האידנא דלא שכיח עובדי' לשר של מים מותר אפי' בפרהסי' לשחוט לתוך המים ולתוך הכלים ולתוך הגומא אפי' מנוק' שאין דרך מינים בכך ע"כ ומ"מ העולם נזהרים לכתחילה:

דין השוחט לשם דבר שבא בנדר ונדב' כגון עולה ושלמים ואשם תלוי ותודה וקרבן נזיר לשם פסח שחיטתו פסול' אבל אם שחט לשם דבר שאינו בא בנדר ונדבה כשר והוא שלא נודע שעבר עבירה אבל עבר עבירה ואמר זו לחטאתי זו לאשמתי (פסולה) שחט תרנגולים כו' מינים שאין ראויים להקרבה כשרין אבל שחט תורים גדולי' וב"י קטנים פסולה אבל להיפך תורים קטנים וב"י גדולים כשרים ובעלי מומין אם הוא מום אסו' מקו' שאין יכול לכסות מותר:

מתניתין השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה שני' אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מכל אילו וא' לשם דבר כשר שחיטתו פסולה השוחט לשם חטא' לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעש' לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל דבר הנידר והנידב השוחט לשמו פסול ושאינו ני' וני' השוחט לשמו כשר ומפ' בגמ' דזה הכלל דבר שניד' ונידב לאתויי עולת נזיר ושאינו ניד' ונידב לאתויי עולת יולדת ואפי' יש לו אשה דאם איתא דילדה או הפילה קלא אית ליה מסיק בסוגיא אר"י ל"ש דלשם חטאת שחיטתו כשרה אלא שאינו מתחייב בחטאת פירש שלא נודע לנו שעבר עביר' שחייב עליה חטא' וא"כ הרוא' אותו שוחט לשם חטאת יודע שאין בדבריו כלום ולא יאמר שהוא חייב חטאת מסתמא לא אמרי' הכי דאם איתא דחטא קלא אית לה שדרך האדם לגלות מה שחטא בשוגג כדי שיתבייש ויתכפר לו אבל אי ידעי' שחטא פסולה והוא שאמר זו לחטאתי זו היא גי' רש"י וכ"כ הטור (בסי' ה') פי' דאל"ה לא משמע שיה' זה לחטא' שחייב כבר אלא שעכשיו הוא נודר חטאת והרואה יודע שאין בדבריו כלום שהרי אינו נידר ונידב ובתו' כ' שצריך שיאמ' לשם חטא' לפי שצריך שיתפוס בנדר אבל אי לא אמר לשם חטא' אפי' אמר ה"ז לחטאתי לא אמר כלום כדמוכח בפ"ק דנדרים וכ"פ הרמב"ם:

תו מסיק אר"א ל"ש דלשם תמורה כשר שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימא אמורי אמיר בזה והא דקאמר זו לתמורת זבחי לרש"י ולתו' לשם תמורת זבחי כ' הטור וז"ל (שם שחט תרנגולים ואווזי' וכיוצא בהן מינים שאין ראוין להקרי' כשרים אבל שחט תורים וב"י פסולי' והוא שיהו תורי' גדולי' וב"י קטנים אבל אם תורי' קטנים וב"י גדולים כשרים שהכל יודעים שאינן ראויין להקרבה ע"כ והוא מדברי הרשב"א ודוקא בכה"ג שאינו ראוי להקרב' כלל אבל בבעל מום נמי חיישינן שפעמים שאד' מכסה מומה דפליגי בה ר' ינאי ור' יוחנן ופסק הוא כר"י ותימא אמאי פסק כר"י נגד ר' ינאי שהוא רבו וכמ"ש הרי"ף לקמן וא"ל דמתני' מסייע ליה לר"י דסתמא קתני דמשמע שאין חילוק בין תמימי' לבעלי מומי' אין זה ראייה די"ל מאחר שאיירי בענין שמות קדשי' דחיישי' להיות מחזי כקדשי' ומסתמא לא איירי אלא בתמימי' ועוד הלא אמר ל"ש והוא קבלה ונראה בעיני דס"ל להרשב"א מאחר דרביה אמר ל"ש שהוא קבלה מסתמא ר"י לא הוה פליג עליה מסברא נגד קבלתו אלא כך אמר ר"י אע"פ שיש לך קבלה לפעמ' אפי' בעל מום נמי זימני' דרמי מידי אמומי' פי' שהוא נכסה או בטיט או בצמר כה"ג יש לחו' ומ"מ היכא דא"א להיו' מכוסה כגון סומא בעיניו או חסר ידו כה"ג הוא דאמרי' דכשרה מ"ש ר"י אומר יכול להיות לא דפליג אלא שהוא קצת נגד דבריו שאמר בסתם ל"ש אבל לפי האמת יכול להיות שאף ר' ינאי מודה לדבריו.

סליק פרק השוחט בס"ד הדרן עלך פרק השוחט