ים של שלמה על חולין א

דין דנשים האידנא אין שוחטות כלל. אפילו מומחות וידועות ועוד בארנו דאין להחזיק לנער להיות שוחט עד שיהא בן י"ח שנה א"ל שהוא מומחה ומלומד וזהיר ביראת השם:

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן. שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. כתבו בעלי התו' וכל השותין מימיהן דאף נשים במשמע והוכיחו בראיו' מפ' כל הפסולים דאף לכתחילה שוחטות ולא כאותו חכם שכתב בהל' א"י שלא ישחטו מפני שדעתן קלות כי הרבה חומרות כתב שלא כדין ולא נהגו כן וכ"פ הרמב"ם אכן הכל בו כתב והר"י כתב שנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים עכ"ל. וכתב החכם לב"י ודבר תימא הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרי' דכ"כ צריך הכשר לזה כמו לזה. ומ"ש ר"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר על גבן ע"כ. ול"נ דלישנא לעצמן לא משמע הכי אלא שפשוטו דומיא דנשים מזמנות לעצמן והיינו טעמא משום שאין נאמנות לאחרים ומ"ש התו' בריש פסחי' ובפ' כיצד מעברין ומה שהנשים נאמנות על השחיטה ועל הניקור וכו' משמע שפשט להיתר אין פירושו שהן שוחטות אלא שנאמנות על השחיטה פי' לומר שהוא שחוט כראוי או מנוקר וכן פירו' נאמנות על בדיקת חמץ דהתם דמאן דס"ל כדברי הירושלמי שהן עצלניות ואין בודקות יפה א"כ אין נאמנות לומ' שהן בדקו יפה אלא שמעידות שכבר הוא בדוק ועיי' בריש פסחים אבל לא כוונות התו' לומר בפשיטות שהן נאמנו' על השחיטה. כי ידוע שדעתן קלות ומפני אימת בעליהן אפי' אם יקלקלו בשחיטה יעלימו הדבר. גם אפשר בימיהם לא היה כ"כ טור' בשחיט' כי השהייות לא נפסלו אלא בשיעור וכמה חומרות אשר נהגו להטריח בימינו מה שלא היה בימים קדמוני' ומתוך זה נתרבה הבהלה והחרד' ואיכ' חשש עילוף ביותר והתו' כותבי' בעצמן כל מידי דאית ביה טירחא אם הוא במילי דאורייתא אינן מהימנו' ויש לי סעד מדברי הא"ז שהקשה אפי' אשאר שוחטי' היאך אדם נאמן ביחידי היכא שלא אכל ממנו והלא הבהמ' בחזקת איסו' עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ותיר' ר' ברוך משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וז"א בסתם נשים אלא בפרטי וידועו' ומ"ה לא הפליגו עתה בנשים וכולן אינן שוחטו' לאחרי' ואף לדברי ר"א ממיץ (שכתב דעד א' אינו נאמן באסורין היכ' דאתחזק איסור' היינו דוקא באנשי' פוחזי' וריקים דומי' דשנים שהאמינ' התורה כמו שהן אבל בעד מהימן ומוחזק לכשרו' מהימן אפי' אשה כדאמרי' בפ' בא סי' ר"א מסר לאשתו ר' ישמעאל מסר לאמו ור' יהודה ור"ש ל"פ עליה ולא אמרו אלא בשאר נשים שהן מן הרוב ולא באמו של ר' ישמעאל כו' ק"ו האידנא שהדורות נתקלקלו שאין לסמוך אסתם נשים בפר' מילתא דאית ביה חששא דקלקולא כמ"ש ומ"ה היה נזהר בעל הס"מ בדבריו שכתב בהל' בדיקת חמץ ומה שהנשים נאמני' על הניקור ועל המליחה ולא כתב על השחיטה כמ"ש התוספת משום שאין נכון כ"כ להאמינן. ומ"ה נהגו האידנא בכל ישראל שהנשים אין שוחטות כלל ולפ"ז ראיתי בימי חורפי שבעלי הוראו' נהגו שלא להחזיק לנער לשחוט בסתם עד שיהא בן י"ח שנה ובר ישוב הדעת וחומר' זו ע"פ הלכות א"י ויש להם סמך ממסכת שבת סוף במה בהמה גבי יאשיהו המלך כל דין שדן מבן ח' עד י"ח החזיר להן כו' והטור הביאו בח"ה (סי"א) מאחר דצריך ישוב הדעת ויראת השם בשחיטה ובפרט האידנא דנהגו כמה חומרו' בשחיטה כדפרישי' ראוי לדמו' לנדון ומ"מ הכל לפי מה שהוא הנער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת השם רגילי' אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה על הסתם אני אומר. ואם הוא בור וטפש אין ראוי להחזיקו עד שיבוא לכלל שנותיו דהיינו י"ח שנה ואף קדמונינו חלקו בפעוטות כבר תמניא כבר עשרה לפי חריפיתיה:

דין דאין הנשים נאמנות בברירת דגים קטנים כשנמצאות ביניהם טריפות שהם קצת בדומה וגם אין נאמנות על ניקור האחוריי' רק על ניקור הפנים. ובארנו עוד דכל ירא שמים לא יאכל בשר המנוקר עד שרואה אחריו מנקר אחר:

פסק נשאלתי אם הנשים נאמנות בברירת דגים קטנים כשנמצאות ביניהם טריפות שהן קצת בדומה:

והשבתי כבר כתבנו בפ"ק דכתובות סי' נ"ו שאינן נאמנות וכן הורה חכם וזקן אחד מהר"א מפראג ז"ל דאין הנשים נאמנות במידי דאית ביה טירחא מפני שהן עצלניות ובברירה ההוא יש טורח ועיון גדול ואף שלפי דברי הסמ"ג משמ' להדי' דנאמנו' שכתב בבדיקת חמץ וז"ל ואף שנשים נאמנות בניקור ומליחה היינו בדבר שיודעות הנשים שיש ודאי איסור אבל על בדיקת חמץ סוברות שאין חמץ בחורין ובסדקים ונמנעות לבדוק מפני עצלותם ומ"ה לא היו נאמנות אי לא דבדיקת חמץ מדרבנן כו' ע"כ וא"כ הכא דידעי שתי ביניהם טריפות בודאי נאמנות מ"מ איכ' למימר דשמא כשמצאו כבר כמה דגים ביניה' או כשבדקו הרוב ולא מצאו סברי באומד דעת דשוב לא ימצא ולא בדקו עוד מפני עצלותם. ועוד התו' לא כתבו הכי אלא תולין הכל בטירח' דכל מידי דאית ביה טירח' לא מהימני בדאוריית' כדאית' בירושלמי ואפשר אף הסמ"ג לא בא להקל ולומר היכא דידעי שיש בו איסור נאמנו' אפי' במידי דאית ביה טירח' אלא להחמיר בא אפי' במידי דלית ביה טירחא כולי האי אפ"ה אינן נאמנות במידי דלא ידעי ביה איסורא מפני עצלותם. אחרי כותבי תשובה זו מצא' בהגהו' ס"א שכ"כ הר"ח שאין להניח לנשי' לבדוק דגים קטנים דדוק' על חמץ נאמנות לפי שבדיקות חמץ דרבנן כו' וכן קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחוריים כי אין לך מילתא דטריחא יותר ממנו ומפני עצלות' לא יפשפשו כ"כ ולא ינקרו כפי הצורך ומ"ש המחברי' שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור קאמר דהיינו הפנים אבל לא האחוריים שצריכות ניקור היטב ואומנות רבה. ואומר אני דאף א"ת שהתו' היו מדברים בניקור אחוריים היינו שנאמנות לומר שהוא מנוקר ולא שמנקרות הן בעצמן כדפריש' לעיל ועוד אפשר לומר ולחלק בימי הקדמונים שלא החמירו כ"כ בניקור' כמו עתה כי מדין התלמו' אין הניקור קשה כ"כ רק שהוסיפו עליו אחרי כן כמו שהחמיר בה"ע בסדר הניקור ובארץ אשכנז החמירו יותר ויותר בענין חטיטת הקנוקנות. וקליפת הבשר מהחלב וכמה ורידים מדם:

ואף שהרוב החומרות מדרבנן. ובדרבנן הימנוהו לנשי' מ"מ הכא לא ידעי מה הוא מדרבנן ומה הוא מדאורייתא ומה הוא משום חלב ומה הוא משום דם. או מהו גיד הנשה או קנוקנות כאשר ראיתי בהרבה מנקרים שאין יודעים. וא"כ מפני עצלותם לא ינקרו היטב. ולפעמים ימצא אחריה' כשעור חלב כאשר הוא נמצא בעו"ה עתה ברוב המנקרי' כשרבתה עליהם מלאכ' הניקור כגון בעת החורף והבציר שימצא אחריהם חלב וקנוקנות ודברי' כאלה ק"ו בנשים שאין לסמוך עליהם ואף בסת' מנקר אין ראוי לסמוך עליהם לבעל נפש א"ל שמכיר בו שהוא איש ירא אלקים ובקי במלאכ' הניקור ומשום שלא לחלק בין המנקרים ושלא לבייש בר ישראל נהג החסיד מהר"ם מינץ שלא לאכול שום בשר המנוקר עד ששלח אחר מנק' אחר שרא' אחריו אם נשא' בו דבר שאינו מתוקן וסיפר דבר זה לכל המנקרי' שלא יתביישו זה מזה ולא יתקנאו איש באחיו ותיקון גדול הוא ביראת השם דבודאי השני מעיין אחריו היטב כדי שימצא עליו עילה כי כל אומן שונא כו' ומתוך זה הראשון נזהר וכן כולם ניהרי' מפחד זה כאשר אירע ע"י ועיין לקמן פרק גיד הנשה סימן י"ט:

דין חש"ו אין מיסרים להם לכתחילה לשחוט כשאין אחרי' עומדים על גבם אפי' להאכיל לכלבים. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו ואינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אסור לאכול משחיטתו. ואם יודע לאמן ידיו אפי' אינו מומחה שחיטתו כשרה בד בדיעבד כשגדול עע"ג. ואם יודע לאמן ידיו וגם מומחה שיודע הלכות שחיטה מותר לשחוט אפי' לכתחילה כשגדול עע"ג אבל אם אין גדול עומד על גביו אפילו בדיעבד אסור וביארנו דקטן נקרא עד י"ג שנה ויום אחד:

פיסקא שמא יקלקלו בשחיטתן קלקלו לא קתני זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה פירש"י אפי' אחרים רואים אותן וק' דמסיפא שמעינן לה דאמר וכולן ששחטו כו' שחיטתן כשרה דמשמע דוקא בדיעבד. ופי' ר"ת דאין מוסרין להם לכתחילה לשחוט אפי' להאכילו לכלבים דלמא אתי לאכול משחיטתן שיסברו שהם שוחטים לאכול לבני אדם ושחיטת' כשרה ומ"ה פטרינ' לקמן שחיטתן מכסוי הדם כי היכי דלא לימרו שחיטתן הוי שחיט' מעלי' וכ"כ הרא"ש אחריו ואומר אני שבודאי דברי ר"ת ישרים וכן משמע לישנא דאין מוסרין להם כו' דהיינו להם לבדם בלא אחרים רואין אותן ומ"מ צריכי' אנו לדקדק מה עלה על דעת רש"י שפי' דאיירי באחרים רואים אותו. וכי לא שמעינן להדיא מסיפא דדוקא בדיעבד שחיטתן כשרה ולא לכתחלה אלא בודאי לפירש"י צ"ל שבא להשמיע לנו שאין מוסרין להם לשחוט לכתחלה באחרים רואים אותן אפי' ביודעי' לאמן ידיהם ולא כמ"ש הרא"ש דקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו דמותר לשחוט לכתחילה כדאי' בסוף לולב הגזול קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולשון מותר משמע דאף לכתחלה ואיני יודע מניין לו זה דדילמא דוקא אחר ששחט בדיעבד מותר וקצת משמע הלשון כן מדאמר גבי תפילין אביו לוקח לו תפילין וגבי שחיטה לא אמר אביו מוסר לו לשחוט או מוסרי' לו לשחוט אלא מותר לאכול כששחט כבר קאמר וא"ל שראייתו דאי בדיעבד קאמ' אמאי קאמר היודע לאמן את ידיו הלא אפי' שא"י לאמן את ידיו שחיטתו כשרה כשאחרי' רואים אותו דלמ' אה"נ אלא הא קמ"ל דאפי' יודע לאמן את ידיו אינו אלא מות' לאכול משחיטתו ולא שימסרו לו לכתחילה ואמת שהרמב"ם לא כת' בספרו שמותר לשחו' לכתחלה באחרים רואי' אותו כשיודע לאמן את ידיו ומ"מ נ"ל לקיי' דברי הרא"ש כדיני' ולא כטעמי' דבודאי קטן היודע לאמן את ידיו וגם מומחה שיודע ה"ש א"כ יצא מכלל קטן לגמרי ולמה לא ישחוט לכתחילה אלא משום שאין נאמן באיסורין א"כ כשאחרים רואין אותו פשיטא שמותר לכתחילה אבל מ"מ ביודע לאמן את ידיו דסוכה לא ישחוט לכתחילה ואף א"ת שמותר לאכול משחיטתו דסוכה לכתחילה קאמר כדברי הרא"ש. מ"מ מכח סברא לא מוקמינן אלא במומחה דהא סתמ' קאמר היודע לשחוט ונוכל לומר שיודע לאמן את ידיו וגם יודע ה"ש. אבל בחדא לא סגי ואף הרא"ש לא עלה בדעתו שיהא סגי בחד' דהא קאמר להדיא קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו כו' ואף שרש"י פי' להדי' בסוכה קטן היודע לשחוט היינו היודע לאמן את ידיו אע"פ שאינו בקי בה"ש כו' היינו שמפרש מותר לאכול משחיטתו כששחט כבר קאמ' כדפריש' והשתא עלו דברי רש"י כהוגן. ומ"ש הטור (בסי' א') קטן שאינו יודע לאמן את ידיו לא ישחוט לכתחילה אפי' כשאחרים רואי' אותו דמשמע הא יודע לאמן את ידיו שוחט אפי' לכתחילה כמו שדיי' מהר"י קאר"ו. אומר אני שאינו נכו' כי אין זה דיוק וסמך על מ"ש אח"כ אבל קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו לא ישחוט לכתחילה בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו כשרה. ואם גדול עע"ג שוחט אפי' לכתחילה דמשמע כפשוטו דבעי' תרווייהו כדברי הרא"ש לפי מ"ש אבל מ"מ מה שמשמע מדברי הטור דאם אינו יודע לאמן את ידיו דלא ישחוט לכתחילה באחרים רואים אותו ובדיעב' כשרה ומשמע אפי' אינו מומח' לא נראה בעיני להתיר אף בדיעבד, כי נראה דבריית' דסוכה דקאמ' היודע לאמן את ידיו מותר לאכול משחיטתו דוקא קאמ' וס"ל דאם אינו יודע לאמן את ידיו אסור לאכול משחיטתו דומיא דתפילין שאם א"י לשמור תפילין שאסור לאביו לקנות לו תפילין והיינו טעמא דלא קרויה שחיטה אלא מעשה קוף בעלמא וכ"כ התו' לשם שכך משמע מדברי רש"י וכן נראה מדברי סמ"ג וס"ת והג"מ שכתבו הא דשחיטתו כשרה דוק' ביודע לאמן את ידיו כדאי' בסוף לולב הגזול והיינו ממש כמו שפי' ועיקר ויפה כתב האגו' שנזהרין באשכנז שלא להניח לשום קטן לשחוט אפי' יודע לאמן את ידיו ואחרים עע"ג לפי שאינו כשר אלא דיעבד כמו שפי' ולעולם נקרא קטן עד שיהא בן י"ג שנה ויום א' ואף שכתבתי שאם הוא מומחה ג"כ דשרי מ"מ אין ראוי להקל משום לא פלוג גם מ"ש הטור שאם הוא מומחה ויודע לאמן את ידיו ושחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה ל"כ כלל דהא קטן אינו מהימן כלל אפילו א"ת שעד אחד נאמן באיסורין כה"ג קטן לכ"ע אינו מהימן וכ"כ בהג"א:

דין חרש שדברו בו בכ"ט היינו שאינו שומע ואינו מדבר והמדבר ואינו שומע שחיטתו כשרה בדיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט. ואלם כשר לשחוט לכתחילה כששומע הברכה מאחר ומ"מ מי שיכול לברך בעצמו אינו רשאי לשמוע מאחר אלא יברך בעצמו ושוטה נקרא היוצא יחידי בלילה או, הלן בב"הק או מקרע כסותו או המאבד מה שנותנים לו. באחד מאלו נקרא שוטה והוא שיעשה אותן דרך שטות וכן כשעושה איזה דברים דרך שיבוש וטירוף הדעת בכלל שוטה הוא ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה. ואם לא הגיע לשש"ל שחיטתו כשרה בדיעבד אפי' אין אחר עע"ג ולכתחילה לא ישחוט ואפי' הגיע לשש"ל אם שחט בפני יודע וראהו ששחט כהוגן שחיטתו כשרה וערום לא ישחוט לכתחילה:

פסק הרא"ש חרש שדברו בכ"מ היינו שאינו שומע ואינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע שחיטתו כשר' רק שלכתחילה לא ישחו' מפני שאינו יכול לבר' שהרי אינו משמיע לאזניו אבל אלם כשר לשחוט אפי' לכתחילה שהרי אחר יכול לברך והוא שומע. ומתני' דתרומה דקתני האלם וערום לא יתרמו לכתחילה והיינו טעמא מפני שאין יכולי' לברך אלם דהתם איירי בדליכא אחר שיברך ומ"מ נראה היכא שיכול לברך בעצמו שלא יכול האחר לברך אלא אותו שעשה המצוה א"ל היכא דלא אפשר ושוטה דמתני' היינו כמו שמפ' בפ"ק דחגיגה איזה שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבה"ק והמקרע כסותו ותניא נמי איזה שוטה המאבד כל מה שנותני' לו. ואמר ר"י אפילו באחד מהן והכי הילכת' והוא דעבי' דרך שטות וכ"פ הרא"ש והרמב"ם פ"ט מה' עדות ומשמע מדבריו דכל הני לאו דוקא אלא ה"ה לעוש' דבר מן הדברים דרך טירוף ושיבוש דעת בכלל שוטה יחשב ומ"ה נמי כתב הרמב"ם שכור שנתבלבלה דעתו דינו כשוטה (וכתב הרא"ש) והוא שהגיע לשכרות' של לוט וכ"כ העיטור ועוד כתב הרמב"ם שכור שהגיע לשש"ל ששחט בפני יודע וראה ששחט כהוגן שחיטתו כשרה. ונראה בעיני אף שסתם שכור שלא הגיע לשש"ל שהוא כפיקח לכל דבריו. היינו ששחיטתו כשרה אפי' אין אחרים עומדי' ע"ג אבל מ"מ לא ישחט לכתחילה ביחידי א"ל שמיושב בדעתו וכן יראה דעת סמ"ג ודע' בה"ת שכתבו סתם שכור לא ישחוט מחמת דרסה:

דין מי ששחט לפנינו ב' ג"פ ולא נתעלף אפי' אין ידוע שיודע ה"ש מותר לשחוט לכתחילה וא"צ לשייליה כלום ואם אין ידוע אם מוחזק שלא יתעלף לכתחילה לא ישחוט אפילו על סמך שיבדקנו ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה ושיילינן ליה נמי אם מומחה הוא. ואם ליתיה קמן דנישייליה אסורה א"ל שאחר עע"ג. ואם ידוע שלא שחט ב' ג"פ אפי' יודע ה"ש אסור לשחוט א"ל שאחרים ע"ג והיכא שנתחזק וידוע שאינו מומחה אסור לאכול משחיטתו ואם אחר עע"ג שרי. ומ"מ לכתחילה אסור ומן הסתם מותר לכתחילה באחר עע"ג אפי' לא איתחזק. והשתא נהיגי בישראל שלא ישחוט שום אדם אלא א"כ יבוא לפני החכם ויבדקנו החכם שיודע ה"ש הצריכים כמו שיתבאר וישחוט ג"פ כהוגן לפני החכם. המנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים ובתוך ג' יהיה תרנגול ובארנו דאסור לת"ח ליקח שכר על זה וגם התרנגולים שרגילין ליתן לחכם לא שרי אלא יהנה לעניים ולצדקה:

פיסקא וכולן ששחטו אהאי קאי דקתני וכולן אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אמר רבינא בלישנא בתרא ה"ק הכל מוחזקים שוחטים אפי' אינן מומחין. בד"א ששחט לפנינו ב' ג"פ ולא נתעלף אבל אי לא שחט לפנינו לא ישחוט שמא יתעלף ואם שחט ואמ' ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשר' חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי לא ואם ליתי' קמן דנישייליה שלא נתעלף וכן חש"ו כשאחרים רואין אותן שחיטתן כשרה והך לישנא בתרא עיקר דסברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ומ"מ היכא דאיתא קמן ובעינן לשייוליה אם נתעלף אם לא ה"ה דשיילינן נמי אם מומח' הוא כלומר שיודע ה"ש והיכא שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו אפילו אם נתחזק רק היכא שנתחזק לא בעינן לשייוליה ביה אם הוא יודע ה"ש וכ"כ ר"י דרוב מצויין א"ש מומחין הן שוחט אפי' לכתחילה ומה שכתבו הגאונים דרוב מצויין א"ש מומחין היינו דווקא לעניין שמוסרין להם לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו ולא חיישינן שמא אישתלי ולא יבדקנו דאפי' לא שיילי' שרי לאכול משחיטתו משמע דלכתחילה לא ישחוט אלא ע"מ שיבדקנו אח"כ נראה דוקא מן הסתם שאינו ידוע אם שחט ב' ג"פ כהוגן. אבל אי שחט לפנינו כהוגן סמכינן אחזקה שהוא יודע ושרי לשחוט לכתחילה אפי' בלא בדיקה. אבל היכא שידוע שלא שחט לפנינו ב' ג"פ אפילו יודע ה"ש אסור לשחוט לכתחילה. אם לא שאחרים עע"ג וכ"פ הרמב"ם להדיא. וזו נראה בעיני דרך המחוור מתוך השמעתא דהשתא הוי שפיר הלכתא כרבינא דבתראה הוא וכלישנא בתרא שהוא עיקר. ותהוי שפיר הלכתא רוב מצויין א"ש מומחין הן. ואף שכתבנו היכא שאינו יודע ה"ש שאסור לאכול משחיטתו אפי' נתחזק מ"מ באחד עע"ג שרי כמו חש"ו דכשרי' באחרים רואים אותם מ"מ לכתחילה אסור ודוקא בודאי שאינו יודע אבל מן הסתם שרי אפי' לכתחיל' באחד עע"ג אפי' לא איתחזק ואף שכתב ר' ברוך מרעגנשבורק דמוכח מן הסוגיא דאסור לכתחילה מדמסי' בגמ' אשאינו מומחין. ר"ל שאינו יודעים בו שהוא מומחה ל"ל אחרים רואים אותו להכשי' שחיטתו בבודקין אותו סגי ואמאי לא פרי' אפי' לכתחלה נמי ישחוט. ואני מוסיף בראייה דאפי' ת"ל דעדיפא מיניה פריך דלא ברירא ליה להקשות לכתחילה נמי ישחוט. אבל לעולם לפי האמת שוחט אפי' לכתחילה א"כ מאי קמשני דליתי' קמן דליבדקיה ס"ס קשי' לכתחילה נמי ישחוט באחרי' רואים אותו אלא ש"מ דאסור לשחוט לכתחיל' והטור י"ד הפריז על המדה וכתב אפי' בא"י ממש מותר לשחוט לכתחילה באחד עע"ג וכל זה איננו שוה לי מאחר שמוכח מן הסוגיא דא"י ממש אפי' בדיעבד לא מהני אחרים רואים אותו. דהא מוקי בדליתי' קמן דליבדקנוהו דמשמע להדיא דאי הוה קמן ובדקנוהו ולא ידע דלא מהני אחרים רואים אותו וכ"כ התו' אלא שכתבו התו' דלקמן בפירקין משמע דכשר באחרים רואים אותו אפי' א"י א"כ ס"ס מאחר דאיכא סוגיא שפוסלת אפילו בדיעבד מכ"ש שאין לנו להכשיר לכתחילה בפרט מאחר דלא אשכחן לההיא דכשר אפי' לכתחלה. גם מ"ש ר' ברוך דאפי' מן הסתם אינו שוחט לכתחילה ל"נ כלל מאח' דק"ל דרוב מצויין א"ש מומחין הן ואפי' לכתחילה יכול לשחוט מן הסתם אלא דנישייליה אח"כ כדפרי' מכ"ש בעע"ג וראייתו של ר"ב אינ' ראייה כל עיקר. דבודאי הך סוגיא הכי ס"ל דאסור לשחוט לכתחילה אפי' ברואים אותו היכא דאין יודעים בו שהוא יודע ה"ש דהא ס"ל נמי דאי בודאי אין יודע ה"ש אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה אף ברואים אותו. אבל מאחר דק"ל בסוגיא דלקמן דאפי' בודאי אינו יודע אפ"ה כשר באחרים רואים אותו א"כ מן הסתם אפי' לכתחילה ישחוט ברואי' אותו וכן עיקר והשתא נהיגי בישראל שלא ישחוט אלא כשיודע ה"ש וישחוט ג"פ לפני החכם ויראה החכם שיוכל לאמן ידיו כראוי ויודע היטב ה"ש כפי הצורך כאשר נפר' לקמ' והמנהג באשכנז שמתחילין לשחוט בתרנגולים שקשה בהן השחיט' מפני חשש שמוטה וצריך אומנות ביותר וגם הן במצוי טפי משאר עופות ובתוך הג' רגילי' ליקח תרנגול אחד והמנהג נתפשט שאותן הג' תרנגולים ששוחט לפני החכם לוקח החכם בשכרו. וגם יש קצבה ושכר אל הרב במה שנותן לו אח"כ רשות לשחוט מנהג רע הוא בעיני כי נראה כאילו נוטל שכר על עדותיו שמעיד עליו וא"כ עדותו בטלה ומחמת זה באו כמה קלקולי' שנותנים רשות והסכמה לשחוט מחמת שכר פרנסתם וקצבתם אפי' אינו ראוי לכך לכן כל ירא שמים יתרחק מן הכיעור והדומה לו ולא יהנה מהן לא מן המעות ולא מן התרנגולים אלא יהנה לעניים ולהקדש:

דין דשחיטת עכו"ם נבלה הי' אפי' ישראל עע"ג ואפי' גר ותושב ואפי' עכו"ם קטן. ומומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק לו סכין ונותן לו מותר אפי' שחט בינו לבין עצמו ואפי' לא אכל ממנו והוא דידעי' ביה בודאי שיודע ה"ש אבל אי לא ידעי אפי' בדיעבד שחיטתו פסול' ואם לא בדקו לו סכין אפי' אחרים עע"ג אסור אפי' בדיעבד ואם הסכין בעין בודקין אותו ואם נמצאת יפה מותרת השחיט' בדיעבד אבל לכתחילה אסור ליתן לו לשחוט ע"מ לבדוק הסכין אחר השחיט' ואם נאבד הסכין אחר השחיטה שחיטתו אסורה ובארנו שאם לא בדקו לו סכין מתחילה ושחט ושעה או שתי' אחר השחיט' הראה סכין ואמר שבזה הסכין שחט ואותה הסכין נמצא יפה יש להחמיר שמא לא בזה הסכין שחט אלא אח"כ נזדמנ' לו ואם בדקו סכין מתחילה א"צ לבדוק לו אחר השחיטה ואפי' שחט ק' בהמות וכן בדיקת סימנים א"צ לבדוק אחריו ותלינן בודאי בעצמו בדק וכל שלא בדקו לו סכין אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן וביארנו דמומר לעביר' אח' שאינה שחיטה לא הוי מומר לשאר עבירות ומותר לשחוט כשיבדוק לו ישראל סכין חוץ ממומר לחלל שבת בפרהסיא או לע"א דאז הוי כעכו"ם גמור אפי' לא עבר רק פעם אחד ולא עשה תשובה. ומי שחזר לסורו מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו שחיטתו כשרה כישראל גמור וכן שחיטת המסור כשרה:

והאנוסה אשר נשארו בארצות ההמרה ולא מלטו צריך החכם לחקור עליהם אם נהגו דת ישראל בינם לבין עצמם ושלא היה להם להמלט במקום ישראל בלי פחד ואז הם כישראל ושחיטתו כשרה:

ציבור שעשו חרם שלא ישחוט זולת השוחט קבוע ועבר אחד ושחט שחיטתו פסולה וביארנו דמי שחשוד על שתיית סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יין נסך כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב ושחיטת כותי דינו כעכו"ם וצדוקי אם אחרים עומדים ע"ג שחיטתו כשרה. ואם הוא מומחה אפי' ביוצא ונכנס סגי אבל שחט בינו לבין עצמו אפי' אכל כזית בשר אסורה:

מתניתין שחיטת עכו"ם נבלה אפי' אחרים עע"ג פי' אפי' עכו"ם שאינו ע"א כגון גר תושב ואפי' עכו"ם קטן אפ"ה שחיטתו נבלה. פי' משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו אבל ממה שאמרה התורה וקרא לך ואכלת מזבחו ליכא למילף דהתם איירי אפי' בשחיטת ישראל מ"מ מאחר שאתה הולך לבתי החנות שלהם מעלה עליך הכתוב כאילו אכלת מזבחו כדאית' בע"ז ואמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודקין לו סכין ונותני' לו ומותר לאכול משחיטתו דלא שביק היתיר' ואכיל איסורא ואפי' שחט בינו לבין עצמו ואפי' לא אכל ממנו מ"מ חייש לפני עור וגו' וכת' הרשב"א דאפי' אם אינן יודעים אם יודע ה"ש מותר אבל המרדכי בשם ר"י כתב דאסור אפי' בדיעבד אם לא דידעינן בודאי שיודע כו' וכ"כ הר"ן ואפי' בדיעבד אסור. ואם הסכין בעין אז בודקים הסכין ואם נמצאת יפה מותרת השחיטה. וכתב הרשב"א בחידושיו היכא דשחט בינו לבין עצמו ולא בדקו לסכיניה אם ישנו לסכין בודקים אותו ואם נמצאת יפה מותרת השחיטה ואם נאבד הסכין אסור לאכול דמטרח לא טרח ושמא סכין פגומה היתה. אלא שיש לדקדק היכא דנמצא סכינו יפה אם צריכים לדעת בבירור שבסכין זה שנמצא בידו עכשיו שחט אם לאו וזה ודאי הוא שאם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו ב"ג בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו מימר אמרי בודאי בסכין זו שחט האחרות אבל אם כבר יש שעה שגמר לשחוט ואנו שואלין במה שחט והראה לנו סכינו ונמצא יפה לא נסמוך עליו כי שמא בסכין פגומה שחט ואח"כ נזדמנה לו זו שהיה בדוקה או דילמא חזקה דמעיקרא נמי בידו היה ואולי יש להכריע בלשו' זה כו' אלא שיש להחמיר בדבר עכ"ל ומ"מ לכתחיל' אין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו דחיישינן שמא לא יבדוק אחריו ויאכל איסור' כדאמר רב אשי להדיא דדוקא בדיעבד שרי לבדוק אחריו אבל לא לכתחילה ומומר לאכול נבילות לתיאבון פסק רשב"א אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן שהרי הוא חשוד על השבועה לגבי אותו דבר מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני כתב בה"ע דאם בדק סכין קודם ונתנו א"צ לבדוק אחר השחיטה וכן יראה להדיא מדברי הרשב"א וכתב דאפי' שחט ק' בהמות בבדיקה ראשונה די לו:

וכן הדין לענין בדיקת סימנים שלאחר שחיטה שכל השוחט כראוי הוא שוחט ובודק בסימנים כו' ור"י בשם הגאונים כתב שלכתחילה צריך לבודקו גם אחר השחיטה ע"כ אבל מפשיט' דברי הפוסקי' לא משמע הכי כתב הרשב"א שחט בינו לבין עצמו ולא ידענו באיזה סכין שחט ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואו' שביפה שחט נאמן ואפי' אם נמצא בשר שחוטה בידו אם יש טבחים מקולין ישראל נאמן לומר מן השחוטה לקחתי ואפי' אם יש בידו עוף שחוט שאינו נמכר במקולין אם יש אנשים מומחים עמו במדינה נאמן לומר ישראל מומחה שחט לי שאינו מניח היתר ואוכל איסור:

ומומר לעבירה אחרת שאינו שחיטה מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה:

ומ"מ בדיקת סכין בעי. כ"פ הרמב"ם ועיקר חוץ ממומר לאלילים או לחלל שבתות בפרהסי' דהוי מומר לכל התור' כולה ודינו כעכו"ם ומומר להכעיס פסק ר"י דדינו כעכו"ם ועיקר אפי' לא עבר רק פעם א' ולא עשה תשובה אז מכאן והלא' חשבינן ליה כעכו"ם כתב הרשב"א בתשובה מי שחזר לסורו מכח יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו ישראל גמור הוא ושחיטתו מותרת כו' עד וכן מסור אע"ג דתנן פ' השולח שאינו כשר לכתוב תפילין ומזוזות אפ"ה שחיטתו כשרה כו' עכ"ל:

כתב הר"יבש האנוסים אשר נשארו בארצות ההמרה כמה זמן ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים כבר לא יצאו מחזקת כשרות וצריכים חקירת חכם שיחקור אם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם ושאין בידם להמלט אל מקום שיוכל לעבוד ה' בלי פחד זה ואם הם בגדר זה ה"ה כישראלים גמורים וסומכין על שחיטתן כו' עכ"ל וכתבו האחרונים דה"ה מי שעבר על חרמת הציבור שעשו חרם שלא ישחוט אלא טבח הידוע ועבר ושחט ששחיטתו אסורה דדמי לחשוד לאותו דבר עד שיקבל תשובה:

ומ"מ נראה מי שהוא חשוד על הנסך יכול להעיד על היין כשנשבע עליו דאינו מושבע ועומד לפי שמקיל בסתם יינן שהוא מדרבנן:

בפרט האידנא בעו"ה שנפרץ גדר ישראל בכמה מקומות בסתם יינן ביודעים ואינן יודעי' עד שנעשה בעיני ההמון כהיתר:

והמונע מלשתותו יחשבו ליוהר' או לשטותו ומ"ה לא אמרינן דחשוד לשבוע' וכן הוריתי הלכה למעש' רק שיאיימו עליו היטב ויפרטו לו השבועה היטב שלא ימצא עילה ותרמית ושחיטת כותי האידנ' עשאו כעכו"ם גמורים ושחיט' צדוקי אם אחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואם הוא מומחה נראה אפי' בישראל יוצא ונכנס סגי אבל שחט בינו לבין עצמו אפי' אכל כזית בשר ממנה אין סומכין עליו דכל מצוה שאין הלכותיה כתובות בתורה אפי' החזיקו בה לא סמכינן עליהם כ"כ הרשב"א בת"ה:

דין ישראל ועכו"ם ששוחטים באחיזתן בסכין אחד שחיטתן כשרה:

ודין קצב שנשבע כמה פעמים שלא לצחק ועבר אפ"ה נאמן למכור בשר ואם נחשד ששם ידו דרך הושט לנתק הסירכות קודם שיבדוק הבודק פסול הוא עד שילבש שחורים ויתכסה ש שחורים כו'. פסק כתב הא"ז ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין אחד ושוחטים שחיטתן כשירה וכן הוא להדיא בתוספת ריש פ"ק דחולין ואף שהרשב"א כתב בת"ה שחיטתן פסולה ודייק ממתני' דבפ"ב לקמן שנים ששוחטין בסכין אחד א' לשם הרים ואחד לשם דבר כשר שחיטת' פסולה וה"ה בה"ג שהאחד הוא ישראל והשני עכו"ם דפסולה אומר אני דלא דמיא דהתם מחשבת השוחט פסולה. אבל הכא בסתם עכו"ם או מומר לא אמרינן שחשבו לדבר אחד אלא שהם לאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש א' בר שחיטה זולתו דיו בזה וכשר ותדע שהרי לקמן בפ"ב מוקי מתני' דשנים ששוחטין בסכין אחד א' לשם הרים כו' דאיירי בישראל מומר וסתם מומר קאמר משמע אפי' מומר גמור ואפ"ה אי לאו דהוה שחיט לשם הרים הוי שחיטתן כשרה מאחר שהשני הוא בר שחיטה. אף שהתוס' בפירקי' גבי השוחט בשבת כו' כתבו דמהא דייקי דמומר בפעם א' לא הוי מומר לפסול השחיטה אי לא שחיט לשם הרים כו' לא נ"ל כלל חדא דסתם מומר קאמר אפי' מומר מזמן ארוך ואף התוספו' מוכרחים לדייק כך דאלת"ה נוקי במומר לדבר א' חוץ מע"א וחילול שבת דשחיטתה כשרה לכ"ע אי לא שחיט לשם הרים ומנ"ל להביא ראייה מהך סוגיא דיש לחלק בין מומר בחדא זימנא לשאר מומר אלא מדקאמר סתמ' ישראל מומר משמע מומר ממש היה נמי דנידוק מיניה דסתם מומר משמע מומר גמור בשכבר ועו' גופא דמילתא פריכ' בעיני לחלק בין מומר בחדא זימנא למומר בשכבר מאחר שהמיר דינו כעכו"ם בכל מילי אפי' בחדא זימנא כל זמן שלא חזר בתשובה. ואינו דומה לשוחט בשב' דשחיטתו כשרה אפילו במזיד דשאני התם דקמי השחיט' לא הוי מומר אלא שעת' נעשה מומר ואי שחיט זימנא אחריתי שחיטתו פסולה וא"כ מתניתין דלקמן דשנים ששוחטין בסכין אחד כו' דמוקי לה בישראל מומר ומשמע דאי לא שחט לשם הרים דכשרה היינו משום דנעשית שחיטה ע"י שניהם דכשרה כדברי התוספתא ועיקר ואפשר שהרשב"א לא ראה התוספתא גם מהרי"ה כתב במומר לנסך יין או לחלל שבת פעמים ושלש אסו' לאכול משחיטתו מיהו אותה שחיטה שנעשה בה מומר אינה אסורה ומה שישחוט אח"כ אין ראייה ברורה להתיר ואע"ג שלא עבר ע"א אלא פעם אחת והיינו ממש כדברי. כתב הרשב"א שנשאל על קצב שנשבע כמה פעמים שלא לצחוק ועבר אם הוא נאמן למכור בשר. ועוד שאינו בחזקת כשרות ששמעו עליו ששם ידו דרך הושט כדי שיבדוק הבהמה קודם שיבדוק הבודק והשיב אפי' עבר על השבועה במזיד נאמן דמומר לדבר אח' אינו מומ' לכל התורה חוץ מע"א ומחלל שבת בפרהסיא ועוד שזה אינו עובר אלא לתיאבון ואפי' באותו דבר עצמו נאמן וכדרבאפ"ק דחולין אבל לענין החשד ששם ידו דרך הושט זה ודאי פסול הו' כל שנחשד להאכיל טריפות ולהסיר סירכות ואין לו תקנה עד שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבידה בדבר חשוב כו' עכ"ל:

דין טבח שהכניס ידו ואמר טריפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפשא ובדקוה ואין בה טריפות אז הבשר כשר. וטבח שעשה סי' בראש הכבש השחוט שיהיה נראה שהוא טריפה והיה אומר שהוא טריפה. ואח"כ אמר שהוא כשר ונתן אמתל' שלא אמר טריפה אלא שלא יקחו אותו בשר וישאר לו ליקח ממנו. אין ראוי להכשיר לא הבשר ולא השוחט. ואם בעל הבהמה בעצמו עשה כן מותרת הבהמה. ובארנו דאין ראוי לבר ישראל לבדוק בהמה שלו:

פסק כתב הריב"ש שנשאל על טבח שהכניס ידו ואמר טריפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפשא ונמצא שהטבח לא נגע בריאה ופתחו הטרפש' ובדקוהו ואין בה טריפו' והשיב להכשיר אותה ונראה דוק' בה"ג דאיכא הוכחה שבטעות היו הדברים ראשונים הא ל"ה לאו כל כמיני' להכשיר מה שהטריף כבר אם לא באמתל' ישרה שניכרי' דברי אמת ומצאתי בשם הרשב"ץ טבח שעשה סי' בראש הכבש השחוט שיהי' נראה שהוא טריפה והיה אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר היה ולא עשה כן אלא כדי שלא יקחו אותה וישאר לו ליקח ממנו בשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן כההי' דאשה שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים ע"כ:

ונראה שאינו מן הראוי להכשיר לא הכבש ולא השוחט דלא אמרינן דמהני אמתלא אלא באמתלא הראוי והגון אבל אמתלא כהאי אינו ראוי לשום בר ישראל כשר דעל כל פני' לא טוב עשה בעמו חדא שהיה מצער בעל הבהמה בהפסדו וכבר אמרו חכמים לא תגנוב ע"מ למיקט הוי איסורא וה"ה להזיק כה"ג ועוד אמאי לא יקנו אחרים בדמיהם הלא כל הקודם לקנות ומוסיף בדמים זכה וא"כ לפי אמתלאתו לא עשה כראוי ולא מהימן א"ל שהטבח עשה רושם בבהמה שלו כדי שלא יקפצו עליו קופצי' ואל יפצרו בו ולא בע"א:

שאלה טבח העיר שהיה מוכר בשר ממה שהי' שוחט ובדק לעצמו ואח"כ מצא הקונ' בחצי הפנים סירכ' גדולה בצלעו' והרא' לטבח ואמור מה מכרת לי הלא טריפה היא שהרי סירכ' גדולה כמלא יד נמצ' בצלעות והשיב הטבח שבודאי בשעת שהיה קוצב הבש' על העלי היה ג"כ בשר טריפ' לפניו למכור לכותים ובודאי שהשטן היה מרקד לפניו שנחלף צד אחת של טריפה בכשרה ומה שהיה ראוי ליתן אל הכותי נתן אל הישראל והכשר נתן אל הכותי ונשבע על ככה שלא במרד ובמעל עשה כאילו וכדומה לו אי ראוי ומוחזק עוד למלאכתו הראשונה אי לא:

תשובה אף שאינו כשר בעיני שאדם אחד יבדוק לעצמו מפני החשד וגם אין אדם רואה חובה לעצמו בפרט בענין הבדיקה שתלוי כמה פעמים באומד הדעת ובעיון הלב וגם אמרו חכמי' על זה וכיוצ' בו הרחק מן הכיעור והדומה לו כאשר נאריך אי"ה בזה בפרק אילו טריפות מ"מ יראה דאין לפוסלו כלל והארכתי בפ' גיד הנשה סי' י"ז:

דין עד אחד העיד על השוחט ששחט שלא כהוגן וזה מכחישו אינו נאמן לפוסלו. ואפילו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן והלאה. אבל מה ששחט עכשיו אסור לכל העולם. וביארנו דיש לב"ד לחקור על השוחט אם הוא אדם כשר ופרקו נאה. ואם לא היה פרקו נאה יש להרחיקו אבל אין לקפח מחייתו תוך זמנו:

פסק על אשר שאלת על אחד שהעיד על השוחט ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אשיב לך הנלע"ד שדבר פשוט שאין ע"א נאמן בהכחשה ואין לפסול השוחט מעדותו של אותו העד כדפריך תלמודא בפרק האומר בקדושין ותסבר' ע"א בהכחש' מי מהימן ולא עוד אלא אלמלא הטעם דאפרושי מאיסור' היה לו ללקות לאותו העד הוציאו שם רע על אותו שוחט משום לא יקום ע"א באיש כמ"ש הסמ"ג אההיא דטובי' חטא זיגוד מנגיד כו' והלכה רווחת בישראל שאין ע"א נאמן בהכחשה כלל והאריך כו' ואשר שאלת אם מותר העד לאכול משחיטתו מכאן ולהבא או נדמהו להא דנטמאו טהרותיו כו' לענ"ד נ"ל דל"ד דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין או נטמאו הטהרות או נתפגלו הזבחים חל עליהם שם האסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשיה חתיכא דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפי' אם יהיה אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי אותו העד מ"מ אין מוחלט לפסול עולמ' ובשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו לעשות חזר לכשרותו ונמצא דלא שויא חתיכ' דאיסור' בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט מכאן ולהבא אם להרע או להיטיב. ונחזור לענין ראשון דאף כי לפי הנלע"ד אין לפסול השוחט מעדותו של זה מ"מ יש לדונו לפי מה שהוא אדם כמ"ש הפוסקים על כיוצ' בזה עכ"ל מהרי"ק ויפה כתב שאין לפסול השוחט גם יפה כתב שיש ליתן לב על השוחט ולבדוק על מעשיו אם פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בנערותו אבל אם יצא עליו כבר שם רע והעד הוא בר סמכא ואיש מהימן ראוי להחמיר ולהרחיק עצמו ממנו מ"מ אין יכולין לפסלו ולקפח מחייתו בתוך זמנו כאשר אכתוב בתשובה פרק גיד הנשה סי' י"ז אבל במה שמשמע מדברי מהרי"ק באותה תשובה דאפילו מה ששחט עכשיו מותר ל"נ לי כלל דמהרי"ק לטעמי' אזיל דס"ל בכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין בדברי אחד המכחיש כלום ואפילו העד הראשון בא להוצי' מחזקתו אבל אני כתבתי בפ' האשה רבה ס"ה כדברי הרי"טבא ודוק' גבי עדות אשה אמרינן שהוא כשנים אבל גבי שאר איסורים הרי הוא חד לגבי חד והוי הכחשה וא"כ מה ששחט עכשיו אסור דאוקמינן חד לגבי חד ובהמה בחיי' בחזקת איסור כו' ואם מוכחשים בעניין בדיקת הריאה אכתוב לקמן בסי' כ"א:

דין ליבן סכין ושחט בה שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד. וכן היכא שנכוה הושט או ניקב אפילו כנגד מה שנשחט כבר מאחר שהוא קודם גמר שחיטה אסור:

אמר רבי זירא ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה שחידודה קודם לליבונה ודעת הרי"ף והרמב"ם ששחיטתו פסולה וטעמייהו משום דפסקינן לקמן דצריך סכין של שחיטה בדיקה אתלת רוחי והיינו משום דלא אמרינן בית השחיטה מרווח רווח ומאן דלא בעי בדיקה אתלת רוחי מסיק דסבר כר"ז ומאחר דלא ק"ל כאותו מ"ד ממילא אידחי הא דרבי זירא ויש רוצים לחלק בין ליבון דהכא שידע שהי' מלובנת ויכול לכוין שלא יטה לצדדין אבל היכא דלא ידע כגון שלא בדק מפגימה אתלת רוחי א"כ אינו מכוין שלא יטה לצדדין ומ"ה צריך בדיקה והראב"ד מחלק משו' דר"ז לא אמר אלא שכשירה בדיעבד אבל לכתחיל' צריך בדיקה וכ"ז ל"נ מדאמר לקמן למאן דל"צ בדיקה מי לא א"ר זיר' כו' משמע דמדמי הא לדר"ז ממש ואין לחלק בין דיעבד לכתחילה דא"כ מאי מייתי מדר"ז אלא משום דס"ל לתלמודא דאין תלוי הדבר בהטיית הסכין אלא אי אמרינן בה"ש מרווח רווח שרי אפילו לכתחיל' ואי לא פסיל אפילו בדיעבד ומאחר דלא ק"ל הכי אלא צריך בדיקה אתלת רוחי אם כן אפילו בדיעבד בין ידע בין לא ידע בין סכין מלובנת בין סכין פגומה לעולם שחיטתו פסולה. וכ"ד הרשב"א שהוא בתראי נגד כל המתירין. וכתב שמסתבר כדברי הראשונים והאריך וסיים דבשל תורה הלך אח' המחמיר ואפילו בדיעבד אין עושין בה מעשה להקל וכן עיקר ושמעינן מהאי סוגי' שאם נכוה הושט או ניקב אפילו כנגד מה שנשחט כבר והי' פתוח מאחר שהו' קודם גמר שחיטה שנאסר בכך שהרי כאן היה טריפ' אי לאו שחידודה קודם לליבונה כך העלו בתו' והר"ן אחריהם.

דין סכין חדש של אלילים שחתך בה עצים לאלילים. או סכין של אלילים שליבנה באור. מותר לשחוט בה בהמה בריאה. וכן מותר לחתוך בה בשר דקיימא לקורבנא, דמקלקל הוא. אבל אם שחט בה מסוכנת או חתך בה בשר כדרך לחתכו אסור אפי' בדיעבד עד שיוליך הנאה לים המלח. והיינו שכר הסכין לשחיטה ושכר המחתכו ובארנו דסכין של שחיטה א"צ טבילה:

אמר רב נחמן סכין של אלילים פירש כגון סכין חדשה אלא שפסק בה גווזא לאלילים פירש חתך בה עצים לאלילים א"כ בישנה שליבנה באור בדליכא בה שמנונית טריפה מותר לשחוט בה בהמה בריאה דמקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא. אמר רבא וזימנין דאסו' בשחיט' כגון מסוכנת ומותר בחתיכ' באטמא דקיימ' לקורבנ' כתב הרא"ש והא דקאמר אסור אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אינו נאסר דהא לא נעשה כל הבשר באיסור אלא חיתוך בעלמא הוא דעביד ביה ומ"ה פריך תלמודא ות"ל משום שמנונית טריפה אבל אי הוה אסור כולו במחתך בשר לא הוה פריך תלמודא ותיפוק ליה משום טריפה וא"ת דפריך אהא דמותר לשחוט בהמה מ"מ לא הוה פריך מידי דדילמ' לא קאמר מותר אלא דאינו נאסר כולו משום אלילי' אבל לעולם צריך לקלוף מקום החתוך משו' שמנונית טריפ' ובמסוכנת צ"ע אם נאסר בסכין של אלילים שעיקר הנאה נעשה ונגמר ע"י הנאת אלילים שהרי אם לא היה שוחטה היתה מתה ובסוף נטה אף בזו להיתר ולא הבנתי דבריו דמה ראייה הביא מהא דפריך ות"ל משום שמנוני' טריפה דילמ' שפיר פריך מהא דמותר לשחוט דמשמע לכתחילה שרי וזה לא יתכן מאחר שנאסר החתך ואין ראוי לכתחילה לשחוט על סמך שיקלפנו כמ"ש הרא"ש גופיה לקמן בסכין של עכו"ם ואף שתאמר שהרא"ש היה סבור שהמקשן לא היה יכול להקשות דשמא מותר לכתחילה על סמך שיקלפנו. דא"כ לעולם האי קושי' לפנינו ממ"נ מאי פריך תלמוד' ותיפוק ליה משום שמנוני' טריפה דאי על הא דמותר לשחוט פריך דילמ' אין ה"נ דבעי קליפה דמותר לשחוט לכתחילה על סמך שיקלפנו ואי על הא דאסור לחתוך פריך דילמא הא קמ"ל דאסור לכתחילה משום אלילים אבל משום שמנונית היה שרי על דעת שיקלפנו אלא בודאי משום איסור שמנוני' נמי אסור לכתחיל' וא"כ כשל עוזר ונפל עזור ולפי הסבר' יראה דמסוכנ' אסורה לגמרי שהרי עיקר הנאה וגמרה נעשה ע"י איסור הנאת אלילים ולפי זה נראה בעיני דה"ה לחתוך בה בשר כי דוחק לחלק ביניהן מן הסתם ועכ"נ דעת המחוור מ"ש הרשב"א בת"ה שלעולם אסורה השחיטה במסוכנת והחיתוך בבשר אפי' בדיעבד עד שיוליך הנאה לים המלח דק"ל כר"א אפה בו את הפת יוליך הנא' לים המלח והולכת הנא' היינו מה ששוה הבשר מחותך יותר ממה שהיה קודם לכן והיינו שכר המחתכו וכן גבי שחיטה כדי שכר סכין לשחוט בה ועיקר כתב המרדכי שיש ללמוד מסוגי' זו שאומר ואף גבי ישנה וכגון שליבנה באור שסכין של שחיטה לא בעי טבילה מדלא קאמ' כגון שליבנ' ומטבילה כדאמרי' סוף אלילים מגעילן ומטבילן והן טהורים ועוד דכלי סעודה כתובים בפרשה וסכין של שחיטה לא כלי סעודה הוא דהא אפי' צונן אסור לחתוך בו אם לא בהדחה ע"כ ובתשב"ץ מצריך טבילה ע"כ יש מחמירין להטבילן עם שאר כלים. ול"נ דלא בעי טבילה דדוקא כלים בעי טביל' אבל סכין של שחיט' לא דין כלי עליו דלכ"ע לא בעינן כלי בשחיט' חולין ומותר לשחוט בקרומית של קנה אפי' אינו מתוקן ומשופ' כמו כלי:

דין השוחט בסכין של כותים וידוע שהוא בן יומו צריך לקלוף בית השחיטה אבל לכתחילה לא ישחוט על סמך שיקלפנו ובסת' סכינים של כותים לא ישחוט לכתחילה אבל יכול לשחוט על דעת שיקלפנו וסכין שישחט בה טריפה סגי בהדח' בצונן לענין שישחוט בו פעם אחרת ואי איכא בלית' דפרסא למכפריה א"צ הדחה ואם שחט בלא הדחת סכין ובלא בלית' דפרסא צריך לקלוף בה"ש וסכין של כותים שחותכין בו איסור תמיד אינו רשאי לחתוך בו צונן א"ל בנעיצה בקרקע קשה י' פעמים וכן מי ששחט בהמות הרבה ונמצאו טריפות בבדיקה אסור לשחוט יותר א"ל בנעיצה י' פעמים וסכין ששחטו בו כשרות אסור לחתך בו רותח א"ל בהגעלה אבל לשחוט בו פעם אחרת אינו צריך אפילו הדחה וקינוח:

איתמר השוחט בסכין של כותי' ומיירי בידוע שהוא בן יומו אבל מן הסת' אם שחט לא בעי קליפה ולא בעי הדחה אם הסכין נקייה דסתם כלים ש"ג אינן ב"י אא"כ אינה נקייה ובה פליגי רב אומר קולף רבה בב"ח אומר מדיח לימא בהא קא מיפלגי מר סבר בית השחיטה רותח ומ"ס בה"ש צונן לא דכ"ע סברי רותח מ"ד קולף שפיר ומ"ד מדיח איידי דטרידי סימנים לאפוקי דמא לא בלעי והלכה כרב לחומר' דגדול מרבה כדמוכח בריש סנהדרין ומהר"י קארו כתב (בסי"י) מאחר שהרי"ף והרמב"ם פסקו להקל הכי נקיטנן והיינו לפי סברתו שעשה פשרה בינו לבין עצמו כל היכ' שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקים הולכים אחר הרוב ומי כהחכם יודע פשר דבר כי לא ידעתי מאין לו סוד ההוא לפסוק בלא סבר' וראייה להקל ובפרט בנדון זה שר"ח עומ' נגדם שכל דבריו דברי קבלה וגם רש"י עמוד העולם ומן האחרונים הרא"ש והרשב"א ועוד הלא דברי המחמירים כותבים דבריהם בראייה מאחר שרב הוא גדול מרבה אז מסתבר לפסוק כדברי הגדול וכן השיטה מקבלת הגאונים עד אביי ורבא ובפרט לחומרא וגם הרי"ף בעצמו כתב בסוף דבריו ויש פוסקי' כרב לחומרא וע"כ אני אומר עליו פשרה כזו וכיוצא בזו חוזרת כי אין בה קניין ולכתחילה לא ישחוט על דעת שיקלפנו דשמא משתלי ולא יקלוף ובסתם סכין נהי דלכתחילה לא שרינן בו לשחוט כמו שנמצא כתוב בשם מהר"ם אבל על דעת שיקלוף בה"ש שרי דהא אפי' לא יקלוף ליכא ביה איסורא ודומה לזה שכתבנו לעיל סי' ה' ומסיק איכא דאמרי דכ"ע בה"ש צונן מ"ד מדיח שפיר ומ"ד קולף אגב דוחק' דסכינה בלע ולא אמרינן הכי אלא לענין בה"ש שהו' חם במקצת אע"פ שסבר בה"ש צונן היינו שאינו רותח גמור. ומ"ה אי חתך בסכין טריפה שהוא ב"י בשר צונן לא בעי קליפה אלא הדחה במקום החתך וכן לעניין בשר בחלב צונן חוץ מצנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאוכלן בכותח משום חורפ' דצנון כ"כ התוס' והרא"ש:

וסכין ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א מדיח את הסכין בחמין פירש הגעלה וחד אמר בצונן והלכתא בצונן לפי שלא בלע מבה"ש מידי אלא מה שנדבק בסכין ודוקא גבי סכין של היתירא הוא דאמרינן הכי אבל בסכין של עכו"ם פסקינן קולף לפי שהבשר רך לבלוע על ידו משא"כ בסכין שהוא קשה שיבלע מבה"ש אפילו הוא רותח אינו רותח כ"כ שיבלע בסכין כ"נ לפרש לפי סברת התוס' דס"ל דבה"ש רותח שהרי אפי' בסכין (ששחט בה כשר' ועיין בסמ"ג) פסקו שאסור לחתוך בה רותח בלא הגעלה כר"נ אמר שמואל לקמן בפ' כ"ה וכ"פ הסמ"ג וכל האחרונים אבל רש"י פי' דמ"ד דסגי בצונן משום דס"ל בה"ש צונן וכ"פ הלכתא א"כ הא דלקמן שאסור לחתוך בה רותח היינו בלא הדחה אבל בהדחה לחוד סגי כמו שכתב הר"ן לפי שיטת רש"י או אפשר דרש"י לא ס"ל הא דר"נ אמר שמואל אבל אינו נראה עיקר אלא כמ"ש התו' והאחרוני' שאסור לחתוך בה רותח א"ל בהגעלה ודברי הרא"ש לכאורה מגומגם שכתב כדברי רש"י דפסקינן כמ"ד בצונן משום דק"ל בה"ש צונן גבי סכין דהיתירא שלא בלע מבה"ש וכת' אח"כ נמי כדברי התו' דסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח דמשמע שלא מהני הדחה. אכן לקמן בפ' כ"ה כתב הרא"ש על הא דסכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח דלמ"ד בה"ש רותח היינו אסור א"ל בהגעלה ולמ"ד בה"ש צונן סגי בהדחת הסכין ולא חש אדקדוק התו' ומסקינן אי איתא בליתא דפרסא ל"צ הדחה אלא מכפרה בה ודיו והא דאמרי' בסוף אלילי' אפי' לחתוך בה צונן צריך נעיצה י' פעמים בקרקע קשה היינו בסכין של כותי' שחותכין בה איסור תמיד ונדבק בה שמנונית ואינו יוצא בלא נעיצה י' פעמי' כל נעיצה בפני עצמה אבל (סכין) ששחט בה טרפה באקראי בעלמא ואין רגילין לשחוט בו טריפות מ"ה לא בעי נעיצה וסכין טריפה דהכ' היינו לשחוט בה אבל לחתוך בה רותח אפי' לא שחט בה טריפה אלא ששוחט בה אסור לחתוך בה רותח משום איסור דם ולא מועיל אלא הגעלה ובקצת הגהות מהרי"ח נמצא כתוב דבבליתא דפרסי סגי אפי' לחתוך בה רותח וקשה דבהדיא מסקינן בפ' כ"ה אר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ולחתוך בה צונן אמרי לה בעי הדחה וא"ל לא בעי הדחה אלמא דאפי' בצונן בעי הדחה א"כ ברותח בעי הגעלה ואפשר דס"ל כמ"ד בה"ש צונן וכמו שפירש"י לקמן ואסור לחתוך בה רותח דלקמן היינו בלא הדחה וגבי צונן דקאמר א"ל בעי הדחה אצונן קאי ולא אסכין או אפשר דלא ס"ל כשמואל כמ"ש בסה"ת וכדאיתא בהגהות א"ז בפ' כ"ה אכן הוא נגד כל המחברים ובקצת נוסחי מצאתי במקום רותח הוגה בשר ואיירי בצונן או נראה ליישבו דאיירי בסכין ששחט בה באקראי ודברי הגמ' בפרק כ"ה דאסור לחתוך בה רותח היינו בסכין שרגילי' לשחוט בה תדיר וכן מחלקים התו' בין תדיר לאינו תדיר ומ"מ לא נהירא דלישנא סכין ששחט בה משמע אפילו באקראי מדלא אמר סכין ששוחטין בה וכן הא דאמרי' שם קערה שמלח בה בשר כו' ג"כ הוא אפי' בחד זימנא ודוקא סכין ששחט בה טריפה יש לחלק בין תדיר לאינו תדיר דסגי בליתא דפרסי למישחט ביה זימנא אחריתי משום דבלא"ה איכא הרבה דם בבה"ש וקשה לבלוע. וכתב הרא"ש והאידנא נהיגי הטבחים לקנח הסכין יפה בשער הבהמה בין שחיטה לשחיטה ע"כ. ואני אומר על הטבחים שלא תפסו מנהג אבותיהם בידיהם ומקנחים אותו עראי אבל לא יפה כראוי והטור (בסימן י') כתב ואם לא קנח הסכין או לא הדיח ידיח בית השחיטה ותימא בעיני מנין לו זה ונראה מכח סברא שצריך קליפה וכ"כ בסה"ת וכ"ש הוא דהא אפי' סכין של כותי' שמקונח יפה אלא שאיסור בלוע בו אמרינן דבלע ע"י שחיטה כ"ש שמנונית טריפה שנדבק בו ואינו מקונח דבעי קליפה גם כתב הטור ואם רגיל לשחוט בה טריפות תדיר צריך נעיצה י' פעמי' בקרקע קשה ולא אוכל להבין דעתו מי הוא שרגיל לשחוט טריפות בסכין כי איך ידע מקודם שיטריף וגם אינו בנמצא שמייחד אדם סכין לשחיטת טריפה אלא נרא' דאיירי כגון ששחט הרבה בהמות ונמצא כמה בהמות מהן טריפות בבדיקה דשוב לא ישחוט בו אלא ינעוץ י"פ בקרקע קשה ואף אם תאמ' שהטו' לא כיון לזה מ"מ ראוי להורות כן מאחר שכבר נשחטו בו כמה טריפות ינעוץ י"פ בקרקע קשה או ידיחנו היטב וישחיזנו אח"כ במשחזת דסגי כמו זה קודם שיתחיל לשחוט בהמות אחרות וכן יעשה בכל פעם בעת הבציר בין בית לבית. וסכין ששחט בה כשרה ולא טריפה ובא לשחוט בה פעם אחר' לא בעי הסכין לא הדח' ולא קנוח ואף שמדברי התו' יראה דבעי הדחה בצונן או בלית' דפרסי שכתבו בד"ה סכין טריפה משמע דסכין כשירה לכ"ע סגי בצונן והיינו לשחוט בה פעם אחרת כו' וכן בפסקי התוספות להדיא ולפ"ז מה שאמרינן בסוגי' סכין טריפה כו' לאו דוקא קאמר למ"ד הדחה בצונן ה"ה סכין ששחט בה כשרה אלא רבותא קמ"ל דאף בסכין טריפה סגי בצונן ולא בעי הדחה בחמין מ"מ נראה בעיני דמגוף התו' לא דייקא דה"ק בסכין טריפה הוא דפליגי הא בסכין כשרה לכ"ע ר"ל אפי' מאן דסבר הדחה בחמין מודה דבכשרה סגי בצונן אבל לעולם לפי מה דק"ל הלכתא בצונן אפילו בסכין טריפה א"כ בסכין כשרה לא בעי מידי לשחוט בהמה אחרת דבלא"ה איכא דם הרבה בבית השחיטה כמו שחילקו התו' וכ"כ מהרי"ח להדיא וכן עיקר.

דין הטבח צריך שיהא לו ג' סכינים א' ששוחט בה וא' שמחתך בה חלבים למכור בשוק וא' שמחתך בה בשר. והמנקר בשר א"צ ב' סכינים ונהגו שהמנקר נותן בגדו על יריכו וכל שעה שנוגע בחלב מקנחו בבגד:

אמר ר"י אמר רב הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים. דחיישינן שמא יחתוך בה חלבים ואח"כ בשר בלא קנוח. אבל עכשיו שיש לו ב' סכינים אית ליה היכירא ועושה בהן סימן שלא יחליף ופירש רש"י סכין שמחתך חלבים למכור בשוק ולפ"ז סכין שמנקרין בו החלב שאינו חותך להדיא בחלב לא קפדינן והרא"ש כתב והאידנא דלא נהיגי טבחי למיעבד תרי סכיני צריך להדיח ולשפשף הבשר יפה ואפי' לצלי שלא ישאר לחלוחית החלב דבוק בו ע"כ ונראה דזה מהני אפי' בחתך חלב ממש למכור בשוק ואח"כ חתך בו בשר דסגי בהדחה ולא אמרי' אגב דוחקא דסכינא בלע אלא גבי בה"ש דאפי' מאן דס"ל בה"ש צונן. מ"מ רותח קצת לאפוקי צונן לא מהני דוחקא דסכינא כדפרי' לעיל. ולפי סברת הרא"ש צריך להזהר בהדחת בשר של אחוריים המנוקר לשפשף היטב יותר משאר בשר ולא נזהרו בזה. והעיקר כמ"ש הר"ן וז"ל ויש שלמדו מכאן שהמנקר בשר צריך ב' סכיני' א' לחתוך בו בשר והאחד לחתוך בו חלב ואין נראה דא"כ אין לדבר סוף שאותו של בשר כיון שהתחיל לחתוך במקום החלב אסור מיד אלא ודאי לא צריך והכא שאני שהוא חותך חלב גמור סמוך לשחיטה שהוא חם. אבל נהנו שהמנקר נותן בגדו על ירכו וכל שעה שנוגע בחלב מקנחו בבגד ע"כ וכן נהגו המדקדקים והא דבעי סכין בפני עצמו לשחיטה פירש"י שלא יחתוך בו ד"א ותפגם ופעמים שיבא לידי איסור שישחוט בלא בדיקה וכתב הר"ן והקשו עליו דהא ודאי כל ששוחט צריך לבדוק ואין לו לסמוך בשחיטה זו בבדיקת סכין שבדק בשחיטה אחרת שהרי עשוי לפגום לעצמו וכיון שכן למה הוא צריך ליחד סכין אם בדק ומצא כשר מוטב ואם לא הרי היא אסורה לכך פירשו והיינו טעמא דבעינן שלא יחתוך בשר בסכין ששחט בה משום דם שעל פניו וכן נמי בעי' שתהא סכין מיוחד לחתוך בו חלבים מפני שמנונית שעל הסכין דאע"ג דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי וכי מלח ליה לבשר ודאי מדיחו דהא ק"ל בפ' כ"ה מדיח ומוליח ומדיח הא אמרינן היינו היכא דלא חלליה בי טבחא אבל חלליה בי טבחא לא צריך והכי נמי זימנין דבתר דחלליה טבחא מחתך בה בשר ואיכא משום דם או משום חלב ע"כ דבריו והנה יראה מדבריו דלא מכשירין היכא דלא בדק הסכין ושיבר בה עצמות או נאבד אלא היכא דבדק קודם שחיטה אבל לא בדק אף קודם שחיטה בודאי אסורה וכן יראה מדבריו לקמן גבי שיבר עצמות כו' שלא הכשיר כלל אלא בבדק קודם שחיטה אבל לפי דעת הרא"ש והמרדכי דס"ל שאם הניחו בדוק במקום מוצנע ושחט בה ואחר כך שיבר בה עצמות או נאבד הסכין דכשרה ולא פסלינן השחיטה בסכין שאינו בדוק אלא בסכין סתם ולא בסכין בדוק אפי' מונח שם כמה ימים אוקמי' סתמא אחזקתה שלא נפגמה א"כ שפיר פירש"י דלא יחתוך בו ד"א שלא יבא לידי תקלה וישחוט בו ויבא להתיר השחיטה בלי בדיקה בנאבד או בשיבר עצמות ואין זה נכון דשמא נפגם אפי' אם אמר שלא נשתמש בדבר קשה שמא לא היה רמיא אדעתי' מאחר שדעתו היה להשתמש בו תשמישי אחרים:

ועוד אמר ר"י אמר רב הטבח צריך שיהיה לו שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים וזה לא נאמר אלא בימים הראשוני' שדרך הטבח היה להדיח הבשר קודם שנמכרו כדאמרי' הא דחלליה בי טבחא כו' והאידנא אין דרך הטבח להדיח הבשר אלא כל אחד מדיח הבשר שקנה גם לא ראיתי להדיח החלבים:

(דין אין פורשין הכסלים בעודן חמין על הבשר והיינו לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה:) אמר אמימר לא ליסחוף אינש כפלא עילוי בישרא פי' לפרוש הכסלים בעודן חם על הבשר לנוי בעלמא דחיישינן שמא איידי דממשמש ידא באותו קרום שתחת חלב הכסלים שהוא דק וקליש יהיה נפחת ויזוב לתוך הבשר וכתב הר"ן שיראה מדעת רש"י אפילו בדיעבד אסור ומיהו בקליפה סגי והרמב"ם כתב שאינו אסור אלא לכתחילה כו' ואני אומר דאף לרש"י אינו אוסר אלא לכתחילה ומ"ש לפי שהחלב מתחמם וזב על הבשר מה בכך אינו אלא חששא רחוקה וגם איכא ספק ספיקא שמא יזוב שמא לא יזוב ואת"ל יזוב שמא לא נפחת קרמא ולא יבא כלל על הבשר:

דין שהת"ח צריך שידע ג' דברים כתב שחיטה ומילה וקשר של תפילין וביארנו באיזה אופן צריך שידען ולמה. גם ברכת חתנים ועשיית ציצית בקישורין ובכריכותן:

אמר ר"י אמר רב ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב פירש"י כתב לכתוב שידע לחתום שמו. ופשיטא שיכול לחתום אלא שיכול לכתוב שו"ת ופס"ד ואף אגרת שלומי' בצחות לשון נאה לת"ח. שחיטה לאמן את ידיו שמא יזמן במקום שאין מצויין שוחטים. ומילה נמי כה"ג שאם יבוא במקום שאין שם מוהל שלא תדחה המצוה מזמנו. רב חנינא בר שלמי' משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין אומר אני לא מבעיא (יש כאן חסרון עיין בתוספת פ"ק דחולין דף ט' בד"ה ואידך הני כו') קשר שעושין בתפילין של ראש שעשוי כדל"ת להשלים שם של שד"י עם היו"ד קטנה שעושין ברצועה של יד כפי אשר קבלנו מאבותינו עד עתה וברכת חתנים ועשיית ציצית בקישורין בכריכותן כפי אשר קבלנו מאבותינו עד עתה כאשר כתבתי בריש יבמות:

דין דכל טבח צריך שידע ה"ש דהיינו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקר ולכתחילה צריך שידע דקרוקן אבל בדיעבד אפילו אינו יודע אלא פשטן סגי וצריך לידע אם שהיות מצטרפות. וגם צריך לידע בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא ולכתחילה, צריך ג"כ לידע ענין כסוי הדם ואם אינו יודע הלכות כו' אפי' שואלין לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט שפיר אין לסמוך עליו ואפי' אמר ברי לי ששחטתי יפה. אמר ר"י אמר שמואל כל טבח שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו ואלו הן. שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקר. וכתב המרדכי בשם ר"א ממיץ שכתב בספר יריאים היינו שאינו יודע אפילו פשוטן של ה"ש אבל אם הוא יודע פשוטן אלא שאינו יודע דקדוקן שחיטתו כשרה דהא כמה חכמים מסתפקי להו כמה מילתי' בהלכות הלכך א"צ שידע דקדוקן אך שידע לתת לב בשינוי ולשאול על ספקו ע"כ וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה אינו ראוי שישחוט עד שידע דקדוקן לפי מסקנא פסק ההלכה ומ"מ כתב מהרי"ח וז"ל מאחר שאינו מזכיר אלא שהייה כו' ונראה לר"ת אפי' אם אינו יודע אלא אילו שרגילין לבא לידו א"צ יותר שהרי אם יסתפק בהן יודע לשאול. ואם לא ימצא שום אדם שישאול ממנו אז יחמיר דבזה בקי אפי' ע"ה דספיקא דאוריי' לחומרא ואו' ר"י כמו שצריך לידע שהייה כך צריך לידע הא דמספקא לן לקמן אי שהיות מצטרפות ועומד בתיקו ורגיל הוא לבא לידי השוחט ועוד נראה שצריך לידע בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא שלא ישחוט בסכין פגומה ע"כ ובס"א הוסיף כסוי הדם ובודאי לכתחילה קאמר אבל אינו אסור לאכול משחיטתו אם א"י ואף לא כיסה. ופריך פשיטא כולהו תנינא בפירקין דלקמן ומשני ל"צ דשחט לפנינו ב' וג"פ שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דאינו בקי בהן זימנין דשהה ודרס ולא ידע וכ' הרא"ש וז"ל ולא ידע פי' ואינו מרגיש כיון דאינו בקי בהן בהלכותיהם א"י אם נזדמן לידו ואפילו אם ישאלו לו עשית כך וכך ומתוך דבריו ירגישו ששחט יפה אין לסמוך עליו דכל מילתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה ע"כ ובמרדכי הוסיף להדיא אפי' אמר לא שהיתי לא דרסתי אין בכך כלום:

דין עיקור היינו שנשמט אפי' סי' א' קודם שחיטה אין שחיטה מועלת לאותו סימן ואפי' גבי עוף והוי נבילה ובעודה חיה חלבה מותר (וכן גבי תרנגולת לענין ביצה:) עיקור פי' ה"ג. והוא הפי' הנכון. כגון שנשמט אפי' סימן א' קודם שחיטה ואח"כ שחטו שאין שחיט' מועלת שוב באותה בהמה או אפי' עוף שהכשרו בסי' א' אם נשמט קנה או ושט ושחט הסי' השני פסולה שחיטתו ומ"ה תנינא לקמן הנוחר והמעקר פטור מלכסות וכך הל"מ שאין שחיטה מועלת בשמוטה והוי פסול בשחיט' ומטמאה אחר השחיטה ולא הוי כטריפה ששחטה שמטהרתה שחיטה להוציא מידי נבלה כי שמוטה אינה טרפה ומ"ה ק"ל נמי לקמן כרבא בר קיסי דאמר אין עיקור לעוף לא בשחיטה ולא במליקה לפי שעיקור אינה טרפה אבל אי הוה טריפה פשיטא ששוב אינו ראוי למליקה לכ"ע ושחיטה היא שאינה מועלת בו אבל במליקה אינה נפסלת ונ"מ אף לדידן דבהמה שנשמט בה סימן אחד חלבה שרי וכן בתרנגולת לעניין ביצה וכן הלכה.

דין הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה אם נשחטו רובן ואם בשעת שחיטה ראה בסימנים שהם שחוטים א"ע לבדוק ואם לא בדק הוי נבילה ומטמאה במשא ובהמה שנשחטה בסכין שאינו בדוק ונאבד נמי אסורה אבל אם שחט בסכין בדוק ואחר השחיטה נאבד כשר וכן הדין הוא בסכין בדוקה המיוחד לטבחים ושחט בו בלא בדיקה תחילה שחיטה מותרת אלא שלכתחילה אין לסמוך על זה ובארנו דא"צ לבדוק אם נעקרו הסימנים או נקבו והיכא שהקנה שמוט ואמר בריא לי שאחר שחיטה נשמט נאמן ואם זרקו מידו ואח"כ נמצא שמוט טריפה והיכא ששחט כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא בבעת מהגרגרת שלם על הסכין הבשר אסור ובארנו דאם בא זאב אחר שחיטה ונטל בני מעיים והחזירן נקובי' אפי' שלא במקום שניים אין חוששין שמא במקום נקב ניקב ואפי' יש בו נקבים הרבה ודוקא גבי איסורא אבל גבי סכנת' כגון צפור מנקר בתאינה והדומה חיישינן שמא במקום נקב נחש ניקב והאידנא לא חיישינן בניקור פירות ובארנו היכא דבדקו לטבח ונמצא שא"י אין להטריף למפרע וגם א"צ להכשיר הכלים:

אמר ר"י א"ש הטבח צריך שיבדוק בסימני' לאחר שחיטה אם נשחטו רובן אבל א"צ לבדוק אם נעקרו הסימני' ממקומן או נקבו דסמכינן בהא ארובה כמו שאר שמנה עשרה טרפות כך כתב הרא"ש ואם בשעת שחיטה ראה הסימנים שחוטי' לפניו שוב אין צריך לבדוק והיכא שהתנה שמוט ואמר השוחט שברי' לו שאחר השחיטה נשמט כתב מהרא"י בכתבים שנאמן כמו שנאמנים על בדיקת הסימנים ואע"ג דאיכא השתא ריעותא שהרי שמוט לפניך מ"מ הא אמרינן נמי גבי טבל ועלה ונמצא בו דבר חוצץ דאיכא ריעותא אם אמר בריא לי שלא היה מקודם היה נאמן והאריך. אבל אם לא ראה אחר הקנה אלא ראה שנשחט הושט וזרקו מידו ואח"כ נמצא הקנה שמוט כתב מהרי"ק שטריפה ולא תלינן לומר אחר שנחבטה על הקרקע ופרכסה נעשית שמוטה ועיקר דין שמוטה תמצא לקמן בפ' שני סי' ט"ו. כתב האגור שנשאל מהר"י מולין על אחד ששחט העוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגרת שלם על הסכין והשיב דכשר דע"י גלגול הגרגרת נעשה זה וחלילה לי לאכול מאותו עוף הלא כל ספק פסולה ומי יעיד שע"י גלגול הגרגרת שלאחר (שחיטת רוב) הסי' הוא בא שמא הוא בתחלת שחיטה או באמצע השחיטה וכן מסתבר למימר שבדחיק' הסכין על הגרגרת בא שקפץ חוליא אחת ממקומ'. לא בדק מאי אר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בן ינאי טריפה במתני' תנא נבלה ומטמא במשא וכן הלכה דאמר רב כהנא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה וכתב הרא"ש וז"ל פי' כל זמן שהיא בחיים הרי היא אסורה משום אבר מן החי משום שאינה זבוחה ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשרה בסכין שאין בה פגימה הלכך אם לא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשרה הרי היא בחזקת איסור שאינה זבוח' וכמתה מאיליה ומטמא במשא כנבלה ואם נשחטה שחיטה כשרה כראוי הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה ע"כ ודעתו לפרש שקאי נמי אסכין שאינה פגומה ולמידק מיניה דאי לא נבדק מתחיל' ושחט בו מן הסתם ושוב נאבד אע"ג דליכא ריעותא קמן מ"מ היא בחזקת איסור עד שיודע לך ולישנ' דבמה נשחטה מסייע ליה דאל"כ הל"ל עד שיודע לך במה נשחט או במה נשחטו דהיינו סימנים אבל אם בדק הסכין קודם שחיט' ואח"כ נאבד פשיטא דכשרה וא"י על מה נתחבטו המחברי' בזה להביא ראייה לכשרות דהא אפי' רב הונא דמטריף לקמן בשיבר בה עצמות היינו משום דאיכא ריעותא שהרי הסכין פגום לפניך אבל בלא ריעותא ובתחילה (נבדקה) כדינה לכ"ע כשר וכתב הרא"ש בתשובה דהיכא ששחט בסכין בדוק ונאבד קודם שבדקו ואח"כ נמצא הסכין פגום אע"פ כן כשר הוא כו' ואף אם לא בדק הסכין מקודם כתב הרא"ש ויראה טבח שיש לו סכין מיוחד' לשחיטה (ומקום) מיוחד שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוקה תמיד עומדת ואם שרט בה בלא בדיקה ונאבדה שחיטתו כשרה וכן במרדכי ומ"מ נראה שלכתחילה לא יסמוך על זה אפי' דעתו לבדוק אחר השחיטה דשמא לא יבא לידי בדיקה ואע"פ דכשר אם לא בדק אח"כ מ"מ לכתחילה אינו נכון דהא קרא דרשינן ושחטתם בזה. ומסקי' בסוגיא דאפי' אי איתיליד בה ריעותא כגון שבא זאב ונטל בני מעיים והחזירין כשהן נקובים אפי' שלא במקום השניים אין חוששין שמא במקום נקב נקב ואפי' יש בו נקבים הרבה כיון שבא הזאב תלינן כולו בזאב וכמו שתלינן נקובת הריאה בטבח היכא דממשמש' ידא דטבח' וה"מ באיסורא אבל בסכנתא כגון שראה צפור מנקר בתאנה ועכבר מנקר באבטיח חיישינן שמא במקום נקב של נחש ניקב משום סכנת נפשות דחמירא סכנת' מאיסורא ודין זה דניקור בפירו' לא חיישינן האידנא כמו גילוי מ"מ שמעינן דלא נילף מידי דסכנה להתירא מאיסורא. כתב האגודה מדמסקינן סכין איתרע בהמה לא איתרע מכאן מוכח שוחט שבדקוהו ונמצא שא"י אין להטריף למפרע וגם א"צ להכשיר הכלים דאדם איתרע בהמה לא איתרע ונשחטה בחזקת היתר (עומדת) ואוקי שוחט בחזקתו ועד עתה ידע ע"כ והיכא שמצינו נקב או שביר' ואינו יודע אם קודם שחיט' או לאחר שחיט' כה"ג לא אמרינן נשחט' בחזקת היתר כו' אלא מטרפין מספק ועיקר חלוקים אילו נכתוב לקמן גבי אינקב' ריאה דממשמשא ידא דטבחא כו' בפרק אילו טריפות סימן נ':

דין השוחט בסכין בדוק ונמצאת פגומה אחר השחיטה אם שיבר בה עצמות אחר השחיט' כשרה וכן אם נפל הסכין בחודו מידו על הקרקע קשה נמי כשרה ודווקא שנפל על חודה אבל אם נפלה סתם לא מכשרינן ואם לא שיבר עצמות ונמצאת פגומ' שחיטתו פסולה ולא חיישינן שמא במפרקת נפגמה ואפי' נמצא עצם מפרקת נפגם אבל אם העצם חתוך ניכר שחתך בכח תלינן שבו נפגם הסכין ובארנו דצריך לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת ואם לא בדק הסכין בין כל חדא וחדא ולבסוף נמצא פגומה כולן אסורות ואם בדק אז כולן כשרות חוץ מאחרונה ואם שחט הרבה ואינו רוצה לבדוק בין כל אחת ואחת הרשות בידו ואם ימצא פגומה באחרונה יהיו כולן טריפות. והיכא שבדק הסכין מיד אחר השחיטה והצניעו ואח"כ נמצא פגומה אמרינן בודאי שפיר בדק ובדבר אחר נפגמה ולאו אדעתיה:

איתמר השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפי' שיבר בה עצמות כל היום קודם שמצא הפגימה פסולה דחיישינן שמא בעור הסימנים נפגמה רב חסדא אמר כשרה אימ' בעצם נפגמ' ואפי' בלא שיבר בה עצמו' אימ' בעצ' המפרק' נפגמה מאחר שחתך כל הבשר עד שנגע במפרק' ומסיק הלכתא כוותי' דר"ה בשלא שיבר בה עצמות דלא תלינן במפרקת וכתב הרא"ש וז"ל לא תלינן במפרקת כי אינו חותך בכח במפרקת אלא לפעמים אחר שחיטת הסימנים והורידין נגע במפרקת יראה מלשונו שאם נמצ' חתך בעצם המפרקת דהשתא חזינן שחתך בכח ודומה לשיבר בה עצמות וכשרה וכ"פ במרדכי בשם ריב"ק שפסק כך הלכה למעשה ומ"מ דוקא שהעצם המפרקת חתוך אבל בפגימה בעלמ' לא סמכינן להתיר וכ"כ הטור (בסי' י"ח) בשם העיטור והלכת' כוותיה דר"ח בשיבר בה עצמות וכתב הרא"ש וכן אם נפלה הסכין בחודה על קרקע קשה ומדכת' נפלה על חודה משמע מדבריו שאם נפלה סתם לא תלינן להיתר כי ס"ס לאיסור שמא נפלה על חודה שמא לא נפלה על חודה ומעור נפגמה ואת"ל נפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע ומסי' בסוגי' דאי לא בדק הסכין בין כל חדא וחדא ולבסוף נמצאת פגומה דמטרפין לכולהו ע"כ ראוי לבדוק הסכין בין כל אח' ואח' שאם נמצאת פגומה באחרונה שהראשונות כולן כשרות לבד מהאחרונה ומשמע מהאי סוגיא שצרי' לבדוק הסכין אחר שחיטה לכתחילה אפי' שחט בהמה א' דדוחק לומר דכולה שמעת' איירי שנמצא' פגומה א"ל שבא כך במקרה שמצאה פגומה ומאחר שלכתחילה צריך לבדוק באחרונה א"כ אין צריך לבדוק הסכין בין כל חדא וחדא מאחר שבדק בתחילת שחיטה כולה כחדא שחיטה חשיבא שהרי לענין ברכת שחיטה אברכה ראשונה סומך אלא דעצה טובה הוא כדי להכשיר הראשונות והא דקאמר בסוגיא רב כהנא מצריך בדיק' בין כל חדא וחדא לאו דוקא אלא ר"ל מצריך אותו לבדוק אם בא להכשיר הראשונות וכן משמע מלשון הרי"ף והרמב"ם ומהרא"י כבר האריך בתשובה על זה (בסי' קפ"ד) וכתוב במרדכי היכי שבדק הסכין מיד אחר השחיטה והצניע אפילו אח"כ נמצאת פגומה לא אמרי' בודאי בעור נפגמה והוא לא בדק שפיר אלא אמרי' שפיר בדק ובדבר אחר נפגם ולאו אדעתי':

דין גבינות שעשו מבהמות הרבה ונשחטה אחת מהן ונמצאת טריפה אם נטרפה בטריפות של סירכה או שאר טריפות שאין באין מן הבטן אז אסרינן כל הגבינות שנעשו תוך ג' ימים והנעשים קודם ג' ימים מותרות ובטריפות הבא מן הבטן מטריפי' כל הגבינות והחלב למפרע עד י"ב חדש:

מנא הא מילת' דאמור רבנן זיל בתר רובא רבא בר שילא אמר אתיא מפרה אדומ' דאמ' רחמנ' ושחט ושרף מה שחיטת' כשהי' שלימה אף שריפת' כשהי' שלימה וניחוש דילמ' טריפה הוה אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא וכתבו התו' כיון דפרה אדומ' בת שתי שני' דלמא משו' דאוקמוה אחזקת' דהא טריפה אינה חיה וכיון שעברה שנתה איגלאי מילתא שהיתה כשרה שעה אחת אחר שנולד' ותירצו דכל חזקה שלא נתברר ונודעה לנו שעה אחת בשעת' אלא שנתבררה אחר זמן למפרע לא אזלינן בתר' הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות ונשחטה אחת מהן ונמצאת טריפה כל הגבינו' אסורות ולא נאמר אוקמה אחזק' והשתא הוא דנטרפה משום דחזקת כשרות לא נתבררה מעולם בשעתה ומיהו אם היא טריפה מחמת סירכ' שאם היינו בקיאי' לברר אפשר שהיה לנו (נ"ל לה) היתר ע"י בדיק' לא מיתסרא משום דהוי ס"ס ספק טריפה ספק אינה טריפה ואת"ל טריפ' אימ' אח"כ נטרפה וכ"כ הרא"ש והוסיף ועי"ל למאי דמסקי' דאזלי' בתר רובא כל הבהמו' בחזקת כשרות ואפי' בתוך שנתן משום דרוב בהמו' כשרות הן ורובא עדיף מחזק' ע"כ פי' לדבריו אפי' בלא טעם דס"ס יש למצא היתר ומ"מ דוקא סירכות והדומה שנוכל לומר השתא הוא דנטרפה אבל יתרות והדומה לו שבא מזמן רב אסור הכל למפרע עד י"ב חדש והטור תפס דבריו הראשוני' שכתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב להתיר בטריפות שע"י סירכא מכח ס"ס ובודאי ס"ל דהאי ועוד י"ל שכתב הרא"ש לרווחא דמילת' אבל לא לסמוך אהאי שינוייא ולהתיר שאר טריפות דליכא בהו ס"ס משום טעמא דרובא דהא חזינן בהאי בהמה שנטרפ' שאינה מן הרוב ומ"מ ל"נ שהרי הר"ן כת' דברים של טעם להתיר בשם ר"ש בעל התוס' שאין לאסור הגבינות מטעם לא הוברר' החזקה אפי' שעה שאפי' אם ת"ל שאין הולכין אחר חזקה כזו מ"מ שאני הכא דהו' חזקה דאתא מכח רובא ורוב בהמות כשרות א"כ אמרינן השת' הוא דנטרפה וזה מספיק לכ"ע דאפי' א"ת דרובא לחוד לא מהני כדפרישי' מ"מ חזקה שבאה מתוך רובא מהני לאוקמי אחזקה דהשתא הוא דנטרפה ומ"מ יתרת א"א לאוקמי אחזקה שהרי איכ' חזקה שבאה מזמן רב ואף שהסירכ' ג"כ א"א שעתה סמוך לשחיט' באה כמ"ש הר"ן וז"ל ומיהו ה"מ בטריפות דא"ל דהשתא סמוך לשחיט' ממש נולד בה אבל בטריפות סירכא ושאר טריפות שא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסור' דכיון דיצאת' מחזקתה וע"כ קודם לזמן מציאה יצאת' ואין אנו יודעי' כמה אוסרין אות' למפרע כו' היינו שלא הזכירו טעם דס"ס להתיר טריפות הסירכות אבל מטעם דס"ס יש להתיר אפי' באו קודם זמן המציא' ומ"מ מוגלד פי המכה שידוע שבא הנקב ג' ימים קודם שחיטה כדלקמן בפ' א"ט (סי' ס"א) לית לן למישרי הגבינות ומ"מ כתב מהרא"י דלא נהגינן להקל אפי' בטריפו' של סירכו' וכן להחמיר בשאר טריפות אלא בכולן נהיגין לאסור החלב שנחלבה תוך ג' ימים לשחיט' ואוקמינ' אחזקת' שקודם ג' ימים לא היה בה טריפות אבל יתרת והדומה לו שרגילות לבא מן הבטן ואף שחייתה הבהמה יותר משנה הוברר למפרע שלא בא מן הבטן מ"מ מזמן רב בא הטריפות נהיגין לאסור כל החלב והגבינות למפרע עד שנים עשר חדש והכי נהוג:

דין דא"צ לבדוק אחר י"ח טריפות רק בטריפות הריאה דשכיחי ביה ריעותא בדקינן לה והיכא דאיתפיק או נאבדה ריאה בלא בדיקה טריפה רק בגדיים וטלאי' מכשירי' היכא דנאבדה וירא שמים יחמיר לעצמו אפי' בגדיים וטלאי' והיכא דנמצאת הבהמה מבפני' כשר' אע"פ שצריכין להוצי' הריאה ולנפחה מ"מ בדיעבד אם לא נפחוה כשר והיכ' ששני' מכחישין זא"ז בענין הבדיקה אז הוי חד לגבי חד והבהמה טריפה והיכא ששחטו בהמות הרבה ונמצאו מקצתן טריפות וכל האחרות כשרות ותלויות במוט אחד ונמצא ריאה אחת ביניהן שהיה נסרכ' מאונא לטרפשא והבודק אומ' שהיה יודע באות' סירכא ובשגגה נתערבה אותה ריאה בין הכשרות ומעול' לא היו ערבוביא ובין הכבשים ועתה יש לחוש שמא הבודק לא הרגיש באות' סירכא והכשיר' שלא כדין ונמצא טריפה מעורבת בין הכשרות או שמא בשגגת הקצבי נתערבה הטריפה בין הכשרות או איכא למימר שמא ריאה טריפה לבדה נתערבה בין הכשרות וליכא ריעותא בין הכבשים אז תלינן לקולא ומכשרינן כל הכבשים ובפרט שהבודק אומר שידע באות' סירכא ומעולם לא היתה ערבוביא בכבשי' רק בריאה והיכא ששוחט בהמה של קצב נכרי ומניח בידו הבהמות בין שחיטה לבדיקה והעכו"ם יכול להכניס ידו דרך ב"הש ולמשמש בכל דרכי הריאה אם ראינו שהוא במקו' שהטבחי' מורגלי' לעשות כן אז הוא אסור אבל מן הסתם מכשרינן:

אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ודילמ' היכא דאפשר אפשר והיכ' דלא אפשר לא אפש' דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בישרא אלא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר וכתב רש"י הלכך מכל הני לא שמעי' דאזלינן בתר רוב' היכ' דאפשר לברר הדבר אלא ודאי הלכה ל"מ הוא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר א"נ מאחרי רבים להטות קי"ל בין רובא דאית' קמן בין רובא דליתא קמן דמ"ש האי מהאי ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות ונקוב' הריאה משום דשכיחי בה ריעותא בדקי' לה והיכ' דאיתרמי דאיתפרקא ריאה בלא בדיק' סמכינן אהאי ואהא דאמר ר"ה נשחטה הרי היא בחזקת היתר ואין מפרסמי' הדבר ע"כ והרא"ש הוסיף על דבריו וז"ל ויותר מזה דאפי' ניקב' הריאה במקום דמששא ידא דטבחא תלינן בטבח אע"פ שנקובה בפנינו וכ"ש היכא שנאבד' דאחזוקי איסורא לא מחזקינן והאריך וכ"פ בפ' א"ל סי' י"ב אכן ר"י הלוי רבו של רש"י חולק עליו וכן ר"יבן כתב דאי מיתרמי דמתפרק' ריאה בלא בדיק' טרפה והוא מדברי ה"ג וקשה לחלוק עליה' גם בעל ס"ת הביא הרבה ראיות ואפ"ה לא עלה בדעתו להתיר יותר מגדיים וטלאים שכתב וז"ל דהיכא דלא שכיח טריפות כולי האי כמו בגדיים וטלאים הסומך על רש"י לא הפסיד וגם במרדכי כתב שמעשה היה בקולוני"א ואסרו כל חכמי הדור וא"כ מי הוא שיעלה על לבו להתיר ואף בגדיים וטלאים ראוי להחמיר עצמו שהרי רבי' ברוך כתב הסומך על רש"י לא הפסיד משמ' דלכתחילה כל בעל נפש ירחיק ממנו כי ראיתי גם בהם סירכות ושאר טריפו' ופעם א' הביאו לי איל מן היער לסעודת מילה ומצאו בו סירכות שנטרפה בו גם באותו הפעם הי' טבח מומחה ולא רצה לבדוק ואמר שמעול' לא שמע שיהיו בו סירכו' כ"א באותן הגדילי' בבתי' שרגילי' באות' סירכות מתוך שאוכלי' מאכל הבתי' שהו' חוץ לטבעם וב"ה שלא סמכתי על זה וצויתי לבדוק הריא' ומ"מ נראה דוקא שלא בדקו כלל אבל אם בדק אות' מבפנים שהיא נקייה מכל חסרון אף שצריכי' ג"כ להוציאה לחוץ ולנופחה אם לא נעשה בדיעבד אין בו בית מיחוש וא"כ לפ"ז מ"ש הר"ש ב"צ בתשובתו אם אמר הבודק שלא כסדרן היתה ואחד מכחישו ואומר כסדרן היתה מעמידין הבהמה בחזקת היתר שכל שנשחטה בחזקת הית' עומדת וכ' תו' הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכ' מגב האונא למקו' שעוש' אותה טריפה והמוכר אומר שהסירכא היתה מחיתוך לחיתוך כיון שבאו שניהם בבת א' לב"ד אין כאן עדות והוי כבהמה שנאבדה ריאה שלה קודם שנבדקה ר"ל וכשרה אומר אני דאסור לדידן דמחמירין להטריף ריאה שלא בדקה ולא מעמידין אותה על חזקת כשרות משום דשכיח בה טרפות כדפרי' ואפי' באו שניהם לב"ד בבת אחת לפי מ"ש ביבמות כדברי הרשב"א והבאתי לעיל סי' ט' בענין הכחש' והבודק עצמו פשיט' דנעמידו על חזקת כשרת עוד כתב הרא"ש בתשובה על בהמו' הרבה שנשחטו ביום אח' ונמצאו מקצתן טריפות וכל האחרות כשרות היו תלויות במוט אחד ונמצא' ריאה אחת ביניהם שהיא סרוכה מאונא לטרפשא ועתה נולד ספק בכל הכבשים דאיכא למיחש שהבודק לא הרגיש באותה סירכא והכשיר שלא כדין ונמצאת טריפה מעורבת עם הכשרות או שמא הבודק הרגיש בה והטריף הכבש אלא שאח"כ בשגגת הקצב נתערבה הטריפה בין הכשרות ואמרת ששאלו הקצבי' ואמרו שמעולם לא נתערבו הכשרות עם הטריפה הלשון הזה יש לפרשו בב' דרכים הא' שאמרו הקצבים ח"ו לא יצאה שגגה זו מתחת ידינו לערב טריפ' בין הכשירות אלא (שהבודק) שגג ונתנה לנו בחזקת כשרה ועל דרך אחרת שלא שגגו הם ולא הבודק אלא שבשגגה נתערב' ריאה טריפה בין הכשרות ועוד כתבת ששאלו לבודק ואמר שהי' יודע באותה סירכא ובשגגה נתערבה אותה ריאה טריפה בין הכשרות ומעולם לא היתה ערבוביא בין הכבשים בנדון זה כיון דאיכ' לספיקי שמא הבודק לא השגיח בסירכא והכשירה שלא כדין או שמא בשגגת הקצבים נתערב (טרפה בין הכשרי') ואיכא למימר שמא ריאה טרפה היא שנתערבה וליכא ריעותא בין הכבשים כיון דאיכא למימר הכי ואל"ה תלינן לקולא דכיון שנשחטו הכבשי' ונבדקו ויצאו בחזק' היתר מיד הבודק מוקמינן להו אחזקתייהו ולא אסרינן להו מספק כדאמר ר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה וכ"ש בנדון זה דהעמיד בהמה בחזקת כשרו' והעמיד הבודק בחזקת צדיק שלא יצאת תקלה מתחת ידו והעמיד הקצבים בחזקת כשרות אלא ריאה טריפה נתערבה בין הכשירות ואפי' באיסור א"א אמרינן בכולי תלמודא דכל ספק שנולד בה אוקמי' בחזק' היתר ועו' כיון שהבודק אמר שידע באותה סירכא ובשגגה נתערבה הריא' הטריפה בכשרות ומעולם לא היתה ערבוביא בכבשים הרי נאמן הבודק להתיר דכל מידי דלא איתחזק ביה איסורא נאמן ע"א להתיר כדאמרינן בפ' האשה רבה כ"ש בנדון זה שהוחזקו הבהמות בחזקת כשרות וע"א מעיד על הספק הנולד דלאו כלום הוא שאין לפקפק בדבר ומותרות כולם והיכא שא' מעיד שהשוחט שחט שלא כהוגן כתבתי לעיל בסי' ט'. כתב הרשב"א על השוחט בהמו' של קצב עכו"ם ומניח בידו הבהמות בין שחיטה לבדיקה והעכו"ם יכול להכניס ידו דרך ב"הש ולמשמש בכל חלקי של הריאה אם הם מותרות אם הוא במקום שראינו הטבחים מורגלים ובקיאי' בכך מסתברא שאסור ומעשה היה במקומינו אפי' בטבחי ישראל והעברנום אבל מן הסתם יראה שמותר בדיעבד דלא גרע מנטל זאב בני מעיים כו' וכ"ש הכא דיש תרי ספיקי ספק הכני' ספק לא הכניס ואת"ל הכניס שמא לא מצא סירכא עכ"ל:

דין היכא דידוע לנו דלא גמיר ושחט בפנינו חד סימן שפיר ואידך סימן לא ראינו אם שחט יפה או לא אסור:

אמר רב נחמן בר אבוה ראה אחד ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו פי' בדיעבד ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ומוקי לה הש"ס בידע דלא גמיר וכגון ששחט קמן חד סימן שפיר מ"ד מדהאי שפיר שחט האיך נמי שפיר שחט קמ"ל האי איתרמוי' איתרמי ואידך שמא שהה שמא דרס ועיקר דינים אילו כתבתי כבר בסימן ה':

דין היכא שנאבדו או נגנבו לו גדייו או תרנגולין ומצאן שחוטין באשפה שבבית או בשוק בלא אשפה אם רוב ישראל או אפי' רוב כותים וטבחי ישראל מותרין והיכא שנגנבו צריך להיות רוב גנבי ישראל. וגבי פרגיות ועופות הנשחטין בבית שאין מוכרין במקולין לא מהני רוב טבחי ישראל אלא רוב ישראל ואם היו רוב ציירי ישראל ששוחטין מיד כשצדין מהני נמי גבי פרגיות שחוטין ויש ליזהר שלא עם עבדו ושפחתו עכו"ם כי אם או קטן בר דעת והיכא שיש לבעל התרנגולת סימן בה ושאלו לשוחט ואמר ששחט עתה תרנגולת אחת אף שאינה מכירה שרי:

ת"ר הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטי' ר"י אוסר ר"ח בנו של ר"י הגלילי מתיר ובתוספתא קתני הרי שאבדו או שנגנבו ואע"פ דחשוד אגנבה לא חשיד למיכל איסורא ומסיק כ"ע סבירי דרוב מצוין א"ש מומחין הן ובבית דכ"ע לא פליגי דשרי באשפה שבשוק דכ"ע ל"פ דאסור כ"פ באשפה שבבית מ"ס אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ובפ' אילו מציאו' מוכח דפליגי נמי בשוק בלא אשפה והלכ' כר"ח בנו של ר"י הגלילי דאמרינן התם ר"ח מצא גדי שחוט בין טברי' לצפורי והתירו לו משום שחי' כר"ח בנו של ר' יוסי הגלילי דתני' הרי שאבדו לו גדייו וכו' ומוקי לה הת' ברוב ישראל או ברוב עכו"ם וטבחי ישראל והיכ' שנגנב לו אין לו היתר אלא ברוב גנבי ישראל ואף שהרמב"ם פסק הלכ' כר"י לאיסו' אבל מה שכתבתי הוא דעת התו' והרא"ש והרשב"א והר"ן ועיקר וכ' הרא"ש בפ' אילו מציאות בשם ראב"ד דלגבי פרגיות וכיוצא בהם הנשחטים בבית לא מהני רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטים אלא בשר הנמכר במקולין ולא שרי אלא ברוב ישראל ור' ירוחם כתב שאם היו רוב ציידי ישראל ששוחטין מיד כשצדין מהני נמי גבי פרגיות שחוטין וכתב רש"י בתשובתו על דבר העופות שהובאו שחוטין ביד העכו"ם בלא סי' ובא מעשה לפני רבותינו והתירו ואין לי ראייה להתיר דלא נחלקו הכא אלא מקום שהטבחים רובם ישראל שהרי טעם המתירין לפי שרוב מצויין א"ש מומחין הן ואז בעיר שרובה גוים אמרו מה לי מומחין מ"ל אין מומחין הן הרי שחיטתן נבילה ואחר שידענו שיש הרבה אומות וערביים שוחטים ואין שחיטת ישראל ניכרת בין שחיטתן לא חילקו בין ארמאי לארמאי ואם סמכו על מה דאמרינן בפ' ג"ה שחיטת עכו"ם מידע ידעי בטוח אני שלא באתה תקלה ע"י בהמתן כ"ש ע"י עצמן מכאן ואילך לא ינהגו כן ואני ראיתי פעם אחת ששחט נכרי משרת של יהודי תרנגולת כאילו היה שוחט אומן ע"כ ראוי לגעור ולהזהי' שלא ישלחו לשחוט ע"י משרתיהם בין עבדים בין שפחות כ"א ע"י ישראל או קטן בר דעת ומ"מ נראה היכא שיש לבעל התרנגולת סימן בה ושאלו ג"כ לשוחט ואומר ששחט עתה תרנגולת אחת אע"פ שאינה מכירה שרי עיין לקמן בפ' ג"ה סימן כ"ה:

דין שחיטת חולין א"צ כוונה והעיקר יתבאר לקמן פ"ב סימן י"ג:

פיסקא וכולן ששחטו מאן תנא דס"ל דלא בעינן כונ' לשחיטה אמר רב' ר' נתן היא דתני אושעי' זעיר' דמן חבריי' זרק סכין למעלה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר"נ מכשיר וחכמי' פוסלי' ומ"ש כדרכה פי' שלא עשה חלדה כדלקמן פ"ה (רבא בדק ליה גירא לר"י בר תחליפא ואח"כ בדק) בנוצה שאם מצא הנוצה חתוכה בודאי לא החליד וה"ה כשמצא שער העו' בבהמ' חתוך כמ"ש הרשב"א ומסיק הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר"נ ודוקא שזרקה או הפילה אבל נפלה ושחטה כדרכה פסולה דזביחה מכח גברא בעינן כדכתי' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' וכ' הרשב"א לאו דוקא שנפלה מן הכותל או מן הקורה אלא אפי' נפלה מידו או מחיקו בלא כוונה ושחט כדרכ' פסולה וכ' הרא"ש לקמן בפ"ב סי' י"ג ע"ש:

דין השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתן כשרה בדיעבד ולא לכתחילה. וה"ה ביום במקום אפל והוא שלא היה אבוקה כנגדו ואם היה אבוק' כנגדו מותר לכתחילה ובנר אחד לא סגי והשוחט בשבת ובי"ה בשוגג שחיטתו כשרה ומ"מ אסור בו ביום עד למ"ש בכדי שיעשו:

מתניתין השוחט בלילה וכן הסומ' ששחט שחיטתו כשרה:

גמ' השוחט דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה אר"פ כשאבוקה כנגדו אמר רב אשי דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום והכא דומיא דסומא ש"מ הרשב"א והטור אחריו (בסי' י"א) דה"ה ביום במקום אפל לא ישחוט לכתחילה ומדמסקינן הכא כשאבוקה כנגדו משמע דבנר אח' לא סגי לכתחילה. תו אמרינן במשנה השוחט בשבת ובי"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה אר"ה דרש חייא בר רב משמי' דרב אסור' באכילה ליומיה וכדר"י דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר"מ ר"י אומר בשוגג יאכל למ"ש במזיד לא יאכל עולמי' ר"י הסנדלר או' בשוגג יאכל למ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמי' ומתני' דקתני מפני שמתחייב בנפשו ה"ק אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשרה וגרסי' בפר' מרובה מ"ט דר"י הסנדלר דרש ר' חייא אפיתחי דבי נשיא' ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורה באכילה אי מה קודש אסור בהנאה אף מ"ש אסורים בהנאה ת"ל לכם שלכם תהא יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א מעשה שבת דאורייתא וח"א מעשה שבת דרבנן מ"ד דאוריית' כדאמרן ומ"ד דרבנן דאמר קרא קודש היא לכם היא קודש ואין מעשיה קודש וכ' הרי"ף בפ' כירה וז"ל וק"ל כל היכא דפליגי בה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וש"מ דליתא לדר"י הסנדלר הלכך הלכתא כוותי' דר"י דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במ"ש בין לו בין לאחרי' במזיד יאכל במ"ש לאחרים ולא לו ובפ' מרובה תמה עליו הרא"ש וכ' קצר' דעתי מלהבין דבריו והלא ר"א ורבינא לא נחלקו בסברת עצמן כ"א בדברי ר' יוחנן הסנדלר דחד ס"ל אליביה דאוריית' וחד ס"ל דרבנן כדמוכח בסוגיא דהתם דפריך בשלמא למ"ד מעשה שבת דאורייתא מ"ה פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן ואי בסברת עצמן פליגי מאי פריך דחכמי' סברי כר"י הסנדלר וגם תמהתי מה שפסק כר"י ולא כר"מ דהא מסקינן בסוגיא דהכא כי מורי רב לתלמידיו מורי כר"מ ובפרקי' דרש כר"י משו' עמי הארץ וכאן נמי כ' הרא"ש כ"כ הרי"ף אבל ר"י פסק כר"מ כו' אלא שבסוף דבריו כת' והגאונים כ' דהאידנא דרשינן בפירקי' ואורויי מורינן כר"י דנפישי ע"ה וכ"ש לפי מ"ש הר"ן דטעמ' דע"כ לא מורי להו רב לתלמידיו כר"מ אלא משום דס"ל דלא איתמר בדר"מ ור"י הלכה כר"י אלא מטין איתמר אבל אנן דק"ל דהלכה איתמר נקיטינן כר"י ועוד דרב גופיה כי דרי' בפירקי' דריש כר"י משום ע"ה והא שכיחי ע"ה גבן וכן עיקר כאשר כ' הסמ"ג וכ' רש"י בפי' הא דאמרי' בשוגג אסור עד מ"ש נמי בכדי שיעשו קאמר כדי שלא יהנה ממעשה שבת ור"ת חולק וסובר דלא בעינן בכ"ש אלא בעכו"ם שהביא דורון בשביל ישראל שנקל לומר לו בשבת או בי"ט שיביא לו דבר מחיב' או דבר צידה כדי שיהיה מוכן לו במ"ש או מי"ט מיד מ"ה אסרו עליו עד בכ"ש אבל לא חיישינן שיעש' מלאכ' במזיד ויאמ' שוגג הייתי ועיק' פלוגתייהו לעניין דורון בפ' א"צ ודע שאנו תופסין גם דברי רש"י לחומרא כי כן איתא להדיא בירו' כדבריו ושם נאריך אי"ה כת' הרשב"א ומיהו לכ"ע במבשל בשב' לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לברי' במוצאי שב' מיד דלא בעינן בכ"ש אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל כאן שעש' ברשו' שאינו אסור לברי' אלא משום מוקצה או משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו וכ"כ הר"ן:

דין דמותר לאכול בשר חי בלא מליחה לאחר שהודח מן הדם שעליו ובארנו דלצלי בעי מליחה מועטת ואם אירע בדיעבד שצלו בלא מליחה ובלא הדחה אין לאסרו:

פסק כתבו התו' מדקאמר אמתני' דשוחט בשבת ונסבין חברייא למימר ר"י היא משמע דלרבנן שרי באכילה אפי' בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת ודוחק לומר שעבר ומלחן וי"ל שיאכלנו באומצא בלא מלח ואע"ג דאיכ' לאו בדם האיברים כדאיתא בכריתות בפ' דם שחיטה היינו כשפירש מן הבשר אבל כל זמן שלא פירש אין בו שום איסור כדמוכח לקמן בפ' כ"ה שהיו אוכלין כבד שלא פלט דמו דחלטו ליה בחלא דשרי הוא וחלא לפי שהחומץ צומת את הדם בתוך הבשר ושוב אינו יוצא אף ע"י בישול דאי חלא אסור לפי שנפלט מן הכבד לתוכו איהו נמי אסור כי היכי דפלט הדר בלע ועוד אמרינן התם כבד שחתך עליו בשר פי' שלא נצלה כל צרכו אסו' ובשר מותר הכבד אסור לפי שנפלט דם הבשר ונבלע בו אבל הבשר מותר שבלוע דם בו ולקמן נמי אמרינן השוחט לחולה בשבת מותר לברי' באומצא ומ"ה פסק ר"ת דא"צ למלוח בשר לצלי דאף אם לא פלט כל דמו שרי באכילה גם אין לאסור משום שנכנס בו הדם מצד זה לצד זה וחשיב כדם האיברי' שפירש דל"מ אם נצלה יפה דאז נפלט הדם לחוץ אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא משאיב שאיב ליה ומשרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשיב כפירש מה שהדם הולך בתוכו מצד זה לצד זה כדחזינן בככר שחתך עליו בשר שהככר אסור מחמת דם הבשר אלמא לא נצלה כל צרכו אפ"ה בשר מותר ולא כפירש"י שפי' בריש (כיצד) צולין גבי מולייתא אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי משמע לדבריו דצלי בעי מליחה קצת ולא כולי האי כמו לקדרה ודבר תימא הוא דמאי מהני מליחה קצת דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה והא דאמרינן בפ"ק די"ט ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דמיתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח מעט לצלי כי לא יאכל תפל בלי מלח ובפ' הקומץ רבה גרסי' מולחו והופכו אמר רבה וכן לקדר' ולא גרסי' וכן לצלי וכתב הרא"ש בסוף דבריהם הלכך לצלי לא בעי מליחה ולא בעי הדחה מיהו צריך שפשוף לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבי' ע"כ ולפ"ז אם לא חתך הקצב אפילו הדחה א"צ וליכא למימר שהרי בשר שנמלח ולא הודח פסקי' לאיסור משום דם שבעין וגבי צלי נמי אם היו שופכין דם רותח על הצלי לכ"ה היה בעי קליפ' וכ"ד הרמב"ן לאוסרו בלא הדחה סברת הרא"ש היא סברת רוב הראשונים והאחרוני' דדוקא גבי מליחה דרכו להתייבש מה שעל החתיכה ונבלע בבשר מה שא"כ בצלי שהאור אין מניחתו בתחילת צלייתו לייבש הדם שעליו ואין זה דומה למה ששופכין עליו דם ממקום אחר בעת הצלייה שהוא בולע מיד וכשאוכל בשר חי בלי מליחה משמע מדברי הר"ן בפ"ק שצריך להדיח בתחילה אבל מ"מ היכא שמלחו לצלי אז צריך הדחה כמ"ש לקמן בפר' השוחט סימן י"ח ולענין זה הושוו התוס' והרא"ש שא"צ מליחה לצלי וכ"ד הרשב"א והר"ן ורוב האחרוני' אבל הרמב"ם סובר שאין חילוק בין צלי לבשול וצריך מליחה אף לצלי אלא שצולהו מיד אחר מליחה וא"צ לשהות שיעור מליחה ומסתמא שתפס גירסת רבותי' שגורסין וכן לצלי ואפ"ה ליתא לדבריו שהרי ר"יבא שחולק על גירסת ר"ת שגורס וכן לקדרה ודייק שגרסי' וכן לצלי עיקר הטעם משום דלגירסת ר"ת צריכים לומר תמלח בא לרבות שצריך למלוח הרבה וז"א מן הסברא שתמלח יהא משמעות הרבה מלח יותר מבמלח ע"כ מפרש שתמלח בא למעט ר"ל במה שמלחנו מספיק אפי' מליחה מועטת ומ"ה גרסי' וכן לצלי דסגי במליחה מועטת וכן נהגו העם כרש"י למלוח קצת לצלי לפי שר"יבא הוכיח מן הירושלמי דמשמע שצריך לכ"ה מליחה מועטת לצלי והגי' שגר' וכן לצלי היא עיקר שהרי הסמ"ג בה' איסור והיתר הביא גיר' ר"ת ואח"כ גי' ר"יבא ובהל' קדשים כתב בתחילה הפי' לפי גירס' ר"ת ואח"כ כתב ובה' א"ו פי' בשם ריב"א פירוש אחר נכון וישר ע"כ אלמא שתפס דבריו עיקר ומ"ה ראוי לנהוג כמותו וכדברי רש"י וא"ל מאחר דאפילו לצלי בעי מליחה א"כ בשר תפל אמאי שרי בלא מליחה כמ"ש לקמן ונראה דלק"מ דבודאי בשר חי ותפל הוי דם שלא פיר' ושרי לכ"ע אבל (צלי) שפירש הדם ע"י צלייה ממקום למקום ונצלה הבשר בתוך דמו שפי' ממקום למקום ומ"ה בעי מליחה קצת כדי להפליט הדם שפירש ותדע דאל"כ ק' דברי ר"ג מ"ה מדידיה אדידי' שהרי הוא גורס וכן לצלי כאשר כ' הסמ"ג וס"ל דבעי מליחה מועטת לצלי ולקמן בפ' כ"ה ס' צ"ח גורס הא לדידיה באומצא שרי כו' דמשמע להדיא דבשר חי שרי בלא מליח' אלא כדפרישי' ומ"מ אם אירע בדיעבד שצלאו בלי מליח' והדחה אין לאוסרו שאף את"ל גירס' רי"בא הוא האמת שגר' וכן לצלי מ"מ אין הוכחה ברורה כ"כ דבעי מליח' לצלי אלא ה"ק וכן לצלי כלומר וכך עושין לצלי מליחה מועטת כדי שיה' בו טעם מלח ויהא נצלה במלחו אבל לא שיהא מחויב לעשות כן ועיקר דברי אביי שאמר וכן לצלי שבא לפרש מהו מליחה מועטת דקדשים הנראה בעיני כתבתי:

דין דאין חילוק בין עופות שהן חלולין לשאר בשר לעניין מליחה לצלי ודין אחד להם:

פסק כ' הסמ"ג וז"ל והטעם שאמרנו למעלה שצלי א"ל מליחה מפני שדם האיברים שלא פירש מותר כל זמן שלא פירש ואותו שפירש נופל לארץ אין ענין זה בתרנגולת או אווז שהם חלולים ופורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כאילו פי' מחתיכה לחתיכה ופעמי' שהאווז או התרנגולת נצלית יפה מצד א' ופלטו כל דמן של אותו צד ואין נצלים יפה מצד א' ולא פלטו כל דם שלו וכמו כן אינו פולט כל דם שבא לו מלמעלה לפ"ז נכון למי שהוא רוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבתוך ומבפנים וישהה כשיעור מליחה ואחר כך ידיחנו ויצלה אותו ע"כ וכ' עליו במרדכי ול"נ למהר"ם סבר' זאת לחלק במה שהוא חלול להיות חשוב כפיר' מחתיכה לחתיכ' אלא חשוב ממש כחתיכה א' והנה מהרי"ק כתב בתשובתו להחמיר כדברי הסמ"ג ול"נ דאילמלא היה צד לאסור לא היה מהר"ם מקיל בדבר לחלוק על הראשונים בלי ראייה כי לא הורגל בכך גם מהרא"י כתב בשערים שלו שיש לנהוג כדברי מהר"ם דנ"מ כה"ג גבי אווז או תרנגול שלם דלא חיישינן להכי אלא אפי' בב' חתיכות לא חיישינן למה שפירש מזו לזו בצלי שעל האש כדמוכח מדברי התו' דמפרשי' בפ' כ"ה הא דלא אמרינן גבי כבדא עילוי בישרא דיהא מותר לכתחילה משו' כבולעו כך פולטו משום דאיכא רוב דם בכבד אבל להא ליכא למיחש שמא יפלוט הבשר כל דמו מקודם ויבלע מן הכבד דא"כ בשר ובשר נמי ה"ל למיחש א"כ מכ"ש דלא חיישינן להכי גבי עופות שהן חלולין ע"כ גם נמצא בתשוב' הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטויה לה לא בעינן לא קריעה ולא מליחה והביאו הרא"ש לקמן בפ' ג"ה ונהי דלא נהיגין במליחה כתשו' הגאונים ובעי מליחה קצת מ"מ שמעינן מיניה דלא מחלק בין אווז שלם ותרנגול שהרי התיר בלא קריעה וכן עיקר:

דין כשמולחין בשר לצלי צריך למולחו בשכבר נתחב בשפוד וצולהו מיד ואין שוהין ואם שהה במלח צריך להדיח מן המלח קודם צלייה ואם לא הדיחו וצלו אפי' בשלו אחר הצליי' בלא הדחה לא אסרינן ומ"מ צריך שידיח אחר הצלייה אפי' אינו מבשלו וגם כל צלי שלא שה' במלחו ונצלה צריך להדיח אח"כ ומ"מ בדיעבד לא נאסר ומה שנהגו הנשים שקוד' גמר צלייה מדיחין וחוזרין וצולין אין בו חיוב ובארנו דהפרושים נזהרי' שלא להשהות הבשר על השפוד לאחר שהוסר מן האש אבל בדיעבד לא מורינן לאסור והשפוך שצולין בו צריך ליבון:

צלי דאתא לידן נימא ביה מילתא כתב הי"ד (בסי' ע"ז) בשם הרשב"א והרוצה למנוח צלי ולאכלו בלי הדחה עוש' ואין לחוש לדם שכל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע בד"א במולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה ע"כ והנה רבים טעו בדבריו וסברו מה שאומר ונאסר על הבש' קאי ר"ל דתו לא מהני ליה הדחה וכ"נ מדעת המ"מ שכ' בפ"ו מהלכו' א"מ על דברי הרשב"א ותימא דאי דוקא במעליהו (נ"ל בצוליהו) מיד הוא שמותר ואם לא נאסר היה להם לחכמים לגזור בזה אלא נראה שאפי' אם בלע המלח מן הדם הכל יוצא ע"י האור והיינו שהו' הבין דעתו שנאסר הבש' ושוב אין לו תקנה אבל אינו כן בהדחה אחרונה לעולם שרי אלא כשרוצה לאכלו בלא הדח' שיעמוד הבשר בטעמו קאמר שיזהר שצריך למלוח ולצלות מיד ואי לא עביד הכי צריך להדיח קוד' שיאכלנו ותדע שהרי כ' למלוח צלי ולאכלו בלי הדחה כו' (ואלו) כפירושם הל"ל הרוצה למלוח צלי בלי הדחה כו' ובד"א כו' דהוי משמע שאם אינו צולהו מיד אחר מליחה שאסור לצלות בלי הדחה אלא לאכלו קאמר דהיינו בלי הדחה אחרונה עוד הם טועים בתשובת מהרא"י בת"ה סי' קס"ט. שאלה בשר ששהה כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ונצלה מאי אידון ביה:

תשובה יראה דצריך לדקדק בדבר דכתב בטי"ד וז"ל כתב הרשב"א רצה למלוח צלי לאכלו בלא הדחה עושה ולא ליחוש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונעה המלח לבלוע הדם בד"א כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלח המלח בולע הדם ונאסר לפיכך מדיח יפה קידם ע"כ מל' זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ובפ"ה איתא בפסקי מהרי"ח דבשר לצלי בעי הדחה אחרונה וכן מוכח התם מן התו' שלנו מההיא דחותך בשר מב"הש כו' אמנם הגה"ה ישנה נמצא בש"ד ממהר"י טרוי"שין דאין לחוש אם לא הודח אחר מליחה לעניין צלייה משום דהאו' שורפו אך י"ל דאיירי שלא שהה במליחה דהכי קאי התם אפס במרדכי פ' כ"ה מוכח דאם שהה הבשר כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ועשה ממנו מולייתא דסמידא וצלו אות' בשר שרי ונראה דכ"ש אם צלאו בלא מולייתא וכ"מ קצת בס"הת דכתב אין מניחין כלי תחת הבשר בשע' צלייתו לקבל השמנונית הנוטף אלא א"כ הודח הבשר הדחה אחרונה משמע דבלא הנחת הכלי תחתיה לא בעי הדחה אח' לצלי ולכך נר' דלכתחילה ודאי צריך להיזהר למיעבד הדחה אחרו' ובסמ"ג נמי משמע דבעי הדחה אחרונה לצלי אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי דאין מבור' כלל בכל דברי המחמירין דלעיל דאסרו אף בדיעבד ואף כי יש לסמוך בדיעב' אדברי המתירין בכה"ג ע"כ והנה המביני' לשוא טעו בדברי הגדול וסברו מה שאמר מלשון זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ר"ל שהבשר נאסר וכן מ"ש אח"כ אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי ר"ל שהבשר נאסר לאוכלו ואין מועיל לו הדחה דאל"כ ידיחנו עתה ואיננו כן אלא ר"ל בדיעבד היכא שא"א להדיחו באחרונ' כגון שעשה ממנו מולייתא מבפנים או בשלו אח"כ בלא הדחה אחרונ' ע"ז כתב במסקנ' שאין לאוסרו בדיעבד כו' אפי' לדברי המחמירין כגון רשב"א אין כ"כ ראייה ברורה לאסרו בדיעב' אף שכ' לעיל המלח בלוע מדם שמא לכתחיל' קאמר שאין לאכלו כך בלי הדחה אבל שיאסר בדיעבד א"ל הודח לא קאמר אבל אם היה כפירושם שנאסר הבשר קאמ' ולא מועיל לו הדחהא"כ מהרא"י שבא למצ' פשר שלא לאסרו בדיעבד הלא דיעבד זה לכתחילה הוא לדברי הרשב"א שנאסר כבר הבשר ואסו' לאכלו ודוחק לומר שמהרא"י מסופק על מה קאמר הרשב"א ונאסר אם על הבשר או על המלח א"ו מעולם לא דיבר הרשב"א בעניין איסור הבשר אלא בעניין אכילת הבשר במלחו בלי הדחה וע"ז קאמר בתחילת דבריו שמל' זה משמע דאסור אפי' בדיעבד כו' וכדפרי' שעשו ממנו מוליית' או בשלו אותו בלי הדחה והארכתי בזה בעבור הטועים שאם בא אדם להחמיר ולומ' שהבשר נאסר לדברי הרשב"א ולא מהני ליה תו הדחה ע"ז אני אומ' ששוא ענו בו אבל לעניין עיק' פסק ההלכה אין לי נפקות' בזה שהרי מהרא"י כ' להית' בדיעבד אפי' לא הודח ובשלו אח"כ בקדרה וכ"כ בשערים דסמכינן אראבי"ה להתיר אפי' כבד שנתבשלה אחר צלייתה בלי הדחה ומה שנזהרין עתה למלוח הצלי כשכבר נתחב על השפוד ואין שוהין בדבר כמ"ש מהרא"י בשערי' מנהג יפה הוא אף לפי מ"ש דאפי' שהה במולחו דשרי בהדח' אחרונ' מ"מ איכא למיחש שמא ישכח להדיחו ואף שכתב מהרא"י שבדיעבד שרי אפי' בשלו אח"כ ה"ט משום שאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר עצמו ואם היה המלח כולו דם אותו מעט שנתייבש עליו מסתמ' בטל בס' אף עתה בטל בס' אף שהמלח נותן טעם בכולו אבל מ"מ לאכול אותו בלא הדחה הוי כאילו אכיל איסורא בעיניה וממולייתא דשרי אף שלא הודח אחר מליחה ה"ט דאמרינן כבולעו כך פולטו דרך צלייתה והמלח נמוח בתוכו (מה שאין) במלח שבחוץ שנתייבש שהוא אסור משום דם ע"כ מולחין הצלי על השפוד דהשתא אע"פ שג"כ נוהגין להדי' אות' באחרו' מ"מ אינו אלא חומרא בעלמ' שהרי לדעת הרשב"א מות' אפי' לכתחל' לאכלו בלי הדחה ומ"ה אפי' אישתלי ולא עביד הדחה אחרונ' לית ביה מיחש ובעל אגודה כתב בפ' כ"צ שכל בשר שלא שהה כדי מליחה וצולין אותו שצריך להדיחו ג"פ מן הדם כו' לא נהיגין כן אלא בפעם א' סגי בהדחה אחרונה כדפרישי' ואל תשגיח במ"ש מהר"ם בת"ח שלו אבל לכתחילה נזהרים שלא למלוח אותו קודם צלייה ואח"כ מולחין אותו בשפוד כדפרי' ומה שנהגו הנשי' להדיחו אח' שנצלה קצת קודם שנגמ' ונצלה כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו אפשר לאו משו' איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל הצלי ויפיג טעמו בהדחתו ואפש' נמי אחר שנצלה ממש נדבק המלח ולא יכול להדיחו כ"כ מן המלח שעליו עוד כ' הטי"ד בשם הרשב"א וז"ל והורה א' מן הגדולים שאסור להשהו' הצלי בשפוד לאחר שהוסר מן האש דשמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו אבל מותר לצלות בו ולהשהו' דכל זמן שהבשר פולט הימנו אינו בולע מדם בשפוד וא"א הרא"ש ז"ל כתב דשפוד מותר כו' והנה שמעתי הפרושים נזהרי' בו לכתחילה ומ"מ אי עבר ושהה בו זמן רב לא מורינן שיאסר מן השפוד לפי שאינו בולע מן השפוד אלא בשעת צלייתו כשהוא על האש ואז אמרינן ככ"פ אבל לאחר שהוסר מן האש לא חיישינן דאל"כ יאסר מיד כשמסיר השפוד מן האש ולא היה תקנה בדבר אלא לחתוך הבשר מן השפוד בעודו על האש וא"כ אין שיעור בדבר ומ"מ ראוי ליזהר לכתחילה ומ"ש הרא"ש שהשפוד שרי לא ק"ל הכי אלא צריך ללבן השפוד וכן המנהג כמו שנכתוב לקמן בפרק כל הבשר בסימן נ"ז:

דין מולייתא היכא שמלאו מולייתא בביצים וקמח שנקרש הכל יחד ומעכב החיצון מלפלוט כראוי בין החיצון נמלח ולא שהה או לא נמלח כלל אסור והיכ' שמלאו הבשר בבשר עם בצים מעורבים יחד ונמלח הפנימי אז נמי הוי דינא הכי. אבל היכא דלא נמלח הפנימי בין היה המילוי בבשר לחוד או בבשר עם ביצים אינו אסור אלא כשהחיצון נמלח ולא שהה אבל אם שניהם מלוחים אפי' שניהם נמלחו ולא שהו ולא היה במילוי בצים אלא בשר לחוד הכל שרי או אפי' נמלח פנימי ולא שהה והחיצון לא נמלח אפ"ה שרי החיצון וכל היכא שנאסר פנימי מן החיצון אינו חוזר ואוסר את החיצון:

מולייתא דאתא לידן נימא ביה מילתא גרסינן בפ' כ"צ אמר רבה האי מולייתא שרי א"ל אביי והא קא בלעא דמא א"ל ככ"פ ובעי לאתויי סיעתא לרבה מהא דרבין סבא טפלה האי בר גוזלא לרב וא"ל אי מעלי טפליה הב לי דאכיל ודחי ההוא בסמיד' דמיפריך פרש"י בעיסה של סולת ואינה נדבקת כל כך ונפרקת מאיליה והדם יוצאה ממנה ופריך והא רבא איקלע לבי ר"ג וטפלו ליה בר אווז' אמר אי לאו דחזיתי' דזיגי כזוזא חיורתה לא אכלי מיניה ואי אמרינן כבכ"פ אפי' כי לא זיג נמי התם בחיוורת' דשריר פירש"י קמח נקייה שאינו סולת שק' הוא ואין הדם יוצאת וכ' התו' בקו' פי' טפליה דהיינו פשטי"דא בעיסה ור"ת ור"יבא אומרי' דלשון טפל לא משמע הכי אלא משמע דהיינו טיחה כמו בנות עשירים טופלות אותן בסולת ועוד דבפשטיד' לא אמרינן כבכ"פ דחזינן דלא פלטי שמקום מושבם יבש בתנור ע"כ נראה דהיינו מה שרגילין לטוח בעיסה שבלילתה רכה ורגילין לעשו' בקורקבונין ובני מעים שמשימי' אותה בשפוד וטחין סביבות' עיסה רכה כעין קרפי"יש ע"כ וכ"כ הסמ"ג וכן יראה מלשו' הרמב"ם שכתב עופות שטפלן בבצק וצלאן ומסיק והלכתא דסאידא בין אסמיק ובין לא אסמיק שריא דחיורתא אי זיג כזוזא חיורא שרי ואי לא אסור והטי"ד שכ' אפי' אין בו מראה אודם אלא זך ככסף אסור ושאר קמחין אסמיק אסו' לא אסמיק שרי וכ' בש"הל אנו דלא ק"ל השת' במיני קמחים הי סמיד' והי חיורת' אי לא מלח לבישרא שיעור מליח' לקדרה אסור ע"כ ומ"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש ואף שלכל החומרות והספיקות אי זיג כזוזא חיורתא שרי מ"מ אין ראוי לסמוך ע"ז כי אין אנו בקיאים במראית אי זיג כזוזא או לא וגם שלא יבאו להקל יותר ולדעת הרמב"ם כל טפילות אסורות אם לא שהה שיעור מליחה והוכשר לקדרה לפי שתפס שיטת הגאוני' דסברי כל שאינו נותן הבשר לתוך מים רותחי' אסור משום דפירש הדם מהבשר ומתערב בתבשיל והדר בשר ובלע מיני' וא"כ בפשטי"דא דליכא מים רותחי' שיחליטו דייב דמא מהעוף ונבלע בעיס' והדר בלע וחומר' זו לא פשטה בכל ארצינו וכל הצרפתי' וכל שאר המחברי' לא תפסוה גם אינו מדין התלמוד אלא נגד דין התלמוד דא"ש אין הבשר יוצא מידי דמו אלא עד שימלחנו יפה יפה וידיחנו יפה יפה ותו ל"מ בעינן ומסיק והלכתא מולייתא שרי אפי' פומא לעיל וכ' הרא"ש בפ' ג"ה לקמן והוא מדברי התו' וז"ל אמר רבא מולייתא שרי פי' עוף או גדי ממולא בשר דק כתוש בלי מליחה וצלאו בשפוד משום דאמרינן כב"כפ ואפי' נמלח בשר החיצון ושהה כדי מליח' דהשתא אין טרוד לפלוט דמו שנאמר אגב פליטת דמו הוא פולט מה שבלוע מן הפנימי אפ"ה שרי מדמייתי עלה ראייה מטיפולא דבר אווז אפילו לפירושו מאחר שרוצה התלמוד להבי' ראייה משם דלא אמרי' כבולעו כך פולטו ומאי קשה התם לא אמרינן כבולעו כך פולטו משום (דהאי) טיפולא אינו טרוד לפלוט היא מ"ה אסור אי לא דזיג כזוזא אלא ש"מ כל היכא דאמרי' כבכ"פ שרי אפי' בכה"ג דליכא למימר מאחר שהוא טרוד לפלוט כו' וכה"ג כ' נמי במרדכי ועוד מסיק המרדכי שם במקום אחר מעניין המולייתא וז"ל ואור"י דפי' ר"ת דשניה' נמלחו מליחת קדרה ולא שהו שיעור מליח' אבל אם נמלח החיצון ולא שהה כשיעור מליחה והפנימי לא נמלח שמא הפנימי אסור כיון דלא טרוד לפלוט והנה לכאור' היה נר' דה"ה אם הפנימי נמלח ולא שהה והחיצון לא נמלח כלל דשמא החיצון אסור מה"ט אבל בליקוטי מהרא"ש בביאורי' על הסמ"ג מצאתי שכתב ושמא יש לחלק בין פנימי לחיצון וכשיגעתי בעניין מצאתי אח' היגיע' שיפה כת' שיש לחלק דע"כ צריכין ליתן טעם אמאי אסור הפנימי מאח' שאמרי' כב"כפ מיד א"כ הפנימי למה תיאסר וא"ל מאח' דאינו טרוד לפלוט כמו החיצון מ"ה לא אמרי' כב"כפ א"כ כשהחיצון נמלח ושהה והפנימי לא נמלח כלל דודאי החיצון אינו טרוד לפלוט כמו פנימי ואפ"ה כת' האש"ירי דשרי משום דכב"כפ מאחר שהוא מיד וא"ל שאני היכ' שנמלח אף ששהה כל צרכו מ"מ מאחר שפולט ציר לא חשבינן כאינו טרוד לפלוט לגבי פנימי בפרט מאחר שפנימי לא נמלח ז"א שהרי התלמוד מביא עליו ראייה מטיפול דאווזא כו' שאינו טרוד לפלוט כלל א"ו מ"ש ר"י דשמא הפנימי אסור היינו דמספקא ליה דשמא לא אמרינן ככ"פ אלא בבשר שהוא פולט לחוץ והאור שואבו משא"כ בפנימי ואף פרש"י משמע כן בפ' כ"צ שכ' ככ"פ לחוץ והאור שואבו ע"כ א"כ היכא שהפנימי נמלח ולא שהה והחיצון לא נמלח או נמלח ושהה שרי משום כב"כפ לפי מ"ש דבחיצון לעולם אמרינן כב"כפ ומ"ש ר"י והפנימי לא נמלח כ"ש נמלח ושהה דאסור ואפשר דפשיטא ליה בזה מה שאין לו מה לפלוט והוא בפנים בודאי יבלע מן החיצון בין נמלח ולא שהה או לא נמלח כלל הפנימי אסור וכלל הדבר שהחיצון לעולם שרי ופנימי אם שוה לחיצון שרי אבל היכא שאינו טרוד לפלוט כמו החיצון או שפלט כל דמה והחיצון לא פלט אסור שוב שמעתי שיש משכילי' שאומרים דלעולם אין חילוק בין פנימי לחיצון וכשם שהפנימי נאסר מן החיצון שנמלח ולא שהה כך נאסר החיצון שנמלח ושהה מן הפנימי שנמלח ולא שהה ומה שהבאתי ראיי' מהא דנאסר הפנימי ולא אמרי' כב"כפ כו' מחלקי' בע"א דלעולם כשנמלח החיצון ולא שהה והפנימי לא נמלח שאסור הפנימי משו' שבלע מן החיצון מקודם שנצלה ומה שבלע כבר לא אמרי' כב"כפ אלא מיד כדפרי' אבל נמלח החיצון ושהה והפנימי לא נמלח שא"א שיבלע אלא בשעת צלייה דהא טהור מלוח וטמא תפל הוא אז שפיר אמרי' כב"כפ ולפ"ז נמי היכא דהחיצון לא נמלח והפנימי נמלח ושהה שלא בלע הפנימי מקוד' הצליי' שרי וז"א דנהי דבלע כבר ס"ס מאחר שהוא תפל אמרי' דפולט עתה מה שכבר בלע אפי' אינו מיד דהא בשר תפל שימצא בציר או חתיכה תפלה שנתערב' בין חתיכו' מלוחות ק"ל דיחזור וימלחנה ושרי אף לקדרה כ"ש דמהני ליה צליי' דלא גרע ממליחה כדפרישי' לעיל אלא מאי אית לך למימ' דוקא כשהוא נצלה על האש והאור סמוך לו שייך למימר כב"כפ עתה אבל לא אמרי' הכי לגבי פנימי שאין האור סמוך לו א"כ מאחר דבע"כ צריכי' לחלק בין פנימי לחיצון א"כ נחלק כפשוטו וכדפרי' ועוד לשון המרדכי שכ' בשם ר"י לא משמע הכי שהרי כתב כיון דלא טרוד לפלוט הרי הוא בולע ואינו פולט ואם עיקר האיסור תלוי במה שכבר בלע כו' א"כ הל"ל הרי בלע ואינו פולט אלא עיקר כדפרי' אכן מצא' הג"ה אחת ממהר"י טרוישי"ן וזו נוסח' האמיתי ויש נשי' שממלאי' התרנגולים בביצי' ואין משהין כשיעור מליחה ואין נכון דלא שרינן מוליית' פי' כשממלאים תרנגולים עם בשר אלא כששניהם מלוחי' או שניהם אינן מלוחים כי המלח גורם שהמילוי נקרש ומעכב את הדם שלא יפול לארץ מן התרנגולת היכא שלא שהתה כל צרכה במלח ומעתה בנדון זה נמי הביצי' הנקרשי' מעכבי' את הדם מליפול לאור וגם התרנגולת שנשרתה במי' מע"ל או ששהתה ג' ימים כו' ודינן לצלו' ולא לבשל שאין למלאות בביצים ולצלות כי דינו כמו לא נמלח כ"צ אך אין לחוש לעופו' ובשר שנמלחו ושהו כדי מליחה אם לא הודח הדחה אחרונה אחר המליח' כי האור שורף הציר עכ"ל משמע מדבריו שתלוי הכל במלח כי הוא אומר שהוא גורם שיקרוש המילוי כו' לפ"ז היכא שהפנימי נמלח בין נמלח ושהה או לא שהה והחיצון בין נמל' ולא שהה או לא נמלח כלל אסור שהרי הפנימי יקרש ומעכב דם החיצון שלא יפלוט מצד פנימתו לתוך החלל כדרכו ומ"ש ויש נשים כו' שאין משהין התרנגולת כשיעור מליחה כו' לאו דוקא קאמר אלא ה"ה אף אם לא נמלח התרנגול' כלל אלא שכך עושי' הנשים וק"ל ולפ"ז מה דקאמר לא שרינן מולייתא רק ששניהם מלוחים כו' היינו מליחים ושהו קאמר אבל נמלח ולא שהו נאס' אף החיצון מפני הפנימי שנקרש וכ"מ מדבריו מדל"ק נמלחו ולא שהו אלא נמלחו סתמא קאמר משמע כראוי דהיינו נמלחו ושהו וא"ל א"כ פשיטא דשרי ומה צריך רבא לומר מולייתא שרי אה"נ אלא עיקר החידוש דרבא אלא נמלחו קאתי ומהרי"ט אגב לא נמלחו קאמר נמי נמלחו א"נ להשמיע לנו אף שלא הודחו מן הציר שרי כמו שמסיק אח"כ באותה הג"ה אך אין לחוש כו' והטע' מפני שהאור שורף את הציר ולפ"ז הו' מחובר יפה מ"ש אח"כ באותה הג"ה אך אין לחוש כו' ומ"מ כדי שלא יחלוק מהרי"ט על דברי המרדכי שכ' בשם ר"י להדיא דאפי' שניהם נמלחו ולא שהו מותרין צ"ל דמהררי"ט לא איירי אלא במלאו בשר וביצי' יחד כמו שעושי' ושם שייך קירוש מפני הביצים שבו וזהו סתם מולייתא ובסמ"ג נמי כ' בז"הל עופות שהניחן שלימין ומלא חללן בשר וביצים כו' ומ"ש בהגהתי דלא שרינן מוליית' פי' כשממלאי' תרנגולת עם בשר כו' בס"א ליתא האי פי' אף לפי נוסח האמיתי אשר מצאתי ואף אם נאמר שכתב כך צ"ל דה"פ שמלאו התרנגול' כלומר בביצים עם בשר ומסייע לנו קצת לישנ' דמלאות עם בשר דמשמע שהמילוי היה עם הבשר ועו' לא מסתבר' לומר ששייך קירוש בבשר בלא ביצים דאין שייך קירוש אלא בביצי' וכ"מ בליקיטים וא"ל א"כ בלא מלח נמי יאסר החיצון אה"נ דבמילוי הביצי' לחוד אוסר החיצון ובס"א בהג"הת מהרי"ט אינו תולה כלל במלח אלא בביצים לחוד שהם נקרשי' כו' ומה שתלה מהררי"ט בהג"ה שהעתקתי הכל במלח שגורם הקירוש היינו דוקא היכא שמלאו בשר עם ביצים יחד הוא דבעינן לתלות טעם הקרישה במלח וטעם לדבר שכח המלח מוציא לחלוחי' הציר מן הבשר ומתערב עם הביצים עד שיהיו נקרשי' יחד אבל בלא מלח פולט שפיר החיצון מצד פנימתו דרך פליטתו בפנים תוך מילוי הבשר ומ"ה היכא דליכא מילוי כלל בביצים אלא בבשר לחוד אפי' הוא נמלח מודה מהררי"ט דשרי כדברי ר"י וכמ"ש והשתא מה שמצאתי בביאורי מהררא"ש בסמ"ג שכת' שהג"ה זו של מהררי"ט היינו לפי נ"א שכ' הביצים הנקרשים מעכבים הדם כו' פליג על דברי סמ"ג במולייתא כו' או יש ליישבו דבהג"ה מודה דבדיעבד שרי והספר שהתיר היינו בדיעבד אכן לישנא דלא שרינן מולייתא לא משמע כן עכ"ל אומר אני דבודאי לשון הג"הת מהרי"ט משמע לאיסו' אפי' בדיעבד מדכתב הביצים הנקרשים מעכבים הדם כו' ולא הזכיר שום לשון שמור' על הספק או בלשון אזהרה שלא יעשו לכתחילה אלא כלומר בודאי הם נקרשים ומעכבי' הדם מלפלוט כו' ואפ"ה נ"ל שאינו קשה מדברי הסמ"ג עליו לפי מ"ש דהמלח גורם שיקרוש היכא שמלאו הבשר עם ביצי' ובלא נמלח הבשר שבתוכו אז אינו נקרש מאחר שלא מלאו הכל בביצי' ודומה למלאו כולו בבש' א"כ לק"מ דהסמ"ג איירי במלאו בשר עם ביצים ביחד ולא מלחו א"נ הסמ"ג איירי במלחו העופות כבר ושהו במולחן ובזה יתיישב נמ' מה שמקשי' על הסמ"ג שהרי הוא גופ' כ' לעיל מיניה שאסור לצלות עוף שלם א"ל שימלחנו וישהה שיעור מליח' ואח"כ ידיחנו כאשר הבאתיו לעיל והשת' לק"מ דאיירי שמלחו העופות ושהו שיעור מליח' והדיחו ואח"כ מלאן בבשר וביצים אע"פ שהפנימי לא נמלח שרי הכל משום דאמרי' כבכ"פ ומאחר דלא מצינו בהדיא בדברי הקדמוני' דאזלינן בתרייהו דלא כוותיה ראוי לחוש לדבריו שהרי מהררי"ט בתראי הוא ובעל הוראה וכבר כתב מהרא"י בשערי' שלו שראוי ליזל בתרי' לחומרא אף כנגד מהר"ם לעניין בשר שנמלח ולא הודח אכן מ"ש אח"כ בסוף הג"ה התרנגולת שנשרתה במים דהוי כמו לא נמלחה כל צרכה כלומר שדינו כמו נמלחה ולא שהה כל צרכו שהרי עדיין יש בו דם מדאס' לבשלו יפה כת' לפי סברתו דשרי בצלייה אכן אנו לא ק"ל הכי אלא היכא שנשרתה במים מע"ל חשוב כמבושל ואסור אפי' לצלי אבל כששהתה ג' ימים בלי מליחה שפיר ת"ל כוותיה מסקנא דמילתא היכא שמלאו המולייתא בביצים וקמח שנקרש הכל יחד ומעכב החיצון מלפלוט דרך פליטתו כראוי בין החיצון נמלח ולא שהה או לא נמלח כלל אסור והיכא שמלאו הבשר בבשר עם ביצים מעורבים יחד ונמלח הפנימי אז נמי הוי דינא הכי כדפרי' אבל היכא דלא נמלח הפנימי בין היה המילוי בבשר לחו' או בבשר עם ביצי' אז אינו אסור אלא כשהחיצון נמלח ולא שהה משום דנאסר הפנימי מן החיצון אבל אם שניהם מלוחים אפי' שניהם נמלחו ולא שהו ולא היה במילוי ביצים אלא בשר לחוד הכל שרי או אפי' נמלח הפנימי ולא שהה והחיצון לא נמלח אפ"ה שרי החיצון מטעם שהאו' שואב כו' כדפרי' ולכאורה היה נראה כל היכא שנאסר הפנימי מן החיצון ה"ה נמי שנאסר אח"כ החיצון ממנו משום דנעשי' נבלה ויהיב טעמא אהדדי ואע"ג דק"ל גבי עופות ודגים בפ' כ"ה דלא כרשב"ם שאוסר העופות אלא ס"ל שאין הדגים חוזרים ואוסרי' העופות היינו מטעמא שכ' התו' לפי שאין הנאסר יכול לאסור היכא שאין האיסור עצמו הולך שם וא"כ מאחר דדגי' רפו קרמייהו כבר בלעו ואינ' פולטים ואף שהרא"ש דחק ליישב דברי הרשב"ם מ"מ לא ק"ל הכי כמ"ש מהרא"י בשערי' אבל הכא שהאיסור שפיר יכול לילך משם ע"י צלייה ויהבי טעמא אהדדי אוסר ולא שייך לומר הכא שהאור שואב אלא בעיק' דם פליטה בדרך פליטתו וכב"כפ אבל מה שכבר בלע הפנימי אלא שחזר ויוצא ממנו מעט ע"י צלייה והולך עם הטעם שבולע ממנו אז נאסרה כדין כל חתיכה שנעשית נבילה שאוסרת חברתה מאחר דק"ל דאף בדם אמרינן חנ"נ ונ"ל מ"ש התו' לעיל בשם ר"י שמא הפנימי אסור כו' אינו ר"ל שהפנימי יאסר ולא החיצון כדפרי' דהא ר"י ור"ת ס"ל דבכ"מ אמרי' חנ"נ אלא ה"ק שמא הפנימי נאסר מכח איסו' דם (וא"כ) ממילא אוסר אח"כ החיצון מכח בליעת נבלה אכן כי דבקת שפיר תמצ' מ"ש ר"י שמא הפנימי יהא אסור דוקא קאמר ולא שיאסר אף החיצון שהרי אפי' יהבי טעמא אהדדי לא שייך למימר חנ"נ בענין שיאסר את חבירו דלא גרע מאילו כולו דם הלא אמרי' כב"כפ או משר' שריק בשע' צלייה ומניין לנו לחלק ולומר דוקא בדם פליטה הבא מחבירו הוא דאמרינן הכי אבל לא בדם שכבר פלט ממנו ונכנס בחבירו וחזר אליו ואין זו אלא דברי נביאות להשח' ממון של ישראל גם בעניין הדגי' הק' הרא"ש נמי כה"ג איך יאסרו העופות דלמ' לא נאמר דם משרק שריק במליחה כמו בצלייה אע"פ שדגי' אין אומרים דשריק דם העופות מינייהו היינו משום דרכוכי ורפי קרמייהו ותי' היכא שהדם מרובה על הציר המעורב בו שייך לומר משרק שריק ונרא' דלא נאסר מן הדגים אלא כדי קליפה דרותח דמליחה אינו אוסר אלא כ"ק ע"כ מ"מ כ' דלא ק"ל כדבריו אלא כדברי התו' דלא ס"ל לחלק בהכי ושרי העופות ה"נ שרי החיצון וכן עיקר. אחרי הדברים אילו הוגד לי איך שמהר"ם השיג עלי בספר ת"ח שלו שכת' שם וז"ל כ' מהרא"י בשערי' בשם מהר"י טרוי"שין יש נשים שממלאין תרנגולים בביצים ואין שוהין הבשר תחילה שיעור מליחה ואין זה נכון אלא צריך למולחו תחילה כמו לקדרה דמאח' שממלאי' אותם הוי כבישול עכ"ל שמעי' בהדי' דכ"ש אם לא נמלח כלל דאסור דהרי כ' דצריך מליחה כמו לקדרה ואע"פ שפשוט הוא כ' להוצי' מלבו של חכם א' שהתיר בלא נמלח כלל ועיקר יסודו שבנה עליו סברתו הוא לשון הג"ה שהבי' בש"ד סי' ח' שכ' שם בשם מהר"י טרוי"שין וז"ל יש נשים שממלאין כו' עד דלא שרינן מולייתא רק כששניהם מלוחים או שניהן אינן מלוחים כי המליחה הוא גור' שהמילוי הוא נקר' כו' הוא סבר שכולה חדא מילת' היא והמוליית' דשרי כששניה' אינם מלוחי' מיירי ג"כ כמילוי ביצים וע"ז קאמר כי המליח' הוא גור' ר"ל לפי דעתו כשנמלח ולא שהה שיעור מליחה גורם שהמילוי נקרש ומעכב הדם יותר מאילו לא היו שניהם מלוחים ואינו כן דהמולייתא שמדברים בו והתירו כששניהם אינם מלוחים ה"ה אם נמלחו שניהם ולא שהו שיעור מליחה נמי שרי דהתם אינו מדבר במילוי דביצי' והוא סתם מוליית' האמורה בפ' כ"צ והא דקאמר אבל המלח הוא גורם שהמילוי נקרש התם קאי דאם היה א' מלוח והשני אינו מליח אז הוא אסור כמ"ש המרדכי והג"מ בהדי' בדיני מוליית' ומזה מביא מהרי"ט ראייה כמו דלעניין מוליית' הנאמרת בגמ' כשהאחד מלוח הוא אסו' מטעם דהמליחה שנמלח אחד כדינו הוא גורם שהמילוי נקרש ואינו מפליט הדם שבולע מבשר השני ה"ה במילוי של ביצים הנקרשים דאסור כשהבשר אינו נמלח כדינו וכ"ש אם לא נמלח כלל ולכן קאמ' בסוף הג"ה ומעתה בנדון זה הביצים נקרשים כו' וכ"כ האחרונים ז"ל שכל מילוי ביצים דינו כבשול וכמו שיתבאר לך לקמן ס"ס כ"ו ואע"ג דמלשון הרמב"ם והסמ"ג משמע דמילוי ביצי' דינו כשאר מוליית' מ"מ האחרונים החמירו בדבר והוא כוונת הג"ה הנזכרת ולא כדעת החכם הנזכ' כן נ"ל ודוק עכ"ל מהר"ם מקראקא ואמרתי אם בן חכמי' וגדולים אני מ"מ אין אני חכם לא בעיני ולא בעיניו ובודאי על חכם אחר מאן דהוא כיון להשיג והנה אמרו לי תלמידיו להדיא שעלי היה השגתו ונתגלגל הדבר בראות פנים והוד' לי ושאלתי את פיו איך עלה על דעתך להשיג עלי ולא עיינת בהגהת"י בא"ו שלי גם לא ראית בספרי הגדול בפ"ק דחולין ולא ידעת שורש דברי גם אני אסרתי המולייתא דביצים בלא נמלח אלא שחלקתי בין מילוי בשר עם ביצים לביצים לחו' כדי שלא יהיו דברי מהרי"ט נגד המחברים והשיב אמת שכך שמעתי שאתה ג"כ אסרת בשלא נמלח ומה לך בכך הלא לא הזכרתי שמך להדיא אלא כ"א להוציא מלבו של חכם א' וגבא טורא בינינו והלך לדרכו ונתבקש בישיבה ש"מ (ועיי' בשו"ת מהרמ"א סי' קל"ב וא"כ מסתפינא שלא יבאו היתומים להחזיק בעזבון של אביהם ולומר השגתו כבר כתוב בעט ברזל ומי ימחקנה כי קודש היא) ע"כ אבא ולהודיע (מאין יצא מקום הדין ונביעתו ושורש הויתו) תחילה מ"ש כ"ש שלא נמלח כלל בודאי על הג"ה זו שהביא אומר אני דכ"ש לא נמלח כלל שהרי הן נקרשו ומעכבי הדם מלפלוט והתרנגולת עדיין לא פלטה שום דבר ומה שבא אח"כ לחלוק במולייתא דבשר עם ביצים שאני אינו אוסרו א"ל שנמלח הבשר והוא אוסר בכל עניין מה שהתרתי הכל בראייות גמורות להשוות המחברי' ואדרבא נדחקתי לקיים דברי מהרי"ט לחומרא כי בסמ"ג משמע לכאורה להדיא דבכל ענין שרי ומה שבא לשנו' ואמר שפי' הג"ה שכתבה כי המלח נקרש כו' לא קאי אמילוי נשי' דאיירי בו רק אסתם מוליית' שבתלמוד וסבר שכל יסודי נבנה על זו פי' שאני מפ' כפשוטה כי המלח גורם שהמילוי נקל כו' קאי על מילוי הנשים דאיירי ביה ולא ראה דברי כי כל מ"ש להתיר הוא מוכח מדברי הסמ"ג ואדרבה נדחקתי ליישב הג"ה שאוסר בשניה' נמלחו ולא שהו ואני הוכחתי מן המרדכי דשרי בשניהם נמלחו ולא שהו והוצרכתי לחלק דאיירי במילוי ביצים עם בשר ונמלח הבשר ולא שהה אבל אין בנייני להתיר תלוי כלל באותה הג"ה למבין בעומק השכל הזך ומה שהוא סובר כי פי' הוא הנכון בדעתו ורחוק הוא מאוד חדא דאין הלשון משמע כלל כדבריו דא"כ הל"ל אבל נמלח האחד והשני לא נמלח שאסור משום שהמלח נקרש כו' ועוד מהו תרנגולת שמזכיר וכי סתם מולייתא שמזכיר התלמוד איירי דוקא בתרנגול' גם הדמיון הוא רחוק מן השכל איך בא דמיון דקרישת בצים לדמיון דאח' נמלח ולא נמלח (השני) גם במרדכי לא משמע כלל כדבריו שהטעם לאיסור בא' נמלח לא משום קרישה הוא אלא משום שאינו טרוד לפלוט כדאיתא במרדכי ומי שמעיין היטב בספרי להבין שורש העניין יבין וישכיל שלא השיג כלל והיכא שמלאו התרנגולת בביצים בין עור לבשר נכתוב אי"ה לקמן פרק כ"ה סימן נ':

דין השוחט לחולה בשבת שנחלה היום אסור לבריא באכילה ובטלטול אבל אם בישל לחולה בשבת מותר לבריא וכגון בר אווזא דחזיא בין השמשות באומצא או שנתייבש ברוח שיש בני אדם אוכלי' אותו בלי בישול שרי בטלטול לכ"ע אבל באכילה אסור לאחרים שמא ירבה בשבילם אבל אל"ה אסור אפי' בטלטול. והשוחט לחולה שנחלה מבע"י מות' לבריא באומצא והמבשל בשבת לחולה שיש בו סכנה אסור לחולה אהר שאין בו סכנה באכילה. והקוצ'ן פירי שלא נגמר בישולו בשבת אסור לבריא:

אמר רב יצחק בר אדא א"ר השוחט לחולה בשבת אסו' לבריא אם רוצה לאכלו באומצא ופי' שנחלה היום א"כ בין השמשות היה מוקצה שאינו ראוי לכוס אבל בישל לחולה בשב' מותר לבריא דאף ב"הש היה ראוי לכוס וכגון בר אווז' דחזי לאומצ' וכדאיתא בפ' מפנין דבשר טפל אסור לטלטלו בשב' לר"י אם לא בר אווזא דחזי לאומצא א"נ נתייבש ברוח ובאותן מקומות שאוכלין אותו כך בלי בישול אבל אל"ה לא ואפי' אם תמצא בני אדם שאוכלי' בשר חי ע"י הדחק מ"מ מן הסתם לאו שמיה אכילה שנאמ' דאף חוד' בישולו עומד לכך א"ר פעמים שהשוחט מותר כגון שהי' וו אסור כגון שקצץ לו דלעת ובשלה שאינו ראוי לכוס לפי שקשה היא לאכול כדאיתא במסכ' תמיד כל מידי לא תפרע מקמי רבך בר מקר' חיה דכפתיל' של אבר דמיא כתוב בא"ח הקוצץ פירי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת אסור לברי' משום מוקצה ואפי' חלה מבע"י שאין הכנ' במחובר בכיוצ' בזה שהוא גדול והולך כ"כ הרא"ה ז"ל ע"כ ומסיק אמר רב דימי מנהרדעי והלכתא השוחט לחולה בשבת פי' שנחלה מבע"י דליכא מוקצה מות' לבריא באומצ' כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא אפי' היה חולה מבע"י גזירה שמא ירבה בשבילו כ' האגור בשם תשובת הרשב"א שהמבשל בשבת לחולה שיש בו סכנה אסור לחולה אחר שאין בו סכנה כיון שאפשר ע"י עכו"ם וכת' מהר"י קארו שמצא התשובה ההיא וכתוב בה דטעמ' משום דאיכא למיחש דלפעמי' לא ימצא לעשות ע"י נכרי ועבד ושפח' שאינן של ישראל ויבא זה להרבות בשבילו וכ' התו' בפ"ק דגיטין דשמא דוקא לצורך מילה שרי להרבות כדאמרי' התם נחים ליה אגב אימיה אבל לצורך ד"א אפי' ע"י עכו"ם אסור להרבו' וכ"נ מדברי הר"ן ע"כ והרי"ף הביא הא דר"ד דפסק הלכתא השוחט לחולה בשבת כו' ולא הביא הא דר"י בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת פירש שנחלה היום אסור לבריא כו' משו' שאינו ראוי לכוס וכ' הרא"ש טעמא למילתא משו' דלאו הלכתא היא דמיירי בחולה שנחלה היום ואסרי' ליה משום מוקצה ואנו ק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור בר מנר שהדליקו בו באותו שבת דלא ק"ל כר"ש משום דדחייה בידים אבל הכא גבי שוחט מוקצה מחמת איסור לחוד הוא וכ"ד התו' וכ' דלא ק"ל הלכה כר"י במוקצה מחמת איסו' אכן הס"ת והסמ"ג ס"ל נמי כדעת התו' דלא ק"ל כר"י במוקצ' מחמ' איסור כ"א בנר דדחייה בידים ואפ"ה ס"ל דגבי שוחט הוי מוקצה לכ"ע וכמסקנא דגמ' דילן והיינו טעמא שאין לך מוקצ' מחמת איסור גדול מזה לפי שמתוס' שחיטה והפשט' ובעוף מירוט נוצות ועוד מאח' דס"ל דמודה ר"ש במוקצה דמחובר והכא לעניין שחיטה שאת' מבדילו מחייותו כאילו אתה קוצר וכן איתא בירושלמי והסמ"ג מביאו בהל' צידה כל שאתה מבדיל מחיותו חייב משו' קוצר ואפשר שהרי"ף הולך לשיטתו דס"ל דמחובר לא הוי מוקצה שהרי בפ' א"צ גבי דורון שהובא בשביל ישראל שאם יש מאותו המין במחובר אסור כתב הרי"ף ל"מ באכיל' דאסור אלא לטלטל נמי אסור (כיון) דלא חזי לאכילה כמוקצה דמי ואם היה ס"ל דהוי מוקצ' במחובר א"כ לא היה צריך לזה דהא ס"ל דק"ל במוקצה כר"י גבי י"ט וכ"ש הכא דהוי מוקצה מחמת איסור ועוד אפשר דאף ר"ש מודה במוקצה דמחובר כמ"ש רש"י בפרק א"ל אלא דס"ל דמחובר לא הוי מוקצה כלל ומוקצ' מחמת איסור לא הוי מוקצה לכ"ע וכדבעי למימר תלמודא בתחילת הסוגי' נהי דשמעי' לר"י דאי' ליה מוקצה במוקצה מחמת מיאוס מחמת איסור מי שמעינן ליה אותה סוגיא תפס הרי"ף דמוקצה מחמת איסור אינו אסור לכ"ע אם לאו היכא דדחייה בידים ולענין פסק הלכה נר' כדעת ס"ת והסמ"ג דבשוחט ק"ל לאיסור כדאיתא במסקנ' דהכא וכן יראה מדברי התו' (דהכי) הוי מסקנ' דמילתא דשוחט בשב' אסור ותחלת הסוגי' דאמרה במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה אפי' גבי שוחט הוי דיחוי בעלמא וה"ט דהאי מוקצה מחמת איסור דהשוחט גרע משאר מוקצה מחמת איסור כדפרי' ואין למצא היתר לשוחט בשבת שאם יושב ומצפ' שמא יבואו חש"ו וישחטו באחרי' רואים אותו כמ"ש התו' לחלק בשם ר"י סברא רחוקה היא בעיני שאין זה מן המצוי בפרט מאחר שלכתחילה אסור רק שבדיעבד שחיטתן כשרה ועוד מסתמ' אחרים לא יניחו אותו לכתחילה לשחוט בשבת דהא איירי בקטן שהגיע לחינוך ועוד נראה בעיני אפי' מ"ש מהרי"ח בהג"ה אחר' דלעיל שאם בטוח הישראל שיבו' הגוי ויתלוש וכל דכוותי' שאין לאוסרו לא משום מוקצה ולא משום שמא יעשה בעצמו אם אינם פירות האילן שקלין הן להתלישן אם לא שהובאו בשביל ישראל נראה בעיני עיקר דלא שייך לומר יושב ומצפה אלא בדבר הבא מאיליו ולא במה שתלוי בדעת האחרים דאל"כ פירות או דגים שהבי' הגוי בשבת או בי"ט שכ' התו' והסמ"ג והטור בסתמ' דאסור לכ"ע משום מוכן ואפי' ספק מוכן אסור ואמאי הא ליכ' מוקצ' דבודאי כמה פעמים יושב ומכפה מתי יבוא הגוי למכור כגון ביו' השוק ואף א"ת דלא גרע מפירות הנושרי' מאיליהן כמ"ש הטור ז"א דדוקא גבי פירות האילן שקלין הן להנתק ובעודו בכפו יבלענ' הוא דגזרינן שמ' יעלה ויתלוש אבל בשאר פירו' כגון צנון וחזרת דבעי מרא וחצינא וכמ"ש הסמ"ג מדעת התו' וכ"ש גבי צידה דבעי מצודה דלא שייך ה"ט לא תאסר אלא בע"כ משום מוקצה הוא דאסרינן דהוי כמוקצ' דמחובר ואסור אפי' לר"ש והלא איכא למימר יושב ומצפה אלא ש"מ דא"ל יושב ומצפה בדבר התלוי בדעת אחרים וכן עיקר ואף דק"ל כר"ד דהמבשל לחולה בשבת אסור באכילה משום שמא ירבה בשבילו מ"מ ק"ל נמי כר"י בר אדא גבי מבשל לחולה בשבת דאינו מוקצה משו' דראוי לכוס ונ"מ דשרי בטלטול לכ"ע והיכא באינה ראוי לכוס אסור אפי' בטלטול לאחרים שלא לצורך החולה:

דין דבר שאסור לאכול בשבת משום מעשה שבת לחוד וליכ' עליה איסור מוקצה מותר לטלטל אף שאסור באכילה וכן כל כיוצא בזה:

ובשר שנשחט בשבת או נתבשל בשבת וליכא חולה דק"ל דאסור ביומי' כר"י משום מעשה שבת וליכא כאן איסור מוקצה במבשל היכא דחזי לכוס כגון בר אווזא ובשוחט היכא שהיה חולה מבע"י והבריא דאסור משום מעשה שבת אי שרי לטלטל או לא יש שרוצי' לאסור מאחר דלא חזי לאכילה שאסור ולכלבים אין אדם מקצה להם מה שעומד לאדם ואע"ג דהאי סברא דוקא לר"י דאית ליה מוקצה אבל לר"ש שרי כדאית' בפ"ק דביצה ובפ' מפנין מ"מ איכא למימר מאחר שאסרו משום מעשה שבת לו ולאחרי' ביומו דהיינו שלא יהנה ממנו כלל א"כ אף לכלבו לא יכול ליתן א"כ הוי כמוקצה דאבני' ועפר דהוי מוקצה לכ"ע וכמ"ש הרי"ף גבי דורון והבאתי' לעיל מאחר שאסור באכילה מוקצה הוא ויש שרוצים לחלק ואומרים דוקא גבי דורון שאף בין השמשות לא היה עומד לאכילה שהרי מחובר הוא נהי דלא חשבינן מוקצה בכך אי לאו דאסור נמי באכילה כדפרי' לעיל מ"מ מהני ליה ה"ט מאחר שכל היום לא היה עומד לאכילה אבל מה שהיה ב"הש עומד לאכילה שמא אינו נאסר בטלטול מכח ה"ט לחוד שאסור באכיל' ונר' בעיני דלדע' הרי"ף דאף בכה"ג אמרי' מאחר דאסו' באכילה אסור בטלטול דאל"כ למאי נ"מ כ' הרא"ש ה"ט ל"מ לאכילה דאסו' אלא אפי' לטלטל נמי אסור מאחר דלא חזי לאכילה כמוקצה דמי הלא כ' הרא"ש לעיל מיניה דאף ר"ש מודה במוקצה דמחוב' כמו שפירש"י א"כ הוי מוקצה ממש אלא בודאי תפס הרא"ש אף דברי הרי"ף לתועלת אחרת היכא דלא (הוי) מוקצה מצד עצמו מ"מ אסור לטלטל כל היכא דאסור באכילה והיינו דורון שהובא בשביל ישראל בי"ט א' שאסו' בליל י"ט ב' עד בכדי שיעשו דלפירש"י מותר לטלטלו לערב של י"ט שני מיד דאיסור מוקצה אינו אלא ביומו דשני י"ט של גליות לכ"ע ב' קדושות הן דהא ביצה שנולדה בזה מותר' בזה אבל לטעם הרי"ף דכל שאסור באכילה אסור לטלטל א"כ אסור נמי לטלטל בליל ב' של י"ט דהא מוקצה הוא עד שיעבור זמן איסורו דהיינו כ"ש וה"ה נמי בנדון דידן (עיין בפ' א"צ סי' ה' מ"ש הג"ה מן המחבר מ"כ) ועוד איכא נפקותא אחרת וכתבתי לשם פ' א"צ סי' ט' גם לשם כתבתי דליתא לסברת הרי"ף אף שהרא"ש תפס דבריו.

דין פת שאפה כותי בשבת אסור לאכול בשבת אפי' אין לו כדי כל צרכו ומ"מ היכא שהוא לצורך לחם משנה ואינו יכול למצוא פת של ישראל כלל כגון שהוא בדרך מותר בשעת הדחק משום כבוד שבת:

פסק כתב בס"המ ועל הלחם שאפה גוי בשב' וגם שמא נטחנו החיטין ונרקד בשבת יש פנים להתיר כמו מבשל בשבת בשוגג יאכל וכמו נכרי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ויש פנים לאיסור כדפרישית לעיל דלא דמי למבשל דהתם ליכא למיגזר שמא יהיה הישראל רשע לבשל במזיד אבל יקל לומר לנכרי לבשל ועוד שמא יש לדמותו לשוחט מפני שקמח לא היה ראוי לכוס מקודם לכן וא"ל שהלחם מותר דהא פסקינן שלהי שבת כר"ש דשרי במוקצה בר מנר שהדליק בה באותו שבת דדחייה בידים לא דמי דשמא הכא מודה ר"ש דהוה כמוקצה דגרוגרות וצימוקין שנטחן ונרקד ונאפ' בשבת כדאמ' בפ' א"צ נכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור ופר"שי דאפי' ר"ש מודה בהא דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקין דאמר בפ' כירה דמודה ר"ש בהא ורבינו יעקב אסר להרר"י בן ר' מרדכי לאכול לחם שנאפה בשבת והרא"ש שכ' בסוף פ' א"צ דברי ר"ת שאוסר וכ' ול"נ דאפי' אם היה קמח או עיסה ב"הש לא הוי מוקצה כיון דהו' ביד נכרי והוי גומרו בידי אדם והאפי' אינה נאסר' דבשביל רוב נכרי' היא ע"כ ול"נ דלא אמרי' גמרו בידי אדם בפ' א"צ אלא היכ' שהתחיל המלאכ' מבע"י וב"הש לא נגמרה כדלעיל כה"ג שרינן גומרו בידי אדם אבל כה"ג שלא התחיל מבע"י לא הוה גומרו בידי אדם וכן יראה מל' הא"ז שכ' וז"ל ונכרי שיעשה מנעלי' בי"ט בסתם למכור למי שירצ' ובא יהודי אחד הרגיל אצלו ולקחם מחנות זה היה מעשה ואסרם הר"ר יונה ז"ל משום מוקצ' והר"ר אליה התיר' הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגומרו בו ביום לית ביה משום מוקצה ע"כ ומדכת' הואיל ויכול לגומרו משמע להדי' דאיירי שהתחיל מבע"י וגומרו בשב' או בי"ט דשרינן מכח גומרו בידי אדם הואיל ויכול לגומרו ועיקר דין של מנעלים ובגדים שנתפרו בי"ט כ' בפ"ק דשבת סי' נ"ח והשת' איתבררא דהאי לחם שנאפ' בשבת אסור ועוד אפי' את"ל דהוי גומרו בידי אדם מ"מ איכא טעמ' אחריתא לאיסור כמ"ש הסמ"ג דבעניין מאכל יש להחמיר יותר ולומר דנקל בעיניו לומר לכותי שיאפה בשבת ע"כ ואין להקל כלל אפילו בשעת הדחק שאין לו לחם כדי כל צרכו שהרי המרדכי כ' שראבי"ה הי' מלקה ב"א שאכלו פת שנאפה בשב' ואל תשגיח במה שנהגו העולם בו היתר לפי שרוב ההמון קראו בספר א"ח שהתיר בשם הרא"ש והתיר אותו בהקדמתו שכ' בכל פעם שאני כות' מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כך הוא מסקנת ההלכה והעולם סברו שכך הוא בהחלט כאילו הלמ"מ הוא ואינו כן כי מה לי שהוא הסכים עם אביו אנו לא מסכימים עמו בדבר הלכה וכן הוא בכמ' מקומות בא"ו דלא נהיגין כוותייהו ומ"מ נר' היכא שהוא לצורך לחם משנה ולא יכול למצא פת של ישראל כלל וכגון שהוא בדרך יראה להתיר לו דמשו' כבוד שבת שרינן האי מילת' דלית ביה אלא איסור' דרבנן אפי' היה בודאי ב"הש קמח או עיסה א"כ השתא דלא ידעינן אמרי' שמא היה ב"הש חיטין שהיו ראויין לכוס וגם משום צורך מצוה דחינן אף אידך טעמא ולא נחמיר גבי מאכל לומר שמא יקל בעיניו לומר שיאפה שהרי הוא רואה שלא התירו לו אלא בשעת הדחק ולצורך מצוה דוקא וליכא למיגזר שמא בשעת הדחק ולצורך מצוה יאמר לכותי שיאפה כי מילתא דלא שכיח הוא גם כדאי הוא כת המתירין לסמוך עליהן בשעת הדחק ולצורך מצוה ועיין בסוף א"צ:

דין עכו"ם שבשל בשבת לצורך עצמו אפילו דברים שאין בהם משום בישול עכו"ם אסור לישראל:

פסק כתב בס"ה נכרי שבישל בשבת לצורך עצמו בשר או דגים או ביצים יש צדדין לאסור ולחלק שבדבר אכילה ראוי להחמיר יותר מבנכרי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ולא דמי להא דתנן במס' תרומת המבשל בשבת בשוגג יאכל דהתם ליכא למיגזר פן יבשל הישראל במזיד שאין להחזיקו ברשע לבשל במזיד בשבת לעשות איסורא דאורייתא אבל יקל בעיניו לומר לנכרי לבשל בשבת שאין כאן איסורא דאוריית' אלא איסורא מד"ס ע"כ והוא מדברי ס"ת ונראה אף שכ' הוא שיש פנים לכאן ולכאן ונר' דהאי פני' לאיסורא הוא עיקר דאל"כ לדברי הרי"ף דס"ל דאין שם מוקצה במחובר כדפרי' לעיל א"כ דבר הנעשה בשבת או בי"ט שלא לצורך ישראל כלל אמאי אסור ובפ' בכ"מ איתא להדיא גבי ליפתא דאתו ממחוזא וחזיא רבא דהוה כמישא ושרייה רבא דודאי מאתמול עקרו' מאי אית לן למיחש דמחוץ לתחום באו הבא חוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל (אחר) כ"ש הא דאדעת' דנכרי' קאתו א"כ משמע להדי' דאי לא כמישא הוי אסור אפי' הוי בא לצורך נכרים והאי ליפתא כו' הביא הרי"ף בפר' א"צ לפסק הלכה וכן האי בר טביא דניצו' מאיליו כו' דאסו' ואמאי אסו' מאחר דלית ליה איסור מוקצה דמחובר ומשום פירות הנושרין ליכא למיסרה כדפרי' לעיל דלא שייך למיגז' שמא יתלוש אלא בפירות האילן שקלין הן להנשר כו' והר"ן כ' נמי להדיא בפ' א"צ דדבר הניצוד מאיליו או נתלש מאיליו דליכא ביה איסור אלא משום מוקצה אלא בע"כ צריך לומר דהרי"ף ס"ל דגבי מאכל יש להחמיר ולאסור אפילו נעשה בעבו' נכרי שלא יקל בעיניו לומ' שיצוד לו או יתלוש ומ"ה נכרי שבשל אפי' לצורך עצמו אסור לישראל וא"ל ת"ל משום איסור בישולי נכרים די"ל דאיירי בבשר או דגי' הכבושין כבר ע"י ישראל או מלוחין שראויין לאוכלן חי ואין בהן משו' בישולי נכרי' ובביאורי הסמ"ג הארכתי בזה:

דין השוחט במגל יד והוא שצדו אחד סכין וצדו אחד מגל שחיטתו כשרה בדיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט. וכן סכין שיש לו פגימה בראשו לא יקשו' מטלית על הפגימה בחול ובי"ט מותר. וסכין שיש לו ב' פיות צריך לבדו' שני הצדדין וסכין שיש בו עוקץ חד בראשו לא ישחו' בו לכתחלה ובשעת הדחק מות' לתחוב בו קיסם שלא יעש' חלדה וצור וקנה התלוש ולבסוף חברו אם לא ביטלו השחיטה כשרה בדיעבד דוקא ואם ביטלו פסולה:

מתני' השוחט במגל יד בציר או בקנה שחיטתו כשרה הכל שוחטין לאתויי כותי או מומר ולעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה ובכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה ומפ' בגמ' בסימונא דאגמ' שהוא עשב גדול הגדל באגמי מים לישק"א בלע"ז וכשהוא יבש נעשה חדו' וחותך ואין קיסמין נבדלין הימינה לאפוקי קרומי' של קנה ממש דאין שוחטין בה לכתחילה אבל בדיעבד כשר אם ברור לו שלא ניתזו קיסמין הימינה ופריך תלמודא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא בשלמא מגל יד דלמא אתי למיעבד באידך גיסא פי' דמ"י צדו אחד סכין וצדו אחד מגל וכ"ש סכין שיש לה פגימה בראשה שאסור לשחוט בה אפי' אם רוצה לכוין שלא לשחוט כנגד הפגימה ומ"מ נהגו היתר בי"ט לקשור מטלי' על הפגימה לפי שא"א להשחיזה בי"ט אבל בשאר ימות החול לא וכן סכין שיש לו שתי פיות לא ישחוט בו עד שיבדקנו משני צדדין וכ"ז הוא מדברי הרא"ש והיינו דס"ל אי לאו משום שמחת י"ט לא מהני קשירת מטלית וכ"כ הרוקח להדיא סכין שהוא פגום לא יקשור בגד על הפגימ' וישחוט באותו סכין שמא יתיר הבגד וכן מסתבר עיקר ולא כדעת הר"ן שמתיר בחול (למיעבד) היכירא לשחוט בו דהא מתני' סתמא קתני לא ישחוט בו לכתחיל' ומ"ה סכין שיש לה עוקץ חד בראש' אין שוחטין בה שלא יעבור הסכין ויעשה חלדה ומ"מ בשעת הדחק כגון שהוא בדרך נוהגין לתחוב ראש העוקץ בקיסם שלא יעשה חלדה ואין זה דומה לקשירת מטלית שאין נוהגין בו היתר כ"א בי"ט ומשום שמחת י"ט דש"ה שאין זה מצוי להעביר כל אורך הסכין עד שיעשה חלדה אבל צור וקנה לכתחיל' מ"ט לא מוקי לה בתלוש ולבסוף חיברו אבל מחובר מעיקרא אפי' דיעבד שחיטתו פסולה וכ' הרא"ש יראה הא דמכשירין בצור וקנה תלוש ולבסוף חיברו היינו דלא בטליה אבל אי בטלי' כמחובר מעיקר' דמי והיינו דבעיא רבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא אבל רי"ף ז"ל לא חילק בתלוש ולבסוף חברו דמשמע ליה דאין שחיטתו פסולה אלא דומיא דקנה העולה מאיליו או אפי' נטוע כיון שהשריש אבל כל שאר תלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה ומיהו י"ל מרישא איפכא דדוקא דומיא דסכין דלא מבטיל ליה הוא דאמרי' שחיטתו כשרה לכן נכון להחמיר ע"כ והרשב"א כ' דהך בעיא דרבא איירי בתלוש ולבסוף חיברו ולעניין פסק ההלכה כיון דאוקימתא דלעיל הוי לישנא דגמרא ופשוט להו דברייתא דהשוחט במוכני בתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי וסיפא דקתני היה צור יוצא מן הכותל בכותל מערה לא שבקינן מאי דפשיטא לגמרא ותפסי' מאי דאיסתפקא ליה לרבא והילכך בין בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו בין בטלו לכתחילה לא ישחוט דנעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה קתני הא לכתחילה לא ישחוט אבל אם שחט אפי' בטלו שחיטתו כשרה עכ"ל ולא הבנתי דבריו כלל כי סתמא דגמרא מוקי בכותל מערה משום דבעיא דרבא לא איפשיטא אי הוה כתלוש אם בטלו או לו ומ"ה בעינן לאוקמי בריית' בכותל מער' ומאח' דבעיא דרבא דאיירי בתלוש ולבסוף חיברו ובטלו לא איפשיט' אזלינן לחומרא במילי דאורייתא ואמרינן אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה היכא דבטליה והיכא דלא בטליה לכתחילה לא ישחוט וכן עיקר:

דין השוחט בגלגל של יוצר שהשכיב בו הסכין חודו למעלה וגלגל (האדם) בידו בו שחיטתו כשרה דוקא בדיעבד ובגלגל של מים בכח ראשון שחיטתו כשרה בדיעבד אבל בכח שני אפי' בדיעבד פסולה נעץ סכין בכותל ושחט בה אם הסכין למעלה והצואר של בהמה למטה שחיטתו כשרה בדיעבד אבל איפכא אפילו אוסר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה ואם הסכין תלוש בכל ענין כשר:

תניא השוחט במוכני שחיטתו כשרה פי' גלגל של יוצרי כלי חרס שהשכיב בו הסכין חודו למעלה וגלגל האדם בידו או ברגלו ושחט בו והא דתני שחיטתו פסולה במיכני דמיא פי' שהמים מגלגלי' אותו ואין שחיטה זו מכח אדם וכתיב וזבחת ואכלת דבעינן כח אדם וא"א הא והא במוכני דמיא ולא קשיא הא בכח ראשון דהיינו מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחילת גלגולו שוחט מכח אדם שנטל הדף שחיטתו כשר' והא בכח שני דהיינו לאחר שפסק כח אדם וכ' הרשב"א דבגלגל של יוצרי' שוחטי' בו אפי' לכתחלה ובגלגל של מים בכח ראשון בדיעבד שחיטתו כשרה והיינו שתפס ל' בתרא עיקר דמוקי הא והא בגלגל של מים וא"כ שחיטתו כשר' דקתני אכח ראשון ומ"מ לכתחילה לא דגזרינן אטו כח שני אבל בגלגל של יוצרים אפי' לכתחילה מותר והטור הסכים עמו ואיני יודע למה דמנ"ל דפליגי הני תרי לישני דילמא תרווייהו קושטא קאמרי דלישנא קמא קמ"ל דאפי' במוכני של יוצרים שחיטתו כשרה בדיעבד ולא לכתחילה ול"ב קמ"ל דמוכני של מיא כשרה בדיעב' בכח ראשון וחשבינן כח אדם ממש וכ"ד הרא"ש שכ' השוחט במוכני של יוצר שחיטתו כשר' ובגלגל של מים בכח ראשון שחיטתו כשרה והיינו כמ"ש וכן עיקר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר רב ענן א"ש ל"ש אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה שחיטתו כשרה בדיעבד אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה דחיישי' שמא ידרוס וכ' התו' וה"לל שמא דרס אלא נקט לישנא דלהבא לאשמועינן דאפילו אי אמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסול' שמא ידרוס פעם אחרת וכו' והא דקתני בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה או שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלוש' סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת ר"פ אמר בעופ' דקליל והני תרי אוקימתי אמ' הן ול"פ אהדדי וכ"ד כל המחברים וכ' הרשב"א דוקא בעוף הקל כתרנגולין אבל הכבד כאווזין לא והטור כתב נ"ל כיון שאינו מחלק בגמ' אלא בין בהמה לעוף דכל עוף שרי אף ע"פ שהוא גדול קל הוא ובכל בו כ' איפכא דיש מתירין בצואר טלאים וגדיים דקלילי כעוף ולפ"ז כל העופות שרי אפי' אווזין וכן נראה בעיני עיקר דאל"כ לא הוי דחק ר"פ כולי האי לאוקמא בעופות ולומ' דבהמה לאו דוק' קתני בפרט היכא דאיכא אוקימת' אחרית' גם לא אישתמיט בכל הש"ס דנקט בהמה במקום עוף אלא בודאי ר"פ ה"ק בעופ' דקליל הוא דשרי וה"ה כל הדומה לו כגון גדיים וטלאי' ומ"מ אף שאני מדמה לא למעשה אני בא:

דין היכא שרצו ב"ד לאסור איזה דבר ונשאר מאותו דבר ביד איזה איש מותר אותו המותר אבל אם גזרו בחרמות ובארור אז גם המותר אסור:

בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לא"י מהו וקאי בתיקו כ' הרא"ש פירש"י דרוש וקבל שכר הוא דצריכין אנו לעמוד על האמת אף ע"פ שכבר עבר ול"נ לי דדוקא למיסבר קראי דרשי' אע"פ שכבר עבר אבל לקבוע בעי' בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן והכי אמר בפ"ק דיומ' כיצד הלבישן כו' כיצד הלבישן מאי דהוה הוה אלא כיצד מלבישינן לעתיד לבא כשיבאו אהרן ובניו ומשה עמהן אלא כיצד מלבישן למיסבר קראי בצואה כתיב כו' ונ"ל דנ"מ בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המיני' בזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מות' לאכול מה שנתות' בידו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור דבר א' כמו שאסרו גבינות הנכרים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל ע"כ ואומר אני דלפי דבריו יראה מי שאוסר על עצמו איזה דבר שאומ' הרי דבר זה אסור עלי או שהזכי' בנדרו קרבן או אונס דהוי נדר גמור מדאוריית' או בהזכרת השם דהיינו שבועה א"כ אסו' לאכול מאותו מין שנתותר בידו דספיקא דאורייתא לחומרא שהרי הבעי' לא נפשטה אבל בסתם נדרים שלנו שאינו מתפיס בשום דבר ואין אוסר עליו המין אלא אומר הריני נודר שלא אוכל או שלא אשתה ממין זה דהוי נדר מדרבנן א"כ מותר לאכול מאותו המין שנתות' בידו דספיקא דרבנן לקולא אבל אין אני מוד' לדבריו בזה דאין לדמות נדרי' דהולכין (בהם) אחר לשון ב"א לענין שאר איסורים דלפי לשון ב"א אסו' לאכול מאותו המין כשהגיע הזמן ע"כ נראה עיקר שינוייא בתרא דאיכא נפקותא היכא שרצו ב"ד לאסור (איזה דבר כמו) גבינות כו' ומאחר דהבעיא לא נפשטה א"כ כה"ג מותר דספיקא באיסורא דרבנן כי האי לקולא ומ"מ דוקא כשרצו הב"ד לאסור אבל אם גזרו ב"ד במקום בית דינם בחרס וארור שלא לאכול דבר זה א"כ הוי דאורייתא דיש כח ביד ב"ד להחרי' ולנדות אפי' שלא מן הדין אם דעתן למיגדר מילתא וא"כ בכה"ג הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפ"ז מה שנעשה בימי שגזרו חכמי מדינת רוסיא בקיבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יינם של ישראל כ"א שיש לו עדים חשובים שהעידו על כשרותו והגבילו זמן לגזירת' כל מה שנתותר כבר בידו ג"כ אסור דספיקא דאורייתא הוא:

דין פגימה דעולה ויורד שוחט בה לכתחילה ומסוכסכת נוהגין אנו להטריף אפילו אומר ברי לי שלא עשיתי רק הולכה לחוד וסכין הדומה לסאסאה נוהגין שלא לשחוט בו:

תנו רבנן סכין שיש בה פגימות הרבה נידן כמגיר' פירש"י ואפילו כולה מסוכסכת שאין בה אלא עוקץ אחת אוגרת פסולה מסיכסכת כשרה עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחילה ה"ד אוגרת וה"ד מסוכסכת אוגרות מב' רוחות מסוכסכת מרוח אחת שאין לפגימה אלא עוקץ אח' והשני הוחלק במשחזת ופריך תלמודא מ"ש מב' רוחות דמורשא קמא מחליש פירש"י חותך עור ובשר ומורש' בתרא בזע דכל עוקצי הפגם קורעי' הן ואין חותכין בין בפוגעו בו בין כשהו' יורד ממנו שהרי שנינו סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה ואפילו כולן מסוכסכת מדקמפליג בחדא בין אוגר' ובטוב' לא מפליג משמע דאפי' כל עוקציהן לצד אחד לצד ראש הסכין והוליך ולא הבי' אלמ' בירידתו נמי קורע ומשני דקאי ארישא דסכינא ס"ס כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזע כגון שהוליך ולא הבי' אמר רבא ג' מדות בסכין אוגרת לא ישחוט בה ואם שחט בה שחיטתו פסולה מסוכסכת לא ישחוט בה ואם שחט שחיטתו כשרה עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחילה א"ל ר"ה בריה דרב נחומי לרב אשי א"ל משמיה דרב' מסוכסכת פסולה והאמר רבא מסוכסכת כשרה ל"ק כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא וה"ה נמי דאיירי בדקיימא ארישא דסכין כדשני תלמודא לעיל וכ"ד רש"י והתו' ורב אלפס כתב מסוכסכת דקאמ' רבא שחיטתו כשרה כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא שחיטתו פסולה ולא הזכיר כלל הא דקיימא ארישא דסכינא וכתב הרא"ש וז"ל ומשמע שאין ר"ל שהעוקץ קורע כשהוא יורד ממנו וכך הוא מפרש מרוח אחת נמי חורפ' דסכינא מחליש ומורשא בזע דקאי ארישא דסכינא כלומר שהעוקץ עומ' כלפי הראש ואז אינו קורע בירידתו לתוכו ס"ס כי אזלא מחלשא וכי אתי בזע כגון שהוליך ולא הביא ואפי' עומדת באמצע כגון שהעוקץ לצד הראש והוליך ולא הביא כשר וכן אם העוקץ לצד הקתא והביא ולא הוליך כשרה ומיהו אף לפ"ז היה צריך שיבי' בהלכותיו דקיימ' ארישא דסכינא כיון שאם היה העוקץ לצד הקתא צריך שיביא ולא יוליך ופי' רש"י עיקר דמוכחא סוגיא דשמעתא שהעוקץ קורע דרך ירידתו ע"כ וא"י ממה ידע הרא"ש שכך הוא דעתו של הרי"ף מה שאומר התלמוד והוא דקאי ארישא דסכינא אחודו של עוקץ קאמר רחוק מן הל' דא"כ הוה ל"ל דקאי עוקץ ארישא דסכינא מאחר שעכ"פ לא נמלט הרי"ף מהשגה זו שהיה לו להביא הא דקיימא ארישא דסכינא אלא נר' בעיני עיקר כמ"ש הר"ן דדעת הרי"ף היא נהי דבתחילת הסוגי' אוקי דוקא דקאי ארישא דסכינ' והיא סוגי' ר"א דאמר אוגר' משתי רוחו' כו' ובני דורו הקשו עליו מ"ש כו' והוא ס"ל דאיירי שעומד' המסוכסכ' שקורעה בפגיעתו ואפ"ה כשרה משום דמורשא חדא לא עביד אלא דמחליש ואינו קורע הסימנים ומ"ה פריך מרוח אחת נמי חורפ' דסכינא מחליש כו' א"נ האי תלמודא דחורפא דסכינא מחליש כדי שיוכל אח"כ האי מורשא למבזע פי' בירידתו אבל במסקנ' דרבא דאמר ג' מדות בסכין ובני דורו לא אוקמוהו אלא בהוליך ולא הביא תו הדר תלמוד מהא דקיימא ארישא דסכינא ותלוי הכל בפגיעת המורשא וחילוק זה שתלוי בפגיעת המורשא היא מה שאמר ר"א אוגרת מב' רוחות ר"ל נרגשת הפגימה מב' רוחות בין כשאתה בודק בהולכה או בהובאה ומסוכסכ' אינה נרגשת בבדיק' אלא מרוח אחת או בהולכה או בהובאה וזו היא עיקר הל' דלפירש"י הל"ל אוגרת יש לה ב' מורשין ומסוכסכת מורשא אחת וכ"פ הר"ן ועיקר והוא ל' הרמב"ם ממש וז"ל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפי' היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה היה התלם הזה מרוח אח' לא ישחוט בה ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה שחיטתו כשרה כיצד שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש לה פגם וכשתחזו' (לבדוק) אותה בהובאה תרגיש שיש בה פגם אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה ואם הביא שחיטתו פסולה סכין שהוא עולה ויורד בנחת ואין בה פגם שוחטין בה לכתחילה ע"כ והרא"ש כ' עליו דבריו נכוחים הם אלא שדעת רחוק היא כיון שזקופה היא מצד א' היאך לא ירגיש באצבעו כשהוא יורד ממנה דמסוכסכת היא מצד א' כמו אוגרת מב' צדדין כו' ואם ידע פי' מרוח א' ומב' רוחות כמ"ש לדידהו לא היה תמה בדבר ובודאי איירי בפגימה עמוקה מאד שאינה נרגשת כמו בהולכ' כמו מגל קציר בהליכת' ומאחר שאין בה אלא פגימה יפגע בפגימה ומ"ה נמי סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה דהוי כמו מגל קצי' וכן הוא עיקר ולא כדעת העיטור דמכשיר סכין שיש בה פגימות הרבה אם כולן מסוכסכת ולעניין חדא מסוכסכת (דכשרה) לדעת הרי"ף והרמב"ם בירידתה בדיעבד אף שדבריהם נכוחים מ"מ נהגו העם הכל כדעת רש"י ולפי מ"ש המרדכי אין אנו צריכין לחומרא זו שכ' בשם הרי"ף וז"ל דכי מכשרי במסוכסכת בדיעבד דוקא כשהשוחט הרגיש בה קודם שחיטה ואומר שנזהר בה והוליך ולא הביא אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיט' ואחר שחיט' מצא בה פגימה מסוכסכת ואומר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד שחיטתו פסולה דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד לה ולאו אדעתיה ע"כ וכ"פ הכל בו תו אמרינן בסוגיא דסכין חריפא דדמיא לסאסאה שהאצבע מסכסך בה מרוב חידוד אבל אין בה פגימה א"ר אשי מאן יהיב לן מבשרי' ואכלי וכ' האגור באשכנז נוהגים שלא לשחוט בסכין הדומה לסאסאה מפני שאין אנו בקיאין בדבר ויפה כתב:

דין דצריך לבדוק הסכין על חודו ומן הצדדים ובודקו בבשר על חודו בהולכה ובהובאה ואח"כ בציפורן בהולכה ובהובאה וכן בשני הצדדים דהיינו י"ב בדיקות ומ"מ אם נמצא פגימה כל שהוא בשימשא או במיא טריפה אפילו בדיעבד:

אמר רב חסדא מניין לבדיקת הסכין להראות לחכם שנאמר ושחטתם בזה ובמלך שאול כתיב אלמא דכבר בדק להו הסכין וא"ר יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו וקרא אסמכתא בעלמא במערב' בדקו לה בשימשא ובנהרדעא בדקי ליה במיא בסורא אמרי בישרא אכלה בישרא בדיק לה והלכתא צריכה (בדיקה) אבישרא ואטיפרא ואתלת רוחא וכ' התו' והרא"ש אבישרא בשביל ושט הרך ואטופרא בשביל הקנה ואתלת רוחא לפי שאפשר שיש בצד הסכין דבר הבולט ממנה ואינו מרגיש בו כשבודק' על חודה ואותה הבליטה היא קורעת הסימנים מן הצואר שהרי לא אמרי' בה"ש מרווח רווח כמ"ש במסקנ' לעיל סי' י' ע"כ צרי' לבדוק בהולכ' ובהובאה על חודה בבשר ואח"כ בהולכה ובהובאה בציפורן בפני עצמו דאינו מרגיש בה ביחד בבשר ובציפורן וכן מב' צדדי הסכין והם י"ב בין הכל ואסמכתא ושחטתם בז"ה מסקינן ר"ה בר קטינא ארשב"ל ג' פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימת אוזן בבכו' פגימת מום בקדשים ור"ח אמ' אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קמיירי וכולן כפגימת המזבח וכמה פגימ' המזבח כדי שתחגר בה ציפורן וכ' הרא"ש וז"ל רב אלפס לא הביא הא דר"ה י"מ דעתו שהוא סובר דהני דבדקי בשמש' ובמיא ור"פ דבדק אבישרא ואטופרא פליגי אדר"ח וסברי דפגימה כל דהו טרפינן ואפי' אין הצפורן חוגרת בו ול"נ דכיון דפסק דבעינן לבדוק אבישרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה צפורן הלכך לא הוצרך להזכיר ההיא דר"ח ע"כ אבל דעת הרמב"ן מדבדקי הני אמורא בשמשא א"כ ס"ל דפגימת הסכין בכ"ש ואפי' אינו חוגרת צפורן וא"ל א"כ מאי קא מתמה תלמודא דפריך ואידך עד דקמשני בחולין לא קמיירי דלמא לא ס"ל הא דר"ח דפגימת סכין בכדי שתחגור בה צפורן אלא ס"ל פגימת סכין בכ"ש כהני אמוראי דלעיל ותי' דא"כ מכ"ש דהו"ל לרשב"ל למימר ד' פגימת הן ג' בכדי שתחגור בצפורן וא' בכ"ש דהוי רבותא טפי וכת' נמי שזה דעתו של הרי"ף שלא הביא הא דר"ח פגימת סכין בכדי שתחגור בצפורן דאפי' בכ"ש נמי הוי פגימ' ומ"ש הרא"ש מאחר שכתב הרי"ף דבעי (בדיקה) אבשרא ואטופר' היינו כדי שתחגור בצפורן וכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה צפורן בודאי מן הסת' כך הוא דלא חיישינן טפי למיבדק מבדיקת בישרא וטופרא ואוקמוה אחזקה שאין בה אפילו פגימה קטנה בכ"ש והני אמוראי דבדקי לה בשמשא ובמיא חומרא שהחמירו לבדוק אחרי כל הספקות ואנו קיימא ל' הלכה דבהני בדיקות דבישרא וטופרא סגי אבל בודאי אי אישתכח פגימה בכל שהוא בשימשא ובמיא טריפה הוא אפי' בדיעבד כדברי הרמב"ן והרשב"א:

דין דהאידנא נוהגין שאין מראין הסכין לחכם והבודק הסכין צריך הרבה זהירות וישוב הדעת בבדיקת הסכין (ומעשה רב):

אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן ליה רבא אמר מעברינן ליה ומכריזין אבישרא דטריפה היא ול"פ כאן שנמצא' סכינו יפה כאן שלא נמצא' יפה וכתב הרא"ש ותמיהני למה לא הביא ר"א הך דרבינא דהוא בתראה דקאמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפי' לנכרים לא מזבן ליה ע"כ דבריו ולק"מ מדמסקינן בסוגיא האי טבחא דלא סר סכיניה קמיה דרב' בר חנינא שמתיה ועבריה ואכריז אבישריה דטריפה היא ופירש"י דס"ל דכי אמ' מכריזין אבשר דטריפה הוא איירי אפי' בנמצא סכינו יפה איקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה אמר להו ליעיינו רבנן במילתיה דתלו ביה טפלא בדקה ר"א לסכינו ונמצאת יפה ואכשרה אמר מר(זוטרא) ולא ליחוש מר לסבא אמר ליה שליחותיה קא עבדינן ופירש"י ואכשרה דקסבר הא דקאמר רבא מעברינן ליה איירי בשלא נמצאת סכינו יפה אלמא דרבא בר חנינא ס"ל כרבינא דאמר אי לא נמצאת סכינו יפה ממסמסין ליה בפרתא א"כ רבא דאמר מעברינן ליה איירי בע"כ בנמצאת סכינו יפה ופליג על ר"ה והלכה כרבא דהוא בתראי ורב אשי פליג עליה וס"ל דלא פליגי ר"ה ורבא אלא ר"ה איירי בנמצאת סכינו יפה דמשמתינן ליה משום חציפות ותו לא ורב' איירי בלא נמצאת סכינו יפה והשתא שפיר קא מתמה מר זוטרא לא חש מר להאי סבא ר"ל רבא בר חיננא דס"ל כרבינא דמוקי הא דרבא אפילו בנמצא' סכינו יפה ומ"ה העבירו בתחילה ומה שצוה לנו לעיין במיליה היינו למצא לו זכות אחר מעיקרא על מה שלא הראה הסכין והשיב לו ר"א דשליחותי' עבדינן פי' מאחר שנתן לנו רשו' למצא לו זכות א"כ נמצא כאילו הוא מסולק מהאי דינא ואנו עומדים תחתיו למצוא לו זכות להכשירו וא"כ שפיר אני מכשירו בזכו' שלו שמצאתי לו אף שהוא כנגדו ולפ"ז שמעינן דר"א פליג על רבינא והלכ' כר"א דס"ל דלא פליג ר"ה ורבא עוד כת' הרא"ש והאידנא נוהגין שאין מראין סכינא לחכם כי בימיהם היו הקצבים שוחטין בעצמם כדאמרי' האי טבחא דלא סר סכינא והשתא נהוג בכל ישראל שאין מאמינים לקצבי' וממני' אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הן זריזי' וזהירי' ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי אף אדם השוחט בביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדוק סכין ע"כ ויפה כתב ואני הגבר אשר ראיתי עני פעם אח' הייתי בוועד ובקיבוץ חכמים ר"י ובא שוחט דמתא וסכינו בידו והיה המעשה בעי"כ לשחוט בו כפרו' ולקחתי הסכין מידו ושאלתי אותו אם בדוק הוא והשיב יבדוק ואני בדקתי בה בעצמי ומצאתי בה חגירת הצפורן ואמרתי לו הסכין פגו' חזר הוא ולקח הסכין מידי ובדקו כהרגלו במהירו' ושחק בי ואמר כשר הוא ובדוק חזרתי ולקחתי הסכין מידו ובדקתיו ומצאתי בה פגימה כבראשונה ומקצת אלופים גערו בי ואמרו מה לך בנסתרו' והשבתי גלויות הן כי לא בחנם כ' הרא"ש הרבה צריך ישוב הדע' ויראת השם בבדיקת הסכין עד שהיה לשם זקן אח' בעל הוראה ולקח הסכין מידינו ובדקו בנחת כמוני ומצא בה פגימה בחגירת הצפורן ואמרתי א"כ משבח אני את המתי' שכבר מתו שאמרו צריך הרבה ישוב הדעת ויראת השם בבדיקת הסכין ולכן ראוי להזהיר השוחטים ולהקפיד עליהם בדבר זה:

דין הגרמה הוא משיפוי כובע ולמטה אפילו נגע בחיטי ושייר בכ"ש כשר בדיעבד ומ"מ לכתחילה צריך לשייר כל החוטי ולשחוט מטבעת הגדולה ולמטה:

מתני' השוחט במגל קציר דרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין א"ר חיי' בר אבא אר"י אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכיל' אסורה וכל ל"ס קבלה היא וכן הלכה השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה כשרה ר' יוסי בר יהודה אומ' מלא החוט על פני רובה רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכה כר"י ב"י פירו' לענין הגרמה דהוה רובו ככולו שאם שחט רובו במקום הכשר שחיטה אח"כ הגרים למעלה דכשר ואף ר"י ב"י לא אמר רוב הטבעת ככולה אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת את כל הקנה אבל שאר טבעות שאינן מקיפות את כל הקנה לא הוי רובו ככולו פי' המחוור דלא אמרי' שרוב הטבעת ככולה שאם לא שחט אלא רוב הטבעת שחיטתו פסולה דרוב קנה בעינן ורוב הטבעת לא הוי רוב הקנה ולעניין מקום שחיטה לית הלכתא לא כרבנן ולא כר"י ב"י דפסלי שחיטת' למעלה מטבע' הגדולה אלא כר"ח ב"א דהעיד על המוגרמ' דרבנן ור"י ב"י שהיא כשרה וכל עדות הלכ' היא ומוגרמת דר"ח ב"א מפרשי אמוראי ר"פ משמיה דרבא אמר שייר בחיטי כשרה פירו' חיטי הן כמין גל"נץ דומין לחיטים ומונחי' על הקנה אצל הכובע והרמב"ם כתב בז"הל בפי' המשנה בתוך הטבעת הגדולה יש כאן שני גרגרים מגוף סחוסי וקורין אותן חכמים חיטי ע"כ שחט בתוכן ושייר בהן מעט כלפי הראש והיינו משיפוי כובע ולמטה וכן אר"יבל מש"כ ולמטה כשר' ולמעלה מש"כ פסולה ופירש"י כמין כובע יש למעלה מן הקנ' ככובע על הראש ואין זה אותו בשר קטן שנופל על פי הקנ' לעכב את הקול אלא כמין כובע ממש הוא עשוי ומאמצעיתו ולמעלה הולך וכלה ונעשה כמין קולמוס ומאותו שיפוי נקרא ש"כ ולמטה והרב הברצלוני כתב בז"הל פי' ענין ש"כ הוא שעל פי הטבע' הגדולה יש שם בשר ופי הבשר עשוי חיטי' ועל אותן חיטים כיסוי שדומה לעלה של הדס ועליה עצם אחד מטבעת הגדולה ומכסה סביב זה הבשר כמו כובע ובאמצע זה העצם יש שיפוי אחד מגוף העצם ונקרא ש"כ ואמרו רבנן דמש"כ ולמטה כשרה שהוא כמו אצבע ולמעלה מטבע' הגדולה ע"כ ולכל הפירושים שייר בחיטי כשר' ולא כדעת הא"ז שהטריף בשם ראבי"ה אם נגע בחיטי אפי' במשהו וע"כ ס"ל הא דאמרי' ששייר בחיטי כשרה היינו ששייר' כולה לצד הראש ולא נגע בהן כלל ואין הל' של שייר בחיטי משמע כדבריו דא"כ ה"לל שייר החיטים מהו בחיטי וגם אין הסוגיא מחוורת אליביה ומ"מ נר' דלא מכשירין לכתחיל' כ"א בטבעת הגדולה וכן ר"ח ב"א לא העיד אלא שמוגרמ' דרבנן ור"י ב"י כשרה דהיינו בדיעבד וכ' העיטור וז"ל וה"מ דיעבד אבל לכתחילה בעי לשבקיניה לכולהו חיטי בתר רישא וכן בשחיטות אשכנזים לשחוט לכתחילה מטבעת הגדולה ואילך אמר ר"ה מחלוקת כשהגרי' שליש ושחט שני שלישי דר"י ב"י סבר מידי דהוה אמצא חצי קנה פגום ורבנן סברי התם מקום שחיטה הכא לאו מקו' שחיטה אבל שחט שני שלישי' והגרים שליש שחיטתו כשרה הגרים שליש ושחט שליש והגרי' שליש ר"ה אמר רב כשרה ר"י א"ר טריפה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ר"י א"ר כשרה ולר"ה דמכשיר משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מטריף הכא וכת' הרא"ש ורוב הפוסקים פוסקים הלכה כר"י והיינו כלישנא בתרא דרב הונא דמכשיר ר"י ב"י בהגרים שליש ושחט שני שלישי וכן ר"נ סבר כר"י אבל הר"ן כת' שהר"ז הלוי והרמ"בן כתבו דלא מכרעא מילת' ע"כ נקטי' לחומר' ולא מכשירי' עד דאיכ' רוב שחו' בין בבת אח' בין בתחיל' בין בסוף לאפוקי שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש והרש"בא בא ז"ל החמ' עוד ואמר דכחד ל"ק דמייתי בגמ' דר"ה אמר רב אסי ק"ל ולא מכשרינן אלא כששחט שני שלישים והגרים שליש אבל הגרים שליש ושחט ב' שלישי' פסולה דכי נפקא חיות בעינן רוב' בשחיטה וליכא וטעמא כדאמרינן לקמן גבי פסול בשחיט' כשר במליק' מש"כ כגון דנקט מראשו והגרים ואזל עד דמט' לתתאי דאר"ה א"ר אסי הגרי' שליש ושחט שני שלישי פסול' ע"כ ויש מקום לחומרתו כפי מה שמצא בסוגיא דלקמן לאפוקי רש"י שהפריז על המד' וכ' לקמן בפ' השוחט גבי חלדה במיעוט בתרא דעלתה בתיקו ואזלינן לחומר' וה"ה גבי הגרמה וליתא דמה ספיקא איכא בשחט שני שלישי והגרים שליש דהא פסקינן לעיל כר"י ב"י דמכשיר בשחט הרוב והגרים ורש"י אזיל לשיטתו שלא נשמר בזה וסבר כמ"ש הלכה כר"ח ב"א כהגרמה נגד רבנן ור"י א"כ ממילא איסתלקא האי סוגיא דלעיל מיניה דפסקו רב ושמואל הלכה כר"י ומי שמעיין בפירושיו במ"ש בהאי סוגיא בהגרמה דרב ושמואל אחר כל הפירושי' ואין כאן מכשול להחליף ההלכה דהא לית הלכתא ככולהו אלא כר"ח ב"א יראה להדיא שלא דקדק לקיים אילו שתי ההלכות דהיינו הלכה כר"י לעניין רוב אם שחט רוב הטבעת הגדולה והגרי' למעלה מש"כ והלכ' כר"ח דלמעלה מטבעת הגדולה נמי מקו' שחיטה הוא וא"כ אפי' שחט רוב למטה מש"כ והמיעוט למעלה מש"כ נמי כשר ולפ"ז צ"ל דאפי' את"ל דגבי שהייה וחלדה במיעוט בתרא עלת' בתיקו ואזלינן לחומרא כפירש"י מ"מ גבי הגרמה שאני משום דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא וא"כ הגרים במ"ב הוי כאילו הוליך בסכין לחתוך ברגל או בזנב אחר הכשר שחיטה אבל שחט בשהייה דרסה וחלדה במ"ב דסימנא דהוי מקו' שחיט' אזלינן לחומרא ואמרי' שכל השחיטה תהי' בהכשר ולא יארע בה פסול בין במ"ק בין במ"ב ולקמן בפ' השוחט סי' ט' אי"ה אכתוב המסקנא גבי שהייה וחלדה במ"ב אם כפירש"י שפי' כפשוטו או כפי' ר"ת שפי' בע"א וסוגיא דשחט במקום נקב מהו נכתוב לקמן בפרק שני אי"ה:

דין השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה ובלבד שיודע שחתך הסימני' קודם המפרקת ולכתחילה לא ישחוט אלא באמצע הצואר אפי' החזיר הסימנים והשוחט מן העורף אם החזיר הסימנים כשרה ואי לא פסולה ובארנו דצריך למשמש בסימנים לתופסן קודם שחיטה וביוני' שדרכן להחזיר הסימנים צריך זהירות יתירה:

מתני' השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה פי' הרא"ש ובלבד שיודע שחתך הסימנים קודם ששחט המפרק' כי הסימני' הם רכים ונדחים מן הסכין ע"כ ומשמע מפירש"י אפילו חתך אח"כ המפרק' לית לן בה וכן עיקר ולקמן בפ"ב סי' י"א אאריך בזה המולק מן הצדדי' מליקתו פסולה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ובשלא החזי' הסימני' אחורי העורף הוא דמיטרפי אבל החזי' הסימני' אחורי העורף שחיטתו כשרה המולק מן העורף מליקתו כשרה שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה. ופירש"י השוחט מן הצדדין דקתני שחיטתו כשרה ה"ה לכתחילה ואיידי דתנא המולק מן הצדדין דהיינו דיעבד תנא נמי השוחט. והתו' כ' דנוכל לפ' דדיעבד דוקא קאמר אבל לכתחילה אפילו החזיר הסימנים לכתחילה לא. וכ"כ הרמב"ם להדיא וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר וכ"ד הטור וכ' כל בו ומ"מ טוב ליזהר למשמש בסימנים ולתופסן קודם שחיטה כדי שיזדמנו קודם בשר הצואר וביונים נמצאו הסימנים בצדדי' וצריך אימון ידים וזהירות גדולה שאם לא ימשמש בהן ויזמינם לפניו קודם השחיטה קרוב הדבר מאוד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנים ע"כ:

דין דחזרת סימנים במליקה פסול ומוליך ומביא כשר במליקה ודין כשאדם שוחט וחס על העור שלא לעשות נקב גדול יזהר שלא יכניס הסכין תחת העור ואפילו אם שחט באמצע הסכין וראשו מכוסה אסור אפילו בדיעבד:

אמרו בני ר' חייא מצות מליקה מולק מאחורי העורף ואח"כ קוצץ הסימנים בצפורן ויכול ג"כ להחזי' הסימני' לאחורי עורף ומולק ומתני' דקתני כשר בשחיט' פסול במליקה כו' לאו למעוטי מחזיר סימנים דכשר בשחיטה ופסול במליקה. אלא למעוטי מוליך ומביא דכשר בשחיטה ופסול במליקה. ופליגי בה לקמן בסוגיא אמר זעירי נשברה מפרק' ורוב בשר עמה נבלה אמר רב חסדא אף אנן נמי תנינא מלק בסכין מטמא בגדי' וא"א טריפ' הויא תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה אמרי התם משום דלאו שחיטה הוא כלל מ"ט ר"ה אמר משום שהוא מחליד פיר"שי לאחר שנתפרקו העצם ונעץ הסכין תחת העצם הו"ל חלדה ע"כ רבא אמר מפני שהוא דורס ומסיק ר"ה דאמר משום שהוא מחליד מ"ט לא אמר מפני שהו' דורס קסבר מוליך ומביא כשר במליקה ורבא דאמר משום שהוא דורס מ"ט לא אמ' מעני שהו' מחליד אמ' לך ה"ד חלדה כחולדה הדרה בעיקרי הבתי' דמיכסיא הכא מיגליא ע"כ וא"כ שמעינן דרבא ס"ל דמוליך ומביא פסול במליקה ולכאורה הלכה כרבא לגבי ר"ה דהא בתראה הוי והרמב"ם פסק דמוליך ומביא כשר במליקה ואפשר משום דמסקינן בני ר' חייא סברי להו כמ"ד מוליך ומביא פסול במליקה משמע שאין כך הלכה אלא דבני ר"ח לחוד הוא דס"ל הכי ועוד דמסקינן אמר ר"כ מצות מליקה קוצץ בצפורן ויורד סבר ר' אבין למימר קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא אמר ליה רבי ירמיה כ"ש מוליך ומביא דכשר במליקה מאחר שכן הדין בשחיטה וכל היכא דלא אמעיט רחמנ' להדיא מסתבר כי עביד מליק' כשחיטה טפי עדיף ג"כ ל"ג לקמן רבא כי לא אשכחן דרב' בר פלוגתיה דר"ה אלא גר' רבה וכן נמצא בפירש"י דר"ה ורבה פליגי במוליך ומביא וא"כ מאחר דק"ל דמוליך ומבי' כשר א"כ נדחו דברי בני ר"ח דמכשירי' כשמחזיר סימנים ומהר"אם בפ' ויקרא נוטה לדברי בני ר"ח מסתמ' לא דקדק בדברי הרמב"ם ומהשתא דהלכה כר"ה דאמר מפני שהו' מחליד יש להביא ממנו ראיה לפסק הלכה כמ"ש מהרי"ח בשם ר"י כשאדם שוחט וחס על העור שלא יעש' נקב גדול יזהר שלא יכניס הסכין תחת העור ויחתוך הסימנים דהוי חלדה שהרי רש"י פי' בפ' דם חטאת דמל' בסכין הוי חלדה לפי שנוע' ראשו של סכין ומול' בו משום שאינו רוצה לחתוך רוב בשר עם המפרקת קודם הסימנים דא"כ הוי כנבלה קודם שיגיע אל הסימנים והוי כמולק מתה כדאיתא בסוגיא ואף שכת' התו' שבכאן א"א לפ' כן דהא השתא הוא קס"ד בסוגיא שחותך רוב בשר עם המפרק' קודם שיגיע אל מליקת הסימנים אין זו סתירה דמה בכף מ"מ לפי האמת נפרש כך דזו היא החלדה אליבא דר"ה ותדע שהרי התו' כתבו דכה"ג הוי חלדה וכ"כ בסמ"ג אלא שכ' דוקא לשחוט בראש הסכין הוא דהוי חלדה אבל אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור כיון שהסכין במקום ששוחט בו כנגד הסימני' אינו מתכסה והר"א ממי"ץ היה מחמיר בענין זה ע"כ ויש לפרש שהיה מחמיר לכתחילה להזהר בו אבל לא בדיעבד אבל בהג"מ הביא דברי ר"א ממי"ץ שכ' שהוא נבלה ולפ"ז נוכל לומר דאף הסמ"ג אינו מכשיר אלא דיעבד וכ"כ בהג"מ וז"ל ומיהו בס"ת מכשיר בדיעבד כו' דברי הסמ"ג הוא ממש לשון סה"ת בעצמו ומ"מ ל"כ דלשון אין לחוש כו' שכ' התו' והסמ"ג משמע אפי' לכתחילה ומה שהחמיר נמי הרא"ם (אפשר במי שיכון לכך וכן) יראה מלשון הרא"ם שכ' בז"הל ולא יעשה נקב קטן בעור ויכנוס הסכין וישחוט אע"פ שהסכין מגולה נגד הסימנים נבלה עכ"ל אבל בלא כוונה אין כאן חשש נבלה אפי' לר"א ממי"ץ והס"ת והסמ"ג שכ' שאין לחוש דמשמע אפי' לכתחיל' היינו נמי שא"צ השוחט להזהר בזה דבלא כיון ליכא קפידא כלל וכן עיקר אבל היכא שמכוין וחס על העור יש לחוש לחומרא לדברי ר"א ממי"ץ ששם חלדה עליו ופוסל אפי' בדיעבד ואף שלדברי הס"ת אין שם חלדה עליו לפסול בדיעבד כלל מ"מ ראוי להחמיר וכן עיקר:

(מליקת עוף דאתא לידן נימא ביה מילתא) הרמב"ם כ' וז"ל חטאת העוף כיצד היה עושה מולק ממול עורף כו' ויורד בצפרניו עד שיחתו' הסימני' או רוב א' מהן ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסול ולוק' שנ' ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל ע"כ וכ' הסמ"ג וז"ל ור"מ פירש לאו זה שלא יבדיל הראש מן הגוף ואני מביא ראייה לדבריו מפ' קדשי קדשים שלמד שם סתם מליקה האמור' בעולת העוף ממליקה המפורשת בחטאת העוף מה להלן ממול העורף אף כאן ממול עורף אימ ה להלן בחטאת העוף מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת"ל ומלק והקטר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו ע"כ ולא אבין את דבריה' הלא מסקינן להדי' בסוגי' דכל דאיתא בשחיט' ישנו בהבדל' יעור שאינו בשחיטה ליתא בהבדלה אלמא עור ובשר לא שייכי בהבדל' כלל ולא ילפינן מליקה מהקטר' אלא שאינו דומה לחטאת העוף שיהא בסי' אח' אלא בעי שני סימנים והוי כאילו חתוך הראש הימנו ועוד בסוגיא פליגי בה רבנן ור"א ב"ש במליקה דעולת העוף דרבנן סברי בעינן ב' סימנים כולן ולא סגיא בב' סימנים ברובן כדאיתא בברייתא דרבנן ילפי עולת העוף מחטאת בהמה דבעי ב' סימני' ופריך א' מה להלן ברוב שנים אף כאן ברוב שנים ת"ל ומלק והקטיר מה הקטיר הראש בעצמו כו' אלמא דלא מיליף מיניה רק לאפוקי מדברי ר"א דאינו חותך אלא רוב ב' סימנים ואף מר"א שמעינן דליתא לדברי הרמב"ם דראב"ש דריש קרא דכמשפט כמשפט חטאת העוף מה חטאת העוף כשהו' אחוז הרא' בגוף הוא מזה אף כאן כשהו' אוחז בראש ובגוף הוא מזה ומ"ה אינו חותך כל ב' סימנים אלא רובן אלמא כשהוא מחובר בבשר ועור לא הוי חיבור והוי הבדלה גם איתא בברייתא להדיא אי מה להלן בחטאת העוף מולק ואינו מבדיל בסימן א' כו' ופירש"י כיון דכתב לא יבדיל ועוף הכשרו בסי' א' כל כמה דעביד טפי מהכשרו הבדלה הוי ול"ד למקצת הסימן שחותך יותר מהכשרו היינו משום דכל הסימן הוי מצוה בעוף לכתחילה אבל סי' השני אפילו מצוה ליכא והתוס' כתבו דסימן השני נמי איכא מצוה דהשוחט קתני דיעבד אין לכתחילה לא קאי נמי בסי' א' בעוף אלא נראה לפ' דסימן השני שאינו מעכב כלל אפי' בדיעבד שייך בו הבדלה אבל סימ' ראשון מאחר דבעינן שחיטה באותו סי' לא חיישינן במיעוט הנשאר ס"ס לכל הפירושים מוכח להדיא דחטאת העוף א"א אלא בסי' (אחד) ולא יבדיל קאי אסי' שני ולא קאי כלל אעור ובשר ולא ילפי' מליק' מהקטרה אלא עניין מליקה שהיא בסימנים מעניין הקטר' שהיא בבשר מה התם כ"א בפני עצמו אף במליק' הסימני' כך שלא יהיה חיבור כלל בסימני' ואם נזכה לבניין ב"ה אקוה שזכיתי כהלכה ואף שרמב"ם גדול בתורה הוא ואף הסמ"ג הביא ראייה לדבריו והראב"ד ג"כ לא השיגו לא אשא פנים לתורה ובדקתי עד שידי מגעת:

דין דאין עיקור במליקה אבל שאר טריפות איכא:

תני רמי בר יחזקאל אין עיקור לעוף ואמר רבינא אמר לי רבא בר קיסי הא דתני רמי אין עיקו' לעוף לא אמרן אלא במליקה וה"ט כדפרישית לעיל דעיקור אינו טריפ' אלא שכך הל"מ שאין שחיט' מועלת בו אבל במליקה לית' הך קבלה אבל בשחיט' חולין אין חילוק בין בהמה לעוף ואפי' נשחט הסי' א' בעוף ונשמט השני במתני' דלקמן שחט את הושט ואח"כ נשמט הגרגרת כו' וכן הלכ' דאין עיקו' במליקה. אבל בשאר טריפו' פשיטא שאם מלק טריפה שהיא פסולה:

דין נשברה מפרקת ורוב בשר עמה הויא נבלה אפי' מפרכסת וכן קרעה כדג וכן עשא' גיסתר' וכן ניטל ירך וחלל שלה ניכר כשרבוצה נראית חסרה:

אמר זעיר' נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה פי' אפילו מפרכסת ור"י אמר שמואל מטמאה באוהל המת לגבי אדם וא"ת מעשה דעלי מפרק' בלא רוב בשר הוה ונקרא מת זקנ' שאני כדכתיב כי זקן האיש וכבד מאוד וא"כ זקן מטמא באהל בשביר' מפרקת בלא רוב בשר אפילו מפרכס' ומ"מ גבי בהמה אין חילוק בין ילדה לזקנה ואמר ר"ש בר נחמני אמר ר"י קרעו כדג מטמא באוהל אמר ר"ש בר יצחק ומגבו וה"ה דכה"ג גבי בהמה נבלה וכ"כ הרמב"ם ואמר שמואל עשא' גיסתר' נבלה פירש"י גיסתרא שחתכה לרחבה או בצואר כולה או בשדרה עד חללה והרמב"ם כ' סתמא חלקו שנים וכה"ג לגבי אדם מטמא באוהל וכ"כ הרמב"ן וא"ר ניטל ירך וחלל שלה ניכר נבלה וה"ד חלל שלה ניכר אמר רבא כל שרבוצה ונראה חסרה והיינו שלא נשאר בשר העליון והעור עד חצי העצם עד חצי הירך או שלישיתו להיות חופה את המכה שאם נשאר טריפה הוא דהוי ולא נבלה ולענין טומאת אוהל גבי אדם לא הזכירו הרמב"ם ואפשר דלא שייכא גבי אדם שהרי התלמוד נותן בה סימן בהמות כל שרבול' וניראת חסרה עוד איתא בסוגייא תנן התם במסכת טהרות גבי בהמה וחיה שהותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכס' אע"פ שאין זה חיות ופליגי בה אמוראי ר"ל אמ' הותזו ממש כרבנן כהבדלת עוף דבעי שני סימנים ור' אסי אמר כהבדלת עוף אליבא דר"א דבעי דוקא רוב שנים ולא יותר ה"נ לענין טומאה ואיירי בנחתכה המפרק' בלא רוב בשר עמה דהוי נבלה אפי' ברוב ב' סימני' לרב אסי וכן מסתב' אבל שחיטת סימנים בלא מפרקת אפי' שחט כל ב' סימנים בבהמה טמאה או נחרו בבהמה טהורה ועדיין מפרכסת אינה מטמאה משום נבלה אלא מטמאה טומאת אוכלין כדאיתא בהעור והרוטב וכ"פ הרמב"ם:

דין מה שכשר בתורין דהיינו גדולים פסול בבני יונה וכן איפכא ותחילת הציהוב פסול בזה ובזה ומי שנדר להביא או מתורי' או מב"י והביא משניה' תחילת הציהוב לא יצא ידי נדרו ומשיזהיבו נקרא' גדולים וכשר לתורים וב"י משיהיה דם בצלעות כשרים הם ולא קודם לכן. ומי שנדר עולה מן הכבש או מן האיל והביא פלגס לא יצא ידי נדרו:

מתני' כשר בתורין דהיינו גדולי' פסול בבני יונה דבעינן קטנים כשר בב"י דהיינו קטנים פסול בתורין ותחילת הציהוב פסול בזה ובזה לפי שיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולי' לא באו ומפור' בברייתא דוקא תחילת הציהוב אבל כשיזהיבו הוי גדולים וכשרים לתורים ומאימתי ב"י כשרים דלא הוי מאוסים עד שיעלעו דם ר"ל שיהיה דם בצלעות דאי שמיט גדפא מינה ואתא דמא והרמב"ם כ' בפ"ג דאיסורי מזבח בזה הלשון כל זמן שעקר הכנף ומתמלא מקום עיקורו דם ובעי תלמודא אי תחילת הציהוב ספק הוי או בריא הוי למאי נ"מ היכא שנדר להבי' עולת העוף או מן התורי' או מב"י והביא משניהם תחילת הציהוב דאי ספק הוי יוצא ידי נדרו מ"נ או משום תורים או משום ב"י אע"פ שכהן לא יכול להקריב' שהרי א' ממ"נ פסול הוא או בתורים או ב"י ואף ממין אחד לא יכול להקריב הציהוב משום ספיקא דשמא פסול הוא למין זה ואינו בכלל הקרבה אלא שמ"מ יצא ידי נדרו בהראותו לכהן והכהן ימתין עד שיזהיבו ויביא אותו שהוא מן התורים או ימכרם ויפלו דמיהם לעולה אחרת שהוא מן התורי' או מן ב"י ואי אמרינן בריא הוא לא יצא אפי' ידי נדרו ונשאר בספק ולא יצא ידי נדרו וכן פלגס שהוא בתוך י"ג חדשים שיצא מכלל כבש בן שנה ולכלל איל לא בא עד שיהא בן שנתיים דהיינו שנה וחודש שלם בשנה השנייה דהוי ככל השנה ואם מביא פלגס לנדבה פסק דמביא עליו נסכי איל דכתב או לאיל לרבות הפלגס אבל מי שנדר להביא עולה מן הכבש או מן האיל והבי' פלגס אינו יוצא ידי נדרו דברי' הוא והרמב"ם כתב ג"כ כזה דמכח ספק לא יצא ידי נדרו דהא לא איבעיא בסוגיא אי בריא הוא או ספק אלא אליבא דבר פדא כו' ובפ' שתי מידות איתותב ב"פ ועוד איכא בעיא כה"ג מי שנדר להביא לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור דר"י לר"י דהיינו כקרני חגבי' אי ברי' הוא ולא יצא או ספק הוא ויוצא ממ"נ ואינה אליבא דהלכת' דהא ק"ל כר' מאיר ששונאו בלשון חכמים בפ' אלו עוברים שאומרי' זה וזה האוכלו בכרת:

דין מה שכשר בפרה דהיינו שחיט' פסול בעגלה ערופה וכן איפכא:

מתני' כשר בפרה דהיינו שחיטה פסול בעגלה דבעינן עריפה וכן איפכא ויליף מקרא דלא נילוף מק"ו זה מזה משום דמיעט רחמנא גבי עגלה זאת בעריפה ואין אחרת בעריפ' ומדכתב וערפו העגל' דלא בעי למיכתב העגלה אלא וערפו שם בנחל דהא אעגלה קאי אלא שינה הכתוב לעכב שלא תהא כשרה אלא בעריפה ולא בשחיטה וטעות נפל בספרים וערפו בעריפה ולית' אלא כדפרישי':

דין מה שכשר בכהנים דהיינו שנים פסול בלוים דהיינו למעלה מנ' ומה שכשר בלוים דהיינו מומין פסול בכהנים אבל בשילה ובית עולמים אין לוים פסולים בשנים ובארנו דכהנים משיביא ב' שערות עד שיזקין וירתת בידיו ורגליו כשר לעבודה ומ"מ אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבודה עד שיהא בן עשרים:

כשר בכהנים דהיינו שנים פסול בלוים דהיינו למעלה מנ' וכשר בלוים דהיינו מומין פסול בכהני' ויליף מקראי זאת אשר ללוי' דהוי תרי מיעוטי זאת ואשר חד למעוטי כהני' משני' וחד למעוטי לוים ממומין ותניא בבריית' יכול אף בשילה וב"ע נפסלו לוים בשנים ת"ל לעבוד עבודת עבוד' ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבוד' בכתף ועוד תניא בברייתא הכהן משיביא ב' שערות עד שיזקין כשר לעבודה ומומין פוסלין בו ומפרש תלמודא שיזקין עד כמה אר"ח עד שירתת פירש ידיו ורגליו רותחין מאין כח ואמרי' בג' אף שהכהן כשר משהביא ב' שערות מ"מ אחיו הכהנים אינן מניחין אותו לעבוד עבודה במקדש עד שיהא בן כ' ודוק' לכתחילה הוא דלא אבל בדיעבד עבודתו כשרה וכן לוי מבן ל' עד בן נ' כשר לעבוד' והא דכתיב וזאת אשר ללוי' מבן חמש ועשרים שנה היינו ללמוד עבודת הלוים ה' שנים עד שיהא בן ל' כדכתב קרא מבן שלשים שנה בד"א באהל שבמדבר אבל בשילה וב"ע אין נפסלין אלא בקול דכתי' ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד ר"ל לבסם את קולם שיהא נראה כא' וכ' הרמב"ם בה' כלי המקדש פ"ו וירא' לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים:

דין מי שנתמלא זקנו אפי' אינו מילוי גמור אלא שנמצאו לו שערות גדולות מב' צידי הפנים ומצד הסנטר או אפילו אין לו זקן והגיע לכ' שנה אז ראוי לעשות ש"צ לירד לפני התיב' בקביעות אבל בן י"ג שנה לא ירד לפני התיב' אלא באקראי אפי' יש ש"ץ המתפלל בשבתו. ובתעניו' אפילו באקראי לא ירד וג"כ אסור לקטן אם לא עם אחרים ועוד בארנו דמצו' למנות חזן ירא שמים ואפי' יש אחר שקולו ערב יותר הוא קודם ואפי' אם הוא מיוחס וזה אינו מיוחס ומ"מ אם שניהן שווין ביראת השם המיוחס קודם. ומי שפגע בו מידת הדין שנפלו זרועותיו או שאר אבריו מותר למנותו ש"ץ:

ת"ר נתמלא זקנו ראוי לעשות ש"צ ולירד לפני התיבה ופירש"י ש"צ היינו לכל צרכיהם לתקוע שופר ולנדות ולמנו' פרנס והר"ן כתב בחידושיו וז"ל אינו מחוור דא"כ לאו ש"צ הוא אלא שליח ב"ד ועוד דאפי' ש"צ הממונה על ב"הכ לאו ש"צ מיקרי בשום מקו' אלא חזן הכנסת אלא הכא חדא קתני ראוי למנותו ש"צ לפני התיבה עכ"ל ואין זה השגה דכלל הוא לכל צרכי הצבור כאחת שהרי נמי פי' למנותו פרנס ופירוש שפי' דש"ץ ולירד לפני התיבה חדא מילתא היא ל"נ דא"כ הו"לל לירד לפני התיבה ולא ולירד דמשמע תרי ענייני ואם נבוא לפ' דש"ץ נמי לירד לפני התיבה קאמר נאמר דה"פ ש"ץ להתפלל בקביעות ולירד לפני התיבה בתעניו' ובמעמדות אפי' באקראי וכמ"ש לקמן ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו וכ' התו' והא דאמרינ' בפרק הקורא את המגילה קטן קורא בתורה ואינו פורס על שמע ולא ירד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו משמע הביא ב' שערות לאחר י"ג דלא הוי קטן יורד לפני התיבה היינו באקראי בעלמא אבל דרך קבע או אפי' דרך עראי להתפלל בתעניות (ובמעמדות) אינו יורד עד שיתמלא זקנו וכדאמרי לשם במס' תענית אין מורידין לפני התיב' אלא זקן ורגיל וכה"ג נמי יש לתרץ לענין נ"כ דבאקראי בעלמ' שרי מיד כשיגדל אבל לישא את כפיו בקביעות לא וכ"כ התו' להדיא בפ' הקורא א"המ והא דאמרי' בסוף ל"ה קטן היודע לישא את כפיו חולקין תרומ' על הגורן והתם משמע דאיירי בקטן ממש היינו לישא את כפיו עם אחרי' כדאמרינ' בערכין בפ"ב כה"ג לענין שיר שבין רגלי הלוים היו עומדים וצוערי הלוים היו נקראים י"ל הלוים קטנים היו מצערין הגדולים לפי שהי' קילן דק ויפה והגדולים לא היו יכולים לבשם קולן כמותן וכ"כ האשירי בפ' הקור' וכ"כ הרשב"א בחידושי' וכ"כ הר"ן בספ"ק דחולין והטור בה' נ"כ לא חילק בין קטן שלא הביא ב' שערות לגדול שלא נתמלא זקנו ובשתיהן כת' שאינן נושאים כפיהם כ"א בין כהנים אחרים ותפס דרך הרמב"ם ועכ"פ שגג' היא בידו שלא הביא דעת אביו והאי נתמלא זקנו לאו דוקא קאמר אלא ר"ל שלא יהא נראה כנער ומסתבר' אם הגיע לכ' אפי' לא נתמלא זקנו דלא עדיף מעבוד' המקדש שלא היו מדקדקין עליו רק עד כ' שנה ולקולא אמרו נתמלא זקנו אפי' הוא בן י"ח שנה וכן איתא במ"ס להדיא ושם כ' להדיא אפי' סריס גמור מותר ולא נרא' בעיני דאין זה כבוד צבור שהרי לעולם לא יגיע למידת השלימות שאמרו על הש"ץ ועוד נרא' בעיני אפי' היכא שלא הגיע לכ' דבעינן נתמלא כל זקנו מ"מ לאו דוקא מילוי גמור אלא שיהיו נמצאי' שערו' גדולות מב' צידי הפנים ומצד הסנטר וכן נמצאו כ' בשם הגאונים וכ' הרא"ש בתשוב' והטור הביאו וז"ל מ"ש שנהגו באילו המקומו' למנות בזויי המשפחו' לש"צ ויש בדב' הזה בזוי מצוה כאילו אינו כדאי למיוחסין שבישראל אלא כשאר אומניות וחלילה להיות מלאכת השם אומנות אלא עטרה לראש גם אני נתרעמתי מיום בואי הנה על חזני הארץ הזאת אבל לא נתרעמתי על שלך כי תלית הדבר ביחוס משפחו' ואינו כן בעיני המקום אם הוא מיוחס ורשע מה תועל' לפני המקום ביחס שלו ואם הוא ממשפח' בזוייה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנ' שלו' שלום לרחוק ולקרוב אבל תרעומתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאת' לשמוע קול ערב ואם הוא רשע גמו' אין חוששין רק שיהא נעי' זמירות והקב"ה אמר נתנ' עלי בקולה ע"כ שנאתי' ומ"ש שממנים חזן להתפלל כל ימי השבוע קודם שנתמלא זקנו וסומכין על זה שיש להם חזן אחר להתפלל בשבת וביום כניסה טעות הוא כי זה נקר' חזן קבוע שמנוהו להתפלל אע"פ שיש אחר שהוא ממונ' ודוק' באקראי אבל לא בממונה יכול להתפלל אחר שהביא ב' שערו' ע"כ והנה מה שהרחיק צד הייחוס בענייני החזנות עד קצה האחרון נר' בעיני דוקא כשאין שוין קאמ' דזה הוא קודם ל"מ לרשע אף לבינוני אם זה הוא צדיק ואדם כשר ביותר פשיטא שהוא קודם ואף החסיד קודם לצדיק רק שיהא לו קול נעים אפי' אינו מעולה בקול כמו האחר אבל בשוין פשיט' שהמיוחס הוא קודם שאינו דומה תפילת בן צדיק לתפילת צדיק ב"ר כמו שדרז"ל בפסוק ויעתר לו ולא לה עוד כ' בתשוב' מהר"ם וז"ל וששאלת אם אדם שפגעה בו מדת הדין שנפלו לו זרועותיו ראוי להיות ש"ץ פשיט' דראוי וראוי הוא ואדרבה מצוה מן המובחר דממ"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא כדרך שרים ב"ו שנ' לב נשבר וגו' דאין נפסל במומין אלא כהני' עכ"ל ואני אבוא אחריו למלא את דבריו דהא אפי' לוים שעבודתן בשיר בשילה וב"ע אפ"ה אין נפסלין אלא בקול כמ"ש לעיל כ"ש ש"ץ שלנו:

דין החשוב חשוב קודם להיות ש"ץ והצבור מחוייבים להשתדל להם ש"ץ שקולו ערב ורגיל לקרות בתנ"ך ושיהא הגון ונקי מעבירו' ושלא יהא טיפש וזה בש"ץ של שאר ימות השנה אבל בתעניו' שמתפללים על הגשמים צריך לבחור הטוב והמובחר והמטופל בבנים ואין לו ויש לו יגיע ולא יהיה בבניו ובבני ביתו ובכל קרוביו הנלוים אליו בעל עביר' ופרקו יהיה נאה ושפל בירך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב:

פסק (ש"צ בענין החזנות דאתי לידן נימא ביה מילתא):

אמרינן בפ"ב דתעניות עמדו בתפילה אע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל פי' רגיל בתפילה ובכל הברכות ר"י אומר מטופל בבנים ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקן מעבירות יפרקו נאה ואמר אביי שלא יצא עליו שם רע בילדותו ושפל בירך ומרוצה לעם פי' נוח לבריות ויש לו נעימה וקולו ערב ובקי לקרות בתנ"ך ובגמ' שלנו כ' ולשנות במדר' ובהלכות ובהגדות אבל המחברי' לא הביאו גם באשי"רי אינו ואף דבכל דוכתי' הלכה כת"ק הכא הלכה כר"י דסתמא דמתני' אתא כוותיה ועוד אפשר דל"פ לגמרי ובספרים שלנו כ' איזהו הרגיל ר"י אומר כו' תו מסיק התם היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה אמר מר זוטרא אמר רב וא"ל אר"ח אר"א זה ש"צ שאינו הגון פירש"י שהקב"ה שונאו ולכאורה אין מזו ראייה כלל לסתם ש"צ דדוקא באילו תעניות שגוזרים על הגשמים אמרו כדאי' התם איך שהפליגו רז"ל בבקשה ובתפילה וברחמים ובדברי כיבושים ומ"מ מאחר דמייתי תלמוד' עליה הא דנתנה עלי בקולה וגו' דקאי אש"צ שאינו הגון דאיירי וודאי בכל ימות השנה צריכי' לדקדק בש"צ הגון והנה הטור כ' דבעינן כל הפרטי' אף לסתם ש"ץ הגון רק מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה, לא כת' כאן כ"א בתפילת התעניו' לפי שהי' תלוי בתפילת הגשמי' שיכוין בתפלתו ביותר כמו שפירש"י ואיני יודע מנין לו כל אלה פשיטא שאם הו' לפנינו שהוא קודם במעלה אבל להשתדל אחריו לא בעינן בסתם חזן אלא הגון במעשיו לע"ע ורגיל לראות בתנ"ך ובקי בברכות וקולו ערב וכ"כ הרמב"ם בה' תפילה וז"ל אין ממנין ש"ץ אלא גדול שבצבור בחכמתו ובמעשיו ואם היה זקן הרי הוא משובח ומשתדלין להיות ש"צ אדם שקולו ערב ורגיל לקרו' ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא אדם גדול לא יהיה ש"צ כו' וכל שאר הפרטים לא קחשיב אלא בה' תענית מונה כל הפרטי' ואין לסמוך על מ"ש שאין ממני' אלא הגדול שבציבור כו' ז"א ראייה דבודאי הגדול בציבור בחכמה ובמעשים הוא קודם אבל במה שמשתדלין הצבור להיות להם ש"ץ כו' לא הזכיר שום פרט אלא קולו ערב ורגיל לקרות וא"ל אפי' הוא בעל עבירות נמי בזה לא היה צרי' להזהי' פשיט' שזה אינו היו וא"ל א"כ לשם בה' תעני' אמאי הזהירו עליו שיהא ביתו ריקם מעבירות פשיטא אין ה"נ והרמב"ם נשמר בזה וכ' לשם וז"ל ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו הנלוים אליו בעל עבירה אלא שיהיה ביתו ריקן מן העבירות וכל אילו שיש בידו למחות קרוביו וביתו ובפי' המשנה כ' להדיא וז"ל והאיש הראוי למנותו קודם לכל אדם הוא מי שרגיל בתפילה ולדבר על ראש הקהילה ואחר כך שיהיה לו זקן ויש לו נעימות וזהו ש"ץ נוסף עליו זה שמדבר בו בזה המקו' שיהי' מטופל בבני' ובביתו ריקן ושלא יצא עליו שם רע בילדותו כדי שיתרצו אליו לבות בני אדם ויקבלו כולם דבריו ברצון ע"כ והיינו ממש כמ"ש שכל אלו הפרטים לא בעינן בסתם ש"צ והמעיין בדברי הרמב"ם יראה איך שחכם גדול היה והיה מדקדק בפרטים בסתם ש"ץ בה' תפילה כתב שיהא קולו ערב כדרך החזנים (כדכתיב) השמיעני את קולך כי קולך ערב ולשם בה' תעניות כ' ושיהא לו נעימות וקולו ערב כדברי הברייתא ר"ל דלשם בעינן כל הפרטי' ביותר כדי שיתרצו אליו כל הלבבות מסקנא דמילתא דהחשוב חשוב קודם לש"ץ והצבור מחוייבים להשתדל להם ש"ץ שיהא קולו ערב ורגיל בתנ"ך ואינו צ"ל ש"צ הגון שאינו בעל עבירו' וממילא נמי שלא יהא טיפש וסכל אלא שיהא יכול לדבר בעסקי הקהל כפי הצורך וזהו ש"צ המוזכר בכ"מ דהיינו להיות עסוק בצרכי הצבור כדפרי' ואחר שאר הפרטים א"צ לחקור והלוואי שנמצא ש"ץ הגון כמ"ש ועכשיו בעונותי' חוקרים אחרי שני פרטים האילו נעימו' קול וקולו ערב אפי' הוא בעל עבירו' לפניהם ואני הגב' אשר ראה עני עמי ואין בידי למחות כי מן הדין שהרב ממנה אחד מתלמידיו להיות ש"ץ כמ"ש הרמב"ם ובזמנינו אם היה הרב בוחר מתלמידיו היו בורחים הקהל ממנו אפילו אם היה הראוי וראוי לכך כדי שלא יקרא שם הרי עליו:

דין ש"ץ שקולו ערב ומאריך בתפילתו ומתנאה בכך ושמח בלבו על שנותן הודאה לשם ית' ה"ז משובח אבל מ"מ לא יאריך ביותר ואם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו הרי זה מגונה:

פסק כ' הרשב"א מה ששאלת ש"ץ שקולו ערב ומאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב ומתנאה בכך אם ראוי למחות בו. תשובה דברי' אילו אחר כוונת הלב הם אמורי' אם ש"ץ זה שמח בלבו על שנותן הודאה לשם ית' בנעימה תע"ב שהא' מהדברים המחוייבים לש"ץ שיש לו נעימה כדתניא בפ"ב דתעניות ר"י אומר מרוצ' לעם ויש לו נעימה וקולו ערב כו' אבל צריך להתפלל בכוב' ראש ועומד באימה כדאי' בפ' א"ע לפי' ש"ץ זה אם שמח ועומד ביראה ה"ז משובח אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו ה"ז מגונה ועליו נאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה ומ"מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב עשה ובכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח הצבור עכ"ל ויפה כת' שלא להאריך בשום עניין שלא ברצון הקהל אפי' בשבתות וי"ט ואף ברצון הקהל יותר מדאי מגונה כי אין זה לא מחציה לה' ולא מחציה לכם ומה שהזהיר שלא לשמח בקולו יפה כתב ויותר מזה מצאתי בס"ח בשעה שרשב"ג יצא לדון ליהרג אמר לר"י כה"ג אחי מפני מה אני יוצ' ליהרג א"ל שמ' היית דורש ברבי' ושמח לבך ונהנית מד"ת א' אחי נחמתני:

דין דבשאר ימות השנה חוץ מתענית של גשמים לא בעינן ש"ץ שיהא מרוצה לכל העם אבל מוחין בו להדיא אפי' יחיד יכול לעכב אם הוא אדם חשוב וכל מעשיו לש"ש ונותן אמתלא לדבריו שמידותיו של הש"ץ אינם ישרים בעיניו ואם ידוע שכבר שונאים זה את זה יכול למחות אפילו אינו חשוב רק שאמיד ונותן מסים ועולים:

פסק כת' בתשובה וז"ל הורה מורי רבי' שמחה הלכה למעשה שיחיד יכול לעכב החזנות שלא יעשו ש"ץ כ"א מאגודה א' וגם פשוט בכל ריינ"וס שמיעוט מעכב על הרוב אמנ' לא שאלתי אי מנהג הוא או דינא ואומ' אני שדינא הוא מדאורייתא דתני' אמ' רשב"ג ש"צ מוציא הרבי' ידי חובתן ותניא אמר להן ר"ג לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה א"ל כדי להוציא את שאינו בקי א"ל כשם שמוציא את שאינו בקי כך הוא מוציא את הבקי וא"כ הואיל ומתפלל שלא מתוך אגודה אחת איך יוצאי' י"ח בתפילתו של זה והרי אינן מסכימים לתפילתו ות"ר במסכת תענית בפ"ב עומדין בתפיל' כו' אין מורידין לפני התיבה כו' כ"א שפל ברך ומרוצה לעם ופירש"י מרוצה לעם שמסכימי' לתפילתו ואם תרי רובי מסכימים ומיעוט אינן מסכימים אפי' הוא מתכוון בעבורם היאך תתקבל תפילתו עבורם הואי' ואינם מסכימים לתפילתו אע"פ שיש בידו כל המדו' טובות שהוזכרו בבריי' אפ"ה בעינן נמי שמרוצה לעם כדי שיסכימו לתפילתו ואין מורידין דקאמר היינו כל השנה ואפי' את"ל דוקא בשעת עצירת הגשמים ר"ה וי"כ דרחמי (נינהו) לא גרעו מעצירת גשמים ועוד סברא הוא שאין יוצאי' בתפילתו כיון שאינם מסכימי' עמו דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא כהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ שיקריב את קרבנו וכי מתכפר לו כו' עד הא למדת שאין לכהן להקריב קרבנו אלא א"כ יודע שמסכים לעבודתו ה"נ התפילה שהיא במקום קרבן אין נעש' ש"ץ אא"כ יודע שהצבור מסכימי' לתפילתו והיינו דתניא בבריית' דבעינן שיהא מרוצה לעם כדפירש"י ז"ל שיהו מסכימי' לתפילתו וא"ת יעשו אות' שאינ' מסכימי' לתפילתו ש"ץ אחר האיך יתפללו שנים כא' או זה בדרום וזה בצפון היתכן דרך זה או מאיזה כח יגרשום מב"ה לעשות ב"ה אחר כו' והאריך וקצרתי והנה מ"ש דאין מורידין כו' כל השנה קאמר ליתא כמ"ש לעיל ומה שבא באחרונה לומ' דתפילת ר"ה ויום כיפור לא גרעו מתפילת גשמים ל"כ דר"ה וי"כ אימת הדין ישנה היא וכל השנ' צריכים להיות חרידים לתשובה משא"כ בגזירה חדשה בעצירת גשמים כאשר מוכח מרוב התפילות והתעניות והמעמדו' שתקנו שם מה שלא תקנו בי' ימי תשובה ומ"מ נר' בעיני נהי דלא בעינן בסתם ש"ץ שיהא מרוצה לעם היינו להשתדל אחר ש"צ שיהא מרוצה לעם מן הסתם ר"ל שיהא נוח לבריות וכן ראיתי בפירש רש"י שפי' כך להדי' וז"ל שפל ברך עם מרוצ' לעם נח לבריות שמסכימי' לתפילתו ע"כ דוק' הני מידי פרטיות להיות נועם ונח לבריו' הוא דלא בעינן מן הסת' כ"א בתפיל' גשמי' שיהיו מסכימי' בלב שלם לתפילתו אבל אם אינו מרוצ' להדיא שמוחין בו פשיט' שאין זה ש"צ שלהם להוציא י"ח מאח' שלא יסכימו לתפילתו ויפה הורה אכן נר' בעיני דלא כל כמיני' מכל יחיד שבעירו למחות א"ל שהוא אדם חשוב וכל מעשיו לש"ש ונותן אמתלא לדבריו על מה אינו בוחר בו אם אומר ששונא אותו לאו כל כמיני' לשנוא את אחיו בלבבו א"ל על דבר תוכחה וא"כ ילבן את דבריו ויוכיחו ביניהם א"ל שיאמר שאינו נח בדעתו ומידותיו אינן ישרים בעיניו יוכל למחות בו ומ"מ אם ידוע באמת שכבר שונאי' זא"ז א א"כ פשיטא שיכול למחות בו אף אם אינו חשוב אלא שהוא אמיד והוא מבעלי' הנושאים עולים ומסים ואם ידוע שכבר הוציא זה ש"ר עליו אפי' קבל דינו ופייסו מ"מ יכול למחו' בו דאין לך אמתלא גדולה מזו כמ"ש חז"ל בהוצא' ש"ר שאין לו מחילה עולמית בירו' פ' החובל והסמ"ג הביאו אבל הרבה שבאי' יחידי' למחו' בש"ץ מתוך המחלוקת דהיינו לבטל מחשבות אותן שבחרו בו וחפצי' בו ואין באותו ש"צ מום שיפסל מאומנתו כפי שכתבתי פשיט' שהולכין אחר הרוב כמ"ש מהר"ם בתשוב' דכל מילי דקהילה לענין מינוי ז' טוב' וגבאי העיר וכל כה"ג הולכים במינוי אחר הרוב ועוד נר' בעיני היכא שבא היחיד למחו' בש"ץ מחמת שנאה לבד היינו שיש ש"ץ אחר שיוכלו הקהל לשכור בדמיו של זה אבל אם אינו בנמצא לאו כל כמיניה לעכב על הקהל בעבור שנאתו ולא עוד אלא אפי' יש א' בנמצא אלא שבא להוסיף בדמים יכולים הקהל לומר לו ומה לנו בכך אין בידינו להוסיף על שיעור הקצוב בעבור שנאתו אלא הוא יוסיף משלו ואף אם הוא יברר בטענתו שזה השני מעולה מן הראשון כנג' הוספת הדמים אפ"ה יכולים לומר אין יכולת בידינו להוסיף כ"כ בדמים בפרט היכא שלא הורגלו עד עתה לשוכרו בדמים כאילו:

דין כשיתמנה לש"ץ ויכניס לתפילה ואח"כ יאמרו ב' או ג' אנשי' אין אנו חפצים בו והוא לא פשע כלום אינן יכולין להעבירו ואפ' אם חצי הקהל אין חפצים בו אינן יכולין להעבירו אפי' רוצין ליתן לו שכרו אבל כל הקהל יכולין להעבירו אם ירצו ליתן לו שכרו משלם:

פסק עוד כ' באותו תשו' וכשיתמ' לש"ץ ויכנוס לתפילה ואח"כ יאמרו ב' או ג' אנשים אין אנו חפיצים בך ולא פשע בשום דבר הקרוי פשיעה שלא כהוגן לא כל כמינייהו להעבירו ולבטל המועדות הואיל וכבר נתמנה וקבלו עליהם כו' יצחק ב"ש תנב"ה ע"כ ובימי חורפי בא מעשה לידי הקהל באגודה מחלוקת שלא לש"ש באו לפסול הש"ץ בתוך זמנו ולא יוכלו בדין לברר עליו דופי והשבתי מן התשו' הנזכרת דלאו כל כמינייהו וזו היא נוסח' ומדקאמר שלא פשע בשום דבר שקרוי פשיעה שלא כהוגן משמע דווקא שעשה פשיעה שנחשבו לו שלא כהוגן דהיינו מעשה רשעה דומי' דש"ץ שאינו הגון דלעיל שפירש"י רשע וא"כ ש"ץ שלא נמצא בו פשיעה שלא כהוגן אינן יכולין להעבירו תוך זמנו והא דקאמר א' או ב' או ג' לאו דווקא המיעוט ה"ה המחצה מה"ט אלא שההוה תפס שאינו בנמצא שחצי הקהל אינן רוצין בו דאטו ידבר בצדדי' כמו הענין הרע אשר נתן אלהים לפנינו אפשר נמי דהא קמ"ל דאפי' ב' או ג' אם מצאו בו עולה ומעשה שלא כהוגן יכולי' להעבירו בע"כ של כל הקהל אפי' בתוך זמנו אבל לעולם היכ' שאינן יכולין לברר עליו שפשע שלא כהוגן אפי' חצי הקהל אינן יכולין להעבירו בע"כ של חצי השני מאח' שהוא תוך זמנו וגדולה מזו נר' בעיני שאפי' כל הקהל אינן יכולין להעבירו תוך זמנו היכ' שאינן יכולין לברר עליו פשיעה ומעש' רשע שלא כהוגן רק שיכולין להורידו ולשלם לו כל שכרו אבל אם חצי הקהל באים להורידו אפי' אם רוצים לשלם לו כל שכרו יכולים הצד השני לעכב עליהם ולו' אין אנו חפצים בשום ש"ץ אלא בזה שהוא כבר ממונה ומקובל לנו מתוך אגודה אחת ואחר כלות זמנו נחזו' לברר כולנו ש"ץ א' מתוך אגודה א' ותדע שאפי' כל הקהל אינם יכולים להורידו מתוך זמנו א"ל שמשלמין לו כל שכרו דהא הגאון מהר"י כ' בתשו' בא' שהוציא ש"ר שהוא עשה מעשה ניאוף והורידוהו הקהל מחזנותו ואח"כ נתברר שהוא שקר שצריך לפייסו כו' אבל אין בו צד תשלומים לשלם לו מה שהפסידו בעניין החזנות משום דהוה גרמא בניזקין ודחק לחלק מאוד שזהו קרוי גרמא בניזקין ולא גרמי וס"ל דאפי' הוי גרמי אין בו צד חיוב והיזק ממון אלא מניעות הטוב שהרי בל"ה היו יכולים הקהל להורידו ולומר אין אנו חפיצים בו א"כ לית ליה ממונא גבייהו אלא שזולתו לא היה יכולת ביד הקהל להוריד אותו והוא גרם ומנע הטוב ודומה לאחד שרוצי' הקהל לשוכרו ובא השני וגרם בידים שלא ישכרו וכי זה הוא היזק ממון אלא מניעת הטוב ואינו דומה אפי' לגרמא אלא ש"מ שאף הקהל אינן יכולין לחזור בו ולהורידו מאומנתו א"ל שהוציא עליו קול ניאוף וגרם לקלא דלא פסק עד שהורידוהו וא"כ הפסידו ממון ומ"ה פטרו מהרמא"י מכח דינא דגרמא ע"כ וש"ץ שבא להורידו מחמת שמכר טריפה בחזקת כשרה תמצא לקמן בפרק ג"ה סימן י"ז.

דין דכלי חרס אינו מטמא מגבו בנגיעה וכן אם הוא באהל המת וצמיד פתיל עליו אבל הוא מטמא מאוירא וכלי מתכת וכלי עצים וכלי עצם הם ממש בהיפך ופשוטי כלי עץ ופשוטי כלי עצם טהורין אבל פשוטי כלי מתכו' טמאין וגולמי כלי עץ טמאין וגולמי כלי מתכות טהורין:

מתני' טהור בכלי חרס דהיינו מגבו שאין מקבל טומא' בנגיעה מגבו וכן אם הוא באוהל המת וצמיד פתיל עליו טהור טמא בכל שאר הכלים כגון כלי מתכת וכלי עצים וכלי עצם טהור בכל שאר הכלים שאין מקבל טומאה מאוירו טמא בכ"ח פי' שמטמ' המאכל שבתוכו באוירו אם כבר נטמא ה"ה נמי שמקבל הכלי טומאה מאוירו טהור בכלי עץ דהיינו פשוטי כ"ע משום דאיתקש לשק שיהא מיטלטל מלא וריקן טמא בכלי מתכת דפשוטי כ"מ טמאין טהור בכלי מתכ' דהיינו גולמי כ"מ שלא נגמרו מלאכתן טמא בכלי עץ ומפר' בברייתא איזהו גולמי כ"ע כל שעתיד עדיין לשפשפו בדבר המחליקו ומצחצחו או לעשות בו משבצת ונוי כמו שעושין בארגז של נשים או לחלוק ברהיטנו או לעשות בו כרכוב דהיינו חקיקות גדולות בראשו כמו שעושין בכיסוי תיבות וספסלין ולהטיח בעור הדג שקורין טוני"ס שמחליקו או מחוסר כן לישב עליו או אוגן דהיינו שפה לפיו או אוזן להחזיק בו טמא מחוסר חקיקה פי' אפי' חקוק בו חצי קב והכלי עשוי לחקוק בו קב שלם טהור דלא הוה גמר מלאכה שלו דהוי כפשוטי כ"ע ואילו הן גולמי כ"מ כל שעתיד לשפשף בשופינא לימ"א בלע"ז ולעשו' בו משבצות לנוי ולגיר בכלי כסף וזהב ולעשות בו כרכר דהיינו ציורים שקורין ני"יל ולהקיש בקורנס היכ' שיש בו פחותית מחוסר כן או אוגן או אוזן טהור מחוסר כיסוי טמא ופריך תלמודא ומ"ש גולמי כלי עץ דטמאין וגולמי נ"מ דטהורין ר"י אמר הואיל והן לכבו' עשוין הלכך לא חשיבי עד גמר עשייתן ר"נ אמר הואיל ודמיהן יקרים מ"ב איכא בינייהו כלי עצם ואזדא ר"נ לטעמיה דאמר כלי עצם ככלי מתכו' והנה לכאורה הלכה כר"י שגדול היה מר"נ ולא אמרי' הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך או נימא מאחר דמסיק תלמוד' ואזדא ר"נ לטעמיה דאמר כ"ע ככ"מ בלא מחלוקת אלמא דהכי ק"ל מרבותי' והלכ' כמותו והרמב"ם כ' בפ"ה דהל' כלים וז"ל גולמי כלי עץ מקבלין טומאה חוץ משל אשכרוע שאין הכלי ממנו חשוב כלי עד שיתייפה וקרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע ואין גולמיהן מקבלין טומא' פי' אשכרוע הוא עץ פי' שקוני שאינו לא לבן ולא אדום וכ' עליו הראב"ד בהשג"ה על מה שאמר וקרוב בעיני שכ"ע ככלי אשכרוע א"א זאת הקורב' לא ידעתי מאין באה לו שהרי פירשו בו טעם מפני שמחוסרי שליק' וממרי' את מה שבהם פיר' עושין מה שבהם מר ואין זה העניין בכ"ע ואי ס"ד כר"נ דאמ' במס' חולין כ"ע כגולמי כלי מתכו' דמי לימא הכי ול"ל לדמויינהו לאשכרוע שהוא כ"ע ומוציא ממין כ"ע שאפי' שליקתו עכבתו מפני שפוגם מה שנותנין בו ע"כ והנה מה שהשיג שאינו דומה כו' והרמב"ם היה חכם גדול בעניין הדמיונו' והטבעים והציורים ולבו ראה מה שלא ראו אחרים ומה שלא פסק כר"נ להדיא משום דהדבר הי' שקול בעיניו לפסוק כר"י או כר"נ ע"כ הכריע מכח סברא והא דס"ל לר"נ כ"ע ככ"מ דוקא לענין גולמי אבל לעניין פשוטי דינא ככ"ע דפשוטי' טהורים דהא בפסוק דבגד ועור כו' איתרבאי כ"ע א"כ כולן דינו כשק:

דין דשקדים המרים בין גדולים בין קטנים פטורים ממעשר והמתוקי' פטורים בקטנים ודין התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה בג' לוגין משהחמיץ חשוב כפרי ונקח בכ"מ ואינו פוסל את המקוה והתמד שלקחו בכ"מ ולסוף החמץ קנה מעשר למפרע והיכא שהניח ג' מידות תמד ומצא ד' אפילו לא החמץ עדיין לא יפריש אלא מיניה וביה ולא מתמד אחר. והתמד עד שלא החמיץ משיקו במים והוא טהור משהחמיץ אינו יכול להשיקו:

מתניתין החייב במעשר בשקדים המרי' דהיינו קטנים פטור במתוקים לפי שלא נגמרו עדיין והחייב במתוקים דהיינו גדולים פטורים במרי' ואי' בברייתא דר"י בר"י אמר משום אביו זה וזה לפטור פי' התו' המרים בין גדולים בין קטנים פטורים א"ר אילעי הורה ר"ח בציפורי כמ"ד זה וזה לפטור וכ"פ הרמב"ם דבמרי' בין גדולי' בין קטנים פטורים תו אמרי' במשנה התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר דחשוב כמים ופוסלים את המקוה בשלשה לוגין שאובי' משהחמיץ ניקח בכ"מ דחשיב כפרי דשם משק' חשוב עליו ואינו פוסל את המקוה ואמר ר"נ אמר רבה בר אבוה תמד שלקח בכ"מ ולבסוף החמיץ קנה מעשר למפרע אף שבשע' הקנין לא החמיץ ומתני' דקתני שפוסל את המקו' הלא ספק לענין מים שאובים אין פוסלי' את המקוה שהרי הניחו ריקן ומצאו מלא כשר וה"נ נימא שמא סופו להחמיץ אמ' רבה כששייר ממנו בכוס ורואי' שלא החמיץ רבא אמר מתני' כר"י בן נורי דתנן ג' לוגין מי' שאובין שנפל לתוכן קורטוב דיו ומראהו כמראה מים לא פסלוהו פי' משום דבעינן תרווייהו לריעות' קודם שיפסול את המקוה ושיהיו ג' לוגין דה"ט וג"כ חזותא שאפי' יהיו ג' לוגין של מים בעינן נמי שיהא מראיהן כמראה מים אבל מראה יין אינו פוסל ומ"מ אם נפל לתוכו הרבה יין עד שהמקוה גופא משתנה אח"כ פסול לכ"ע דמקוה נפסל בשינוי מראה ר"י בן נורי אומר הכל הולך אחר המראה אלמא בתר חזות' אזלינן ה"נ גבי תמד בתר חזות' אזלי' ומ"ה אפי' נברר לנו שבסוף יחמיץ ויהי' טעמו יין מ"מ כל זמן שלא החמיץ פוסל את המקוה משום דמראהו מראה מים ממש והנה הרמב"ם פסק כר"נ אמר רבה ב"א שאם החמיץ בסוף קנה מעשר מ"מ לא כת' גבי מקוה דבעינן שישייר בכוס אלא כל זמן שלא החמיץ פוסל את המקו' ואף שפירש"י דרבא פליג על רבה ב"א דאיהו סבר כרבנן דר"י ב"נ דאזל נמי בתר טעמ' דבעינן תרוייהו ומ"ה כל היכי שסופו להחמיץ נקנה בכ"מ אפיר' קפיד רחמנא גבי מעשר ואחזות' לא קפדינן כלל וא"כ לפ"ז יהא קשה דידיה אדידיה מ"מ נר' דל"ק דהרמב"ם סובר דרבא לא פליג אדר"נ כו' וגם הוא ס"ל דלענין מעשר נקנה כל שסופו להחמיץ ודווקא אמקוה הוא דפוסל התמד כל זמן שלא החמיץ אף שסופו עומ' להחמיץ ופליג ארבה דמוקי מתני' כששייר ממנו בכוס דגבי מקוה אזלינן בתר חזותא וכ"פ התו' דלא פליג רבא אלא אמקוה דלא בעינן ששייר בכוס ומ"מ ק' א"כ דק"ל כרבא דס"ל דלא בעינן ששייר בכוס ומתני' ס"ל כר"י בן נורי והרמב"ם פסק כרבנן דר"י ב"נ דבעינן תרוייהו טעמא וחזות' וכן פסק הראב"ד והרא"ש בהלכ' מקואות וצ"ל דרבא ה"ק תנא דמתני' ס"ל הך סברא דר"י ב"נ דאזל בתר חזות' א"כ ממילא נמי כשלא החמיץ עדיין דליכא טעמ' דיין עדיין ואיכא חזות' דמיא חשוב כמיא ואפ' אף רבנן מודים בזה דע"כ לא פליגי אלא בג' לוגין מים חסר קורטוב ונפל לתוכן קורטוב חלב אפי' מראיהן כמראה מים דחסר השיעור של ג' לוגין שיהיה בין הכל טעם מים ויש כאן קורטוב חלב מ"ה ס"ל דלא פסלוה אבל תמד שלא החמיץ עדיין וליכא השתא טעם כלל אלא דחשבינן פרי לעניין מעשר משום שסופו עומד להחמיץ גבי מקוה אזלינן בתר חזות' ולא בתר מה שסופו עומד להחמיץ וא"ל מאחר דק"ל כרב' ורבא ס"ל (כת"ק דחסר קורטוב תני ברישא דס"ל דלא פסלוה אבל ג' לוגין שלימים ונפל לתוכן קירטוב יין אפילו מראהו כמראה יין מודו רבנן דפוסל את המקוה וס"ל דלא אזלינן בתר חזותא וכל המחברי' פסקו אפי' בג' לוגין שלימים כו' שלא פסלו את המקוה י"ל בענין זה לא ק"ל כוותיה דהא אביי ורב יוסף ס"ל התם דלא תני חסר קורטוב ברישא ר"פ נמי מבעיא קמבעיא ליה אי תנא חסר קורטוב ברישא או לא וכל מ"ש בתמד שלא החמיץ היינו שמצא כדי מדתו ואפ"ה אם החמיץ חשבינן כפרי וה"ה נמי אפי' מצא יותר מכדי מדתו רק שלא יגיע חלק הד' אבל אם נתן ג' מידו' ומצא ד' אפי' לא החמיץ הוי כיין לכל מילי וכ"פ הרמב"ם להדיא עוד מסקינן בסוגיא דאפי' לפי מה דק"ל מאחר דסופו להחמיץ הוי פרי מ"מ אם בא להפריש מעשר מן התמד שעדיין לא החמיץ לא יפרי' אלא מיניה וביה ולא מתמד אחר דשמא יחמיץ ואידך לא יחמיץ ונמצא שיפריש מן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב וכ"ש שלא יפריש מתמד שהחמיץ עליו ועוד תניא ומייתי בסוגיא התמד עד שלא החמיץ משיקו במים והוא טהור משהחמיץ אין משיקו במים דלא מהני השקה אלא למים מכח חיבור למקוה ולא לאוכלין ומשקין ונראה דה"נ כל זמן שלא החמיץ עדיין בתר חזותא (אזלינן) לעניין השקה דמהני:

האחין השותפין שכבר חלקו בירושתן שחייבים בקלבון פטורי' ממעשר בהמה הנולדי' להם משך ימי שותפתן וכשחייבים במעשר דהיינו היכא שלא חלקו פטורים מן הקלבון:

מתניתין האחין השותפין כשחייבי' בקנבון דהיינו הכרע לכל שקל מאחר שכבר חלקו בירושתן ולבסוף נשתתפו הוי כאחרי' ופטורי' מהמעשר בהמה הנולדי' להם כל ימי שותפו' דכת' יהיו לך ולא של שותפות וכשחייבין במעשר בהמה דהיינו היכא שלא חלקו פטורין מן הקלבון דבמקום אביהן קיימי ותנן התם השוקל ע"י עני או ע"י שכנו או ע"י בן עירו פטור מן הקלבון ובניו נמי מצו' שקליהן על אביהן דלא גרעי משכנו ובן עירו:

דין דקטנה יש לה מכר ויש לה קנס וכ"ט שיש מיאון כגון קטנה אין כאן חליצה וכ"מ שיש חליצה אין כאן מיאון:

מתניתין כ"מ שיש מכר דהיינו קטנה אין לה קנס וכ"מ שיש קנס דהיינו נערה אין כאן מכר דהא אפי' מכורה כבר יוצא' בסימני' ומתניתין ר"מ היא אבל חכ"א יש קנס במקום מכר דס"ל נער חסר כתיב דהיינו אפי' קטנה וכן הלכ' וכ"מ שיש מיאון דהיינו קטנה עד שתביא ב' שערות אין כאן חליצה וכ"מ שיש חליצה אין כאן מיאון וכן הלכה ולא כר"י דאמר יש מיאון במקום חליצה דאמר הבת ממאנת עד שירבה השחור על הלבן:

דין י"ט שחל להיות בע"ש תוקעי' בין השמשו' כדי לבטל ממלאכ' אוכל נפש ואין מבדילין חל י"ט במ"ש מבדילין בין קדושת שבת לקדושת י"ט ואין תוקעין וחותמין המבדיל בין קודש לקודש ובפתיח' אומרי' המבדיל בין קודש לחול י"ט שחל באמצע שבוע אומרים המבדיל בין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה ואנו מוסיפין כשחל י"ט במ"ש בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת וכו':

מתני' כ"ו שיש תקיעה פי' בין השמשו' להבטיל את העם ממלאכ' כגון ע"ש ועי"ט אין כאן הבדלה כמו במ"ש וי"ט בתפלה ובביתו וכ"מ שיש הבדלה אין כאן תקיעה כיצד י"ט שחל להיות בע"ש תוקעי' בה"ש כדי להבטיל העם ממלאכת אוכל נפש ואין מבדילין לומר הבדלה ולומר בין קדושת י"ט לקדושת שבת שהרי הנכנס חמור מן היוצא חל י"ט להיות במ"ש מבדילין בין קדושת שבת לקדושת י"ט ואין תוקעין בהכנסת י"ט שהרי הנכנ' קל מן היוצא וכיצ' חותמין בהבדלה המבדיל בין קודש לקודש ר' דוסא אומר בין קדש חמור לקדש הקל ולית הלכתא כר"ד והלכה כר"נ ור"י שאומרים דוקא בחתימה אומרים המבדיל בין קדש לקדש אבל בפתיחה אומרים המבדיל בין קדש לחול ומונה סדר הבדלה א"ר זירא י"ט שחל להיו' באמצע השבוע אומר המבדיל בין (קדש לחול) ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה מ"ט סדר הבדלות הוא מונה וכן הלכה ומה שאנו מוסיפין בנוסח הבדלה לומר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת כו' כתב במרדכי בפ' ע"פ וז"ל שאל ה"ר אפרים לר"ת מפני מה אנו אומרים בי"ט שחל במ"ש כל האריכות בשלמא בין יום השביעי לששת ימי המעשה ובין קדושת שבת לקדושת י"ט יש ליתן טעם משום דבעי למיעבד בתרווייהו מעין פתיחה ומעין חתימה כיון דלא איפסוק הלכת' לא כמר ולא כמר בין יום השביעי לששת ימי המעשה הוי מעין פתיחה ובין קדושת שבת לקדושת י"ט הוי מעין חתימה אלא מאי דקאמר ואת יום השביעי משי"ה קדשת ל"ל וכן הא דקאמר הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך ל"ל והשיב לו ר"ת שנתקנו על ז' הבדלות עפ"י מה שאמרי' בגמ' הפוחת לא יפחות מג' הבדלות והמוסיף אל יוסיף מז' הבדלות ורוצה לתקן ז' הבדלות בשום מקום והכי הוו ז' המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים הרי ג' כשאר הבדלות שבחול ובין יום השביעי לש"יה ניתקן מעין פתיחה ובין קדושת שבת לקדושת י"ט נמי מעין חתימה ולא הוו מן המנין לא זה ולא זה ואת יום השביעי משי"ה קדשת היינו הבדלה אחרת ר"ל מח"ה וה"פ את יום ה השביעי משי"ה קדשת מיירי בח"ה דמותר לעשו' דבר האבוד בח"ה הרי ד' הבדלת וקדשת כו' הרי ב' הבדלת בין כהנים ללוים ובין לוים לישראלים ובין קדש לקדש היינו הבדלה אחרת דכת' והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים ועוד כתב ט"א בשם השר מקוצי וביררתי חלק יפה:

הדרן עלך פרק הכל שוחטין