ים של שלמה על חולין יא

דין ראשית דגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית שלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין שאם הקדיש הגיזה אין צריך ליגזוז ולפרות וליתן והיכא דקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בראשי' הגז:

ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ופריך בגמ' מוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן של הקדש טעמא דכתב רחמנא צאנך הא ל"ה הוה אמינא קדשים חייבים בראשית הגז הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב ולא תגוז בכו' צאנך אי בקדשי מזבח ה"נ הב"ע בקדשי בדק הבית והאמר ר"א קדשי בדק הבית אסורים בגיזה ועבודה מדרבנן ס"ד אמינא הואיל ומדאורייתא בני גיזה נינהו והיכא דגז ליה ליתיב ליה והא קדיש ליה ס"ד אמינא לפרוק וליתיב ליה והא בעי העמדה והערכה הניחה למ"ד קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמד' והערכ' אלא למ"ד היו מא"ל א"ר מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזותה ס"ד אמינא ליגזז וליתיב ליה אמר קרא צאנך ולא צאן של הקדש אי הכי קדשי המזבח נמי כחשי פי' גיזה הניטלה מכחשת הבשר ואסור לגוזזה קדשי בדק הבית נמי כחשי דאמר חוץ מגיזה וכחיש' קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא דאמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ואפילו לר"מ דאמר אין כולה עולה ה"מ דאקדיש דבר שאין הנשמה תלוייה בו אבל הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו קדשה רבא אמר במקדיש גיזה עצמה ס"ד אמינא ליגזז וליפרוק וליתיב ליה אמר קרא גז צאנך תתן לו מי שאין מחוסר אלא גזיזה ונתינה יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה א"כ צאנך למאי אתא למעוטי שותפות כדתני' בהמ' השותפין חייב בראשית הגז ורבי אילעאי פוטר מ"ט דר"א אמר קרא גז צאנך ולא של שותפות ורבנן למעוטי שותפו' דגוי ולעניין הלכ' כל התירוצי' אמת ואף שהר"ן לא הזכיר בפירוש אלא דברי רב' שהוא בתראי מ"מ נ"ל שאף רבא אינו חולק על הפירושים האחרונים אלא שנר' לו דוחק דמתני' איירי בעבר וגזז או שהקדיש חוץ מגיזה וכחיש' ולא שכיח כלל ע"כ מוקי דאיירי במקדיש גיזה וכ"נ מפירש"י שפירו' רבא אמר כו' לא תטרח לאוקמי מתני' במקדיש חוץ מגיזה וכחישה אלא במקדיש גיזה לבדה כו' והרמב"ם תפס שני התירוצים הראשונים ולא הזכיר דברי רבא כלל וכת' וז"ל ונוהג בחולין אבל לא במוקדשי' כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית גזזן יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכהן או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אילו צאנו ע"כ ומ"מ נראה בעיני שאינו ר"ל דלא ס"ל דברי רב' דהא בתראי הוא ומניין למיפסק דלא כוותיה אלא שהביא דבר הפשוט דאינו נוהג במוקדשים משמע לפי פשוטו בהמות מוקדשין ולא שמקדיש גיז לחוד ומ"ש הרמב"ם שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה ולא הזכיר כחישה נראה דס"ל כדמשני תלמודא אפי' הכי פשטה קדושה בכולה תו לא בעי לשינוייא דכחשי אלא בקדשי מזבח פשטה בכולו ובקדשי בדק הבית לא פשטה בכולה וזהו שלא כדברי רש"י שפי' לעיל בדברי רבא אל תדחק לאוקמי מתני' במקדיש חוץ מגיזותה וכחישתה כו' וכ"נ עיקר מדלא קאמר תלמודא אלא התם פשטה קדושה בכולה כו' דהוי משמע דהדר ביה מהאי דשני כחשי אלא סתמא קאמר אפ"ה פשטה קדוש' בכולה דמשמ' דקאי בשיטתי' והיכא דקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בראשית הגז כמו שחייבי' במתנות כדפרי' פרק הזרוע וכ"פ הרמב"ם דחייבים בראשית הגז:

דין דהשותפין חייבין בראשית הגז והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור ושותפין חייבים בפיאה אבל לא שותפות דגוי וכן הדין לעניין בכורה ובית השותפים חייב במזוזה אפי' בשותף עם הגוי:

פסק ולענין שותפות הלכה כת"ק דר' אילעאי דשותפין חייבים בראשית הגז ומ"מ דוקא שיהא בכל חלק שעור הראוי וכ"כ הרמב"ם וז"ל השותפין חייבים בראשית הגז והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשעור אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורין וכ"כ הסמ"ג אחריו והנראה בעיני הא דקאמר אבל חמש צאן בלבד כו' מילתא דפסיק' דנקט בה"ג בכל עניין פטור אפי' יש לחבירו בה חלק משהו לאפוקי יותר מחמש צאן אפי' יש לחבירו שותפות מצינו שחייב כגון שיש לו לאחד בחלק השני חמש גיזת צאן אבל לעולם היכא שיש להן שותפות חלק כחלק ממש אפי' תשעה צאן פטורין שהרי חלקו של אחד לא יגיע שיעור ומסיק בסוגיא דה"ה נמי בתרומה דכתיב דגנך למעוטי שותפות דגוי ולא שותפות ישראל וכן גבי פאה דכתב שדך למעוטי שותפות דגוי וכן גבי בכור דכתיב בקרך וצאנך למעוטי שותפות דגוי לחוד וגבי מזוזה נמי דכתיב ביתיך לאו למעוטי שותפות אלא אתא לכדרבה דאמר רבה דרך ביאתך מן הימין וכן גבי מעשר דכתיב מעשר דגנך למעוטי שותפות דגוי לחוד וכן גבי בכורים דכתיב כל אשר בארצך לאו למעוט שותפות אלא למעוטי ח"ל וכן גבי ציצית דכתיב כסותך לאו למעוטי שותפות אלא אתא לכדרב יהודא דא' ר"י טלית שאולה פטור מן הציצית כל ל' יום וכן גבי מעקה דכתיב דגנך לאו למעוט שותפות אלא למעוטי בה"כ ובה"מ וכתבו התו' הא דאמר גבי מזוזה דרך ביאתך תימא אמאי לא אמר למעוטי שותפות דגוי כדקאמר בכל הני דלעיל ואני מוסיף בתימא אמאי אמר נמי בכורי ארצך למעוטי ח"ל ולא אמר שותפו' דגוי וכן מעקה ובה"גמ מ"כ וז"ל שאל הר' אביגדור את ר' חיים בית שישראל וגוי שותפין בו אם חייב במזוזה מההיא דראשית הגז דל' קאמר אלא ביתך למה לי דרך ביאתו כו' ול"ק ביתך למעוטי שותפו' דגוי מכלל דשותפות גוי חייב במזוזה או דילמא כיון דכתיב למען ירבו ימיכם דמרבה מיניה שותפות ממילא שמעינן דלא ריבה הכתוב אלא בשותפין ששניהם ישראל שהקפידה תורה בריבוי ימיהם כו' והשיב ר' חיים נ"ל שבית שישראל וגוי שותפים בו פטור מן המזוזה אע"ג דלא אשכחן קרא בפרק ראשית הגז למעוט שותפו' בכל הני דממעט התם מ"מ פטור דכיוצא בו מצינו בפ"ק דיומא גבי הא דתניא בית השותפים מטמא בנגעים וכו' דמרבה שותפות דישראל ולא ממעט שותפות דגוי ואפ"ה שותפות דגוי לא מטמא בנגעים כדתניא בתוספתא דנגעים והטעם כיון שיש לגוי חלק בבית זה וגוי לאו בר טמויי בנגעים הרי אין כאן בית שלם לגבי טומאת נגעי' דבעינן בית שלם זויותיו וכן לגבי מזוזה כיון שיש לגוי חלק בגוף הבית ושער וגוי לאו בר מזוזה הוא הרי אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה אנן בעינן בית שלם לעניין מזוזה דהא ממעט בפ"ק דסוכה בית שאין בו ד' אמות וכן שער שלם בעינן וכי שקלת לחלק גוי הוי חצי בית ולעניין מזוזה ונגעים דהבית עומד בחזקת שניהם וכל פורתא ופורתא יש בו חלק דגוי ל"צ קרא למעוטי ואפי' אם לא נאמר הטעם שאמרתי אלא דבלא קרא לא ממעטינן שותפות דגוי לענין מזוזה מ"מ הא חזי דבית ישראל וגוי שותפין בו לא מטמא' בנגעים וה"ה לענין מזוזה דדין אחד להם ושלום חיים ע"כ ונר' שיש לחלק בין נגעים למזוזה דבנגעים תלוי הענין בקירות הבית ומאחר דלא אמרינן ברירה בדאורייתא נמצא דלא הוי נגע בקירתו אבל מזוזה שהוא חובת הדר כל היכא שיש לו בית דירה לזה ובית דירה לזה חייב במזוזה ומה בזה שהחצי) היא של גוי מ"מ מאחר שנכנס דרך השער הבית חייב במזוזה ואינו דומה לסתור חציו דאין שם שער עליו כלל ומ"ה נמי לא ממעטינן גבי מעקה שותפות הגוי מאחר שיש לו שם דירה חייב בלא תשים דמים בביתך ותדע דלא ילפינן מזוזה מנגעי' דאל"כ ימיכם שבא לרבות שותפות נילף נמי מנגעי' ועוד תדע שכן הוא דאל"כ לרבנן דלא דרשי מיעוטא אלא לשותפות הגוי אפי' היכא דליכא רבוי כמו גבי ראשית הגז דכתיב צאנך ולא ממעטי רבנן אלא שותפות הגוי א"כ ימיכם ל"ל וא"ל דרבנן לא דרשו האי ריבויי דהא בפ"ק דיומא משמע דלכ"ע דרשינן ימיכם לרבות שותפות א"כ מרבינן כל שותפו' אפילו של גוי ודוחק לומר דמ"ה כתיבא ימיכ' לרבות שותפות כי היכא דתידוק מיניה דשותפות דגוי פטור וא"כ ביתך אייתר לדרך ביאת' חדא דלמא לרי לדחוק כולי האי אמאי לא נאמר דימיכם מרבה של שותפות וביתך את' לדרך ביאתך ועוד ליכתוב מיעוט אחרינא למעוטי שותפות דגוי ולא נצטרך רבוי דימיכם כמו בראשי' הגז דליכא שום ריבוי כדפי' ועוד נראה דפשטא דסוגיא משמע דלא מממטינן שותפות דגוי היכא דלא מיעטא קרא דהא גבי בכורך אמרי' ארצך למעוטי ח"ל וא"כ ממילא שותפות הגוי חייב דהא ליכא מיעוטא וליכא למימר דיליף מתרומה א"כ ח"ל נמי נילף מיניה ובפר' לפי האמת דאף תרומה חייב בשותפות הגוי א"כ מכ"ש בכורי' דהא הפירות ראוים לחלק בפירות שלימין ואפי' לפי ס"ד דסוגיא דהשתא דרבנן ממעיטינן תרומה בשותפות הגוי מ"מ איכא למימר דמודים בבכורים דגבי תרומת דגן נהי דעתה ראוי לחלק מ"מ סופו שיבא לידי קמח ועיסה משא"כ בבכורים שמביא הפירות כברייתן שלימים ולפ"ז תימ' בדברי הרמב"ם שכ' סתמא גבי ראשי' הגז וגבי בכורים דחיי' בשות' ולא כתב דשותפות של גוי פטור בראשית הגז לכ"ע ואם נאמר דסתם חייב בשותפות משמע בישראל ולא בשל גוי א"כ קשה גבי בכורים דכתיב נמי סתמא חייב בשותפות וכבר הוכחתי דחייב אף בשותפות הגוי דלא גרע מתרומה שוב מצאתי בחידושי הרשב"א שכתב להדיא וז"ל וא"ת אמאי לא אמרינן ביתיך למעוטי שותפות דגוי כדאמרינן בכל הני דלעיל נ"ל משום מזוזה חובת הדר הוא ולשמירה עשויה ואפי' בשותפ' דגוי ישראל הדר בה צריך שמירה:

דין דשותפות גוי חייב בתרומה וגוי שלקח שדה של ישראל ומירחה אז הלוקח אותה תבואה מן הגוי פטור מלעשר ואף על פי שגדלה בשדה של ישראל:

פסק ואף דמסקינין דתרומה ממעטינן שותפות הגוי לכ"ע ול"פ רבנן ור' אלעאי אלא בשותפו' דישראל אכן לא ק"ל הכא אלא בסוגי' דלעיל דקאמרי וא"א שותפות דגוי בתרומה דרבנן חיובא מחייבי דתניא ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר של ישראל חייב ושל גוי פטור ע"כ ל"פ אלא דמ"ס יש ברירה ומ"ס אין ברירה אבל שותפות דגוי ד"ה חייב וכ"כ הרמב"ם ופי' רש"י דדגנך לא בא למעט שותפות אלא אתא למעוטי דיגון גוי כגון גוי שלקח שדה של ישראל ומירחה הלוקח אותה תבואה מן הגוי פטור מלעשר ואע"ג שגדלה בשדה של ישראל כדאמרי' במנחות פ' ר"י מירו' הגוי פטור א"נ דגנ' ולא דגון גוי ולאשמועי' דיש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר וחלקו של גוי פטור שאם חזר ומכרו לישראל אינו חייב לעשר אבל חלקו של ישראל חייב ואע"ג דמצאנך משמע להו ולא שותפי' גוי לא משמע להו מדגנך למעוטי של שותפות גוי דדגן כמאן דפליג דמי שהרי חולקי' אותם במדה וקרינן ביה דגנך בחלקו של ישראל אבל צאן כל בהמה ובהמה יש לגוי חלק בה ולא קרינן בחד מינייהו צאנך והא דפליגי ר' ורשב"ג בטבל וחולין מעורבין כו' פסק הרמב"ם דהלכה כר' והארכתי בזה בב"ק גבי דינה דברירה וכת' רש"י הא דטבל וחולין מעורבין זה בזה אני שמעתי שאין לו תקנה לפי שאם בא להפריש נמצא מפריש מן הפטור על החייב ול"נ שיש לו תקנה בשני צדדין אם יש לו טבל ממקום אחר מפריש על זה חציו שאין חייב אלא חציו ואם אין לו טבל אחר מפריש מיניה וביה לפי כולו כגון אם יש לו עשרי' מפריש שנים מהם שאם אין מפריש אלא אחד לא נפטר לפי שזה שהפריש יש חציו שאין שם מעשר חל עליו לפי שהוא פטור ועומד אבל כשמפריש שנים הרי השם חל על האח' ופוטר את העשר' המחוי' והא ליכא למימר דלמא שניהם המופרשים בחלקו של גוי גדלו ואין שם מעשר עליהם דתניא בגמ' דר"ה גבי חדש וישן המעורבין דק"ל אין תורמין מזה על זה וקתני צובר את גרנו לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן על הישן שבו וכי היכא דפריש חדש וישן בחולין איכא נמי חדש וישן במעשר ה"נ הכא נמצא תורם מן החייב שבו על החייב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואפי' מאן דפליג עליה דההיא הכא מודה דהתם הוא דאיכא למימר אין בילה לא נבללו יפה שמא אין חדש במעשר לפי חשבון הנותר בחולין ואין ישן במעשר לפי חשבון הנותר בחולין אבל הכא יש בילה דהא בכל חיטה וחיטה יש לגוי ולישראל חלק כיון דאין ברירה וכי אפריש מיניה וביה יש במעשר מן החיוב כפי החייב ומן הפטור כפי הפטור ובתוספתא דדמאי מצאתי הטבל והחולין שנתערבו אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי החשבון כלומר מפרש ממקום אחר לפ' חשבון טבל זה ואם לאו נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל וא"י מהו ע"כ אבל הרמב"ם פי' התוספתא יפה קרוב לדברי רש"י ז"ל וז"ל בפ"ח דמעשר הפירות שתורם מהן תרומה גדולה ותרומת המעשר הן הנקראין חולין ואם פריש מהן שאר מעשרותיו הן הנקראין חולין מתוקנין בכ"מ טבל שנתערב בחולין מתוקנין מין במינו שא"א להלך אחר הטעם אם יש לו פירות אחרות מוציא על אותן טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון ואם אין לו פירות אחרות להוציא על אותו הרי הכל אסור עד שיפרוש וכשהוא מפריש מפסי' מן החולין המתוקנין כדי תרומ' מעשר שבטבל כיצד ק' סאה של טבל שנתערב בק' סאה של חולין מתוקנין מפריש מן הכל ק"א וכל שהפריש טבל וישאר צ"ט חולין מתוקנין נמצא מפסיד סאה אחת וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה מפסיד מן החולין מתוקנין כדי תרומה ותרומת מעשר ולמה מפסיד סאה זו כדי שלא יאמר ק' שהפריש הן לחולין והק' שהשאיר היא הטבל וכן אם הי' הטב' פחות מן החולין או מרובה על החולין מגביה הטבל וכדי תרומ' מעשר שבטבל מן החולין או כדי תרומה ותרומת מעשר אם היה הטבל טבל לתרומה כו' וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנין כו' והאריך והכל באופן זה ואף הראב"ד מודה לזה אלא שהשיג במ"ש שמפסיד הסאה אפי' היכא דנתערב ק' בק' וז"ל תמה אני מאוד על דבריו למה מפסיד סאה זו ואם לא יטול הא' מה תיקן והלא כל ק' וק' בספק טבל ויש בכל ק' וק' ספק תרומת מעשר שהם שני סאין ועכשיו שיטול ק' וא' הרי הצ"ט מתוקנין אפי' הם טבל ודאי ובלבד שיוציא התנאי בפיו והק"א שנטל ג"כ צריך לקרוא לשם תרומת מעשר שבהם מספק הרי ב' סאין של תרומת מעשר מספק מ"מ והכל מתוקן בכך שאין כאן אלא סאה אחת ודאי ויעלה בק"א מהשתא נתבטלו דברי התוס' בסוף פרק השולח שכ' אמה שפירש"י לשם טבל וחולין ומעורבין כו' אין לך כל חטה שאין חציה טבל וחציה חולין שחלק הגוי פטור ואף לאח' שחלקו התבואה הלוקח מן הגוי צריך לעשר וישראל צריך לעשר את שלו מיני' וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפרי' מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל כי מעשר מיניה וביה מעשר שלם נמצא מעשר מן חיוב על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו וכ' התו' נראה דאין תקנה לטבל זו דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של גוי או חציו ולא ידעינן כמה ואי מעשר מיני' וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של גוי או איפכא או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקום אחר וגם עליו ממקום אחר ואחרון אחרון מקולקל עד שלא ישאר כ"א מעט וכל המעשרות והתרומות יתנם לכהן ולוי ע"כ וכבר הוכחנו שיכול לפרוש עליו ממקום אחר וגם רש"י גופא חזר כאן ממ"ש בפ' השולח שלא יכול להפריש עליו ממקום אחר וגם מיניה וביה יכול לעשר עליו באופן שפירשנו:

דין דראשית הגז מפרישין מחדש על הישן וממין גיזה זו על מין גיזה אחרת הלוקח גז צאנו של גוי אינו חייב בראשית הגז אבל אם לקח עיקר הצאן שיהיה שלו עד שיגזוז חייב בראשית הגז היה לו רחלות שחורות ולבנות או זכרים ונקבות ומכר שחורו' או זכרים ושייר אצלו לבנות או נקבות הוי שפיר שיור ומוכר חייב ואם ירצ' המוכר יקנה מהלוקח מהשחורי' או מהזכרים שיעור כדי להפריש כדי שלא יצטרך להפריש כן היפה על הרעה:

מסקינן בסוגיא תניא ר' אילעאי אומר מתנות אין נוהגין אלא בארץ וכן היה ר"א אומר ראשי' הגז אינו נהוג אלא בארץ מ"ט דר"א אמר רבא יליף נתינ' נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בח"ל לא אף ראשית הגז בא"י אין בח"ל לא מסיק אי מה תרומה מחדש על הישן לא אף ראשית הגז מחדש על הישן לא אין והתניא היו לו שתי רחילות גזז והניח גזז והניח ב' ג' שנים אין מצטרפות הא חמש מצטרפות והתניא אין מצטרפות אלא ש"מ הא ר' אילעאי והא רבנן אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור אף ראשית הגז נמי גדל בחיוב חייב בפטור פטור וגבי תרומה מנלן דתניא וישראל שלקח שדה בסוריא מגוי עד שלא הביאה שליש חייב משהביא שליש ר"ע מחייב בתוספ' וחכמי' פוטרי' וכ"ת אין ה"נ והתנן הלוקח גז צאן נכרי פטור מראשית הגז הא צונו לגזוז חייב חייב מתניתין דלא כר"א אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז ממין על שאינו מינו לא וגבי תרומה מנלן דתניא היו לו שתי מיני תאנים שחורות ולבנות וכן שני מיני חיטין אין תורמין ומעשרין מזה על זה אף ראשי' הגז ממין על שאינו מינו לא אין והתנן היו לו ב' מיני שחופות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנו' זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו אלא מעתה סיפא דקתני זכרי' אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו ה"נ דב' מיני נינהו אלא עצה טובה קמל"ן דליהיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון ה"נ עצה טובה קמ"ל דליתיב ליה מתרווייהו לפי שהלבנות טובות מן השחופות ויקנה מן הלוקח בשעיר שחופות וליתנה לו לכהן אבל אם ירצה יכול המוכר ליתן משלו על השחופות ומשני הא אוקימנא מתני' דלא כר"א ופירש הרשב"א בחידושיו וז"ל נ"ל דה"פ הא אוקמינא אידך מתני' דהלוקח גז צאן מן הנכרי דלא כר' אילעאי כלו' וכי היכי דאוקמינא האי דלא כר"א כי היכא דלא תקשה לו נוקי נמי הא מתני' דשחופות ולבנות דלא כר"א אי מה תרומה בעינן ששיריה ניכרין אף ראשית הגז ששיריה ניכרין אין והתניא האומר כל גרני תרומה כל עיסתי חלה לא אמר ולא כלום הא כל גוזזי ראשית דבריו קיימין ותניא אידך לא אמר כלום אלא לאו ש"מ הא רבי אילעאי והא רבנן ש"מ ונראה דבכל הני שמעתה לא ק"ל כר' אלעאי אלא כרבנן וכן פסק הרמב"ם והסמ"ג אחריו וכן יראה מדעת הטור שהרי פסק באותו דלוקח גז צאן נכרי פטור הא צאנו לגזז דחייב ולא כרבי אילעאי ואע"ג דק"ל כרבי אלעאי דראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ אלמא דיליף נתינה נתינה מתרומה וא"כ לכל מילי מדמינן היכא דאפשר לא ס"ל האי טעמא דנתינה נתינה ילפינן לכל מיל' כמו שנפרש לקמן ואף שאין זה ראייה כל כך שהרי הר"ן כתב דאפילו אם ק"ל בכולהו כרבי אילעאי אפ"ה אפשר דבגז צאנו מחמירין כרבנן כו' מ"מ יש להוכיח מדברי הטור להדיא שסובר כרבנן שהרי בההיא דשחופות ולבנות כתב שהמוכר חייב ומקרי שפיר שיור ודרך עצה טובה אם ירצה המוכר יקנה מהלוקח כו' והיינו ממש כרבנן וי"מ על דברי הרמב"ם שכתב וז"ל היו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחופה או גיזת זכרים וגיזת נקבות ומכר מין זה והניח המין האח' זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו זה נותן על מה שלקח וזה נותן על מה שמכר ע"כ ועלה על דעת המתמיהי' שהרמב"ם פי' המשנה משום שהם שני מינים וזהו אליבא דר"א ואנו ק"ל כרבנן דמפרישין ממין על מין אח' וכמ"ש אח"כ מפרישין מחדש על הישן וממין גיזה זו על מין גיזה אחר ותמה אני על תמיהם א"כ תשובתו בצידו שלא כיון ג"כ אלא לעצה טובה והעתיק המשנה כצורתה ועוד שהרי כתב ג"כ נקבות וזכרים שא"א לטעות שהטעם מפני שנ' מינין כמו שמוכח בסוגיא:

דין ראשית הגז האידנא אינו נוהג בח"ל אבל מתנות נוהג אף האידנא וירא שמים יפרישנו כששוחט בהמה לעצמו אכן לוקח בשר טבחים א"צ להרי':

אמר ר"נ בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כר"א בראשית הגז דתניא ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ כר"י ב"ב בדברי תורה דתניא רי"א אין ד"ת מקבלין טומאה כר' יאשיה בכלאי הכרם דתניא ר' יאשיה אמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפילת יד וכ' הרא"ש מדברי התו' וז"ל ופירש"י כיון דנהוג עלמא כר"א בראשית הגז ה"ה נמי במתנות דחד טעמא נינהו משום דיליף נתינה נתינה מתרומה ואע"ג דלעיל בפרק הזרוע סברי כולהו אמוראי דמתנו' נוהגין בח"ל גם בראשית הגז היו נוהגין בו באותן הדורות ושוב בדורות האחרונים חזרו לנהוג כר' אלעאי בשניהם ולהכי קאמרי האידנא נהוג עלמא אע"פ שעד עתה לא נהגים וכן לענין כלאים ברוב מקומות בתלמוד סוברים האמוראים דלא כר' יאשיה בשבת בפר' חולין שלחו לה בני בשך ללוי כשות' בכרמא מהו שלח להו כשותא בכרמא עירובא ולישלח להו כר"ט דאמר כשות' בכרמא אינו כלאים ולא פריך לישלח להו כר' יאשיה וכן קאמר התם בפ' תולין מכריז רב עמרם האי מאן דזרע כשותא בכרמא ליזרע כרבי טרפון אבל כר' יאשיה לא קאמר וכן בפ' מי שמתו רוב תנאים ואמוראים סברי דלא כר"י ב"ב ואפ"ה פסק הכ' הלכתא כר' יאשיה וכר"י ב"ב ור"נ בר יצחק חיבר אילו שלשה יחד לפי שנשתנה בהו המנהג ואיהו גופא קאמר לעיל (בפ' הזרוע סי' י') דקניס אטמא כי כן היו נוהגין בתחילת ימיו וע"ז סמכו ונהגו כן בדורות האחרונים והרמב"ם ז"ל כתב דנוהגין בזמן הזה וכ"כ ר"מ מרוטנ"בורג והעולם לא נהגו כן ע"כ והקאר"ו כתב וט"ס יש בדבריו וצריך להגיהן לכתוב הרמב"ן במקום הרמב"ם שהרי הרמב"ם כתב שאינו נוהג אלא בארץ והוא טעה דדברי הרא"ש אמתנו' קאמר ולא אראשית הגז ואמתנות כתב הרמב"ם שנוהג אף בח"ל וכדברי הר"מ מרוטנ"בורג בורג רק שחילק ביניהן ועל עיקר הדין יש לי לתמוה למה לא נהגו כן הלא מהר"ם הוכיח בראייה ברורה דלא נהוג כוותיה אלא בראשית הגז ולא במתנות מדאמרינן פרק שלוח הקן כל היכא דתניא בין בא"י בין בח"ל שלא לצורך לבד מבראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי דאמר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ ואדרבא טפו הל"ל ממתנות דפרק הזרוע והלחיים נשנית קודם ראשית הגז וכיון דפרק הזרוע תני בארץ ובח"ל לאפוקי מדר' אלעאי א"כ הדר קתני בארץ ובח"ל דראשית הגז שלא לצורך דמפרק הזרוע שמעינן לאפוקי מדר' אילעאי כיון דאידי ואידי חד טעמא הוא ומאן דפליג עלי' בהאי פליג נמי בהאי וכתב עוד ואע"ג דהתם מפרש דר' אלעאי דיליף נתינ' נתינה מתרומה ואיהו סבר בין במתנו' בין בראשי' הגז מ"ה איצריכנא להאי טעמא מיהו אנן לא ק"ל כותיה אלא בראשית הגז ולא במתנות כמו שאפרש הטעם ע"כ ולא אוכל למצוא הטעם בדבריו אכן בדברי הר"ן מ"כ כמה טעמים שאינן עולין על הדעת והדבר המחוור בעיני מ"ש וז"ל ואפשר לי לומר שראו דבריו של ר' אלעאי בראשית הגז ולא ראו אותה במתנו' משום דראשית הגז מעורב עם חלקו של ישראל דומה לתרומה וראוי ללמוד הימנו בנתינה נתינה מש"כ במתנות שהן מובדלות ועומדות דמ"ה נמי פרכינן עליה דר' אלעאי בגמרא אי מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת ומפרקינן עליך אמר קרא וראשית גז צאנך תתן לו אין לך אלא מראשית ואילך לא פרכינן הכי במתנות דפשיטא לן דמתנות לא דמו לתרומה אע"ג דר' אלעאי מתנות נמי יליף מתרומה בנתינה נתינה ומ"ה נמי אנן כיון דראשית הגז דמו לתרומה טפי ממתנות מסתברא לן טעמא דר' אלעאי בראשית הגז דונתן אמר רחמנא בתרומה לאגמורי אראשית הגז דדמי ליה כתביה ולא מסתברא לן במתנות דלא דמו לתרומה וכ"ד הרמב"ם ז"ל שהמתנו' נוהגת בכ"מ אע"פ שראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ ע"כ ואני אומר דבודאי לא ק"ל ג"ש דנתינה נתינה ולא גמרי להו מרבותא אכן תרומה וראשית הגז דכתיבי בחד קרא וחד נתינה אתרווייהו ילפינן מהדדי דכתיב ראשית דגנך ותרושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו אלמא דכייל תרווייהו בחד נתינה וילפי' מהדדי אבל מ"מ קשה בין לטעם של הר"ן ובין טעמא דידי א"כ כל שאר הדינין דילפינן ראשית הגז מתרומ' כגון שלא להפריש מחדש על הישן וממין זה על מין אחר וכל הני דלעיל בסימן שלפני זה לר' אליעאי ואנו ק"ל דלא כר' אלעאי כמ"ש לעיל אלא דוקא בהאי דינא לחוד שאינו נוהג אלא בארץ ואמת שדעת הר"ן מאחר דפסקינן בראשית הגז כר"א לענין שאינו נוהג אלא בארץ כתרומה ה"ה לכל שאר דינין דינו כתרומה ולא כדברי הרמב"ם שפסק בכולן כרבנן ומ"מ נ"ל דל"ק אפי' לפי מ"ש לעיל דק"ל כרבנן דר"א כדברי הרמב"ם ותורמין מן החדש על הישן וממין זה על מין אח' והיינו טעמא דלא מקשינן אי מה תרומה אלא היכא דאיכא ג"ש כמו שאומר יליף נתינה נתינה מתרומ' ואין ג"ש מחצה אבל לפי מה דס"ל דלא גמרינן ג"ש דנתינה נתינה אלא דוקא ראשית הגז דכייל בתרומה בחד נתינה מוקמינן בדבר המסתבר למידרש במקומות שניתן תרומ' ינתן ראשית הגז ולא לכל שאר מילי ותדע דלפי האמת תרומ' חייבת בשותפות הגוי וראשית הגז לכ"ע מיפט' בשותפות הגוי א"כ היכא דהוא מסתבר מדמינן להדדי ולא לכל מילי ומהשתא צריכא לטעמא אמאי נהגו העם להקל במתנות ובפרט מאחר שכתוב נמי בתשובת רב האי גאון כל מי שאינו נותן חייב נידוי כדאמר ר"ח בפ' הזרוע האי טבחא דלא יהיב מתנתא להוי בשמתא דה' אלהי ישראל נראה בעיני מאחר שאינה טובלות הבשר והמזיק מתנות כהונה פטור אלא שמצוה ליתן לכהן והאידנא אין לנו כהן מבורר לסמוך עליו שהוא כהן ודאי ע"כ נהגו להקל כמ"ש לעיל בריש פרק כ"ה (בסי"ד) גבי חלה בזמן הזה ומ"מ נראה דכל ירא שמים השוחט לעצמו יתן המתנות לכהן ויכול אח"כ לפייסנו שיחזור לו אם אין כאן כהן עני דלא עדיף מפדיון בכור אבל הקונה בהמה מן הטבח שהחיובא על הטבח א"ל להחמיר בשלו שאם יתן יפסיד שהרי לא ינכה לו הטבח מדמיו ואף שמתחילה ג"כ היה דינא הכי שאינו מנכה לו מן הדמים היכא דלא מכר לו במשקל ואפ"ה היה מחוייב הלוקח ליתן היינו משום שא"ל המוכר לא מכרתי לך המתנות שאינו שלי שהרי הן של כהן וא"כ בודאי הלוקח קנה הבשר חוץ מן המתנות משא"כ האידנא שאין רגילין ליתן המתנות והמוכר מוכר הכל אין להפסיד מעותיו מאחר שהמצוה על הטבח:

דין דנותנין ראשית הגז אף לכהנת הנשוא' לישראל ונוהג בכוי הבא מן הרחל והצבי אבל בכוי שהוא בריה בפני עצמו אין חייב בראשית הגז המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו אם נשאר בידו מאותה גיזה שהפריש מהן אבל אי לא נשתייר מאותה הגיזה פטור:

פסק נראה בעיני נהי דלא ק"ל ג"ש דנתינה ולא דמיא מתנות לראשית הגז מ"מ כמה דמסתברי' מדמינן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ל ראשית הגז חולין לכל דבר לפיכך אני אומר שנותנים אותה לכהנ' אף על פי שהיא נשואה לישראל כמתנות בהמה ונ"ל שדין שניהם אחד הוא עוד כת' הרמב"ן שנוהג ראשית הגז בכלאים ובכוי וסדרתו שמדמה למתנות ואפשר דס"ל דחייב בחצי ראשית הגז כמו שחייב לשם בחצי מתנות אם לא בכוי שהוא בריה בפני עצמו דחייב בכל המתנות וכמ"ש לעיל בפ' הזרוע סימן ד' והראב"ד השיג וז"ל נ"ל לענין ראשית הגז כוי הבא מן החי' ומן הבהמה פטור מפני שצימרו קשה ונ"ל בשתיהן בכלאים ובכוי פטור שהרי ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ולא בעזים משום דבעינן צמר הראוי לשירות וכמו שנפר' לקמן וא"כ כוי שהוא בריה בפני עצמו פשיטא שפסול לבגדי כהונה דאף תאמר שבהמה היא מאן לימא לן שצמרה הוה צמר הא לא איקרי צמר אלא של רחלים ולא של עזים אע"פ שראויים למלבוש וה"ה כוי הבא מן כלאים אפילו הכל מן בהמה כגון מרחלים ועזים וכ"ש מבהמה וחיה אכן שוב ראיתי שכתוב בתוספ' ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ר"א אומר כלאים מן הרחל ומן הגדי נוהגין בו ומן הכוי אין נוהגין בו וא"כ פסק הלכה כת"ק ומ"מ נראה דוקא בכוי הבא מן הרחל והצבי וס"ל כמו שאמרינן מקצת שה ה"ה מקצת רחל לענין צמר ותכלת ואיסור שעטנז נוהג בו וה"ה שחייב בראשית הגז אבל בכוי שהוא בריה בפני עצמו פשיטא דאין חייבים בראשית הגז כדפי' עוד כ' הרמב"ם והסמ"ג אחריו הוא מדברי תוספתא המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו עד שיתן לכהן ע"כ ונראה בעיני כגון שנשאר עוד בידו מאותו גיז' שהפריש מהן דאז אמרינן כל זמן שלא בא ליד כהן לא יצא ידי נתינה ועדיין שיורא איכא גביה וחיובא עליה רמיא אבל אם נאבד כל אותה גיזה שהפריש מהן פשיטא שאינו חייב באחריותו דלא עדיף אבד ממזיק בידים דפטור דהא פסקינן המזיק מתנות או אכלן שפטור מלשלם כ"ש באבידה אפי' בפשיעה לא עדיף ממזיק בידים:

דין דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ונוהג בטרפה ואם היה צמר קשה ואינו ראוי ללבישה פטור מראשית הגז התולש צמר רחלים בידו ולא גזו חייב בראשית הגז וכ"ש שוטף ובארנו דמעש' אינו נוהג בטריפה:

מתניתין חומר בזרוע ולחיים וקיבה מבראשית הגז שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בבקר ובצאן במרובה ובמועט ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה כמו שנפר' ופריך וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות מה שאין במתנות אמר רבינא הא מני ר"ש היא דתניא ר"ש פוטר את הטריפ' מראשית הגז מ"ט דר"ש יליף צאן צאן ממעשר מה מעשר טריפה לא אף ראשית הגז טרפה לא והתם מנלן דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת ונילף צאן צאן מבכור מה בכור אפילו טריפה אף ראשית הגז אפי' טריפה מסתברא פשוט מפשוט עדיף ליה למילף ומדקאמר הא מני ר"ש משמע דיחידאי היא ואין הלכה כן אלא אף הטריפה חייבת בראשית הגז וכן איתא בתוספתא שנוהג' בטריפה אבל לא במתה וכן פסק הרמב"ם אבל במעשר כ"ע מודו דאינו נוהג בטריפה דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט למעוטי היכא דנחתכה מן הארכובה ולמעלה וכתבו התוס' תימא מן הארכובה ולמטה נמי אינה עוברת ושמא אין ה"נ דאין נכנסת לדיר להתעשר ודוחק ע"כ ולי נרא' דמוקמינן קרא דלא יעבור למעוטי דבר המסתבר דהיינו טריפה והא דבעינן רחלות אר"ח משום דאתיא גיזה גיזה כתיב הכא ראשית גז צאנך תתן לו וכתב התם ומגז כבשי יתחמם מה להלן כבשים אף כאן כבשים ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מניין ליתן האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז אמר קרא תתן לו ולא לשקו אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב אלא כדאמר ריב"ל לקמן דכתיב אחר ראשית הגז כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמו' לשרת דבר הראו' לשירו' ה"נ דבר הראוי לשירו' בגדי כהונה לשירו' הוא תכלת דהיינו עמרא אלא גיזה גיזה למאי אתא לכדתני' דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר"י כבשים שצמרן קשה פטורי' מראשית הגז שנ' וגז כבשי' יתחמם והרמב"ם נתן טעם לדבר וז"ל היה צמרן קשה ואינו ראוי ללבישה פטורים מראשית הגז שאין זו מתנה לכהן אלא, כדי ללבוש ממנו כיון שזיכה לו הב"ה בתרומות שהן לחמו ויינו וזיכה לו במתנות בהמה וקדשי מקדש שהבשר שלו וזיכה לו בראשית הגז ללבוש ובגזל הגר והחרמי' ושדה אחוזה ופדיון בכורות להוצאותיו ושאר צרכיו שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה ע"כ תו מסקינן תניא חדא גוזז את העזים ושוטף את הרחלים פטור ותניא אידך הגוזז את העזים פטור ושוטף את הרחלים חייב ל"ק הא רבנן והא ר' יוסי דתניא לקט קצירך ולא לקט קוטף רי"א אין לקט אלא הבא מחמת קציר ומסיק דמודה רא"י במידי דאורחיה בעקירה עם השרשים כגון עדשים וכן מידי דאורחיה בתלישה כגון פולין דתניא קוצר אין לי אלא קוצר עוקר מניין ת"ל לקצור תולש מניין ת"ל בקוצרך והך ברייתא ע"כ לר"י אתיא דדייק לישנא דקרא ומ"ה אמר אין לי אלא קציר כו' ומ"מ גבי ראשית הגז הלכה כרבנן דהיו רבים לגבי' וכ"פ הרמב"ם התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב בראשית הגז וא"כ כ"ש שוטף דתלישה כלל לאו אורחיה בכך אבל קשה על הרמב"ם שגבי ראשית הגז פסק כרבנן וגבי לקט פסק כר' יוסי כמ"ש בה' מ"ע בפ"ד היה קוצ' ביד בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט והר"ן ג"כ תמה בזה ול"נ שדעת הרב דהכא פסק כרבנן משום דהוי רבים לגבי ר"י וגבי לקט פסק כר"י דהא ברייתא נקט דבריו בלשון ת"ק ואומר אח"כ שרי"א כו' ועוד ברייתא אחריתא דתניא קציר אין לי אלא קציר כו' אתי ג"כ לר' יוסי כדפי' אלמ' דסתם תנא דברייתא כמותו ועוד מדשקלי וטרי כל הני אמוראי כגון רב אחא בריה דרבא ורבינא עם רב אשי במה שמודה ר' יוסי במידי דאורחיה בכך אלמא דהכי הלכתא וטעמא רבה איכא בינייהו דגבי לקט לא ה"ל למיכתב ולקט קצירך אלא ולקט לחוד מ"ה מפרשים דדוק' לקט הבא מן הקציר קאמר אבל בראשית הגז ליכא שום משמעות בקרא לדיוקא מיניה גיזיה אין אבל תלישה לא ונהי דר"י פליג בכל עניין ודייק לישנ' דקרא ורבנן פליגי אפי' היכא דאיכא משמעות בקרא דדוקא קאמר אפ"ה אמרינן לא קפיד קרא בהכי ולישנא דקרא הוא למיכתב הכי לקט קצירך מ"מ אנו פסקים אלא כר"י בהא דסתם תנא דברייתא כוותיה ובאידך כרבנן דהיו רבים לגבי ר' יוסי מאחר שיש טעם לחלק ביניהם:

דין בראשית הגז צריך שיהיו ארבע רחלות וגוזז מהם משקל ששים סלעים ונותן סלע לכהן ובארנו דא"ע שיהיו מרובעות שיגזוז דוקא ט"ו מכל אחת אלא אם יש בין כולם ס' סגי וראשית הגז מצותה בתחילה ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא:

מתניתין וכמה הוא מרובה ב"ש אומרים שתי רחלות שנא' יחיה איש עגל' בקר ושתי צאן ב"ה אומרים חמש שנ' וחמש צאן עשויות ואמר רב אשי עשויות שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצות ר"ד בן הרכינס אומר חמש רחלות גזוזות כל אחת ואחת מנה ופרס חייבות בראשית הגז וחכ"א חמש רחלות גוזזות כל שהוא וכמה נותנין לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל כדי לעשות ממנו בגד קטן שנ' תתן לו שיהא בו כדי מתנה ומפרש בגמרא בגד קטן שהוא אבנט שראוי לכ"ג ולכהן הדיוט לעמוד לשרת הוא ובניו תניא דבי ר"י בר יוסי אומר משום אביו ארבע שנ' וארבע צאן תחת השה תניא ר' אומר אלמלא דבריהן ד"ת ודברי ברבי קבלה אנן דברי ברבי שומעין וכ"ש שדבריהם דברי קבלה ודברי ברבי ד"ת והאמר מר אין הכרעת שלישי' מכרעת כגון זו שהרי הם לא הזכירו שיעור דהיינו ד' צאן בדבריהם אר"י מפי שמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי ופסק הרי"ף כר"י בר יוסי אבל הרמב"ם פסק כב"ה וכן הטור והרי"ף גופא הבי' בה"ג ומר חפץ גאון שפסקו כב"ה דבעינן חמש אבל לא הכריע כמותן גם תימא לי איך לפסוק כמתני' ואליבא דב"ה הא רבינו הקדוש שסידר המשנה כתב להכריע כר' יוסי וגם רי"א שכך קבלה מפי חגי זכריה ומלאכי ואין ראוי לחלוק עליהם ולהקל ופריך תלמודא וכמה כל שהו' אמר רב מנה ופרס לכל החמשה ובלבד שיהא מחומשים פי' לכל אחת מהן שבעה סלעי' וחצי דהוו לה כולהו מנה ופרס שהמנה מאה זוז שהוא עשרי' וחמשה סלעים הרי ל"ז סלעי' וחצי ושמואל אמר ששים סלעים לכל החמשה דהיינו אחת מששים ונותן סלע אחד לכה' רבב"ח אר"י שש סלעים הוי כל שהוא ונותן ה' סלעים לכהן ואחד לו עולא אר"א כל שהוא שנינו רב ושמואל דאמרי תרווייהו ראשית הגז בס' ומפרש תלמוד' אליבייהו הא תנן כמה הוא נותן משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל ההוא בישראל שיש לו גיזות הרבה ומבקש ליתנה לכהן חלק הששים מכל החמשה שעלה לו דאמרינן ליה לכל חד וחד לא תבצר מחמש סלעים שהוא כדי נתי' הראויה ומנה דקאמר רב מנה בן מ' סלעים דה"ל מנה ופרס ששי' סלעים כדאמר שמואל וכדי שיגיע סלע לכהן דבציר מסלע לכ"ע לא הוי כדי נתינה ומסיק בסוגיא דר"י גופא נמי בששים ס"ל והא דקאמר שש חמש לכהן ואחד לו משום רבי ינאי רביה אמר וכתב הרי"ף הלכך הלכתא ראשית הגז בששים דה"ל ר' ינאי יחיד אצל רבים וק"ל הלכה כרבי' וחזינן קמאי כגון בה"ג ומר חפץ דפסקו הלכתא כמתני' דקתני חמש רחלות ולא כר' דפסק הלכה כר' יוסי וכפשטה דמתניתין דקתני וכמה הוא נותן לו משקל חמש סלעים וכו' ואתיא כר"י משום רביה ע"כ וכ' עליו הרא"ש וז"ל וכן מסתב' דהלכה כר' ינאי כנגד ר"י תלמידו וכ"ש כנגד רב ושמואל דלית הלכתא כוותיהו כנגד ר"י ע"כ ושמעינן מדברי הרא"ש שלא הכריע כמותן אלא במה שאמר ר"י משום רבי ינאי דשש סלעים הוי כל שהוא ונותן מהן ה' סלעים אבל במה שפסקו דבעינן חמש רחלות לא הכריעו כמותן וממילא ס"ל הלכתא כר"י בר יוסי כדפרי' גם על סברתו שהכריעו לפסוק כר' ינאי ל"נ הכרעתו דלא אמרינן הלכה כרב נגד התלמיד אלא כשהוא חולק לבדו עמו אבל הכא דחזינן דרב ושמואל ס"ל בס' ור"י הכריע כוותייהו בודאי כן הלכ' וכן הוא להדיא בתוספתא וכ"פ הרמב"ם ולכאורה היה נראה לפסוק כרב דהלכתא כוותיה דרב באיסור' וא"כ בעינן שיהיו מחומשים דהיינו שלא תהא כל אחת מחמשתן פחות מי"ב סלעים שאם היתה גיז' אחת מהן פחות מכן אע"פ שחמשת גוזזת ס' סלעי' או יותר פטורו' מראשי' הגז וכ"פ הרמב"ם והסמ"ג אחריו וכתב הר"ן דהא דקאמר ובלבד שיהו מחומשות אתי אליבא דמאן דבעי חמש צאן ולר' יוסי דאמר ד' בעי שיהו מרובעות ורביעית הגז לכל אחד מהן דהיינו ט"ו סלעים ולא פחות ממנו וא"כ לפי שכתבתי שראוי לפסוק כוותיה בעינן שלא יהא בכל אחת מפחות ט"ו סלעים מ"מ נראה מאחר דכל אינך אמוראי ר"י ושמואל ור' ינאי לא הזכירו שיהו מחומשות משמע דפליגי עליה דרב בהא וה"ל יחיד לגבייהו וכן הרי"ף בפסק הלכה שפסק לא הזכיר אלא שבעינן ס' סלעים אבל לא הזכיר מחומשות אלמא דלא קפדינן בהכי וכן עיקר הוא בעיני וכתב בתוספתא והרמב"ם כתבו ראשית הגז מצותה בתחילה ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא:

דין אותו השיעור שנותן לכהן צריך שיהיה השיעור אחר הליבון שאם ילבנו כהן ויעלה לשיעור ראשית הג"ז וא"צ הישראל ללבן תחילה ואם לא הספי' ליתן לכהן עד שצבעו פטור אבל אם לבנו ולא צבעו חייב ואם גזז ראשונה ומכרה שנייה ומכרה חייב היה הצמר מעצמו שחור או אדום חייב:

מתניתי' מלובן ולא צואי כי' שלא נתלבן עדיין תניא לא שיתלבננו ויתן לו אלא שילבננה כהן ויעמוד על חמש סלעים פי' הא דקתני מתניתין חמש סלעים לא שיהא על הישראל מוטל ללבנו אלא אשיעור' קפיד דליתיב ליה בהכרע שכשיתלבן יהא בו חמש סלעים ונפטרות כל הגיזים לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור לבנו ולא צבען חייב וכתב התוס' רש"י פי' משום דהוי כמו מזיק מתנות כהונה או אוכלן דפטור וה"נ גוזל ותימא דא"כ מאי קמ"ל ר"ח כיון דמתני' היא ובפירש"י הראשונים במכתב ידו פי' קודם שגזז חמש צאן דהיינו כדי חיוב צבע מה שגזז שלא בא לידי חיו' עד שצבעו כולו ושוב העביר עליו קולמוס ומחקו ונראה דקמ"ל ר"ח שלא נפרש מתני' כפי' שמחק בקו' אלא משום דמזיק מתנ' כהונה שקנאן בשינוי והרשב"א הבי' נמי זה בחידושיו וכ' עליו אני תמה אמאי אינו חייב דהא משתרשי ליה ואי נמי גרע מפירעו בחובו ע"כ ונראה דלא דמי דהתם בשעת הגזילה משתרשי ליה אבל הכא בשעת צביעה עדיין לא מישתרשי ליה שהרי עדיין לא נהנה מהן וז"ל הר"ן ואע"ג דלא אמרי' שינוי קנה אלא לעניין שאינו מחזיר לו גוף הגזלה אבל מ"מ צריך להחזיר לו דמים אפ"ה מהני שינוי לפוטרו לגמרי אף מדמי צמר דכיון שפקעה מצותו ליכא חיוב' דממונא גבי' וה"ל ממון שאין לו תובעין ע"כ ומסקי' בסוגיא איתמר גזז ומכר ראשונה ר"ח אמר חייב נתן בר הושיעא אמר פטור ר"ח אמר חייב דהא גזז נתן בר הושיעא אמר פטור בעידנ' דקא מלא שיעורא בעינן צאנך וליכא תנן הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז הא צאנו לגזז חייב אמאי כל חד וחד בתר גיזה נפק' ליה מרשותי' תרגמה ר"ח אליבא דר' נתן בר הושעיא כגון שהקנן לו כל ל' יום פי' שיהי כל הגופים קנויים לו עד תשלום כל הגיזים וכ' הרא"ש ונראה דהלכה כר"ח דפשטא דמתניתין אתיא כוותיה וכ"כ הר"ן בשם הר"ז הלוי והרמב"ם תפס לו שיטה אחרת וכתב היו לו חמש צאן וגזז אחת מהן ומכר גיזתה ואח"כ גז שלישית ומכר גיזתה הכל מצטרפות לראשית הגז לאחר כמה שנים ובסוגי' לא משמע הכי דאיירי במכירת גיזה אבל במכירת הבהמה גם עיקר הדין מילתא דתמיה לי מאחר שמכר הגיזה קודם שבא לידי חיוב נר' בודאי דפטור דלא גרע מצובעו אלא שלא טוב עשה בעמיו ואם הוא כמערי' ראוי היה לקונסו שמפקיע מתנות כהונה וז"ל הר"ן והרמב"ם יש לו שיטה אחרת בהך פלוגתא דר"ח ור"נ בר אושעיה ולא נתחוורי לי דברי' וכת' הרמב"ם היה הצמר מעצמו שחור או אדום חייב בראשית הגז דסתם צמר לבן הוא ופשוט הוא:

דין הלוקח גז צאנו של חבירו אם המוכר שייר לו קצת מהגיזה הוא חייב לא שייר מהם כלום אם מכר לו סתם לוקח חייב ואם פי' לו אני מוכר לך הכל אין שום אחד מהם חייב:

מתניתין הלוקח גז צאנו של נכרי פטו' מראשית הגז הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב לא שייר הלוקח חייב היו לו שני מינים שחופות ולבנות כו' כבר ביארתי לעיל במשנה זה בסימן ד' דעצה טובה קמ"ל ואמרינן בגמ' מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אמר רבא האי תנא הוא דתנן אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהן מתנות נותן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקח ממנו במשקל נותנין לכהן ומנכה לו מן הדמים אלמא מתנות דכהן לא מזבין אינש הילכך שייר המוכר חייב דא"ל לוקח מתנה דכהן גבך היא לא שייר לוקח חייב דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך פירש"י וז"ל וגבי ראשית הגז ודאי אם פירש לו הכל אני מוכר לך אין כאן לכהן כלום על זה הואיל ועד שלא נגזזה נמכרה לא חל עליה חובת ראשית הגז דלא קרינא. ביה גז צאנך וטעמא דמתניתין משום דלא זבניה ואע"ג דלטעמיה דר"ח דאיתא בסוגיא אפי' פי' יהיב לה ולאו מילתא היא אלא כרבא ק"ל דהו' בתראי וכ"כ הטור וז"ל לקח עיקר הצאן שיהיו שלו עד שיגזוז אותה ויחזירנה אח"כ חייב לקח גז צאנו של חבירו אם המוכר שייר לו קצת מהגיזה הוא חייב לא שייר מהם כלום אם מכר לו סתם הלוקח חייב ואם פירש לו אני מוכר לך הכל אין שום אחד מהם חייב ע"כ והטעם דלוקח אינו חייב דכיון שמכר לו גיזה בעודה מחוברת לצאן אכחי לא זכה בהן הכהן ובידו למכרה אלא דוקא במכר סתם הוא דאמרי' מסתמא לא מכר חלקו של כהן אבל היכא דמכר מכר:

דין במקומות שנהגו שפטורים מראשית הגז אין לו ליתן לכהן ומ"מ במתנות כבר כתבתי שראוי להחמיר בבהמות שלו:

כתב הרא"ש בסיום הפרק וז"ל ואע"ג דאמר ר"נ ב"י האידנא נהוג עלמא כר"א בראשית הגז ופרשינא דה"ה במתנות הא האריכו רבנן בהלכותיהן משום דר"נ ב"י לא פסק בהדיא הלכתא אלא אמר דנהוג עלמא הכי ואי איכא דוכתא דלא נהוג שידעו הלכו' א"כ משמע מדבריו במקום שנהוג כותיה לא צריכין לידע הלכותיהן ואף שלכאורה היה ראוי לידע הלכותיהן בכ"מ כדי שאם יבא להחמי' ולצאת ידי מצות נתינה שידע איך יעשה המצוה כהלכת' ובפרט לפי דברי רש"י אשר כ' בתשובה והמרדכי הביאה וז"ל נאמנין עלי דבריכ' מי ימחה ביד הנותנין כל הנותן תע"ב אלא נהגו העם כר"א דכש' שפטר מראשית הגז בזמן הזה ה"ה מתנות דחד טעמא הוא דגמרינן נתינה נתינה מתרומה והנותן יטול שכר דכל היכא דאמרינן נהגו לא מיבעיא דלא דרשינן לה בפירקא אלא אפי' אורויי לא מורינן ואי עביד לא מהדרינן בהו ע"כ אלא שדעת הרא"ש אינו כן אלא פסקו הלכותיהן מדאמר נהוג עלמא כתלתא סבי כו' וכיילינהו בהדי הדדי ש"מ שכך נמנו עליו במקומות שנהגו לפסוק הלכה כמות' נגד כל האמוראים שהיו חולקים עליהם כמ"ש לעיל וכ"נ דהא קאמר נמי כר' יאשיה בכלאים כו' והתם לא מנהגא הוא הלכות פסוקות הן ומ"ה כל הבא לנהוג ולחייב עצמו בדבר שפטרוהו חכמים כגון מקומות שנהגו נקרא הדיוט כדאיתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט ומ"מ במתנות כתבתי כבר שראוי להחמיר ולנהוג מתנות בבהמות של עצמו:

הדרן עלך ראשית הגז