ים של שלמה על ביצה ג

דין דקצירה וטחינה ודישה וצידה אסור מן התורה אפילו לא הי' אפשר לעשותן מעי"ט ואוכל נפש ממש אפי' אפשר לעשותן מעי"ט שרי דאורייתא ומדרבנן אסור אם לא ע"י שינוי ואותן שמפיגין טעמן מאתמול מותר בי"ט בלא שום שינוי אין צדין דגי' מן הביברין בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף מן הביברים ונותנין לפניהם מזונות רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל שמחוסר צידה אסור ושאין מחוסר צידה מותר מתוך פי' רש"י משמע דצידה אסורה מדאורייתא כי נתן טעם לדבר הא דצידה אסורה מדאורייתא טפי משחיטה ואפיי' ובישול משום דכל הני עדיפי טפי אם נעשו היום משנעשו מאתמול ויניחנה במצודה במים עד למחר ולקמן לא משמע הכי דמפליג ר' יהודא במכשירין בין אפשר לעשותן מאתמול ובין א"א לעשותן מאתמול מכלל דבאוכל נפש ל"פ אלא רבנן הוא דגזרי על קצירה ובצירה וטחינה לפי שאדם רגיל לבצור כרמו כא' ולקצור שדהו כא' ולטחון הרבה ביחד ולדרוך ענביו כא' לכן אסרו כל אילו דדמו לעובדא דחול ומטעם זה אסרו כמי צידה כי תעלה במצודתו דגי' הרבה ודמי לעובדא דחול ובירושלמי אסמיך לי' אקרא דגרסי' התם מנין שאין טוחנין ואין בוררין ואין מרקדין ת"ל אך אשר יאכל לכל נפש וגו' ושמרת' את המצו' כלומר מלישה ואילך מותר ולא מלאכות שקודם לישה תני חזקיה אך הוא לבדו הרי אילו (מיעוטין) מכאן שלא יקצור ולא ירקד בי"ט ע"כ דברי הרא"ש מדברי תו' אלא שהוא הוסיף עליהן שכ' דקצירה וטחינה וצידה אסורה מדרבנן והתו' ס"ל דאין צדין דאורייתא הוא משום דדמיא לקצירה וכ"ש קצירה ויש ראי' לדבריהם דמ"ה אין נותנין לפניהם מזונות דגזרינן שמא יצוד מהם ולא כמו שפירש"י משום דאין מזונותן עליך שהרי הדגים אוכלים עפר ועשבים והגדול אוכל את הקטן א"כ כי פריך לקמן מתני' דקתני צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות אמתני' דקתני א"ל מהם ואין נותנין לפניהם מזונות ומשני כאן בביבר קטן כאן בביבר גדול והשתא תינח מצידה לצידה תרצת שפיר אלא מזונות אמזונות מאי תרצת דבמתני' אמרי' ונותנין לפניהם מזונות והתם אמרי' אין נותנין לפניהם מזונות לכך נ"ל דהא תליא בהא אם צידה מותרת מותר כמי ליתן לפניהם מזונות וה"פ א"צ דגים מן הביברין וכו' ואין נותנים לפניה' מזונות לגזיר' שמא יצודם דהא צידה שלהן אינה מותרת בי"ט והשתא כשמתרץ בגמרא מצידה ממזונות נמי ניחא דהא בהא תליא ומ"מ קשיא דמשמע הכא דהיכא דצידה שלהם אסורא אפי' לזרוק להם מזונות אסור ובפרק מי שהחשיך דקאמר גבי דברים שאסור ליקח מהן למשרי קמייהו שפיר דמי וי"ל דהתם מיירי בשבת דחמיר דאוכל נפש אסור ולא שייך למגזר שמא יקח מהן אבל הכא מיירי בי"ט דאוכל נפש מותר גזרינן דלמא כשיתן להם מזונות שמה יצוד מהם עכ"ל ובירושלמי איתא להדי' דדאורייתא ולא אסמכתא כמו שסבר הרא"ש דאי' התם תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין והבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל בי"ט סופג את המ' וכו' מנין שאין טוחנין ואין מרקדין ר' יוס' בשם ר"ל אומר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם מן ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך למעט טחינה והרקדה וכ"ש קצירה ודישה והר"ן הביא נמי הירושלמי וכ' עליו הר"ן אין זה דרך גמרתנו דהא שרינן שחיקת פלפלין דכל הנדוכין כדרכן אע"ג דשחיטה ודאי תולדה דטוחן הוא והרי בירושלמי הוצרכו לומר דשל בית כ"ג שהיו שוחקין פלפלין ברחיים שלהם היינו משום שלא היה טחינה כדרכה והרמב"ן ז"ל כתב בספר המל' שלא כל המלאכות הותרו בי"ט אלא הכשר המאכלי' כגון אפי' ובישול וכיוצא בהן אבל לצוד ב"ח שאינן ברשות אדם וכן לעקור דבר מגידולם כגון קצירה ותולדות אלו וכיוצא בהן אסורין והכי הן בכלל מלאכת עבודה א"נ כמו שמפורש בירושלמי וכ"ז אינו מספיק לי למה יהא אסור לטחון חטין מן התורה ויהא מותר לדוך כל הדוכין כדרכן שהרי שחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא אבל הקרוב אצלי לפי גמרתנו שכל מלאכת אוכל נפש האסורה בי"ט אינה אלא מדבריהם שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהן ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים וענבים אסרו לעי שהלכו אחר רובן של לקיטה שאינן ליומא ואע"פ שהתירו שחיקת הפלפלין ולא הלכו אחר רובן של טחינה היינו טעמא לפי שאין אותה שחיקה שהיא ליומא נעשית באותו ענין שהיא נעשית לימים הרבה ואף צידת דגי' נמי אסרו לפי שאין דרך לצוד אותם יום ויום לפי שאינו סומך על הספק שלא לתקן מאכלו שהרי אינו יודע אם תעלה מצודתו ריקנית אלא עיקרה מיום לחבירו הוא ולפיכך אסרוהו מדבריהם ולא תיקשה לך הא דאי' בפ' המצניע ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרות המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד בי"ט לוקה את המ' דר"א דאפשר דכי היכי דלא קאי אמחבץ ואמגבן דהא גבון בי"ט לא קמיתסר אלא מדרבנן והכי מוכח מדלא אייתינהו הך ברייתא בע' ר"א דמילה כי איבעי לן מהו לגבן ומשמע ודאי דהזיד בי"ט לא קאי אמגבן ה"נ אפש' דלא קאי ארודה חלות דבש דמיתסר משום תולש כדאי' התם וכן נוטין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' י"ט שכל מלאכת אוכל נפש האסור' בי"ט אינה אלא מדבריהם ועדיין אין כ"ז מחוור לעי שהסוגי' דירושלמי מוכח שהן מן התורה ואף ברייתא זו שבפ' המצניע כפשטה הכי מוכחא ע"כ ואני אומר דברים אחרונים ישרי' ומוכחים שהוא מן התורה אף לפי גמרתנו כמ"ש התוס' והוכיחו דאין צדין דאוריית' כדפרי' וה"ט דלא שרינן אוכל נפש אלא מלישה ואילך כשעומד לאכילה מיד אבל תלישה וטחינה אינה עומדת מיד לאכילה אלא עומדת לימים רבים ולעשות ממנו אוצר וכ"כ הסמ"ג וז"ל אומר ריב"ש מכשירין דין הוא שיהיו מותרים מן התורה בכל ענין א"ל מיעט רחמנא הוא שהני כך יהיו טובים אם כעשו מאתמול כאילו נעשו היום אבל באוכל נפש ודאי אסור מן התורה אלא בדבר המתקלקל אם נעשו מאתמול ולהכי גזרינן בפירות הנושרים גזירה שמא יתלוש ובמשקין שזבו גזירה שמא יסחוט מפני שתלישה וסחיטה אסורין מן התורה בדבר שאינו מתקלקל אם נעשה מאתמול שאם נאמר שתלישה וסחיטה עצמו אסורי' מדרבנן גזירה י"ט אטו שבת א"כ היא גופא גזירה ואנן ניקום וניגזר גזירה לגזירה ע"כ אלמא דס"ל דתלישה דאורייתא ואע"פ שכתב לעיל מיני' מדקתני והמלח במדוך של עץ שמענו שכל מלאכת אוכל נפש מותרת ע"י שינוי אפי' בדבר שאינו מפיג טעמא ואפשר לעשותו מעי"ט אלמא דמדרבנן הוא דאסרו אוכל נפש שאפשר לעשותו מעי"ט ולכן התירו ע"י שינוי דאי דאורייתא אפילו ע"י שינוי אסור ומש"ה לא מצינו היתר גבי צידה וקצירה וטחינה ותלישה ע"י שינוי משום שהן דאורייתא אלא בע"כ צ"ל דוקא אלו מלאכות שעומדת מיד לאכילה כגון שחיטה וכן מלישה ואילך שעומדת לאכילה אבל כל שאר מלאכות האילו עומדת לימים רבים לעשות מהן גדיש או לעשות בביתו אוצר להסתפק ממנו או למכור ממנו כגון תלישת פירות וקצירת תבואה ואף טחינה דרך לטחון הרבה מידות ולעשות ממנו קמח הרבה ולעשות לימים רבים ומטחינת פלפלין אינה ראי' לפי שעומדי' לאכילה כי תבלין הנדוכין מזמן רב מפיגין טעמן ואף שמלח אינה מפיג טעמו ומ"מ אין הדרך לעשות ממנו אוצר אחר הדיכה אלא שדכין מה שהוא לצורך יום או יומים ומה ששנינו לעיל בפ"ק אין כותשין את הטיסני בי"ט כו' ואיכא במסקנא דאסור לכתוש אפי' ע"י שינוי ואסור לכתוש בין במכתשת גדולה בין בקטנה משום דאפשר לעשותו מאתמול כאשר כתב הסמ"ג ואע"פ שכ' לעיל דכל מלאכת אוכל נפש מותר ע"י שינוי אלא בע"כ צ"ל דכתישת הטיסני הוא כטחינת תבואה שהוא לימי' רבים שכותשין את הטיסני הרבה והרבה ביחד ואינו קרוי אוכל נפש לפי שעומדת לימים רבים וא"כ מ"ש נמי דאוכל נפש ודאי אסור מדאוריית' לאו באוכל נפש גמור אלא בטחינה ודישה וצידה וכל הדומה לזה דומי' דתלישה דאיירי בה ואין להקשות א"כ למאי צריכין אנו לומר דטעמא דתלישה דאסור' מן התורה משום דאפשר לעשותן מאתמול תיפוק ליה משים דאינה קרויה אוכל נפש כדפרי' אה"ו וה"ק כל אוכל נפש שאפשר לעשות מעי"ט ואינו מתקלקל ועומדת לימים רבים על הרוב א"כ אפי' הוא בענין שלא היה אפשר לעשותן מעי"ט לא מחלקינן באיסו' ואסור אף מן התורה וכן דרך התורה בכך בכל המצות שבטל הטעם המצוה לא בטלה והכלל העולה בידינו קצירה וטחינה ותלישה וצידה וכל הדומה להם שאינו עומדת לאכילה כגון שחיטה ולישה אסורה מדאורייתא ולא מהני' ליה שינוי אפי' נזדמן לו בענין שלא הי' אפשר לעשותן מבע"י ואוכל נפש ממש אפילו אם אפשר לעשותן מעי"ט מדאורייתא שרי ומדרבנן אסור וע"י שינוי שני ואם מפיג טעמו שרי אף בלא שינוי:

דין דא"צ דנין מן הביברין בין מביבר קטן בין מביבר גדול וחיה ועוף כל שמחוסר צידה דהיינו שצ"ל הכא מצודה ונצודנה אסור לצודו אפי' בביבר קטן וכל שאצ"ל הבא מצודה כו' מותר לצודו ובארנו דמ"ה מותר לצוד דגים מארגז נקוב שבתוך המים וצריך זימון שיקשור חוט על הדג מעי"ט וכן הדין בתרגגולים ויונים שבבית ופריך בסוגיא ורמינהו ביברין של חיה ושל עופו' א"צ מהן בי"ט ואין נותנין לששי מזונות קשי' חיה אחיה קשי' עופות אעופו' בשלמא חיה אחיה ל"ק הא כ' יהודא והא רבנן דתנן רי"א הצד צפור למגדול וצבי לבית חייב לבית הוא דחייב אבל לביברין לא וחכ"א ציפור למגדול וצבי לגינה ולחצר ולביברין אלא עופות אעופות קשיא וכ"ת הא נמי ל"ק הא בביבר מקורה עי' שיש לו גג הא בביבר שאינו מקורה והא בית דכביבר מקורה דמי ובין לכ"י ובין לרבנן ציפור למגדול אין לבית לא אמר כבה בר רב הונא הכא בציפור דרור עסקינן שאינה מקבלת מרות דתני דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמה ציפור דרור שדרה בבית כבשדה פי' שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד השתא דאתית להכי חיה אחי' נמי ל"ק ולא מתוקמא כתנאי אלא תרווייהו כרבנן ומתני' בביבר קטן וכן ההיא מתני' דשבת דפליגי כ"י ורבנן פי' ואתי מתני' דלא כרבנן דהתם וברייתא דקתני א"צ בביבר גדול שיש לה להשמט ה"ד ביבר קטן וה"ד ביבר גדול א"ר אשי כל היכא דרהט אבתרא ומטי לה בחד שחיא פי' בפעם א' שהוא שוחה עליו לתופשו אין לו להשמט ממנו הוא ביבר קטן ואידך ביבר גדול א"נ כל היכא דאיכא עוקצי עוקצי פי' זויות להחבא לשם ביבר גדול ואידך ביבר קטן א"נ כל היכא דנפלו טולא דכתלי אהדדי מרוב קטנו וקצרו הוא ביבר קטן ואידך ביבר גדול תו מסיק א"ר יוסף א"ר יהודא אמר שמואל הלכה כרשב"ג ופריך א"ל אביי הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה למימר כל הביברים שוין בתמי' והא אוקמינא בביבר קטן ומשום דנצוד ועומד א"ל ומאי נפק' לך מיניה פי' אי אמינא הלכה כ"ש דאי לא פליגי הלכתא היא א"ל גמלא גמור זמורתא תהא פי' משל הדיוט הוא כמו זבון וזבין תגרי איקרי כך גמרא גמור אומר לתלמיד שוטה למוד הן אמת הן שיבושין ויהי' לך לזמר ושיר ומסיק ה"ד מחוסר צידה א"כ יוסף א"כ יהודא אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו וכ' התו' וז"ל וא"ת והרי אמרי' לעיל שיעור א' בביבר גדול ובביבר קטן ועי' הקונ' דאידי ואידי חד שיעורא היא ודוחק הוא דא"כ אמאי מפרש אותו עוד פעם אחרת והלא פי' לעיל ה"ד ביבר גדול וכו' לכך נ"ל דלעיל מיירי בבהמה וחיה והכא מיירי בעופות ואע"ג דלעיל קאמר הא בביבר מקורה מ"מ לא פי' שיעור הביבר בכמה לא הוי מחוסר צידה והשתא ניחא דפריך עלה מאווזים ותרנגולין ע"כ ודוחק הוא בעיני דא"כ ה"ל לפרש ה"ד מחוסר צידה בעופות גם הרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא הא דרב יוסף אר"י אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו ולדעת התו' לא קאי אלא אעופות אבל גבי חיות יש חילוק אחר ביבר גדול וביבר קטן אלא כראה בעיני דודאי אביי דא"ל לכ"י הלכה מכלל דפליגי בתמי' כו' ס"ל דחד שיעורא הוא מחוסר צידה הוא ביבר גדול ואין מחוסר צידה הוא ביבר קנון ונ"י הוא דדחי ליה לכתחילה מאי נפקא לך מינה אבל לפי האמת לאיזה טעם פסיק הלכה מאחר שאין כאן מחלוקת כלל וכי שמואל וכ"י ורב יוסף כולן שגו בזה אלא בודאי לא חשו לקושי' דאביי דבודאי פליגי דת"ק לא ס"ל לחלק אלא בין ביבר גדול ובין ביבר קטן אבל בביבר כל הביברות שוות ורשב"ג פליג עליה וס"ל אין חילוק בין גדול לקטן דפעמים אף בקטן אם הוא ממין עזים זכרים שצריך למצודה או תחבולה ואסור והלכה כרשב"ג ותו לא צריכין לחלק בין גדול לקטן ואף דחכמים דפליגי על ר' יהודא וס"ל דצבי הוא נצוד בביברין וגנות ופרדסים בקטנים קאמרי' וכענין שאצ"ל הבא מצודה ונצודנו סוף דבר הכל תלוי במה שא"א הבא מצודה ומש"ה באווזים ותרנגולי' אף בגדולי' שרי שאין צריכין מצודה לפי שנוח לתופשן בערב כשבאין לכלובן כדמפ' לקמן ולענין פסק הלכה הרמב"ם כתב בדגים דדינו כחיה ועוף וז"ל דגים וחיה ועופות שהן מוקצה אין משקין אותן בי"ט ואין נותני' לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהן וכל שאסור לאוכלו או להשתמש בי"ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו ע"כ ואף דבמתני' משמע דדגים גריעי מחיה ועוף וא"כ אי בחיה ועוף לא שרינן אלא בביבר קטן א"כ דגים בכל ענין אסורין צ"ל שהוא סובר דת"ק היה מחלק ביניהם ואין הלכה כמותו אלא כרשב"ג וסובר דרשב"ג קאי אדגים חיה ועוף הלכך דין כולם שוה דכל שאינו מחוסרין צידה לוקחין מהן בי"ט ונותני' לפניהם מזונות ואם הם מחוסרים צידה אין לוקחין מהן בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות וכן עי' המ"מ אבל דעת הראב"ד והרשב"א אינו כן דס"ל דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורין ואפי' הוא ביבר קטן והטעם מעני שהן מכוסין מן העין וכן יראה מדעת הטור שכ' סתם א"צ דגים מן הביברין ואין נותנים לפניהם מזונות וגבי חיה ועוף כתב כל שאין מחוסרין צידה מותר לצודן וליתן לפניהם מזונות ומשמע אפי' ביברין וכדרשב"ג ולענין הכרעה נ"ל דברי הרשב"א והראב"ד עיקר דאי כדעת הרמב"ם אביי דפריך לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי בתמי' והיינו דהוה ס"ל ביבר גדול והבא מצודה חד שיעורא הוא וא"כ מתני' דשרי בחיה ועוף איירי בביבר קטן היינו שא"צ מצודה וא"כ בע"כ דגים דקאסרה מתני' איירי נמי אפי' בא"צ מצודה דאל"כ מאי חילוק בין דגים לחיה ועוף וא"כ אי נימא דרשב"ג קאי אכולא מתניתא אפי' אדגים א"כ פליג רשב"ג להדי' אדגים דר"מ ס"ל בכל ענין אסור והוא שרי באין מחוסר צידה וא"כ מאי עלה על דעתו דאביי למיפרך לי' אי לאו דקים לי' דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועוף דתלי היתר ואיסור שלהם במחוסר צידה או לא אבל דגים אסרי בכל ענין אפי' בביבר קטן ואינו מחוסר צידה ומ"מ נ"ל דוקא בביבר שהדגי' שטים במים כמו בבריכה ואוכלין מעפר הארץ ועשבים א"כ הצד אותם הוי כעוק' אותם ממקום גידולם ומ"ה אמרינן כמי בירושלמי ע' כלל גדול רבנן דקסריא אמרי ההוא דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר ומסתמא לא איירי שהניחו מבחוץ עד שמת כדאמ' שמואל בע' ח' שרצים דא"כ ס"ל חייב משום נטילת כשמה כמ"ש הירושלמי אח"כ גבי צד חלזון ופצעו אלא איירי בכל גווני אפי' החזירו אח"כ למים מ"מ חייב משום צידה דתחילת ציידתו הוה כאילו מבדילין מחיותו וממקום גידולו ומש"ה מחייב בכל ענין אפי' אינו מחוסר צידה ומ"ה לא קאמר דמחייב משום צד האב מלאכה דצד דהוה במשכן דהיינו חיות ועופות כולן מחוסרין צידה הן ואם אין מחוסרין צידה לא אבל גבי דגים שהן מכוסין מן העין וגדלין במים כל מה שאתה צד מהם הוי כקצירה שלהם ומ"ה חייב אפי' בי"ט ומ"מ דוקא בביברן שהן על הארץ אבל מה שיש ארגז מנוקב בתוך המים לא שייך בהו צידה כלל אפי' אם צריך מצודה קטנה להושיט מן הארגז אין שם צידה עליהן ושרי בי"ט לצוד מהן ומ"מ כר' לחלק ולומר דוקא אם כולה ליקח כולן ולבשלם כגון שיש לו אורחים הרבה לסעודת מצוה או שאין שם דגים הרבה אבל כשיש שם דגים מרובים ובי"ט רוצה ליקח מהן א' או שתים אסור אם לא יקשרו מבעי"ט בחוט דלא עדיף מיוני שובך ויוני עליה דאפי' באינה פורחת אסור אם לא זימן מבעי"ט להדי' שחורים או לבני' ולא יועיל אם אומר מאלה אני נוטל דלמא למחר מטלטל ובודק השמני' ונמצאו כחושים ושביק הא ושקיל אידך נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהני לא היה דעתו אלא בכדי צרכו הלכך אומר זה וזה אני נוטל ולמחר ע"כ הני הוא דשקיל ולא אחריני אכן יש לחלק ולומר דוקא גבי יוני שובך שהאפרוחים כל מה שלא זימן מוקצין הן ואין אדם יכול להזמין אלא כפי אכילתו וצרכו וכמש"ל בפ"ק בסי' כ"ד ומש"ה פירש"י לשם דאי שביק להו נמצא שמטלטל מה שלא הזמין דהוי מוקצה וא"כ הני דגים שהוא קנאם והניחם בתוך הארגז בודאי לית בהו איסור מקוצה ול"ח דלמא שביק הני ונוטל אחריני דס"ס לא טלטל דבר מוקצה כי כולן ראויין הן אפי' בלא הזמנה ומש"ה כת' נמי הא"ז לעיל בפירקי' וז"ל מי שיש לו תרנגולת בביתו שהקצה אותה לגדל ביצים אל להזמין אותה מעי"ט אם עלה בדעתו לאכול מהן בי"ט ואותן שלא הזמין אסורין בטלטול דמוקצין הן אבל תרנגולת העומדת לאכילה אין לחוש אי מטלטל ושביק להו ויכו' לבכור איזה שירצה דכולן חזו לאכילה ומותרות כולן לטלטל ע"כ והיינו כדפרישית מאחר שהכניס התרנגולים לתוך ביתו ואין שייך בהו צידה גם אין שייך בהו זימן אלא שיש לחלק ולומר תרנגולים קטנים שהן (נתגדלו) בביתו ונולדו האפרוחים הוה נמי מוקצים בלא הזמנה ומ"מ כראה שלא לחלק דדוקא יוני שובך אותן אפרוחי' הן מוקצים שהני נולדו מן האמהות שפורחות ושייך בהן צידה גם באותן אפרוחים גופן כשיגדלו ויפרחו יהי' שייך בהו צידה א"כ עתה כמי קודם שמפריחין צריכים זימן ואי לאו אסורין משום מוקצה משא"כ באווזין ותרנגולים בין בהן בין באמן כולן מוכנים הן כבר בביתו וא"צ זימן וכ"ד הרמב"ם שכ' אווזין ותרנגולים ויונים שבבית הרי אילו מוכנים אכן בהגמ"י כתב בשם ראבי"ה מיהו י"ש יתן עיניו מתחילה ליטול ולא יברור ויניח דאע"ג דאינו מוקצה מ"מ חשו חכמים לטירחא וכ"כ רשב"ט ע"כ ולא נהירא דחשש דטרחא לא מצינו אלא בטלטל מוקצה כמ"ש אכן יש לפקפק ולמצוא איסור מאחר דלעי' בפ"ק אמר טעמא אחרינא א"כ משתכחי כולהון כחושי' ומימנע משמחת י"ט וא"כ לפ"ז ה"ה אווזין ותרגגולים נמי אסירי בלי זימון אלא שיש להשיב דדוקא גבי יוני שובך שאינן מצוין לפניו בכל עת שייך למימר דלמא משתכחי כולהו כחושי' אכן אווזי' ותרנגולים שהן בביתו דרך למשמש בהן בכל שעה ולראות אם הן שמנים או כחושי' נהי שאין כ"כ מדקדק על כל אחת וא' מ"מ ידע בהן דרך כלל ומסתמ' ידע בה מאתמול אם כולהו כחושים ולא סמך עלייהו ואם סמך עלייהו בודאי ידע שיש בהן שמנים או סמיך עליהן כמות שהן ולא קפיד וכ"ש גבי דגי' שג"כ ידע בהן וגם לא שייך בהו כ"כ שמא משתכחי כולהו כחושי' לפי שעל הרוב אין אדם מרגיש בזה קודם תיקונן אם הן כחושים או שמנים ג"כ אין מדקדקין כ"כ על שמנותן או כחושתיהן ולא מימנע משמחת י"ט ועוד אפי' מימנע אין שמחה אלא בבשר ומ"מ י"ש יזהר בדבר לכתחילה ויקשרם בחוט אותו שצריך לו מאחר ששני גדולי עולם הזהירו על זה וחשו לטרחא וא"כ איכא למימ' דלמא שביק האי ושקיל אידך או מחמת קטנותו או מחמת שרולה במין אחר וטרח בכדי וכן ג"כ תרנגולין ואווזין כמי יברור מבע"י לומר זה וזה אני נוטל:

דין האווזין ותרננולים שבבית מותר לכתחילה לצוד אותם בי"ט בחצר ומ"מ י"ש יהא נזהר להזמין מעי"ט לומר זה וזה אני נוטל:

נחזור לסוגיא א"ל אביי והא אווזין ותרנגולים שאומרים הבא מצודה ונצודנו ותניא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הרדסאות פי' שנקראו ע"ש מקומן פטור אמר כבה בר כב הינא אמר שמואל הללו פי' אווזין ותרנגולים באין לכלובן פי' סל שמקנני' לערב וכוח לתופשן שם הלכך הרי הם נצודין ועומדים ומותר לצודם אפי' חוץ לכלובן והללו אין באין לכלובן לערב והרי יוני שובך ויוני עלייה דבאין לכלובן בערב ותניא הצד יוני שובך ויוני עליי' וצפרים שקננו בטפיחן פי' כמין (פכים) נותנים בחומות הבירות והמגדלות לקנן שם עופות הבר חייב אלא אמר רבר"ה אמר שמואל הללו באין לכלובן לעכב ומזונותן עליך והללו באין לכלובן ואין מזונותן עליך אלימא תימה אמאי עריך מהא דתרנגולים ואווזין הא כל פטורי שבת פטור אבל אסור כדתנן ברי' שבת וה"נ תנן כל שמחוסר צידה אסור וצ"ל הא דקאמר כל המחוסר צידה אסור ר"ל חייב וכן מוכח בפ' האורג דרשב"ג דהכא תני התם כל המחוסר צידה עטור וכל שאינו מחוסר צידה חייב והכא פי' כל המחוסר צידה פטור הצד לתוכו דלא חשיב כניצוד ועומד וממילא הצד מתוכו חייב וכתב הרא"ש ולפ"ז אסור לצוד בי"ט אווזין ותרנגולים ההולכי' בחצר ואין העולם רא בזה וב"הע (כתב) דפטור דאווזין ותרנגולין פטור ומותר קאמר ואף לדברי התוספ' איכא למימר מה שהוצרכו לתרץ דכל המחוסר צידה אסור היינו חייב משום דאביי הקשה כ"כ בפשיטות לר' יוסף מאווזין ותרנגולים אמתני' ומאי הוה לי' קושי כולי האי כיון דמצינו לפרש דפטור דאווזי' ותרנגולים הוי פטור אבל אסור קאמר לכך הוצרכו לתרץ דמחוסר צידה חייב הלכך אפי' אי מפרשת דאווזין ותרנגולין דפטור אבל אסור קאמר אכתי תקשה לך ומי' אפשר אף לדברי התוס' הוי עטור ומותר כיון דבאין לכלוב ומזונתן עליך לא מיתסר למצדינהו ע"כ דברי הרא"ש ול"נ דל"ק מידי דבודאי פטור אבל אסור קאמר לענין שבת וממילא בי"ט לצורך אוכל נפש שרי לגמרי והארכתי בזה בפ' כירה סי' מ"א:

דין ספק מוכן בי"ט אסור אפי' הביאו פירות שהוא ספק אם יש במינו במחובר ונתלשו כבר אסור:

מתני' מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן בי"ט אא"כ יודע שניצודו מעי"ט ומעשה בגוי אחד שהביא דגים לכ"ג ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו פי' שהי' שונאו ומסיק א"ר יהודא אמר שמואל אין הלכה כר"ג ולפי מה דמסקי בסוגיא דמ"ש כ"ג מותרים היינו בטלטול אבל באכילה היה מודה שאסור וא"כ אין הלכה כמותו אף בטלטול ואסור לטלטל אף ספק מוכן כדברי ר' יהושע דפליג עליה ואוסר לגמרי וכן פי' הר"ן ואיכא דמתני לה פי' להא דשמואל דאוסר ספק מוכן אהא דתניא ספק מוכן ר"ג מתיר ור"י אוסר אר"י אמר שמואל הלכה כר"י דאוסר ספק מוכן ואיכא דמתני לה אהא דתני' שוחטין מן הנגרין בי"ט והן בברין ע"ש שעושין שם נגרי מים וחריצין לשתות לחיות קרי להו נגרים אבל לא מן הרשתות ומן המכמורות פירש"י מצא חיה במצודתו ספק נצוד היום ספק נצוד מאתמול רשב"א אומר בא ומצאה מקולקלים מעי"ט בידוע שמעי"ט נצודו ומותרין בא ומצאה מקולקלין בי"ט כגון שבדקו' משחשכה ולא היו מקולקלים ועכשיו מצאן מקולקלים בידוע שבי"ט נצודו ואסורין ופריך הא גועה קשי' אמרת בא ומצאן מקולקלין מעי"ט בידוע שמעי"ט נצודו טעמא דבא ומצאן מקולקלין מעי"ט הא ספיקא אסורין אימ' סיפא בא ומצאן מקולקלין בי"ט בידוע שבי"ט נצודו טעמא דבא ומצאן מקולקלין בי"ט הא ספקא מעי"ט נצודו ומותרין ומשני ה"ק בא ומצאן מקולקלים בעי"ט בידוע שמעי"ט נצודו ומותרין הא ספיקא נעשה כמי שנצודו בי"ט ואסורין אר"י אמר שמואל הלכה כרשב"א דאמר ספק מוכן אסור וכ' המ"מ בפ"ב מהי"ט מבואר בגמ' שאם מצא המצודות מקולקלות מעי"ט בידוע שמעי"ט נצודו ולא כזכר בהלכות וגם לא כזכר בדברי רבינו לפי שדבר הכרחי הוא ופשוט ולא כזכר בגמ' אלא בגררא דאם אין ידוע שהוא אסור ע"כ ותימ' א"כ למנ"מ פסק הלכה כר"ש מאחר שאם מצא המצודות מקולקלי' בודאי שרי ול"פ ת"ק בזה ואין נפקותא בדברי נ"ש אלא שספק מוכן אסו' ות"ק נמי מודה בזה שהכי אמר אבל לא מן הרשתות וכדפרי' לעיל בשם רש"י ונראה בעיני דת"ק לא אמר אלא שמצא נצוד ברשתות ואפשר שנפרסו המצודות היום ובפרט מאחר שהיום נמצאו ומקודם לא ראינו אמרינן כאן היו היום ולא מקודם אבל אם ידוע שנפרסו מאתמול אמרינן מסתמא מיד אחר פריסתן באו הנצוד ולמה לנו לתלות האיסור במצודות היום בשלמא כותי שהביא דורון שיש במינו מחובר אמרינן נמי מסתמא ביום שהביא עשה מלאכתו אבל הכא שמלאכתו נתקן קודם י"ט אין לנו לאסור ובא רשב"א (לומר) דוקא שמצאן מקולקלי' בעי"ט אבל לא מצאן מקולקלים אפי' היו פרוסות מעי"ט אסור וא"כ חידש באיכא דמתני הכי הלכה קבוע לאסור כל ספק מוכן אפי' בדבר שחזקתו שהוא מוכן גם הקשו בישיבה מאי נפקותא באיכא דמתני דלעיל דקאי אברייתא דר"ג ור"י ממה שקאי על מתני' ואמר אין הלכה כר"ג אלא נראה דג"כ אתי לאסופי דממ"ש שמואל אמתניתי' דאין הלכה כר"ג בדגים היינו בספק כזה שהדגים לעולם הן בספק צידה שמא ניצודו היום מ"ה הם אסורי' וכן דורון שיש במינו במחובר אבל היכא שהביא גוי פירות וספק אם יש במינו במחובר ונתלשו כבר כה"ג נקר' ספק מוכן כ"ל ספק אם הוא מן המוכן כלומר שאין עוד במינו במחובר וא"כ נתלשו כבר והוכנו או אינו מן המוכן והוי קצת כעין ס"ס אפ"ה הלכה כר"י דכל ספק מוכן אסור והטעם דחשבינן כחד ספיקא דחיישינן שמא נתלשו היום מן המחובר ואסור. לקמן בסי' ז' נאריך בזה:

דין דורון שיש במינו במחובר והביא כותי בשביל ישראל בי"ט ראשון אסור לכל ישראל עד בכדי שיעשה בערב ראשון ולאותו שהובא בשבילו אשור כל שני הימים עד בכ"ש במוצאי י"ט ולישראל אחר שלא הובא בשבילו מותר בערב ראשון אחר בכ"ש ואם הכותי עשה בשביל עצמו הותר לישראל מיד לע"ר וא"צ להמתין בכ"ש:

אמר רב פפא כותי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מיך במחובר אסורין (עד) לערב בכ"ש וכ' רש"י שאפי' ר"ש מודה במוקצ' במחובר דכיון דלא לקטינהו מאתמול כגרוגרות וצימוקין דמו ומה שצריך נמי להמתין לערב בכ"ש פירש"י שלא יהנה ממלאכת י"ט ולמ"ד אעפ"י שהוא י"ט מותר ממ"נ אם הוא חיל הכי המתין בכ"ש ואם קדש הני הוא נלקט בחול והביא ראי' מביצה שנולדה בזה מותר בזה ומההוא טביא דאתציד בי' ריש גלותא בי"ט ראשון ופסק בסוף בכל מערבין דשרי בי"ט שני ועוד הביא ראייות וכלהו דלא חשבינן להו הני ב' יומין אלא א' קדש וא' חול וא"כ ממ"נ שרי וכן הסכים עמו ר"ג מ"ה ור"ק הזקן וכ"ד הרמב"ם ואף הראב"ד והר"ן והקשה הר"ן על הר"ז וכ"י שפי' משום מוקצה צריך בירור למה הוצרכנו כאן לאיסור מוקצה דהא אמרינן דלערב שכבר בטול איסור מוקצה ונולד איסורין בכ"ש והא למדנו דמשו' שלא יהנה ממלאכ' י"ט נגעו בה וכיון שכן כ"ש שמספיק טעם לאיסור י"ט עצמו ואין אנו צריכין בו לאיסור מוקצה ואף שיש לישב למאן דס"ל כותי שהדליק הנר בשביל ישראל או שמלא מים לבהמת ישראל או שעשה לו כבש בשבת וכמו ששנויין בע' כ"כ שכלן מותרין לישראל אחר ולפיכך הוצרך לומר דביש במינו במחובר דאסרינן אפי' למי שלא בא בשבילו והיינו משום דאית בי' איסור מוקצה אבל אינו מספיק על דעתו של רש"י ז"ל לפי שהוא כתב דכותי שהדליק את הנר בשבת דבשביל ישראל זה אסור לכל אע"ג דלא מצינן למיתי עלה מדין מוקצה כיון שכן לאיזו צורך הי' להזכיר איסור מוקצה בכאן והלא די הי' לו שיאמר שהן אסורין כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט שהן אסורין לערב ע"כ לא אמר דבר זה אלא ללמדנו שאף פירות שתלש כותי לעצמו בי"ט שהן אסורין לישראל ביומן כדמוכח בפ' (בכל) מערבין בההוא ליפת' דאתי למחוזאי ובכה"ג אין לבא עליו אלא מטעם מוקצה ע"כ ואני אומר הר"ן שהקשה קושי' זו תפס דברי הרי"ף דס"ל מאחר שאסור באכילה ממילא אסיר בטלטול משום מוקצה אבל רש"י וסיעתו לא ס"ל האי סברא וכמ"ש בפ"ק דחולין סי' ל"ב ומ"ה הוצרך לפרש טעמא דמוקצה כדי שיהא אסור אף בטלטול וכן הוא עיקר והקשה ר"ת לפי רש"י דפי' משים שלא יהנה ממלאכת י"ט מהא דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי והא כהנה ממלאכת שבת הוא ואפ"ה שרי וכ"ש כשהכותי עושה מלאכה לעצמו מעצמו דשרי וא"ל מבשל שאני משום דחזי לכוס והי' ראוי ליהנות ממנו בלא מלאכת שבת והא אמרינן בפ"ק דחולין השוחט בשבת בשוגג יאכל היכי דהוו חולי והבריא דלא אתקצאי בה"ש וגם איסור שבת ליכא בשוגג לר"מ ואמאי אינו אסור משום שלא יהנה ואף ר"י דאסר לבשל בשבת מפרש טעמא בע' הניזקין ומשום דקניס שוגג אטו מזיד ואמאי לא אסור משום שלא יהנה ממלאכת שבת אלא ש"מ דלא חיישינן להא כשהוא שוגג וכ"ש אם יעשה הכותי מעצמו וכתב הרא"ש ויש לישב פירש"י דיותר החמירו בכותי שעשה לצורך ישראל ממה שעשה ישראל בשוגג דמילתא דלא שכיח' לא גזרו ולא נ"ל כלל האי סברא בשלמא מה שגזרו איסור בדבר משום שמא יעשה או שמא יאמר איכא למימר בדבר דלא שכיח לא גזרו אבל לרש"י דפי' משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ואין חילוק בין הביא בשבילו ללא הביא בשבילו דלא חש לשמא יאמר אלא שגנאי הוא לאדם שיהנה ממלאכ' שבת א"כ אין חילוק בין שכיח ללא שכיח ומ"ה נוי אמרינן גבי מבשל בשבת בשוגג לר"י ומזיד לכ"מ דאסיר ביומי' ה"ה נמי דאסור במ"ש עד כ"ש משום שלא יהנה. וכמו שפירש"י גופא בפ"ק דחולין (בכ"י המחבר מ"כ עיין פ"ק דחולין סי' ל"א ואין להקשות הא מסקינן בסוגיא דגמ' לרשב"ג גבי ספק מוכן דאסור ושרי בטלטול היינו משום דמדין שרי אף באכילה אלא שהחמירו בספק ולא החמירו כ"כ לאסור אף בטלטול וכן פירש"י) ור"ת עי' הטעם שצריך להמתין לערב בכ"ש משום גזירה שמא יאמר לכותי להביאו בי"ט כדי שיאכל לערב מיד ולה"ט צריך להמתין נמי לערב שני בכ"ש דחיישי' שמא יאמר לכותי להביאו ביום א' כדי שיאכל בי"ט שני וה"ט לא שייך אלא בכותי שעושה בשביל ישראל אבל אם עשה בשביל עצמו מותר לערב מיד כדמוכח בפ' שואל גבי מרחץ דאם רוב גוים למ"ש רוחץ בה מיד דאפי' ביום השבת מותר ליהנות ממה שעושה הכותי לעצמו. כדתנן מלא מים לבהמתו משקה ישראל בהמתו אחריו הדליק את הנר מותר להשתמש לאורו וכן אם עשה כבש לעצמו או בדבר הנצוד מאיליו לא שייך הך גזירה הלכך מהאי טביא אינה ראי' שנצוד מאיליו וכ"ש מביצה ואין להביא ראי' לדברי רש"י מהא דע' בכ"מ הנהר בני גינאי דגזי להו כותים אסא בי"ט שני ושרו להו רבינא לאורוחי לאלתר אלמא קסבר כי בעינן בכ"ש היינו בי"ט ראשון משום דבקיאים בקביעא דירחא וראשון עיקר ואינה ראי' דדילמא רבינא לית ליה בכ"ש לא בי"ט ראשון ולא בי"ט שני וה"ה לדידי' אי גזו להו בי"ט ראשון הוה שרי להו לאלתר ומה שהוצרך הגמרא להזכיר שהמעשה היה בי"ט שני ולא נקט בי"ט סתם י"ס דלא גרסי בי"ט שני אלא סתמא ואפילו לפרש"י דגרס בי"ט שני איכא למימר דקמ"ל דלפי המסקנא אפילו בי"ט שני צריך להמתין בכ"ש כדאית' לשם וכת' הרא"ש על דבני כ"ת שפי' הטעם דחיישינן שמא יאמר כו' וה"ט לא שייך אלא בכותי שעושה בשביל ישראל אבל עשה בשביל עצמו מותר לערב מיד כדמוכח מההיא דמרחץ בפ' שואל שאם רוב גוים בעיר למ"ש רוחץ בה מיד כו' אין הפי' דדוקא לפי' כ"ת קאמר אלא ה"ה אף לפירש"י שפי' שלא יהנה ממלאכת שבת היינו דוקא כשנעשה בשביל ישראל אבל נעשה בשביל כותים א"צ להמתין בכ"ש כמו שפי' התוספ' בכ"מ דרש"י מודה בזה אלא בא לומר דאף לעי' ר"ת דגזרינן שלא יאור דלא תימא בכל דוכתא גזרינן שמא יאמר בפרט אם הובא בשבילו אפי' ניצוד או נתלש מאיליו או בעבור כותים ע"כ כתב דה"ט ליתא אלא בנעשה בשביל ישראל ומ"מ אפי' לא ידעינן שנעשה בשביל ישראל כל ספק מוכן אסור ומ"מ יש חילוק בין עי' כ"ת לפירש"י בישראל אחר שלא הובא בשבילו דלרש"י לכל ישראל אסור משום שלא יהנה דס"ס נעשית המלאכה בשביל ישראל ולדעת כ"ת דגזרינן שמא יאמר לא גזרינן בישראל אחר שלא הובא בשבילו כאשר כתב הרא"ש להדי' עוד יש חילוק ביניהם דלדעת רש"י אפי' מבשל בשבת בשוגג לר"מ ומזיד לנ"י צריך להמתין בכ"ש וכ"כ הסמ"ג והביא ראי' מן הירושלמי ולדעת כ"ת שהטעם הוא משום שלא יאמר כו' א"כ במבשל בשבת ליכא למיחש למידי כאש' כת' הרא"ש ולענין פסק הלכה נראה עיקר דברי ר"ת חדא שכ"פ ה"ג וקשה לחלוק עליהם בלא ראי' וכ"ש היכא שיש לדבריהם ראי' ולדברי רש"י וסיעתו אין כאן ראי' כדפרי' ועוד הלא אף רש"י גופא כתב שרבו עליו החולקי' בימיו ולא הועילו לו כל ראייותיו ואסרו כל ב' ימים גם הסמ"ג כתב וז"ל אמר לי מורי כ"י ב"ר יצחק כי רבו ר' יצחק בר שמואל היה נוהג הלכה למעשה כדברי ה"ג ואל השגיח בפרשת הקאר"ו מ"מ אין ראוי להקל ולסמוך על דברי ה"ג ולהתיר לאחר שלא הובא בשבילו לערב מיד הלא חיישינן נמי לטעמו של רש"י לחומרא שהטעם הוא משים שלא יהנה בפרט מאחר שהירושלמי מסייעו שכ' נמי זה הטעם שלא יהנה כו' וכמ"ש הסמ"ג ואסור אפי' לאחרים לערב בי"ט ראשון בכ"ש ולאותו שהובא בשבילו אסרינן כל ב' ימים ולערב בי"ט שני בכ"ש אבל לאחרים ביום ב' שרי לכ"ע ממ"נ והאוסרו לפי דעתי הוראה שאין בה ממש היא ואינה ראויה לשמוע ואחרים באו עלי לחלוק בזה ותפסו דברי הסמ"ק שכ' שיש להחמיר ולאסור כל הב' ימים אף לאחרים ומהרא"י בת"ה כתב להקל ולאכול לאחרים בי"ט שני אם הובאו בי"ט ראשין בשביל ישראל היכ' שיש אורחים נכבדים כו' ואני התרתי בכל ענין ובתשובה שכתבתי בימי חורפי הארכתי בענין נגד א חולקים:

דין שיעור בכ"ש הוא שימתין עד שעה שיוכל להביא ממקום קרוב ובארנו דהיכא דאסור לאותו שהובא בשבילו ה"ה דאסור לכל בגי ביתו ולאורחים שלו ועוד בארנו שני י"ט שחלו ביום ה' ו' והובא ביום ראשון אסור עד מ"ש ומ"מ א"צ להמתין עד בכ"ש ואם הובא ביום ו' אסור עד מ"ש בש"ש ובארנו דדבר שנתלש מאיליו בי"ט ראשון של ר"ה אסור בשני ואם שבת ביוש א' אחר ר"ה ונתלשו פירות מאיליה ביום ה' אסור גם בשבת אפי' פירות שנאכלין חיין:

פסק כתב הרא"ש וז"ל ולפי' כ"ת היה צריך להמתין בכדי שילך למקום שצד הכותי הצבי והדגי' ותלש הפירו' ויחזור לכאן דאלת"ה אלא בכדי תלישה וצידה בלבד אכתי איכא למיחש שמא יאמר לכותי בי"ט כדי שיאכל בלילה אחר שעה מועטת ושמא י"ל שלא החמירו כולי האי ויראה שימתין עד שיוכל להביא מאותו המין הנמצא בסמוך לעיר ולא נחמיר כולי האי בכדי שיבא מן המקום שהביא הכותי ע"כ ואיני יודע למה אם חשו שלא יאמר להביא בי"ט כדי להרויח שיהי' מוכן לו במוצאי י"ט מיד לא ניחוש שיעשה כדי שיהי' מוכן לו אחר שעה מועטת ועוד הלא הר"ן שהסכים לפרש"י שהטעם הוא משים שלא יהנה ואפ"ה כתב שצריך להמתין עד כדי שיבאו והביא ראי' לדבריו והאי כ"ש היינו שילך הכותי למקום שלקט ונגמרה המלאכה ויחזור לכאן ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבאו מחוץ לתחום והכי מוכח במס' מכשירין דתנן התם מלא בה ירק נמכר אם רוב כותים לוקח מיד כלומר למ"ש ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיביאו ממקום קרוב מחצה על מחצה ממתין בכדי שיביאו ממקום קרוב והאי ירק ודאי אסורים משום מחובר הוא ולא הזכיר שיעור התלישה לפי שהי' נעשית בשעה מועטת קאמר דצריך להמתין כדי שיביאו ממקום קרוב אלמא שיעור הבאה נמי בעינן וכ"ד המ"מ ועיקר והא דאסור לאותו שהובא בשבילו לאו דוקא הוא לבדו אלא לכל בני ביתו נאסר כ"כ המרדכי והגמ"י וה"ה לאורחי' שלו והקאר"ו כת' וז"ל יש לדקדק בדברי בעל ת"ה שכתב בסי' ע"ה אם יש בדבר צורך כגון שזימן אורחים נכבדים וקא בעי ליה הך דורון נראה דיש לסמוך אדברי האשיר"י שכתב אפי' לפי' ר"י שרי לישראל אחר משום דליכא למיגזר בכה"ג ולכך נראה להתיר הואיל ולפרש"י לאותו ישראל שהובא בשבילו ע"כ ומשמע מדבריו שהאורחים דין ישראל אחר יש להם וזה נראה הפך ממ"ש בגמ' כל דאתא לבי כיש גלותא אדעתא דכלהו רבנן אתא ואין לומר שהוא סובר כמאן דפליג התם ואמר דבישראל אחר חשיבי דהיכי נשוי לבעל ת"ה חולק על כל הני רבוותא ונ"ל דרבנן הוו סמיכי תדיר אתכא דבי כ"ג והלכך כל דאתא לביתיה אדעתא דידהו אתא דהא כ"ע ידעי דא"א לתכא דר"ג בלא רבנן ומשם למדו המפרשי' לבני ביתא הסמוכים תדיר על שלחנו אבל מי שזימן אצלו אורחים כיון שאין רגילים לסמוך תדיר על שולחנו לא חשיבי מבני ביתו אלא כישראל אחר דמו ואפשר לחלק בענין אחר ולומר דאורחים נמי חשיבי כבני ביתו וכל ווה שאסור לבע"ה אסור נמי להם וה"מ כשזימנם קודם שהביאו לו דורון דאיכא למימר דאדעתא דידהו אייתוהו אבל אם זימנם לאחר שהביאו לו הדורון חשיבי כישראל אחר דליכא למימר דאדעתא דידהו אייתוהו וכי שרי בעל ת"ה לאורחים היינו כשזימנם לאחר שהביאו לו הדורון דאילו זמנם קודם לכן גם לאורחים אסור דאדעתא דידהו אתא וראשון נראה עיקר ע"כ דבריו. ותימה שמחבר כמותו יטעה בדבר הפשוט שאפי' קטון מן המשכילים לא ישגה בזה כי מעולם לא דיבר מהרא"י באותו שבא בשבילו שזימן אורחים אלא אחר שלא הובאו בשבילו אי שרי ליה כשזימן אורחים נהי דאסור לו מכח חומרא דסמ"ק מ"מ משום כבוד אורחים ראוי להיתר לו אבל אורחים של הבא בשבילו פשיטא דהוי כבני ביתו ואסור וכל זאת אינה לסברת מהרא"י אבל לעיל כתבתי דשרי לאחר ביום ב' אפי' בלא אורחים וכתב עוד הרא"ש שני י"ט שחלו ביום ה' ויום ו' והובא ביום א' כתב בה"ע שאסור עד מ"ש בכ"ש שלא יאמר לכותי להביא לצורך שבת והר"י מפרי"ש התירו בשבת שאין להחמיר כולי האי וכן מסתבר ע"כ ותו' כת' שיש להחמיר בדבר ואני אומר דינא הוא שאסור דאם חשו חכמים שיאמר לכותי להביא בשבילו כדי להרויח בו שיהי' לו מזומן למוצאי י"ט שהוא חול גמור לא ניחוש שיאמר לכותי להביא כדי שיהי' לו מוכן ליום השבת שכ"א להוט לכבוד שבתות וי"ט ומ"מ נראה שאין להחמיר כולי האי דלבעי בכ"ש למ"ש שהוא תרתי לריעות' שהוא כחוק וג"כ חול אבל אם הובא ביום ו' פשיטא שצריך להמתין במ"ש בכ"ש ופירות שנתלשו מאליהן או שתלשן כותי לצורך עצמו דאינו אסור אלא בי"ט א' לכ"ע וא"צ להמתין בכ"ש בשני י"ט של גליות אם לא בר"ה דקדושה א' היא אכן בי"ט הסמוך לשבת בין מלפניה או לאחריה אסורין כל ב' ימים כ"כ הטור והוא מהתו' דפ' בכ"מ שכ' וז"ל בשבת וי"ט אף לפרש"י אסור מזה לזה אף בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל ובדבר הנצוד ונלקט אפי' שלא בא בשביל ישראל יש לאסור בשבת וי"ט משום הכנה מידי דהוי אביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכ"מ בריש ביצה דמשמע התם דרב דאסר ביצה אסר נמי עלים שנשרו מן הדקל וכ"כ הסמ"ג וז"ל ופסקינן נמי בפ"ק דביצה כרב דאמר אף בפסח עצרת וסוכות אם היו סמוכין לשבת לפניה או לאחריה דביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכן הדין בפירות ודגים דאסורין עד החול והטעם דאע"ג דהלכה כד' זקנים ואליבא דר"א דאמ' ב' קדושות הן שבת וי"ט מ"מ אסורין משום הכנה דרבה דאמר רבה דאין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט ע"כ ואיני יודע מאי הכנה שייך בפירות שהן נאכלין חיין וכבר הי' בעולם אלא שאסורי' משום תלישה ארי הוא דרביע עלייהו ואינה דומה לביצה שלידתה היא הכנתה שע"י לידה ראוי' לגדל ממנה אפרוח כדפרש"י בריש פירקן ובע"כ צ"ל שזו הכנה שהכינה למחר מה שנאסר היום והוא סברת הר"ן וכבר כתבתי בפ"ק סי' ג' דלית' להאי סברא כלל שיה' נקרא בעבור זה הכנה בשלמא פירות שאין נאכלין חיין לכן שייך בהו הכנה וא"כ אם כשרו ונצדו מאליהן בשבת אסורין למחר בי"ט דהא השבת הכין להם להיות מזומני' למחר דומי' דעצים שנשרו מן הדקל בשבת שלא היו ראוין כלל היום ובנפילתן מן העץ הוכן לצורך מחר ע"כ נראה מ"ש הסמ"ג וכן הדין בפירות או דגים כו' היינו בפירות שאין נאכלין חיין דומי' דדגים ונ"מ שאין שבת מכין לי"ט אבל איפכא ליבא למימר מי"ט לשבת הלא פירות שנשרו ודגים שנצדו אסורין כל היום אפי' בטלטול משום מוקצה ואיך יהי' ראוים הדגים למחר בשבת שצריך לאסרם משום הכנה הלא בשבת א"א לבשלם אלא בע"כ משבת י"ט קאמר וא"ת שזהו דוחק דא"כ לא מתוקמא דבכי הסמ"ג ותו' אלא משבת לי"ט ומשמעות דבריהם משמע בין מי"ט לשבת בין משבת לי"ט זה אינו דוחק לדברי שהרי בלא"ה א"א לומר דגים אנא משבת לי"ט ולא איפכא כדפי' א"כ ה"ה נמי עירות דקאמר איירי בכה"ג וכאשר בארנו בפ"ק סי' ז' וכן עיקר וכל מ"ש לא כתבתי אלא להלכה אבל לא למעשה כי חלילה לי להקל מאחר שהא"ז כ' להדיא לאיסור אפי' פירות שכבר נגמרו כבר דמשמע ראוין הן כך לאכול ולא מצאתי מחבר א' שהתירו להדיא גם התו' וסה"ת וסמ"ג והטור כתבו כולם סתמא שפירות הנושרים אסירים משום הכנה אלא שצריך אני לומר דאיירי בפירות אילן שנאכלין חיין דוקא וזהו דוחק גם מתשוב' הרשב"א שכ' לקמן מוכח להדי' דס"ל אף בעירות שנאכלין חיין שייך בהו הכנה וכל היכא דאסרי' משום הכנה ל"ע אם חל כ"ה ביום ה' ו' אי שייך בהו הכנה ביום א' לשבת מאחר דחשבינן ב' ימים של כ"ה קדושה א' לחומרא או לא ויש בו פלוגת' דרבוותא הכל בו כ' שנוהגין היתר חכמי לוני"ל וגם הראב"ד ז"ל בפירות או בביצה שנולדה בי"ט א' של ר"ה והוא ביום ה' בשבת לפי שב' ימים של ר"ה אינן קדושה א' אלא משים גזירה דהא אנן בקיאין בקביע' דירחא הלכך די לנו שנאסר אותו הדבר לעצמו של י"ט שני שב' ימים הם כיומא אריכת' ולא נאסר אותו ליום השבת משום גזירה אחרת דהכנה שאין לנו לגזור ב' גדרות זא"ז אמנם יש מן החכמים חולקים ע"ז בב' י"ט של ר"ה ע"כ והרשב"א כ' בתשו' מ"ש בכותי שהביא דורן לישראל בדברים שיש במינן במחובר לקרקע פי' ואפילו שלא מדעתו בי"ט א' של ר"ה שחל בה' בשבת והרשב"א דמונפלי"ר התיר לאוכלן בשבת משום דלא אמרינן הכנה מב' ימים כ"א מיום א' תשובה מי הוא שיבא סרב ז"ל את אשר כבר עשה וכבר הורה זקן בהכנה אל אבל לדון יש תשובה דב' י"ט של ר"ה כיומא אריכת' שויו להו רבנן לכולהו מילי בר על גבי מת ואנו לא ראינו מי שנהג בו היתר בכל מקומותינו ע"כ וכ"ד הרוקח לאיסור וכן עיקר ומדעת הרשב"א ויוכח להדיא דס"ל אפי' בדבר שנאכל חי בלא בישול יש בו הכנה דאי תימא דוקא בדבר דצריך בישול קאמר איך ראוי לאכלו בשבת דצריכין לאסרו משום הכנה הא כל ב' הימים אסורים בטלטול משום מוקצה דהא קדושה א' היא וא"א לבשלו אלא בפירות חיות וס"ל דאסור משום הכנה וזהו כסברת הר"ן דלעיל בסימן ג:

דין פירות שליקט הכותי בשבת בשביל ישראל ובשביל עכו"ם אסור בכ"ש למ"ש אבל אם אין ידוע אם בשביל ישראל או בשביל כותי או שידוע שבשביל ישראל רק שספק אם נלקטו היום או לא אסור משום ספק מוכן אכל א"צ בכ"ש וספק מוכן בי"ט [ב] גמי אשור ובארנו דמוקצה של אוצר וכיוצא בו אם נמלך בי"ט א' ואומר הריני משיגו למחר מותר ממ"נ:

פסק כתב הסמ"ג מדברי הס"ת והוא דעת התוספ' ואם ספק אם נלקטו בי"ט אם לאו הא תנן ספק מוכן אסור ואם ליקט הכותי בשבת פירות וצד דגים בשביל כותים ובשביל ישראל אסור למ"ש בכ"ש כמ"ש בירושלמי אבל אם אין ידוע אם בשביל ישראל ליקטן וצד דגים אם לאו או להיפך שידוע לכל שבשביל ישראל נעשה אבל ספק אם נלקטו היום בשבת אם לאו אותו היום אסור משום ספק מוכן אמנם הם מותרין למ"ש מיד וא"צ להמתין בכ"ש כשמואל דאמ' בע' שואל א"צ להמתין במ"ש בכ"ש ואע"ג דהלכה כרב באיסורי כדאית' בע' יש בכור מ"מ הלכה כשמואל כדפסיק הגמ' בפ' שואל גבי הא דתנן כותי שהביא חלילין לא יספור בהן ישראל כו' דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופרש"י חששה זו להקל שיש לנו לומר שבאו ממקום קרוב ומותר לערב מיד וא"צ להמתין לערב בכ"ש וכ' עוד וז"ל ה"ג בס"י בפר"ח תנן כוותי' דשמואל מרחץ המרחצת בשבת אם רוב כותים למ"ש רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל צריך להמתין בכ"ש מחצה ע"מ צריך להמתין בכ"ש כ"י אומר אם יש רשות מותר מיד פי' כשות דכותי חשוב שישנו בעיר שיש לו אז לומר שבשביל כותי לחוד נתחמם אלמא ספיקא שרי כשמואל ומרבנן דאסרי בכ"ש מחצה ע"מ לא תקשי לשמואל שהרי י"ל דסברי רבנן דודאי לשם שניהם נתחמם בשביל כותים ובשביל ישראל ולכך אסור (דהאיך) יהא ספק אם בשביל ישראל לבד נתחמם הלא לא חממו בשביל איש א' כ"ז פרש"י ותופס גי' זו עיקר ע"כ והנה יש שהקשו על דבריו שאומר בספק א"צ להמתין בכ"ש האמר רב פפא כותי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר כו' וכן נשאלתי בימי חורפי על הסמ"ג שהרי לעיל מיניה כתב דינא דר"ע במחובר כו' דמשמע דאף בספק בעינן בכ"ש שוב עיינתי בדברי הסמ"ק שהרגיש קושי' זו שכ' וז"ל צ"ע דיש במינו במחובר משמע דגם בספק בעינן בכ"ש גבי מחובר וה"ה בספק צידה וצ"ע בסמ"ג ופ' שואל ע"כ ול"נ דיש לחלק בין שיש במינו במחובר דאיכא ספיקא שמא נתלשו היום לחששא דשמא יש במינו במחובר ונתלשו היום וכדפי' לעיל סימן ד' ואף שלדברי הרי"ף חיישינן שמא חוץ לחומה לנו לחומרא קאמר כבר סתר הרא"ש בפ' שואל סי' ד' עי' ומש"ה כ' נמי הטור בה' י"ט ואפילו אם ספק אם נלקטו היום אסורין ולא כ' בכ"ש והיינו דס"ל כדברי הסמ"ג דלא בעינן בכ"ש בספק מוכן ולעיל שכ' הטור אם יש במינו במחובר דבעינן בכ"ש בע"כ צריכין לחלוק כמ"ש לעיל וכתב הר"ן וז"ל וכתבו שהרב הרא"ש מלוניל ז"ל התיר ספק מוכן בי"ט ב' ואמרו שאין היתרו מכוון אבל אצלי יפה הורה משום דה"ל ס"ס דאית לן למשרי אפילו בדשיל"מ דכיון דאנן לא עבדינן י"ט ב' אלא משום מנהג אבותינו לא מחמירין ביה טפי מינייהו וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי דינו כספק דמש"ה מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה הילכך ספק מוכן בי"ט שני כיון דמוקצה לא מיתסר אלא מדרבנן ה"ל ס"פ בדרבנן ור' אשי לא אחמיר בריש מכילתין בגמרא בדשיל"מ אם לא בחד ספק אבל בב' ספיקי לא אמר מידי וכיון דחומרא בדרבנן היא הבו דלא לוסיף עליה והא ודאי ב' ספיקות נינהו שא"א שיבא לפניך ספק מוכן בי"ט ב' אלא ב' ספיקות והוי דומי' דאשת ישראל שנאנסה וכמ"ש בחידושי בר"מ ע"כ ואני אשמע ולא אבין וכי ספק מוכן שהיא מלאכה דאורייתא גריע מספק תחומין שהוא מדרבנן אפי' בי"ט א' דס"ל להר"ן כדברי הרי"ף דאוסר ספק תחומין וכ"ל אפי' לעי מה שנכתב לקמן דספק תחומין שרי מ"מ ספק מוכן אין חילוק בין י"ט א' לי"ט ב' וכל מה שאסור בראשון אם בא ביום ב' ג"כ נאסר כי לא מצינן שיש חילוק ביניהם כ"א גבי מת ולכחול עין כאשר כ' הטור ולא בד"א מ"כ בשם הכלבו נשאל השאלה זו על מוקצה של אוצר וכיוצא בו אם נמלך עליו בי"ט א' ואמר הריני מכינו למחר אי שרי ליה ממ"נ כיון דב' קדושות הן כי היכא דשנינן בכותי שהביא דורון לישראל בי"ט א' דשרינן לה בי"ט ב' והשיבו דבמוקצה דאיכא למיגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא מיחזי ודאי דאסור כדחזינן ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמ' זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אחר דליכא למיגזר האי גזירה כגון עצים ופירות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו ממ"נ ע"כ האי ספק בכתב אליבא דרש"י דלפר"ת אסור הדורון אפי' ביום ב' אם לא שידוע שנתלש מאיליו או בשביל כותי שאין בו אלא איסור מוקצה דשרי ממ"נ אם הראשון חול כו' והאי דינא דמוקצה שרי לכ"ע בהכנה זו:

דין כותי שהביא דורון מדברים שאין במינם מחובר תוך התחום מותר מחוץ לתחום אפילו מחוץ לי"ב מיל שהוא תחום דאורייתא אז לאותו ישראל שהובא בשבילו אסור עד ערב בכ"ש וביום ב' סותר אפי' בכ' י"ט של ר"ה וכ"ז למי שהובא בשבילו אבל לישראל אחר הותר מיד באכילה אפי' בו ביום וה"מ בפירות של כותי אבל בפי' של ישראל שהובאו מחוץ לתחום יש מתירין לכל ונראה שאין לחלק כלל ביניהן:

נחזור לדברי ר"פ אם אין באותו מין במחובר תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אפי' באכילה ומיהו דוקא בתוך ד' אמות או בתוך העיר דכולא מתא כד"א דמי' כמ"ש לקמן בסי' ט' והא דחוץ לתחום אסורין פרש"י לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר ואי משום שנעשה בו איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור דכותי שהדליק את הנר תנן אם בשביל ישראל אסור ולא חילקו בינו לחבירו וי"ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו ע"ז ט"א נ"ל מחוץ לתחום אסורין גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למיגזר ביה שאינו מכירו ע"כ והאי ט"א שכ' נראה בעיני שאינו מלשון רש"י אלא הוא מפי' אחר שהגיה בחוץ כי רש"י לית ליה טעמא שמא יאמר כו' אלא משום שלא יהנה כו' וגם התי' ל"נ דלדעת התוספ' דס"ל משום שמא יאמר כו' לא מהני האי היתירא שאינו מכירו אלא שלא יאסר בכ"ש ואפילו במלאכה דאורייתא שרי אבל ביום עצמו שאסור משום איסור תחומין מ"ל היא מ"ל אחר אלא בע"כ צ"ל כתירץ רש"י שבתחומין הקילו וכן התוספ' לשם הקשו קושי' זו וכתבו תי' של רש"י וכ' הרשב"א בתשוב' דהא דאמרינן דבר שאין במינו במחובר שהובא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו ה"מ בפירות כותי אבל בפי' ישראל אסורים לכל דמוקצה הם דכל שהם חוץ לתחום הוקצוהו הבעלים מדעת דשל ישראל צריכין הכן אבל של כותי א"צ הכן וכ' הר"ן דלדברי הרי"ף והרמב"ן שסוברים דתחום ג' פרסאו' דאורייתא אפשר שהטעם שהקילו להתירו לישראל אחר היינו טעם משום דהאיסור תחומין אינו שוה בכל שמה שהוא לא' חוץ לתחום הוא לאחר תוך התחום לפיכך הקילו בו' ע"כ ובת"ה סי' ע"ג נמי כ' דכותי שהביא דורון לישראל חוץ לי"ב מיל והוא דבר שאין בו חשש צידה או מחובר אע"פ שרוב הגאונים כתבו דתחומין די"ב מיל דאורייתא יראה דאין להחמיר כמו במחובר וצידה וטעמא משום דכיון דנהיגין כר"י וה"ג דמפרשים שהטעם שאסרו חכמים דורון שהביא כותי לישראל היינו משום גזירה שמא יאמר לכותי (להביא) לו מן המחובר או דבר הנצוד ויעשה איסור דאורייתא בשבילו (והאי) טעמ' לא שייך כ"כ בתחומין די"ב מיל דלא שכיח שיאמר לכותי להביא לו אוכל או משקה כ"כ מרחוק ע"כ וכ' הרא"ש הא דאמרינן חוץ לתחום אסור וא"צ (להמתין) לערב בכ"ש דלא החמירו חכמים אלא בדבר שנעשה בו איסורא דאורייתא ואין לחוש שמא הביאו כותי דרך כ"ה פכטי' ופלטיא דלא שכיחי האידנא ר"ה דס' כבוא בוקעי' בו והא דתנן בע' מ"ש כותי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל במ"ש עד כדי שיבאו ממקום קרוב שאני מילתא דמת דאוושא טפי והכל יודעין שבשביל מת הביאו ואחמור טעי כדתנן התם אם עשה כותי קבר בשבת בשביל ישראל לא יקבר בו עולמות ולא שריא בכ"ש והרי"ף ז"ל כ' בתשוב' דאף בבא מחוץ לתחום צריך להמתין בכ"ש וכ"כ ש"ת ובסמ"ג דאין לסמוך על מה שחולק ר"י במת ומסתבר כדברי כ"י כיון שמצינו בקבר שנעשה בשביל ישראל דאסר עולמות ובשאר דברים שעושה בשביל ישראל כגון מינו במחובר מותר לעכב בכ"ש גם מהובא מחוץ לתחום יש לחלק וכ"מ מדל"ק חוץ לתחום אסורים לערב בכ"ש ולא מסתבר למימר דאאיסור דבעיל קאי דא"ה לימא ר"פ בכ"ש בסוף דבריו והי' קאי אתרווייהו אלא ודאי מדהזכיר בכ"ש אמינו במחובר מכלל דאין במינו במחובר מותר לערב לאלתר ע"כ והנה מ"ש הרא"ש דלא בקעי האידנא ס' רבוא הוא סברת תו' וסמ"ג וסה"ת אבל בפ"ק דשבת כתבתי דאיכא ס' רבוא אלא ט"ז אמות ומפולשין משער לשער אלא שהאידנא ליכא ר"ה במדברות וחשבינן כל המדבריות כיער וככרמל לפי שלא מצינו הולכי מדברות אבל כל היכא שכתב ט"ז אמה וממפולש משער לשער הוי כ"ה אף האידנ' וכמ"ש לשם סי' י"ב ולענין בכ"ש שכ' הרא"ש דבאיסור תחומין א"צ הסמ"ג לא כ"כ וז"ל ומשפט פירות אד דבר הבא חוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כדאי' בפ' בכ"מ ובפ' א"צ ולאותו ישראל שנעשה בשבילו צריך להמתין למ"ש בכ"ש אע"ג דהוי איסורא דתחומין דרבנן ויש קצת ראי' בפ' שואל כותי שהביא חלילין לא יספיד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב משמע דאם נודע שבשביל ישראל באו מחוץ לתחום שלא יספוד בהן עד כ"ש למ"ש ממקום שהביאם דהא מדמה לה לעיל למרחץ שנתחמם וית לדחות דבמת החמירו יותר שהרי חפרו קבר בשביל ישראל בשבת בפלטיא שהוא פרהסיא יתירה פי' ואין דרך ישראל לקבור שם וליכא למיגזר מידי אפ"ה אסור לקבור אותו מת עולמית ומ"מ נכון להחמיר ואע"פ שיש לדחות אדחוי לא חיישינן ע"כ ור"מ על הספר תמה איך שיך לדחות דבמת החמירו והלא מדמה זה למרחץ ואם מת היה חמור מאי הביא לעיל ראי' מינה דילמא מרחץ דוקא ספק מותר אבל במת דחמיר אסור כרב גם הספר בעצמו כ' לעיל דהא (דמדמה) למרחץ כדי שלא תדחה לומר דבמת החמירו וע"כ תירץ מהרא"ש בביאור' שלו שיש לדחות דקאמר היינו לעי אותן דגרסי ת"כ דרב ולא ת"כ דשמואל ומביאין ראי' מן הת"ק דסבר מחצה ע"מ אסור ואינן תופשים החילוק שכ' הספר דמחמת א' לא נתחמם ודאי כו' ואותה גי' מביא לש"י בלשון ראשון וסותר אותה כו' א"כ לאותה גי' אין ראי' דיש לדחות דמת חמור והוא מביא ראי' מכ"ש דאפי' במרחץ אסור מחמת ספק ק"ו במת דחמור יותר וע"ז כת' שאין לדחות מאחר שכולם תופסים גי' ב' דרש"י ע"כ והכל הבל ורעיון רוח דאיך יכול זה להיות דהא תו' והרא"ש ג"כ סברו דמת חמור יותר והן סוברין כגי' רש"י האחרונה דת"כ דשמואל ע"ב נ"ל שכך הוא דעת הספר מתחילה שהרי מדמה אותו למרחץ אלמא דבתחומין דהיינו הבאת חלילין בעינן בכ"ש כמו גבי מלאכה דאורייתא הסקת המרחץ ומסיק מיהו יש לדחות ולומר שאר תחומין קילי ותחומין דמת דוקא חמור יותר משאר תחומין ומש"ה מביא ראי' שעיר מאחר שמרחץ איסור מלאכה דאורייתא אין לומר שתחומין דמת אמור יותר מאיסור דאורייתא אף בשאר דברים וא"כ מאחר שמרחץ שהוא מדאורייתא מותר לערב בספק ויש לתלות בכותי ממילא גם חלילין שהוא תחומין דרבנן גם גבי מת בודאי אין חמורין יותר ושרי בספק אבל לעולם תחומין דמת חמור יותר משאר תחומין ושאר תחומין אפי' בודאי א"צ ומ"ה מסיק אח"כ אדחוי לא סמכינן פי' מאחר דגמ' לא חילק במת שהוא חמור יותר אלא דאשכחן חדא זימנא שהחמירו במת וכי בעבור זה נחמיר בכל דוכתין דהא לפעמים אשכחן שהקילו במת כדלעיל בפ"ק אפי' בב' י"ט של ר"ה משא"כ במת ע"כ א בדמות חומרות חכמים כי הם ידעי באיזה מקום שיש להחמיר ובאיזה מקום שיש להקל ומאחרי שהס"ת והסמ"ג שהם בנו דבריהם על יסוד התוספ' וחלקו עליהם פשיטא שראוי לילך אחריהם והרשב"א נמי כ' בתשובה שנראים הדברים דאפי' בבא מחוץ לתחום צריך כ"ש דבכל כי האי באסורא דרבנן איכא למיגזר ולמיסר טפי מאיסורא דאורייתא דכל שהאיסור קל איכא למיגזר ולמיסר טפי דלמא אתו לזלזולי בי וכ' עוד שהמתנת הערב לפי מקום בריחוק הבאתן או הקירוב ע"כ וכ"ד הר"ן והסמ"ג הפריז על המדה וכתב בענין תחומין אינה מן החשבון לפי שאין רגילות בלילה להבי' ממקום כחוק וצריך להמתין בכ"ש ביום למחרת שבת וחומרא יתירה היא גם לישנא דבכ"ש משמע כפשוטו ולא מחלקינן בנייהו ולענין מי שבא בשבילו כ' המרדכי בפ' בכ"מ דלאותו ישראל שהובאו בשבילו אסור עד כ"ש במי"ט דכיון דהביאם בשביל ישראל א"כ איכא למיחש שמא יאמר לכותי לך והביא בשביל יום ב' אי שרינן לי' בב' מיהו אח"כ כת' בשם הרי"ף ג"כ כמדומה לי שהתיר ר"י בב' י"ט של גליות גפנים שהוא מחוץ לתחום גם לאותו ישראל שהובאו בשבילו ע"כ וכן התיר בסמ"ק בדבר הבא מחוץ לתחום בי"ט בי אם הובא בא' אפי' לעי מאי דס"ל כפר"י הואיל ולפרש"י שרי דבר של צידה או מחובר וכ"כ התו' בפ' בכ"מ דדבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה אלא שבא מחוץ לתחום מודה כ"ת דמותר בי"ט ב' משום דבתחומין הקילו וכן עיקר ודבר שאינו מחובר שהוב' לישראל בי"ט א' של ר"ה כ' הרא"ש וז"ל שכ' הר"ז הלוי ז"ל שנשאל לפני חכמי לוני"ל ז"ל והשיבו שמותר בי"ט ב' מפני שאין עליו שום איסור הכנה ולא' איסור התלוי בקדושה שנאמר קדושה אריכת' היא אלא כעין קנסא הוא שמא יאמר לו להביאן ודיין שקנסו אותו בא' וכן י"ט א' ושבת ומזה יש ללמוד דכ"ש דלא בעינן בכ"ש גבי תחומין ע"כ ולפי סברתו מאחר דלא ק"ל כוותי' גבי תחומין אלא מצרכינן להמתין בכ"ש גבי תחומין כ"ש לאסור בב' ימים של ר"ה אבל אני אומר שאין זה כיש דב' ימים של כ"ה יש להקל דאפשר דלא עדיפי מב' ימים של גליות לאותו שהובא בשבילו שאסור לר"ת ובתחומין מודה ה"נ הכא אבל בכ"ש שהוא איסור היום וא"כ מאחר שאסרינן לאותו שהובא בשבילו אותו היום בכ"ש נמי הוא בכלל ותדע שסברה זו נכונה שהרי הר"ן כתב נמי דבעינן להמתין בכ"ש גבי תחומין והכא גבי ר"ה הביא דברי המאור שכ' תשו' חכמי לוני"ל שהתיר והוא כ' בסוף ואני אומר כמה כב גוברייהו דשרי הכי והיינו מטעם שפי' וכ' הכל בו אפשר לומר דוקא הכותי שהביא דורון לישראל יש לגזור שמא יאמר לו לך והביא לי אבל ישראל ששלח דורון לחבירו ע"י כותי כגון שמסר לו מעי"ט ונשתהא הכותי ולא הביאו עד י"ט זה הי' מעשה והסכימו חז"ל להתירו אפי' למי שבא בשבילו והטעם שאין לחוש שמא יאמר ל והביא לי עוד באיסור לעי שלא ישמע לו ע"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל שאלת ישראל שימר לחבירו ע"י כותי פירות מעי"ט שאין במינן במחובר לקרקע ונתעכב הכותי והביאן בי"ט אם מותרין אפי' למי שבא בשבילו תשובה מסתברא לי שמותר תוך ד"א אפי' למי שבא בשבילו כ"ש לאחרים שהרי הכותי אינו מביא משלו כדי שנגזר שמא יאמר הבא לי וכו' ע"כ ואני אומר דדוקא לדעת התו' דס"ל הטעם שלא יאמר לחור אפשר לחלוקי בהכי אבל רש"י לא חייש לה"ט כלל אלא כדי שלא יהנה מאיסור של יום ס"ס הובא חוץ לתחום בעבורו ומשום שהוא מדרבנן הקילו להתיר לאדם אחר שלא הובא בשבילו א"כ אין חילוק בין הביא הכותי בין נתעכב השליח ס"ס נהנה מאיסור תחומין שנעשה בשבילו ומ"מ לא חמירו מפירות דכותי דלא החמירו בישראל אחר שלא הובא בשבילו דשרי ה"נ הכא וכל מ"ש וגם משמע כשהוא בתוך התחום דליכא איסור אפי' למי שהוב' בשבילו מאחר שאין כאן חשש מחובר דוקא בי"ט אבל בשבת שהביא דרך רה"ר וגם הוציאו מרה"ר לרה"י דאיכא איסור דאורייתא אם הובא בשביל ישראל זה אסור לישראל אחר וכמ"ש בפ' כ"כ גבי מילא מים לבהמתו כו' דאסור לישראל אחר אם נעשה בשביל ישראל איסור דאורייתא ועיי' בפ' מ"ש סימן ג':

דין הא דאמרינן אם יש במינו במחובר אסור ל"ט באכילה דאסר אלא אפ' בטלטול נמי אסיר כיום א' ותו לא אבל דבר הבא מחוץ לתחום אע"פ שאסור באכילה למי שהובא בשבילו מ"ש מותר לטלטל ודוקא בתוך ד"א אם הוא בשדה או בתוך חומות עיר דחשבינן כולה בד"א ואם הובא ע"י ישראל אשור לכל אבל בטלטול שרי וספק אם בא מחוץ לתחום או לא מותר אפי' לאותו ישראל ואפי' בו ביום ועו' בארנו דדבר שיש במינו במחובר אבל ידוע שוש לכותי בביתו פירות תלושין מעי"ט והביא בי"ט לא חיישינן שמא הביא מן המחובר:

פסק כתב הרי"ף והרא"ש אחריו וז"ל והא דאמרינן אם יש מאותו מין במחובר אסור ל"מ בדבר אכילה פשיטא דאסור אלא אפי' לטלטל נמי אסור דלא חיי' לאכילה וכמוקצה דמי אבל הבא מחוץ לתחום אע"ג דאסור באכילה מותר לטלטל כיון דמותר לישראל אחר ע"כ ויש' מקשי' על דברי הרא"ש לאיזה נפקות' הביא דבכי הרי"ף שמ"ה אסור בטלטול מאחר שאסור באכילה הוי מוקצה תיפוק לי' משום דהוי' מוקצה דמחובר דמודה ר"ש כמ"ש הרא"ש גופא לעיל בתחלת שמעתי' דכותי שהביא דורון וכו' ונ"ל משום דבא לאסור בטלטול אף בליל ב' של י"ט בכ"ש ועוד איכא נפקות' היכא שהוציאו ישראל חוץ לתחום ולדעת התו' והרא"ש דאסרי בפ' מ"ש סי' ה' לכ"ע אע"פ שאין כאן מוקצה אפי' לפ"ז אסורים בטלטול מאחר שאסור באכילה וכן אם הוציא דרך ר"ה כו' כדלעיל דנעשה בו איסור דאוריית' ואסור לכ"ע אם כעשה בשביל ישראל אסור נמי בטלטול והטור כ' בסתמא בסי' ת"ה היכא שהוציא ישראל פירות חוץ למקומן במזיד שאסור באכילה לכל ואסורין לטלטל חוץ לד"א פי' בעיר שאינה מוקפת חומה כדלקמן תא בתוך ד"א שרי לטלטל וחוץ לכבודו לא נחית לדקדק הלא אביו הרא"ש תפס דברי הרי"ף שכל שאסור באכילה מכח איסור היום אסור לכל כמי לטלטל ולכאורה כ"נ להורות כי מי הוא זה שיכול להקל נגדם בלי ראי' אכן כשירדתי לדקדק בריש שמעתת' דא"צ אומר אני דלית' לסברת הרי"ף ואף שהרא"ש הסכים עמו כי תורה היא וללמוד אני צריך מדמסקינן שם במתני' דכותי שהבי' דגים לרשב"ג דאמ' מותרין הם ומסיק דלא שרי רשב"ג אלא לקבל דהיינו בטלטול אבל באכילה מודה דאסור דספק נצודו היום ואמאי לא אסור נמי לטלטל מטעם דאסור באכילה ומה אב שספק הוא ס"ס מאחר שאסור באכילה מוקצה הוא ואסור לטלטל ועו' דפריך אח"כ מבריית' דקתני כותי שהביא דורון לישראל דגים המפולמין פי' לחין ופירות בני יומן מותרין אא"ב מותרין לקבל שפיר אא"א לאכילה פירות בני מי שרי באכילה אלמא דס"ל דאפי' ב"י דאסרי באכילה שרי בטלטול ואיך ס"ד דמקשה דמותרין לקבל ואמאי לא אסירי משום מוקצה ואף לפי המסקנא שהשיב לו ולטעמיך פירות ב"י מי שרי בטלטול משמע דכ"ע ידעי דפירות ב"י אסורין והיינו משום מוקצה דמחובר כמו שפרש"י דאי כסברת הרי"ף הל"ל ולטעמיך מאחר דאסירא באכילה בטלטול מי שרי והא מוקצה הוי א"ו ליתא להאי סברא ודברי רש"י נכונים ועיקר והשת' נמצא מ"ש הטור בסי' ת"ה שאסורין לטלטל חוץ לד"א הא בתוך ד"א שרי הוא הנכון ואליבא דרש"י וכ"ד האחרונים והא שכ' דאפילו למי שהובא בשבילו שמותר לו לטלטל דוקא בתוך ד"א אם הוא בשדה או שהובא בתוך חומת העיר דחשבינן כולה כד"א וכ"ש בחצר וז"ל הרא"ש בע' מ"ש צריך להזהר בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל שמותר לישראל אחר או אפילו אם בא בשביל כותי שלא לטלטל חוץ לד"א בעיר שאינו מוקפת חומה ואפי' מוקפת מחיצה צריך שיהא לשם דירה וכ' ר"מ דסתם עיירות מוקפת לדירה דאין דרך להקיף ומחיצה עד שיבנו בתים תחילה אבל מבצרי' מסתמא הוקפו ולסוף ישבו ע"כ וכ"כ התו' והמרדכי והטעם לעי שחפצי כותי' קנו שביתה וכיון שיצאו חוץ מתחומו אין להם אלא ד"א כדאי' בע' מ"ש וספק אם בא חוץ לתחום לגי' רש"י וסמ"ג דלעיל דגר' ת"כ דשמואל דמקיל א"כ שרי אפי' בו ביום כגון מידי דראוי לאותו יום כגון פירות שנאכלין חיין ולדעת הרי"ף אפי' ספק חוץ לתחום אסור לאותו שהוב' בשבילו ועד בכ"ש לפי שעי' הא דאמרי' חיישינן שמא חוץ לחומה לנו לחומרא קאמר ומ"מ כ' הרשב"א שאף לדברי הגאונים שאסרו ספק תחום דוקא בכותי שאינו שכוי עמו וכעובדא דליפתא דע' בכ"מ שהבי' הרי"ף ז"ל בסמוך בכה"ג הוא דחיישינן דלמא מחוץ לתחום אתי אבל כותי שהביא שהוא שרוי עמו בעיר ופירותיו מציין שם כה"ג ודאי לא מחזקינן איסורא אדרבה אמרינן כאן נמצא כאן היו וכ' הר"ן בשם הרשב"א ואני כבר כתבתי דפי' הרי"ף לית' כאשר הוכיח הרא"ש אלא עיקר דברי רש"י דתלינן להקל ונהי דבספק מוכן אזלינן לחומרא בספק תחומין דרבנן מקלינן ותלינן להקל וכ"כ המרדכי ברי' פ' אר"י א"ש הלכה כר' יהושע הכא משמע דאי' לי' לשמואל מוקצה אפילו בספק מוכן וכ' אבי"ה אע"ג דבספק מוכן מחמרינן היינו משום דמוקצה היא כדאי' בע' כל הכלי' וגם הרחקה לאיסור ולא להקל אבל אם אין ספק מוקצה אלא ספק תחומין כגון שיש לכותי המביא דורון ב' בתי' וא' בתוך התחום שרי אפילו למי שבא בשבילו דגר' בע' מ"ש גבי יש תחומין למעלה מי' ספק תחומין דרבנן להקל ואע"ג דדשיל"מ הוא לא דמי לביצה דאמר כ' אשי פ"ק לעולם ספק י"ט ספק חול דהתם כי מוקמת לה אחזקה הרי לא נולדה וכן בספק צידה שלא נצוד משא"כ בספק תחומין ע"כ והר"ש מאייבר"א נמי כת' דספק חוץ לתחום מותר וראי' מדאמרינן בעירובין גבי מיא בעיבי מבלע בליעי דהוי ספק אם באו מחוץ לתחום וספק דבריהם להקל ואין חילוק בין י"ט לשבת והר"ן כ' בפ' שואל ט"א וז"ל דאיכא למידק על דברי רש"י מדאמ' ר"פ כותי שהביא דורון אם יש במינו במחובר אסור עד לערב בכ"ש והא התם דאיכא למיתלי שנתלשו מעי"ט ואפ"ה אסור תירץ הר"י דכל שיש במינו במחובר דרכן של של ב"א ללקוט אותן ביומא ואין לוקטין אותו מבערב וכיון דרובן עושין כן אין תולין להקל ע"כ ומ"מ איכא ג"כ נפקותא מדברי רשב"א והר"ן לענין ספק מוכן שאם ידוע שיש לכותי פירות תלושין בביתו דלא חיישינן שמא הביאן מחוץ ותלשן ושרי אבל מ"מ נראה היכא שהרוב אינן במינן במחובר והמיעוט יש במינן במחובר דלא שרינן מכח כל דפריש מרובא קא פריש או כמ"ש הא"ח בשם הרשב"א כבר בארנו שהמוקצה מד"ס והולכין בספקו להקל ואם הביאם לצורך כותי' אפילו סתם בעיר שרוב' כותי' מותר שכל המביא לצורך הרוב מביא ע"כ מ"מ בנדון זה נ"ל לילך אחר הרוב כי אדרבה רוב המביאים פירות למכור מביאין אותן שנתלשו היום יותר מה שיביאו אותן שנתלשו כבר וכמ"ש הכ"י לעיל:

דין אפי' בעיר שרובה כותי' אם יש לחוש שמרבים להביא בשביל ישראל אסור ובארנו עוד דאסור להריח במחובר בין באתרוג בין בהדם והדם שתלשו בשביל ישראל בי"ט ב' אשור להריח בו עד מוצאי י"ט בכ"ש:

פסק כתב הרי"ף והרא"ש אחריו גר' בפ' בכ"מ ההוא בר טביא דאתציד בי"ט א' ואשתחיט בי"ט ב' כ"כ ור"ח אכלו ור"ש לא אכל דסבר קדושה א' הן וק"ל כר"נ וכר"ח וכ"ש נמי הדר ביה ואכל מיני' ואמרי' נמי התם האי ליפת' דאתא למחוזא חזינהו רבא דכמישי אמר האי ודאי מאתמול עקרינהו מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכ"ש דאדעתי' דכותים אתא ושרי להו למזבן מינייהו כיון דחזא דקא מפישי ומייתי אסר להו ע"כ וכ' בתשובת הגאוני' וז"ל אפי' בקרטבא ששם מקים מלכות וכותי' מרובי' וישראלי' מיעוטי' אם יש לחוש שמרבים ומביאין בשביל ישראל אסור כדאמרי' בההי' ליפתא דאתא למחוזא ע"כ עו' כ' הנהו בני גינאי דגזו להו כותי' אסא בי"ט ב' שרי להו רבינא לאורוחי לאלתר אתו שיילוהו לרבא א"ל בעינן בכ"ש ע"כ ונראה דאף רש"י שהתיר אפי' ודאי אינו מוכן ביום ב' היכי שבא ביום א' מ"מ מודה בזה שהובא בי"ט ב' דינו כמו בי"ט א' ולעיל בסי' ז' כתב דאפי' ספק מוכן שבא לידך ביום ב' אסור כמו בא' ובעינן נמי בכ"ש וכ' הר"ן וז"ל וא"ת ואמאי מצריכין להריח (בכדי) שיעשו דהא מחובר מותר להריח בו בשבת וי"ט כדאמרי' בסוכה הדס במחובר מותר להריח בו מ"ט כיון דלריחא קאי לא אתי לאקצויי אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דאכילה קאי אי שרית ליה אתי למקציי' י"ל כיון דא"א להם להשתמש ממנו במקום זה אלא ע"י הגיזה אסור להריח דמ"מ הרי הן נהנין עכשיו ממלאכת י"ט ואיכא למיגזר שמא יאמר לכותי לגוזזו ומ"מ הגאוני' ז"ל גרסו לשם בהפך הדס במחובר אסור להריח בו כיון דלריחא קאי ליכא היכירא ואתי למיקציי' אתרוג דלאכילה קאי לא אתו למקציי' ע"כ לפ"ז היה ראוי להכריע כגי' הגאוני' וכ"ת דלדידהו לק"מ ולגי' שלנו צריכין לשנויי' בדחיקא אכן מאחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והסמ"ג גורסין גי' הספרים א"כ אין הכרע וראוי לאסור שתיהן שלא להריח במחובר בין באתרוג בין בהדס ואל תשגיח בפשרת הקאר"ו:

דין הסוכר אמת המים מעי"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין איל וצבי שקננו בפרדס וילדו כו עפרים ועדין הם קטנים שאע צידה מתרין בלא זימון ודוקא פרדס הסמיך לעיר דדעתי' עלויה אכל אם אינו סמוך לעיר צריכי' זימון והאם לא מהני בה זימון כיון שמחוסרת צידה:

אמר רב הסובר אמת המים מעי"ט ולמחר השכים ומלא בה דגים מותרין דהא כבר נצודין מעי"ט ה"ל מוכנים וחיה שקננה בפרדס כגון איל וצבי וכיוצא בו וילדו עפרי' עלין הם קטנים וא"צ צידה א"צ זימון ומותר בי"ט ודוקא בפרדס הסמוך לעיר דדעתי' עלוי אבל פרדס שאינו סמוך לעיר צריכין זימון וה"מ בדידהו אבל באימייהו כיון דבעי צידה לא מהני להו זימון אם הוא בענין שמחוסר צידה שצ"ל הבא מצודה כו' ויש לדקדק דהאי סוכר אמת המים דקאמר שא"צ זימון וכ"ש שאין בהם צידה ולעיל בסי' ב' כתבנו שלדעת הראב"ד והרשב"א א"צ דגים מן הביברין אפי' במקום שאין מחוסר צידה וכ' הקאר"ו וז"ל ונ"ל לתרץ דביברים שאני שהם רחבים הרבה ואע"פ שא"צ מצודה לצוד הדגים שבהם מ"מ מתיך שהם מכוסים מן העין הם נשמטי' לכאן ולכאן הלכך לא חשיבי בנצודים וכ' הרב המ' דאמת המים אפי' ארוכה כמה כיון שאינה רחבה דגים שבתוכה הוי ניצודי' ישרי ע"כ ונראה דלדעת הראב"ד והרשב"א נמי אפי' ארוכה כמה דגים שבתוכה בנצודי' הם דכיון שאין רחבה אין יכולין להשמט ותימ' ממה לקח סברא זו אלא כל תצמיתו של הבעל המגיד אינו אלא להשוותן לביבר קנון שא"צ מצודה והר כנצודין אבל שיהא עדיף מביבר קטן דאסרינן אפי' בנצודין מטעם שהדגים מכוסים במים מאן לימא דבאמת המים עדיפי הן נצודין ומוכנים ול"נ דל"ד לביבר קטן אפי' הם נצודין כבר מ"מ חיותו וגדולו כבר הוא וכשאתה צדיהו משם היא צידה שלו שהני אתה מבדילו ממקו' חיותו מיד וכדפרי' לעיל בסי' ב' אבל אמת המים (שגידולו) של דג בכל האמה דרך הילוכו לארכו הי' שלו ועכשיו שאתה סוכר אמת המים א"כ דומה לצידה שהני כבר הוא נצוד ממקום גידולו כשסוכר אמת המים שא"י לשוט עוד במקום גידולו כבראשונה ונראה בעיני הא דשרינן הדגים בסוכר אמת המים היינו ליקח כל הדגים אבל לברור מהן כפי הצורך אסור דשמא שביק האי מין כו' שהרי לא ידע מבע"י איזה מיני דגים שיש בו וא"ל מאחר שסכר אמת המים הוי כאלו זימן כולם א"כ לעיל גבי גוזלות כמי יזמין כולם מבע"י ולעיל משמע שצריך לזמן להדי' לומר אלו אני ניטל ולא יכול לזמן יותר מכדי צרכו וכ"כ כ"י והכא א"א לזמן בכה"ג שהכי לא ידע ואינו מכיר בהן אלא איירי בכה"ג שרולה ליקח כל הדגים שבו וכ"מ לישנא דקאמר הרי אילו מותרין ולא קאמר מותר ליקח מהן אלא כולהון קאמר:

דין בהמה מסוכנת שירא שמא תמות והוא אכל ככר וא"צ לה אסור לשוחטה אא"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית עלי וא"צ לאכול אלא אם יש שהות שיוכל לאכול סני ואפי' מחשבה לאכול א"צ ובארנו דבהמה בריאה אין לשוחטה אא"כ צריך לאכול ממנה בי"ט:

מתני' בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י רע"א אפי' כדת חי מבית שחיטתה והלכה כת"ק ואע"ג דפריך לקמן מר"ע היינו לענין שיוכל לאכול בלא בדיקה דבזה לא פליגי ת"ק ור"ע אלא בשיעור שהות דת"ק סבר בעינן שהות כדי לאכול כזית צלי והילכת' כוותי' והטור כ' (בס' תצ"ח) וז"ל בהמה מסוכנת שירא שמא תמות והוא אכל כבר וא"צ לה אסור לשוחטה אא"כ יש שהות ביום לאכול כזית ממנה מבע"י ואפי' אין שהות ביום לבודקה ולנתחה יכול לאכול בלא בדיקה ע"כ והוא ממש דברי כ"ע וסבר דהלכה כוותי' משום דגמ' פריך מינה לקמן דלית' כדפי' גם דברי אביו הרא"ש הטעהו שכ' וז"ל הפשט ונתוח קצב' דכך ארץ הוא ולא אסורא והתירו לאכול כזית ומבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד מממונו וכ"ש שאם הוציאו הריאה בלא בדיקה שאין להפסיד הבהמה וסמכינן ארובא וכשרה ע"כ והוא הבין שכך הלכה ואינו כן אלא שהרא"ש הביא ראי' מדברי כ"ע לענין עסק הלכה היכא שהוציאה הריאה שאין להפסיד הבהמה אבל לענין שיעור שהות לכולם הלכה כת"ק דבעינן שיעור שהות כדי לאכול ממנה כזית צלי כדרך ב"א אחר הפשט וניתוח שהרי ר"ע הזכיר בדבריו מבית טביחת' ולא כת"ק וכ"כ הרמב"ם להדיא ממש כדברי הת"ק וכמ"ש ומדברי הרמב"ם יראה דבעינן שיאכל כזית ממנה אכן המ"מ כ' שם ופי' כל שיש שהות ביום לאכול אע"פ שאינו אוכל מותר דמשום הפסד התירו לו בכך וכן מבואר בפ' א"ע אבל בריאה לא ישחטנה אא"כ צריך לאכול ממנה בי"ע וכ"כ ז"ל ע"כ ע"כ וכ"כ הר"ן ור"י נמי כ' וז"ל ואע"פ שלא אכל כזית כיון שגמר בלב לאכול למאן דלית לי' הואיל ואי מקלעי אורחי' וכו' ולמאן דאית לי' הואיל אפי' גמר בלבו א"צ כדמוכח בפ' אלו ע' ומאחר דאנו ק"ל כרב' דאמ' הואיל א"כ אפי' מחשבה ל"צ אלא שיעור שהות כדי לאכול ממנה כזית צלי וכן עיקר ומסיק בסוגי' אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעינן בעולה קידם הקרבתה שהיא אכילת גבוה וה"ה לקצבים באכילת הדיוט דבעינן הפשט ונתוח קידם אכילה מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח וקא מבעי' ליה למאי בעינן הפשט ונתוח אילמא משום חשש טריפה ולאפוקי מר' הונא דא"ר הונ' בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה והאנן תנן מתני' כר"ה דתנן רע"א אפי' כזית מבית טביחת' והיינו טביחה ממש שהיא הצואר כלומר דלא בעי הפשט ונתוח אלא כמי ב"א אורח ארעא קמ"ל ומשום שלא יהא נראה כרעבתן וכדתני' לא יאכל אדם שום ובכלים מראשו אלא מעליו ואם אכל ה"ז רעבתן כיוצא בו לא ישתה אדם כוס בבת א' ואם שתה ה"ז גרגרן והא דאמר אורח ארעא קמ"ל ערש"י ולא משום איסור טריפה והק' עליו תו' ותימא דבסמוך משמע שיש איסור בדבר דקאמר נטיעת ערלה שצריכה להמתין ג' שני ערלה מקטעת רגליהן דקצבים שאינם ממתינין עד אחר הפשט ונתוח ולראות אם הוא כשרה או אם הוא טריפה וי"ל דודאי ליכא איסור דמשנשחטה היא עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש שלא ה"ל למהר כ"כ ומ"מ ק"ל מאחר שאם נמצאת טריפה נענש עליה כשוגג ולא כאונס א"כ למה לנו להניחה לכתחילה לאכול קודם שיבדוק היכא דאפשר למבדקי' ע"כ נראה בעיני היכא דשכיח טרפות כגון בבהמות גסות כבשים ועזים ופרים אסור לו לאכול קודם בדיקה א"ל במוסכנת ואליב' דר"ע ודוקא בגדיים וטלאים דלא שכיח טרפות אפשר שיכול לסמוך על הרוב לכתחילה על סמך שיבדוק אח"כ ואם נמצאו טרפה הרי הוא שוגג ולא כאונס שהכי מצד דרך ארץ לא ה"ל למהר ולאכול קודם בדיקה אבל אם עבר ואכל בהמות דשכיח בהו טריפות קודם בדיקה ונמצאות טריפה הכי פושע הוא וקרוב למזיד וראוי להכותו מרדות על אכילת טריפה אף שאין מלקין אותו ס"ס לא ידע וגם התראת ספק הוא וגמרא דמוקי הא דרמי ב"א משום ד"א ולא משום איסורא ובכשבי' גדולים וכן בשאר מינים גסות משום דבסתמ' קאמר למדה תורה דמשמע אפי' בגדיים וטלאי' וכל המינים דלא שכיח בהו טריפות כלל ה"כ בימיהם לא הי' בנמצא כ"כ טריפות בריאה בבהמות שלהן כמו בשלנו מש"ה אינו אלא ד"א וליכא איסור כלל אבל האידנא לא והרא"ש שהביא ראי' מסוגי' דהכא דכ"ש דשרי אם הוציאו הריאה בלא בדיקה כבר כתבנו בפ"ק דחולין סי' כ"א דרוב גדולי עולם נחלקו על רש"י שהתיר כה"ג ואסרו הלכה למעשה וא"כ בע"כ צ"ל במו שחלקתי דאפשר בימי הגמ' לא הי' שכיחי כ"כ טריפות הריאה א"נ לא ס"ל האי כ"ש שכ' הרא"ש כל עיקר וס"ל נהי דמתירין לאכול הכא בלא בדיקה לכ"ע היינו משום דא"א להמתין ומאחר דאיכא לברורי לבסוף ליכא ריעות' לפניך וסמכינן ארוב בהמות שכשרות ואפי' היכא דאפשר להמתין כגון בימי החול אם רוצה אדם לעבור ד"א ולסמוך על הבדיקה דלסוף הרשות בידו אלא שנדון כשוגג אפי' בבהמות דלא שכיח בהו טריפות כדפי' לעיל אבל אם הוציאו ריאה בלא בדיקה דא"א לברורי והרי ריעות' לפניך שהי' לך לבדוק ולא בדקו ושכיחי טריפות מטרפינן:

דין אש חט הבהמה בשדה בין מסוכנת בין בריאה לצורך י"ש לא יביאנה במוט ובמוטה ר"ל בכ' ב"א כעובדא דחול אלא יביאנו בידו אברי' אברים ובארנו שאינו נוטל את העור במסוכנת כיצד הוא עושה משייר אשר א' ומביא עמו:

מתני' שחטה בשדה לא יבאנה במוט שנושאים על הכתפו' ובמוטה כ"ל בב' ב"א שכל אלו אוושא מילתא ועובדא דחול הוא אלא מביאה בידו אברים אברים וכ' הר"ן ואע"ג דמפיש בהילוכ' שאני הכא כיון דמביא במוט ובמוטה מחזי כעובדא דחול ואיכא מ"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קולשלא נשחטה לגמרי בשביל י"ט אבל בריאה ששחטה לצורך י"ט מביאה אפי' במוט ובלבד שישנה אם אפשר אבל אחרים אומרים דה"ה לבריאה וכ"ד הרמב"ם וכ' שם הרב מ"מ בשם הרשב"א שכזה ראוי להורות עוד כ' הר"ן בשם הרשב"א שאינו נוטל את עורה שלא התירו אלא בשוחט מדעתו בי"ט שהתירו סופו משום תחילתו כדי שלא ימנע משמחת י"ט אבל בשוחט מסוכנת לא והכא מוכח בירו' דפירקן דגר' התם אבל מביאה ע"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר א' ומביאה עמו ע"כ משמע בלא שייר אבר א' בהפשטה אסור:

דין דאין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ודוקא בר"ה או בכרמלית ומי שנתכוצו גידי שוקיו שאון יכול לילך בלא מקל שרי וכן חולה שעמד מחליו וא"י לילך בלא מקל שרי ואין יוצאין בכסא ואם היו רבים צריכי' לו מותר בכסא וגם בכיתוף ואפי' יכול לילך בלא כסא וכיתוף מ"מ אם יש בו צורך כגון מפני בעתותא או מפני איזה ענין שיטנף בגדיו בדרך או מפני דוחקא דצבורא שרי:

ת"ר אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו וכ' הרא"ש והוא מדברי תו' ואע"פ דלפרש"י במסכ' שבת בפ' ב"א בשמעת' דקיטע יוצא כו' משמע דמי שנכווצו גידי שוקיו מותר לצאת במקל בשבת שאני התם דא"י לילך כלל בלא מקל וכמנעול דידי' דמי אבל סומא במקל דידי' לתרוצא סוגי' עביד ואיכא זילות' לי"ט עי' וכ"ש בשבת ומ"מ נראה דבי"ט אינו אסור אלא בר"ה או כרמלית הדומה לכ"ה כדפ' לעיל בע"ק דאין עירוב והוצאה לי"ט לאפוקי בשבת אפי' חוץ לעירוב אסור כמו כל הדברים שאסרו עליו לצאת בו חוץ מתכשיטי נשים ע"כ וכ' הרוקח דה"ה חולה שעמד מחליו שמותר לילך במקל ע"כ ובודאי מיירי שא"י לילך בענין אמר ונחזור לבריית' ואין יוצאין בכסא פי' יושב בכסא ונושאין אותו בו א' האיש וא' האשה ואם היו רבים צריכין לו מותר וכ' הטור (בסימן תקכ"ב) ואם רבים צ"ל וא"י לילך שם בענין אחר מותר משמע מדבריו הא אם הוא יכול לילך שם בענין אחר אסור אבל הר"ן פי' ואין יוצאין בכסא פי' דרכן הוא להוציא אנשים חשובים בכסא ע"ג ב"א שלא ידחפם בני השוק או שלא יטנפו בדרכי' והוא כעין עובדא דחול וכשרבי' צ"ל לא חיישינן להכי משמע להדי' אפי' יכול לילך בענין אחר התירו לו משום דוחקא או שלא יטנפו הבגדים וכ' שאם הוא זקן או טורח עליו ההליכה דשרי אם רבים צ"ל ומסיק א"ר אמי ובלבד שלא יכתף מאי כיתוף א"ר יוסף ברי' דרבא אלנקי פי' שמשים כ"א ידו על כתף חבירו והכסא על זרועותיהן איני והא כ"נ שרא לה לילתא למיפק באלונקי שאני ילתא דבעית' מרימר ומ"ז הוו מכתפי להו בשבת דריגלא באלונקי משום ביעתות' וא"ל משום דוחקא דצבורא פרש"י מפני טורח הציבור שלא יעמדו כל כך על רגליהון מש"ה היו משימין על כתפיהם בחוזק והיד מוליכין אותו במהרה למקומן והרש"בא גורס שאני אתתא דבעיתא דמשמע אשה שרי מן הסתם ואיש דווקא (כשמתירא) הוא דשרי או בסיבה אחרת משום דוחקא דציבורא וכן גרם הרא"ש אכן הטור לא קפיד בהאי גירסא וכתב סתם ובלבד שלא יכתף ואי איכא ביעתותא שירא לילך בלא כתף מותר אפי' על כיתוף ומשוה אחד נשים וא' אנשים בדין זה ומ"מ לא שרינן שום אשה אם לא שרבים צ"ל כגון ילתא שהיתה בת כ"ג והיו רבים צ"ל כמו שפי' התו' וכ' מהר"י קאר"ו ודע שהרי"ף לא הזכיר איסור בכיתוף כלל והרמב"ם התירו להדיא שכתוב בפ' ה' איש שהיו רבים צ"ל יוצא בכסא אחריו ומוציאין אותו בכתף אפי' באפריון ונראה שטעמם משום דגרסי' התם בגמ' אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא משום ביעתות' ואמרי לה משום דוחקא דציבורא אלמא דאיש שרבים צ"ל שרי לכתופי כי היכי דלא לדחקי ליה ציבורא וה"ה מפני טעם אחר איזה שיהיה וכיון דאמימר ומ"ז עבדי ביה עובדא נקטינין כותייהו ולא חיישינן למ"ד התם שלא יכתף ואע"ג דלחד לישנא אמרינן דהוו מכתפי להו משום ביעתות' ומשמע משום ביעתותא דווקא דשרי וכדשרי ר"כ לילתא הלא"ה לא סוברי' הרי"ף והרמב"ם דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל טעי כנ"ל. ונרא' מדברי הרמב"ם דיציאת בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגין להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש אחד ליישב במקום שירצה ואלונקי הוא אפריון שיושב בו כשמכתפין אותו עכ"ל מהר"י קאר"ו והנה לא היה צ"ל דאזיל בתר לישנא דמקיל אלא משום שדרך הרי"ף לתפוס הלישנא בתרא דאמרי' לה משום דוחקא דציבורא והוא פי' שלא ידחקו ציבורא וה"ה כמו שמותר לצאת בכסא כשנושאין אותו אם רבים ל"ל וכדי שלא ידחפוהו בני השוק ה"ה נמי דשרי בכיתוף וקצת משמע דהני פליגי מדלא אקשי הגמ' על הא כב אמי דאמר ובלבד שלא יכתף איני והא אמימר ומ"ז הוו מכתפי להו בשבתא דרגלא וה"ל לשנויי כמי ש"ה משום ביעתות' או דוחקא ציבורא כדפריך מילתא (אלא) בוודאי סתמא דגמ' הוא דמסיק הכי ומסיק הני תרי לישנא דלחד לישנ' כרב אמי ולאידך לישנ' לפום קושט' פליגי ארב אמי והלכ' כוותייהו דעבדי עובד' כוותייהו ומעש' רב ומה שפי' דברי הרמב' שהיו נושאין הכס' אחרי האנשי' החשובי' היינו דמדקדק מלשון יוצאין בכסא אחריו דקאמר ותימא גדולה דבסוגיא לא משמע הכי דמסיק על הא דאין יוצאין בכסא איני והא שלח כ' יעקב ב"א זקן א' היה בשכונתינו והיה יוצא בגלודקי שלו כו' וסמכו כמי על דברי אחי שקיא דאמר אנא אפיקת' לרב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני וכן אר"נ ב"י אנא אפיקתא למר שמואל משמשא לטולא ומטולא לשמשא משמע להדיא דקאי על מה שמוציאין האנשים בכסא גם לא אדע מה איסור יש בדבר להוציא הכסא אחר איש או אשה שרגילין לישב בכסאות אפי' אין רבים צ"ל דהא כל צורך היום קלת שרי בהוצאו' ועוד ה"ל למתני בברייתא אין מוציאין הכסא אלא אין יוצאין בכסא קאמר דמשמע שיציאתן היה בכסא דומיא אין הסומא יוצא במקלו ע"כ נראה דט"ס הוא ברמב"ם מ"ש יוצא בכסא אחריו אלא כך הוא ויוצא בכסא:

דין בכור שנפל לבור בי"ט אשור להעלותו אלא נותן לו פרנסה במקומה דאין רואין מומין בי"ט ואפי' עבר וראה בי"ט אין שוחטין אותו אפילו היה המום מעי"ט רק שלא ראהו חכם מעי"ט אין מועיל אם יראה ביו"ט ואם נולד הוא ומומו עמו בי"ט ועבר וראה נשחט על פיו אבל לכתחילה אסור לראות וחכם שראה את המום בעי"ט מותר לשאול בי"ט איך בא לו המום ואם הוא מאיליו מתירו ודווקא שראה מעי"ט שהוא מום שראוי לשוחטו עליו ודוקא לראות המום ולהתירו בי"ט הוא דאסור אבל כשראהו בי"ט ושותק אע"ג שגמר בלבו שהוא מום אין בכך כלום מאחר שאינו מתירו:

מתני' בכור שנפל לבור כ"י יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט וכ"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן במאי קא מפלגי ברואין מומין בי"ט קא מפלגי ר"י סבר רואין מומין בי"ט וכ"ש סבר אין רואין מומין בי"ט וכ' הרי"ף ז"ל והרא"ש אחריו ואע"ג דק"ל ר"י וכ"ש הלכה כר"י בהא ק"ל כר"ש דאמר אמי וורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוי סבר דלא למיחזה בי"ט אתו אמרו ליה לר' אמי אמר להו שפיר עבדי דלא חזא איני והא כב אמי גופא הוי חזא כ' אמי מאתמול הוא דחזי וביומי טבא שייולי הוי משייל היכא הוי עובדא פי' רש"י פעמים שהיה טרוד מעי"ט ומשראה המומין אמר לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו הכהנים על הבכורים להטיל בהן מומין כדתנן כל מומין הראויי' לבוא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אין נאמנים וצריך להביא עדים שמאיליו בא לו ההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי שבתא הוה יתיב רבא וקא חייף רישיה דלי' עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנ' ותא למחר אתא למח' א"ל אמר לי גופא דעובד' היכי הוה א"ל הוה מנחן שערי בהך גיסא דהוציא עי' גדר של קוצים בהדא דעייל רישיה פרטיה הוצא לשפתיה א"ל דלמא את גרמת ליה פי' שהערמת בדבר שהטלת לשם שעורים כדי שיומם א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא כל מום לא יהי' בו אין לי אלא שלא יהיה בו מום בידים מנין שלא יגרום לו ע"י דבר אחר שלא יבי' בצק או דבילה ויניח לו לגדי ע"ג אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום לא יהיה בו אמר מום ואמר כל מום ע"כ ומדקאמר ליה האי גברא לא וכבא שתיק משמע שקיבל דבריו והאמינו דאל"כ ה"ל למימר לא מהימנת את ועו' וכי אפשר להביא עדים על הערמה שלא היה בלבו ערמה בדבר זה אלא נראה מה שאמרנו שהכהנים אינם נאמנין ובעינן עדים היינו על המום שלא עשאו הוא אלא נעשה מאיליו ושוב אין צריך אלא שאלה אם יודה בדבר ומאחר שאינו מודה מהימן ע"ז שלא עשה ערמה והא דקאמר כ"ש אין זה מן המוכן דמשמע אפילו בדיעבד היינו נמי היכא שהיה בו מעי"ט ועבר וראהו בי"ט שאין זה מן המוכן ואין שוחטין אותו כלל דהא כי אתא רב אושעי' אתא ואייתי מתניתין בידי' בין שנולד בו מום מעי"ט ובין שנולד בו מום בי"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן וחכמים היינו כ"ש אר"נ מתניתין כמי דייקא דקתני רש"א כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן מאי אין מומו ניכ' אלימ' שאין ניכר כלל פשיטא צריכה למימר וכי צריך היה ר"ש לומר לכ"י בן מחלוקתו כן והלא ר"י יש לו מוקצה ונהי דרואין מומין ס"ל האי מיהא אסור משום מוקצה אלא דלא אתחזי לחכם מעי"ט אם מום קבוע אם מום עובר קתני מיהא אין זה מן המוכן ש"מ. עוד תניא בברייתא ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ומפרש בסוגיא דבדיעבד קאמר כגון אם בקרו מבוקר והא דמוקי בסוגיא דיתבי דייני הת' כשנול' וראוהו כשנולד ופטר את הרחם ראו בו מום דלא הוקצה כלל היינו דלא תיפשוט מינה דאין מוקצה לחצי שבת אבל לפי האמת דאין מוקצה לחצי שבת אפי' לא יתבי דייני התם אם בקרו אח"כ מבוקר ופשוט הוא מן הסוגי' ואמאי דאמרינן כ' אמי מאתמול הוה חזי וביומא טבא שיולי הוה משייל כתב הר"ן דראייה לחודה היא דחשיבא כמתקן ודן את הדין אבל היתר חכם שראוהו מעי"ט כיון דהתירו הוה מחמת ראייתו וראייתו מאתמול הוה אין כאן תיקון כלל ופעמים שהיה טרוד מעי"ט ומשראה את המום א"ל לך עכשיו ובוא למחר והיה שואל על המום מאין בא לו מפני שנחשדו הכהנים על הבכורות להטיל בו מום ע"כ ומ"מ נכאה דוקא שגמ' בלבו שהו' מום אלא שבא לחזור עליו באיזה ענין בא המום אבל אי לא גמר בדעתו אי הוה מום ורוצה לעיין עליו למחר אי הוה מום אי לא דפשיט' שאסור אם בא להתירו בי"ט דהוי כדן את הדין ומה שמשמע לכאורה מדברי הר"ן דראיית חכם אפי' בלא התרה הוה כמתקן ודן את הדין היינו לענין זה שאם ראה בעיניו הוה כמתקנו בעי"ט אבל לראותו בי"ט ולשתוק ולא להתירו אין נראה בעיני שיהיה איסור בדבר אפי' גמר בלבו שהוא מום דברים שבלב הן ואינן דברי' לענין איסורי שבת וי"ט ומאחר שאין רואין מומין בי"ט א"כ בכור שנעל לבור אל יעלהו כלל אלא נותן לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות כמו שעסק הרמב"ם והא"ז:

דין דאין מוקצה לחצי שבת הלכך כל דבר שהיה ראוי בה"ש ואירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן שרי ושל זה אין חילוק בין במידי דאכילה ובין במידי דטלטול ודין גרוגרות וצמוקין שהיו מוקצין מחמת עולא נתביישו ונתיבשו ב"ה אעפ"י שלא ידע באותו שעה שנתייבשו ואח"כ נודע לו מותר ובארנו דכל מידי דחזי ולא חזי כגון דאיכא אינש דאכלי ליה ואיכ' דלא אכלי לי' אזמניה נפיק הי' מתורת מוקצה ואי לא אזמניה לא נפיק ואיזמל שמלין בו מותר לטלטל אף אחר המילה ולהצניעו:

בעי מיני' הילל מרבי יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצ' לחצי שבת ומסיק דגמרו בידי אדם פי' שיהיה נגמר ממיל' ע"י אדם לא קמיבעי' שהכי קדרו' בה"ש רותחות הן ואינן ראוין לאכילה כלל ולא אמרינן מאחר שאתקצאו בה"ש אתקצאו לכולא יומא אלא משו' שסופו לגמור ע"י אדם ולתקנו בו ביום לא מקצה לי' מדעתיה מפני דחייתו כי קא מיבעי' לי גמרו בידי שמים כגון גרוגרו' שנתייבשו מע"ש וירדו עליהם גשמים ונתלחלחו ואח"כ זרחה עליהם החמה ונתייבשו וכ' התו' והרא"ש אחריהם ודוקא במידי דאכילה קא מיבעי' ליה אבל במילי דטלטול פשיט' דאין מוקצ' לחצי שבת מההוא דתנן כופין את הסל לעני האפרוחים כדי שיעלו וירדו ותניא בע' כירה מותר לטלטלו בשאינן עליו והוא שלא היו עליו כל ב"ה ועוד דקאמר התם אמר רב מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא היה עליה כל ב"ה ע"כ וכ' הרא"ש ואיכא תרי לישנא ללישנא קמא א"ל שמוקצה לחצי שבת וללישנא בתרא א"ל אין מוקצה לחצי שבת ומסתברא כלישנא בתרא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולכך לא הביאה הרי"ף ע"כ וכ"ד הרשב"א והר"ן ואני אומר ודאי הלכה כמ"ד אין מוקצה לחצי שבת מדקאמר גבי הא דכופין סל לפני האפרוחים כו' קסבר מותר לטלטלו ולא אמר מותר לטלטלו משמע דהכא פריך קסבר מותר לטלטלו כאותו מ"ד שסבר אין מוקצה לחצי שבת וכן פי' רש"י ומ"ה כר' שכך הלכה מאחר שרב יוסף סובר כמותו ונהי דשאר אמוראי פליגי עליה לשם בהאי סברא ל"ע ועיקר דין גומרו בידי אדם ביד כותי לענין שנגמר בשבת או בי"ט או תפירת הבגדים שכתוב הא"ז פה כתבתי בפ"ק דשבת סי' נ"ח תו גרסי' מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר פי' גרוגרות וצימוקים שהיו מוקצין מחמת שלא נתייבשו כל שיבשו בה"ש אע"פ שלא ידע באותו שעה שיבשו אלא שנודע לו אח"כ מותר ולא אמרינן כיון שהיה סבור ב"ה שלא יבשו עדיין הרי הוקצה לו באותה שעה ואיתקצו לכולא יומא דליתא ואמרי' נמי בגמ' דמוקצה דחזי ולא חזי דאיכא אינשי דאכלי לי' ואיכא אינשי דלא אכלי לי' דאי אזמניה נפק לי' מתורת מוקצה ואי לא לא וכת' הר"ן אע"ג דבירושלמי בריש ביצה קאמר בפשיטות דמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו אסור נקטינין כגמר' דידן תו גרסי' בגמ' גבי גרוגרות וצימוקים שלא יאכל מהן עד שיזמין ה"ד אי דחזו בה"ש למה להו הזמנה ואי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי פי' הזמנה דקודם הקצאה מאי מהני ממשמע אפילו היכא שנתייבשו בודאי למחר מ"מ לא מהני הזמנה מאחר שב"ה לא נתייבשו ואינן ראוין ויש שרוצין ללמוד מזה שהאיזמל שמלין בו בשבת או בי"ט דאסור לטלטלו כ"א למול בו אפי' עומד למול בו בשבת הוי כאלו הזמינו לכך מ"מ מאחר שב"ה א"א למול בו שהרי אין מלין בלילה א"כ מוקצה הוא מחמת חסרון כיס כמו סכינים דאושכפי דמודה ביה ר"ש וכל דבר שאין ראוי בה"ש אין מועיל לו הזמנה כדפי' ונראה דלא דמי דהתם גבי גרוגרות וצמוקין אינן ראוי כלל דהא מסרח סריחי ואקצי דעתיה לגמרי אבל האי איזמל ראוי לאכול בו ולעשות בו תשמיש המותר אפי' בה"ש אלא שהוא מכינו למול בו ולא לתשמיש אחר מ"מ אינו מוקצה בזה דס"ס מכינו לשבת עצמו ולא אמרינ' שס"ס נעשה מוקצה אחר המילה כמו שפוד שצלו בו שנעשה מאוס כדלקמ' בסוגי' נ"ל דלא דמי כלל דהכא לא נעשה מאוס מחמת זה כשמקנחו אח"כ ומה שמצניעו למלאכתו וחוזר להיותו מוקצה מחמת חסרון כיס זה אינו שהרי בה"ש נמי עומד לכך ולא בא לו שינוי אחר ואותה הקצאה דחסרון כיס ליתא שהרי ב"ה הוי כאלו הזמינו למול בו א"כ בטלה ומנו אותה הקצאה לגמרי מאחר דאיך מוקצה לחצי שבת ועיין בתשובה שכתבתי ע"ז אי שרי לטלטלו או להצניעו מיד אחר המילה כי נמצא כת' בדרשות מהרי"ל שנהג בו איסור וכן שמעתי בשם מהר"א מפראג והיא נדפסה בשכבר ב' פעמים בתשובתו סי' א':

דין בהמת חולין שמתה בי"ט אם היתה מסוכנת מעי"ט מותר לטלטלה בי"ט ואם לא היתה מסוכנת אסור לטלטלה ובהמה בריאה ששחטה בי"ט ונמצאת טריפה מותר לטלטלה להצניע ועוד כתבנו שלכתחילה לא יבדוק הבהמה עד שיפשיט ואש נמצאת טריפה מותר למכור לנוי כז שמוכרה לישראל שלא ישקול ולא יזכור סכום מקח ואם אינו מאמינו יקח משכון:

מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעש' ושאלו את כ"ט עליה ועל החלה שנטמאה ונכנס לבה"מ ושאל ואמרו לא יזיזם ממקומם לימא תנן סתמא דלא כר"ש דתנן ר"ש אומר מחתכין הדלועין לפני הבהמ' ואת הנביל' לפני הכלבי' ר"י אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה ומשני במסקנא כדתרגמא זעירא בבהמת קדשים עי' שאסור' בהנאה וטעונה קבורה ואינ' נפדית דבעי העמדה והערכ' דיקא נמי דקתני עליה ועל החלה שנטמא' ממה חלה דקדיש' אף בהמה דקדישא ופרכינן אלא טעמא דקדישא הא דחולי' שריא הליח' למר בכיה דרב יוסף משמי' דרבא דאמר חלוק היה ר"ש אף בב"ח שמתו עי' שהיתה בריאה שמותרין שפיר אלא למר בר אמימר משמיה דרבא דאמר מודה היה כ"ש בב"ח שמתו שאסורין משום מוקצה מא"ל עי' מני לא כ"י ולא כ"ש ומשני הב"ע במסוכנת פי' לעולם כ"ש היא ומתניתין דוקא קדשים קאמר דאסירא הא לאו קדשים שריא ואיירי במסוכנת דשרי ר"ש והנה הרי"ף והרא"ש אחריו הביאו דברי זעירא דמוקי בבהמת קדשי' וטעמא דקדישא הוא הא לא קדישא לא ואיירי דוקא במסוכנת דמשמע דפסקו כמר בר אמימר דמודה ר"ש בב"ח שמתו וליתא דא"כ בסוף מי שהחשיך דפסקו סתמא כר"ש דשרי לחתוך הכבילה ולא חלקו במידי אלא בודאי ס"ל בשבת דק"ל כר"ש במוקצה א"כ אפי' ב"ח שמתו נמי שרי דלא ק"ל כמר בר אמימר להחמיר אבל בי"ט דס"ל להרי"ף דקי"ל כר"י דמוקצה אסור מ"ה אינו מותר כ"א במסוכנת ובזה אף ר"י מודה דשרי ולא ק"ל כמר בר אמימר דאמר מודה ר"ש בב"ח שמתו אלא אדרבה פליגי ביה ובזה נסתלקו השגות הר"ז הלוי שהשיב על הרי"ף דשרי במסוכנת ואף הרא"ש דס"ל, אף בי"ט ק"ל כר"ש מ"ו במוקצה מחמת איסור ס"ל דבי"ט ק"ל דאסור כר"י כדעת ר"ת והארכתי בזה בפ' כירה סי' ל"א וכ"ז לשיטתיה אבל לשיטת ר"ח ור"י והסמ"ג דס"ל דלא מחלקין כלל בין שבת לי"ט בשום איסו' מוקצה ולכל מילי שוין הן א"כ בהמה שמתה לכאורה שרי בכל ענין ולא איירי במסוכנת אלא אפי' בבריאה שרי היכי דליכ' קדשי' ואף שמר בר אמימר אמר דמודה ר"ש בב"ח לא אזלינן בתריה להחמיר במילי דרבנן ועוד לדידיה צריכא לאוקמי סתמא דמתני' דוקא במסוכנת וזהו דוחק אכן בפ' כירה בסו' סי' ל"א כתבתי במסקנ' דאף בשבת אסורה הנבלה לטלטל אם לא במסוכנת כת' בא"ז אם היתה בריאה בה"ש ושחטוה ונטרפה אסור לטלטלה ולכך רואין את הטריפה בי"ט אצל האשפה שאם תיטרף יניחנה שם ולא יטלטלה והיינו כי הא דלוי דחזא טריפה אקילקלתא בסוף שבת וזהו דוקא לר"י ולדעת הרי"ף דקי"ל בי"ט במוקצה כר"י אבל לדעת ר"ח וכל שאר הגדולים דאף בי"ט ק"ל כר"ש א"כ שרי לטלטל הטריפה אבל מ"מ קשה אפי' לדעת הרי"ף וכי גרע מחלבי' שאין מולחין אבל מטלטלין אותן להצניע ויש לחלק דחלבי' ראויים להסקה לעצמו וגם מאתמול היה דעתיה עליו אבל מ"מ קשה מאחר שהתירו כמה דברים סופן משו' תחילתן אפי' בדאוריית' כמו נותנין העור לפני הדורסין ה"נ נימא במוקצה דרבנן אם לא התירו לו לטלטל ממקומן א"כ יתקלקל או יאכלו אותו הכלבים או שאר תקלות א"כ מימנע ולא שחיט מהאי חששא דהא חששא דטריפות האידנא שכיחי ומן הגמ' אינו ראי' דלוי חזי טריפות אקילקלתא כו' אפשר דבעירו לא היו טריפות שכיחי כולי האי א"נ טריפו' דתרנגולת ואווזות חזא וכל כה"ג דלא שכיחי בהו טריפו' א"נ לא היו כותי' במקומו למכור להם הטריפות ומ"מ נרא' דלא שרי לטלטל אלא להצניע והיינו שהתירו סופו משו' תחילתו ולא בע"א ומ"מ לפ"ד התוס' דק"ל כר"ש במוקצה שרי לטלטל ואפי' לפי מה שפי' בפ' כירה דאנו ק"ל בב"ח שמתו שאסורין שאפי' ר"ש אינו מודה בהן מ"מ אנו ק"ל הלכת' לאיסו' היינו דווקא שמתה דהיתה בריאה ב"ה ולא עמדה לכך אבל מאחר שעמדה להשחט ועומדו' להבדק וטריפות שכיחא וכ"ש האידנא דשכיחי טפי לכ"ע שרי אליבא דכ"ש ומ"מ לכתחילה לא יבדוק עד שיפשיט שאם תמצא טריפ' אז לא יוכל לפשוט יותר וכ"כ הטור וכ' עוד בענין מכיר' לכותי' נראה שמותר כדרך שהתירו מכיר' לישראל שלא ישקול ולא יזכור סכום דמי' ואם אינו מאמינו יקח ממנו משכון דאל"כ לא ישחוט ואתי למימנע משמחת י"ט וכו':

דין דאין קונין בשר מהטבח בפיסוק דמי' שיאמר לו תן לי בסלע או בשתים ולא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע אלא מחלק להם שלשיות או רביעיות כפי החלקים שדרך לחלק בעיר ובלא פיסוק דמים ומביא כ' בהמות ויאמר זו כזו ולמחר שמין הנשארת וכפי מה ששוה כך יפרע לו אסו' לשקול בשר ואפי' ליתנו בכף מאזנים לשומרו מן העכברים אסור אם היא תלוי' במקום שרגילין לשקול בה ואסו' לשקול מנה כנגד מנה ואסו' להטיל גורלות על המנות ואפי' לגוי אסור לומר שיטיל בעבורו וטבח אומן אסו' לשקול אפי' ביד דהיינו שלוקה החתיכה בידו ומשער כמה יש בה ודוקא לשקול אבל הטבח אומן אע"פ שיודע לכוין דרך חתיכתו לחתוך ליטר' אי ח"ל חותך ואינו חושש ואסו' לשקול כמים כגון שנותן מים ככלי ונותן בו החתיכה ולפי מה שעולין המים יודע כמה יש בחתיכה וכ"ז אסור אפי' לבעה"ב בביתו כמה יבשל בקדרתו אסור לעשות בית יד בבשר כגון שנוקבו לתלות בו ודוקא בסכין אכל ביד מותר ולעשות בו סי' מותר אפי' בסכין:

מתני' אין נימנין על הבהמה בתחילה בי"ט אבל נימנין עליה מעי"ט ושוחטין ומחלקין ביניהן ר"י אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי כנגד הקופץ פי' ולמחרתו שוקלים הכלי או הקופץ וחכ"א אין משגיחין בכף מאזני' כל עיקר מאי אין נימנין אר"י א' שמואל אין פוסקין דמים על הבהמ' בתחיל' בי"ט דמקח וממכ' אסו' בי"ט ובשב' היכי עביד פי' דקתני שוחט' ומחלקין שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמיה אמר רבא מביא ב' בהמות שוות ומעמיד אותן זה אצל זה ויאמר זו כזו פי' למחר שמין אותה שנותרה תנ"ה פי' כשמואל דאין פוסקין דמים לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע פי' להיות נמנה על בהמה זו בסלע הריני עמך בשני' אלא יאמר לו הריני עמך לחציה ולשליש לרביע ומסיק וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר מאי כל עיקר אר"י א"ש ואפילו לשומרו מן העכברים אמר רב אידי בר אבין והוא דתליא בתרתא פי' בטבעת שתולין אותה כששוקלין בהן מפני שנראה כשוקל בי"ט ומסיק רבי חייא ור"ש הוו שקלי מנה כנגד מנה פי' חלק כנגד חלק כדי לחלק בשוה וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו דלא ק"ל כוותייהו אלא כרבנן דאמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ולהטיל גורלות על המנות אסור בי"ט ובשבת כדאיתא בפ' (השואל) ובדרשות מהרי"ל שאסור לומר לכותי להטיל גורל בעבורו תו מסיק אר"י א"ש טבח אומן אסור לשקול ביד פי' רש"י שלוקח בשר בידו אחת והמשקל בידו אחת ומכוין המשקל וכ' הרא"ש משמע דוקא בכה"ג אסור שדומה לכף מאזנים אבל אם יודע לכוין המשקל בידו אחת מותר ולא נראה דא"כ הל"ל אבל שוקל בידו אחת ומניח אלא אם היה הטבח אומן לא ישקול בידו ויניח מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה ע"כ והנה מ"ש לא ישקול ויניח מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין כו' הכל הוא בירושלמי ומה שקאמר חותך בסכין היינו אפי' היכא שיודע הטבח לכוין דרך חתיכה ליטרא או ח"ל אפ"ה שרי לחתוך כדרכו ואינו חושש וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א ודוקא טבח אומן אבל בביתו שוקל בידו לשער כמה צריך וכ"כ הטור להדיא תו מסיק אר"י א"ש אסור לשקול בשר במים פי' שעשויין בו שנתות וסימני' בכלי וכן רואין כמה עולין המים בשביל ליטרא בשר וכ' הטור וז"ל כתב הרשב"א לכאורה נראה דכל זה לא איירי אלא בלוקח מן הטבח או בשני שותפין שחולקין ביניהן אבל לשקול בביתו לידע לבשל מותר ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפילו בביתו נמי אסור ע"כ ובחידושי מרדכי כתב שיכול לשקול בביתו והביא הירושלמי שהתי' מ"מ כראה לפי הגמ' דידן שאוסר מדידת קמח אפי' בביתו ה"כ אסור כה"ג תו מסקינן א"ר חסדא אסור לעשות בית יד בבשר פי' נקב לאחוז בו ואמר רבינא ביד שפיר דמי פי' שאינו אסור אלא בסכין לפי שהוא דרך חול כשמוכר בשר עושה בו הטבח בית יד להוליכו הלוקח לביתו אר"ה ונותר לעשות סימן בבשר כי הא דרבה מחתך לה אתלת קרנתא:

דין דאין משחיזין כלל הסכין כמשחזת של אבן העשוי לכך אבל במשחזת של עץ או להעביר ע"ג עץ או אבן וחרס מותר ואין מורין כן וכן להשיאה ע"ג חבירתה הלכה ואמ"כ וכן להעביר שמנונית על גבי משחזת של אבן הלכה ואמ"כ אבל להעביר שמנונית על גבי עץ ואבן מותר וכן ע"ג סכין:

מתני' אין משחיזין את הסכין בי"ט אבל משיאה ע"ג חברתה א"ר הונא ל"ש אלא במשחזת של אבן דמתקני' ליה שפיר דמיחזי כמתקן בחול אבל במשחזת של עץ מותר אר"י א"ש הא דאמרן של אבן אסור לא אמרן אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתא מותר מכלל דבשל עץ אפי' לחדדה נמי מותר איכא דמתני לה להא דר"י אסיפא דמילתא דרב הונא בשל עץ מתיר אר"י א"ש לא אמרן אלא להעביר שמנוניתא אבל לחדדה אסור מכלל דבשל אבן אפי' להעביר שמנוניתא אסור איכא דמתני לה אמתני' אין משחיזין את הסכין בי"ט אור ר"י א"ש ל"ש אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתא מותר מכלל דע"ג חברתה אפי' לחדדה נמי מותר ואיכא דמתני לה אסיפא אבל משיאה ע"ג חברתה אמר ר"י א"ש ל"ש אלא להעביר שמנוניתא אבל לחדדה אסור מכלל דבמשחזת אפי' להעביר שמנוניתא אסור ומסיק מאן תכא דבמשחזת אסור א"ר חסדא דלא כר"י דתני' אין בין י"ט כשבת אלא אוכל נפש בלבד ר"י מתיר אף מכשירי אוכל נפש א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך פי' רש"י נדרש משמך הלכה כר"י א"ל יהא רעוא דכל ה"מ מעלייתא תדרשון משמאי אבל מ"מ לא קיבל דבריו כדמסיק דרבא גופא ס"ל שאין מורין כן לרבים ומכ"ש שלא ידרוש ברבים דמסיק א"ר נחמי' בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומ' דדקולא פי' משפשף היה הסכין ע"פ הסל ואמרי לי' לחדדה קא עביר מר או להעביר שמנוניתא ואמר לי להעביר שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדדיה קא עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן ואמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אשפת' דרחיא ואמרי לי קא עביד מר או להעביר שמנוניתא ואמר לי להעביר שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה לחדדה קא עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן תו מסיק אר"י סכין שעמדה מחריפותיה שאינה חותכת יפה מותר לחדדה בי"ט וה"מ דפסק אגב דוחקא אבל אם עמדה לגמרי שאינה חותכת אלא דורסת אסור נראה אפי' במשחזת של עץ לפי שהוא כעשיית כלי מחדש ועוד לא גרע מהשחזת הסכין שעמדה להשחיז במשחזת של אבן וכמו שנפרש לקמן ופיר' רש"י דוקא עמדה אע"פ שמאתמול שלשום התחילה להתקלקל ולילך אפ"ה מותר לחדדה ושום דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה אבל נפגמה בעי"ט לא וכן פסק בא"ז ולא כמ"ש שאחרים פירשו דוקא שעמדה בי"ט וכ' הרא"ש וז"ל לא הביא כל הכי לישנא דקאמר ר"י א"ש משום דקיימי אמתני' דאין משחיזין את הסכין דלאו הילכתא היא דקי"ל כר"י ומה שהביא האלפסי ז"ל ההוא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכתא כר"י אבל לא הביא להשמיענו דאין מורין כן דלא מסתבר למימר דבמשחזת של עץ אמ"כ דהא אפי' רבנן מתירין במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא דר"י אמר שמואל וכיון דבשל סופרים הלך אחר המקיל הלכך נראה בשל עץ אפי' לחדדה מזכין ומשיאין ע"ל חברתה אפי' לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנוני' מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן וכ"כ עוד ומה שפסק הרי"ף ז"ל אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר"י דאף במשחזת של אבן מותר דאמתני' דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר"י ותמהני על דבריו שהוא מפרש דברי הרי"ף מ"ש אבל לא במשחזת הוא הלכה ואין מורין כן וא"כ מ"ש ודוקא אגב ריחייא או אגב דקולא אבל במשחזת לא היינו לענין הלכה ומורין כן לעיל מיניה שכתב דברי רבא דאגב' דקולא גופא הלכה ואמ"כ לא הביא לפסק הלכה ומנא ליה לחלוק על רבא שהוא בתראי וכן על רבה ומה שהביא ראייה מהני לישנא דלעיל דאזלינן לקולא מאחר דרבא לא ס"ל הכי וכן רבה ואביי א"כ ס"ל כהך לישנא ולחומרא דלא שרי במשחזת של עץ אלא להעביר' שמנונית אליבא דרבנן וכן השאת סכין ע"ג חברתה ובשל אבן אפי' להעביר שמנונית' אסור וע"ז קאמר דלא כר"י דשרי מכשירין דהיינו משחזת של עץ ומ"מ אין מורין כן דס"ס הוא נדמה קצת למשחזת של אבן אבל משחזת שי אבן אפי' לר"י אסור דהוי עשיית כלי ממש מחדש והוי כמו סכין דלא פסקה אפי' אגב דוחקא וכ"כ הר"ן על ההיא דלעיל דמסיק אליבא דרבא דהלכה ואמ"כ נהי דהלכה דמותר להשחיז הסכין במשחזת של עץ אפי' לחדדה כר"י ואפ"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דבכה"ג אפי' כ"י מודה לעי שהוא עושה כלי ומשמע ליה דהיינו טעמא דמודה ר"י שאסור לעשות אע"ג דכיון דשרי רחמנא מכשירין מדכתיב לכם ודאי מלאכה גמורה היא ושרי בהו ה"ט לפי שא"א להתיר במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמו וכיון שאסור לטחון ולרקד אלמא לא שריא באוכל נפש מלאכות הנעשות לזמן מרובה בין שתאמר שהוא מדאורייתא או מדבריהם וכיון שכן א"א להתיר במכשירין יותר מזה וכל שהוא עושה כלי הדבר ברור שהוא מלאכה הנעשית לימים הרבה ומ"ה רבא דסבירא ליה כנ"י לא היה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת וכ' יוסף אפומא דריחיא כדאית' בגמ' אבל במשחזת לא דה"ל עושה כלי ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל בסמוך דדוקא אגב ריחיא או אגב דקולא אבל במשחזת לא ואע"פ שאפשר לדחותו ולומר דרבה ורב יוסף דבגמ' משום דקיימו ר' נחמיה ואביי קמייהו לא משחזי במשחזת של אבן דכיון דס"ל דאין מורין כן לא הוי מצי לאהדורי ולמימר להני רבנן דקיימי קמייהו דמדרבנן עבדי דבגמ' מוכח דלרבנן במשחזת של אבן דאפי' להעביר שמנוניתא אסורה אבל אה"נ דהיכא דלא הוי אינש בהדיא דבמשחזת של אבן משחזי כר"י אפ"ה כיון דלא חזינן דעבדי אלא הכי מנ"ל לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתי' דלקמן מוכחי דבמשחזת אפי' לר"י אסור ומ"ה אסרינן להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקה אפי' אגב דוחקא כמו שנכתוב בסמוך וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' י"ט ע"כ אבל מ"מ קשה לישנא דמאן תנא דבמשחזת אסור דלא כר"י משמע דר"י שרי כל משחזת אפי' של אבן דאל"כ ה"לל מאן תנא דמשחזת של עץ דלא כר"י דודאי בכל משחזת קאמר ורב חסדא לטעמיה דלא ס"ל דאמ"כ אלא הלכה כר"י דשרי מכשירין אפי' בסכין ובמשחזת קאמר דהא קאי אמתניתין וא"ל כל כהאי מילתא מעלייתא תדרשון בשמי א"כ כל המכשירין שרי אבל רבא גופא דס"ל הלכה ואמ"כ משום דגזרינן שמא יבא להתיר מכשירין בענין שאפשר לעשותן מעי"ט וכ"י לא גזר דשאר מכשירין שאין נראין כעין מלאכה ממש ויש בה שינוי והוי כלאחר יד דא"כ נוכל לומר דאף ר"י לא פליג אדרבנן אלא במשחזת של עץ אבל של אבן אף כ"י מודה דאסור משום שהוא מלאכה ממש וראוי לגזור בה אטו היכא דאפשר לעשות מעי"ט ונהי דמאורייתא שרי מדרבנן אסור מסקנא הלכה אין משחיזין הסכין כלל במשחזת אבן עשויה לכך אבל במשחזת של עץ או להעביר ע"ג עץ או אבן או חרש מותר ואין מוכין דבר זה לרבים כרי שלא יבאו להתיר אפי' באפשר לעשותן מעי"ט והרמב"ם נתן טעם אחר כדי שלא יבאו להתיר במשחזת ולדברי הרמב"ן דס"ל דכ"י מודה במכשירין זה שהוא דאורייתא שפיר ולפי מ"ש שהוא מדרבנן היינו דגזרינן שלא יבא להשחיז במשחזת וגם היה באפשר לתקנו מעי"ט ואף להשיאו ע"ג חברתה הלכה ואמ"כ דלא עדיף מהשחזה ע"ג עץ ולענין העברת שמנונית מעל הסכין נראה דשרי אפי' במשחזת של אבן ולא אסרו בגמ' אלא לרבנן אבל לר"י שרי ומ"מ נראה דאף בזו הלכה ואמ"כ לדברי הרמב"ם שגזר פן יבא להשחיז במשחזת אף הכא איכא למיגזור אבל ע"ג סכין או אבן מותר להעביר שמנונית וכן עיקר ותימה שהפוסקים השמיטו דין זה:

דין דאין מביאין בי"ט סכין לחכם בין טבח כין שאר כל אדם ות"ה שראה לעצמו משאילה לאחרים:

איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם בי"ט רב מריה בריה דרב ביסנא שרי ורבנן אסרי ורב יוסף אמר ת"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים ופי' רש"י מהו להראות הטבח את הסכין לחכם בי"ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכיניהם לחכם קודם שישחטו שום בהמה ומהו לעשות כן בי"ט אי מחזי כעובדא דחול דאוושא מילתא שדעתו למכיר באיטליז רואה לעצמו בביתו סכין שלו דלא אוושא מילתא ע"כ וכ' בהגה"ת אשיר"י בשם א"ז דמפרש"י משמע דוקא העשוי למכור בשר באיטליז אסור להראות סכינו בי"ט דאוושא מילתא דנראה כרוצה למכור בשר באיטליז ודבר זה אסור אבל לשאר ב"א מותר להראות סכינו לחכם ע"כ וכ"כ הא"ז אבל הרמב"ם כתב בע"ד שהטעם שאסרו להראות סכין לחכם שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה וילך ויחדדנה במשחזת וחכם שראה סכין לעצמו הכי זה משאילה לע"ה וכ' המ"מ שיש מי שהקשה על טעם זה שנראה ממנו שלא נאסר אלא בע"ה ובגמ' נזכר סתם ואין זה קושיא שכיון שהזכירו שת"ח רואה לעצמו ומשאילה ממילא שלא אסרו אלא להראות לע"ה טעמו של הרמב"ם נראה עיקר לפי שהטעם הוא מפני איסור ההשחזה הותר לחכם לראותה ולהשאילה והרשב"א הסכים לטעם רש"י ז"ל ע"כ ואני אומר שהסמ"ג תפס דברי הרמב"ם מ"מ לא נראה להקל אליביה ולומר דוקא לע"ה הוא דאסרו דהא סתמא קאמר שאין מראין סכין לחכם והמ"מ בא לישבו ואינו מיושב נהי שאומר אח"כ ת"ח רואה לעצמו דמשמע אפילו אינו חכם מובהק שמראין לו סכינו מ"מ מנ"ל דאין מראין בע"ה קאמר דלמא בכל שאר העם קאמר חוץ מת"ח אבל לא בע"ה דוקא ומ"מ יש לסמוך עליו על טעמו שלא לחלק להקל בין טובח לאחר גם לפי דעת הרי"ף בכל ענין אסור שכתוב בשם בה"ג דטעמא דאסור להראות סכין לחכם היינו משום דחיישי' דלמא אזיל חוץ לתחום והר"ן כ' בשם הרז"ה דמ"ה אין מראין סכין לחכם משום דס"ל כעין ראיית מומין על בכור לעצמו מיהא שרי דאינו אלא לברר הספק אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו שלא יהא ראוי הסכין לשחוט עד שיתן רשות ונמצאת נתינת כשות תיקון גמור כעשיית כלי ע"כ לכן הני בכל ענין אסור:

דין שפוד שנשבר ראשו או שנפגם מותר לתקנו ולא שאר אוכל נפש אבל שפוד שנמעך אסור לתקנו ואפילו לפושטו ביד אסור ושפוד שעלו בו והוא ארוך יותר מדאי אסור לחתוך ולשרפו משום שהיא מתקן כלי דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגם וא' שפוד שנרצה פי' שנשבר ראשו או' שנפגם ואחת גריפת תנור וכירים בי"ט באנו למחלוקת ר"י ורבנן דתניא אין בין בי"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר"י מתיר אף מכשירי א"כ מ"ט דת"ק א"ק הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מהי כי"א א"ק לכם לכל צרכיכם ות"ק הא כתיב לכם אמר לך ההוא לכם ולא לכותי ואידך נמי הא כתיב הוא א"ל כתיב הוא וכתיב לכם ול"ק כאן במכשירין שאפשר לעשות מעי"ט כאן במכשירין שאי אפשר לעשות מעי"ט וכתבו התו' מדקאמר גריפת תנור וכיריים שהוא משום מלאכה באנו למחלוקת כו' תיפוק ליה דאסור משום דעפר ואבנים בתוכו מוקצות הן ומכאן אמר ריצב"א דטלטול מוקצה התירו משום א"נ ע"כ וכ"כ בפ"ק אהא דאמר ר"יל"ש אלא שהוסק מעי"ט כו' וא"ת ואנו איך מסלקין אפר כירה בי"ט לאפות פשטיד"א אעפ"י שאין ראוי לצלות בו ביצה ואמר הכ"י דאסור מוקצה אינו אסור לטלטלו בי"ט בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט וכ"כ המרדכי בפ' בכ"מ דוקא מה שהוא צורך א"כ וצריך ליה טובא שהתירו לו משום שמחת י"ט אבל לא בכל א"נ דאל"כ בילה שנולדה בי"ט אמאי אסירי למאן דס"ל הטעם משום מוקצה לחוד וכן פירות שנתלשו או דגים שנצודו ודין סכין שנפגמה כבר כתבנו בסי' י"ט וגריפת התנור נכתב אי"ה לקמן בפ' המביא ודוקא שפוד שנרצם הוא דאיכא מחלוקת כ"י ורבנן והלכה כר"י דשרי לתקנו אלא שאין מורין כן וכ"כ כ' ירוחם להדיא אבל שעוד שנרצף פי' שנמעך כגון שדרכו עליו אסור לתקנו בי"ט ואע"ג דמפשיט בידי' עי' שיכול לפושטו בידים וא"צ להכות עליו בפטיש אסור שהרי יכול להשתמש בו כמו שהוא וטירחא שלא לצורך הוא וכ' מהר"י קארו וז"ל הרמב"ם כ' בפ"ד שעוד שנרצף אע"ג שהוא יכול לפושטו בידו אין מתקנין אותו ולא הזכיר דין שפוד שנרצם ונראה מדבריו שהוא מפרש דנרצף היינו שנתעקם מעט והוא יכול לתקנו בידו ונרצם שנעקם הרבה ולכך כתב דאפי' נעקם קצת אסור לתקנו וכ"ש אם נתקלקל הרבה דאסור שהוא סובר דאין הלכה כר"י דשלי במכשירין שא"א לעשותו מעי"ט ע"כ והוא סברת המ"מ שכ' שדעת הרי"ף והרמב"ם דאין הלכה כר"י דשרי מכשירין וכבודו במקומו מוכח בכאן טעה שהרי"ף הביא לעיל דברי רב חסדא שאמר הלכה כר"י וגם הביא דברי רבא שהלכה ואמ"כ גם הרמב"ם כ' לחדד הסכין ע"ג אבן או חרס או עץ שמותר אלא שאין מורין כן והיינו לכ"י אלא שנ"ל שס"ל מאחר שאסור לחדד הסכין במשחז' שלה אפי' לנ"י וכדפירש משום דהוי מלאכה גמורה א"כ ה"ה שפוד שנרצם דלא גרע מחדודי סכין במשחזת שחשיב גמר מלאכה גמורה וכאלו שעשה כלי מחדש כ"ש שפוד שנרצם ור"ח דאמר באנו למחלוקת ר"י ורבנן אזיל לשיטתיה דס"ל משחיזין הסכין אפי' במשחזת נמי (דלא) כר"י דלרבי יהודא שרי שלא ס"ל הלכ' ואמ"כ ושרי כל המכשי' לר"י וה"ה שפוד שנרצם אבל לרבא דפליג על ר"ח ס"ל שעוד שנרצם אינו במחלוקת ר"י ורבנן אלא אסור לכ"ע אפי' אותן שאמרו בשם רב יוסף כדאית' בסוגי' דרש ר"ח ואיתימא רב יוסף מ"מ לא קשה דאפי' אף כב יוסף ס"ל דשרי לר"י השחזת הסכין במשחזת שלה כמו שעוד שנרצם ומ"ה א"ר יוסף לעיל סכין שעמד' מותר לחדדה בי"ט משמ' בכל ענין אפי' במשחזת שלה כדברי ר"ח אלא שמ"מ מודה בסכין שעמד' לגמרי ולא פסק' אפי' ע"י הדחק דאסור דהוי ממש עשיית סכין מחדש שאסור בודאי אף לר"י לכ"ע כת' המרדכי לקמ' בע' המביא בשם אבי"ה וז"ל שפוד שצולין בו עופות והי' ארוך יותר מדאי ואסר כ' לחתוך אותו ולא לשרפו משום תיקון כלי ולא דמי לחותכה בעי שתי נירות דהתם נראה כמדליק שתי נירות עכ"ל:

דין מותר ללבן בי"ט כלי שקורין טרפ"א שאפו בו ביום תחתיה פלאדי"ן ואחר הליבון יאפו בו פשטידא וצריך ליזהר שלא ימתין עד שיצטנן אחר הליבון אלא מיד כשהעבירו מן האש יתנוה על המאכ' שצריך לאפותו ודוק' בשמלבן מחלב לכשר או איפכא אבל טרפ"א של גוים הבלוע מאיסור אשור ללבנה בי"ט:

פסק מכשירין דאתי לידן נימא בה מילתא כ' במרדכי לעיל בפ"ב וכן בסמ"ג וז"ל ר"י היתר בתשוב' ללבן בי"ט כלי שקורין טרפ"א בלע"ז שאפו בו ביו' תחתי' פלאדין ואחר הליבון יאפו עליה פשטיד"א של בשר ומשום תיקון כלי אין כאן שהרי נראה כמחמ' לבשל תחתי' ומשום מכשירין נמי ליכא שהכי הבערה זו צריכה לבישול דבלא כן צריך לצורך אוכל נפש ע"כ והא דקאמר ומשום מכשירין ליכא כ"ל אליבא דרבנן וכן משמע במרדכי וה"ה לענין אין מורין ואליבא דר"י ובהגהמ"י כ' בשם סמ"ג צריך ליזהר שלא ימתין עד שיצטנן אחר הליבון אלא מיד כשהעבירו מן האש יתנו אותו על המאכל שצריך לאפות דוקא כשמתלבנו מבשר לחלב או איפכא דאז לא בעי ליבון גמור שתשיר קליפתה (אלא) סגי ליה בליבון קצת כמו שרגילין העולם לתת עליה קש לנסות ובהכי סגי דלא גרע מהגעל' דמועלת אף בתשמישו ע"י האור היכא דהיתרא בלע אבל טרפ"א של כותי הבלוע מאיסור שצריכה ליבון גמור שתשיר קליפת' ליבון זה ודאי אסור לעשות דניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה ומיתסר מידי דהוי אהגעלת כלים דאסור לעשותו בי"ט ע"כ וכ"כ בסוף מסכ' ע"ז:

דין דמותר לחתוך אגד גדיים וטלאים ועופות מקולסים מחוטין תפורין ומותר לשרוף פתילה או סמרטוט אה שקושרין כו האווז בי"ט:

פסק כתב הרשב"א בתשובה מותר לתפור עוף בי"ט שמלאוהו בשר כתוש מבפנים שהרי אותו תפירה צורך א"נ הוא ור' ירוחם כ' בח"ב מולייתא כלומ' שממלאין בבשר ובצים ותופרין אותו כ' בירושלמי שאסור לעשותו בי"ט שמא יחתוך התפירה אלא כיצד יעשה יתקן מעי"ט החוט וישמנו במחט ויזהר שלא יחתוך החוט דכל מכשירי שאפשר לעשותו מעי"ט אסור לעשותו (בי"ט) כ"כ הראב"ד ע"כ והכי בו כת' ג"כ דברי הראב"ד כ' האגודה בשם שיבולי לקט שמותר לחתוך אגד גדיים ועופות מקולסים וחוטים תפורין וכ"כ המרדכי בפ' המביא כדי יין כת' בתשב"ץ סי' ש"ף שיכולין לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרין בו האווז או התרנגולת בי"ט ע"כ וע"ל בפ' המביא סי' ח':

דין שפוד שעלו בו בי"ט ואינו מיוח' לשפוד אלא לקה עץ ועלה שו בשר אסור לטלטלו אח"כ אלא א"כ לצורך גופו דהיינו דוקא לעלות כו ומ"מ יכול לשומטו ומניחו בקרן זויות כדי שלא יוזקו כו ואפי' אין עליו בשר כלל:

נחזור לסוגיא אמר ר"י אמר שמואל שעוד שצלו בו בשר בי"ט אסור לטלטלו פי' מיד אחר שנצלה הצלי לפי שנמאס ומוקצה ר"א בר אהבה א"ר מלכיו שומטו ומניחו בקרן זויות פי' שומטו מלפניו מהר בגרירה ובטלטול מן הצד עד שיעבירנו מלפניו לקרן זויות אבל לא טלטול גמור א"ר חייא בר אשי אר"ה והוא שיש עליו כזית בשר רבינא אמר אע"פ שאין עליו בשר שרי לטלטלו פי' רש"י בטלטול גמור ולסלקו שלא יזוקו בו אנשי ביתו מידי דהוי אקוץ בר"ה דמותר להוליכה פחות מד' אמות עד שמסלקנה לצידי כ"ה כדי שלא תזיק ובודאי רש"י דיק מלישנא יתירה דקאמר שרי לטלטלו דמשמע טלטול גמור אבל הרי"ף והרא"ש גורסין רבינא אמר אעפ"י שאין עליו כזית בשר שרי ואינן גורסין מותר לטלטלו והיינו פי' דשרי לשומטו ולהניח בקרן זויות קאמר ולא אתי למימר אלא דלא בעי בשר כדבעי רב חייא בר אשי וכן פי' הטור להדיא שומטו ומניחו בקרן זויות כדי שלא יזוקו בו אפי' אין עליו בשר כלל וכ"כ הכל בו וכתבו עוד דלא קשה שמואל אדשמואל דהתם בע' מי שהחשיך ס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה וכן רבינא דס"ל כר"ש בפ' מי שהחשיך לענין מוקצה די"ל דשאני שעוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה ולעולם ס"ל כר"ש וצריך ביאור לדבריהם נהי דלא הוי כלי ס"ס לא הוי אלא מוקצה בעלמא וא"ל משום דהוי כבקעת דמודה כ"ש בעצים רטובים שאינן ראויין להסקה כאשר כתב הסמ"ק בודאי זה השפוד שצלו בו כבר קבל כח האש ונתייבש וראוי להסקה אלא נ"ל מאחר שבטל מתורת כלי שהיה עליו כבר א"כ הוי כאוד שנשבר דלקמן דאסור משום נולד וכאשר נפרש לקמן והשתא זה השפוד דין מוקצה יש בו לכ"ע לדעת הרי"ף והרמב"ם דלא מחלקין בין מוקצה לנולד מ"מ ס"ל דהלכה בי"ט כר"י דאית ליה מוקצה ולדעת כ"ת וסיעותיו דלא מחלקי בין י"ט לשבת מחלקין בין נולד למוקצה ואסור אלא שמ"מ צריך לדקדק לדעת הרי"ף והרמב"ם דלא מחלקי כלל בין מוקצה לנולד ס"ס איך מבינים הא דקשה שמואל אדשמואל וכן דרבינא אדרבינא דהכי אסרי משום מוקצה ומה בכך שבטיל מתורת כלי ס"ס אינו אלא כשאר מוקצה בעלמא בשלמא על הרי"ף והרמב"ם גופא לא קשה מידי כי הם מחלקין בין שבת לי"ט א"כ הא דשמואל ורבינא לא קשה מידי דבשבת ס"ל כר"ש אלא לאותן שתפסו דעת הרי"ף וסיעתו דלא מחלקינן בין נולד למוקצה ותופסים נמי דעת כ"ת וסיעותיו דלא מחלקינן בין שבת לי"ט כמו דעת הרא"ש וצ"ל כמ"ש הר"ן וז"ל ול"נ דהכא לא שייכי בפלוגתייהו דכ"י וכ"ש דמוקצה מחמת מאוס משום דלא אפליגו רבנן אלא בנר ישן שהוקצה בה"ש מחמת מיאוס ולפי' לנ"י דאית ליה מוקצה אע"פ שהוא רוצה להשתמש ממנו באמצע שבת ואינו חושש למיאוסו והכי הוא עכשיו כאילוי נסתלקה הקצאתו אסור מכיון שהוקצה בה"ש ולר"ש דלית ליה מוקצה כיון דהשתא חזו ליה אין הקצאתו שמע"ש אוסרתו אבל שעוד זה אינו כן שמעי"ט ראוי הוא ובאמצע י"ט הוא נדחה ולפיכך כל שהוא רוצה להשתמש בו (אי) אתה יכול לאוסרו עליו אלא א"כ תאמר דלא חזו כלל כאילו אין תורת כלי עליו עד שהרוצה להשתמש בו בטלה דעתו (אצל כל אדם) והוי ליה כי ההיא דאמרי לעיל אי דלא חזי כי אזמין להו מאי הוי ובכה"ג לא שייכי פלוגתייהו דר"י ור"ש במוקצה כלל ע"כ ומ"ש אא"כ תאמר כו' נ"ל שלא נאמר הכי דבודאי הרוצה להשתמש בו עוד חוזר לאיתנו הראשון דכולו האי לא חשבינן כאלו נשבר ממש והחוזר לקחתו הוי כאלו מתקנו עוד אלא אמרינן אדרבה מאחר שחוזר לצלות בו למפרע חזינן דלא בטיל תורת כלי מעליו וכ"ז איירי בשפוד שאינו מיוחד לצלייה אלא באקרי בעלמא צלו בו היום בשר וכלשון זה כתב נמי הטור לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וצלה בו בשר אסור לטלטלו אח"כ שאינו כלי כו' וכתב עליו הקאר"ו וז"ל וכ"כ מדברי התו' שכתבו על דין זה דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין תורת כלי עליו והיינו בע"כ בשאינו מיוחד לשפוד אבל ר' ירוחם כתב דמאחר שאינו עושה מעשה כלי אלא מעשה קוץ בעלמא לא התירו לטלטלו אלא לצורך גופו וכ"נ מסברת התו' ע"כ ונראה מדבריו אפי' בשפוד המיוחד לצלות בו מיירי ע"כ ודבריו סותרין את דברי רבי' ירוחם שמתחילה כתב שכן משמע מדברי התו' כדברי הטור דאיירי בשפוד שאינו מיוחד לצלות ואח"כ הביא דבכי כ' ירוחם שכ' דאסור במיוחד ולצלי איירי וכתב שכן נראה מדברי התו' ע"כ נראה דבודאי דר' ירוחם נמי ס"ל כדברי הטור דאיירי בשפוד שאינו מיוחד לצלות בו ומ"ה אינו אלא מעשה קוץ בעלמא ובטל ממנו תורת כלי אבל במיוחד לצלות אינו מעשה קוץ אלא כלי ממש הוא והשתה שפיר כתב ר' ירוחם וכ"נ מדברי התו' ומ"ש ר' ירוחם לא התירו לטלטלו אלא לצורך גופו נראה דוקא לצלות בו עוד וכמו שפרשתי לעיל דחזינן למפרע שלא בטיל מתורת כלי אבל לצורך אחר מאחר שנאסר משום מוקצה ונדחה אסור לצורך גופו או מקומו וכמ"ש בפ' כירה סי' ל"א ואפי' לאותו דעה דס"ל דשרי מוקצה גמור לטלטלו לצורך גופו או מקומו היינו דוקא כלי אבל מה שבטיל ממנו תורת כלי לא שייך לומר דשרי לצורך גופו גופו או מקומו כדאית' בפ' כל הכלים אלא כדפי' לצורך גופו היינו לצלות בו עוד ומ"ה נשמר מזה שלא כתב לצורך מקומו:

דין מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אפי' הוא מיוחד

למדה ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח כגון תן לי מדה פלוני' והא דשרו כשמיוחד למדה היינו דווקא כשהלוקח נוטל כלי של מוכר ומוליכו לביתו אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך בכליו של לוקח אסור:

מתני' לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל שוחט הוא בלא פיסוק דמים ומחלק ביניהם היכי עביד פי' כשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר א' או ב' מה יאמר לו כי הא דבסוריא אמרי תרט"א ופלגא תרט"א פי' רש"י דלכן לומר לטבח תן לי תרט"א או פלג' תרט"א ובנרש אמרי חלקא או פלגא חלקא ובפומבדי' אמרי אוזי' ופלגא אוזי' ובנהר פקוד ובמת' מחסיא אמרי רבעא ופלגא רבעא פי' כל הטבחים היו מנתחין נתחיהן בשוה ולאותן הנתחים קרי להם בסוריא כך ובנרש כך וכן כולן נחזור למשנה אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה וכ"י אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מידותיו מעי"ט ונותנן ללוקחות בי"ט אבא שאול אומר אף במועד עושה כן ומפרש בברייתא מפני ביטול בית המדרש שהיה שהיה חכם גדול ובאין רבים לשאול הימנו ובמועד רבים עוסקין בתורה שאינן טרודין במלאכה והיה ממלאן בלילה שאין זמן ב"ה כדי שיהא פנוי ביום ולספרים דגרסי' במתני' מפני ברורי המידות מפרש הכי מפני ביטול ב"ה של באי מועד לא יהיה פנוי לשהות ולברר מדותיו שלא ירתיח לפיכך ממלאן בלילה וחכ"א אף בחול עושה כן מפני מצוי המדות פי' כשהיה מוכר שמן היה לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לאיש ואשה במדה לעצמו ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה וכ"ז אינו אלא ממדות חסידות ולא מן החיוב כדמסקינן בסוגיא ת"ר הוא כנס ג' מאות גרבי יין מברורי המדות וחבריו כנסו ג' מאות גרבי שמן ממצוי המדות והביאום לפני הגזברין לירושלים אמרו להן חכמים אי אתם זקוקים לכך פי' רש"י הואיל ומתחילה לא נתכוונתם לגזל שלקוחו' מוחלין ע"י טרדן ומרוצתן שאינן יכולין לשהות עוד וידעי וקא מחלי אמרו להם אף אנו אין רצונינו בכך פי' לזה ליהנות בשל אחרים אמרו להם חכמים הואיל והחמרתם על עצמיכם עשו מהם צרכי רבים שהכי משל רבים היו ויהנו הבעלים מהם ולא להקדש ומסיק בסוגיא מאי אבל לא במדה אר"י אבל לא בכלי מיוחד למדה עי' שמודד ומוכר בו אבל בכלי העומד למדה שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו ימלאנו כבא אמר מאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה פי' רבעא או לוג אלא כך יאמר לו סתם כלי זה מלא לי ואפי' בכלי המיוחד למדה וכ' הרא"ש ומסתברא דהלכה הוא כרבא דהוא בתראי וכ"פ בה"ע והרמב"ם ז"ל פסק כר"י והרי"ף ז"ל לא הביא דברי רבא כמ"ש בגמ' בספרים שלנו אלא כך הביא רבא אמר ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו והיינו כר"י וזהו דוחק דבגמ' משמע דפליגי ועוד מאחר דקפיד התנא אשם מדה שלא להזכיר משמע דאמדה גופא לא קפיד כלל וכן השיגו הר"ן שכ' ומוכח בגמ' ללישנא דרבא דלת"ק דק"ל כוותיה אפי' כלי המיוחד למדה כלומר שכבר מדד בו ימלאנו וכ' הרמב"ם בפ"ד מהל' שביתת י"ט ותמיהני על הרי"ף ז"ל שכ' אבל כלי העומד למדה ימלאנו וכ"כ הטור בשם הרא"ש במסקנ' דאפי' עומד למדה ימלאנו וכ' עוד הר"ן וז"ל ונ"ל דכי שרי ה"מ כשהלוקח נוטל מדה של מוכר ומוליכה לביתו והיינו לישנא דאומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה והיינו נמי דאמרינ' בגמ' דעבידי אינשי דמקרבא חמרא במנא דכלי ושתו כלומ' שמשתמשין במדה עצמה אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסור והיינו דתנן מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מידותיו מעי"ט ונותנן ללקוחו' בי"ט וכ"נ דברי הרמב"ם ז"ל בע' ד' מהל' שביתת י"ט ע"כ ודברי' של טעם הן ולענין מכירה אין חילוק בין י"ט לשבת וכ"כ מהר"י קאר"ו וז"ל ונראה דבגוונא דשרי בי"ט שרי כמי בשבת ומה שלא כתב ההתיר אלא בי"ט היינו משום דמתני' דאומר אדם לחנווני מלא לי כלי זה בי"ט מיתני ומ"ש בפ"ג מהל' שבת שאסור למדוד בין בכלי מדה ובין ביד איכא לאוקמא במדת קרקע או בגדים דוקא וכדמשמע מדקתני בין בחבל אבל מדת הלח אה"נ דשרי כי היכי דשני בי"ט ואפי' את"ל דבמדת הלח מיירי איכא לאוקמה במזכיר לו שם מידה או בשופך המדה לתוך כלי אחר דבי"ט נמי אסור ע"כ והאידנא בעו"ה נהגו להקל במידת שאומרים להדיא תן לי מדה אחת של יין או חצי מדה או ב' מדות ואין מי ששם על לבו להוכיח והרא"ש נמי כת' בתשובה וז"ל וששאלת שנוהגין במקומך שמודדין יין בשבת וכותבין בע"ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר כשמודדין היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים במני' המדות שמוליך דע כי מנהג רע הוא וראוי לבטלו ושתים רעות הן עושין חדא המדידה כדתנן בפ' א"צ אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ומפרש בגמ' מאי אבל לא במידה אר"י אבל לא בכלי המיוחד למידה ועוד דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כההיא דתנן בפ' (שואל) מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו אבל לא מתוך הכתב ומפרש בגמ' מ"ט א"ר ביבי שמא ימחוק אביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות ע"כ וכ' המרדכי בפ' א"צ אמר רבא ובלבד שלא יזכיר שם מידה אבל כלי המיוחד למידה ימלאנו ואתי כ"י למימר כו' והלכתא כרבנן ואפי' לר"י אם אינו ממלאו או הוסיף עליו שרי ואין כאן גזל שידוע לבעלים שהכל רגילין בכך בי"ט ולכך נהגו למדוד במידה ולהטיל בה טבעת ע"כ וכ"כ בא"ז וז"ל ונהגו להטיל טבעת במידה או דבר שאין מוקצה וכן נמי אם אינו ממלא את הכלי או מוסיף עליו מותר ואין בו משום גזל שהכל רגילין בכך בי"ט ע"כ.

דין לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אכל נוקב בקב בכרי עצמו וממלא שלא כדרך מדה וכן יכול לשער לפי אומד דעתו ומותר למדוד תבלין כדי ליתנם בקדירה כדי שלא יקדיח תבשילו ודבר זה סותר כין לנחתום בין לכל אדם אסור למדוד קמח בי"ט כדי ללוש ואפי' בפסח אלא יפחות או יוסיף מעט:

אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל קודר הוא קב או קביים פי' רש"י קודר לשון נקב נוקב בקב בכרי עצמו וממלא שלא כדרך מדה והרי"ף ז"ל פי' קודר משער באומד דעתו ואזלי' בתר תרוויהו לקולא במילי דרבנן מאחר שאין הכרע והנחתום מודד תבלין ונותנן לתוך הקדירה שלא יקדיח תבשילו משמע לכאורה שלא התירו אלא לנחתום דוקא ולא לשאר ב"א וכ"כ הטור בהדיא אסיר למדוד תבלין כדי ליתנם בקדירה ולנחתום מותר כדי שלא יקדיח תבשילו אבל המ"מ כת' בפ"ד דלאו דוקא נחתום אלא ה"ה לכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה וכ' שכן נראה מדברי קצת גאונים ע"כ וכ"נ עיקר ואדרבה אמינא דאפי' נחתום שבקי בכך התירו לו למדוד כדי שלא יקדיח תבשילו כ"ש לאחר עוד מסקינן א"ר ירמיה בר אבא א' רב מודדת אשה קמח לעיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה ושמואל אמר אסור והא תנא דבי שמואל מותר אמר אביי כיון דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה אתי לאשמועינן פי' רש"י הבא לישאל הלכה למעשה מורין לו איסור ואי חזינן אינש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה דמותר אבל אין מורין כן וכתבו התו' ולפ"ז מצינו לפרושי דרב דשרי לאו הלכה למעשה קאמר ולא פליגי וכ' ויותר נראה דרב ושמואל בהלכה למעשה פליגי והלכתא כרב באיסורי וכ"פ בה"ג בשם ישיבת סוריא וז"ל דשדיר ממתיבתא דסוריא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכ"ש דתנא דבי שמואל כוותיה דרב וה"ל יחיד במקום רבים אבל מתיבתא דפומבדיתא שדרוה לאיסור כשמואל וטעמייהו משום דיכול למדוד מאתמול דלאו צריך קדירה דנימא שמא יפגום טעמא או שלא יקדיח תבשילו וכ"ע הרי"ף ז"ל והרמב"ם וב"הע ז"ל ע"כ אבל תימא וכי יש רשות לגאון או למחבר להכריע נגד קבלת הלכה הלכתא כרב באיסורא משום דמסתברא טעמייהו אלא נראה עיקר כמו שכתבו התו' וז"ל ויש שפוסקין כשמואל דע"ג דהלכה כרב באיסורי מ"מ מדאמר האי לישנא שמואל הלכה למעשה אתי לאשמועינן משמע דהלכתא כוותיה וכ"נ עיקר מדלא אמר שמואל ס"ל הלכה ואמ"כ אלא שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן דלא כברייתא אלמא דהוי שמיע ליה להדיא מרבותיו הלכה למעשה לאיסור וכתבו התו' שהאידנא זהירות הנשים שלא למדוד במדה שמודדין בה בחול אלא פוחתות או מוסיפות ואף למתירין היינו דוקא בימיהם שהיו נותנים א' מכ"ד חלה וטעם זה לא שייך האידנא שהרי אין אנו מפרישין כ"א מעט אפי' מעיסה מרובה ואותו מעט אינו נאכל אלא נשרף וכ' הרא"ש ומיהו בפסח שאין לשין יותר מעשרון וגם אין לפחות משיעור חלה אפשר שדומה לנעילת חלה בעין יפה למתירין אכן התו' כתבו וז"ל וכן בפסח נמי יש להזהר מלמדוד בי"ט למצות וצריך לעשות פחות מכשיעור ולא ימדוד במידה שעשוי למדוד בחול ובצמצום אלא יפחות או יוסיף אם המידה קטנה וז"ל הטור ויש שמתירין בפסח מפני שצריך לדקדק במדידה שלא לפחות משיעור חלה ושלא להוסיף משום חשש חימוץ והרי"ף אוסר וכ"כ הרמב"ם וכ' מהר"י קאר"ו ואני לא מצאתי להם שאסרו להדיא מדידת קמח בפסח אלא שכתבו סתמא אסור מדידת קמח ומה בכך הם כתבו לשון הגמ' דאיירי סתמא ואם המפרשי' מתירין בפסח מטעם שכתבו אף דבכי הרי"ף והרמב"ם נוכל לפרש כך אלא נראה דבשיטת הרא"ש כ"כ שהוא כתב דבפסח אפשר שדומה לנטילת חלה בעין יפה ומתירין משמע דלדברי העוסקים דאסרו כדשמואל בפסח נמי אסור שהרי אפי' בימיהם שהיו נותנים א' מכ"ד חלה אסור שמואל ולהרא"ש לא עדיף פסח מנטילת חלה בעין יפה בימיה' ע"כ ויפה כתב שהוא מיושב לפי סברת הרא"ש אבל אינו מיושב לפי סברת הר"ן שכ' וז"ל ומיהו מסתברא דלצורך הפסח שהאשה צריכה למדוד שרי אפי' למעש' דלא גרע מתבלין לנחתום ונראה בעיני דלא דמי דאף הכא יש תיקון בדבר כמ"ש בהגהמ"י שלא ימדוד אותה אלא ילוש אותה בשני פעמים ובכל פעם ישים יותר מן החצי מדה:

דין אין מרקדין קמח בי"ט דהיינו תחלת הרקדה אפילו ע"י שינוי ואם רקדו מעי"ט ורוצה לשנות בי"ט כדו שתהא נאה עריך לעשות ע"י שינוי כגון אחורי הגפה או ע"ג השלחן ואם נפל בו צרור או קיסם מותר לרקדו שנית אפי' בלא שינוי:

ת"ר אין שונין קמח בי"ט כ"ע וכ"י בן בתירה אומר שונין ושוין שאם כפל לתוכו צרור או קוסם ששונין תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל לתוכו צרור או קיסם בורר בידו א"ל כ"ש דאסור דה"ל כבורר והפוסקים לא הביאו זה כי רבינא איכו פליג אלא לענין ברירה ביד שאמר כ"ש הוא דאסור ולסברת תנא דס"ל שונין היכא שנפל בו צרור או קיסם לא פליג רבינא כלל ומ"ה השמיט הרי"ף והרא"ש דביתהו דרב יוסף הוה נהלא פי' מרקדת קמחא אגבא דמהולתא פי' אצד שני של הנפה שהיתה מהפכת אותה א"ל חזי דאנא ריפתא מעלייתא בעינן כ"ל ואל תצטרך לשנות דביתהו דרב אשי הוה נהלא קמחא אגבא דפתורא עי' רש"י אחורי השלחן כמו אגבא דמהולתא והתו' כתבו אפשר לפרש ע"ג השלחן ממש וחשיב שינוי לעי שדרך לרקד בעריבה ובודאי האידנא אין לך שינוי גדול מזה אמר רב אשי הא דידן ברתיה דכמי בר חמא הוי ורב"ח הוה שכיח קמיה דר"ע מריה דעובדא פי' מדקדק במעשים הוה ואי לא דחזייא מבי נשא לא הוה עבדת וכ' הרא"ש מדברי התוס' וכל הני עובדא אשונין קאי אבל בתחלת הרקדה אפי' ע"י שינוי אסור וכ' עוד ומה שהביא הרי"ף ז"ל הני תרי עובדא אע"ג דלכאורה משמע דפליג אהדדי כב יוסף לא בעי שינוי ורב אשי בעי שינוי ומסתמא הלכה כר"א ולא היה לו להביא עובדא דרב יוסף אומר אני דל"פ אהדדי דשינוי אגב' דמהולתא לא בעי לפי שאינו נרקד יפה והיינו דקאמר לה רב יוסף אנא ריפתא מעלייתא בעינא ואגבא דמהולתא אין העת יפה אבל שינוי דאפתור' בעי ולא כהרמב"ם שדימה שניהם יחד שכתב ואם שינה מותר כגון שרקד מאחורי הנפה או שרקד ע"ג השלחן ע"כ ולא נהירא דא"כ הל"ל שתעשה שינוי אחר אלא נראה דס"ל להרי"ף מה שאמר לה רב יוסף חזי דאנא ריפתא מעליית' בעינא אינו כ"ל שתעשה בלא שינוי אלא הזהיר אותה שלא תעשה באופן אחר כי חשש שלא תכבד עליה המלאכה לשנותו לרקוד אחורי הנפה ולא תשנה הקמח עוד ע"כ הזהירה שלא תעשה באופן אחר אלא תשנה קמח בהרקדה שנייה ע"י שינוי ומ"ה גרסינן בספרים שלנו חזי דאנא ריפתא מעליית' בעינא דמשמע לשון אזהרה ולא שבא להתיר ולפי' רש"י שעי' שתעשה בלא שינוי וכ"כ המ"מ בשם הראב"ד ובה"ע וס"ל דרב יוסף צוה לעשות בלא שינוי כר' פפוס ור"י בן בתירה וקשה איך עלה על דעתו של רב יוסף לחלוק על סתמא דברייתא דס"ל אין שונין אלא עיקר הני עובדא שמתירין ע"י שינוי ולאשמועינן דברייתא דאסרה הרקדה שנייה היינו בלא שינוי קאמר גם רב אשי שאמר אי לאו דחזיתה מבי נשא כו' משמע נמי שבא להשמיע שמותר ע"י שינוי דל"ת סתמא דברייתא אסרה בה בכל ענין וא"כ הרקדה ראשונה פשיטא דאסורה ע"י שינוי אף שכ' הסמ"ג והבאתיו בפ"ק גבי דיני מלח שלמדנו שכל אוכל נפש מותר ע"י שינוי אפי' אפשר לעשותו מעי"ט היינו שאר מלאכות כגון מלישה ואילך אבל הרקדה ראשונה שהיא לזמן ארוך דמיא לטחינה ומ"ה מתירין הרקדה שנייה שהיא בזמן לישה חיישינן שמא יפיל בה צרור א"כ מאחר שאין בה תיקון כ"כ התירו אותה ע"י שינוי:

דין אומר אדם לחנווני תן ליה בצים ואגוזים או לרועה הרגיל אצלו תן לי גדי או טלה ולטבח תן לי כתף או ירך ולנחתום תן לי ככר ולחנווני תן לי עשרה בצים או נ' אגוזים וכל כיוצא בזה ובלבד שלא יזכור שם מדה ולא סכום דמים דהיינו שלא יאמר לו תן לי אגוזים בו"פ וכבר אני חייב לך ו"פ וא"כ אני חייב לך מכל וכל י"ב פשיטים וגם לא יזכיר שם מנין לומר כך וכך אגוזים נתת לי תן לי עוד כך וכך יהיה לך בידי מאה או מאתיים:

מתני' אומר אדם לחנווני תן לי בצים ואגוזים במנין שכן דלך בע"ה להיות מונה בתוך ביתו ת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי א' או טלה א' אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כתף א' או יכך א' אצל פטם המפטים עופות ואומר תן לי תור א' או גוזל א' אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר תן לי ככר א' או גלוקסא א' אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרה בצים או כ' אגוזים עשרה אפרסקים ה' רימונים ואתרוג אחד ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח זו היא גי' רש"י ועי' סכום מדה קב או קביים סכום מקח דמים ולפי' סכום מנין לכ"ע שרי וכ"ח גורס וכן בתו' סכום מנין במלתיה דת"ק ותדע דאי סכום מדה לא הוי פליג עליה רשב"א ולומר דוקא סכום מקח ולא סכום מדה גם לישנא דסכום מדה אינו מיושב דהל"ל ובלבד שלא יזכיר שם מדה מאי סכום דקאמר אלא סכום מנין גרסי' והכי אי' בתו' ועי' בה"ג וכן הרי"ף שלא יאמר כך וכך אגוזים נטלת טול עדיין כך וכך כדי שיהיה לך מאה או מאתיים ורשב"א מתיר אע"פ שמזכיר סכום מנין מאחר שאינו מזכיר סכום מקח שלא יאמר לו טול כך וכך להשלים דינר בלשון זה כת' הרא"ש ולכאורה משמע שאם אמר להדיא תן לי בפשוט או בכמה עשי' שאסור וכ"כ הר"ן וז"ל ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כת' הרי"ף ז"ל מאן שיש עליו כסף לא יאמר תן לי בכסף ויש לך עלי כסף אחר הכי יש לך בידי שתי כספים כו' ותמיהני אם אמר לו תן לי בכסף אעפ"י שלא עשה חשבון לומר הרי יש לך בידי שתי כספים מיתסר ועוד דפשיטא דהיינו מקח וממכר ונ"ל דתן לי בכסף לאו דוקא אלא תן לי בכדי שיהיו לך בידי ב' כספים וס"ד אמינא כיון שאינו פוסק בפירוש על מה שהוא לוקח עכשיו שרי קמ"ל ע"כ ופירושו דחוק גם מדברי התו' לא משמע שכתבו בזה"ל כ"ש אומר ובלבד שלא יזכיר סכום מקח שלא יאמר תן לי אגוזים בששה פשי' וכבר נתת לי כך וא"כ אני חייב לך מכל וכל י"ב פשיט' משמע להדיא שאם אינו עושה חשבון בצירוף שרי להזכיר דמים ובפרט בענין מכירת האגוזים והדומה להם ששיעורין ידוע וכ"כ הא"ז וז"ל לא חיישינן שמא יזכיר סכום מקח שיאמר לו תן לי בפשוט או בב' פשיט' דהיינו לא הוי סכום מקח אלא כגון שתחילה היה חייב לו פשוט ואומר תן לי עוד בפשוט ויהיה לך בידי שנים זהו סכום מקח ואסור והא דאמרינן לעיל אין עוסקין דמים בי"ט ה"ד בדבר שאין ידוע שיעור ממככו ע"כ ומאחר שר"ש מתיר סכום מנין ות"ק אוסר הלכה כת"ק ואסור בין סכום מנין בין סכום מקח והרא"ש כת' וז"ל והרי"ף גורס במלתיה דת"ק מקח פי' שם דמים ובמלתיה דר"ש מנין ולכך יש ליזהר בשניהם וכ"כ הרמב"ם ז"ל שלא יזכיר שם דמים ולא סכום מנין ע"כ ולפי מה שעי' נראה פשוט דאף לגי' כ"ח והתוספת שגורסין סכום מנין במלתיה דת"ק מ"מ יש לאסור שתיהן מאחר דרשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר סכום מקח אבל סכום מנין שרי ות"ק מוסיף לאסור סכום מנין וכ"ש סכום מקח והלכה כת"ק ושניהן אסורין:

דין כל מה שהתירו (לעיל) ליקח מחנווני דוקא מחנווני ישראל אכל חנווני כותי אסור ליקח ממנו מדבר שמחובר וכיוצא כו כמו שנתבאר לעיל:

פסק כתב בה"ג ה"מ חנווני ישראל אבל חנווני כותי במאי דאית' במחובר א"נ קמחא דאל"מ נטחן בי"ט או בא חוץ לתחום א"כ בצים דאל"מ דאתילדו בי"ט אסור למישקל מני' כדגרסי' כותי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין מחובר לקרקע אסור וה"ה לכ"ד שנעשה בו איסור מלאכה האסורה לישראל ע"כ וכ' הרא"ש ולא היה לו להזכיר מחוץ לתחום דהא ודאי שרי כדאית' בפ' בכ"מ גבי לפתא אסרו במחוזא ובפ' מי שהוצי' הני דכרי דאתי למברכתא וכן קמח שנטחן בי"ט מאי איסורא איכא כיון דרוב' כותי' אדעתא דכובא טחני לה כדאמרינן בכר הדולק במסיבה ומשום מוקצה ליכא למימר דחטים (חזו) לכוס בה"ש או לעשות מהן קליות ודייסא אבל בשבת אין להתיר עת הניקח בשבת שמא היה ב"ה קמח או עיסה דלא חזו לכוס וכן אסר ר"ת לריב"ם לחם של כותי שנאפה בשבת וסה"ת כ' פעם לאיסור ופעם להתיר ול"נ דאפילו אם היה קמח או עיסה בה"ש לא הוי מוקצה כיון דהוה ביד כותי הוה גמרו בידי אדם והאפייה אינו אוסרת דבשביל רוב כותים היא ע"כ והנה מ"ש לאסור בצים שמא היום נולדו יפה כת' וכן ראיתי בתוספ' אבל הר"ן כת' וז"ל ואפשר דאף בכותי נמי שרי בר מפירות שיש במנין במחובר אבל בתור או בגוזל ליכא למיחש שמא היום ניצודו דרובא ניצודים מאתמול ובצים נמי רובן מאמש הן ולפיכך מותרין דאזלינן בתר רובא כו' וכבר כתבתי בע"ק סימן כ' דלא סמכינן ארובא א"ל במסל"ת ומ"ש לענין פת שנאפה דליכא ביה חשש איסור וכ"כ הר"ן ואני כתבתי בחולין בפ"ק סימן ל"ב שאסור לקנות פת שנאפה בשבת והאוכלה היה ראבי"ה מלקה אותו ע"כ יש להזהר בו א"ל בשעת הדחק לצורך לחם משנה ע"ש וכ' הא"ז דברי האוסרין ודברי המתירין ולבסוף כת' ואמרי' דלד"ה אם בישל או אפה עבד ישראל בשבת אפילו לצורך עצמו ואפילו בשבת ראשונה ובפעם ראשונה שאין העבד יודע אם אדונו יאכל מזה או לא אפ"ה אסור ע"כ ונראה דבענין זה אפילו לצורך לחם משנה אסור לפי שנראה כאלו נעשה בשבילו ומצוה הבאה בעבירה היא ר"ל ואפילו פת שנאפה בעי"ט או בע"ש אסיר לקנות בי"ט ולא לומר לכותי בע"ש שיקנה אותו למחר וכן כל דבר ועיין לעיל בפ"ק סימן כ"ח פת שנאפה בשבת כתבתי פ"ק דחולין סי' ל':

הדרן עלך אין צדין