ים של שלמה על ביצה ב

דין עירוב תבשילין שהניחן בי"ט א' לא יסמוך עליו לי"ט אחרון ואפי' אש התנה כפירוש לסמוך עליו אינו מועיל וגם בארנו דאסיר לעשות כ"ת לפני עי"ט רק עריך להניח בע"יט גס בארנו אפי' אם הניח ע"ת ט"מ לא יבשל ביום א' שחל ביום ה' דאבה ואם עשר וביטל אסור לאכול:

מתני' י"ט שחל להיות בע"ש לא יבשל בתחילה פי' להיות תחילת בישולו ועיקרו לשם שבת אבל מבשל הוא לשם י"ט ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת בס"א שני תבשילין ובה"א תבשיל א' ולקמן אפרש ושוין בדג וביצה שעליו שהם ב' תבשילין אכלו או שאבד קודם שבשל כל צרכו לא יבשל עליו בתחילה ואם שייר ממנו כ"ש סומך עליו עי' לבשל (בשבילו) ופריך בגמ' מה"מ פי' אהיכא סמכו רבנן אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו עי' כשבא י"ט מע"ש קרוב שבת להשתכח מחמת י"ט שמרבה בסעודות היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו הזהירך הכתוב לזוכרו וכשמערב ע"ת נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת ואמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט ורב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מבע"י דאינו אלא כגומר והולך ק"ו דמי"ט לחול לגמרי לא וכתב הרא"ש וז"ל יראה דנ"מ בין אלו ב' טעמים דלרבה צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה ע"כ ואמת שכ"כ המרדכי בשם הירושלמי וכ"כ הגה"מ וז"ל בדין יהא שרא לן לבשולי ולאפויי מי"ט לחבירו מי"ט לשבת (ולמי) שסומכין על עירוב זה עד מי"ט האחרון ובלבד שיהא עירובו שמור עד מוצאי י"ט האחרון אכלו או שנאבד צריך לעכב בי"ט אחרון עכ"ל הירושלמי (והשתא) שמעינן מהירושלמי די"ט דסוכת העירוב שהניח בעי"ט ראשין מועיל גם לי"ט האחרון ובלבד שיאמר בפי' עד מי"ט האחרון והא דקאמר בירושלמי מי"ט לחבירו פי' רבינו אבי העזרי כגון אם חל י"ט ע"ש ושבת אז צ"ל מי"ט לחבירו דהיינו נמי מי"ט לשבת ע"כ ולא נהגו כן אלא לעולם אומרים מי"ט לשבת וכתב עוד אבל להניח בי"ט א' שיועיל בכל י"ט שבאותה שנה לא ול"ד לע"ח שמניח בפעם א' לכל שבתות השנה משום דהכא הוי טעמא כדמפרש רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט ואי מקדים לערב כולי האי אין לך שכחה גדולה מזו ע"כ וכ"ז לא שוה לי כי אפי' לר"א שאמר הטעם משום אם יאמרו אין אופין כו' א"כ צריך לכל י"ט וי"ט דהוי בע"ש לתקן ע"ת מעי"ט ולא לסמוך על ע"ת הראשונה דשמא אתא חד דלא הוי בעת שהניח ע"ת הראשונה ועוד כשם שלא מהני ע"ת לכל השנה אם הניח לעני י"ט א' שיועיל לשאר י"ט שבאותה שנה ה"נ גבי סוכות דהא ג"כ שני י"ט הן וש"ע רגל בפ"ע הוא לענין פז"ר קש"ב ומה בכך שהוא סומך על ע"ת די"ט הראשון ס"ס לא יצא ידי חובות חכמים שתיקנו ע"ת לכל י"ט שחל להיות בע"ש ואדרבא אמינא דאפי' אם נאמר שכך הדין שיכול לעכב ע"ת בסוכות על כל המועד מסתבר לומר דדוקא לרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה א"כ אפשר לומר כשזוכר בימים ראשונים ובורר לו מנה יפה לשבת ה"ה בימים האחרונים יברור מנה יפה כי כבר הורגל מהימים ראשונים בכך אבל לר"א דאמר כדי שיאמרו אין אופין כו' והטעם משום כשהניח ע"ת בעי"ט נראה כאילו התחיל מבע"י ואח"כ היי כגומר והולך כמו שפרש"י וא"כ איך הוי כגומר והילך מה שנעשה כבר מח' ימים ע"כ נראה בעיני שאין לסמוך כלל בי"ט אחרון על עירוב הראשון וכן עמא דבר גם מ"ש הרא"ש דלרבא צריך להניח ע"ת מעי"ט ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט לא נהירא מן הטעם שכתבתי גם למה נוציא המשנה מידי משמעותה שאמרה ועושה תבשיל מעי"ט ולא אמרה ועושה תבשיל קודם י"ט דהוי משמע בכל ענין. שוב מצאתי שכ"כ בס' כלב"ו (בהלכות יו"ט) וז"ל ויש לעיין אם יניח ע"ת קודם י"ט ב' ימים או יותר אם יועילו וע"ז כתב הר"ר נתנאל לחומרא דאין לשנות מנהג (לערב) קדם עי"ט בלא ראייה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם ע"ת מעי"ט וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והגמ' כך הוא וגם אין כבוד י"ט בתבשיל שכבר עברה צורתו ואיך בתבשיל זה שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמא דכולהו אמוראי לא שייכי אלא עי"ט ועוד האריך וכ"נ בעיני עיקר ועוד כתב הרא"ש בתשו' (כלל ס') שאפי' מי שהניח ע"ת לא יכול לבשל מי"ט הראשון שחל ביום ה' לשבת וכ"כ העיטור וכ"כ הר"ן בשם ר' אפרים והטעם אית' בירושלמי דשבות קרובה התירו ע"י עירוב ולא שבות רחוקה ועוד מאחר שהראשון הוא דאורייתא והשני דרבנן ל"ל לעשות מלאכה בכדי לצורך שבת מאחר דאפשר למחר וגם הוא יותר כבוד שבת שהרי אינו מפיג טועמו ול"נ שאפי' אם עבר ובישל בראשון שאסור לאכול בשבת ו דלקמן הוה המסקנא דלא אפשטי' הבעיא דעבר ואפה ואזלינן לקולא ה"מ התם משום דאין לו מה לאכול התירו לו בדיעבד אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לצורך שבת אסור ליהנות ממנו עד לאחר השבת מאחר דעבר אמילת' דרבנן דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן בפרט בכה"ג שיש בידו עוד לתקן:

דין דמדינא סני בתבשיל א' לאפיי' ולבישול אבל אין לשנות המנהג לכתחילה וצריך פת ותבשיל לע"ת:

מסקינן בסוגיא ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אר"א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים לע"ת מדאורייתא ותו מסיק בסוגיא דלקמן מתני' דלא כהאי תנא דתניא ארשב"א מודים ב"ש וב"ה על ב' תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א ב' תבשילין צריך וזה כתבשיל א' שמחובר בו ובטיל לגביה ובה"א דיו בתבשיל א' כזה ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהם ב' תבשילין ומסיק אמר רבא הלכה כתנא דידן ואליבא דב"ה דשרו בתבשיל א' וכתבו התו' שפסק ר"ת דלאפיי' צריך לערב גם בעת ואינו יכול לאפות על עירוב תבשיל א' דהא ק"ל כר"א דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מדקא מייתי סתמא דגמ' כוותי' לעיל בריש פירקין דקאמר ותנא מייתי לה מהכא והא דקאמרי ב"ה בברייתא דחנניא מניח אדם עירוב תבשיל א' ועושה בו כל צרכו קאי אמה דקאמר (לעיל מיני') ב"שא אין טומנין את החמין אא"כ היו לו חמין טמונים מבע"י וסברי דאפי' בג' תבשילין צריך שיהא לכל א' וא' כנגדו וע"ז קא מיירי ב"ה ואמרו דעל תבשיל א' עושה כל צרכו כלומר כל מיני תבשילין כגון חמין וכיוצא בו והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל א' אבל פת לא היינו דוקא היכא דאין רוצה לאפות אבל אם היה רוצה לאפות היה צריך עת (ואין להקשות לפי דבריו שצריך פת לאפייה ותבשיל לבישול הוצאה והדלקה מאן שריא לן די"ל דלא אצריכוה רבנן אלא בעיקר סעודה) ולא נהירא לר"י חדא דמכל הני משמע דל"צ אלא תבשיל א' לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה שמביא הגמ' לעיל דר"א לאו משום דהילכת' כותיה אלא אסמכת' בעלמא מייתי על ע"ת אלא אדרבה ק"ל כריב"ל לגבי דר"א משום דר"א שמותי הוה ו' יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל מ"מ אר"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך ב' תבשילי פת ותבשיל וכן עמא דבר ע"כ ואף שבה"ג כתב נמי דבעי עת הפול וכן הורה כ"ש הזקן מ"מ נראה עיקר דברי החולקין כגון כ"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכן איתא בתוספתא להדיא ועוד אומר (אני) שאם הלכה כהאי תנא דברייתא דמייתי לה מהכא כו' ומביא דברי ר"א לפסק הלכה לא הוי קמבעי' מה"מ ולאתויי הא דשמואל אלא הוי ניחא לאתויי ברייתא דעדיפא מדשמואל וגם הוה ש"מ דבעי פת ותבשיל אלא משום דק"ל דלא בעי אלא תבשיל לחוד מש"ה בעי לאשכוחי אסמכת' מקרא אחרינא דלא כי האי בריית' אבל מ"מ אין לשנות המנהג לכתחילה ונוסח הברכה נכתוב לקמן בסי' כ"ז:

בזה השי' הוכיח הרב המחבר ז"ל ה"ה מסוגי' גמ' וממשמעות דברי הפוסקים דאע"ג דהכנה מן התורה במידי דאפיי' ובישולי אפיה מועיל ע"ת דאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים כו' ובהעתק לא הי' כתוב להיות שאין נפקותא לענין הדין מ"ט כתבתיו למען לא יחסר כל בו:

פסק כתב הסמ"ג וז"ל י"ט שחל להיות בע"ש אין אופין ומבשלין בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס הוא כדי שלא יבאו לבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל לחול לכ"ש לפיכך אם עשה תבשיל מעי"ט שהוא סומך עליו ואופה מי"ט לשבת ה"ז מותר ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא ע"ת זו דברי ר' משה אבל כל רבותינו שבצרפת שוין דאע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפי' מי"ט לשבת וכוותי' ק"ל ואעפ"כ מועיל ע"ת דרבה לטעמיה בפ' אילו עוברין גבי אופה מי"ט לחול דליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה ומיתוקמא שם מילתיה דרבה כר"א שפוסק שם כמותו ואיסור הכנה דאורייתא משכחת לה כגון סמוך לחשיכה שאין שהות לאורחים לאוכלו מבע"י. עוד לשון אחר פי' ריב"א כי בזה תלוי איסור הכנה כשהוא מכין דבר שאינו ראוי היום ליהנות בו כגון קניית שביתה שהוא צורך מחר וכגון ביצה שנגמרה היום שלידתה למחר ומ"ש רב אשי הטעם כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול על טעם העירוב עומד שלכך ניתקן שיאמרו שאופין מי"ט לשבת אין אופין אא"כ התחיל קודם י"ט שאינו אלא כגומר והולך בי"ט ק"ו שאין אופין מי"ט לחול וכן ערש"י שם ע"כ ונראה בעיני לפרש שדעת הרמב"ם שאין הכנה מדאוריית' במידי דלית ביה רק תיקון אוכל נפש דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאין מחוסר רק תיקון בעלמא משום דמעיקרא הוי חזי רק גבי ביצה שהוא דבר חידוש ולא היה ראוי כלל מעיקרא אבל לאפות ולבשל תקוני מילתא בעלמא הוא וכן הוא לשון תו' בשינויא בתרא במסכת בילה שכתבו ואי הכנה דאורייתא האיך הפקיעו חכמים בתקנתם דבר שהוא איסור דאורייתא ונ"ל שדעתו כשינוי בתרא לכך אמר אין אופין ומבשלין גזירה משום י"ט לחול דאי הוי דאוריית' האיך הפקיעו כו' ע"כ מסיק הסמ"ג אבל כל רבותינו שבצרפת שוין שסברו דאע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפי' מידי דאפיי' ובישול אעפ"כ מועיל כו' דליכא לאיסור הכנה דאוריית' אלא כגון סמוך לחשיכה שאין שהות כו' וא"כ אין אופין דמתני' הוי דאורייתא וכגון בענין זה שאין ראוי להנות ממנו היום ולאפוקי הרמב"ם שמפרש אין אופין דמתני' אד"ס ויש מקשים דילמא הרמב"ם בכל ענין איירי ומוקי מתני' בכל ענין בין דאיכא שהות דמקלעי אורחים ובין ליכא שהות כו' וכל היכא דאיכא שהות כו' אמר שאיסור זה מד"ס כו' נראה דלק"מ מאחר שמע' מתני' דאיסור זה משום גירה שמא יבשל מי"ט לחול כו' וא"כ אי הוה ס"ל דאיכא הכנה דאוריית' תיפוק לי' דהוא אסור מדרבנן אע"ג דיכולין למקלעי אורחים מ"מ גזרינן מיניה וביה היכא דאיכא שהות אטו ליכא שהות דהוי איסור דאוריית' ממש ולא הי' צריך לי' לדחוק ולפרש טעם אחר אלא ודאי דלא ס"ל שום איסור דאורייתא כו' אבל הסמ"ג סבר דאותו ק"ו שהוזכר בגמ' משום גזירה כו' לא קאי רק על ע"ת דלפ"ז תקנו ע"ת כלומר ס"ס כשבאו חכמים להתיר הדבר מי"ט לשבת למה תקנו ע"ת ולא התירו כפשוטו אלא משום ק"ו כו' אבל אין אופין איירי שפיר באיסור דאורייתא כגון שאין שהות כו' ואפי' יש שהות כו' ראוי לאסור אטו אין שהות שהוא דאוריית' כו' וא"ל דלמא בעבור זה עשו ע"ת כדי שלא יבא לבשל אפי' אין שהות כו' דא"כ מה מועיל העירוב שסומך עליו א"כ יהיו סבורין אפילו כשאין שהות מותר בע"ת מאחר שהוא סומך עליו וזה ליתא כדפי' ע"כ כמ"ש בביאור הסמ"ג אבל מהר"י קארו כתב וז"ל באמת שדעת הרמב"ם מבואר בגמ' בע' אלו עוברין דאמרינן התם מדאורייתא צרכי שבת נעשו בי"ט ורבנן הוא דגזרי ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט כו' וכיון דאצרכוהו רבנן ע"ת אית ליה היכירא דאע"ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי מ"מ משמע דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא ל"פ והתו' צ"ל שסוברים שאע"פ שאינו מפורש בגמ' שחולקים בכך מ"מ לרבה לא שני ליה בין מי"ט לשבת בין מי"ט לחול ע"כ ולא דיבר נכונה דאדרבה בהא פליגי וכך הסוגי' בגמ' איתמר האופה מי"ט לחול רב חסדא אמר לוקה משום לא תעשה כל מלאכה רבה אמר אינו לוקה כ"ח אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי אורחים חזי ליה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל וכו' א"ל כבה לר"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרינן איסור דאוריית' א"ל מדאוריית' צרכי שבת נעשין בי"ט ורבנן הוא דגזרי ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט לחול וכיון דאצרכינהו רבנן ע"ת אית ליה היכירא ע"כ הסוגי' אלמא דמוכח להדיא דדוקא כ"ח הוא דאית ליה האי סברא אבל לא כבה דדוחק לומר דקביל מיניה דהא עדיין במחלוקתם עומדים ועוד כ"ח לטעמי' דס"ל להדיא דלית לי' הכנה דרבה כדאית' בעירובין בפ' בכל מערבין והיינו דס"ל דמדאוריית' צרכי שבת נעשין בי"ט אבל כבה בע"כ לא ס"ל דצרכי שבת נעשין בי"ט דאי ס"ל כ"ש לדביצה דבר הבא מאיליו שאין בו משום הכנה אלא ס"ל הכנה דאורייתא חוץ מאפיי' ובישול האיך דצ"ל הואיל ועוד אפי' המבשל מי"ט לחול כתב הרמב"ם להדי' דאינו לוקה כרבה איסורא דרבנן הוא והיינו דס"ב דאמרינן הואיל אפי' גבי י"ט לחול וכ"פ כמי הרי"ף להדיא וכ"ד כל המחברים אלמא דליתא לדברי הרמב"ם כל עיקר שוב מצאתי שכתב הר"ן בפ' אילו עוברין דמש"ה ק"ל כרבה לגבי כ"ח משום דלר"ח דס"ל צרכי שבת נעשין בי"ט א"כ אין הביצה נאסרה משום הכנה ואנו ק"ל כרב נולדה בשבת אסורה בי"ט וכן איפכא ולאו משום דס"ל שבת ויום טוב קדושה א' היא דהא רב ס"ל דשבת ויום טוב שני קדושות הן וכן ק"ל אלא משום הכנה הוא ואי כר"ח דס"ל דצרכי שבת נעשין בי"ט לא תאסר משום הכנה דק"ל דאסור משום הכנה אפי' בהכנה דממילא וכ"ש בהכנה דידים והיינו ממש כדברי הצרפתים וכדפי':

דין דבי"ט ושבת אין להאריך התפילה בבה"כ יותר מחצי היום כדי שיהיה חציו לה' וחציו לכם ומיהו בר"ה יכול להאריך יותר מחצי היום אם לא שחל בשבת:

ת"ר מעשה בר"א שהיה יושב ודורש בי"ט כל היום כלו בהלכות י"ט יצתה כת ראשונה עי' לסעוד סעודת י"ט והניחוהו דורש אמר הללו בעלי פטסין פי' חבית גדולות הכינו להם כלומר בעלי נפש הן ואינן יגיעין לשמוע ד"ת לפיכך מהרו לצאת יצתה כת שניה אמר הללו בעלי חביות כלומר חביות קטנות יצתה כת שלישית אמר הללו בעלי בדים כת רביעית אמר הללו בעלי לגינין כת חמישית אמר הללו בעלי כוסות התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מאירה לעי שהיו בה"מ מתרוקן מאוד וגנאי הדבר והיה קשה בעיניו ונתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנות כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאחרו לצאת וכ"ש עלינו א"ל בני לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה בשעת פטירתן דהיינו לאחר סיום הדרשה א"ל לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם אמר מר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והא שמחת י"ט מצוה היא ומשני כ"א לטעמיה דאמר שמחת י"ט רשות היא דתני' כ"א אומר אין לו לאדם בי"ט אלא אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם א"ר יוחנן ושניהם מקרא א' דרשו כתוב א' אומר עצרת לה' אלהיך וכ"א אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד ר"א סבר או כולו לה' או כלו לכם וכ"י סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו וז"ל גרסי' בפסחים פ' אלו דברים אר"א הכל מודים בעצרת נמי בעינן לכם לפי שהוא יום שניתן בו תורה לישראל אמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג רב יוסף אמר הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם דמעיקרא להאי איתקן דימי משתה ושמחה כתיב מר בריה דרב אשי הוי יתיב כולה שתא בתעניתא לבר מיומא דעצרתא ופורים ומעלי יומא דכיפורי דתני כ' חייא מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכי בט' מתענין והלא בי' מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בט' מעלה עליו הכתוב כאלו התענה ט' וי' ע"כ ואין לדקדק מדקאמר הכל מודים ש"מ דהלכה כר"א כמ"ש ראב"יה שהכי הסמ"ג הביא נמי האי סוגיא וכתב שאין הלכה כר"א אלא כך שיטת התלמוד לומר הכל מודים בזה ומש"ה צריך לזהר ביה טפי וכבר הארכתי בזה בפ' כל כתבי סי' ע"ג ומש"ה נראה שאין לאחר התפילה יותר מחצות דהיינו י"ח שעות על היום וראוי לגעור בש"ץ בימי הסוכות שהלילות קצת ארוכים אם בא להאריך בניגונים כ"כ וכן בכל שבתות השנה. וא"ל מאחר שהתחילו אין מפסיקים דא"כ אמאי פריך לעיל הא שמחת י"ט מצוה היא ומשני ר"א לטעמיה דילמא שהתחילו בד"ת אין להפסיק עד סיום הדרשה אלא ש"מ דלר' יהושע דהלכתא כוותי' צריך להפסיק שלא יהא יותר מחצי היום ומ"מ בכ"ה שאימת יום הדין עלינו וספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים יכולין להאריך בתפילה ובד"ת יותר מחצי היום ואע"ג דהאי קרא דעזרא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים אר"ה קאי כדמוכח להדיא בקראי דכתיב לעיל מיני' ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע ביום א' לחדש השביעי וגו' ואח"כ כתוב ויאמר להם לכו אכלו משמנים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואפ"ה אמר ר"א לטעמיה דמשמע הא לר"י אסור זה אינו נהי דקרא איירי בכ"ה מ"מ האי עובדא דכ"א שהי' דורש כל היום בהלכות י"ט דהיינו יותר מחצי היום לא הי' בר"ה אלא בשאר י"ט אלא שהביא האי קרא דעזרא לאסמכת' בעלמא דהא בגמ' דריש כמי שלחו מנות לאין נכון לו בענין ע"ת ובודאי עזרא לאו לע"ת קא מכוין אלא כפשוטו לשלוח מנות לאביונים שאין נכון להם בי"ט כמו לעשיר ותדע דהא עריך לעיל והא שמחת י"ט מצוה היא וזה אינו אלא בשאר י"ט דכתיב ושמחת בחגיך אבל בר"ה נהי דק"ל אסיר להתענות וראוי לפנק עצמו ג"כ בתענוגים קצת להראות שהוא בטוח בממ"ה שיצדיקנו בדין ויכריעו לכף זכות מ"מ לא מצינו להדיא שמצוה היא לשמוח שישאול סתמא דתלמודא והא שמחת י"ט מצוה היא ואם נאמר דדייק מקרא דכתי' לכו אכלו משמנים וגו' הא ר"א גופי' קאמר להו האי קרא אלא וההיא קרא ליכא למידק דשמא אחר חצי היום היה וכמו שהוא עשה אחר סיום הדרשה וכמ"ש תו' אלא ודאי אין ספק לתלמוד שלא איירי כלל בר"ה כ"א בשאר י"ט דסתם י"ט הם ג' רגלים אבל מ"מ כ"ה שחל בשבת לא גרע משאר שבתות שהכל מודים שחציו לה' ולא יותר והארכתי בזה בפ' כ"כ סי' מ"ה:

שמחת י"ט דאתא לידן נימא בה מילתא:

דין שמצוה לכבד י"ט ושבת ולא יאכל מעי"ט מן המנחה ולמעלה וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכל הנלוים אליו כל א' במה שראוי לו כגון אנשים ישמחו בבשר וביין והקטנים בקליות ואגוזים והנשים בבגדים נאים ותכשיטין ובארנו דבגדי י"ט ותכשיטין להאכיל לגר וליתום ולאלמנה עם שאר עניים ולא ימשוך ביותר ביין ובקלות ראש רק ישמח שמחה של מצוה ויתן שבח להקב"ה בשמחתו ובארנו דאפי' שהוי קצת יכול להתפלל תפלת מנחה בי"ט וסעודה שלישית בי"ט א"צ רק יוצא במה שאוכל בשחרית תבשיל א' יותר ממה שאוכל בשבת:

פסק כתב הרמב"ם והסמ"ג אחריו וז"ל כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל י"ט שנא' ולקדוש ה' מכובד וכל י"ט נאמר בהן מקרא קודש וכן ראוי לאדם שלא יסעוד מעי"ט מן המנחה ולמעלה כע"ש שדבר זה בכלל הכיבוד וכל המבזה את המועדות כאלו נטפל לע"ז ז' ימי הפסח וח' ימי החג עם שאר י"ט כולן אסורות בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים אליו שנאמר ושמחת בחגיך וגו' אעפ"י שהשמחה האמורה כאן הי' קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהל' חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל א' בראוי לו כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו ואנשים אוכלים בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין ע"כ והוא מן הברייתא דפרק ע"פ דתני שם חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל במה משמחן ביין כ' יהודא אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם אנשים ביין ונשים בראוי להם תני ר' יוסף בבבל בבגדי צבעונין בא"י בבגדי פשתן המגוהצין תניא כ"י בן בתירא אומר בזמן שב"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שנ' וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועכשיו שאין ב"ה קיים אין שמחה אלא ביין שנא' ויין ישמח לבב אנוש וכתב מהר"י קארו ויש לתמוה על הרמב"ם למה הוצרך שיאכלו בשר וישתה יין דהא בברייתא קתני בזמן הזה אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר ע"כ ואני אומר דר"י בן בתירא לא בא למעט אכילת בשר פשיטא שאין שמחה אלא בבשר דהא שמחת י"ט היא הסעודה ולא נקרא הסעודה להיות בו לב טוב ושמחה בלא אכילת בשר אלא שבזמן שב"ה הי' קיים היה אוכלין בשר שלמים והי' עומדים על קרבנותיהם והי' מספיק להם שמחה זו אפילו הי' שותין מים בתוך הסעודה אם לא לכוס של ברכה א"נ היה שותין בצמצום כפי צורך אכילה או מזוג הרבה ולא היה שותין לרוות גופו כדי לשמוח בי"ט אבל עכשיו שאין לנו שמחת שלמים והמקדש חרב וערבה כל שמחה אין שמחה אלא ביין וזולתה אינו יוצא י"ח בשמחת י"ט ואדרבא במה ישמח את עצמו אם לא שישתה וישכח כיש' לשמח ולבטוח בה' שיחזור אלינו ואף בימי גליותינו בהיותינו בארץ אויבינו לא מאס ולא געל אותנו להפיר בריתו תורה ומצות מאתנו כי תמיד הוא ה' אלהינו. עוד כתב הקאר"ו וז"ל מ"ש הקטני' נותן להם קליות ואגוזים לא מצאתיו מפורש ואע"ג דתניא בפ' ע"פ על כ"ע שהי' מחלק קליות ואגוזים לתינוקת בע"פ הא מפ' התם טעמא כדי שלא ישנו וישאלו וא"כ היכא דלא שייך ה"ט מנ"ל ע"כ ואני אומר אולי סמך על התו' דע"פ דקאמר שם מצוה על האדם לשמח בניו וב"ב עד כ"י אומר נשים בראוי להן וקטנים בראוי להן ומה ראוי לקטנים כ"א קליות ואגוזים ומצינו כמי לשם בע"פ ת"ר הכל חייבים בד' כוסות א' אנשים וא' נשים וא' תינוקות אר"י וכי מה תועלת לתינוקות ביין אלא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שישאלו וא"כ בודאי מ"ש ר"י וקטנים בראוי להם היינו קליות ואגוזים ועו' אומר אני שמסברת עצמו כתב מאחר שצוה הקב"ה לשמח כל בני ביתו במה ישמח הקטנים אשר הם הגיעו לחינוך מצוה קליות ואגוזים הן שמחת י"ט כאשר מצא בענין ע"פ ומ"ש והנשים קונה להם בגדים ותכשיטי' משמע שבגדי י"ט ותכשיטי' יהי' יפין משל שבת ובהגמ"י כמי כתב מהא דירושלמי דפ"ק דקידושין גבי האחין שחלקו שעל נשותיהן ובנותיהן אין שמין כו' ומסיק כלי הרגל חולקין כלי שבת מבעיא משמע שיותר טובים יהיו בגדים של רגל מבגדי שבת ע"כ עוד כתב הרמב"ם וז"ל כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים האומללים אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אילו נאמר, זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנא' וזכיתי פרש על פניכם פרש חגיכם ע"כ ואמת שכך דרשו רז"ל ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובכך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך אמר הקב"ה ד' שלי לוי גר יתום ואלמנה כנגד ד' שלך בנך ובתך עבדך ואמתך אם אתה משמח את שלי אני משמת את שלך עו' כת' הרמב"ם וז"ל אע"פ שאכילה ושתיי' במועדות בכלל מ"ע לא יהי' אוכל ושותה כל היום כלו אלא כך הוא הדת בבוקר משכימין כל העם לבה"כ ולבה"מ ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבה"מ וקורין ושונין עד חצי היום ואחר חצות מתפללין תפלת מנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה וכשאדם אוכל ושותה ושמה ברגל לא ימשוך ביין ובשחוק ובקלות כאש ויאמר שכל מי שיוסף בה ירבה במצות שמחה שהשכרות ושחוק הרבה והקלות כאש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על הוללות וסכלות אלא על השמחה שיש בהן עבודת יוצר הכל שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל הא למדת שהעבודה בשמחה וא"א לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות ע"כ וכדברים האלו כתב הטור וכתב עוד וז"ל מידת חסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכי' ומשבחי' להקב"ה אשר שמחם ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו אם כך היא שמחת עה"ז אשר הוא הבל כי יש אחרי' תוגה וצער א"כ מה תהי' שמחת עה"ב התמידים שאין אחריה תוגה ויתפלל להקב"ה שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלב שלם ושישמחנו בשמחת (עולם) ויזכנו לחיי עה"ב לאור באור פני מלך חיים ע"כ וכל דבריהם הן דברי טעם אלא יא בסדר הנהגה שאחר סעודת שחרית שהיא העיקר שאח"כ ילכו לבה"מ לא משמע כן מעובדא דר"א שהי' יושב ודורש כל היום כולו ואח"כ א"ל אכלו משמנים כו' אלמא שהתפלה והדרשה תהי' קודם סעודת שחרית ובלבד שלא ישהא יותר מחצי היום כמ"ש לעיל בסי' הקודם לזה וכך הוא דרך הנכונה בסעודת שחרית יאכל וישתה וישמח וכדמשמע לעיל בע"ק דמסקינן אושפזיכנה דר"פ אתא לקמי' דר"פ א"ל הנך ביצים משבת לי"ט מהו למכלינהו למחר א"ל זיל האידנא ותא למחר דרב לא מוקי אמורא עליה מי"ט לחברי' פי' כלומר שעשה היום י"ט דהיינו לאחר סעודה עד למחר משום שכרות דרב אורויי הוה מורה בדרשא שלו כדאמרינן בכריתות ושכור אסור להורות דכתיב יין ושכר אל תשת וכתי' להורות לבני ישראל כי אתא למחר א"ל איכו השתא עי' אם הוריתי לך אתמל בשכרותי אשתלאי פי' שכחתי ושגגתי והוריתי בו היתר ואינו כן ע"כ אלמא דמזמן סעודת שחרית התחיל השכרות ומנחה הי' מתפלל בזמנו אפילו הוא שתוי קצת אע"פ ששתוי לא יתפלל לכתחילה ושתוי הוא שיכול לדבר בעני' המלך א"כ אף בשתיי' שלנו לב"ה שתוי הוא אפשר לומר דלא אסרו חכמים לכתחילה אלא בחול משום דאפשר לו להמתין עד שיפוג יינו אבל היום של י"ט שמצוה לשמוח וחצי' לכם אוקמי' אדיניה שתפלתו תפלה והקב"ה מקבל תפלתו מאחר שהוא שמח וטוב לב בשמחתו של מקום והיינו ע"פ המד' שדרשו בקרא ואני תפלתי לך ה' עת רצון וז"ל כתיב ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר וכתי' בתרי' ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגומר אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אין אומה זו כשאר א"ה א"ה כששותין ומשתכרין הולכין ופוחזין ואנו לא כן אלא אע"פ ששתינו ואני תפלתי לך ה' ע"כ אלמא שבשבת וה"ה בי"נ יש להתפלל אחר ששתו רק (שלא יגיע) לשיעור שכרות וכן אתה מוכרח לומר אף לדברי הרמב"ם אף בתפלת ערבית שהרי כתב שאוכלין ושותין עד הלילה וכ"ש האידנא שבלא"ה אין מדקדקין ומכווני' בתפלה כ"כ שאין להקפיד בשתוי כאשר כתבו הגה"מי ומ"מ יזהר שתהא השתיי' מעורבת בשמחה של תורה ולשמוע כ"א דברי חבירו ולא להאריך בהוויית דאביי וכבא אלא יהיו נוחין זה לזה לקבל מדרש חכמי' וטעמיהם וכל המוסיף ה"ז משובח ולענין סעודות י"ט כתב הטור (בסי' תק"כט) וז"ל וי"א שצריך לעשות בו ג' סעודות וכ"כ הרמ"בם ז"ל וא"א הר"אש לא נהג כן ע"כ וכ"כ הכלבו שיש שכתבו שסעודה ג' בי"ט הוא כשאוכל תבשיל א' לבד הראשון ואע"פ שאינו מפסיק בה בב"המז ולא החמירו לעשותן רק בשבת ע"כ ומזה נתפשט המנהג לאכול בסעודת י"ט תבשיל א' יותר משל שבת כגון אם הורגל בשבת בג' מיני תבשילן יעשה בי"ט ד' ומ"מ בעיקר הסעודה אין ספק שצריך סעודה בפת ולא סגי בבשר ויין כמו ר"ח וח"ה מפני שצריך סעודה שיש בה שמחה וקביעות וזהו מ"ש גבי י"ט לא סגי דלא אכיל היינו פת משום חלקהו חציו לה' וחציו לכם כאשר כתבו תו' והר"אש בפ' ג' שאכלו:

דין דלכתחילה אין לו לשום ארם לסמוך על ע"ת של גדול העיר אלא כל אדם עריך להניח עירוב בבית וכל מי ששכח מחמת עצלותו שלא הי' הרד בדבריה' בין צורבא מרבנן בין ע"ה אין יכול לסמוך על אחרים אכל מי שהי' טרוד שלא היה יכול להניח יכול לסמוך על אחרים ואם הוא ע"ה ולא ידע שמחויב כ"א להניח וסמך על גדול העיר חשיב כאונס אכל אש הוא בר בי רב חשיב כפושע ואין יכול לסמוך:

נחזור לסוגיא ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו אמר כ' חסדא למי שלא הי' לו להניח ע"ת כגון שהיה טרוד בעי"ט ולא הי' לו פנאי להניח אבל אם ה"ל פנאי להניח ולא הניח פושע הוא וכתב הר"אש וז"ל דכל אדם חייב להניח ע"ת ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר כדאמרינן לקמן שמואל מערב אכולה נהרדעא ר' אמי ור' אסי מערבי אכולא טבריא דודאי גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו נ"מ למי שהי' טרוד ולא הי' יכול לערב או ששכח ולא עירב אבל לכתחילה אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כ"א להניח בביתו עירוב ואם נזכר ולא הניח עירוב ולכתחילה סומך על גדול העיר פושע הוא ואינו יוצא בעירובו כדאמרינ' לקמן ההוא סמיא דהוה מסדר מתני' קמי' דשמואל יומא חד חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחת ע"ת א"ל סמוך אדידי לשתא אחרינא חזייא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחת ע"ת א"ל פושע את לכולי עלמא שרי ולדידך אסור ע"כ פי' אפי' האי סמיא שלא הי' בא לסמוך על אחר אלא ששכח מלהניח ע"ת נקרא פושע בפעם ב' משום שה"ל ליזהר מכ"ש מי שלכתחילה אינו רוצה להניח ובא לסמוך על אחרים אבל לפי עי' הר"ן אין כאן ראי' שכתב מש"ה א"ל פושע את דכיון דעציבת (גלית) אדעתיך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ואף אני אין דעתי לסמוך על הפושעי' שאינן רוצין לסמוך עלי ע"כ ולפ"ז צ"ל דודאי מצות חכמים שיעשה אדם ע"ת לעצמו ולא יסמוך על אחרים אבל מ"מ אי לא עביד וסמך על אדם גדול שיניח עליו יכול לבשל ולסמוך עליו כ"ש אם שכח אפי' כמה פעמים שיכול לסמוך על אדם גדול וה"ה חבירו שלא הניח עליו אבל אם לא הי' דעתו לסמוך על אחר מיד כשנודע לו שלא הניח ע"ת ובעי לאתשולי עלה והוא פעם ב' שלא הניח ע"ת מחמת שכחתו חשבינן לי' כפשיעה ואסור לו לבשל מי"ט לשבת אבל דוחק הוא לפרש כך ס"ס מאחר שעציב בדעתו ואינו יודע מה לעשות למה לא יסמוך על אחר ומה בכך שלא הי' דעתו מתחילה לכך אולי הי' סבור למצוא לו תרופה אחרת אבל מאחר שאין לו היתר אחר מוכרח הוא לסמוך עליו ועוד הלא משנה של אשתקד הי' ג"כ סומך על שמואל ולמה לא ה"ל לסמוך ג"כ עליו ומה שהי' עציב היינו שלא הי' יודע אם הניח שמואל ג"כ עליו שלא יחשיבנו לפושע והעיקר נראה בעיני לפרש מצות חכמי' להניח כל אדם בע"ע ולא לסמוך עליו והיכ' שאין מניח ובא לסמוך על אחר והוא א' מן היודעים בה' י"ט שצריכין לערב ע"ת בכל עי"ט ועבר (אדבריהם) ולא הניח אין לך פושע גדול (ממנו) אכן א' מבע"הב אשר אין בקיאים בה' י"ט והי' בדעתו לסמוך על גדול העיר או על אחר לית בי' חשש ויכול לסמוך על אחר המניח עליו אבל השוכח לעולם פושע הוא ופשיעה קרוב למזיד ואם שוכח נקרא פושע לתשלומין אפי' גבי שט"ח כ"ש שהוא פושע בדת אלהינו שה"ל להיות חרד בדבר אלהינו וע"כ אין לו לסמוך על אחר מש"ה האי סמיא נמי זימנא קמיית' הוי שמואל סבר אולי מקרה הוא ואיזה טרדא גרמה לו שלא הי' יכול להניח או שמרוב טרדא שכח להניח והוי כמו אונס אבל כשראה שאף בזימנא ב' שכח ראה בו שעצל הי' בדת אלהינו ונקרא פושע שוב אין לו לסמוך על אחרים ויש שרצו לדקדק מדברי רש"י שפי' לדידך אסור שאין דעתי על המזידין והפושעי' שאינן חרדין לדברי חכמים משמע שאם הי' דעתו אף על המזידין שיכולין לסמוך עליו ודבר תימה דע"ת תקנת חכמים היא וכי תקנו חכמים לחטאים ולפושעים ועוד מאחר ששמואל לא הי' דעתו על הפושעי' ולא רצה לתקן אותה אנו נתקן אותה. כלל הדבר כל מי ששכח מחמת עצלותו שלא הי' חרד בדבר ה' בין צורבא מרבנן בין ע"ה אין לו לסמוך על אחרים שהניחו אבל מי שהי' טרוד שלא הי' יכול להניח או ששכח מחמת אונס יכול לסמוך על אחרים שהניחו ולכתחילה אין לסמוך על אחרים ואם סמך ולא ידע שמחויב כ"א להניח כסתם בע"הב חשיב כאונס אבל אם הוא בר בי רב חשוב בפושע שה"ל לדקדק במצות ולא להתרשל בהן אפי' אם לא ידע מ"מ פושע הוא ששגגת תלמוד עולה זדון:

דין שלא ידאג האדם בהוצאות שבת וי"ט המוסיף מוסיפין והפוחת פוחתין לו:

מאי כי חדות ה' מעוזכם א"כ יוחנן משום כ"א בר"ש א"ל הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע וכתב הטור (בסי' רמ"ב) וכיון שהוא כן אל ידאג כי נאמן הוא ב"ח לפרוע חובו ותני ר' תחליפא בר אבוה דרבנן חוזאה וא"ל אחוה דרבנן חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד כ"ה חוץ מהוצאות שבת והוצאו' י"ט והוצאות בניו לת"ת שאם פוחת פוחתין לו פי' ממציאין לו שכר מועט ואם הוסיף מוסיפין לו וכתבו התו' וא"ת הא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וי"ל דהתם מיירי שאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע בפ' כ"כ סי' צ"ב ביארתי זה הענין ככל הצורך וכ"כ שם פלוגת' שמאי שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת והלל אומר ברוך ה' יום יום:

דין תבשיל דע"ת אינו רשאי לעשות בפת לחוד ולא בדייסא ועדשים שבשולי קדרה וכן שמנונית שע"ג הסכין שיש בהן כזית סומך עליהן משום ע"ת והוא שמתנה מעי"ט ואם עשה תבשיל מיוחד לע"ת אע"פ שלא בירך ברכת ע"ת סומך עליו בדיעבד:

פיסקא ועושה תבשיל וסומך עליו כו' אמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא מ"ט מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא וכן דייסא נמי לא מלפתא דא"ר זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא תני ר' חייא עדשים שבשולי קדרה פי' שנשארו בלא מתכוין סומך עליהן משום ע"ת פר"שי מעי"ט ולא אמרינן לא חשיבי ובטלין וה"מ דאית ביה כזית א"ר יצחק ברי' דכ"י שמנונית שע"ג הסכין גוררו פי' מעי"ט וסומך עליו משום ע"ת והוא דאית בי' כזית וכתב המרדכי וז"ל פר"שי סומך עליהם מעי"ט ולא בי"ט עצמו וכ"פ כ"י דצריך להתנות מעי"ט ולומר אם אשכח מלעשות ע"ת אסמוך ע"ז התבשיל או על השמנונית זה הנגרר מן הסכין ואשמעינן ר' חייא דהא דתנן עושין תבשיל ה"מ לכתחילה אבל היכא דשכח עבדינן כדפי' ובירושלמי איכא פלוגת' אם צריך להתנות מעי"ט ואיכא מ"ד שא"צ להתנות מעי"ט גם ע"ז סמך הר"ש מבונבורק והתיר לסמוך עליהן בי"ט עצמו בלא תנאי משום דבשל סופרי' הלך אחר המיקל ע"כ וכתב עליו מהר"י קארו וז"ל ומ"ש דאשמועינן כ' חייא דהא דתנן עושה תבשיל מעי"ט ה"מ לכתחילה כו' שנראה מדבריו שאין סומכין על עדשים שבשולי קדרה אלא בדיעבד דוקא לא משמע לי הכי מפשיטי דמילת' אלא לכתחילה נמי סומכין על עדשים שבשולי קדרה או על שמנונית שנדבק בסכין שאם אין לו בעי"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדרה או אותו שמנונית שנדבק בסכין יכול לערב עליהם לכתחילה ע"כ. ואני אומר מדלא קאמר מערבין על עדשים שבשולי קדרה אלא סומך עליהם קאמר דהיינו בשעת הדחק שלא עשה תבשיל לשם ע"ת וגם אין לו תבשיל ברווח שיכול להניח לשם עירוב ולשומרו עד שבת סומך עליו בשעת הדחק אבל לכתחילה ביזוי מצוה הוא וצריך לעשות תבשיל כלישני' דמתני' ועושה תבשיל כו' שהוא לכתחילה ומ"ש המרדכי שהר"ש מבונבורק סומך על הירושלמי ולסמוך עליו אפי' לא התנה מעי"ט לא נהירא כי אין בו מחלוקת בירושלמי אלא דבעי לדיוקי דלא בעי תנאי ודחה דבעי תנאי וכך אסקינן בירושלמי חייא רבה עלה לביתו אמרון לי' אנשינן מערבה א"ל אית הכא טלפוחין מן אתמול א"ל אין הדא אמרה א"צ להתנות א"ר חסדא תנאי ה"ל לר' חייא הגדול אלמא דדחי ר' חסדא וא"ל דהדא אמרה הוא כמו עסק הלכה דסתמא דתלמודא דפליג עליה דר"ח וז"א דהא איכא נמי התם הדא אמרה אע"פ שאין בה כזית ודחה אית הוי בה שיעור והך דחיי' היא פסק הלכא וקושטא דמילת' ה"נ דברי ר"ח ומו"מ כראה דלא בעי להתנות מעי"ט אלא תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדרה והדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו אח"כ להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד כלישנא דמתני' ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו והברכה שצריך לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא אינו מעכבת כי הברכות אינו מעכבות:

דין דנים מלוחים אין בהן משום בשולי כותים אם צלאן או בישלם הכותי' ואם צלאן כותי' סומך עליהן משום ע"ת ואפי' אם מלחן כותי' וצלאן אין בהם משום ב"כ ואם עושים כותים כסא דהרסנא מטוגין בשומן קרבי דגים וקמח אסור ושל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין כו משום ב"כ ויוצאין בו משום ע"ת ותבשיל של ע"ת בין הוא עלוי בין כבוש בחומץ או בחרדל בין שהוא מבושל מאד יוצאין בו משום ע"ת אכל במליחה בלא בישול אע"פ שנאכל מחמת מלחו אין עושין ממגו ע"ת ושיעור ע"ת צריכין כזית בין בתחילה בין כסוף בין לא' בין לק':

אמר כ' אידי אמר כב דגים מלוחים אין בהם משום בישול כותי אם צלאן או בשלן הכותי משום דנאכל כמות שהוא חי וכל הנאכל כ"ש"ח אין בו משום ב"כ אמר ר' אשי אם צלאן כותי סומך עליהן משום ע"ת וכתב הר"אש אפי' מלחן כותי וצלאן דמליחת כותי לא אסרה אע"פ שנאכלין מחמת מלחן חיין לא אסרה כיון דנאכלין חיין ומסיק דאי עבדינהו כותי כסא דהרסנא פי' מטוגן בשומן קרבי דגים וקמח אסור דקמחא עיקר וקמח אינו נאכל כ"ש"ח ומ"ש התו' מקוטנויי"ש ומאובליי"ש כתבתי בפ' א"ט סי' קי"ח. גרסי' בירו' בההיא פירקא כל אוכל שהוא נאכל כ"ש"ח אין בו משום ב"כ ויוצאין בו משום ע"ת וכ"כ הר"ן בסוף תענית ומרדכי בה' ע"ב והסמ"ג כ' בפ"ה מה' תענית יוצאין בתפוחין מבושלין משום ע"ת כדמוכח בירושלמי דנדרים ע"כ תו מסיק תניא תבשיל זה של ע"ת בין הוא צלוי בין הוא כבוש בחומץ או בחרדל בין הוא שלוק הרבה בין הוא מבושל כהלכתו אבל במליחה בלא בישול אע"פ שנאכל מחמת מלחן אין עושין ממנו ע"ת ובקולייס האספנין שנתן עליו חמין מעי"ט פי' דג מלוח הוא ורך ונאכל כ"ש"ח אלא שנותנין עליו חמין וזהו בישולו כדתנן במס' שבת שהדחתו זהו גמר מלאכתו. ותחילתו פי' כשעשה התבשיל וסופו עי' אכלו או שנאבד ושייר ממנו קצת אין לו שיעור ומפ' בגמ' אין לו שיעור למעלה פי' לומר שלא יוסיף בו על כך וכך אלא יכול להוסיף כל כמה שירצה אבל יש לו שיעור למטה פי' שלא יפחות מכזית וכדא' ר' אבא אמר רב ע"ת צריכין כזית בין בתחילה בין בסוף בין לא' בין לק' וכן הלכה:

דין המניח ע"ת גם על אחר צריך שיהא בדעתו על אותו שרוצה להניח עליו אכל אותו שהניח עליו א"צ לידע אלא כשיודיעו אותו בי"ט דהיינו בע"ש שעירב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל ואופה לשבת ובארנו דמי שדרכו לערב על כל בני העיר בכל שנה א"ע להכריז וסומכין עליו מן הסתם ועוד בארנו דדוקא על אותן שהן בתוך התחום יכול לערב אכל אותן שחוץ לתחום אינם בכלל אפי' אם עירבו עת"ח ויכולין לבא אליו אפיה מן הסתם אין דעתו על אותן שחוץ לתחום ומ"מ אש פירש להדיא שדעתו ג"כ על אותן שחוץ לתחום אם יכולין לבא אליו כגון שעירבו עת"ח סומכין עליו בעית:

אמר כב הונא אמר רב ע"ת צריכין דעת ומסיק פשיטא דעת מניח בעינן שיהא בדעתו על מי שרוצה להניח דעת מי שהניחו עליו בעינן או לא בעינן ת"ש דשמואל מערב אכולה נהרדעי וכ' אמי ור' אסי מערבין אכולי טבריא מכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבא ויסמוך על שלי ועד כמה א"ר נחומי בר זכריה משמי' דאביי עד תחום שבת וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו שמעינן מהני כולהו דלא בעינן דעת מי שהניחו לו אלא כשמודיעו בי"ט עצמו שהוא ע"ש שעיכב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל לכתחילה לשבת והסמ"ג כתב וז"ל א"צ להודיעו לאלו שזכה להם מעי"ט דהא שמואל מעכב אכולה נהרדעא אבל הן צריכין בי"ט לידע שכבר זיכה להן אחר ועירב להן ואח"כ יסמכו ל ויאפו ויבשלו עליו אע"פ שלא ידעו אלא בי"ט הרי אלו מותרין דמכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבא ויסמוך על שלי עד תחום שבת ע"כ. ויש מקשי' על דבכי הסמ"ג פשיטא שצריכין לידע אם לא ידעו איך יבשלו או יאפו ונראה בעיני דבא לומר שאם לא ידעו בבירור ואמרו סמכנו על החכם שבודאי יערב עלינו ועליו כסמוך לאפות ולבשל שאפילו נמצא אח"כ שהניח עליהן דאסור אם לא שיודעין להדי' שעירב עליהן ומ"מ כראה בעיני האידנא שנוסח העיכוב הכתוב בסידורי' שכ"א וא' יעכב על כולם שאמר יהא שרא לי ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת שא"צ לידע ולשאול למחר אם ערבו עליו דהא כל בני העיר מערב כ"א על חבירו ודומה לזה כתב הר"ן וז"ל שמואל ור' אמי וכ' אסי דהוו מעכבי אכולא מתא ולא הוו מכרזי משמע מתוך שהיו רגילין בכך וכבר הי' הדבר נודע לכל אנשי המקום וסומכין עליהן ומש"ה אשמועינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ור' אמי ור"א א"צ להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כנ"י בר אידי צריך להכריז ע"כ והא דקאמר לעיל עד תחום שבת פיר"שי דלעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מנים עליהם ונראה מדבריו שאם עי' שהוא מערב אף על אותן העומדים חוץ לתחום מהני אבל הר"ן כתב עד תחום שבת דמסתמא דעתי' על כל הנמצאים בתחומו אבל טפי מהני אפשר דאפי' כשפירש ומתנה לא מהני שאינו בדין שיערב א' על כל העולם וכתב הרב המגיד בשם הרש"בא אפי' עירוב ע"תח ויכול לבא אינו סומך עליו שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על אותן שהן תוך תחומו ולפיכך אם פי' אפילו על מי שיכול לבא אצלו ע"י עת"ח אף הם סומכין עליו ע"כ וז"ד התו' ואין לדברים אלו ראי' ע"כ ואני אומר דבריהם א"צ חיזוק (דמילת' דפשיטא) מי שלא יכול לבא בתחומו אפי' ע"י עירוב דלא יכול לזכות לו שיבא ויסמוך עליו מאחר שלא יכול לבא אל התבשיל א"כ לא יכול לבא ולסמוך עליו ולומר דלא הוי אלא כגומר והולך ולא הוי צ"ל עד תחום שבת ויי אי לאו דבא למעוטי מי שהיא חוץ לתחום ואע"פ שיכול לבא בתחומו ע"י עירוב והיינו טעמא דמסתמא לא הי' דעת המניח עליו א"כ היכא דפי' להדיא אפי' על מי שהוא חוץ לתחומו ויכול לבא ג"כ בתחומו בודאי מצי מזכה וכן עיקר וכתב עוד הרא"ש וז"ל מאן שמערב אבני מתא או חברי' צריך לזכות להם דגרסי' בעירובין בפ' חלון בעי ר"כ ע"ת צריך לזכות או לא א"ר יוסף ומאי תיבעי ליה הא אמר שמואל צריך לזכות וכשהוא מזכה להן אינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים אלא ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העבריים וע"י אשתו ע"כ ברי"ף מדויק בס"י וכתב עליו הרא"ש מדברי התו' דעירובין ול"נ דאין מזכה ע"י אשתו דהא דאמרינן גבי ע"ח דמזכה ע"י אשתו מוקי לה בשילהי נדרים בשיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכי לנפשה זכי נמי לאחרינא אבל אין לה בית באותו חצר פי' ודרה עם הבעל לא דיד אשה כיד בעלה ובע"ת אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו אלא כשהוא עיכוב כולן מותרין וכיון דא"צ לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוי אע"ח כשאין לה בית וחצר ע"כ וכ"כ בפ' חלון וכ"ד בה"ע אבל הר"ן כתב וז"ל דכי אוקמית' התם הכי ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאי' בפ"ק דקידושין אבל לרבנן דפליגי על כ"מ התם ל"צ בע"ח שתהא לה בית באותה מבוי הילכך מצי מחכה ע"י אשתו ע"כ ואין זו השגה אלא לאותן דפסקו התם כשמואל דס"ל כרבנן כדעת הרמב"ם וכ' שמואל הנגיד אבל לדעת התו' דפסקו בפ"ק דקידושין כרב אליבא דר"מ וכ"כ הרא"ש א"כ יפה כתב אבל תמה אני על הר"ן דמה תלוי זה בפלוגת' דר"מ ורבנן הלא לשם בנדרים מוקי למתני' דעירובין דקתני ע"י אשתו דאיירי כשיש לה בית באותו חצר משום מתני' אחרית' דאקשי עלה שהוא להיפך הוא דאוקי הכי ואינו תלוי כלל בפלוגת' דרב ושמואל במאי דאוקי כב מתני' כר"מ וכ"פ תו' להדיא בנדרים וכן הרא"ש ואף הר"ן גופא כתב שם בפי' דנדרים דאין תלוי האי אוקימת' כלל במילתא דרב דבלא"ה קשי' מתני' אהדדי וא"כ ראוי לומר על דבריו שכתב כאן ולית' ודברי הר"אש איתא וכן עיקר ומ"מ כתב הרא"ש בפ' חלין דלא אמרינן שא"צ לערב בפ"ע לענין ע"ח אלא באוכל עמו או במקבלת פרס שאפי' אוכלת לבדה ס"ס מאחר שאוכלת מתבשיליו ותיקוניו הוי כאלו אוכלת עונו וא"צ עירוב בפ"ע אבל היכא שנתן לה בשר וקמח והיא מבשלת את שלה בע"ע וכ"ש אם נותן לה מעות שצריכה לערב בפ"ע וכה"ג יכול לערב ע"י אשתו דאמרינן מגו דזכי לנפשי' כו' ה"נ לענין ע"ת שהרי הרא"ש מדמה ע"ת לע"ח כדמשמע מדבריו א"כ יכול שפיר לזכות ע"י בטעם מגו דזכי לנפשי' כו' וכגון שעדין לא הניחה היא ע"ת לעצמה ואפי' לפי מה דקי"ל במסקנא דהתם כנ"י בן בבא שאוסר בנשים אם יש לה בית אפי' במקבלי פרס וא"כ תו ל"צ לחלק בין היכא שאוכלת מתבשילו או נתן לה הוצאה אלא הכל קרוי מקבלי פרס וא"כ נימא דא"צ לערב ע"ת בפ"ע וכן יראה מדעת הרא"ש ממ"ש כאן וכן לשם דכשהוא מערב ע"ת אין מזכה לאשתו ולבניו אלא כשהוא עירוב כולן מותרין בו ובע"כ לא איירי שהם אוכלי שולחנו או אוכלין מה שנותן להם מתבשילו דפשיט' שא"צ לע"ת מאחר שהוא עיכוב על התבשיל אלא ר"ל כדפי' שהן מבשלין מאכלן בפ"ע והוא נתן להם פרס דהיינו בשר וקמח או שנתן להם הוצאה מ"מ כתבתי בפ' הדר במתני' דהאחין שאוכלים על שלחן אביהם כו' ומוקי לה התם במקבלי פרס דלא נקרא הכי אלא שאוכלין ממאכלו ותבשילו וא"כ ה"נ בעינן כה"ג וכל היכא דלא"ה לא נקרא מקבלי פרס וצריכין ע"ת בפ"ע ועוד נראה בעיני לחלק ולומר דאפילו לפרש"י דהתם גבי האחין דס"ל הכל נקראו מקבלי פרס ואפי' לר"י בן בתירא דאמר בפ' הדר היכא דמקבלת פרס שהאשה אינה אוסרת עליו אפי' יש לה בית בחצר היינו משים דטפלה האשה לגבי בעה"ב ומש"ה אינה אוסרת אבל ע"ת שתקנו חכמי' משום דלא יבשל מי"ט לחבירו עתה שהניח ע"ת חשבינן כגומר וכל זמן שהיא אינה אוכלת מתבשילו לא שייך למימר עלה שאינה אלא כגומר והילך שהרי אין לה עסק באותו תבשיל והיכא שאינה מקבלת פרס נראה בעיני אפי' הרא"ש מודה בזה שהרי כתב בע' חלון היכא דאין לה מזונות כלל משל בעלה דמציאתה שלה לא אמרינן שוב ידה כידו וא"י לזכות על ידה כה"ג אפילו במקום שא"צ לזכות לנפשה כגון שאוכלת עם אדם אחר או שהיא כבר הניחה לעצמה ע"ת אפ"ה יכול הבעל לזכות על ידה לאחרים משום דלא חשבינן ידה כידו היכא שאין נותן לה מזונות ומ"ש לעיל בסי' ח' שאם עשה תבשיל מיוחד כדי לסמוך עליו משום ע"ת או שהפרישו הוא לשם כך מבע"י אפי' לא התנו להדי' לומר בדין יהא שרא כו' ולא בירך עליו דשרי לסמוך אין חילוק בין דוקא שעשה (הוא) בין שעשתה היא או הפרישה אפי' שלא מדעתו שהרי אשתו של אדם מערבת עליו אפי' שלא מדעתו אפילו גבי תחומין ובהא ודאי ניחא ליה וליכא מאן דפליג ושרי בכל ענין ומה שמזכה ע"י בנו ובתו הגדולים כתב הרא"ש ז"ל הי' אור"ת דלר"י דאמר גבי מציאה בפ"ק דב"מ לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ואינו סומך על שלחן אביו הוי גדול וגדול הסומך על שלחן אביו זהו קטן ה"ה ה"נ ואין לזכות העירוב ע"י גדול הסומך על שלחן אביו דידו כיד אביו ועבדו ושפחתו העבריי' אע"פ דסומכין על שלחנו לא הוי ידם כידו דדוקא בנו גדול הוא דאמר כ"י דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד על שלחנו אבל נכרי הסמוך על שלחן בעה"ב אין מציאתו של בעה"ב ואפי' אוכל אצלו בחינם וכ"ש עבדו ושפחתו העבריי' (דבשכר) קא אכלו ע"כ הן דברי התו' וכ"כ הסמ"ג והמרדכי ואני כבר הכרעתי בפ' נערה דהלכת' כר"י דגדול לאו גדול ממש הוא כו' אך בכאן צ"ע לעי שהא"ז כת' וז"ל וכ"ש הזקן אמר דבבנו הגדול אמי' סמוך על שלחנו מזכה ע"י דלא אמר ר"י לא גדול גדול ממש אלא במציאה אבל בעירוב גדול גדול ממש דתלמוד שלנו וכן הירושלמי לא מייתי מילת' דכ"י אלא אמציאה בכ"מ ע"כ והנה הרי"ף והרמב"ם הביא המשנה כצורתה וכתבו המפרשי' משום דס"ל דדוקא גבי מציאה הוא דאמרינן אין האב זוכה אלא שלא תהא איבה כיון שהבן סומך על שלחנו אבל במה שהאב רוצה (לזכות) לאחרים ע"י בניו זוכין הם לאחרים כאינש דעלמא וכ"כ בתשו' הרמב"ן ע"כ נראה שאי' להקל כלל ולערב ע"י גדול האוכל על שלחנו וכן ע"י בנו הקטן אפילו אינו סומך על שלחן אביו ואף הטור בכאן לא נשא פנים לאביו וכתב וז"ל וטוב להחמיר כדברי שניהן שלא לזכות ע"י בנו הקטן אפי' אינו סומך על שלחנו ולא ע"י בנו הסומך על שלחנו אפי' הוא גדול ע"כ אבל ע"י אחר שאינו בנו אפי' הוא סופר שלו או מלמד שבביתו או שגדל יתום בביתו אפי' אוכלים על שלחנו תמיד מזכה ע"י:

דין י"ש שחל בע"ש אין מערבין בו לשבת לא ע"הת ולא ע"ח ואפי' אם הניח ע"ת:

ת"ר י"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עת"ח פי' משום דמקני שבית' בי"ט הוא ולא ע"ח משום דנראה כמתקן לצורך מחר כ' אומר מערבין ע"ח אבל לא עת"ח מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו פרש"י כח יש בידך לאסור עליו מלעשות צורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום והיינו תחומין שאף בי"ט אסור לצאת מן התחום ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו עי' אין כת בידך לאסור לו מלתקן לאחר דבר שהוא מותר בו ביום ואיסור טלטול חצרות ליתא בי"ט שלח ר"א לגולה לא כשאתם שונים ר' מתיר וחכ"א אלא ר' אוסר וחכ"מ א' רבא א"ר סחורה א"ר הונא הלכה כר' לאיסור' וכ' הר"ן וז"ל הא דאין מערבין עת"ח בי"ט שבע"ש דוקא כגון שלא עיכב בראשון אבל אם עירב בראשון מערב ברגליו בב' ע"כ ועיקר דבר זה בפ' בכ"מ ומ"ש הא"ז הא דאין מערבין איירי כגון שלא הניח ע"ת אבל הניח ע"ת מערבין ע"ח לא נהירא דסתמא קתני בבריית' דאין מערבין דמשמע בכל ענין אפי' הניח ע"ת דמסתמ' מניחין ע"ת דהא מצוה הוא להניח ע"ת וכ"כ נמי הר"ן להדיא דלא שרי ע"ת אלא דבר שהוא דומה לתיקון סעודה כגון אפיי' ובישול ע"כ:

דין י"ט שחל להיות בששת מתפלל שבע ונסחו ידוע ובחתימה יאמר מקדש השבת ישראל והזמנים:

ת"ר י"ט שחל להיות בשבת בש"א מתפלל ח' ואומר של שבת בפ"ע ושל י"ט בפ"ע ובה"א מתפלל ז' מתחיל בשל שבת ומסיים בש"ש פי' ותתן לנו את יום השבת הזה ואח"כ מזכיר החג ובנוס' אחרת ותתן לנו את יום המנוחה הזה כו' וכ"ה בנוס' של רש"י ובנוס' שלנו ותתן לנו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון וכו' ואומר קדושת היום באמצע פי' יעלה ויבא והשיאנו כ"נל עיקר וכ' אומר אף חותם מקדש השבת ישראל והזמני' תני תנא קמי' דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א"ל רבינא אטו שבת ישראל מקדשי לי' שבת מיקדשא וקיימא פי' מו' ימי בראשית ואינו תלוי בקביע' דירחא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אר"י הילכת' כר' וכדתריץ רבינא. ת"ר שבת שחל להיות בכ"ח או בח"ה ערבית שחרית ומנחה מתפלל של שבת ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו כ"א אומר בהודאה ואין הלכה כמותו ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואו' קדושת היום באמצע רשב"ג וכ"י בנו של ר"י בן ברוקא אומר כ"מ שזקוק לז' אפי' ערבית ושחרית ומנחה מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואו' קדושת היום באמצע א"ר הונא אין הלכה כאותו הזוג וכתב תו' הא דלק"א הלכה כת"ק משום דהוי משמע אכל דבריו אף (אמה) שאמר מסיים בשל שבת והא לית' דקי"ל דהל' כר' דחותם מקדש השבת ישראל והזמני' ע"כ כ' מהרא"ט שא"ל מקדש השבת וישראל אלא מקדש השבת ישראל בין בר"ח בין במועד והטעם משים דמוכח הכא בסוגי' דקדושת ישראל ושבת אינן תליין זה בזה לאפוקי קדושת ישראל והזמנים שתלוי קדושת זמנים בישראל שהם מקדשים החדש וקובעים הקביעות א"כ שייך לומר ישראל והזמנים כלומר שתלוי זה בזה משא"כ בשבת שקבוע וקיימא וכן קדושת ישראל הילכך כל חדא קדושה בפ"ע היא ואף שמהרי"ב חולק והבי' ראי' מסוגי' דהכא שאמר מקדש השבת וישראל והזמנים אפשר ספר מוטעה בא לפניו ובגמ' שלנו לית' ואף מספרים שלו אין ראי' כי הגמ' לא דקדק אלא שיאמר השבת וישראל זאח"ז ולא להיפך:

דין י"ט או ר"ח שחל להיות בשבת א"צ להזכיר שבת ביעלה ויבא:

פסק כתב הקאר"ו מצאתי כ' בתשו' אשכנזי' שי"א דכשחל י"ט בשבת אין להזכיר של שבת ביעלה ויבא דלא שייך הזכרת יעלה ויבא לענין שבת בשים מקום וי"א שיש להזכיר ומביאין ראי' מדכ' המרדכי בפ' ב"מ שאין להזכיר של שבת ביעלה ויבא שבעבודה בר"ח וח"ה דאלמלא ר"ח אין שבת בעבודה משמע דבקדושת היום יש לאומרו דליכא ה"ט גם באשר"י פי' הטעם שאין להזכיר של שבת בי"ו שבעבודה לפי שכבר חתם קדושת היום ולא מצינו הזכרה אחר חתימה ע"כ גם יש מרבותינו הפוסקי' שפסקו שאין להזכיר של שבת בי"ו שבבהמ"ז שכבר הזכיר רצה וחת' וב' טעמים אלו לא שייך לקדושת סיום וכן נהגו העולם להזכיר ש"ש בי"ו שבאמצע התפלה ומ"מ נראה שאם שכח ולא הזכיר בו של שבת שאין חוזר דכיון דפלוגת' דרבוותא היא בדיעבד סמכינן על האומרים שלא להזכיר ע"כ ותמה אני בזה שתלה הטועם שאין מחזירין אותו א"ל הזכיר משום פלוגת' דרבוות' הלא בוודאי אפי' למאן דנהג להזכיר איך יעלה על הדעת שיחזור א"ל הזכיר של שבת בי"ו הא כבר הזכיר של שבת ותתן לנו את יום השבת הזה וכו' ולענין פסק הלכה נוהגין אנו שלא להזכיר של שבת בי"ו וכ"כ בדרש' מהרי"ל וכ"נ עיקר חדא דאין י"ו נתקן לשבת ועו' בלישנא דגמ' משמע להתחיל בשל שבת דהיינו ותתן לנו וקדושת היום באמצע משמע דקדושת היום לחוד הוא באמצע ומה שמזכירין השבת בוהשיאנו בסופו משום דסמיך לחתימה מעין חתימה מאחר שחותמין מקדש השבת ישראל והזמני' ומש"ה אין ראי' מהני מחברי' שתלו הטעם שאין להזכיר של שבת בי"ו דעבודה משום שהוא אחר חתימה דמשמע הא בתוך קדושת (היום) אמרי' אדרבא אמרי' בתוך קדושת היום פשיט' שאינו מזכיר דצ"ל קדושות היום באמצע ובשל שבת הוא מתחיל אבל בי"ו דעבודה ה"א שצריך להזכיר דלעולם מתחיל בשל שבת ע"כ כתבו שאין להזכיר אחר חתימה:

דין אם שכח להניח ע"ת מעי"ט אם נזכר ביום א' כגון ביום ה' מתנה ומניח ע"ת ואומר אם היום חול כו' ואפי' אם לית לי' מידי דמבושל מעי"ט וכן יכול להתנות בע"ח אכל לא בע"תח ובי"ט שני דהיינו בע"ש א"א להניח ע"ת ולא ע"ח:

אמר ר' חייא בר אשי א"ר מניח אדם עת"ח מי"ט לחבירו ומתנה וכ"ש ע"ת ורבא אמר מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה אבל לא עת"ח דלמיקנא ביתא בי"ט לא וכתב הרי"ף והילכת' כרבא דהוא בתראי ומסתברא לן דה"מ בעת"ח דמיקני ביתא הוא אבל ע"ח דביטול רשות הוא מניח אדם עירובו בי"ט ראשין ומתנה ונימא הכי האידנא חולא בהאי עכובא לשתרי לן לטלטולי בשבת' מבית' לביתא ומדרת' לדרת' ואי האידנא י"ט אין בדברי כלום למחר במעלי שבת' דהוא י"ט ב' נימא הכי אי אידנא י"ט כבר עבידנא עירובא מאתמול והשת' ל"צ מידי ואי אידנא חולא בהאי ערובא תשתרי לן לטלטולי מבית' לבית' ומדרת' לדרת' והיכא מניח ע"ת ומתנה כגון דאתרמי לה ב' י"ט של גליות ה' בשבת ומעלי שבת' דמיבעי ליה לאנוחי ע"ת ממעלי י"ט דהוא ד' בשבת' ואי אשתלי ולא אנח במעלי י"ט מנח לי' לערובא בי"ט קמא דהוא ה' בשבת ונימא הכי אי האידנא י"ט למחר חולא הי' ול"צ ולא מידי ואי למחר י"ט האידנא חולא הוא ובהאי ערובא דקא מנחנא לשתרי לן לאפויי ולבשולי מי"ט לשבת' ודוקא בב' י"ט של גליות אבל בב' י"ט של כ"ה לא כדאמרי' בפ"ק ע"כ וכבר כתבתי בפ"ק סי' ט"ז שאי' נראה דברי רמב"ם שכ' שהאידנא אין להתנות כלל וכ' הר"ן בשם כ"א כי מתני דוקא דאי' לי' מידי דבשול מאתמול אבל לכתחילה אסור וכ"נ מן הירושלמי ר"ח רבה עלה לביתי' א"ל אנשינן מערבה א"ל איכא טלפחין מאתמול א"ל אין כו' ע"כ והטור כ' על דברי ר"א ונראה דל"צ וכ"כ בה"ע וכנ"ל עיקר דסתמא קאמר בריית' דמתנה ומירושלמי אין כאן ראי' דאיירי התם בהתנה כבר מעי"ט כמ"ש לעיל בסי' ט' ומה שלא הי' מתנה עתה אפשר דאיירי בב' י"ט של ר"ה או איירי בשבועות שחל יום א' בו' ובשבת וכ' המרדכי בפ"ב דביצה שהורה הר"ש מבונבור"ק לעשות ע"ת עכשיו בי"ט שני ופוסק בד"ס הלך אחר המקיל והילכתא כרבא דאמר כדי שיברור יונה יפה לשבת ופריך אפי' בי"ט ב' נמי ומשני שמא יפשע הלא"ה יכול להניח ע"ת אפי' בי"ט עצמו וכיון ששכח ואין כאן פשיעה יניח בי"ט עצמו ע"כ וחידוש הוא ולא ילפינן כי אין דעת שאר מחברי' כן אלא כולן כתבו סתמא לאיסור דאין היתר בדבר אלא ביום א' ולהתנות אבל לא ביום ב' כלל ועוד מסתמא חכמים לא חלקו דבריהם מאחר שאסרו להניח ביום ב' שמא יפשע לא חלקו בדבר לעולם להניח ביום ב' שהרי תקנת חכמים להניח ע"ת בעי"ט ועוד איכא למיחש לערמה שיאמרו שכחנו ויניחו ע"ת בי"ט שני והוא ביזוי י"ט להשוותו לחול לכן אל תסמוך עליו:

דין אין אופין מי"ט לשכת ק"ו מי"ט לחול וה"ה מי"ט לחבירו ואפי' בב' י"ט של ר"ה אבל ממלאה האשה קדרה אי אע"פ שא"ע אלא לחתיכה א' ויכול להוסיף בקדרה חתיכה אפי' אחר שהניח הקדרה על האש ודוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אינו רשאי לבשל ולומר אוכל ממנו כזית כי זו היא הערמה ומ"מ אם אירע כן בדיעבד שהערים ובישל ע"מ לאכול כזית מותר המאכל בדיעבד וכן ממלא נחתום חביות של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון א' ואופין תנור מלא פת אפי' א"צ אלא לככר א' כין בתנור גדול כין בתנור קטן אשל אסור להערים:

ת"ר אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וה"ה מי"ט לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון א' אבל לאפות לא יאפה אלא מה שצריך לו רשב"א אומר ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכה כרשב"א וכ' הרא"ש וז"ל פרש"י שהתנורי' שלהם קטנים והיו מדביקין הפת בדפנותיו מתוך שהוא מלא אין מקום לחמימתו להתפשט והפת נאפת יפה אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צרכו וכ"מ מדשבק רשב"א נחתום דאיירי ביה ת"ק ונקט אשה משמע דוקא אשה שאופה לביתה בתנור קטן אבל נחתום שאיפה בתנור גדול לא ע"כ וכ"כ בהג"א בשם התו' ואפשר לומר איפכא דגבי נחתום שאופה בתנור גדול והוצאות עצים מרובה פשיטא שהתירו לאפות הרבה שאם לא נתיר לו בודאי לא יסיק התנור בהוצאה משום עת א' ויבא להמנע משמחת י"ט אלא אפילו אשה שאופה בתנור שלה והוא קטן והוצאה מועטת אפ"ה שרי משום שהפת נאפת יפה וזהו דעת הרי"ף שכתב הא דרשב"א כצורת' וכן הרמב"ם פסק האי דין בסתמא דמשמע אפילו לדידן שיש לנו תנורי' גדולים שרי וכן יראה מדעת התו' אשר נמצאו לפנינו שהקשו מהא דפסקינן הלכה כרשב"א דמתיר בפת אהא דמסיק לקמן כ"ח דעיסה חצי' של גוי וחצי' של ישראל אסור ולא שרינן לומר מפני שהפת נאפת יפה והוכרחו לחלק בין ישראל לגוי ומאי ק' דלמא הא דכ"ח איירי בת"ג ובמקום שאין מדבקין הלחם בדפנות אלא ש"מ שאין לחלק בזה וכ"כ המרדכי וז"ל הלכה כרשב"א ל"ש תנור קטן ול"ש פורני כדגר' בפ' המביא ואופין בפורני ומשמע אפילו בהערמה והא דתני' לקמ' ואם הערים אסור מוקמינן לי' בגמ' דחנני' הוא ואליבא דב"ש ור"י היתר לאפות בי"ט לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת ולא הי' די להקל בתנור א' והתיר לאפות ב"פ מפני צריכות פת א' לכל תנור ע"כ אכן נראה בעיני נהי דשרי אפילו בת"ג ע"י צורך פת א' אבל להערים כדברי ר"י לא נהירא בעיני וכן נמצא בהג"מ ע בפר"ח כתב ובלבד שלא יערים כך קבלתי מרבותי והיינו דלא כר"י שהתיר ג' תנוי' מלאים לצורך בר"מ שלמחר בח"ה רק ע"י צריכות פת א' מכל תנור ע"כ וכ"ד הרשב"א שנשאל על א' שהתיר לטפל בי"ט ראשון בצק בגבינה לצורך ליל י"ט ב' ובלבד שיתן מעט מא' מהנה לתינוק א' והביא ראי' מר' אדא ב"א דמערים ומלח גרמא גרמא והוא ז"ל השיב שטעה שאם אתה אומר כן למה הוצרכו להתיר למלאת קדרה בשל מחמת שהתבשיל יפה בזמן שהקדרה מלאה בשר והא לדברי המתיר מותר לבשל כמה חתיכות בזא"ז ואפי' בקדרות מחולקות כיון שהוא רוצה לאכול א' מהחתיכות ועל מה שהביא ראי' מר' אדא ב"א דמלח גרמא גרמא כ' שטעות גמורה היא בידם דהתם היינו משום שמחת י"ט והתירו סופן משום תחילתן שאם אי אתה מתיר לו כן אף הוא לא ישחוט ואתי לאמנועי משמחת י"ט והערמא זו מותרת לפי שלא באה לו מחמת פשיעתו כאותו הערמה דאפי' מחמת שנאבד עירובו בפשיעתו וכ"ש עכשיו שלא רבים יחכמנו ולא עדיפי מבני בשכר ע"כ ומש"ה נראה עיקר דברי התו' שכתבו בשם הכ"ש שרגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מן התרנגולת ואוכלין הכבד היינו דוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה לא ע"כ וכ"כ הטור בשם ב"הע קודם אכילה יכולין להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אין יכול להרבות בבישול ולומר אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו ע"כ ומ"מ נראה שאם הערים באכילת כזית אפילו לאחר אכילה שרי בדיעבד דהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור ע"ז התבשיל אלא לו דין מבשל במזיד או בשוגג דשרי וכ"כ ריב"ש בתשו' וכל מה שכת' אין חילוק מי"ט לחול או מי"ט לחבירו ואפי' בב' י"ט של כ"ה ואע"ג דקדושה א' היינו להחמיר ולא להקל ועוד דהאידנ' יום א' עיקר וכן בסמ"ק והא דממלא אשה הקדרה מבשר כו' כתב רש"י הטעם דבחד טרחא סגי ולפי דבריו אם נתנה חתיכה א' בקדרה אחר שהניחה הקדרה ע"ג האש אסור דהוי ב' טירחא וכ"ה בודאי לת"ק דלא שרי בעילוי כלל ואף רש"בא מודה לדבריו ול"פ אלא בפת מפני שיש עילוי בדבר שהפת נאפת יפה אכן המ"מ כת' בשם הרש"בא ממלאה אשה קדרה כו' כדי שיאכלו משמנים לפיכך יראה לי שאפי' ליתן בקדרה חתיכה אחר שהניח ע"ג האש מותר ע"כ וכ"ד הטור שכ' (בסי' תק"ג) וז"ל וי"א דאפי' אמרה בעי' שהיא רוצה אותה לצורך מחר שהוא מותר ויש אוסרין ונראה שהוא מותר כיון דהטעם דהיתר מפני שהתו' גרם טעם בתבשיל א"כ אפילו פירשה בעי' נמי מותר ע"כ ולענין פסק הלכה כתב הקאר"ו להקל כיון דהוא מדרבנן ויראה מדבריו שחולק הרש"בא על פר"שי ולא נהירא כי נראה סוגי' מיחוורא כדברי רש"י מקאמ' ת"ק סתמא ממלאה אשה קדרה מבשר ולא כתב טעם להיתר מפני כדי שיאכל משמנים אלמא דלא ס"ל הטעם דעילוי התבשיל או פת ומש"ה פליג שפיר נמי אאפיי' אבל אי הוי טעם למילוי בשר לת"ק מפני שמתבשל יפה א"כ למה אוסר בפת ודוחק לומר דהוא ס"ל דאין הפת נאפת יפה בשביל שהתנור מלא ורש"בא חולק עליו בזה ואמר מפני שהפת יפה אלא ודאי משום דחד טירחא הוא דשרי ת"ק ומ"ה אוסר בפת משום דכל ככר וככר צריכין אפיי' והערכה ורדיי' בפ"ע וכמו שפרש"י אלא שפליג עליה ר"ש וס"ל דאף משום עילוי התירו ומש"ה שרי בפת ואף בתבשיל אפילו אחר שהניחו הקדרה על הכירה נמי שרי ומאחר דק"ל כרשב"א לגבי ת"ק א"כ שרי גבי אפיי' וגבי תבשיל ומ"מ נ"ל דאף לפי מ"ש דשרי ליתן חתיכה א' או ב' בתוך הקדרה אפי' אחר שהניחה על האש משום עילוי קצת כדי שיאכל משמנים משום שלא דקדקו חכמי' כ"כ בדבריהם אבל מ"מ נראה שאסור לומר בעי' שהוא א"צ לאותו היום דלא התירו אלא במבשל סתם שנראה שאינו מבשל אלא לצורך י"ט בפרט מאחר דליכא שריות' לת"ק אלא שהוא חד טרחא אבל בב' טרחות (לא) אלא שר"ש מתיר בב' טרחות משום עילוי והרש"בא חשב זה נמי לעילוי כדי שיאכל משמנים א"כ כדאי הוא להתירו בסתם וכ"פ הרוקח וכ"ה עיקר אף שהטור הכריע להתיר:

דין אם מי שאפה או בישל לכתחילה מי"ט לחבירו המאכל מותר באכילה:

פסק כתב המרדכי מעשה הי' בקולונ"יא שאפו לכתחילה פשט"ידא מי"ט לחבירו והתירו רבני קולונ"יא בדיעבד באכילה כנ"י דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למ"ש בין לו בין לאחרי' וכ"ש בי"ט דקיל ור"י אוסר דע"כ לא שני כ"י אלא גבי שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בי' אבל י"ט דקיל אי שרית לי' אתי לזלזולי בי' ואסור וכן אמ' הכ"א שראה שבא מעשה לפניו בטבח א' שתיקן ואפה קרעפ"ליש מי"ט לחבירו וצוה להשליך לאבוד ואפילו ליתן לשפחתו אסר לו ע"כ אכן בתשב"ץ כתב שמה"רם התיר (אפיי' של) אשה שאפתה מי"ט ראשון של ר"ה לחבירו מדתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל וקצתן כראה כן מדברי הרמ"בם שכתב המבשל בשבת או האופה בי"ט כדי לאכול בו ביום או שזמן אורחי' ולא באו ונשארה תבשיל והפת ה"ז מותר לאוכלה בין בחול בין בשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ואפי' בשבת שאחר י"ט מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד משמע דאין איסור בדיעבד אלא במערים וכ"כ הרש"בא בתשו' וז"ל תבשיל שנתבשל בי"ט ראשון לצורך י"ט שני אם מותר תשובה זו בעיא בגמ' עבר ואפה מאי ואתינן למיפשטא מדתני' מי שלא הניח ע"ת כו' ודחי כ"כ והרי"ף לא פסק בה כלל ומיהו מסתברא דשרי חדא מדדחי לר"נ וכ' אשי ש"מ הכי ס"ל ועוד דה"ל משל דבריהם דאי מדאוריית' מישרא שרי דהא איכא הואיל וכ"נ מדברי הרמ"בם אע"פ שלא כ"כ מפורש וכ"פ ב"הע ולזה דעתי נוטה ויותר נ"ל הלכה שאפי' ה"ל מאכלים אחרים ה"ז מותר ואע"פ שהקשו שם מהא דתנן המעשר פירותיו בשבת כו' ואוקמינא בדאית לי' פירי אחרינא ותו מקש' מהטביל כליו בשבת וכו' ואוקמינא בדאית לי' כלי אחרינ' א"נ אפשר בשאלה אני אומר שלא עמדו דברים במסקנא שהני חזרו והקשו עוד שם מהמבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' ופירק' איסורא דשבת שאני ומסתברא לי דהשתא דאתית להכי כולהו אינך נמי איסורא דשבת נינהו ובהנהו הוא דאסרי מזיד דידהו אבל בי"ט כלל לא דמעיקרא הוא דמהדרי למפרקינהו כדי שלא תחלוק בין שבת לי"ט אבל בסוף דלא קם ליה פריק פרוקא אחרינא דסגי לכולהו וכנ"ל ישובין של דברים ע"כ:

דין מי שלא הניח ע"ת ועבר ואפה מותר לאכלו אכל אם הערים אסור והכל לפי ראות עיני החכם יעשה כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים אפילו קמח שלהם ואפילו בביתם וכן אחרים אסורים לבשל לו אם לא שמקנה קמחו לאחרים:

אבעי' להו מי שלא הניח ע"ת הוא נאסר וקמחו נאסר או דילמא הוא נאסר ואין קמחו נאסר למאי כ"מ לאקנוי קמחו לאחרים א"א הוא נאסר ואין קמחו נאסר מצי לאקנוי' קמחו לאחרים וא"א הוא נאסר וקמחו נאסר לא מצי לאקנויי' קמחו לאחרים דהא לא מועיל הקניי מאי ת"ש מי שלא הניח ע"ת ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלן לו ש"מ הוא נאסר ואין קמחו נאסר ש"מ כ"ה גי' הספרים ועיקר והחזיקו אותו התו' וכ' הר"ן הא דאמרינן מצי לאקנוי' בלשון מתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הנקני' במשיכה והמרדכי כ' בעל ה"ג התיר להקנותו בי"ט משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאי' בו כל העם ע"י מתנה ע"מ להחזיר ודכותי' קונין בש"מ ואפילו בשבת משמע דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר כמו אתרוג ולולב דאסור בעלמא משום דמחזי כמ"ומ ובמקום מצוה התירו תו מסקינן איבעי' להו עבר ואפה מהו מי קנסי' רבנן או לא ואתינא למיפשטא מהא דתני' מי שהניח ע"ת ה"ז אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרי' ולא אחרי' אופין ומבשלין לו אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וא"כ ה"ה נמי אם עבר ואפה ודחה ליה ר"א שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד וכ' הריף ולא איפשט' בעיין עי' וספיקא דרבנן לקולא וכ"כ הר"ן וכ"ד הרמ"בם והסמ"ג שלא החמירו במזיד כמו גבי הערמה דאיכא למיחש שמא ילמדו ממנו או הוא גופא לעולם יעבור וכ"פ רש"י והר"אש כ' דברי הרי"ף ובעיין לא איפשטא והוסיף עליו וז"ל ויראה מר"א ומר"נ בר יצחק דקאמר הא מני חנני' הוא ואליבא דב"ש דאינון אמוראי בתראי דחו להך פשיט' דמסתבר להו משום כבוד שבת אין לקונסו ע"כ לכאורה יראה שתפס הר"אש כל הדחויי' האלו וא"כ תהא אף הערמה שרי דהא דאסרי הערמה בבריית' אוקימנ' כחנני' ואליבא דב"ש והיינו דלא כהלכתא אבל תימ' שהטור לא כ"כ אלא אוסר הערמה בסתם ולא הזכיר דעת אביו הרא"ש גם כל המחברים אסרו הערמה ע"כ נ"ל דקאי אדברי הרי"ף שכ' ובעיין לא איפשט' וא"כ יש כאן מקום לחלוק ולומר דאזלינן לחומרא משום דמצינו שקנסו אפי' במערים ולכאורה אם עבר ואפה יותר יש לקונסו וכמ"ש הא"ז וז"ל עבר ואפה במזיד לא איפשטי' אבל בשוגג פי' רי"בא דשרי ולא כדברי ר"י שאסר והמחמיר תע"ב ע"כ כ' הוא דאין כאן ספיקא בדבר דכל הני אמוראי דחו הך פשיטות' משום שמסתבר להו דמשום כבוד שבת אין לקונסו ואפילו במזיד ואף דהיכא דעבר ואפה מי"ט לחבירו דלעי' לא שרינן אלא שוגג הכא משום כבוד שבת שרי אפי' במזיד ומ"מ כראה דבשוגג דאיכא למיחש שיש הערמה בדבר שאומר שוגג הייתי והוא עבר ואפה במזיד שיש לקונסו משום שדמי להערמה ואיכא למיחש שהוא יעבור תדיר כדלעי' ומש"ה יפה כ' הא"ז הכל לפי ראות עיניו של החכם ששואלין אותו יעשה כ' הטור (בסי' תקכ"ז) וז"ל וכשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים אפי' בביתם שאין העולם יודעים שהוא לאחרים וגם אחרים אסורי' לבשל לו ואין לו תקנה אלא שמקנה קמחו ותבשיל לאחרי' והן אופין ומבשלין ונותנין לו דשלהם הן ומבשלי' ונותנין לו אח"כ ואפי' בביתו יכולין לבשל דאחר שנתן להם במתנה קנו אותו וב"הע כתב מסתברא אחרים שלא הניחו עיכוב אופין ומבשלין למי שהניחו דשלוחו ש"א כמותו ולא נהירא דבהדי' גרסי' אין אופה לאחרי' ע"כ והנה מ"ש שלא לבשל לאחרים אפי' בביתם משום שהעולם אינם יודעי' כו' א"כ לפ"ז אינו איסור אלא כשיודעי' העולם שלא הניח ע"ת אבל בסתמ' מאי איכא למיחש הרואה יאמר שהניח ע"ת וכן אי מוכח מילת' שפיר שהיא לאחרי' שרי ולא נהיר' דבכל ענין אסור לבשל אף לאחרי' מאחר שהוא לא הניח א"כ הוא נאסר מ"ל לו מ"ל לאחרים ומ"ש אח"כ על העיטור דל"נ משום דבהדי' גר' אין אופה לאחרים אין זו השגה כ"כ עליו דאפשר דמפרש הא דאמרי' אין אופה לאחרי' היינו לומר שהקמח שלו אין אופה אותו לא לו ולא לאחרי' דקמחו נאסר כ"ז שהוא של אבל קמח של אחרי' שהניחו עירוב מותר לו לאפותו לצרכם דשלוחו ש"א כמותו ובפרט שהרא"ש תפס ג"כ גי' רש"י ש"מ הוא נאסר וקמחו נאסר א"כ שפיר יש לחלק ומ"מ נראה דלית' לדבריו חדא דברייתא סתמא קתני ועו' הלא כבר כתבתי שגי' הנכונה היא הוא נאסר ואין קמחו נאסר דאי נאסר לא מצי להקנות לאחרי' וא"כ אין חילוק בין קמח שלהם לקמח שלו ולקמ' נכתוב היכי שלא מצי להקנות קמחו לאחרי' כגון שאחרים ג"כ לא הניחו ע"ת או שאין כאן אנשים אחרים מה יעשה:

דין אם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאבד העירוב או נאכל מה שנעשה בעוד העירוב קיים מותר לו שבת:

פיסקא אכלו או שנאבד לא יבשל עליו כו' אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאבד עירובו גומר וכ' הרא"ש איכא לאסתפוקי בפי' מילת' דאביי דאיכא למימר גומר עיסה זו כיון שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל א' יגמרנו בלבד או שמא מכיון שהתחיל להתעסק בא' מצרכי שבת בעוד העירב קיים יגמור כל צרכי שבת וה"ה אם התחיל בתבשיל והא דנקט עיסה שהיא הכנה א' שעושין מע"ש לשבת שכן תיקן עזרא שתהא אשה משכמת ואופה ולשון משמע כן דקאמר גומר דמשמע גומר כ"צ שבת דאי לעיסה לחודי' קאי הל"ל גומרה והדבר שקול עד שיבא מ"צ ע"כ וכן הר"ן הניחו בספק אכן מדברי הראב"ד כראה דלא שרי אלא דוקא מה שנעשה בהיתר שני ולא יותר שכ' וז"ל שאם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או נאבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת ע"כ וכתב עליו המ"מ וסברא נכונה היא שמה שנעשה בהיתר אפי' נתכוין בו לצורך י"ט יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך לי"ט ע"כ וכן עיקר מ"כ במהרא"ק פעם א' הניחו ע"ת ובי"ט מצאו הפת לבד והבשר נאכל והיו מגידים לר"י בשעת הסעודה ואמר אלו לא אתא אלינו עד למחר לא הי' תקנה בדבר ועכשיו נוכל לתקן דאמר ר"י מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה ואומר אם היום חול ומחר קודש עירובי עיכוב ואם היום קודש ומחר חול א"צ בכך ואין בדברי כלום בדין יהא שני כו' ע"כ וא"ל דה"ה אם נאכל הפת ונשאר התבשיל דנהי דאין לשנות המנהג לכתחילה דבעי עת ותבשיל אבל בדיעבד פשיטא דשרי בתבשיל לחוד כמ"ש לעי' בסי' ב' וא"ל דהכא חשיב כלכתחילה מאחר שדעת הרמ"בם שלא להתנות האידנא כלל ונהי דלא ק"ל כוותי' כמ"ש בפ"ק סי' ט"ז מ"מ לכתחילה בלא צורך למה נעשה כנגדו ומאחר שצ"ל העירוב קיים אין ראוי לאוכלה עד ליל שבת ומ"מ הי' מנהג מהר"ם להניחה הככר תחת הל"מ בליל שבת ולמחרתו ובסעודה ג' הי' בוצע עליו מאחר דאיתעביד בי' מצוה א' ראוי לעשות עליו מצות אחרות וכ"כ בע"ח ומ"מ למי שנהג לבצוע בבוקר על שתיהן יניח פת העיכוב למעלה ויבצוע עליו כמ"ש בפ' בכ"מ סי' כ"ג ובפ' כ"כ:

דין דכלים טמאים אשור להטבילן בשבת וי"ט ואם נטמא בי"ט עצמו מותר להטבילו ושן אם נטמא אפי' בעי"ט בולד הטומאה מותר להטבילו וכלים חדשי' הנקחי' מן הכותי אשור להטבילן אפי' בי"ש ובארנו דאסור להשהות כלי טמא מלהטבילו מהרה ומי שיש לו מים יפין טמאים ממלא מהן בכלי אבן ונותנו במקוה מים מלוחי' שמשיק מים למי' ונטהרו אבל לא יתנם לכלי עץ טמא הצריך טבילה להשיקן כדי שתעלה טבילה אף לכלי אגב השקת המים:

מתני' חל להיות הי"ט אחר השבת בש"א מטבילין את הכל בין אדם בין כלים מלפני השבת ובה"א כלים מלפני השבת ואדם בשבת ופירש"י הא דנקט לב"ה בשבת רבות' אשמעינן דאפי' בשבת שרי ואני אומר דדוקא קתני שצריך לטבול בשבת כדי לטהר עצמו קודם כניסת הרגל ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין פי' שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותני' במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועים ומחוברי' למי המקוה ובטלי לגבייהו וטהרי ואין עוד טהרה במקוה לכל אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה כדאמרי' בפסחים בפ' כ"ש אבל לא מטבילין פי' שאין נותנין אותו בכלי עץ טמא הצריך טבילה להשיקן בו כדי להעלות טבילה לכלי אגב השקת המים ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה דכ"ע מיהת כלים בשבת לא מ"ט ומפ' כבה גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה כ' יוסף אמ' גזירה משום סחיטה ואפילו כלי שטף דלא שייך בהו סחיטה גזרינן הני אטו הנך דשייך בהו סחיטה ר' ביבי אמר גזירה שמא ישהא ת"כ דר"ב כלי שנטמא מעי"ט אין מטבילין אותו בי"ט גזירה שמא ישהא ויבא לידי תקלה רבא א' מפני שנראה כמתקן כלי א"ה אדם נמי אדם נראה כמיקר והרי"ף לא הביא כל הני טעמי אלא טעמא דר"י דאמר משום סחיטא וטעמ' דר"ב דאמר גזירה שמא ישהא וכ' הרא"ש עליו וז"ל ושביק טעמ' דרבה דאמ' גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וטעמ' דרבא דאמר מפני שנראה כמתקן ותמהני למה האריך לפי' משנה זו מה שייך טבילת כלים הטמאי' האידנא ועו' לפי הטעמי' שכת' מותר להטביל כלים חדשי' בי"ט פי' הנקחי' מן הכותי' הלכך נראה דטעמ' דרבה עיקר דהלכה כותי' לגבי כ"י וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב ומגילה וכן רבא דבתראי הוא ומאלו ב' טעמים אסור להטביל כלים חדשים בי"ט ע"כ וכ' הקא"רו וז"ל הרמ"בם כ' בע"ד מה' י"ט דר"ב וכו' והביא דעת הרש"בא שאוסר טבילת כלים חדשי' הנלקחין מן הגוים בי"ט ובסוף כ' כיון דלהרי"ף והרמב"ם משמע דשרי להטביל כלים חדשים בי"ט הכי נהגינן וטעה טעות גדולה דהא כת' הרמב"ם להדיא בפ' כ"ג דה' שבת דאין מטבילין כלים משום דמחזי כמתקן ולפ"ז אפי' כלים חדשים נמי אסורי' וכן יש לתמוה על המ"מ שנראה כמסופק בדברי הרמב"ם אם סובר טעם דמתקן ולא עיי' במ"ש בפ' כ"ג דה' שבת גם על דברי הרא"ש יש לתמוה לעי פי' דס"ל לכ"ב שרי להטביל כלים חדשים למה לנו לאסור משום טעמא דרבה ורבא מאחר דסתמא דגמ' פסק כר"ב ואמר ת"כ והעיקר נראה בעיני שאף לר"י ולר"ב אסור לטבול כלים חדשים וה"ט דלר"י נהי דבכלים שהן בני סחיטה לא שייך גבי כלים חדשים מ"מ מאחר דגזר הני אטו הני גזר בכל כלים הצריכין טבילה שלא יטבילם בי"ט גזירה אטו בגדים הטמאין שלא יטבילם בי"ט והן אסורים משום סחיטה ולר"ב נמי אסור אפי' כלים חדשים שבאו לידו מעי"ט שלא יטבילם בי"ט משום שמא ישהא ויבא לידי תקלה להשתמש בהן והרי"ף לא הביא אלא הא דר"י ודר"ב שהוא אחריו וכדי לומר עליו ת"כ דר"ב וכ"מ לכל שאר האמוראי' מותר להשהות טבילת כליו ולדעת ר"ב אסור להשהות שום כלי הצריך טבילה ואפי' כלים חדשים ומש"ה נ"ל שאפילו א"ת שלטעמ' דר"ב שרי להטביל כלים חדשי' מ"מ לא תנא כותי' לאפוקי טעמא אחרינ' אלא כדי שיהי' הלכה כותי' שאסור להשהות כלים הצריכין טבילה משום תקלה ומ"ה הביא נמי הרמב"ם דברי ר"ב לחוד בה' י"ט כדי להשמיע לנו שאסור להשהותן כדפי' ומה שהזכיר בשבת טעמא דרבא משום דמתקן משום שכת' אח"כ אבל אדם מותר לטבול מפני שנראה כמקיר אבל אין מזין עליו בשבת פי' משום דהוי כמתקן ועו' איכא תועלת אחרינא כטעמ' דרבא ותדע מה שפי' דמש"ה אמר ת"כ דר"ב כדי שאסור להשהות כלי הצריך טבילה אבל לא בא לומר לאפוקי כל הני שאר טעמ' דרב' וכבא וכמו שעלה על דעת הרא"ש שכ"ד הרי"ף שאין הלכה כרבה ורבא שהכי בגמ' פריך אטעמא דרבא דאמר משום מתקן ואדם דשני מפני שנראה כמקיר תינח מים יפים מים רעים מא"ל אר"נ ב"י פעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אפי' במי משרה תינח בימות החמה בימות הגשמים מא"ל א"ר נחמן ב"י פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה ורוחץ אפילו בימות הגשמים תינח בשבת בי"כ מא"ל אמר כבא מי איכא מידי דבשבת שרי ובי"ה אסור אלא הואיל ובשבת שרי בי"כ כמי שרי ומי אית ליה לרבא הואיל והא תנן החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטביל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא ורמינן עלה לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע ואמר אביי כי תנן כמי מתני' מגמע ופולט תנן ורבא אמר אפילו תימא מגמע ובולע ול"ק כאן קודם טבול פי' קודם אכילה כאן לאחר טבול פי' לאחר שאכל וטבל פתו בחומץ ואם אית' נימא הואיל וקודם טבול שרי לאחר טבול נמי שרי דמי איכא מידי דבחצי יום יהא שרי ובחצי יום יהא אסור הדר ביה רבא מההי' וממאי דמהאי הדר ביה דלמא מהא הדר ביה לא ס"ד דתנן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בנו"ב בין בי"כ ע"כ הסוגי' וכן בסוף ח' שרצים והשתא אי נאמר הלכה כר"ב ובטלו כל הני טעמ' אחרינא א"כ אפילו תאמר דרבא הדר בי' לשם אנו לא נהדר דל"צ לומר הכא טעמא דהואיל דשרי בשבת כו' ואינך אמוראי וא"כ בסוף ח' שרצים הבי' הרי"ף כדברי אביי לחוד כי תנא נמי מתני' מגמע ופולט אבל מגמע ובולע שרי ולא הביא דברי רבא דאפילו מגמע ובולע אסור לאחר טבול דהא אביי וכבא הלכה כרבא אם הוא הדר מטעמ' דהכא א"ו לא בעינן למיהדר אלא ש"מ דכולהו טעמא דאמוראי קושטא נינהו וא"כ אסור להטביל כלים חדשים אף לדברי הרי"ף ומ"מ שאם באו ליד ישראל בי"ט שרי להטביל דלא גרע מכלים שנטמאו בי"ט דשרי להטביל בי"ט אלא שאין ראוי לעשות כן בפני ההמון שלא יבאו להטביל כל שאר הכלים בי"ט שהן לא ידעו חילוק זה וגם לא ידעו שהיום באו ליד ישראל ע"כ טוב יותר לטבול שאר תיקונים והערמה כמ"ש בפ' כ"כ סי' י"ד תו מסקינן בבריית' דדוקא כלי שנטמא באב הטומאה הוא דאין מטבילין בי"ט אם לא נטמאה בי"ט אבל אם כטמא בולד הטומאה דהיינו במשקין טמאין שטומאתן מדרבנן מותר לטבול אף בי"ע דלא גזרו בהן כל הני גזירות דשמא יעבירנו או סחיטה או ישהא מאחר דטומאתן מדרבנן וכן משום טעמ' דמתקן נמי שרי דלא הוי כמתקן גבי טומאה וא"ל דרבנן לפ"ז טבילת כלים חדשים שנקחים מן הגוים יהי' מותר כבר הקדים המ"מ בזה על מ"ש הרמב"ם ומדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו והיא בריית' שהביא הגמ' בסוגי' וכתב הוא וז"ל ומדינים אלו למד הרשב"א ז"ל שאין מטבילין בי"ט כלי תשמיש הנקחין מן הגוים הצריכין טבילה אלא בעין טהרת הכלי כלומר שאם הוא כלי העשוי לדלות בו או למלאות בו מים מן המעיין ממלא בו והוא טהור ולדעת רבינו שכ' בפ' י"ז מה' מ"א שטבילת כלים מד"ס ונתבאר בו שמטבילין ולד הטומאה מפני שטמאתו מד"ס וכמ"ש י"ל שמטבילין את הכלים בי"ט ומ"מ עם כ"ז אני אומר שדין הרב קיים לפי שאפילו מאן דלית לי' טעמא דמחזי כמתקן כלי ח"מ גבי טבילת טומאה שאפילו קודם טבילה הי' הכלים ראוים להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה ומש"ה לא חשבי הטבילה תיקון וכולן שוין בטומאה של דבריהם שאין זה תיקון אבל כלים הנקחין מן הגוים דקודם טבילה לא חזו ודאי טבילתן מחזי כמתקן כלי ואסורא לכ"ע כנ"ל ע"כ:

דין שלמי חגיגה סומכין עליהם בי"ט וכן עולת ראי' קריבין ונדרים ונדבות אין קרבים בי"ט:

מתני' בש"א מביאין שלמים ואין סומכין עליהם אבל לא עולות ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך דב"ש סברי אין סומכין וב"ה סברי סומכין וכ"פ בעולות ראי' ליקרב דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין עולות ראי' לא ואין מקריבין בי"ט וב"ה סברי לה' כל דלה' אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קריבין בי"ט ומסי' בסוגי' דתנאי פליגי בה דתני' אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא י"ט פי' ונדרי' ונדבות אין קריבים בי"ט אבל מבאי אדם תודתו בחג הסוכות פי' בח"ה רש"א הרי הוא אומר בחג המצות ובחה"ש ובחה"ס כל שבא בחה"מ בא בחה"ש ובחה"ס וכל שאינו בא בחג המצות אינו בא בחה"ש ובחה"ס ומפ' בגמ' דפליגי לענין בל תאחר ת"ק סבר כל מי שעובר ג' רגלי' הכי הוא עובר בב"ת אפילו שלא כסדרן ור"ש סבר כסדרן והלכה כר"ש ראבר"ש אומר מביא תודתו בחה"ס פי' אפילו בי"ט עצמו ויצא בו ידי חובתו משום שלמי שמחה ואע"פ שמחויב בתודה זו ועומד דתני' במסכ' חגיגה ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות בהעתק בשר לשמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה דדבר שבחובה היא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ותודה זו כבר מחויב הוא בה ועומד ואין זו מן החולין שיהא פוטר בה חגיגתו אלמא דת"ק ס"ל נד' ונד' אין קריבין בי"ט והלכת' כת"ק:

דין בהמה חצי' על גוי וחצי' של ישראל מותר לשוחטה בי"ט אבל עיסה חצי' של גוי וחצי' של ישראל אסור לאפותו בי"ש אפילו בתנור א' ובארנו דלגבי בהמה אפילו הם ב' ושוחט שניהם ב"ט מותר ועיסת הרועים וכלבים בזמן שיש להם נבלות שיכול לפייס הכלבים נאפי' בי"ט אבל אם אין להם נבילות אסור:

אמר ר' חסדא בהמה חצי' של גוי וחצי' של ישראל מותר לשוחטה בי"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל עיסה חצי' של גוי וחצי' של ישראל אסור לאפות' בי"ט דהא אפשר למפלגי בלישה וכ' הרא:ש שבהמה אפילו הן ב' עי' ושחט שניהם א"א למפלגה לפי שאינן שוות ע"כ עי' שאינן שוות לגמרי ולא כמ"ש בכלבו שאין שוין בדמיהן דמשמע אבל אם היו שוין בדמיהן אמרינן אפשר למפלגה ולית' דשמא א' גדולה מחברתה והב' שמינה ממנה ויכול לומר ניחא לי ג"כ בשמינה וניחא לי ג"כ בהרבה בשר או א' היא ילדה שניחא לי בבשר (של) ילדה ולכן א"א שיהיו שוות לגמרי מתיב ר' חנא חנילאי עיסת כלבים בזמן שהרועי' אוכלים ממנה חייבת בחלה דלחם קרינ' ביה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה עי' המוציא ומזמנין עליה אם ג' אכלו כא' ונאפת בי"ט משום חלק הרועי' ואדם יוצא בה י"ח בפסח דהיינו לילה ראשונה של פסח שהוא מצוה לאכול מצה דכתי' בערב תאכלו מצות ואמאי והא אפשר לי' למיפלגה בלישה ומשני שאני עיסת כלבים הואיל ואפשר למפייסן בנבלה ונמצאת כולה נאכלת לאדם ופריך ומי אית לי' לכ"ח הואיל והאיתמר האופה מי"ט לחול כגון לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא כ"ח אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה כ"ח אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי אורחי' חזי ליה השתא נמי חזי ליה רבה א' אינה לוקה אמרינן הואיל ומשני אלא לא תימ' הואיל ואפשר אלא כגון דאית ליה נבלה בודאי אפשר למפייסן בנבלה ע"כ הסוגי' וכ' המ"מ בשם העיטור והרשב"א דלדידן דאית לן הואיל אפי' אין לו נבלה מותר הואיל ואפשר שתזמן לו ולזה כיון רבינו שסתם דין זה עכ"ל ואני אומר דאפילו לרבה דאמר הואיל היינו שאינו לוקה אבל מ"מ איסורא איכא ובטעם שיכול לפייסן בנבלה עדיפא מטעם דהואיל ואפשר דאפילו לכתחילה שרי וכ"כ הר"ן ועיקר ויש להקשות מאחר דמשמע להדי' מהאי מתני' דאין אופין לכלבים א"כ מה מועיל שיכול לפייסה ס"ס הואיל ואוכלין כלבים ממכה נמצא שא"צ לכולה ונמצא שאפה יותר מכדי צורך האדם ונראה דאיירי בתנור א' דשרי משום כ"א בר"ש מפני שהפת נאפת יפה וכן אית' להדיא בירושלמי בע"ק דחלה דמוקי לה כר"א בר"ש א"כ משמע גבי עיסה דלעיל דאיפשר לי' למפלגי' בלישה דאסור אפי' בתנור א' ולא כמ"ש הר"ן שי"מ דאיירי בעיסה מרובה שיש בה יותר ממילוי תנור א' דכה"ג אפילו גבי עיסת הרועים אסור כדפי' אלא עיקר הטעם כדפי' התו' דלא מהני ה"ט דרשב"א מפני שהפת נאפת יפה אלא היכא דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל א' וא' או זה או זה ועוד דלמא מקלעי אורחי' אבל הכא חצי' של כותי אסור לאפותה בי"ט משום חלק של כותי:

דין בני חיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת בי"ט אם כשנותנים פת ממנה לתינוק אין מקפידין מותר לאפותה להם בי"ט והוא שהקמח הוא של בני חיל אבל אם מוטל על ישראל לתת להם אסור לאפותה לפיכך אשור להזמין כותי בי"ט:

בעו מיני' מר' הונא הני בני באגי פי' ישראל הדרים בכפרי' דרמו עלייהו קמחא דבני חילא עי' המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לאנשי מלחמתו מהו לאפותה בי"ט א"ל חזינא אי יהבו ליה ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזי לינוקא ושרי ופרש"י ופליגא אההי' דלעיל דכ"ח דקאמר עיסה חצי' של כותי וכו' וכ"י פי' דל"פ דשאני עיסה חצי' של כותי וחצי' של ישראל דישראל מצי למיפלגה ולאפות חלקו אבל הכא מיירי שהוא הקמח לבני חילא אלא שטורח אפיי' הוי כמו אבני באגי הילכך לא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח קודם אפיי' לאפותו לצורך תינוק אבל אח"כ שאפו בשביל החיל אז לא קפדי ואני אומר דאפי' אם הם נתנו הקמח ל"פ אהא דר"ח דא"א לומר פליגה בלישה שלא יניחו הבני חיל ליקח קמח ועיסה שלהם אפי' מקצת אלא צריכים הישראלים למסור להם כל הקמח הראוי לשיעור עיסה המספקת לבני חיל אלא שאחר האפיי' שוב אינם מדקדקי' אפילו לקחו הישראלים מהם פת א' לתינוק ומש"ה שרי ומסיק ופליג' דריב"ל פי' הא דר"ה דלעיל דאמר אי יהבו ריפתא לינוקא כו' דאריב"ל מזמנים את הכותי בשבת ואין מזמנין אותו בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו ע"כ וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם שעסק כריב"ל דאין מזמנין הכותי בי"ט שמא ירבה בשבילו ופסק נמי כר"ה שכ' וז"ל בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת בי"ט אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידים מותר לאפיתו להן בי"ט שכל פת ופת ראוי לתינוק והראב"ד כת' שיפה אמר אע"פ שלא הסכים לדעת הרי"ף ז"ל ואינו יודע למה והמ"מ כת' וז"ל ויש מי שהעמיד דברי רבינו באמרו שלא הי' בגי' ספרי רבינו ופליגא ואני מקיים הגי' ומקיים דבריו וכי אמרו ופליג' לאו אהא דר"ה קאי דלא דמיין להדדי דההי' דר"ה אם לא היו אופין פת לחם לא היו יכולין לאפות ממנו פת א' ולתתו לתינוק אבל בזימון הכותי לא יגרע חלק ישראל אם לא יזמינוהו שהרי משל ישראל הוא נותן לו ופת התינוק הוא מבני חיל וכי אמרו ופליג' נ"ל דאמאי דסליק מיני' קאי דא"ל אביי לכ' יוסף למ"ד לכם ולא לכלבים הני סופלא לחיותא היכי שרינן להו בי"ט א"ל חזיין להיסק א"ל תינח בי"ט בשבת מא"ל א"ל מטלטלין להו אגב ריפת' ולזה אמרו שהשוו את הטלטול בשבת למלאכה די"ט דכיון שאין עושין מלאכה בשביל בהמה בי"ט אין מטלטלין בעבורה בשבת אלא ע"י פת כרי"בל שהוא התיר טלטול לצורך כותי בשבת אע"פ שמלאכה אסורה בי"ט מחמתו וזה נ"ל נכון לדעת רבי' ודינו קיים ויש בזה הודאת בעל ריב ע"כ ואני אומר שב' התירוצי' לא שווין לי הראשון לומר שבספרי' שלו לא כת' ופליג' דריב"ל מ"מ לא עלה על לבו לסמוך ע"ז מאחר שרבו הרי"ף כ' גי' זו בפשיטות כאשר כ' בכל הספרים מנין לו לחלוק עליו בלי לאי' אלא מסברא בעלמא גם התי' הב' שכ' המ"ע דפליגי דקאמ' קאי על סופלי דחיותא דלעי' אין עולה על הלב שסתמא דגמ' יאמר כעין חידה ותיר' זה בדוחק יספיק על הישיבה בזמן שמעלין עילא בקופא דמחטא לחדודי בעלמא וגם פלפולו אינה שוה בעיני כלל דהאיך ידמה טלטול דשבת לצורך טלטול דסופלי לצורך בהמה דהתם אין מטלטלין הסופלי שאין ראוי' אלא לבהמה לחוד אבל הכא מזמנין הכותי שיאכל עמנו ולא מטלטלין בעבור הכותי לחוד ואם הי' מזמן לכותי בפ"ע מ"מ הי' מותר לטלטל בעבורו שהרי ראוי' לישראל ועיקר נראה בעיני מ"ש בסוגי' דפליגי אדריב"ל היינו היכא דרמו עלייהו קימחא שיתן הישראל הקמח לא ה"ל לישראל ללוש בעבור מעט עת שיתן לתינוק דס"ס מרבה בשבילו והוי כאלו לש ואופה בעבור פת שלו שיתן לתינוק ומוסיף בשביל הכותי שהרי מן הדין יש לו לישראל ליטול מעט וליתן לתינוק ולמיפלגה בלישה אלא שאין מניחין להם הכותי' אבל מ"ש הרמב"ם שהקמח הי' של בני חיל ולא הי' לישראל חלק בו כלל כ"א אחר אפיי' בשכר טרחו מש"ה מותר לאפות ודומה למי שבישל תרנגולת כדי לאכול ממנה כבד קודם זמן אכילה דשני לד"ה ואף שהרי"ף לא חולק בזה מ"מ הרמב"ם חולק בזה וסברתו נכונה ע"כ שבאו הראב"ד ומאחר שבע"ד שבחו מסתמא כוון האמת וכן הלכה:

דין אם נשלח שליח כותי לישראל מותר להאכילו וכן לעבדים ושפחות כותי ומ"ש לעיל דאסור להזמין היינו כותי שהוא חשוב בעיניו ובארנו דל"ד להזמינו אלא ה"ה אם בא מאיליו והוא כותי חשוב נמי אסור א"ל שיאמר לו ישראל בפי' אי סני לך במה שהכנתי לעצמי אכול ואי לא לא אטריח בשבילך ומותר לתת לכותי חתיכות בשר או פשטי"דא כי לא אשור אלא כשמזמינו על השלחן:

מרימר ומר זוטרא כי מקלע להו כותי בי"ט א"ל אי ניחא לך במאי דטרחינא לן מוטב ואי לאו טירחא יתירה אדעתא דידך לא טרחינן וכ' הרא"ש וז"ל ואם נשלח שליח כותי לישראל בי"ט מותר להאכילו בי"ט וכן נוהגי' באשכנז שיש עבדים ושפחו' כותים דלא אסר ריב"ל אלא לזמן את הכותי שהוא חפץ ביקרו ומרבה לו מנות וחיישינ' שמא יבשל לו קדרה לבדה שלא הי' מבשל בה א"ל בשביל הכותי דאילו הרבה בשביל הכותי בקדרה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור והא ליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל וכ"פ המרדכי דמותר להאכיל עבדים ושפחות כותי' ומשמע נמי לשם דאפילו להרבות בשבילם שרי רק באותו תנור ובאותו קדרה וכן יראה עיקר והרמב"ם כת' אבל אם בא הכותי מאיליו אוכל עמו שכבר הכינוהו וכתב עליו המ"מ שדקדק כן ממ"ש אין מזמנין את הכותי ולא אמר אין מאכילין את הכותי משמע שלא אסרו אלא במזמנים אותו אבל בבא מאיליו אין לחוש אבל הרשב"א כ' שהאמירה מעכבת ע"כ וכ"כ הטור (בסי' תקי"ב) דאינו נרא' דאע"פ שכבר הכינוהו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך אלא צריך שיאמר לו אם יספוק לך במה שהכינו לעצמינו בא ואכל ע"כ ובא"ח כ' וז"ל לא ישלח לכותי דורון בי"ט ולא פת ולא תבשיל אם הי' בדעתו לשלוח בי"ט שא"א שלא ירבה בשבילו ומ"ש ממלא אשה הקדרה כו' היינו דוקא לצורך ישראל ע"כ ול"נ דמ"ש לאסור אף בקדרה א' לצורך כותי ממה שירבה בקדרה א' לצורך ח"ה מאחר שהטעם דחד טירחא הוא ה"ה נמי בסתם לצורך כותי דדוקא גבי פת הוא דמחלקינן בין ישראל לכותי משום דפת כלפת ופת איכא טירחא בפ"ע ולא התירו אלא משום שהפת נאפת יפה יש לחלוק ולומר דדוקא לישראל התירו מאחר שחזי לי' כל פת ויש ג"כ טעמא לשבח שהפת נאפת יפה התירו לו אבל לא בעבור צורך הכותי אבל גבי קדרה שאין הטעם משום שנתבשל יפה אלא משום דחד טירחא היא ולית' ביה איסור כלל כדפי' ה"נ גבי כותי רק שלא יאמר בפי' שעושה לכך כדפי' ומ"מ הדין דין אמת דאיכא למיחש שירבה קדרה אחרת בשבילן וכתב תשב"ץ שמהר"ם התיר ליתן לכותי חתיכה פשטיד"א או מאוזא בי"ט דלא חיישי' שמא ירבה בשבילו רק כשמזמנו על השלחן וזהו פשוט אכן אם ידע שיבא הכותי למחר יזהר שלא ירבה בשבילו:

דין האופה מי"ט לחול אינו לוקה כי אמרינן הואיל כו' מיהו איסורא איכא ובארנו דאסור לבשל בי"ט לכותים ולכלבי' ואין עושין מורסין לתרנגולים בי"ט כשעושה דרך גיבול אכל כשמוליך רק שתי וערב באצבעו מותר:

איתמר האופה מי"ט לחול רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה ר"ח אמר לוקה לא אמרינן הואיל וכ' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהלכ' כותי' דרבה שאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא כדפי' לעיל תו מסקי' בסוגי' תניא אך אשר יאכל לכל נפש שומע אני נפש בהמה במשמע כענין שנא' ומכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם ולא לכותי' לכם ולא לכלבים דברי כ"י הגלילי רע"א אפילו נפש בהמה במשמע א"כ מה ת"כ לכם לכם ולא לכותי' ומאי ראית לרבות את הכלבים ולהוציא כותי' מרבה אני את הכלבים שמזונתן עליך ומוציא אני את הכותי' שאין מזונתן עליך וכ' הרי"ף והלכת' כר"י הגלילי דסתם לן תנא כותי' דתנן עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפת בי"ט כו' וק"ל סתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה והר"ז הלוי חולק עליו וראייתו מהא דא"ל אביי לכ"י לר"י הגלילי הני סופלי לחיותא היכי שרינן להו בי"ט ואיצטרך לשנוי לי' בשינוי' דחיקי ודלא כהלכת' דהא משני ליה ריטבות' חזי להיסק גדול דלא כהלכת' היא כדאמרינן בחיזרא והילכת' יבישתא שרי רטיבות' אסור ולא אמרינן דחזי להיסק גדול ובהדיא תנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אפילו בשבת וצדין חיה ועוף בי"ט מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות וקודר אדם קב או קביים ונותנו לפני בהמתו ואינו חושש ומתירין פקיעי עמיר לפני בהמתו ומספספין את הכיפין ומהלקטין לתרנגולים ונותנים מים למורסין ונותנים מים לפני אווזין ותרנגולי' ולפני יוני הרדסאות וכל אלו מותרין בלא אגב ריפתא ודלא כר"י הגלילי והאיך אפשר לדחות כל אילו מפני משנה יחידאי דעיסת כלבים שנישנית כר"י הגלילי אגב גררא דעירוב ושיתוף וברכה וזימון וחלה ומצה ועי"ל דמודה כ"ע בעיסת כלבים כיון דאפשר לכלבים בעיסה בלא אפיי' לא טרחינן להו במלאכה יתירת' אלא בזמן שהרועי' אוכלים ממנה מכ"ז נ"ל שהלכה כמ"ד אפי' נפש בהמה במשמע ע"כ והשיב הרא"ש על דבריו וז"ל ולא ידענא מה הביא מכל אילו המשניות ראי' לכ"ע אטו מי איכא מאן דפליג בטלטול מזונות ליתנם לפני בהמה אפילו בשבת והרי"ף עסק כנ"י הגלילי שפסק שאסור לאפות ולבשל בי"ט לצורך בהמה ומתוך קושי' דסופלי עלה דר"י הגלילי אסר אף לטלטל מאכל בהמה וזה א"א לומר כדפי' וגם ב"ה דרשי לעיל לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים ואינהו אמרי בע' נוטל מעבירין מעל השולחן פירורין פחות מכזית וכו' מפני שהן מאכל בהמה אלא צ"ל כמ"ש רשב"ם דסופלי לא חזי לחיותא אלא ע"י תיקון שמרככין אותו או שוחקין אותו אלא שלפעמים אוכלין אותו ע"י הדחק הלכך לר' יוסי שא"א לתקנו בי"ט היכי מטלטלן ליה למשדי לחיותא והלא מוקצין הן כיון דאין ראוין לאכילה כ"א ע"י הדחק ומשני דחזי להסקה ופריך בשבת מא"ל ואפילו לר"ע א"ל דמטלטלי אגב ריפתא ע"כ והן הן דברי הרמב"ן שהשיב על דברי כ"ז הלוי וכן השיב הר"ן על דבריו ומ"ש הוא דאפשר ר"ע מודה בזה מאחר שראוי לאכול לכלבים בלא אפיי' דליתא דבסוגי' משמע דשני לבשל טריפות לר"ע כדי להאכיל לכלבים אע"פ שאפשר להם לאכלו סי והכריע כדברי הרי"ף וכ"פ כל הצרפתים חוץ מאבי העזרי כדברי הרי"ף והרמב"ם דהלכה כנ"י הגלילי וכן עיקר והא דמטלטלין הני סופלי אגב ריפתא אע"פ שאמרו לא אמרו ככר ותינוק אלא למת בלבד אכתוב אי"ה בע' נוטל ומאחר שהלכה כנ"י הגלילי שאסור לעשות מלאכה בשביל בהמה ה"ה דאסרי נמי הוצאה בכ"ה כדפי' לעיל בפ"ק סי' ל"ז וכ"כ המרדכי וכ' עוד אין עושין מוכסין לעופות בי"ט דממעטינן מלכם ע"כ ונראה דוקא דרך גיבול קאמר אבל דרך שינוי להוליך שתי ועכב ולעכב באצבעו שרי אפי' בשבת כדאמרי' לשם בסוף מסכת שבת דמותר לגבל אף לשוכי' דרך שינוי וכ"כ הכלבו בה' י"ט וז"ל שריית המורסין לתרנגולים מותר ובלבד ע"י שינוי לעי שהדבר קרוב לגיבול:

דין דמותר להחם חמין לרגליו בי"ט אפילו אינן ראוין לשתיי' ועושה מדורה ומתחמם כנגדה:

מתני' בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראוין לשתיי' וכ' התו' ב לשתות מהן וב"ה מתירין ונראה דמתירין אפילו אם אינן ראוים כלל לשתיי' ועושה מדוכה ומתחמם כנגדה וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו ודוקא חמין לרגליו הוא דשרי ב"ה אבל לא לכל גופו כדתנן בשבת בע' כירה במעשה דאנשי טבריא שהביאו סילון כו' אם בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיי' ולענין ריצה בי"ט בחמין שהוחמו מעי"ט חזינן לגאון דקא כ' הכי דההיא דאמרי לא ירחץ אדם כל גופו בחמין בשבת בחמין שהוחמו מע"ש דוקא בשבת אבל בי"ט שני לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעי"ט לא הוי דבר שחייבין עליה משים שבות ולא משום רשות ולא הוי משום מצוה אלא גזירה היא וכי גזור רבנן בשבת אבל לא בי"ט ע"כ ובמס' שבת ע' כירה כתבתי כל הצורך:

דין מי שלא הניח ע"ת ואין אחרים שערבו שיוכל להקנות להם קמחו או יש אחרים ואיני רוצה להקנות להם התירו לו חכמים משום כדי חייו שיעשה דבר מועט כגון לאפות ככר א' ולבשל קדרה א' ולהדליק גר א' ואפילו הוא עצמו הותר לעשות ובארנו דאם לא עירב אסור אף בהדלקת גרות רק משום כדי חייו מותר בגר א' ולכן ע"ל בתוך נוסח של ע"ת בדין יהא כו' ולאדלוקי שרגא כו' ועו' בארנו דמי שלא הניח ע"ת יכול לחפש בנר איזה דכר ואפילו מבע"י בי"ש ולהניחו דלוק עד הלילה:

מתני' ג' דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין מי"ט לשבת ואין זוקפין את המנורה בי"ט ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין אר"ג מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין א"ל מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל בני ישראל להיות אופין פתין גריצין ורקיקין והלכה כחכמים ולק' סי' ל"ב נפרש מהו עת גריצין אין טומנין את החמין כו' ה"ד אי דאנח ע"ת מ"ט דב"ש אי דלא אנח ע"ת מ"ט דב"ה אמר ר' הונא לעולם שלא הניח ע"ת וכדי חייו שרו ליה רבנן ור"ה לטעמי' דאמר ר"ה מי שלא הניח ע"ת אופין לו פת א' ומבשלין לו קדרה א' וחממין לו קיתון א' ומדליקין לו נר א' וי"א אף צולין לו דג קטן כ' הרא"ש יש מדקדקין מדקתני אופין לו ומבשלין לו משמע דאחרים עושין לו אבל לא הוא עצמו ולית' דאם יש אחרים שעירבו יקנה להם קמחו ויעשו לו כ"צ ועוד מאי קאמר ומשום כדי חייו שכו ליה רבנן מאי הוצרכו להיתר זה כיון שיכול להקנות להם קמחו הלכך מיירי בדליכא מאן דערבו ומשום כדי חייו התירו לו חכמים לעשות לו דבר מועט ואופין ומבשלין אבני ביתו קאי וכ"מ בירושלמי דקאמר עירב ולא עירבו אחרים ר' יצחק אמר צולין לו דג ר"ה אמר מחמם לו חמין ושמואל אמר מדליקין לו את הנר וכ"פ הר"ן ובודאי יפה כ' שאפי' הוא עצמו שרי ול"ד אחרים קאמר אכן מה שמשמע מדבריו שאם יש כאן אחרים שהניחו ע"ת שלא התירו לו משום כדי חייו אלא צריך להקנות קמחו לאחרים אין זה מוכרח דשמא אם אין רוצה להקנות לאחרים כדי שיעשו לו תבשילו אלא הוא רוצה לעשות לעצמו רק בכדי חייו נמי שרי וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א וז"ל לא הי' שם אחרים להקנות להם קמחו או שלא רצה להקנות קמחו לאחרים אופין לו בצמצום עת א' וטומנין לו קדרה א' וצולין לו דג קטן וכן נמלא כ' בתשו' והביא ראי' מתו' כדי שיוכל לתקן לו כדי חייו אם אינו רוצה להקנות לו קמחו לאחרים וכ' התו' והרא"ש אחריהם מדקאמר מדליקין לו את הנר משמע מי שלא עירב אף להדליק אסור ומדליקין לו את הנר דקאמר היינו נר א' כמו פת א' וקיתון א' אע"פ שלא פי' כן לכן נהגו כשמניחין עיכוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני ואע"פ שפי' שלא תקנו ע"ת אלא לעיקר סעודה היינו דא"צ לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר הסעודה אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב ואע"פ שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו לאדלוקי שרגא מ"מ דברי תו' והרא"ש עיקר וכן אי' בה"ג וכ"כ הרשב"א והר"ן עוד כ' הרא"ש והרי"ף לא הביא מימרא דרב הונא ולא ידענא טעמא אי משום דרבא דהוא בתראה אוקמי למתני' בשנוי' אחרינא מיהו ברייתא מיתנא כר"ה ע"כ ויש דוחין ואומרין דמאחר דרבא משני למתני' בשהניח ע"ת אלמא דלא ס"ל הא דר"ה ואע"ג דת"כ דר"ה מאחר דרבא בתראה הוא ולא חייש לה אנו נמי לא חיישינן לה ולא נהירא דאיך פליג רבא על ברייתא דהא פרכינן מסתמא דברייתא תיובתא לאמוראים א"ל כב ודכוותי' ומשני תנא הוא ופליג אלא בודאי כבא ל"פ על הברייתא אלא דפליג על ר"ה דמוקי מתני' בשלא הניח ע"ת ומוקי הוא אפילו בהניח וליכא נפקותא בשינוי' דילי' לפי פסק הלכה כדאי' בסוגיא וכ' מהר"ם היכא שלא הניח עירוב שיכול לחפש בחדר שום חפץ בכר אפי' מבע"י ולהניחו דולק עד הלילה וכ"כ הטור בשמו:

דין מי שרוצה לערב על אחרים לוקח העירוב שידו ונותנו למי שיש לו זכות וא"ל זכה שעירוב זה בשביל פלוני והזוכה צריך להגביה טפח וחוזר המוכה ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מעות עירוב כו' וכשאין רוצה לערב לאחרים א"ע לזכות כלום אלא לוקח העירוב בידו ומברך כו'. כתב הטור (בסי' תקנ"ז) וז"ל כיצד הוא עושה לוקח העיכוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב ע"י וא"ל זכה בעירוב זה לפלוני ונוטלו הזוכה מידו וחוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב רמואו בדין יהא שרי לנו לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא דבעיומלו כל צרכנא מי"ט לשבת ולכל בני העיר הזאת או למי שרוצה לפרש ע"כ ובודאי ברוצה לערב על אחרים הוא דצריך למיעבד כך אבל אינו רוצה לערב על אחרים א"צ לזכות כלל אלא לוקח העיכוב בידו ומברך (ואומר) בדין יהא שרי לנו וכו' כ' הר"ן בפ"ב דביצה צריך הזוכה להגביה העיכוב מן הקרקע טפח דכיון דברשות מזכה הוא לא מצי זכי בלא הגבהה דהכי תני לה בתוס' גבי ע"ח וכ"כ הטור גבי ע"ח וה"ה ע"ת:

דין דאסור להטות הגר כדי להרחיק השמן מן הפתילה וקונד"ילא גדולים משעוה מדינא מותר לחתוך אותה באור ולא בסכין אפילו קודם שידלקנו ומ"מ לכתחילה אסור ובארנו דמותר להוסיף פתילות בנר אם היתה חתיכות חלב או של שעוה מונח בנר דלוק ונוטל א' מן החתיכות הרחוקות מן הפתילה מותר:

עולא איקלע לבי כב הונא קם שמעיה דעולא זקפי' לשרגא פי' הגביה הנר להרחיק השמן מן הפתילה כדי שימהר לכבות איתיבי' ר' יהודא לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה א"ל לאו אדעתאי פי' השמש עשה לרצונו ולא עשה כדין וכ' התו' הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו בפני הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחילה וה"ל מכבה אבל אין לפרש משום שממהר כביות הנר כשיכלה השמן דהיינו גרם כיבוי שנחלקו ר"י וחכמים לקמן וק"ל כרבנן דגרם כיבוי מותר וכ' הרא"ש וז"ל ומיהו ההיא דשפופרת ע"פ הנר דאסור דילמא אתי לאסתפוקי מיני' היינו ע"כ מפני שממהר כיבוי שאינו מכהה מאור הנר כלל שהרי הכר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק משמן שבתוך השופפרת אינה מכהה מאור הנר הלכך כ"ל טעמא דמסתפק מן הנר ושום שממהר כיבוי ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב דע"כ ל"ע התם במעמידי' כלים מלא מים כדי שלא תעבור הדליקה אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר החוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע האש הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמין את הדליקה והממעיט א' מהן וממהר את הכיבוי חייב וה"ט דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו דאלו לא נתן שמן בכר היה כבה כשיכלה השמן שבנר ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאלו הוא הדליקו וכן לענין כיבוי כמי ממהר הכיבוי ע"י שנסתפק מן הנר והוי כאילו כבה הוא ע"כ ול"נ מה שהק' משפופרת לסתור לדברי התו' נראה בעיני שאף הם בודאי ידעו המשנה אלא בע"כ צ"ל דס"ל דהתם איכא למיחש שמא יסתפק ממנו ויטול כל השמן שיפסיק הטיף טיף מיד והוי מכבה ומי הוא הנביא שהגיד לו דשמא יסתפק דהתם היינו שמא יקח מעטו שמן ממנו ואדרבה כראה דהתם לאו דוקא להסתפק לבד קאמר אלא שמא יקח כל השפופרת עם השמן ויסתפק ממנו או יערה למקום אחר דהא דב' אינו מוקצה אפילו אם הוא מונח על דבר מוקצה מותר ליטול מעליו וכ"ע מהר"ם כאשר הבאתי בפ' כירה ועוד אפי' את"ל דלא חיישינן לכתחילה שמא יקח השפופרת מ"מ איכא למגזר שמא יסתפק מעט ואם יסתפק למעט אח"כ איכא למיחש שמא יסתפק ממנו בכולו או יטול השפופרת והוי כולה כחדא גזירה וכ' הא"ז שאם היתה חתיכה קטנה של חלב או של שעוה מונח בנר הדולק ונוטל א' מן החתיכות הרחוקות מן הפתילה אינו נראה שיהא חייב בזה ואף הרא"ש מודה מאחר שאינה מחובר לאותו חלב שדולק והוי כשאר גרם כיבוי שעושה דבר חוצה לו ומ"מ כ' הא"ז דלכתחילה ודאי אסור לעשות כן בין בשבת בין בי"ט והיינו דס"ל דלא שרינן גרם כיבוי לכתחילה אם לא משום הפסד ממון אכן לפי דברי הטור דלקמן שרי וכ"כ המרדכי שאין בו איסור וכ' התו' דלפי דבריהם יש להתיר קנד"ולא שהיא גדולה משעוה ממנה ולמטה כיון דבשעה שהוא חותך אותה אינה מכהה אורה כלל אע"פ שהוא גורם כיבוי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין כ"ע מודה דאסור כדאמרי' לקמן בפ' המביא סי' י' תוחב אותו בנר ועושה ב' נרות ע"כ ונראה אפילו קודם שידלקנה אסור לחותכו משום דהוי כעובדא דחול ואין חילוק בין דולק לאין דולק להאי דינא דחותכה בסכין דומיא דפתילה ולדעת הרא"ש חייב משום מכבה מאחר שעשה גרם כבוי בשעוה הדולק ואין להתיר לדעת הרא"ש אלא קודם שידליק וכן יראה (מדברי) הטור (בסי' תקי"ד) שכ' (בזה"ל) כר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביביו דבר המונע מלשרוף בענין שיכבה כשיגיע לשם דגרם כיבוי מותר משמע דוקא קודם שדולק אבל לאחר שדולק אסור ואף שיש לדחות דלאו דוקא קאמר דאף אחר שדולק נמי שרי והא קמ"ל דאפילו קודם שדולק מ"מ לא יחתוך בסכין וכדפי' לעיל בשם התו' אך נראה בעיני דכפשוטו קאמר וכדי להשוותן עם דעת אביו הרא"ש ומיהו כבר כ' שדברי תו' עיקר וכ"פ המרדכי בע' כ"כ וה"ה דשרי נמי נר הדולק בב"ה לתחוב בחול כדי שלא ישרף יותר ממה שיצא לחוץ ואף שהמרדכי כ' בשם ר"י דאפילו כה"ג לא שרינן בי"ט דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום היזק דוקא לא נהירא דדוקא בגרם כבוי ממש שכבה אש הדולק כבר דומיא דפלוגת' דכ"י ורבנן בפ' כ"כ אבל מה שאילו מכבה ממש אלא כשמגיע לשם אין לו עוד יותר במה לישרף וכלה מאליו שרי אמי' לכתחילה כדפרי' החו' אכן לא מלאני לבי להקל מאחר שלדברי הרא"ש הוא חייב משום מכבה מאחר שממעט גוף השעוה שהיא דולק נהי דדברי התו' עיקר שאינו חייב אבל להתיר לכתחילה לא יראה בעיני להקל כנגדו כ"כ מאחר שהרא"ש חייב בדבר אבל ליקח חתיכת חלב מן הנר כשהוא דולק שרי אפילו לכתחילה כדברי התו' דאף הרא"ש עודה בזה שאין בו חיוב כדפי' לעיל כ' הר"ן אע"ג דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה מ"מ מותר להוסיף בה פתילות דכולה הדלקה היא דאלת"ה אסור להדליק ב' פתילות בנר א' דהא א"א להדליקו כא' אלא ודאי שרי:

דין גר שכבה מותר לחתוך ראש הפתילה שנשרף ולתקנו ודוקא כשרוצה להדליק באותו לילה או באותו יום אשל לתקן מי"ט לחבירו או מי"ט לחול אסור ואסור ליקח פתילה מנר הדולק אפילו ליתנם לגר אחר ומותר לכסות אש בעפר כרי שימצאו למחר בי"ש אבוקה העשוי מחתיכת עצים קטנים סותר ליקח מאותן עצים שלא אחזה בהן אור אכל אחז בהן האור אשור ומותר ליקח אוד מצר זה ולהניחו בצד זה באותו מדורה עצמה אבל ליקח אוד מן המדורה לילך לאורה יש ליזהר מותר להדליק בב"ה בי"ט א' בערב לצורך ליל ב' ואפילו בי"ט ב' בערב אבל נר שאינו של מצוה אסור להדליק עד סמוך לחשיכה ואפילו בב"ה אסור לתקן עששיות ופתילות אחר המנחה:

אמר כ' יהודא קנבא שרי פרש"י למחוט ראש הפתילה כשנעשה פחם והקשו התו' דלקמן בפ' המביא סי' י"א מפיק לה בלישנא אחרינא מוחטין את הפתילה ומפ' שהוא עדויי חושכא ע"כ פי' דתרי חיטויי יש א' בשעה שהוא דולק והוא דלקמ' מוחטין את הפתילות וחד הוא לאחר שכבה הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף והיינו הא דהכא וקונבא הוא כמו קניבת ירק וקמ"ל שאין בו משום תיקון כלי שמתקן הפתילה כדי שתהא נוחה לידלק וכ"פ הרא"ש בשם הערוך וכ' עוד ודוקא כשרוצה להדליק באותו לילה ע"כ פי' באותו לילה או באותו יום אבל לתקן מי"ט לחבירו אסור וכ"ש לתקן מי"ט לחול ולהדליק שיורי פתילה בליל ב' של ר"ה כתבתי לעיל בפ"ק גבי דיני דהכנה:

(הג"ה מן המחבר עצמו ז"ל שאלני משכיל א' איך שרי' לחתוך ראש הפתילה ולהדליק אח"כ הא כתבנו לעיל פ"ק סי' ג' דשיורי פתילה אסורין משום נולד וצ"ל דלא שייך נולד אלא בפתילה גופא שנוחה להדליק ולקבל האור מהר במקום שכבה אבל יכול לחתוך מקום שכבה כדי שתדליף יפה ולא שייך בה נולד ואף שכת' לעיל בסי' ד' דבכל פתילה שייך הכנה אפילו בראש הפתילה השני לענין איסור הכנה משבת לי"ט אבל משום איסור נולד לא אקרי כולד אלא במקום שכבה עכ"ה) וכ' התו' והרא"ש אחריהם שאסור ליקח פתילה מנר הדלוק אפילו ליתנם בנר אחר שהרי מיד כשמוציא מכבה אותה ומאי נ"מ כשידליק אח"כ וכ' בתו' עוד שלא לכסות האש בי"ט ויש למחות בנשים שלא לכסות האש בי"ט אכן האגודה כ' לכסות האש בעפר בלילה כדי שימצאו למחר בי"ט מותר וכ"נ להקל בפרט כה"ג דדבר שאין מתכוין הוא וכ"ש לפי מה דק"ל כר"ש דכל כיבוי הוי מלאכה שא"צ לגופה ואינו אסור אלא מדרבנן כ"א בעשיות פחמין וכמ"ש בפ' ב"מ ועוד דצורך אוכל נפש הוא והרי"ף כ' וקינסא שרי פי' כגון אבוקה שהיא עשויה מחתיכות עצים קטנים אם נוטל בי"ט מאותן עצים שלא אחזה בהן האור שרי ע"כ והמרדכי נמי כ' וז"ל וכ"ח פי' קינסא קסמין דקין שבראש המדורה מותר להסירו קודם שאחז בהן האור ולפ"ז משמע שאם אחז בהן האור אסור להסירן בי"ט וכ' עוד מיהו ליקח אוד מצד זה ולהניחו בצד אחר של מדורה שרי כיון דאינו מתכוין כלל לכיבוי פי' ג"כ לא הוי פסיק רישא כ"כ אבל ליקח אוד מן המדורה ולילך לאורו משמע דאסור והמרדכי התיר אף בזה אלא שכ' שהעולם נזהרים בזה וכן הוא נכון וכ' עוד התם ומה שנהגו העולם להדליק מי"ט לחבירו ואינם מדקדקים אם הוא לילה לעיל פרש"י דהוי הכנה ואין י"ט מכין לחבירו י"ל אע"פ שאין לילה מ"מ סמוך לחשיכה הוא ואף באותו יום צריך לאותה הדלקה לפ"ז שרי אפילו בבית ובחד נר בעלמא אפילו אינה נר של מצוה ודוקא סמוך לחשיכה אבל ביום אסור אבל בנר של מצוה נראה דשרי אף ביום וכ"כ הטור (בסי' תקי"ד) וז"ל וכ' א"א הרא"ש ז"ל בתשו' שמותר להדליק ביום א' בערב לצורך ליל ב' ואפילו בי"ט ב' בערב ואין בזה משום אין י"ט מכין לחול שמיד בהדלקתה יש מצוה לאותו שעה שבכל שעה אפילו ביום יש מצוה בהדלקת נירות בב"ה כ' הרשב"א שנשאל אם שמש מותר בב"ה לתקן הפתילות והעששיות בי"ט אחר מנחה מאחר שכוונתו הוא לצורך היום כי אולי באותו יום יביאו שמן לאותן עששיות וידליקו ונמצא שטרח לצורך י"ט ואע"פ שלא היה שעת התפילה שכבר גמרו סדר היום והשיב נראה דאסור דכיון דגמרי במנחה סדרו של יום ואין דרך להדליק בו ביום אלא לצורך הערב דומה למ"ש בע' כ"כ קערות שאכל בהן בערבית מדיחין אותן לאכל בהן בשחרית כו' מן המנחה ולמעלה אין מדיחין אותן כוסות וקיתוניות מדיחין כל היום שאין קבע לשתיי' ונרות ב"ה נ"ל דכעין קערות שיש להם קבע שאין מדליקין בחול אלא לכבוד תפלות ערב ובוקר וצהרים גם מכבין אותן אחר תפלת הבוקר עכ"ל וכ' האגור בתשו' זו נראה שהיא חולקות על תשו' הרא"ש דס"ל אפי' אחר המנחה יש מצוה בהדלקת כירות וכ' מהר"י קאר"ו ז"ל ול"נ דאפשר דל"פ שאם בא להדליק כרות בב"ה אחר תפלת מנחה רשאי להדליק והרשב"א נמי מודה בזה דמ"מ איכא מצוה בהדלקת נר באיזה שעה שתהיה ולא אסור אלא לתקן הפתילות והעששיות על סמך שמא יביאו שמן באותו היום משום דכיון דגמרו במנחה של יום אין דרך להדליק בו ביום וא"כ אין דרך להביא שמן אחר תפלת המנחה להדליק לצורך היום אבל אח"כ שאם רצה להדליק מדליק ואינו נמנע ותדע דהא מדמי להו לקערות שאין מדיחין אותן מן המנחה ולמעלה ואם נזדמנה לו סעודה אחר תפלת מנחה פשיטא שרשאי להדיחה וה"נ דכוותה אם רצה להדליק אפילו אחר תפלת המנחה מדליק דבכל שעה שיש נרות דולקות בב"ה הוא כבוד ב"ה הלכך אם בא לתקן הפתילות והעששיות אחר תפלת המנחה ויש לו שמן להדליק בו ביום כשאי ע"כ ודברים של טעם הן:

דין דאסור לכבות גר בי"ט כדי לשמש מטתו אפילו בעילת מצוה ובארנו דבלילה אינו מועיל במה שיאפיל בטליתו רק צריך מחיצה ומחיצה זו הפסק בעלמא ואפילו אורו מבהיק מלמעלה ומ"מ צריך האפלת טלית כשיש מחיצה וכפיות כלי מותר בין בשבת בין בי"ש ואסור לכבות בקעת בין שרוצה לחוס עליה בין מפני שלא יתעשן הבית וכן אם רוצה שלא ישרוף הבית אסור אפילו אין לו בית אחר וכל זה מפני שאין מורין בן אבל מותר לכבות בקעת כדי שלא תתעשן הקדרה א אין לו אש אחר לבשל שם:

בעא מיניה אבא בר מתנא מאביי מהו לכבות את הנר בי"ט מעני דבר אחר דהיינו ת"ה שאסור לשמש מטתו לאור הנר א"ל אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי אפשר לעשות מחיצה אין לו דבר לעשות מחיצה מאי אפשר לכפות עליו כלי אין לו כלי מאי א"ל אסור וכתב הרא"ש ואע"פ שהתירו בעילת מצוה ע"י מתוך כדאי' בפ"ק דכתובות וה"נ יתירו כיבוי לצורך בעילה ע"י מתוך כמו שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש כגון גריפת תנור או שלא תשרף הקדירה י"ל בעילת מצוה שאני א"נ כיבוי זה חשוב כמכשירי אוכל נפש עי' ואביי ס"ל כרבנן דאסרי הכשירן ולפ"ז אפשר משום בעילת מצוה נמי אסור לכבות הנר אבל הרוקח התיר לכבות הנר משום ת"ה והיינו דס"ל הלכה כר' יהודא אבל כל המחברים עסקו בפשיטות כאביי דא"ל אסור וכן עיקר א"ל ביום טוב שני וכמו שנפרש לקמן איתיביה אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או שלא תתעשן הקדירה מותר אמר ליה ההיא כ' יהודא דאמר לכם לכל צרכיכם לרבות מכשירין וכי קאמינא אנא כרבנן וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו וכן רב וכן אמימר כולהו דחו לה להא מתני' ואוקמוה כר"י למימר דלאו הלכתא היא וש"מ דלית הלכתא כי הא מתני' אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא תתעשן הקדרה והבית ע"כ וכ' עוד הרא"ש והאי דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדרה היינו באפשר להצילה מעשן בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה ולבשלה על אש אחר אם יש לו ואם אין לו אש אחר וצריך לבשל קדירתו בזה האש ואם לא יכבה תתעשן הקדרה מותר לכבות לכ"ע לצורך אוכל נפש כמו שמותר לבשל ולאפות ע"כ וקשה בעיני לומר שהתנא דברייתא איירי בהכי דא"כ אפילו לר"י אסור אלא בודאי הברייתא איירי שאין לו אש אחר ומ"ה שרי לד"ה ומ"ש הגמ' ר"י היא קאי אשלא תתעשן הבית אפילו אין לו בית אחר ס"ס מכשירין הוא וכן כתב המרד' להדיא אשלא תתעשן הבית הוא דשרי דוקא לכ"י ושלא תתעשן הקדרה אתיא אפילו לרבנן וכ' עוד והא דקבעי בגמ' מהו לכבות הדליקה מפני איבוד ממון וכו' וקמסיק דאסור לרבנן ושרי לר"י פי' ר' אלחנן דקא מיבעיא ליה בבית שאין בו צורך י"ט כלל אלא דר בבית אחר אבל אם דר בבית זה ואין לו בית אחר עדור בו אין לך צורך גדול מזה ומותר אפילו לרבנן דר"י וכן משמע הלשון דקאמר כי קא מיבעיא לי משום איבוד ממון משמע דאין כאן אלא איבוד ממון ולא צורך י"ט כלל ולכך מדמי לי' למכשירי אוכל נפש כר"י ע"כ ולא נהירא דס"ס מכשירין הוא אם אפשר להציל מזונות יאכל במקום אחר אפילו בשרב וצינה דומיא דלעשן הבית דלא שרי אלא לר"י וכן כל שאר המחברים לא חלקו בזה וכ' עוד הרא"ש ומיהו קשה דכל הנך אמוראי דסברי כרבנן ולקמן בפ' א"צ פסקינן כר"י דמכשירין דא"א שרי ואפשר משום דאמרי לקמן הלכה ואין מורין כן א"כ במידי דלאו אוכל נפש החמירו טפי ע"כ ולפי טעם האחרון אין ראוי להחמיר בכל בעילת מצוה אכן מאחר שהאמת דק"ל הלכה ואין מורין כן אין להתיר אפילו בעילת מצוה גם אין ראוי לחלק בין תשמיש כי בודאי לא ישמעו ומיהו הר"ן כתב בשם הרמב"ן שא"ב לומר מה שאסרינן הכא היינו משום דאין מורין כן דהכא ודאי לגמרי אסרינן דלאו בפרקא הוה ולא בפני ע"ה שלא דשמעתא קשיין אהדדי דהכא משמע דלא קי"ל כר"י ולקמן בגריפת תנור שריא כוותי' ור' חייא לדביתהו ורבה לשמעי' אורויי הוה אורי ואזהורי נמי הוו מזהירי מחרוכא ולקמן נמי אמרינן משמך הלכה כר"י ומהדר לי' יהא רעוותא דכל הני מילי מעלייתא תדרשין משמאי ובהשחזת סכין נמי לא אשכחן מאן דשרי הלכה למעשה אלא על ידי שינוי לפי' כתב וזה לשונו נהי דק"ל כנ"י במכשירין היינו לומר שהן מותרין מן התורה ולא דרשי הוא ולא מכשירין ומיהו מדבריהם לא רצו להתירם אלא כפי מה שהן קרובים לאוכל נפש דגריפת התנור התירו לגמרי מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת י"ט אבל בסכין שעמדה מתוך שאפשר בשאלה שהסכין מצוי הוא אצל הכל לא התירו לגמרי אלא על ידי שינוי כיון דאפשר בהכי וכה"ג נמי אין מורין כן דכיון דסכין שכיח לא אתי לאמנועי משמחת י"ט אבל כיבוי בקעת כדי שלא תתעשן הבית וכבוי הנר מפני ד"א אע"פ שהוא צורך כל נפש לא רלו להתיר מכשיריו וכן בכחילת העין לא סמכו בדר"י אלא ביום טוב שני כללו של דבר ק"ל כר"י דמכשירין מדאורייתא שרי אלא שחכמים חלקו בהן לפי מה שהן ע"כ ולפי דבריו דקאמר כב חסדא דההלכה כר"י היינו דאורייתא קאמר ואין הלשון משמע כן דהלשון דהלכה משמע שכך הדין ושרי אפילו מדרבנן אלא שאין מורין כן לרבים גם אמאי מוקי לקמן בע' א"צ דאוסר השחזת סכין במשחזת דלא כר"י דלמא כר"י ושלי מדאורייתא אלא שחכמים אסרוהו אלא עיקר הלכה כר"י ושרי מכשירין אף מדרבנן אלא שאין מורין כן ומ"ש ליה אסור לכבות כו' היינו אסור אליבא דרבנן דפליגי על ר"י ואסר אפילו בצנעה ומה שלא התיר לו אליבא דר"י דהלכתא כוותיה משום שאין מורין כן או כשינויי בתרא דלאו אוכל נפש הוא ולישנא דגמ' משמע הכי דקאמר כי קאמינא אנא לרבנן ולא אמר אנא כרבנן סבירא ליה אלא בודאי לעולם הלכה כר' יהודא ושרו אלא שהוא אסור אליבא דרבנן וכדפרי' ולקמן בפ' אין צדין סי' י"ט אאריך בזה. מצאתי כתוב בשם מהרא"ש מכאן משמע דלא יועיל שיאפיל בטליתו מדלא משכח הגמ' דמותר בכה"ג ש"מ דבלילה אסור לשמש אצל אור הנר על ידי האפלת הטלית אלא יעשה לו מחיצה או יכפה עליה כלי או יוציא וכן מצאתי ביסוד של ר' אברהם אב"ד ע"ש בהגמי"י וה"ה בשבת מותר לכפות כלי על הכר כדי לשמש מטתו ואין לחלק בין שבת ליום טוב בשום חילוק והא ראי' דכופין קערה על הכר כדי שלא תאחז כו' ואין לומר דהתם משום סכנה דהא לשם בסוף האורג פירשו ואשמועינן דכלי ניטל לצורך הצלת הקורה שאינו ניטל עד כאן לשונו ש"מ דליכא שום חשש איסור מאחר שאנו ק"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל אף שלא לצורך גדול עד כאן לשונו והא דעושין מחיצה מפני הכר כראה בעיני דאין צריך לעשות אלא הפסק בעלמא כמו לפני ספר תורה אבל לא שלא יבהיק אורו למעלה מן המחיצה ומן הצדדין רק להפסיק בין כר שדולק ומכל מקום צריך להאפיל בטליתו מאחר שהחדר מלא אור דלא גרע משימש מטתו ביום ומה שיש רוצים לדקדק מדברי התו' שכתבו מכאן נראה שלא יועיל במה שיאפיל בו ואי הוה צריך האפלת הטלית לא היה צריכין לשום ראי' לא קשה מידי דהתו' הוכרחו להביא ראי' דלא תימא אין הכי נמי שיעשה מחיצה שלא יבהיק אורו דומיא דכופין עליו כלי וכי האי גונא אין צריך להאפיל לכך כתבו שלא יועיל האפלת טליתו:

דין סוף חולי העינים שקרוב להתרפאות אשור לכחול על ידי ישראל ביום טוב ראשון כדי להאיר העינים אכל [ע"י] כותי שרי וביום טוב שני שרי לכחול אפילו על ידי ישראל אכל שאר דברים הנז' לעיל בסי' ל' אשור אפילו כיום טוב שני וכן כל צרכי חולה שאין בו סכנה אשור לעשות ביום טוב שני אם הוא מאבות מלאכות:

בעא מיני' כ' אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביום טוב פי' להשים בו כחול לרפואה היכא דאיכא סכנה כגון רירא פי' שעושין ריר שמזלף תמיד או דיצה פי' שנוקב תמיד כמחט כמו דץ ביה מידי או דמא עי' שיש דם כעין דמעות פי' שמדמעת תמיד או קדחת ותחלת אוכלא פי' תחילת חולי של כל אילו לא קמבעי' לי דאפילו בשבת שרי כי קא מבעי' לי סוף אוכלא פי' שקרוב להתרפאות הוא או פצוחי עינא עי' שאינו כוחל אלא להגיה אורו מאי אמר ליה אסור וכן הלכת' והני מילי מישראל אבל מכותים שרי דהא אמימר שרי למכחל עינא וכותי ואיכא דאמרי אמימר גופא כחל עינא מכותי בשבת אמר ליה רב לאמימר מאי דעתך דאמ' עולא ברי' דר' עילאי כל צרכי חולה עושין על ידי כותי בשבת וא"ר המנונא כל דבר שאין בו סכנה אומר לכותי ועושה הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה ומר קא מסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח עי' סגר ופתח ריסי עיניו להכניס הכחול אמר ליה איכא רב זביד דקאי כוותיך פי' שגם כן הקשה לי כמו שהקשית לי ואמרי ליה מסייע אין בו ממש והמרדכי כתב אה לשוני כתב ראב"י העזרי דכל הנך דאסירי היינו לרבנן אבל לרבי יהודא דמתיר מכשירי אוכל נפש שרי לכחול את העין ביום טוב דנפשו עגומה עליו וקצה באוכל כדאמרי' האי מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלי אלא ביממא ע"כ וקולא גדולה היא לסמוך על סברת עצמו ולהתיר מה שאוסר הגמ' להדיא גם אין א' מכל שאר המחברים מודים לדבריו אף על עי שגם כן עסקו כרבי יהודא במכשירי אוכל נפש אלא שהר"ן כתב שיש אחרים שפי' כעין המרדכי ולישנא משמע שדעת יחיד היא ואין לנו להקל אמימר שרי למכחל עינא ביום טוב ב' של ראש השנה דסבור כנהרדעאי דסבירא להו דב' קדושות הן ולית הילכת' כותייהו דקיימא לן קדושה ואי היא מיהו שמע מיניה דאמימר דשרי למיכחל עינא ביום טוב [ב'[ של בליות וכ' הר"ן ומינה שמעינן דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין על ידי ישראל ביום טוב ב' ש"ג מיהו איכא למימר דהוי כגון מכחל עינא דמלאכה גופא שבות היא אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו כן כתב המגיד משנה בשם הרמב"ן עוד כתב הר"ן ושמעינן נמי משמעתי' דמותר לכבות הנר מפני דבר אתר ומותר לכבות הדליקה מפני הפסד ממון על עי הפרש"י שפי' לעיל ביום טוב של גליות דבגמ' מוכח דהני כלהו כי הדדי נינהו ושרי לי' לרבי יהודא ואסרי לרבנן וכיון דמכחל עינא סמכינן בדרבי יהודא ביום טוב של גליות אף כל כבות הנר מפני דבר אחר ומפני הדליקה סמכינן עליה ביום טוב של גליות וקולא היא לעשות פשרה מעצמינו לדמות כל צרכי האדם לכחול העין דשמא לא התירו אלא כחול העין אף שאין בו סכנה אלא למאירת עינים התירו מה שהתיכו משום שהוא אבר חשוב שבכל האיברים בפרט לתלמוד תורה ובפרט מאחר שמצינו שלא הקילו חכמים ביום טוב שני אלא למת בלבד נאמר גם כן לכחול העין בלבד וכן דעת הטור שכ' ולענין מת בלבד חלוק יום טוב שני מן הראשין וכן לכחול העין דמשמע ותו לא מידי:

דין דאופין פת מרובה דהיינו גריצין גדולים ורקיקין ביום טוב:

תניא בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה ביום טוב וב"ה מתירין ומאי עת עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישא פרש"י ובית הלל מתירין משום דאמר רבי אלעזר ממלא אשה כל התנור פת וכו' וכ' התו' שלא נהירא חדא דאם כן הוי ליה לאתוי הא דרבי אלעזר כיון דפלוגתייהו בהכי ועו' הקשה הר"ן דהוי ליה לפרש דדוקא בתנור א' איירי ועוד דלא דמו כלל לפתין גריצין ולמאי מייתינהו הכא לכן נראה לי דפת מרובה דקאמ' לאו יותר מכדי צרכו קאמר אלא היינו פתים גדולים ביותר ואיכא למימר שעושה לצורך חול הואיל ואין בו צורך (נראה לי טורח) כל כך והכי משמע בירושלמי מתוך שאתה מיגעו ממנעי ואינו עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר (בעריכת) כל א' וא' בין גריצין בין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הם שוין בעובין אלא דגריצין היינו גדולים ורקיקין היינו קטנים והא דקאמר בסמוך משום טורח טירחא דלא צורך הוא קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתא למיעבד יותר מצורך יום טוב עד כאן ולפי' תו' עת גריצין ופת עבה חדא מילת' והטעם שכ' בירושלמי מתוך שאתה מיגעו קאי על בית שמאי כלומר שאסרו דבר הבא בקלות בלא טורח משום דאיכא למיחש שמא יעשה יותר מכדי צרכו לצורך מחר וכן משמע קצת בירושלמי אכן בספר מצות גדולות לא פי' הכי וזה לשונו בפ' כל שעה מתירין בית הילל לוש פת עבה ביום טוב ואומר שם מאי פת עבה עת מרובה ומוכח בירושלמי שרצה לומר רקיקין דקין שמפרש שם שמותר שמתוך שאתה מיגעו אינה אופה אלא כדי צרכו פי' שיש לו טורח ברקיקים יותר עד כאן אלא שהוא מפרש שמתוך שאתה מיגעו דקאמר קאי אדברי בית הלל ומכל מקום נראה דאף לדעת הספר מצות גדולות דגריצין דמתני' אין פי' רקיקים ביותר אם כן ההיא אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין פת גדולה קאמר וסבירא ליה שיש בו טרחא ואפילו הכי אסרי בית שמאי וב"ה סבירא ליה דשרי מתוך שאתה מיגעו כו' ולכל הפי' שרי לבית הלל לאפות בין גריצין בין רקיקין שיש בו טורח מרובה בין שאין בהן טורח ובכדי צרכו קאמר ולא מעני שהפת נאפת יפה וכדפי':

דין דמותר לרבץ הבית אפילו בשבת ואפילו אין הקרקע מרוצף וכיבוד אשור אפילו בקרקע מרוצף:

מתני' אף הוא אומר שלשה דברים להקל מכבדין את המטות (נראה לי בית המטות) ומניחן את המוגמר ביום טוב ועושין גדי מקולס בלילי פסחי' וחכמי' אוסרין בכל אילו שלשה וכ' הרא"ש מדברי תו' משמע דאף רבי גמליאל דמקיל לא שרי לכבד אלא בי' המטות וביום טוב אבל כל הבית אסור לכבד ולא שרי אלא לרבוץ כדאי' בסוף פרק המצניע והתם מסיק על ריבוץ הבית והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי אף לרבץ את הבית דאין ומתכוין לאשווי גומות מפסיק רישא נמי לא הוי ופסק רבינו חננאל והלכות גדולות דהוא הדין לכבד שרי ולא נהירא דבפ' כל הכלים פליגי במכבדות של תמרה דר"ה שרי מכבדות של מילת לטלטל מחמה לצל ואסר בשל תמרה ורבי אלעזר שרי אף בשל תמרה ופריך במאי עסקינן אילימא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אף בשל תמרה ומאי קושי' אילימא (נראה לי אימא) אין הכי נמי סבירא ליה כרבי שמעון דקיימא לן כותי' והוי דבר שמלאכתו להיתר אלא ודאי כ"ש מודה דאסור דהוי ליה מזיז עפר ממקומו אי נמי דחשיב פסיק רישא טעי ממרבץ וכן בית המטות דוקא התירו ומשום פירורין וביום טוב ולא בשבת ורבינו חננאל והלכות גדולות צריך לומר דהני תנאי סבירא להו כר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור עד כאן ובן דעת כל הצרפתים לאסור ודעת הרמב"ם כדעת הרב אלפס להתיר אלא שחילק בין מרוצף לאינו מרוצף מה שאין כן בסיכה שאין סכין הקרקע ואין מדיחין חותה אפילו אם הוא מרוצף גדרה מרוצף אטו שאין מרוצף דאתי לאשווי גומות והרבינו אשר כתב בתשו' שאלה על כיבוד שנוהגין באשכנז באיסור ובארץ הזאת סומכין על דברי הרב אלפס זכרונו לברכה ולא מלאני לבי לאסור להם כי לא היו שומעין לי ומאחר שנתלין באילן גדול למה אעשה אותן מזידין עד כאן ובארצינו נוהגין איסור אפילו במרוצף ומרביץ שרי אפילו באינו מרוצף משמע להדיא דאסור לומר לכותי שיכבד הבית דכל שאסור לעשותו אסור לומר לכותי לעשותן אלא שבוע"ה רגילין האידנא להקל בזה וכתבתי מזה בפ' כל כתבי בסי' ל"ט והאגור כתב שאביו זכרונו לברכה הי' אוסר הכיבוד אמנם התיר לכבד בבגד או במטלית עד כאן ותמה עליו מהנ"י קאר"ו וזה לשונו ולא ידענא מה שכתב שהרי הוא מזיז עפר ממקומו וגם משוה גומות כשמכבד בבגד כמו שמכבד במכבדת עד כאן ויפה כתב אלא שאני אומר הנח להם כו' שיש להם על מי שיסמכו אכן ביש מקומות שנוהגין להקל לכבד (בכנף) של אווזא וזהו שיבוש גדול נהי דשינוי הוא קצת מכל מקים לענין משוה גומות הוא ממש כמו מכבדתן ואם כן מלאכתו לאיסור ואסור אפילו לטלטלן מחמה לצל כי אם לצורך גופו או מקומו והר"ן כתב בשם הראב"ד שאינן מותר לכבד אלא בית שנתכבד מעט ואין שום דבר שיהא אסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו מפני פירורין ושער של פולין ושל עדשים או עצמות שהן ראוין לבהמה עד כאן ויפה כתב אם בא אליהו והעיד שלא נעל בה שום צרור ועפר אלא שער של עולין וקליפות ועצמות וזהו קצת מן הנמנע על כן אין להקל בזה:

דין דאין עושי מוגמר כין אם מכוין להדיה בין אם משוין למגמר הבית או הכלי אבל אם עושין כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר לא שנא אש מפזרן על גבי חרס או על גבי נחלת של עץ ואסור ליתן כוס מבושם על גבי שיראין כדי שיכנס בו הריח:

פיסקא ומניחין את המוגמר ביום טוב וכן אמר רכ אסי מחלוקת להריח אבל לגמר בו את הכלי שיהיו מוגמרים דברי הכל אסור ומשום הכי אסור לעשות מוגמר לגמר הכלי או הבית אפילו כדי להריח לחוד דהלכה כחכמים שאוסרין אבל מכל מקום מותר להביא הכלי של ברזל והוא מלא נקבים ומעשנים אותם מבעוד יום ופוקקין הנקבים מערב יום טוב ולמחר פותחים הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאיליו ושרי אפילו בשבת כדאי' בסוגי' ומסיק איבעי' להר מהו לעשון פירות עי' שמפזרין סמים על גבי גחלים ליתן ריח בפירות אמר רב יהודא על גבי גחלים אסור מפני שהוא מכבה על גבי חרס מותר ואסקינן רבא אמר על גבי גחלים נמי מותר מידי דהוי בישרא אגומרא וכן הלכתא וכתב הרב אלפס מהו לעשון פי' לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה וכן כתב הרמב"ן לא תטעה לומר שזולת הגימור אינן ראוין לאכילה כלל פשיטא דשרי דהוי אוכל נפש אלא כלומר להכשירן כדי שיהו מעולין ביותר ומה שכתב ראי' מבשרא אגומרי התם כמי אפשר לצלותן סמוך לגחלים ולא לעשות כיבוי אלא שהוא מעולה ביותר ושרי הכי נמי הכא וכן פירש הר"ן ופרש"י דלא שייך לומר שאין זה שוה לכל נפש משום דראוין אף לעניי' אלא שאיך מצוי להם ודומה לנזדמן לו צבי ביום טוב כדאי' בפרק קמא דכתובות וכפרש"י וכתב באור זרוע שאסור לכפות כוס מבושם על מלבוש של שיראין כדי שיכנס בו ריח הבושם משום דקא מוליד ריחא ובדרשות מהרי"ל אוסר להניח אתרוג על גבי טלית או סרבל ביום טוב ראשון משום דקא מוליד ריחא דומיא דכסא על שיראי בפרק שני דביצה ותימה לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמרו כמו שכתב האור זרוע והא ראי' דמשום הכי נקנו שיראי ולא אמר סתם מבגד דעלמא אלא שדרך שמגמרם אותן אבל היכא דאינו מכווין למגמרו נראה דשרי ולא שייך הכא לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופא אינו מלאכה אלא הכיבוי וההבערה:

דין גר שול בטילה דהיינו שמדליקין אותן כדי להראות עושרו ונדיבתו אסור:

פסק כתב הרא"ש וזה לשונו ירושלמי מהו להדליק כר של בטילה עי' כר של בטלה שאין לצריך לו חזקיה אמר אסור מתניתו פליגי' אדחזקי' לא תבערו אש בכל משבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבער אבל אתה מבעיר ביום טוב אין תימה בדבר שיש בו אוכל נפש אנו קיימין הא כתיב אך אשר יאכל לכל נפש אלא כן קיימינן מנר של אבטלה אמר רבינא הכיתמן בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ר' כחום אחוה דרבי אילעי בעי קמא דרבי יוחנן אמר תיסר ולא תשרי נרות שמדליקין בבית הכנסת לא מקרי לא אבטלה דלשם מצוה ולשמחת יום טוב מדליקין אותו ושרי על ידי מתוך כהוצאות קטן ולולב וספר תורה עד כאן וכ"י כתב נר של בטילה נראה שמדליקין לכבוד דאלו לבטלה ממש פשיטא דאסור ולא נהירא דלכבוד יום טוב לא מקרי כר לבטלה לא מבעי' נרות שמברכין עליה' אפילו מדליק הרבה אלא אפילו אחר שהדליק אותם ובירך עליהן יכול להוסיף עליהן אלא נר של בטילה שמדליקין להראות עושרו או נדיבתו בעני אחרים וזה אסור אלא שאין העולם נזהרים בזה ויש להן על מה לסמוך כי דלדברי הרמב"ם בפרק ראשון משמע דשרי וכ' לשם המגיד משנה דאע"ג דרבי יהודא אמר בירושלמי לא תאסר ולא תישרי לא סמך עליו רבינו דכיון דבגמרתינו כבי יהודא עצמו השוה אותן דאמרי' בפרק קמא דביצה דכי היכא דאמרי בית הלל מתוך בהוצאה הכי נמי בהבערה עד כאין:

דין דאין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתיקין אותן בנחלת של עץ אשל בשל מתכת מותר ואין עושין גבינה ביום טוב:

פסק כתב הרי"ף והרא"ש אחריו גרסינן בפ' ר"א דמילה תנו רבנן אין מסננין את החרדל במסננת שלו פי' משום דהוי כבורר ואין ממתיקין אותם בגחלת והתני' ממתיקין אות' בגחלת לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ אמר ליה אביי לכ' יוסף מאי שנא מבשרא אגומרא אמר ליה התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי בעא מיני' אביי מרבה מהו לגבן אמר ליה אסור אמר ליה ומאי שנא מלישה התם לא אפשר הכא אפשר והא אמרי נהרדעא גבינתא בת יומא מעליא הוא הכי קאמר אפילו בת יומא מעליא וכ' בעל המאור וזה לשונו הא דתנו רבנן אין מסננין את החרדל כו' כדאי' בפרק רבי אליעזר דמילה וכתב הרב בהלכות במקום הזה אלא שהוא כתב מאי שנא מבשרא אגומרא אמר ליה התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי ואנן לא גרסינן הכי כי כל כיבוי שהוא מחמת אוכל נפש מותר ומה לי הבערה ומה לי כיבוי אלא הכי גרסינן התם לא אפשר הכא אפשר כלומר אי אפשר באכילת צלי אלא כך כי הוא המובחר שבצלי אבל (מתוק) החרדל אפשר בלעדיו לעי שאין בו צורך אלא לנשים מפונקים ומעונגים יותר מדאי ואינו דבר השוה לכל נפש ולא שרי מלאכה בכל כי האי מילת' וכן ההיא דבעי מיני' אביי מרבה מהו לגבן א"ל אסור ומ"ש מלישה התם א"א הכא אפשר כלומר הגבינה אפשר בלעדיה כי החלב טוב ממנה אפי' להגבינה המובחר שהיא בת יומא א"ל והא אמרי נהרדעא גבינה בת יומא מעליא קס"ד שהיא מעולה יותר מן החלב א"ל הכי קאמינא אפי' גבינה בת יומא כ"ז שיש בה טעם החלב מעליא משאר גבינה שאינה ב"י ויצא הלחות ממנה וכ"ש שהחלב יותר טוב מכילן ובפרש"י נמצא זה בחילוף שהוא אומר שהגבינה יבשה טובה מן הלחה וי"ס שאין כ' בהן אפי' גבינה אלא אפי' בת יומא והם נוטים לדברי רש"י ז"ל ע"כ ולפי דבריו במקומות שכל בני העיר מאכלם חרדל שרי לעשותן בי"ט אבל יש לפרש הכא אפשר למתקן מבע"י שכן דרכו למתוק ממנה הרבה בבת א' אבל עושין פירות אן נעשין אלא ביומא כדי שלא יפחת ריחו וא"כ בכל המקומות אסיר ומ"ו אף לפי זה יש למצוא היתר היכא שלא היה לו באפשר לעשו' בעי"ט שרי אבל דברי הרי"ף דס"ל התם ליכא כיבוי כלומ' כיון דסופו מבעיר לא חשיב כיבוי אבל הכא כבוי גמור הוא ומה שהקשה בעל המאור על דברי הרי"ף השיב הרמב"ן וז"ל אמר הכותב זה הפי' מר מן החרדל וא"א למתקו דכל ממה שהוא אוכל נפש מותר לכל אדם ולווה זה דומה לשחיטת צבי בי"ט שמותר כדאי' בפ"ק דשבועות ומה יאמר למי שאין לו לפתן אלא זה שהוא מטביל עתו בחרדל ואוכל לכן המיתוק ודאי צורך הוא ושוה לכל אדם שהכל ממתיקין אותו וגי' רבינו נכונה היא וכך פי' שמתוק החרדל תקון הוא ואינו בכלל אפיה ובישול אלא כטחינות החטים וכענין שאמרו באגדה כל ממה שנברא בו' ימי בראשית צריך עשיה חרדל צריך למתוק חטים צריך לטחון אפילו אדם צריך תיקן ומפני כך אסרוהו והוינן בה משום דקס"ד דאין כיבוי לצורך והיינו דאמרינן ומ"ש מבישרא אגומרי שיש בו כיבוי ואינו לצורך אוכל נפש ממש שהרי אפשר לצלות בלא כיבוי והמובחר שבצלי אינו ע"ג גחלים ממש אלא קרוב להם שלא ע"ג גחלים או בתנור גרוף ואעפ"כ אין חוששין לכבוי זה ומפרקי' התם ליכא כיבוי ומש"ה מותר הכא איכא כבוי ע"כ:

דין קמטים שעושין הנשים בבתי זרועותיהן ובתי שוקיהן אסור לעשותן אפי' בחיה:

מסקינין בסוגיא קטרי בידי מעשה אומן הוא ואסור והוא שעושין בידי זרועות של נשים סמוך ליד וכן בתי שוקיים קמטין קמטין וכפרש"י והר"ן והרמב"ם כ' בזה"ל בה' שבת אסור לתקן בית יד של בגדים ולשברם שברים כדרך שמתקנין בחול הבגדים כשמכבסין אותו ע"כ עוד פי' הרי"ף פי' אחר קטורי מלשון קטורה כ"ל לעשן בית הידים בבושם אס' ומה שמסיק בגמ' לעשן שרי היינו פירות דומיא דלעשן דלעיל אכן לע"ז העי' לא מסתבר שיהא אסור כ"א בי"ט ולא בח"ה דהא מוגמר אינו אסור אלא משום דאינו שוה לכל נפש ומה"ט אסרי' נמי רחיצת כל גופו וז"א אסור אלא בי"ט ובהדי' פסקינן בפ"ק דמ"ק דאסור אפי' בח"ה וכן הביאו כל המחברים בה' ח"ה וצ"ל דאינו מעשני' כשאר בגדים אלא צריכין בושם בע"א ואינו אלא מעשה אומן ואסור אפי' בח"ה:

דין [אין] מניחין הפרה לצאת ברצוע' שבקר' ודין דמקרדין הבהמה בי"ט אע"פ ששיני המגרדת קטנות ועושין חבורה וכ"ש כששניה גדולות ודוקא שלהן שלא היו תולשין השערות אשל שלנו שבודאי השער ניתלש אסור ואסור לטחון הפילפלין בריחים קטנים שלהם ואפי' חדא חדא אסיר:

מתני' ג' דברים ראב"ע מתיר וחכ"א והלכה כחכמים פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה ומקרדין את הבהמה בי"ט ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהם וכ' הגהמ"י דפלפלין ברחיים שלהם אפי' חדא חדא אסור בי"ט והיינו לרבנן רי"א אין מקרדין את הבהמה בי"ט פי' שגורר אותה במגירה של ברזל ששיניה דקות והיא עושה חבורה וחכ"א אין מקרדין אף לא מקרצפין ת"ר איזהו קירוד ואיזהו קירצוף קירוד קטנים ועושין חבורה קירצוף גדולים ואין עושין חבורה ת"ק סבר כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר וקירוד אע"פ דקא עביד חבורה מותר כ"ש קירצוף דאין עושין חבורה כי"א דבר ש"מ אסור וקירצוף דלא עביד חבורה שרי ורבנן סברי כר"י דאמר דבר ש"מ אסור וגזרינן קירצוף אטו קירוד ותימה דלא מדכר הכא אלא איסור חבורה ואנו רואין כשמגררין הסוסים במגררת של ברזל שתולשין מהן השער והוי פסיק כישא כההי' דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וכ' האישר"י מדברי התו' וצ"ל שלא היו עשוי כעין שלנו ולא הי' תולש את השער אבל שלנו ודאי אסור וכ' ר"י שיש מי שכתו' דאפי' בשלנו מותר אע"פ שמשיר השער מאחר שאינו נהנה לא הוי פסיק רישא והוא סברת בעל הערוך דס"ל דפסיק כישא דלא ניחא לי' מותר אבל כבר הוכיח כ"י בעל התו' דלית' להאי סברא אלא כל ע"ר אפי' לא ניחא לי' אסור מדרבנן והרמב"ם כ' וז"ל מסירים זבובים הנתלים בבהמה אע"פ שהן עושין חבורה והיינו דהוא ס"ל דלא כזכר דין מגררת כלל ומ"ש בגמ' דקירוד הוי קטני' וקירצוף הוי גדולי' אזבובי' הנתלי' קאי דכשהן קטני' כשעוקרין אותה ביד' או בכלי מקרי קירוד וכשהן גדולים מיקרי קירצוף וכשעוקרין הקטנים נעשה חבורה לפעמים אבל כשעוקרין גדולי' אין נעשין חבורה וכפ"י הוא ז"ל בפי' המשנ' בפ"ב דביצה ובפ"ג דעדיות והערוך נמי הביא פי' זה והמ"מ רצה לפרשו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' קאי אשיני המגררת ומסתמא לא עיי' בפי' המשניות שלו ולפי' הרמב"ם ניחא שאין אנו צריכין לחלק ביך מגררת שלנו למגררת שלהם כאשר מוכרחים לחלק לעי' שלנו אמר רבא א"ר נחמן הלכה כר"ש שהרי ראב"ע מודה לו אמר רבא לר"נ ולימא מר הלכה כר"י שהרי חכמי' מודים לו א"ל אנא כר"ש ס"ל ועוד שהני ראב"ע מודה לו:

דין הרחים של פלפלין מקבלת טומאה על שם ג' כלים משום כלי קיבול ומשום כלי מתכות ומשום כברה ונ"מ דאי אזיל חד שמא מינה מטמאה משום אידך.

מתני' הרחים של פלפלין טמאה משום ג' כלים שי' מקבלת טומאה ע"ש ג' כלים ונ"מ דאי אזיל חד שמא מינה טמאה משום אידך משים כלי קיבול ומשום כלי מתכות ומשום כברה פי' תחתונה שמקבלת אבק הפלפלין כשנופל דרך נקבי המכבר טמאה משום כלי קיבול שכלי עץ שיש לו בית קיבול הוא אמצעית שמקפת את המכבר משום כלי עץ לא מיטמאה דאין קיבולה קיבול אלא חכמים גזרו טומאה על הכבר' משום ארוג ואפי' אין המכבר של מתכת מטמא' משו' כלי כברה ושלנו שהיא של מתכת ודאי טמאה משום פשוטי כלי מתכת ועליונה שמכתשין ושוחקים בה הפלפלין טמאה משום כלי מתכות דמשום כלי עץ ליכא לטמאה דפשוטיהן טהורין אלא משום ציפוי התחתון שהוא העיקר והעץ בטל אצלו כך פרש"י ומ"ש גזרו חכמים טומאה על הכברה משום שהוא ארוג התוס' חלקו עליו וכ' דלא שייך ארוג במעשה של עץ ואין לו שום טומא' כ"א מה שיש לכברה דקאמר בירושלמי כברה של סלתות טמא משום שיש עליה תורת כלי שמקבלת הסובין שאין יכולין לצאת דרך נקבים והא דקאמר משום כלי כברה ול"ק משום בית קיבול ה"ק משום בית תורת קיבול בית כברה דחשוב קיבול שלהם וכדפי' ע"כ:

דין עגלה שעושין לקטנים ע"ג אופנים ומלמד להלוך בה מטמאה מדרס וניטלת בשבת:

מתני' עגלה של קטן פי' שעושין לו לשחוק ויושב עליה ומטלטלין אותו עליה טמאה מדר' אם התינוק זב נעשית העגלה אב הטומאה דמיוחדת לישיבה היא כך פי' רש"י אבל התוס' כתבו וז"ל מה שעי הקונט' שהקטן יושב בתוכה לא נהירא דמאי קמ"ל פשיטא הא אין לך כלי מיוח' גדול מזה אה נ"ל דהיינו כלי שעושין לקטני' להתלמד להלוך והיא עומדת על שלשה אופנים ואוחז בה בידיו והיא מתגלגלת לפניו תמיד ע"כ וניטלת בשבת דתורת כלי עליה ואינ' נגררת אלא ע"ג כלי עי' בגדים מפני שעושה חריץ בקרקע וחופר חייב משום חורש ר' יהודא אומר כל הכלי' אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ומסיק אמר רב נחמן זו דברי ר' יהודא פי' אפילו הת"ק אתי' אליבא דר"י אבל ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ וק"ל כר"ש:

הדרן עלך יום טוב פרק שני