ים של שלמה על ביצה ד

דין המביא כדי יין ושומן ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אלא יביאם לפניו בידו א' א' או ב' ב' משאות שדרכן לשאת אותן במוט ישא אותן ע"ג מאחוריו ושדרכן לישא אותן מאחוריו ישא אותן בידיו לפניו או יפרוס עליהן בגד וכל כיוצא שזה משינוי המשא איפי' ממשא קל לכבד ואם א"א לשנות מפני שזימן אורחי' וצריך למהר להביא לפניהם יעשה כדרכו:

המביא כדי יין וכדי שמן ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא לפניו על כתפו וכן המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו אבל מביאה בידו תנא אם א"א לשנות מותר פי' כגון שזימן הרבה אורחים וצריך למהר ולהביא לפניהם יעשה כדרכו וז"ל הסמ"ג ואם א"א לשנות נושא ומביא כדרכו בד"א בנישא על האדם אבל על הבהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שעושה בחול אתקין רבא במחוזא דדרי בדוחקא משוי שאדם יחיד נושא על כתיפו בחיל בטורח לידכו אותו בי"ט בריגלא הוא עתר שקורין אותו גאפי"ל בל"א כדי שישנה ועתר זה נוח לשאת בו משא כבד ואותן (שנושא) בחול בריגלא ישנה (וישא) אותן באגרא שהוא משא ב"א במוט בכתפיהן ואותן שנושאים בחול על הכתפים ישאו אותן בי"ט באכפא במוט בידים ופרש"י ואע"פ שאינו להקל מ"מ שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינוי ואותן שנושאין בחול במוט בידים כפרוס סידר עליהן ועי' התוס' וכן הרז"ה דאיירי ביין שאין שייך בו ליבון וסחיטה שלו אינה אסורה אלא משום דש וא"כ כי נפל לארעא הולך לאיבוד ולא חיישינן לסחיטה אבל על מים אסור למיפרס סודרא דחיישינן לסחיטה דליבון שהוא תולדה דמלבן כדלקמן ואע"פ שמדברי הר"ן יראה דאף ביין חיישינן והכא דקאמר נפרס סודרא איירי בפירות ולא נהירא דלא שייך כיבוס ביין אלא לכלוך וזהו ידוע שאם א"א לשנות כגון שאין לו סודר שרי דאמר מר אם א"א לו לשנות מותר ומשמע מפי' דוקא להקל אבל להכביד לא וכ"כ הטור וז"ל המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכו ד' או ה' כדים ביחד אלא יביאם לפניו בידו א' א' או ב' ב' דמוכח שלצורך י"ט מביאם וכן כל כיוצא בזה ישנה מדרך חול אפי' אין בשינוי קלות המשא ע"כ אכן הרמב"ם כ' בפ"ד משאות שדרכן לשאת אותן במוט ישא אותן ע"ג מאחוריו שדרכן לישא אותן ע"ג מאחוריו ישא אותן על כתיפו ושדרכן לישא אותן על הכתף ישא אותן בידיו לפניו או יפרוס עליהן בגד וכל כיוצא בזה משינוי המשא וידוע שמשא שנושא אדם ביחידי לפניו בידיו הוא להחמיר ממשא שנישא ביחידי על כתיפיו וכ"כ התו' וז"ל וק' דס"פ האומנין משמע דמשא כבד נושאין בקל בריגלא מבאגרא אלא נראה דאפי' מכביד יותר מ"מ לא חיישינן כיון דמשנה מדרך חול ע"כ ומסיק א"ל רב חנן בר רבא לרב אשי אמור רבנן במאי דאפשר לשינוי משנין בי"ט והא הני נשי דקא מליין חצבייהו מיא בי"ט ולא קא משניין ולא א"ל ולא מידי א"ל משום דלא אפשר היכי ליעביד דמליא בחצבא רבא תמלי בחצבא זוטא קא מפשי בהילוכא דמליא בחצבא זוטא תמלי בחצבא רבא קא מפשי במשוי תכסייהו בנכתמא פי' כיסוי של עץ העשוי לכדין זימנין דנפיל ואתי לאתויי תקטריה זימנין דמפסק ואתי למקטרי' תפרוס סידרא עליה זימנין דמשמיש במיא עי' שנשרה במים ואתי לידי סחיטה הלכך א"א ושמעי' מהאי מילתא שעבדי ישראל השואבין מים או בתולת ישראל שלא יפרסו שום בגד על הכלי שנושאין בו מים וגם לא יכסו אותן בכיסוי שלהן ותמיהני למה השמיטו המחברים מאמר זה דהא שמעינן מיניה מילתא לאיסור ודוחק לומר שכך הוא דברי הגמ' שא"א לשנות שלא יזלזלו בי"ט משום דבשינויי' איכא למיחש טפי לאיסורא כמו שמפר' ע"כ הנח להם באתה ענין שיצאו יכסו או לא יכסו דומיא דחצבא רבא או זוטא שיוכלו למלאות באיזה שירצה מ"מ נרא' דלישנא דזימנא נפל כו' משמע כפשטי' לאיסו' נחזור למשנה ומתחילין בערמות התבן פי' אע"פ שלא זימנם מבע"י ולא הי' רגיל להסק ממנו אבל לא בעצי' שבמוקצ' דהיינו רחבה שאחורי הבתים שקרוי מוקצה על שם שהוא מוקצ' לאיסו' שאין נכנסין ויוצאין בה תדיר ונותנים שם עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה ומסיק ומתחילין בערמת התבן א"ר כהכא זאת אומרת מתחילין באוצר תחילה פי' כגון שהיה מוקצ' לאוצרו לזמן ארוך כה"ג דסתמא אוצרין אותו לבהמה מני ר"ש היא דלית ליה מוקצה אימא סיפא אבל לא בעצים שבמוקצה אתאי לכ"י דאית ליה מוקצה ומשני הכי בארזי ואשוחי שהוא ארז נקיבה עסקינן ואין אדם מסיק אותן דעומדין לבנין ומוקצה מחמת חסרון כיס ואפי' כ"ש מודה איכא דמתני לה פי' לדר' כהנא אסיפא אבל לא בעצים שבמוקצה א"ר כהנא זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחילה מני כ"י היא דאית ליה מוקצה אימא רישא מתחילין בערמת התבן אתאן לר"ש דלית ליה מוקצה ומשני התם בתבנא סריא פי' נרקב ונסרח שאין ראוי למאכל בהמה וסתמא לעצים ולאו היינו אוצר תבנא סריא הא חזי לטינא פי' לבנין לבנים דאית בה קוצי ואינו יכול לגבלו בידיו וברגליו והרי"ף כ' וז"ל אוקמא רב כהנא לר"י דאית ליה מוקצה האי דמתחילין בערמת התבן בתבנא סריא דאית ביה קוצים דלא עבדי ליה אוצר ע"כ והוא אזיל לשיטתי' דס"ל במוקצה כר"י בי"ט אבל לפי מה דק"ל כר"ש א"כ קי"ל כאוקימתא קמייתא דרישא שרי אפי' בלא תיבנא סריא ולית ביה קוצים וסיפא איירי בארזי ואשוחי דמודה בה ר"ש הא כל שאר עצים שריין:

דין כל מידי דרבנן או אפי' מדאורייתא הבאים ממדרש הפסוקים שאינו כתוב כתורה בהדיא אז אם הנשים ממאנין לקבלו אין מוחין להם ואי לא ידעינן חייבי' למחות בהן אכל מילי שכ' בהדיא בתורה מחינן בהו וענשינן להו עד שיקבלו ואפי' כספק דאורייתא:

אל רבה ב"ר חנן לאביי תנן אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין והאידנא חזינן להו דקא עבדו ליה ולא א"ל ולא מידי א"ל הנח להם לישראל מוט' שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידי' וה"מ בדרבנן אבל בדאוריית' לא ולא היא ל"ש מדאוריית' ול"ש מדרבנן לא א"ל ולא מידי דהא תו' עינוי די"כ מדאורי' וחזינן להו דקא אכלי ושתי עד חשיכ' ולא א"ל ולא מידי וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו וז"ל וה"מ במידי דידעינן בודאי דממאנים אותו לקבל אבל במידי דלא ידעינן חייבי' למחות בידם ע"כ וכ' עוד הרא"ש כ' בה"ע דוקא במידי דאתא מדרשה כגון תו' עינוי די"כ אבל במידי דכ' באוריית' בהדיא מחינן להו וענשינן להו עד דפרשי וכן יראה מפרש"י שפי' עד שחשיכה גר' ולא משחשיכה וה"ט משום דכ' באורייתא בהדיא ומש"ה נראה לא זו ודאי דאוריית' אלא אפי' ספיקא דאוריית' מאחר דספיקא דאורייתא לחומרא הוי כודאי דאל"כ הוי שפיר גר' שאפי' משחשיכה וכ"ל בין השמשות אלא ודאי אף בה"ש הוי מחינן בהו אי הוו אכלי כי ספיקא כודאי וכן יסד הפייט לא תנאף בספק פן תענש בודאי:

דין סוכה שאינה של מצות חג הסוכות אלא עשוין לצל כמו בחג השבועות אין נוטלין עצים ממנה בי"ט אבל קנים הזקופין שסביבות הדפנות שאינם נארגים עם הדופן מותר ליקח מאותן הקנים אבל אם נתכוין בתחילת עשיית דופן כדי לעבותה או לחזקה אפי' לא נארגו עם הכותל אסור אכל לאחר שנגמר כבר הדופן עם סככה וסמך עליה קנים לעבותה ולא נארגו עמה אין בהם איסור וכן חבילות של קנים שנתנן על הסכך ולא התיר אגדן לא בטלינהו ומותר ליקח מהם ולענין היתר הקנים הזקופים ועומדים אצל הכותל וכן כילת הקנים אשר על הסכך אין חילוק בין סוכה דעלמא לסוכת החג ובכל ענין מותר אכן אם כוונתו לעבותה אע"ג דבסוכה דעלמא מותר כענין שכתבנו מ"מ בסוכות החג אין להקל ובסוכה עצמה דעלמא שהיא רעועה מותר ליטול אף ממנה אבל אם אינה רעועה אפי' נפלה אסורה ואם התנה ליטל ממנה בי"ט מותר אפי' בסוכה בריאה והוא שנפלה ב"ט וסוכות החג בין דפנות בין סככה אסורין מן התורה אפי' נפלה ואפי' יתר מכדי הכשר סוכה ואין מועיל בה שום תנאי ונוי סוכה אסורין א"ל בתנאי ושיעמוד סמוך לבין השמשות דכניסת י"ט ויאמר איני בודל מהם כל בה"ש או לכשארצה אטול מהם אבל אם אמר לכשיפלו אטול מהם אינו מועיל:

מתני' אין ניטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה מ"ש מן הסוכה דלא דקא סתר אהלא מן הסמוך לה נמי קא סתר אהלא פרש"י קס"ד השתא אם היא עבה שנותנין קנים הרבה על הסכך מותר ליטול מהם מש"ה פריך הא קסתר אהלא כיון דבטלה לגבי סכך כל פורתא דשקיל מיניה סתירה ומשני אר"י אמר שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות פי' כגון קנים הנזקפים סביבות לדפנות כיון שלא נארגו עם דופן לא בטלי לגבי דופן ר' מנשיא אומר אפי' תימ' בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההיא באיסוריית' פי' חבילות של קנים שנתנן על הסכך ומדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם שם וכ' הא"ז ובלבד שלא נתכוין לעשות כדי שיהא הכותל עב דאם נתכוין לעבותה אסיר אבל התנה מותר ע"כ ולפ"ז אם נתכוין לעשות הכותל חזק שלא יפילה הרוח ג"כ אסיר א"ל בהעמידה שם להצניע ויש לחוש לדבריו היכא שהעמידה בתחילת עשיית הכותל כדי להעבותה או לחזקה אפי' לא נארגו עם הכותל אבל לאחר שעשה הכותל כבר וגמרה סמך אח"כ קנים לעבותה ולא נארגו עמה אין בהם איסור ומש"ה כ' הטור וז"ל לאחר שתקנה בדפנותי' ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שונה או שזרק עוד יותר על הסכך מותר ליטלה וכ' עליו הקאר"ו ז"ל משמע דה"ק דלאחר שתקנה בדפנותי' או אחר שתקנה בסככה זרק עוד יותר על הסכך דאין לפרש דוקא כשתקנה בדפנות' וסככה הוא דכי סמך לדפנותיה מותר ליטלן אבל אם סמך לדפנותי' קודם שיתן הסכך אסור ליטלן דמ"ש ואע"פ שיש קצת לחלק אינו כדאי ולשון רבינו בדין זה אינו מכוין שכ' אבל סמך לדפנות חבילות וכבר נתבאר ולשין הגמ' ומלשון רש"י שכ' דבסמיכ' לדופן אינם חבילות אלא קנים זקופים סביב דפנות מותר ליטלם עכ"ל ואני אומר וכי לא ידע סוגי' דגי' כל עיקר אלא דבודאי נראה לרבות' קאמר אפי' בסמוך לה חבילות לדפנות דהיינו כדי להעבות' או לחזקה אפ"ה שרי ומ"ה דוקא אחר (שעשה) הדפנות וסיככה כהלכתה אבל קודם שסככה שהוא עסוק עדיין בעשיית סוכה אם בא אח"כ להעבותה אסור כדברי הא"ז ולא כמו שהבין הקאר"ו גם הלשין של הטור לא משמע כלל כדבריו והא דר"י אמר שמואל דמוקי סמוך לדפנות והא דר' מנשיא ל"פ ותרווייהו קושט' נינהו ולכן הבי' הרי"ף והרא"ש תרווייהו אבל הרמב"ם לא הבי' אלא הא דשמואל בסמו' לדפנו' ולא הבי' הא דר"מ דשרי למעל' באיסורי' אלמא ס"ל דפליגי ופסק כשמואל וכן יראה מדעת הטו' שהרי לא כ' היתר למעלה אלא שזרק אחר עשיית סיכ' אבל לא כ' שאם הניח חבילות מקושרים כשר בכל ענין אלא דלא חש לה משים דפסק כשמואל דלא שרי אלא בסמוך בדפנות כמ"ש שסמך לאחר עשיית סוכה וה"ה כה"ג למעלה אבל איני יודע למה לא נאמר דתרווייהו קושטא נינהו ול"פ תני ר' חייא ב"י קמי' דכ' יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמו' לה ור"ש מתיר פי' אפי' מן הסכך ושוין בסוכת החג בחג שאסור' ואם התנה עליה הכל לעי תנאו ור"ש מתיר והא קא סתר אהלא אר"נ ב"י הכא בסוכה רעועה עסקינן פי' דנפלה בי"ט וליכא סתירת אהל ור"ש לטעמיה דלית לי' מוקצה דתנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור וכ"ש מתיר מי דמי התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נר הלכך כל בה"ש דעתי' עליה הכא אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו בתמיה אר"נ ב"י הכא בסיכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתי' עליה ושוין בסכת החג בחג שאסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומי מהני ביה תנאה והאמר רב ששת משום ר"ע מנין לעצי סיכה שאסורין כל ז' שנא' חג הסוכות שבעת ימים לה' ותניא כ"י בן בתירא אומר מנין שכשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכה ת"ל חג הסכות שבעת ימי' לה' א"ר מנשיא בריה דרבא סיפא אתאן לסוכה דעלמא אבל סיכה דמצוה לא מהני ביה תנאה ופריך וסיכה דמצוה לא מהני ביה תנאה והתני' סככה כה' ועטרה בקרמים פי' בגדי צבעונים שקורין אובר"יץ ובסדיני' המצויירין לבנים של פשתן ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי ענבים ויינות שמנים וסלתות פי' בכוסות של זכוכית ננוי ועטרות שבלים אסור להסתפק מהן עד מי"ט האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו אביי וכבא דאמרי תרווייהו באומר איני בודל מהן כל בה"ש דלא חלה קדושה עלייהו אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לז' וערש"י שאין יכול להתנות עליהם תנאי זה שהרי ע"כ יבדל מהו כל בה"ש משום דסתר אהלא ובה"ש ספק י"ט הוא וחלה קדושה עלייהו וע"י קדושה זו הוקצה לז' ופריך ומ"ש מהא דאתמר הפריש ז' אתרוגים לז' ימים א' רב כ"א וא' יוצא בה ואוכלה לאלתר פי' קסב' למצות' אתקצאי והכי נעשה מצוה וכ' אסי אמר כ"א יוצא בה ואוכלה למחר כיון דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולה יומא התם דמפסקי לילות מימים לפי שאין מצותה בלילה הכא דלא מפסקי לילות מימים כולהו יומי כיומא אריכת' דמיא ע"כ שיטת גמ' כפי גי' הספרים שלנו אבל הרי"ף לא גרס הא דר"מ דמוקי סיפא אתאן לסוכה דעלמא אלא ה"ג ומי מהני ביה תנאי והאמר כ"ש משום ר"ע מנין לעצי סוכה שאסורין בהנאה כל ז' ת"ל חג הסוכת שבעת ימים לה' ותני' כ"י בן בתירא כו' ולא מהני ביה תנאי והתני' סככה כהלכת' ועטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים ואפרסקים רימונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מי"ט האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו אביי וכבא דא' תרווייהו באומר איני בודל מהן כל בה"ש דלא חיילי עלייהו קדושה כלל אבל עצי סוכה דחיילי קדושה עלייהו אתקצי לז' וכו' ע"כ גי' ופי' הר"ן לגרסתו כלומר אהני דתנאי לא מפסיק קדושה בתר דחיילי ומיהו תנאה מהני בין בסוכה עצמה בין בעיטורי' וכשמואל איני בודל מהן דלא חיילי קדושה עלייהו וה"ל גביה כסוכה דלאו מצוה כמו שיש לאתרוג והתנה עליו לאוכלו אם ירצה ואם נמלך יוצא בה והיינו ברייתא דקתני לעיל ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אבל עצי סוכה ועיטורי' דחיילי עלייהו קדושה בה"ש אתקצאי לז' למצוותן על ככחו ולא מהני ביה תנאה אחרינא למיחל עלייהו קדושה ולאשתויי למחר ואפי' כעלה והאי דנקט עצי סוכה לישנא דר"ש נקט וה"ה לעיטוריה נמי דעצי סוכה ועיטור' כי הדדי נינהו ואיני בודל בלחוד מהני בי' מטעמא דכתי' אבל תנאה אחרינא לא זהו דרך הרי"ף ז"ל ולפ"ז בעצי סוכה נמי כי אור איני בודל מהני אשתמושי בהו בחש"מ או בי"ט אם נפלה ע"כ ואף שהרשב"א הסכים עמו אכן גי' הספרים גרסי כל בעלי תו' והרא"ש ורוב המחברים ואף הרמב"ם תפס גי' זו עיקר ועו' לישנא אבל ע"ס דחיילי עלייהו קדושה כו' משמע כגי' הספרים והק' התו' מדקאמר אתקצאי לז' דמשמע דמה שע"ס אסורי' דהיינו מטעמא דמוקצה וכ"מ בשבת הואיל והוקצה לאיסורו ולעיל קא' מהחג לה' אף סוכה לה' אלמא דאסורין מדאורייתא ותי' כ"ת מ"ש מה חג לה' אף סיכה לה' היינו לפ' שיעור סוכה כגון ב' דפנות אפי' לג' טפח אבל אי עביד דפנות שלמות יותר משיעור סוכה לא נפיק מקרא ועל היותר קאמר שהוא אסור מטעם מוקצה וכ"י עי' דוודאי כל זמן שהסוכה קיימת בעמידה שייך בה מה חג לה' אף סוכה לה' אבל כשנפלה לא שייך בה מה חג כו' וא"כ היה יכול לתרוצי הכא מה שעצי סיכה אסורין מקרא דלעיל מה חג היינו כשהיו בעמידה אבל כשנפלו מותרין אלא נקט האמת דכשנפלו נמי אסורין מטעם מוקצה ע"כ והרא"ש הביא נמי במס' סיכה התירוצים האלו ולא הכריע ביניהם אלא שמביא כ"ת באחרונה אבל בתו' פ' ב"מ לא הזכירו פר"י כל עיקר ואדרבה מוכח לשם כפי' ר"ת שכ' וז"ל וק' לכ"י כיון דנוי סוכה אסורין משום ביזוי מצוה א"כ מאי פריך בביצה בפ' המביא מנוי סוכה אעצי סוכה דקא' וסוכת החג לא מהני ביה תנאה והתני' סיככה כהלכת' וכו' ומאי קושי' דלמא עצי סוכה לא מהני בהו תנאה דמקרא נפקא כדדריש התם מנין לעצי סוכה שאסורין כל ז' שנא' חג הסוכות שבעת ימים וגו' דרשה גמורה היא כדמוכח בפ"ק דסוכה דב"ש פסלי מהאי קרא סוכה ישנה וב"ה מכשירין דההיא מיבעי ליה לע"ס שאסורין כל ז' אבל נוי סוכה דלא אסורין אלא משום ביזוי מצוה מהני בהו תנאה ועו' דבפ' כירה משמע בהדיא דע"ס לא אסירי אלא משום דאתקצאי למצותה והשיב ר"ת דבין נוי סוכה ובין ע"ס היתרים על הכשר סיכה לא אסירי אלא משים ביזוי או משום הואיל והוקצו למצוותו ולא אסירי מקרא אלא דוקא כדי הכשר סוכה והמקשה בביצה מנוי סוכה אע"ס לא ידע שיש חילוק בין יתר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכ' ומשני באומר איני בודל מהן כל בה"ש דלא חיילי קדושה על נוי סיכה וכן על עצים היתירים על הכשר סוכה מהני ביה תנאה אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו על כרחו בודל כל ז' ולא מהני בהו תנאה והא דקא' התם ואם התנה הכל לפי תנאו ופריך למימר' דמהני בי' תנאה כו' ומשני סיפא אתאן לסוכה דעלמא ובתר הכי פריך וסוכה לא מהני ביה תנאה והתניא סיככה כו' לא בע' לשנויי הכל לעי תנאו על יתירות מכדי הכשר סוכה דהכל לפי תנאו משמע בכל הסיכה ע"כ ולפ"ז ל"ל מ"ש אבל עצי סיכה כו' אתקצאי לז' יומי היינו דאוריית' כלומר הוקצה והופרש לכך שלא יהנה מהם והאי לישנא מתיך שהוקצה למצותו וכו' שאינו כ"ל איסור מוקצה מדרבנן אלא כ"ל הופרש למצותו ובאמת שתו' דהתם לא דייקו כלל מלישנא דאתקצאי דקאמר הכא אבל התו' דהכא דדייקו מלישנא דאתקצאי לז' יומין משמע מדרבנן א"כ אף לפר"ת אינו מיושב הסוגי' דהכא כלל וראיתי בתו' דסוכה שמישבי' סוגי' דהכא בין לפר"י ובין לפר"ת וגם לא יהא ק' מאי מקשה מנוי סוכה דטעמ' משום ביזוי מצוה לסוכה דאורייתא שהק' נמי לשם כמו שהק' הכא וכתבו ז"ל וי"ל דהא דאסר מדאוריית' היינו בעודה קיימת אסור ליטול ממנה עצים אבל משנפלה דבטלה מצותה לא שירא אלא מדרבנן והך דפריך בביצה וכי מהני בי' תנאה ה"ע וכי מהני ביה תנאה בעודה קיימת כשנפלה נמי לא יועיל דמיגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לז' ומשני דסיפא אתאן לסוכה דעלמא והדר פריך מנוי סוכה דמהני ביה תנאה ומשני באומר איני בודל כל בה"ש דלא הוקצה למצוותו ולא דמי לעצים שהן עיקר המצוה וע"כ בודל מהן ויש בו סתירת אהל ואע"ג דמעיקרא ידע ה"ט אורחא דגמ' לפרש דבריו דרך קשיא ותי' וכ"ת מפ' דעצים של כדי הכשר סוכה חיילא קדושה עלייהו ואסירא מדאורייתא אבל היותר מכדי הכשר לא מתשרי אלא מדרבנן והא דפריך כמי וכי מהני ביה תנאה משום דמסתמא כי היכי דלא מהני תנאה במאי דאסורין מדאוריית' ה"ה דלא מהני במאי דאסרי' מדרבנן ולא מפליג נמי תנא בין צריך לסוכה בין ל"צ ע"כ ולפי שיטה זו ל"צ תו לאדחוקי לפר"ת ולומר שהמקשה לא ידע שיש לחלק בין שיעור סוכה ליתר משיעור סוכה וכן לפר"י ל"צ לשנויי ולומר דה"מ לשנויי ולחלק בין עמדה לנופלת וכו' כי אף הוקשה ידע שיש לחלק ביניהן מ"מ פריך שפיר והשתא אין חילוק בין תי' כ"ת לתי' כ"י דאף לכ"ת אפי' היתר מכדי הכשר סיכה אסור ולא מהני ביה שום תנאה אפי' אינו בודל מהן כל בה"ש משום דחלה קדושה בע"כ משום סתירת אהל והוי אסור מדרבנן אפי' בנופלת אבל מ"מ ק' על פר"ת דלא אשתמיט בגמ' לחלק בין שיעור סוכה ליתר משיעור סוכה גם דוחק דהפסוק איירי דוקא בשיעור סוכה מצומצם גם על פר"י ק"ל לחלק בין עמדה לנפלה מאחר שנאסרה כבר מן התורה כל ז' ופשטא דסוגי' ג"כ משמע דאף בנפולה קמייתי קרא לאיסור דהא מוקי כבר בנפולה וע"ק לתרווייהו מאי דפריך וכי סוכה דמצוה לא מהני ביה תנאה והתני' וכו' דמשמע דפריך למאי דמשני דבסוכה דעלמא איירי אבל סוכה דמצוה לא הא בלא"ה נמי ק' מההיא ברייתא דתני כ"ע דלא מהני ביה תנאי בסוכה להאי ברייתא דנוי סוכה דמהני ביה תנאה ע"כ נראה בעיני דודאי קרא דקאסר סוכה כל ז' אסור בין בסוכה גדולה ויתר מכשיעור בין בקטנה בין בעומדת בין בנופלת ונוי סוכה בודאי אינו אסור אלא מדרבנן או משו' כוי סוכ' או משום שהוקצה למצותו ומש"ה לא הוי ק' להגמ' מידי האי ב' ברייתי אהדדי ומאי דפריך השתא אדברי ר"מ בריה דרבא ה"פ קאמר סיפא אתאן לסוכה בעלמא אבל סוכה דמצוה לא שזהו מיותר דהא כבר ידעינן דאיירי בסוכה דמצוה ולא בא לשנויי אלא דהכל לפי תנאו דברייתא איירי בסוכה דעלמא וקאי ארישא דבריית' אלא לדיוקא נקטי' כלומר דלא אשכחית דמהני שום תנאי אלא בסוכה דעלמא אבל דמצוה לא מהני בי' תנאה בשום ענין אפי' בנוי סוכה ומש"ה עריך שפיר מנוי סוכה ומ"ה קאמר גמ' וכי סיכה דמצוה לא ר"ל שהיה דייק מלישנא דאבל בסיכה מצוה לא והתניא וכו' ומשני אביי וכבא דאה"נ דלא מהני תנאי אלא בסוכה דעלמא אבל בנוי סוכה לא מהני א"ל שיאמר איני בודל ממנו כל בה"ש ודווקא לנוי סוכה אבל עצי סוכה חלה קדושה עלייהו בע"כ בין בסוכה גדולה ויתר משיעור בין בעמידה בין בנפילה מטעמא דקרא דאיתקיש לחג ולא מהני איני בודל כו' כי מיד בין הכנסת בה"ש חלה קדושה עלייהו ממילא (ואתקצאי) לכל ז' ימים מן התורה ושייך לומר מוקצה מדאורייתא כ"ל שהוקצה למצוותו מן התורה כמו שהיינו צ"ל לדברי התו' דפ' ב"מ וכמ"ש לעיל והא דפריך אח"כ מאתרוג כו' על נוי סוכה פריך דקאמרת דלא מהני שום תנאי אלא צ"ל איני בודל כו' ואע"פ שהוא מדרבנן והא גבי אתרוג מהני תנאי בעלמא והשתא ל"ק ולא מידי ונ"מ לעי מ"ש מי שעשה סוכה גדולה (בח"ה בהעתק מצאתי בס"ה וצ"ע) ונפלה דלשני הפי' שרי כשהי' אומר קודם עשייתו אינו בודל מהן בהכנסת קדושתו דהיינו כשנגמרה דהא ליכא סתירת אהל בח"ה ובטל טעם המוקצה כשאמר איני בודל מהן כו' וביזוי מצוה נמי ליכא אחר שנפלה הוא ויתר משיעור סוכה שרי אפי' לכ"ת אבל לעי פי' לא מהני שום תנאי בעולם דהכל אסור מדאורייתא ומ"מ נ"ל נמי דאף הדפנות ג"כ (אסורי') מן התורה שהרי הן ממעמידי הסוכה וכמ"ש הרמב"ם וכמו שמשמע ג"כ מדברי התו' שכ' יתר משיעור סוכה על הדפנות אלמא דדפנות נמי בכלל סוכה ולא כדעת הרא"ש שחולק וכ' שאין הדפנות בכלל סיכה וצ"ל לפי דבריו מ"ש דבכי התוספות דיתר משיעור דהיינו יתר מב' דפנות וטפח לדוגמא בעלמא קאמר כלומר לאשכוחי יתר מכשיעור וליתא והכל הוא בכלל סוכה וכן הוא בדרשות מהרי"ל וז"ל ויזהר שלא יהנה מהן מאומה בחג ואפי' ליטול קיסם כדי לחצוץ בו שיניו או להפוך בו בביצה וכ"כ מהר"ם וכ"ה בדרשות מהר"ח מווינא ואפי' מדפנותיה משום דאתקצאי למצות השם כל ז' ע"כ חוץ מנוי סוכה וכדפי' שאינן בכלל סוכה כלל ומ"מ אסור מדרבנן אפי' בנטילת' א"ל שיאמר איני בודל כו' ולענין הקנים העומדין אצל הדפנות שאין בהם משום סתירת אהל דלעיל אין חילוק בין סוכה דעלמא לסוכת החג שהכי לא העמידה אצל הכותל אלא להצניעה וכן למעלה בסכך בחבילת קנים אבל היכא שהסמיכה אלל הכותל כדי להעבות הכותל או להחזיק ואע"פ שמותר ליטול ממנה בי"ט היכא שסמך לה אחר שגמר עשיית סוכה בדפנותיה ובסכך כמ"ש לעיל אכן בסוכת החג אין להקל ושמא לא גריעי מנוי סוכה וצ"ל איני בודל כו' וכן יראה שכך ד' הרמב"ם והטור לאיסור שהרי לא כתבו התיר ליטול הקנים הסמוכים לדופן אלא בסוכה דעלמא ולא בסוכת החג ע"כ טוב להזהר ולענין נוי סוכה דשני בתנאי ס' הר"ן דהא דמהני תנאי בנוי דוקא באומר איני בודל שלא בטלו לגבי סוכה מעולם אבל במתנה ואומר לכשארצה אטול לא מהני דכיון דפעם א' בטלו לגבי סוכה ה"ל כסוכה דלא מהני בה תנאה ע"כ אבל מדברי בה"ג דלקמן משמע דאף בלשון זה מהני וכ"כ הסמ"ג בשם התו' דאם אמר כל זמן שארצה אטול ה"ז מותר וכ"ע הטור אבל מ"מ אם התנה ואמר כ"ז שיעלו אטול מהן או בח"ה אטול מהן אינו מועיל כלום א"ל לגבי סוכה דעלמא דמהני בכל ענין והר"ן כ' בע' המביא נ"ל דאע"ג דאיסורי דנוי משום ביזוי מצוה מ"מ כיון שנופלן לסוכה עשאן כמוה ואי מתהני מינייהו אפי' לאחר שנפלו איכא משום ביזוי מצוה הלכך אפי' התנה ליהנות מהן לכשיפלו אין תנאו כלום דכי היכא דסוכה אסורה כל זמן מצותה אפי' נפלה נמי נויה אסירא ומש"ה מקשה שפיר מנויין לסוכה ומיהו ביום ח' משמע ודאי דמהני תנאה לסוכה ולנוייה כל שנפלו דכיון דלא מתסרי אלא משום מוקצה מהני בו תנאי כי היכי דמהני לכל מוקצה ע"כ מ"כ בדרשות מהרי"ל וז"ל ואותו תנאי שאמרו חכמים דצ"ל איני בודל מהן כל בה"ש אמר מהר"י סג"ל דה"פ דיעמוד אדם בשעת בה"ש בהכנסת קדושת י"ט ויאמר כל בה"ש הללו איני בודל מהם ואז נמצא בהכנסת י"ט לא חייל קדושת י"ט עליהם ליאסר בהכאה וכיון דבשעת הכנסת י"ט לא חל שוב לא חל כל הימים ע"כ וכן נמצא כ' בא"ח בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל פסק הרמב"ן שצריך לעשות תנאי סמוך לבה"ש ע"כ ועוד כ' לשם בא"ח שיאמר כן איני בודל מהן כל בה"ש של ח' ימים ואם אינו אומר כן אם לא חל עליו האיסור בה"ש של יום א' חל בשאר ימים ונמצא שלא הועיל לו תנאו של בה"ש לשאר ימים ואם לא אמר תנאי בבה"ש ראשון תו לא מהני ביה תנאו כיון דחל איסורי בה"ש קמא ממילא חייל בכולהו דכיומא אריכת' דמי וחומרא יתירה היא דבודאי אם אומר להדיא בה"ש זה א"כ הנה משמע כאלו אומר שיחול קדושה בה"ש אחר אבל אי אמר סתם בה"ש משמע כל ה' ימים וכן כשאומר כשארצה אטול מהן בסתם כולל כל הימים אבל מ"מ אף כשאומר כשארצה אטול י צ"ל ג"כ סמוך לבה"ש שלא יחול עליו קדושה ועוד כ' (במהרי"ל) וז"ל אמר מהר"י סג"ל הפירות שתולין בעטרה לנוי סוכה לא מהני בהן שום תנאי ליהנות מהן בחג משום דאין אנו בקיאין להתנות כראוי עו' ובודאי תפס מנהג אוסטרייך ואשכנז אבל לא נתפשטה חומרא בשאר מקומות ונראה בעיני לעי ווה דקי"ל כר"ש במוקצה אף בי"ט א"כ בסוכה רעועה שנפלה בי"ט לא בעינן תנאי ולא אמרי בברייתא ואם התנה הכל לפי תנאו אלא לת"ק דס"ל בכל ענין אסור משום מוקצה אבל מ"מ נראה דאף לכ"ש בסוכה בריאה שנעלה מהני בה תנאה דסוכה בריאה לר"ש הוי כמו סוכה רעועה לת"ק ועוד יותר נראה דאף לת"ק מהני תנאה בבריאה ונפלה דהוי לדידי' בריאה ורעועה חדא מילת' היא דתרווייהו אסורי משום מוקצה אף שמעי הרא"ם שפי' על הסמ"ג בה' סוכה משמע דוקא על סוכה רעועה הוא דמהני בה תנאי לא אשגחינן ביה והקאר"ו כ' וז"ל ויש לתמוה למה השמיט הרמב"ם הא דתני' ואם התנה עליה הכל לעי תנאו כיון דאפי' ר"י מודה בה וכמ"ש הר"ן ורבינו משמע דע"כ הכי הוא דלר"י איצטרך דאלו לר"ש ל"ל התנה כי לא התנה נמי שרי ואיפשר לומר שהוא מפרשה דלר"ש איצטרך נמי התנה להיכא שהיתה בריאה מעי"ט דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבע"י דוקא אבל לר"י אפי' התנה נמי לא דסבר הרמב"ם דבמוקצה לא מהני תנאה ע"כ ולא נהירא דאם התנה דקאמר דוקא אר"ש קאי מסתמא דמלתא חוזר אדברי ת"ק ועוד דהא בתחלת הסוגי' דהוי ס"ל דקאי אסוכה דחג דאמר עולא ושוין כו' אלמא דאם התנה קאי ה"ה לפי האמת דקאי ארישא קאי נמי את"ק ולכ"ע ואפי' היתה בריאה וכן עיקר:

דין דאינו מועיל תנאי דנוי סוכה כשאומר איני בודל כו' אלא להתיר כשיפלו אכל בעודן תלוים אינו מועיל התנאי וכל זמן שלא התנו אם יפלו בי"ט ובשבת אסור לטלטלו ובח"ה יחזירנו למקומו:

פסק כתב הטור וז"ל ולפי תירץ א' של תו' לא מהני תנאה אפי' בנויים אלא לאחר שיפלו וכן יראה מדברי בעל הלכות שכ' עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה ואסורין לטלטלן במקומן נפלו בי"ט אסורין באכילה ומותרין לטלטל במקומן ונעלו בח"ה אסורין באכילה ומותרי' להחזירן אבל אם התנה עליהן בשעת שתלה אותן ואמ' כשארצ' אטול מהם מותר ע"כ הרי שלא התיר בתנאי אלא אחר שנפלו ואיני מבין מה שחילק לענין טלטול במקומו בין שבת לי"ט וא"א הרא"ש ז"ל כ' בתשו' דמהני בהו תנאה אפי' בעודן קיימים אבל בלא תנאי אסורין אפי' לאחר שנפלו עכ"ל והנה מ"ש תי' א' של תו' ובתו' שלפנינו איכו אבל הרא"ש הביאו בתשו' ואעתיק לך תשובתו וששאלת בנוי סוכה אם מותרין להסירן תשובה נוי סוכה אסורין מתרי טעמא דפ' ב"מ משמע דאסור משים בזיון מצוה דגר' התם בעו מיני' דכ' יהושע מהו לאסתפוקי מנוי סוכה כל ז' א"ל הכי אמרו אסור להרצות מעות כנגד כר חנוכה ומסיק התם אבוהון דכולהן דם דדרשינן ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ומשם אנו למידן לנ"ח ולנוי סוכה ובפ' כירה משמע דאסירי משום מוקצה דקאמר התם ומוקצה למצותו לית ליה והתניא סיככה כהילכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהם עד מי"ט האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו וכ"מ במס' י"ט בע' המביא כדי יין דאסירי משום מוקצה ומאי צריכא הני ב' טעמי ומתרצינן דתרוויהו צריכא דמטעמא דהוקצה למצותה לא הוי אסרינן להו בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בשבת וי"ט הלכך איצטריך לטעמא דביזוי מצוה אע"ג דאסרינן אתרוג בחש"מ מטעמא דמוקצה כדמוכח בפ' המביא כדי יין היינו משום דמבטל המצוה דידיה כשהוא אוכל אבל הכא אם מסתפק מנוי סוכה לא מיבטלא מצות נוי סוכה ואי לאו טעמא דאתקצאי משום ביזוי מצוה לא הוי אסרינן להו היכא דנפלו הלכך אהני טעמא דמוקצה לאסרו אפי' היכא דנפלו ומקשינן על תי' זה דהא דקחזינן דשייך הוקצה למצותו אפי' בח"ה דמקשינן אהא דאמרינן בפ' המביא מנין לעלי סוכה שאסורין כל ז' ת"ל חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים אלמא דעלי סוכה אסירי מדאורייתא דע"כ דרשה גמורה הוא מדפריך בפ"ק וקרא להכי הוא דאתי ובפ' כירה משמע דאסירי מדרבנן דמייתי ראי' מעצי סוכה דר"ש אית ליה מתוך שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ואמרינן נמי בפ' המביא אבל עלי סוכה דחל קדושה עלייהו אתקצאי לז' ומתרצינן דהא מדאורייתא בעודה קיימת אבל משנפלה דבטלה מצותה לא אסירי אלא מדרבנן ובסוכ' שנפל' איירי בפ' המביא ובפ' כירה אלמא שייך טעמא שהוקצה למצות' בסוכה אפי' בח"ה וא"כ טעמא דבזוי מצוה ל"ל ומתוך קושיא זו מתרצינן דאצטריך טעמא דבזוי מצוה היכי דאמר איני בודל מהן כל בה"ש דלא אתקצאי למצותן ואסורין משום בזוי מצוה כל זמן שהן תלוין וכ"כ בסמ"ק דתנאי אינה מועיל בנוי סוכה בעודה תלוין מכח תירץ זה וק' לתי' דע' המביא פריך אהא דשני כ' מנשיא דבסוכה מצוה לא מהני בה תנאי והתניא סככה כהלכתה ועטרה בקרמים כו' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אלמא דמהני תנאה בסוכה דאורייתא ומשני אביי ורבא דאמרי תרווייהו באומר איני בודל מהן כל בה"ש אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לז' אלמא יכול להסתפק בה"ש אע"פ שתלוין בסוכה דאם אינו יכול להסתפק מהם מאי אהני איני בודל ע"כ בודל מהן עודן תלוין בסוכה מידי דהוי אעצי סוכה דלא מהני בהו תנאי דבע"כ בודל מהן כל בה"ש משום סתירת אהל אלא ודאי תנאי מועיל בהן אפי' בעודן תלוין ולית בהו משום בזוי מצוה כיון דהתנה עליהם ואי תיקשי לך א"כ מה צריך טעמא דבזוי מצוה כיון דשייך הוקצו למצותו אפי' בח"ה יראה לי דדוקא בעצי סוכה אמרי' דאסורים בח"ה מטעמא דהוקצה למצותה לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מך העצים לאכול בסוכה אבל נוי סוכה אין לאוסרן מטעם זה בחש"מ מטעמא דהוקצה למצותו שאין הסוכה בטלה כשאין בה נויין הלכך צרכינן טעמא דבזוי מצוה אפי' בעודן תלוין והשתא דאסירי להו משום דבזוי מצוה בעודן תלוין בסוכה אסרינן להו משום הוקצו למצותו אפילו נפלו בח"ה אבל אי לאו טעמא דבזוי מצוה אפי' בעודן תלוין היו שרי בח"ה וכן הייתי נוהג להתנות ולסלקם בעת הגשמים עכ"ל תשו' ואני אומר מאחר שתו' הוכיחו שאסור להסתפק בעודן תלוין והסמ"ק שהוא בתראי ובעל הוראה הסכים לזה אין לסור מדבריהם וקושיות הרא"ש שהקשה לבטל דבריהם ליתא בעיני כלל דודאי גבי סתירת אהל שהוא דאורייתא לא מהני איני בודל אבל נוי סוכה בעודן תלוין אינן אלא מדרבנן מש"ה מהני כשאומר איני בודל מהן וחילוק זה אית' להדיא לקמן במתני' בית שהוא מלא פירות ונפחת מאיליו כו' וכמ"ש רש"י ואף שהתו' חולקין על פי' היינו להתיר בלא תנאי אבל לענין התנאה בודאי יש לחלק בענין דאוריית' ורבנן ולא שייך לומר לא חיילו עלייהו בע"כ משום איסור דרבנן כמו באורייתא ובפרט דלישנא דה"ג מסייע אף שיש לדחותו ולומר דה"ה בלא נפלו ולא נקט אלא כדי להשמיעם דין טלטול דבשבת אסירי לטלטל ובי"ט שרי ובחול אף מחזירין למקומן אבל בהתנה עליהן דלא חיילא קדושה עלייהו שרי בכל ענין וכן השיג הרא"ם על הטור גם אני אומר דאפשר מש"ה נקט נפלו להשמיענו דאף נפלו אסורין בלא תנאי משום מוקצה דלא תימא דוקא משים ביזוי' מצוה הוא דאסור א"כ בנפלו שרי אף בלא תנאי ומ"מ ה"ל לבה"ג למנקט נמי להדיא דשרי אף ליטול מהן בעודן תלוין ואח"כ ה"ל למיתני דין דנפלו אלא ס"ל בדווקא דתנא דלא שרו אלא בנפלו ולא בתלוין כלל והאמת שסוגיא דשמעתין איירי בנפלו ועלה קמייתי נמי הא דנוי סוכה דשריין בתנאי נמי בנפל איירי ומה שתמה הטור שאינו מבין מה שחילק לענין חילוק טלטול במקומן בין שבת לי"ט כת' הרא"ם ז"ל שהדין עמו שהרי בסיף שבת מקשה מסתם משנה די"ט א"ר יוחנן דקאי בשבת משמע דאין חילוק ביניהם וכ"ש כר"נ דריש ביצה דקאמר שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם לן כר"י ע"כ וכ' הקאר"ו ז"ל ולע"ד נראה דאי מהא לא אריא דאפשר דבה"ג פסק בשבת דחמיר כר"י דאית ליה מוקצה ובי"ט (דקיל כר"ש) דלית ליה מוקצה ודלא כהנך אמוראי אבל אי קשי' הא ק' שבה"ג גופא פסק כר"ש גופי' דלית ליה מוקצה בין בי"ט בין בשבת וכמ"ש רבינו בתחילת ה' י"ט וגי' סמ"ג והגהמ"י כ' פי' דברי בה"ג כגי' רבינו אבל במרדכי פ"ק דסיכה כתובים דברי ה"ג בסיגנון אחר דלא מפלגי בין בשבת לי"ט וז"ל בה"ג עסק עיטורי סוכה שנפלו בשבת או בי"ט אסור באכילה ואסור לטלטלן ממקומן נפלו בח"ה מותר לטלטלן ואסורין באכילה מפני שהוקצה למצותה ולגי' זו ניחא קושיות דהרא"ם ז"ל שהרי אינו מחלק בין שבת לי"ט אבל קושיתי עדיין במקומ' עומדת שהוא אוסר לטלטלן בין בשבת בין בי"ט לדעת בה"ג והוא סובר דבין בשבת ובין בי"ט הלכה כר"ש דלית ליה מוקצה ואפשר לומר דשני ליה ז"ל בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה עכ"ל הנה כל דבריו אין בו מתום דבתחילה כ' לישב שפ' בשבת דחמירא כנ"י כו' איפכא מסברת הגמ' ומנ"ל האי סברא בלי ראיה ומה שהק' אח"כ מר"ש דלית ליה מוקצה בכאן אני רואה שלא היה בקי אע"פ שבדק וחיפש הרבה הלא מסקינן להדיא בפ' כירה דר"ש אית ליה מוקצה למצותה ע"כ ונראה בעיני עיקר גי' המרדכי בין בשבת ובין בי"ט אסורין לטלטל וכן נמצא בדרשות מהרי"ל ז"ל וז"ל נשאל מהר"י סג"ל על תפוח שנפל מנוי סוכה והשיב דבשבת וי"ט אסור לטלטלו ובח"ה יחזירנו לעטרה כבראשונה ואם נפל בא"ח שחל להיות בשבת אסור לטלטלו כמו בשבת של סוכת ע"כ ואיירי בשלא אמר איני בודל מהן כל בה"ש ולענין א"ח אפילו לא אמר איני בודל ולא התנה כשיפלו שרי כאשר כתבתי לעיל בשם הר"ן ואפילו בש"ת שהוא ט' היה מהני תנאי זה לכשיפלו כו' נהי דבח' לא מהני אף לדברי הבל לדידן דמחזקינן ספק ז' אבל ט' שאינו אלא משום דאתקצאי בה"ש של ח' וט' לדידן משום ספיקא א"כ מהני כל תנאי כדברי הר"ן:

דין דנוי סוכה אסור להסתפק מהם עד מי"ט האחרון של חג דהיינו עד שיתחיל ימי החול ובארנו דאם חל ש"ת אחר השבת מותר לאכול האתרוג בש"ת:

פסק כתבו התו' על הא דמסקינן שנוי סוכה אסור להסתפק מהן עד מי"ט האחרון של חג פי' עד שיתחיל יום החול וא"ת התינח ו"ט ח' מוקצה הוא משום דהוי ספק ז' וגם ביום ט' שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבה"ש אתקצאי נמי לכולא יומי ושפיר אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר במוקצה מחמת מצוה כגון הכא בעצי סוכה אבל נהגו העולם כשחל ט' של חג בע"ש שאין מסתפקין מהן בשבת שהיא עשירי ומ"ט אי משום סתירת אהל לא שייך בפירות ואי משום דאיתקצאי בה"ש דט' תרי מגו כה"ג לא אמרינן דבט' נמי לא נאסר אלא מטעם מגו וי"ל דהיינו טעמא משום הכנה דהואיל בע"ש היה אסור שהוא ט' והוא י"ט אם היה נאכל בשבת היה מוכן מי"ט לשבת והוה בעין נולד כיון שבא עתה ראוית שלה ולא בא בי"ט ומזה הטעם יש נזהרין כשחל ש"ת אחר השבת מלאכול אתרוג באותו יום דהואיל ובשבת היה אסור שהוא ח' ועוד כי היה ראוי לברך בו אי אתי אליהו ואמר דעברן לאלול א"כ אם היה אוכל בש"ת כדאמר הוי שבת מכין לי"ט ע"כ והנה מ"ש דמוקצה מחמת מצוה אמרינן מוקצה מחמת י"ט שעבר לאו משום מצוה לחוד הוא דאמרינן הכי א"כ אתרוג נמי לאסור בח' וכבר פסקינן כר' יוחנן דאוסר סוכה אף בח' ואתרוג בז' אסור ובח' מותר ולדידן סוכה ט' ספק ח' אסורה אתרוג ח' ספק ז' אסור ותו לא אלא בודאי לא אמרינן מגו דאתקצאי לבה"ש מחמת יום שעבר אפי' באתרוג דהוקצו למצותה כ"א בסוכה לחוד אלא סוכה דחזי לבה"ש דאי אתרמי ליה סעודה בעי למיכל בגוה אתקצאי בה"ש אבל אתרוג דלא חזי לבה"ש לא ומ"ש כשחל ש"ת אחר השבת שנזהרין מלאכול האתרוג כ"כ הר"ר פרץ בסמ"ק והיא כסברת הר"ן שכ' לעיל בפ"ק סי' ג' דכל שנאסר היום ולמחר שרי הוי הכנה וליתא כאשר כ' לשם ואף שכ' בפ' א"צ סי' ו' דוקא להלכה ולא מעשה להתיר פירות שנתלשו לצורך כותי או שנשרו מאליהן וכן דגים שנצודו משבת לי"ט ואסורין משום הכנה שאני התם דאפשר לומר מאחר שהיום נתלשו זו היא הכנתו וקודם תלישתו חשבינן כאלו לא באו לעולם ודמיא קצת לצידת ביצה משא"כ הכא שהיה כבר בעולם ועוד התם הוא הכנה שנתלשה היום שאלמלא עדיין לא נתלשו ונתלשו למחר הוי אסורין וכן לידת ביצה כה"ג וכמ"ש התוספ' לשם בפ"ק לחד שינויא שזו היא הכנה שהקדימה לידתה משא"כ באתרוג שתלוי בזמן ולא היה כאן מעשה שראוי לומר שהקדים במעשה דאסור משום הכנה ושרי אף הלכה למעשה וכ"כ הרא"ש להדיא שכך נהגו להתיר:

דין דאין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף הסמוך לעיר תוך ע' אמה ושיריים ואפי' אין לה פותחות או שיש לה פותחות אפי' בתוך התחום אכל מן השדה אפי' מכונסין או מפוזרין אפי' מן הקרפף אין מביאין עלי קנים ועלי גפנים אע"פ שמכונסין אסור א"ל במניח כלי עליהם מעי"ט שלא יפרידם הרוח:

מתני' מביאין עצים התלושים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף אפי' מפוזר ואיזה קרפף כל שסמוך לעיר דברי כ"י ור' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחות פי' מסגרת של עץ ואפי' בתוך התחום ומפ' בגמ' דר' יוסי תרתי לקולא אית ליה דכיון דאית ליה פותחות ואפי' בתוך התחום ובסמוך לעיר ואפי' לית ליה פותחות ופי' הרא"ש כ"ש בתוך ע' אמה ושירים הוי סמוך לעיר וכן בדברי הרשב"א וכ"כ הר"ן ואמר ר' ירמיה הלכה כר"י להקל אר"י אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף והא אנן תנן מן הקרפף ואפי' מן המפוזר מתני' יחידאי היא דתניא אר"ש ב"א וכו' ות"ק דידיה סבר דנחלקו במכונסין שבקרפף אבל מכונסין שבשדה ומפוזרין שבקרפף מודו בה דאסורין וכן הלכתא אמר רבא עלי קנים ועלי גפנים אע"ג דמכנסי ומותבי כיון דמדלי להו זיקא מבדר להו כמפוזרים דמי ואסורין ואי אתנחי עלייהו מנא מאתמול שפיר דמי והא דאסרינן המפוזרים שבקרפף פרש"י דטעמא משום דמוקצה נינהו ולפ"ז לדעת ר"ת וסיעותיו דס"ל דק"ל כר"ש במוקצה אף בי"ט שרי אפי' המפוזרין אבל הר"ן כ' שאחרים פי' דטעמא משום גיבוב דהוי כמעמר ומדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי"ט מותר דצורך אכילה חשוב כבקיעת עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרו משום דמחזי כמגבב למחר ומיהו בגמ' מסקינן דלא שרי אלא מן המכונס שבקרפף משום דס"ל דכל מגבב אפי' בקרפף מחזי כמאן דעבד למחר ומכונס שבשדה מיחלף במפוזר ומש"ה אין מביאין אלא מן המכונס שבקרפף ע"כ ואני אומר דבודאי גבוב שרי היינו שאינן במקום גידולן וכמו שעי' התו' דאב מלאכה דמעמר אינו אלא במקום גידולן וכן לענין גבוב קנים לחלת' דחייב משום מעמר איירי בכה"ג ומש"ה מגבב עצים מן החצר שאינו במקום גידולן אבל במקום גדולן לא התירו משום אוכל נפש דהוו כמו קוצר וחותך עצים מן המחובר דאסור אפי' לצורך אוכל נפש ואל תקשה מבקיעת (עצים) שאינן אב מלאכה ממש מש"ה בשדה אסור לכ"ע דמחזי כמגבב במקום גידולן ות"ק דר"א דס"ל אפי' המכונסין בשדה אסור היינו משום דמחזי כמגבב וגזרו על המכונסין שבשדה וקרפף דלא החמירו כולי האי לא אסרו כ"א במפוזרין ומ"ש הרמב"ם מביאין עצים מן המכונסין שברה"י ואפי' היא מוקפת שלא לשם דירה ובלבד שיהיה לה פותחות ותהיה בסוף התחום שבת ואם חסר א' מכל אילו הכי הן מוקצה וכ"כ בה"ע משמע דס"ל לר' יוסי בין סמוך בין רחוק לא שרי אלא דוקא בפותחות וסוגי' דשמעתיה לא מיחוורא אליביה וכבר השיגו הראב"ד וכן הרשב"א חולק עליו:

דין דאין מבקעין עצים מן הקורות שעומדין לבנין ולא מן הקורה שנשברה בי"ט אכל נשברה מעי"ט מבקיעין ממנה ודוקא בקופיץ ובצד הקצר שלו אשל לא בצד הרחב ובקרדום אפי בצד הקצר שלו אסור וכן במגל ובמגירה אסור ואף בקופיץ לא הותר אלא מקורה שא"א לאפות ולבשל בה בלא ביקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת וראוין להיסק בהם בלא ביקוע אסור לבקוע ומ"מ ביד שרי והאידנא אסור לבקוע עצים אפי' בקופיץ אלא בסכין והמדקדקים מתקנין הכל קודם י"ט ואפי' בח"ה אינן עושין ואף עצים הקטנים הצריכין לבישול דגים א"ל במקום הפסד:

מתני' אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ש ואין מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ופריך והאמרת רישא אין מבקעין כלל אר"י אמר שמואל חסורי מחסרא וה"ק אין מבקעין עצים ולא מן הקורות המסודרים זו ע"ג זו לבנין דבהא אפי' ר"ש מודה דאסור משום דה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ולא מן הקורה שנשברה בי"ט דמוקצה הוא משום דבה"ש לאו להסקה קיימי והוי כולד אבל קורה שנשברה מעי"ט מבקעין וכו' וכ' הטור וז"ל אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדי' לבנין ואפי' לר"ש ולא מן הקורה שנשברה בי"ט לכ"י אבל לכ"ש מותר אם היא רעועה וקרוב הוא שתשבר ואם אינה רעועה אפי' ר"ש מודה ואם נשברה מעי"ט מבקעין ממנה ע"כ ומשמע קצת שכך דעתו נוטה והיינו דלא ס"ד לחלוק בין שבת לי"ט כמ"ש הרא"ש להדיא בסיף שבת וגם לא ס"ל לחלוק בין מוקצה לנולד כמו שחילק כ"ת ואף שהביא דעת ר"ת בפ"ק דביצה מ"מ איהו גופא לא ס"ל הכי כדמשמע בסוף נוטל ומ"מ תימא למאי נ"מ כ' הטור דלר"ש שרי ולא כ' סתמא לאיסור דלדעת הרי"ף והרמב"ם ק"ל במוקצה בי"ט כר"י ולדעת ר"ת וסייעתו דלא אחיליקו בין שבת לי"ט מ"מ ס"ל דבנולד ק"ל כר"י וכאשר כ' הרמב"ם והסמ"ג להדיא דקורה שנשברה בי"ט אסוכה משום נולד ואף לדעת אביו הרא"ש דלא ס"ל כר"ת לחלק בין מוקצה לנולד היינו בשבת אבל בי"ט נהי דס"ל דבמוקצה שרי אף בי"ט מ"מ במוקצה מחמת איסור ונולד ס"ל כר"י כדעת כ"ת וכ"ה מסקנתו בסוף משילין גר' בירושלמי אין מבקעין עצים מן הקורה ולא מן הקורה שנשברה בי"ט הדא דאת אמר בקורה שנשברה בי"ט אבל בקורה שנשברה מעי"ט מותר כשאין בהם תואר כלי אבל אם יש עליה תואר כלי אפי' נשברה מעי"ט אסור ע"כ ומסיק ולא בקרדום א"כ הונא בריה דרב שלמיא משמיה דרב ל"ש אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר ואיכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ אר"ה בריה דר"ש משמיה דרב ל"ש אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסיר וכ' הרי"ף פי' בנקבות שלו הצד הרחב והצד הקצר הוא הזכרות וכפרש"י כ' הרא"ש וז"ל הרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא וכן בה"ע ע"כ ואני אומר פשיטא היכא דל"ב להחמיר הוא דפסקי' כל"ב אלא אפי' להקל דרכו של הרי"ף לפסוק כל"ב וא"כ מאחר שהרי"ף הבי' ב' לשונות מסתמ' דעתו לפסוק כל"ב וכ' עוד הרא"ש וז"ל כ' הראב"ד ז"ל דביקוע עצים מותר ע"י שינוי לכ"ע לעי שא"א לאפות ולבשל בלא עצים ולפיכך עשו אותו כדיכת המלח שהתירו ע"י שינוי ע"כ ולא ידענא מאי שינוי קאמר כבר מפורש במשנה התיר הביקוע בקופיץ דוקא ולא בדבר שהוא כלי אומנות ויראה מדבריו דס"ל שכוונת הראב"ד היה למצוא היתר האש בבקעת עצים ע"י אתו שינוי ומש"ה תמה עליו איך להמצא שינוי אחר שלא הכר במשנה ואינו כן אלא כוונת הראב"ד לומר מאיזה טעם התירו הביקוע ע"י שינוי ולמה לא יחשב כמכשירין שאפשר לעשות מעי"ט וע"י שינוי כו' שהזכיר הראב"ד היינו נמי שינוי דקופץ דמתני' דשרי לכ"ע אע"פ שאפשר לעשות מעי"ט הוא מטעם לפי שא"א לאפות ולבשל בלא עצים כו' וכן משמע להדיא בדברי הר"ן שכת' ז"ל ומקשו הכא הא הוו מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט תירץ הראב"ד כו' כמ"ש כאן וכן הוא להדיא בהשגות וכ' עוד ויראה דהיתר ביקוע דאיירי ביה היינו לבקע מן הקורה שא"א לאפות ולבשל בה בלא ביקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם דכיון שיכול לאפות ולבשל בהם בלא ביקוע טירחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כדאמר בע' כלל גדול האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן קצת משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' ולמה אסרום בקרדום וכיוצא בהם מעני שאפשר ה"ל לבקע מעי"ט ולמה לא נאסר הביקוע כלל מעני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל להבעירו וימנע מלבשל לכך התירו לו לבקע בשינוי ע"כ ואמת שכך פי' המ"מ ז"ל כראה מדברי רבינו שלא הותר הביקוע אלא בעצים גדולים אבל בעצים דקים שהן נוחין להדליק לא וכ"כ הרשב"א שכ"כ מדברי רבינו ואיני יודע למה כי לכאורה נראה דלדברי הרמב"ם התירו הביקוע בכל העצים משום האי חששא דשמא יפגע בעץ עבה ומש"ה הצריכו שינוי בכל העצים וכ"מ הלשין שאפשר שיפגע בעץ עבה ומ"מ לענין הלכה כראה כדברי הרא"ש וכ"פ ראבי"ה כאשר כ' המרדכי והטור וז"ל עצים של הסקה גדולים קצת וראוים להסקה בלא ביקוע לא יבקעם כלל כיון שאפשר להסיק בלא ביקוע אבל לשברם ביד יראה מפרש"י שמותר אבל מלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה דאפי' לשברם ביד נמי אסור וטוב להחמיר ע"כ ומ"ש יראה מפרש"י שמותר כ' הקאר"ו ולא ידענא מאיזה לשון דייק הכי וי"מ דדייק משום דמסקינן דרבה בר כ"י היה מפשח ויהיב לי אלוותא אלוותא פי' מקלות גדולות ואע"ג דחזי לקתא דנגרי וחציני ע"כ ופרש"י היה מסעף בידו מעץ גדול ענפים ומזה דקדק הטור דמותר לשבור ולבקע חתיכות עץ גדול אף שאפשר להסיק בלא ביקוע אבל מ"מ נראה בעיני דאין להביא ראי' מרש"י דה"נ איירי בעץ גדול שלא היה אפשר להשתמש בו (ולהרים) מפני רוב גדלו והא ראיה שאפי' אחר פשוח היה מקלות גדולות הראויה לבית יד של נרגא ומה שפרש"י ביד דבסכין ודאי אסור דהוי תיקון ממש בפרט מאחר שעשה אלוותא כו' ואפשר שאפי' עץ קטן אסור לקטום בסכין אלא קוטמו ביד דומיא דמוללו ונראה דדייק מהא דס"ל לרש"י הא דסלי' סילתא בפ' כלל גדול שהוא מבקע עצים גדולי' ועושה (מהן) קטנים ומש"ה חייב משים טוחן ואין טחינה ביד אלא בכלי וכן מוכח נמי ממה שפרש"י בפ' מפנין גבי קוטמו ביד אבל לא בכלי כדפרי' לשם וא"כ מאחר דליכא אב מלאכה למה לנו להחמיר כ"כ גבי שמחת י"ט ומלשון הרא"ש נמי משמע דתלוי הכל במה שהוא אב מלאכה שהרי כ' וז"ל כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע טרחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כדאמרי' בפ' כ"ג האי מאן דסלי' סילת' כו' ומ"ש מלשון א"א הרא"ש ז"ל (יראה) לאיסור ס"ל מאחר שהרא"ש בע' כלל גדול ובשום מקום לא חילוק בין יד לכלי הכל אסור ומ"מ לא נהירא אלא אדרבה נ"ל מאחר שהרא"ש תולה האיסור באב מלאכה ביד שרי דאין טחינה אלא בכלי ואפי' פלפלין דשייך בהו טחינה לא תמצא בשום מקום לאסור ביד כ"א בכלי ע"כ נראה בעיני דשרי לד"ה ואית' נמי בתוספת' לא יתן אדם אבן ע"ג בקעת כדי לשוברה אבל מכניסה בחור ושוברה אלמא דשרי לבקוע ביד וכ' התו' שאין אנו בקיאין (בין) קרדום לקופץ ואסור לנו לבקע עצים בי"ט כלל וכ"כ הטור בשם הסמ"ק שאין להתיר אלא בסכין והמדקדקים נהגו לאיסור אף בח"ה ומתקנים כל העצים הקטנים הצריכין אף לבישול דגים קודם י"ט משום דחוששין לטירחא יתירא כמ"ש הרא"ש שהרי יכול לבערו כך בלא ביקוע ואין להקל אבל במקום שדמי עצים יקרים לא חיישינן לטירחא יתירא דהא הפסד מרובה הוא:

דין בית שהוא מלא פירות ונפחת בי"ט מותר ליקח מהם כמקום הפחת:

מתני' בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת מאיליו ניטל ממקום הפחת ר"מ אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל והלכה כת"ק והא דאמרינן נוטל ממקום הפחת מוקי בגמ' דוקא מאוירא דלבני עי' סידור של אבנים בלא טיט וכ' רש"י ולא אמרי' מוקצה מחמת איסור נינהו שהרי אין יכול לפחותו בי"ט ואסח דעתיה מינייהו וכיון דלא הוי בפחיתתו איסורא דאורייתא אלא איסורא דרבנן הלכך לאו מוקצה הוא כדאמרי' בשלהי פי' גבי טבל שאם עבר ותקנו מתוקן וכ' הרא"ש אבל בנין גמור דאיכא בסתירה איסור דאורייתא אסור דאתקצאי בה"ש מחמת איסור ואפי' לר"ש דלא שרי אלא בסוכה רעועה שנעלה והר"ן כ' מרש"י ואח"כ כ' וז"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל לת"ק דלא שרי לפחות אמאי לא אתסרו פירות משום מוקצה אע"ג דליכא אלא איסור' דרבנן והא סיכה רעועה מוקצה וחמת איסור של דבריהם היא שאפי' בבריאה לא מחייב משום סותר אלא סות' ע"מ לבנות וכן נמי במעו' שעל הכר ומטה שיש עליה מעות אמרינן דבמניח נעשה בסיס לדבר האיסור ואפי' לאחר שנטלו המעות אסורין ואע"ג דליכא אלא איסור' דרבנן לפיכך פי' ז"ל שאע"פ שאסור לפחות אעפ"כ אין הפירות מוקצין מחמת איסור הסתירה דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא שהאיסור בגופן או שנעשה בסיס לדבר האיסור דומיא דנר אבל הכא העירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שד"א גורם שאינו יכול להנות מהן ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול לילך לשם ע"כ והתו' כתבו דמתני' אתיא כר"ש דלית ליה מוקצה וכבר נדחו דבריהם ממ"ש הרא"ש דאי הוי מוקצה מאיסור דאורייתא אפי כ"ש מודה וא"כ בע"כ צריכין לחלק דמ"ש משאר מוקצה דרבנן כמו שהקשה הרמב"ן אלא בע"כ צריכין אנו לחלק כמו שחילק הוא דהפירות לא נאסרו מעולם וכו' וכן עיקר וא"כ אפי' במוקצה גמור נמי שרי מטעמו וזהו טעמו של הרמב"ם שכ' סתמא להתיר בית שהיה סתום ונפחת שנוטל ממקום הפחת דמשמע אפי' בבנין גמור וכן הרי"ף שהביא המשנה כצורתה משמע דבכל ענין שרי וכן הסכים המ"מ וכ' הקאר"ו וז"ל ונראה שטעמו משום דלא אוקמינא באוירא דליבנא אלא משום דקשיא לר"מ אית לן למימר דת"ק מיירי בכל עניין הלכך כיון דק"ל כת"ק אפי' בבית בנין גמור שרי ולי נראה דהך אוקימת' קאי אכולה מתני' דאיירי באוירא דליבנא ואפ"ה לת"ק נוטל ממקום הפחת ולא שיפחות מאיליו כדברי כ"מ אבל אה"נ שרי לת"ק בכל ענין:

דין חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו בחבל יכול להתירו אכל אסור להתיר קליעתו וכן אסור לחתכו בסכין חותמות שבכלים יכול להתירו ולהתיר קליעתו ולחתוך בסכין אכל פותחות של עץ אסור להפקיע ולשבר ואפי' ע"י כותי אסור בית הצואר שהי' תפור אע"פ שמותר לנתקו זה מזה אסור להקל בפני ע"ה וכן רצועות העשוין בכתונות מותר לנתקן בצינעה שלא בפני ע"ה:

אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר פי' את הקשר אבל לא מפקיע החבל לסתור גדילתו ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע וחותך א' שבת וא' י"ט וכ' הכלבו וז"ל חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקיע כל החבלים ואפי' בסכין ואפי' גופן של חותלות לפי שכ"ז כמו ששובר אגוז או שקדים בשביל האוכל שבהם ע"כ וכ' הטור בשם כ"ע וז"ל היתדות שנועלין בהם אסור להתירן דהוי בנין גמור ע"כ וכ"כ המרדכי בע' בכ"מ שהר"ר יעקב קיני"ן פי' שמותר להתיר הצירים שקורין גונ"ץ בלע"ז שאחורי התיבה אם נאבד המפתח דהא סתירה גריעה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר אבל לא נראה לר"פ דהא אמרי' בפ' כל הכלים דאסור להחזיר דלת של תיבה גזירה שמא יתקע עי' שמא ישים הצירים דהוא בנין חשוב ע"כ ולענין שבירת התיבה כ' הסמ"ג וז"ל מכאן הורה הכ"א ממיץ שאם נאבד המפתח של תיבה והוא צריך לפותחה לצורך שבת ישברנה לכתחילה ואין בדבר חשש איסור אבל ר"ש כתב וז"ל אמר ר' דמההיא דבכ"מ יש ללמוד דוקא בקשור בחבל מפקיע וחותך אבל פותחות של עץ ושל מתכות אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא לן גבי נתן ערובו במגדל אמאי הוא במקום א' ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאין להפקיע הפותחות וליטול העירוב אע"פ דסתם המגדול שבכל הגמ' הוא כלי כמו הצד צבי לבית וציפור למגדול וכן ההיא דתחילת ע' כל הכלים ע"כ וכן מסקנת הרא"ש שכ' בפ' בכ"מ אמתני' דנתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב דאוקמי רבה וכ"י במגדול של עץ ומסקינן דמתני' איירי במנעול וקטיר במיתנא הוא ובעי סכינא למפסקיה וכ' הוא דמשמע מהכא דהא דאמרי' חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשירה של מיתנא וכיוצא בה אבל פותחות של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלי נמי שייך בנין גמול וסתירה גמורה ע"כ והוא דעת כ"י בעל התו' וכ"כ המרדכי בפ' חבית והסמ"ק כ' והטור הביאו וז"ל ובשבירות פותחות של תיבות נחלקו בה הר"א מתיר והר"י אוסר ומיהו ע"י גוי יש להקל ע"כ ואני אומר מאחר שדברי ר"י נכונים שאסור לשבר התיבה ולא התירו אלא כעין קשירת חבל א"כ כל מה שאסור לעשותו אסור נמי לומר לכותי לעשותו ואף להתיר ע"י כותי כ"א בהפסד מרובה או שטרוד ונחפז הרבה לצורך דבר מצוה אבל לפוחתו בסכין שמעתי לנהוג היתר אם יש בו צורך קצת וז"ל התשו' שמצאתי בליקוטים וכשנאבד המפתח נראה שמותר לפתוח בסכין או במחט לכ"ע כדתנן בריש כל הכלים מחט של יד ליטול בו את הקיץ ושל שקים לפתוח בו את הדלת פי' מחט (גדולה) שתופרין בה שקים לפתוח בה את הדלת מי שנאבד מפתחו ע"כ ומה שאמרנו דבקרקע דהיינו דבר המחובר שייך בהו סתירה היינו כשעשוי לקיים אבל סתירת התנור אפי' תנורים שלנו שהם מחוברים ושרוקין פתחן בדף ומן הצד בטיט הטיב אפ"ה לא שייך בהו סתירה שעומד לסותרו ולהפתח עיין ע' במ"ט סי' י"ב כ' המרדכי בפ' המביא כדי יין וז"ל כ' ראבי"ה הלכתא כשמואל דאמר אין בנין וסתירה בכלים ומטעם זה מותר להפקיע קשרי השפוד שקושרין בו הטלה ולפעמים מהדקין אותן בחוט וקרוב הדבר שאף בשבת מותר ואף למ"ד יש בנין בכלים שהרי איכי כלי שאינו קשור לחבר שברים זה בזה וה"ר מרדכי ראה בבית ר"מ שעל השלחן לפניו היו נוהגין לחתוך קשרי השפוד וכן היו נוהגין בבית חמי ה"כ יואל מפרי"ש עכ"ל וכ"כ בש"ל שנוהגין לחתוך בשבת אגד גדיים ועופות המקולסין וחוטי תפירתן משום דפסיקת תלוש אינו אסור אא"כ מתקנו למדה או לעשור כלים ואפי' בפסיקת תלוש אין שום איסור בשבת ואפי' שבות דרבנן אלא היתר גמור הוא כדאמרי' במ' י"ט חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ולפי' לחתוך את התלוש היתר גמור הוא חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכתו אבל מקלקלים בפסיקת תלוש מותר לגמרי וכ' עוד זוג של מנעל שמדבקים הרצענים וכן בית הצואר שהיה תפור כ' בהג"מ ר"פ במה טומני' שאסור לנתקן זה מזה לדעת ריב"א ורפיא בידיה ונראה מדברי כ"י וראבי"ה משום רשב"ם שהביא שם המרדכי שהיא מותר הואיל ולא עביד להתקיים ע"כ וכ' מהנ"י קאר"ו ואין להקל בפני ע"ה ויפה כ' אכן הכתונ' שעשוייה בו רצועות לקשרו ונתקשר שלא יכול להתיר יכול לנתקו לכ"ע שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שרוצה ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא ילך בצינעה ויעשה:

דין דאין פוחתין את הגר דהיינו מה שרגילין לשום באיירו קודם אפייתו בתנור קש או ד"א לשמור האויר בשעת אפייתו שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום ולאחר אפיי' קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו וע"ז קאמר דאסור להסירו בי"ט:

מתני' אין פותחין את הנר פרש"י ליטול א' מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר מפני שעושה כלי והק' התוס' א"כ פשיטא דאפי' אין עושה כלי גמור מ"מ אסור להתחיל את הכלי וע"ק מאי קאמר עלה בגמ' מאימתי מקבלין טומאה משעה שנגמרה מלאכתן הואיל והוי כלים והא כיון דהוי קודם אפייתו בתנור א"כ הוי כלי אדמה וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לכ"נ לפרש דאין פוחתין את הנר שכך רגילין לשום באוירו קידם אפייתו קש או ד"א בדי לשמור האויר בשעת אפיה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר בלאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו וע"ז קאמר אין פוחתין את הנר כלומר שאין מסירין ומה שבתוכו דהוי כמו גמור כלי ונגמרה מלאכתו ע"כ והר"ן פי' שדרך היוצרים לעשות כיסוי לכלי חרס שיש להם בית קיבול ומשימין אותו בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שא"א לתקנן בעידן לחין ואח"כ מוציאין אותו קודם שישרפו לגמרי ונוטלין הכיסוין ומתקנין אותן ואותן נטילת הכיסוי נקרא פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין הכסויים ממנה דבנטילתו משוי ליה מנא והרמב"ם עי' בענין אחר שכ' בע"ב כלים שהם מחוברים בתחילת עשייתן כגון ב' נרות או ב' כוסות אן פוחתין אותן לשנים מעני שהוא כמתקן כלי וכך פי' בפי' המשנה אבל סוגיא דשמעת' לא מיחוורת' לפי' ובהגמ"י כ' פי' רי"ף ע"ז וז"ל ולא אבין הלכתא דהא בגמרא מוקי לה כיחידאי וגם בה"ג לא אדברה כלל משום דלא ק"ל הכי ע"כ אכן הרי"ף והרמב"ם ורוב המחברים עסקו כהך משנה וכ"נ עיקר כי מה שמסקינין בלי' קמא ככ"מ אינה יחידאה דהא לא פליג עליה אלא כ' יהושע וא"כ הלכה ככ"מ דסתמא דמתני' אתיא כוותי' וללישנא בתרא דמוקי כר"א ב"צ ג"כ אינו יחידאה דהא ת"ק דפליג עליה סבר אפי' בלא פחיתת נר הוי מנא וכ"ש דפחיתת נר הוי מנא:

דין דאין עושין פחמין ואין חותכין את הפתילה אלא באור בפי ב' נירות ומדליק באמצע והוא שצריך להדליק שתיהן:

מתני' ואין עושין פחמין ואין חותכין את הפתילה לב' כ"י אומר חותכו באור מ"ש בסכין דלא דקא מתקן מנא באור נמי קא מתקן מנא תני ר' חייא חותכה באור בפי ב' נירות פרש"י נותן ראשיה בתוך ב' נירות אם צריך להדליקין כא' ומדליק באמצע וכ' הרא"ש ז"ל משמע דאם א"צ להדליק שניהם לא והכי אית' בירושלמי כשצריך לשתיהן כו' וכ' עוד מדהביא רי"ף הגמ' שמפ' דברי כ"י מכלל דס"ל דהלכתא כר"י ולא ידענא טעמא מאי עסק פסק הלכה כיחידאה במקום רבים דמשמע רבנן אסרי לגמרי ע"כ והנה מ"ש דהרי"ף ס"ל כר"י מדהביא דבכי הגמ' שעי' אותו אין זה ראי' דשמא מש"ה הביא הפי' דר"י לא שרי אלא בפי ב' נירות וממילא לת"ק דהילכת' כוותי' אסור לחתוך (באור) אפי' בפי ב' נירות ולענין הלכה כ' הרמב"ם להדיא דהלכה כר"י ותמיהתו אינה תמיה כלל בעיני דמש"ה פסק כר"י דר' חייא תנא כוותיה וכן בר קפרא נמי תנא נמי כוותי' לקמן גם אפשר לומר דאף ת"ק לא פליג עליה בזה אלא דלא איירי בכה"ג כלל ומאחר דלא שרינן כ"א להדליקו בעי שתיהן כא' א"כ עיקר ההתיר בזה תלוי ה"ה נמי דשרי לחתוך הקנדיל"א באור כדי להדליק שתיהן כא' אבל נר שהוא דולק אין לנו לחתוך אפי' באור כדי לנתק חלק הראשון ממנו שלא חילק בצד הב' וכמ"ש לעיל בפ' י"ט סי' כ"ח:

דין מיתר להעביר הפחם שבראש הפתילה שבנירו דוקא בידו אכל בכלי לא וגוף הפתילה אפי' ביד אסור והאידנא נזהרין למחוט כל עיקר ואין גודלין את הפתילה ולא מהבהבין להחריכ' כדי שתהא נוחה להדליקה אינו יכול למעכה כדי להקשותה ויכול לשרותה בשומן כשאין הנר דולק בה ומותר לטלטל הגר ממקום למקום ולהוסיף עליו שמן והמדליק לי"ט צריך לברך להדליק נר של י"ט:

אמר כ"נ בר אבא אמר רב מוחטין את הפתילה בי"ט מאי מוחטין אמר רב חנינא בר שלמיא לעדויי חושכא עי' מסיר כאש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את הנר וכ' הרא"ש ואע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שמותר להדליק את הכר להשתמש לאורו כך מותר לכבות ומה שמונע הדלקת הנר נראה שאינו מותר להעביר אלא ראש הפתילה שהיא עשוי פחם אבל לחתוך גוף הפתילה לא וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם שכ' ואינו חותך ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראשה בידו ומדלא כ' אבל חותך ראשו בידו כדקתני רישא אינה חותך ראש הפתילה בכלי משמע דה"ק דאינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפי' בידו מפני שהוא דבר שדרכו להעשות בכלי והוי כמתקן מנא אבל ממל ראשה בידו כלומר מעביר פחם שבראשה ואפי' במחט מפני שדרכו להעבירו בידו והלכך לית בה משום מתקן מנא והרמב"ם אוסר להסירו בכלי ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי שהוא מתקן הפתילה ולא מסתברא דאין כאן תיקון כלי וגם מדקאמר מוחטין סתם משמע דבכל ענין מותר ואני אומר שאין הכרע לדבריו דלשון חותכין משמע בכלי אבל מוחטין משמע ביד וא"כ אין להכניס ראשו בספק אב מלאכה מאחר שאין הכרע לדברי הרא"ש ואף שהן דברי הראב"ד והרשב"א האידנא העולם נזהרי' למחוט בי"ט כל עיקר ואין להקל בפניהם שמא יבאו למחוט בכלי שהיא ספק אב מלאכה תו מסקינן תני בר קפרא ו' דברים נאמרו בפתילה ג' להחמיר וג' להקל אין גודלין אותה לכתחילה בי"ט ואין מהבהבין פי' לחרוך אותה באור ואין חותכין אותה ג' להקל ממעכין אותה ביד עי' להקשותה דתיקן כלאחר יד היא ושורין אותה בשמן וכ' הרוקח והוא שאין הנר דולק אבל אם דולק אז חייב משום מכבה שמסתפק מן השמן וחותכה באור בפי ב' נירות ובמרדכי כ' בריש ביצה הנשים המדליקות נירות ומכבות אותן מבע"י יפה עושות בער"ה או בעי"ט שלפני השבת או ע"ש שלפני י"ט משים הכנה ע"כ וטעמו מפני שאסור להדליק שיורי פתילה שכבו בראשון לצורך שבת למחר משום הכנה וכאשר כתבתי בפ"ק סי' ג' ובלא"ה מנהג יפה הוא בכל ע"ש ובכל ע"יט כמ"ש בפ' ב"מ סי' כ"ז כ' בהג"א וז"ל מותר לטלטול הנר ממקום למקום ולהוסיף עליו שמן משים שלום בית והמדליק ליל י"ט צריך לברך בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של י"ט ע"כ:

דין דאין שוברין את החרם ואין חותכין את הנייר לצלות בו צלי תנור שנפל תוכו מטיח הטיט בין בי"ט בין מעי"ט ולא ידע שנפל אזי אם צריך לגורפו כדי שיהא הפת נאה או הצלי שלא יחרוך מותך לגורפו ואם אפשר לאפות ולגלות יפה בלא גריפה אסור לגורפו אכל משכיבין האש והאפר אבל העפר אסיר להשכיב כשיכול לאפות יפה בלא"ה ובארנו דבתנורים שלנו שא"א לאפות כלא גריפה מותר לגרוף אעפ"י שהוא מכבה הנחלים אבל אם כבר גרף רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הנחלים הקטנים ליפות הפת אסור מאחר שהוא מכבה:

מתני' אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח פי' דג מלוח כשצולין דגים על האסכלה שקי' גראל"ה בלע"ז חותכין קנים או קש שבלין או שברי חרסין או חותכין נייר ושורין במים וסודרין את הנייר ע"ג האסכלה מפני שהמתכת חם ושורף את הדג ואין גורפין התנור וכיריים אבל מכבשין עי' שמשכיבין האפר והעפר כדי שיהא חלק כך פרש"י ומשמע דקאי אטיח שנעל לתוכו וס"ל דבה"ג לא הוי תיקן פרש"י לטעמיה דפי' אין גורפין משום תיקון ומנא וק' א"כ אמאי מפ' גמ' רישא דמתני' אין שוברין חרס משום תיקון מנא ואינו מפ' נמי אין גורפין משום תיקון מנא או ה"ל לפר' תרווייהו כחדא אין שוברין ואין גורפין תנור משום דקא מתקן מנא ע"כ נ"ל כדברי הרא"ש דס"ל דעיקר האיסור משום איסור טלטול דמוקצה דעפר ואברם אף ר"ש מודה ולפ"ז ה"ה נמי דאין משכיבין העפר משום טלטול ע"כ פי' הוא שמשכיבין האש והעפר לפי שהן מותרין בטלטול ומסיק אין שוברין את החרס מ"ט משום דקא מתקן מנא ואין גורפין כו' תנא ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן א"א לו לאפות אא"כ גורפו מותר דביתהו דר' חייא כפלה לה אריח' עי' חצי לבינה בתנורא בי"ט א"ל ר' חייא חזי דאנא ריפת' מעליית' בעינא כלומר גרפי התנור ואל תאפ' הפת בלתי גרופה א"ל לשמעי' טווי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכה וכ' הרא"ש דהך גרפה דשמעיה מיירי כשנפלה לתוך התנור מן הטפילה והטיח של התנור וא"צ כ"כ בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך ואפ"ה התירוה דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא אבל גריפה שלנו שמכבין את הגחלים אפשר שלא היו מתירין הנהו אמוראים בשביל פת עי' לעי שהיו מדבקין הפת בדופני התנור אבל בתנורין שלנו א"א לאפות כלל בלא גריעה הלכך מותר ואפי' לרבנן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א ה"ל לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר ואע"פ שהוא מכבה א"א בלא גריעה וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש וה"ז כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו עכ"ל ותימה לי על הטור שכ' וז"ל ודוקא בתנור שלהם שהיו מדבקין הפת סביבם וא"צ לגורפם אלא מהטיח שנפל לתוכו אבל בתנורים שלנו שמכבין הגחלים בגריפתן אם אפשר לאפות זולתן אלא שרוצה לגרוף כדי לייפות העת אסור אבל אם א"א לאפות בלא גריפה מותר ע"כ וזה הפך דברי אביו והרשב"א שכ' שא"א זולתו כלל ומש"ה שרי לדידן מן הסתם ונראה ליישב דבריו דאיירי שגרף התנור היטב ואח"כ חזר ונמלך לגורפו עוד כדי שהפת נאפה יפה והוא בעניין שמכבה אותן גחלים קטנים שנשארו בתוכו אסור עוד כ' הטור בשם מהר"ם שמותר לשרות במים המכבדות שמכבדין בו התנור אע"פ שמכבה ע"כ ולענין גריפת התנור י"מ דוקא שנפל בי"ט וז"ל הר"ן גריפת תנור שנפל לתוכו מהטיח שלו ולא היה יודע מבע"י כ"כ רש"י ז"ל אבל הרב בעל התו' אסרו אלא כשנפל בי"ט ואפשר שאף רש"י לא נתכוין שכפל הטיח לתוכו בי"ט אלא שלא היה יודע מבע"י שיפול שאילו היה יודע הי' מתקנו אבל המ"מ כ' בשם הרשב"א דהא דשרי לגרוף דוקא בכפל בי"ט ורבינו לא חילק בין נעל בי"ט לנפל מעי"ט לפי שמעשה דר' חייא כך היה ולאו דוקא בי"ט ע"כ וכן הרי"ף והרא"ש לא חילקו בזה ואף הטור וכ"נ עיקר אם לא שנעל בעי"ט וידע והיה שהות לתקנו:

דין אסור לגבל מיט בי"ט לטוח בו פי התנור אכל יכול ליקח מטיט ורפש על שפת הנהר לטוח בו ובלבד שיחדו לכך מעי"ט שיציין בו:

א"ל רבינא לרב אשי א"ל כ' אחא מהוצל דמר שרקין ליה תנורא בי"ט א"ל אנא ארקתא דפרת קא סמכי פי' אין אנו גובלין טיט בי"ט אלא על שפת הנהר פרת סמכינן ופרש"י והוא טיט ורפש שסביבות הנהר אמר רבא והוא דציירי מאתמול פי' עשה בו סימן ונתקו לצד אחר אומר רבינא וקיטמא שרי פי' הרי"ף שאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו בי"ט בו עי התנור על הלחם או על הצלי וכן פרש"י וכ"פ הרמב"ם וכ' עליו הרא"ש וז"ל והק' כ"ת מהא דאמרינן בפ"ק דשבת א' נותן את העפר וא' נותן את המים האחרון חייב דברי כ' יוסי וכ"י אומר אינו חייב עד שיגבל אלמא כי מגבלי ליה לכ"ע חייב גם מוכח התם בע' מי שהחשיך דמחייב טפי במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו ואליבא דר' יוסי אפשר לע' דמיירי שנתן בו מים מעי"ט ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מעי"ט וכ"ת פי' דקאי אמתני' דקתני אבל מכבשין כלומר שמשכיבין את האפר וקמ"ל רבינא דמותר ואפי' אפשר מעי"ט וקאי אהא והוא דציירי מאתמול אבל השכבת העפר אע"פ שהי' יכול לעשות מאתמול שרי עוד פר"ת דאיירי להניח קיטמא בלא נתינת מים על כיסוי התנור להחזיק החום ואשמעינן דוקא קיטמא אבל עפר אסור שמא ימרח מיהו בכולא שמעתת' לי משמע איסורא משום מירוח אלא משום גיבול דהא שרי כ' אשי לשרוק התנור מטיט שעל שעת הנהר ולא חיישא למרוח ע"כ וכ' הר"ן על מה דאמרי' והוא דציירי מאתמול עשה בו סימן ונתקו לצד אחר וז"ל ואע"ג דאכתי איכא משום ממרח בשטח אותו בתנור דה"ט משום דמדינא בין גיבולו ובין טיחתו מותרת דצורך אוכל נפש הוא והני הוא כהבערה גופא לפי שבטיחה זו משתמר החום אלא דגיבול אסור מפני שנראה כמגבל לצורך בנין ומש"ה ניחא מאי דא' רבינא וקטמא שרי פי' הרי"ף ז"ל שהאפר אינו בר גיבול אינו כ"ל דלאו בר גיבול הוא לאחייבא' עליה משום מלאכה כדמוכח בפ"ק דשבת אלא דלאו בר גיבול הוא לבנין הלכך לא מיחזי כמגבל לבנין דקיטמא לאו לבנין קיימא ומדינא הא אמרינן דשרי ע"כ ושמעינן מדבריו דלא חיישינן למירוח ומש"ה ליתא להאי שינויא דכ"ת שפי' דבעפר אסור משום מירוח אלא בלא נתינת מים שרי בכל ענין וה"ק כשמגובל בעי"ט דשרי בין בקיטמא בין בעפר וא"כ ליתא נמי לשינויא דר"י שפי' שגבלו מעי"ט דא"כ אפי' עפר כמי שרי ואפשר לישב דאפי' קיטמא שיותר הוא מחייב על גיבולו מטיט ועפר שכבר מגובל וא"כ ה"א כפי גבלו מעי"ט אסור דבמכוחו עושה אותו מגובל הטיב קמ"ל דשרי או אפי' הראשון דר"ת דקאי על השכבת האפר ותי' זה כמי הביא הסמ"ג משמו ומ"ה נראה לגבל הדשן בי"ט במים אסור ולא לסמוך אדברי הרי"ף והרמב"ם מאחר דבשבת משמע איפכא ואשינויים דר"ן וכן המ"מ כתב עוד ישוב אחר לא סמכינן בפרט מאחר שנוכל לפרש וקיטמא שרי בענין אחר כמו שפרשנו:

דין דאין מקיפין ב' חביות לשפות עליהן קדירה מדורה שעושין ד' שורות של עצים כעין דופני התיבה ונותנין עליהם עצים אסור לעשות מלמטה למעלה אלא אחד יאחוז העליונה בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיה וכן הקדירה כששופתין ע"ג אבנים לא יתן האבנים תחלה אלא יאחוז הקדירה באויר ואח"כ ישים אבנים תחתיו וכן בצים כשצולין ומניחין אחת ע"ג שתים והאש ביניהן אחז העליונה בידו ויתן האחרות תחתיהן וכן כשרוצה להעמיד המטה אוחז הקרשים למעלה ומכניס הרגלים תחתיהן וכן חביות כשרוצה להטות על אבנים יטה אותה בתחילה ואח"כ ישנים אבנים תחתיה ומותר להניח ספר אחד משאן וא' מכאן וא' על גביהן:

מתני' לא מקיפין ב' חביות לשפות עליהן את הקדירה עי' להושיבו עליו והאור ביניהם ואין מנהיגין את הבהמה בי"ט במקל ור"א בר"ש מתיר ומפ' בגמרא דטעמיה דת"ק משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא והלכתא כת"ק אר"נ אבנים של בית הכסא מותר לצדדן בי"ט פי' לעשות מקים מושב חלול בשדה להיות יושב עליהן ומפ' דבנין קבע אסרה תורה בנין ארעי לא אסרה תורה וגזרו רבנן על בנין ארעי משום בנין קבע והכא גבי ב"ה משום כבודו לא גזרי ביה רבנן פי' הרא"ש משום כבודו של י"ט ורש"י פי' משום כבוד הבריות לכל הפירושי' אין חילוק בין י"ט לשבת ואף שלא אמרו אלא מותר לצדדן בי"ט וכן הטור הביא דין זה בה' שבת ונראה דוקא אבנים שכבר הוקצו לכך כדמשמע לישנא אבנים של ב"ה אבל אם לא הוכנו כבר לא דאסירא משום מוקצה ולא התירו משום כבוד הבריות מוקצה ודוקא לקנח בהם התירו מלא יד כדאי' בע' המוציא יין ומסיק אמר כ"י מדורה מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסיר וכן קדירה וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא כ' הרא"ש וז"ל פי' כשהוא עושה מדורה של אש לא יניח עצים למטה ומניח עצים אחרים מלמעלה ועולה שנמצאת דרך בנין עי' לעי' כשעושה מדורה גדולה עושין ד' שורות של עצים כגון ד' דופני סוכה ונותנין עליה' עלים מלמעלה וקאמר שלא יעשה דפנות תחילה אלא א' יאחוז העצים העליוני' בידו וא' יעשה הדפנות תחתיהן שאין דרך בנין בכך וכן קדירה כששופתין אותו לא יניח אבנים בתחילה ויתן עליהם את הקדירה אלא אוחז את הקדירה בידו ומכניס אבנים תחתיהן וכן בצים כשרוצה לצלות אותן ומניחין א' על ב' או א' על ג' והאש ביניהם יאחז את העליונה ונותן האחרת תחתיה כך פר"ת ולא כפרש"י וכן פוריא שאוחז את קרשים תחילה ומכניס את הרגלים תחתיה וכן חביתא כשרוצה להטותה על אבנים יטה אותה בתחילה ואח"כ יכניס אבנים תחתיה ומ"ש בפוריא שאסור לתת הרגלי' תחילה וליתן הקרשים עליהם לא יתכן לאסור זה א"ל שיהו הרגלים ד' דפין מחוברים כד' דפני התיבה דאין אהל בלא מחיצות ואין העולם נמי נזהרים מלהניח השלחן ע"ג רגלים בשבת והא דא' בפ' בתרא דעירובין כרוך בודיא פי' מחצלת ושייר בה טפח עי' קודם השבת אלמא דאקרי אהל בלא מחיצות התם שאני דהוי בנין חשוב וגם עיקר כוונתו לעשיית אהל אבל בבניין ארעי כזה לא מקרי אהל בלא מחילות והתי' כת' עוד הא דאמרי' בשבת מחזירין קדרה ע"ג כירה והתם קאמר מאן דאית ליה מחזירין דאפי' בשבת מחזירין וי"ל דכל הנך אינן אסורין אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות אבו אם עשה האהל בלא מחיצות שרי והתם גבי כירה המחיצות היו עשויות כבר אך תימה דאמרי' בשבת האי פרוונקא דפלגא דכובא אסורה והתם המחיצות היו עשויות כבר וי"ל דשאני התם הואיל ורחב הכובה יותר מדאי כעשה כאהל ע"כ וכ"כ הטור וז"ל מטה כעין שלנו אם היתה זקופה או מוטה על צידה מותר להושיב על רגליה דלאו מידי עביד וכן כסוי העשוי פרקים וכשרוצי' לישב עליו פות' אותו והעור נפתח וכשמסירין אותו סוגרין אותו והעור נכפף מותר לפותחו לכתחילה ע"כ והוא כסא טרסקל דבפ' תולין סי' ג' ע"ש וכ' עוד בשם הרשב"א שכ' בשם התו' שלא אסרו אלא בכה"ג שצריך לאויר שלמטה אבל אם א"צ לאויר שלמטה שרי ע"כ מותר להניח ספר א' מכאן וא' מכאן וא' על גביהן ע"כ וכ"כ, הר"ן וכ' הרא"ש רש"י פי' לקמן אשמעת' דהך מילתא דכ"י אליבא דכ"י דאסר דבר שאינו מתכוין ואנו ק"ל כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ולא נהירא דמה ענין זה לדבר שאינו מתכוין הכי הוא עושה מה שמתכוין לעשות ואע"פ שאינו מתכוין לבנין מ"מ מתכוין הוא לעשות דבר הדומה לבנין אסרוהו חכמים גזירה אטו בנין ואליבא דהלכת' היא מלתא דר"י:

דין דאין סומכין הקדרה בבקעת עין הלחה אבל ביבשה שרי כסמוך וכן חיזרא יבשה מותר להכניסה תוך הבשר לצלותה וברטיבא אסור ומ"ט מותר ליתן לתוך היסק גדול אפי' הרטובות:

מתני' אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן בדלת בדלת ס"ד אלא אימא וכן הדלת תנ"ה אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לעי שלא נתנו עצים אלא להסקה ור"ס מתיר תו מסקינן חיזרא ר' נחמן אסור ור' ששת שרי פי' עצים ממיני הקוצים נקרא חיזרא כ"נ אסר ליטול מהן עץ להכניסו בתוך הבשר כמו שפוד לצלות בו ור' ששת שרי ברטיבא כ"ע ל"פ דאסור דכמוקצה דמי כ"ע ביבשתא מאן דאסר אמ' לא ניתנו עצי' לטלטל אלא להסק' ומאן דשרי אמ' לך מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו והלכתא יבשתא שרי רטיבא אסור פרש"י הך הלכתא אליבא דאית ליה מוקצה אקבע ואנן כר"ש דמתיר קי"ל והרי"ף שפי' רטיבא אסור משום מוקצה דלדידיה ניחא דאיהו פסק לקמן בשילהי מכילתין א כר"י במוקצה בי"ט אבל לרש"י ק' דלב אשי קבע הלכתא בגמ' ולא ק"ל הכי ופר"ת דטעמא דאין סומכין לאו משום מוקצה אלא משום גזירה י"ט אטו שבת כדמסיק בפ' כל הכלים ומסיק התם דמתני' דהכא ב"ש היא דפריך מהא דמטילין אהך דאין סומכין ואההיא דבין י"ט לשבת ומשני ר' פפא הא ב"ש והא ב"ה דפליגי גבי אין מוציאין את הקטן לר"ה ור"ש דמתיר כב"ה והא דקתני שלא ניתנו עצים אלא להסקה ה"פ ובשבת לא חזו להסקה וגוזרי' י"ט אטו שבת ור"נ ור' ששת דפליגי בחיזרי ואפי' מאן דשרי לא שרי אלא משום מה לי לצלות בו ומ"ל לצלות בנחלתו ואליבא דת"ק דפליגי ולא אליבא דר"ש ולא מוקי פלוגתייהו בפלוגתא דב"ש וב"ה אלא ככ' יוסף דמשני התם הא ר"א והא ר' יהושע ולית ליה דיחויי' דהתם וניחא לאוקמינהו כר"א מלאוקמי' כב"ש ומסקנא דשמעתי' הלכתא יבשתא שרי רטיבתא אסור קיימא שעיר כר"ע דמוקי הך מתני' דאין סומכין כב"ש והא דאסר רטיבא לא משו' דסבר כב"ש דלא ניתנו עצים אלא להסק' אלא היכא דחזי להסקה שרו ב"ה לכל דבר ורטיבא דלא חזו להסקה אסרו לכל דבר ולאו משום מוקצה אלא משום דגזרינן י"ט אטו שבת ע"כ ונ"ל דמש"ה לא גזרו ביבשתא אפי' בבקעת משום דס"ל מאחר דחזי לבשולי ביה שרו נמי לכל שאר תשמישו אפי' לסמוך בו את הקדירה אבל ברטיבה דלא חזי למידי היום ובשבת נהי שאין ראוים היום להסקה מ"מ עומדין להסקה והוו מלאכתן לאיסור ונהי בי"ט דהוי מלאכתן להיתר מ"מ גזרו י"ט אטו שבת כ"ה דעתו אליבא דר"ת אבל התו' כ' וכן הסמ"ג אליבא דר"ת דרטיבא אסור משום מוקצה ואף כ"ש מודה במוקצה כזה כמו במוקצה דאבנים וכמ"ש הסמ"ג להדיא בסוף ה' י"ט ואין חילוק ביניהן לענין דיבא דס"ס לשניהן אסור אף לר"ש וליכא למימר דלדעת הרא"ש אפי' היכא דלא חזו למידי אינו מוקצה לר"ש ומש"ה אי לאו ה"ט גבי עץ רטיבה דגזרינן י"ט אטו שבת לא הוי אסור לר"ש וחולק נמי על מ"ש הסמ"ג דמודה כ"ש במוקצה דאבנים ואינו דומה למעות דמוכח בע' כירה דמודה ר"ש פרש"י משום דלא חזי למידי איכא למימר דס"ל להרא"ש מעות מוקצה מחמת איסור הן ז"א דמוקצה דאבנים אסור לכ"ע כדמשמע בכמה דוכתי' במס' שבת תו אמרינן שם בפ' כירה א"ל רבא לכ' אויא מ"ט שרגא דנפטא שרי לטלטולי אמר הואיל וחזי לכסויי מנא אלא מעתה כל צרורות שבחצר מטלטלין הואיל וחזי לכסויי מנא א"ל הא איכא תורת כלי הני ליכא תורת כלי עליה והתם קאי לר"ש אלמא מה שאינו אוכל ואינו כלי אלא חזי למידי אסור לכ"ע משום מוקצה מש"ה מוקי לה לקמן בפ' משילין בדלף הראוי וכן בפ' כירה משמע להדיא דלף שאינו ראוי מוקצה לכ"ע ע"כ נראה שדעת הרא"ש שעי' משום גזילה דאל"ה הוי שרינן מאחר דחזי להיסק גדול א"כ אינו עוקצה גמור ומש"ה פי' דמהני ליה טעמא דגזירה מאחר שג"כ אינו חד למידי בפ"ע ועיקר דין זה בפ' ב"מ סי' כ"ח ויפה כת' אבל הר"ן כ' וז"ל לעי שלא נתנו עצים אלא להסקה פי' שכיון דאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליה ויש להם דין לגבי שאר מלאכות ומיהו במידי דאיכא תורת כלי עלויה שרי לאשתמושי ביה אפי' למלאכה שאינו מיוחד לה דהא מסיקין בכלים אע"פ שאינן מיוחדים להסקה וסוגי' דהכא חלפה בהדי' סוגי' דפ' כל הכלים דמייתי התם מתני' דאין סומכין את הקדרה בבקעת ואמרי' ה"ט משום דגזרינן י"ט אטו שבת ומפקינן לה מהילכתא דמוקמינן לה כב"ש וכדאיתא התם ולא מדכרינן טעמא דלא ניתנו עצים אלא להסקה והכא לא מדברינן עלה ב"ש וסוגיא דהכא עיקר משום דאיתא בדוכתה הלכך נקטינן בסוגיין והאי סוגי' ליתא ע"כ לא יכולתי להבין דעתו שאינו משוה הסוגי' כך כי מ"ש כאן לא נתנו עצים אלא להסקה צ"ל אף לסוגיא דהתם דאל"כ מה שייך לגזור י"ט אטו שבת בשבת נמי תשתרי לצורך ד"א לסמוך בו את הדלת והדומה לו אלא משום דלא נתנו עצים אלא להסקה וגבי שבת הוי מלאכתו לאיסור כדאי' התם אלא בודאי הך סוגיא כסוגיא דהתם דהטעם משום גזירת י"ט אטו שבת הוא כאוקימתא דהתם דסתם בקעת ביבשה איירי ואתי' דלא כהלכת' אבל רטיבא אסירה לפי המסקנא דהכא דאף ר"ש מודה בעצים רטובים וכמ"ש הסמ"ג להדיא והוא נמי דעת הרא"ש בשם התו' ומש"ה שרי לסמוך הקדרה בבקעת יבישה אבל בשבת אינה שרי לסמוך ולהמתמש בה שים תשמיש דכל מה שמלאכתו לאיסור אסור אפי' לצורך גופו או מקומו מאחר שאינה כלי וכדאית' התם וכ"כ הטור דבבקעת יבישה שרי להשתמש בו לכל דבר פי' בי"ט כדפי' התם והר"ן הי דאמרי רטיבא אסור לאו למימרא דרטיבא אסור למתביה בהיסק גדול אלא לומר כיון דרטיבא לא חזי אלא ע"י תערובות לא אמרינן מה לי לצלות בו מ"ל לצלות בתערובות גחלתו כיון שאין ראוי לצלות בגחלתו בפ"ע כדרך שהוא צולה בו לבדו ע"כ אע"ג דלעיל בפ' י"ט א"ר יוסף בסיפלי דשרי לטלטלינה (לשדות לפני בהמתו) משום דחזי להיסק גדול כבר תירצו התו' דהתם שאני שצריך ליתן הרבה לפני בהמתו הלכך מה שטלטל ל להיסק בלא תערובות משא"כ בחיזרא:

דין אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהן אור לחתות בו האש ואוד שנשבר בי"ט אסור להסיקו בי"ט:

דרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מתן אוד פי' עץ שמחתין בו את האש ואוד שנשבר בי"ט אסור להסיקו בי"ט לעי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ופרש"י דכר"י ס"ל וע"כ לא תכנוס ליטול אוד דלא נתנו עצים אלא להסקה וכ' התו' וז"ל ודוחק הוא לומר דגמ' קיימא דלא כהלכתא אלא ודאי אפי' ר"ש מודה דאסור משום דהוי כתיקונא מנא ע"כ וכ"כ התו' בע' נוטל בשם ה"ג וה"ג אזל לטעמי' דס"ל אין חילוק בין שבת לי"ט לענין מוקצה כדעת כ"ת ור"י וא"כ בע"כ לא מתקומא האי דרבא אליבא דהלכתא א"ל שתאמר רישא לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד הוא משום תיקון כלי וסיפא אוד שנשבר כו' הוא משום נולד ובנולד ק"ל כר"י בין בשבת בין בי"ט וכ' הסמ"ג ואע"ג דבמוקצה הלכה כר"ש דשרי בנולד אסור כגון מנא דמתבר בי"ט דאסור לשורפו ולבשל בו דה"ל כנולד כדדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטל מהן אוד משום דקא מתקנא (מנא) ותיקון כלי בי"ט אסור ואוד שנשבר בי"ט אין מסיקין אותי בי"ט לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דה"ל נולד ואסור כל (זאת) השיטה עי' בה"ג דר"י גאון אמנם לא היו צריכין לפרש טעם אוד משום תיקון כלי אלא משום מוקצה כגון בעצים רטובים שאין ראוים להסקה דבהדיא סובר רבא בע' נוטל כר"י ואין כן הלכה ע"כ פי' ומש"ה לא פי' ה"ג כן דא"כ יהיה דלא כהלכתא והיינו כדעת התו' והנה מ"ש כגון בעצים רטובים כו' אינו כ"ל שה"ל לפרש הא דאשה לא תכנס לבית העצים כו' איירי ברטובים דסתם בית העצים איירי ביבישים דראוין להסקה יעוד בעצים רטובים אפי' ר"ש מודה דהן מוקצה ממש כמו (שכתב) הספר גופא לקמן וא"כ הדרא ק' לדוכתי' אמאי פי' ה"ג והתו' משום תיקון כלי ולא פי' משום מוקצה דרטובים ואליבא דהלכתא אלא ה"פ ה"ל לפרש משום מוקצה כלומר דעצים נתנו להסקה ולא לד"א דהיינו לעשות מהן אוד כגון עצים רטובים דלעיל מיניה והלכתא ענף חד ויבישא שרי ורטיבא אסור שמביא לקמן דאותה רטיבא נמי אסור משום מוקצה דעצים לא נתנו אלא להסקה וזה שהוא רטוב שאינו ראוי הוי מוקצה אבל תימא הוא בעיני על דברי התו' וסמ"ג שבאו לפ' משום תיקון מנא וכו' הלא מסקינן להדיא בסוגיא דהכא למימרא דרבא כר"י ס"ל כו' דאית ליה מוקצה והאמר רבא כו' ומשני דלעולם כר"י ס"ל כו' ודוחק לומר דה"ג ל"ג הסוגיא וגם אותה הסוגיא היא בס"פ נוטל ונולד דה"ג שפיר סברי אותה הסוגיא ומש"ה מוקי כר"י הטעם משום מוקצה דעכ"פ מוכח מן בבא שנייה דאוד שנשבר דכר"י ואף אם תפרש משום נולד מ"מ נקרא שם מוקצה עליו דהא לר"י בין מוקצה בין נולד אסור ולר"ש שרי הכל וגם בע' נוטל מוכח להדיא דרבא ס"ל כר"י באיסור מוקצה אבל מ"מ שעיר כ' התו' ודוחק דסתם גמ' קיימא דלא כהלכת' כיון שהגמ' מביא מאמר זה דדריש כבא כו' בע' המביא בודאי לפסק הלכה כתבה וא"כ ה"ל לע' בה"ג ור"ת משום תיקון מנא ומעצמינו אנו רואין מה שמסיק הגמ' למימרא כו' דרבא ס"ל דטעם משום מוקצה אלא ודאי שדעת רש"י דכל מה שדרש רבא אינו אליבא דהלכתא כי דוקא אליבא דר"י הוא דאסר ואנו ק"ל כר"ש ומש"ה כ' התו' לעיל פרש"י ודוחק וכל מ"ש הוא לדעת כ"ת ור"י וה"ג דס"ל אין הלכה כר"ש במוקצה אפי' בי"ט אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם לק"מ כי בי"ט ס"ל הלכה כר"י ולקמן בסוף המכילתא נאריך אי"ה בזה והרמב"ם פי' אוד דקאמר רבא היינו לצלות בו בשר קאמר שהרי כ' בפ"ב קיץ כטוב הכי הוא מוקצה מפני שאין ראוי להסקה לפיכך אסור לו לעשות כמו שפוד לצלות בו בשר ובע"ד כ' לא תכנס אשה לדיר העצים ליטול מהן אוד ולצלות בו כ' שם המ"מ כבר נתבאר בע"ב שקוץ רטוב אסור לצלות בו וקוץ יבם כ' שם שמותר ואפשר שמודה לדעת רבינו עץ לח ורטוב שאין ראוי להסקה בפ"ע אבל עץ יבש ודאי מותר וכ"הו הרשב"א ז"ל ע"כ ותימה מאחר שכ' לא תכנס לבית העצים עצים יבישים הם ועוד הלא במ' כל הכלים מוקי מתני' דאין סומכין הקדרה בבקעת כר"ש ומשום גזירה כדפי' לעיל ואמאי לא מוקי בעץ רטוב כד"ה אלא בודאי סתם בקעת איירי בעץ (יבש) כ"ש בית העצים דאיירי ביבש אלא נראה דטעמא של הרמב"ם הוא משום תיקון כלי כדעת ה"ג ואין דומה זה לחיזרא שהוא חד ודק כמו שעוד וא"ל תיקון כלל הלכך כיון דיבש הוא שראוי להסקה צולין בו אבל אוד דעב הוא ולא חזי לשפוד בלא תיקון אלא ע"י הדחק אע"ג דיבש הוא שראוי להסקה אין צולין ומ"ש הרמב"ם שם שלא התירו לטלטל עצים בי"ט אלא להסקה בלבד אפשר דלא קאי ה"ט אלא לאין סומכין את הקדירה ולא את הדלת בבקעת ולא קאי על לא תכנס האשה (לבית) העלים ליטול מתן אוד לצלות דלא מתסיר אלא משום תיקון מנא כמ"ש א"נ ה"ק שלא נתנו עצים אלא להסקה והוא מיחד לתשמיש אחר שאינו ראוי לו והוי כמו מתקן כלי מחדש:

דין קיסם שאינו מאכל בהמה אשור ליטלו אפי' בלא קטימה לחצוץ בו שיניו אבל אוכלי בהמה כגון קש ותנן מותר לקטום אפי' בסכין לחצוץ כו שיניו מותר לטלטל עצי בשמים כדי להריח כהם וקוטמו ביד ומוללו להריח בהן אפי' הן קשין ודין דאסור לגבב עצים בחצר בין גדולים בין קיסמין קטנים אפי' בלא ציבורין להדליקן אלא יגבב משלפניו ובשדה אשור לגבב בכל ענין:

מתני' נ"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק ואי' בברייתא מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה ציבורין צבורין ור"ש מתיר עי' כשמלקט עצים החצר כדי לשורפן לא יעשה מהן צבור אלא יביא מעט וישרוף ויחזור ויביא מעט וישרוף במאי ק"מ מ"ס מחזי דקא מכין למחר וליומא אחרינא ומ"ס קדרתו מוכחת עליו והלכה כת"ק וכ' הר"ן וז"ל ואע"ג דק"ל כרבנן דמתני' שאין מותר לגבב אלא משלפניו נ"מ לעצים גסים דלא בטילי אגב חצר ולא מיתסר אפי' לרבנן דאינהו לא אסרי אלא בקסמין דקין מפני שהן בטילין אגב חצר אבל בגסים לא ואפ"ה אסור לעשות מהן ציבורין ציבורין ע"כ ויפה כ' כדי להשות המשנה והברייתא דת"ק דברייתא אתיא כחכמים דמתני' אבל על הטור יש לתמוה שכ' כדברי הברייתא ולא כדברי חכמים דמתני' שהוא עיקר לגבי ברייתא ואם נאמר דאיירי דוקא בקסמי' גדולים ה"ל לפרש ועוד א"כ חסר בספרו דין קסמים קטנים דמתני' דדוקא מגבב מלפנים ולא בכל החצר והרי"ף והרא"ש לא הביאו האי ברייתא כל עיקר וס"ל דת"ק דברייתא הוא ת"ק דמתני' דהיינו כ"א וחכמים פליגי וסבירא מגבב מלפניו ומדליק וכ"ש שלא יעשה ציבורין ואין חילוק בין עצים גדולים לעצים קטנים ולא כמ"ש הקאר"ו דבגדולים אין שייך גיבוב ושרי אפי' לעשות ציבורין דמנ"ל האי סברא להקל בלי ראי' ולענין דינא כראה כדברי הרי"ף והרא"ש מדקאמר בברייתא שכל החצר מוכן היא וזהו דברי ר"א במתני' וחכמים לית להו האי סברא כלל אף אם תחלק דה"ק שכל החצר מוכן הוא לעצים גדולים לישנא לא משמע הכי וג' מחלוקת בדבר ר"א סבר מגבב מן כל החצר רק שלא יעשה ציבורין וכ"ש מתיר אפי' בציבורין וחכ"א גיבוב אפי' בחצר ובלא ציבורין אסור רק שמגבב משלפניו והלכתא כחכמים והרמב"ם כתב אין מביאין עלים מן השדה אפי' היו מכונסין שם מבערב אבל מגבב הוא בשדה משלפניו ומדליק שם וכ' הג"מ נראה שרבינו מע' שחכמים לא הזכירו חצר לעי שהם סוברים שבכ"מ יכול לגבב משלפניו ולהדליק שם ולא נאסרו אלא להביא ע"כ ול"נ מדקאמר נ"א לפי שכל החצר מוכן הוא להתיר עצים שבחצר מכלל דבשדה אסור לכ"ע ומ"מ אפשר לומר לעי ממה דק"ל כר"ש במוקצה אפי' בי"ט א"כ ג"כ בשדה מגבב לפניו ומדליק אכן מ"ש לעיל בסי' א' דבשדה כל היכא דמגבב נראה כמעמר במקום גידולו א"כ אין חילוק בין גיבוב לפניו או שלא לפניו ואסור בכל ענין ומסיק אר"י אוכלי בהמה כגון קש ועלי קנים אין בו משום תיקון כלי וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו כלומר מותר לקטום מהם קיסם למלון בו שיניו והכי הלכתא ולפי דברי הרא"ש דלקמן אף בסכין מותר ומסיק בברייתא דמותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן חולה ומוללו להריח בו וקטמו להריח בו א' רכין וא' קשין כהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותו כלי תו מסקינן דרבה ב"ר הונא ורבין ב"ר אדא אמרי כי הוינן ביה כ"י הוי מפשח ויהיב לן אלוותא אלוותא פי' מקלות גדולות ואע"ג דחזי לקתא דנרגא וחציני רק שלא היה מתכוין להריח והאי מפשח ערש"י היה מפשחן ביד אבל בסכין בודאי אסור מאחר שראוין לבית יד הוי כתיקון כלי ממש וקוטמו להריח דקאמר דמשמע בכל ענין היינו בעצי בשמים קלחין קטנים שאינן ראוין לתשמיש כלל ועוד אפשר קוטמו להריח כמי דקאמר היינו ביד אבל בסכין אסיר הכל דומיא דמוללו דקאמר דהיינו ביד ולא תמצא היתר בסכין אלא באוכלי בהמה לאוך ובן עיקר ומסיק תניא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטימנו ואם קטמו לחלוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד בי"ט סופג את המ' דברי ר"א וחכ"א א' זה וא' זה אינו אלא משום שבות והאי ושוין שלא יקטימנו דקאמר ערש"י אקיסם קאי וכ' הרא"ש וכן משמע דמאבוס של בהמה לא חזו לפתוח בו הדלת והא דאמרי רבנן שאין בו אלא משים שבות היינו כשקטמו בידו דהוי כלאחר יד דאי בסכין אמאי לא מחייב כיון דעבד לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת ובתו' ממשמע דקאי אאבוס של בהמה דקתני ר"א אומר ניטל אדם קיסם לחצוץ בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס של בהמה ובלבד שלא יקטמנו לחצוץ בו שיניו ואם קטמו בשבת חייב חטאת בי"ט במזיד לוקה את המ' ומלתא דרבנן דאמרי אין בו אלא משום שבות לא מתניא התם ולר"י דאמר אוכלי בהמה אין בהם משים תיקון כלי איכא לאוקמי בקוטם בידו והכא בסכין והשתא לפום גמ' דידן ושוין ע"כ קאי אקיסם דאבוס של בהמה לא חזו לפתוח בו את הדלת ואמרי רבנן דבקיסם לחצוץ בו שיניו איכא חיוב חטאת בכלי ושבות ביד ואבוס של בהמה אף בכלי שרי לקטום לחצוץ בו שיניו דדוקא בקיסם דאיכא חיוב חטאת בכלי (גזרינן) ביד אטו בכלי אבל באבוס של בהמה לא גזרינן כלי דידיה אטו כלי דקיסם וכן משמע דמדמי ליה לשבירת חבית דאיירי בכלי אבל לפי התו' דר"א איירי באבוס של בהמה אשי דרבנן אסרי באבוס של בהמה לקטום בסכין וגמ' דידן עי' בסכין מותר לחתוך מן האבוס בהמה לחצוץ בו שיניו עכ"ד והנה מ"ש דאוכלי בהמה מותר לחתוך אפילו בסכין כן יראה מלשון רש"י שכ' מותר לתקן קש של שבלין בשבת למצוץ בו שיניו ובלשון זה הביאו הסמ"ג משמע דשרי לתקנו בכל ענין אבל איני יודע למה הביא הרא"ש דברי התוספות דבודאי אינו עיקר דהא אמר' שם דחייב חטאת לחכמים ובגמ' דידן אמרי' להדיא דאין בהן אלא משום שבות ואפי' איירי ביד מ"מ כ"ש גבי אבוס של בהמה דאפי' בסכין אין בהם שבות שהרי לפי האמת קטימה ביד אסיר בקיסם ובעשבים שרי אפי' בסכין ומש"ה נראה דבודאי ובלבד שלא יקטימנו דקאמר חוזר אמלתא דנ"א כדי דלא מתני בשבשתא ומה שלא שנה שם דברי חכמים אין זה ק' כי בא להשמיע לנו רבותא בדברי כ"א אע"פ שמחייב חטאת מ"מ בלתי קטימה מתיר לכתחילה לחצוץ בי שיניו ולא גזר אטו קטימה אבל בקטימה גופא שעיר גזר וס"ל דאסיר לקטום עלי בשמים להריח מאחר דלחצוץ בו שיניו חייב חטאת א"כ להריח פטור אבל אסיר אבל לרבנן דאפי' בקטימה אינו אלא פטור אבל אסור א"כ להריח מותר לכתחילה וכן הלכה כדעבד ר"י דמפשח אלוותא ואין אוסרן להריח בעצי בשמים ולקיטמן דשמא יקטום מן המחובר דמזהר זהירי אינשא שלא לקטום שום דבר מן המחובר וכ' התו' א"כ מאיזה טעם שמנעו כשחל י"ט במ"ש מלהריח בבשמים ולברך עליהם דהא לא חיישינן שמא יקטום מן המחובר כדמוכח הכא וא"ל דטעמא דמברכין בשמים במ"ש משום דאש גיהנם מתחיל לשרוף ולהסריח ומש"ה כשחל י"ט במ"ש אין לברך דכשם ששובת בשבת כך שובת נמי בי"ט א"כ גם במי"ט אמאי לא מברכין אבשמים וי"ל דטעמא דמברכין אבשמים במ"ש הוי משום נשמה יתירה שנאבדה ממני ובי"ט ליכא נשמה יתירה והא דלא מברכין אבשמים כשחל י"ט במ"ש כיין דיש לו מאכלים משוני' טובים מישב דעתי ממילא בלא ריח בשמים ע"כ:

דין דאין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן העפר ולא מן המים כגון שנותנין מים בזכוכית זכה נגד השמש והנעורות נדלק בה ואם הוציא מותר להשתמש אין מלבנין הרעפים ליש חדשים ול"ש ישנים ובארנו עוד דעוף שנדרס באופן שצריך בדיקה אסור שוחטה בי"ט שמא ימצא טריפה:

מתני' אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מך העפר פרש"י קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה אור כעין גרגישת' שלנו ממקום מחפורת שלה ולא מן המים פי' נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנה בחמה וכשהשמש חם מאוד מקרבין אליו נעורת פשתן והזכוכית מוציאה שלהבת ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן ומפ' הגמ' אין מוציאין את האור כו' מ"ט משום דקא מוליד והרמב"ם כ' שהטעם מפני שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש מצוייה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב וכ' המ"מ שטעמו מעני שאין זה כביצה שנולדה שאסורה שהני דבר זה אינו ראוי לעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא ה"ל להוליד כיון שאפשר לו מבערב והטעם הזה כ' ג"כ הרב רבי שלה בן אדרת וכדברי רבינו עד כאן לשונו ואין מלבנין את הרעפים מאי קא עביד אמר רבא ב"ר חנן אמר רבי יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן עי' אם יוכלו לקבל הליבון ואמרי ואמרי לה מפני שצריך לחוסמן עי' להקשותן בהסק ראשון ומסיק תנן התם בא"ט דרסה וטרפה בכותל פי' האדם שדרס על העוף או שזרקו וחבטו בכותל או שרצצת' בהמת ומפרכסת אם שהתה מע"ל ושחטה כשירה אר"א בר ינאי משום כ"א בן אנטיגנוס דאפילו שהתה מע"ל צריכה בדיקה שמא נשתברו רוב צלעותיה או שמא נשברה שדרה עם פסיקת החוט או שאר מיני טרפות ובעא מיני' כ' ירמי' מר' זירא מהו לשוחטה בי"ט מי מחזקינן ריעותא בי"ט או לא כלומר אי אמרינן הואיל וצריכה בדיקה דאתילדא בה ריעותא מחזקינן ריעות' בגוה משום חשש איסור מלאכה בי"ט דלמא משתכח טריפה ונמצא שחיטה שלא לצורך דבשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמירין אנפשיה מ"מ סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן טריפות א"ל תניתוהו אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן והוינן בה מאי קא עביד וא' רבא בר רב חנן אמר כבי יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן שצריך לבודקן אלמא משמע דאסור לבדוק בי"ט ומחזיקינן ריעותא דשמא פקעו בי"ט ואשתכח דטרח שלא לצורך אמר לי' אנן מעני שצריך לחוסמן מתני לה וכ' הרא"ש וז"ל ונראה דהכי הלכתא דהא כ"ב סבר כי הא לישנא דקאמר הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשים ליבון רעפים נגעו בה והיינו משום חיבוט דאיכא חיוב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום שצריך לבודקו ליכא חיוב חטאת ע"כ וכ"ד הרמב"ם והרשב"א להקל ולא אבין דבריהם דאילו חיישינן ללישנא קמא דכ' יוחנן דאמר מפני שצריך לבודקן ליתא לדר"ל (גבי) רבי יוחנן ועוד דילמא תרווייהו איתא דחישינן לבודקן ולחוסמן ומאן לימא לן דלבודקן לא חיישינן ועוד הא רבי ירמי' דקבעי' מתני' לחוסמן ואפ"ה קא מבעי' לן מי מחזקינן ריעותא וא"כ מאי סיוע מר"ל דס"ל לחוסמן ולכן אני אומר מאחר דר' זירא פשיט לאיסורא להדיא ואף רבי ירמי' עמד בבעיותא לישנא בתרייתא א"כ פשיטא דאזלינן לחומרא וכ"ד הר"ן וז"ל ולא אפשיטא בעיין הלכך מסתברא דנקטינן בה לחומרא דה"ל ספק דאורייתא ע"כ וכ"ד הא"ז שכ' וז"ל במקום שהטריפות מצויין כמו הכשירות אסור לשחוט בי"ט וא"כ מכ"ש היכא דאתחזק ריעותא והא"ז בעל הוראה היה ובתראי הוא וראוי לחוש לדבריו וכ"ש לפי מ"ש לעיל דהכי מסתבר והאידנא אין נוהגין בזמנינו ובמקומינו לשחוט שום בהמה בי"ט אפי' היכא דלא שכיח טריפות כמו כשרות ומה שמוקי לעיל ברעפים חדשים דעת הרמב"ם אינו כן שכ' וז"ל אין מלבנים את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן ולא חילק כלל בין חדשים לישינים כ' המ"מ שנראה שהוא מע' דכי אמרינן בגמרא אמר לבי יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן וא"ל מפני שצריך לחוסמן ה"ק וא"ל ישנים כמי אסורין מעני שמחסמן בכל שעה שמלבנין אותה א"נ ה"ק מפני שצריך ללבנן כ"כ עד שיחסמו וזהו שבהלכות לא הביאו אלא משנה כפשטה ולא חילקו בין חדשים לישנים לפי שהם פסקו כל"א וכפי מ"ש אבל הרשב"א פ' ג"כ כלשון אחרון וכ' דוקא רעפים חדשים ע"כ ולפי מ"ש דאין להקל כב' הלשונות א"ב יש לחוש ולאסור אפי' ישנים ואף דשמעתא משמע בחדשים לכל הני ב' לישנא אלא שאין להקל מדעת הרי"ף והרמב"ם בלי ראיה והטור הסכים לדברי' שכ' נמי סתמא אין מלבנין הרעפים וכו':

דין דאין מבשלין בי"ט בקדרות של חרם החדשות אא"כ הרתיחן מתחילה מעי"ט מפני שהבישול הראשון מחזיקן והוא גמר תיקונן:

תניא א' מביא את האור וא' מביא את העצים וא' שופת את הקדרה וא' מביא את המים וא' נתן בתוכה תבלין וא' מגיס כולן חייבין והתניא אחרון חייב וכולן פטורים ל"ק הא דאייתי אור מעיקר הא דאייתי אור לבסוף בשלמא כולהו קעביד מעשה מביא האור משום מבעיר את הגחלת דכשהוא מוליכה היא מתלבה מרוח הליכתו ומביא את העצים לאור נמי משום מבעיר נותן מים ותבלין ומגיס ושום מבשל שאף הוא אב מלאכה אלא שופת את הקדרה מאי קא עביד אר"ל הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה פי' משום הך גזירה גופא שאסרו ללבן רעפים נגעו בה ופ' התוספות ה"ל ויש נזהרין שלא לבשל בתחילה בקדרה חדשה ולא היא דהכא בקדירה ניקנית דאז שייך בה ליבון רעפים ששפתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון רעפים ע"כ והסמ"ג כמי כ' ח"ל גר' בירושלמי רבי יודי בר' ישמעאל הורה מדוחק להביא כירה חדשה מבית אומן לשפות עליה קדירה בי"ט ויש רוצין ללמוד אבל שאסור לבשל בקדירה חדשה בי"ט וצריך ליתנה על האש מעי"ט אבי יש לחלק בין קדירה שלנו לכירה אבל בהגמ"י כ' בפ"ג דברי סמ"ג ואח"כ כ' אמנם הר"ם היה מזהיר לבשל בכל קדרה חדשה מעי"ט אם רוצים לבשל בה בי"ט וכ"כ התוספות וכן נמצא בתוספ' הר"ם לאסור אם לא מדוחק כגון שאין לו מה לאכול וכ"כ הרוקח עכ"ל ומכאן יראה שהתוספת שלפנינו אינן תוס' דר"א מטוך אלא ליקוטים מאחרונים וכ"י כמי כ' בשם תוספת לאסור וכ"כ הרא"ש לקמן ת"ר תנור וכיריים חדשים וכ"ש ישנים הרי הן ככל הכלים ועולין בשבת בחצר אבל אין סכין אותן בשמן פי' להחליקן ולצחצחן ואין עשין אותו פירוש שפין במטלת ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות מותר וכ' התוס' והרא"ש אחריהם וא"ת כיון דבחדשים הן (מיירי) מדצריכי עדיין חיסום א"כ בלא הפגות צונן אפי' היסק ראשון אסור כדאמרינן לעל ברעפים חדשים מעני שצריך לחסמן וי"ל דתנור אינו נגמר בהסקה עד שיפוג בצונן עוד כ' הרא"ש ומכאן יש ללמוד שאין לבשל בקדרה חדשה בי"ט דחסומי קא מחסם ליה וקא חזינן דמדייתי פי' מזיעין ואין מחזיקין בה חום עד שיבשלו בה פעם אחד עד כאן וכבר פירש' שדבריו עיקר וכן המנהג:

דין מותר למלוג הראש והרגלים ברותחין להסיר השער ומהבהבים אותן באור אבל אין טופלין אותן בסיד ולא בחרסית ולא באדמה ואין גוזזין אותן שמספרים ואסור למלוג כל הגדי אפי' מכוין לאכול העור ואין גוזזין הירק במספרים שרגילין לחותכן בהן מן המחובר ומתקנין את הקונדס והעכביות ודין דאופין בפורני ובלבד שלא תהא חדשה ומחממין חמין ביורה גדולה ואין חוששין שומא יאמר לצורך חול הוא:

ת"ר מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותן באור אבל אין טופלין אותן בחרסית פירש להסיר שערן ולא באדמה ולא בסיד דהוי דרך העבדנין ואין גוזזין אותן במספרים דמחזי כצריך לשער וכ' הרא"ש בשם בה"ג וז"ל אסור למלוג את כל הגדי כדי לאכול העור משום שקל יותר להפשיט ואיכא טירחא יתירה וכ"כ התוספות ז"ל כל גופו של גדי אסור הואיל ויכול בהפשטה הקלה לעשות טעי ע"כ ומשמע להדיא שהמליגה אינה קלה והטור כ' וז"ל אם רצה למולגה כדי לאכול עורה מפני שיש בו טורח יותר בהפשט שרי ותימה הוא בעיני להיות המליגה קלה מהפשט גם הטור הביא דברי בה"ג בע"א שהביא הרא"ש ע"כ נראה שט"ס הוא אלא (הכי) ראוי להיות אפי' אם רצה למולגו כדי לאכול עורה ממני שיש בו טורח יותר מבהפשטה והיינו כדברי הרא"ש וכן עיקר נחזור לברייתא ואין גוזזין את הירק עי' ירק תלוש שיש בו ראשי העלין נוקבין בתספורת שלו שגוזזין בה מן המחובר דמאן דחזי סבור שלוקטין היום אבל מתקנים את הקונדס ואת העכביות הוא מיני ירקות שיש טורח בתיקונן ומסיקין ואופין בפורני עי' הן תנורים שלנו הגדולים ופיהן בצידן ולא חיישינן לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי בתנור ומחמי' חמין באנטיכי פירוש יורה גדולה ואין חוששין שמא יאמרו לצורך חול הוא עושה א"נ אף על פי שמשמר חומו הרבה לאחר י"ט ואיכא למיחש טפי שיאמר לצורך חול הוא אע"ה לא חיישינן ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת פי' ע"י שחדשה היא ונמצא דטרח שלא לצורך והרמב"ם כ' שמא תפחת ויפסיד הלחם וימנע משמחת י"ט וכ"כ הטור אחריו וכ' התוספ' וז"ל וא"ת הא אמרינן לעיל ואם בשביל לאפות מותר י"ל דהכא שאני שפורני שהוא גדול ויש לחוש יותר שמא תפחת אבל בפורני קטן שרי:

דין דאין נופחין במפוח אפילו הוא קטן של בעה"ב אבל בשפופרת מותר כדרכו אין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לעלות בו אבל פוצעים האגוז במטלת דהיינו שמכה על המטלית לשכור הרבה אגוזים:

ת"ר אין נופחין במפוח דמחזי כאומן עושה מלאכה אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנים השפוד ואין מחדדין אותה פי' בנרצם מעי"ט וד"ה אבל בנרצם בי"ט שרי לר"י כך יראה מפרש"י ולפי מה דק"ל הלכה כר"י שרי לתקנו ולחדדו בנרצם בי"ט אלא שאין מורין כן אכן לפי מ"ש לעיל בע' א"צ סי' י"ט גבי השחזת סכין שפוד שנרצם אסור לתקנו אפי' לר"י א"כ מתני' אתי' לכ"ע וכ' התוספות שלפנינו וז"ל פר"י מדלא מפליג בין מפוח של אומנין למפוח של בעה"ב כי היכר דמפליג בשל אומן בין מפוח לשפופרת משמע דכל המפוחים אסורים אפילו של ב"ה נמי ויש ליזהר שלא לנפח בו כלל מיהו העולם נהגו בו היתר ע"י להפכו מלמעלה ואמר מורי הר"פ נ"ע דיש לדחות מ"ש מדלא מפליג וכו' דשמא הא עדיפא ליה דכולה בשל אומן קא מיירי ע"כ אכן הרא"ש כ' שאין להקל מדלא אשכח היתירא אלא בשפופ' מכלל דכל מפוחים אסורים ע"כ וכ"כ הסמ"ג וז"ל אין נופחין במפוח בי"ט כדי שלא יעשה כדרך שהאומנים עושין אבל נופחין בשפופרת כ' ר"ש ובמפוחים קטנים שלנו מותר הרגילין לבע"ב בלבד ולא לאומנים לא למלאכת נפחין ולא לצורפי זהב וכסף מ"מ אין להקל מדלא שרי אלא בשפופ' היינו שפופרת של קנה ארוך נקוב' מעבר לעבר ראשה אחר בפיו וראשו א' בקרב אצל האש ונופח ע"כ וי"מ מה צריך הספר ללמדינו איך מנפחין בשושפרת ונ"ל שבא לומר שא"צ לשנות כלומר מקרב אצל האש ונופח כדרכו כמ"ש התוספת גבי מפוח שנהגו היתר ע"י שינוי ע"כ כ' הספר דבמפוח אפי' ע"י שינוי אסור וגבי שפופרת א"צ שינוי כלל תו שנינו לשם אין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח פרש"י לתת קרומותיו תחת הצלי על האסכלא לפי שעושה אותה כלי דכל מידי להשתמש בו הוי תיקון כלי והרמב"ם פי' אין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח אבל פוצעין את האגוז במטלית פי' ומכה על המטלית כדי לשבור הרבה אגוזים בבת א' ואין חוששין שומא תקרע המטלית אפי' קורעת לא איכפת לו דאין זה קורע ע"מ לתפור:

דין דשבת אינו קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אפי' ראה פני הבית אבל דיבור שפיר קבע וש"ש יחוד ודבר שנגמרה מלאכתו קובע בשבת וכן תרומה וחצר ומקח ואש ומלח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וראב"ד אומר אף הכובש בחומץ וביאר דרוב ע"ה מעשרין ומעשרין דמאי מע"ה אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו לחומרא בעלמא (א"ה כ"ז לא היה רשום בהעתק אולי כשגגה היוצאת מלפני השליט או להיותו בלתי נהוג ומ"מ כתבתי ורמזתי ואם אולי טעיתי אתי תרין משוגתי והשם היודע ועד כי לטובה כוונתי ואתה דורש הנקודה בכל כבודה):

מתני' ועוד אר"א עומד אדם על המוקצה פי' הצריך הזמנה והזמנה מועלת כגון אחד ולא אחזי כדאי' בפ' א"צ ע"ש בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה ואומר מכאן אני אוכל למחר פי' וסגי בהכי דיש ברירה וחכ"א עד שירשם בסימן ואומר מכאן ועד כאן דס"ל אין ברירה כך פרש"י משמע דבברירה ממש פליגי ותימא א"כ לפי מה דק"ל דבדרבנן אמרינן ברירה בכל ענין כמ"ש בע' הפרה בשמעתת' דברירה וא"כ הוא נגד הלכה דהא ק"ל בכל דוכתא הלכה כחכמים לגבי יחיד אלא נראה דלאו דוקא בברירה פליגי דהא לעיל גבי קן בפ"ק עריך הא איפכא שמעינן דלב"ה יש ברירה ולב"ש לית להו ברירה ומסיק במסקנא דפלוגתייהו לאו בברירה תליא אלא הכל תלוי בזימון אי סגי בזימון כדי לסמוך עליו למחר או לא וכ' התוספות ז"ל בירושלמ' מקשה מיחלפא שיטתייהו דבית שמאי לעיל קאמר לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום והכא קאמר דבאמירה בעלמא סגי דהא כבי אליעזר שמותי הוא מתלמידי שמאי הוא ויש לומר דלא קשיא דלא מחלפי שיטתייהו דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמרינן טפי אבל קשה דחלפי שיטתייהו דבית הלל דלעיל קאמר דאומ' מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר חכמים דהלכה כוותייהו בעינן שירשם ויש לומר דשאני הכא דאקצייהו בידים עד כאן ומסיק בסוגיא דוקא ערב שבת בשביעית דלאו בר עשורי הוא הא שאר שני שבוע הכי נמי דאסור משום ומעשר אף על פי דאיירי במוקצה דהיינו תאנים שהעלן לייבשן ומשום הכי מוקצה הוא ואפילו הכי שבת קובעת למעשר דא"ל מה שאומר מכאן אני אוכל למחר הוא דקבע יה עלויה הא סבירא ליה כל דבר הראוי להחזיר המותר דהיינו ממה שנוטל לאכילה והמותר ראוי להחזיר אליו אינו קובע ולא אשכחן דקבע כי אם נטל טמא מכלי טהור שנטמא מה שנטל דלא מצי להחזיר אליו את הנותר כדי שלא יטמא את הכל וכ"ש היכא שלא כטל כלל אלא שקבע בדיבורי' דחשבינן כאלו מוחזרין ועומדין אלא בע"כ שבת קובעת אפילו דבר שלא נגמרה מלאכתו אבל חכמים דפליגי עליה בברירה משמע הא לכל שאר מילי מודו ליה לרבי אליעזר וא"כ איכא נמי לדיוקא טעמ' דשביעית כו' מכל מקום איכא למידחי שאני הכא דקבע בדיבורים אבל שבת אינה קובעת היכא שלא נגמרה מלאכתו וחכמים לא סבירא ליה הא דרבי אליעזר כל דבר הראוי להחזיר וכן הלכה דשבת אינה קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר אפילו ראה פני הבית אבל דיבור שפיר קבע וכ"ש יחוד ופריך בסוגיא ומי סבר רבי אליעזר דשבת קובעת ורמינהו היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור דסבירא ליה דחצר אינו קובעת דבר שאינו נגמר מלאכתו וסתם אשכול לאו גמר מלאכה הוא דלדריסה קיימא כך פירש רש"י ר' יהושע אומר לא יגמור דקסבר חצר קובעת כו' חשכה ליל שבת רבי אליעזר אומר יגמור דאין שבת קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ור' יהושע אומר לא יגמור פי' דסבירא ליה קובעת אלמא דרבי אליעזר ס"ל שבת אינה קובעת ומשני התם כדקתני טעמא רבי נתן ואומר לא כשאמר רבי אליעזר יגמור בחצר יגמור אלא יוציא חוץ לחצר יגמור ולא כשאמר רבי אליעזר יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למוצאי שבת ויגמור אבל בשבת לא דסבירא ליה שבת קבעה ופירש רש"י דה"ג ולא כספרים שכ' בהן בשבוש ולפ"ז צ"ל דר' יהושע ס"ל אף במ"ש לא יגמור והלכה כר' יהושע לגבי כ"א ורש"י כתב ולא דמי לתינוקות שטמנו דלמ"ש לא יאכלו די"ל התם יחדום לאכילת שבת אבל הכא לא יחדום לאכילת שבת אי נמי דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול שלא נגמרה מלאכתו היינו אליבא דר"א היא דדחיק לחלוקי בהכי כדי שתהא סתמה דמתני' דתאנים מיתנייא אף אליביה אבל לפי האמת דהלכה כר' יהושע אין חילוק ולעולם קובעת אף למ"ש כדברי ר' יהושע דהלכת' כוותי' לגבי כ"א וק' דמסקינן לקמן דר' יוחנן אמר להדיא דשבת אינו קובעת כלל דבר שלא נגמרה מלאכתו ודוחק לומר דפליג אתרווייהו ועוד אמאי קאמר לקמן גבי ר' יוחנן לאפוקי מהלל ולא אמר לאפוקי מר"א ור"י ע"כ נראה דהאי דאשכול בנגמרה מלאכתו קאמר וראוין לדריכה וגמ' דפריך מוכח ב"ש הוא דפריך דאלמ' שמעינן לר"א דאפילו דבר שנגמרה מלאכתו שבת אינה קובעת והרמ"בם יש גירסא אחרת בפ"ח דתרומה וה"ג חשכה ליל שבת ר' יהושע אומר יגמור ור"א אומר לא יגמור וא"כ לפי מה שפירש ר' נתן יגמור למ"ש היינו אליבא דר' יהושע דהלכתא כוותיה וכן עסק הרמ"בם להדיא דיגמור במ"ש בה' מעשרות ומפי' כ"ש דזרעים משמע נמי דס"ל האי גירסא שהקשה לשם מהא דאמר ר' יוחנן בע"ב דמעשרות בירושלמי בשבת טובלות בפירות שלקטן לאכילת שבת וצ"ל דלא אמרו יגמור למ"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר ע"כ ואי הוי ס"ל גירסת ספרים שלפנינו דהיינו גר' רש"י מה הקשה מר' יוחנן הא ס"ל כר' יהושע דהלכתא כוותיה ותימא הוא דהא מוכח מסוגיא דהכא להדיא דגרסי' ר"א אומר יגמור דאל"כ מאי מקשה מר"א דהתם אר"א דהכא ומ"מ איכא ליישב לפי ר"ש דזרעים דס"ל מה דקאמר כ' נתן לא כשאמר ר"א יגמור כו' היינו דלא פליגי ר"א ור' יהושע אהדדי כי מה דאמר כ"א יגמור היינו במ"ש ומה שאמר ר' יהושע לא יגמור היינו בשבת אבל מ"מ מה שפי' נמי לשם דאיירי באשכול שלא נגמרה מלאכתו ואפ"ה שבת קובעת וליתא כמו שפי' ומ"מ קשה אף לפירושו מנ"ל דלא פליגי ר"א וכ"י דלמא שפיר פליגי ור' יהושע סבר אף במ"ש לא יגמור והרמ"בם עי' נמי דפליגי ופסק בתרווייהו כר' יהושע וגם לא עי' הכ"ש דאיירי בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא שמהפך הגי' דברי ר"י לדברי ר"א וליתא כדפי' שוב מצאתי בעי' המשניו' של ר' עובדיה שכתב להדיא כדברי וזה לשונו חשכה ליל שבת והיה אוכל אכילת ארעי ושבת קובעת למעשר ואפי' אכילת ארעי אסורה יגמור למ"ש אבל בשבת עצומו מודה דאסור לא יגמור אפילו למ"ש עד שיעשר והלכה כר' יהושע ע"כ תו כי אתא רבין א"ר יוחנן א' שבת ואחד תרומה וא' חצר ואחד מקח כולן אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואין לומר אם נגמרה מלאכתו למאי נ"מ כל הני קובעין וי"ל דקובעות אף כשלא ראה עני הבית כן פר' התו' והרמב"ם כתב וזה לשונו א' מששה קובע העירות למעשרות הבית והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולן אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כיצד פירות שדעתן להוליכין לביתו אע"פ שנגמרה מלאכתו אוכל מהן אכילת ארעי עד שיכנסו לבית נכנסו לבית נקבעו למעשר' ואסור לאכול מהן עד שיעשר וכן אם מכרן מבושלין באור או כבשן או הפריש מהן תרומה נכנס השבת עליהן לא יאכל עד שיעשר אע"פ שלא הגיעו לבית ע"כ והראב"ד השיגו ואמר אף הכובש בחומץ דבמשנה מנאו שנים תו מסקינן בסוגיא תנן הלוקח תאינים מע"ה במקום שרוב בני אדם דורסין בעיגולים אוכל מהן ארעי ומעשרין דמאי ש"מ תלת ש"מ מקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וש"מ רוב ע"ה מעשרין הן וש"מ מעשרין דמאי מע"ה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתן ולא אמרינן אין ע"ה מעשרין קודם גמר מלאכתן וא"כ צריך לעשר ודאי אלא מעשר דמאי ולחומרא בעלמא הוא עצמו:

הדרן עלך המביא פרק רביעי