ים של שלמה על קידושין ט

בזה דזו היא שיטת התלמוד הגאונים דכל את"ל כמו פשיטותא הוא וא"כ נפשטו שתי בעיות הראשונות דכל ביומיה מונה והולך ונראה דבכאן אי אפשר לומר כן דבבעיא אחרונה שני חצייך בפרוטה לא קיימא איבעיא ראשונה ולא שייך בה את"ל ובה מסתברא למימר דמקודשת יותר מכולן כדאוקמי תלמודא הכי וודאי בחד זימנא קאמר א"ד אין אשה לחצאין כלל וכיון דעלתה בתיקו כ"ש הראשונות ואין אשה כלל לחצאין אלא ספק ע"כ וכן דעת הרשב"א והראב"ד נמי השיגו על הרמב"ם ולי נראה שדע' הרמב"ם עיקר שלא לסתור קבלת הגאונים שכל את"ל פשיטות' הוא ואף הכי אמרי' כן דאל"כ לא הל"ל הני בעיות בלשון את"ל. ומה שהקשה עליו מהך בעיות רביעית אין זו קושי' מאחר שקדשה בפעם אחת ואינו מינה והולך א"כ למה אמר שני חצייך בפרוטה ולא אמר כולך בפרוטה אי לאו שבא לקדש לחצאין ואין אשה מקודשת לחצאין כלל וכן דעת הר"ן אכן מאחר שהמגיד משנה גופא כתב שירא להחמיר כדעת הראב"ד ורשב"א לא מלאני לבי להקל: ואי פשט' וקבלה קדוש' מאחר צריכה נמי גט משני וכתבו התוספו' על הא דאמרי' חצי בפרוטה וחצי בפרוטה שהוא בעיא בגמרא סלקו בתיקו איירי בזה הענין שאמר לה בלשון אירוסין או בשאר לשונות כה"ג. אבל אמר לשון קדושין א"כ הוא כהקד' ופשט בכל האשה כמו מי שמקדיש רגל של בהמה לעולה הרי זה כולה עולה ואעפ"י דכי אמרי' גבי אשה חצייך מקודשת לי אינ' מקודשת היינו משום דתרצינן בגמ' התם בהמה ואין לה דעת לעכב הלכך פשוט בכולה. הכא אשה ויש לה דעת אחרת המעכבת וכי קדש לה לחצייה לא היית' מתרצי' יותר מלחציי' הלכך ליכא קדושין כלל. אכן בשום מחבר לא ראיתי שחילק בזה

ט ההוא גברא דמקדש בשיראי רבה אמר לא צריכא שומא ורב יוסף אמר צריכא שומא ואמרי' בלישנ' קמא אי אמר לה כל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא פיר' כל המקדש באותה שיראין סתם ולא הזכיר שומא מקרי כל שהו כאלו אמר התקדש' לי במה שהוא אפילו שוה כל שהו. ואי אמר לה חמשין ולא שוה חמשין כ"ע לא פליגי הא לא שוה חמשין. כי פליגי דאמר לה חמשין ושוה חמשין רבה אמר לא צריכא שומא שישומו הבקיאי' קודם שיקדש אותה דהא שוה חמשין רב יוסף אומר צריכה שומא מקודם כיון דאיתתא לא בקיאי בשומא לא סמכא דעתה עד שישומו מקודם ומסיק לקמן והלכתא שיראי לא צריכי שומא. וכתב הרא"ש ודקדק ר"ת ז"ל דמאי איצטרך לפסוק כרבה לגבי דרב יוסף הא קי"ל הלכת' כרבה בכל מקום בר משדה ענין ומחצה וכו'. ועוד קשה אמאי לא אמר הלכתא כרבה כדקאמר והלכתא כר' אליעזר והלכת' כרבא אמר רב נחמן. ע"כ היה אומר דדווק' שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת [ואין] רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבני' טוב' ומרגליות אין בקיאין בשומתן ובפעמי' שטועין בהן הרבה צריכין שומא משום דלא סמכא דעתה לכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בו אבן. והא דאמרינן לקמ' בפ' שני כגון שהוסיף לו נופך משלו י"ל דמיירי כגון ששמו אותו מקודם א"נ נופך הוי כמו שיראי ששומתן ידוע קצת. ומיהו לא ברירא לי האי טעמא דמה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרינן בכל דהו לפי' לישנ' קמא ואין דרך לתת שומ' לטבעת של קידושין ור"י אומר דמה שהוצרך כאן לפסוק כרבה משום דרב יוסף הביא כאן ראיות לדבריו והא דלא קאמר והילכת' כרבה דלא תימ' היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריך שומא אבל אמר חמשין ושוה חמשי' צריכ' שומא לפיכך הוצרך לפסוק דבכל עניין לא צריכ' שומא עכ"ד ולא הבנתי תמיהתו דנוכל לפרש דהא דבכל שהו לא פליגי או אפי' פליגי והלכה כרבה דווק' בדבר ששומתו ידוע אבל בדבר שאין ידוע ואיכא למיטעי בי' הרבה אפש' לומר דלא סמכ' דעת' אפי' ללישנ' בתר' ס"ל לרבה דלא בעינן מידי דקץ מקודם היינו בדבר דליכא למיטעי כל כך אבל בדבר דאיכא למיטעי אפשר לומר דלכ"ע לא הוי קידושין וכ"כ הר"ן להדיא וז"ל ור"ת אומר משום הכי נקט שיראי לפי ששומת' ידוע לעולם קצת ואין הדבר מצוי לטעות בהן כל כך ביותר משווי' אבל דברי' שרגילין לטעות בשווי' הרבה במרגליות ואבן טוב שיש אינו שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה ששוה כמה וכמה ובהא אף רבה מודה דאע"ג דלא אמר לה דשווי' חמשין אלא אומר לה בכל דהו דצריכא שומא ולפי פירושו תפס שיראי כדי שלא לטעות בדבר זה ואומר ר"ת ז"ל שלפיכך נהגו שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן אלא שכתב בסוף דבניו אבל אחרים אומרי' דמאי דאמרינן שיראי לא צריכי שומ' לא אתי למעוטי מידי והא תנא דנקט שיראי ולא אמר הלכת' כרבה היינו משום דאיכא לישנא אחריני בגמ' דבכל דהו נמי פליג רב יוסף וס"ל שוה כסף ככסף. מה כסף דקץ אף שוה כסף ומשום הכי אלו אמר הלכת' כרב' הוה אתי למעוטי דבכל דהו דווקא הלכת כוותי' כלומר כשקדשה סתם ולאפוקי דרב יוסף דפליג עלי' בלישנ' בתר' ואפי' בכל דהו ומשום הכי אמר והלכת' שיראי לא צריכא שומא דמשמע בשום ענין אפי' אמר לה בחמשין ושוה חמשין וכ"ש בסתם ע"כ כלומר לפ"ז אין ראיי' לפי' ר"ת שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן וזהו כוונת הרא"ש שהבי' פ' ר"י אחר תמיהתו על מה שאין מקדשין בטבעת שיש בו אבן כלומר שלפי' ר"י אינו שום ראיי' לדברי ר"ת. מ"מ נרא' שלא להקל נגד ר"ת שפירושו מסתברא אפי' בלא שום ראיי' דווקא שיראין קאמר ועוד שיש לפקפק על דחייתו דבוודאי אי הוה אמר סתם הלכת' כרב' משמע דבכל דברי רב' קאמר וללישנ' בתרא אפי' פליגי בכל דהו מ"מ סביר' לי' דבאמר חמשין ושוה חמשין נמי פליגי רבה ורב יוסף ובכולהו הוה אמר הלכה כרבה:

א"כ הדרא קושי' לדוכתא למה אמר והלכת' שיראי וכו'. אלא עיקר כפי' ר"ת:

ומ"מ במרדכי כתב בשם בכור שור שהודה שאם אמר אדם התקדשי לי בטבעת של זהב אפי' בו אבן או אפי' יש לחוש שיש תחתיו בדיל או עופרת מקודשת דכיון שפירש בזהב שבו לא סמכי' דעתה כי אם אזהב שבו ומקודשת על כרחה. והרמב"ם יש לו שיטה אחרת שכתב בלשון הזה אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שווים חמשים דינרין והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם אם שווים חמשין דינרין הרי זה מקודשת בשעת לקיחה ואינן צריכן שומא בשוה ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמך דעת' אלא הואיל והם שווים כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה ע"כ. וכתב הר"ן שנרא' מדבריו דתפס דווקא השיראי מתוך שהאשה מתאוה להם גמרה ומקני נפשה כל היכי דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפ"ז למעוטי דברי' שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עוד כתב הר"ן נראה מדברי הרמב"ם דס"ל ז"ל דאפי' רב יוסף לא פליג אלא שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מקודשת ואע"ג דגבי שיראי לא נפקא מינה מידי דהא איפסיק הלכת' דלא צריכ' שומ' נפקא מינה לאותן דברי' שכתבנו למעלה דצריכי שומ' ע"כ ולי נראה דברי הרמב"ם אין לו הכרע כלל וסברא הוא בודה מלבו לחלק בין דברים שהאשה מחמדתן וכו' ואין חוששין לזו גם הטור לא הביא דבריו

יו"ד מסקינן בסוגיא דתניא עגב זה לפדיון בני לא אמר כלום. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני פדוי ואוקמינא לה כגון שלא שוו חמש סלעים דאי שוו כיון דקי"ל לא צריכא שומא אפי' לא אמר בה' סלעים בנו פדוי אלא בדלא שוו חמש סלעים עסקינן אפ"ה בסופ' בנו פדוי בדקבלי' כהן עלויה כי הא דרב כהנ' שקל סודר' מבי פדיון הבן ואמר לדידי שווי לי חמש סלעים ואמרינן לה אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנ' דגברא רבא הוי ובעי לי' סודרא אבל כ"ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאמיה דרבא מקובי שוה עשרה בתליסר: וכתב הר"ן ונראה דה"ה למי שדרכם להתייקר באיזה חפץ שנותן בו לפעמים דמים הללו דמהני דאלת"ה עגל זה בחמש סלעים במה בנו פדוי אלא ודאי כדאמרן ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי אלא שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק אחד עשר מהלכות נדרים נתן לו כלי שאינו שוה בשוק כ"א ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חלק כ"א דרכו להתייקר בו ואם לאו אני מסתפק במקדש בדבר שאין שוה פרוטה אי מצי אמרה לדידי שוה לי דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף והכא שאני כיון דוודאי ממון הוא כי אמר לדידי שוה מהני ואי הוי פשיטא לי דכשאין העדים יודעים שדרכו להתייקר בו לא מהני דהוו לי כקידושין בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים ע"כ דבריו. ולי נרא' דאין ספיקא בדבר דוודאי בעינ' שוה פרוטה

יא אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מכת דמי ואמר רב הונ' אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואעפ"י שלא הוזכר שום תנאי דייני' לי' מינ' כאלו התנ' וכפלי' לתנאי' ופסק לקמן בסוגי' כר' אלעזר ופריך עליה מהא דתני' התקדשי לי במנה יהיה מונה והולך ורצה א' מהן לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו הכא במאי עסקינן דאמר במנה זו הא מדסיפא במנה זו רישא במנה סתם דקתני סיפא אמר לה התקדש לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לא ריש' וסיפ' דאמר במנה זו ופרושי קא מפרש רצה אחד לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו. כיצד כגון דאמר לה במנה זו והכי נמי מסתברא דאי ס"ד ריש'