ים של שלמה על קידושין עד

טו מתניתין המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל. מי שיש לו ב' כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואין יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנות שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כולן אסורין חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי ר"מ ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות. קדשתי את בתי הקטנה ואינו יודע אם קטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנות שבגדולות כולן אסורות חוץ מן הגדולה שבגדולות דברי ר"מ ור' יוסי אמר כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות וקי"ל ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ופריך למימרא דר' מאיר סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית אינש לספיק' והא איפכא שמעינן להו דתנן הנודר עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא פסח אסור עד שיצא עד פני פסח ר' מאיר אומר עד שיגיע. ר' יוסי אומר עד שיצא. אמר ר' חנינ' בר אבדימי אמר רב מוחלפת השיטה והתניא זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד פני. ר' מאיר אומר עד שיצא ר' יוסי אומר עד שיגיע. אמר אביי מחלוקת בשתי כיתות בנות. אבל בכת אחת אפי' ר' מאיר מודה דגדולה ממש קטנה ממש ולאמצע' קורא אות' בשמה. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא הא פסח דכי כת אחת דמיא ופליגא א"ל התם בלישנא דעלמא קמפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמה פסחה. ומר סבר עד דמיפני פסח, וכתב הר"ן וז"ל וסוגיין נמי בנדרים בפרק קונם הכי סלקא דמוחלפת השיטה מיהא הכא בסוף סוגיין דאמרי' דבלישנא דעלמא קמפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמה פסחה ומר סבר דמיפני פסחה ולפי זה לא צריכין לאפוקי ההיא דנדרים ולענין הלכה הרמב"ם ז"ל פסק בפרק עשרה מהלכות נדרי' דהאומר עד פני אינו אוסר אלא עד שיגיע שסמך לו על הסוגיא דנדרי' דאיתמרא בדוכתי דעסקינן בה דמוחלפת השיטה. ועוד דהכא והתם מסייענ' דלישנ' דמוחלפת השיטה ואמרינן והתני' וכו' כיון דקי"ל דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי נקטינן דבאומר עד פני הפסח אינו אוסר אלא שיגיע דר' יוסי הכי אמר. אבל הרמב"ן ז"ל פסק דאסור עד שיצא דלמסקנא דסוגיא דהכא לא צריכינן לאפוכי ואע"ג דברייתא איפכ' תני' טפי עדיף לאפוכי בריית' מקמי מתני' הלכך נקטינן דאסור עד שיצא דר' יוסי הכי אמר ואף שהרא"ש הסכים עמו בפ' קונם יין. מ"מ נראה לי עיקר דברי הרמב"ם דמוחלפ' השיטה דאל"כ הל"ל לתלמודא אדברי אביי השתא דאתית להכא אפי' תימא לא תיפוך כו' ומדלא קאמר הכי ש"מ דקים לי' לתלמודא דמוחלפת השיטה. ועוד אני אומר אפי' לפי מה דמשני דפליגי בלישנא לאו דווקא דבלישנ' לחוד פליגי דא"כ מאי קתני בהאי בריית' דכל שזמנו קבוע כו'. ופי' רש"י כגון פסח וי"ט למעוטי קיץ וקציר ובציר דאם אמר עד פני או אפי' עד שיהא אינו אוסר אלא עד שיגיע דכיון דאין משך שזמנו קבוע שזה ממהר לכלות קייצו וקצירו וזה מאח' לא מתכוון זה אלא לתחלתו משיתחילו העם לקצור ואי תלוי דווקא בלשון. א"כ מה חילוק יש בין זמן קבוע לאינו קבוע מאחר שאמר להדיא עד פני דהיינו עד שיפנה זמנו אלא אין עיקר הל' מוכח כך אלא דמסתבר לי' דמחית אינש נפשי' לספיקא אלא דבבת אחת לא מסתבר למימר הכי וע"ז אומר דפליגי בלישני דהל' נמי מסייע להך סברא לומר דמחית אינש נפשיה לספיקא אפי' בבת אחת משא"כ בעלמא היכא דלא מסייעא לישנא ואגב זה אני אומר מה שפי' רש"י היכא דאין זמנו קבוע אפי' אומר עד שיהי' אינו אוסר אלא עד שיגיע. לא נהירא דהיכא דמוכח להדי' דלישנ' כך אזלינן בהך לישנא דדוקא עד פני דאינו מוכח כל כך הוא דאיכא לחלוקי בהכי וכדפרישי'. גם בלא זאת קשה לי על רש"י מנלן לפרושי הכ' דאיירי אפי' היכי שאומר עד שיהי' אפ"ה בדבר שאין זמנו קבוע דאמרינן עד שיתחיל דלישנא דבריית' לאו משמע כלל דאתי למעוטי באין זמן קבוע אפי' אמר עד שיהי' כו'. כי אם עד פני כו'

טז מתניתין האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו קדשתי' והיא אומר' לא קדשתני אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו פי' דווקא בקרוביו אבל לא בו משום אשה ובתה הוא מותר בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו. קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובת קטנה וקטנה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו. כתב הרא"ש וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדשה השליח ואמר לעצמי קדשתי והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשי אם לא עשה השליח בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והאשה אסור בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה ואם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון אמרה איני יודעת למי נתקדשתי אם למשלח אם לשליח אם לא הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לשני. ואם הוחזק שהוא שלוחו שניהם נותנין גט. ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ובירושלמי בריש פירקין מצא' דברי' הללו ואינם מובנים לי דבריו דנהי דהוחזק השליח בעדים היא תתקדש לראשון הרי הוא עומד וצווח אעפ"י שהימנה השליח בפני עדי' חזרתי בי אשליחתי ולעצמי קדשתי' וברישא נמי למה מותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אומרת שנתקדש לו. ומאי נ"מ במה שלא הוחזק בעדים הרי הודה שעשאו שליח וצ"ע ע"כ וז"ל הר"ן בריש פירקין גרסינן בירושלמי בריש האי פירקא לא הוחז' השליח בעדים הוא אמר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני כאומ' לאשה קדשתיך היא אומרת לא קדשתני כלומר והוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתי' אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים. הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון וחזקה לראשון. אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ע"כ טעמא דמילת' דבשלא הוחזק בעדים משמע אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחתו מוחזק ומשום הכי כשאומרה יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על שליחות ומשום הכי כשאומרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט ומיהו כי אמרי' חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי הוי כאומר לה קדשתיך. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות אישות דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז"ל אזל לטעמיה שכתב בפרק ג' מהלכות אישות שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגת וז"ל אין בלשון התוספו' אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא הוחזק שעשאו שליח בעדי' שלא היו השליחות מפורסם במקום האשה. אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קדשה סתם והוא אמר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאמר לא קדשתיך שהשליח מיחה על ידו אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחתו ע"כ וגם הוא ז"ל לטעמי' אזל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים שכך כתוב בהשגתו בפ"ג מהל' אישות. ומ"מ במה שכת' דבקידושי סתם עסקינן שהשלי' אמר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת לראשון נתכוונתי תמיהני שאם בידה לומר שלא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך ראוי שיהי' מותר הוא בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכוונתי הוי להו דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצרו נמלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן ושמא תאמר לא היא משום דכיון שלא נתקדשה אלא לאחד מהם ה"ל כאות' ששנינו סתם נדרי' להחמי' לפרושן להקל שמפני שאין בלשון נדרו אלא חרם גבוה או חרמו של ים הולכין אחר פירושו כמו שכתבתי למעלה. ואף כאן הולכין אחר פי' כל א' מהם לאיזה נתקדשה ואכתי לא דמי דהתם אין הדיבור תלוי אלא במשמעו' הנודר אבל כאן הדבר תלוי בכוונת שניהם וכל שלא נתכוונו לדבר אחד אין ממש בקידושין כלל ולא דמי לאומר לאשה קדשתיך שאסור בקרובותיה לפי ששם אומר קדשתיך בוודאי שאת הסכמת עמי בקידושך אבל כאן כיון שהוא אינו יודע שהאש' נתכוונה לו אדרבה היא אומרת שלראשון נתכוונה למה יהא אסור בקרובותיה כיון שאין המעש' מוכיח בעצמו ואין לומר שהוא אין לו לסמוך על פירושיה שא"כ אף קרוביו אין להם לסמוך עליה ולמה מותרת בקרוביו והרי קרוביו אסורין בה לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קדשתי בפירוש עסקי' והי' אומר' לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקדושין אבל אינן זוכרין למי נתקדשה. והרמב"ם ז"ל סתם דבריו בפר' הנזכר ע"כ. והנה מה שהשיג על דברי הראב"ד דלא איירי בקידושי סתם יפה כתוב. גם הלשון משמע מסתמא דמכחשי אהדדי שליח והאשה ולא שחלוקתן במחשבת' דהל"ל היא אומרת לראשון נתכוונתי כו'. ומה שכתב הראב"ד דלא הוחזק בעדים קאמ' כלומר מפורסם יפה כתב לפי שיטתו ולפי מה שפי' בפ' האיש מקדש לענין שליחות בלא עדים דאזלינן לחומרא ה"נ אזלינן לחומרא ולא מיבעיא עדים וממילא אם הוחזק ולא הוחזק דקאמר בירושלמי היינו כפשוטו שעשאו שליח בעדים היינו מוחזק ואם לא עשאו בעדים אינו מוחזק והשגת הרא"ש על הרמב"ם