ים של שלמה על קידושין עב

דלמא הדר ואמר אין ומקיים תנאיה ע"כ אבל היכא שיאמר ע"מ שישתוק אבא ר"ל שישתוק דוקא בשעת שמיעה נמי מקודשת. אבל בע"מ שיאמר הן שמחוסר אמירה אם מת קודם שיאמר הן לא הוי קידושין וכן פי' התוס' להדיא וכן דעת כל המחברים לאפוקי מדעת הרמב"ם שכת' בע"מ שירצה אבא לא רצה או שתק או מת קודם שמיעה אינ' מקודשת וכן השיג עליו הטור והיינו לפי סברתו דלקמן דע"מ שירצה ר"ל ע"מ שישתוק אבל הרמב"ם ס"ל ע"מ שירצה ר"ל ע"מ שיאמר הן אז לא קשה מידי וכן פירשו התוס'. נחזיר לסוגיא ומשני דרישא איירי ע"מ שישתוק אבא. וסיפא איירי ע"מ שלא ימחה אבא רב יוסף אמר כולהו בלא ימחה איירי ומאי ע"מ שירצ' כלומ' שלא ימחה אבא ומאי קשיא לך רישא דקאמר רצה האב מקודשת הלא יש בידו למחות לעולם. כגון דאמר שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים הלכך רצה האב שעברו שלשים ולא מיחה ה"ז מקודשת לא רצה שמיחה תוך שלשים אינה מקודשת. מת האב בתוך שלשים מקודשת דאמר תו מאן מחי. מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב כו' וכתב הרא"ש וז"ל וי"א דהלכה כרב יוסף דמוקי מתניתן בחד טעמ' אבל הרמב"ם ז"ל כתב באוקימת' כר' ינאי וכן מסתבר דמתניתן סתמ' איירי בלא קביעות זמן ע"כ ואני מוסיף בראייה מאחר דריש לקיש נמי קאי כוותי' דאמר שמעינן מדר' ינאי כו'

יב פיסקא היכא דאמר סתם ע"מ שירצה אבא אין מפרשינן אב' ע"מ שישתוק קאמר או ע"מ שיאמר אין או ע"מ וו שלא ימחה קאמר ולכאורה נראה לפי מה דקי"ל כר' ינאי א"כ ע"ט שירצה אבא דקאמר מתניתן סתמא היינו פירושא שישתוק אבא וסיפא איירי שאמר להדי' ע"ט שלא ימחה אבא וכן יראה לעיל להדיא מלשון הרא"ש שהבאתי וכן דעת הטור שכתב אמר ע"מ שירצה אבא ר"ל ע"מ שישתוק אבא ותלוי זה בנוסח הגירסות כדפריך רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא אי גרס מציעתא בהדי רישא או בהדי סיפא וז"ל הר"ן א"ה רישא ומציעת' בחד טעמא וסיפא בחד טעמ' כך היא הגירס' במקצת ספרים וה"פ דרישא וודאי לא מיתוקמא באומר שלא ימחה דא"כ היכי רצה האב מקודשת דהא כיון במחאתו אפי' שתק בשעת שמיעה או אמר אין בידו למחות אח"כ אלא וודאי סיפא בלחוד הוא דמיתוקמא בשלא ימחה אבל רישא ומציעת' בשישתוק כדאוקימנ' מעיקרא. וה"ה דה"מ לאוקמי מציעתא בשלא ימחה כי סיפא ומ"ה מת האב ולא מיחה מקודשת וע"מ שירצה דרישא פירושה דאמר אין מעיקרא אלא משום דאוקימתא דסיפא לאו הוי כלישנא דמתניתן ניחא לי' לאוקמי מציעת' בהדי רישא לקיומי לישנא דמתניתן בכל מה דאפשר לי' ורש"י ז"ל גרס רישא בחד טעמא ומציעת' וסיפא בחד טעמא כלומ' דרישא בדאמר אין ומציעת' וסיפא באמר ע"מ שלא ימחה ולהך נוסחא ע"מ שירצה פי' דאמר אין והאי דלא אוקי מציעתא בהדי רישא ונימא לשירצה פירושי שישתוק היינו טעמא משום דכיון דיכלינן לקיומי מאי דסבירא לי' מעיקרא דע"מ שירצה היינו דאמר אין מקיימינן לי' משום דשירצה הרי משמע אין ועוד דעדיף טפי למימר דמת האב ומת הבן בחד גוונא איירי ע"כ והנה מה שכתב שרש"י גרס רישא בחד טעמא ומציעת' וסיפ' בחד טעמא כלומר רישא בדאמר אין לא מצאתי ברש"י ואדרבה רש"י מפרש דרישא איירי בע"מ שישתוק אבא כדאוקימנ' ומציעת' וסיפא בע"מ שלא ימחה קאמר והיינו טעמא דלא מסתבר לרש"י לומר דחזר מקמייתא קמא דאיירי בע"מ שישתוק אבא אלא דחיק ליה לומר דמציעת' איירי דווקא בע"מ שישתוק וסיפא בע"מ שלא ימחה ולחלק בין מת האב למת הבן לומר דאיירי בשני עניינים לכך אומר דמציעת' נמי איירי עם הסיפא בחד טעמא בע"מ שלא ימחה אבל כ"ש דנוכל לומר דאיירי בע"מ שישתוק אבא כמו רישא. ונראה בעיני דגירסא ראשונה היא הנכונה דרישא ומציעתא בחד טעמא איירי דהא כבר אוקמי לרישא וסיפא בהכי דע"מ שישתוק אבא קאמר ואדרבה סתמא דתלמוד' אתחיל מאי ע"מ שירצה אבא אלימא עד שיאמר אבא אין כו'. משמע שאינו רוצה לפרש כן שיהא ע"מ שירצה פירושו שיאמר אין ס"ד לכל גרסות רישא דמתניתן עד שירצה אבא שישתוק בשעת שמיעה וכן הוא עיקר והיינו כדעת הטור. והקאר"ו תמה עליו וכתב במה שכתב רבינו ע"מ שירצה אבא ר"ל ע"מ שישתוק מבואר שאינו לא כשיטת הרמב"ן ולא כשיטת הרמב"ם ולא כשיטת הרא"ש ע"כ ולא דבר נכונה היא דאדרבה כיון דעת אביו הרא"ש גם מה שכתב שאינו כשיטת הרמב"ן זה אינו דהרמב"ן פסק כרב יוסף דמפרש ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימח' אבל לר' ינאי דקי"ל אנו כוותי' אפשר אף הרמב"ן מודה דמפרשינן ע"מ שירצה ע"מ שישתוק קאמר

יג מתניתין קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן. זה אומר אני קדשתי' וזה אומר אני קדשתי' שניהם נותנין גט ואם רצה אחד נותן גט ואחד כונס. אמר רב נחמן נאמן ליתן ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס יצרו תקפו ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס ומודה רב אסי באומר' נתקדשתי ואיני יודע' למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שאינו נאמן לכנוס תניא כוותיה דר' אסי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן אף לכנוס. כנסה ובא אחר אמר אני קדשתיה לאו הימנו לאוסרה עליו. האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודע' למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שהיא מחפה עליו תניא בני זה בן י"ג שנים ויום א' בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום א' נאמן לנדרים ולערכין ולחכמים ולהקדשות פי' שיהא נדרו קיים וכן ערכו וכן חרמו קיים וכן הקדישו כאלו הוא גדול אבל לא למכות ולא לעונשים וכתב הרא"ש מדברי התוספ' וז"ל ומיירי כשהביא שתי שערות ומעיד עליהם כשבא לכלל שנים ואי לאו הכי שומא בעלמא הוא אבל אם לא הביא שתי שערות אפי' עדים מעידים שהוא בן י"ג שנים לא הגיע למכו' ולעונשין דהא לחליצה בעי בדיקה אפי' הגיע לכלל שנים כדאית' בפר' יוצא דופן. ותימא הוא אם לאחר שהביא שתי שערות למה לא נסמוך אהימנת' דאב אפי' למכות ולעונשין דא"כ כל יבם קטן שהגדיל ואין שנותיו ידועין עפ"י עדים לא נסמוך על דברי האב ואפי' הביא שתי שערות ומיהו אם יש שערות מרובות או שתי שערות שוכבות שאין מצוי שיבא בענין זה קודם הזמן נראה דבכה"ג סמכינן ארובא ואפי' מאן דחייש למעוטא מודה בהא דמלתא דלא שכיחא כלל ועוד מצינו למימר דאי איכא שערות סמכינן אסהדותיה דאב אף למכות ולעונשין והכי מיירי שהאב מודה על מעשה שהיה כבר דבההיא שעתא היה בן י"ג שנה ויום אחד וגם הבי' שתי שערות. וא"ת כיון דמיירי שמעיד על השנים ועל השערות ה"ל למימר בני זה גדול בתי זו גדולה למה הזכיר שנים וי"ל דאגב אורחיה קמ"ל לאפוקי ממאן דתניא בפ' יוצא דופן איפכא דתינוק גדול בן י"ב שנים ותינוקות בבת י"ג שני'. והנה מה שכתב בשערות שוכבות סגי אין לסמוך האידנא על זו כי אם בריבוי שערות וכן איתא בס"ח גבי חליצה וז"ל הלכך אם יש להן ריבוי שערות ארוכות הרבה או ריבוי שערות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה אז מותרת לחלוץ דמסתמא הגיע לכלל שנות גדולות עכ"ל ובסדר מצות חליצה כתב הרא"ש כשנתמלא זקנו אין צריך לבדוק יותר ולא כתב דסגי בשתי שערות שוכבות. גם בסימ' כ"ה בפ' מצות חליצה כתבתי שאפי' יש עדות על השנים מ"מ צריכי' שערות ארוכות או ריבוי שחור על הלבן כדי להוציא מספיקות דגומות שאין אנו בקיאין בה וא"כ אם אין השנים ידועים ובאת' לסמוך על השערות אין לסמוך עליהם כ"א נתמלא זקנו או שיטו הדדים או שנתמלא הערוה שערות דוגמ' דנתמלא זקנו. ותוספ' כתבו שיש נמי לסמוך על היכא שהם גדולים בקומה ואין המנהג כן ומה שכתב הרא"ש דאב מהימן על השנים דעת הס"ח שאין האב מהימן על השנים כ"א עפ"י השכנים ולא סמכינן אקרובי' כלל כאשר כתבנו בפ' מצות חליצה סימ' ט' תו שנינו קדשתי את בתי קטנה קדשתי' וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה והרי היא קטנה בין כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן. ומסיק מ"ש רישא דגבי קידושין דנאמן ומ"ש גבי סיפא גבי שבוייה דאינו נאמן אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מניין לאב שנאמן למסור את בתו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה בנישואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה רחמנא לאב ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל וא"ת ליהמניה כי אמר ליה נשבית מיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה דמפסלא נמי מכהונה וגם מתרומה ומהימן בהכי דהא בנישואין הימניה רחמנא. לאו קושיא היא דבקידושי ביאה איסור אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי קדשתיה לאחד מכל הפסולין לה נאמן הבעילתה לאחד מכל הפסולין לה אינו נאמן ואכתי קשא להמניה בשבויה מיגו דאי בעי אמר קדשתי' וגרשתיה דמהימן ופסול לה מכהונה י"ל דמיגו לחצי טענה לא אמרינן והכי חצי טענה הוא לפי שעכשיו הוא רוצה לפוסלה בין לענין תרומ' בין לענין כהנ' אצל גרשתיה לא פסול לה אלא לכהונה. וכ"ת תינח בת כהן בת ישראל מאי איכא למימר שהרי כל כך הוא פוסל אותה כשאומר קדשתיה וגרשתיה כאלו נשבית ואלו תנא פסק ותני אינו נאמן נ"ל דהיינו טעמא משום דכיון דבנשבית פוגם אותה יותר שאלו הית' בת כהן היה פסולה