ים של שלמה על קידושין ז

מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף הזמן שקבע ואסור לעשות מפני שהיא כריבית ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברי' שאין ראוי לשומע' עכ"ל. והטור אחר שהביא כל דעת החולקת כתב דברי הרמ"ה וז"ל וכתב הרמ"ה דכיון דאיכא פלוגת' דרבוות' אם קדשה בהרווחת זמן מלוה דמעיקרא הוי ספק קידושין ולא שרי לעלמא בלא גט ואם קבלה קדושי' צריכ' גט משניה' ע"כ. ותמה אני על הטור היאך לא השגיח בדברי הרי"ף ורש"י ובדברי הרא"ש שהכריעו כותייהו וניתן טעם לדבר וז"ל ואי קשיא. לך היכי אילימא הנאת מלוה מגופא דמלוה לא קשיא הנאת מלוה אית' ומשום הכי מקדשי בי'. מלוה גופי' ליתא דיקדש בה דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה ע"כ. האמת יורה שיש כאן חסרון ואחרי החיפו' מצאתי שזהו דברי הר"ן ע"כ נ"ל להגיה כן. וכתב הר"ן והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"א הצריך שילוה אותה עתה מעות ויאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארוויח לך במלוה זו שתהא בידך כך וכך יום וכו'. נראה שהוא דוחה דברי רב אלפסי ז"ל וסובר אעפ"י שלוה לה כבר אעפ"י שהוא מאריך לה עכשיו הזמן כיון דהשתא לא יהיב לה מידי אינה מקודשת ולא ידעתי למה שאפי' הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקודשת במעות עצמה אלא בהנא' מלוה זו וכיון שכן אפי' מלוה קדמה לקידושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרווחת זמן שהוא שוה לה פרוטה וכל שהוא מהנה אותה כיוצא בזה מקודשת אעפ"י שאינו נותן לה כלום מידו לידה דהא שתוק לפני רקוד לפני אלך לשלטון ואדבר לא יהיב לה מידי ואעפ"י כן מקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף כדאיתא לקמן בפ' האומר ע"כ וכן דעת הרמב"ם ם והרשב"א וכן נראה עיקר בעיני דמה חילוק יש במה שהלוה לה עתה. אי משום שיש כאן נתינה בעין משא"כ בפרוטה שאין בעין לפנינו הלא אותה נתינה ע"מ להחזיר היא וגבי קידושין אינו מתנה. והנאת דפרוטה אינה לפנינו אלא בע"כ הנאת אותה פרוטה חשיב כאלו הי' לפנינו. וה"ה במרווח לה זמני' על הלוואה שהי' כבר בידה ע"כ נראה דהוו קידושין גמורי' אם בא מעשה לידי שתפסה אח"כ קידושין מאחר לא הייתי מצריכה גט אפי' לחומרא בעלמא גם מה שכתב התוס' על פי' רש"י שהוא ריבית גמור לא נהירא דמאחר דלא שקל מידי ולא קץ אלא הנאת אות' פרוט' א"כ אמרינן כאלו קדש אות' באותה הנאת פרוטה שהיתה צריכה ליתן לאחר לפייסו ואף שהוא מלוה עצמו. מ"מ לא מידי שקל אלא כאלו נתן בעבור' פרוטה ובפרט מאחר שכל אלו הגדולי' מסכימי' לפרש"י מכ"ש לבעל העיטור שאומרי' אפי' איסור אין בו כי די בזה שאנו מחמירין לאוסרו מדרבנן ואדרבה על פי' ר' חננאל והרמב"ם לפי' שמלוה לה עתה כו'. נראה בעיני ריבית גמור והוה ממש כאלו מלוה לחבירו מנה כדי שיעשה לו מלאכה שהיא שוה פרוטה שהוא רבית גמור שהרי הוא מלוה לה כדי שתתקדש באותה פרוטה הנאת הלוואה ונהי דקידושי הוה. מ"מ אין לך ריבית גדול מזו כך נרא' בעיני. והיכא דקידש לה בהנאת מחילת המלוה שפרש"י לא מצינו להדי' שחלקו בו המפרשי' דאפשר בכה"ג לכ"ע מקודשת ולא נחלקו אלא בארווח לה זמנה. וז"ל הרא"ש המקדש במלוה אינה מקודשת כגון דאמר לה התקדשי לי במלוה שאת חייבת לי ואפי' הלוה לה מעות מיד ועדיין הן בעין ביד' דהני מעות דיד' נינהו דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה מידי אבל אם אמר לה בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זמנה וכ"ש כאן שמאריך לה זמן לעולם ויש בהנאה זו שוה כמה פרוטות תדע דאמרינן לקמן בפ' האיש מקדש סי' י"ב דבדיעבד נמי לא קנה אם קנה קרקע במלוה ואמרינן בפ' הזהב וכן לקמן בפרקין יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור פי' אם מכר לו שור ואמר לו אח"כ דמי שור שאתה חייב לי פרתך תהא קנויה לי קונה משום דדבר תורה מעות קונות וחכמים תקנו שלא יהיו קונות. ומלתא דלא שכיחי כי האי דלא תקנו ומוקמי אדאורייתא והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת לענין קידושין ע"כ ועיי' בפ' הזהב סי' ג' אכן יש לדקדק אי בעי דווקא לומר בהנאת מחילת המלוה או סגי במה שאמר במחילת המלוה לחוד. ואף שהרא"ש דקדק בלשונו לעולם לומר בהנאת מחילת מלוה ואף לענין מקח וממכר כתב כן כאשר כתבתי בשמו בפ' הזהב בסי' ד' או אפשר לומר דלאו דווקא קאמר דכל מחילת מלוה הוא הנאת המחילה ולא הוי כמלוה עצמו אכן רש"י פי' בפ' המדיר גבי המקדש במלוה ובעל כו' שמחל לה המלוה שהית' ח"ל. וכתבו התוספ' וז"ל ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה למקדש בהנא' מחיל' מלוה דמקודשת כדאמרינן בפ"ק ולר"י אין נרא' דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון שאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאתה חייבת לי דהתם וודאי אינה מקודשת ע"כ אלמא דר"י אינו מחלק בין מחילת מלוה להנאת מחילת מלוה אלא שאין לסמוך על זה למעשה אלא לחומרא ולהצריכ' גט מספק. ואי תפסה קידושין מאחר צריכה גט משניה' לפי שר"י גופי' כתב בלשון שמא ואף בפסקי תוספו' כתב דבמחילת מלוה לרש"י אינה מקודשת ולר"י שמא מקודשת ולענין קנין אי קנה במחילת מלוה ורוצה אחד מהן לחזור בו כל המוחזק בדבר השני שבא להוציא ממנו עליו הראיי'. ואי תפיס מהני דהוי כבעייא שלא נפשטה וכמ"ש בפ' כיצד הרגל ודין מלוה על המשכון והחזיר לה המשכון או לא החזיר לה המשכון ודין המקדש בשט' שיש לו עליה והחזיר לה השטר נכתב אי"ה בפ' שני:

(דין זה שייך לקמן אחר סיום פרק ה') כתב הריב"ש בסימ' ה' על אירוסין שנעשו בנימוסי הגוים אין ספק שאין בהן חשש קידושין אף אם יהיו בפני עדי' כשרי' שהרי לא נתקיים בהם נתן הוא ואמר הוא. ואף אם נאמר שכיון שנתקבצו יחד להתארס הוי כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש וקיימא לן דיו. מ"מ בכאן הרי לא נתן לה כלום רק שהכהן מברך אותם בקול גדול ונותן טבעת לכל א' כו'. והאריך בתשובה. ומהרא"י כתב וז"ל מעשה שבא לפני מומר שנשא בגיותו עם הגלה בת ישראל שהמירה ג"כ ושהו יחד כמו ב' או ג' שנים ולבסוף חזרה היא לדת האמת וקדשה אחר והתרתי לו משום דוודאי המומר לא נתכוון בהזדווגם יחד בגיותו לשם קידושין כדת משה וישראל אלא לייחוד בעלמא כדי שתה' מצויי' לו בכל עת ולא לאחר ולכך בא עמה לגלח לזוגם ואמרתי דהכא לא שייך כלל למימר א"א ע"כ:

עוד מצאתי הר"ר שלמה בן הר"ש בר צמח יהודי נשא גוי' ונתגייר' עמו בלא קדושין וכתובה ואח"כ הלך והניחה אינ' צריכ' גט שאפי' יאמר שבא עליה לשם קידושין כיון שלא נתייחד עמה בעדים אינה כלום ולא כתב ר"ח שצריכה גט מספק אלא אם הכניסה לחופה וכאן אין שום חופה ע"כ

דין אם אמר הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר קנה בפדיון הבן בנו פדוי אלא לכתחלה לא יעשה כן ואפי' אמר לו כן לא יחזירנו הכהן דהוה ככהן המסייע בבית הגרנות ואפי' האידנא שכל הכהני' מחזירין לא יפה הם עושים וביזוי מצוה הוא על שניהם באשה אינה מקודשת כלל ואפי' ריח קידושין לית בי' ואם נתן לה מתנה לזמן ידוע ואמר לה התקדשי בהנאה שנהנית לזמן מקודשת אמרה תן מנה לפ' ואתקד' אני לך מקודש' אמר הילך מנהו התקדשי לפל' מקדש' אמרה תן מנה לפלו' ואקדש אני לו מקודש'. ובכולהו בין שאמ' המקדש התקדשי לי במה שקבלתי מן השליח בין שאמר השלי' התקדשי לפל' מקודש' ואם אמר' הלוה מנה לפלו' ואתקדש אני לך או הרווח זמן לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת. ואם אמרה הילך מנה ואקדש אני לך אי אדם חשוב הוא מקודשת וכן לעניין ממונא נמי הוי דינ' הכי בין אם אמר תן מנה לפל' ושדי מכורה לך ובין אמר הילך מנה ושדי מכורה לפל' ובין אמר תן מנה לפל' ושדי מכורה לפל' ובין אמר הילך מנה ושדי מכורה לך והוא אדם חשוב הוי מכירה

ז אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירה לי במכר לא קנה. באשה אינ' מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי. בתרומ' יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות פירש לפי שבשכר זה יתן לו תרומתו והוי ככהן המסייע בבית הגרנות שיתנו לו תרומה ומחללין השם ועליהם נאמר שחת' ברית הלוי ופריך ומ"ש. ותו האמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ומשני אלא אמר רבא בכולהו קני בר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזיר הסודר שמקנין בו. הלכך אי אמרת דקני אתי למימר אשה נקנית בחליפין וכתב הרא"ש מדברי תוספו' לפיכך אפקעי' רבנן לקידושין אע"ג דאוריית' הוי מקודשת והרמב"ם כתב וז"ל המקדש ע"מ להחזיר אינה מקודשת בין החזירה ובין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום ע"כ. ונרא' בעיני מה ששינ' הרמב"ם בטעם אחר מה שכתב להדי' בגמרא משום שבא להשמיע לנו דאין כאן בית מיחוש בקידושי הללו אפי' מדרבנן כלומ' שאין בהן ריח קידושין כלל והוי כאלו לא נתן לה כלל. והא דמתנה ע"מ להחזיר אינ' מקודשת דוקא בנתן לה ע"מ להחזיר אבל מי שנתן לחבירו מתנה ע"מ להחזיר וקידש בו את האשה הוי מקודשת ובלבד שיחזיר לו או יתן דמיו וכמו שעסק הרא"ש להדי' לקמן גבי טבעת שאולה וכתב ר' ירוחם י"א שאם נתן לה מתנה לזמן ידוע ואמר לה תהא מקודשת לי בההי' הנאה שאת' נהנית באותו זמן דהוי מקודשת וי"א דאינ' מקוד' וראשון נרא' עיקר עכ"ל. ויפה כתב כאשר נכתב לקמן גבי מקדש בטבעת שאולה. והנה מה שאמרנו דמתנה ע"מ להחזיר גבי פדיון הבן פדוי אלא שלכתחלה לא יעשו משום דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות ולפ"ז אפי' לא התנ' עמו ע"מ להחזיר אם מחזיר