ים של שלמה על קידושין ו

אומר לה הריני אישך או ארוסתך אעפ"י שאומר' בכל לישנא מעלי' דיכול לאומרה אינו מקודשת. וכן בגירושין. ואם נזיר עובר לפני' ואמר אהא אף שלא אמר אהא נזיר הרי זה נזיר: דין זה שייך קודם סי' ד'

ה ת"ר הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת וכתב הרשב"א בתשובה אין אשתי כנשואתי שאלו אומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה ע"כ. איבעיא להו מיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי לקוחתי מהו. פשוט מיהו חדא דתניא האומר לקוחתי מקודש' דכתיב כי יקח איש אשה. וממילא כל הני לא איפשט דאזלינן לחומרא. ובמרדכי ס"פ האיש מקדש כתב מהר"ם בתשובה דה"ה אם אומר אהובתי יש לחוש ע"כ. שוב מסיק איבעיא להו חרופתי מהו ת"ש האומר הרי את חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ופריך וכי יהודא הוי רובא דעלמא. ומשני דה"ק האומר את חרופתי ביהודה הרי זו מקודשת שכן קורין ביהודה כו'. וכתב הרא"ש וכן בכל הלשונות של אירוסין שבכל מקום ומקום אבל הני לישני דברירא לן דהוי לשון קידושין לאו כל כמיניה למימר לא הוי ידענ' דהוי לשון קידושין וכל אלו הספיקות איירי שהיו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם לאו אין בהם ממש דאמרינן מנא ידעה והנה מה שכתב שה"ה בכל הלשונו' וכו'. אומר אני דכ"ש הוא דאפי' חרופה שבלשון המקרא אין לשון קידושין להאי תנא דמוקי קרא בשפחה כנענית שאין קידושין תופסין בה והוי בע"כ לשון יחוד כמו שפי' רש"י אפ"ה ביהודה הוי לשון קידושין ולשון הפסוק לחוד ולשון בני אדם לחוד מכ"ש שאר לשונות שאינ' כנגד לישנ' דקרא דאזלינן אחר לשון בני אדם רק שתכוון אותו לשון וז"ל הטור וכן בכל לשון שמשמעתו לשון קידושין וודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין ע"כ ונראה בעיני אפי' הני לישנא דוודאי הוי לשון קידושין אפ"ה בעינ' שתדע שהוא לשון קידושין וא"ל לא מהני וכן יראה לשון הטור וז"ל וכ"ש אם אמר לה לשון קידושין וודאית אלא שאינה מבינה דהוי קידושין אם הי' מדבר עמה על עסקי קידושין כו' וז"ל המגיד משנה. ודע שאלו הלשונות מועילים והוא שתהא האשה מכרת בה אעפ"י שאינו מדבר עמה על עסקי קידושין ואם אומרת שאינה מכרת בהם כיון שלא אמר לה לשון הקידושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא הי' מדבר עמה על עסקי קידושיה אינה מקודשת. אבל אם מדבר עמה על עסקי קדושיה וודאי לא גרע מאם שתק ולא א"ל כלום שהיא מקודשת. וכל זה מתבאר בדברי הרמב"ם וכך העלה הרשב"א ז"ל מה שכתב הרא"ש דבלשון וודאי של קידושין לאו כל כמיני' לומר לא הוי ידענ' כו'. היינו דווקא לגבי איש המקדש דסתמא דמלת' דהמקדש ידע בטוב אבל גבי אשה המתקדשת בעינן שתדע. שמעתי בשם הרשב"א שהפריז על המדה וכתב שבזמן הזה כולן לא הוי קידושין אם לא הרי את מקודשת לי ולא נהירא דאף האידנ' הרבה מבינות לשון הקודש אלא דווקא באמרה שלא ידעה וכדמשמע מלישני' של המגיד משנה וכן עיקר. ולענין חרופתי כתב הרמב"ם האומר חרופתי מקודשת משמע בכל מקום וכתב הר"ן טעם לדבר וז"ל משום דקי"ל כר' עקיבא בחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר וראיתי שהוקשה היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתי' בחצי' בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבי' ביה לשון יעוד אפ"ה מספק' לן מיועדת לי מהו. והא לא קשיא לי מידי לשון יעוד דכתי' באמה העבריה לשון מושאל הוא בוודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתי' הילכו שניה' יחדיו בלתי אם נועדו:

אבל חרופתי גבי אישות דחצי' שפחה וחצי' חורין אפשר שהוא מיוחד בו אלא מיהו הא קשיא לי כדבעי' הוא בגמ' חרופתי מהו ולא איפשט' שתה' מקודש' גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוי ס"ל דמקודשת למ"ד דבחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר כיון דלא סליק הכי ואי דחי לי' היכי ניסמך ונימא דמקודשת גמורה ולא ניחוש לקידושי שני דהא וודאי לא נהירא ואפ"ה משמע חרופתי נמי ספק מקודשת הוי עכ"ד. ולא נהירא דיפה כתב הרמב"ם דמקודשת הוי מ"מ דקי"ל כר"ע דקרא איירי בקידושין ותלמודא הוא דאוקי בריית' דווקא ביהוד' לפי שאי אפשר לישבה אלא בענין זו וצריך לומר לברייתא דבכנענית איירי קרא ואפ"ה ביהוד' מקודשת ונ"מ לכל שאר לשונות שנהגו בכל מקום ומקום כמ"ש הרא"ש אבל אנו דקי"ל כר"ע א"כ האומר חרופתי בכל מקום מקודשת קידושין גמורין תו מסקינן (וכתב הרא"ש וכן בכל הלשונות של ארוסין שבכל מקום ומקום אבל הני לישני דבריר' לן דהוי לשון קידושין לאו כל כמיני' למימ' לא הוי ידענא דהוי לשון קידושין וכל אלו הספיקות איירי שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין דאם לאו אין בהן ממש דאמרי' מנא ידעי והנה מה שכתוב) תנן התם במסכת מעש' שני הי' מדבר עם האשה על עסקי גיטא וקידושיה ונתן לה גיטה או קדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו. ר' יהוד' אומר צריך לפרש. אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקי' באותו ענין לאפוקי בשפסקו מאותו ענין של קדושיה ודברו דברי' אחרים אעפ"י שהם צריכי' כגון כמה שדות יש לך להתפרנס כמה נדוני' כו'. דכל זה אין מועיל עד שיתעסקו באותו ענין של קידושין ממש דקי"ל הלכה כר' מחבירו ולא כרשב"א דאמר אפי' מענין לענין. כתב המרדכי בריש קידושין היה מדבר עמה לאו דווקא אלא ה"ה אם מדברים עם אחרים בפניה והם דברים נכוחים וכן מצאתי בספר אגודה שכתב כן בשם הא"ז ומסיק אלא הא דאמר רב יהוד' אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם פי' רש"י לא יהא דיין בדבר שמא יתיר איסור ערוה וזה הוא עיות שאינו יכול לתקן. והר"ר עזריאל פי' שלא ידבר עם הנשים על עסקי קידושין לקדש שפעמים תהא מקודשת באמירה או בנתינ' ולא יבין וכן בגירושין ואיכא למיחש בכהן ועי"ל דאיכא למיחש בגירושין דאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אם נאמר אפי' לא שמיע ליה הא דא"ר הונא אמר שמואל לא יהא לו עסק עמהם א"ל אין הכי נמי ואמר רב אסי א"ר יוחנן וקשין לעולם אות' שאינן יודעים בטיב גיטין וקידושין ויש להם עסק עמהם יותר מדור המבול דכתי' אלה וכחש ורצח וגנוב ונאוף (והשבע לשקר) פרצו ודמים בדמים נגעו מאי משמע כדמתרגם רב יוסף מולידין בנין מנשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין וכתי' בתרי' על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה בחית השד' ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו ואלו בדור המבול א"ר חסדא לא נגזר גזירות על דגי הים שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים

ו אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת פי' דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה נתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו. בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית ופריך האי הנאת מלוה ה"ד אלימ' דאזקפ' ואמר לה ארבע בחמשה פי' מעקרא ארבע בחמשה והשתא אמר לה בזוז חמישי התקדשי לי הא ריבית מעליות' הוא ואמאי קרי לה הערמת ריבית ועוד היינו מלוה פיר' שאף הזוז הזה כבר מחוייב' ועומדת ומשני לא צריכא דארווח לה זמנה פרש"י זמן הלוואתו ואומר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואפי' לאגר נטר לא דמי כלל ואם פירש לה כך מקודשת והערמת ריבית הוא דהוה ולא ריבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי בהנאת מחילה זו דהשת' הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הן ברשותה והם שלה וכן דעת הרי"ף והרא"ש כפרש"י והנה מה שפי' רש"י שיפייסני על כך או לי י"ל ואיך יכול ליטול מעות על כך אין לך ריבית גדולה מזו. והאמ' שהתוספות שהביאו פרש"י לא כתב בו או לי וכן בר"ן שהביא לשון רש"י אינו ומ"מ אין קושי' דל"ד קאמר רש"י דשרי אלא דחשיב אותה הנאה פרוטה שהרי הי' צריך ליתן לאחר שיפייסנו או לו אם היה אפשר שיקבלנו ממנה אלא שהוא אסור משום ריבית אבל מ"מ אותה פרוטה חשוב ממון שהרי היא היתה נתנה לאחר שיפייסנו. אבל מ"מ הקשו התוספות והלא ריבית גמור הוא אם הוא מקדש באותו פרוטה שהי' לו ליטול אהרווחת הזמן וא"כ אותה פרוטה שצריך ליתן לה בקדושיה ולא נתן הוי אגר נטר ממש ע"כ פירש ר"ת דאיירי הכא שהית' חייבת מעות לאדם אחר והגיע הזמן לפרוע ובא זה ונותן פרוטה למלוה לארווחי לה זמנה וקדשה באותה הנאה שזהו אינו ריבית אלא הערמת ריבית. אע"ג דשרי בפ' איזה נשך למימר לחברי' שקל ד' זוזי ואוזפי זוזי לפלוני דלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה. היינו כשאין הלוה נותן כלום להלוה אבל אם היה נותן נראה כשלוחו. וה"נ הוה כאלו היא נותנת לו אותה פרוטה של קדושיה ליתן למלוה כדי שיתפייס דהוא אסור דמחזי כשלוחה והטור כתב בשם העיטור הפך מסברת התו' דס"ל דכה"ג שפרש"י אפי' איסור אין בו ע"כ. פי' הרווחת זמן כמו שפירש הרמב"ם שאומר לה הריני מלוה לך ממון עד זמן פלוני על מנת שתתקדש לי בההי' הנאה וכיון דלא קץ מידי לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית הוא עד דא"ל ד' בה'. וכתב עוד בשם ר"ח שאם הי' לו מלוה בידה ומרוויח לה הזמן ומקדש בההי' הנאה דאינה מקודשת וכ"כ הרמב"ם וז"ל המקדש בהנאת מלוה הוה מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארוויח לך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואינו תובע ממך עד זמן פלוני היא מקודשת שהרי יש לה הנאה