ים של שלמה על קידושין סח

יוחנן קדושי ודאי נינהו ובגט נמי פרכינן ויבומי נמי תתיבם וכבר השיגו עליו בזה הרב ר' משה הכהן ז"ל ואפשר מפני שנסתפק לו אי קיימא לן כרב או כר' יוחנן שאפי' מאה תופסין בה בספק אבל עדיין אינו מספיק לו מפני שכתב אפי' הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא בשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון וכבר כתבתי דלר' יוחנן אפי' אמר לה שני מעכשיו ולאחר ארבעים קדושיו תופסין דהא רווח שבק לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום ולא נתבררו לי דבריו עכ"ל. ולי נראה דדעת הרמב"ם מאחר שהשמיט הרי"ף אביי משמע דליתא לאביי אלא מספקא אי תנאה הוי אי חזרה הוי רק שתימא הא ליכא מאן דפליג עליה מ"מ אפשר מאחר דפסקינן כרב דמספקא ליה אזלינן בתרי' לחומרא ככל מה דאית לן לספוקי וכן פי' המגיד משנה ולענין הלכה כר' יוחנן כת' וז"ל הרשב"א ז"ל סובר דהלכת' כר' יוחנן דקי"ל כוותיה גבי רב ושמואל והא דמפרקינן בפ' יש נוחלין דמספקא לה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לא מכרע' למפסק כרב דמשום קדושין מעיקרא דמקשינן וכי כתב לו מהיום ולאחר מיתה מאי הוי אליבא דרב לחוד הוא פריק לה דאלו לר' יוחנן דאמר שיורא הוא לא קשה מידי דשיורי שייך התם שפיר ומהני דגופה מקני מהיום ופירי לאחר מיתה אלא לרב דמספקא לי' אי תנאה הוי אי חזרה הוי דמקשה ומשום הכי פרקי' אליבי' ואע"ג דמקשינן סתמא אליבא דרב לאו משום דקי"ל כוותיה דהא אשכחן בתלמודא דפרכינן סתמא אליבי' דלאו כהלכתא והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ואליבא דר' יוחנן משכח' לה בדאוריית' היינו טעמ' משום דאפי' לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי"ל כוותיה דאי לא מתו כאחת אינה יכולה להתייבם לעולם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילתה ליבום יבמה יבא עליה שוב אינה מתייבמת וזה אין אני קורא בה שהרי עדיין אחיו השני קיים ולא נפלה כלה ליבום וכיון שכן לעולם היא אסורה לו ואפי' לאחר מיתת אחיו השני דהוה לה כצרת ערוה והכי אית' בירושלמי דגרסינן התם הא דר' יוחנן היו שני אחים וקדשוהו שניהם ומת א' מהם השני מהו שיהא מותר בה ממ"נ מה שקנה קנה והשאר נפל לו מחמת אחיו ר' יהודה בן פדי אסור בה אמר ר' יוסי טעמ' דר' יודא בן פדי כל יבמה שאין כלה לפני צד הקנוי שבה נדון לשם ערוה וערוה פוטרת עכ"ד. ולא נהיר' דהא בריש המגרש פריך ולר' אבא אשת שני מתים היכי משכחת. ומשני כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה כו'. ולפ"ז קשה הא לא משכחת לה הא דימותו שניהם כא'. וא"כ אין ראוי ליבמה ובפרט לפי' התוספו' דיבמות משמע להדיא דאשת שני מותר דאוריית' ועוד קשה אמאי דחוק לאשכוחי אשת איש שני מתים כגון לקדשה חוץ משמעו' למה לא אוקי אליבא דר' יוחנן בפשיטות אלא ש"מ דלית ליה לדר"י כדברי הרמב"ן והרא"ש

ה מתניתין האומר לאשה הרי את מקודשת לי פרש"י הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ע"מ שאתן לך מאתיים זוז הרי זו מקודשת ויתן. ע"מ שאתן לך מכאן ועד ל' יום נתן לה בתוך ל' יום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ופריך תלמודא פשיטא ומשני מ"ד לאו תנאה הוא ולזרוזי קא אתי קמ"ל כלומר דתנאי זה אעפ"י שהוא מתנה אותו אף היא ודאי לא נתרצית אלא בכך וסד"א דלאו משום קפידא קא עבי' ושיהא הקדושין תלויין בזה אלא לזרוזי בלחוד שישלם לה תנאה הוא דאמר בתוך שלשים קמ"ל דקפידא הוי אם לא נתנה בתוך ל' יום אינה מקודש' ע"כ. ע"מ שיש לי מאתיים זוז הרי זו מקודשת ויש לו. ע"מ שאראך מאתיים זוז הרי זו מקודשת ויראנה פי' ולא יספיק בזה שיש לו אלא צריך להראות לה משלו ואם הראה על השולחן אינה מקודשת פרש"י וז"ל והכי פירושה ואם היה שולחני והראה לה מעות שאינ' שלו והם על השולחן לפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא להראות משלו ע"כ ופריך תלמודא פשיטא לא צריכא אף על גב דנקיט דמי בעסקא ופרש"י בעסקא למחצי' שכר היו לפניו על שלחנו להחליף ולהשכר. וכתב הר"ן יש מי שפירשו שאעפ"י שירוויחו בכדי שיעשו לחלקו מאתיים זוז אפ"ה אינ' מקודשת וכיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד דאי' בהמקבל לא חשיבי כשלו עכ"ל. ונכון הוא שכתב הרשב"א בתשובה מי שהתנה להביא לארוסתו בעת הנישואין כך וכך מעות או חפצים והביאם משל אחרים לא קיים תנאו וכדתנן ע"מ שאראך מאתיי' זוז כו' הראה על השולחן אינה מקודשת ע"כ כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל אפי' איכא סהדי דיכול לאחזי לי' לא הי' קדושין עד דמחזי לי' דלהכי אמר ע"מ שאראך ולא אמר ע"מ שיש לי דלא ניחא לה למסמך על סהדי עד דמחזי לה ומכי מחזי לה איגלי מילתא דמעיקרא לא תפסי בה קידושין עד דמחזי דאלו בע"מ שיש לי בשע' קידושין מקודשת וודאי ואי לא לא הוו קידושין וספק דיש לו בשעת קידושין משמע ואילו בע"מ שאראך להבא נמי משמע ואע"ג דמחזי לה ממציאה דמשכח או מתנה שניתן לו אח"כ הוו קידושין ומיהו לא חיישינן דלמא אחזי לה בתר הכי למהוי ספק קידושין ע"כ. ומהרר"י קאר"ו נבוך באותו מיהו שכתב הטור אם הוא כחולק עליו שהרי ר' ירוחם נמי הביא דברי הרמ"ה וכתב שהרא"ש חולק עליו וכתב ולא נהירא דאפי' ע"מ שאראך צריך שיראנה בשעת קידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותם ע"כ וא"כ דברי הטור הוא דברי הרא"ש שכת' ר' ירוחם ואעפ"י שלשון ומיהו אינו מיושב יפה לפי פי' זה ע"כ צריך לפ' כן שאם לא נפרש כן קשה אמאי לא חיישי' להכי להחמיר. או נפרש בע"מ לפי שכתב רבי ירוחם בשם הרמ"ה בע"מ שאראך מאתיים זוז מספק לא חיישינן דלמא הראה לה למהוי קידושי ספק דכי חיישינן הכי בתנאי דע"מ שיש לי דלא מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל גבי תנאי דאתן או שאראך אם איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים לי' כי ליכא סהדי לא חיישינן עכ"ל ואפשר שלזה נתכוון ר' במה שכתב ומיהו לא חיישינן דלמא אחזי לה בתר הכי למהוי ספק קידושין ולפירש זה מתיישב יפה לשון ומיהו ע"כ ולא הבנתי דבריו כלל דשניהם כאחד אינו שוה לי דאיך יתכן לומר שחולק עליו דלשון ומיהו וכו'. אין לו פנים כלל ועוד שאם סבר כדעת הללו לומר שאפי' מחזי בתר הכי לא מהני כלום ולא משום דלא חיישינן להכי ואם כפי' האחרון דלא חיישינן שמא הראה לה שלא בעדים מכ"ש שהלשון אינו מיושב מה שכתב דלא חיישינן דאחזי לה בתר הכי הל"ל. ומיהו בתר הכי לא חיישינן שמא אחזי לה. ע"כ נראה בעיני דוודאי לא ראה הטור דברי אביו הרא"ש כלל שאי אפשר שלא היה מביא דבריו במה שחולק על הרמ"ה ואפשר שבדברי ר' ירוחם הוא טעו' במקום הרא"ש והוא מחבר אחר ויהיה מי שהוא אינו נראה דבריו כלל במה במה שחולק על הרמ"ה דמאן לימא לן דע"מ שאראך בשעת קידושין משמע דמ"ש מע"מ שאתן לך מאתיים זוז דקי"ל כל האומר ע"ט כאומ' מעכשיו דמי ובודאי כל ימיה בספק עומדת שמא יקיים תנאו ואם יקיים תנאו מקודשת למפרע אפי קבלה קידושין מאחר ומה שכתב הרמ"ה בע"מ שאראך כו' לא חיישינן דלמא הראה לה למהוי ספק קידושין כו'. מה בכך הלא לעולם ספק קידושין שמא יראה לה עוד כדפרי' ואין בידו לפרשו א"ל דאיירי באראך במעות שיש לי קאמר וכמ"ש לעיל דבעינ' שיראנ' ממעות שלו שהיה לו בשעת קידושין ואיכא לברר השתא לפנינו שאין לו משלו אפי' שוה פרוט' וכגון שחייב לאחרים ונשבע שאין לו שאיכא למיחש שמא הראה לה כה"ג כת' דלא חיישינן להכי ודברי הטור שכתב מיהו נראה כפשוטו נהי דאמרינן כל היכא שידוע ולומר שמא יעשיר ויהיה לו כל היכא דלא צוח ואומר שלא תנשא כי דעתי לקיים התנאי אלא מן הסתם אמרינן מאחר שאין לו מסתמא מחליה לתנאיה ומחלי לקידושין ומ"מ קולא גדולה היא בעיני להתיר' להינשא לאחר אלא לעולם בספק עומדת אפי' קבלה קידושין מאחר אסורה לשניהם אם לא שמחל לתנאו ובטלו. ומסיק אתמר רב הונא אומר והוא יתן תנן במתניתין ורב יהוד' אומר לכשיתן תנן מאי בינייהו. איכא בינייהו שפשט' ידה וקבלה קדושין מאחר לרב הונא לא תפסה. לרב יהודה תפסה אבל לא יכול לומר דאיכא בינייהו שנתאכלו מעות הקידושין דס"ס מדידה קא מתאכיל דהא לא יהיב לה אלא בתורת קידושין ולא בתורת הלוואה כו' פי' התוס' וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו והלכת' כרב הונא דכל האומר ע"מ כאלו אומר מעכשיו דמי ע"כ והסמ"ג נמי כתב וז"ל והלכה כרב הונא שר' יוחנן סובר כמותו שם וגם ר' אלעזר דפסקינן שם כוותי' בפ"ק דקידושין גבי התקדשי לי במנה ונתן לה דינר סובר כרב הונא ע"כ. תו מסיק אהא דקתני מתניתין הרי היא מקודשת ויש לו דמשמע שם אם אין לו אינה מקודשת וניחוש שמא יש לו ותו תני' להדי' דחיישינן שמא יש לו ומשני ל"ק הא בקידושי וודאי הא בקידושי ספק וכתב הרא"ש מדברי התוס' ואפי' אמר אין לי מקודשת מספק דחיישינן שמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין פי' ומקודשת מספק ע"כ וכ"כ הר"ן. וכתב עוד מיהו כל היכ' כל מה שהוא בידו הוא בחזקת שהוא שלו אפי' אין לנו עדים שהוא שלו ומקודשת בודאי ונראה לפרש דבריו באומר שהוא שלו אבל אי אמר איהו גופי' להדיא שאינו שלו נהי דלאו מהימן מ"מ קידושי ספק הוי דס"ס אומר שאינו שלו ושמא קושטא. והקאר"ו כתב וז"ל במה שכתב הטור בע"מ שיש לי מנה אם ידוע