ים של שלמה על קידושין סו

שהיה מתחלה תופס גוי עירון אחד ואלא מטעמא דחזקה ג' שנים חזקה זו לא ידענ' ולא רמיזי בתלמוד ולא בפסקי גאונים דלהוי ג' שנים חזקה כה"ג ואין חילוק בין שנה לג' אלא לענין חזקת קרקע ולא בע"א ואף את"ל ג' שנים אינה חזקה מי ששכר דבר אחד ג' שנים אבל זו הקנין לג' שנים בזימנא חדא חשיבא דאין שייך לומר מסתמ' מחיל מאי ה"ל למיעבד בתוך זמנו ולא כתב מהררי"ק בשורש קל"ב דשייך גבי חנות דין עני המהפך בחררה אלא שקנה בסתמא ודעתו לדורי דורות שיהי' לו הרשות להלוותו ביחידי וידע ששום גוי אינו מלוה בריבית ואיש אחר בא לקפח מחייתו אשר טרח בה הראשון והוה כמו שקנה ישוב מן השר כמו שמביא ג"כ ראיי' בתשובה. וה"ה נמי מי שהוחזק בחנות א' מכמה שנים ואין לו מחיה אלא זו וידוע ששום גוי לא ישיג גבולו אפשר מן הנכון שג"כ ישראל לא ירד לתוך אומנתו אבל כה"ג דליכא חד מהני טעמא לזכות ראובן ולחייב שמעון ואף שמצינו חזקה לענין ישוב וחרם היינו היכא שהסיעו על קיצתם כדאית' במרדכי ובכאן לא מצינו לא חרם ותקנה ואפי' מה שגזר ר"ג מ"ה שלא לשכור בית מגוי שדר בו חבירו עד מלאות לו שנה אחר יציאתו ובוודאי הוה תקנה שלא נתפשט בכל מדינות ואפי' מה שגזר ר"ג מ"ה לתקנות היינו לענין בתים וגם חנות. אבל לענין סחורה ומכסים ואפי' מה שתיקן היינו בענין זה שאין צריך לירא שמא יקדימו הגוי כי אין דרכם לשכור בתים כאשר בעו"ה יושבים לבטח בנחלת אבותם שלהם וכן חרם היישוב שלא יקפח מחייתו ג"כ אינו ירא מן הגוי. אבל בנדון דידן אפי' עמד ר"ג מ"ה בפנינו אין שייך חרם ותקנה במה שיכול ג"כ גוי להקדימו א"כ מוטב הוא ויהבי' לי' כל מעותיו דשייך בי' דין עני המהפך בחררה וראוי להחזיר מקחו. ה"מ כשבא הוא מעצמו ונטלה אבל הכא ששלחו העירנים אחריו ואמרו למכור לו ולא לאחר כאשר יש לנו עד מהימן בוודאי ר"ג מ"ה בעצמו היה קונה אות' כמו שהוכחתי לעיל ממלמד בלי דעת חלוקות ע"כ נשאר המורה ערום מכל צד זכות אפי' לכל הדיעות שבעולם עאכ"ו מעלות טובות כפולות המועילים לזכות עלינו חדא שהלכה כר"ת ולא כרש"י דגבי מציאה אין שייך בו דין עני המהפך בחררה כו'. וזה חשוב כמציאה כמו שהוכחתי ובלאו הכי אין שייך בו דין עני המהפך בחררה שעדיין לא הפך וגמר פיסו' דמים או הדומה לו. ולא עוד שהעירנים בעצמם הקדימו אותו הכהוראה זאת יוכשר בעיני אלקי' ואדם. ומה שטוען המורה שקבל קנין לפניו לקיים בכל אשר יורה וזה נוסח שטר הקנין בפנינו הח"מ קבלו עליהם בקנין סודר שני הצדדים דהיינו שמעון עם בעל דינו ראובן לעמוד לפני רב הגדול מציפורי ועל ההוצאות היוצא חייב מבית דינו הוא יבא הדיין לקהילה שלהם רק שראובן ישתדל שיבא לשם וכל אחד משני הצדדים קבלו עליה' בחומר הנ"ל להיות צד בפני הדיין הנ"ל על כל התביעות שיש לו על כל צד שכנגדו בעולם ג"כ התנו שני הצדדי' הנ"ל שכל א' יכול לעמוד אחד במקומו אם הוא אינו יכול לבא לזמן המוגבל ביניהם כו', מ"מ לא קבלו לפשרה אלא לדין וקנין בטעות הוא לכ"ע כדמוכח בגיטין ואפי' קנין שעל הפשרה והיא בטעו' חוזר כמו שכתב המרדכי בפ"ק דסנהדרין וז"ל כתב הסמ"ג דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב ועשה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ נודע לו שאינו בר שבועה חוזר אף שקנאו מידו על הפשרה אינו כלום דהא לא קיבל עליו ליתן ולמחול אלא לפטור מן השבועה שחייב הדיין הטועה וכל קנין בטעות חוזר ע"כ כ"ש הכא דהא לא קיבל קנין אלא לדין תורה אף שכתב בשטר כל אשר ימצא ביניהם ויאמר המורה שאתם לרבויי נהי כן מ"מ לא קיבל עלי' אלא מילת' דתלי' בסברא ויש פנים לכאן ולכאן אבל להכריע נגד דת תורותינו שלא כהלכה אין מעוות גדולה מזו ואפי' אם יאמר הדיין שקבל הקנין אף לפשר' הלא הדיין אינו נאמן אחר שיצא הפסק מידו. וג"כ יש לו עדים שלא קיבל ק"ס אליו כפי משמעות השטר ואפי' את"ל שקבלו עלי' בין לדין בין לפשרה מ"מ פשרה זאת אינה פשרה שדומה לפוטר מים טרם התגלע ריב אלא גובר מים והיא כגוד' דגמלא להרבות מחלוקת בישראל וכי לעשות פשרה לחייבו ולא לזכותו בלי שום צד שבעולם פשרה כזאת גערה היא וע"ז נאמר בוצע בירך נאץ ה' וכ"ע מודים לי. ועוד הלא לשון פשרה ממי יודע פשר דבר כמו שדרשו רבותינו בברכות כו' והיינו למצא דבר הממוצע לפשר המחלוקת או הסיבה. ועוד ראייה דאפי' קבלו עליהם אף לפשרה קנין בטעות הוא וחוזר לפי מה שמחלקי' התוס' בפ"ק דסנהדרין והמקבל שמחילה בעלמא אינה צריכה קנין מ"מ פשרה צריכה קנין משום שבא ע"י דיינים והוי כמחילה בטעות שיכול לומר [לא] הייתי יודע שאמחול כ"כ הרבה לכך צריכה קנין ואף שעכשיו הוה קנין בטעות מ"מ אלימא טפי בקנין מבלא קנין ע"כ ומ"ה תירצו ממ"נ אי פשרה הוי כמחילה בטעות א"כ אפי' בקנין לא מועיל כדאית' בפ"ק דגיטין ואי לא הוי בטעות אף דאלימי טפי בקנין ס"ס למה הוצרכו חכמים קנין כדמסקינן והלכת' פשרה צריכה קנין ואם לא קניא חוזר אליו ע"כ ה"ק אי קניין אלימי טפי הוה כנחית למחילה להדיא וא"כ נדון דידן כולהו סהדי דלא נחית ראובן למחילה כ"כ לחייבו אותו מכל וכל בשצף קצף וא"כ הפשרה הוי בטעות לכ"ע. וכבר הוכחתי שם שקנין אפי' בפשרה בטעות חוזר וא"ל טעה בדבר משנה דווקא חוזר אבל לא בע"א הא כת' האשר"י כשאדם טועה בפסקי הגאוני' שלא שמע דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישר בעיניו כטועה בדבר משנה כו'. ולא עוד אפי' בפסקי כל חכמים שבדורות כו'. אבל אם מביא ראיי' לסתור דבריהם מתלמוד ודבריו מקובלי' לאנשי דורו יפתח בדורו כו'. ע"כ. אולי ידמה ג"כ המורה בנפשו לסתור כל דברי הגאונים שהבאתי, מ"מ לא כתב האשר"י כולי האי לחלוק על כל הגאונים אשר היו לפניו בפרט שנפלו כמה דעות ופנים באות' הלכה ושום אחד לא משווה עמו ומדרבו ראיות ברורות חזקות חצובות מהררי ברזל לבלתי שדית בהו נרגא ובפרט מה עלה בדעתו להוציא ממון הלא לעולם ספק ממון לקולא והמוציא מחבירו עליו הראייה וכיש מחלוקת בין עמודי העולם כגון בנדוניו' חתנים ואליבא דר"ת ורש"י כמו שכת' במרדכי בפ' נערה בשם רבינו שמואל בר ברוך ואם תפס החתן יכול לומר קים לי כגאון א' כרש"י ועוד הלא פסק מהררי"ק גבי ממון לא יכול לומר קים לי כגאון אחד ואפילו תפס מוציאין מידו ק"ו כנגד כל הגאונים ועכשיו אני מהפך הקערה על פיה דאדרבה ראובן חייב בנזקי שמעון מאחר שקנה שמעון בקנין גמור ידועה וזה בא להפסידו הוה כגזלן ממש ואין גזל כמותו כמו שכתב הרוקח בתשובה שהבאתי לעיל ולא יכול לומ' כוונתי היה שלא להזי' וסבר אני להציל את שלי עשיתי וסברתי כדין וכהלכה עשיתי כמו שכתבתי לגבי שמעון זה אינו מאיזה טעם היה ראובן סובר שעשה בדין לבטל מקחו דהא אפי' הנשים יודעי' איסור לא תגזול או משום שהיה סובר שהמכירה של שמעון אינה מכירה מפני השגת גבול של ראובן וכי לא ראה מה שלפניו שכך הנהוג בעירו ומסתמא לא מעלי דרא ועוד וכי טיפוש הוא שלא ידע מאחר שגוי אחד יכול להקדימו א"כ ממילא ישראל לא גרע ואלא שהיה סובר שקנין של שמעון אינו קנין לפי שעדיין אינו ברשותו וטעה וסבר לגבי דידי' היה קנין ויפטור עצמו בהא דר"א מטול"א דלעיל לאו כל כמיני' למיפט' עצמו בהאי טעמ' דאנן סהדי דלאו גברא למדנא הוא דנחית לדינא כי אות אחת לא ראה בתלמוד כל ימיו והיכא ידע לדמות זה לקנין שאין בו ממש ובר מן דין דהתר' בו לבלתי הזיקו לפני ערכאות של גוים א"כ לא טוב עשה בעמיו. ודין מסור לתשלומין אית בי' אפי' את"ל שקצת שוגג היה מטעמא דהשגת גבול לבל ידין אותו כמסור דשמתי' לקועיה דאין אדם עומד על ממונו ועל צערו וסבר מאחר שזה בא לכלותו ולשרשו ולהשיג גבול והתחיל בתקלה נעשה לו כהיתר. מ"מ מן התשלומין אין מיפטרי דהא אדם מועד לעולם בין מזיד בין שוגג וכמו שפס' מהר"ם למי שמסר בדיבורו את חבירו בעת הזעם שחייב בתשלומין ולא דמיא לר"א מטול"א כלל דהא נתכוון להזיקו מאחר שלא השגיח בהתראה ומ"מ לא אביתי לירד לתכלית ענשו של ראובן ואני לא נקראתי לעת עתה לחייב רק להציל ולזכות כו'

ג פיסקא האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום וכו' ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעו' מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו דפיקדון ברשותיה דמריה קא מתאכל והני ברשותה קא מתאכיל למלוה לא דמו דמלוה להוצאה נתנה הני בתורת קידושין יהבני ניהליה וכתב הרא"ש וז"ל ואי חזרה בה בעיא להדורי להני דמי הלכך חשבינה כאלו איתנהו בעינייהו וכתב הר"ן וז"ל כלומר נהי דמלוה דעלמא אינו קונה היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא וכשהיא מקדשה בה לא יהיב לה מידי אבל בזו שמתחלה על דעת קידושין נתנה אע"ג דהשת' ליתנה לזוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה אעפ"י שאם תחזור בה תהי' חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה ומיהו משמע שאם הוא חוזר אינה חייבת להחזיר המעות דאם לא מקדש' הרי אינו קנויים לו עד סוף שלשים והרי נתאכלו בנתיים כדאמרן זה נראה לי ובעיני נראה לפרש דהוה כאלו התנה שלא יהבה אלא לקידושין וכי נתאכלו יהיו גלימא דעל כתפאיך משועבד במקומם וא"כ בסוף שלש' חלים הקידושין על אותו השיעבוד כאלו הן בעין עוד כת' הר"ן וז"ל ודווקא בקידושי כסף הוא דאמרינן דמקודש' משום טעמ' דכתיבנא אבל בקידושי שטר אם נקרע או אבד ודאי אינ' מקודשת כיון דבשעת