ים של שלמה על קידושין סה

שאתגייר דאינה מקודשת כדאית' בפ' האומר משום דלמא לא ישתכח שלשה שיתגייר בפניהם אבל במידי דאית' בידיה ויהיה בוודאי בידי' אחר זמן אין זה דומה לדבר שלא בא ברשותו. רק שיש לחלק ולומר דווקא בדבר שהוא בעולם כגון מכירת בתים וכה"ג. אבל בנדון זה אין חל עליו שום קנין כי אין בו שום ממשות בעולם רק שמוכר' אני לחלק בדבר רשות שלא יהי' לבסוף יותר ממשות מלעת עתה שחל עליו הקנין בפרט בשטר דהא אפי' לענין פירות דקל כתב העיטור בשם הרי"ף כשיש לו שטר חשוב כמו שתפס ואם יבואו הפירות זוכה. ה"נ נימא הכי. ועוד מצינו בפסקי גאוני' שהיו קונים חזקת ישובים מן השר להתנות עמו שלא יבא שום אדם יותר לדור שם ואפי' אם בא אדם אחר אח"כ והשתדל עם השר להיפוך יכול היהודי הראשון לעכב עליו כדאית' ג"כ במרדכי דדינ' דמלכות' דינא ואף ג"כ אין יש בו ממש בקנין המחאה מן השר שלא ידור שום אדם אצלו אי לו רשות ושלטנ' במתאה וחשוב כמו שקנה אף העיר לאותו השלטונות והוי כמו שקנה בית לדירה אף שלא כתב להדי' בשטר כך זה עיקר בעיני מאחר שמצינו במסכת ב"ב בפ' לא יחפור על הא דנכסי גוי הרי הן כהפקר כו' ה"מ דלית דינא דמלכות דלא קני ארעא אלא בשטרא אבל אית דינא דמלכות' לא. והרמב"ם הוסיף בביאור פר' א' מהלכות זכייה וז"ל בד"א כו'. אבל אם יש משפט ודין של אותו מלך שלא יזכה שום אדם בקרקע אלא מי שכותב בשטר או נותן דמים וכיוצא בדבר אלו עושים כמשפטי המלך שכל משפטי המלך בממון על פיהם דנין ע"כ ק"ו הכא מה שאדם רגיל לקנות מן שלטוני העיר שאזלינן בתרייהו בדינא דמלכותא וידוע הוא בכל המלכות שקונין המכסים ודוגמתו ויין שרף ושארי שלטונות בעיר כל הקניין ע"י שטר אורנד"י ועל זה הם דנין ורגילין ג"כ למכור קוד' כלות זמנו של ראשון ומוכרין לשני כי הרבה המהדרין לקנות ומזרזין להקדי' ולזכות בו ומתוך כך יעולה בדמים וזה תוספות ותועלת לאוצרות שלהם ומצינו ג"כ בדברי חכמים ששינו הידוע ואפי' מה שהוא מקח ממש אמרו שאינו קונ' כדמוכח בסוגי' נכסי גוי כו'. דכסף אף שקונה בו אמרו חכמים דאינ' קונה משום דלא סמכא דעת' ואפי' בחזקה אינו קונה משום דלא סמכא דעת' עליה כמו שסברו הראב"ד והרשב"א והר"ן וכן דעת הטור וכן באתר' דכתבי שטרא אפי' גבי ישראל אינו קונה בכסף לבד משום דלא סמכא דעת' וכן אדם הקונה בשטר ולא נתן דמים אינו קונה מהאי טעמא א"ל במוכר מפני רעת' ובזה השוו כל הגאונים ומה שאינו מקח ממש אמרו ג"כ חכמים שהוא קנין גמור בסוף פ' הריבית גבי סטמותא וכן כתב האשר"י בפ"ק דב"מ ז"ל כי הקנין לפי המנהג כדאמר לקמן גבי סטמות' ומזה הביאו ראיי' כל המחברים שעיקר קנינים בענייני הסחורות הכל לפי המנהג ק"ו מנהג ודת המלך וגדולה מזו כתב במרדכי פר' המקבל וא"ז פר' הפועלי' הטוען תמורות המנהג אפי' במיגו אינו מהימן אלמא דמנהג עיקר לעניין משא ומתן הלכך הנראה בעיני מי שקונה מכס או כה"ג מן המלך אפי' קודם זמנו הוא קניין גמור והנוטלה ממנו הוא גזל גמור ויוצאת בדיינים ויש כמה חילוקים באות' דינים בדבר שלא בא לעולם ואין בו ממש והעולה בדרך קצרה כתבתי כי אין בו נפקות' כל כך לענין שאלותינו שוב נודע לי שחכם אחד הקדימני בפסקיו וכתב שראובן חייב להחזיר לשמעון כל מה שקנה ולא עוד אלא אפי' מה שהוסיף בדמים על האורנד"י שהיה לשמעון מכבר צריך לשלם לו מכיסו מכח דיני דגרמי וסמך על תשובת הרוקח שהבאתי לעיל. לא ידעתי כוונתו כי אין זה אפי' לפי דבריו שמפשיע את ראובן אלא דיני דגרמא. וגרמא בניזקין פטור לכ"ע ולא חייבו חכמים מסור אלא שהראה ממון חבירו דקליי' בדיבורי' אבל אם שיצריך ראובן להוסיף דמים שבא בסיבתו אינו דומה למסור כלל וכן כתב מהרא"י בסי' רי"ב ולא עוד אלא שהוסיף וכתב אם אדם א' אומר לשר גבה ממון מפלוני עשיר אינו חייב אלא במחוויי מחווי אבל בדיבור בעלמא לא ע"כ אפי' את"ל דלא סבר לי' כרשב"א בהא כאשר פליגי עלי' רוב המפרשים שאפי' בדיבור נקרא מסור מ"מ דוקא כה"ג שאמר לו אקח ממון מפלוני אבל שבא בסבתו שדעתו לא היה על הפסד ממון ליכא מאן דפליג ועוד דהא להציל את שלו מן העירנים כיון כדי שיקצוף עליהם הסופר של המלכה וכאשר פתר כן היה ודומה לזו פסקו התוס' ורשב"ם גבי נכסי הגוי הרי הם כמדבר כו'. אף שקנה הישראל וזכה בה מ"מ אם יכול הראשון לדון עם הגוי ולהוציא את מעותיו ואעפ"י שמתוך כך יחזיר הגוי ויגזול את הקרקע מיד הזוכה לא הוה בזה מסור וכי קתבע ישראל לגוי בדין קתבע ואפי' הרא"ש שחול' ע"ז לאו מזה הטעם אלא מטעמא אחריני מאחר שבדין ישראל וערלים לא היה יכול להוציא מן הגוי כמו שכתב שם הלכך אם רצה לעסוק בתחבולה מן הגוי שיבא בכח ובאלמות על המחזי' לכייפו בכפיה ולהחזיר הקרקע לאשר קונהו בכה"ג יש בו דין מוסר אבל היכא דמוציא בדין מיד הגוי פשיטא דשני לכ"ע ושמעון עשה כדין להציל את שלו מן הגוי וגדול' מזו כתב ר' אליעזר מטו"ל בסוף הגוזל במרדכי וכן בהגה"ת מיימוני' דלא מצינו מוסר בתלמוד אלא במתכווין להזיק אבל מי שמתכוון להוציא את שלו אף בתקפו בידי גוים ומתוך זה העלילו עליו הרבה אפ"ה פטור ק"ו הכא דלא נתכוון להוציא ולהזיק היהודי שום דבר שאין בו צד חיוב ממון אלא לית נגר ובר נגר דיפריקינ' לאותה המורה אלא כשגגה ובנסלח לו ולא עוד אלא אפי' מה שפס' המורה שראובן יחזיר מן מקחו ויתננו בידו לא ידענא מאי אידון בזה לזכות שום זכות למורה או דימ' אותו ליורד תוך אומנתו של חבירו הלא אין שייך לענין זה כלל. דהא הוא בר מתא כמו ראובן ולא מצי לעכב עלי' ולענין מצודות הדגים כו'. אינו דומה דהתם הוא טעמ' דהוה כמזומן אצלו כדפיר' לעיל שאני דגים דיהבי סיירא ואפי' לענין מערופי' אינו דומה דהתם אפי' הוה גוי הרגיל אצלו ולא היה נושא ונותן כי אם עמו ע"כ לא ישיג גבולו ויקח מחייתו אבל זה היין שהיה בתחלה ביד שמעון כמו בידו ואפי' לא היה בידו מעולם ס"ס מולים וערלים היו תופשים מקודם היין כמו הוא וזה לא קנה אותם אלא פעם א' על ג' שנים כמו שהוא הדרך פשיטא שיכול שמעון לקנותו כדין וכהלכה. ועוד אפי' גבי דינא מערופי' גופא יש מקומות חלוקות בלא הכרע דעת' וספק ממונא לקולא והמע"ה כדפרי' לעיל וא"ל שהקנין הראשון של ראובן לא היה קנין ממש וא"כ קנין של שמעון הוא קניין ממש והוה כגזל בידו אדרבה אמינ' דקניין של ראשון הוא קניין ממש שהיה בשטר אורנד"י מכל העירנים ואוושא מילת' יותר ממה שהיה קניית שמעון דהא מקצת העירנים לא נתרצו לגמרי ואדרבה טענו שזייף הוא ובהסתר פניו לקחו החותם מן התיבה אלא מאי אית לך למימר מאחר שלא היה המכירה הראשונה בהרמנ' שר העיר א"כ היה כחספא בעלמא ודמי לעבד שמכר נכסי אדונו א"כ כ"ש שמכירה שניי' ליתא שמכרו שלא כדין וגם לא בהרמנת המלכה שהם עבדי עבדים לה ובלא הרמנ' של העירנים וכאשר הוכיח סופו על תחלתו שהמלכה גערה עליהם בנזיפה לקיים מקח הראשון רק שיוסיף בדמים כנגד השוחד שהיה בלאו הכי נותן לעירנים ואל השר אלא שהמכירה הראשונה אינו נקראת מכירה מאחר שעדיין הוא ברשות של ראובן ואינה ברשות העירני' למוכרה הלא כתבתי לעיל שפשוט שהוא קנין גמור ואפי' אם יטה המורה ויאמר שאינו קניין א"כ אפי' קניית ראובן ג"כ אינו קנין דלראובן הוי קנין מאחר שברשותו הוא כבר שהרי עדיין לא כלה זמנו זו הבל ורעיון רוח דמאחר שאינו ביד המוכר למכור ואינו בידו א"כ מאי יזכה שמעון לקנותו דהא בעינן קונה ומקנה. ומהפקר ליכא למימר דזכה דנכסי הגוי הרי הם כהפקר. הלא אינו כהפקר שאחר כלות הזמן יחזיר לידי גוים וא"כ לא אסתלקו מרייהו כאשר פי' לעיל אלא מאחר שהשטר לא בא ליד שמעון א"כ אינו מקח הלא נתנו לידו כאשר בעצמם לא כפרו אלא מאחר שאין לו עדות יהודי' שנתנו השטר בידו. א"כ הוה כמי שלא קנא' אלא אוושא מילת' לקלא דלא פסיק חשוב כעדים וזה היה גלוי ליהודים ולערלים ועוד אין לך הודאה ועדות גדולה מזו שעל אפם וחמתם הוכרחו להודות ולומר אמת כן הוא רק שהשני הוסיף בדמי' והשר גזר שיתנו לשני ואלא שחייבו להחזיר המקח משום עני המהפך בחררה כו'. הלא הוכחתי בראיות לכל אפי שוה דאין לך דין אלא לקרותו רשע וא"כ למה פסק המורה להחזיר המקח ועוד הלא אין שייך דין עני המהפך בחררה במידי דדמי למציא' והפקר דהלכת' כר"ת כאשר הבאתי לעיל וזהו דומה למציאה שמצא מחייתו בהשקט בלי טורח ועמל ואין מציאה גדולה מזו ואפי' את"ל שהמורה אינו סובר שקרוי הפקר או מציאה אלא במידי דאית בי' ריוח ברור לכל וקצוב. א"נ שהמורה נוטה וסבר דהלכת' כרש"י דבכל מידי שייך דין עני המהפך בחררה. ס"ס נדון דידן אינו דומה כלל דאינו שייך עני המהפך בחררה אלא במהפך בה וטרח בה קצת כדמשמע מתוספ' שהבאתי לעיל וכן הוא לישנא דמהפך בה אבל זה לא הפך על מכירת היין של אחר כלות זמנו מידי ואפי' את"ל שכבר הפך בה שמעון עם השר מקודם זה אינו הלא פסק מהר"ם שאין שייך דין עני המהפך בחררה כו'. אלא בגמר פיסו' הדמים ואינו נחסר אלא כתיבת השט' ולברר המקח כמו שהבאתי לעיל גלוי וידוע שלא עשה שמעון לא גמר מקח ולא הדומה לו. וג"כ אין לומר דאדעתא דהכי קני לי' בתחלה כדי להיות לו לעד ג' דורות או לזמן מרובה שסבר שום יהודי לא ישיג גבולו ודומה למלמד כמו שכתבתי לעיל שאדעת' דזמן אחד לא נחית והוה כאלו הפך בה לזמן אחר זה אינו מאיזה טעם סבר כך וכי לא ראה מה היה לפניו מאות' שהיו תופסים הי"ש שלא האריכו קיצם יותר מזמן אשר קנה ואין חדש תחת השמש. ועוד הא ע"כ לא תוכל לומר דסמכ' דעתי' דאטו אם יהודי לא יקנה ס"ס גוי אחר יקנה כמו