ים של שלמה על קידושין סד

משום דהשני לא היה דר מתחלה תוך אותו העיר רק עכשיו בא לדחות חבירו אשר הפך בחררה כמה שנים בקנין החנות ולאו דווק' לענין חנות אלא כל הדומה לו. וכן יראה משיטת התוס' דפרק ח"ה שכ' לתירץ אחד לפי שאין דרך של בע"ה לחזור במקומות אחרים אחר מלמד כו'. אלמא כשאין דרכו לחזור אעפ"י שב"ה ג"כ אין דרכו לחזור אחר מלמד כמו זה אלא מ"מ מאחר שהדבר קשה לב"ה אם לא ימצא המלמד במזומן לפניו הוי דומה להפקר ומציאה וא"ל דלמא לענין ת"ת שאני דלא גזרו חכמים גבי תורה מידי לעושהו הנוטלה רשע כדי שלא ימנע מלהשכיר מלמד לבניו מאחר שאין דרכו לחזור אחר מלמד. וכן מצינו במרדכי לענין חרם ישוב שאין הגזירה נעשי' וחלי' על הת"ח ושאר דבר מצוה אף שנגזר בסתמא ואפי' אם יש רב מקודם. דס"ס קנאת סופרים תרבה חכמה ק"ו לענין תלמוד שכל העולם אינו כדי לה ועומד על הבלי פיהם של נערים כד כדאית' בפר' במה אשה שנאמר בטלה לגבי' איסו' וגזירת חכמים שהנוטלה רשע ז"א דא"כ אדרבה ניפוך לאידך גיסא. ואם אתה מתיר ליטול המלמד ממנו. ס"ס זה הראשון לא ישכור עוד מלמד לבניו מאחר שאין דרכו לחזור אחר המלמ' וא"כ כדקיימא קיימא ואסור משום מהפך בחררה אלא כדפרישית. השם השני הוא מהפך בחרר' וכב' מבוא' שאין דינו אלא לקרותו רשע ולא לדון עליו ואם בא חבירו ונוטל החררה לעצמו נקרא רשע ק"ו אם מבטל מקחו של של חבירו וחוטא לא לו. ולפי ראות עיני הב"ד יראה להחמיר כאשר פסק הרמב"ם לפי שיש כח ביד הב"ד להחמיר לפי הנראה בעיניהם יותר מדינא דגמרא. השם השלישי טירחא כגון עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ופליג ר' יוסי ואמר גזל גמור ומדהביא הרי"ף והרא"ש המתניתין כצורת' מסתמא דהלכתא כת"ק וכן פסק הרמב"ם ומסיק תלמודא מאי בינייהו להוציא בדיינים פי' דלת"ק הוא גזל מדבריה' ואין מוציאין ממנו בדיינים דהיינו אין דנין עליו להחזיר והכי הלכתא ואעפ"י שזה הזית הוא של הפקר מ"מ אסור משום גזל מדבריהם ונקרא גזלן מדרבנן מאחר שזה העני טרח עד שהפילם לארץ וצריכי' אנו לחלק בין טרחא לטרחא כי יש שני ענייני טרחא. יש טרחא שאין מועילין כלל ויש טרחא שמועילין לענין איסור גזל מדבריהם וחילוקי' אלו מוכיחי' מתוך הסוגיא כאשר פי' ר"ת בפ' האומר דאין שייך דין עני המהפך בחררה אלא במכר או בשכירות כו' דמ"ה נקרא רשע כי למה מחזיר וטרח אחר מה שטרח בה חבירו ואפ"ה כתב דגבי מציאה או הפקר מותר. משמע דמותר אפי' היכא דטרח. וע"כ צריכין אנו לחלק בין טרחא לטרחא דהא מצינו שטרח' אפי' גבי הפקר יש בה איסור משום גזל כדפרישי' אלא הא לך מלתא דפסיקא שאין קרוי טרחא אלא כשטרח ממש כי מה חילוק בין משתדל לקנות אות' יום או יומיים וכגון זה מצאתי בתשוב' מהר"ם דפי' להדיא דאין חילוק לענין מהפך יום א' או כמה ימים כו' אלמא בכמה ימים לא נקרא טרחא אלא הכל תלוי בגמר פיסוק דמים כו'. ובכמה ימים לא נקרא טרחא אלא היכא דטרח בגופו שהו' דבר הניכר כגון עני המנקף בראש הזית שאין טרחא גדולה מזה לענין זתים שנשא נפשו למות כדמוכח בפר' המקבל וכאשר פי' רש"י התם אבל מה שאדם משתדל אחר דבר אחד נ"ל דאין שייך בו טרחא דאין הוא דבר המבורר ולפיכך מה שפסק מהררי"ק בשורש קל"ב על א' שהשתדל על חנות הרבה שקרוי טרחא מק"ו דעני המנקף לפי שצריך טרחא יתירה והשתדלות רב ואף שאין משיבין על הארי לאחר מיתה. מ"מ תור' היא ללמוד אני צריך כי לכאורה נראה שאין קרוי טרח' מה שפיזר מעותיו והשתדל המקח דאלת"ה הא דאמר שמואל נכסי הגוי הרי הם כמדבר כו' הרי ג"כ הראשון טרח ופיזר מעותיו. ומסתמ' תלמודא לא חילק בין טרחא שטרח שעה אחת לטרח כמה ימים אלא העיקר כדפרישי' ואולי דעת הגאון התם מאחר שהלך ממקומו להשתדל עם השר אף שלא הלך לדור שם ס"ס סתם דרכי' בחזקת סכנה וקשה טלטול דגברא וחשיב טרחא כמו עני המנקף בראש כו'. ועוד הלא יש להגאון כמה טעמי' מצורפים לזה ולא על טעמא דטרח לבד סמך דהא החמיר בה יותר מגבי עני המנקף דאין דנין עליו בדיינים ועל אותו המעשה פסק להוצי' אלא מצירוף כמה טעמים כאשר כתב בתשובה בסופו וכ"ש היכא דטרח ועש' כלי לדבר אחד כגון גבי מצודות דגים בפרק לא יחפור וכל פריסות מצודות חשוב ככלי כדמוכח בפרק קמא דשבת והיא טרחא הניכרת לעינים ומבורר יותר מעני המנקף בראש הזית אף שנשא נפשו למות. מ"מ אין ניכר שום דבר ואין שינוי להדיא כמו שפירש כבר מצודתו או כל כה"ג שצריך חבירו להרחיק ומצי לעכב עליו:

ואין להקשות מה שהקשו התוספו' בפ' האומר וכן בפר' לא יחפור ממצודת דגים כו'. לישני התם משום שטרח. לא קשה מידי כי התם משמע סתמא אפי' בלא פרס מצודה רק שנתן הציי' עיניו בדג כו'. והכיר חורו כדפרישי' לעיל בשם רש"י וכן משמע לישנא דתלמודא מרחיקין מצודת הדג מן הדג ולא אמר מן המצודות ועוד משום הכי מתרצי' הטעם משום שיורד לתוך אומנתו דלהוי כעין גזלן ומצי לעכב ודנין עליו ואפי' פירסו כבר אחרים מצודות מצי לעכב בהו דדמי להאי בר מבואה כו' כדאית' בסוגיא ואעפ"י שהתוס' תירצו בפר' לא יחפור שינויא קמא משום שיכול לפרוס מצודתו במקום אחר ולפ"ז ג"כ לא יכול לעכב עליו רק שנקרא רשע. מ"מ שינוי בתרא עיקר וכן כתב התוס' בפ' האומר וכ"כ במרדכי והרא"ש ועוד שהתירץ הראשון של תוס' בפ' לא יחפור לאו לאוקמ' הכא אלא כנגד מה שמקשי' לפי' ר"ת דגבי הפקר אין שייך דין מהפך בחררה והכא גבי מצודה כו' ג"כ הפקר ואעפ"כ אסור על זה קאי שינויא קמא שזאת אינו תמיה כלל ואינו קרוי הפקר מאחר שיכול לפרוס מצודתו במקום אחר אבל מן הדין יכול ג"כ לעכב עליו ולדון עליו מאחר שאומנתו בכך. השם הרביעי אומנתו בכך הוא דבר שאומנתו בכך וחבירו יורד לתוכו כגון בר מתא דאוקי רחייא כו'. וחנות כל כה"ג יכול לעכב על מי שאינו בר מתא אבל בר מבואה אבר מבואה לא יכול לעכב כלל דהלכת' כרב הונא בריה דרב יהושע דבתראי הוא כדאית' בפ"ק דב"ק רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כו'. וכן פסק הרי"ף והרא"ש דאפי' אבר מבואה אחריני לא מצי מעכב דנשאר' בתיקו וספק ממונא לקולא אבל מצודת דג כו'. יכול לעכב אפי' אבר מבואה דיהבי סיירא כדפרי' לעיל דהוה מזומן אצלו וכאלו בא לידו דמי דהא פריך בגמרא ארב הונא דאמר האי בר מבואה דאוקי רחייא כו' מצי לעכב אפי' אבר מבואה דילי' לימא מסייע לי' ממתניתין מרחיקי' מצודת הדג כו'. ומשני שאני דגים דיהבי סיירא. א"כ מהאי טעמא אף דהלכה אינו כר' הונא רק כר"ה ברי' דרב יהושע. מ"מ כ"ע מודו במתני' גבי מצודות דגים משום דיהבי סייר' דהוה כיורד לתוך אומנתו. ומה שדימו התוס' בפ' האומר וכן הרא"ש מצודות דגים להאי בר מבוא' דרב הונא כו'. אף דהאי עדיף טפי כדפי' דהא דברי רב הונא ליתא לאקשויי מידי דאינ' מביאין ראיי' רק מן הטעם דקא פסקת לחיות' משום שיורד לתוך אומנתו כדאית' במילת' דרב הונא אבל העיקר גבי מצודת דגים כו' משום דיהבי סיירא ואין לי מקום להאריך באיזה סחורה יכול לעכב בר מתא אבר מתא אחריני וכן כל החילוקי' שנפלו בסוגיא כי אינה תלויה בשאלות חבירו ההוא ודיני דמערופי' חלוק ביש מקומות שדנין אותו דין כמו אומן שיורד לתוך אומנתו של חבירו ויש שמתירין לכתחלה ופשיטא שאין לדון עליו כלל כדפי' לעיל. ומתוך זה יבואו שאלתנו אשר הרחבנו והעמקנו כל היסוד ההוא בתחלה צריכין אנו לדקדק אם דומה קנין זה של יין שרף שהוא רק רשות לדבר שאין בו ממש מתרי טעמים חדא דאין בו ממש רק רשות בעלמא וגרוע יותר מדירה שפסק בהג"ה מיימוני ר"ח והגאונים שקרוי דבר שאין בו ממש א"ל שיקנה גוף הבית לדירה כ"ש הכא שאין באותו קנין שום דבר אפי' דירה רק רשות וכח שלא יעשה שום אדם יי"ש זולתו ועוד הוא דבר שאין בו ממש שלא בא לעולם עדיין והוה כמו פירות דקל ועוד ריעות' כי השרים והעירנים מוכרים היין שרף באותו זמן שעדיין [אינו] ברשות' כי נמכר לאדם אחר עד איזה זמן וכל דבר שאין ברשות של אדם קרוי דבר שאין בו ממש כמו מה שאירש מאבא וכו'. כדאית' בפ"ק דב"מ וכן פסק הרמב"ם וכל הגאונים וג"כ לא מכרו בקנין דמעכשיו. אמת שיש לחלק הרבה ולדון דאינה דומה לפירות דקל דספק יהיו פירות או לא יהיו ודומה למה שתעלה מצודתי ואפי' את"ל יהיה ס"ס בשעת הקנין לא יהיה וא"כ למה יחול הקנין קודם שבא לעולמו על אחר שבא לעולמו אבל קניית רשות לעולם לא יבא בעולם שיהא בו ממש יותר מעתה וג"כ הוא בוודאי בלי ספק שיבא הרשות לידם. ועוד אין לך שום דבר בעולם שלא יחול בו קניין דאפי' פירות דקל יכול למכור הדקל ופירותיו א"כ במה אתה קונה אותם כי אם בשטר ערכאות. ומה שאינו בידם למכור עכשיו ס"ס מאחר שלסוף הזמן יבא מאיליו לכחם ולרשות' דומה למי שמשכיר בית לחבירו לזמן קצוב יכול למוכרו אחר הזמן. וה"ה אם מכר לזמן קצוב שדומה לשכירות בכל מילי רק שיכול הקונה לבנות ולתקן בו כל מה שירצה בתוך זמנו כמו שפסק הרמב"ם וכן הביאו הטור ואפ"ה לענין מכירה יכול ג"כ המוכר למכור לאחר אף שלא כלה הזמן עדיין ואפי' מעכשיו אינו צריך כמו שמוכיחים התוס' במסכת יבמות היכא דאית' גוף הדבר בעולם ויש בו ממש. ודומה למי שאמר לאשה מקודש' לאחר ל' לכ"ע מקודשת בין לרב בין לשמואל. וזהו פשוט רק שעיקר הטעם שלא יכול אדם להקנות דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש היינו בדבר שיכול לבא או אינו לבא אפי' אית' בידו כגון מקודשת לי לאחר