ים של שלמה על קידושין ה

מוכיחות כ"א כדברי ר' יהודא ע"כ מוקי למתניתין הכי וכך ס"ל הלכתא כהאי דמתניתין אבל בעיקור דינא ס"ל אף הוא כרבנן. ועוד נראה בעיני לומר הא דקאמר התם שמואל מוקי למתניתין כר' יהודא היינו משום דאליבא דאביי דס"ל דידים שאין מוכיחות הוי ידים איהו בוודאי אינ' מחלק לומר דווקא גבי גיטין הוא דס"ל לרבנן הכי אלא אדרבא קאמר בנדרים ואביי אמר אנא קאמרינא אפי' לר' יהודא ע"כ לא קאמר ר' יהודא דבעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דבעינן כו' וליכא וא"ל א"כ היאך מוקי מתניתין כר' יהודא הא איכא למימר דלא קאמר ר' יהודא אלא בגיטין ומשום כריתות בעל כרחך תנא דמתניתין לא סבירא ליה הכי דאם כן לא אתי' סתמא דמתניתין כמאן. ומ"מ נראה שצריכין לחלק בדברי התוספו' דגבי קידושין בלא לי לא הוי ידים כלל דאל"כ מאי דייק אהא בנזיר דשאני התם דאינו מוכיחות כלל אם לא שנזיר עובר לפניו ובפרט דאיכא גירסא ליה להדי' בנזיר דמסקינן התם אהא דקאמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומשני עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות לכל הפחות. אבל אין עובר לפניו אפי' שאין מוכיחות לא הוי א"כ בע"כ צריך לומר דגבי קדושין נמי כשלא אמר לי דלא הוי אפי' ידים שאין מוכיחות ועוד הוסיף הרא"ש וכתב וז"ל הלכך אפי' לאביי דאית ליה ידים שאין מוכיחות הווין ידים מודה הוא בקדושין שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הויין קדושין משום דלא הוי הוכחה כלל והשתא ניחה דכי אמר ליה רב פפא לאביי לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחית הוויין ידים לשני ל' אביי דאמר לי ואמאי נידחק אביי לשבישי מילת' דשמואל ולהגיה דבריו ולאוקימי שמואל דלא כוותיה וכי לא ניחא לי' טפי להעמיד דברי שמואל כהווייתו ויסבור שמואל כוותיה אלא וודאי משום דמודו כ"ע בקידושין אי לא אמר לי דלא הוי יד כלל לפיכך הוצרך להגיה דבריו בדאמר לי וכתב עוד הרא"ש ובלאו הכי קי"ל כהאי סוגי' דנדרים דפליגי אביי ורבא בידים שאינן מוכיחות דאביי סבר דהוויין ידים ורבא ס"ל דלא הוויין ידים וקי"ל כרבא א"כ לפי זה צ"ל מתניתין דקתני דאמ' אהא הרי זה נזיר ואוקמי שמואל בנזיר עובר לפניו דאז הוי מיהא יד לידים שאינם מוכיחות הוי ידים וכמו שפי' רש"י בפ' בתרא דנדרים דא"כ קשי' מתניתין לרבא דס"ל דידים שאינם מוכיחות דלא הוי ידים ולהכי פירוש' אליבי' כשנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במידי והוי ידים מוכיחות ואם אין נזיר עובר לפניו אפי' יד לא הוי ולפי סוגיא דווקא בקידושין הוא דבעינן לי דאם לא אמר לי אפי' בית מיחש ליכא אבל בגירושין לדברי הר"ן אפי' לא אמר מנאי אלא מגורשת או משולחת סגי בין באמירה בין בכתיבת הגט והיינו טעמא דסמכינן אסוגי' דנדרים דקאמר רבא אנא דקאמרינן אפילו לרבנן כו'. והא לך לשון הר"ן ולענין הלכה קיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והיכי דאמר לה לי כדשניין דהא מלתא דפלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דנדרים ורב' הוא דאמר לא הוי ידים וקיימא לן כוותי' וכיון דמסקינן ברישא בדאמר לה לי משמע לכאורה דדכוותי' בסיפא נמי גבי גט דאמר מינאי אבל הרב אלפסי ז"ל הזכיר בקידושין לי ולא הזכיר בגירושין מנאי ונותנין טעם לדבריו דכיון דכתי' בגיטין מנאי דתו לא צריך ולא נר' שיהא זה דעתו שהוא לא הזכיר בגירושין אמ' לה הרי את משולחת כו'. אלא כך כתב וכן בגירושין הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו'. נראה שהוא בלשון הכתוב בגט. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ד מהלכות גירושין בלשון הזה כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זו מגורשת אבל אם כתב איני בעלך אין זה גט שנא' ושלחה ולא שישלח את עצמו ע"כ. נראה מדבריהם שהם סוברי' דמה דאמרינן וכן בגירושין וכו'. והוא הלשון הכתוב בגט דאפי' בגט לא בעי' מנאי ולפי' נראה לי שהרב אלפסי ז"ל סומך בזה על הסוגי' דפרק קמא דנדרים דאמרינן התם גבי פלוגת' דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות לימא בפלוגת' דרבי יהודא ורבנן קמפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודא אומר ודן דיהוויין ליכי מנאי ספר תרוכין וכו'. דאביי אמר כרבנן ורבא כר' יהודא ודחינן אמר לך אביי וכו'. ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' כרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים אלמא איכא למימר אפילו לרבנן דאמר לא הוי ידים בגט לא בעי' מנאי הלכך נהי דקי"ל כר' יהודא דבעינן ודן כדמוכח במגרש דאיבעיא לן התם אי בעינן ודן או לא ולא איפשטא והביאה שם הרב אלפסי ז"ל בהלכות אפשר דמסתבר טעמי דר' יהודא משום דאי לא כתב ודן אמר לי בדיבור גרשה ושטרא ראיה בעלמ' כדאית' התם והוו להו ידים שאין מוכיחות ולא מסתבר טעמיה במינאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו הלכך נקטינן בי' כרבנן דכיון דאפש' דרבא אמר כותייהו לא שבקי כללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולפיכך הזכירו הרב והרמב"ם ז"ל בקידושין ולא הזכירו מנאי אפי' בכתיבת הגט אבל הרמב"ם ז"ל טעה שהוא סובר דאפי' ודן לא בעינן ואכתוב בזה במסכת גיטין בס"ד ע"כ. ודקדוק קלוש וחלוש הוא מה שכתב הרי"ף מקודשת לי היינו שהוא גמר הדיבור של הרי את מקודשת. אבל מנאי אינו גמר הדיבור של מגורשת או משולחת אלא הוא ענין בפני עצמו ודן די יהוי ליכי מנאי וסמך על סוגי' דגמרא דפ' המגרש דמסקנא דבעינן ודן וה"ה מינאי דבתרוויהו פליגי כמו שפירשו התוספו' וכן הר"ן גופי'. ומאחר דפליגי בתרווייהו פליגי מכח ידים מוכיחות א"כ מנלן לחלוקי בינייהו בפרט מאחר שלא מצינו שום רמז בתלמוד דאיכ' לחלוקי בינייהו ע"כ נראה לדעת הרי"ף והרא"ש בעי' תרווייהו ומעכבי ולשם בגיטין אי"ה נאריך בזה ומ"מ נראה אם לא אמר בשעת מסירת הגט ממני דכש' בדיעבד לכל הדיעות דסמכינן אכתיבת הגט שכתב בו ממני ועוד מן הדין אפי' בהרי זה גיטך לחוד סגי. ומה שכתבתי שאם לא אמר לי דלא הוו קידושין כלל אפי' לחומרא לא בעינן גט. וכן האריך הרא"ש בתשובה והטור הביאה באה"ע בסי' ל"ו ודווקא כשלא דיבר עמה על עסקי קידושין כאשר כתב הרא"ש וכתב הטור בשם הרמ"ה אבל אם קידש תחלה אשה אחת קידושין גמורין ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות נינהו וחוששין לקידושין ע"כ. ודווקא חוששין קאמ' אבל קידושין גמורין אינו והיינו טעמא משום דמדמי לי' לנזיר עובר לפניו מוכח מילתי ודאי דאהא אנזיר קאמר אבל הכא כיון שקידש לעצמו אחרת בפניה כי אמר לאחרת תהא מקודשת לא מוכחי מילת' כולי האי דלעצמו קאמר דאפשר דלחבירו הוא רוצה לקדשו ובפרט שהיא סבר' קידש אחת ותרתי למה לי' הלכך ספיקא היא עכ"ל הקארו שם ויפ' כתב. כתב הריב"ש בתשובתו על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קידושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דיבור שלם דכיון שנזכר שהוא הניתן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת ולא שביק אינש מצוה דנפשי' ומידי דרמי עלי' ואפי' ידענו שהוא נעשה שליח והיא נעשה שליח לאחרת אפ"ה אמרי' דלא שביק אינש מידי דרמי עלי' ועביד מידי דלא רמי עלי' ע"כ ולאפוקי מה שכתב המרדכי בסוף הג"ה דגיטין בבחור א' היה מדבר עם יהודית אחת להלוות לו מעות על קרס של כסף והראה לה הקרס ואח"כ אמר לה תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך התחילה לשחק וחז' ואמר לה והרי הוא לך לשם קידושין ממש בזה הלשון אמר לה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי בזה הקרס והנה הח"ר נתן מורה בה להתירה ותפס לו בשיט' דגמרא פרק דקידושין. אמר שמואל בקידושין נתן כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת ופריך לימא קסבר שמואל ידים שאינם מוכיחו'. ומסיק הב"ע דאמר לי ופליאה דבר זה בעיני מי גרע מאלו שתק ולא אמר לה לשם קידושין מהני כיון שהי' מדבר עמה על עסקי קידושין דהא פסקינן כר' יוסי דאמר הי' מדבר עמה על עסקי גיטין וקידושין ונתן ולא פירש מידי. והכא נמי הרי היה מדבר עמה ששאל לה כדלעיל וכו'. והאריך הרבה לשם ומשמע דס"ל דאי לאו שהיה מדבר עמה מתחלה על עסקי קידושין לא הוו קידושין במה שאמר בשעת נתינה הרי הוא לך בתורת קידושין. ואולי יש לחלק בין אמר הריני נותנו לך ביד בין הרי הוא לך. ובזה יתיישב במה שהכשיר בקידושין משום שהי' מדבר מתחלה כו'. הלא בתחלה ג"כ לא אמר אם תרצי להתקדש לי אלא להתקדש כו'. אלא מאחר שאמר אם תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך משמע שהוא המקדש כמו שאמר הריני נותנו לך

דין דקי"ל ידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים הלכך המודר הנא' מחבירו ואמר מורחק אני ממך או מופרש או מודר אני ממך אינו אסור ממנו בהנאה עד שיאמר בכל שאינו אוכל לך היום. המקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת לי ואם לא אמר לי אינה מקודשת ואינה צריכה גט אפי' מכח חומרא. אבל אם מגרש אשה ואמר הרי את מגורשת או משולחת ולא אמר מנאי הוה מגורשת בדיעבד. אבל לכתחלה צריך לומר מנאי. וגבי קידושין נמי אם דיבר לה מתחלה על עסק קידושין וקידש אותה אח"כ אע"ג דלא אמר לי או אפי' ה"ז מקודשת לגמרי קידושין ואם קידש מתחלה אשה אחת בקידושין גמורין ולאחר זה אמר לאשה אחרת בפניה הרי את מקוד' ולא אמר לי הוי קידושי ספק. ואם נתן לאשה טבעת ואמר לה בשע' הנתינה הריני נותנו לך בתורת קידושין אף שלא אמר להיות את מקודשת לי הוי מקודשת לי' קידושין גמורין אבל אמר לאש' הרי לך טבע' זו לשם קידושין אינה מקודשת אם לא שאמר לה מתחלה תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך דאז מקודש'. ואם נותן לה מיד אפי' לא אמר לה כלל דבר מקדושין ואם הוא אז