ים של שלמה על קידושין נז

וכאשר כתבנו לעיל בפ"ק סי' כ' וסי' כ"א. תו מסקינן ההיא איתתא דהוה קא משייה כרעי' בשמיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה ושדא לה ואמר מקודשת לי אתו לקמיה דרבא אמר להו לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאו' בעלים הוא. תו מסקינן ההיא אריסא דקדי' במוזא דשמכי פי' מלא יד של בצלים אתא לקמיה דרבא א"ל מאן פלג לך וה"מ במוזא אבל בכישא מצי אמר לי' שקלי כישא פי' אגודה את נמי שקיל כישא כי כישא אבל במוזא מקפיד בעל הבית שמא יתן לו קטנה והוה גזל מעיקרא. תו מסקינן ההיא גברא דקדי' בפרומא דשיכרא פי' הפסולת לאחר שהוציא ממנו השכר וראוי לתת עליו עוד מים כי יש בו לחלוחית אתא מרא דביתיה אשכחיה א"ל אמאי לא תיתיב לי' מהאי חריפא דטבא מיניה אתא לקמיה דרבא אמר להו לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל הא מחמת כיסופא הוא א"ל הכי

נב מתניתין המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קידש דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר בשוגג לא קידש במזיד קידש דם ובהקדש במזיד קידש ובשוגג לא קידש ומסיק אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כוותיה והלכה כר' יהודא בהקדש והואיל וסתם לן תנא כוותיה כר' מאיר במעשר מאי היא דתנן כרם רבעי ב"ש אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור וב"ה אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור. ב"ס אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וב"ה אומרים כולו לגת מ"ט דב"ה גמרי קודש קודש ממעשר [וכו'] וב"ה אומרי' כמעשר כמאן סביר' להו אי כר' יודא אמאי כולו לגת האמר מעשר ממון הדיוט הוא אלא לאו כר"מ וכר' יהודא בהקדש מאי היא דתנן שולח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנווני חנווני מעל לכשיוצא וכר' יהודא במעשר מי לא תנן והאנן תנן הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חומש בין משלו בין שניתן לו במתנה. מני אלימא ר' מאיר מי מצי יהיב לי' במתנה והאמר מעשר ממון גבוה הוא אלא לאו ר' יהודא לא לעולם ר"מ והב"ע כגון דיהיב ניהליה בטיבליה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ת"ש הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישתו בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אילימא ר' מאיר מי מצי יהיב לי' והא גמרי קודש קודש ממעשר אלא לאו ר' יהודא לעולם ר"מ והב"ע כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמ' סמד' אסור מפני שהוא פירי ת"ש משך הימנו מעשר בסלע ולא הספי' לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע מפני שמעשר שני שלו מני אילימא ר' מאיר אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא לעולם ר' יהודא והכא חד סתמא והכא תרי סתמא ואי סתמא דוקא מאי לי חד סתמא מאי לי תרי סתמא אמר רב נחמן הלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כוותיה פי' במסכת' עדיות ע"כ הסוגיא והשתא לפי מה דקי"ל כר"מ א"כ צריכא לאוקמי מתניתן דמעשר שני דמוסיף חמישתו בשניתן לו במתנה היינו בטיבלא ומתניתן דנטע רבעי כו'. היינו דיהיב לי' כשהוא סמדר (וכן הלכה) דסמדר אינו פירי וכן הלכה ואע"ג דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי שאני הכא דסתמא דמתניתן בפ"ק דערל' ס"ל דסמדר אינו פירי והא דמשך הימנו מעשר בסלע כו'. אליבא דהלכתא הוא ואינו משתכר בסלע כי אינו קניין כלל וחוזר המקח. ואם רוצה לוקח להחזיק בפירות צריך ליתן לו שני סלעי' כתב הרמב"ם בשיטה אחרת וז"ל הלוקח פירות מ"ש בסלע בכסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשאר למעשר ע"כ ואין משיטת הגמרא ולא מלישנא דמתניתין וכבר השיגו הראב"ד

כד מסקינן בסוגי' תנן התם בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכמידתה לכל רוח זכרים עולות דחיישינן שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות יוצאות ממנה זבחים הם ואיכא לספיקה בכל זבחים שהוא ראוי' להם הלכך זכר דחזי לעולה מספקא לעולה נקבות זבחי שלמים ליכא לספוקי בהא בעולה ופריך אלא זכרים עולות הוא דהוי זבחי שלמים לא הוו ותירץ ר' אושיעא בבא לחוב בדמיהן עסקינן כלומ' אם בא אדם לקבל על עצמו חוב כל דמים שהוא בספק ולהוציא לחולין ולהקריב את דמיה ור"מ היא דאמר הקדש בדמיה במזיד מתחלל ויכול זה להוציאה לחולין מזיד ויתפסו הדמים בקדושתו אם זכר הוא נתחייב אף בדמי עולות ויביא שני בהמות על תנאי א' לעולה וא' לשלמים ויאמר אם עולה היא הרי היא מתחלל על זו והשני' שלמי נדבה ואם שלמי' היא הרי היא מתחללת של שלמים והשני' לנדבת עולות. ומסיק תהי בה ר' יוחנן וכי אומרי' לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה פי' דכל בהמות מזבח אסור לחלל בבל ענין אלא אמר ר' לא היא ולא דמיה קריבין בעודה תמימה אלא ממתין לה עד שתומ' מום קבוע ומייתי שתי בהמות א' לעולה וא' לשלמים ומתנה. ופרכינן ודלמא תודה היא ומתרץ דמייתי נמי תוד' ומתנה והא בעי לחם דמייתי נמי לחם ודלמא אשם הוא דליכא למימר דמייתי נמי אשם דאין אשם בא נדבה ודלמא חטאת היא חטאת בת שנתו ואישתכח בת שתי שנים. אשתכח בת שנתה מאי לפי שנוכל לומר שתהי' תקנה ברעי' דכל שבחטאת מתה באשם רועה. וא"כ תרעה עד שתסאב והדמים יהיו לקיץ המזבח אבל בחטאת אין בה תקנה כלל. ומ"ה בעי תלמודא מאי תקנתיה. ותו הקשו על הא דאמר דמייתי נמי תודה אמאי צריך להביא בהמה אחרת באותה עצמה שיעשה זבחי שלמי' יתנה ויאמר אם אינה שלמים תהא תודה דהא המתנות הוו שיוין וגם האי תנא ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. ותירצו משום דתודה בעיא לחם וא"ל דמייתי נמי לחם דהא אין לחם לחוד בא נדבה וחולין בעזרה הוא עכ"ל. ומהשתא נראה מה שכת' הרמב"ם וז"ל בהמה שנמצא' מירושלי' ועד מגדל עדר וכמידתה לכל רוח אם נקיבה בת שנתו היא כונס' לכיפ' עד שתמות שמא חטאת היא היתה בת שתים יביאנה שלמים ויבי' עמהם לחם שמא תודה היא ע"כ. וליתא דבגמרא משמע להדיא שצריך להביא תודה בפני עצמה אף גבי נקיבה. מצא זכר בן ב' שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ועדיין לא כיפרו בעליו. מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום ומביא שתי בהמות ומתנה אם עולה היה זה עולה תחתיו ואם שלמים היה זה שלמים תחתיו ומקריב הא' עול' ונסכיו משל ציבור והאחת שלמים עם הלחם שמא תודה היה ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובזמנו הכל נזהרין וא"ת שמא אשם מצורע הוא או אשם נזיר הוא. אינו מצוי תמיד לפיכך לא חשו בהן עכ"ל

כה ת"ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלים ופרש"י דכתיב וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך. אבל ר"י פי' הטעם גזירה שמא יגדל עדרים עדרים וה"נ אמרינן בפ' לולב הגזול דקאמר התם מעות מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין דברי ר"מ וחכמים אומרים על שחוטין מתחללין על חיין אין מתחללין ומסיק מחלוקת בזכרי' אבל בנקבות ד"ה אין מתחללין על חיין שמא יגדל מהן עדרים ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקיבות או לא דר"מ לא גזר ורבנן גזרי והא דקאמר אין לוקחין גזירה זכרים אטו נקיבות עכ"ל. ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם פי' רש"י כופין המוכר להחזי' הדמים דמקח טעות הוא שאלו ידע שהן מעות מעשר לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים ובמעות הוה ניחא לי' לאמטוייה. במזיד תעלה ותאכל במקום בירושלים. והקשו התוס' כמאן אתיא הך בריית' אי כרבנן הא אמרי אין מתחללין אפי' דיעבד ואי כר"מ אפי' לכתחלה מחללין דהכא איתא בהדיא במסכ' שבועות והא דנקט מתחללין במילתיה לאשמועי' דכוותייהו דרבנן דאפי' דיעב' אין מתחללין ותירץ ר"י דאתיא כרבנן ומיירי הכא בתמימה דחזיא לשלמים ולכך מתחללין בדיעבד ויביא אותה לירושלים ויאכלם בתורת שלמים והתם מיירי בבעלת מים דלא חזיא לשלמים ולכך אין מתחללין בדיעבד גזירה שמא יגדל עדרים עדרים עכ"ל אמר ר' יודא הא דבמזיד תעלה ותאכל במתכוון ולקחן תחלה לשם שלמים אבל במתכוון להוציא מעות מעשר שני לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם דקנסינן לי' למוכר דלאו עכברא גנב אלא חור' גנב. ופרכינן והאנן תנן ר' יודא אומר במזיד קידש ולא אמרינן משום קנסא ליבטל מאחר דליכא מקח טעות ומשני אשה יודעת שאין מעשר שני מתחללין על ידה ועולה ואכלתו בירושלים. ופריך והרי בהמה טמאה ועבדי' וקרקעו' דאדם יוד' שאין מעות מעשר שני מתחלל עליהן ותנן אין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות במעות מעשר ואם לקח יאכל כנגד' בירושלי' פי' הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהיו מחוללין על אלו ויעלם ויאכלם ולוקי מתניתין באשה חבירה דידעה שאין מעשר שני מתחלל ע"י קידושה ויאכל בירושלי' אבל סתם מוכר לא ידע שאין מעש' שני מתחלל על בהמה טמאה וכל זאת אליבא דר' יהוד' אבל אנו קי"ל כר"מ במעשר שני דבין בשוגג ובין במזיד לא יקדש גם אין הלכה כר' יהוד' בהאי בד"א דקאמר אלא כת"ק דאינו מחלק בין מתכוון לשם שלמי' בין מתכווין להוציא תו מסיק אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי לא אמרינן