ים של שלמה על קידושין מז

שאיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדי' שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפי' אם הודו השליח והמשלח אין צריכין עדי' כמו שליח הגט וכמו שליח שהורשו להפריש תרומה וכיוצא בזה בכל דבר ששלוחו של אדם כמותו. והראב"ד כתב וז"ל תמי' היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודים א"כ מועיל הודאות השליח והמשלח כיון דהודאת' חיובא לאחרים ויש לחלק דלוודאי כגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שליח לקדשה לו מהניא הודאת' כמו בשאר שליחות. אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהניא הודאת' האיש ושלוחו לקידושין ולא מהניא הודאת' האשה ושלוחה לענין קבלת קדושין דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט דתנן פרק התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדי' שנים שיאמרו בפנינו קיבל. ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקדושין שבאין לאיסור ונשוה שליח האיש והאשה בקידושין צ"ע ע"כ וזהו שכתב הטור כתב הרמב"ם ז"ל שאין צריך עדי' במינוי השליחות רק אם שליח והמשלח מודים בדבר אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קידושין צריך שיהא בעדי'. וא"א הרא"ש ז"ל כת' כדברי הרמב"ם והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים ע"כ ורבו בו החולקי' הרשב"א סובר כדברי הרמב"ם וכן בסמך ראיית' מדאמר ודלמא שליח שווי' ולא קאמר ודלמ' שליח שווי' בעדי'. והר"ן בפ' האומר תמה על דברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון לא מהני הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריכין עדים ל"ש שליחות דידי' ול"ש שליחות דידה. וכן דעת הראב"ד והר"מ ז"ל בהגהותיהם ע"כ והמרדכי כתב בשם ר' יעק' וז"ל ודלמא שליח שווי' וכו'. באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי קידושין. משמע דאי הוה חיישי' דשווי' שליח או אם הבן וודאי שווי' שליח או ארצי' קמיה ושתק וודאי צריכה גט וגם בגירושין. מכאן מדקדק ר' יעק' דאין צריך אדם למנות שליח בעדים לקדש או לגרש בו אין זו ראיי' כלל דלמא זה הריצוי הי' בפני עדי' או השליחות דפשיטא הוא דמהני דלאו דווקא שצריך לומר להדי' בפניכם עדים אני ממנה אותו שליח ודין שליח לגט אם צריך עדי' עיי' בפ' השולח סי' ב'. ודרך המחוור מה שכת' הריב"ש בתשובות וז"ל אין ספק שכיון שהשליח והאשה שניה' אומר' שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י השליח הרי היא מקודשת לו ואינ' צריכה קידושי' אחרים אעפ"י שאין עידי הקידושין בפנינו איברא וודאי שאם בא א' וקדשה חוששין לקידושיו עד שיבואו עדי' ויעידו בקידושי השליח שאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חזקת שליח עושה שליחותו מספק לבטל קידושי שני דאמרי' בפ' התקבל דלא איתמר ההיא חזקה אלא לחומרא אבל לקולא לא. ולזה אם רצה הבעל לחזור ולקדשה בשעת נישואין לרווחא דמלתא כיון שאין העדים בקידושי השליח הרשות בידו אבל לברך ברכת אירוסין לא דהוי ברכה שאינה צריכה והוי איסורא ועד א' נאמן באיסורין ע"כ. וכל זאת היכא שהשליח מודה אבל היכא שכפר השליח כת' ר' יעק' וז"ל מדאמר בפרק התקבל בעל אומר פיקדון ושליש אומר לקידושין נאמן כו'. אם כופר המשלח אחר נתינת הגט והקידושין נרא' לי דהוי ספק ואזלינן לחומרא שהרי יצא שליחתו מתחת ידו. ולהראב"ד נרא' דלא הווי קדושין כלל כדאמ' התם מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמני. עוד כתב הרא"ש וז"ל ועוד היה נראה לדקדק משמועה שאם גילה בדעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמ' שזכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו ולא מיסתבר לחלק בין אביו לאינש דעלמא כיון דשדכה מטעם שליחות והרמב"ן ז"ל פירש ודלמא ארצויי מרצי האב מילי קמיה למהוי לה שליח לקידושי' לי' ושתק לי' ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה ולא משמע הכי דכיון דדלמא שליח שווי' אבן קאי אם אית' דדלמא ארצויי ארצי קמי' אאב קאי ה"ל לפרושי ע"כ. והנה מה שכתב שאם גילה בדעת כו'. נראה דוקא בענין זה שעשאו שליח לשדך לו אבל גילה דעת לחוד לא מהני. והא דמשמע בסוגי' דאי בוודאי ארצויי קמי' אב דהוי קדושין אלא דלא חיישי' להכי ה"מ גבי אב. וכמו שכתב במרדכי אבל גבי אחר לא. ומ"ה נראה מה שכתבתי לעיל שאם נתרצה לאיש אחר לקדש את בתו ושוב נתקדשה שלא לדעת אביה דחיישי' שמא נתרצה דוקא לגבי אב הוא דאמרי' הכי אבל גבי אחר אפי' אם הי' רצה לקדש אשה וגילה דעתו להדיא ושוב בא אדם אחר ונעשה שלוחו לא אמרי דשמא נתרצה דאין דרך לקדש אשה לחבירו בלא שליחות ואין דרכו של אדם להיות שלוחו של חבירו בלי מינוי והר"ן נמי כתב וז"ל, ומיהו במקדש אשה לחבירו משמע דבשדיך חיישי' שמא שוי' שליח דבאחר ליכא טעמא דחוצפא אבל בתוספו' אמרו דעד כאן לא חיישי' דשליח שווי' אלא באב דמסתמ' הוא מפקח בצרכי בנו ומשתדל בו להשיא אשה אבל באחר לא חיישינן דשליח שוי' ע"כ והיינו כמו שפיר'. תו מסיק ההוא דאמר לקרביי והיא אמר' לקרובה פי' מעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה כפתי' עד דאמ' לה להוי לקריבה פירש הכריחתו והודה לה לתת לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון אדאכלי ושתו אתא קריבי' באיגרא וקדשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. רבא אמר חזקה אין אדם טרח בסעודה ומפסיד' מאי בינייהו איכא בינייהו דלא טרח והלכה כרבא אבל לכאור' נראה דליכא נ"מ בהא מאחר דקי"ל כרבינא ולא כרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצה ומ"מ זהו דוחק דאביי' שקלי וטרי' אליבא דרב ושמואל דליכא הלכת' כוותי'. וצ"ל נהי דאביי ורבא ס"ל כוותיה. מ"מ קי"ל כרבינא דהוא בתראי וכ"כ וכתב עוד דלא שייכא הא דאביי ורבא אליבא דרב ושמואל אלא הכי קאמרי לא חיישי' שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לי' לקדושין בחשאי לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' ע"כ ותימא הוא בעיני מאחר דלא חיישינן לשמא נתרצה אב ולא חיישי' לשמא ארצויי קמי' דלא הוי חציפות אלא א"כ שמענו ואיך נחוש לזה ע"כ נראה ליישב דהכא מאחר שהיא ידוע שנתרצה היה האב לקדש את בתו לקריבי' וכדמשמע בסוגי' וכה"ג אמרי' שפיר שמא נתרצה וכמו שכתבתי לעיל בסוגיא ובהא קי"ל כרבא דאי לאו דטרח בסעודה הוי חיישי' עוד כתב הרא"ש וז"ל והראב"ד פי' ודלמא ארצויי ארצי האב מילי קמי' למיהוי לי' שליח לקידושין ושתק לי' ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחי' ולא משמע הכי דכיון דדלמא שליח שווי' אבן קאי אם אית' דדלמא ארצויי ארצי קמי' אאב קאי ה"ל לפרושי ע"כ. והנראה בעיני אף שהרא"ש השיג על פירושו על עיקור הדין לא השיג וא"כ אי היה מרצי האב לפני הבן כו' היו הקידושין אלא דלא חיישי' להכי כ"ז שלא ידענו בוודאי ולאותו שפסקו דמינוי שליחות בפני עדים א"כ צ"ל שאותו הריצוי הי' בעדי' וכבר כתבתי דלחומרא לא בעי עדים וכ"כ הטור בשם הרמ"ה וז"ל אם האב הרצה הדברי' לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו ושתק הבן והלך האב וקדשה לו הוו קידושין גמורי' דמחמ' כיסופ' דאב שתק ועשה שליח לקדש לו אבל באינש אחרינא כי האי גוונא הוו ספק קידושין ע"כ. ויש בדברי הטור קיצור שה"ל לכתוב שהרא"ש חולק עליו מאחר שהוא דברי הרמב"ן. וחוץ לכבודו לא דק כי אינו חולק על הרמב"ן בדינו כי אם בפירושיו כאשר כבר כתבתי. אכן במה שכתב הרמ"ה דגבי אחר הוו ספק קידושין לא נהיר' מאחר דאין לומר דשתק מחמת כיסופא א"כ אין כאן שליחות כלל

ט נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה בנישואין ורב אסי אמר אינו אוכלת בתרומה שמא יבא אבי' וימחה. הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי וכתבו התוספו' בשם רבינו דהלכת' כרב שרגיל רבינו חננאל לפסוק כרב במקום תלמיד באמוראים ראשונים עד אביי ורבא אבל משם ואילך פסקינן כבתראי ואע"ג דחש לה רב לדרב אסי אין לחוש כמו שמצינו בפ"ק דמגילה דאמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר לעולם בעשרה והוה עובדא וחש לי' רב לדרב אסי ואפי' הכי קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה בפרק הקורא את המגילה דאמר רב חייא בר אשי א"ר יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בציבור ש"מ דסביר' לי' דפעמים נקרא' ביחיד וכתב על זה הרא"ש ונראה לי דלא דמי' ההי' דמגילה דכיון דחש לה רב לדרב אסי אף יש לנו לחוש והא דקי"ל במגילה ביחיד לאו מדברי רב אלא ר' יוחנן. ורב אלפס ז"ל כתב איכא מ"ד הלכה כרב דהא לא אמרי' דהדר בי' רב ואיכ' מ"ד כיון דחש לה רב לדרב אסי הלכתא כרב אסי והכי מסתבר' וכן פסק רב עמרם ז"ל בההיא עובדא דמגילה כרב אסי כיון דחש לה רב ע"כ ובמגילה כתב הטור וז"ל וכן מסתברי והא דר' יוחנן אינ' ראייה דאף לרב אסי קריאה ביחיד כדפרש"י דמצוה לחזור אחר עשרה ואם לא מצא עשרה אינו פטור מקריאתה אלא קורא ביחיד ע"כ ושם נאריך אי"ה. ובמרדכי כתב עוד דיחוי אחר שלא לפסוק כרב אסי וז"ל ותימ' הא הלכה כרב באיסורי ומיהו לא עביד כשמעתיה ואנן נעביד ותרצו התוספות אפ"ה לא הדר בי' רב דקאמר ומודה רב שאם מתה אינ' יורשה אבל אזל רב הכי והכי לחומרא דגבי קידושין ראה רב קטנה בת נכבד א' שנתקדשה לשאינו הגון לה להנשא שלא לדעת