ים של שלמה על קידושין מו

מדרבנן אין לאוסרה משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קידושין ונישואין היא אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דלא חשיב כאלו הן בזנות אצלו אפי' היא גדולה ובת עונשין אע"ג דלא תקנו לה רבנן נשואין כדתנן בפרק האשה רבה בן ט' שנים שנשא אשה ומת פטור מן החליצה ומן היבום ועתה לפי בעל הלכות גדולות צריכ' מיאון אם רוצה לצאת מבעלה ולפיכך פירש התוס' דאפי' מיאון אינ' צריכה כיון דלא תקנו לה רבנן נישואין. וה"ר מנחם ז"ל ה' אומר דאסור לקיימה משום דשמא קדשה אביה לאחר והקש' לי ר"ת ז"ל לדבריו אם מת אביה במדינת הים דהא אסורה לעולם משום דשמא קדשה אביה ואין אנו יודעים מי והשיב נהי דלית לן למיחש לשמא קדשה לשמא יקדש אית לן למיחש כדאמ' רבא בפר' כל הגט שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וקיימא כר' יוסי דחייש התם לשמא ימות ה"נ יש לחוש שמא יקדש ובכל שעתא ושעתא באשם תלוי קאי. והשיב ר"ת מיהו נראה דכיון דלא חיישת בשום פנים לשמא קדש א"כ מותרת היא לעולם ובכל שעתא ושעתא אמרינן עדיין לא קידש ומותרת היא לו. ולא דמי לההיא דפרק כל הגט דחיישינן לשמא ימות ואסורה לאכול בתרומה דהתם נאסרת מחיים לפי שהגט חל שעה א' קודם למיתה וכי חיישת שמא ימות לאלתר נמצא כל השעות אסורות וכן הוא בבקיעת הנוד אם תבקע הנוד עבר למפרע אבל הכא לא יעבור למפרע במה שתתקדש לבסוף וכיון דלא חיישי' שמא קידש לעולם היא עומדת בהיתר כל זאת דברי הרא"ש ומדברי התוספ' ועיין בפ"ק דכתובות סי' י"ד. כתב במרדכי וז"ל מעשה אירע בקטנה שהלך אביה למ"ה וקדשיה אחיה ואמה כשבא האב ושתק ד' או ה' ימים ושוב הפגיע האב לקהל ואמר אין לי חפץ בקידושין והוציא' מבית אבי המקדש ואחר זמן נשא אחרת ושוב אמר אביה הנה קדושין בתי קדושין ומה ששתקתי ד' ימי' לפי שנתרציתי ולא אמרתי אלא להוצי' ממון מהם ובאו לדין על ככה לפני הקהילו' ופסקי דינ' רבי' אליקו' זקני וחתנו זקני ראב"ן שאם היו הקדושין בעין כשבא האב ונתרצ' ושתק וחלו הקידושין מיד כששת' ואינ' יכול' עוד למאן אבל אם נתעכלו הקידושין כשבא האב או נאבדו או נשרפו מקודם לא חיילי הקידושין ויכולה למאן כיון שאין בעין לא חיילי הקידושין וכ"ש היכ' דאין ידוע אם נתרצה דאין הלכת' כרב ושמואל דחיישו שמא נתרצה האב וכן פי' בה"ג ושאלתות ורב האיי ושלחו הדברים לר"מ ולרשב"ם והודו לדבריהם ואמרו דהלכת' כעולא דאמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה ל"ש שידך ל"ש לא שידך וזה שהוציא מבית המקדש בקולי קולות אין נאמן לומר נתרציתי אם לא יביא עדי' שנתרצה מקודם שהוציאה ודווקא שישנן לקידושין בעין כדאמרינן אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושין כו'. אבל לאחר שנתעכלו הקידושין לא יועיל הריצוי ודמי להא דאמר בפ"ק דקידושין אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו שמקודשת כשנתרצית והוא בעין ה"נ בשעת ריצוי האב צריך להיות בעין שמא אביה ימחה והם האריכו ואני קצרתי עכ"ל ומאחר שפסקו הלכה למעשה אין לפקפק עליהם במה שכתבו שהוא קדושין ומה שכתבו יהיו הקדושין דווקא בעין ג"כ זה נראה בעיני דווקא גבי קטנה אבל לא גבי נערה וכמו שכתבתי לעיל סי' ו'

ז איתמר מת אית' שקידש לקנותה שלא מדעת אביה ונפלה לפני אחיו ליבום אמר רב הונא אמר רב ממאנת למאמר ואינה ממאנת לזיקתו כיצד עשה בה מאמר צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון. צריכה גט שמא נתרצה אב בקידושי השני צריכה חליצה שמא נתרצה האב בקידושי ראשון צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני ויאמרו אין קידושין תופסין באחותו לא עשה בה מאמר אינ' צריכה אלא חליצה בלבד מאי אמרת תיבעי נמי מיאון שמא יאמרו אין קידושין תופסין הכל יודעין אחות חלוצה אינ' אלא מדרבנן דאמר ר"ל ביבמות כאן שנה רבי אחות גרושה מדאורייתא ואחות חלוצה מדברי סופרים. ומיהו איכא למימר היכא אתי למימר דאין קידושין תופסין באחותה דהא איכא חליצה והכל יודעים דאחות חלוצה מדברי סופרים ואעפ"י שיש עמה גט. מ"מ כבר המה רואים שאין הדבר יוצא מידי ספק ולא יבואו להקל בקידושין י"ל דחיישינן דלמא איכא דשמע גט ולא שמע בחליצה וכ"ת ניחוש נמי דשמע בגט ולא שמע בחליצה ומיאון לכולי האי לא חיישינן וכ"ת אי חיישינן איכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה יאמרו אין קידושין תופסין באחותה איכא למימר דשאני התם דלא אפשר דכיון דלא שייך מיאון ליבמה גדולה אין אוסרין אותה מפני חששא זו ולפ"ז קטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת ונפלה לפני אחיו ליבום ועשה בה יבם מאמר מדעת אביה שצריכה גט וחליצה צריכה נמי מיאון דהא אפי' גדולה הית' צריכ' למיאון אלא שאי אפשר. ואחרים אומרים דיבמה שקידושיה הראשוני' קידושי' גמורין אינה צריכה מיאון דליכא למיחש לשמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה דהתם הכל יודעין דגט יבמי הוא ומדרבנן בעלמא שהרי אשתו גמורה של אחיו היתה אבל הכא דקידושי ראשון הי' שלא מדעת אביה לא מחמר בי' רבנן ואין תולין גיטו של שני בקדושי מאמר משום דבמאמר גופו לא הוו אלא מדרבנן וסברי דכל שנעשה שלא מדעת אביה לא מחמיר בי' רבנן כולי האי למצרכי' גט דקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה אלא אמרו קמו בהו רבנן בקידושין קמא ולא הוו קידושי' לפי שלא נתרצה האב קידושי' שני קדושי תורה ויאמרו שאין תופסין קדושין באחותה ולפ"ז אפי' היא קטנה שנתקדשה לדעת אביה אינה צריכה מיאון ע"כ דבריו ונ"ל דקי"ל כאחרים דכל היכי שנתקדשה לדעת אביה דאין צריכה מיאון כי עיקור היסוד שרצה לדייק מיני' הוא הקושיא אהא דכתב דחיישינן שמא איכא דהוי בגט ולא הוי בחליצה כו'. ולדברי התוס' לא קשה מידי שהם כתבו בע"א וז"ל וא"ת ולמה לי מיאון כיון דצריכה חליצה א"כ חיישי' שמא נתרצה לראשון וא"כ אפי' נתרצה נמי לשני קידושין תופסין באחותה ומיאון למה לי. וי"ל דאי לא בעינן מיאון איכא למיחש שמא יאמרו חליצה אינה הוכחה כי יעלה על דעת בני אדם לומר שכך האמת שנתרצה לשני ולא לראשון שהרי הראשון עשה שלא כהוגן שקדש' שלא לדעת אביה והלכך איכא למימר דלא נתרצה לו. אבל השני שלא עשה כל כך שלא כהוגן כמו הראשון שהשני היה סבור שהית' זקוקה לו והלכך איכא למימר שנתרצה לשני ועם שהוצרכה חליצה אינו אלא לרווחא דמלתא משום בני אדם שאינם בעל סברא ויעלה על דעתם שנתרצה לראשון לכך הצריכום מיאון להודיעם שאנו מסופקי' דשמא אינו אשתי של שני וקידושין תופסין באחותה

ח הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמר' תיתי ציפי בבבל פי' אילוני צפצפה שהוא מין ערבה בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא ויהיב לי' לחברי' אמר מיקדשא לי ברתיך לברי אמר רבינא אפי' למ"ד הבת שנתקדשה שלא לדעת אביה שמא נתרצה האב אמרי' שמא נתרצה הבן לא אמרי' בקידושין שקדש לו האב שלא מדעתו ופרש"י דאב בקידושי בתו כל דהו ניחא לי' טב למיתיב טן דו אבל גברא דייק ונסיב וכן אינו ברשות אביו לקדש לו שלא מדעתו. א"ל רבנן לרבינא ודלמא שליח שווי' לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודלמא ארצייה ארצייה קמיה וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לו לאדם שלא בפניו אמר להו רבה בר רב שימי בפירוש אמר מר דלא סבר אדרב ושמואל ופרש"י בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר לה אדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אלא א"כ שמענו ודקאמר אפי' למ"ד וכו'. לרווח' דמילת' כי היכי דליקבלי' מיני' קאמר הכי. והנה מה שפרש"י אלא א"כ שמענו אין הפירוש אלא א"כ שמענו שנתרצה האב בקידושיה דא"כ הי' לו לפרש אלא א"כ שמענו שנתרצה. ועוד מסתמא איירי האי עובד' שנתרצה הבן דאי לאו הכי היה מוחה בדבר אלא שאין מועיל ריצוי דבן לגבי אב שהרי אין בידו לקדש לו אלא דאיכא למיחש שמא נתרצה בעשיי' זו שאביו נעשה לו שליח על זה משיב דלא חיישינן להא דרב ושמואל שמא נתרצה האב אלא א"כ נתרצה להדי' אח"כ ואז זכות הוא לו וחל למפרע ה"נ גבי בן לא חיישינן שמא נתרצה בענין זה שיהי' קידושין כגון ארצויי אלא א"כ שמענו שעשאו שליח בפי' וה"ה ארצויי קמי' דהוה נמי שליח אבל גבי בתו פשיטא שאם שמענו שם אח"כ שנתרצה הוי מקודשת וכמו שפי' הרא"ש ולאפוקי מדעת הרי"ף וכמו שכתבתי לעיל לכך פי' הרא"ש וז"ל נתרצה האב אמרי' נתרצה הבן לא אמרי' דגבי בת אם נתרצה האב חיילי קידושין ממילא למפרע הוי כאלו אומר לבתו צאי וקבלי קידושיך כדאמר לקמן גבי נתקדש' לדעת והלך אביה למ"ה ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה. ואם נתרצה הוי חופה למפרע וכן בקידושין דכשנתרצה האב הוויין קידושין למפרע. אבל בבן אפי' נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח. א"ל רבנן לרבינא ודלמא שליח שווי' לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח ודלמא ארצי ארציי קמי' ושתיק כלומ' גילה הבן דעתו לאב שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא מדעתו וזכיי' הוי מטעם שליחות כדכת' לעיל והרי כאלו עשה את האב שליח לקדשה לו. וכתב עוד מכאן נרא' לדקדק שאין צריך עדים במינו' שליחות של קדושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב"ם ז"ל כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשותו בפני שני עדים. אבל