ים של שלמה על קידושין מד

אבל תמהיני דבתר דתקון רבנן שבועות היסת אין לנו לחייב שבועה ע"י שליח פי' שהרי נוגע בדבר. ואפשר דנ"מ אם פטרה השבועה תחלה וכמו שכתבנו. ובעל התרומות כתב ההיא עובד' מיירי כגון שהמפקיד הלך עצמו עם הכתף ותו לא מצי מפקיד למיחשדי' שעיכבם לעצמו וליכ' עלי' שבועה כלל הלכך נעשה עד ע"כ וכן פסק הטור אחריו השליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע בעדות שהרי צריך לישבע ליפטר לפיכך אם אין השליח צריך לישבע כגון שהמשלח הלך עם השליח ועומד מרחוק וראה שעשה שליח שליחותו הרי אין השליח צריך לישבע לפיכך חשוב כעד א' ומזקיק למלוה לישבע שבועה דאוריית' ואם הן שנים פטו' הלוה אבל כשלא ראה המשלח שעשה שליחתו אפי' אם רוצה למחול תביעתו כנגד השליח כדי שיעיד על המלוה אין שומעין לו וכתב הקאר"ו וז"ל ואם הם שנים הן עדים ופטור הלוה ג"ז דברי בעל התרומות שם ויש לתמוה עליו דבשלמא כשהוא שליח אחד דין הוא שיהא הלוה נאמן לומר שראה שליח שעשו שליחתו לחייב למלוה שבועה דאוריית' כיון שאינו מחייבו ממון אבל כשהם שנים היאך נסמוך על הלוה לומר שראו שעשו שליחתם ומשווינן להו עדים על פיו לאפקועי ממוניה למלוה וצ"ע ע"כ ולי אין זו קושי' כלל דאין לך מיגו גדול מאחר שהוא טוען ברי ראיתי ששולחיי נתנו לך מעות והשלוחי' מעידי' כן אי בעו לשקר ה"ל ללוה או לנפקד למימר למלוה פרעתיך או למפקי' חזרתי לך והם יעידו כדבריו ולא יאמרו שהן שלוחים וה"ה בשליח א' נמי הוי מיגו כה"ג מ"ה נרא' היכ' שעשה שליח בעדי' לא מצי למימר אח"כ שלא היה שלוחים אלא עדים אפי' בשליח א' אין נעשה עד לחייבו למלוה שבועה כמה שאמר הלוה שראה שנתן לו ואין נראה לחלק בין שליח א' לשנים כמו שדימה הקאר"ו לחלק ביניהם. וגדולה מזו נראה אפי' כשבא הלוה לפני הב"ד והודה לשלוחי' שראה שעשו השלוחי' שליחתן קוד' שבא המלוה וטען שלא נתנו לו אפ"ה אין נאמני' אם לא במיגו שלא היו שלוחי' כדפרשי' אבל בלא מיגו איכא למימ' דמ"ה אמר כן כי כבר שמע שיכפור המלוה ויאמר שלא נתנו לו ומ"ה מקדים באלו שיהיו נאמנים. ומ"מ אם פוטר אות' משבועה קודם ששלחם פשיטא דשוב אינ' נוגעי' בעדותן וכן כתב הר"ן וז"ל וא"ת ואכתי יפטור הלוה את העדי' משבוע' ושוב לא יהיו נוגעי' בעדותן וכדאמרינן בפ' חזקת הבתי' ולסתלקו בתרי מינייהו ולידייני' י"ל דלא אמרינן הכי אלא כשאין להם הנאה בדבר אבל הכא כיון דאיהו פט' להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלין ממנו הם מעידין לו ולפיכך נראה שאם פטרם בשבועה בתחלה פי' קודם שליחתן ששלחם מהמני ע"כ והא דאמרינן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו וכו' ירשלמי א"ר אבין נראין הדברים כשקדש בשטר אבל בכסף נעשין נוגעין בעדותן א"ר יוסי מכיון שהאמינם תור' אפי' בכסף מהימני אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד וכתב הרא"ש וז"ל וה"ר יונתן הכהן ז"ל כתב בקדושי הכסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרות לפקדון נתנוהו לי והם אומרי' לקידושי אמרינן הן הן שלוחי הן הן עדי' אבל היכא דאיכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לא קבלתי כלל. לא אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדי' ע"כ והר"ן כתב וז"ל על דברי ר' יוסי תמהינן דאמר מן התורה מהימני כיון דתקנו רבנן שבועו' היס' נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפי' יש להחמיר כדברי לא מיבעיא כשהיא מכחשיתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת וודאי דכיון שאין נאמני' מצד עצמן אלא מצד הודאות ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניה' מודי' אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר' יוסי המוזכרת בירושלמי חוששין וצריכה גט. ובעל הלכות ז"ל הבי' סתם הא דפסקינן הלכת' שליח נעשה עד ולא חלק בין קודם תקנה לאחר תקנה וכן הרמב"ם ז"ל כתב סת' בפ"י מהלכות אישות השליח נעשה עד ולא חילק בין קידושי שטר לקידושי כסף וכבר השיג עליו ר' משה כהן ז"ל ע"כ. ולא הבנתי דעתו איך שייך לומר חוששין לחומרא ולהצריכה גט מאחר דמדאורייתא הוי עדות ומה בכך מאחר שנוגעין בעדות משום דנוגעין בעדותן

ד פסק כתב הר"ן הכא דאישתבע תרווייהו המלוה ועדים לאו בחד גוונא משתבעו דשבועות מלוה הי' שבועות המשנה בשבועות חנווני דהתם משו' דליכ' שבועות המשנה אלא בנשבעין ונוטלין וכן דעת הרב אלפסי ז"ל ועיקר שלא כדברי הר"ן הלוי ז"ל שכת' שאף שבועות השלוחין היו בנקיטת החפץ כשבועות המשנה ולית' והר"ם במז"ל כתב בפרק ראשון מהל' שלוחין והשותפין שהמלוה נשבע שבועות היסת ולא ידעתי למה שהרי שבועו' מלוה כשבועו' הפועל ושתיהן שבועו' המשנה בנק"ח והקאר"ו כתב שברמב"ם שלפנינו לא כתב היסת אלא גירסא משובש נזדמנה לו והכי איתא השליח נשבע היסת שנתן וב"ח נשבע שלא לקח ופיר' שבועו' הנוטלין שהרי לא כתב היסת אלא גבי שליח ובקצת נוסחאות כתב להדיא נשבע שבועו' התורה ע"כ ודווק' הכא אבל גבי חנווני ופועלין שניהן נשבעין שבועות התורה לפי ששניהן נוטלין וכן כתב הרמ"ה וכתב עוד הר"ן ושבועו' מלוה דהכא ופועלין דהת' לאו מדינא היא דהוי לי' כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע אם פרעתיך או לא דחייב אלא משום דשלוחין מכחישי' מלוה. וחנווני מכחיש פועלים תקנו רבנן דלישתבעו פועלין ומלוה וא"ת למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לא ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעי' היסת אלא בטענת בריא י"ל דכיון שהלוה טוען בריא שמסר להם והמלוה ג"כ טוען בריא שלא נתנם לו מצרפין טענותיה' ומשביעין אותן וכיון דמשום הכי הוא היכי דמת מלוה פטירי העדים אפי' מהיסת דהויא לה שבועו' הלוה טענות שמא ואין נשבעין עליה. והיכא דמיתי שלוחין נמי שקל מלוה בלא שבוע' וה"ל אינו יודע אם פרעתיך כיון דליכא דמכחיש לה ורבותא בפועלין אם מת חנויני שקלי בלא שבועה מהאי טעמא אבל מתו פועלין אין חנווני נוטל בלא שבועה משום דחנווני מדינה אפי' בשבועה לא שקל דה"ל כמנה לי בידך וה"ל אומר איני יודע אם נתחייבתי לך אלא המע"ה תקנו רבנן בשבועה לפי שנתן הוא לו רשות ליתן לפועליו הלכך אפילו ליכא דמכחיש לי' שבועה בעי דומי' דמוציא הוצאה על נכסי אשתו דליכ' דמכחיש לי' אפ"ה אינו נוטל אלא בשבועה כדתנן בכתובות המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ו מהלכות מלוה והלוה שאם מת פועל או בע"ח נוטל החנווני שלא בשבועה מפני שאין בע"ה מפסיד כלים ואינו משלם אלא תשלום אחד וחלקו עליו לפי כשמתו פועלים יורשיהם בעין ונפרעין מן בע"ה בשבועו' היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא דהא מסקינן בפר' כל הנשבעין שאם מתו יורשין נשבעין ונוטלין כגון פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועו' היורשין ונוטלין דהא אמרינן התם אדרב ושמואל דאמ' אין אדם מוריש שבועה לבניו הבו דלא לוסיף עלי' וכדאית' התם וכיון שאין נמצא בעל הבית שנפסד הלכך חנווני אינו נוטל אלא בשבועה ע"כ והנה הדברים קצת מגומג' בתחל' דבריו כתב שמ"ה החנווני לעולם צריך לישבע לפי שמן הדין שלא יטיל אפי' בשבועה וכו'. ולפ"ז אפי' תאמר שיורשי הפועלין אין נוטלין אפי' בשבועה ומ"מ צריך לישבע וכמו שכתבו הטעם נמי במגיד משנה בשם הרמב"ן והרמ"ה ובסוף דבריו כתב וחלקו עליו על הרמב"ם לפ"ז אפי תאמר שיורשי הפועלין אינן נוטלין כו'. משום דיורשי הפועלין באים ונוטלין בשבועה א"כ נמצא שמפסיד בעל הבית שמשלה שני תשלומין ולענין הלכה נראה עיקר כסברא הראשונה דמ"ה נשבע משום דמן הדין לא הי' לי ליטול אפי' בשבועה כו'. אבל לא מטעם שיורשי הפועלין יבואו ויטלו בשבועה כי אין בדין כן אף שכך פסק הרמב"ם כי הרבים החולקי' עליו בזה וכן פסק הרשב"א בתשובה והבאתי בפר' השוכר את האומנין סי' ז' ע"ש וכן פסק הטור דלא אמרי' יורשים נשבעים ונוטלי' אלא בשטר ולא בשכיר ונגזל שאף אביהם לא הי' נוטל בשבועה אלא מכח התקנה ולו נתקנה ולא ליורשי' והוא מדברי העיטור כתב הטור וז"ל שאלה לא"א הרא"ש חייב לשמעו' מנה ודר בעיר אחרת ולוי חייב לראובן מנה אמר ראובן ללוי תן לי המנה שאתה חייב לשמעון ולוי אמר נתתי ושמעון אמר לא קבלתי אם יש חילוק בין הולך מנה לפלו' או תן לו מנה שאתה חייב לי בשניה' הוא נשבע היסת שעש' מאמרו ונפטר ובעל חוב נשבע בנקיטת חפץ ונוטל וזהו פשוט. וכתב עוד הרמב"ם שלח המלוה שלוחו ללוה להביא חובו לו והחוב הי' מנה וטעון הלוה שנתן לשליח כל המנה והמלוה אומר שלא שלחו להביא לו אלא חמשים זוז ולא נתן אלא חמשים והשליח אומר שנתן לו כל המנה ישבע השליח היסת ללוה שנתן למלוה כל המנה והמלוה ישבע שבועה חמורה שלא שלחו לקבל אלא חמשים ולא נתן אלא חמשים כדין כל מודה מקצת ויטול המלוה חמשים ע"כ ואינו מבין דבריו דמה ענין זה למודה מקצת דמודה מקצת נשבע ליפטר אבל היאך ישבע זה ויטול אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אמר שנתן לו הכל והמלוה אומר שלא נתן לו אלא חציי ישבע הלוה ויפטר. וכתב הקאר"ו וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' שלוחין הכי איתא לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון ובה ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים ועשרי' לבד הביא לי ישבע כדין כל מודה מקצת ולוי נשבע היסת החמשי' שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ויישובן של דברים כך הוא דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשי' משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כך דינרים וישלח' לו ביד לוי ושמעון אומר חמשים היו וראובן אומר לא היו אלא עשרים הרי