ים של שלמה על קידושין מג

צדיק כי טוב וגו' עבירה יש לה קרן ואין לה פירות שנאמר אוי לרשע רע וגו' אלא מה אני מקיים ויאכלו מפרי דרכם וממועצתיהם ישבעו עביר' שעושה פירות יש לה פירות ושאין עושה פירות אין לה פירות מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו מאי ולחושבי אמר רב אסי אפי' חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה עליו הכתוב כאלו עשאה. מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' ואלא מה אני מקיים הנני משא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה ואלא הא דכתיב למען תפוש את ישראל בלבם א"ר אחא בר' יעקב ההיא בע"ז הוא דכתי' דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה עולא אמר כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שאדם עובר עבירה ושנה בו הותרה לו הותרה ס"ד אלא נעשית לו כהיתר א"ר אבהו משום ר"ח נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא שנאמר ואתם בית ישראל כה אמר ה' איש גילוליו לכו עברו אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו א"ר אילעי הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. איני והתניא כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם מאי היא רבה אמר זה המסתכל בקשת רב יוסף אמר אמר העובר עבירה בסתר ל"ק הא דכייף ליצריה והא דלא כייף ליצריה

הדרן עלך פרק האשה ניקנית פרק ראשון

א האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. ופריך בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא. א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא של עגל לכבוד שבת ורבא מלח שיביטא פי' דג גדול. א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדר' יהוד' אמר רב דאמר רב יודא אמר רב אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ויתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעיך כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בה מתקדשת בשלוחה מיבעיא א"ר יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוט' אבל בהא איסורא לית בה כדאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתה וכתב הר"ן וז"ל ואע"ג שהאשה אינו מצווה על פרי' ורבי' מ"מ יש לה מצו' מפני שמסייעת לבעל לקיים מצוה. וקשא מאחר שיש מצוה עליה משו' שמסייעת לבעל א"כ לפ"ז איסורא נמי אית גבה שמסייעת לעבירה. על כן נראה אע"ג דאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ מצוה איכא לגבה דומיא דמחריך רישא אטו מחוייב למחריך רישא. אלא מצוה איכא ומסיק הא דקתני בסיפא האיש מקדש בתו כשהיא נערה כו' נערה אין קטנה לא מסייע לרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה והאידנא אין נזהרין בזה ועיין בפרק אעפ"י סי' י"א תו מסיק דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ותניא ר' יהושע בן קרחה מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל כולה שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומינה ילפינן בכל דוכתין דשליח של אדם כמותו דכי פרכת מה לגירושין שכן ישנן בע"כ אמרי קדשים יוכיח וכי פרכת מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח גירושין יוכיח ואתיא מבינייא. ולדבר עבירה לא אמרינן שליח של אדם כמותו דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. חוץ ממעילה דילפינן מקראי דיש שליח לדבר עבירה וחייב המשלחו ומ"מ מסופק הוא ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כדאמרינן בסוגיא אבל היכא שאמר הגזבר לשליח אכול ככר זה ולא ידע שהוא של הקדש וגם השליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואף ע"פ זה נהנה וזה מתחייב הוא מ"מ לא קשה דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנהת השליח אלא ע"י הגבאה דשליח דמיד דאגבוהו שליח קניי' וההיא שעת' מחייב משלח ע"כ. ומה דמסקי' תניא האומר לשלוחו צא הרג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון ולכאור' הלכה כת"ק ופטור אפי בדיני שמים מעונש רוצח שיהיה חייב מיתה כאלו הרג אלא עונש אחר שהתקלה באה בגרמתו והכי איכא לחד אוקומתא בסוגיא. אכן הרמב"ם פסק להדיא המשלחו חייב מיתה בידי שמים ועיין בסי' ל"ב בפרק מרובה ושם הארכתי הסוגיא באריכות כתב המרדכי וז"ל פסק הקדוש מדרווש דהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפי' איתנס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט ה"נ הא איכא מסירת הטבעת לא דמי דגבי גט אשה מתגרשת בע"כ מיד כשיגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קדושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך הוה לי' מילי ע"כ. ואומר אני דאף דנפק מפומיה דגברא רבא לא צייתינן לי' דהא ברייתא דושלח ושלחה דמלמד שהשליח עושה שליח מייתי בסוגיא דהכא לענין קדושין ואמרי' אכולהי מילתא ואשכחן גירושין קידושין מנלן. ומסיק אמר קרא ויצאה והיתה כו'. וה"ט דכל היכא ששלחו לעשו' מעשה ובגמר שליחותו נגמר המעשה לא הוי מילי משא"כ בכתיבת הגט וחתימתו וכה"ג כתב מרדכי בסוף פרק התקבל

ב אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו'. כתבתי בפ' אלמנה ניזונית סימ' כ'. תו מסיק אמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה המקח לא אמרן אלא דלא שווי' שליח אבל שווי' שליח מצי אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והקשו התוס' מהא דאמר רבא התם דשליח כדיינים ושם כתבתיו בסי' י"ט. תו מסיק והא דאמר יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר ניפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר ניפלוג בשומא דבי דינא לא דהא תנן שום הדיינין שפחתו שתותו או שהותרו שתות מכרן בטל כי הלכה כחכמי' והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונא' לקרקעות כך גירס' ר"ח והרי"ף וגירס' התוספו' ועיקר. ובפ' הזהב כתבתי דין ביטול מקח קרקעות בפלגי דווקא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילוייא אבל פליג במשחתא לא כדרבא דאמר כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונא' חוזר ומ"ש הר"ן בשם הרשב"א דלא ביטל מקח קאמר אלא שמחזיר אונא' ליתא כמו שכתבתי בפר' הספינה סי' כ"ד ונראה אפי' אין בו אונאה כלל כגון שאותה חלק הרבה לו במדיד' או דבר שבמשקל אינו שוה יות' מאיד' חלק אפ"ה בטל החלוקה דסוף סוף נעשה בטעות

ג איתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי ר' שילא אמרי אין שליח נעשה עד והלכתא שליח נעשה עד. אמ' רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכן בגירושין וכן בדינו ממונות כגון שאמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הן אומרים נתננו ומלוה אומר לא נטלתי מיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה. יכלי למימר פרענו למלוה. וה"מ קודם שתקנו שבועו' היסת אבל השתא דתקנו רבנן שבועו' היסת אמרי אי אהדרינהו ללוה בעי אישתבעי ליכא מיגו ניחא להו למימר פרעתינהו למלוה הלכך נוגעין בעדותם ולא מהימני לאפסודי למלוה. וכתב הר"ן היכא דפטרן הלוה מן השבועה קודם שליחתם דמהימני מני במיגו דשוב לא נוגעין בעדותם והקשו בתוספו' אמאי לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו שהרי שוב אין נוגעין בעדותם ואומר ר"י דלכך הן אינן נאמני' לאחר שנשבעו משום דרחמנא אמר ע"פ שני' עדים יקום דבר דמשמע דנאמנים בדיבורם בלבד אבל עדים הטעונים לישב' קודם שיאמינו דבריה' אין ממש בעדותן ואין חילוק בין עד א' לשני' ועיי' בפ"ק דב"מ סימ' ו' ע"ר נחזיר לסוגי' ומ"ה משתבעי' שנתנ' למלוה ועשאו שליחות הלוי ונפטרו הימנו והמלוה נשבע שלא נתנם לו ויגבה חובו מן הלוה כדין חנווני על פנקסו. וכתב הרא"ש מכאן ראיי' דאין הלכ' כבן ננס דאמר בפ' כל הנשבעין כיצד אלו ואלו באין לידי שבועות שוא ואע"ג דבריש ב"מ דחק ליישב כבן ננס כמו כן דוחק להעמידו כסומכס אע"ג דקי"ל כרבנן ע"כ ירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש חד בר נש אפקי' גרבי דחמרא גבו חברי' וכפר בי' אתא עובדא קמי' דר' ירמיה ונעשה השליח עד וחייבה שבועה על הכפירה, וזה לשון הירושלמי וחייבי' שבועה ע"י הכתף ע"י השליח הפועל שנשא המשא. ומכאן דקדק הר"ן דאפי' בשליח מושכר איירי דנעשה עד לחייבו שבועה