ים של שלמה על קידושין מא

חייב על כל הראש כבין עיניכם ומה להלן על המת אף כאן על המת. תו שנינו הסמיכות והתנופות וההגשות המנחה בקרן מערבית דרומית והקמיצות וההקטורת והמליקות עוף והזאות דם חטאת העוף נוהגין באנשים ולא בנשים אף שהיא כהנת חוץ ממנחת סוטא ונזירה שהן מניפות מנחתן בעצמן בין כהנת ובין ישראלית שמנחתן טעונות תנופה בבעלים

עז מתניתין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בח"ל חוץ מן הערלה וכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ולחומר' קאמר. מאי תלויה בארץ ומאי אינה תלויה בארץ אמר רב יהוד' ה"ק כל מצות שחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל חובת הקרקע אינה נוהגת אלא בארץ וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו וקי"ל כר' אליעזר דסתם לן תנא כוותיה דתנן חדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה למשה מסיני והכלאים מדברי סופרים. ומסקינן בסוגיא א"ר אסי א"ר יוחנן ערלה בח"ל הלכה למשה מסיני א"ל ר' זירא לר' אסי והתניא ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר. אשתומם כשעה חדא. א"ל אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאי אסור וכתב הר"ן וז"ל ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן דספיקה דאוריית' לחומרא דבר תורה הוא ולא מד"ס דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספיקה מיהו לא אריא דהכא איצטרך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואעפ"י שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשום הכי אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפי' יחיד במקום רבים דכל ספיקא שרי ואפי' קרוב לוודאי ואפי' לספוקי להדדי נמי שרי ואלו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. ומיהו קושטא דמלתא הכא איתא דספקא דאוריי' איסורו דבר תורה שאם לא תאמר כן אשם תלוי למה וכ"ת שאני התם דאתחזק איסורא הניחא למאן דבעי ב' חתיכות משתי חתיכות אבל למאן דלא בעי מאי איכ' למימר ואע"ג דסתם לן תנא בפ' כל היד דבעינן חתיכה משתי חתיכות ולא משמע דאיהו ותנא דברייתא דלא בעו פליגי בהכי ועוד מדבעיא לן בפ"ק דחולין מנא הא מילת' דאמרו רבנן זיל בתר רובא ואתינן למפשטי משבירת העצם בפסח ודכוותי' כדאי' התם דרחמנ' אמר עצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואם איתא מאי הביא ראיי' מהנהו לרובא דעלמא דאיתחזק איסורא דהא הנהו אפי' לא אזלינן בתר רובא שרי דספק טריפות הוא וכל ספק איסורא רחמנא שרי אלא וודאי משמע דמאי דאמרינן דספקא דאורייתא לחומרא דבר תורה ולא מדבריהם אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמאי דאמרינן ספיקא לחומרא מדבריהם הוא שהחמירו בספיקו והביא ראייה לדבריו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין בגמרא איזהו שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רובה כשרים אצלו ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא קא פריש מאי אמרת דלמא אזלי איהי לגבייהו ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלמא לא אסרה תורה אלא איסורן וודאי אבל ספק איסורן לא ואין זה מחוור אדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאוריית' אסור דאי לא למה לי לרב' לאורוכי' לישנא כולי האי לימא מאי טעמא משום דה"ל ספק וספיקא שרי ומ"ש ממזר דנקט אלא וודאי ספק ממזר וודאי קאמר אבל שאר ספיקא לא וממזר שאני דרבי רחמנא קרא להיתרא וכדאמרינן התם לעיל מינה תנו רבנן גר נושא ממזרת והוולד ממזר דברי ר' יוסי ר' יהוד' אומר גר לא ישא ממזרת מ"ט דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי בתורה חד לכהנים כו'. חד למשרי ממזר שתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל וכו'. ואיבעית אימא תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל אחד מקרא נפקי לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל וודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא וא"א מהכא הכא תרי קהלי נינהו וטעמא דר' יהוד' מהכא הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר אלמא מייתורא הוא דמייתינן לי' בין לר' יוסי בין לר"י הא בעלמא ספיקו כוודאי וכלשון הזה כתב רש"י ז"ל שם. א"א הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומ' להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטרכו דאי לא איתור קרא לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא אלא הוה אמרינן בכל שאר ספיקה אסור' על הוודאי. אזהרות ודאי ללקות עליו ועל ספק אזהרות לאיסורא ע"כ ודעת רוב המחברים דספק דאורייתא לאיסור ומ"ה החמירו בתערובות דכל ספק שנתערב הוי כאילו נתערב וודאי ולא חשיב ספק ספיקא וזהו פשוט

עח מסקינן בסוגיא מאי הלכה א"ר יהודא אמר שמואל הלכות ודינ' כלומר שהם הנהיגו עליהם בח"ל. עולא אמר רב הלכה למשה מסיני א"ל לרב יהוד' בשלמא לדידי דס"ל דאמינא הלכה למשה מסיני היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן בפרק בתרא דערלה ספק ערלה בא"י אסור כלומ' ספק אם עברו עליה שלש שנים א"נ פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושארי אילנות ולקט גוי מן הפירות ואין ידוע מהיכן בא"י אסור ובסוריא מותר (הוא) ארם צובא שכבשו דוד והוסיפ' על ארץ ישראל וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש הלכך ספיקה מותר והיינו טעמא שהלכה כן נאמרה וודאי אסור ספיקה מותר בחוצה לארץ וארם צובא נמי ח"ל היא ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט פרש"י טעמא דבח"ל דרחיק ולא מיחלף יורד ישראל ולוקח מן הגוי הלוקט פרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מן הערלה. והא דתניא לעיל בסוריא מותר היינו כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו לך ולקוט ואלו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו ויש לחוש שהוא מן הכלאים בארץ אסור בסורי' מותר בח"ל יורד ולוקט פי' הגוי ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד אלא לדידך נתנו או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא יראנו לוקט א"ל הא אמר לי' שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא יראנו לוקט מר בריה דרבינא מתני' לקולא זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול פרש"י לקוט שלא בפני כדי שיהי' ספק אצלי ואני איכול ובערלה קאי ר"ל דאלו בכלאים אפי' רואה ממש מותר רק שלא ילקוט ביד. רב אויא ורבה בר בר חנא מספקא אהדדי ע"כ בסוגיא. וכתב הר"ן על פרש"י וז"ל ואחרים מפרשים דכי אמרינן ובלבד שלא ילקט ביד לא בא לומר שיהא מותר כל שאין ישראל לוקט ביד ממש אעפ"י שרואה הגוי לוקח מן האסור דהא וודאי אי אפשר אלא מתניתין כלה ה"פ ספק ערלה בא"י אסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות ופירות נמכרות חוצה לו בפתח הגן דומיא דסיפא דמתניא גבי כלאים כרם הנטוע ירק וכו'. וקאמר דבא"י אסור דכיון שעל פתח הגן הם נמכרים מוכחא מילתא דפירות הגן הם וליכא אלא חד ספיקא ובסוריא מותר לפי שלא נאסר ספקא אלא בארץ אבל ליכנס לתוכו וליקח מן הפירות התלושין בו אסור דגזרו בה בכי הא כיון שהיא סמוכה לא"י ובח"ל יורד ולוקח אפי' מן הפירות שבגן התלושין ובלבד שלא יראנו לוקט מן הפירות אעפ"י שאינו יודע אם משל היתר הם ובסיפא גבי כלאים מקלינן טפי דכל שאינו לוקט ביד מן האיסור או שאינו רואה את הגוי לוקח מן האסור ממש מית' לומר לו שילקוט מן הפירות בסתם. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק מהלכות מאכלות ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור ובסורי' והיא הארץ שכיבש דוד המלך מותר כיצד הי' כרם ערלה וענבי' נמכרין חוצה לו הי' ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסורי' מותר ובח"ל אפי' רואה הענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהם והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט בהו רק בידו פי' הגוי ע"כ הרי שהוא מסכים לפרש"י ז"ל שאעפ"י שהם ערלה וודאי או כלאים וודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את הגוי לוקט מותר והשוה את הרואה ולוקט וכן בדין. והרב רבינו משה הכהן ז"ל השיג עליו ואמר כיון דפסקינן בערלה הלכה למשה מסיני וכלאים מדברי סופרים לא היה לו לערב ערלה וכלאים ושני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דבספק כלאים אמרינן יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד ובספק ערלה אמרינן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואין אנו צריכין לתרץ תני או זה או זה יורד ולוק' כו' או זה וזה יורד ולוק' כו' ולדידי לא קשי' דכיון דמר ברי' דרבינ' מתני לקולא נקטינן כוותיה ואין אנו צריכין לומר דכיון שהוא משוה ערלה לכלאים כשמואל סבירא לי' דאמרי הלכות מדינה דאפשר דכי היכי דאמרינן דכן נאמר' הלכה דספקה מותר ה"נ נאמרה שכל שלא יראנו לוקט מותר ע"ד הפירושי' שכתבנו עכ"ד ומה שכתב דנקטינן כוותי' דמר ברי' דרבינ' ה"פ כלומר במה שהשוה אותם ולא חילק בין ערלה לכלאים אבל במה שהקל והתיר אפי' רוא' לא קי"ל כוותי' דהא מצינו כל הני אמוראי דלא שרו אלא בספק לו ולא ברואה. אכן הנראה בעיני שהשגת הרמ"ה השגה גמורה היא מאחר דקי"ל כר"י דערלה הוא הלכה למשה מסיני א"כ שפיר חילק תנא דמתניתין בינייהו ואין צריך תו להנך תני או זה וזה וכו' היה הוא מתני אליבי' לקולא שהרי אף ערלה אינו הלכה למשה מסיני אבל לדידן שערלה הלכה למשה מסיני א"כ גבי ערלה אמרינן ובלבד שלא יראה. וגבי כלאים בכרם אמרי' ובלבד שלא ילקוט ביד וכן עיקר ומ"מ אין להקל דברי הרמב"ם בפרט לפי מה שהוא פירש דאיירי הכל בוודאי ערלה ובוודאי כלאים שאין להתיר אלא ספק דהיינו שלא יראה וכדמשמע לישנא דאמוראי