ים של שלמה על קידושין לג

וכל בכור בניך תפדה פשיטא בפטר רחם תלא רחמנא. מהו דתימ' ניליף בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו קמ"ל וכל בכור בניך תפדה

נו פיסקא ללמדו תורה מניין דכתיב ולמדתם אותם את בניכם והיכ' דלא אגמרי' אבוה חייב איהו למיגמר נפשיה דכתיב ולמדתם אותם איהי מניין דלא מיפקדא דכתיב ולימדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה כו' ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שאחרים מצוין ללמדו מצוה ללמד וכל שאין אחרי' מצווין ללמדו אינה מצוה ללמד ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם תנו רבנן הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהוד' אומר אם היה בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו פרש"י אם היה בנו זריז והאב רואה שיצליח ממנו ואין לו סיפק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו ומסיק כי הא דרב יעקב ברי' דרב אחא בר יעקב שדרי' אבוה לקמי' דאביי כי אתא חזייה דלא מיחדד שמעתי' א"ל אנא עדיפנא מינך תיב את ואיזל אנא דמשמע אי הוה בנו עדיף הוה שלח את בנו והוא היה מטריח במזונות והיינו כר' יהודא וכתב הרא"ש וכן הלכתא וכן דעת המחברים וכתב הטור ואעפ"י שבנו קודם מ"מ הוא לא יבטל מלימודו ר"ל יעסוק בתורה ויחזיר לימודו בכל מה דאפשר לי' ואל יסמוך על לימוד בנו. עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה א"ר יהודא אמר שמואל כגון זבולון בן דן שהי' תלמיד בימיהם שלמדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות ופריך מיתבי למדו מקרא אין מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה פי' ולא נביאים וכתובים. ומשני כזבולן בן דן ולא כזבלון בן דן כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו. ולא כזבולון בן דן דאלו התם מקרא ומשנה ותלמוד והלכות ואגדות ואלו הכא מקרא לבד ועד היכן נמי דקאמר ה"ק עד היכן חייב ללמוד את בנו תורה בדורותיו אמר רב יהודה לבנו ולבן בנו ופריך ואבי אביו מי מחייב והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעת' לבניך ולבני בניך לומר לך שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מניין ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך א"כ מה ת"ל בניכם בניכם ולא בנותיכם והלכה כר' יהוד' אמר שמואל והלכה כרבא שמלמדו מקרא שהוא תורה ולא כפרש"י שהוא תורה ולא נביאי' וכתובים חדא דא"כ לא ה"ל לפרש זו תורה דסתם לשון מקרא כך הוא ועוד לשון תורה כולל הכל נביאים וכתובים ע"כ נרא' לפרש שרבא בא להוסיף ולחייבו ללמוד תורה דהיינו תורה שבכתב וכן יראה מדברי הטור שכתב וז"ל ומאימת מתחיל ללמוד לבנו משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו תורה צוה לנו משה מורשה קהלות יעקב ופסוק ראשון מפרשה שמע ואח"כ מלמדו מעט מעט מהפסוקים עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה ואז מוליכו אצל מלמד תינוקות הי' מנהג בעיר ללמד לתינוקות בשכר חייב ליתן לו שכר וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד ע"כ וכן נוטין דברי הרמב"ם וכתב עוד הטור בשם הרמ"ה ה"מ היכא דלא אפשר לי' דדחיקא לי' שעתא אבל אם אפשר לי' חייב לאגמוריה משנה ותלמוד ואגדות ע"כ, ויפה כתב דאי אינו מחוייב כלל א"כ איך מסקינן לעיל בעובדא דר' אחא בר יעקב דאמר לברי' תיב את כו'. והתם בע"כ איירי בענין משנה מדקאמר חזיי' דלא מיחדדן שמעתתי' כו'. וא"כ מאחר שאינו מחוייב כלל ללמוד בנו יותר מתורה פשיט' דאיהו קודם שהרי הוא מחוייב כל ימיו ללמוד תורה נביאים כתובים משנה הלכות ואגדות וכמו שכתב הרמב"ם והטור אחריו וז"ל. עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבכם כל ימי חייך וכ"ז שלא יעסוק בתורה הוא שוכח וחייב לשלש לימודו שליש בתורה שליש במשנה שליש בתלמוד פי' תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים משנה זו תורה שבע"פ ופי' התורה שבכתב הוא בכלל זה ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע האיך עיקור המצות והיאך יצא האיסור והמותר וכיוצא בזה שלמד מפי השמועה כו'. אלא בוודאי אף לבנו צריך ללמדו הכל היכא דאפשר ומ"ה אי מחדדי שעתת' דבנו ואי אפשר שיספוק לשניהם ללמוד אלא לאחד אז הוא קודם לפי שגם לבנו חייב ללמוד הכל היכא דאפשר כמו שכתבתי בשם הרמ"ה

נז תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה אמר רב יהוד' אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר' יוחנן אמר רחיים בצווארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו פירש רש"י בני בבל היו הולכין וגורסים משניות בארץ ישראל ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטל עליה' נושא אשה דהוה לי' בלא הרהור ואח"כ לומד תורה הא להו בני א"י הלומדים במקומם אם נושא אשה יהיו כל צרכי הבית מוטלים עליו ויבטלוהו וקשה לר"ת דמשמע דקאמר שמואל דנושא אשה תחילה כדי להיות בלא הרהור ומוקי לה למילת' בבני בבל א"כ אכתי איכא הרהור כיון שהולכין חוץ למקומן ועוד קשה אחרי שנשא אשה היאך יצא חוץ למקומו ללמוד והלא הוא צריך לחזור אחר מזונות אשתו ובניו ובפ"ק דגיטין אשכחן דשלח ר' אביתר בני אדם הבאין משם לכאן הם מקיימין בעצמן ויתנו את הילד בזונה ואת הילדה מכרו ביין פי' שצריכין בניו ובנותיו להתמשכן בעבור מזונותיהן. משמע שאינ' עושים יפה שהולכים חוץ למקומם ע"כ נרא' לר"ת איפכא דר' יוחנן דאמר רחיים בצווארו ויעסוק בתורה לבני בבל דיבר שאינו יכול להניח אשתו וילך וילמוד תורה ועוד שהם עניים ושמוא' שאמר נושא אשה תחלה לבני א"י אמר שיכולין ללמוד במקומם וגם הם עשירי' וטוב לו שישא אשה וילמוד תורה בטהרה ומיהו פעמי' שגם בני א"י היו יוצאים חוץ למקומם לבבל ללמוד תורה אלא רובם היו לומדים במקומם. ואין תימה אם שמואל שהי' מבני בבל איירי לבני א"י שהיו לפניו תלמידים מבני א"י שהיה מדבר להם ור' יוחנן אעפ"י שהיה מא"י הי' מדבר לתלמידי שלפניו מבבל כו'. והאריך. והרא"ש הזכיר אלו הפירושי' וכתב סתמא וז"ל הא לן והא להו וכול' מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה ע"כ ואומר אני שה"ה איפכא דכ"ע מודים שאם אפשר לו ללמוד אחר שישא ישא אשה ואח"כ ילמוד. והרמב"ם כתב והטור אחריו וז"ל לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה שאין דעתו פנוי' לו ללמוד ואם אי אפשר לו בלא אשה לפי שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחלה ע"כ והיינו שפסק כסתמא דברייתא ותימא הא שמואל פסק הלכה שישא אשה תחלה ואח"כ ילמוד תורה ואף ר' יוחנן לא פליג אלא היכא דלא אפשר כגון לבני בבל שצריכין לילך ממקומ' וכו' וכמו שפי' בשם התוספו' אבל היכא שיכולין ללמוד במקומות' ישא אשה ואח"כ ילמוד ואף לפרש"י דווקא במקום שצרכי בית מוטלים עליו שאז לא יכול ללמוד אבל הבחורים שלנו שאין צרכי הבית מוטלת עליהם פשיטא שישא אשה וילמוד תורה בטהרה. כתב עוד הרא"ש על שילמוד תורה ואח"כ ישא אשה וקצבה לאותו לימוד לא ידענא לא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו ולא מצינו בזה כן אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ע"כ. ואני אומר שיש שיעור לדבר דיותר מך"ד שנים לא ישהה כלל. כדמסקינן בסוגי' אמר רב הונא בן ך' שנים ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה בעבירה ס"ד אלא בהרהור עבירה א"ר אבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה אימתי ישא אשה כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אשה אמר תיפח עצמותיו א"ל רבא לרב נחמן אידך על צווארי דבריך פי' בעוד ידיך תקיפה על בנך וישמע לקולך השיאו אשה אז מן שיתסר עד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמניסר ועד ך"ד דכתיב חנוך לנער ע"פ דרכו וא"כ שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא יותר מכ"ד שנים

נח מסקינן בסוגיא אמ' ריב"ל כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך לי' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וכתב הטור וז"ל שכשם שמצוה עליו ללמוד לבנו כך מצוה עליו ללמוד לעצמו וכשם שמצוה עליו ללמד לבנו כך מצוה לבן בנו שנ' והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו לבד אלא מצוה על חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראי' בנים אלא שמצוה להקדים לבנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו אבל אינו חייב ללמדו לבן חבירו אלא בחנם ומדקאמר שאינו חייב לשכור מלמד לבן חבירו משמע להדי' דלבן בנו חייב להשכיר וכן עיקר דהא מחייב ללמוד עם בן בנו כמו עם בנו כדלעיל בסוגיא כו'. ומה שאמר עם בן חבירו לאו דווקא עם בן אחד של חבירו שיצא אלא כל מה שיכולת בידו ללמוד עם תלמידים צריך ללמוד וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולא בנו ובן בנו לבד אלא מצוה על חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אעפ"י שאין בניו שנאמר ושננתם לבניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאי' ע"כ ומה שכתב הטור שצריך לשכור מלמד לבנו וכן כתב הרמב"ם ולא מצינו להדיא זו אלא שבהג"ה מיימוני כתב בשם מהר"ם טעם לדבר וז"ל כתב מהר"ם ז"ל דכפינן לי' ללמדם או להשכיר להם מלמד דמ"ש האי עשה דולמדתם אותם את בניכם משאר עשה דכפינן לקיים עשה דסוכה ועשה דלולב וכן למ"ד פריעת ב"ח מצוה אמר בפר' הכותב