ים של שלמה על קידושין לב

להחמיר כדבריו שוב מה שכתב שאבי הבן עמד לפני הכהן יפה כתב שיעמוד לפניו דרך ככוד וכן מצאתי בתשובה בהג"ה וז"ל מצאתי כתוב שאבי הבן יעמוד לפני הכהן והכהן יושב דרך חשיבות לקבל מתנת כהונ' שנאמר למשחה לכהן ע"כ עוד כתב בהג"ה סמ"ק ובתשובה אחרת ורגילין העולם לתת לבכור האדם ביד כהן ואח"כ פודהו ומיהו אין צריכין ואפי' בעיר אחרת שאין הבכור יכול לפדותו ע"כ ומ"מ המנהג כך הוא לשום הילד בחיקו של כהן לכבוד הכהן ולכבוד המצוה ומ"ש שאכלו ושתו שמחים וטובי לבב אומר אני שבוודאי סעודת מצות היא וכאשר כתבתי בארוכה סי' ט"ו מ"מ מצאתי כתוב בתשוב' מהר"ן הנ"ל וז"ל יש מרבותינו כתבו אלו הי' מרצוני לא הי' לעשות סעודה אלא לאדם שיש סיפק בידו ויכול לעשות שניהם בריווח לעשות סעודה אחר הפדיון משלם. ועכשיו הכל עושין סעוד' וסבורים שהסעודה עיקר המצוה ומתוך כך כבד עליהם המצוה לתת כל הפדיון משלם ומתנ' עם הכהן לקבל דבר מועט ואינו יוצא ידי חובתו ע"כ ומ"מ כתב בעניין אחר בענין הסעודה שהיא סעודת מצוה וז"ל והורו רבותי' אעפ"י שמת הבכור צריך לפדותו ורשאין לעשות סעודה למצוה זו אעפ"י שמת התינוק רק לאח' ל' יום שנו' אבילות וסעוד' של רשו' ליכא כיון שמכוון לכבוד המצוה כבר ומברך שהחיינו כאלו היה חי ע"כ ומזה נתפשט המנהג שלא לברך שהשמחה במעונ' בסעודת פדיון הבן לפי שלפעמים עושי' הסעודה אחר שמת התינוק ואז אין שמחה שייך ומחמת לא פלוג אין מברכין כלל וכן המנהג בכל ארצות ולא קי"ל כדעת הרמב"ן שכתב לברך לכן נמצא בדרשות מהרי"ל שכתב שהתיר לאכול ביום פדיון הבן ביום שגזרו הקהל התענית נראה בעיני אם קבלו עליהם התענית צריכ' התרה ופתח יש כבר בענין שלא ידעו מסעוד' מצוה או לא ידעו גודל שכר המצוה. וה"ה בה"ב אחר החג. אכן בתענית ער"ה אין רגילין להתיר יות' ממניין וכן אם חל הפדיון בתוך ימי אב שאין אוכלין בשר ושותין יין שאין להתיר אלא מנין מצומצם וכן מצאתי ובאות' חמשה תעניות הכתובים הסעודה בלילה לאחר התענית ופדיון הבן שחל בשבת פסק מהרא"י שפודין ביום א' שהוא יום ל"ב ולי נרא' דטוב לפדותו ביום הששי. והא לך התשובה אשר כתבתי בימי חורפי בתוך תשובה אחת בתינוק שנפדה בישוב אחר ד' שבועות ל' יום אחר לידתו וסברו שהוא היום ראוי לפדות ואינו אלא ביום ל' אם צריך לחזור ולפדותו שנית יום ל"א ולא ניחוש שיהי' ברכות לבטלה כו'. והארכתי באותו תשובה וכתבתי בסופה וז"ל והשתא זכיתי בדין ואומר אם יבא פדיון הבן לידי שחל יום ל"א בשבתא אפדנו ביום ו' דהיינו ביום ל' ויתנהו המעו' אחר ל' דאז ליכא למיחש מידי ואפי' יתן לו המעות תכף הוה פדוי ואין זה מצוה שלא בזמנו אלא בזמנו דעדיפי למקדים מלאחר ובפרט שבימיהם היו רגילין לפדות אף בתוך ל' כדמוכח מתוך המשניות בפרק יש בכור. ומשמע שהיו מקדימין למצוה ואין זה ברכה לבטלה דשמא ימות דמיתה לא חיישינן והרי עתה לפנינו בחזקת חי ולית בי' ריעות' ואולי משום ניחוש היו מקדימין כדי שיחיה ויצא מכלל נפל וברכות ותהלות שאמרו עליו לא יחזירו ריקם מלפניו ולא יהי' לבטלה וכ"ש היכא דלא אפשר כגון שחל ל"א בשבת שהרי מברכין בנר חנוכה בע"ש קודם זמנה אף דאיכא למיחש שמא יכבה כמו שכתב הוא גופא מכ"ש דהסעודה ראוי' לעשות ביום ו' שהיא בא לפרסם המצוה ומה שכתב במהרי"ל החדש בהג"ה שנמצא במרדכי הגדול שפודין ביום ל"ב היכא דחל ל"א בשבת אל תשגיח בי' כי אינו דברי המרדכי אלא מדברי הג"ה נוספות שהרי מהרא"י ירד לדקדק היטיב ולא הביאו סיוע ומדברי מהרא"י שפסק כך בא הדין לשם. והיכא שפוד' בתוך ל' כגון שחל ל"א בשבת יזהר שלא יאמר מעכשיו ולאחר ל' יום דאז לא הוי פדוי כשיתעכל דהא בעי שיתחיל מעכשיו ושר אף בלא מתעכל אין פדוי דגרע יותר מסתם דהא התנה שיתחיל הפדיון מעכשיו וכבר אינו ראוי לפדיון מגזירת הכתוב אלא יאמר לאחר ל' יום ובזה הנוסח הא לך חמשה סלעים בפדיונו שיהא פדוי לאחר ל' יום ובקוב"ץ ישן מצאתי כתוב וכדומה שהוא קוב"ץ של מהר"ש מווינא בסדר הפדיון שאם פדה את בנו בתוך ל' יום ולא אמר מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי פדוי ואל תדקדק מזה דמעכשיו ולאחר ל' יום הוה לישנ' מעלי' טפי ואדרבה איכא לדקד' מדלא אמר אפי' לא אמר מעכשיו ולאחר ל' יום ש"מ דדוקא קאמר סתם הוא דמהני אבל אומר מעכשיו ולאחר ל' יום מיגרע גרע. ומה שכתב לשם דהוי פדוי היינו בלא נתעכלו כדפרישי' ע"כ מאחר שרבו הנוסחאות בסדר פדיון הבן לכן אכתוב בקצרה לפי המנהג אשר מבורר מדעת רבותינו מתחלה יזמין הכהן עם הקרואים לסעודה מאחר שהסעוד' הוא לפרסומי כאשר ראיתי במרדכי בפ"ק דחולין וישב הכהן דרך הכבוד ואבי הבן יעמוד לפניו ויתן בנו לחיקו של כהן ויאמר לכהן שהוא בכור פטר רחם שילדה אשתו ויאמר לו הכהן מה ניחא לך ברי' בוכרא או בה' סלעים דמחייבת לפורקי' לי' וישיב לו אבי הבן בני בכורי דניחא לי טפי והא לך ה' סלעים בפדיון בני בכורי ובשעת נתינתו יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו ואח"כ יקח הכהן הכסף מידו ויאמר בנך פדוי ויחזירהו הבן לאביו ואז יקח הכהן כוס של ברכה ויברך עליו וישתה ואח"כ יתן לשתות לאבי הבן ואח"כ יטלו ידיהם ויאכלו וישתו והמנהג שלא לברך שהשמחה במעונו כל זה הסדר אם הבן לפניו וכשאינו הבן לפניו ג"כ יעשה כדלעיל כו'. וידקדק שיהי' שוה סך הכסף שנותן לו או חפץ ב' זהו' רינו"ס ואם לא היה שוה כשיעור הפדיון וסבר הכהן שהוא כשיעו' הזה אעפ"י שמחזירין לו אח"כ אין זה פדיון ואפי' שיודע הכהן שהוא פחות משיעור הזה ומקבלו בערך ה' סלעים אין זה פדיון דלא אמרינן בגמר' כשהכהן מקבל החפץ בה' סלעים אעפ"י שאינו שוה מ"מ הרי הוא פדוי אלא כגון רב כהנא שקל סודרא אבי פדיון הבן מ"מ אמר לדידי חזי לי חמש סלעים ואמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעי לי' סודרא ארישא. אבל כ"ע לא. ועיין לעיל סי' י'

נה ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהוד' אומר בנו קדמו שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו א"ר ירמיה הכל מודים כל היכא דליכ' אלא ה' סלעי' הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דגופי' עדיפי כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין ר' יהוד' סבר מלוה דכתי' בתורה ככתובין בשטר דמי' והני חמש סלעים פריק לברי' ואזל כהן וטריף לי' לחמש משועבדי' לדידי'. ורבנן סברי מלוה דכתיבי' בתורה לאו ככתובין בשטר דמי' והלכך מצוה דגופי' עדיף. וכתבו התוס'. ואזל כהן וטריף להו ממשועבדי' כלומר בבני חרי פריק לי' לבריה שאם הי' פודה את עצמו בבני חרי לא הי' פודה בנו ממשעבדי דמיירי שנשתעבדו קודם שנולד הבן ולכך מוקדם פדיון בנו ואין כאן אונאה ללקוחות דמצות בנו עליו יותר ממצות גופי'. וקשה דאדרב' יש אונא' ללקוחות דמצות גופי' עדיף ויאמרו פדה את עצמך בתחלה ואם יאמר אפדה את עצמי ממשעבדי יאמרו אין נפרעין מנכסי משועבדי' במקום בני חרי ואפילו פדה בנו בכור בבני חרי יאמרו לכהן הנחנו לך מקום לגבות ממנו אותם חמש בני חרי ולכן פיר' ר"י דמיירי כגון דאיכא חמש משועבדי' מיצחק שעשאן אפותיקי לכהן עבור יעקב בנו ואח"כ מכרה ושוב גדל יעקב והי' לו בן ועמד הוא ובנו לפדות ואין להם אלא ה' סלעים מבני חרי. ור' יהוד' סבר מלוה הכתוב בתורה ככתובה בשטר דמיא והיה לו אפותיקות בשטר לכהן קודם ולכך גובה מהן אעפ"י שיש לו בני חרי ליעקב לפי שמצותן על נכסי אביו יותר מעל נכסי עצמו ואינ' יכולין לומר הנחנו לך מקום לגבות בנכסי יעקב שאין עליו לשלם חוב של אביו ומנכסיו אין לו כלום וכן משמע הלשון דקתני שזה מצותו על אביו ע"כ ולענין הלכה פשיטא דהלכה כרבנן גם כתבתי בפ"ק דב"ק סימ' ט"ז דמלוה הכתוב' בתור' לאו ככתוב' בשטר דמי נמצא פסקן של דבריה' דאפי' בכה"ג שהיו לו משועבדי' מנכסי אביו ועשאה אפותיקי לכהן אפ"ה לאו ככתוב' בשטר דמי' ואינ' גובה ממשועבדי' וא"כ גופו עדיף ונותן לכהן ה' סלעים דבני חרי וה' סלעים דבנו ימתין הכהן עד שיעשיר או עד שיגדל ויפדה את עצמו ואפי' הי' לו משועבדי' הרבה אחר שנולד הבן אינו גובה מהן משום דמלוה הכתוב' בתורה לאו ככתוב' בשטר לענין שיגבה ממשעבדי ומ"מ אם עמד הכהן בדין על החמש סלעים גובה ממשעבדי' וא"כ היכא דהי' לו ליעקב ממשועבדי' מנכסי אביו יצחק שעמד ועשה אפותיקי א"כ פודה את בנו מנכסי בני חורין שלו והכהן גוב' פדיון עצמו ממשעב' של אביו כדברי ר' יהוד' ותימ' על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו סוגי' ולא כתבו אלא הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו. והטור כתב וז"ל ואם הוא לפדות ויש לו בן לפדות פודה עצמו תחלה ואח"כ בני. ואם אין לו אלא חמשה סלעים פודה בהן את עצמו ששעבד כל נכסי עד שלא נשאר לו ה' סלעים בני חורין אין הכהן גובה הפדיון מן המשועבדים אעפ"י שקדם חוב הפדיון לחוב של ב"ה ע"כ והר"ן תפס דרך קצרה ולא הזכיר אלו החלוקי' שחילקת'. והנה מה שכתב שיפדה עצמו מקודם אינו מוכרח כ"כ דאיכא למימר ע"כ לא קאמרי דגופא עדיף אלא דאין לו אלא ה' סלעים אבל היכא דיש לו לפדות גם את בנו שמא בזה כ"ע מודו שפודה את בנו תחלה משום שמצותו עליו ומ"מ מסתבר שלא לחלק שקודם הוא לבנו לכל מילי וכן פסק הרמב"ם תו מסיק תניא לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהוד' אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינ' עוברת בשלמא לר' יהודא כדקאמר טעמ' אלא רבנן מאי טעמייהו דאמר קרא כל בכור בניך תפדה והדר לא יראה פני ריקם והלכה כת"ק. תו מסיק תניא מניין שאם היו לו חמש נשים ויש לו מהן חמשה בנים שחייב לפדות את כולן שנאמר