ים של שלמה על קידושין לא

תעשה בין שהזמן גרמא ובין שלא הזמן גרמא אחד האנשים וא' הנשים חייבין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים ופריך בגמרא מאי כל מצות הבן על האב אלימא כל מצוות דמחייב ברא למיעב' לאבא נשים פטורות והתני' איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר איש אמו ואביו תיראו הוי כאן שנים. א"ר יהודה ה"ק כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים ר' יהוד' אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות. מלמדו ליסטית ליסטי' ס"ד אלא כאלו מלמדו ליסטית ופריך מאי בינייהו דאגמרי' נמי עיסקא פי' אם למדו סחורה לת"ק הרי למדו חיים. ר' יהודה דאתי לטעמי' אומנות דווקא כי פעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם. תו פריך מאי כל מצות האב על הבן אלימא כל מצות דמחייב אבא למיעבד לברי' נשים חייבות והתניא האב חייב בבנו למולו ולפדותו אביו אין אמו לא אמר רב יהוד' ה"ק כל מצות האב המוטלות על הבן לעשות לאביו אחד אנשים וא' נשים חייבין תנינ' להא דתנו רבנן איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומ' תיראו הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשו' אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי אמר רב נתגרשה שניהם שווים ומסיק למולו מניין דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו וגומר כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה והיכא דלא מהליה אבי' מחייבי בי דינ' לממיהלי' דכתיב המול לכם כל זכר. וכתב הרא"ש ואין לברך להכניסו בברית וכ"כ הר' ברצילוני בשם רב האי גאון בר שלמין במקום שאין האב הכל מברכין להכניסו והרב כתב שאין מברכין עכ"ד והמנהג שיברך א' מן הקהל כאשר כתבתי בפר' ר' אליעזר דמילה סי' י"ז. והיכא דלא מהלוהו בי דינא. מחייב איהו לממהלי' נפשי' דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרת' וכתב הטור וז"ל האב חייב למול את בנו ולא אשה את בנה ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימולנו שאין כרת אלא בערל עצמו דכתי' וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרת' לא מלו חייבין ב"ד למולו לא מלוהו ב"ד חייב למול את עצמו כשיגדיל ואם לא מל חייב כרת וכתב הרמב"ם אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ. נתעלמו ב"ד ולא מלוהו חייב למול את עצמו כשיגדיל ובכל יום שיעבור עליו לכשיגדיל מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד ע"כ ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור וכן כתב הראב"ד וכי משום התראה ספק פוטרין אותו מן השמים ובכל יום ויום עומד הוא באיסור כרת ע"כ

נג פיסקא לפדותו מניין דכתיב בכור בניך תפדה והיכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למיפרק נפשי' דכתיב פדה תפדה ואיהי מנלן דלא מחייבא דכתיב תפדה תפדה כל שמצווה לפדות את עצמו מצוה לפדות לאחרים וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו אינו מצווה לפדות אחרים ואיהי מנלן דלא מיחייבא למפרק נפשה דכתב תפדה תפדה כל שאחרים מצווין לפדותו מצווה לפדות את עצמו וכל האין אחרים כו' ומניין שאין אחרים מצווין לפדותה דאמר קרא כל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך ע"כ נמצא בדרשות מהרי"ל בכור שאין אביו קיים אין צריך פדיון עד שיגדל ואז יפדה את עצמו מכהן אחד ואין האשה חייבת לפדות את בנה וכן ראיתי באיגרא מעשה שנהרג האב במלחמת בני חושים קודם פדיון בנו הבכור וצוה מהר"ר נתן ע"ה ליקח טס כסף ולכתוב עליו שם כהן ולתלות בצואר הילד לכשיגדיל ידע דעדיין הוא קאי ביד כהן עד שיפדה את עצמו ע"כ. ופעם אחת בא מעשה לידי בא' שפדה את עצמו וצויתי לו לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון בכור ושהחיינו. ונוסח הסדר אמר לכהן אני בכור פטר רחם והקב"ה צוה לפדות את הבכור ובעונתי מת אבי קודם זמן פדיוני ואני נשארתי בחיוב לפדות עצמי דכתי' בכור בניך תפדה וקרינן בי' תפדה ר"ל שמפדה את עצמי והריני מוכן לקיים מצות השם ואומר לו הכהן מאי ניח' לך ית גרמך או חמש סלעים דמחייבי' לך בפורקנך ומשיב לו ית גרמי והא לך ה' סלעים כו' ומברך שתי ברכות ברכות פדיון וברכת שהחיינו

נד פיסקא כתב הרא"ש וז"ל ותיקון גאוני לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי ליה אבוה קמי דכהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם ולישייליה כהנא מאי בעית טפי בריך בוכרך דין או חמש סלעים דמיחייביה למפרק בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינן טפי והא לך ה' סלעים בפורקניה ובהדי' דיהיב ליה בידיה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן בא"י אלהינו מלך העולם וכו'. והדר מזגי ליה לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפ"ה ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר ממעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו מאתיים וארבעים ושמנה איברי' שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות ובגידין סוככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות ובגידין תסוככני וצוה לו למאכל ולמשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשיתי עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכור שבו פתח הקב"ה דלתי בטני חמשה סלעים נתחייבו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויי מבן חודש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה טמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו השם לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכור ישראל ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ואמו וכי פריק איהו נפשי' מברך אקב"ו על פדיון בכור ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו באשכנ"ז ובצרפ"ת. ובאשכנז לא נהגו לברך ולא מצינו שום ברכה שמברכין מה שלא הוזכר במשנה או בתוספות או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קידש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנ' ומותר להטיל מום בבכור קוד' שיצא רובו עכ"ל. וכן המנהג שאין מברכין ברכה זו ואעתיק לך סד' פדיון בכור כאשר מצאתי בדרשות מהרי"ל. מעשה במגנצ"א בית מהר"י סג"ל שהיה שם בחור מעיר איפור"ט שהמליטה לו אשתו בכור במדינתו והיה פודה את בנו שם במגנצ"א בבני הרב בעל הבית הנ"ל והא לך גופא דעובדא מתחלה הניח האב מעות כנגד זהב אחד ורביע רינ"ו בכלי כסף ושאל הרב על מניין המעות והשיב א' מן הבחורים הלא הכלי שוה יותר מחמשה [סלעים] שיעור הפדיון ואמר הרב הכלי מושאל לו ואין רשות ליתן לכהן. וצוה הרב להוסיף סך המעות לשוה לב' זהובים רינו"ס. כי אמר דנראה לו דהן שיעור חמשה סלעים דנראה לו דסל' הוא ארבע גדו' ממטבע ורקבור"ט שקורין טורנו"ע ועולין עשרי' מהן לב' זהובי' רינו"ס וכן המסקנא בסמ"ג. ויהי כאשר ישב לסעו' וברכו ברכת המוציא הביא אבי הבן הכלי עם המעות ועמד לפני הכהן וא"ל פלונית אשתי ילדה לי בן פלוני בכור ואתנהו לך א"ל הכהן תתנהו לי בכל מקום שהוא שם. אמר לו הן. א"ל הכהן אם תרצה לפדות בנך הבכור וקיבל הכהן מעות ובשעת נתינתו לידו היה האב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן והיה מברך ג"כ שהחיינו והכהן נטל כוס יין בידו והיה מברך בפה"ג ושתה ונתן ג"כ לאבי הבן וכן הוא ביורה דיעה ואכלו ושתו שמחים וטובי לב ופודין מעיקרא ואח"כ סועדין דסעודה אינו בא אלא בשביל הפדיון פעם א' חל פדיון בו ביום שהקהל גזרו שלא לשתו' יין ולא לאכול בשר והתי' מהרי"ל ז"ל האוכלין בסעודת הפדיון לאכו' ולשתו' כל רצונ' ע"כ הג"ה ועת' באתי לפר' דבריו בתחל' מה שכתו' שיכול לפדות בנו אפילו אינו אצלו גדולה מצאתי כתב בתשובה מהר"ר מענקי מנח"ם מעגלי צדק וז"ל אם הולד וגם האב אינם בעיר נראה דאחר יכול לפדותו ומברך שתים כמו האב והכהן יכול לעשות שליח במקומו לפדות את הבכור דזכין לאדם שלא בפניו דשלוחו של אדם כמותו גם יכול לעשות לזכות לכהן ע"י אחר דזכין לאדם שלא בפניו ע"כ. ומ"מ אינו נראה שיכול אחר לפדותו בלי רשות האב דאין שייך לומר כאן זכין לאדם שלא בפניו דאין זו זכות אלא חוב הוא לו שמפסיד שתי ברכו' ברכת פדיון הבן ושהחיינו ושכר ברכ' עשרה זהובים וגם שכר מצוה שעליו מוטל לפדות בנו ומ"מ נראה אם ידוע שהאב עני ואין יכולת ביד האב לפדותו כלל דאז זכות הוא לו וכה"ג פדוי ואפילו צווח אח"כ ואמר לא ניחא לי בהכי לא אשגחינן ביה אבל מעולם לא שמענו ולא בא מעשה לידינו שפדו אחר אפילו ברשות כ"א האב לבד. שוב מה שכתב ששיער מהרי"ל שני זהובים רינו"ס. והא לך אשר מצאתי בשם מהרר"י וז"ל שמעתי שיש בחידושי מהר"ר מנחם מורנקבור"ט ששיעור פדיון הבן ה' לו"ט כסף ורביע לו"ט ע"כ ובכתבי' של מהרא"י כתב שיש קבלה בידינו שהוא שיעור שני זהובים רינו"ס. ובהגה"ה מצאתי פדיון בכור בה' סלעים שיעור הגאון מורינו מהר"י מולי"ן זצ"ל ב' זהו' רייני"ש חסר שמיני' זהו' אך נהגו בקהילות שו"ם ליתן שני זהו' ריינ"ש ולא להקפי' על שמינית הזהב וכן נוהגין ברוב מקומות אשכנ"ז וקרובים דבריהם להיות שווין שהן ה' אונקאו"ס כסף צרוף כמו שכתבו רוב הגאונים עכ"ל ואני אומר מאחר שמצאתי בתשובת מהרר מנחם מ"ץ שהוא מהר"ן הנ"ל שכתב וז"ל וצריך לתת לכהן כסף צרוף מזוקק משקל אלף וט' מאות ועשרים שעורי' ואני שקלתי פעמים בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היה ה' לוטי"ן וקונטי' נא' מנחם בכהר"ר פנסס מעגל צדק ע"כ ומעשה רב ובדוק ומנוסה וראוי