ים של שלמה על קידושין ל

כתבתי בפ' ח"ה סי' קל"ח שדעת הרמב"ם עיקר. עוד בתוספות והמחברים הביאו היו מקצת קרקעות במקח ומקצתן בשכירות כיון שהחזי' בא' מהן בין של מכר בין של שכירות ונתן המעו' קנה כולן

מט פיסקא וזוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן אמר עולא מניין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן ותנן על מה היא אומרת אמן אמן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה אשכחן איסורא דאוריית' ממונא מנלן תנא דבי ר' ישמעאל ק"ו ומה סוטה שלא ניתנה לישבע בעד א' מגלגלין ממון שניתן לישבע בעד א' אינו דין שמגלגלין. אשכחן ודאי ספק מנלן דתניא ר' שמעון בן יוחאי אומר נאמרה שבועה מבפנים גבי סוטה שמשתבעי' אותה בעזרה ונאמרה שבועה מבחוץ מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כוודאי אף שבועה האמורה מבחוץ עשה בה ספק כוודאי וכתב הרא"ש מדברי התוס' ונראה שעל כל ספיקות מגלגלין שאם יתחייב אדם לחבירו שבועה אינו יכול לגלגל עליו ולומר השבע לי שלא גנבת לי שום דבר מעולם אלא דוקא ספק שיש לו לחוש קצת כגון שהיה שותפי או אריסו כה"ג אמרי' בסוף פר' כל הנשבעין דמגלגלין וכן בסוטה שאנו למדין ממנה יש לחוש לזנות כיון דמעיקרא נמצא בה דבר פריצות קנאה לה ונסתרה. ומיהו אין מגלגלין אלא כשהתובע טוען ודאי ונתחייב ושבועה אבל טען טענת ספק ונתחייב שבועה אין מגלגלין וכאשר כתבו התוס' והרא"ש ונ"י במתניתי' דשתי פרות אחת שאולה וא' שכורה כו'. ועל אחת טען אינו יודע כו'. ואין חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן כדאית' בסוף כל הנשבעין דעל כולן מגלגלין חוץ משבועת היסת. וכתב הר"ן ושמעינן משמעתין דכולהי שבועות מגלגלין בריא על בריא ושמא על בריא ואפי' שמא על שמא דהא סוטה שמא על שמא הוא ומגלגלין ואעפ"י שיש חולקים ואומרים שמא על שמא אין מגלגלין וסוטה שאני דכבריא דמיא שרגלים לדבר שהרי קנאה לה ונסתרה. אינו מחוור שאעפ"כ שמא הוא. וכן כתב הרי"ף בתשובה שמגלגלין שמא על שמא כגון שבועות שותפין שחלקו על שבועת השותפי' אחרת שנפלה לו לאחר מכאן עכ"ל ובוודאי בענין שיש קצת רגלים לדבר כעין שבועת השותפי' שחלקו על שבועו' השותפין וכמו שכתב הרא"ש ולא בע"א כלל

נ מסקינן בסוגיא עד היכן כח גלגול שבועה א"ר יהודה אמר רב עד דאמר לי' השבע לי שאין עבדי אתה. ההוא שמותי משמתינן לי' דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו אמר רבא דאמר לי' השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי וקשה לי מה מקשה מהא דקאמ' לחבירו עבד כו'. שהוא מוציא ש"ר להא שאומר עבדי אתה וטוען על ממונו ואם נפרש דאיירי שלא אמר דרך טענה אלא דרך ריב ומצה א"ל פסול אתה כי עבדי אתה ס"ס מאי פריך שמא לא איירי אלא בטוענו לפני ב"ד עבד אתה וממוני הוא ונ"ל דאפי' בכה"ג כל היכא שאין יכול לברר אפי' בעד א' אלא שבא לגלגלו עליו בשבועה כדי להוציא עליו ש"ר הרי הוא בנידוי וכ"ש כשטוען עליו בלא גלגול ומכאן יש להקשות על דברי מהרא"י שפסק בכתבי' וז"ל ההוא שתבע עלבונו מחבירו על אשר חשדו במסירה והזקיקו לישבע בפני השלטון נ"ל דלא מחייב מידי דבבושת לא מחייב עד שיתכווין לבייש וזה כיון כיוון להצלתו ולהוציא זכותו לאור ומאי ה"ל למיעבד. ובפרק יש נוחלין גרסינן עבד גנבת אתה מכרת לי רצונך השבע וטול וכו'. ואי אמרת כה"ג צריך לפייסו לפי שחשדו בגניבה אמאי נקט ספר תביעה זו דלא איצטריך למידי לענין אותו הדין דבא לאשמועינן ע"ש ע"כ. ומה ראיה מביא מהא דגנבת לי שאינו אלא טעות ממון לחוד משא"כ במוסר שהוא מן המורידין לבור ואינ' מעלי' ודמו מותר וכ"ש ממונו לאבדו בידים אין לך פסול גדול ושמא דומה לעבדי שאפי' ע"י טענת ממון הוא בנידוי אם כן בנידון זה הוא כאלו קראו רשע ואיך לא יפייסו בריצוי ובמחילות לפי גודל מעלתו מאחר שלא היה מוחזק לכך ואין לו רגלים לדבר

נא מתניתן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין משנה זו פירשתי בפ"ק דהזהב. תו שנינו רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"כ מסקינן בסוגיא ת"ר כיצד רשות הגבוה בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפי' בסוף העולם קונה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט זה האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קונה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתיי' נותן מאתיים מ"ט [ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט] שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש פי' שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותו הוא דזל פדאו במאתיים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה נותן מאתיים שנא' ונתן הכסף וקם לו פדאה במנה ולא הספי' למשכו עד שעמד במאתיים אין נותן לו אלא מנה ואמאי ה"נ נימא שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי ע"כ הסוגיא וכתבו התוס' אהא דאמר לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וא"ת תיפוק לי' מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דמשכו במאתיים אינו יכול לחזור בו. וי"ל כיון דבטעות הי' כמו הכא שלא יהא סבור שישתנה השער לא הוה כמסירתו להדיוט. וק' דאמרי' בפ' יש נוחלין גבי בנו של יוסי בן יועזר דאשכח מרגנית' אמרה לי' דביתהו זיל מוכ' לגיזבר דהקדש ולא תסיימ' את דאמירה לגבוה כמסיר' להדיוט ואמאי הא שומא בטעות הוא אם יאמר לתתו פחות' משווי'. וי"ל בדבר שאין שומתו ידוע כגון מרגנית' גומר בדעתו אפי' שווי' יותר שהרי כמו כן מסופק שמא שוה פחות אי נמי י"ל דהתם כששם אות' בפחות משווי' מתכוון לוותר להקדש א"כ שייך לומ' אמירתו לגביה כמסירתו להדיוט. אבל הכא לא נתכוון לוותר כלל כשמשכו במאתיים שכך הי' שוה באותו שעה ולא שייך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"כ הקדשות שלנו שאין דינו כהקדש גמור אלא כצדקה בעלמא כאשר כתבתי לעניין ריבית ואונאה שדינ' כשאר ממון הדיוט ה"נ לענין קנייה אבל מ"מ באמירה בעלמא מתחייב משום נדר וכופין אותו לכך עיין בפר' אעפ"י סי' ה' ומ"מ לא אמרי' אמירתו לגביה כמסירתו להדיוט אלא בדבר שבא לעולם אבל לא בא לעולם לא ואין בו אפי' משום נדר א"ל שיאמר כשיבא לידי יהא הקדש או יהא לעניים דאז צריך לקיים דבריו כשיבא לידו כאשר כתבתי בפ' שור שנגח ד' וה' סי' ב' כתב הטור וז"ל אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט. לפיכך מי שנודר צדקה אי אפשר לו לחזור בו. וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו י"א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש בטעות דקי"ל שאינו הקדש ומיהו אם מקדיש או נודר דבר שאינו בידו כגון שיש לו חוב על אחר ואומר יהיה להקדש או לצדקה אינו כלום. אבל אם אומר חוב שיש לי ביד פלו' יהי לצדקה אם אומר כן בפני הגבאי ובפני בעל חוב זכה בו הגבאי והרי הוא צדקה ואי אפשר לחזור בו ואסור לשנותו כאלו כבר בא ליד גבאי עכ"ל. והנה מה שכתב שיכול לשאול עליו כך כתב הרא"ש בתשוב' כלל י"ב וז"ל מה שהקש' לך על פי' ר"י שפירש דנדר לעניים יש לו התרה לא ידענא מאי קשה לי' למר אפי' נדר להביא קרבן יכול להתיר נדרו כ"ש אם נדר לעני שיכול להתיר נדרו ע"כ. ומ"מ נראה שלא להתיר נדרו ע"כ. ומ"מ נרא' שלא להתיר אלא ע"י פתח וחרטה ויהיו דברים המתיישבים על הלב והכל לפי ראות עיני החכם בתשובה והטור הביא וז"ל שאלה לא"א ז"ל ששאלת אדם שקנה קרקע אדעתא שיעשנה הקדש ואחר שקנאו נמלך ולא רצה להקדישו אי אמרי' בי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. תשובה. אם קנה אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא בפיו כלום הוה דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו וכן אם אמר קרקע זה לכשאקנ' יהיה הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל אם אמר לכשאקנ' אקדישנה או אתננה להקדש הוי עליו נדר וצריך לקיים נדרו. ע"כ. אבל המרדכי כתב בפ"ג דב"ב דמדאמרי' בפ"ג דשבועות גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב ובפ' האיש מקדש פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכך ישנן במחשבה. פסק בתשובות הגאון שהגומר בלבו ליתן לצדקה חייב כאלו הוציא בפיו ואע"ג דבפ"ג דשבועות קאמר דתרומה וקדשים שני כתובים הבאי' כא' ואין מלמדין פרש"י בתשוב' דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו עכ"ל והנה דעת הרא"ש כדעת ר"י אבל ר"ת חולק וסותר שאין צריך להוציא בשפתיו וכן דעת ר"ת בהג"ה סמ"ק וגם הרא"ש עצמו בפ"ק דתענית כתב דגם צדקה מועיל גמר בלבו ומ"ה הכריע נמי מהרי"ק לפסו' דגבי צדקה מועיל גמר בלבו ומ"מ יכול לשאול על נדרו אפי' בלא פתח אלא בחרטה לחוד סגי:

נב מתניתן כל מצות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות כל מצוה האב על הבן א' אנשים ואחד נשים חייבין וכל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא אחד האנשים וא' נשים חייבין וכל מצות לא