ים של שלמה על קידושין כח

בשטר ובכסף ושטר דהתם אי אפשר אלא בעניין שיהא הגוף השטר קידושי' ממש כגון שכתוב בה את מקודשת לי או בתך מקודשת ומסתמא כה"ג שטר מכירה דמניין לנו לחלק בלא ראייה ולומר דלשון הברייתא לאו דווקא קאמר. וראייתו שהביא העיטור אינו ראייה כלל דרב הונא דפריך ידע שפיר דאיירי בשטר מכירה ממש דאלת"ה מאי פריך דלמא איירי באתרא דלא כתבי שטרא או איירי שכתב שטר ואח"כ נתנה מעות דאף השטר משום גילוי זוזי הוא אלא דצ"ל דידע שפיר דברי רב נחמן במאי איירי או דבעי לשינויי ליה דבכה"ג הוא מילי מעליותא וכן נוטין דברי הרמב"ם שכתב לשון הברייתא כפשוטו בשטר כיצד שדי מכורה לך משמע דבע"א לא קנה וכן כתב הטור להדיא שהשטרות שכותבין עתה אינו אלא לראייה וכן הקרקע נקנית על ידן. ומ"מ נראה דווקא בכה"ג שרוצה לקנות בשטר מכירה בלבד כגון מוכר מפני רעתה או היכי דאתני להדיא שיקנ' בשטר לבד או בשטר מתנה כולן דינא הכי דצריך שיהיה גוף השטר קונ' ויהיה כתב שדי מכורה לך או נתונה לך ואין שטר ראייה מועיל. אבל היכי דיהיב זוזי וכותבין בשטר משום דאתרי דכתבי שטרא (אין) פשיטא דשטר ראייה מועיל דהא הכסף קונה והשטר אינו אלא משום דסמכא דעתה בוודאי שפיר קונה ולא יכול לחזור בשטר. והר"ן נמי כתב בפרק האיש מקדש דאפי' בשטר הודאה קנה כה"ג וסברתו ששטר הודא' גרועה יותר משטר ראייה. ואני אומר דשטר הודאה שפיר קונ' בכל מקום דהא מודה על עצמו שמכר לו כדינו והוה הודאת ב"ד כמאה עדים דמי ואי אפשר לחזור בשום עניין אלא בגזלן ואנסן כדאמרינן בפרק חזקת הבתים דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי' ליה לדידיה ולחמרי' לשחוור הא לא הכי קנה ולפעמים הוא עדיף משטר מכירה ממש כגון מוכר לאשתו דאמרינן לגילוי זוזי הוא דקבעי ואפי' בשטר מכר לא מהני ושטר הודאה מהני כמו שכתבתי שם בסימן קכ"א אבל בנדון שלפנינו אפי' הוה כתב שטר הודאה יכול ראובן לחזור שהרי הוא עומד בהודאה שמכר לו כדינו רק שאומר אדעתא דהכי לא קמזבן, מסקנא דמלת' הנראה בעיני להלכה למעשה דבכל עניין יכול לחזור ראובן א"ל שכתב לשמעון שטר מכירה ביתי מכורה לך ובעדים אחרים שלא היו בעת פיסוק הדמים בשעת המקח שא"י הגילוי דברים דאדעת' דהכי קא מזבנן דכהאי גוונא לא יכול לחזור אבל היכא שכתב שטר הודאה או שטר ראייה בכל עניין יכול לחזור הנראה בעיני ע"כ

מד פסקא כתב הר"ן וז"ל והיכי דקנו מיני' בקנין סודר כתב הרב אלבירגולונ"י ז"ל דפלוגת' היא ביני רבוותא ז"ל איכא מאן דאמר דדיני' כשטר ולא קנה עד שיתן דמים ואיכא מאן דאמר דאלימא מילת' דקנין ואע"ג דלא יהיב זוזי קנה. וה"נ מסתבר' מדאמרינן בפ"ק דב"מ המוציא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה ואם אית' דלא קנה עד שיתן דמים ליחוש דלמא לא יהיב דמי אלא ש"מ דבלא דמי נמי קנה וכתב וליטעמך ליחוש דלמא עייל ונפק אזוזי דבכל כה"ג וודאי אפי' בקנין לא קנה דאפילו בחזקה נמי לא קנה לאו קושי' דמסתמ' אמרינן דאם אית' דהוה עייל ונפיק אזוזי קלא ה"ל למילתי' ע"כ. ודברים של טעם הן [אף] שכתב הרשב"א בתשובה להיפך. וכתב עוד ודאמרי' לא קנה עד שיתן לו דמים איכא מ"ד דדוקא כל הדמים אבל במקצת דמים אפי' לא עייל ונפק אזוזי לא קנה דכי אמרי' דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עייל ונפק אזוזי ה"מ בנותן קצת דמים לשם קניין דכיון דקבלם לשם קניין ולא עייל ונפק אשארא גלי דעתי' דניחא לי' דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנו ולפיכך אעפ"י שקבלם אין כאן הוכח' דניחא לי' שיקנה בהן ולפיכך י"ל שאפי' נגד מעותיו לא קנה דכיון דבשטר הוא קונה אי אפשר לו לקנות בו מקצת השדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל כולה ע"כ. ויראה לחלק ולומר דדווקא בשטר הקנאה הוא דאמרי' הכי אבל בשטר ראי' שאינו קונה כלל נמצא שעיקר קניינו בכסף אפי' נתן מקצת דמים מהני. וכתב עוד והיכא שקנה בחזקה במקום שכותבין את השטר כתב רבינו שמואל ז"ל בפרק ח"ה דקנה דמשום דחזקה קנייה אלימתא היא דכיון שבא ברשותו סמכי' דעתי' עלי' אבל הרמב"ן כתב דמסתברא דכי אמרי' לא שנו אלא במקום שכותבין השטר אכולה מתניתן קאי שלא מצינו שיפה כח חזקה מכח כסף אלא ששנו לקמן בבריית' בגמרא ודאמרי' דבמקום שאין כותבין השטר קונה בכסף לחודי' לאו דוקא כשנתן ול כסף אלא אפי' לא נתן אלא מקצת דמים סתם קונה והיינו דאמרי' בפ' השוכר את האומנין מכר לו באלף זוז ונתן לו מהן חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפי' לאחר כמה שנים מיהו אמרי' התם ה"מ דוקא בדלא עייל ונפק אזוזי אבל בדעייל ונפק אזוזי לא קנה עכ"ד ולא הכריע. אכן מדבריו דלקמן יראה שפסק כרשב"ם דבחזקה לחוד קנה היכ' דלא עייל ונפק אזוזי שכתב וז"ל ודאמרי' סתמא לא קנה עד שיתן דמים משמע דאע"ג דלא עייל ונפק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים אעפ"י שכתב לו השטר כבר ואיכא למידק מדאמ' רבא בפ' האומנין האי מאן דמזבין מידי לחברי' ועייל ונפק אזוזי לא קנה. לא עייל ונפק אזוזי קנה אלמא כל שקנה מא' מדרכי הקנאה כל היכא דלא עייל ונפק אזוזי קנה איכא למימר דהתם כגון שקנה מטלטלין במשיכה או קרקע בחזקה דכיון שבא הדבר לרשות לוקח ואפ"ה מוכר לא עייל ונפק אזוזי מוכחא מילתא דגמר ומקנה אבל בקנין שטר לא מוכח' מילת' דכיון שהמקח עדיין ברשות מוכר למה לי' דליעול וליפוק מימר אמר כשירצה לוקח מקחו יתן מעות ומ"ה אע"ג דלא עייל ונפק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים ע"כ אלמא דס"ל דבחזקה נמי אי לא עייל ונפק אזוזי דלא מצי הדר בי'. ור"י בר ששת בסימן תרע"ו הביא נמי דברי הפוסקים דבקניין חזקה לא בעינן דמים וכן דעת הרא"ש וכמו שנכתוב לקמן גבי מכר לו עשר שדות וכו'

מה פסקא. כתב ר' ירוחם וז"ל כתבו שטרא מכירה ולוקח טוען שנתן מעות אם השטר מקויים יש מי שכתב דלוקח נאמן ומה שכותבין בשטר שמודה שקיבל לרווחא דמילתא וכתב הרשב"א במקום שכותבין ואח"כ נותנין דמים ללוקח להבי' ראיי' שנתן אעפ"י שהודה בשטר שקיבל כי אין זה כי אם נוסחת השטר ובא ובמקום שנותנין ואח"כ כותבין וכתב בשטר שהודה שקיבל על המוכר להביא ראיי' שלא קיבל וראיי' מסוף פרק בתרא דכתובות כי מאחר שנהגו כן הלוקח נאמן הוא לומר נתתי דמים מאחר שהשטר מקויים בידו ורבינו האי כתב שאין הלוקח נאמן לומר נתתי וכן מוכח בפרק מי שמת בנ"י א' ח"א כתב הרשב"א וז"ל שאלת במה שכתב בעיטור שכתב רבינו אפרים בשם רבינו האי דהיכ' דזבין אינש קרקע בין בשטר בין בעדים בדמים ידועים ולית לי' ראיי' דיהיב דמי הוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיי' שנתן וכתבת להודיעך דעתי אם כתוב בשטר מכיר' וקבילית מינך כך וכך אם צריך הקונה ראיי' שנתן תשובה מסתברא שכל מקום שכותבין ואח"כ נותנין דמים עליו להביא ראיי' אבל מקום שנותנין מעות ואח"כ כותבין אין צריך להביא ראיי' שהרי העיד על עצמו שקבל מעות דומה למה שאמרו בפרק שני דייני גבי המוציא ש"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה ומ"מ אין עיקר דינם נראה יפה לפי שיש לנו עליו קושיות רבות חדא דתני' בפר' מי שמת הרי שהי' אוכל שדה בחזקת שהוא שלו וקרא עלי' ערעור כו'. ואם אמר שטר פסי' הוא או שטר אמנה שמסרתים לך ולא נתת לי מעות אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר שטרות כלומר יתקיים השטר בחותמיו והלך אחריו וההיא וודאי בשלא החזיק בה שני חזקה דא"כ אפי' ליכא שטר נאמן ועוד שהרי שנינו בפ"ק דב"ב מד' אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיי' שנתן ואמרי' עלי' בגמ' ה"ד אלימא דתבע לאחר זמנו וא"ל פרעתי' בזמנו אמאי בחזקת שלא נתן אלמ' כל שהוא חייב לו מחמת קרקע שמכר לו יבא זמנו ואמ' לי' פרעתיך נאמן שהרי למעלה מד' אמות הרי הוא כקרקע של זה שבנאו ואפ"ה כל שנתרצה לקנות ממנו ולפרוע ובא זמנו נאמן וטעמ' דמסתבר הוא שקרק' נקנה לו וחזרו המעות עליו כחוב וכמלוה ע"פ ונאמן לומר פרעתי ע"כ ודברי רשב"א נרא' עיקר כי ראיות נכוחות

מו פסקא ושאין לה אחריות וכו'. מנלן דכתיב וכי תמכו' ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ולר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות תנא תקנתא דרבנן קתני נכסים שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להן אחריות וכו'. מה"מ אמר חזקי' דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות אשר ביהודה. איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא. וכן קמבעיא להו מי בעינן אגב או לא ת"ש קתני כל הני ולא קתני אגב פירש כל הני ועמו מאה צאן ולא קתני אגבן ק' צאן וליטעמך קנה מי קתני אלא מדאמר קנה פירש הוצרך לומר לאחר זכה בטפח על טפח לפלו' ועמו מאה צאן שבידי שלא אוכל לחזור בו. ה"נ עד דאמר אגב והלכת' צבורי' לא בעינן ואפי' אין ראוי להניחן שם כגון קרקע כל שהו אגב וקני בעינן כתב הרא"ש וז"ל כלומ' צריך המקנה לומר לקונה קני הא ארעא וקנה אגב' הנך מטלטלי דאית לי במקום פלו' וכיון דאחזיק בהך ארעא קנה להנהו מטלטלי או להנהו זוזי כל היכא דאיתנהו. וכתב הר"ן וז"ל ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב ואע"ג דמתני בהו עם אלמא עם לא הוי כאגב. אבל הרא"ה ז"ל כתב דעם הרי הוא כאגב וכי איבעיא לך אי בעינן אגב או לא היינו לומ' אי בעי בלא אגב ובלא עם אלא דא"ל קני קרקע ומטלטלין וכי אמרינן