ים של שלמה על קידושין כז

הגר מאן מסר לי' דליקני. י"ל דהנך אמוראי ס"ל כדתנן במתניתין בהמה גסה נקנית במסירה ומיהו אנן לא קי"ל אלא כדדרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה ואע"ג דרבא אמר אידי אסברא לי אפשר דלפרושי טעמא דרב חלבו ורב הונא אתיא ולי' לא סבירא ליה דניקנית אלא במשיכה א"נ הנך אמוראי אכתי לא שמיע להו מאי דדריש רב בהמה גסה נקנית במשיכה וכי שמעיה קבעי הלכה כן כדמשמע עבד שמואל כי אמרו ליה הוא דאמרי כי האי תנא שתק ולא אהדר להו מידי משמע שהודה לדבריהן אעפ"י שהסמ"ג כתב בסימן ע"ד מציאת בהמה שקדם א' ואחזה במוסירה לא קנה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר כמו שמפרש שם רב אידי ומהלשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו הלכך מחבירו שמסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה ללמד על מציאה ונכסי הגר דלא קנה מוסירה. אבל למ"ד בהמה נקנית במוסירה הוא שכתבה וללא ללמד על נכסי חבירו ותדע שבסימן פ"ב בדיני הקנין לא הזכיר שבהמה גס' נקנית במסירה עכ"ד. ואני תמה על תמיהתו נהי רב ס"ל כי נקנית במשיכה ולא במסירה מאן לימר לן דשמואל הודה לו ומה דלא אהדר להו מה צריך לאהדורי להו כשאומרי' שהוא סבר כהאי תנא כבר הם יודעים ששמואל גופיה דפסק דהכי הלכתא לאו פסק כמתניתין והלכה כשמואל בדיני ובפרט דר' חלבו ורב הונא הכי ס"ל. והרי"ף גופו דפסק כמתניתין והלכה כשמואל בדיני דהכא הלכתא לאו למעוטי מוסירה אתא אלא לפסוק בא דהלכה דנקנית במשיכה דלא תימא דהלכה כשמואל ודוק' במסירה קאמר ולא משיכה ולולי דמסתפינא מחבריה נ"ל לפרש נהי דבתחילת הסוגיא דאקשה והאנן במסירה תנן אף במסירה קאמר וכ"ש במשיכה ואמאי דרש רב במשיכה דמשמע ולא במסירה מ"מ לפי המסקנ' דקאמר רב דאמר כהאי תנא הכי פירש מה שדרש בהמה נקנית במשיכה לא בא למעוטי מסירה אלא בא לומר דקי"ל כי האי דבמשיכה נקנית וממילא מתניתין דקאמר במסירה אף במסירה קאמר אבל אי לא אשכח רב האי תנא לא הוה דרש אלא במסירה כדאשכחן במתניתין ולא הוה ידענא אי מסיר' עדיף אי משיכה עדיף דממתניתין דמציאות דדייקינן מינה דמשיכ' קונה כמו רוכב ומנהיג אין זו ראי' משום דהתם ליכא מאן דמסר ליה נהי דלפי האמת דייקינן שפיר מסוגיא דהתם דמשיכה קונה אבל מ"מ לא שמעינן ממתניתן דמציאות והשתא מיושב שפיר הך תמי' דשמואל וכי הדר ביה דבוודאי לא הדר דבתחלה אמר רב מסירה כדברי מתניתין דהכא ובתר הכי דריש משיכה כתנא דהתם ותרווייהו קושטא נינהו והשתא מתיישב מה דפסק רב כי האי תנא דלפירו' קשה וכי שביק רב מתניתין ועבד כתנא דברייתא והשת' עלו דברי הטור כהוגן ודין מסירה דלא בעינן מיד ליד כמו שכתוב הרא"ש לשם בפ' הספינה כן פסקו התוספו' הכא וכן הוא עיק' וקנין הגבה' מעולה מכל הקנינים וקונה בכל מקום שיכול להגביה וסגי בהגבהה טפי

מג מתנ' נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה והנכסים שאין להן אחריות. זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן פירוש בתורת גלגול שנקנין בכסף. גמר'. אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השט' לא קנה עד שיכתוב את השט' ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני דאיבעי תו למהדר בהו לא מציתו למיהדר ואי בעינא בשטר איקני דאי בעי למיהדר הדרינן בו. ומה שמשמע שהכל תלוי בתנאו היינו בדברים שקונין מן התורה אבל אם התנה בדבר שאין קונה לא מהני ודומה לזה כתב הר"ן במתניתין דבהמה גסה נקנית במסירה וז"ל והוי יודע דכל היכא דבעינן משיכה אם אמר ליה קני במסירה או שאמר לו לקנות במשיכה בר"ה לא קני דאע"ג דאמרינן לקמן בגמרא גבי כסף דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש. התם הוא דמדינא דכסף לחודיה קנה אלא דבמקום שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה עד דאיכא שטרא הלכך אי פריש ואמר אקני' בכספא לחוד כיון דסמכיה דעתיה מהני אבל הכא דמשיכה בר"ה לאו כלום היא כי אמר ליה קני מאי הוי אטו אי אמר קני במסירה לחוד מי קני ומאי דאמרינן בפר' הספינה גבי כלי של לוקח ברשות מוכ' דלא קנה לוקח ואי אמר ליה קני קנה התם נמי היינו טעמא משום דמאי דלא קנה כליו ברשות מוכר היינו לפי שאין רשות להניח שם כליו הלכך כל היכא דאמר ליה קני הרי הוא כמשאיל לו מקום לכלי וקני אבל מסירה ומשיכה היכא דלא קנו לאו מהאי טעמ' הוא ומשום הכי לא מהני אע"ג דפריש והכא מוכח בגמרא דאמרינן פיל לר' שמעון במה יקנה ולא קאמר בדפריש ע"כ. ואעפ"י שהוא כתב דמסירה אינו קונה נגד מה שכתבתי לעיל לא הבאתי אות' אלא דשמעינן מיניה דלא מהני תנאי למה שלא קנה כלל. וכתב הטור בשם הרמב"ם והרמ"ה דלאו לוקח הוא דיכול להתנות אלא אף מוכר יכול להתנות אם ירצה לגמור המקח מיד בנתינת הכסף ואם לא ירצה יחזור בו עד שיכתוב השטר ואינו תלוי בלוקח ומסיק ובשטר דקנה לחוד אמר ל"ש אלא שטר מתנה אבל שטר מכר לא קנה עד שיתן דמים מתיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה התם במוכר שדהו מפני רעת' רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב לו מכר כדי ליפות את כוחו וכה"ג הוא דקנה. וז"ל הטור בשטר כיצד כתב לו בנייר או על החרס או על העלה שדי מכורה לך או נתונה לך ה"ז קנה משהגיע השטר לידו אפילו אין עדים כלל אעפ"י דלית ביה ש"פ. בד"א במוכר שדהו מפני רעתה אבל בשאר קרקע לא קנה בשטר עד שיתן הדמים וגם כתב לו בשטר במקום שנוהגין לכתוב שטרות. והשטרות שכותבין עתה אינו אלא לראייה ואין הקרקע נקנין על ידן ע"כ. ולי נראה דווקא היכא שרוצה לקנות בשטר כה"ג הוא דאמרינן שאינו אלא לראייה אבל הכא שקונה בכסף והשטר אינו אלא משום אתרא דכתבי שטרא משום דסמכיה דעתיה כה"ג שפיר מועיל שטרות. ואע"ג בסוגיא משמע דאיירי בשטר הקנאה מדאמר אי בעינא בשטרי איקני לאו דווקא שיקנה בשטר לחוד אלא כלומר שיגמור הקניין של כסף באותו שטר לכן הסכמת הר"ן דסוגי' דהכי בכל שטרות איירי בין בשטר הקנאה בין בשטר ראייה והא לך התשובה שכתבתי בימי חורפי. ראובן היה בדעתו לילך מטבריא לציפורי ומכר ביתו לשמעון ובשעת המכירה אמר שאדעתא דהכי קמזבין. ואח"כ כתב לו שטר מכירה כדרך שאנו כותבין ואח"כ בא לו אונס וסיבה ידוע לו שאי אפשר לו לעקור מטבריה ובקש לחזור ונתעצמו לדין ושניהם יודעים. טען שמעון עליו שמכר לו הבית בשטר בלי שום תנאי ודברים שבלב אינן דברים השיב ראובן הלכ' פסוקה בפרק האיש מקדש דדווקא דברים שבלב אינן דברים אבל בגלוי מילתא יכול לבטלה ואני בשעת המקח בקציצת הדמים אמרתי שאדעת' דהכא אני מוכר וא"כ ממילא כל מה שעשיתי אח"כ לתועלת הקנין אדעתא קמאי קעבדי שאם לא אעקור דירתי באיזה עיכוב המוכרח שלא לרצון שיהא המקח בטל. השיב שמעון אמת כדבריך שאמרת בשעת הקנין הכי ובוודאי בשעת נתינת המעות ג"כ היה דעתך לגילוי קמא אבל אחר כך שנתת לי שטר בטלת לכל הגילויי' ומכרת לי במכירה גמורה בין שאלך מפה או לא אלך שהרי היה השטר אח"כ והיה לנו עדים אחרים ולא הזכרת מאומה על דעת מי אתה מוכר. השיב ראובן השטר אינו קונה בלא דמים. ובעת גמר פיסוק הדמים היה גילוי דעת ונתבטל הכל:

תשובה:

יראה שאם כתוב בשטר ביתי מכורה לך כדרך שטר מכירה שאינה לראייה הוה הדין עם שמעון דמאחר שכתב לו שטר מכירה כדינו וא"כ הוי כזבינת' אחריתי נהי דבזבינת' קמאי בטלה מ"מ בזיבנת' תניינא דהוית בלא גילוי דעת ופשיטא אי הוי סהדי קמאי אהך שטר מכירה יכול ראובן לומר אדעת' דגילוי קמאי קמזבנא. אבל מאחר דליכא סהדי קמאי פשיט' דאמרי' דברים שבלב אינן דברים והא דאמרינן בפ"ק דקידושין דבשטר לא קנה עד שיתן דמים ומאח' דבדמים לא קנה ע"כ בשטר נמי לא קנה כדאשכחן בפרק חזקת הבתים אמר רב נחמן לרב הונא לא הוה מר גבן באורתא בתחומ' דאמרינן מילי מעליות' המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגילוי זוזי הוא דבעי א"ל ומה מילי מעליותא הן דדל זוזי מהכא ותקני בשטר דתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. א"ל ולא אמר עולא אמ"ש לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים אלא היכי דבזוזי לא קנה בשטר לא קנה היינו טעמא משום דהתם ליכא נתינת מעות כלל כי הוא אמר אח"כ כשקונה בשטר ממש בלא שום תנאי אשתכח דלא חסר מתן מעות כלל וקנה שמעון שפיר וראובן לא היה יכול לחזור אבל לפי נדון דידן שלא היה כתוב בשטר מכירה כדינו אלא כדרך שטר ראייות שאנו כותבין דאינו לקניין אלא הדמי' קונות והשטר הוא הגומר המקח באתרא דכתבי שטרא דאז סמכא דעתו נראה אין כאן מכירה כלל בשטר. ומה שכתב הר"ן בשם העיטו"ר בפרק ח"ה אסוגיא דלעיל שמעינן מהכא דשטר ראייה שאדם כותב מכרתי שדה או בית פלוני לפלוני כדרך שאנו כותבין יש בה משום קנייה כאלו כתב בהן שדי או ביתי מכורה לך דאלת"ה מאי פריך דל זוזי מהכא ותקני בשט' דלמא איירי בשטר ראייה דמכר לו שדה או בית בכך וכך דמאן לימא ליה דשדי מכורה לך כתב ליה וכן דעת הרמב"ן אלא שהרמ"ה חולק ע"כ. ונראה דעת הרמ"ה החולק עיקר דלישנא דפ"ק דקידושין משמע דשטר מכירה אינו אלא שדי מכורה לך כדאיתא בברייתא להדיא ועוד מסברא נלמוד הדבר מעניינו דהאשה ג"כ מקודשת