ים של שלמה על קידושין כו

או לא נתכווין לטובתו אע"ג דלא נתכוין לעין לא עכ"ל וכן הוא דעת הרמב"ם בהאי פירקא עוד כתב הרמב"ם המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו וכן כל כיוצא בזה והשיג עליו הראב"ד מצד עצמו שכתב בהלכות חובל ומזיק שאין משלם לו דמי עינו אלא א"כ תפס וז"ל לשם כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע לו גט שחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהן לעצמו שעדיין לא גמרו שיחרורו ולא האדון יכול להוציא מהן שהרי לא נשאר בו שום קנין לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו ואין זו השגה דהתם איירי שנגמר כבר דינו לחירות מחמת שינו אלא שהיה מחוסר גט שיחרור ואח"כ סימא את עינו ספק הוא אם ישלם לו או לא מחמת שאין לאדון עוד קנין בו ומ"מ העבד ג"כ לא יצא מתחת ידו אבל היכא שהפיל שינו וסימא עינו בבת אחת או זה אחר זה וקודם שנגמר דינו סימא ג"כ עינו א"כ נגמר דינו שבאחד יוצא לחירות והשני ישלם לו כך פיר' במגדול עוז ותימ' הלא אדרבה מסתברא מאחר שכבר יצא באבר א' לחירות א"כ השני יעשה תשלומין ואפ"ה אינו משלם לו מאחר שנחסר גט שחרור כ"ש קודם שנגמר דינו לחירות שהאבר השני לא יגרום שום תשלומין והקאר"ו כתב ה"ט בהלכות חובל ומזיק דאינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין טעמא מדאבעייא לן בהשולח גט אם יש לו קנס ובעי לאיפשטה מדתנא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ודחי' דלמא כמ"ד אינו צריך גט שחרור ע"כ. וא"כ כשכתב בהלכות עבדים ונותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו גט חירות בין הפיל שינו לסימא עינו. א"נ מאי נותן לו דמי עינו דקאמר לאו שגזרו ב"ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמיך על מה שכתב בפרק ד' מהלכות חובל ע"ש והנה שינוייא קמא שכתב מה שאומר ונותן לו דמי עינו אחר שנתן לו שטר שחרור הלשון דהפיל שינו וסימא עינו לא משמע כלל. ועוד פשיטא הוא לאחר שחרור הרי הוא כישראל גמור. ותירץ השני שכתב מאי נותן לו דמי עינו לומר כשיתפוס אח"כ אין הלשון משמע כלל והעיקור נרא' בעיני דבהלכות עבדים דבריית' שבפ' השולח שמעינן מיני' אע"פ שהכה שניהם אפי' כאחת לא יכול לומר יצא בעין ומשלם שינו אלא יוצא בשינו ומשלם לו דמי עין אם לא שסימא כבר את עינו ונ"מ לאי תפס ובהלכות חובל ומזיק כתב גוף הדין לענין תשלומין ושם כתב דאין נותן לו דמי עינו אם לא שתפס. תו מסיק א"ר חייא בר אשי הית' לו יתרת פי' אצבע יתירה וחתכה עבד יוצא בהן לחירות. א"ר חסדא והוא שנספרת ע"ג היד פי' שהי' בשורה שאר האצבעות

מא תו תניא בסוגיא בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר' שמעון ר' מאיר אומר אינו צריך ר"א אומר צריך רבי טרפון אומר אינו צריך. רבי עקיבא אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרין נראין דברי ר' טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכתב הרי"ף והלכה כר"ע דר' טרפון חבירו הוה וקיימא לן הלכה כר"ע מחבירו ואע"ג דמכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי ר' טרפון בשן ועין לא סמכינן אהא דלא קיימינן לן כל מקום ששנים חולקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין אבל בברייתא לא והרא"ש כתב כדאיתא בפרק כירה בסוגיא דלא ישתטף אדם גופו כו'. ועוד דלא איקרי הכרעה אלא כההיא דלא ישתטף דהזכירו החולקין חמין וצונן אלמא שהיה עולה על לבם שראוי לחלק בין צונן לחמין אלא שלא הסכימו דעתן ובא המכריע וחילק וכן בההיא דקולי מטלניות שהזכירו מגוד ואחורי הדלת אבל כי הכא שלא עלה על דעת החולקין לחלק בין שן ועין לראשי איברים לא מיקרי הכרע' ע"כ ואע"ג דרבי מאיר נמי חולק וסוב' דאין צריך גט שחרור וא"כ ה"ל רבים וקי"ל מחברו ולא מחביריו אפשר לומר מאחר שר"מ תלמידו דר"ע אין בכלל חבירו ועוד דרבי שמעון חול' עליו א"כ לוקי גברא נגד גברי ובפרט לספרים דגרסינן נמי בפרק השולח ורבי אליעזר נמי דס"ל צריך גט שחרור וה"ל תרי לגבי חד וכתב הר"ן וז"ל וזה שכתב הרי"ף ז"ל שמועות הללו שבעבד כנעני אע"ג דיציאה ושן ועין וראשי איברים קנסא הוא ובעי בי' מומחין וליכ' האידנ' כתב הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום דקי"ל בקנסא דאי תפיס לא מפקינן מיניה כדאיתא בפרק קמא ובפרק אלו נערות וכיון דעבד תפס הוא בעצמו מכיון שהפיל שינו לא יהיב ליה רשותא לאישתעבודי ביה ומשמתא ליה עד דכתב ליה גיטא דחירות' ואפי' למ"ד אין צריך גט שחרור ה"מ בזמן דאיכא סמוכים אבל האידנא צריך לפי שבהעמיד' ב"ד הוא שיצא לחירות ולא משעת חבלה כדאיתא בפרק מרובה הלכך האידנא כיון דליכא סמוכים ליכא העמדת בית דין וצריך גט שחרור לדברי הכל

מב מתניתין בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אליעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה. גמרא. דרש רב בקי מחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן ורב גופא נמי במסירה אמר. ודוחק לומר דהדר ביה מההיא ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה ר"ש אומר זו וזו בהגבהה ופירש"י והא אנן במסירה דווקא תנן ולא במשיכה וכתב התוס' וז"ל משמע לפי' דמסירה עדיף ממשיכה והא דקאמר בגמ' דרש רב בקי מחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה וכ"ש במסירה ופריך שמואל לתלמידי דרב והאנן במסירה תנן במסירה דווקא ולא במשיכה. וקשה לר"י מאי פריך שמואל והאנן במסירה תנן ולא במשיכה הא תנן בפ"ק דב"מ היו שנים רוכבים ע"ג בהמה או שהיה א' רוכב ואחד מנהיג כו' שהשני' יחלוקו משום דכל אחד קנה מחצהו מנהיג היינו משיכה. ועוד דאמר התם שמעת מינה דמר שאומר תרתי רוכב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו אלימא רוכב לחוד ומנהיג לחוד מי איכא למ"ד דלא קני משמע דשמואל גופא דקאמר הכא במסירה דווקא תנן קאמר התם דמנהיג קני דהיינו משיכה. ועוד קשא דבגמרא בעא פיל לר' שמעון במאי יקנה. תיבעי ליה נמי בהמה גסה במציאה ובנכסי הגר במאי יקנה אליבא דר"מ ור"א במסירה לא אפשר דמאן מסר ליה דליקני דמשיכה לא קני' בבהמה גסה לדידהו ומיהו הך פירכא איכא לשנויי ולחלק בין מקח וממכר למציאה ונכסי הגר דמקח וממכר דאפש' במסירה לא מיקני במשיכה אבל במציאה ונכסי הגר דלא אפשר במסיר' מקני במשיכ' אב' אכתי קשה מדר' אליעזר דאית ליה הכא במסירה דווקא כדקתני במתניתין דברי ר"מ ורבי אליעזר והתם קתני ר"א אומ' ורוכב בשדה ומנהיג בעיר קנה ומוקי לה במקח מא משיכה קני אף לר"א לכך פר"י בהמה גסה נקנית במסירה היינו אף במסירה וכ"ש במשיכה דעדיפי והשתא ניחא דפריך שמואל והא אנן במסירה תנן כלומר אף במסירה כו'. והאריכו עוד וכדעת ר"י כן כתב הרא"ש בריש המוכר את הספינה והוא דעת רשב"ם דמשיכ' עדיפ' ולא כדעת ר"ת דס"ל דמסירה עדיפי כסברת רש"י ואהא דמסיק לעיל הוא דאמר כי האי תנא כו'. כתב הרי"ף והרא"ש אחריו והלכתא כוותיה ולפי מה שפירשנו דמשיכה ולא מסירה קאמר א"כ הלכה כך. ומהשתא תימא על הטור שכתב דבהמה גסה נקנית במשיכה ואף במסירה וזה לא יתכן כ"א לפרש"י וז"ל הקאר"ו אמה שכתב הטור בח"מ סימן קצ"ד ומסירה גם קונה בבהמה כו'. והא ליתא אלא לדעת רש"י ור"ת דאלו לשאר מפרשים ופוסקים לא קניא ומה שהטעה לרבינו לסבור דלהרא"ש מסירה קניא בבהמה הוא מדגרסינן בריש הספינה איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך כולה לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפא כו'. וכתב הרא"ש לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפא פירש הריב"ם דלא איקרי מסירה אלא כשמוסר המוכר חפץ מידו ליד הלוקח והביא ראייה מדאמרינן בפרק קמא דמציאה מוסירה מחבירו קנה ומה לשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו וקאמר התם מוסירה במציאה ובנכסי הגר מאן מסר לן דליקני אלא משמע דבעינן למוסירה מיד ליד ולא נהירא דאחזה בטלפא משמע דאחזה מעצמה. ועוד דאמרינן לקמן בשמעתין גבי מוסירה כל היכא דאמר ליה לך חזק וקני וכן פרש"י אחזה בטלפא במצות המוכר וההיא דמציאה הכי פירוש' מוסירה מחבירו קנה כשאמר ליה לך חזק וקנה דקנה באחיזה בעלמא והיינו כמוסר דבר לחבירו שמסרו לו לאחזה במצותיו במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאן מסר לי' דליקני פירש מי אמר לו חזק וקני שיקנה באחיזה בעלמא ואח' זה כתב לכאורה משמע דמסירה דאותיות כמסירה דספינה מיהו אינו אפשר לומר כן דלא מישתמיט בשום מקום בתלמוד להזכיר מסירה במטלטלין אלא בספינה משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה דכשאוחז הספינה וכו'. הלכך אפי' לא הלכה כלל קני ליה במסירה וכן נמי בב"ח אבל שאר מטלטלין לא מיקנו במסירה עכ"ל ואני אומר שאין מכל ראייה זה לומר דסבירא ליה להרא"ש דמסירה קניה בבהמה אלא משום דמסירה קניה בספינה כתב מה דאיתמר על ההיא דכיצד במסירה אחז' בטלפא וכו' ללמוד בספינה דקניא במסירה אי בעינ' שימסור מיד ליד או לא ומ"מ אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בב"ח היינו למ"ד בהמה גסה נקנית במסירה אבל לדידן דקי"ל ההיא תנא דאמ' זו וזו במשיכה משיכה דווקא ולא מסירה וכמו שכתב הרא"ש בעצמו שם בפרק הספינה. ואל תשיבני מדאמרינן בפ"ק דמציע' אמר ר' חלבו אמר רב הונא מוסירה מחבירו קנה במציאה ובנכסי הגר לא קנה מאי מוסירה אמר רב אידי אסברא לי כאדם המוסר דבר לחבירו בשלמא לחבירו קנה דקמסר ליה חבריה אלא במציאה ובנכסי