ים של שלמה על קידושין כה

בידיעתו לא דחוב הוא לו לעבד שיוצא מתחת ידו לחירות. וחכמים אומרים בכסף אף ע"י עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו וכ"ש ע"י אחרי' אפי' בע"ה מטעמ' דאביי ורבא כדפרישית. ובשטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אפי' בלא ידיעתו מן הסתם דזכות הוא לו כל זמן שאינו עומד וצווח ומפרש תלמודא מתניתין דקתני וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים לא מיתוקמא כולה כרבנן דאם כן נערבינהו וניתנינהו בכסף ובשטר בין ע"י עצמו ובין ע"י אחרי' אלא רישא רבנן והכי קא"ל רבנן לר"מ אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין וכ"ש אחרים דזכות לו וכ"ש שטר דזכות:

ואם באנו לפרש שלש מחלוקת ולומ' דרבנן אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים:

ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו. ורשב"א סבר כרבי מאיר בכסף ע"י עצמו לא ואין קניין וכרבנן בשטר דאין גיטו וידו באין כא' א"כ הא דק' גיטו וידו באין כאחד יחידאה הוא וכר' מאיר עבדינן לי' הילכך ליכא לפרשי כדפרישית דרישא דמילתא אמרוה רבנן סיפא אתאן לרשב"א כך פי' רש"י נמצא ששלש מחלוקת בדבר ומפרש תלמודא בשם רבה אמר רב ששת הא דפליגי ר"מ ורבנן דכ"ע דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה והב"ע דאקני לי' אחר מנה וא"ל ע"מ שאין לרבך רשות בו ר"מ סבר כי א"ל קני קני עבד וקני רבי' וכי א"ל ע"מ לאו כלום קא"ל פרש"י ואפי' אמר ע"ט שאין לרבך רשות בו קני לך לא הי' מועיל משום דיד עבד כיד רבו אם נתנו לו במתנ' זכ' בו רבו הלכ' אע"ג דהו' נק' לה משל אחרי' אי אפש' שיקבלנו הוא ויתנו לרבו ורבנן סברי כיון דא"ל ע"מ מהני לי' תנאי' ר' אליעזר אומר כל כה"ג כ"ע ל"פ דקני עבד וקני רבו והב"ע דאיקני לי' אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא בו לחירות ר"מ סבר כי אמר לי' קני ע"מ שתצא בו לחירות דווקא. וכתב הרא"ש מדברי התוספו' וז"ל ואומר ר"ת ז"ל דהלכה כר"מ דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כדמוכח בפר' בתר' דנדרים גבי הי' חתנו מודר ממנו הנאה שנותן האב מתנה לבתו ובלבד שלא תהא רשות בהן אלא מה שאתה נושאת ונותנת לפיך דקאמר רב עלה בגמר' דווקא מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצה עשי קנה יתהון בעל אפי' אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן. שמואל אמר אף מה שתרצי עשי לה לא קנה יתהון ומסיק כמאן אזלא שמעתתא דרב כר"מ וקי"ל הלכת' כוותי' דרב באיסורי ואע"ג דפליגי נמי לעניין ממון מ"מ לעניין איסורו איתשיל ועוד דקדק ר"ת דפלוגתייהו דרב ושמואל אליבא דרב ששת דאליבא דר"א אתי שמעתת' דרב כרבנן דלר' אלעזר לא הי' מועיל מה שאת נושאת ונותנת לפיך כמו שאינו מועיל ע"מ שתצא בו לחירות והך דשמואל דלא כר"מ ודלא כרבנן מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אפי' לרבנן שמואל אמר דלרב ששת ע"מ שתצא בו לחירות מועיל אפי' לר"מ כמו מה שאת נושאת ונותנת בפיך וכיון דרב ושמואל סברי כרב ששת הלכתא כוותיה ועוד דסתמא דתלמוד' בכל דוכתא כרב ששת בפר' בן סורר ומורה גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ושל אמו וקאמר בגמרא ושל אמו מנ"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דאקני לי' ע"מ שאין לבעלה רשות בו כו' והאריך וקצרתי. והרי"ף יש לו שיטה אחרת ופסק כר' אלעזר. ומאחר שהרא"ש שדרכו לבנות יסודו על הרי"ף וכאן לא הביאו אלמא דס"ל שדעתו רחוק מן האמת כי ר"ת הוכיח בראיות ברורות שהלכה כרב ששת ס"ד הלכה כרבנן ואין הלכה אלא היכא שאמר ע"מ שאין לרבך רשות בו וכסף שע"י אחרים משמע מלישנא דגמרא דקני בע"כ היינו אפי' צווח ואף שלשון הרי"ף לא משמע שלא מדעתי' לא משגיחין בי' וכן דעת הרא"ש והטור והר"ן

לט פסקא כתב הרא"ש וז"ל הא דמזכיר יש קנין לאשה בלא בעלה פרש"י קנין דאשה ובעלה בעלמא איצטריכ' לן ואשה בעבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאת' וכי היכי דפליגי לענין מתנה בעבד איכא למשמע דה"ה באשה ומיהו לא דמי לגמרי דאשה אע"ג שאין לה קניין בלא בעלה היינו לקבל מתנה מאחר אבל לקבל מתנה מבעלה יש לה קניין כדאמרינן בפ' חזקת הבתים הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואילו עבד אפי' מיד רבו אינו מקבל מתנה כדאמרינן בגיטין פרק השולח הכותב כל נכסיו לשני עבדיו חצי לזה אף עצמו לא קנה ולעיל נמי אמרינן מה שעבד משתחרר ע"י עצמו היינו משום דגיטו וידו באין כא' ואי יש לו יד לקבל מתנה מרבו לא היינו צריכין לטע' זה דאף אם הוא עבד יכול לקבל מתנה מרבו ועוד אמרינן בירושלמי דפירקי' פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו מחלוקת ר"מ ורבנן ועוד יש חילוק ביניהם דהא דאמרינן אין קנין לעבד בלא רבו היינו שאין לו קניין כלל וגוף ופירותיהם לאדון אבל אין קניין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירוש אבל הגוף לאשה כדין נכסי מלוג וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואע"ג דמציאות האשה לגמרי של הבעל במתנה לא אשכחן שתקנו חכמים שתהא לגמרי של הבעל וכו'. וכתב טעם אחר מה שהזכיר כאן קניין אשה בלא בעלה לפי שרוצה להקשות דר"מ אדר"מ ורבנן אדרבנן דסברתו הפוכו גבי עבד מגבי אשה גבי מעשר שני אמר רבא אמר רב ששת אין קנין לאשה בלא בעלה ע"כ וכן כתב הר"ן. וכתב עוד וזהו שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק בן סורר ומורה שמתנה שאדם נותן לאשת איש ובמציאתה הכל של בעל ולית' כו'

מ תניא יוצא העבד בשן ועין ובראשי איברים שאינן חוזרין בשלמא שן ועין כתיבי אלא ראשי אברים שאינן חוזרין מנ"ל משן ועין. מה שן ועין מום שבגלוי ואינו חוזר אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר וא"כ שן דחליף פי' שן של קטן שחוזר וגדל. ונרא' בעיני אפי' הוא גדול ליניק היכא שדרכו לחזור שאינו יוצא בו. וכן אם תלש בזקנו וזלזל בו עצם פירש השמיטו ממקומו ומחובר בבשר יוצא בו לחירות אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול כיון דגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי איברים. תנן התם במסכת נגעים עשרים וארבעה ראשי איברים אין מטמאין משום מחיה שהוא שם אחד מנגעים ואלו הן ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראשי הגוויה וראשי דדין שבאשה ר' יהודא אומר אף שבאיש ותנא עלה בכולן יוצא בהן לחירות ר' אומר אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון פי' שהוא מום שבגלוי שדרכו לראות כשהוא מדבר ובסירס דבצים פליגי כשכורתין ועודן תלויין בכיס אבל אם נטל מן הכיס לגמרי לכ"ע הוי מום שבגלוי והלכה כת"ק ולא כר' יהודא ולא כרבי ולא כבן עזאי. תו תניא הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אין עבד יוצא בהן לחירות הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות נגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות. ותו תניא בסוגיא הכהו על עינו וכהתו על שנו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות:

תניא אידך הרי שהיתה עינו כהווייה וסמאה שינו נדודה והפילו אם יכול להשתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות:

תו מסיק תניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה לחתור לו שינו והפילה שיחק באדון ויוצא לחירות רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוון לשחתה. ורבנן והאי ושחתה מאי עבדי לי' מיבעיא להו לכדתניא ר"א אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימ' את העוב' שבמעי' פטור מ"ט אמר קרא ושחתה עד שיתכווין לשחתה ואידך מושחת שחתה ואידך שיחת שחתה לא דריש. א"ר ששת הרי שהית' עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא והלכה כרבנן והרי לך הכלל שצריך כוונה ואבר אפי' לא כיון לשחתה וזה לשון הרמב"ם הפיל את שינו או סימא את עינו בלא כוונה כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד והפילו את שינו וחתכו אצבעו לא יצא לחירות שנאמר אם שן עבדו או אמתו יפיל עד שיתכוון הושיט ידו למעי שפחתו וסימא את עין העובר שבמעיה לא יצא לחירות שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות שאעפ"י שלא נתכוון להזיק הרי נתכוון לנוגע באיברי העבד ונסתכן בהן ואין צריך לומר אם הית' עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות עכ"ל. והנה מה שכתב זרק אבן לבהמה דלא יצא לחירות לא נהירא שהוא כנגד מה דאמרינן סוף פרק שני דב"ק. גרסי' אמר רבא הית' אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזיקין חיישינן לענין עבד פלוגת' דרשב"ג ורבנן וא"כ מאחר דקי"ל כרבנן א"כ בוודאי יצא בה לחירות והקאר"ו בא ליישבו וז"ל הא דרבא פליגי אהא דאמרינן בפ"ק דקידושין דרבנן דרשי ושחתה להושיט ידו למעי שפחה וכו'. וכיון דלא נתכוון לעין כלל פטור וה"ה להית' אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה או נתכוון לזרוק בבהמה ונפלה בעבד פטור. ובסוגיא דפ"ק דקידושין נקטינן להא בדוכת' ועוד דאפשר דאף רבא דאמר לענין עבד פלוגת' דרשב"ג ורבנן ולמיכלול מילי טובא בההיא דהית' אבן מונחת בחיקו כו'. אתי למימר דנ"מ לענין נזיקין ולענין ארבעה דברים ולענין שבת ולענין גלות וכדאית' התם. ואף לעניין עבד משמע לכאור' דפלוגת' דרשב"ג ורבנן הוא ומיהו לפום קושטא דמילתא לרבנן נמי פטור מושחת וכו'. ע"כ וכל זו דוחק כי מן הנראה לפסוק כרבא דהוא בתרא' אלא עיקור כדברי התוספו' וז"ל לענין עבד פלוגת' דרשב"ג ורבנן תימ' דבפ"ק דקידושין מוקמי רבנן האי ושחתה להושיט ידו למעי שפחה וסימא עובר שבמעיה דפטור משום שלא נתכוון לעין ה"נ לא נתכוון וי"ל דלא פטרי אלא היכא דלא נתכוון לעין וגם נתכוון לטובתו של העבד כלומ' שנתכווין להוציא את הוולד כי התם. אבל נתכווין לעין אע"ג דנתכווין לטובתו